קלסקי התאהב בגזע בגיל שש עשרה ובילה את כל שנותיו בחקר ובפיתוח כלב הבקר האוסטרלי. על אף הזמינות של מסמכים רבים אודות פיתוח הגזע ישנה מחלוקת רבה בנוגע לשאלה אלו גזעים בדיוק שמשו בפיתוחו. אחת הבעיות בחקר ההיסטוריה של הגזע היא שקיימים ניסיונות רבים לקבלת ההכלאה המושלמת של גזעי כלבים שיצרו את הגזע האולטימטיבי שיוכל לחיות ולעבוד בערבה האוסטרלית. על אף שנאמר כי גזעים מסוימים נוסו בהכלאה ולבסוף נמצאו בלתי מתאימים (הבולטרייר הוא המוכר מביניהם), אני מתקשה להאמין שהצאצאים של ניסויים אלו אכן הוצאו לגמרי מכל תוכניות ההכלאה הבאות אחריהם. בעיה נוספת טמונה בשוני בין שמות הגזעים אז לעומת היום. למשל; הקולי של אמצע המאה ה-19 הוא אינו כמו הלאסי שעולה במוחנו כשאנו שומעים את השם קולי. לדעתי נקודה זו הובילה לבלבול רב בתרגומם של כתבים מוקדמים.
הצורך בסיבולת
ראשוני המתיישבים האירופאים באוסטרליה הביאו אתם הן את המשק החי והן את הכלבים המשמשים לעבודה אתו מאירופה. כלבים אלו מסוג כלבי הרועים היו עובדים מצוינים באיי בריטניה, אבל לא היו בנויים לעמוד בקשיי הערבה האוסטרלית. כלבים אלו מוכרים בשם smithfields , שם הלקוח משוק הבשר המרכזי סמית'פילד בלונדון. הם תוארו לרוב ככלבים כבדים, שחורים, נפולי אוזניים, bob tailed עם לבן סביב הצוואר ולפעמים בקצה הזנב וברגליים. כלבים אלו היו רועים סבירים אבל פרוותם הארוכה הייתה הסיבה לחוסר התאמתם כאשר המתיישבים התקדמו לפנים היבשה כלפי האקלים הקשה יותר של הערבה האוסטרלית.
בוקרים התלוננו כי נשיכת הסמית'פילד חמורה מדי וכן כי הם רועשים מדי בעבודתם. הניסיון הראשון לפתח כלב בקר המתאים לתנאים באוסטרליה נעשה ע"י אדם בשם טימינס, שהחליט להכליא את הסמית'פילד עם כלב הבר האוסטרלי הדינגו. טימינס היה נלהב ליצור כלב עבודה שקט. הכלבים שהתקבלו היו אדומים והם קבלו את הכינוי "הנשכנים של טימינס", ואכן היו שקטים. אולם למרבה הצער שמם התגלה כתואם כאשר מהר מאוד נמצא כי כלבים אלו היו נשכנים חמורים, ולא ניתן היה לסמוך עליהם שלא יהרגו עגלים כאשר אדונם אינו משגיח.
ניסיון ההכלאה השני עם הדינגו היה עם כלבי rough collie . נמצא כי לכלבים אלו הייתה נטייה לנבוח על ראשי הבקר ולעורר בהם תזזית. החיסרון הגדול בכך התגלה כאשר הבקר הובל לשוק ונמצא במשקל נמוך מהרגיל עקב הפעילות הגופנית הנוספת.
ההילרים של האל
בשנת 1840 מר תומס האל ממוסוולברוק שבדרום ווילס, הביא איתו לאוסטרליה זוג כלבים מסוג Blue Smooth High Land Collies. יש לציין כי כלבים אלו לא היו כלבי הקולי שאנו מכירים כיום. הם מתוארים כלבי blue merle אשר דומים לבורדר קולי או לקולי המזוקן של ימינו.
כלבי הblue smith האלו היו קצת טובים יותר מכלבי המרעה הקודמים שנוסו, אך גם להם היה את המנהג של כלבי הקולי הקודמים. האל זיווג צאצא של זוג כלבי הקולי האלו עם הדינגו. התוצאה היו גורים שנקראו ההילרים של האל. כלבים אלו נוהגים היו להתגנב בדממה לעבר העדר, לנשוך את עקביהם ומייד להשתטח אל הארץ כדי להימנע מהבעיטה האחורית של בן הבקר הכעוס. האל המשיך את ניסיונותיו בעירוב Highland collie ודינגו עד מותו בשנת 1870.
עוד דם חדש
נפוצה השמועה על ההילרים של האל (halls heelers) שנקראו גם blue heelers או queenland heelers, ובשנות השבעים המוקדמות של המאה התשע עשרה קצב בשם פרד דייוויס הביא זוג כלבים מזן זה לעבודה במשק החי של סידני. שם עירב דיוויס עם עמיתיו את הזן עם עוד זן של בול טרייר בכדי להוסיף לו אופי של נחישות. כלבים אלו הוצאו בהדרגה מתוכניות הרבייה כיוון שהייתה להם נטייה לתפוס את הבקר ולא לעזוב אותו, וכיוון שניידותם הייתה מוגבלת עקב המבנה המגושם שלהם. אולם עדויות לכלבי הבול טרייר נראות גם בגזע כלב הבקר האוסטרלי כהיום.
שני האחים ג'ק והארי באגוסט הלכו בכיוון אחר בהכלאתם של כלבים אלו. הם זיווגו נקבת halls heeler עם גזע דלמטי מיובא, בכוונה להביא לגזע את תכונת האהבה לסוסים והנאמנות לאדון. הזיווג היה מוצלח, אך הוא בא על חשבון יכולת העבודה של הגזע.
האחים באגוסט העריכו את יכולת העבודה של גזעי ה black and tan kelpie, זנים שהיו בפיתוח באותה תקופה,והכליאו אותם עם ההילרים. תוספת אחרונה זו הגדירה את סוג הגזע, נתנה לכלבים את הנקודות המזוהות עמם, את הצבע האדום העמוק והפכה אותם לאבותיהם הישירים של כלבי הבקר האוסטרלי של ימינו.
מרביעי הגזע כללו אפוא את ג'ק והארי באגוסט, אלכם דיוויס (הבן של פרד) ורוברט קלסקי. אנשים אלו המשיכו בהכלאת ה,Queensland heelers שמרו רק את הגורים האידיאלים ודיללו את השאר. בשנת 1902 רוברט קלסקי קבע את הסטנדרטים הראשונים של גזע ה ACD . הוא ביסס את הסטנדרטים על גזע הדינגו, באמונה שזהו האידיאל שיש לשאוף לקראתו לאור התנאים של המדינה בו הוא פותח. הזן נהיה ידוע בשם Australian Heeler ולבסוף בשם Australian Cattle Dog (ACD). קלסקי המשיך לשמר את הזן, לכתוב עליו ולהביאו לתחרויות אליפות עד מותו בשנת 1961
כלבי מק-ניבן
בשנות הארבעים של המאה העשרים ד"ר אלן מקניבן, וטרינר אוסטרלי, החליט להזרים דם דינגו חדש לזן ה ACD כיוון שהרגיש שהזן נהיה חלש יותר מבחינה פיזית והתנהגותית. הכלבים של מקניבן יובאו בהמוניהם לחוות בארה"ב לצורך עבודה עם בקר ומשק חי נוסף. כאשר מועצת החברה החקלאית המלכותית לכלבים (R.A.S.K.C.- Royal Agricultural Society Kennel Council) גילתה שד"ר מקניבן מרביע ACD טהורים עם כלבי דינגו הוא הוחרם מתחרויות וכל כלביו הוצאו מספר העדר.
כלב הבקר האוסטרלי כיום
ריבוי הכישורים והאינטליגנציה של כלב הבקר האוסטרלי הנו מדהים. כלבים אלו מסוגלים לבצע עבודות רבות ומגוונות בשביל ובשיתוף עם בעליהם בני האדם. כושר הלמידה, החוכמה ויכולת פתרון הבעיות של הגזע, בשיתוף עם המבנה הבינוני שלהם, בריאות כללית ופרווה קלה לטיפוח, הופכים אותם לשותפים נפלאים. כשכלב הבקר האוסטרלי נכנס ל(AKC) “American Kennel Club” בשנת 1980, הוא נהיה זכאי להשתתף בפעילויות ממומנות על ידי ה AKC ובתחרויות רועים, משמעת, זריזות וניווט
|
|
|
