לוסי הסתכלה באביה  המסיים מנה שניה של עוגת תפוחים. הוא העיף בה חיוך של התפעלות "יופי של עוגה לוסי, כמעט כמו של אמא שלך. אני מתחיל לאהוב את ערבי שישי כשאת מבשלת את האוכל".
"לוסי טבחית מצוינת", חייכה אמה חיוך של הסכמה. "והיא גם זריזה. היא הספיקה לבשל את כל ארוחת הערב לפני שהבחנתי בכלל שהיא במטבח".
"פשוט מפני שמהרתי", הודתה לוסי. "אינני רוצה לאחר הערב".
"מה יש לך הערב ?" שאל אביה. "התכוננתי להזמין את שתי בטבחיות האהובות שלי לקולנוע. במרכז מציגים סרט טוב, ונערה שיודעת לאפות עוגת תפוחים ראויה לפרס".
"אבל אבא". קולה של לוסי היה מלא תוכחה, "הרי אתה יודע שהערב יש לי אסיפת מניט".
"אינך יכולה לוותר פעם על אסיפה אחת ?" שאל, אך שראה את הבעת פניה של לוסי הוסיף בחיפזון, "מובן שאינך יכולה. אין דבר יותר חשוב מאסיפת שביט".
"מניט, אבא, מ.נ.י.ט. - תמיד אתה מבלבל את האותיות". לוסי צחקה. אביה אהב למתוח אותה, אבל בתוכו ידע כמה האסיפה חשובה בעיניה. מיום שהתקבלה, לפני שישה חודשים, החמיצה רק אסיפה אחת, וגם זאת רק משום שהיתה חולה בשפעת. אביה היה מלגלג על שמו של המועדון והיה משתדל להוציא ממנה את הפרוש ראשי התיבות, אבל היא לא גילתה לו. אפילו הורים לא היו צריכים לדעת כי מניט פירושו מועדון נערות יותר טובות. הבנות בבית הספר שלא היו חברות במועדון היו מנחשות כל מיני ניחושים ומנסות להתאים כל מיני מילים לראשי התיבות : לוסי ידעה כי רבות מהן מקנאות על שאינן חברות במועדון. זה היה המועדון המיוחס ביותר בכל בית הספר. כל הבנות המוצלחות והיפות נמנו עמו.
היא ידעה כמה קשה להתקבל למועדון. מספיק ששתי נערות תצבענה נגד, והמועמדת נכשלת. במשך החודשים שעברו מאז הצטרפותה, ראתה כיצד מחקו מרשימת הצעות כמה וכמה נערות, יפות ממנה ומוצלחות ממנה. היא עצמה לא הצביעה מעולם נגד משיהי. פשוט לא יכלה, כשנזכרה כמה השתוקקה בשעתה להזדמנות להתקבל.
אמה התנדבה להדיח את הכלים, אולם ללוסי היה עדיין פנאי, והיא זרזה את הוריה לצאת מיד לקולנוע. אביה פרע את שערה בחיבה. "בלי בנעימים, מותק. ומסרי ד"ש לבנות".
היא יצאה מן הבית מוקדם, כדי לתת לעצמה שהות להגיע לאסיפה בזמן. האסיפה עמדה להתקיים הערב בביתה של רוז, במרחק כמה בנינים בלבד ממקום מגוריה. בחוץ עמד עדיין אור הדימדומים של ערב אביב. פרחי לילך עמדו במלוא תפארתם, ולוסי תפשה את עצמה מחייכת תוך כדי הליכה. ערב כל כך יפה !
כשהגיעה לסיבוב הסמוך ראתה את רוזמרי פארקר יורדת במדרגות ביתה. לוסי נעצרה, והמתינה לה.
רוזמרי היתה תלמידה חדשה בבית הספר, נכנסה רק בשליש האחרון. אחת הבנות היפות ביותר שלוסי ראתה בחייה. שערה היה שחור ורך, עיניה כחולות וגדולות, חיוכה ביישני ומתוק. כשהציעו את שמה במועדון לפני שלושה שבועות, התקבלה מיד לתקופת מבחן.
אף שרוזמרי היתה יפה ומבוקשת, היתה קצת ביישנית, קצת בלתי בטוחה בעצמה, קצת יותר מדי חרדה למצוא חן, ולוסי הרגישה מעין קשר נפשי אליה. היא זכרה כמה היתה עצבנית וחרדה למצוא חן בתקופת המבחן שלה.
רוזמרי שאלה בדאגה, "האם מותר למועמדת בתקופת נסיון ללכת לאסיפה עם חברה מלאה ?"
לוסי חייכה. "לא ידוע לי על כל תקנת נגד".
"פשוט אינני רוצה לעשות שום דבר שאינו בסדר". הן המשיכו לצעוד יחד. רוזמרי המשיכה בהיסוס כלשהו. "יש לי בקשה אליך. רוז הטילה עלי את משימות המבחן השבוע, ואחת מהן היא לבחור את התואר המתאים ביותר לכל אחת מן החברות. אני חוששת שלא בחרתי תארים כל כך מוצלחים. את מסכימה להסתכל ברשימה שלי ולהביע את דעתך ?"
לוסי העיפה עין ברשימה הכתובה בסדר נאה. "רוז - מסנוורת". "קי - מהממת". היא צחקה. קי חשבה את עצמה לכזו, ומובטח היה שהתואר ימצא חן בעיניה. "סו - מלאת חיים”. היא המשיכה לקרוא ברשימה . כשהגיעה אל שמה, חייכה בכבדות כלשהי, "לוסי - טובת לב". תואר מתון בהשוואה לאחרים. נעדר צבע ובלתי מסעיר. מה לעשות, הירהרה, אינני מסנוורת או מהממת. היא החזירה את הרשימה לרוזמרי. "בסדר גמור. בדיוק מה שצריך. הן תתלהבנה נורא".
רוזמרי נאנחה אנחת רווחה. "אני מאוד שמחה. מעמד הנבחנות מטיל עלי פחד איום. באסיפה הקודמת דפק לבי כל כך, שבכל רגע היה נדמה לי שאני עומדת להקיא".
לוסי ידעה זאת מנסיונה. גם היא פחדה פחד מוות מן האסיפות המיועדות לבדיקת המועמדות, וגם עכשיו לא אהבה אותן. לדעתה התיחסו כמה מן החברות בקשיות יתרה אל המועמדות, ופעמים הביאו אותן לידי דמעות. רוז היתה מסוגלת לעקוץ באכזריות. אסיפת מבחן לא היתה מסוג האסיפות שלוסי חיבבה.
רוזמרי אמרה : "את יודעת, לוסי, כשבאנו הנה הייתי נפחדת. אחי ואני נורא לא רצינו לעזוב את סנטר סיטי. פחדנו שלא יקבלו אותנו בחברה שלכם - אבל התקבלנו, ואני מאוד שמחה".
"למה חשבת שלא יקבלו אתכם ?"
פניה היפים של רוזמרי הסמיקו. היא ניסתה להסתיר אותם מלוסי. "אינני יודעת. פשוט לא חשבתי שנהיה מאושרים, אבל עכשיו אני מאושרת". ברגע זה הגיעו אל בית הוריה של רוז. לוסי נכנסה לחדר המגורים שמתוכו בקע רחש קולות נרגשים. רוזמרי נעלמה בחלק האחורי של הבית, שבו המתינו המועמדות החרדות עד שיזמינו אותן בפני החברות הקבועות לאסיפת המבחן המסורתית. רוז החלה משליטה סדר בין החברות. לוסי חמקה לה אל כסא בפינה.
היא ניעורה מהירהוריה וריכזה את שימת לבה באסיפה. רוז אמרה בהטעמה דרמטית, "ועכשיו בנות, יש לי משהו איום להודיע לכן". הושלך הס. הנערות המתינו בסקרנות. אסיפה בהנהלתה של רוז לא היתה לעולם משעממת.
רוז המשיכה. "זה עתה גליתי כי עשינו טעות, טעות חמורה, בבחירת אחת המעומדות החדשות שלנו". היא השתתקה רגע, כדי להניח להכרזתה לעשות את מלוא הרושם. "רוזמרי פארקר !"
גל התרגשות הכה בחדר. "רוזמרי ?" אבל למה ? "מה ?"
"בנות ! בנות !" רוז הכתה בפטיש היושבת ראש. "אני אגלה לכן למה. אביה של רוזמרי נמצא בבית האסורים ! מה דעתכן על זה ? לכן היו מוכרחים לעזוב את סנטר סיטי. לכן הגיעו לבית הספר רק באמצע שנת הלימודים. אביה של רוזמרי הוא פושע ! ויש לה החוצפה התהומית להגיש את מועמדותה למ.נ.י.ט. זוהי חרפה !"
שוב עבר גל של רחש בחדר - תדהמה, שמחה לאיד, התרגשות - בהתאם לתגובתה של כל נערה להודעה.
לוסי הירהרה בצער : רוזמרי המסכנה, לכן היא כל כך עצבנית.
רוז הקישה שוב להשליט סדר. "רק דרך אחת בפנינו. כאשר נכניס את המועמדות לאסיפת מבחן נגיד לה שאנחנו יודעות את כל האמת, ונודיע לה שאיננו רוצות אותה במועדון. מה היא חושבת את עצמה ?"
קי קמה בחשיבות על רגליה. "אני מציעה שנודיע לרוזמרי פארקר ששוב אין רואים בה חברה מתאימה למ.נ.י.ט.".
אחת הנוכחות הביעה תמיכה בהצעה. לפתע שמעה לוסי את עצמה אומרת, "רגע, בנות. לרוזמרי מאוד חשוב להיות חברה במ.נ.י.ט. אם נוציא אותה עכשיו נפגע בה קשות".
רוז ויתר הבנות נעצו בלוסי עינים מלאות תימהון. אני מופתעת לא פחות מכן לשמוע את עצמי מדברת כך, אמרה לוסי לעצמה. זו הפעם הראשונה שאני בכלל פוצה פה באסיפה, מלבד התשובה השגרתית לקריאת השמות. אולם היא לא נרתעה.
"אפילו אביה באמת בבית אסורים, הרי אין זו אשמתה. כולכן אמרתן לפני כמה שבועות, כשהחלטנו לקבל אותה כמועמדה, שהיא נערה נהדרת ומחוננת בכל התכונות הדרושות לחברת מועדון מוצלחת. היום היא בדיוק כמו שהיתה אז". היא סיימה בפרץ מילים קצר נשימה. "לדעתי צריך להרשות לה להשאר".
רוז נעצה בה מבט קר כקרח. "אבל אביה בבית אסורים, לוסי ! זוהי האמת לאמיתה. ביקשתי מאבי לברר את כל הענין. איך את יכולה לרצות נערה כזאת במועדון, אם טובת המועדון לנגד עיניך ?"
לוסי לא שיערה לעצמה אי פעם שתוכל לעמוד כנגד רוז, אולם המשיכה באומץ. "נסי לתאר לעצמך כמה רע לה כבר ממילא בגלל אביה. אסור לנו להוסיף יסורים על יסוריה. היא זקוקה לנו".
רוז פרצה בצחוק, צחוק יבש, מלא בוז. "אנחנו איננו מוסד של צדקה, לוסי. נעבור עם כן לסדר היום". היא פטרה מעליה את לוסי כאילו לא היתה לה חשיבות נוספת. "מוכנות להצבעה ? כולכן בעד סילוקה המידי של רוזמרי ?" ההצבעה היתה נערכת כרגיל באמצעות הרמת ידים. יד אחר יד הורמה, חוץ מידה של לוסי. סו הסתכלה לעברה בהיסוס, אך הרימה את ידה כשהגיע רגע המנין.
לוסי ישבה אילמת בפינתה, פניה לוהטים. כשהכריזה רוז "יש מתנגדות ?" הרימה את ידה לגובה. רוז נאצה בה מבט מהיר וסיכמה "ההצעה מתקבלת. להכניס את המעומדות".
ארבע הנערות נכנסו לחדר בהילוך נוקשה, רציניות ונפחדות, התיצבו באמצע החדר והסתכלו בחברות בחששנות. הן ידעו מן הנסיון כי אם יש לאחת החברות טינה בלבה על המעומדת, היא יכולה להתעלל בה כהוגן. רוזמרי החזיקה בידה את רשימתה.
רוז פתחה בהתקפה. "רוזמרי", אמרה במתק שפתיים. "מה דעתך על המועדון שלנו ?"
רוזמרי חיכחכה בגרונה. "אני - זהו המועדון הטוב ביותר בבית הספר. אני גאה שאני מועמדת להצטרף אליו".
רוז נתנה בחברות מבט מלא משמעות. "את חושבת שזהו המועדון הטוב ביותר בבית הספר ? איזה מן נערות צריכות לדעתך להיות חברות במועדון הטוב ביותר בבית הספר ?"
"אני - אינני יודעת". פניה של רוזמרי היו חוורים. "נערות שהחברות האחרות מוצאות אותן ראויות להתקבל".
"אבל איזה מין חברות ?" תבעה רוז.
"אני חושבת שהנערות היותר טובות".
"ככה את חושבת ?" קולה של רוז היה רווי ליגלוג. "ואת חושבת את עצמך לנערה כזאת ? אחת הנערות היותר טובות ?"
"אני - אינני יודעת", מילמלה רוזמרי.
לוסי רצתה להתפרץ ןלצעוק, "חדלי כבר, חדלי. הניחי לה. אינך רואה כמה היא סובלת !"
אבל רוז הגיעה לשיא יכולתה. שומו שמים, הירהרה לוסי בתימהון, היא נהנית מכל הענין.
רוז אמרה : "ובכן רוזמרי, אינך יודעת בעצמך אם את אחת הנערות הטובות יותר או לא. אולי נוכל לעזור לך לקבוע עמדה. אני שלעצמי, וגם יתר הבנות, חושבות שאינך כזאת". רוז החרישה לרגע. רוזמרי לא אמרה דבר. פניה התעוותו כאילו היתה משתדלת בכל כוחה שלא לפרוץ בכי.
רוז המשיכה. "לדעתינו נערה שאביה בבית אסורים, נערה שאביה הוא פושע, אין לה זכות לבקש להתקבל למ.נ.י.ט. ערכנו הצבעה וקבלנו החלטה להוציא אותך. את באמת חשבת שלא נגלה את האמת ?"
רוזמרי הרימה את ראשה וזקפה את כתפיה. לחייה היו שני כתמי צבע בוערים. בשקט אמרה, "חשבתי שכולכן יודעות. חשבתי שכולכן יודעות, אבל יותר מדי עדינות כדי לדבר איתי על זה."
רוז השמיעה צחוק קל, כאילו לא ידעה לרגע מה להגיד. אחר הוסיפה בהיסוס כלשהו, "גם לך יש הרושם המוטעה שאנחנו מוסד צדקה המקדיש עצמו למעשי אצילות".
רוזמרי המשיכה בהתפרצות. "חוץ מזה אבי איננו פושע. נכון שהוא בבית סוהר. הוא עשה משגה, משגה גדול, והוא משלם בעדו. אבל הוא מתחרט על מה שעשה ... והוא אבי ואני אוהבת אותו". הדמעות היו קרובות מאוד לפרוץ, אולם ראשה היה עדיין מורם. היא סבבה מהר על עקבה ויצאה מן החדר. הן שמעו את דלת הכניסה נסגרת מאחוריה ואחר את צעדיה המהירים בשביל החצר.
בחדר עמדה שתיקה. רוז הפרה אותה. "ובכן", אמרה, "סיימנו את הענין".

 
בשלב זה הפסק את הסיפור ושאל:
   ·   כיצד  חשה לדעתך רוזמרי - במהלך דבריה של רוז רוזמרי נפגעה מאוד וברור שאיבדה את בטחונה העצמי הלבנת הפנים שעברה פגעה בה מאוד בהתחשב בעובדה שהיא אינה אשמה בכך שאביה נאסר והיא נאלצת לשלם את המחיר  כאשר אין דבר שתלוי בה - רוז חשה כמו "המתנדב" ממשחק הכסאות או כמו מי שעמד מחוץ למעגל במשחק הידיים...
 
 
   ·   כיצד הייתם מגיבים לו הייתם בקבוצה שומעים את דברי רוז נראה שכולן יגידו היינו יוצאים להגנתה אך עלינו לזכור את העובדה שהקבוצה הייתה ממושמעת לרוז - ומי שנהגה אחרת איבדה את כל חברותיה!!! האם היית מוכנה לצאת להגן על רוזמרי במחיר החברות עם חברותייך הותיקות מהשבט?!?!
 
עתה הקרא את המשך הסיפור -
 

לוסי קמה על רגליה. ברכיה רעדו ופניה דמו עליה כאילו הם בוערים באש, אולם קולה היה איתן עד תימהון. "לא רוז, לא סיימנו. לא לגמרי. רבות מכן יודעות היטב כמה הערצתי את מ.נ.י.ט. וכמה הייתי מאושרת שזכיתי להתקבל אליו. הייתי גאה להיות חברה בו. אבל עכשיו אינני גאה, לעולם לא אוכל להיות גאה. יש לי הרגשה כאילו גיליתי פתאום שמשהו שחשבתי שהוא נעלה וראוי לשמו הוא בעצם קלוקל ומסוג ב'. אני מתפטרת מן המועדון".
"לא, לוסי, לא". מחתה סו. "אסור לך להתפטר. עוד לא קרה שחברה תתפטר מן המועדון. אף אחת מן החברות לא תדבר אליך לעולם".
קולה של רוז היה מלא בוז. "הניחי לה להסתלק. למי אכפת ? בין כה לא היתה חברה חשובה".
לוסי צעדה אל הדלת, אחר נפנתה להביט בהן שוב. "אולי לא הייתי חברה חשובה", אמרה חרישית, "אבל אהבתי את המועדון בכל ליבי. עכשיו אני מבינה שאהבתי אותו בגלל מה שיחסתי לו, לא בגלל מה שהינו". היא הסירה את סמל המועדון מעל שמלתה והניחה אותו על השולחן שליד הדלת. אחר יצאה בעקבות רוזמרי.

מדענים עשו ניסוי בחמישה קופים.

הכניסו לתוך כלוב סולם, והניחו עליו כמה בננות.

לאחר מכן, הכניסו לתוך הכלוב 5 קופים.

בכל פעם שאחד הקופים טיפס על הסולם, המדענים השפריצו על הקופים האחרים זרם מים קרים בעזרת צינור.

דבר זה גרם לכך שבכל פעם שאחד הקופים העז לנסות לעלות על הסולם,

הוא קיבל מכות מהקופים האחרים.

לאחר זמן מה, אף אחד מהקופים לא העז לעלות על הסולם, למרות הפיתוי הרב.

שדרוג הניסוי- ואז המדענים החליטו לשדרג את הניסוי. הם הוציאו את אחד הקופים מהכלוב, ובמקומו הכניסו קוף אחר.

כמובן שהוא מיד ניסה לעלות על הסולם על מנת להגיע לבננות.

באותו רגע, הוא קיבל מכות מהקופים הוותיקים.

לאחר כמה נסיונות, הוא החליט שלא לנסות יותר,למרות שלא הבין את הסיבה למכות, ולא

הבין מדוע איש אינו נוגע בבננות.

 למחרת החליפו המדענים קוף ותיק אחר עם קוף חדש.

שוב אותו סיפור חזר על עצמו. ברגע שהקוף החדש ניסה לטפס על הסולם, כל הקופים

האחרים הרביצו לו, ולכן הוא ויתר על הבננות.

וכך גם עם הקוף השלישי, הרביעי והחמישי.

הקבוצה החדשה

משלא נותר אף קוף וותיק בקבוצה (תזכורת: הוותיקים הם היחידים שקיבלו שפריץ מים קרים),

ניסו המדענים להחליף את אחד הקופים החדשים עם קוף אחר.

ושוב, הקוף קיבל מכות ברגע שניסה לטפס על הסולם, על מנת להגיע לבננות.

 אם היו שואלים את הקופים מדוע הם עשו זאת, הם היו עונים:

"אינני יודע, אבל כך נעשים פה הדברים ".

 מוסר השכל

אם במקום עבודתך דברים נעשים בצורה מסוימת, ואינך מבין את הסיבה,

מוטב שתחקור ותנסה להבין מדוע זה נעשה כך. תגדיל ראש. אולי

אתה תהיה זה שיעשה שינוי חשוב. מי יודע, אולי גם תתוגמל על כך.

הסיפור הוא על ילד קטן בהודו, אשר התקרב לעבר גורו שישב והחזיק משהו בידו.

"מה יש לך ביד?" שאל הילד.

"גולם", ענה הגורו. "בתוך הגולם יש פרפר. בקרוב הגולם יבקע ויצא ממנו הפרפר".

"אתה יכול לתת לי אותו?" שאל הילד.

"כן". אמר הגורו. "אבל תבטיח לי שכשיבקע הגולם, והפרפר ינסה לקפוץ ולהכות עם כנפיו על

דפנות הגולם, אתה לא תעזור לו לצאת. הוא חייב לצאת בכוחות עצמו".

הילד הבטיח ולקח את הגולם הביתה.

בבית ישב הילד והביט על הגולם.

לפתע ראה הילד שהגולם מתחיל לזוז ולהתנועע. לאחר מכן הוא נבקע.

בתוכו היה פרפר לח ויפה, אשר היכה בכל כוחו על דפנות הגולם, בנסותו לצאת ממנו, אך ללא הצלחה.

 הילד רצה לעזור לפרפר לצאת, אך זכר את דברי הגורו ונמנע מלעזור לו.

 לאחר זמן מה, הילד לא יכל יותר להתאפק. רחמיו גברו על הבטחתו.

הוא פתח את שני חצאי הגולם לרווחה.

הפרפר היכה מעט בכנפיו ועף החוצה.

 אך מיד נפל ומת.

 הילד הרים את הפרפר המת, ופרץ בבכי.

בעוד הפרפר בידו, הלך הילד אל הגורו, והראה לו אותו.

 הגורו הביט בילד ואמר: "נכון שעזרת לו לצאת?"

"נכון", ענה הילד.

 "אתה לא מבין", אמר הגורו. "השתוללות הפרפר בתוך הגולם מחזקת את כנפיו. ברגע שהוא מכה

בדפנות הגולם, שרירי כנפיו מתחזקים. בכך שעזרת לו, אתה מנעת ממנו לפתח את שרירי כנפיו,

"אני בא אליך, מפני שאינני מצליח להתמודד לבד עם הבעיה שלי. כולם אומרים שאני חסר תועלת,

שאין לי תכלית ושאני רק בור וטיפש. איך אוכל להשתנות"?

 המורה, בלי לסתכל עליו, ענה לו:

"אני מתנצל, בני, אני כרגע עסוק בבעיה משלי. לאחר מכן, אולי..."

 לאחר שניה של שקט אמר:

"אם תעזור לי לפתור את הבעיה שלי במהירות, אולי אוכל לעזור לך להתמודד עם שלך".

 "בוודאי, אדוני", השיב הילד. אך, הרגיש מיד חסר ערך.

 המורה הסיר טבעת מאצבעו ואמר: "קח את סוסך. רכוב עד השוק. תמכור עבורי את הטבעת, מכיוון שאני חייב כסף. כמובן, נסה לקבל את המחיר המירבי. אך, בשום אופן אל תמכור אותה בפחות ממטבע זהב אחד. לך, וחזור עם הכסף כמה שיותר מהר".

 הילד לקח את הטבעת ויצא. כשהגיע לשוק, החל להציע אותה לסוחרים. הם מאוד הסתקרנו, ורק חיכו לדעת כמה הילד מבקש עבורה.

 כאשר הילד דיבר על טבעת זהב, רבים פרצו בצחוק. אחרים פשוט הלכו בלי להתייחס. רק איש זקן אחד הואיל בטובו להסביר לילד האומלל כי מטבע זהב הינו יקר מדי לטבעת.

 מתוך רצון טוב, חלק ניסו להציע מטבע ארד, ואפילו מטבע כסף. הילד לא התפשר, ועקב אחר הוראותיו של מורו, שלא להסכים לשום דבר פחות ממטבע זהב.

 לאחר שניסה למכור את הטבעת לכל העוברים בשוק, מושפל ומאוכזב מכשלונו, עלה על סוסו ושב אל מורו. לו היה בבעלותו זהב, היה הילד בעצמו קונה את הטבעת, על מנת להתפנות לבעייתו.

 הגיע התלמיד את המורה והתנצל:

"אדוני, אני מצטער. כשלתי במשימה שנתת לי. יכולתי להשיג שניים או שלושה מטבעות כסף. אבל חוששני כי אי אפשר להטעות אף אחד באשר לערכה של טבעת זו".

 "חשובים הם דבריך, בני", השיב המורה בחיוך. ראשית, עלינו להכיר את הערך האמיתי של טבעת זו. עלה שוב על סוסך ורכוב אל הצורף. מי יותר ממנו יידע את ערכה האמיתי? ולא משנה כמה יציע לך, אל תמכור אותה. חזור אלי עם הטבעת שלי".

 הילד נכנס אל הצורף והושיט אליו את הטבעת שיבחן אותה. הצורף התבונן בה בזכוכית מגדלת, שקל אותה ואמר:

 "אמור למורה שלך, שאם הוא רוצה למכור היום, לא אוכל לתת לו יותר מחמישים ושמונה מטבעות זהב".

 "חמישים ושמונה מטבעות זהב?" אמר הילד בהתלהבות.

 "כן", השיב הצורף, "ואני מאמין כי בעוד זמן מה אוכל להציע לו שבעים. אבל, אם מדובר בעניין דחוף, אז...".

 הילד רץ בהתלהבות אל מורו כדי לספר לו.

 "שב", אמר המורה.

 לאחר שהאזין לסיפורו של הילד, ענה:

"אתה כמו טבעת הזהב הזו. אוצר בעל ערך יקר ויחיד במינו. אבל, רק מומחה מסוגל להבחין בזאת. חשבת שכל אדם יכול לנחש את ערכה האמיתי?" ותוך כדי דיבור החזיר את הטבעת אל אצבעו.