האם תהיתם אי פעם מה מביא אותנו
ל"התקפי זלילה"? למה גם כאשר
אנו נמצאים בבקרה ואיפוק ואנו יורדים במשקל
אחר כך אנו עולים בחזרה? למה יש אנשים
שלא זקוקים לבקרה ובכל זאת נשארים רזים?
קיים קשר ישיר בין מצב רגשי- נפשי לבין
אכילה כפייתית. הנפש שלנו חווה חוויות
מהרגע שבו יש דופק בעובר ועד יום מותנו.
חלק מהחוויות הינו חיובי ותורם לנו לבטחון עצמי,
לדימוי עצמי וכדומה, וחלק מהחוויות הן
חוויות שליליות וטראומתיות. ישנן חוויות
שאין אנו יכולים להכיל ולכן הן מודחקות הצידה
כאילו "נשכחות" מתודעתנו אך תת המודע זוכר הכל.
חוויה שלילית מביאה אותנו למגננה,
מגננה יכולה להתבטא במספר צורות :
אני אתייחס כאן למגננה הבאה לידי ביטוי
באוכל או זלילה.
תת המודע שלנו מתרגם:
שומן= מגננה
האוכל נותן לנו נחמה, בטחון, אהבה -
תחליף למה שחסר לנו בפועל בחיי היומיום.
כאשר חוויה טראומתית חוזרת על עצמה
אף בוורסיות שונות מנגנון ההגנה שלנו
הינו של השמנה כך הגוף מאותת
שלא יתקרבו אלינו, שאנחנו נמצאים בתוך ההגנה
של הגוף שלנו ולכן עד שלא נפתור את הסיבות
והמהות למגננה - האכילה הכפייתית תתמיד להשאר.
טיפול בדמיון מודרך הוא דרך משמעותית
לטפל בבעיה ולשחרר את החוויות השליליות
והטראומתיות שגורמות לאכילה כפייתית וכנגזר
מכך להשמנה ולחוסר היכולת להגיע לאיזון תזונתי.
אחרי שמשחררים את החוויות השליליות ומחליפים
אותן בחיוביות האיזון התזונתי מגיע לבד,
האכילה הכפייתית מפסיקה מעצמה כי כבר
אין צורך יותר בצורת ההתנהגות של "אכילה כפייתית"
כדי להגן על הגוף, על האני שלי כי הרי כבר
אין צורך במגננה. זהו השלב שמגיעים לאיזון.
.jpg)
