כל ידיעה על מצבו אם לטובה ואם לרעה, הגיעה לישראל. וכאשר הגיעה הנה הידיעה שמייק לא החלים עדיין מבחינה נפשית, החליטה

 

מערכת "להיטון" לפתוח במבצע עידוד למייק. היא פרסמה את תמונתו כשהוא שוכב במיטתו בבית החולים, ומתחת לתמונה כתוב:

|הדגש |מבצע עידוד למייק בראנט
תמונה זו צולמה בשבוע שעבר בבית החולים הקנטונלי של ז'נווה. אם לשפוט לפי התמונה הרי שמייק בראנט הוא במצב גופני לא רע. הבעיה החמורה יותר היא שמייק עדיין איננו מוכן להתאושש מבחינה נפשית. ניסיון ההתאבדות, שמניעיו טרם התבהרו לחלוטין עד עתה, קלע את מייק לדיכאון נפשי עמוק וחוסר רצון קיצוני להחלים. מערכת "להיטון" החליטה, אפוא, לפתוח במבצע עידוד ענק.
אתם מוזמנים לכתוב אל מייק לפי הכתובת המתפרסמת כאן, לעודד אותו ברגעיו הקשים, להפיח בו תקוות חדשות, לרומם את רוחו.
מייק בראנט זקוק לכל מילת עידוד אפשרית. תנו לו את ההרגשה שאתם עדיין אוהבים אותו שאתם רוצים לראותו בריא ושלם, בחזרה על הבמה, בהקדם האפשרי.
כתבו אל...

                                                     להיטון


כבר למחרת התחילו לזרום אלפי מכתבים לחדרו של מייק, מכל ארצות אירופה. בכל מכתב היו טמונות מילות עידוד רבות, שהיו אמורות להפיח בו תקוות חדשות, ולרומם את רוחו. ואכן הטכסיס פעל: מייק החל להתאושש- גם הודות לעידודם של הרופאים, אמו ואמרגנו. ולפתע חזרה בו ההכרה, שהחלמתו תהיה מהירה יותר אם יירתם ל"משימה" זו. וגמלה בו ההחלטה: להחלים בכל מחיר. ככל שחלפו הימים התחזק בו צורך זה. היחס החם והמעודד שזכה לו בבית החולים מידי הרופאים והאחיות, החזיר לו שוב את תחושת הביטחון שאבד.
הוא החל לגלות לפתע מה יפים הם החיים, ואיזו טעות גורלית הוא עמד לעשות. הוא החל להתעניין בנעשה סביבו. ומפעם לפעם ננעץ מבטו בנקודה מרוחקת. הרהורי חרטה על מעשהו. הוא הבין שלא הכול הוא נורא כל כך מכפי שחשב בתחילה. הוא ראה שרוצים בו, ולא אכזב.
וכעבור מספר ימים יכלו הרופאים לומר ללא היסוס כי מייק בדרך להחלמה. למרות זאת שמרו עליו מכל משמר, שמא תחזור הרוח הרעה לבעת אותו והוא יבצע את מעשהו בשנית.
באותם רגעים בהם היה מייק עם עצמו ועם מחשבותיו, הוא הבין, שזו הייתה טעות להתייאש מהחיים שתמיד קסמו לו. וכעת הוא ברך את מזלו הטוב על שניצל. עליצותו חזרה אליו. שמחת החיים מילאה את כל ישותו, וקשה היה לו לעכל את המעשה הטיפשי והנמהר שעשה. הרופאים קבעו, שכעת כבר ניתן לנתח את רגלו השמאלית, שהיו בה כמה שברים וחבורות פנימיות.
מועד הניתוח נקבע לשעה 9 בבוקר. מייק הובל לחדר הניתוחים, כשאימו עוקבת בעיניה מן הצד אחרי אלונקתו. דמעות איימו לפרוץ מעיניה. ושפתיה נשאו תפילה חרישית לשלום בנה. כעבור דקות ספורות היא נותרה בודדה במסדרון בית החולים, ממתינה לגמר הניתוח. סימני מתח ניכרו בפניה, וכי מה הפלא?- הניתוח ארך כ- 6 שעות לערך מ-9 בבוקר עד 3 בצהריים. נראה, שהיו אלה השעות הקשות ביותר בחייה.
בעוד היא מהרהרת, נפתחה הדלת. הניתוח הסתיים, ומייק הועבר לחדרו. היא פלטה אנחת רווחה מלווה בדמעות, ומלמלה "תודה לאל...". ברגעים אלה היא הבינה שעליה להיות המאושרת באימהות, על כי חיי בנה ניצלו באורח נס...
למחרת כבר התירו לאימו ולידידיו לבקרו. מייק היה במצב רוח מרומם. מה שתרם לשמחתו היה, שהוא נוכח לדעת שידידיו וחבריו למקצוע לא שכחוהו ובאו לבקרו. היו שם: שארל איזנבור, ודאלידה.
נוסף על המבקרים הרבים, הלכו והתרבו המכתבים בחדרו של מייק. בין המכתבים היה ניתן למצוא מכתב מבריז'יט ברדו, ששאלה לשלומו וביקשה לבוא לבקרו. חדרו של מייק הוצף גם בפרחים שנשלחו מכל ארצות אירופה החל ממעריצים וכלה בידידים. הזמר אדאמו שלח למייק זר פרחים ענק. תגובתה של אימו, כשראתה את הזר, היתה: "... לא ראיתי כמותו כל ימי חיי".
ביקור אחד, ששימח את מייק מאוד, היה ביקורה של ידידתו דומניק, המנהלת כיום מכון ליופי.
והיא מספרת כיצד הגיעה אליה הידיעה בדבר ניסיון ההתאבדות: "שעתיים לפני חג המולד, שעתיים לאחר המקרה נודע לנו על התאונה שלו. לאחר מכן נאמר לנו שהוא עדיין חי, אבל פצוע קשה. לאן הגיע הבחור?- הרהרתי לעצמי. צריך להסביר לו שהוא לא צריך להיות כל כך עצוב. אנחנו נאהב אותו תמיד, ונבקר אותו. ואז קראתי בעיתונים שהוא התחיל לחזור לאיתנו, התחיל להבין ולראות, וגם להתאושש, והפכחון הביא את החרטה, ובעקבותיה את הציפיה קדימה, אל העתיד. למזלו זכה להשאר בחיים..." היא מסיימת. בהיכנסה לחדרו של מייק הבחינה בדמעות בעיניו. עיניו הביעו געגועים.
בידי דומיניק היתה מתנה מצית זהב, היא הביעה את המשאלה שהמצית תביא לו חיים טובים ושהם יישארו ידידים טובים לנצח. "חייך בבקשה", אמרה. ומייק מספר: "חייכתי, וזו מתנתי הראשונה מאז התאונה, ומקווה שהיא תביא לי באמת חיים טובים."
בתום הביקור הצטלמו השניים ומייק ניגן בגיטרה שלו ושר שיר עבור דומיניק.
ככל שחלפו הימים היה מייק הולך ומחלים, ארבעה שבועות תמימים חלפו מאז המקרה. אימו הרגישה כי את הימים הקשים מייק עבר, וכעת הוא מסוגל להסתדר בכוחות עצמו. היא חשה מיותרת לידו והחליטה לחזור ארצה.
ועל היום, שבו היא נפרדה ממייק, היא סיפרה לי: "ראיתי שהכול כשורה אצל מייק: הוא מרגיש טוב ומצב רוחו שפיר ואז החלטתי לחזור.
בשעת פרידתנו, נישקתיו, ובכיתי... אינני יודעת מדוע, הייתה לי הרגשה מוזרה, הרגשה שלא אראה אותו עוד. וזה הביך אותי, ושוב בכיתי..."