בניית אתרים בחינם
 
מרכז קטעים ופעולות
 לבני עקיבא :) :)
 
 
 
   דף הבית    שמחה    א"י    הקשבה    כבוד    קבלת השונה
   אחדות    משמעות ה"אני"    תפילה    כל מיני    סיפורים וקטעים
 
    דף הבית
    שמחה
    א"י
    הקשבה
    כבוד
    קבלת השונה
    אחדות
    משמעות ה"אני"
    תפילה
    כל מיני
    סיפורים וקטעים
הדרקון הלא נכון
היה היה פעם דרקון,
בארץ אחת של אגדות.
דרקון ענק וירוק-שריון,
מחייך וחושף זר שיניים חדות.

היו לו רגליים של אריה ועור
חלק ומבריק, כמו לנחשים,
וגם כנפיים של ציפור,
ואם זה לא מספיק - גם שלושה ראשים.

יושב לבדו על סלע רותח,
מאפו יורק אש וזפת,
ובכל פעם שהוא מנסה לקנח -
עוד מטפחת נשרפת.

דרקון שמקפיא אותך במבט
של שלושה ראשים, שש עיניים סגולות.
אם יראה אותו ילד רק פעם אחת
לא יישן חמישים לילות.

ואין בית בו אין שיחה
על דרקון אכזרי שאוכל נסיכות.
וארוחה בלי נסיכה
היא לא ארוחה לרוחו.

ציידים נחמדים רדפו אחריו,
מלכודות חיכו לו בכל הפינות,
אבירים גיבורים יצאו אל הקרב
כדי להרשים נערות עדינות.

אמרו שבעין שלו יהלום
ומי שמוציא אותו - עשיר.
שודדים חיפשו אותו לילה ויום
לגנוב לו אוצר מאחד הראשים.

כולם רק נגדו, זאת ידע הדרקון,
ולכן הקפיד להיזהר -
כששני ראשים הלכו לישון,
ראש אחד תמיד נשאר ער.

שנאו אותו מגדול עד קטן,
בגללו בלילות לא חצו את הרחוב
ואיש לא חשב שהוא לא מסוכן
ואולי הוא בעצם דרקון טוב.

זאת לא אשמתו שהוא מצויד
בשלושה ראשים. ורק אלוהים יודע
שהוא היה מסתפק בראש קטן אחד
ובכתף אחת רכה להניח אותו עליה.

והוא מצטער שהוא נוחר.
וגופו נחשי, ופניו מאוסות.
הוא היה רוצה להיות משהו אחר,
אבל ככה הוא, ואין מה לעשות.

דרקון מחפש אהבה וחולם,
הדרקונים הרעים התחילו ממנו לברוח,

הוא הוציא שם-טוב לעם הרשע שלהם,
ועל זאת הם לא יכלו בשום אופן לסלוח.

אילו ידע לדבר לפחות,
להסביר שהוא רק מחפש ידידים,
ואין לו עניין לאכול נסיכות,
והוא מעדיף קצת גבינה וזיתים.

דרקון חביב רגיש ובודד,
שחיפש חברים להושיט להם כף,
אבל קשה מאד להתיידד
עם אחד שנושם עליך אש מהאף.


בוקר אחד הם הגיעו אליו,
בא אביר ותקע בו חרב מקרוב,
וכולם חגגו כשהוא מת מפצעיו,
ואיש לא חשב שאולי הוא טוב.

עשרים נסיכות מחאו כפיים,
שמש אביב בשמים זרחה,
ושלושה ראשים עצומי עיניים
שכבו בשורה על הסלע החם.

השודדים, שהגיעו מהר למקום,
שלחו יד אל העין שלו הסגולה,
אבל מה שנצץ בתוכה לא היה יהלום
אלא דמעה גדולה.

ואיש לא היה שם עצוב
כשהוא התמוטט ונפל על גחון
וככה הם הרגו שם שוב,
את הדרקון הלא-נכון.

 

והמסר מפה נלמד, שלא תמיד צריך לשפוט לפי המראה, לפעמים צריך להסתכל מבעד למה שנראה,לקבל גם את השונה והאחר, שלא נראה בדיוק כמונו.
*******************************************************************************************************************************************************
 
מניט-מועדון נערות טובות יותר

לוסי הסתכלה באביה  המסיים מנה שניה של עוגת תפוחים. הוא העיף בה חיוך של התפעלות "יופי של עוגה לוסי, כמעט כמו של אמא שלך. אני מתחיל לאהוב את ערבי שישי כשאת מבשלת את האוכל".
"לוסי טבחית מצוינת", חייכה אמה חיוך של הסכמה. "והיא גם זריזה. היא הספיקה לבשל את כל ארוחת הערב לפני שהבחנתי בכלל שהיא במטבח".
"פשוט מפני שמהרתי", הודתה לוסי. "אינני רוצה לאחר הערב".
"מה יש לך הערב ?" שאל אביה. "התכוננתי להזמין את שתי בטבחיות האהובות שלי לקולנוע. במרכז מציגים סרט טוב, ונערה שיודעת לאפות עוגת תפוחים ראויה לפרס".
"אבל אבא". קולה של לוסי היה מלא תוכחה, "הרי אתה יודע שהערב יש לי אסיפת מניט".
"אינך יכולה לוותר פעם על אסיפה אחת ?" שאל, אך שראה את הבעת פניה של לוסי הוסיף בחיפזון, "מובן שאינך יכולה. אין דבר יותר חשוב מאסיפת שביט".
"מניט, אבא, מ.נ.י.ט. - תמיד אתה מבלבל את האותיות". לוסי צחקה. אביה אהב למתוח אותה, אבל בתוכו ידע כמה האסיפה חשובה בעיניה. מיום שהתקבלה, לפני שישה חודשים, החמיצה רק אסיפה אחת, וגם זאת רק משום שהיתה חולה בשפעת. אביה היה מלגלג על שמו של המועדון והיה משתדל להוציא ממנה את הפרוש ראשי התיבות, אבל היא לא גילתה לו. אפילו הורים לא היו צריכים לדעת כי מניט פירושו מועדון נערות יותר טובות. הבנות בבית הספר שלא היו חברות במועדון היו מנחשות כל מיני ניחושים ומנסות להתאים כל מיני מילים לראשי התיבות : לוסי ידעה כי רבות מהן מקנאות על שאינן חברות במועדון. זה היה המועדון המיוחס ביותר בכל בית הספר. כל הבנות המוצלחות והיפות נמנו עמו.
היא ידעה כמה קשה להתקבל למועדון. מספיק ששתי נערות תצבענה נגד, והמועמדת נכשלת. במשך החודשים שעברו מאז הצטרפותה, ראתה כיצד מחקו מרשימת הצעות כמה וכמה נערות, יפות ממנה ומוצלחות ממנה. היא עצמה לא הצביעה מעולם נגד משיהי. פשוט לא יכלה, כשנזכרה כמה השתוקקה בשעתה להזדמנות להתקבל.
אמה התנדבה להדיח את הכלים, אולם ללוסי היה עדיין פנאי, והיא זרזה את הוריה לצאת מיד לקולנוע. אביה פרע את שערה בחיבה. "בלי בנעימים, מותק. ומסרי ד"ש לבנות".
היא יצאה מן הבית מוקדם, כדי לתת לעצמה שהות להגיע לאסיפה בזמן. האסיפה עמדה להתקיים הערב בביתה של רוז, במרחק כמה בנינים בלבד ממקום מגוריה. בחוץ עמד עדיין אור הדימדומים של ערב אביב. פרחי לילך עמדו במלוא תפארתם, ולוסי תפשה את עצמה מחייכת תוך כדי הליכה. ערב כל כך יפה !
כשהגיעה לסיבוב הסמוך ראתה את רוזמרי פארקר יורדת במדרגות ביתה. לוסי נעצרה, והמתינה לה.
רוזמרי היתה תלמידה חדשה בבית הספר, נכנסה רק בשליש האחרון. אחת הבנות היפות ביותר שלוסי ראתה בחייה. שערה היה שחור ורך, עיניה כחולות וגדולות, חיוכה ביישני ומתוק. כשהציעו את שמה במועדון לפני שלושה שבועות, התקבלה מיד לתקופת מבחן.
אף שרוזמרי היתה יפה ומבוקשת, היתה קצת ביישנית, קצת בלתי בטוחה בעצמה, קצת יותר מדי חרדה למצוא חן, ולוסי הרגישה מעין קשר נפשי אליה. היא זכרה כמה היתה עצבנית וחרדה למצוא חן בתקופת המבחן שלה.
רוזמרי שאלה בדאגה, "האם מותר למועמדת בתקופת נסיון ללכת לאסיפה עם חברה מלאה ?"
לוסי חייכה. "לא ידוע לי על כל תקנת נגד".
"פשוט אינני רוצה לעשות שום דבר שאינו בסדר". הן המשיכו לצעוד יחד. רוזמרי המשיכה בהיסוס כלשהו. "יש לי בקשה אליך. רוז הטילה עלי את משימות המבחן השבוע, ואחת מהן היא לבחור את התואר המתאים ביותר לכל אחת מן החברות. אני חוששת שלא בחרתי תארים כל כך מוצלחים. את מסכימה להסתכל ברשימה שלי ולהביע את דעתך ?"
לוסי העיפה עין ברשימה הכתובה בסדר נאה. "רוז - מסנוורת". "קי - מהממת". היא צחקה. קי חשבה את עצמה לכזו, ומובטח היה שהתואר ימצא חן בעיניה. "סו - מלאת חיים”. היא המשיכה לקרוא ברשימה . כשהגיעה אל שמה, חייכה בכבדות כלשהי, "לוסי - טובת לב". תואר מתון בהשוואה לאחרים. נעדר צבע ובלתי מסעיר. מה לעשות, הירהרה, אינני מסנוורת או מהממת. היא החזירה את הרשימה לרוזמרי. "בסדר גמור. בדיוק מה שצריך. הן תתלהבנה נורא".
רוזמרי נאנחה אנחת רווחה. "אני מאוד שמחה. מעמד הנבחנות מטיל עלי פחד איום. באסיפה הקודמת דפק לבי כל כך, שבכל רגע היה נדמה לי שאני עומדת להקיא".
לוסי ידעה זאת מנסיונה. גם היא פחדה פחד מוות מן האסיפות המיועדות לבדיקת המועמדות, וגם עכשיו לא אהבה אותן. לדעתה התיחסו כמה מן החברות בקשיות יתרה אל המועמדות, ופעמים הביאו אותן לידי דמעות. רוז היתה מסוגלת לעקוץ באכזריות. אסיפת מבחן לא היתה מסוג האסיפות שלוסי חיבבה.
רוזמרי אמרה : "את יודעת, לוסי, כשבאנו הנה הייתי נפחדת. אחי ואני נורא לא רצינו לעזוב את סנטר סיטי. פחדנו שלא יקבלו אותנו בחברה שלכם - אבל התקבלנו, ואני מאוד שמחה".
"למה חשבת שלא יקבלו אתכם ?"
פניה היפים של רוזמרי הסמיקו. היא ניסתה להסתיר אותם מלוסי. "אינני יודעת. פשוט לא חשבתי שנהיה מאושרים, אבל עכשיו אני מאושרת". ברגע זה הגיעו אל בית הוריה של רוז. לוסי נכנסה לחדר המגורים שמתוכו בקע רחש קולות נרגשים. רוזמרי נעלמה בחלק האחורי של הבית, שבו המתינו המועמדות החרדות עד שיזמינו אותן בפני החברות הקבועות לאסיפת המבחן המסורתית. רוז החלה משליטה סדר בין החברות. לוסי חמקה לה אל כסא בפינה.
היא ניעורה מהירהוריה וריכזה את שימת לבה באסיפה. רוז אמרה בהטעמה דרמטית, "ועכשיו בנות, יש לי משהו איום להודיע לכן". הושלך הס. הנערות המתינו בסקרנות. אסיפה בהנהלתה של רוז לא היתה לעולם משעממת.
רוז המשיכה. "זה עתה גליתי כי עשינו טעות, טעות חמורה, בבחירת אחת המעומדות החדשות שלנו". היא השתתקה רגע, כדי להניח להכרזתה לעשות את מלוא הרושם. "רוזמרי פארקר !"
גל התרגשות הכה בחדר. "רוזמרי ?" אבל למה ? "מה ?"
"בנות ! בנות !" רוז הכתה בפטיש היושבת ראש. "אני אגלה לכן למה. אביה של רוזמרי נמצא בבית האסורים ! מה דעתכן על זה ? לכן היו מוכרחים לעזוב את סנטר סיטי. לכן הגיעו לבית הספר רק באמצע שנת הלימודים. אביה של רוזמרי הוא פושע ! ויש לה החוצפה התהומית להגיש את מועמדותה למ.נ.י.ט. זוהי חרפה !"
שוב עבר גל של רחש בחדר - תדהמה, שמחה לאיד, התרגשות - בהתאם לתגובתה של כל נערה להודעה.
לוסי הירהרה בצער : רוזמרי המסכנה, לכן היא כל כך עצבנית.
רוז הקישה שוב להשליט סדר. "רק דרך אחת בפנינו. כאשר נכניס את המועמדות לאסיפת מבחן נגיד לה שאנחנו יודעות את כל האמת, ונודיע לה שאיננו רוצות אותה במועדון. מה היא חושבת את עצמה ?"
קי קמה בחשיבות על רגליה. "אני מציעה שנודיע לרוזמרי פארקר ששוב אין רואים בה חברה מתאימה למ.נ.י.ט.".
אחת הנוכחות הביעה תמיכה בהצעה. לפתע שמעה לוסי את עצמה אומרת, "רגע, בנות. לרוזמרי מאוד חשוב להיות חברה במ.נ.י.ט. אם נוציא אותה עכשיו נפגע בה קשות".
רוז ויתר הבנות נעצו בלוסי עינים מלאות תימהון. אני מופתעת לא פחות מכן לשמוע את עצמי מדברת כך, אמרה לוסי לעצמה. זו הפעם הראשונה שאני בכלל פוצה פה באסיפה, מלבד התשובה השגרתית לקריאת השמות. אולם היא לא נרתעה.
"אפילו אביה באמת בבית אסורים, הרי אין זו אשמתה. כולכן אמרתן לפני כמה שבועות, כשהחלטנו לקבל אותה כמועמדה, שהיא נערה נהדרת ומחוננת בכל התכונות הדרושות לחברת מועדון מוצלחת. היום היא בדיוק כמו שהיתה אז". היא סיימה בפרץ מילים קצר נשימה. "לדעתי צריך להרשות לה להשאר".
רוז נעצה בה מבט קר כקרח. "אבל אביה בבית אסורים, לוסי ! זוהי האמת לאמיתה. ביקשתי מאבי לברר את כל הענין. איך את יכולה לרצות נערה כזאת במועדון, אם טובת המועדון לנגד עיניך ?"
לוסי לא שיערה לעצמה אי פעם שתוכל לעמוד כנגד רוז, אולם המשיכה באומץ. "נסי לתאר לעצמך כמה רע לה כבר ממילא בגלל אביה. אסור לנו להוסיף יסורים על יסוריה. היא זקוקה לנו".
רוז פרצה בצחוק, צחוק יבש, מלא בוז. "אנחנו איננו מוסד של צדקה, לוסי. נעבור עם כן לסדר היום". היא פטרה מעליה את לוסי כאילו לא היתה לה חשיבות נוספת. "מוכנות להצבעה ? כולכן בעד סילוקה המידי של רוזמרי ?" ההצבעה היתה נערכת כרגיל באמצעות הרמת ידים. יד אחר יד הורמה, חוץ מידה של לוסי. סו הסתכלה לעברה בהיסוס, אך הרימה את ידה כשהגיע רגע המנין.
לוסי ישבה אילמת בפינתה, פניה לוהטים. כשהכריזה רוז "יש מתנגדות ?" הרימה את ידה לגובה. רוז נאצה בה מבט מהיר וסיכמה "ההצעה מתקבלת. להכניס את המעומדות".
ארבע הנערות נכנסו לחדר בהילוך נוקשה, רציניות ונפחדות, התיצבו באמצע החדר והסתכלו בחברות בחששנות. הן ידעו מן הנסיון כי אם יש לאחת החברות טינה בלבה על המעומדת, היא יכולה להתעלל בה כהוגן. רוזמרי החזיקה בידה את רשימתה.
רוז פתחה בהתקפה. "רוזמרי", אמרה במתק שפתיים. "מה דעתך על המועדון שלנו ?"
רוזמרי חיכחכה בגרונה. "אני - זהו המועדון הטוב ביותר בבית הספר. אני גאה שאני מועמדת להצטרף אליו".
רוז נתנה בחברות מבט מלא משמעות. "את חושבת שזהו המועדון הטוב ביותר בבית הספר ? איזה מן נערות צריכות לדעתך להיות חברות במועדון הטוב ביותר בבית הספר ?"
"אני - אינני יודעת". פניה של רוזמרי היו חוורים. "נערות שהחברות האחרות מוצאות אותן ראויות להתקבל".
"אבל איזה מין חברות ?" תבעה רוז.
"אני חושבת שהנערות היותר טובות".
"ככה את חושבת ?" קולה של רוז היה רווי ליגלוג. "ואת חושבת את עצמך לנערה כזאת ? אחת הנערות היותר טובות ?"
"אני - אינני יודעת", מילמלה רוזמרי.
לוסי רצתה להתפרץ ןלצעוק, "חדלי כבר, חדלי. הניחי לה. אינך רואה כמה היא סובלת !"
אבל רוז הגיעה לשיא יכולתה. שומו שמים, הירהרה לוסי בתימהון, היא נהנית מכל הענין.
רוז אמרה : "ובכן רוזמרי, אינך יודעת בעצמך אם את אחת הנערות הטובות יותר או לא. אולי נוכל לעזור לך לקבוע עמדה. אני שלעצמי, וגם יתר הבנות, חושבות שאינך כזאת". רוז החרישה לרגע. רוזמרי לא אמרה דבר. פניה התעוותו כאילו היתה משתדלת בכל כוחה שלא לפרוץ בכי.
רוז המשיכה. "לדעתינו נערה שאביה בבית אסורים, נערה שאביה הוא פושע, אין לה זכות לבקש להתקבל למ.נ.י.ט. ערכנו הצבעה וקבלנו החלטה להוציא אותך. את באמת חשבת שלא נגלה את האמת ?"
רוזמרי הרימה את ראשה וזקפה את כתפיה. לחייה היו שני כתמי צבע בוערים. בשקט אמרה, "חשבתי שכולכן יודעות. חשבתי שכולכן יודעות, אבל יותר מדי עדינות כדי לדבר איתי על זה."
רוז השמיעה צחוק קל, כאילו לא ידעה לרגע מה להגיד. אחר הוסיפה בהיסוס כלשהו, "גם לך יש הרושם המוטעה שאנחנו מוסד צדקה המקדיש עצמו למעשי אצילות".
רוזמרי המשיכה בהתפרצות. "חוץ מזה אבי איננו פושע. נכון שהוא בבית סוהר. הוא עשה משגה, משגה גדול, והוא משלם בעדו. אבל הוא מתחרט על מה שעשה ... והוא אבי ואני אוהבת אותו". הדמעות היו קרובות מאוד לפרוץ, אולם ראשה היה עדיין מורם. היא סבבה מהר על עקבה ויצאה מן החדר. הן שמעו את דלת הכניסה נסגרת מאחוריה ואחר את צעדיה המהירים בשביל החצר.
בחדר עמדה שתיקה. רוז הפרה אותה. "ובכן", אמרה, "סיימנו את הענין".


 
בשלב זה הפסק את הסיפור ושאל:
   ·   כיצד  חשה לדעתך רוזמרי - במהלך דבריה של רוז רוזמרי נפגעה מאוד וברור שאיבדה את בטחונה העצמי הלבנת הפנים שעברה פגעה בה מאוד בהתחשב בעובדה שהיא אינה אשמה בכך שאביה נאסר והיא נאלצת לשלם את המחיר  כאשר אין דבר שתלוי בה - רוז חשה כמו "המתנדב" ממשחק הכסאות או כמו מי שעמד מחוץ למעגל במשחק הידיים...
 
 
   ·   כיצד הייתם מגיבים לו הייתם בקבוצה שומעים את דברי רוז נראה שכולן יגידו היינו יוצאים להגנתה אך עלינו לזכור את העובדה שהקבוצה הייתה ממושמעת לרוז - ומי שנהגה אחרת איבדה את כל חברותיה!!! האם היית מוכנה לצאת להגן על רוזמרי במחיר החברות עם חברותייך הותיקות מהשבט?!?!
 
עתה הקרא את המשך הסיפור -
 


לוסי קמה על רגליה. ברכיה רעדו ופניה דמו עליה כאילו הם בוערים באש, אולם קולה היה איתן עד תימהון. "לא רוז, לא סיימנו. לא לגמרי. רבות מכן יודעות היטב כמה הערצתי את מ.נ.י.ט. וכמה הייתי מאושרת שזכיתי להתקבל אליו. הייתי גאה להיות חברה בו. אבל עכשיו אינני גאה, לעולם לא אוכל להיות גאה. יש לי הרגשה כאילו גיליתי פתאום שמשהו שחשבתי שהוא נעלה וראוי לשמו הוא בעצם קלוקל ומסוג ב'. אני מתפטרת מן המועדון".
"לא, לוסי, לא". מחתה סו. "אסור לך להתפטר. עוד לא קרה שחברה תתפטר מן המועדון. אף אחת מן החברות לא תדבר אליך לעולם".
קולה של רוז היה מלא בוז. "הניחי לה להסתלק. למי אכפת ? בין כה לא היתה חברה חשובה".
לוסי צעדה אל הדלת, אחר נפנתה להביט בהן שוב. "אולי לא הייתי חברה חשובה", אמרה חרישית, "אבל אהבתי את המועדון בכל ליבי. עכשיו אני מבינה שאהבתי אותו בגלל מה שיחסתי לו, לא בגלל מה שהינו". היא הסירה את סמל המועדון מעל שמלתה והניחה אותו על השולחן שליד הדלת. אחר יצאה בעקבות רוזמרי.

 ********************************************************************

 סודו של אח:

יאיר הגיע לכיתה שלנו לפני שלוש שנים. זה היה סתם יום לימודים רגיל באמצע החורף של כיתה ח', כאשר המחנכת נכנסה פתאום לכיתה באמצע שיעור היסטוריה, ולצידה ילד חדש ולא מוכר. הוא היה רזה, שיערו שחור ומתולתל, ועל פניו הבהירות נסוך חיוך עדין. "כיתה ח'2 אני מבקשת שקט!", היא פנתה אלינו, "תלמידים, תכירו. זהו יאיר, תלמיד חדש בכיתתנו. משפחתו עברה לעיר השבוע, והוא מצטרף לכיתה שלנו. אני מצפה שתתייחסו אליו יפה ותקבלו אותו כראוי".

 

שלושים ושניים זוגות עיניים סקרניות נתלו בילד החדש שעמד במרכז הכיתה והֵישִיר אלינו מבט. הוא לא היה נראה נבוך או חסר ביטחון, כמו שאולי היינו מצפים מילד זר בכיתה לא מוכרת. הוא עמד שם, רגוע ושליו, וסקר אותנו במבט נבון כשבעיניו הירוקות מנצנץ זיק מיוחד.

 

להיכנס לתוך כיתה מגובשת, במיוחד באמצע השנה זוהי משימה לא פשוטה כלל וכלל. אך יאיר עשה את זה בקלות מעוררת קינאה ממש. הוא פשוט הצטיין בכל דבר. הוא היה תלמיד מבריק, טוב בכדורסל, שנון, יצירתי, טוב לב. בקיצור, טיפוס 'מושלם' כזה. ילד שכל אימא מאחלת לעצמה. היו לו כל הנתונים להפוך במהרה ל'מלך הכיתה'. כולם נעזרו בסיכומים שלו, נהנו להיות בחברתו ואהבו לשחק איתו. ללא שום מאמץ הוא היה יכול להפוך למסמר החברה.

 

משום מה הוא כלל לא היה מעוניין בזה.

למרבה הפלא, הוא נמשך לְהִתְחַבֵּר דווקא עם הטיפוסים היותר שוליים ודחויים בכיתה. אתם יודעים, כל ה'יצורים המוזרים' האלו, אלו שאין להם הרבה חברים, שלא טובים בשום דבר ושאפילו המורים לא מחבבים אותם. דווקא אליהם הוא התחבר. את כל זמנו הוא בילה במחיצתם. למד איתם למבחנים, עזר להם בעבודות והיה מדבר איתם שעות. בשבילם זו הייתה הפתעה גדולה, ובשבילנו - דבר מוזר ותמוה. הילדים הכי דחויים בכיתה פתאום מקבלים כזה יחס מהתלמיד הכי פופולארי ומצליח? משהו פה לא מסתדר! אנחנו, החבר'ה היותר 'נחשבים', לא הצלחנו להבין. 'בשביל מה הוא צריך את זה? מה הוא מוצא אצל ה'מסכנים' האלה?' אני חושב שההתנהגות יוצאת הדופן שלו אפילו קצת פגעה במעמדו החברתי. אבל הוא - לא נראה היה שזה מעניין אותו בכלל. כל דאגתו הייתה נתונה לטיפוסים הדחויים והחלשים.

 

כשהמורים חילקו מבחנים הוא בקושי הציץ במבחן שלו (טוב, ממילא תמיד קיבל בין 95 ל- 100...). הוא דחף אותו לתיק כלאחר יד, וכל מה שעִנְיֵין אותו היה האם גם כל אותם תלמידים בעייתיים, שניסה כל כך לעזור להם להתכונן למבחנים, הצליחו גם כן. אני זוכר פעם אחת כשעברתי בהפסקה ליד חדר המורים, האוזניים שלי קלטו שיחה שהתנהלה בפנים: יאיר מדבר עם המורה למתמטיקה ומבקש ממנו, כמעט מתחנן, שלא יוריד איזה ילד להקבצה הנמוכה. הוא דיבר בכל כך התרגשות ואכפתיות כאילו זה היה אח שלו ממש. לא הבנתי מדוע זה כל כך חשוב לו. שיורידו אותו הקבצה, מה זה העסק שלו בכלל? בהזדמנות אחרת כשההנהלה חשבה לזרוק איזה תלמיד חלש מבית הספר, אני זוכר איך ישב בחדר המנהל עד ששכנע אותו לתת לו הזדמנות נוספת ("אני מבטיח לך, המנהל, רק עוד הזדמנות אחת... הוא ישתפר, אני בטוח... על אחריותי, אתה תראה שהוא יצליח בסוף..."). אם מישהו הציע איזו יוזמה לפעילות חברתית שלא כללה כל מיני ילדים 'פחות נחשבים' יאיר התנגד תמיד בתוקף ואמר לנו: "אנחנו כיתה אחת או לא כיתה אחת? איזה מין דבר זה שחלק מְשַתְפִים וחלק לא?' לא כל כך הבנו את ההתעקשות המוזרה שלו ואני בטוח שאם תלמיד אחר היה מתנהג כמותו כבר מזמן הוא היה מאבד את מעמדו ונדחה הצידה יחד עם כל הטיפוסים המסכנים והשוליים. אבל יאיר, הוא היה בעל עוצמה גדולה מִדַי מכדי שיהיה אפשר לדחות אותו או להתעלם מדבריו. אודה על האמת שבסתר ליבי הערכתי אותו על מה שהוא עושה, אבל מעולם לא הבנתי מה מניע אותו לעשות כך.

 

אך מעבר לכל זה תמיד הייתה לי איזו תחושה פנימית לא מוסברת, שיש בו איזשהו דבר מוזר. למרות שכלפי חוץ היה נראה כנער שמח ועליז, היה משהו עצוב במבט שלו. לפעמים הוא היה שוקע בהרהורים, כשעל פניו ארשת מסתורית שכאילו מכסה על משהו שהוא מנסה להסתיר. הרגשתי שעל אף שהוא איתנו, בעצם הוא לא איתנו באמת. יש איזה סוד גדול שמפריד בינינו.

 

במשך תקופה ארוכה רציתי לגשת אליו ולנסות להבין פעם אחת ולתמיד מה עומד מאחורי ההתנהגות המוזרה שלו. אך מעולם לא יצא לי לעשות את זה.

השבוע זה קרה סוף סוף.

 

ביום שני הכיתה שלנו יצאה לסיור לימודי במעבדות האוניברסיטה, במסגרת מגמת ביולוגיה. ידעתי שיאיר לא יחמיץ את הסיור הזה בשום אופן. שיעורי ביולוגיה היו החביבים עליו ביותר. הנושא של הטבע ומערכת החי עניין אותו מאוד, והוא היה צמא לכל דבר חדש בעניין. הדרך לאוניברסיטה הייתה אמורה לקחת כחצי שעה, ותכננתי לתפוס איתו שיחה אישית תוך כדי הליכה.

הופתעתי מאוד כשהוא כלל לא הגיע באותו יום.

למחרת בבוקר ניגשתי אליו בהפסקה שבין השיעור הראשון והשני, וניסיתי לפתוח בשיחה.

"מה נשמע, יאיר? היית חולה אתמול?", שאלתי.

"לא, אני מרגיש מצוין, תודה", ענה בחביבות, "למה אתה שואל?"

"ראיתי שלא הגעת לסיור במעבדה אתמול. חשבתי שאתה מתעניין בדברים האלו...", ניסיתי למשוך אותו בדברים.

"האמת היא שמאוד רציתי לבוא, אבל פשוט לא התאפשר לי" ענה בקצרה, ולא הסביר יותר.

פתאום הייתה לי תחושה מוזרה שהוא מנסה להסתיר משהו. "למה לא יכולת? מה הבעיה?", התעקשתי.

במשך שניות ארוכה השתררה שתיקה מעיקה, עד שחשבתי שאמרתי משהו לא בסדר.

יאיר נע על מקומו בחוסר נוחות. נראה היה שהוא מתלבט בתוכו האם לומר לי איזה דבר. הוא הביט ימינה ושמאלה וכשראה שנותרנו רק שנינו לבדנו בכיתה פתח את פיו לענות. הוא דיבר בקול נמוך, ושיחרר מפיו את התשובה באיטיות כאילו כל מילה עולה לו במאמץ רב.

 

"אתמול היה יום הזיכרון לאחי. עלינו כל המשפחה לקבר שלו". הוא השתהה לרגע, ואז הוסיף "קראו לו שי. הוא היה אחי התאום".

עכשיו היה תורי לשתוק במבוכה.

הדברים הפתיעו אותי מאוד. מעולם לא ידעתי שהיה ליאיר אח תאום. בוודאי שלא ידעתי שהוא נפטר. 'איך? למה? מתי?', השאלות התרוצצו במוחי. יאיר מעולם דיבר על משפחתו. פתאום שמתי לב לכך שאינני יודע דבר על חייו הפרטיים.

 

"אתה מוכן לספר לי על זה?" שאלתי בזהירות, מקווה שאינני פולש לתחומו האישי ונוגע בנקודות רגישות מדי.

מה שקרה בדקות הבאות הפתיע אותי מאוד.

זה היה כאילו איזה סכר נפרץ, ומים שהיו עצורים זמן רב פורצים בסערה קדימה ושוטפים את כל הנקרה בדרכם. יאיר שלא היה דברן גדול, פתאום דיבר ודיבר, ושטח בפני את הסיפור המלא, את הסוד המסתורי שהסתיר כל השנים.

 

וכך הוא סיפר:

"זה קרה לפני ארבע שנים. שי ואני היינו אז בכיתה ז'. גרנו באותן שנים בעיר אחרת, ולמדנו בבית הספר המקומי. שי היה אומנם אחי התאום, אך הוא היה שונה ממני מאוד. הוא היה טיפוס 'רוחני' כזה, אחד שחי לו בעולם מִשֶלוֹ. הוא אהב לקרוא ספרים, היה כותב שירים והגיגים, ותמיד שקוע במחשבות ובדמיונות. הוא היה ילד עדין ורגיש ובעל לב זהב, ומעולם לא פגע באיש.

 

כיוון שהיינו אחים, לא רצו להכניס אותנו לאותה כיתה, ושמו אותנו בכיתות המקבילות. אני הסתדרתי מצוין בכיתה שלי, והייתי מקובל בין הילדים. אך אצל שי המצב היה הפוך לגמרי. לרוע מזלו בכיתה שלו הייתה קבוצה של ילדים שמבחינה חברתית שלטו בכיתה ביד רמה. כל מי שלא היה מוצא חן בעיניהם - היה נדחה לשוליים. מי שניסה להתנגד להם היה עלול למצוא את עצמו מנודה מהחברה. שי, מבחינתם, היה טרף קל. טיפוס שונה קצת, שקל לרדת עליו ולצחוק על חשבונו. הם פשוט התעללו בו. לא שיתפו אותו בשום דבר, לעגו לו ולגלגו על כל דבר שעשה או אמר. הוא הפך להיות שק החבטות של הכיתה. ילדים אחרים פחדו להתחבר איתו כדי לא למצוא את עצמם במצב שלו. נוסף לזה, למרות שהיה אומנם ילד חכם, הצטיינות בלימודים לא הייתה בראש מעייניו. הוא העדיף להשקיע בקריאת ספרים וכתיבת שירים, על פני התכוננות של שעות לכל מבחן. התוצאה הייתה שציוניו בלימודים היו נמוכים, וגם המורים לא כל כך חיבבו אותו. אני, שעקבתי בצער אחרי כל זה מהצד, ניסיתי לעשות מה שיכולתי, אך מה כבר יכולתי לְשַנוֹת?

 

חייו הפכו לגיהינום. הוא שנא ללכת לבית ספר. הוא היה ילד שתקן, וספג הכול אל תוכו בלי להתלונן. אפילו להורים לא סיפר דבר. הם גילו בעצמם חלק מן הסיפור, רק כשחזר יום אחד מבית הספר כשפניו חבולות לאחר שכמה תלמידים היכו אותו. הם ניסו להתערב ולדבר עם המנהל שיעשה משהו בעניין, אך זה היה מעט מדי ומאוחר מדי. כששום דבר לא עזר הם דרשו להעביר אותו לכיתה שלי. המנהל סירב. "לא שמים שני אחים בכיתה אחת. זה עלול לגרום לבעיות חברתיות ולימודיות", הוא התעקש. ואני ראיתי לנגד עיני איך אחי האהוב הולך ודועך. כבודו העצמי מושפל עד עפר וכל אישיותו נרמסת על ידי כמה ילדים אכזריים, שיכול להיות שבעצמם לא היו מודעים למשמעות של מה שהם עושים".

 

יאיר עצר לרגע את סיפורו ונשם נשימה עמוקה, כאילו מנסה לאסוף כוחות בשביל המילים הבאות. הוא עצם את עיניו מנסה להתרכז, ואגלי זיעה בצבצו על מצחו. פניו היו מיוסרות כאילו הדברים קורים ממש עכשיו. לאחר כמה שניות של שקט, המשיך בסיפורו:

"בסוף השנה השכבה יצאה לטיול במדבר יהודה. באותו בוקר כשהתארגנו ליציאה מהבית שי פנה אל אימא שלנו ואמר לה שהוא לא רוצה לצאת לטיול. אימא ניסתה לעודד אותו: "למה לא, חמוד? אני בטוחה שתהנה שם. אתה הרי כל כך אוהב לטייל בטבע". אני הבנתי לליבו. כשאין לימודים ושיעורים, יש לתלמידים האחרים יותר פנאי להקניט אותו ולהציק לו. שי ניסה להתעקש עוד קצת, אך לבסוף נכנע ויצאנו שנינו לטיול. אני הלכתי עם הכיתה שלי שצעדה קדימה, והוא עם הכיתה שלו מאחור. שי צעד בסוף הטור, משתדל להתרחק מהילדים האחרים ולהתייחד עם מחשבותיו. הוא אהב מאוד את הטבע. הנוף והיופי שסביבו תמיד עוררו אצלו השראה שסייעה לו בכתיבת השירים שלו. הוא לקח איתו את המחברת שלו. המחברת האישית, שם היה כותב את כל סודותיו הכמוסים, הגיגיו והשירים שחיבר.

 

הטיול התנהל לו לאיטו וקבוצת הילדים השתרכה על פני מרחק גדול, כשמדי פעם עוצרים למנוחה ולצמצום פערים. זה קרה באחת העצירות, כאשר, כמו תמיד, שי הגיע אחרון. רוב הכיתה הייתה מכונסת במעגל סביב המדריך שאמר כמה דברי הסבר על מה שרואים מסביב. שי הגיע לאיטו והצטרף בשקט אל המעגל. אחד הילדים לא היה יכול להתאפק וזרק לעברו: "שוב העצלן הזה מגיע בסוף... תיזהר שלא תרחף יותר מדי, שי. שלא תיפול בטעות מאיזה צוק". כל הילדים פרצו בצחוק. שי שליבו ספג עוד חץ מורעל, נשך את שפתיו, השפיל את ראשו ולא אמר דבר. הוא התיישב על איזו אבן בצד, שלף את מחברתו מהתיק, וניסה להתרכז במה שכתוב לפניו. אני לא הייתי נוכח באותו אירוע כיוון שהכיתה שלי צעדה כמה מאות מטרים קדימה. את כל מה שהתרחש שמעתי אחר כך מאחד התלמידים שהיו שם".

 

יאיר עצר לרגע בשטף דיבורו. עיניו היו רטובות. דמעה רותחת חצתה את פניו והמליחה את שפתיו שהיו יבשות ורועדות. אגרופיו היו קמוצים ומצחו היה חרוש קמטים. ניכר היה שסערה מתחוללת בקרבו. דקה של דומייה חלפה לפני שהמשיך בסיפורו: "בועז, מי שהיה נחשב ל'מלך הכיתה', טיפוס קשה ושחצן, שהיה אחד מראשי המתעללים באחי, ניגש אל שי וחטף מידיו את המחברת. הוא נעמד על גבי איזה סלע, ואמר בקול מתקתק: "נו, אז מה יש לנו כאן?..." כל העיניים הופנו אליו, נהנות מההצגה שמתחוללת לפניהם חינם אין כסף. שי ניסה לקחת מידו את המחברת, אך בועז היה חזק ממנו. הוא פתח את המחברת ואמר: "מעניין מאוד. אני רואה שנהיית לנו משורר, אה?" שי התחנן לפניו: "בבקשה, תחזיר לי המחברת שלי. כתובים שם דברים אישיים". אך בועז התעלם מתחינותיו. הוא התחיל לקרוא כמה שורות מהכתוב שם, כשכל הילדים מגחכים, ושי עומד שם חסר אונים כשכולו חיוור ורועד. המורָה והמדריך צפו במחזה מן הצד ולא עשו דבר. כעבור כמה שניות של התעללות אכזרית כנראה שנמאס לבועז, והוא זרק את המחברת אל האדמה. שי התנפל עליה כעל אוצר יקר ואימץ אותה אל חזהו, כשדמעותיו מכתימות את שמו שהיה רשום על הכריכה בכתב ידו העדין. המדריך הכריז בקול: "קדימה תלמידים, ממשיכים הלאה במסלול", וכולם לקחו את תיקיהם והחלו בצעידה זריזה קדימה.

כולם חוץ מאחד.

 

כעבור דקה אחת בלבד נשמעה צרחה שפילחה את האוויר.

זו הייתה המורה צילה שהלכה בסוף טור התלמידים. הקול שלה הגיע עד לכיתה שלי שצעדה במרחק של כמה מאות מטרים קדימה. "תזעיקו חובש, מהר, הוא נפל".

עשרות תלמידים פנו לאחור והחלו לרוץ למקום האירוע. לצידו של השביל השתרע לו מדרון תלול שבקצהו פעורה תהום עמוקה. גם אני רצתי לשם כמו כולם. כיוון שהלכתי בתחילת המסלול הגעתי חזרה רק בין האחרונים. כשרק התקרבתי המדריך ניגש אלי ולפת אותי בשתי ידיו הגדולות: "עצור, יאיר, אל תסתכל למטה". לא הבנתי למה הוא עצר דווקא אותי. עברו כמה שניות עד שההכרה האיומה החלה לחדור למוחי – זה היה שי שנפל...

נכנסתי להיסטריה. התחלתי להשתולל ובקושי רב הצליחו להרגיע אותי. ברקע קלטו אוזניי את קולה של המורָה צילה, נסערת אף היא 'אני לא מבינה. הוא הלך לידי בצד השביל. לרגע אחד סובבתי את ראשי והוא כבר לא היה שם. כנראה סטה מהשביל בטעות והחליק למטה...'. 

לכוחות החילוץ וההצלה שהגיעו למקום כעבור חצי שעה לא נותר הרבה מה לעשות. אי אפשר להישאר חי מנפילה כזו..."

 

יאיר עצר בסיפורו, הוציא מטפחת מכיסו ומחה את פניו שהיו רטובות מזיעה ומדמעות. למרות הקושי לספר ולהיזכר בדברים נדמה היה שהוקל לו במקצת. כאילו אבן כבדה הוסרה מעל ליבו.

"למחרת התקיימה ההלוויה ולאחריה השִבעה. אנשים רבים באו לנחם את ההורים על האסון הנורא. לאבד ילד קטן, עדיין לא בן שלוש עשרה, זה דבר בלתי נתפס ממש.

כעבור שלושה ימים המנהל והמורָה ישבו בסלון שלנו, כשמסביבם כמה מתלמידי הכיתה, ביניהם גם בועז ואחרים, מאלו שהציקו לאחי.

 

"אין מילים בפי", אמר המנהל, "הוא היה ילד כל כך טוב. כמה חבל, למות פתאום בתאונה  כזו. זה רק מלמד אותנו עד כמה חשוב להקפיד על תקנות הבטיחות בטיולים. זה ממש פיקוח נפש".

אני ישבתי שם בצד. הרגשתי שאני עומד להתפוצץ. הלב שלי היה מלא על גדותיו. קמתי ממקומי ונעמדתי במרכז הסלון. כל העיניים הופנו אלי. "זו לא הייתה תאונה, אדוני המנהל", לא יכולתי להבליג יותר, "זו הייתה התאבדות, או אולי יותר נכון לומר רצח..."

שקט מקפיא השתרר בחדר. כמה מן הילדים היושבים שם התכווצו במקומם.

אבא עצר אותי מייד "תפסיק, יאיר. מה עובר עליך?" אימא התנצלה לפני הנוכחים "זה קשה לו מאוד, אתם מבינים. שי הוא אחיו התאום. הם היו מאוד קשורים" "אסתי, קחי אותו בבקשה לחדר", היא ביקשה מאחותי הגדולה".

יאיר קם ממקום מושבו וניגש באיטיות אל החלון. בפתאומיות הסתובב אלי ופניו בוערות. קולו היה שבור:

"שיגידו מה שיגידו. אני יודע. זו לא הייתה תאונה! השביל היה מספיק רחב, ושי ידע לשים לב לדרך. הוא לא החליק בטעות. הוא פשוט רצה לעצור את ההשפלה הזו, אתה מבין? כמה כבר ילד קטן יכול לספוג? ילדים חסרי רגישות שפכו את דמו ורמסו את כבודו עד עפר. הצוקים רק סיימו את מה שהם התחילו..."

הצלצול לתחילת השיעור השני קטע את הדברים.

 

תלמידים אחדים החלו להיכנס חזרה לכיתה. יאיר התקרב אלי וסיים את סיפורו בזריזות. "לא רציתי לחזור עוד לבית הספר הזה. שנאתי את התלמידים. שנאתי את המורים. שנאתי את המנהל. לא יכולתי להסתכל להם בעיניים. שמחתי כל כך שכעבור כמה חודשים המשפחה נאלצה לעבור מקום מגורים כיוון שאבי החליף מקום עבודה, ואז עברתי לבית הספר הזה".

הכיתה כבר החלה להתמלא והשיעור עמד להתחיל. יאיר פנה לעבר מקומו וחתם את דבריו בשאלה: "רצית לשאול משהו נוסף?"

נזכרתי בסיבת השיחה שלנו.

 

שתקתי.

 

עכשיו הכול מובן.
******************************************************************************************************************************
שני זאבים
 

ילד אנדיאני ניגש אל סבו וסיפר לו על כעסו הרב על חבר שעשה לו עוול...

הסב הקשיב לנכדו בקשב רב, וענה לו ברוגע: "אספר לך סיפור. גם אני לעתים חשתי שנאה עזה

כלפי אלה אשר לקחו כל כך הרבה, ואפילו לא הרגישו שום חרטה

אך, מה בעצם השינאה עושה? היא מתישה אותנו. השינאה כלל אינה מזיקה לאויבינו.

זה כמו להחזיק רעל ביד, ולקוות שהאויב ימות."

 

"גם אני נלחמתי רבות עם רגשות אלה. זה כאילו שישנם שני זאבים בתוכי. זאב אחד בעל לב טוב

אינו מזיק. הוא חי בהרמוניה עם כל מי שמסביבו, ואינו נפגע כשאין כוונה לפגוע בו.

הוא נלחם רק כשצריך, וגם אז הוא עושה זאת בצורה נכונה."

 

"אבל...הזאב השני...אוי...הדבר הכי קטן גורם לו לאבד את עשתונותיו. הוא רב עם כל אחד,

כל הזמן, ללא סיבה. הוא אינו יכול לחשוב, מכיוון שכעסו ושנאתו חזקים כל כך.

זהו כעס חסר תוחלת, מכיוון שהוא איננו מוביל לשום מקום, ולא יכול לשנות מאומה."

 

"לעתים קשה לי לחיות עם שני הזאבים בתוכי. שניהם מנסים לשלוט ברוחי."

 

הילד הסתכל בענין רב אל תוך עיניו של סבו, ושאל:

 

"איזה מביניהם מנצח?"

 

הסבא חייך וענה: "זה שאני מאכיל אותו."

משהו על קיבעון

מדענים עשו ניסוי בחמישה קופים.

הכניסו לתוך כלוב סולם, והניחו עליו כמה בננות.

לאחר מכן, הכניסו לתוך הכלוב 5 קופים.

בכל פעם שאחד הקופים טיפס על הסולם, המדענים השפריצו על הקופים האחרים זרם מים קרים בעזרת צינור.

דבר זה גרם לכך שבכל פעם שאחד הקופים העז לנסות לעלות על הסולם,

הוא קיבל מכות מהקופים האחרים.

לאחר זמן מה, אף אחד מהקופים לא העז לעלות על הסולם, למרות הפיתוי הרב.

שדרוג הניסוי- ואז המדענים החליטו לשדרג את הניסוי. הם הוציאו את אחד הקופים מהכלוב, ובמקומו הכניסו קוף אחר.

כמובן שהוא מיד ניסה לעלות על הסולם על מנת להגיע לבננות.

באותו רגע, הוא קיבל מכות מהקופים הוותיקים.

לאחר כמה נסיונות, הוא החליט שלא לנסות יותר,למרות שלא הבין את הסיבה למכות, ולא

הבין מדוע איש אינו נוגע בבננות.

 למחרת החליפו המדענים קוף ותיק אחר עם קוף חדש.

שוב אותו סיפור חזר על עצמו. ברגע שהקוף החדש ניסה לטפס על הסולם, כל הקופים

האחרים הרביצו לו, ולכן הוא ויתר על הבננות.

וכך גם עם הקוף השלישי, הרביעי והחמישי.

הקבוצה החדשה

משלא נותר אף קוף וותיק בקבוצה (תזכורת: הוותיקים הם היחידים שקיבלו שפריץ מים קרים),

ניסו המדענים להחליף את אחד הקופים החדשים עם קוף אחר.

ושוב, הקוף קיבל מכות ברגע שניסה לטפס על הסולם, על מנת להגיע לבננות.

 אם היו שואלים את הקופים מדוע הם עשו זאת, הם היו עונים:

"אינני יודע, אבל כך נעשים פה הדברים ".

 מוסר השכל

אם במקום עבודתך דברים נעשים בצורה מסוימת, ואינך מבין את הסיבה,

מוטב שתחקור ותנסה להבין מדוע זה נעשה כך. תגדיל ראש. אולי

אתה תהיה זה שיעשה שינוי חשוב. מי יודע, אולי גם תתוגמל על כך.

מה שחשוב, אל תעשה דברים רק בגלל שאחרים עושים אותם.

הסיפור הוא על ילד קטן בהודו, אשר התקרב לעבר גורו שישב והחזיק משהו בידו.

"מה יש לך ביד?" שאל הילד.

"גולם", ענה הגורו. "בתוך הגולם יש פרפר. בקרוב הגולם יבקע ויצא ממנו הפרפר".

"אתה יכול לתת לי אותו?" שאל הילד.

"כן". אמר הגורו. "אבל תבטיח לי שכשיבקע הגולם, והפרפר ינסה לקפוץ ולהכות עם כנפיו על

דפנות הגולם, אתה לא תעזור לו לצאת. הוא חייב לצאת בכוחות עצמו".

הילד הבטיח ולקח את הגולם הביתה.

בבית ישב הילד והביט על הגולם.

 

 

 

לפתע ראה הילד שהגולם מתחיל לזוז ולהתנועע. לאחר מכן הוא נבקע.

בתוכו היה פרפר לח ויפה, אשר היכה בכל כוחו על דפנות הגולם, בנסותו לצאת ממנו, אך ללא הצלחה.

 הילד רצה לעזור לפרפר לצאת, אך זכר את דברי הגורו ונמנע מלעזור לו.

 לאחר זמן מה, הילד לא יכל יותר להתאפק. רחמיו גברו על הבטחתו.

הוא פתח את שני חצאי הגולם לרווחה.

הפרפר היכה מעט בכנפיו ועף החוצה.

 אך מיד נפל ומת.

 הילד הרים את הפרפר המת, ופרץ בבכי.

בעוד הפרפר בידו, הלך הילד אל הגורו, והראה לו אותו.

 הגורו הביט בילד ואמר: "נכון שעזרת לו לצאת?"

"נכון", ענה הילד.

 "אתה לא מבין", אמר הגורו. "השתוללות הפרפר בתוך הגולם מחזקת את כנפיו. ברגע שהוא מכה

בדפנות הגולם, שרירי כנפיו מתחזקים. בכך שעזרת לו, אתה מנעת ממנו לפתח את שרירי כנפיו,

שאותם הוא צריך על מנת לשרוד".

הטבעת
תלמיד אחד ניגש אל מורו בנוגע לסוגיה כלשהי.

"אני בא אליך, מפני שאינני מצליח להתמודד לבד עם הבעיה שלי. כולם אומרים שאני חסר תועלת,

שאין לי תכלית ושאני רק בור וטיפש. איך אוכל להשתנות"?

 המורה, בלי לסתכל עליו, ענה לו:

"אני מתנצל, בני, אני כרגע עסוק בבעיה משלי. לאחר מכן, אולי..."

 לאחר שניה של שקט אמר:

"אם תעזור לי לפתור את הבעיה שלי במהירות, אולי אוכל לעזור לך להתמודד עם שלך".

 "בוודאי, אדוני", השיב הילד. אך, הרגיש מיד חסר ערך.

 המורה הסיר טבעת מאצבעו ואמר: "קח את סוסך. רכוב עד השוק. תמכור עבורי את הטבעת, מכיוון שאני חייב כסף. כמובן, נסה לקבל את המחיר המירבי. אך, בשום אופן אל תמכור אותה בפחות ממטבע זהב אחד. לך, וחזור עם הכסף כמה שיותר מהר".

 הילד לקח את הטבעת ויצא. כשהגיע לשוק, החל להציע אותה לסוחרים. הם מאוד הסתקרנו, ורק חיכו לדעת כמה הילד מבקש עבורה.

 כאשר הילד דיבר על טבעת זהב, רבים פרצו בצחוק. אחרים פשוט הלכו בלי להתייחס. רק איש זקן אחד הואיל בטובו להסביר לילד האומלל כי מטבע זהב הינו יקר מדי לטבעת.

 מתוך רצון טוב, חלק ניסו להציע מטבע ארד, ואפילו מטבע כסף. הילד לא התפשר, ועקב אחר הוראותיו של מורו, שלא להסכים לשום דבר פחות ממטבע זהב.

 לאחר שניסה למכור את הטבעת לכל העוברים בשוק, מושפל ומאוכזב מכשלונו, עלה על סוסו ושב אל מורו. לו היה בבעלותו זהב, היה הילד בעצמו קונה את הטבעת, על מנת להתפנות לבעייתו.

 הגיע התלמיד את המורה והתנצל:

"אדוני, אני מצטער. כשלתי במשימה שנתת לי. יכולתי להשיג שניים או שלושה מטבעות כסף. אבל חוששני כי אי אפשר להטעות אף אחד באשר לערכה של טבעת זו".

 "חשובים הם דבריך, בני", השיב המורה בחיוך. ראשית, עלינו להכיר את הערך האמיתי של טבעת זו. עלה שוב על סוסך ורכוב אל הצורף. מי יותר ממנו יידע את ערכה האמיתי? ולא משנה כמה יציע לך, אל תמכור אותה. חזור אלי עם הטבעת שלי".

 הילד נכנס אל הצורף והושיט אליו את הטבעת שיבחן אותה. הצורף התבונן בה בזכוכית מגדלת, שקל אותה ואמר:

 "אמור למורה שלך, שאם הוא רוצה למכור היום, לא אוכל לתת לו יותר מחמישים ושמונה מטבעות זהב".

 "חמישים ושמונה מטבעות זהב?" אמר הילד בהתלהבות.

 "כן", השיב הצורף, "ואני מאמין כי בעוד זמן מה אוכל להציע לו שבעים. אבל, אם מדובר בעניין דחוף, אז...".

 הילד רץ בהתלהבות אל מורו כדי לספר לו.

 "שב", אמר המורה.

 לאחר שהאזין לסיפורו של הילד, ענה:

"אתה כמו טבעת הזהב הזו. אוצר בעל ערך יקר ויחיד במינו. אבל, רק מומחה מסוגל להבחין בזאת. חשבת שכל אדם יכול לנחש את ערכה האמיתי?" ותוך כדי דיבור החזיר את הטבעת אל אצבעו.

  היכנס לעריכת כותרת תחתונה לשינוי טקסט זה  
בעז"ה נעשה ונצליח!
יישר - כוח לכל המדריכים על העבודה! =)