רוק-Rock

אז מה זה בעצם רוק? הנה הסבר קצר (ממש ארוך) על רוק, מצטער אם זה קצת חפירה חחחחח.

רוק הוא ז'אנר מוזיקלי, אשר החל דרכו כהתפתחות של הרוק אנד רול בשנות החמישים. להקות הרוק הרחיבו את המושג הצר של רוקנ'רול, הוסיפו כלי מיתרים והחלו לחקור שיטות הקלטה חדשות וכן את האפשרויות הטמונות בסינתיסייזרים.

הרוק מבוסס על סולמות הבלוז (הסולמות פנטטוניים)
במקור, הרוק היווה שילוב בין מוזיקה אמריקאית עממית (קאנטרי) למוזיקה אפרו-אמריקנית קצבית (בלוז); אך עם השנים הרוק התפצל לאין ספור כיוונים, שהתרחקו מסגנונות אלה מרחק רב, והושפעו גם מסגנונות אחרים לגמרי כמו מוזיקה קלאסית, פופ, ובשנים האחרונות אפילו היפ-הופ. זאת, מכיוון שלמעשה כל להקה שמשתמשת ב"שילוש הכלים המקודש" של הרוק (שמשמש גם בבלוז)- בס, תופים וגיטרה חשמלית - יכולה להגדיר את עצמה כלהקת רוק; והאפשרויות הטמונות בשילוב של שלושת הכלים הללו הן בלתי מוגבלות. לכן, בנקל אפשר למצוא רוק שקט ורוק רועש, רוק מהיר ורוק איטי רוק שמח ורוק עצוב, רוק קולי ורוק כלי, שירי רוק קלילים ולעומתם מנגינות רוק כבדות ועמוקות. סגנון הרוק הוא כל כך מגוון, שלמעשה, הוא אינו סגנון אחד אלא קבוצה גדולה מאוד של סגנונות.

למרות העובדה כי מקורו של הרוק בבלוז, אשר יוצריה היו שחורים, כמעט כל יוצרי הרוק לדורותיהם היו לבנים. הרוק התפתח באנגליה ובארצות הברית במקביל. השפעת הרוק הגיעה לידי כך, שאף קמו זרמים חברתיים בקרב בני הנוער של מעריצי רוק - מטאליסטים, פאנקיסטים, ילדי הפרחים. במהלך השנים אורגנו פסטיבלי רוק המוניים ואף בוימו סרטי רוק על הכוכבים, שלוו במוזיקה שלהם. תופעה בולטת שמלווה את הרוק מראשיתו ועד היום היא שימוש נפוץ של המוזיקאים בסמים – החל מאלביס בשנות החמישים, וכלה בנירוונה בשנות התשעים.

בשנות הארבעים והחמישים החלה המהפכה האלקטרונית במוזיקה, בראשה הבלוז. בעוד שבעבר הבלוז היווה בסה"כ שירת עבודה, בשנים אלה מנגינות הבלוז עברו עיבוד אלקטרוני-מודרני וסגנון זה הפך לבסיס של הנגינה בגיטרה חשמלית. התפתחויות אלה הובילו ללידתו של הרוק אנד רול: גרסה הרבה יותר מהירה ושמחה לבלוז. הרוק אנד רול, או בקיצור, רוק'נרול, ירש מהבלוז הן את טכניקת הנגינה, ואת הקצב.

באותה תקופה פותחה שיטת הפצת המוזיקה באמצעות תקליטים, וכך הפך הרוק'נרול למוזיקת ההמונים, אשר הופצה בכל ארצות הברית, ואף יוצאה למדינות אחרות. הזמר, הגיטריסט ושחקן הקולנוע האמריקאי אלביס פרסלי, אשר כיכב בשנות החמישים וכונה "מלך הרוק'נרול", היה מהראשונים להשתמש בגיטרות חשמליות ובציוד הגברה. זמרי רוק'נרול משפיעים נוספים בשנות החמישים הם באדי הולי וצ'אק ברי.

המושג רוק'נרול כיום מציין לא רק את הסגנון עצמו, אלא גם את סגנון החיים הסוער, הפרובוקטיבי והראוותני שאפיין את להקות הרוק במשך השנים. דרך חיים זו מתומצתת בנוסחה המפורסמת "סקס, סמים ורוק'נרול".

באמצע שנות השישים התפתח הרוק'נרול לזרמים מוזיקליים חדשים: רוק פסיכדלי, רוק קלאסי ופולק רוק. רבות מהלהקות המצליחות שקמו בעשור זה כבר נחשבו ללהקות רוק מבחינת אופיין החיצוני, אך למעשה, מבחינה אומנותית, הן יצרו רוק'נרול טהור. להקת רוק קלאסית של שנות השישים, כללה שלושה גיטריסטים (אחד מהם בסיסט) ומתופף. להקות הרוק/רוק'נרול המרכזיות של שנות השישים הן הרולינג סטונס, האמהות והאבות, The Animals, הביטלס, The Beach Boys, סטטוס קוו,קרוסבי, סטילס, נאש ויאנג  וג'פרסון איירפליין. בין הלהיטים האהובים ביותר של תקופה זו יש לציין את השיר "California Dreaming" של האמהות והאבות משנת 1965, ואת הביצוע של החיות לשיר הפולק האמריקאי "House of the Rising Sun" משנת 1964. זו הייתה לראשיתה של תקופה שכונתה בפי רבים "העשור שלא יחזור".

באותו הזמן החלו לצוץ בארצות הברית זמרי רוק שגידלו את שיערם, עישנו מריחואנה ושרו שירים נגד המלחמה. אלה היו ההיפים. הם חוללו את התנועה החברתית של "ילדי הפרחים", שהאשימה את המבוגרים בהרס העולם ולכן ביקשה למרוד בהם. המנהג שרווח אז בקרב הרוקרים לגדל את שיערם, הפך למסורת רבת שנים בקרב כל גדולי הרוק הקלאסי והכבד לדורותיהם. מנהג נוסף היה לשבור את הגיטרה בהופעות- מנהג שגם הוא הפך למסורת, ובעיקר לסמל של תרבות הרוק. בשנת 1969 נערך פסטיבל וודסטוק בארצות הברית, פסטיבל מוזיקה ואהבה של "ילדי הפרחים" בכיכוב כל כוכבי הקאנטרי, הבלוז, הרוק והפופ של ארצות הברית שהיו נגד המלחמה. בין האומנים שכיכבו בפסטיבל יש למנות את להקת The Who' את הזמר ג'ו קוקר ואת הגיטריסטים קרלוס סנטנה וג'ימי הנדריקס.

תחילת שנות השבעים היוו פריחה במוזיקת הרוק. הרוק התפתח לכיוונים חדשים, שהגיעו לשיא בשנים 1972-1973. שנים אלו היו לפסגת המוזיקה של דור הבייבי בומרס. באמצע שנות השבעים, אחרי תקופת העשור שלא יחזור. החלה הירידה בהתפתחות המוזיקה, שנעה לכיוון הפאנק.

בשנות השבעים התפתח מאוד הרוק באנגליה. הזרם המרכזי ברוק של שנות השבעים היה הגלאם רוק. סגנון זה מובחן בעיקר על פי ההופעה ולאו דווקא על פי איזשהו מאפיין מוזיקלי. הדגש הושם בעיקר על שטחיות, חוסר בושה ואימוץ התהילה והמיניות. מבצעי גלאם רוק הופיעו באיפור כבד המביע דו-מיניות ותלבושות נוצצות וצעקניות. מבחינה מוזיקלית, הגלאם רוק היה לרוב פחות קל ושקט מהרוק של שנות השישים ויותר אינסטרומנטאלי ובעל עוצמה. בין אומני הגלאם רוק הבולטים יש למנות את הזמרים דיוויד בואי, אליס קופר והלהקות קווין, אירוסמית' וקיס.

סגנון נוסף שנולד בשנות השבעים הוא הרוק הכבד. הרוק הכבד מתאפיין במקצבים אגרסיביים, נגינה מורכבת בדרך כלל, גיטרות מוגברות ומעוותות צליל ולעתים שירים בנושאים אפלים. הגל הראשון של להקות הרוק הכבד הופיע בבריטניה בין השנים 1967- ל-1974. שלוש להקות אנגליות נחשבות לאבות המייסדים של הרוק הכבד: לד זפלין, דיפ פרפל ובלק סבאת'.

"רוק מתקדם" הוא שם כללי לזרם מוזיקלי שהתפתח בשלהי שנות השישים מהפסיכדליה והגיע לשיאו בין השנים 1973-1975. המוזיקאים בזרם זה (שהתחלק למעשה למספר רב של זרמים, הממשיכים להתקיים ולהתפצל עד היום) היו שונים זה מזה במידה רבה, אך היו להם כמה מאפיינים מרכזיים שהבדילו אותם מאמני רוק אחרים:

• הלחנת מוזיקה מורכבת יותר מהרוק הממוצע, תוך נטייה למשקלים מורכבים, יצירות ארוכות המבוססות על פיתוח מוטיבים, והרמוניות מורכבות.
• השפעות ניכרות מסגנונות שאינם רוק - בעיקר מוזיקה קלאסית,ג'אז ופולק.
• שימוש נרחב באפקטים, עריכות אולפניות וכלים חדשניים.

הרעיון העיקרי מאחורי הרוק המתקדם היה ההתיחסות לרוק כאמנות בפני עצמה ולא כמוזיקת ריקודים קלה, כפי שהיה נהוג להתייחס אליו בשנות השישים המוקדמות. הרוק המתקדם הגיע לשיאו לקראת אמצע שנות השבעים, אבל משום שהמוזיקה שהציג לא הייתה קלה לעיכול, הלך העניין הציבורי בו ופחת. פיחות העניין הביא לירידה במכירות והלהקות שלקחו בו חלק הלכו ונעלמו. חלקן הפכו ללהקות פופ כדי להגיע להצלחה מסחרית, חלקן התפרקו, וחלקן הקטן מאוד המשיך להתקיים ולעסוק באותה המוזיקה. לקראת סוף שנות השבעים "נעלם" הז'אנר מהעין הציבורית, הן משום שחברות הקלטה לא הסכימו להפיק עוד אלבומים שהשתייכו לזרם זה, והן משום שמעט תשומת הלב שעוד נשארה לזרם, הועברה לפאנק, שהיה האנטיתזה המוחלטת לרוק המתקדם. עם זאת, זרם הרוק המתקדם לא נעלם לחלוטין, ולהקות רבות ממשיכות גם כיום ליצור מוזיקה שכזו הרחק מתשומת הלב הציבורית.

להקות בולטות: פינק פלויד, קינג קרימזון, יס, ג'נסיס, אמרסון, לייק ופלאמר,קאמל, ואן דר גראף ג'נרייטור ו-Head.

בסוף העשור קמה תנועת הפאנק בלונדון. זרם חתרני זה שאף להתנער מהתמסדות הרוק המתקדם והפסיכדליה ה"מתוחכמים". בהתאם לתנועת הפאנק בחברה, אשר נודעה באופייה המרדני והפרובוקטיבי, מוזיקת הפאנק הייתה מאוד קצבית ובוטה. היא הייתה פשוטה הרבה יותר מבחינה מוזיקלית מהרוק ובדומה לכיווני הרוק שקדמו לה, בעלת אידיאולוגיה חתרנית, שלעתים קרובות זוהתה עם אנרכיה.

בין הרכבי הפאנק הבולטים ניתן למנות את הסקס פיסטולס, הקלאש, באזקוקס וראמונס

שנות השמונים נחשבת לתקופה חלשה לרוק. בעשור זה, הרוק, שבעשור הקודם התפתח לז'אנרים חדשים ומגוונים, הוליד רק שני ז'אנרים עיקריים: בלדות הרוק והרוק הכבד. להקות רוק רבות, השתלבו במיינסטרים והרבו שימוש בסינתיסייזרים. שאר ז'אנרי הרוק לא הצליחו להיכנס לתודעה ורק להקות מעטות ניגנו רוק אחר, שכונה בהמשך "רוק אלטרנטיבי". בין להקות הרוק האלטרנטיבי הבודדות שכן הצליחו בשנות השמונים היו U2.

גנון הרוק הבולט ביותר של שנות השמונים הוא הרוק הכבד. בראש ובראשונה יש לציין את הגל החדש של הרוק הכבד הבריטי , אשר כלל את הלהקות איירון מיידן, דף לפרד, סאקסון, דיו, ונום ומוטורהד.

כמו כן, יש לציין את "להקות השיער" האמריקאיות. ה"רוק שיער" האמריקאי הוא הסגנון הראוותני, הססגוני והגנדרני ביותר אשר ידעה מוזיקת הרוק. כל חברי עשרות להקות השיער אשר קמו בשנות השמונים השקיעו מאוד בהופעתם החיצונית: גידלו שיער ארוך, התאפרו, לבשו בגדים צבעוניים ובלתי רגילים, חולצות מנומרות ומכנסי עור, קעקעו על גופם קעקועים גדולים וצבעוניים וקיפצו על במות הרוק כאחוזי תזזית, תוך שהם מנופפים בגאווה בשיערם הארוך. כל היסודות התרבותיים אשר נחשבים כלא-חינוכיים, ואף לא-מוסריים, קובצו יחדיו בתרבות הרוק פורקת העול: סיגריות, אלכוהול, ניבולי פה, מיניות מוחצנת, שחצנות, זלזול בלימודים וסמים. הסיסמה הידועה "סקס, סמים ורוק'נרול" הפכה להיות רלוונטית מתמיד בשנות השמונים.

בין להקות השיער הבולטות יש למנות את וואן היילן, Skid Row, Guns N Roses, בון ג'ובי, טוויסטד סיסטר, פורינר, מוטלי קרו ופויזן.

בניגוד מוחלט ללהקות השיער, פעלו בשנות השמונים בארצות הברית להקות התרש מטאל. בעוד שיוצרי הרוק שיער (ובמידה מעט פחותה יותר, גם יוצרי ההבי מטאל הבריטי) השקיעו במראה חיצוני ובמסחור, עלו לבמה עם שיער נפוח, איפור ובגדים בלתי רגילים, שרו על אהבה (או לחלופין על השטן) ויצרו מוזיקה שמחה וקליטה, הנה יוצרי הת'רש מטאל עשו את ההפך הגמור: הזניחו את ההופעה החיצונית, עלו לבמה עם בגדים רגילים, לא שמו דגש על שירה ומלודיה, שרו על נושאים לא פופולריים והשקיעו את כל כוחם בטכניקת הנגינה בלבד.

להקות הת'רש הבולטות ביותר בשנות השמונים הן מטאליקה, מגאדת', אנתרקס וסלייר.

תחילת שנות התשעים, החלו להקות אינדי ורוק אלטרנטיבי רבות להופיע. הפריצה המשמעותית של הרוק האלטרנטיבי לזרם הרוק המרכזי היה השיר של להקת נירוונה Smells Like Teen Spirits. שהפך להמנון של דור ה-X. אינספור להקות אף הן נהנו מהפופולריות של הרוק האלטרנטיבי, שהתפצל לאין-ספור סגנונות ותתי-סגנונות.

בתחילת העשור קמו להקות הג'ראנג' ובראשן ארבע להקות מצליחות שיצאו באותו הזמן מהעיר סיאטל שבארצות הברית, אשר התיימרו לייצג את הדור החדש: נירוונה, פרל ג'אם, סאונד גארדן ואליס אין צ'יינס. הגראנג' יצא כנגד הסגנון הראוותני והמוחצן של להקות השיער.

בתחילת שנות התשעים קם הפאנק לתחייה, לאחר שכמעט נעלם באמצע שנות השמונים, אלא שהפעם-בארצות הברית. שלוש להקות הפאנק הבולטות של שנות התשעים הן גרין דיי, אופספרינג ובד רליג'ן האמריקאיות.

כיוון ברוק שהתחיל בשנות השמונים והגיע לשיאו בשנות התשעים הוא רוק קל. זהו סגנון רגוע, איטי, שקט ובדרך כלל גם עצוב יחסית, אשר צמח באנגליה בהשפעת הפופ, ועל כן נקרא בריטפופ. בין הלהקות הבולטות בזרם זה: אואזיס ובלר.

פרוגרסיב מטאל הוא סגנון שהתפתח באמצע שנות השמונים. זהו שילוב בין מטאל ורוק מתקדם - הז'אנר משלב את המורכבות, ההשפעות הקלאסיות, שבירות המשקלים והתחכום של הרוק המתקדם, עם האגרסיביות והפסימיזם של המטאל. להקה בולטת מז'אנר זה היא דרים ת'יאטר האמריקנית.