כשמייק בראנט היה משה ברנד

 

קטע מתוך הספר "מחיר התהילה" מאת אורלי מזרחי. תהנו.
לשמע קריאותיו הנרגשות של בנה בן ה- 7 פתחה האם את הדלת. אל הבית נכנס כרוח סערה בנה משה, שחזר זה עתה מדיג.
פניו קרנו מאושר: "אמא, ראי מה הבאתי לך, ראי כמה דגים קטנים דגתי", שבע שעות תמימות הוא ישב על סלע בחוף הים, ולבסוף חזר הביתה עם ריח ים ואצות ובידיו "שלל" רב.
אמו ברכה נטלה את הדגים, ניקתה אותם היטב מקשקשיהם וטיגנה אותם. המשפחה ישבה אל השולחן. בשעת הארוחה משה נראה מאושר ונרגש, זה היה יומו הגדול הדיג היה התחביב האהוב עליו ביותר. אולם לא תמיד הוא חזר עם חכה מלאה.
ביום בהיר אחר הוא הלך לדוג, מצא לו מקום נוח על סלע וישב שם כ- 10 שעות לערך, אך הפעם חזר הביתה מאוכזב, כיוון שהצליח לדוג רק דג אחד.
ברבות הימים  האירה לו ההצלחה גם בתחום אחר - תחת השם מייק בראנט.
סיפור  חייו מתחיל במחנה הסגר בפמגוסטה, שבקפריסין.
בתאריך 1 לפברואר 1947. הוריו העניקו לו את השם משה. בגיל 5 חודשים עלו הוריו לארץ ישראל. הם נשלחו לקיבוץ גבת אבל כעבור שנה הם החליטו שחיי קיבוץ לא נועדו להם והתיישבו בחיפה, בעיר התחתית.
מספרת אימו: "היה פיגור בהתפתחותו, הוא התחיל ללכת בהיותו בן שנה וחצי, ולא התחיל לדבר, אלא כשהיה בן 3 שנים. חששתי. אמנם היתה לי הרגשה שהכל יהיה בסדר, אבל השכנים גרמו לי חרדה רבה כשאמרו: "ברכה, את מגדלת ילד אילם, מדוע אינך הולכת לרופא?". מיהרתי ללכת לפרופסור מומחה, שבדק את הקטן. ואמר לי: "גברת, אין לך מה לדאוג, הילד שומע. והאמיני לי, הוא גם ידבר, הוא עוד יחריש את אוזנייך בצווחותיו...".
והיא ממשיכה לספר: "בילדותו היא ותרן מאוד וחברותי. לא היכה ילדים, אלא קיבל מכות. לא פעם בא הביתה בוכה." עובדה זו מעוררת בה זכרון ממקרה שלא ישכח לעולם: "בתקופה שמשה היה בגן השומר, כרגיל היה שובב וחברותי, וגם רגישות לא חסרה לו. בחברתו היה ילד שתמיד הכה אותו, פעם הוא ידה אבן בראשו, ופצע אותו, משה נלקח לעזרה ראשונה כשראשו שותת דם. לאחר מקרה זה ניסה משה בכל צורה שהיא להתרחק מן הילד הזה. כעבור כמה ימים הביא אותו ילד רימון לגן, רימון שהיה בביתם עוד מתקופת מלחמת השחרור. הוא שיחק בו והשתולל, עד שלפתע החליק הרימון מידו, והתפוצץ, הילד נהרג במקום, ושני ילדים אחרים שהיו בסביבתו נפצעו.
הידיעה עוררה מהומה והיסטריה. האימהות שילדיהן היו בגן זה, מיהרו אל הגן. ואימו ממשיכה ומספרת: "כשאני שמעתי זאת, לא ידעתי מה לחשוב, עזבתי הכל ורצתי. הדרך אל הגן היתה ארוכה, היה עלי לעלות מדרגות רבות, כיוון שהגן היה על הכרמל. הגעתי אל הגן כשאני נושמת בקושי, ואז, בין המגלשה וארגז החול ראיתי את משה שלי. הוא היה המום, הדבר גרם לו הלם, רצתי אליו וחיבקתי אותו בחוזקה, הוא התרפק עלי ובכה".