הוכח תוכיח צופה
ויקרא יט (יז) לֹא תִשְׂנָא אֶת אָחִיךָ בִּלְבָבֶךָ הוֹכֵחַ תּוֹכִיחַ אֶת עֲמִיתֶךָ וְלֹא תִשָּׂא עָלָיו חֵטְא: רש"י ולא תשא עליו חטא - לא תלבין את פניו ברבים: מה הקשר בין הפס' להלבנת פנים? הרי זה המשך ל"הוֹכֵחַ תּוֹכִיחַ"? הרעיון אחרי ציווי זה הוא: כאשר אתה רואה מישהו עושה חטא, הער לו, כי אם לא תעיר, גם אתה תיענש, ויוכיחו זאת הפס' הבאים, ובמיוחד ביחזקאל, אשר שם במפורש נאמר רעיון זה.
פרשת חקת במדבר כ (ז) וַיְדַבֵּר יְהֹוָה אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר:(ח) קַח אֶת הַמַּטֶּה וְהַקְהֵל אֶת הָעֵדָה אַתָּה וְאַהֲרֹן אָחִיךָ וְדִבַּרְתֶּם אֶל הַסֶּלַע לְעֵינֵיהֶם וְנָתַן מֵימָיו וְהוֹצֵאתָ לָהֶם מַיִם מִן הַסֶּלַע וְהִשְׁקִיתָ אֶת הָעֵדָה וְאֶת בְּעִירָם:(ט) וַיִּקַּח מֹשֶׁה אֶת הַמַּטֶּה מִלִּפְנֵי יְהֹוָה כַּאֲשֶׁר צִוָּהוּ:(י) וַיַּקְהִלוּ מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן אֶת הַקָּהָל אֶל פְּנֵי הַסָּלַע וַיֹּאמֶר לָהֶם שִׁמְעוּ נָא הַמֹּרִים הֲמִן הַסֶּלַע הַזֶּה נוֹצִיא לָכֶם מָיִם:(יא) וַיָּרֶם מֹשֶׁה אֶת יָדוֹ וַיַּךְ אֶת הַסֶּלַע בְּמַטֵּהוּ פַּעֲמָיִם וַיֵּצְאוּ מַיִם רַבִּים וַתֵּשְׁתְּ הָעֵדָה וּבְעִירָם:(יב) וַיֹּאמֶר יְהֹוָה אֶל מֹשֶׁה וְאֶל אַהֲרֹן יַעַן לֹא הֶאֱמַנְתֶּם בִּי לְהַקְדִּישֵׁנִי לְעֵינֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לָכֵן לֹא תָבִיאוּ אֶת הַקָּהָל הַזֶּה אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר נָתַתִּי לָהֶם:(יג) הֵמָּה מֵי מְרִיבָה אֲשֶׁר רָבוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת יְהֹוָה וַיִּקָּדֵשׁ בָּם:(יד) וַיִּשְׁלַח מֹשֶׁה מַלְאָכִים מִקָּדֵשׁ אֶל מֶלֶךְ אֱדוֹם כֹּה אָמַר אָחִיךָ יִשְׂרָאֵל אַתָּה יָדַעְתָּ אֵת כָּל הַתְּלָאָה אֲשֶׁר מְצָאָתְנוּ: מדוע חשוב למספר הסיפור כמה מכות הכה משה בסלע? הרי במקרה הקודם כאשר אמר האלוהים למשה הכה לא נאמר כמה מכות הכה משה? בפרשת בשלח שמות יז (א) וַיִּסְעוּ כָּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מִמִּדְבַּר סִין לְמַסְעֵיהֶם עַל פִּי יְהֹוָה וַיַּחֲנוּ בִּרְפִידִים וְאֵין מַיִם לִשְׁתֹּת הָעָם:(ב) וַיָּרֶב הָעָם עִם מֹשֶׁה וַיֹּאמְרוּ תְּנוּ לָנוּ מַיִם וְנִשְׁתֶּה וַיֹּאמֶר לָהֶם מֹשֶׁה מַה תְּרִיבוּן עִמָּדִי מַה תְּנַסּוּן אֶת יְהֹוָה:(ג) וַיִּצְמָא שָׁם הָעָם לַמַּיִם וַיָּלֶן הָעָם עַל מֹשֶׁה וַיֹּאמֶר לָמָּה זֶּה הֶעֱלִיתָנוּ מִמִּצְרַיִם לְהָמִית אֹתִי וְאֶת בָּנַי וְאֶת מִקְנַי בַּצָּמָא:(ד) וַיִּצְעַק מֹשֶׁה אֶל יְהֹוָה לֵאמֹר מָה אֶעֱשֶׂה לָעָם הַזֶּה עוֹד מְעַט וּסְקָלֻנִי:(ה) וַיֹּאמֶר יְהֹוָה אֶל מֹשֶׁה עֲבֹר לִפְנֵי הָעָם וְקַח אִתְּךָ מִזִּקְנֵי יִשְׂרָאֵל וּמַטְּךָ אֲשֶׁר הִכִּיתָ בּוֹ אֶת הַיְאֹר קַח בְּיָדְךָ וְהָלָכְתָּ:(ו) הִנְנִי עֹמֵד לְפָנֶיךָ שָּׁם עַל הַצּוּר בְּחֹרֵב וְהִכִּיתָ בַצּוּר וְיָצְאוּ מִמֶּנּוּ מַיִם וְשָׁתָה הָעָם וַיַּעַשׂ כֵּן מֹשֶׁה לְעֵינֵי זִקְנֵי יִשְׂרָאֵל:(ז) וַיִּקְרָא שֵׁם הַמָּקוֹם מַסָּה וּמְרִיבָה עַל רִיב בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְעַל נַסֹּתָם אֶת יְהֹוָה לֵאמֹר הֲיֵשׁ יְהֹוָה בְּקִרְבֵּנוּ אִם אָיִן: הרי מה שרצה מספר הסיפור שנבין משני סיפורים אלה, שבמקרה הראשון נאמר למשה הכה בסלע, והוא ביצע את מצוות האלוהים, ובמקרה השני משה אינו מבצע את מצוות אלוהים לדבר אל הסלע, אבל כאן יש עוד אדם ששמע את דרישתו של האלוהים לדבר אל הסלע ולא להכות, ולכן היה צריך אהרון לעצור את אחיו משה, ולהוכיח אותו שלא ביצע את מצוות האלוהים, לאחר המכה הראשונה, ומשום שלא עשה זאת נענש גם הוא, לכן מדגיש כותב הסיפור שהיו שתי מכות, ולא אחת, כי על מכה אחת אין לחייב את אהרון בכלום, אבל כאשר משה ממשיך להכות היה צריך אהרון לעצור את משה ולהוכיח אותו כי לא ביצע את הציווי האלוהי, לדבר לסלע ולא להכות.
שמואל א ג (יא) וַיֹּאמֶר יְהֹוָה אֶל שְׁמוּאֵל הִנֵּה אָנֹכִי עֹשֶׂה דָבָר בְּיִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר כָּל שֹׁמְעוֹ תְּצִלֶּינָה שְׁתֵּי אָזְנָיו:(יב) בַּיּוֹם הַהוּא אָקִים אֶל עֵלִי אֵת כָּל אֲשֶׁר דִּבַּרְתִּי אֶל בֵּיתוֹ הָחֵל וְכַלֵּה:(יג) וְהִגַּדְתִּי לוֹ כִּי שֹׁפֵט אֲנִי אֶת בֵּיתוֹ עַד עוֹלָם בַּעֲוֹן אֲשֶׁר יָדַע כִּי מְקַלְלִים לָהֶם בָּנָיו וְלֹא כִהָה בָּם:(יד) וְלָכֵן נִשְׁבַּעְתִּי לְבֵית עֵלִי אִם יִתְכַּפֵּר עֲוֹן בֵּית עֵלִי בְּזֶבַח וּבְמִנְחָה עַד עוֹלָם:
יחזקאל ג (טז) וַיְהִי מִקְצֵה שִׁבְעַת יָמִים וַיְהִי דְבַר יְהוָה אֵלַי לֵאמֹר:(יז) בֶּן אָדָם צֹפֶה נְתַתִּיךָ לְבֵית יִשְׂרָאֵל וְשָׁמַעְתָּ מִפִּי דָּבָר וְהִזְהַרְתָּ אוֹתָם מִמֶּנִּי:(יח) בְּאָמְרִי לָרָשָׁע מוֹת תָּמוּת וְלֹא הִזְהַרְתּוֹ וְלֹא דִבַּרְתָּ לְהַזְהִיר רָשָׁע מִדַּרְכּוֹ הָרְשָׁעָה לְחַיֹּתוֹ הוּא רָשָׁע בַּעֲוֹנוֹ יָמוּת וְדָמוֹ מִיָּדְךָ אֲבַקֵּשׁ:(יט) וְאַתָּה כִּי הִזְהַרְתָּ רָשָׁע וְלֹא שָׁב מֵרִשְׁעוֹ וּמִדַּרְכּוֹ הָרְשָׁעָה הוּא בַּעֲוֹנוֹ יָמוּת וְאַתָּה אֶת נַפְשְׁךָ הִצַּלְתָּ:(כ) וּבְשׁוּב צַדִּיק מִצִדְקוֹ וְעָשָׂה עָוֶל וְנָתַתִּי מִכְשׁוֹל לְפָנָיו הוּא יָמוּת כִּי לֹא הִזְהַרְתּוֹ בְּחַטָּאתוֹ יָמוּת וְלֹא תִזָּכַרְןָ צִדְקֹתָו אֲשֶׁר עָשָׂה וְדָמוֹ מִיָּדְךָ אֲבַקֵּשׁ:(כא) וְאַתָּה כִּי הִזְהַרְתוֹ צַדִּיק לְבִלְתִּי חֲטֹא צַדִּיק וְהוּא לֹא חָטָא חָיוֹ יִחְיֶה כִּי נִזְהָר וְאַתָּה אֶת נַפְשְׁךָ הִצַּלְתָּ:(כב) וַתְּהִי עָלַי שָׁם יַד יְהוָה וַיֹּאמֶר אֵלַי קוּם צֵא אֶל הַבִּקְעָה וְשָׁם אֲדַבֵּר אוֹתָךְ:(כג) וָאָקוּם וָאֵצֵא אֶל הַבִּקְעָה וְהִנֵּה שָׁם כְּבוֹד יְהוָה עֹמֵד כַּכָּבוֹד אֲשֶׁר רָאִיתִי עַל נְהַר כְּבָר וָאֶפֹּל עַל פָּנָי:(כד) וַתָּבֹא בִי רוּחַ וַתַּעֲמִדֵנִי עַל רַגְלָי וַיְדַבֵּר אֹתִי וַיֹּאמֶר אֵלַי בֹּא הִסָּגֵר בְּתוֹךְ בֵּיתֶךָ:(כה) וְאַתָּה בֶן אָדָם הִנֵּה נָתְנוּ עָלֶיךָ עֲבוֹתִים וַאֲסָרוּךָ בָּהֶם וְלֹא תֵצֵא בְּתוֹכָם:(כו) וּלְשׁוֹנְךָ אַדְבִּיק אֶל חִכֶּךָ וְנֶאֱלַמְתָּ וְלֹא תִהְיֶה לָהֶם לְאִישׁ מוֹכִיחַ כִּי בֵּית מְרִי הֵמָּה:(כז) וּבְדַבְּרִי אוֹתְךָ אֶפְתַּח אֶת פִּיךָ וְאָמַרְתָּ אֲלֵיהֶם כֹּה אָמַר אֲדֹנָי יֱהֹוִה הַשֹּׁמֵעַ יִשְׁמָע וְהֶחָדֵל יֶחְדָּל כִּי בֵּית מְרִי הֵמָּה:
יחזקאל לג (א) וַיְהִי דְבַר יְהֹוָה אֵלַי לֵאמֹר:(ב) בֶּן אָדָם דַּבֵּר אֶל בְּנֵי עַמְּךָ וְאָמַרְתָּ אֲלֵיהֶם אֶרֶץ כִּי אָבִיא עָלֶיהָ חָרֶב וְלָקְחוּ עַם הָאָרֶץ אִישׁ אֶחָד מִקְצֵיהֶם וְנָתְנוּ אֹתוֹ לָהֶם לְצֹפֶה:(ג) וְרָאָה אֶת הַחֶרֶב בָּאָה עַל הָאָרֶץ וְתָקַע בַּשּׁוֹפָר וְהִזְהִיר אֶת הָעָם:(ד) וְשָׁמַע הַשֹּׁמֵעַ אֶת קוֹל הַשּׁוֹפָר וְלֹא נִזְהָר וַתָּבוֹא חֶרֶב וַתִּקָּחֵהוּ דָּמוֹ בְרֹאשׁוֹ יִהְיֶה:(ה) אֵת קוֹל הַשּׁוֹפָר שָׁמַע וְלֹא נִזְהָר דָּמוֹ בּוֹ יִהְיֶה וְהוּא נִזְהָר נַפְשׁוֹ מִלֵּט:(ו) וְהַצֹּפֶה כִּי יִרְאֶה אֶת הַחֶרֶב בָּאָה וְלֹא תָקַע בַּשּׁוֹפָר וְהָעָם לֹא נִזְהָר וַתָּבוֹא חֶרֶב וַתִּקַּח מֵהֶם נָפֶשׁ הוּא בַּעֲוֹנוֹ נִלְקָח וְדָמוֹ מִיַּד הַצֹּפֶה אֶדְרֹשׁ:(ז) וְאַתָּה בֶן אָדָם צֹפֶה נְתַתִּיךָ לְבֵית יִשְׂרָאֵל וְשָׁמַעְתָּ מִפִּי דָּבָר וְהִזְהַרְתָּ אֹתָם מִמֶּנִּי:(ח) בְּאָמְרִי לָרָשָׁע רָשָׁע מוֹת תָּמוּת וְלֹא דִבַּרְתָּ לְהַזְהִיר רָשָׁע מִדַּרְכּוֹ הוּא רָשָׁע בַעֲוֹנוֹ יָמוּת וְדָמוֹ מִיָּדְךָ אֲבַקֵּשׁ:(ט) וְאַתָּה כִּי הִזְהַרְתָּ רָשָׁע מִדַּרְכּוֹ לָשׁוּב מִמֶּנָּה וְלֹא שָׁב מִדַּרְכּוֹ הוּא בַּעֲוֹנוֹ יָמוּת וְאַתָּה נַפְשְׁךָ הִצַּלְתָּ:(י) וְאַתָּה בֶן אָדָם אֱמֹר אֶל בֵּית יִשְׂרָאֵל כֵּן אֲמַרְתֶּם לֵאמֹר כִּי פְשָׁעֵינוּ וְחַטֹּאתֵינוּ עָלֵינוּ וּבָם אֲנַחְנוּ נְמַקִּים וְאֵיךְ נִחְיֶה:(יא) אֱמֹר אֲלֵיהֶם חַי אָנִי נְאֻם אֲדֹנָי יֱהֹוִה אִם אֶחְפֹּץ בְּמוֹת הָרָשָׁע כִּי אִם בְּשׁוּב רָשָׁע מִדַּרְכּוֹ וְחָיָה שׁוּבוּ שׁוּבוּ מִדַּרְכֵיכֶם הָרָעִים וְלָמָּה תָמוּתוּ בֵּית יִשְׂרָאֵל:(יב) וְאַתָּה בֶן אָדָם אֱמֹר אֶל בְּנֵי עַמְּךָ צִדְקַת הַצַּדִּיק לֹא תַצִּילֶנּוּ בְּיוֹם פִּשְׁעוֹ וְרִשְׁעַת הָרָשָׁע לֹא יִכָּשֶׁל בָּהּ בְּיוֹם שׁוּבוֹ מֵרִשְׁעוֹ וְצַדִּיק לֹא יוּכַל לִחְיוֹת בָּהּ בְּיוֹם חֲטֹאתוֹ:(יג) בְּאָמְרִי לַצַּדִּיק חָיֹה יִחְיֶה וְהוּא בָטַח עַל צִדְקָתוֹ וְעָשָׂה עָוֶל כָּל צִדְקֹתָו צִדְקֹתָיו לֹא תִזָּכַרְנָה וּבְעַוְלוֹ אֲשֶׁר עָשָׂה בּוֹ יָמוּת:(יד) וּבְאָמְרִי לָרָשָׁע מוֹת תָּמוּת וְשָׁב מֵחַטָּאתוֹ וְעָשָׂה מִשְׁפָּט וּצְדָקָה:(טו) חֲבֹל יָשִׁיב רָשָׁע גְּזֵלָה יְשַׁלֵּם בְּחֻקּוֹת הַחַיִּים הָלַךְ לְבִלְתִּי עֲשׂוֹת עָוֶל חָיוֹ יִחְיֶה לֹא יָמוּת:(טז) כָּל חַטֹּאתָו חַטֹּאתָיו אֲשֶׁר חָטָא לֹא תִזָּכַרְנָה לוֹ מִשְׁפָּט וּצְדָקָה עָשָׂה חָיוֹ יִחְיֶה:(יז) וְאָמְרוּ בְּנֵי עַמְּךָ לֹא יִתָּכֵן דֶּרֶךְ אֲדֹנָי וְהֵמָּה דַּרְכָּם לֹא יִתָּכֵן:(יח) בְּשׁוּב צַדִּיק מִצִּדְקָתוֹ וְעָשָׂה עָוֶל וּמֵת בָּהֶם:(יט) וּבְשׁוּב רָשָׁע מֵרִשְׁעָתוֹ וְעָשָׂה מִשְׁפָּט וּצְדָקָה עֲלֵיהֶם הוּא יִחְיֶה:(כ) וַאֲמַרְתֶּם לֹא יִתָּכֵן דֶּרֶךְ אֲדֹנָי אִישׁ כִּדְרָכָיו אֶשְׁפּוֹט אֶתְכֶם בֵּית יִשְׂרָאֵל:(כא) וַיְהִי בִּשְׁתֵּי עֶשְׂרֵה שָׁנָה בָּעֲשִׂרִי בַּחֲמִשָּׁה לַחֹדֶשׁ לְגָלוּתֵנוּ בָּא אֵלַי הַפָּלִיט מִירוּשָׁלִַם לֵאמֹר הֻכְּתָה הָעִיר:(כב) וְיַד יְהֹוָה הָיְתָה אֵלַי בָּעֶרֶב לִפְנֵי בּוֹא הַפָּלִיט וַיִּפְתַּח אֶת פִּי עַד בּוֹא אֵלַי בַּבֹּקֶר וַיִּפָּתַח פִּי וְלֹא נֶאֱלַמְתִּי עוֹד:
דברי הימים ב יט (ח) וְגַם בִּירוּשָׁלִִַם הֶעֱמִיד יְהוֹשָׁפָט מִן הַלְוִיִּם וְהַכֹּהֲנִים וּמֵרָאשֵׁי הָאָבוֹת לְיִשְׂרָאֵל לְמִשְׁפַּט יְהֹוָה וְלָרִיב וַיָּשֻׁבוּ יְרוּשָׁלִָם:(ט) וַיְצַו עֲלֵיהֶם לֵאמֹר כֹּה תַעֲשׂוּן בְּיִרְאַת יְהֹוָה בֶּאֱמוּנָה וּבְלֵבָב שָׁלֵם:(י) וְכָל רִיב אֲשֶׁר יָבוֹא עֲלֵיכֶם מֵאֲחֵיכֶם הַיֹּשְׁבִים בְּעָרֵיהֶם בֵּין דָּם לְדָם בֵּין תּוֹרָה לְמִצְוָה לְחֻקִּים וּלְמִשְׁפָּטִים וְהִזְהַרְתֶּם אֹתָם וְלֹא יֶאְשְׁמוּ לַיהֹוָה וְהָיָה קֶצֶף עֲלֵיכֶם וְעַל אֲחֵיכֶם כֹּה תַעֲשׂוּן וְלֹא תֶאְשָׁמוּ:(יא) וְהִנֵּה אֲמַרְיָהוּ כֹהֵן הָרֹאשׁ עֲלֵיכֶם לְכֹל דְּבַר יְהֹוָה וּזְבַדְיָהוּ בֶן יִשְׁמָעֵאל הַנָּגִיד לְבֵית יְהוּדָה לְכֹל דְּבַר הַמֶּלֶךְ וְשֹׁטְרִים הַלְוִיִּם לִפְנֵיכֶם חִזְקוּ וַעֲשׂוּ וִיהִי יְהֹוָה עִם הַטּוֹב:
משנה מסכת אבות פרק ו משנה ו המכיר את מקומו והשמח בחלקו והעושה סייג לדבריו ואינו מחזיק טובה לעצמו אהוב אוהב את המקום אוהב את הבריות אוהב את הצדקות אוהב את התוכחות אוהב את המישרים מתרחק מן הכבוד ולא מגיס לבו בתלמודו ואינו שמח בהוראה נושא בעול עם חבירו מכריעו לכף זכות מעמידו על האמת מעמידו על השלום מתישב לבו בתלמודו שואל ומשיב שומע ומוסיף הלומד על מנת ללמד והלומד על מנת לעשות המחכים את רבו והמכוין את שמועתו והאומר דבר בשם אומרו הא למדת שכל האומר דבר בשם אומרו מביא גאולה לעולם שנאמר +אסתר ב'+ ותאמר אסתר למלך בשם מרדכי:
רמב"ן בראשית מג (כ) בי אדוני - לשון בעיא ותחנונים הוא, ובלשון ארמית בייא בייא, לשון רש"י. וזה דבר זר מאד לסמכו אל מלת לשון טורסי, ואינה דומה אליה, כי בייא כולה מלה, לא תשתנה ולא יאמר ממנה בי, ועוד שהמלה ההיא אינה לשון בעיא ותחנונים כמו שאמר הרב, אבל היא לשון צעקה ותרעומת על שבר ועל עוות דבר, כגון מלת אבוי בלשון קדש, והיא ידועה בלשון ערב, ירגילו אותה בקינותיהם כולן בפתחות הבי"ת, ובלשון יון בייא הבי"ת רפא בשו"א, יאמרו אותה על הדוחק והצער: ובבראשית רבה סדר בראשית (יב ו) מהו סלו לרוכב בערבות ביה שמו (תהלים סח ה), אין לך כל מקום ומקום שאין לו ממונה על בייא שלו, אגריקוס במדינה ממונה על בייא שלו, אגרטוס במדינה ממונה על בייא שלו, כך מי ממונה על בייא של עולמו הקב"ה. רוצה לומר שבכל מקום יש איש ממונה על הצעקה ועל העוות, והקב"ה ממונה על צעקת העשוקים בעולם הצועקים בייא: ועוד לפנינו בפרשת ויגש אליו (ב"ר צג ו) אמר לו יהודה בייא אתה מעביר עלינו, שכך אמרת לנו ואשימה עיני עליו, זו היא השמת עין. ובפרשת ויהי בשלח (כ י) שמא אני מעביר בייא על בריה. ובפרשת וישמע יתרו (כז ט) נתמנה אדם ונטל טלית כל טורח ציבור עליו, אם ראה אדם מעביר בייא על חברו או עובר עבירה ולא מיחה בו הוא נענש עליו. ובפרשת אשה כי תזריע (עיין ערוך ערך ביאה) צווח אנא בייא עליכון, וכן במקומות הרבה. ואונקלוס שתרגם בי אדני בבעו רבוני, לא שהוציא מלת בי מן בעו, אבל רדף הענין שהוא בא בכל מקום בענין הבקשה: ורבי אברהם אמר כי בי אדני דרך קצרה בלשון הקדש, והוא כמו בי אני אדני העון, והטעם עשה בי מה שתרצה ותשמעני. ואם כן נכון הוא שיאמר אדם בי אחי, או בי שמעני, ולא מצאתי שתבא מלת בי רק עם אדני או עם השם הנכבד הנכתב באל"ף דלי"ת, שגם הוא לשון אדון: ולכן אני אומר שפירושו בי בעצמי אתה אדון ומושל, ובאו שני כנויים לחזוק, כמו ולי אני עבדך (מ"א א כו), בי אני אדני (ש"א כה כד), ודומה לזה כי בי בעזרך (הושע יג ט), בי עזרך, בעזרך אני:
שמות רבה פרשה כז ט אמר רבי נחמיה נאמרה על החברים כל הימים שאדם חבר לא איכפת לו בצבור ואינו נענש עליו, נתמנה אדם בראש ונטל טלית לא יאמר לטובתי אני נזקק לא איכפת לי בצבור אלא כל טורח הצבור עליו, אם ראה אדם מעביר בייא על חבירו או עובר עבירה ולא ממחה בידו הוא נענש עליו, ורוח הקדש צווחת בני אם ערבת לרעך, אתה ערב עליו תקעת לזר כפיך, אמר לו הקב"ה אתה הכנסת עצמך לזירה, ומי שהוא מכניס עצמו לזירה או ניצוח או נוצח, א"ל(אמר לו) הקב"ה אני ואתה עומדים בזירה או נצחת או נצחתי, (שם /משלי ו'/) נוקשת באמרי פיך, אין אמרי אלא הוראת תורה, שנא'מר (שם /משלי/ ז) בני שמור אמרי, וכן (שם /משלי/ ד) לאמרי הט אזנך (שם /משלי/ ו) עשה זאת איפוא בני והנצל כי באת בכף רעך, אלא תן רצונך לידע מה לעשות, והואיל והכנסת עצמך לערבות זה ליעשות ראש, לך התרפס באבק רגליהם של שרים וגדולים ממך,
ילקוט שמעוני שופטים רמז סח ה לשון ע"ז כאדם שאומר לחברו שא בל, ומי הרג אותם, פנחס, שהיה ספק בידו למחות ולא מיחה, ולהתיר לו נדרו ליפתח ולא התיר, וכל מי שספק בידו למחות ואינו מוחה, להחזיר את ישראל למוטב ואינו מחזיר, כל דמים שנשפכין בישראל נשפכין על ידיו שנאמר ואתה בן אדם צופה נתתיך וגו', ואתה כי הזהרת את הרשע, מלמד שכל ישראל ערבים זה בזה, אם תאמר אותם שנים ושבעים אלף שנהרגו בגבעת בנימין מפני מה נהרגו? היה להם לסנהדרי גדולה שהניח משה ויהושע ופנחס בן אלעזר עמהם שיקשרו חבלים של ברזל במתניהם ויגביהו בגדיהם למעלה מארכובותיהם ויחזרו בכל עיירותיהם של ישראל, יום אחד ללכיש, יום אחד לעגלון, יום אחד לחברון, יום אחד לבית אל, יום אחד לירושלים, וילמדו אותם דרך ארץ בשנה, בשתים, בשלש, בארבע, בחמש, עד שיתישבו ישראל בארצם, יתגדל ויתקדש שמו של הקב"ה בעולם כלו שברא מסוף העולם ועד סופו, הם לא עשו כן אלא כיון שנכנסו ישראל לארצם, כל אחד ואחד רץ לכרמו ולזיתו ואומר שלום עלי נפשי שלא להרבות הטורח, שנו חכמים במשנה "הוי ממעט בעסק, ועסוק בתורה, והוי שפל רוח בפני כל אדם, ואם בטלת מן התורה יש לך בטלים הרבה כנגדך", וכשעשו בגבעת בנימין דרכים מכוערים ודברים שאינם ראויים, יצא הקב"ה להחריב את העולם כולו, ונפלו מהם שבעים ושנים אלף ומי הרג אותם סנהדרי גדולה שהניח משה ויהושע ופנחס עמהם, ופלגש בגבעה בימי כושן רשעתים היתה, באותה שעה נתנה הכהונה לבני איתמר בן אהרן כארבעים ושתים שנה וקלקלו בני עלי, באותה שעה אמר הקב"ה תחזור הכהונה לבעליה, שנאמר אמור אמרתי אמור לאהרן, אמור לירמיהו, והקימותי לי כהן נאמן, זה צדוק הכהן לפני דוד המלך:
התוכחה אינה דבר רע, כאשר היא נעשית בצורה נכונה, משלי כח (כג) מוֹכִיחַ אָדָם אַחֲרַי חֵן יִמְצָא מִמַּחֲלִיק לָשׁוֹן: הוכחת אדם על מעשיו, בעצם מצילה את אותו אדם ממעשה שעליו ישלם, לכן: בפס' הבא מגדיר כותב משלי את האיש המוכח כאהוב אצל אלוהים, משלי ג (יא) מוּסַר יְהֹוָה בְּנִי אַל תִּמְאָס וְאַל תָּקֹץ בְּתוֹכַחְתּוֹ:(יב) כִּי אֶת אֲשֶׁר יֶאֱהַב יְהֹוָה יוֹכִיחַ וּכְאָב אֶת בֵּן יִרְצֶה:
בפס' הבאים מוגדר האיש אשר אינו רוצה לקבל תוכחת כטיפש, והאיש אשר מקבל תוכחת ומגיב אליה כאדם חכם ומכובד,
משלי ה (ז) וְעַתָּה בָנִים שִׁמְעוּ לִי וְאַל תָּסוּרוּ מֵאִמְרֵי פִי:(ח) הַרְחֵק מֵעָלֶיהָ דַרְכֶּךָ וְאַל תִּקְרַב אֶל פֶּתַח בֵּיתָהּ:(ט) פֶּן תִּתֵּן לַאֲחֵרִים הוֹדֶךָ וּשְׁנֹתֶיךָ לְאַכְזָרִי:(י) פֶּן יִשְׂבְּעוּ זָרִים כֹּחֶךָ וַעֲצָבֶיךָ בְּבֵית נָכְרִי:(יא) וְנָהַמְתָּ בְאַחֲרִיתֶךָ בִּכְלוֹת בְּשָׂרְךָ וּשְׁאֵרֶךָ:(יב) וְאָמַרְתָּ אֵיךְ שָׁנֵאתִי מוּסָר וְתוֹכַחַת נָאַץ לִבִּי:(יג) וְלֹא שָׁמַעְתִּי בְּקוֹל מוֹרָי וְלִמְלַמְּדַי לֹא הִטִּיתִי אָזְנִי:(יד) כִּמְעַט הָיִיתִי בְכָל רָע בְּתוֹךְ קָהָל וְעֵדָה:(טו) שְׁתֵה מַיִם מִבּוֹרֶךָ וְנֹזְלִים מִתּוֹךְ בְּאֵרֶךָ:
משלי יב (א) אֹהֵב מוּסָר אֹהֵב דָּעַת וְשֹׂנֵא תוֹכַחַת בָּעַר:
משלי יג (יח) רֵישׁ וְקָלוֹן פּוֹרֵעַ מוּסָר וְשׁוֹמֵר תּוֹכַחַת יְכֻבָּד:
משלי טו (ה) אֱוִיל יִנְאַץ מוּסַר אָבִיו וְשֹׁמֵר תּוֹכַחַת יַעְרִם:--- (י) מוּסָר רָע לְעֹזֵב אֹרַח שׂוֹנֵא תוֹכַחַת יָמוּת:--- (לא) אֹזֶן שֹׁמַעַת תּוֹכַחַת חַיִּים בְּקֶרֶב חֲכָמִים תָּלִין:--- (לב) פּוֹרֵעַ מוּסָר מוֹאֵס נַפְשׁוֹ וְשׁוֹמֵעַ תּוֹכַחַת קוֹנֶה לֵּב:
משלי כד (כד) אֹמֵר לְרָשָׁע צַדִּיק אָתָּה יִקְּבֻהוּ עַמִּים יִזְעָמוּהוּ לְאֻמִּים:(כה) וְלַמּוֹכִיחִים יִנְעָם וַעֲלֵיהֶם תָּבוֹא בִרְכַּת טוֹב:(כו) שְׂפָתַיִם יִשָּׁק מֵשִׁיב דְּבָרִים נְכֹחִים:
משלי כז (ה) טוֹבָה תּוֹכַחַת מְגֻלָּה מֵאַהֲבָה מְסֻתָּרֶת:
משלי כט (טו) שֵׁבֶט וְתוֹכַחַת יִתֵּן חָכְמָה וְנַעַר מְשֻׁלָּח מֵבִישׁ אִמּוֹ:
משלי ט (ח) אַל תּוֹכַח לֵץ פֶּן יִשְׂנָאֶךָּ הוֹכַח לְחָכָם וְיֶאֱהָבֶךָּ:
משלי טו (יב) לֹא יֶאֱהַב לֵץ הוֹכֵחַ לוֹ אֶל חֲכָמִים לֹא יֵלֵךְ:
משלי יא (ט) בְּפֶה חָנֵף יַשְׁחִת רֵעֵהוּ וּבְדַעַת צַדִּיקִים יֵחָלֵצוּ:
תלמוד בבלי מסכת תמיד דף כח עמוד א אמר רבי שמואל בר נחמני אמר ר' יונתן: כל המוכיח את חבירו לשם שמים - זוכה לחלקו של הקדוש ברוך הוא, שנאמר +משלי כ"ח+ מוכיח אדם אחרי, ולא עוד אלא שמושכין עליו חוט של חסד,
רש"י משלי כה (כו) מעין נרפש - עכור ברגלים: צדיק מט לפני רשע - כשהצדיק מט לפני הרשע וירא להוכיח על פניו דרכו שנאוי הדבר כמעין נרפש ומקור נשחת:
דברי שמעון בן סירא
שמו היה : שמעון בן ישוע בן אליעזר בן סירא (השווה רב סעדיה גאון בספר הגלוי הוצאת הרכבי קו') ובתלמוד בבלי מסכת חגיגה דף יג עמוד א מצוטטים מדבריו,
הוכח אוהב אולי לא עשה ואם עשה בל יוסיף:
הוכח אוהב אולי לא אמר ואם אמר בל ישגה:
הוכח אוהב לרוב דיבה תהיה ולא כל דבר תאמין:
יש נכשל ולא מליבו ומי לא חטא בלשונו:
הוכח רעך בטרם תגער ותן מקום לתורת עליון:
כל חכמה יִרְאַת יְיָ ובכל חכמה עשות מצווה:
ואין חכמה דעת הרע ואין עצת חטאים תבונה:
שמעון בן סירא
יש תוכחת ואינה נאה ויש מחריש והוא חכם:
יש מחריש ונחשב לחכם ויש נמאס ברוב שיח:
יש מחריש מאין מענה ויש מחריש כי ראה עת:
חכם יחריש עד עת וכסיל לא ישמור עת:
הִוָכח טרם תוכיח, והישפט טרם תשפוט: הפס' הזה הוא אחד החשובים, וזאת אם כבר אתה מוכיח האם בדקת את עצמך קודם?
הפס' הבא הוא לכול ידידי אשר רוצים כאילו לעזור ולהתחיל ללמד אנשים איך צריך לפעול,
הושע ד (ד) אַךְ אִישׁ אַל יָרֵב וְאַל יוֹכַח אִישׁ וְעַמְּךָ כִּמְרִיבֵי כֹהֵן: זו עבודה לכהן, אל תעשו את העבודה שלי, תשאירו לי אני אעשה את העבודה שלי, אתם תתעסקו במה שהורשתם.
משנה תורה - ספר מדע-הלכות דעות - פרק ששי - תצוגה משולבת ז {הרואה חבירו שחטא וכו' עד ויאמר לו איני שומע.} ברייתא פ''ג דערכין (דף י''ז) וכתבה הרי''ף סוף אלו מציאות ונחלקו שם עד היכן חייב להוכיחו רב אמר עד הכאה ושמואל אמר עד קללה ורבי יוחנן אמר עד נזיפה.
