"ההצלחה היא ציפור שעפה בשמיים ומידי פעם מחרבנת על מישהו"
מאיר אריאל
ישבתי על ספסל בגן-מאיר מַבִּיט
בידידיו הטובים ביותר של האדם
משחקים סמוך למקום שבו
כשהמדינה עדיין עשתה בחיתולים
נרצח חצי-אח ונאנסה חצי-אחותו
ולאור העובדה המדהימה
שלא רק שלא נעשה לינץ' באנס הרוצח
שביצע את הרצח והאונס הראשון
בעיר העברית הראשונה ללא הפסקה
הוא גם זכה משום מה שדינו יומתק
לאונס והריגה בלבד
ועוד על-ידי בית המשפט העליון
שלא ממתיק מאז כול יום
אפשר היה לקבוע כמעט בוודאות
שהסתיימה תקופת שלטון המחתרות
וקמה לנו מדינת-חוק
נכון שעדיין רחוקה כִּרְחוֹק
מזרח ממערב מלהיות
דמוקרטית במלוא מובן המילה
ואפילו לא בחצי המובן
אבל לפחות
מדינת-חוק...
לפתע חִרְבֵּנָה לי על הראש
ציפור נוד!
איך אני יודע שנוד?
כי ממש באותו רגע נזכרתי
במשורר הלאומי
שהתואר הודבק לו על קרחתו
לא בזכות "אל הציפור" האַלְמוֹתִי
אלא דווקא בזכות שִׁירֵי המוכים והמתים
שֶׁמי לא התוודע אליהם בילדותו בְּעַל-כּוֹרְחוֹ...
אהובתי שהייתה באותו אירוע לידי
ניחמה אותי שפגיעה ישירה
מִקָקִי של ציפור
בניגוד לפגיעה ישירה של פגז
היא סימן למזל
שאותי יזכור מי שיזכור
דווקא בזכות החיים
ואני חשבתי והשבתי
אשרי המאמין
(כמו למשל שיהיה פה פעם
ראש עיר שיעשה לשכלולה
ולא רק לשִׁכְלוּל שמו
ושגם המדינה תשתכלל ותהפוך סוף-סוף
לדמוקרטיה דמוקרטית במלוא מובן המילה
ולא פעם אחר פעם ושוב ושוב
לאותו דרעק שהיא עכשיו)
אחר-כך הלכנו לביתה
ועשינו אהבה
גם כדי לחגוג את המזל
וגם כי היה ט"ו באב.
28.7.2010
