"את מייק ברנט מצאו על המדרכה ברחוב ארלנז'ה ברובע ה-16 בפריז, בבוקר יום ששי 25 באפריל, 1975. הוא שכב על גבו, עם הפנים לשמיים, בחולצה כחולה, יחף, מרוסק מבפנים, שלם מבחוץ. בן 28 היה במותו". במילים אלו מתמצתים יוצרי 'לס מואה טמה' - הסרט על חייו של מייק ברנט - את חייו, או מדויק יותר: את מותו של מייק ברנט.

בערוץ 2 נזכרו במייק ברנט. עשרים ותשע שנים לאחר שהתאבד בקפיצה מדירתו בפאריס ונהרג, ביום בו הוא היה אמור להציג את תקליטו החדש. בטלוויזיה, הקרינו בשבוע שעבר את הסרט הדוקומנטרי עליו בערוץ 2.

כאשר הצופה יודע כבר מתחילת הסרט את דבר התאבדותו של ברנט, הוא מתייחס גם להצלחתו באופן שונה, סוג של 'מחיר ההצלחה'.

'לס מואה טמה', הוא לפני הכול סרט עוצמתי מאוד, מרגש ונוגע לכל אחד בנקודות המוצא היותר רגישות של החיים. יוצרי הסרט עשו עבודה טובה. כבר מתחילת הסרט אתה מודע לסוף המר שהולך להגיע בסופו. בכך הם מעידים כי זוהי, בעצם, מהות הסרט; הסרט בא לתעד את מותו של ברנט יותר מאשר את חייו. כמובן, כדי לרדת להבנת סיבת מותו של מייק ברנט ועומק הטרגדיה שבה, לא ניתן לדלג על הצלחת חייו לפי כל רף וקנה מידה. כאשר הצופה יודע כבר מתחילת הסרט את דבר התאבדותו של ברנט, הוא מתייחס גם להצלחתו באופן שונה, סוג של 'מחיר ההצלחה', שהיה על ברנט לשלם. במקרה שלו, היה המחיר כבד מאוד.

את חייו של מייק ברנט הצליחו יוצרי הסרט לתעד בצורה יוצאת דופן ומרגשת. במותו הם כמעט לא נגעו, לפי דעתי.

דמותו של מייק ברנט כמודל להתגשמות חלומו של כל איש צעיר, היא דמות פנטסטית. כל אחד חפץ, בשלב כלשהו של חייו להתפרסם, לשבור את מחסום האלמוניות ולגלות את עצמו בבוקר בהיר, כוכב ענק המצליח לכבוש לבבות של המונים. מייק ברנט היה בחור מוכשר מאוד, יפה וכריזמטי בצורה נדירה, אך מעבר לכל אלו הוא היה טיפוס רגיש מסוגר ושברירי.

בשביל רבים ממעריציו, אלו שבחייו או בעיקר אלו שלאחר מותו, מגלם ברנט את דמותו המיוסרת של הברווז המכוער שפתאום מגלה את עצמו ואת יכולותיו; ילד קטן בחיפה של שנות השבעים, שבמקרה יודע גם לשיר. ילד חסר בטחון עצמי, שגם ברבות השנים, כאשר נשאל על-ידי אחד ממראייני הטלוויזיה הרבים שבאולפניהם עבר במהלך התפתחות הקריירה שלו, אם בעיני עצמו הוא יפה, הוא הודה שהוא לא מרגיש בכך. "בעיני עצמי אני גבוה מדי ורזה". משפט מסוג זה הכרחי כדי ליצור ריגושים סביב אישיותו של ברנט. נער שבעצמו לא ידע את שוויו, אך הצליח בסוף להגיע הרבה מכפי שחשב הוא והסובבים אותו.

זהו בעצם הפספוס של הגדול של הסרט.

את החלק הזה בחייו של ברנט, הצליחו יוצרי הסרט להעביר ללא ספק. בעיני הצופה מצטיירת דמותו של ברנט במשך הסרט, כמין התגלמות של החלומות האישיים הכמוסים ביותר של כל אחד. חלומות שתמיד עמדו בלב, ובינתיים טרם התגשמו. המסר מודגש כל-כך, עד שלצופה הממוצע לא ברור כלל איך נגמר סיפור על חיי-תהילה כאלו באנטי-תזה קונטרסטית כל-כך ל'הפי-אנד', שמתאים לכאורה לסרט שכזה.

זהו בעצם, אם לומר, הפספוס של הסרט. פספוס שהוא בעיניי פספוס כמעט מהותי של כל עוצמתו של הסרט הנדיר הזה מבחינת עוצמותיו הרגשיות.

עם סיום הסרט, אחרי השקט המחריד שאופף את התאבדותו, כשברקע מסיימים מילותיו של 'פאקו' - המתופף, אחת הדמויות היותר מורכבות בסרט, למרות החשיפה המעטה לה הוא זוכה; "בכל מקרה, מסור לו דרישת שלום מפאקו. דרישת שלום מפאקו...", שב הבמאי לאחד מלהיטיו העולזים של ברנט: 'פְרְרררר צַ'אפּ צַ'אפּ'. בליטופים מרגיעים מראה הבמאי לצופה שסיפור חייו של ברנט לא באמת צריך להסתיים בסוף טרגי שכזה. חלומות זוהר כאלו לא מסתיימים כך, בלתי אפשרי לסיים אותם כך ולא ניתן לנתץ את כל מה שהרגשת במשך שעה וחצי על גיבור הסרט, בשתים או שלוש סצנות המגלמות דיכאון עמוק וחוסר הסיפוק הסופני שלו, גם אם הם הובילו לסיום חייו הקצרים של ברנט בשיא תפארתם, בצורה טראגית מייסרת-לב.

הסרט על מייק ברנט צריך היה להסתיים בדיוק כפי שהוא מתחיל. גם כשכתוביות הקרדיט רצות על המסך, הוא חייב להותיר אותך מזועזע, לגרום לך לסיעור רגשות אדיר, כי צורת מותו של מייק ברנט מרתקת הרבה יותר מאשר צורת חייו. מותו מלמד אותך על חייו, הרבה מכפי שחייו מלמדים אותך עליהם. חייו של מייק ברנט הם מזעזעים. הם עוצמתו הנוקבת ביותר של המוות, של הייאוש ושל הריקנות.

חייו של מייק ברנט הם מזעזעים. הם עוצמתו הנוקבת ביותר של המוות, של הייאוש ושל הריקנות.

את הסרט על חייו של מייק ברנט אי-אפשר בשום אופן להגדיר כסרט על חיי התהילה של מייק ברנט. חייו של מייק ברנט אינם חיי תהילה וידוענות, למרות שזה נראה כך. בעיניי הם הסמל המובהק ביותר לחידלון, להיפסקות, לגוויעה ולמיצוי.

מייק ברנט נותר בעצם תמיד, אותו ילד חיפאי צעיר. מויישל'ה בראנד, כפי שמכנה אותו אמו בסרט. הוא היה ילד צעיר כשנכנס לתהילת המוזיקה העולמית, ונותר ילד גם כשעזב אותה - אבל אז הוא כבר לא היה בין החיים.

כשהסרט סוקר את הפעם הראשונה בה הופיע ברנט ב'מידם 4' הצרפתי, פסטיבל תעשיית המוזיקה בקאן, ניתן עוד לראות זאת. הפוזה הביישנית, הלחוצה והבלתי-שחצנית בעליל עוד ניכרת בפניו, בקולו ובתנועות גופו.

אחר-כך הכול משתנה.

מייק ברנט הופך להיות אליל זמר נערץ בכל העולם. הוא אמנם לא שוכח מאומה. הוא לא מפנה עורף למולדתו, ובמלחמת יום-הכיפורים הוא מגיע לארץ כדי לחזק את הלוחמים, בפניהם הוא מופיע באזורי הקרב המסוכנים ביותר. אך כלפי חוץ לפחות, מייק ברנט נעשה למישהו אחר. חזק הרבה יותר, נהנתן ואיש הביטחון-העצמי המופרז. כשמדי פעם, עדיין נפלטות לו מימרות חסרות בטחון-עצמי זעירות.

מייק ברנט נשאר כל הזמן אותו משה בראנד עדין ורגיש. ילד בעל מודעות עצמית נמוכה, שאינה מודעת, אף לא למראהו החיצוני.

"למה התאבד מייק ברנט?" מציג הסרט את השאלה הנוקבת שנותרה פתוחה. ואולי הוא חוטא מעט בתשובה לה. הבמאי אמנם לא מאכיל אותך את התשובה בכף, אך הרושם התקבל מן הסרט הוא כי ריבוי ההופעות והלחץ מצד אמרגנו האחרון הם שהכריעו את הכף על מצבו הנפשי הרעוע של ברנט. מייק ברנט, טוען הסרט, התאבד כי חש שמרמים אותו, כי אמרגנו לא התחשב מספיק ברגשותיו, כי אמרגנו לא העריך אותו מספיק. העריך את קולו - אך לא מספיק אותו בעצמו.

עוול מחריד יהיה לתלות את התאבדותו של ברנט בקצב ההופעות אותו הכתיב לו אמרגנו.

איני מתיימר לנתח את נפשו השסועה של מייק ברנט. אני מעוניין לעמוד רק על נקודה אחת: נפש רגישה כשל ברנט, השבריריות והרוך מחד, והעוז מאידך, העוז התובע ממך, המבכה את הימים שעוברים, את הריקנות המתמסדת. נפש בודדה המחפשת כל העת להפר את הבדידות הזו באמצעות חוויות חולפות - נפש כזו אינה זקוקה למשבר אמון באמרגן כדי להישבר, עוול מחריד יהיה לתלות את התאבדותו של ברנט בקצב ההופעות אותו הכתיב לו אמרגנו. הכול נמצא כמה וכמה פאזות ממעל, במקומם של בעלי הנפש, הרגשנים ומחפשי המשמעות.

זמרים ברמתו של מייק ברנט צמחו וחיו שנים ארוכות. מייק ברנט מת בגיל 28. אין זה מחיר ההצלחה, גם לא מחיר הרגישות או השבריריות. זהו מחיר הריקנות.

דווקא אישיות כמו זו המתוארת בסרט על מייק ברנט, רגישה ומסוגרת, תהיה אומללה במסגרת חיים כזו. כשהערצת ההמונים היא היחידה המספקת את האמביציה להמשיך ולהיות - 'מכונת כסף' לאמרגנים שמעל, לחיות עוד יום, ועוד אחד אחריו - מגיעה עת בה הכול הופך לחסר משמעות. הכול ריקני כל-כך, והמשמעות שדרושה לסוג כזה של בני-אנוש, מהווה צורך קריטי להמשך חיוניות מינימלית. כל תחליף סינתטי למשמעות הזו הוא זמני, זמני בלבד. ובהקדם הוא מתגלה כלא-אמיתי, כמזויף, ויחד עמו מתמוטט הכול.

הכול.

המאמר הזה, הוא חייב להסתיים בדיוק כשם שהוא מתחיל. אולי כדי לתקן מעט את הפספוס הקטן שנותר בלב מן הסרט. לאמור: כן, כך נגמר הסרט. כך בדיוק - במדרכה ברחוב ארלנז'ה ברובע ה-16 בפריז. בבוקר יום ששי 25 באפריל, 1975 נמצא על גבה מייק ברנט. הוא שכב על גבו, עם הפנים לשמיים, בחולצה כחולה, יחף, מרוסק מבפנים, שלם מבחוץ.