קיצור "תולדות עידן סובול בלשכת עורכי הדין בישראל"

(שהן למעשה תולדות לשכת עורכי הדין)

"אלה תולדות השמים והארץ בהבראם"...

בראשית ב-ד

לשכת עו"ד בישראל היא גוף סטטוטורי, הפועל לרווחת חבריו על ידי מוסדות נבחרים, תקציב מאושר וועדות שונות המאוישות עי-ידי אלה מבין חברי הלשכה המגלים עניין בפעילות ציבורית ללא קבלת שכר.

בשנת 1981  הקימה הלשכה -  (שמיום הקמתה ב-1961 ועד אז הוציאה פרסומים שונים לחבריה באמצעות  "מדור פרסומים" קטן ונידח, אשר נע ונד מצריף רעוע בעליית גג ברח' אחוזת-בית, לדירה בקומה שנייה בבית ישן ברח' בלפור ומשם לדירה מוזנחת בבית מגורים ישן ברח' וילסון)  -  הוצאה לאור.  מהלך זה נעשה בעקבות קשיי מימון ותפעול שאליהם ניקלע "מדור הפרסומים" בעיקבות זכייתה הבלתי-צפויה של הלשכה במיכרז של הנהלת בתי המשפט להוצאתם לאור של פסקי הדין של בית המשפט העליון.

היוזמה להקמתה של הוצאה לאור בלשכת עורכי הדין ניזומה ע"י המזכיר הכללי של הלשכה, דאז, עו"ד צבי מיתר, ששימש גם כיו"ר ועדת הכספים של המועצה הארצית, ומימושה הוטל על עדי סובול, ששימש באותם ימים בתפקיד חשב הלשכה, לאחר שזה האחרון נשלח על-ידי אותו מיתר להכין דו"ח על מצב מדור הפירסומים המקרטע וסיכוייו לעמוד בדרישות המיכרז שבו זכתה הלשכה.

המיכרז הוכן על-ידי חשב הלשכה באותם ימים, עדי סובול, עבור מדור הפרסומים של הלשכה, שנוהל עד אז על-ידי פנסיונר בשם מר יצחק קוטונסקי ז"ל, אשר מימוש המיכרז שנפל לידיו היה למעלה מכוחותיו והוא הגיש את התפטרותו. לאחר תקופת חפיפה קצרה, הפך המדור לפרסומים ל"ההוצאה לאור של לשכת עורכי הדין" בראשית 1981 ועדי סובול שעד אז שימש בתפקיד חשב הלשכה במשך 13 שנה – מונה למנכ"ל הראשון של ההוצאה לאור, וניהל אותה מאז במשך 13 שנים רצופות, במקביל לתפקידו כחשב הלשכה.

 בכתב המינוי שלו לתפקיד מנכ"ל ההוצאה לאור, אשר פעלה במסגרת הלשכה, ניתנו לעדי סובול סמכויות נרחבות ביותר, הן בכתב והן בעל-פה, שמאז ועד היום לא נודעו כמותן בלשכה: הוא הוכפף ישירות לעו"ד צבי מיתר, אשר היה האיש החזק ביותר בהנהגת הלשכה, ונבחר לשמש בה בתפקידים רבים ומגוונים, חלקם במקביל,  החל בתפקיד גזבר הלשכה,עבור בתפקיד "המזכיר הכללי" עבור בתפקיד "יו"ר ועדת  הכספים של המועצה הארצית" עבור בתפקיד "יו"ר פרויקט איחזור המידע" וכלה בתפקיד "יו"ר ועד מחוז תל-אביב של הלשכה". במהלך שנות פעילותו הציבורית בלשכה הוציא לפועל את הקמת בית הלשכה בירושלים, בית הלשכה בתל-אביב, רכישת מישרדים לוועד מחוז באר-שבע והרחבה מהירה של מיפעלות ההוצאה לאור.  בין הייתר היה חבר רב-השפעה במשך שתי קדנציות בוועדה למינוי שופטים.

בתפקידו הראשון כחבר הוועד המרכזי של הלשכה שימש  עו"ד מיתר כגזבר הלשכה מטעם סיעת הצעירים הארצית הכללית, ובתוקף תפקידו זה הכיר מקרוב ועבד באופן צמוד עם  עדי סובול, אשר שימש באותה עת, כאמור, כחשב הלשכה, והיה זה עו"ד צבי מיתרהוא אשר מינה את עדי סובול לשמש גם כמנכ"ל הראשון של ההוצאה לאור והטיל עליו להפוך את ההוצאה לאור לגוף אשר ישא את עצמו ללא סיוע מתקציב הוועד המרכזי. המיבחן החשוב ביותר בעיני עו"ד צבי מיתר, שכמפורט לעיל  הייתה ידו בכול מיפעלות הלשכה – היה מיבחן התוצאה והוא הקפיד על קיומו בכול דבר ועניין שהיה באחריותו המיניסטריאלית.

במהלך תקופת פעילות אינטנסיבית שהשתרעה על פני שנים מעטות, הפך המדור לפרסומים, שקירטע ולעתים גסס במשך עשרים שנותיה הראשונות של הלשכה – להוצאה לאור מודרנית, ממוחשבת במיטב המיכשור האלקטרוני, ופורצת דרך בתחום איחזור המידע, וכתוצאה מכך – לעסק משגשג בעל מחזור כספי העולה על מחזורה של הלשכה.

רווחי ההוצאה לאור צמחו במהירות מסחררת ועד מהרה עלו על ריווחי הלשכה. כל הקומפלקס של ההוצאה לאור התנהל כחידה סגורה, מחוץ למסגרת התקציב המאושר של הלשכה. הלשכה אף חדלה לממן את ההדפסה והמשלוחים של פרסומי החינם שלה לאלפי חבריה, החל בביטאון הדגל "הפרקליט" , עבור בידיעונים וחוזרים שונים וכלה בעיתון עורך הדין. כמו-כן נתנה ההוצאה לאור ללא תשלום את כל שירותי הנהלת החשבונות של הוועד המרכזי והגבייה של דמי החבר, ואף נטלה חלק פעיל ורב בהפקה של בחינות ההתמחות. בשלב מסוים אף קלטה לתוכה את עובדי קרן הפנסיה ואת גזברות המכון להשתלמות עורכי-דין.

כל זה, מעבר להפקה השוטפת של כרכי  פסקי הדין של בית המשפט העליון, פסקי הדין של בתי המשפט המחוזיים והשלום, פסקי הדין של בתי הדין לעבודה, פסקי-דין נבחרים של בית המשפט העליון באנגלית וספרות משפטית בתחומים שונים.

בשנת 1989 הפיקה ההוצאה לאור את התקליטור המשפטי הראשון בישראל  "הפדאור" והפכה לחלוצה בתחום, באפשרה לכל עורכי הדין לשלוט בתוך  משרדיהם במאגר העצום של הפסיקה  באמצעות מחשבים אישיים.

לראש פרויקט איחזור המידע המשפטי מונה ע"י המועצה הארצית, כדבר מובן מאליו וכפי שכבר נזכר לעיל, עורך הדין צבי מיתר.

לא יהיה זה מוגזם אם ייאמר שההוצאה לאור גדלה מיום ליום  ובמהרה הגיעה  להיקף שלא היה  מבייש את גדול המו"לים בישראל בתחום המידע המודפס ועל אחת כמה וכמה בתחום המידע הממוחשב.

ההיקף העצום והמגוון של פעילות ההוצאה לאור בקרב הקהילייה המשפטית, והרווחים הגדולים שצמחו כתוצאה מפעילות זו, הקנו כבוד וכוח פוליטי  רב בהנהגת הלשכה לעו"ד צבי מיתר.  שליטתו של עו"ד צבי מיתר במשאבים הכספיים של הלשכה הפכה לכמעט מוחלטת, ובמיוחד שליטתו במשאבים הכספיים שמחוץ לתקציב הלשכה, והוא היה יכול ליזום ולבצע בקלות את בניית בתי הלשכה בירושלים ובתל-אביב, לרכוש משרדים חדשים לוועד המחוז הקטן והמוזנח בבאר שבע, להגיש "עזרה דחופה" למחוזות שניקלעו לקשיי מימון (כמו מחוז חיפה והצפון) ,ולממן יוזמות שונות של חברי הוועדות, נציגי הסיעות השונות בלשכה.

כל הפעילות ה"חוץ תקציבית" הזאת איפשרה לעו"ד מיתר לזכות בתמיכת היו"רים ונציגי המחוזות במועצה הארצית של הלשכה, בכול העניינים שניראו בעיניו בעלי חשיבות. עד מהרה הפך עו"ד מיתר לשולט למעשה וללא עוררין בכל המוסדות החשובים של הלשכה. הוא הצליח להתמנות, על פניו ובניגוד לדעתו של ראש הלשכה, לחבר בוועדה למינוי שופטים למשך התקופה המירבית של שתי קדנציות, ולמנות את עו"ד שמעון בן-יעקב לנציג השני של הלשכה בוועדה המכובדת והנחשקת ביותר מבין כל ועדות הלשכה, הוועדה למינוי שופטים – גם זאת על פניו של ראש הלשכה וחרף מחאות והסתייגויות של חברים רבים.

בגבור פרסומה של ההוצאה לאור של הלשכה בקרב החברים, לאחר שהחלה לפרוץ מתחומה ולקיים ימי עיון והדרכות בנושאי איחזור מידע בקרב חברי הקהילייה המשפטית, שופטים, עורכי-דין, מרצים באוניברסיטאות ובמכללות, מתמחים וסטודנטים למשפטים בכל רחבי הארץ, ממטולה ועד אילת, החלו חברי לשכה שונים, מהם רבים שלא נבחרו כלל בבחירות הכלליות של הלשכה, "להריח" את העוצמה הכלכלית, וכפועל יוצא ממנה – את העוצמה הפוליטית שמקנה השליטה בהוצאה לאור, "להתנדב" ל"פעילות ציבורית" ולכהן כחברים בוועדה לענייני הוצאה לאור, בוועדה להשתלמויות מיקצועיות, בוועדת מיחשוב ותוכנות לעורכי-דין, בוועדת ביטאון עורך הדין וכיוצא באלה, שכולן סבבו סביב ההוצאה לאור כמו כוכבי הלכת סביב השמש.

בין עורכי הדין הרבים שהתנדבו לוועדות השונות היו כאלה שייצגו או פעלו או אף היו בעלים של גופים מתחרים להוצאה לאור (כגון עו"ד הלל אשכנזי, מבעלי סי.די. אי. בע"מ, שהחלה להפיק תקליטור משפטי מתחרה לפדאור, ואף הגיעה בשלב מסוים לעימות משפטי עם הלשכה על רקע של פגיעתה בזכויות יוצרים של הלשכה. עימות שהסתיים באופן תמוה, על רקע הסדרים פוליטיים בלשכה, בפשרה שפגעה בהוצאה לאור. ולעניין זה ראה גם פרשת השחתה, בידי עו"ד חיים שטנגר, של שטר-ביטחון שניתן ללשכה על-ידי חברת מיקרושור בע"מ להבטחת החזר הלוואה שנתנה לה מכספי הלשכה ).

כאמור, כאשר מדובר בלשכת עורכי הדין, מדובר במלכ"ר, וחברות בוועדה היא בגדר התנדבות – ולא עלה על דעת איש מהנבחרים להחתים חברים מתנדבים על טפסי סודיות, אי תחרות וכו', ותוכניות מו"פ  וחידושים שעליהם עמלה ההוצאה לאור בתחום איחזור המידע , ושמימושם עלה להוצאה לאור בממון רב – החלו לדלוף, בשלבים שונים שלהם, לגורמים פרטיים מתחרים להוצאה לאור. כתוצאה מכך לא היה מנוס מאי-שיתוף של חברי הוועדות בתוכניות הפיתוח  של ההוצאה לאור, במחירים, בהגשת הצעות למכרזים  וכו',  שכן בהיות חלק מהם קשורים, כאמור, בגורמים מתחרים להוצאה לאור, לא היה אפשר ליזום, לתכנן ולפתח פרוייקטים חדשים או להשתתף במכרזים מבלי להסתכן בדליפת מידע עיסקי ומקצועי למתחרים, באובדן מכרזים ובירידה לטימיון של השקעות.

עם היבחרו של עו"ד דרור חוטר ישי לראשות הלשכה, החלה להיווצר היערכות פוליטית שאיימה על  שלטונו המוחלט של עו"ד צבי מיתר בהוצאה לאור ובכספים שבקופתה (לעניין זה ראה ביקורו של ראש הלשכה בהוצאה לאור, ומכתביו בנדן).

באותה תקופה נבחר עו"ד מיתר ליו"ר ועד מחוז תל-אביב בקדנציה שנייה, ובאותן בחירות נבחר עו"ד בשם חיים שטנגר כחבר ועד מחוז תל-אביב, והחל להתפרע בישיבות הוועד ולפעול בהן נגד עו"ד מיתר.

בניסיון להעביר את עו"ד שטנגר לצידו ולהיפטר מהתפרעויותיו בישיבות ועד מחוז תל-אביב, מינה אותו עו"ד מיתר ליו"ר הוועדה לענייני הוצאה לאור, לאחר שהדיח ממנה את עו"ד יצחק מינץ הוותיק, אשר שימש במשך שנים רבות כיו"ר הוועדה. עו"ד מיתר קיווה כי בעזרת מנכ"ל ההוצאה לאור וחשב הלשכה, שהיה איש סודו וכפוף לו ישירות במשך שנים רבות, יצליח לשמור על מעמדו בהוצאה לאור שבה ראה את שיא הישגיו בפעילותו הציבורית למען חברי הלשכה.

בינתיים איפשרו סיכסוכים פנימיים בוועד המרכזי של הלשכה, את השתלטותו מבחוץ של מיתר על הוועד המרכזי, שאז כבר לא היה חבר בו, וזאת באמצעות אנשי סיעתו וחברים אחרים שידעו לנצל את כוחו כשולט בוועדת הכספים של המועצה, בהוצאה לאור ובתקציבו של ועד מחוז תל-אביב,  המחוז הגדול ביותר של הלשכה. השתלטותו הישירה והעקיפה של עו"ד  מיתר על רוב המשאבים הפיננסיים של הלשכה, הביאה לניטרולו המוחלט של ראש הלשכה, עו"ד דרור חטר ישי ולהמשך שליטתו של עו"ד מיתר בכל הגופים העיקריים של הלשכה.

עו"ד שטנגר, שלא התעניין ולא הכיר כלל את פעילותה והיקפה של ההוצאה לאור, ממש עד סמוך ליום שבו הוצע לו ע"י עו"ד מיתר לכהן כיו"ר הוועדה לענייני הוצאה לאור, גילה עד מהרה את "האוצר" המתנהל מחוץ לתקציב הלשכה ודרש ממיתר לתת לו זכות חתימה על שיקים של ההוצאה לאור.

לא עברו ימים רבים מאז מינויו של עו"ד שטנגר כאחד ממורשי החתימה בהוצאה לאור – ומנכ"ל ההוצאה לאור גילה שעו"ד שטנגר  רושם המחאות בסכומים של אלפי ש"ח לטובת  גורמים שונים שאינם נימנים על ספקי ההוצאה לאור. בדיקה ראשונית שעשה המנכ"ל, העלתה כי ל"ספקים" אלה אין אפילו דבר אחד ויחיד שההוצאה לאור נזקקת לו, וכי מדובר בחברות שעו"ד שטנגר שותף בהן. המנכ"ל דיווח על כך ליו"ר ועדת הכספים של הלשכה, עו"ד מיתר. על אתר החליט עו"ד מיתר לבטל את זכות החתימה של שטנגר. משנודע לשטנגר שהוא עומד לאבד את זכות החתימה, הודיע למנכ"ל כי אם תילקח ממנו זכות החתימה – יחבור ליריבו ושנוא נפשו, עו"ד חטר ישי, כדי לעזור לו במאבקיו הפוליטיים נגד עו"ד מיתר. בשלב מסויים הכריז שטנגר בקולי קולות, במזכירות ההוצאה לאור, שהוא עומד להתמודד לרשות הלשכה או לפחות לראשות ועד מחוז תל-אביב,  ולהפוך את המקום למטה הבחירות שלו, ודרש ממזכירת ההוצאה לאור כי תדאג לפנות  עבורו חדר בהוצאה לאור ולהכין מקום  למזכירה שהוא ימנה לעצמו.

בד בבד עם הכרזתו על פתיחת מערכת הבחירות והכשרת ההוצאה לאור כמטה הבחירות שלו, החל עו"ד שטנגר לשלוח  מכתבים לגורמים שונים במערכת המשפטית, על נייר מכתבים של ההוצאה לאור, בעניינים הקשורים למאבקים פוליטיים ולהשמצות הדדיות בהנהגת הלשכה. לרוב מכתביו של עו"ד שטנגר שהוצאו על נייר של ההוצאה לאור ונשלחו על-ידו בין משלוחי הדואר שלה ועל חשבונה – לא היה קשר לפעילותה ולמטרותיה של ההוצאה לאור. בעיקבות פעילותו זו , החלו להגיע להוצאה לאור מכתבים נזעמים מגורמים שונים במערכת כנגד מעורבותה של ההוצאה לאור במאבקים פוליטיים (הבולט מביניהם היה מכתב מנשיא בית המשפט העליון, השופט מאיר שמגר, שבו ביקש בתוקף שההוצאה לאור תחדל לשלוח אליו חומר מסוג זה).

בעיקבות התפרעויותיו של עו"ד שטנגר בהוצאה לאור, איומיו על עובדים שאם לא יעשו כמצוותו – ידאג לפיטוריהם ללא פיצויים, ולעומת זאת – יקדם אותם בתפקידים ובשכר אם ישתפו איתו פעולה ויעשו כמיצוותו,  מטר מנכ"ל ההוצאה לאור  דיווח על המצב הבלתי נסבל לעו"ד מיתר, בישיבה וביקשו לכנס בדחיפות את הוועד המרכזי, כדי להגיש בה את התפטרותו, על רקע שיבושים קשים שמייצר שטנגר לצרכיו הפוליטיים בתיפעול השוטף של ההוצאה לאור.

עימות נוסף בין מנכ"ל ההוצאה לאור לבין עו"ד שטנגר, אירע בעיקבות פעולה פזיזה של עו"ד שטנגר במימוש שטר ביטחון אשר ניתן להוצאה לאור על-ידי חברת מיקרושור בע"מ להבטחת החזר הלוואה שקיבלה מהלשכה לבקשת הנהלת בתי המישפט, כדי שחברת מיקרושור אשר פשטה את הרגל, תוכל להשלים את הוצאתו לאור של כרך ל"ד של פסקי-דין בית המישפט העליון. עו"ד שטנגר קילקל את השטר, שנימסר לטיפולו ע"י עו"ד יעקב נאמן, לצורך גביית מאות אלפי ש"ח שמיקרושור הייתה חייבת ללשכה. כתוצאה מאובדן היכולת להגיש את השטר לגבייה, איבדה ההוצאה לאור סכומים של מאות אלפי ש"ח, ולחילופין – את היכולת לקבל בעלות על כרכים ל"ג ו- ל"ד של פסקי-דין הערוכים והמתומצתים של פסקי-דין בית המשפט העליון.

מן הראוי לציין שהשטר הועבר לטיפולו של עו"ד שטנגר ע"י עו"ד מיתר, בניגוד לדעתו של עו"ד יעקב נאמן ושל המנכ"ל עדי סובול. עו"ד מיתר עשה כל מאמץ באותה עת לזכות בתמיכתו של עו"ד שטנגר בועד מחוז תל-אביב. באופן תמוה (ובעצם לא) הושתקה הפרשה שהסבה להוצאה לאור נזק של מאות אלפי ש"ח ועו"ד שטנגר המשיך לכהן בתפקידו (ראה פרשת שטר מיקרושור בע"מ, והביזיון שספגה הלשכה בעת הדיון בבית המישפט בעניין אי-היכולת לגבותו בשל הקילקול שהטיל בו עו"ד שטנגר, מתוך פזיזות ורשלנות או מסיבות אחרות השמורות עמו).

בינתיים החל עו"ד שטנגר לאיים במשרדי ההוצאה לאור בפגיעה פיזית במי שלא ישתף איתו פעולה. עיקר איומיו הופנו כלפי המנכ"ל וכלפי עו"ד טובה אולשטיין, אשר ממנה דרש לפנות את חדרה לטובתו.

באותה תקופה החל עו"ד שטנגר לארח בשעות הקטנות של הלילה כול מיני טיפוסים רעשניים, שלפניהם התהדר בממלכתו החדשה. כתוצאה מהרעש והמהומה שהקים עו"ד שטנגר מספר פעמים בהוצאה לאור, בלילות, התלוננו שכנים מהבית הסמוך בעירייה, שהלשכה מפרה את מנוחתם (בין הייתר הביא עו"ד שטנגר אורחים ליליים להזין עיניהם ב"תערוכה" מתמונותיו של הצייר פיצ'חאדה, אותן תלה על קירות "חדרו" בהוצאה לאור.

בעקבות התפרעויותיו של עו"ד שטנגר בהוצאה לאור, שכללו עקירתם מעל הדלתות של שלטי ההכוונה  לאגפים השונים, ואיומים להשליך בלילה את חפציה של עו"ד טובה אולשטיין ואותה עצמה בעיקבותיהם מחדרה ולנכס אותו בלבדית לעצמו   – כינס סוף סוף עו"ד מיתר ישיבה דחופה בביתו במוצאי אחת השבתות בחודש פברואר 1994 או בסמוך לכך, לישיבה זו זומנו מספר עובדים בכירים של ההוצאה לאור, לרבות המנכ"ל ועו"ד טובה אולשטיין ובה ניתנה ע"י עו"ד מיתר הוראה חד-משמעית להחליף מיידית את מפתחות הכניסה להוצאה לאור, כדי למנוע את שיטוטיו הליליים של עו"ד שטנגר וחבר מרעיו בהוצאה לאור. במקביל, לבקשתה של עו"ד טובה אולשטיין, הורה להתקין לחצן  מצוקה בחדרה כדי שתוכל להזעיק עזרה במיקרה שהאיש יופיע ויאיים להשליך אותה מחדרה.  עו"ד אולשטיין הודיע למיתר מפורשות כי לא תבוא לעבודה כל עוד לא תיפתר בעיית איומיו והתפרעויותיו של עו"ד שטנגר, וביקשה אף היא להופיע ולשטוח את טענותיה בישיבת הוועד המרכזי אשר המנכ"ל ביקש לכנסה כדי לשים קץ בדרך זה או אחרת להכשלת פעילותה של ההוצאה לאור.   (לעניין זה, ראה תלונתה של עו"ד טובה אולשטיין כנגד עו"ד שטנגר במישטרה, וראה תלונתו של מנכ"ל ההוצאה לאור והמיסמך שהוקרא על-ידו בישיבת הוועד המרכזי, שצורף לתלונה זו).

כשהגיע עו"ד שטנגר באחד הלילות להוצאה לאור בלוויית מרעיו, הוא נדהם לגלות שהמפתח שבידו אינו מתאים. כחץ מקשת הופיע בשעת לילה בפתח דירתה של עו"ד אולשטיין ודרש את המפתח שלה. מאימת שטנגר נאמר לו ע"י בעלה של עו"ד אולשטיין כי היא ישנה ושגם בידה אין  מפתח (מה שלא היה נכון). מביתה של עו"ד אולשטיין נסע עו"ד שטנגר לביתו של מנהל יחידת המחשב, איתן עמרם. לאחר שאויים, לדבריו, התבלבל, הודה שיש בידיו מפתח ומסר לו את המפתח החדש.

למחרת בבוקר הייתה ההוצאה לאור כמהפכה: ארונות פרוצים, מגירות מפוזרות על הריצפה, תיקים זרוקים, שלטים תלושים, ודלת חדרה של עו"ד אולשטיין בהוצאה לאור פרוצה.

בעקבות התפרעות אחרונה זו של עו"ד שטנגר נתן עו"ד מיתר הוראה להחליף המפתחות שנית ולמסור אותם רק למי שאינו ירא את עו"ד שטנגר. כשנאמר לו שמלבד המנכ"ל אין מי שמוכן להיות אחראי למפתחות, נתבקש המנכ"ל לסגור את ההוצאה לאור למשך מיספר ימים, באמתלא שהדבר נעשה לצרכי ריסוס תקופתי נגד תיקנים ועש ספרים, ובינתיים יכנס הוא את הוועד המרכזי כדי להדיח בריש גלי את שטנגר מההוצאה לאור ולאפשר לה לחזור לפעילות סדירה.

במהלך העניינים הנ"ל הוגשו, כאמור, שתי תלונות במשטרה על איומים בפגיעה גופנית כנגד עו"ד שטנגר (שהתפאר כי  בעבר גרם לאישפוזו של אחד מאנשי הבוהמה הידועים, לאחר שחבט בו בעקבות חילוקי דעות מסויימים והדבר אף התפרסם בעיתונות).

חברו לעיניין עוד יריבויות על רקע של מאבקי-כוח פוליטיים ואינטרסים אישיים, כדלקמן:

עו"ד שמעון בן-יעקב, מזכ"ל הלשכה וחבר הוועדה למינויי שופטים, הואשם על ידי עובדת, הכפופה למנכ"ל ההוצאה לאור, בהטרדה מינית חוזרת ונשנית. כאשר מנכ"ל ההוצאה לאור הרחיק אותה ממנו לחופשה ממושכת, הודיע לו מנכ"ל הלשכה דאז, עו"ד יאיר בן-דוד, כי עו"ד שמעון בן-יעקב זועם על כי הוציא את העובדת לחופשה מבלי לקבל את אישורו, והציע כי כדי להפיס את דעתו של עו"ד שמעון בן-יעקב תוחזר העובדת מיידית מחופשתה . מנכ"ל ההוצאה לאור, עדי סובול, דחה את הצעתו התמוהה של עו"ד בן-דוד. כאשר שבה העובדת כעבור חודש לעבודה, חידש עו"ד שמעון בן-יעקב את הטרדותיו והיא נאלצה לפנות למשטרה. הדבר פורסם בפירוט רב בעיתונות.

העובדת , שהייתה עובדת מצטיינת ובידה הייתה אף תעודת הצטיינות מטעם מנכ"ל הלשכה, הגישה תביעה נגד עו"ד שמעון בן-יעקב, על הטרדה מינית חוזרת ונשנית. המשטרה, למרות שבבדיקה במכונת-אמת יצאה העובדת דוברת אמת, ולמרות שבבדיקה חוזרת נתקבלה אותה תוצאה, ולמרות שעו"ד שמעון בן-יעקב סירב לעבור בדיקה דומה, ולמרות שעו"ד שמעון בן-יעקב היה ידוע לרבים כמטרידן סידרתי ובתור שכזה גם סיים את חייו – סירבה המשטרה, מסיבות שהיו אז שמורות עמה, להמליץ על העמדתו לדין בגין הטרדה מינית של עובדת שהייתה כפופה לו, בתוקף תפקידיו המרכזיים בלשכה.  בעקבות זאת הגישה נגדו העובדת תביעה אזרחית. בעקבות תלונתה ותביעתה – פוטרה מעבודתה. לבסוף זכתה לפיצויים מעו"ד שמעון בן-יעקב ומהלשכה גם יחד, בעיסקה שנערכה ביניהם בבית המשפט. מן הראוי לציין שעו"ד שמעון בן-יעקב נהג להתפאר במעמדו כחבר הוועדה למינוי שופטים, בקשריו הרבים האישיים בצמרת המערכת המשפטית, לרבות עם שר המשטרה (לעניין זה ראה ידיעה בעיתונות מאותה תקופה, בה נאלץ שופט לפסול את עצמו, לאחר שעו"ד שמעון בן-יעקב הודיע לו קבל עם ועדה באולם בית המשפט כי מגיעה לו זכות קדימה בדיוני אותו יום, מאחר שהוא זה שדאג למיניו).

מן הראוי לציין כאן, כי חברותם בוועדה למינוי שופטים של עו"ד הממלאים תפקידים פוליטיים רבי-עוצמה במוסדות הלשכה ובו-בזמן משמשים גם כבעלי משרדי עורכי-דין פעילים – יש בה טעם רב ורע לפגם; ההשלכות הבעייתיות ביותר של הדבר ידועות לרבים וטובים ואין צורך להכביר כאן מילים.

עו"ד שמעון בן-יעקב ראה במנכ"ל ההוצאה לאור את האיש שפוצץ את הפרשה והחליט לנקום בו, והוא זה שחתום בלבדית על מיכתב הפיטורין של המנכ"ל, עדי (עידן) סובול.

מאוחר יותר התאבד בן יעקב בעקבות תלונה אחרת שהוגשה נגדו בגין הטרדה מינית ואיומים.

עו"ד יאיר בן דוד מונה למנכ"ל הלשכה, בעיקר בגלל העובדה שראש הלשכה, עו"ד חוטר ישי מצא אותו לא ייצוגי, בעל נאמנויות זרות לתפקיד המחייב אמון אישי, בלתי מהימן, סכסכן, ועוד "כישורים" כיוצא באלה  (והוא פירט אותם בדיונים למינוי מנכ"ל במקום עו"ד מיכה ינון) והתנגד בכל תוקף למינוי . עו"ד מיתר, התעקש והוביל למינוי אך ורק  כדי לשבש את תיפקודו של ראש הלשכה.

משמונה  למנכ"ל הלשכה, דרש עו"ד בן-דוד  כי מנכ"ל ההוצאה לאור יהיה כפוף לו,  וכשזה התנגד  לקבל את מרותו של אדם שהוא ראה בו אפס ניהולי, ולא טרח להסתיר זאת בנוכחותו, גם בישיבות שבהן נירשמו פרוטוקולים – יצר לעצמו יריב אישי ושונא חינם. מאוחר יותר פוטר עו"ד יאיר בן-דוד, לאחר שכשל בכול תפקידיו קצרי הימים בלשכה.

מנכ"ל ההוצאה, עדי סובול, לאור אשר היה מודע ל"רגישות" של ניהול העסק במסגרת מלכ"ר – הקפיד לדרוש ולקבל מיו"ר ועדת הכספים, עו"ד צבי מיתר, מבקר פנים, מטעם הרו"ח המשותף של הלשכה ושל ההוצאה לאור, אשר ישב בהוצאה לאור ובדק באופן שוטף כול פעילות ופעילות  בעת עשייתה, ולקיים בנדון לעתים מזומנות ישיבות  עם רואה החשבון של הלשכה, וכן נצמד בכל פעילויותיו ליועץ המשפטי של ההוצאה לאור, עו"ד חיים עשהאל,  אשר נודב לתפקיד על ידי עו"ד צבי מיתר (ראה חיובי מישרד רו"ח הלשכה בעניין שכרו של מבקר קבוע מטעמו בהוצאה לאור).

הצלחתו המסחררת, באותם ימים, של הפדאור, התקליטור המישפטי הראשון בישראל – עוררה בעו"ד מיתר רצון להקים יחידת מחשב נוספת, אשר תעסוק ב"תקשוב", וזאת לפני היות רשת אינטרנט בישראל, ובעוד הרשת העולמית בחיתוליה. מעשה זה דרש עו"ד מיתר שייעשה ללא ידיעת שום גורם העלול להדליפו לחברה פרטית העלולה להתלבש על הרעיון ולנסות להקדים את הלשכה.  וכך למעט שותפי סוד מעטים לא ידע איש על הפרוייקט.  מטרתו של עו"ד מיתר אשר כינה את עצמו גם בעל-פה וגם בכתב "ממציא הפדאור" הייתה להפתיע את הלשכה עם פרוייקט חדשני, כפי שנעשה הדבר 5 שנים קודם לכן עם הפדאור, ולשמור לעצמו את כל ה"כבוד" גם בעשייה חדשנית זו.

ההוצאה לאור נהגה לרכוש כמויות גדולות של נייר, הרבה מעבר לכמות אשר לה נזקקה באופן שוטף לצורך הדפסת  פירסומיה,  וזאת במטרה להקטין את רווחיה, כאשר נייר במאות אלפי ש"ח פוזר בין מחסנים שונים: בבית הדפוס, בשני מחסנים  ליד הדפוס, במחסני ערובה ובמחסן שהושכר ברח' יוסף הנשיא בתל אביב. פיזור המחסנים היה פועל יוצא של כמויות גדולות של נייר ובדים לכריכה, אשר פיזורם איפשר "להקטין" את הרווחים וולהגדיל את ההוצאות השוטפות, שכן היה חשש רציני , וחשש זה הובע על-ידי עו"ד יעקב נאמן, יועצו של מיתר בענייני עודפי הכספים שהניבה  ההוצאה לאור, כי בהיקף האמיתי של ההכנסות –   תתעוררנה בעיות מיסוי.

מנכ"ל ההוצאה לאור, שנאלץ להרחיב את שטחי האיחסון לעתים קרובות עקב הגידול השוטף בהיקף ההפקות, שכר בין הייתר מחסן ברחוב יוסף הנשיא, בבניין הסמוך להוצאת עמיחי.  כשהתברר כי מרתפי הבניין עומדים למכירה וכי בהמשך יעמוד למכירה גם מחסן הנייר (שבו הושקעו סכומים להעמקתו,  באופן שהיה  ניתן לאחסן במקום כ-250 טון נייר) החליט המנכ"ל, לאחר התייעצות עם יועץ המחשוב  של הלשכה, כי כדאי לפתוח במהלך להפיכת המקום כולו (שבו הייתה מקידמת דנא תשתית של שלוש פאזות בעוצמה תעשייתית – ראה מיסמך חברת החשמל) למרכז התקשוב של ההוצאה לאור.

עו"ד מיתר וגם עו"ד דוד רוטלוי, אשר חתם כגזבר הכבוד של הלשכה על החוזה הראשון לשכירת המחסן,  ידעו כי המקום  שייך למשפחתה של עובדת הלשכה, ועו"ד מיתר, ראש המיזם החדש,  נתן את ברכתו למהלך ההשתלטות על כל קומת הקרקע והמרתפים. כצעד ראשון נרכשו המרתפים  ושופצו בדיוק באותה מתכונת ובאותם סטנדרטים  שלפיהם נעשה הדבר בכל אתרי ההוצאה לאור.

היה ידוע למתכנני המיזם החדש, כי גם הקומה שמעל המחסן עומדת להתפנות ולהימכר בעתיד הקרוב, והנכס יוצע קודם כל ללשכה, וזה היווה חלק בלתי-נפרד מהשיקולים.

כאמור, שלושה בכירים בלשכה נועדו יחדיו כדי להדיח את המנכ"ל ולהשתלט על ההוצאה לאור, בנצלם את מאבקי הכוח הפוליטיים בלשכה, וראש להם – עו"ד חיים שטנגר השניים האחרים: עו"ד שמעון בן יעקב, ומנכ"ל הלשכה עו"ד יאיר בן-דוד, אשר לו הבטיחו השניים לרשת את מקומו של מנכ"ל ההוצאה לאור, עדי סובול.

עו"ד יאיר בן-דוד תיכנן לסדר לעצמו מקום עבודה חדש, כמנכ"ל ההוצאה לאור, לאחר שעו"ד חטר ישי, ראש הלשכה,  חזר ודרש להדיחו מתפקיד מנכ"ל הלשכה.

עו"ד שמעון בן-יעקב, מאנשי עו"ד צבי מיתר, נאלץ לחבור לעו"ד חיים שטנגר, בעקבות הסתבכותו בפרשת ההטרדה המינית.

ועו"ד שטנגר עצמו, מוכה שיגעון גדלות וסכסכן ממדריגה ראשונה, הכין עצמו להתמודדות על ראשות הלשכה , ולחילופין על ראשות ועד מחוז תל-אביב (והוא אכן התמודד בהמשך וכשל באופן טוטאלי – ראה בחקירתו הנגדית במישפט סובול).

עו"ד מיתר שהיה כביכול "ממציא הפדאור" ו"ממציא פרוייקט התיקשוב" (ראה הפרסומים שהוציא בהתמודדו על ראשות הלשכה) שהה בחו"ל מסיבות בריאותיות.  הפוטש שביצעו שלושת הקושרים דלעיל נגד מנכ"ל ההוצאה לאור בישיבת הוועד המרכזי – צלח בידם. מעמדו של מיתר נחלש בבת אחת בשל היעדרותו מסיבות בריאותיות, ובניסיון לייצב אותו לקראת ההתמודדות הקרובה על ראשות הלשכה, הוא החליט להשאיר את מנכ"ל ההוצאה לאור לבד מול פני המלחמה, שהייתה למעשה מלחמתו של מיתר עצמו במסגרת מאבקי הכוח הפוליטיים הפראיים  בלשכת עורכי הדין (לעניין זה ראה עדותו של עו"ד חיים עשהאל, היועץ המשפטי של ההוצאה לאור מטעם עו"ד מיתר).

עדי סובול הושעה והורחק מההוצאה לאור בו ביום. את מכתב הפיטורין כתב וחתם, בחוסר-סמכות מובהק, עו"ד שמעון בן-יעקב, והוא נשלח לביתו של עדי סובול באמצעות שליח.

בישיבה אצל עו"ד נחום פיינברג, בהשתתפות עו"ד חיים עשהאל, הסביר  עו"ד פיינברג לעדי סובול כי הלשכה אינה יכולה להשעות עובד, אלא מוסמכת רק  להשעות עורכי-דין, וגם זאת רק לאחר הליך משפטי מסודר ולא בהחלטה חפוזה של הוועד. הוא הציע לנקוט צעדים משפטיים מיידיים להחזרתו של עדי סובול לעבודה.

עדי סובול סירב לשוב לתפקידו כל עוד שלושת הקושרים מכהנים בתפקידיהם.

אשר על-כן יצא באותה ישיבה מכתב ממשרדו של עו"ד נחום פיינברג ללשכה, בו מודיע  עדי סובול שאינו מכיר בהשעייה ורואה עצמו מפוטר בלא שקיבל הודעה מוקדמת (ראה מיסמך).

מאחר שעו"ד חיים שטנגר ועו"ד שמעון בן-יעקב הובילו מהלך לאי תשלום פיצויי פיטורין, הגיש המנכ"ל המודח תביעה נגד הלשכה בבית הדין לעבודה, על מנת לקבל מהלשכה את המגיע לו אחר למעלה מעשרים ושש שנות עבודה מסורה והצלחה מוכחת בכל מיפעלות הלשכה שהוקמו ביוזמתו (ראה מיסמך מיתר בנידון בתיק המוצגים שהוגשו לבית המישפט).

ביה"ד לעבודה הוציא צו גורף לעיקול כל נכסי הלשכה בכל מקומות מושבה בישראל, לרבות עיקול על כל חשבונות הבנקים שלה.

כדי להסיר את העיקולים נאלצה הלשכה להפקיד ערבות בנקאית בסכום של מאות אלפי ש"ח עד לתשלום הפיצויים.

הלשכה עירערה לבית הדין לעבודה, בבקשה לבטל את הערבות. העירעור נידחה (ראה סיבת הדחייה בפסק דינה של השופטת גבריאלי) והערבות חיה מאז ועד היום, וכבר עלתה ללשכה עשרות אלפי ש"ח.

בעיקבות הפסדה פתחה הלשכה במלחמת חורמה נגד המנכ"ל המודח, עדי סובול.  הקושרים נגד המנכ"ל המודח, עו"ד חיים שטנגר, עו"ד שמעון בן-יעקב ועו"ד יאיר בן-דוד וסייעניהם, חלקם סעייניים מאונס וחלקם סעייניים בתמורה להטבות שונות, החלו לתגבר את עצמם ע"י בידוי ראיות (ראה פרשת בידוי הראיות הידועה כפרשת "זיוף החותמת של עו"ד מיתר" ופרשת בידוי הראיות הידועה כפרשת "האזנות הסתר") ולבחוש מאחורי הקלעים של כל המערכת המשפטית, החל במוסדות לשכת עורכי הדין, עבור במשטרת ישראל, עבור בפרקליטות וכלה בבית המשפט (^{שופט השלום} זכריה כספי קיבל, במהלך המישפט שניהל  נגד המנכ"ל, מינוי זמני  בבית המשפט המחוזי, ולאחר פסק הדין שנתן זכה במינוי של קבע. במהלך המשפט בבית משפט השלום, כאשר עו"ד אבי גולדבליט בירך אותו על המינוי למחוזי, השיב  השופט שמדובר במינוי זמני  ושום דבר אינו בטוח עדיין, אבל מסתבר שהיה ברור לו היטב מדוע נאחז בניהול המשפט ומדוע בערה חמתו כשנתבקש להיפרד ממנו כשהוגשה לו בקשה לפסול את עצמו . לשופט השלום זכריה כספי היו שתי סיבות מכריעות להקדים ולפסול את עצמו מיוזמתו : ראה בקשת הפסילה, וראה ישיבתם של נציגי לשכת עורכי הדין בוועדה למינוי שופטים, בהקשר למינוי הזמני שלו), זאת מעבר לפירסום שהביא לו מישפט בו מעורבת עד למעלה מצווארה לשכת עורכי הדין, וכול ראשיה ובכיריה ניצבים לפניו כעדי תביעה או הגנה.

אשר לנכסים ברחוב יוסף הנשיא:  ברחוב יוסף הנשיא בתל אביב שכרה ההוצאה לאור בשנת 1988 דירה גדולה בקומת הקרקע, אשר בשלב קודם שימש חלק ממנה כמכבסה, והייתה מצויידת בכוח חשמלי של שלוש פאזות תעשייתיות רבות-עוצמה, והפכה אותה למחסן נייר ובדי כריכה. מחסן זה, שנישכר לתקופה של 5 שנים עם אופציה ל-5 שנים נוספות, ודירה נוספת בקומת הקרקע, אשר המנכ"ל התכוון לרכשם, נמכרו, לאחר שהמנכ"ל הודח  והלשכה חזרה בה מכוונותיו, במחיר הגבוה ב- 25% מהמחיר ששם אותם השמאי מטעם הלשכה, וזאת לאחר שהלשכה יצאה מהמקום וסירבה להחזיר את המצב לקדמותו, דהיינו: להחזיר את התיקרה (לבנות מחדש תקרת רביץ שהוסרה לצורך הגדלת נפח האיחסון) ולבצע מילוי חול וריצוף מחדש של המקום (ריצפת הבלטות הוסרה והמקום הועמק לאחר שהוצאו ממנו כ- 50 מטרים מעוקבים של עפר, לצורך הגדלת נפח האיחסון), והבעלים נאלצו להפחית בשל כך מן המחיר בעת המכירה, מאחר שהסרת התיקרה וההעמקה, פעולות שנעשו ע"י הלשכה, שירתו את מטרות ההוצאה לאור של הלשכה בלבד, ובחוזה שחתם עליו מטעם הלשכה עו"ד דוד רוטלוי, נאמר מפורשות שהלשכה רשאית לעשות במקום שינויים לצרכיה המיוחדים בתנאי שתחזיר את המצב לקדמותו בתום תקופת השכירות, (כאשר המטרה המקורית,כאמור, לא הייתה להחזיר את המקום לקדמותו לפני נטישה, אלא דווקא לרכוש אותו) (לעניין זה ראה גם מוצגים שהוגשו לבית המישפט ע"י עו"ד שי פורת).

הטענה של  הפרקליטות שמחסן הנייר היה טחוב יכולה להיות אך ורק אחת מן השתיים: או שקר מכוון ע"י חבורת הקושרים מהלשכה, או, במיקרה הטוב – חוסר ידיעה רשלני ( לא חוקרי המישטרה, ולא נציגי הפרקליטות ולא השופט זכריה כספי – איש מהם לא היה בזמן אמת  במחסן, שבתקופת המישפט כבר נירכש על-ידי קונים מרצון במחיר גבוה בהרבה מזה שהוצע ללשכה, והוסב בחזרה לדירת מגורים, בהשקעה גדולה (ראה הרחבה בנדון), וכול המוציאים את דיבת המחסן רעה – עירבבו את היוצרותו מדעת, או שלא מדעת, בין המחסן לבין  שתי דירות חצי-מרתף או "הכוכים" כפי שנהגה התביעה לכנותם, מסיבות שבאותה עת היו שמורות עמה.

בנוסף למחסן השכור לתקופה ממושכת ברח' יוסף הנשיא, רכשה ההוצאה לאור שתי דירות חצי-מרתף בחלקו האחורי של הבניין, שהועמדו למכירה, כצעד ראשון לפני רכישת הדירות בקומת הקרקע. כל הקומפלקס היה אמור לשרת בסופו של דבר את פרוייקט התיקשוב.

גם המחסן החזיתי  וגם המרתפים שכמחצית מגובהם הייתה מעל פני הקרקע והיו בעלי מיספר חלונות גדולים, היו יבשים במשך כ-60 שנה, ובמשך עשרות בשנים שימשו כדירות מגורים. אם נולדה בהם רטיבות – היא נולדה מחמת תחזוקה רשלנית בהוראת הקושרים ועוזריהם; אם אירעה בהם הצפה – הרי שזו נעשתה שלא כדרך הטבע, אלא בברכת הקושרים: עו"ד חיים שטנגר, עו"ד יאיר בן_דוד ועו"ד שמעון בן-יעקב!  (מעניין מה היה אומר השופט זכריה כספי, אילו היו נועלים ואוטמים את ביתו למשך שנים אחדות, ולבסוף יוצקים בתוכו עמודים ומקימים תשתיות בטון ומשקים את היציקות, ונועלים ואוטמים את המקום מחדש למשך תקופה ארוכה נוספת. האם היה נידהם למראה הטחב, כפי ש"נידהם" בעת שנפתח לפניו המקום אחרי כל אותן שנים? תמהני! ובכלל – מה טעם מצא השופט הניכבד להטריח את עצמו ולנסוע  להתרשם ממצבו של מקום, זמן כה רב אחרי התקופה הרלוונטית? שוב תמהני!

ומדוע לא תמה ולא שאל השופט הנכבד את הנציג הנכבד של הפרקליטות – מדוע איפשרה הלשכה, המתיימרת להיות מוסד ציבורי מכובד, לאדם פרטי שרכש את גג הבניין ונדרש לחזק את הבניין כולו, כדי לקבל אישור בנייה – לעשות זאת דווקא מתוך רכושה שלה, וגם זאת מבלי לקבל כל פיצוי על הנזק.  האם לא מן הדין שחשב הלשכה באותו זמן, זה שירש את מקומו של עדי סובול, מר רוז'נקה, שבידיו ניתנו המפתחות ע"י הקושרים ואשר גם פתח את המקום בפני השופט זכריה כספי – האם לא היה מן הדין שייחטף ע"י הפרקליט מנחם בלום, כפי שהדבר נעשה על ידו בעו"ד טובה אולשטיין – ויועמד לדין על חלקו בקשר שקשרו וביד שנתנו אנשי הלשכה להשחתת המקום? שוב תמוה!

התמיהות על התנהגות והתנהלות לשכת עורכי הדין בפרשה זו הן כה רבות, עד שיקצר המצע מלהוסיף ולפרטן כאן (ראה ניספח).

ועוד תיקון קטן אך לא פחות חשוב בנדון: המרתפים בחלקו האחורי של הבניין לא נועדו מעולם לשמש כמחסני נייר, אלא כיחידת מחשב חדשה, בדיוק כמו שנועדו בזמנם מרתפי יחידת המחשב ברח' וילסון. ומאחר שהגודל הפך לבלתי-קובע, בשנים שלאחר הקמת יחידת המחשב ברח' וילסון – התאימו המרתפים החדשים בדיוק למשימה שהוטלה על מנכ"ל ההוצאה לאור ע"י עו"ד צבי מיתר.

השתלטות ההוצאה לאור על הנכסים ברחוב יוסף הנשיא הייתה, כפי שכבר צויין לעיל, העתק מדוייק של שיטת ההשתלטות של  ההוצאה לאור על הנכסים ברחוב וילסון  (גם ברח' וילסון השתלטה ההוצאה לאור במהלך של כ-10 שנים על שתי דירות בקומת הקרקע ועל מרתף הבניין ועל דירה בבניין סמוך באותו רחוב. מן הרואי לציין שברחוב וילסון ריצפה הלשכה וגידרה  את כל חצר הבית המשותף, בנתה חדר אשפה גדול, שיפצה את המיקלט של הבניין ובנתה מיקלט נוסף בתוך מרתפי ההוצאה לאור.   זאת ועוד – במיסגרת שמירה על  שלום בית עם השכנים – דאגה לסייד על חשבונה את כל חדר המדריגות ולבצע שטיפת רצפות של הכניסה מידי יום ביומו בסיום העבודות! זאת ועוד: באותה מתכונת של שמירת שלום בית עם השכנים- הקימה הלשכה  שיפוע לנכה שהתגוררה בבניין – זאת מעבר לשיפוצים וההתאמות בעשרות אלפי ש"ח שדרש עו"ד שטנגר לבצע במושכר לטווח קצר ברחוב וילסון 6, לשם תיכנן להעביר את "המפקדה" שלו).

כאשר בעת העימות עם הלשכה הבינו בעלות הנכסים כי ההערכות שנעשו ע"י שמאי הלשכה, ושלפיהן עמדו למכור ללשכה את הנכסים ללא כל בדיקה ע"י שמאי מטעמן, נמוך מהמחיר שהציעו להן מיספר קונים מרצון, הן שכרו עורכי-דין ופנו לבית המשפט בבקשה לביטול כל העיסקאות. (לעניין זה ראה דיונים בפני השופטת צ'רניאק , בה יוצגו בעלות הנכסים מול הלשכה ע"י  עו"ד  שי פורת (גב' מנדרובסקי)  וע"י עו"ד  ישראל שמעוני (גב' ברנשטיין).

(ראה פרוטוקול הדיון בנדון בפני השופטת צ'רניאק + כתבי ההגנה, וכן ראה עדותו של עו"ד פורת בפני השופט זכריה כספי והמסמכים שצירף כסיוע לעדותו זו).

בישיבה שקיים ראש הלשכה, עו"ד דרור חטר ישי עם נציגי בעלות הנכסים, לצורך ביטול העיסקאות בפשרה מחוץ לבית המשפט, סירבה הלשכה לקבל מהמוכרות את המחיר ששילמה להן עבור הנכסים, בטענה שהלשכה יכולה לקבל עבורם סכום גבוה יותר אם תמכור אותם בעצמה. (ראה עדויות נציגי המוכרות מאותה ישיבה).

גם מנכ"ל ההוצאה לאור עצמו, לבקשת סגן יו"ר ועדת הכספים של הלשכה, בתיווך היועץ המשפטי של ההוצאה לאור, עו"ד חיים עשהאל, הציע לרכוש מידי הלשכה את הנכסים, במחיר שכלל את עלות השיפוצים, ולו רק כדי להוכיח שההתפרעות של עו"ד יאיר בן-דוד, עו"ד שטנגר ועו"ד בן-יעקב סביב הנכסים הללו – לא הייתה יותר מאשר תירוץ לסילוק המנכ"ל והשתלטות על ההוצאה לאור, לאחר שבידוי הראיות בעניין זיוף החותמת נתגלה כבר בחקירה ראשונית של המישטרה (מבלי שהמשטרה תטרח לחקור בעקבות זאת את בודי הראיות ולהמליץ על העמדתם לדין – שלושתם, כאמור, עורכי-דין בכירים ובעלי אינטרסים מובהקים במוסדות הלשכה דאז).

הלשכה עשתה ככול יכולתה להשתמט מהעימות בבית הדין לעבודה. תחילה על-ידי בקשת דחיות שונות ומשונות, לאחר מכן – החלפת משרדי עורכי הדין הפרטיים שייצגו אותה (מישרד עו"ד גד פרנקל הוחלף במישרד עו"ד חלד  ש"נאלץ ללמוד את כל התיק מתחילתו" ולאחר תקופה ממושכת – החזרת התיק למישרד עו"ד גד פרנקל, ש"נאלץ ללמוד את התיק מחדש"...

דיונים משפטיים שונים הביאו את השופטת עפרה  צ'רניאק למליץ על העברת הסיכסוך לבוררות אשר תקבל תוקף של פסק-דין. שני הצדדים הסכימו שהבורר יהיה פרופ' דוד ליבאי, לשעבר ראש הלשכה ושר המשפטים. למרות הסכמתו של בא כוח הלשכה לבוררות זו,  ולמרות שהשופטת קבעה זמן סביר להימשכותה ולסיומה והלשכה הסכימה לכך, לא הופיעה הלשכה בפני הבורר ולא הניחה לפניו שום מסמך. במקום זאת, תוך שהיא מתעלמת מהבורר ומושכת זמן, הפעילה את משטרת ישראל לחקירה של העובד, תוך העלמת מסמכים ובידוי ראיות (לאן נעלם תיק "קהלת" שבו היו הוראות מפורטות אחרונות להרחבת ההוצאה לאור ולשינויים פרסונאליים ביחידת המחשב, בכתב ידו של עו"ד צבי מיתר,על גבי נייר מכתבים של ועד מחוז תל-אביב, שנכתבו בישיבה במשרד יו"ר הוועד בבית הפרקליט בתל-אביב, בהשתתפות עו"ד טובה אולשטיין ובנוכחות  ON AND OFF של  מנכ"ל ועד המחוז. (כשנתבקש השופט זכריה כספי ע"י הסניגור לצוות על הלשכה גילוי מלא של מסמכים, ולאפשר לו להיות נוכח בעת חשיפתם, השיב לו השופט זכריה כספי בזו הלשון: "אדוני רוצה לעשות פישינג ואינני מאשר זאת".

חקירת המשטרה ולחצי הלשכה על הפרקליטות הולידו כתב אישום, אשר מאחר שהתברר לפרקליטות כי אינו מחזיק מים, תוקן פעם ראשונה, ומאוחר יותר פעם שנייה ולבסוף פעם שלישית. שלושה כתבי אישום מתוקנים מעבר לכתב האישום המקורי!!! וזאת לאחר מיספר שנים מאז ההדחה, כשכל האמצעים עמדו לרשות המערכת המשפטית להגיש כבר בפעם הראשונה כתב אישום מפוברק מלא או לא להגיש כתב אישום כלל.

לבסוף התקיים המשפט בפני השופט זכריה כספי, אשר להרגשתי, מסיבות שהיו אז השמורות עמו,  גיבש דעה קדומה ברורה בעניין –  הנאשם אשם. השופט זכריה כספי היה מעוניין בקידום ( ללשכה 2 נציגים בוועדה למינוי שופטים ושופט השלום זכריה כספי מונה אז מינוי זמני למחוזי). כשנתבקש לפסול את עצמו, לאחר שבמחטף של הפרקליטות הועמדה לפניו לדין עו"ד טובה אולשטיין, ובעיסקת טיעון לא ברורה , שאף נערכה בחריגה גסה מסדר הדין הפלילי (ראה פסק הדין של השופט זכריה כספי בעניינה) הודתה בדברים שהתברר מאוחר יותר, בעת חקירתה הנגדית ע"י עו"ד אבי גולדבליט במשפט סובול, כי לא ביצעה אותם כלל. כשנשאלה על מה בדיוק עמדה לדין ומדוע הודתה בדברים שכלל לא ביצעה – לא היה לה הסבר לכך, למעט טענה כי פעלה לפי עצת עו"ד הדין שלה, פרופ' דוד ליבאי (אותו עו"ד שנקבע כבורר בבוררות שאליה לא התייצבה הלשכה...).

למרות שעל-פי הודאתה הואשמה עו"ד טובה אולשטיין בפלילים, נדונה למאסר על תנאי ולקנס, בהתחשב ב"מצבה הנפשי הקשה" (היא הודיע פרופ' ליבאי כי תועמד למשפט ותיאלץ להיחקר ע"י התביעה – תשלח יד בנפשה בלי קשר אם היא אשמה במשהו או לא, ולכן הוביל עו"ד  ליבאי מהלך של עיסקת טיעון תמוהה בין עו"ד אולשטיין לבין הפרקליטות ).

באופן מפתיע (ובעצם לא...) לא  הועמדה עו"ד אולשטיין לדין משמעתי בלשכה, לא הושעתה ורשיונה לא נשלל;  נהפוך הוא: היא קודמה מתפקיד של עורכת פסקי-דין לתפקיד מנכ"ל ההוצאה לאור במקום המנכ"ל שהודח ושנגדו שימשה כאחד העדים מטעם התביעה.  תמוה ומדהים!!! (ראה מכתב מבקר המדינה בנידון).

השופט זכריה כספי כמעט לא נתן לעדי ההגנה להתבטא בחקירה הראשית (ראה עדות ישראל אמיר, שהופיע כעד מומחה מטעם ההגנה, וראה עדותו של יועץ המחשוב, שאף הוא הופיע כעד מומחה מטעם ההגנה) ובאופן תמוה אף התערב והזהיר והפחיד את מר רמי רחמים, אחד מעדי התביעה, כי יכריז עליו עד-עויין עם כל המשתמע מכך, לאחר שהנ"ל אמר בחקירתו הנגדית בבית המשפט כי אמר מה שאמר בחקירתו במשטרה כי כך אמרו לו להגיד...

בסיומו של יום פסק השופט זכריה כספי כי הנאשם גם גנב, גם הפר אמונים וגם חרג מסמכותו "מסיבות השמורות עמו", כך כותב בהכרעת דינו שופט בישראל במשפט פלילי בהשתמשו בלשון רבים, לאחר שבמשפט היו שני נאשמים!! זה המניע? זו הכוונה הפלילית? " סיבות בלתי-ידועות? תמוה!

בעקבות הפסיקה גם גזר עונש הולם, לדעתו.

כמובן שהוגש עירעור אשר במהלכו נשאלה התובעת על ידי שופטי ההרכב – "מה נגנב?" והיא טענה שמחמת מותו של התובע בתיק (הפרקליט מנחם בלום) היא עדיין לא שולטת בחומר ושהגניבה היא כנראה כלל ההוצאות שהוציא על  הרכישות, השיפוצים והתשלומים לוועד בית . השופטים חזרו ושאלו "הרי הנכס רשום בחוזה על שם הלשכה הטוענת כי ערכו עלה על מה ששולם אז מדוע גניבה ?" התשובה מפי התובעת: "כך פסק בית המשפט קמא" !...

על טענת התביעה שחוזה מולא בכתב ידה של המזכירה מתוך כוונת הסתרה – לא קפץ איש מחכמי המישפט בשאלה המתבקשת מאליה: "אם הייתה כוונה להסתיר מי מילא את החוזה – מדוע ניכתבו הדברים בכתב יד ולא הודפסו במכונת כתיבה?" (והרי על נקלה היה ניתן לגלות כי בשנת 1988, שבה מדבר החוזה שנכתב ביד, היו בהוצאה מכונות כתיבה מכול הסוגים והמינים. הרי מי שאינו רוצה שיזהוּהוּ ככותב המיסמך (להבדיל ממי שחותם על המיסמך) לא כותב בכתב ידו אפילו מילה אחת, לא כול שכן כשמדובר בחוזה שלם!

הרי בעצם טענת התביעה טמון המפתח להפרכתה ולביטולה! האם השופט זכריה כספי מטומטם דעת עד כדי כך שלא נתן דעתו לאבסורד הזה, או שמא גרוע מזאת: נתן גם נתן דעתו, כפי שמתחייב במישפט העוסק בדיני נפשות ממש, אך הסתיר את הדבר – ושוב מסיבות השמורות עמו...

נוכח נסיונותיה החוזרים ונשנים של התביעה (המזכירים לכול היותר את הבדיחה המקברית על נסיונותיו הנואשים של טובע להאחז בקש כדי להינצל) לבסס תיק פלילי על רכילות מן הסוג הנחות שמאפיין שיח של מוכרות דגים בשוק בעיירה נידחת במזרח אירופה של ראשית המאה הקודמת – ישבו 3 שופטים מכובדים לכאורה ופלבלו בעיניהם מבלי להוציא הגה ולסתום לתובעת על-אתר את פיה המפיק הבלים ותרוצים נלעגים, וזאת לאחר שבערכאה הקודמת כבר נאלץ התובע, לאכזבתו ולהַוָּתוֹ, לחזור בו על-ארבע לכול אורך הדרך מהליכת-רכיל מגמתית, נבזית, בזויה ומקרטעת זו, שעליה שילם עד מהרה בחייו, לפי מיטב המסורת של הצדק הפואטי , בתגובתו על עיוות-דין ביודעין.  ושוב ושוב מעוררים מניעיה של הפרקליטות בפרשה זו תמיהות גדולות שונות ומשונות...

אינני יודע מה יחליט הרכב הערעור אולם מבחינת העובדות שאינן שנויות במחלוקת ברור:

1.                   נרכש נכס עבור הלשכה במחיר סביר אשר לדעת מי שהיו אמורים להשתמש בו התאים לייעודו ולדרישותיהם.

2.                   בצורה דומה נרכשו על ידי מנכ"ל ההוצאה לאור נכסים אחרים במקומות שונם, ולאחר שההוצאה לאור החלה לפעול בם, בירכו כולם ללא יוצא מן הכלל על המוגמר.

3.                   במשפט פלילי שהוגש נגד הלשכה בגין שימוש חורג (הלשכה שיכנה משרדיה בבתי מגורים, (בעיקר נכסים שנישכרו או נירכשו ע"י הוועד המרכזי מקליינטים פרטיים של עו"ד מנחם ברגר, כשהוא משמש גם כמתווך וגם כחותם יחיד על העיסקה) הסכים בעבר עו"ד חיים עשהאל, ללא ייפוי כוח, לרשום עבירה פלילית לכשל הזה דווקא על שם מנכ"ל  ההוצאה לאור בהיותו גם חשב הלשכה , כאורגן מוכר של הלשכה בכלל ולכל  ענייני נכסי דלא ניידי של הלשכה באשר הם, בפרט  (ראה מכתבו של עו"ד חיים עשהאל בנידון, שהוגש כאחד ממוצגי ההגנה במשפט) למרות שלא דובר כלל בנכסים שנרכשו על-ידו או ביוזמתו....

4.                   כמו כל העיסקאות של הלשכה, גם העסקה נשוא טענת "הגניבה" נעשתה בידיעתו ובברכתו של עו"ד צבי מיתר ובידיעתו של רו"ח הלשכה, אשר שימש, כמפורט לעיל,  מבקר פנימי קבוע בהוצאה לאור. החוזים נערכו ע"י עו"ד טובה אולשטיין בהמלצת עורך-דין מיתר, אך תחת פיקוחו של היועץ המשפטי של ההוצאה לאור, עו"ד חיים עשהאל, פיקוח שנעשה לפי דרישתו של מנכ"ל ההוצאה לאור, עדי סובול (ראה הערותיו של עו"ד חיים עשהאל לעו"ד טובה אולשטיין בכתב ידו על טיוטות החוזים שהוגשו כמוצגים לבית המישפט). איש מהם לא ראה פגם בשכירה או רכישה של נכסים אלה שהיו שייכים לאמה ודודתה של עובדת הלשכה, שכן המחירים  נקבעו על-פי הערכת שמאי מוסמך.

5.                   במועד ההדחה נדרש המבקר הפנימי לביקורת נוספת במטרה לגלות ליקויים אשר הביאו, כביכול, טובת הנאה למנכ"ל - שימוש במוניות, במכונת הצילום, נסיעות לחו"ל, טלפונים וכו' .

6.                   לאחר שהושקע ע"י הלשכה סכום של עשרות אלפי ש"ח בחלק זה של הביקורת, ניתגלה ע"י המבקר, להפתעתו, שהמנכ"ל, עדי סובול נהג מאז ומעולם לשלם גם עבור נסיעותיו בתפקיד מחשבונו הפרטי לחברת המוניות, לפי חשבון חודשי מרוכז. כמו-כן ניתגלה שהוא נהג לשלם כנגד חשבוניות שהגישה לו ההוצאה לאור, עבור כל צילום פרטי שביצע במכונת הצילום. כמו-כן ניתגלה שבניגוד לשאר המנכ"לים של מוסדות הלשכה – הוא לא נסע מעולם לחו"ל על חשבון הלשכה. לעומת זאת ניתגלה בבדיקה זו שעו"ד חיים שטנגר ועו"ד יאיר בן-דוד נהגו לבוא להוצאה לאור כדי לשוחח מתוך ההוצאה לאור עם אחיותיהם בקנדה ובארצות הברית על חשבון הלשכה, מאחורי גבו של מנכ"ל ההוצאה לאור ומבלי שטרחו לשלם על-כך אפילו אגורה אחת.

7.                   מנכ"ל ההוצאה לאור ערך בשם הלשכה עסקאות בעשרות מיליוני ש"ח – רכישת מבנים, התאמתם לצרכי הלשכה וההוצאה לאור שלה, רכישות נייר, ניהול בלעדי של כל השקעות הלשכה  בבנקים, וכ  ו'. רובן ככולן במעמד הקונה והמוכר בלבד.

הכיצד ייתכן שדווקא ברכישת נכס בהסכם עשוי ובדוק ע"י שני עורכי-דין, שאחד מהם משמש יועץ משפטי להוצאה לאור ומייצג את הלשכה בעניינים שונים,  ייחשב כמי שמעד? שאלה שלא ניתן לגביה מענה הראוי להינתן אפילו בכיתות הנמוכות של בית הספר היסודי, ובטח לא מענה הראוי להינתן על-ידי מי שאמורים להיות מלומדי משפט!

כתוצאה מהשתלטות חבורת הקושרים על ההוצאה לאור, מבלי שידעו ידיעה מיקצועית של ממש מהו היקף מפעלותיה וכיצד לנהלם, התרחשה שרשרת האירועים הבאה:

I.                    ההוצאה לאור חדלה להיות רווחית ומיליוני שקלים שהושקעו כדי להצילה, לאחר ניהול כושל של שורת מנהלים שהתחלפו בזה אחר זה, החל בעו"ד יאיר בן-דוד, עבור בעו"ד טובה אולשטיין, עבור בטייס בדימוס שהציץ וניפגע וברח לאחר תקופת ניהול קצרה,  עבור בעו"ד אדם מירון עלו בתוהו, והיא איבדה תחת שרביטיהם של הנ"ל את כל המכרזים שבהם זכה המנכ"ל הראשון, עדי סובול, קיימם במשך 13 שנה, ועוד השאיר אחריו מיכרזים לתקופת התקשרות של 3 שנים נוספות, שבהן הייתה להם הזדמנות פז ללמוד ולהתארגן כראוי אילו היו מסוגלים לעשות זאת מעבר להתרכזותם בתככים, בחתרנות לשמה ובמאבקים פוליטיים לקידומם האישי!.

II.                 ההוצאה לאור הפכה מגורם דומיננטי בשוק הפרסומים המשפטיים המודפסים ומחלוצה בתחום המדיה הדיגיטלית, שהובילה גם באיכות וגם בכמות  - לגורם שולי בענף.

III.               הפדא"ור שהיה חלוץ הפרסומים במדיה דיגיטלית הפך במשך תקופה ארוכה וקריטית מבחינת הובלתו מול המתחרים, לגורם מפגר מבחינה טכנולוגית ונדחק לשולי השוק.

IV.              נייר אשר נרכש במיליוני ש"ח "נעלם" היות וכאמור ב"שיטת מיתר" הוא כבר היה רשום כהוצאה. לא מחפשים את מי שהרוויח מהעובדה, כאשר לפחות אחד מסוחרי הנייר סיפר כי נתבקש לפנות את כל המחסנים על חשבונו ובתמורה יוכל לקחת את תחולתם "בניתי וילה מפינויי מחסני הנייר של הלישכה"...

V.                 עדי סובול ,אשר הפך "מדור פרסומים" כושל (שמנהלו הקודם פנה ליו"ר ועדת הכספים, עו"ד צבי מיתר, בבקשת לסיוע כספי שיאפשר את המשך קיום המדור וביקש להתפטר אם סיוע כזה לא ינתן לו מיידית) להוצאה לאור מודרנית ומשגשגת  - נישחק והודח בטענות פורמליות – יש סמכות אין סמכות, חרג מסמכות / לא חרג מסמכות, שכולן כאחת  הורתן ולידתן במאבקים פוליטיים  מכוערים בין נבחרי הלשכה.

VI.              עדי סובול הפך מעובד מסור הגאה בתוצאות פעילותו רבת ההיקף ורבת השנים בכל מיפעלות הלשכה – לאדם עצבני וממורמר, שהתגרש, נאלץ להוציא את כל חסכונותיו שחסך בעשרות שנות עבודה ולקחת הלוואות כדי לממן שכר טירחת עורכי דין, ונזקק לעזרת משפחה וחברים  על מנת להתקיים ולנסות לשקם את עצמו, תוך ציפייה לעשיית צדק בעניינו מצד בית המשפט המחוזי ובית הדין לעבודה.

המסקנה העולה היא: לשכת עו"ד בהתנהלות נבחריה ומנהליה החדשים הפסידה מיליונים; מדינת-ישראל בלחץ הלשכה הפעילה משטרה, פרקליטות ובתי-משפט, תוך ניצול מחפיר של מעמד הלשכה במערכת המשפטית, וגרמה להוצאות רבות על ביקורות סרק מוכתבות, לאחר שמינתה את אותם מבקרים לבקר את עצמם... במחיר של מאות אלפי ש"ח נוספים, וכול זאת במטרה לרצות את אותם אנשים אשר מה שעמד לנגד עיניהם היה  קינאה בהצלחתו המוכחת של המנכ"ל, תאוות שררה ורצון להשתלט על מפעלותיו כדי לחזק את מעמדם הפוליטי בלשכה לקראת הבחירות שעמדו בשער. בדיקות שנערכו בחיפוש אחרי כל מיני מעילות מדומות, בדיקות שעלו ללשכה מאות אלפי ש"ח, בנוסף על התשלום השוטף למבקר הפנים, לא העלו את המימצאים המבוקשים נגד המנכ"ל (ראה פירוט לעיל).

עו"ד צבי מיתר אשר הבין שלא יצליח להפוך לראש הלשכה בתוך מאבקים פוליטיים שחרגו מכל הגיון ואבדה עליהם כל שליטה, ירד מהארץ, ואילו  מי שייצר הוצאה לאור משגשגת, ותקליטור משפטי  שהיה הראשון בישראל, והחל כבר בשנת 1993 להקים תשתית אינטרנטית למאגרי המידע המשפטיים, זמן רב לפני שהמתחרים "הריחו" את הפוטנציאל הטמון במדיה החדשה, וניהל את כל הקומפלקס העסקי העצום הזה על פי הנחיות כלליות, רובן בע"פ, של עו"ד צבי מיתר, משלם את מחיר המאבקים הפוליטיים חסרי האחריות שנערכו על גבו של עסק שהיה ספינת הדגל של הלשכה והפך תחת ידיהם של 3 פוליטיקאים שאפתנים, שאפתנות פתולוגית, לסירה רעועה שרוב העכברים כבר נטשו אותה.

 חטאו היחד של המנכ"ל עדי סובול הוא אמונתו הנאיבית שעו"ד צבי מיתר לא יפנה לו את הגב ויתכחש אליו וינטוש אותו  מתוך אינטרסים פוליטיים; מנכ"ל אשר פרט לסיפוק מקצועי בעבודתו מול איש עסקים ענק כמו עו"ד צבי מיתר לא זכה לשום טובת הנאה מטעם הלשכה, ובסופו של דבר התברר לו, לפחות מתוך העיתונות,  שאפילו משכורתו הגיעה לכדי מחצית ממשכורתו של כל מנכ"ל אחר בלשכה, למרות שהוא נשא בשני תפקידים מרכזיים ביותר במוסדותיה: חשב הלשכה ומנכ"ל ההוצאה לאור, והיה הוותיק ביותר מבין עובדיה, לאחר מנכ"ל ועד מחוז תל-אביב. 

לסיום, מן הראוי לציין גורלם של  הקושרים הראשיים:

עו"ד יאיר בן-דוד, אחד הקושרים,  פוטר בסופו של דבר מתפקידו ונאלץ לנהל מישפט נגד הלשכה לקבלת פיצויי פיטורין. כמו-כן הואשם ע"י הלשכה בגניבת זכות היוצרים שלה על שמו של הביטאון המקצועי היוקרתי שהוציאה לאור במשך עשרות בשנים "הפרקליט", ונאלץ לבסוף למחוק שם זה מפרסומיו.

עו"ד שמעון בן-יעקב התאבד, לאחר שהואשם פעם נוספת בהטרדה מינית ובאיומים על עובדת זרה.

עו"ד חיים שטנגר הודח מתפקיד יו"ר הוועדה לענייני הוצאה לאור של הלשכה, ומאוחר יותר הפסיד הפסד טוטאלי בבחירות לראשות מוסדות הלשכה (ראה תשובתו בנידון בחקירתו הנגדית).

איתן עמרם מנהל יחידת המחשב, שאולץ לשתף פעולה עם הקושרים, פוטר מתפקידו וסולק מהלשכה לאחר ששלושת הקושרים הראשיים הכתיבו לו מה לומר בעדותו, ומשסיים את שירותו זה להם – השליכו אותו ככלי קטן אין חפץ בו. מזכירתו פוטרה ביחד איתו.

עו"ד טובה אולשטיין, לאחר שתחת ידה אבד מיכרז הנהלת בתי המשפט להוצאתם לאור של פסקי-דין בית המשפט העליון, פסקי-דין בתי המשפט המחוזיים, פסקי-דין בתי משפט השלום ופסקי-דין בתי הדין לעבודה, ולאחר שהביאה את הפדאור לעברי פי פחת, ולאחר שמבקר המדינה החל לברר כיצד זה זכתה בכלל  בניהול ההוצאה לאור, לאחר שהורשעה בפלילים  -  הוזזה ע"י הלשכה לצל, והיא ממשיכה לעבוד בלשכה בתפקיד לא ברור.

סיגל שאבי, חשבת השכר של ההוצאה לאור, הועברה ע"י עו"ד יאיר בן-דוד למשרדי הוועד המרכזי, לחדר סמוך למשרדו, אך זמן קצר לאחר מכן נטשה את עבודתה במפתיע וקיבלה פיצויים. סיבת עזיבתה הפיתאומית אינה ידועה.

משרדי ההוצאה לאור ומחסניה, שהועברו ע"י הקושרים ל"מקום ראוי לגוף כמו לשכת עורכי הדין" (ציטוט מדברי עו"ד יאיר בן-דוד הנ"ל) בהוצאה אבודה של מאות אלפי ש"ח – הוחזרו עד האחרון שבהם לכור מחצבתם באותם נכסים שרכש עבור ההוצאה לאור המנכ"ל עדי סובול במהלך שנות עבודתו, ושטרם הספיקו למכרם כדי להראות שאינם ראוים... 

גורלם של מספר עוזרים זוטרים של הקושרים אינו ידוע. 

ניספח משימות לתחקירן

* לגרום להגשת תלונה ע"י חבר הלשכה למישטרה ולמבקר המדינה על מנת שיחקרו מי נתן את מפתחות המרתפים בידי גורם זר ואיפשר לו להרסם ולהחריבם, עד כי לא נותר זכר לכול השיפוצים שנעשו בהם (לעניין זה לצרף את מכתבו של סגן בכיר לפרקליט מחוז תל-אביב, עו"ד מנחם בלום, אשר הודה ואישר בכתב כי כל אנשי המקצוע ללא יוצא מן הכלל עשו מלאכתם נאמנה ובמחירים סבירים, וכי השיפוץ היה רב היקף. להיכן נעלם כל זה ומי אחראי להשחתת נכסי  הציבור?

* לעניין זה לזמן ולתחקר תחת הזהרה את האיש שקיבל לידיו את המפתחות מידי החשב החדש של הלשכה, ומי נתן לחשב הוראה או אישור למסור את המפתחות לגורם זר, ללא כל פיקוח על מעשיו.

* להוציא מהמשטרה העתק תלונתו של עדי סובול נגד עו"ד שטנגר, לרבות מיסמך שהוגש לוועד המרכזי וצורף לתלונה.

* להוציא מהמשטרה את העתק תלונתה של עו"ד טובה אולשטיין נגד עו"ד שטנגר.

* להוציא מהמשטרה את העתק תלונת הלשכה, באמצעות עו"ד צבי מיתר, בעניין זיוף חותמת, שהתבררה כבידוי ראיות מצד עו"ד יאיר בן-דוד, בין יתר העלילות שהעלילו הוא ועו"ד שטנגר על המנכ"ל (ושהתבררו כעורבא פרח וכולן כאחת נשרו בזו אחר זו מכתבי האישום השונים) בידוי ובדיות שהצטרפו  לפעילותם החפוזה של הקושרים להעלמת מסמכים (ראה מסמך "פרשת פתיחת הכספת ללא נוכחות גורם שאינו בעל עניין").

* להוציא מהמשטרה את העתק  תלונת עדי סובול נגד עו"ד צבי מיתר, בעניין בידוי הראיות הנ"ל.

* לראיין את עו"ד חיים עשאל בעניין המחלוקת מי היה או לא היה היועץ המשפטי של ההוצאה לאור (על בסיס מכתב הלשכה לעו"ד עשהאל, המזהירו כי לא יוכל לייצג את עדי סובול כנגד הלשכה, מאחר שהוא יועץ משפטי שלה)...

* לחקור מי בלשכת עורכי הדין אמור לתת את הדין על הזנחת והשחתת ספריית עו"ד צבי דוידין ז"ל, שהושאלה ללשכה ע"י יורשיו, לשמש את המערכות המקצועיות עד השלמת העלאת הפסיקה והחקיקה החל משנת 1948 ועד בכלל?

* לחקור מי אחראי לעקירת המזגנים המפוצלים מקירות המרתפים בשלוחת ההוצאה לאור ביוסף הנשיא ולחורבן שנגרם למקום?

לאן נעלמו משלוחת יוסף הנשיא המחשבים היקרים, שהיו ב-1994 , בזמן התרחשות הקשר נגד סובול, שיא הטכנולוגיה?

* לחקור מדוע התחמקה הלשכה, בניצוחו של עו"ד גד פרנקל, מקיום בוררות, כפי שהוצעה ונקבעה בהסכמת הצדדים ע"י השופטת עפרה צ'רניאק? (ראו מכתב ראש הלשכה בנידון, בו הוא מודיע כי "הוועד המרכזי של הלשכה הביעה את החלטתו הנחרצת ללכת להליך של בוררות").

* לחקור מי  ומדוע הורה לעו"ד גד פרנקל, בא כוח הלשכה, שרשיונו נשלל בינתיים, לבשל כתב הגנה מפוברק כנגד תביעת פיצויי הפיטורין וההלנה שהגיש סובול נגד הלשכה בשנת 1994?

(הסקירה הוכנה  ע"י ישראל אמיר)

 נספחים:

 כיצד מזהים משפט מכור:

https://secure.2all.co.il/Artical.asp?FType=81529&ID=2118&T1=104&T2=8&T3=2

http://www.nfc.co.il/Archive/003-D-9857-00.html?tag=16-45-01

 PAGE3.asp

http://www.2all.co.il/Web/Sites/ornan/PAGE26.asp

http://www.nfc.co.il/Archive/0022-D-14039-00.html?tag=10-53-52

חוקרי משטרה ופרקליטים (רובם, לא כולם) אוהבים שופטים מהסוג של שופט השלום לשעבר, זכריה כספי, ומתעבים שופטים מסוגם של דני מור ודליה גנות:

http://news.nana10.co.il/Article/?ArticleID=716149

 הערעור שהגיש סובול לביהמ"ש המחוזי נדחה ברובו ברוב דעות השופטים זאב המר ודבורה ברלינר

כנגד דעתה של השופטת יהודית שיצר, אשר קבעה:

  " במאזן היחסים בין המערער לבין מקום עבודתו, הזכות של המערער מלאה. לא ניתן להתעלם מתרומתו המכרעת להתפתחות ההוצאה לאור, להישגיה ולהתרחבותה העצומה עד שהפכה לעסק בהיקף של מיליונים. שוכנעתי כי בהיקף פעילותו, הביא המערער רווחים רבים ללשכה. בהקשר זה, עולה מן הראיות כי בלהט העשייה וההתרחבות לא תמיד הקפידו הנושאים בעול העשייה בלשכה ובמוסדותיה על סדרי ונוהלי עבודה תקינים. "

 

_________________________________________________________________________________________

שופט בית המשפט העליון, מישאל חשין (שהיה באותה עת מועמד לתפקיד המישנה לנשיא בית המשפט העליון) מנע מסובול רשות ערעור על הכרעת הדין של שופטי בית המשפט המחוזי דבורה ברלינר (שהגישה באותה עת את מועמדותה לכהונת שופטת בבית המשפט העליון) וזאב המר, ובכך חילץ את לשכת עורכי הדין (שנציגיה יושבים, כידוע, בוועדה למינוי שופטים) מתשלום הלנת שכר ופיצויים בשיעור של מיליוני ש"ח.

 PAGE3.asp

_________________________________________________________________________________________

לא תם ולא נשלם:

"צדק טבעי" מתרחש כאשר הטורפים שטרפו נטרפו בסופו של דבר על-ידי טורפים חזקים מהם;
"צדק פואטי" מתרחש כאשר הטורפים הצליחו לנגוס בבשרו של קורבנם, אך לא הצליחו לחסלו

 והקורבן החלים והתעשת ובסופו של דבר זכה להשתין על קבריהם.

PAGE66.asp