idan sobol, הזאב הרע

בזמנו, לאחר שהשופט חשין דחה את בקשת רשות הערעור שלי על הסף, כדן יחיד וללא שזומנתי כלל לדיון - פניתי לבית המשפט העליון בבקשה לקיום דיון נוסף בפני 3 שופטים בהחלטתו של הנ"ל, אשר, מסיבות השמורות עם מי שהן שמורות, השים עצמו או הושם כדן-יחיד בעניין שבו לשכת עורכי הדין בישראל, שידה הארוכה בוחשת, כידוע, ללא הרף במערכת המשפט - מעורבת בו מראשיתו עד אינסופו ללא הפרד, בבחינת "צבת בצבת עשויה"...

לשם מה אני מטריד אתכם בדברים שהם זוטות בעיניה הגדולות והזאביות של אותה מערכת? - מאחר שלא נותר עוד בלִבי כל צל של ספק שטובתו ותקנתו של הציבור יכולות לצאת נשכרות אם יוכל להציץ ולראות מפעם לפעם על איזה מצע בדיוק "נחה דעתו" של שופט זה או אחר, מאלה שדעתם נחה לעתים מסיבות השמורות עימם ועלולה לעבור איתם לעולם שכולו טוב בלי שאיש ידע בזמן אמת אם הייתה הצדקה לאותה מנוחה-מוקדמת.

מאחר שמתוך זִלזול בחוק או בתקנות או בהוראות או בכללים או בחובת מתן תשובה רשמית בכתב לכול אזרח על כל פנייה בכתב שלו לרשויות, או אולי "רק" סתם מתוך התנשאות על הנימוס האלמנטרי – נותרה בקשתי לקיים דיון נוסף בהחלטתו של אותו דן יחיד הנ"ל, ללא כל תשובה – הריהי לפניכם, כדי שכול בר-דעת, וכאלה ישנם רבים בקהל ישראל, יוכל לתהות ישירות על קנקנה, לתמוה כאוות נפשו ולהשיב עליה לעצמו או לכול מי שהוא מוצא לנכון :

בקשת דיון נוסף

מוגשת בזאת בקשת דיון נוסף בגין מניעת רשות ערעור שמנע מהמבקש דן יחיד של בית המשפט העליון, רע"פ 9724/04 , כב' הש' והמשנה לנשיא חשין, במסגרתו נותרה הרשעת המבקש בעבירות קשירת קשר לבצע פשע (גניבה בידי נושא משרה של תאגיד), לפי סעיף 499(א)(1) לחוק העונשין תשל"ז- 1977 ובעבירה של מרמה והפרת אמונים, לפי סעיף 425 לחוק וכן בעבירות של גניבה בידי נושא משרה של תאגיד, לפי סעיף 392 לחוק, תוך הפחתת סכום הגניבה בידי בית המשפט הנכבד קמא, וזאת גם לאחר שבית המשפט שלערעור שאל את התביעה מה נגנב? ולא הצליח לקבל תשובה שתאפשר לו להבין את שאינו ניתן להבנה, והוא כיצד יתכן שנגנב דבר שהיה ונשאר ברשות בעליו החוקיים, הלא היא לשכת עורכי הדין, ובעבירות של מרמה והפרת אמונים, לפי סעיף 425 לחוק, וזוכה מעבירת רישום כוזב במסמכי תאגיד, לפי סעיף 423 לחוק.

בית המשפט הנכבד הותיר על כנו את עונשו של המבקש לפיו הושתו עליו 12 חודשי מאסר לריצוי בפועל, 18 חודשי מאסר ע"ת לשלוש שנים, שלא יעבור במהלך תקופה זו עבירה עליה הורשע או כל עבירה אחרת שיש בה יסוד של מרמה או זיוף וקנס בסכום של 10,000 ש"ח או שלושה חודשי מאסר תמורתו.

1. בקשת דיון נוסף זו מתבקשת שכן ההלכה הבעייתית בגינה נתבקשה רשות ערעור נותרה ואף התעצמה – בית המשפט המחוזי מצא גניבה במקום בו לא נשללה מעולם שלילה של קבע של נכס – אלא הוחלף נכס בנכס, ועתה עם הכרעתו של בית המשפט העליון בשאלה – נותר המצב המשפטי עוד מסובך ומעורפל מכפי שהיה קודם לכן.

2. כמו כן, מתבקש דיון נוסף בשאלת העונש שהוטל על המבקש, לאחר שנים רבות וארוכות באופן משמעותי ביותר מעבר לאירועים שבמרכז הפרשה, ובאופן החריג ביותר גם ביחס להליכים משפטיים אחרים ארוכים במיוחד, כאשר כתב האישום נגד המבקש מוגש לראשונה לאחר שיהוי של למעלה מחמש שנים, שיהוי שהוא כשלעצמו מצדיק הגנה מן הצדק, וגם כי לאחר שיהוי רב זה מוגש כתב אישום שלאור התגובה עליו מטעם המבקש נוכחת הפרקליטות שכתב האישום "אינו מחזיק מים", ובעקבות זאת מתפטרת הפרקליטה נאוה הורוביץ מייצוג המדינה בתיק, והוא מועבר לפרקליט מנחם בלום. הפרקליט מנחם בלום, שמסיבות השמורות עמו, ואשר מפאת פטירתו עלולות להישאר עלומות לנצח, מתקן את כתב האישום פעם אחר פעם לאורך חודשים רבים ומתיש בכך את המבקש, לפחות מבחינה כספית, מאחר שכול כתב אישום מתוקן שונה מקודמו עד אין הכר, וסניגורו של המבקש נאלץ להגיב על כל אחד מהם בתורו, תיקונים חוזרים ונשנים מטעם המדינה לאורך חודשים רבים, הגורמים למבקש אובדן דמים מרובים.

3. לאחר פסק דין זה נוצרה פרשנות חדשה לחוק העונשין לפיה בהתקיים חריגה מסמכותו של מנהל בתאגיד בניהול נכסי התאגיד, תמצא באופן אוטומאטי עבירת גניבה אם חריגה זו גרמה נזק לתאגיד ומכאן שיתכן כי לא תימצא ככזו אם לא גרמה נזק לתאגיד. ומי יקבע אם נגרם או לא נגרם נזק לתאגיד? מומחים מטעם התאגיד, או שמא מטעם מנהלו? או שמא מומחים ניטרליים שימנה בית המשפט? לעניין זה מן הראוי לציין כאן את כבוד השופטת י' שיצר, בפסק דינה בבית המשפט המחוזי: " שוכנעתי כי בהיקף פעילותו, הביא המערער רווחים רבים ללשכה".

4. כיוון שמדובר בפסיקה הקובעת נורמות חדשות, ומוּחלת רטרואקטיבית גם אם ניתנה באקראי, מתבקש אם כן דיון נוסף בשאלה.

ודומה כי דבריו של פרנץ קפקא מתוך "לפני שער החוק" יפים לעניין זה ולכן יובאו כלשונם:

"לִפני החוק עומד שומר פתח. אל שומר הפתח הזה בא איש מן הישוב ומבקש כי יותן לו ליכנס לתוך החוק".

4.1. המבקש,משוכנע כי ללא דיון נוסף בבקשתו יתממש חלילה סופו של הסיפור הקפקאי:

"... 'וכי מה אתה רוצה לדעת עוד עכשיו'? – שואל שומר הפתח, 'לא תדע שבעה'. 'הן החוק הוא מחוז שאיפתם של כל האנשים' אמר האיש, 'וכיצד זה לא ביקש איש מלבדי, במשך כל השנים הרבות הלו, כי יורשה לו ליכנס?'

שומר הפתח רואה כי האיש עוד מעט ואיננו, וכדי שהדברים ייקלטו עוד בחוש שמיעתו הגווע הוא מרעים עליו בקולו: ' כאן לא יכול איש מלבדך לקבל את רשות הכניסה, כי השער הזה רק בשבילך נועד. עכשיו אני הולך וסוגר אותו'".

4.2. לכן, מבקש המבקש כי יותר לו להיכנס בשער האחרון של המשפט.

5. במנותק מן השאלה המשפטית הניצבת לבדה במרכזה של בקשה זו, מן הראוי יהיה בקצרה לפרוש מעט רקע אנושי לפרשה:

5.1. עסקינן בפרשה עגומה שתחילתה בשלהי שנות השמונים, שהתנהלה בצל יריבויות קשות ו"קרבות יוקרה" אישיים וסיעתיים בלשכת עורכי הדין, פרשה רוויית מסכת אינטרסים זרים של נבחרי הלשכה ומאבקי כוח ושליטה ביניהם, במהלכה מוצא עצמו המבקש נתון במרכזו של "שדה קרב" בין רודפי כבוד וכיבודים מקרב נבחרי לשכת עורכי הדין, ומשמש בגופו, חירותו וחייו כמושא לאלימות מילולית ואיומים בנקיטת אלימות פיזית מצד עו"ד חיים שטנגר וככדור משחק בידי אחרים מבין הרודפים אחר תפקידי כבוד בלשכה – סיעה פוליטית אחת כנגד צרתה [ראה עדות ראש הלשכה עו"ד חטר ישי], מאבק המוצא לבסוף ביטויו בכתב אישום ביזארי, הרשעה וקלון.

5.2. המבקש, עובר לימי התנהלות פרשת כתב האישום, החל משנת 1980 ועד לשנות התשעים המוקדמות, שימש תחילה כמייסד ההוצאה לאור של לשכת עורכי הדין בישראל ובהמשך כמנכ"ל שלה, אדם שהיה ידוע כרב פעלים ואשר בשל כך הוטל עליו על-ידי נבחרי לשכת עורכי הדין, בשמשו כחשב הלשכה, לקומם ללשכה הוצאה לאור מודרנית ומתקדמת מתוך מדור פרסומים קטן וזניח שנכשל כלכלית, ולהביאה במהלך מהיר לכדי שגשוג מדעי וכלכלי. המבקש מילא את שהוטל עליו ע"י הממונים עליו, ויחד עם שגשוג מדעי וכלכלי הביא עמו יצירת חדשנות טכנולוגית של דורו, כאשר יזם, הקים ופיתח את הפ"דאור, שזכה להפתיע את כל החברות המסחריות שעסקו בתחום ולהיות התקליטור המשפטי הראשון בישראל ולהירכש בתוך זמן קצר ע"י אלפי משפטנים – אותו שגשוג מדעי שביקשה לשכת עורכי הדין להשיג, שהביא עמו ללשכה כבוד מקצועי ושגשוג כלכלי כמוהו לא ידעה מעודה.

5.3. מן הראוי להביא כאן ציטוט מדבריה של כבוד השופטת המחוזית י' שיצר בהכרעת הדין בערעורו של המבקש בבית המשפט קמא:

" במאזן היחסים בין המערער לבין מקום עבודתו, הזכות של המערער מלאה. לא ניתן להתעלם מתרומתו המכרעת להתפתחות ההוצאה לאור, להישגיה ולהתרחבותה העצומה עד שהפכה לעסק בהיקף של מיליונים. שוכנעתי כי בהיקף פעילותו, הביא המערער רווחים רבים ללשכה. בהקשר זה, עולה מן הראיות כי בלהט העשייה וההתרחבות לא תמיד הקפידו הנושאים בעול העשייה בלשכה ובמוסדותיה על סדרי ונוהלי עבודה תקינים. "

מה שלא צוין בדברים אלה הוא שבלשכת עורכי הדין לא היו אז כל נהלים רשמיים וכי מהעדויות עולה בפירוש כי נבחרי הלשכה לדורותיהם לא היו מעונינים בנהלים כאלה, מסיבות פוליטיות ואחרות [ר' עדותו של ראש הלשכה דאז, עו"ד דרור חטר ישי].

5.4. התנהלותו הכריזמאטית של המבקש, יוזמותיו וכשרונו הרב בניהול ההוצאה ניכרו היטב במבחני התוצאות של ההוצאה לאור, עד כי יו"ר ועדת הכספים של המועצה הארצית, עו"ד צבי מיתר, נהג לומר: "לא ללשכה יש הוצאה לאור אלא להוצאה לאור יש לשכה וההוצאה לאור זה עדי" (כך כונה בלשכה המבקש). ובהקשר זה בל ישכח כי כאשר קיבל המבקש לטיפולו את ההוצאה לאור - היתה זו בסך הכל מחלקת פרסומים קטנה וזניחה שהתאכסנה בדירה אחת קטנה ישנה ומוזנחת והפך אותה למושא קנאתם של עסקנים רבים, והצלחתה והשבחים שזכה להם המבקש מפי ראשי הלשכה [ר' במוצגי ההגנה מכתבי השבח וההוקרה היוצאים מגדרם של עו"ד דרור חטר ישי ועו"ד צבי מיתר, ואת דבריה של כב' השופטת י' שיצר בערעור בבית המשפט המחוזי] היו לצנינים בעיניו של מנכ"ל הלשכה, עו"ד יאיר בן-דוד, אשר עמד להיות מפוטר ע"י ראש הלשכה, ואותו עו"ד בן-דוד עשה ככל יכולתו, בשיתוף עם עו"ד חיים שטנגר ועו"ד שמעון בן-יעקב, להכפיש את שמו של המבקש, לערער על סמכויותיו ולהמאיס עליו את החיים בלשכה, כדי לרשת את מקומו. ואכן, לאחר שזכה לאיומים וסבל מהתפרעויות וחבלות ברכוש ההוצאה לאור מצד עו"ד חיים שטנגר, לרבות קלקול שטר חוב של חברת מיקרושור להוצאה לאור בסכום של מאות אלפי ש"ח ולאחר שעו"ד שטנגר החל לבצע משיכת כספים מההוצאה לאור, בחותמו על שיקים שלה לטובת עסקים שבהם היה שותף באופן פרטי, הודיע המבקש בישיבה מיוחדת של הנהלת הלשכה שכונסה לבקשתו, כי עקב ההפרעות המכוונות מצד עו"ד חיים שטנגר להתנהלות ההוצאה לאור ושימוש במשאביה הכספיים ואחרים לקידום ענייניו האישיים, לא ניתן עוד לתפעל את ההוצאה לאור באופו נורמאלי, וכי הוא מבקש לשחררו מתפקידו או לחילופין להרחיק ממנה את שטנגר. להודעה לפרוטוקול, צורפה גם הודעה בכתב על מעללי עו"ד חיים שטנגר והודעה זו צורפה גם לתלונה במשטרת ישראל [ תיק פ.א. 584/94]. בקשתו של המבקש נדחתה על הסף ע"י הנהלת הלשכה, תוך הבטחה שעו"ד שטנגר יורחק מההוצאה לאור כדי שלא יוכל עוד לאיים על העובדים בפיטורים או להבטיח קידום לכל מי מהם שיסייע לו להדיח את המבקש, שני מעשים שעשה באותה עת השכם והערב, תוך שהוא משתמש בעובדים ובתשתיות ההוצאה לאור למשלוח פרסומת בחירות שלו לקידום ענייניו הפוליטיים בלשכה, כשהוא מתפאר בכך שהפך את ההוצאה לאור למטה הבחירות שלו. בהמשך לישיבת הנהלת הלשכה בעניין שטנגר הורה עו"ד צבי מיתר למבקש להחליף את מפתחות ההוצאה לאור, ואף הורה ישירות לעו"ד טובה אולשטיין ולמנהל יחידת המחשב, איתן עמרם, לא למסור את המפתחות החדשים לעו"ד חיים שטנגר, אשר היה נכנס להוצאה לאור בלילות, בחברת טיפוסים שונים ומשונים, ומקיים שם ישיבות סוערות בענייני הבחירות למוסדות הלשכה ומפריע את מנוחת השכנים, אשר לאחר אזהרות רבות התלוננו על כך בעיריה, עד כי המבקש נאלץ להתייצב בעירייה בליווי היועץ המשפטי, עו"ד חיים עשהאל, כדי להתחייב בשם הלשכה כי המעשים החריגים הללו ייפסקו לאלתר. באחד הלילות הופיע עו"ד שטנגר בביתו של מנהל יחידת המחשב והוציא מידיו באיומים את מפתחות ההוצאה לאור, נכנס למשרדים עקר ותלש את כל של השלטים מעל דלתות המשרדים ועשה מהפכה בתיקיית ההוצאה לאור. בעצת עו"ד צבי מיתר, הגיש המבקש תלונה במשטרת ישראל נגד עו"ד שטנגר, שבמרכזה איומיו של עו"ד שטנגר לפגוע בו פיזית. ביום 22 במרץ 1994 , בהעדרו של עו"ד צבי מיתר מן הארץ, הופיעו בישיבת הוועד המרכזי עו"ד חיים שטנגר, עו"ד שמעון בן-יעקב ועו"ד יאיר בן-דוד, שנועדו יחדיו כדי להדיח את המבקש במטרה להשתלט על ההוצאה ולמנות כמנכ"לה את עו"ד יאיר ב-דוד, מנכ"ל הלשכה דאז שעמד בפני פיטורין (ואכן פוטר בסופו של דבר). שלא בנוכחות המבקש העלילו עליו עלילות שונות באותה ישיבה, ועו"ד שמעון בן יעקב, שהיה גם חבר הוועד המרכזי ושימש כמזכ"ל הלשכה, כיו"ר ועדת מנגנון לענייני העובדים השכירים וכחבר הוועדה למינוי שופטים, דרש להשעות את המבקש לאלתר, ובהעדר עו"ד מיתר הגדיל לעשות וכתב למבקש על אתר מכתב השעיה. מבלי להיכנס לאופן קבלת ההחלטה וחוקיות ההשעיה (הליך אשר לדעת עו"ד נחום פיינברג, הנחשב עד עצם היום הזה לבר-סמכא מהשורה הראשונה בדיני עבודה, שנתבקש ע"י עו"ד צבי מיתר לייצג את המבקש בעניין ההשעיה, היה מעשה בלתי-חוקי חפוז ונלוז מצד הלשכה, מאחר שהמבקש לא היה עו"ד והלשכה מוסמכת מכוח חוק לקיים הליך של השעייה רק לגבי עורכי דין), הודיע המבקש למזכ"ל הלשכה דאז, עו"ד שמעון בן-יעקב, במכתב שנשלח ממשרדו של עו"ד נחום פיינברג, כי הודעת ההשעיה החתומה על-ידו הינה בלתי-חוקית וחסרת כל בסיס וניתנה משיקולים זרים במסגרת מאבק כוח פוליטי פנימי בלשכה [מכתב זה מיום 24.3.94 הוגש כמוצג מטעם ההגנה בערכאה הראשונה, לש/9, שם]. בסמוך לכך הגיש המבקש תביעה בבית הדין לעבודה לפיצויי פיטורין וזכאויות שונות שלו כשכיר של הלשכה. בתגובה מינתה הלשכה את עו"ד פיינברג לייצגה בבית הדין לעבודה, ורק בעקבות תלונה שהגיש המבקש בנדון ליו"ר ועדת האתיקה של הלשכה בוטל מינוי תמוה, בלשון המעטה, זה . כעבור כ-5 שנים, לאחר שהלשכה הלינה את פיצויי הפיטורין המגיעים למבקש ולאחר שנציגיה , מתוך זלזול שגרתי במערכת השפיטה (כפי שנהגו גם בעיקול שהוטל על-ידי בית המשפט, לבקשת המבקש, על נכסי הלשכה [ר' תלונתו של המבקש במשטרת ישראל בדבר הכשלת עיקול מיום 4.10.94] לא התייצבו לבוררות אשר יזמה השופטת המחוזית עפרה צ'רניאק ואשר אושרה על-ידי הוועד המרכזי של לשכת עורכי הדין – החל להתנהל משפטו הקפקאי של המבקש בבית משפט השלום, בעיקר בשאלת סמכויותיו ועמן שאלות הגולשות לסגנונו הניהולי, אשר במשך שנים היה מקובל ללא עוררין וזכה לעידוד מצד כל ראשי הלשכה, אשר כולם היו משפטנים בכירים. הדבר מעורר שאלות בעייתיות של משפט כפי שיובא להלן במרכז הבקשה.

5.5. ההוצאה לאור של לשכת עורכי הדין פעלה תוך שהיא מגלגלת מחזורים בני עשרות מיליוני שקלים, תוך שהיא רוכשת וסוחרת עם עשרות ספקים וסוחרים, מעסיקה שופטים פעילים ושופטים בדימוס ומרצים בכירים בפקולטות למשפטים, כעורכים ומתרגמים, וכן עורכים לשוניים, מגיהים מנתחי מערכות, מדפיסים, כורכים, מחסנאים, סבלים ובקרי-איכות, ולצד כל אלה – יועצים משפטיים מקרב פעילי הלשכה.

5.6. מעל ומעבר לשיווק והפצה של מוצריה, עסקה ההוצאה לאור במחקר ופיתוח של מוצרים חדשים ובהדרכה מתמדת של עורכי דין, שופטים, משפטנים, מתמחים וסטודנטים למשפטים, בשימוש בהם. תחת כנפיה של ההוצאה לאור הסתופפו המכון להשתלמות עורכי הדין, המדרשה למשפטנים עולים חדשים, קרן הפנסיה של לשכת עורכי הדין בישראל, מערך האימון והבקרה של בחינות ההסמכה של לשכת עורכי הדין בישראל, מערך הבחירות למוסדות לשכת עורכי הדין בישראל, מערך ניהול הכספים וגביית דמי החבר של לשכת עורכי הדין ומחוזות הלשכה ועוד.

5.7. מאחר שההוצאה לאור התפתחה והתרחבה במהירות מדהימה ונעשתה מורכבת ביותר, תוך שהיא מגלגלת סכומי עתק, ומאחר שנבחרי הלשכה הרבו לעסוק במאבקי כוח פוליטיים ונמנעו מלעסוק בפיקוח על פעילויותיה, בתרצם זאת בעיקר בחוסר זמן, ומלבד ראש הלשכה, עו"ד דרור חטר ישי, נמנעו רובם ככולם מלבקר בה ולעמוד מקרוב על פעילותה, למרות שהוזמנו חזור והזמן לעשות זאת [ראה עדותו של עד התביעה עו"ד י' ארנון בפני השופט ז' כספי] – ביקש המבקש מיו"ר ועדת הכספים של המועצה הארצית, עו"ד צבי מיתר, כי יועסק בהוצאה לאור רואה חשבון כמבקר צמוד. בקשתו נתמלאה, ומשרד רואי-החשבון רווה, רביד ושות' שיגרו להוצאה לאור מבקרים, רואי-חשבון, אשר ביקרו את כל פעילויותיה של ההוצאה לאור באופן צמוד ושוטף . כמו-כן ליווה את כל פעילויותיה במשך כל שנות עבודתו של המבקש, עו"ד חיים עשהאל כיועץ משפטי, וסייעה לו מפעם לפעם גם עו"ד טובה אולשטיין, אשר שימשה כיועצת משפטית ונתנה חוות-דעת ללשכה גם בעניינים שאינם קשורים להוצאה לאור [ר' עדות היועץ המשפטי של ההוצאה לאור, עו"ד חיים עשהאל, ומסמכים שהגיש לשופט זכריה כספי בנדון] . בנוסף על אלה קיבל המבקש ייעוץ משפטי מהבכירים ביותר במשרד הורוביץ ושות', כגון עו"ד אמנון גולדנברג ובועז אוקון , בענייני זכויות יוצרים של ההוצאה לאור – כל זאת כראוי וכנדרש לעסק מורכב שהוא ראש וראשון בתחומו.

5.8. במשך כל שנות פעילותו של המבקש, הייתה ההוצאה לאור מבוקרת, בנוסף לכל הביקורות שפורטו בסעיף 5.7 לעיל, גם ע"י מבקר המדינה. המבקש שירת תחת 6 ראשי לשכה, החל מראש הלשכה הראשון, דוקטור יהושע רוטנשטרייך וכלה בעו"ד דרור חטר ישי; מעולם, ובמשך כל שנות פעילותו בלשכת עורכי הדין, לא העיר איש מראשי הלשכה וממערך הביקורות והייעוץ המשפטי למבקש כי יש פגם כלשהו בפעולותיו וכי הוא חורג בדרך כלשהי מסמכותו.

5.9. מטעמים שונים, אשר משפטנים ידועים כעו"ד צבי מיתר ועו"ד יעקב נאמן הגדירום בישיבות סגורות רבות שנערכו בנושא, לא הופרד תאגיד זה מן התאגיד הסטטוטורי – הוא הלשכה, ובעיקר כדי להנדיד ולפזר את רווחי התועפות החייבים במס של ההוצאה לאור בתוך התאגיד כולו, לפרנס את כל הפעילות ההתנדבותית הענפה שאינה רווחית במהותה, לסייע בהקמת בנייני הלשכה בירושלים ובתל-אביב, לסייע לקרן הבניין של הלשכה לצורך רכישת משרדים למחוז באר-שבע ומחוז חיפה, ולסייע למחוזות הקטנים של הלשכה במצוקותיהם התקציביות השונות שנתעוררו מפעם לפעם ובהקמת ספריות משפטיות, וכל זאת מעבר להוצאות התפעול השוטפות של ההוצאה לאור, והרכישה והשכירה של משרדים ומחסנים להוצאה לאור עצמה.

5.10. איש אחד ניצח סביב השעון, שבעה ימים בשבוע, על הניהול של מערך עצום זה. היה זה המבקש שפעל כאורגן של הלשכה מטעם נבחרי הלשכה לדורותיהם (ר' מכתבו של עו"ד עשהאל בעניין זה, שהוגש לבית המשפט) לכל דבר ועניין, תוך שהוא מתחייב עבור הלשכה , כדבר שבשגרה, חיוב אישי גם כשהלשכה תובעת או נתבעת בערכאות שיפוטיות שונות , כאשר איש מבין פעילי הלשכה הבכירים, לרבות מנכ"ל הלשכה, אינו מוכן לעשות זאת, גם כאשר העניינים הם בתחום אחריותו.

5.11. בעיניו של המעיין במשפט זה, נדמה המבקש להיות "האיש שלא היה". המבקש היה מעורב, לבקשת הממונים עליו, בכל מפעלות הלשכה, עשה בהם בכשרון, תבונה , צניעות ונאמנות ומעשיו צלחו לפי כל מבחני התוצאה [ר' מכתבי עו"ד דרור חטר ישי ועו"ד צבי מיתר בנדון במוצגי ההגנה].

5.12. לפי בחירתו, נאמן לדרכו הצנועה, סירב המבקש לקחת חלק במאבקים הפוליטיים ובמרדפי הכבוד והכיבודים אשר היה בהם להיטיב עמו גם כלכלית, ואכן שמו לא הופיע מעולם בין מקבלי הכבוד בפרויקטים הגדולים שיזם ומימשם, ואף לא ברשימה הרשמית המפורטת של כל בעלי התפקידים בלשכה, שהתפרסמה מידי שנה בשנה ביומן עורכי הדין ואשר בה פורטו עובדי ונבחרי הלשכה מגדולם ועד קטנם. המבקש, למרות התפקידים הבכירים ששימש בהם כל אותן שנים רבות, לא חיפש ולא ביקש מעולם יוקרה אישית והטבות כלכליות ניכרות ביותר אותן דרשו וקיבלו המנכ"לים והסמנכ"לים בוועד המרכזי של לשכת עורכי הדין ובמחוזות הלשכה, ואת כל כולו השקיע וכיוון למען הלשכה והשירות לחברי הלשכה ומנויי ההוצאה לאור, אותם שירת בנאמנות. כך גם לא הופיע שמו של המבקש מעולם בסערות המאבקים והקרבות שניהלו הנבחרים זה בזה.

5.13. לעומת זאת, הופיע שמו בפרוטוקול ישן ונחבא אל הכלים מראשית שנת 1982 – המסמך שסומן ס/22 במשפט זה, המכריז באופן רשמי על הפיכת מדור הפרסומים להוצאה לאור, כגוף נפרד, למעשה, וממנה את המבקש כבעל סמכויות רבות ונרחבות ביותר, תוך ציון מפורש שסמכויות אלה מתוספות לסמכויותיו הקודמות שאינן מפורטות באותו מסמך [ר' סעיף ד' במסמך ס/22 ]. מה הסתתר מאחורי ציון זה? האם טרח התובע, עו"ד בלום לבדוק ולחקור בלשכת עורכי הדין מה פשר הציון המיוחד הזה במסמך ס/22 הנ"ל ועל איזה סמכויות מדובר? והרי אותו פרקליט טרח ודקדק וחיפש ונבר בלשכה במשך חודשים רבים מסמכים שונים לצורך "השלמות" לכתב התביעה, שנים רבות לאחר שהמבקש פוטר מתפקידו, ואף מצא לנכון להציג למבקש קבלה על תשלום של 25 שקלים ישנים ולתשאל אותו אם מדובר בשכפול מפתח למחסן או ברכישת עציץ, רחמנא ליצלן.

5.14. במסגרת תפקידו, רכש המבקש עבור ההוצאה לאור במשך שנים נכסים, סחורות ושירותים בעשרות מיליונים של כספים והתחייבויות ומכרם ברווחים עולים וצומחים. המבקש, בתוקף הסמכויות שנוספו לו בפרוטוקול ס/22 הנ"ל, בחר ומינה עורכים מקצועיים, לרבות שופטים פעילים ושופטים בדימוס, פרקליטים, יועצי מיחשוב מהבכירים ביותר בענף, מתכנתים, עורכים לשוניים, מגיהים, מבקרי-איכות ובעלי-מקצוע בתחומים שונים, וההוצאה לאור זכתה במכרזים ממשלתיים, לרבות של מערכת בתי המשפט, ופעלה בהם ביעילות שהניבה רווחים הולכים וגדלים, תוך שהיא מפתחת ומקיימת תשתיות-ידע מורכבות ונרחבות לתפארת העיסוק בעריכת דין בישראל.

5.15. על-אף כל האמור לעיל, ביום 22.03.94, בשיאם של מאבקי כוח ושליטה חריפים ומכוערים ביותר, שלא נודעו עד אז כדוגמתם בלשכת עורכי הדין, ואשר לא היה לו בהם – לא עניין ולא יד ורגל, ואולי דווקא משום כך, הושלך המבקש כשעיר לעזאזל מן הלשכה, זאת לאחר 26 שנות שירות נאמן ללא סייג וללא לאות.

5.16. כנגד המבקש הוגשו תלונות שונות ומשונות במשטרה שנגנזו, כגון תלונה שנרקמה אישית ע"י עו"ד יאיר בן דוד, מנכ"ל הלשכה, בדבר זיוף חותמת של עו"ד מיתר, ונמצאה שקרית בעליל, ואשר בעקבותיה הבטיח מפקח אביעד דור-חי, ראשון החוקרים שחקר את המבקש, כי המשטרה לא תשעה עוד לתלונות של הלשכה ולא תטריד עוד בגינן את המבקש, ואכן בסמוך לכך קיבל המבקש מכתב התנצלות מהמשטרה [ר' במוצגי ההגנה שהוגשו לשופט ז' כספי] . בתום חמש שנים של הלנת פיצויים וזכויות אחרות שלו כעובד שכיר של הלשכה, שנים שבהן ניהל המבקש מאבק משפטי נגד הלשכה בבית הדין לעבודה על מנת לקבל את המגיע לו בדין עקב פיטורי החטף שפוטר – הוגש כתב האישום בפרשה זו על ידי הפרקליטות, אשר אחת מבכירותיה בעת הפיטורין, עו"ד נורית שניט, היתה חברה פעילה בוועד המנהל של הלשכה והשתתפה והתבטאה בישיבה שדנה 5 שנים קודם לכן בהדחתו של המבקש [ראה פרוטוקול הוועד המרכזי בנדון].

5.17. כתב האישום המקורי כנגד המבקש שהשיהוי בהגשתו נמשך 5 שנים, הוגש לבסוף ככתב שהוכן באופן פזיז וחפוז, כשהוא בלתי בשל, בלתי מגובש ו כוללני, והוא תוקן לאחר מכן חזור ותקן במשך חודשים רבים, כשהוא מותיר את המבקש בנזקים כספיים קטלניים, בשל הצורך לשלם לסניגורים שכ"ט על הייצוג ועל התשובות לכול כתב אישום מתוקן בראשונה, בשנייה ובשלישית. כשמחה המבקש בפני שופט ז' כספי על האבסורד שבדבר – הובטח למבקש ע"י השופט כי הוא יחייב את הפרקליטות לפצות בשל כך את המבקש בסכומים נכבדים, ולמרות שהמבקש לא תפר לעצמו ארנק גדול לעניין זה – הוא לא קיבל בגין הבטחה זו של השופט ז' כספי אפילו פרוטה שחוקה אחת עד עצם היום הזה.

5.18. הפרשה המשפטית מתנהלת במישורים שונים, כאשר הלשכה כריבון וכמעסיקת שופטים, פרקליטים, עורכי-דין ומשפטנים מכל הקשת הרחבה של מוסדות המדינה, ואשר אנשי התביעה חברים בה ופעילים במוסדותיה, פועלת כאוות נפשה, מנסה ולא אחת גם מצליחה להשפיע בדרכים שונות ומשונות על סדר העניינים ועל מהותם, מעורבת בתקופת המשפט במינוי ובקידום שופטים הנוגעים ישירות לעניינו של המבקש לרמות בכירות יותר במינויים זמניים וקבועים, ובעוד מעשים המאמתים את שאיים חזור ואיים עו"ד שטנגר, כאשר המבקש סירב לסייע לאותו שטנגר במאבקיו הפוליטיים כנגד יו"ר ועד מחוז תל-אביב דאז, עו"ד צבי מיתר וכנגד ראש הלשכה דאז, עו"ד דרור חטר ישי: "אם לא תלך איתי נגד שני השרצים הללו תעוף מכאן לכל הרוחות ואני אדאג שלא תזכה לקבל פיצויים ושידה הארוכה של הלשכה תרדוף אותך ותשיג אותך בכל מקום כי אנחנו המשפט" . איום זה נרשם ע"י המבקש מילה במילה לאלתר והועבר לעורך דין צבי מיתר בזמן אמת. בעקבות איום זה וקשים ממנו, שבהן איים עו"ד שטנגר גם לפגוע פיזית במבקש, כינס עורך דין צבי מיתר פגישה דחופה בביתו, בה נכחה גם עו"ד טובה אולשטיין, אשר אף היא אוימה ע"י שטנגר, ובה המליץ עורך דין מיתר למבקש ולעו"ד טובה אולשטיין להגיש תלונה במשטרת ישראל כנגד עו"ד חיים שטנגר בגין מעשיו ואיומיו. בסמוך לכך התריע המבקש בפני הוועד המרכזי דאז כי מנכ"ל הלשכה, עו"ד יאיר בן-דוד, אשר ראש הלשכה דרש באותה עת לפטרו, משתף פעולה עם עו"ד חיים שטנגר כדי להשתלט על ההוצאה לאור ולהשתמש בה למטרותיהם הפוליטיות והפרטיות. מעדותו של ראש הלשכה, בפני השופט זכריה כספי עולה באופן הברור ביותר כי לא המבקש הסתיר ממנו את המתרחש בהוצאה לאור, אלא דווקא עו"ד חיים שטנגר הוא שיזם ומנע ממנו להיות מצוי במה שמתרחש בה [עמ' 683 , ש' 13 ו-14 בעדותו של ראש הלשכה בבית משפט השלום].

5.19. במרכז פרשייה קפקאית זו, הואשם המבקש כי שכר בשנת 1988 מחסן מאת אמה של מזכירת ההוצאה לאור, ברחוב יוסף הנשיא. המחסן נשכר לחמש שנים ועמו אופציה לחמש שנים נוספות [ועל חוזה השכירות לתקופה הראשונה חתם עו"ד דוד רוטלוי ז"ל , שהיה אז מבכירי נבחרי הלשכה ושמשרדו הפרטי נמצא באותה עת בקרבת מקום למחסן הנדון]. מחסן זה שימש תוך זמן קצר כבלון החמצן העיקרי לפעילות הדפסת פ"ד ופרסומים אחרים של ההוצאה לאור והוועד המרכזי, שהיו מאבני היסוד של פעילות ההוצאה לאור והיו תלויים בזמינות שוטפת של נייר מתאים, בין הייתר גם סוגי נייר שמפעלי נייר חדרה יצרו רק לעתים רחוקות ולפי הזמנה מיוחדת, כמו הנייר להדפסת פסקי הדין של בית המשפט העליון, אשר לעתים אף היה בשל כך הכרח להטיסו מחו"ל).

5.20. בשנת 1993 רכש המבקש שני נכסים נוספים הצמודים למחסן. נכסים אלה היו בשטח של 50 מ"ר וצמודים זה לזה, ונועדו לשמש, ביחד עם הנכס הגדול הצמוד אליהם שנשכר למעלה מחמש שנים קודם לכן, כבסיס ל"פרויקט התקשוב" שיזם ותכנן המבקש ביחד עם עו"ד צבי מיתר ובהוראתו [ר' במוצגי ההגנה התכתבות עם עו"ד מיתר באותה עת בעניין פרויקט התקשוב]. בכתב התביעה כונו נכסים אלה כעבור למעלה מ- 5 שנים, מסיבות שבשל פטירתו של הפרקליט מנחם בלום , התובע המחליף במשפטו של המבקש ( לאחר שהתובעת המקורית, עו"ד נאוה הורוביץ התפטרה מהתיק) נותרו שמורות עמו, "הכוכים", למרות ששימשו בעברם כדירות מגורים, כפי שהועד בבית משפט השלום בעדותו המפורטת בפני השופט זכריה כספי, של אחד מדייריהם הקודמים של "הכוכים" [ראה עדותו של אליהו גלעדי, אשר לא היו עליה עוררין].

5.21. בדיוק באותו אופן שבו שכר, רכש שיפץ עד אז את כל משרדי ומחסני ההוצאה לאור והתאים אותם לצרכיה, ועם אותם מתכננים ומבצעים, שיפץ המבקש את המחסן, שהיה סמוך להוצאת "עמיחי" הוותיקה, ואשר עד אז שימש כמכבסה והתאים לצרכי ההוצאה לאור גם מבחינת נפח האחסון וגם מבחינת עוצמת אספקת החשמל, שלא הייתה כדוגמתה בשאר מתקני ההוצאה לאור אשר שכר או רכש ושיפץ עד אז המבקש במשך השנים, עוצמה שהתאימה גם להצבת מכונות לחיתוך נייר וכריכה, וכעבור 5 שנים, בשנת 1993, האריך את השכירות ב-5 שנים נוספות, ובסמוך לכך רכש את הנכסים הצמודים ("הכוכים"), כדי שישמשו כמשרדים וחדרי מחשב לפרויקט חדש וחדשני שיזם כאמור לעיל ביחד עם עו"ד צבי מיתר, אז מנבחרי ובכירי הלשכה, במסגרת היותו של עו"ד צבי מיתר, בנוסף על שאר תפקידיו המרכזיים בלשכה, כגון: חבר הוועדה למינוי שופטים, יו"ר ועד מחוז תל-אביב, יו"ר ועדת הכספים של המועצה הארצית, והממונה מטעם הלשכה על הקמת בנייני הלשכה בירושלים ובתל-אביב – גם יו"ר פרויקט איחזור המידע של הלשכה. המחסן הגדול היה אמור להסתפח, עם התפתחות הפרויקט החדש, למשרדים החדשים ("הכוכים") וביחד להפוך למרכז "פרויקט התקשוב", כפי שכונה בשנת 1993 פרויקט האינטראנט בפי עו"ד צבי מיתר (עשור שנים שלם בטרם ניסתה הלשכה להקים מחדש את הפרויקט שנפל באיבו עם פיטוריו של המבקש, וכשלה כישלון חרוץ לאחר יותר משנתיים של ניסיונות, בהנהגתם של אלה אשר הדיחו בזמנו את המבקש ואשר השופט ז' כספי התייחס להשגותיהם על שיקוליו ופעליו של המבקש, מסיבות השמורות עמו, כאל תורה מסיני ).

5.22. מובן כי רכישת הנכסים שהיתה עסקת מקרקעין נעשתה תוך רישום נאות בספרי החשבונות, תוך ביקורת של מבקר הפנים, בליווי ובפיקוח של עורכי-דין ובדיווח נאות לרשויות, כפי שבוצעו כל שאר הפעילויות הללו של המבקש.

5.23. יצוין כי בעת התגלגלות הפרשה בבתי משפט, סבו בכירי הלשכה ונבחריה מאחורי המבקש, ומסיבות שהיו אמורות לשרת את מטרותיהם במאבקי הכוח הפוליטיים בלשכה, היתממו-לדעת כי הכל נעשה במסתור ללא ידיעתם וללא הסכמתם.

5.24. מדובר במחסן שבו אוחסנו ושונעו באופן שוטף במשך שנים רבות כ-150 טון נייר, כריכות, גלילי בדים לכריכות וכמות עצומה של חוברות וכרכי פסקי-דין למכירה, ובסך שונעו בתקופת השכירות הנדונה במשפט זה למעלה מ- 1000 טונות! מדובר במחסן שבו הועסקו באופן שוטף ממיינים, סבלים ומובילים; מדובר במחסן בעל נפח האחסון הגדול מכול מחסני ההוצאה לאור. מדובר במחסן שכול הוצאות השכירות והתחזוקה שלו נרשמו בזמן אמת באופן נאות ומפורט במסמכי התאגיד, שהיו נתונים לביקורת צמודה ושוטפת של מבקר הפנים.

5.25. בתום היום זיכה בית המשפט הנכבד מן הערכאה הראשונה את המבקש לגבי שכירת המחסן בשנת 1988 בטענות התיישנות שכלל לא נטענה ע"י המבקש.

כך נמנע בית המשפט מלדון בשאלת הידיעה וההיכרות של אנשי הלשכה (לרבות של עו"ד דוד רוטלוי ז"ל, אשר חתם על חוזה השכירות לתקופת השכירות הראשונה של 5 שנים, ושל עו"ד מיכה ינון, מנכ"ל הלשכה דאז, שהעיד בפני השופט זכריה כספי כי ידע על קיומו של המחסן ואף ביקר בו בתקופה בה שימש כמנכ"ל הלשכה) אודות המחסן הגדול ביותר והפעיל ביותר של ההוצאה לאור.

5.26. כהשלמה של התחמקות מהדיון העקרוני בדבר שכירות המחסן הגדול, בית המשפט הנכבד קמא הותיר את הרשעת המבקש בנוגע לרכישתם של הנכסים הצמודים למחסן ("הכוכים") וכל ההתנהלות לגבי שיפוצם וניהול המקום כלפי בעלי הבית.

5.27. סבך יריבויות פוליטיות שלא נודע כמותו מאז קום הלשכה, ועובדת היותו של המבקש מזוהה בעיני אחדים מן המתנצחים עם אי אלו מן הנבחרים הוותיקים של הלשכה, אשר תחם שירת במשך שנים רבות, מובילות לפרשה עגומה זו.

5.28. במהלך משפטו של המבקש, כתב האישום המוגש בסערה בעניינו , מתוקן, כזכור, חזור ותקן פעמים אחדות, ומשפטו הרווי יצרים, מדנים ורדיפת כבוד שרק עורכי-דין המתנגחים בלשכה מיוזעת וצרה מסוגלים ליצור, נסוב בערפול סביב שאלות בעייתיות של גבולות סמכויותיו.

5.29. כתב האישום הוגש שנים רבות לאחר קרות האירועים, וכיום ניצב המבקש, שנים רבות לאחר תום האירועים בפני עונש מאסר קשה.

5.30. המבקש אינו מבקש להלאות את בית המשפט בסבך השאלות העובדתיות והמשפטיות המתעוררות, אלא להצביע בעיקר על שלושה עניינים, המעלים שאלות עקרוניות של משפט והדורשות הסדרה ויציבות משפטית.

6. מכל מקום, כפי שייפרש להלן, בעקבות פסק הדין של בית המשפט המחוזי, נוצרה הלכה מנחה שרירה, בעייתית, דיס-הרמונית, ולעניות דעתו של המבקש – שגויה ובעלת השלכות כלליות במשפט הפלילי במדינת ישראל, השלכות ארוכות טווח החורגות הרבה מעבר לעניינו של תיק זה.

7. ההלכה המנחה שנוצרה הנה כה בעייתית ודרקונית שהיא דורשת ומשוועת להכרעה סופית ומבהירה של בית המשפט העליון.

8. עסקינן ביסוד מרכזי בעבירת הגניבה בידי נושא משרה.

9. דומה כי בית המשפט הנכבד קמא יצר יש-מאין מבנה, לפיו בכל מקום בו תתגלה חריגה מסמכותו של נושא המשרה, וזו תחבור לשאלות של התנהלות ברמה הכלכלית, ויימצא כי חריגה זו לא הניבה את הפירות הרצויים מבחינה כלכלית לטעמם של הממונים עליו, הרי כי תמיד יוסק יסוד שליחת היד בעבירת הגניבה.

10. ודוק, זו קונסטרוקציה מפלצתית, שגבולותיה חורגים ופורצים הרחק מעניינו של תיק זה, ויוצרים החלה כמעט אוטומאטית של תהליך מכאני זה- מעין דאוס אכס מאכינה, בולע-כל ובלתי נשלט.

11. המבקש סובר כי הלכה זו, הינה שגיאה קשה שנוצרה יש מאין, וכי על בית המשפט העליון הנכבד ליתן דעתו בעניינה, להסדירה, להבהירה, ולתקנה באופן המקנה יציבות משפטית, בתחומי עבירת הגניבה בידי נושא משרה. זאת גם מבלי להתייחס כלל לעובדה שהשכירויות והרכישות, נשוא משפט זה, נעשו בתקופה שבה הביאה פעילותו של המבקש עודפי רווחים עצומים להוצאה לאור, היו שגרתיים במסגרת התרחבותה הרצופה ומומנו מרווחיה.

12. הקושי קם גם בדמות הכרעתו התמוהה בלשון המעטה של בית המשפט העליון

מפי כב' המשנה לנשיא, השופט חשין בבקשת רשות הערער שעה שהוא קובע מפורשות:

"אין לי צורך לקבוע אם אכן יצאה שגגה מלפני בית-המשפט המחוזי, שכן אפילו נפלה שגגה אין בה - בנסיבות הענין - כדי להצדיק מתן רשות ערעור, אף לא קיומו של דיון בבקשה. אכן, אין בה באותה שגגה לכאורה כדי לפגוע בזכויותיו של המבקש משנמצא כי כוונתו הייתה לשלול נכסים מן הלישכה בשלילת קבע. "

13. בקשת דיון נוסף זו מתבקשת שכן ההלכה הבעייתית נותרה ואף התעצמה – בית המשפט המחוזי מצא גניבה במקום בו לא נשללה כלל שלילה של קבע של נכס אלא הוחלף נכס בנכס – דהיינו: כסף בנכס מקרקעין, ואכן, באווירו של אולם המשפט הדהדה השאלה ששאלו בזו אחר זה שניים מתוך 3 השופטים המחוזיים את נציגת המדינה "מה בעצם נגנב?" ונותרה תלויה על בלימה בדמות תשובתה המגומגמת והמקרטעת של הפרקליטה השלישית במספר שקיבלה לידיה את הטיפול בתיק ולא ידעה להסביר אפילו לעצמה מה באמת נגנב. עתה עם הכרעתו של בית המשפט העליון בשאלה – נותר המצב עוד מסובך ומעורפל מכפי שהיה קודם לכן.

13.1. בקשת דיון נוסף זו מתבקשת גם בשל היעלמותה מפסקי הדין של השלום והמחוזי העובדה המכרעת העולה מעדותו המרכזית של עו"ד חיים עשהאל לפיה לווה המבקש ופעל על-פי ייעוץ משפטי שקיבל מטעם הנהלת הלשכה ובליווי צמוד ושוטף של מבקר פנים.

14. שאלה נוספת, מינורית אמנם מקודמתה, אך עדיין בעלת חשיבות עקרונית, הינה בחינת מדרג ענישה ראוי בעבירות שיוחסו למבקש, נוכח שאלת הטלת עונש מאסר בסדר הגודל שהוטל, בעיקר כנגד עובדת חלוף זמן כה רב, בנסיבות מעורפלות ומבלי שהוכחה למעשה כוונה פלילית של המבקש או שזכה לכל אורך פעילותו העניפה ורבת השנים בלשכה אפילו באגורה שחוקה אחת מעבר למשכורתו.

ב. עבירת הגניבה ואלמנט שליחת היד כשאלה עקרונית נוכח פעולה מחוץ לגדר סמכות נושא משרה

15. כאמור, בית המשפט הנכבד מתבקש להכריע בשאלה משפטית עקרונית ולהציב הלכה ברורה בשאלה שתעלה ותיפרש בפרק זה:

16. דומה כי קביעתו של בית המשפט הנכבד מפי המשנה לנשיא חשין בשאלת רשות הערעור הותירה את השאלה המשפטית אך מסובכת ומעורפלת משהייתה אף קודם לכן. הדבר ניכר בקביעה שלהלן ממנה עולה כי גם בית המשפט העליון סובר כי בית המשפט המחוזי טעה טעות משפטית קרדינלית.

16.1. קובע בית המשפט הנכבד קמא במרכז קביעתו להלן:

"לדעתי שגה בית משפט קמא בכך שלא עשה אבחנה בין המרכיבים השונים של כתב האישום ולא בחן באיזה מן המקרים נשללה הבעלות מלשכת עו"ד שלילת קבע ובאיזה מקרים לא נשללה שלילת קבע. לאור אבחנה זו יש מקום להבדיל בין שני סוגי הוצאות: (1). ההוצאות בגין דמי השכירות וכל הכרוך בשימוש במושכר. (2). ההוצאות בגין רכישת נכסי הנדל"ן (שני הכוכים). "

16.2. עם כל הכבוד, בית המשפט קמא התעלם מן העובדה שבעולמנו נהוג לשלם דמי-שכירות כלשהם עבור שכירת נכס ושדמי השכירות ששולמו עבור המחסן תאמו לדמי השכירות ששולמו עבור מחסנים אחרים של ההוצאה לאור, שגם בהם נעשו לאורך השנים שיפוצים והתאמות, לעתים אף בהיקפים העולים כמה מונים על ההתאמות שנעשו במחסן הנדון במשפט זה, וזאת לפי צרכיו המשתנים והגדלים של מפעל ההוצאה לאור. כמו-כן נמנע בית המשפט קמא , מסיבות שעדיין שמורות עמו, מלבדוק מי הן, מה הן ידיעותיהם המקצועיות, במה התבטאה מומחיותן בעניינים שהיו בטיפולו של המבקש, ומה הן באמת מניעיהן של אותן דמויות מקרב עדי התביעה, אשר העידו שעיסקאות מסוימות היו דרושות להוצאה לאור ועיסקאות אחרות לא היו דרושות לה, שעיסקאות מסוימות היו כלכליות ואחרות לא היו כלכליות, ועל סמך איזה עובדות התבססו קביעותיהן. הרי גם לפי עדויותיהם היו הם מנותקים מהפעיות העניפה של ההוצאה ולאור , היא הייתה למעשה נסתרת מעיניהם והם לא ידעו על השיקולים הכלכליים שנשקלו בה בזמן אמת, זאת למרות שהפעילויות, השיקולים וההחלטות התרחשו בהוצאה לאור במשך שנים רבות סביב השעון, עסקו בהן עשרות עובדים, והן נעשו תוך בקרה מתמדת של מבקר פנים צמוד ועל-פי ייעוץ משפטי שניתן ע"י עורכי-דין מהשורה הראשונה. בסופו של יום התעלם בית המשפט קמא אף מפסיקתו שלו עצמו לפיה לא היה רישום כוזב במסמכי התאגיד, ונמנע מלהסיק את המסקנה המתבקשת מכך שלא היה דבר אשר היה עלול למנוע ממבקר הפנים הצמוד, שהיה רואה חשבון מוסמך, לבקר ולהתריע על פעילות כלשהי שאינה תקינה או אינה לטעמו. תמוה עד מאוד כיצד זה היה יכול להעלות על דעתם של אנשים, האמורים להיות שפויים והגיוניים, שמחסן אשר היה במשך שנים מחסן הסחורות המרכזי של ההוצאה לאור ואיפשר לרכוש מלאי נייר עצום להוצאה לאור , רכישות אשר חסכו להוצאה לאור סכומים נכבדים ביותר בתקופות של התייקרויות שוטפות, וזאת בנוסף למלאי של גלילי בדי-כריכות וספרים וחוברות שאוחסנו בו, ואשר בגינם נעשו בו פעילויות תחזוקה ושינוע יומיומיות – כיצד ומדוע היה יכול מישהו להעלות בדעתו שהמחסן הזה היה בלתי ידוע ובלתי נחוץ, ולהעריך כי שכר הדירה עבורו היה צריך לעמוד על אפס אגורות, וזאת גם מבלי להתייחס לעובדה שבשל נפחו הגדול והיותו בלתי מוגבל בעומס ליחידת-שטח, איפשר מחסן זה לחסוך סכומים גדולים בעסקאות של רכישת מלאי נייר, והמבקש זכה על כך לשבחים גם מיו"ר ועדת הכספים, עו"ד צבי מיתר וגם מראש הלשכה, עו"ד דרור חטר ישי, שבינם לבין עצמם היו יריבים פוליטיים קשים ביותר.

16.3. לא יכול להיות הסבר לתמיהה זו אלא בכך שמומחיותם בענייני ההוצאה לאור של עו"ד שטנגר וחבר מרעיו דאז, עו"ד שמעון בן-יעקב ועו"ד יאיר בן-דוד, אשר זממו ורקמו את הדחתו של המבקש לצורך קידום ענייניהם האישיים בלשכה – לא חרגה אל מעבר למומחיות בתככים פוליטיים, רדיפת כבוד פזיזה וקטלנית, וצרות-עין ודעת כלפי הצלחתו של המבקש במפעל ההוצאה לאור; מזימה שתוצאותיה היו כידוע שקיעתו ונפילתו של המפעל, תוך כדי איבוד כל המכרזים שהשאיר אחריו המבקש ואובדן ההכנסות העצומות, כפי שהדבר עולה ומתגלה באופן לא מפתיע גם מחלקים מסוימים בחקירתה הנגדית של עדת התביעה עו"ד טובה אולשטיין, אשר השופט ז' כספי מתעלם מהם לחלוטין בהכרעת הדין.

16.4. במבחן התוצאה התברר כי אלה שערערו על שיקול דעתו וסמכויותיו של המבקש, הורידו עד מהרה את ההוצאה לאור מגדולתה כמובילת פרויקטים חדשניים, גרמו לה נזקים כספיים עצומים ע"י הוצאתה מכול המקומות שבהן שיכן אותה המבקש במשך שנים והעברתה למושכרים חדשים, מהם נאלצו להיפרד בטרם יבשה הדיו על החוזים שנחתמו עם משכיריהם, ולחזור באוזניים שמוטות וזנב מקופל למתקנים הישנים, לאחר שאיבדו את כל המכרזים ואת המובילות הטכנולוגית בפרויקט איחזור המידע, שהמבקש השאיר אחריו . עד כדי כך דרדרו המומחים החדשים את ההוצאה לאור, שנאלצה לצאת לקבץ נדבות מדמי החבר של הלשכה כדי להחזיק את ההוצאה לאור בחיים באופן מלאכותי. ועל עדויותיהם של מומחים מוזרים אלה הסתמכה התביעה ושפט השופט ז' כספי!

16.5. ותמוה עד מאוד כיצד זה נעלמה מפסק הדין של בית המשפט קמא, כבמטה- קסמים, ביחד עם הסתירות הרבות בעדותה של עדת התביעה עו"ד טובה אולשטיין (אשר, כידוע, זכתה תמורת עדותה במשרתו של המבקש) גם העובדה המכרעת העולה מעדותו של הארוכה והחובקת כל של היועץ המשפטי להוצאה לאור מטעם הנהלת הלשכה, עו"ד חיים עשהאל, אשר ייצג במשך שנים מטעם הלשכה את המבקש כאשר הופיע בבתי המשפט בענייני הלשכה כאורגן של הלשכה, ואף לקה בזמנו בגינה ובעבורה ברישומים פליליים – כיצד זה נעלמה מפסקי הדין של השלום והמחוזי העובדה שהמבקש לווה לכול אורך דרכו בלשכה בייעוץ משפטי צמוד ופעל תמיד, לרבות במקרה הנדון במשפט זה, על-פי יעוץ משפטי שקיבל מטעם עורכי הדין של הנהלת הלשכה ???

16.6. דומה הדבר יותר ויותר שעלה בידי לשכת עורכי הדין להוליך את בית המשפט קמא בדרכי עקלקלות עד שיצא מתחת ידיו דין מרומה, ונמנעה יציאתה של האמת לאמיתה. חשד לדין מרומה היה חייב להתעורר בבית המשפט קמא כבר בשל השיהוי הרב בהגשת התביעה (חמש שנים!) ובשל כך שלאחר שכבר הוגשה לבסוף – תוקנה חזור ותקן מספר פעמים במשך חודשים אחדים עד שנהפכה על פניה. והרי כבר במקרא אנו מוצאים כי יש רגליים לטענה לפיה מי שיש לו טענת-אמת טוען אותה לאלתר (ר' פרשת יפתח הגלעדי ומלך בני עמון), ואם לא די בכך, הרי ששיהוי זה עומד בניגוד גמור לפרשת האישום החפוז ומשפטה הבהול של עו"ד טובה אולשטיין באותו עניין, שעולה ממנו מאז ועד עצם היום הזה ריח רע של מחטף משפטי מגמתי, ואשר בגינו נתבקש השופט ז' כספי לפסול את עצמו מלשבת בדינו של המבקש, אך סירב לעשות זאת מטעמים השמורים עמו.

17. על-פי הגדרת הגניבה בסעיף 383 (א)(1) לחוק יש צורך באלמנט של "שלילת קבע":

(1) נוטל ונושא דבר הניתן להיגנב, בלי הסכמת הבעל, במרמה ובלי תביעת זכות בתום לב, כשהוא מתכוון בשעת הנטילה לשלול את הדבר מבעלו שלילת קבע".

17.1. בית המשפט הנכבד קמא פותח במהלך מוקדם לקראת התוצאה המתבקשת ואולם כושל בהכריעו הסוגייה המשפטית העקרונית שבפנינו ובאופן זה מכריע את הדין באופן שגוי, היוצר הלכה גורפת ושרירה החורגת הרבה מעבר לענייני התיק הנוכחי.

17.2. השאלה העקרונית העולה נוכח מסכת העובדות והדינים הנה כדלהלן:

17.3. האם מתקיימת עבירת גניבה שעה שלא נגנב כל אובייקט, קרי לא נוצרה שליחת היד בנכס כהגדרתה המסורתית. מעתה, אין הדבר ברור כלל נוכח פסיקת בית המשפט הנכבד קמא.

17.4. ודוק, וזהו העיקר - האם פעולה מחוץ לגדר הסמכות של המבקש אליבא דבית המשפט הנכבד קמא [טענה לה אין המבקש מסכים מכל וכל] יוצרת באופן מכאני ואוטומאטי את שליחת היד המתבקשת לצורך הטלת האחריות בפלילים?

17.5. למעשה יצר בית המשפט הנכבד קמא קונסטרוקציה משפטית, בעניינה טרם נפסקה הלכה, ככל הידוע למבקש, אשר השלכותיה גורפות.

17.6. קונסטרוקציה זו, אם כן, מניחה כי פעולה תוך חריגה מתחום הסמכות של נושא המשרה, יוצרת מאליה את רכיב שליחת היד.

17.7. המבקש מבקש לחלוק על קונסטרוקציה זו, שנשזרה בה בעניינו יש-מאין כוונה פלילית באופן מלאכותי ותוך כדי לוליינות מילולית מקרטעת ופוסחת על שתי הסעיפים, ומבקש את פסיקתו הסופית, המייצבת והמסדירה של בית המשפט העליון הנכבד , ומבקש לטעון כי בסופו של יום שליחת יד הינה שליחת יד, ופעולה מחוץ לגדר הסמכות הינה פעולה מחוץ לגדר הסמכות וכי ראוי כי בית המשפט העליון הנכבד יכריע ויסדיר שאלה זו לצורך הוודאות המשפטית בענייני הטלת האחריות בעבירת הגניבה.

17.8. כאמור טוען בית המשפט הנכבד קמא, במרכז הכרעתו בשאלה, כי

"בפועל, הלשכה כלל לא ידעה שקיבלה שכירות בנכס וגם ולא ידעה דבר על השימושים שהמערער עשה בו" עמ' 16 ש' 14-15 לפסק הדין.

17.9. האם אי ידיעה זו, כביכול, אליבא דהכרעת הדין מאפשרת ליצור יש-מאין מצב לפיו נבנית יש-מאין שליחת היד? והאם אפשרית כלל טענת אי-ידיעה , כאשר מדובר בפעולות שנעשו על-פי יעוץ משפטי, לוו ע"י יועצים משפטיים, נרשמו באופן נאות בספרי התאגיד, ובוקרו בזמן אמת ע"י מבקר פנים צמוד ובאופן תקופתי ע"י מבקר המדינה, כאשר איש מהם אינו מערער מעולם על פעילותו של המבקש.

17.10. יתירה מכך, יסוד שלילת הנכס שלילה של קבע אינו מתקיים כלל ועיקר, שהרי הוחלף נכס בנכס – כסף בנכס דלא ניידי, בליווי שמאים מוסמכים מטעם הלשכה. אין גריעה ואין תוספת.

17.11. בית המשפט הנכבד קמא יוצא למעשה כנגד ההיגיון והיעילות שבהחלטה מנהלית של המבקש וקובע אם היתה החלטה נכונה או שגויה, אולם, בכל הכבוד הראוי, אין בכך ליצור את רכיב שליחת היד ובוודאי שלא את שלילתו שלילה של קבע של נכס מידי בעליו.

17.12. ייתכן שהתנהלות זו מקיימת עבירות אחרות, ייתכן והמבקש לא היה ראוי לשמש כמנהל או אפילו כשוער או כמנקה מדריגות, וייתכנו תסריטים דמיוניים רבים אחרים, אך בפועל לא נגנב דבר ולא נשלל שלילה של קבע.

17.13. וזהו לב העניין, הנכסים שנרכשו נותרו בידי הלשכה ונמצאים ברשותה ובאחריותה כל העת, וההזנחה הפושעת והנזקים הכבדים שחלקם בלתי הפיכים אשר נגרמו לנכסים לאחר פיטוריו של המבקש אינם עוד מעניינו האישי של המבקש אלא מעניינו של כל ציבור עורכי הדין, הנאלץ לממן את פעילות הלשכה מכוח חוק.

17.14. זהו עירוב תחומין מסוכן ובלבול מושגים היוצר מפלצת חוקית בלתי מרוסנת, לפיה חריגה מסמכות, אשר ייתכן שהיא עלולה להקים עבירת הפרת אמונים למשל, אם בכלל, יוצרת את שאסור שתיצור – קרי בריאת יסודות עבירת גניבה בדמות שליחת היד.

17.15. הדבר דומה למכונה , אשר מצדה האחד יוזן חומר גלם בדמות חריגה מסמכות של מנהל בתאגיד, הוסף ושמנהּ במעט הקשרים כלכליים ונכסיים, ומצִדה האחר יפלט מוצר בדמות הטלת אחריות בפלילים לעבירת גניבה על כל יסודותיה.

17.16. מבנה זה, כפי שנאמר עד כה, משמש מרגע הופעתו והפצתו של פסק הדין קמא, כהלכה המנחה.

17.17. ראוי להצביע על טעות קשה זו ולתקנה. שרירותה, עלולה לגרום לטעויות קשות ומרות בהתנהלות מערכת בתי המשפט והתביעה.

17.18. פסק כבר בית המשפט הנכבד בע.פ 281/82 פד"י לז(3) 673 אבו חצירא:

"עבירת גניבה מתגבשת, כשמתקיימים במעשה הרכיבים הנדרשים בסעיף 383 לחוק העונשין, כך כאשר האישום מייחס לנאשם מעשה גניבה רגיל לפי סעיף 384 לחוק העונשין וכך באותה מידה, כשדנים במעשה גניבה על-ידי אדם במעמד מיוחד כלפי מי שממנו נלקח הדבר שטוענים כי נגנב.... מבחינת מרכיבי העבירה הבסיסיים אין הדרישות משתנות"

17.19. זוהי אם כן, קונסטרוקציה בעייתית ונעדרת הכרעה אמיתית בהלכה המשפטית בישראל.

17.20. גם אם נניח לרגע, לצורך הדיון, שמדובר בפעולה כושלת, לא נכונה, מחוץ לתחום סמכותו של המבקש, אין זו כלל וכלל שליחת יד ובית המשפט הנכבד מתבקש להכריע בסוגייה עקרונית מוטעית ומטעה זו.

18. חוק בתי המשפט קובע את העילות בגינן תתבקש ותיענה בקשה לקיומו של דיון נוסף:

(א) ענין שפסק בו בית המשפט העליון בשלושה, רשאי הוא להחליט, עם מתן פסק דינו, שבית המשפט העליון ידון בו דיון נוסף בחמישה או יותר.

(ב) לא החליט בית המשפט העליון כאמור בסעיף קטן (א), רשאי כל בעל דין לבקש דיון נוסף כאמור; נשיא בית המשפט העליון או שופט אחר או שופטים שיקבע לכך, רשאים להיענות לבקשה אם ההלכה שנפסקה בבית המשפט העליון עומדת בסתירה להלכה קודמת של בית המשפט העליון, או שמפאת חשיבותה, קשיותה או חידושה של הלכה שנפסקה בענין, יש, לדעתם, מקום לדיון נוסף.

18.1. כאמור, השאלות המשפטיות המועלות במסמך זה, יוצרות חוסר בהירות קיצוני באשר לאחריות נושא משרה בתאגיד.

18.2. כמו כן, בדבר חשיבותה וקשיותה של ההלכה הנוצרת באופן נעדר שליטה, עולה הצורך בדיון זה, גם כן.

18.3. המבקש סבור כאמור כי תנאים אלה מתקיימים נוכח העובדה ששאלה זו או לייתר נכונות הפעלה ויישום זה של החוק טרם קבלה הסדרה פרשנית פסיקתית ראויה, ויהיה זה אם כן המקום לעשות כן, וראוי אפוא להתכבד בהכרעתו של בית המשפט העליון הנכבד בשאלה עקרונית זו.

18.4. שאלה של משפט צרוף, אם כן עומדת בלב העניין.

18.5. מעבר לכך, ההשלכה הציבורית, המתקיימת כל אימת ששאלת גניבה בידי נושא משרה תעלה, חייבת לקום, בכוח, נוכח תקדים מנחה בעייתי זה.

18.6. בית המשפט הנכבד מתבקש אפוא להכריע ולהציב הלכה בשאלה משפטית זו.

ג. שאלת מידתיות הענישה נוכח חלוף זמן ממושך ביותר, באופן עקרוני

19.1. האם ראוי להשית עונש הזוי ובלתי מוצדק בעליל של מאסר בפועל לריצוי מאחורי סורג ובריח נוכח חלוף הזמן הרב באופן משמעותי, שכן המעשים נשואי הפרשה ההזויה וההרשעה ההזויה בוצעו כביכול בפרק זמן הנע בין 16 עד 11 שנים טרם הגשת בקשה זו, ובשים לב שהכרעת הדין הראשונה נתנה אך לפני כשלוש שנים.

19.2. כמו כן, בשים לב לשיהוי הרב והתמוה עד מאוד בהגשת התביעה, לסירובה הפתאומי של התובעת בפרקליטות שטיפלה בתיק זה מלכתחילה להמשיך ולטפל בתביעה ולמספרם הרב של כתבי האישום המתוקנים והתיקונים שנערכו בהם לאורך חודשים רבים ע"י מי שהחליף אותה, מעשה מפוקפק באופן מובהק, אשר הקשה קושי רב על הגנתו של המבקש וגרם לו הוצאות כספיות עצומות, מן הראוי לתת הדעת גם בשאלת העונש, אשר מבחינה משפטית טהורה לא היה אמור להיגזר כלל, ושרק מסיבה זו, ולא מחמת מורא ממנו מוזכר כאן , כי לא בגללו מוגשת בקשת רשות ערעור ז, כפי שעולה באופן מובהק מכול האמור עד כאן..

19.3. ברע"פ 2473/98 נב(2) 246 חלבי נקבע:

"אשר לטענה על חומרת העונש, כלל הוא כי על עניין זה אין נוהגים לתת רשות ערעור בגלגול שלישי אלא במקרים חריגים ומיוחדים: בר"ע2853/91, רע"פ 4809/90, רע"פ 7206/96 רע"פ 1178/97).

19.4. לנוכח כל הנאמר קשה עד מאוד לשער או להאמין שחריגותו המובהקת של מקרה זה תישאר מוטלת בספק.

ד. סיכום

20. לסיכומם של דברים, נראה שמתבקשת החלטה עקרונית נוכח שרירותה וקיומה, לעת עתה, של הלכה מנחה בעייתית, לפיה חריגה מסמכות של נושא משרה בתאגיד מקיימת את קפיצת הדרך הבלתי אפשרית ויוצרת יש מאין את יסוד שליחת היד לצורך הטלת חבות בפלילים בעבירת גניבה בידי נושא משרה.

20.1. שאלה זו דורשת ומשוועת להסדרה בדמות הלכה בהירה, פסוקה ומחייבת בידי בית המשפט העליון הנכבד.

20.2. משוועת להסדרה בדמות הלכה בהירה גם שאלת ניגוד האינטרסים העולה מתוך מנויים של עורכי-דין המשמשים יועצים משפטיים לחברות או לתאגידים המתחרים בעסקיו של תאגיד מסוים, לנציגי הציבור של תאגיד מבלי להטיל עליהם חובות של דירקטורים כלפי התאגיד. במקרה כמו זה שלפנינו, שבו מדובר במינויים של מאות חברי הוועדות של לשכת עורכי הדין, חשיפה מראש של נתוני הגשת מכרזים וסודות מסחריים של פיתוחים חדשניים בפני "דירקטורים" מסוג זה, עלולה לשחק לידיהם של המתחרים לגרור כישלון במכרזים שבהם משתתף התאגיד או אובדן גורם ההפתעה והראשוניות ביציאה לשוק עם מוצרים חדשים, ובעקבותיהם לנזקים כלכליים בהיקפים עצומים. האם אי-חשיפה של סודות מסחריים בפני אותם גורמים הנחזים להיות דירקטורים בתאגיד יש בה משום הפרת אמונים של המנהל כלפי התאגיד או להפך?

20.3. גם שאלה זו דורשת ומשוועת להסדרה בדמות הלכה בהירה, פסוקה ומחייבת בידי בית המשפט העליון הנכבד.

20.4. מעל ומעבר לכל אלה, מתבקש בית המשפט העליון הנכבד לתת את דעתו לכך ששתי הערכאות הקודמות לא התמודדו בהכרעת הדין ובגזר הדין עם עדות מרכזית הנוגעת לשורשו של כתב האישום, הלא היא עדותו המפורטת של מי שפעל מטעם הנהלת הלשכה כיועץ משפטי של ההוצאה לאור, עו"ד חיים עשהאל ואשר המבקש פעל על-פי הייעוץ המשפטי שקיבל ממנו. אין המבקש בא לגלות את קיומה של עדות זו אלא את דבר ההתעלמות ממנה. התעלמות זו לבדה מהווה עיוות-דין מסדר גודל המצדיק דיון נוסף בבקשת רשות הערעור. הצדקה זו של בקשת המבקש נתמכת גם בדבריו של כב' השופט ג'ובראן:

"מן המפורסמות הוא, כי בדרך כלל אין בית-משפט שלערעור מתערב בממצאיו של בית-המשפט ששמע את העדים והתרשם מדבריהם, מהתנהגותם וממהימנותם. אך אין זה כלל בל-יעבור, ומצויים בו יוצאים מן הכלל. מעולם לא נבצר מבית-משפט שלערעור להתערב אף בעניין של הערכת עדויות, כאשר הערכה זו יסודה היה בשיקולים המתעלמים מגורמים שהיה מקום לייחס להם משקל " [השופט ג'ובראן במשפט ע"פ 10049/03]

20.5. בית המשפט הנכבד מתבקש אפוא להעניק את רשות הערעור.

20.6. באם הרשות המיוחלת והמשוועת תוענק, יצורפו במידת הצורך, יתר נימוקי הערעור.

משפט מכור

בקשת דיון נוסף

ד. סיכום

מוחל הטובות

רומן

מנִבכֵי ומבוֹכֵי מערכת המשפט בישראל

מאת:עידן סובול

"אין צורך לחשוב שהכול אמת, צריך רק לחשוב שהכול הכרחי"

פראנץ קאפקא/ המישפט.

הערת המחבר:

כול הדמויות המופיעות ברומן זה

למעט אחת

הן פרי הדימיון

וכול דימיון בינן לבין דמויות שחיו,

חיות עמנו היום

או תחיינה עמנו או בלעדינו בעתיד

הוא מקרי, נסיבתי ובן-חלוף

אם גם בלתי נימנע

בשל הגבולות הדקים, הארוכים והבלתי-ניתנים לסגירה הרמטית

בין המציאות והדימיון.

המחבר מתנצל מראש אם מישהו רואה עצמו נעלב או ניזוק

מסיבות השמורות עמו

מדמיון כלשהו בינו לבין מי מהדמויות המופיעות בספר,

ולעומת זאת, הוא מוותר מראש על חלקו, אם מישהו חש שהוא יוצא נישכר מהקריאה בו.