להבה, זכרונות אם

ידוע שהקשר החזק ביותר בן בני האדם, יותר מאשר כל קשרי הידידות האחרים, זה הקשר הביולוגי, קודם כל הקשר בין הורים לבנים.
וזה הקשר התמידי ביותר, למרות שיכולים לקרות זעזועים בקשר זה, אבל זה קשר בר קיימא. וזאת לעומת קשרים חברתיים אחרים.
זה הקשר הכנה והחד משמעי ביותר, ולכן כשבאתי לשוחח עם אמו של מייק לאחר מותו, זה היה הדבר הכואב והקשה ביותר. היה זה סיפורה של אם שכולה, ששיכלה את בנה לא במלחמה, אלא סיפורה של אם ישראלית, שאיבדה את בנה לא באחת המלחמות הפוקדות את הארץ, אלא איבדה אותו הרחק אי שם בלב פריס, כתוצאה ממלחמה פנימית שהתחוללה בנפשו, והביאה אותו להתאבדות.
פגשתי אותה שוב לאחר ההתאבדות ונדהמתי למראה השינוי הדראסטי שחל בה. היא איבדה הרבה מהמרץ והחיוניות שהיו טמונים בה קודם לכן. דומה שנעשתה קטנה, שבירה, פנים חיוורות ועיניים גדולות, אשר עצב רב נשקף מהן.
מבטה זה רודף אותי שעה שאני כותבת את דברי..
אני מודה שהראיון איתה היה בעצם, הפגישה עם האדם הקרוב לו ביותר. החדר שבו ישבנו, היו בו הרבה הדים של מייק- תצלומיו, תקליטיו, מתנותיו. כל זה מול פני אימו שכל כך הזכירו את פניו. הישיבה בחדר הזה היתה מדכדכת ומביכה לא מעט. ויתר על כן הסיפור שנשמע מפיה של ברכה- נשמע כסיפור אותנטי ללא ניסיון להוסיף כחל ושרק. דבריה הובעו מעומק הלב, והשאירו רושם בל ישכח.
והיא מגוללת בפני תקופות מחייו של מייק: ילדותו הקשה, ואז הצלחתו הגדולה כזמר. וכשהיא גומרת לספר לי תוקפים אותה רגשות אשמה: "אולי לא הייתי מספיק קרובה אליו, דווקא כשהוא היה זקוק לי ביותר.." אני רק יושבת ומקשיבה לה, לא מצאתי לנכון לומר דבר באותם רגעים, כי זה היה צפוי שיתקפו אותה רגשי אשמה, ורציתי שהיא תאמר כל מה שהציק לה ועדיין מטריד אותה.
היא סיפרה לי בגאווה אימהת אופיינית: "מייק אהב אותי מאוד, מדי שבוע היה מציף אותנו במכתבים, ותמיד שולח מתנות. הוא התלהב מאוד ממה שסבב אותו ועבד בקצב רצחני על מנת להגיע למעלה, רק לא לאכז את אותם אנשים שתלו בו תקוות גדולות. והוא לא איכזב, הוא השקיע המון והצליח... אך ההצלחה של בני הרסה את אושרו.
פעמים רבות כששמעתי את שיריו הייתי מבחינה ביאוש וצער רב בקולו, אך לא תיארתי לעצמי שמצבו כל כך חמור. האמת היא שחש בודד, לא פעם נחל אכזבה מידידיו וזה פגע בו קשות. ועד שמצא את האישה המתאימה לו, ואהב אותה מאוד היא עזבה אותו. ואז החלו לפקוד אותו משברים בזה אחר זה וקרה מה שקרה..."
מייק העריץ את אמו, תמיד היה חוזר ואומר לה במכתביו שתשמור על עצמה היטב כי היא עדיין צעירה ויפה. אחרי מות אביו, מייק נקשר יותר לאימו ועולמו סבב סביבה.
והיא ממשיכה: "מייק הזמין אותי ואת צבי מספר פעמים אליו לצרפת, ושם טייל איתנו והראה לנו את המקומות היפים ביותר. היה חמוד לראות כיצד הוא מסתדר יפה בדירתו, סדר מופתי, נקיון, ובית חמים ויפה. כשהוא היה במחיצתנו, דיברנו רק אידיש, הוא רצה להרגיש שינוי, להרגיש שהוא באמת איתנו. ואלה היו רגעי אושר אמיתיים לכולנו."
מייק היה מאוד רגיש ואהב תמיד את הפשטות והטבעיות, ואימו ערה לכך היטב: "מייקמאז ומתמיד היה רגיש ולא ידע לשקר, לכן כשהיה מתאכזב ממשהו זה היה פוגע בו בצורה קשה. הוא גם תמיד חלם על חיים שקטים בצד הקריירה, חיים שקטים עם אישה אוהבת וילדים.
ילדים- מייק אמר שזה הפלא של עולמנו, הוא אהב את הטבעיות שהקרינו ילדים, את השאלות הפשוטות שלהם, הם פשוט הקסימו אותו, והוא חלם על היום שיהיו לו ילדים משלו". ומי בכלל ידע שחלו זה ישאר בגדר חלום יפה!?
והיא ממשיכה: "אני זוכרת שבתקופת מלחמת יום הדין, כשמייק בא לארץ, הוא אמר לי יום אחד כשעדיין עמד בפתח הדלת: אמא, אם מחר אני אמות, תדעי לך שחייתי טוב יותר משלושה איש..." וכשהיא שאלה אותו לכוונת דבריו הוא חייך ולא ענה. היא אפילו לא חלמה שיש מידה רבה של רצינות בדבריו. כי מעולם לא דיבר מייק על המוות. ומתברר אחר כך שאת אותן מילים אמר מייק גם לאחיו צבי כשביקר אותו בפריס.
היא חוזרת ואומרת לי שוב ושוב שהיא לא מעכלת שמייק איננו חי יותר, היא עדיין המומה וקטעי זכרונות מהעבר בו היה חי- מציפים אותה, והיא מספרת לי קטעים מתוך אוסף הזכרונות היקר שנותר לה מבנה.

היקר