התקשורת העיקרית בין שני אנשים- היא הקשבה.

במהלך היום, כשכולם רצים ממקום אחד לשני כשאנו מרגישים שיש לנו המו-ן דברים להספיק, אנו לא מקשיבים. אנו שומעים, אך לא מקשיבים. לא לעצמנו, ויותר מכך- לאחרים.

אני מקווה, שבפעולה הזו, נפתח קצת את ההבנה של החניכים להקשיב לשני, וזה יביא מעט את השכונה הקטנה, האזור שלנו, להיות יותר סבלניים, לשמוע, ולהקשיב גם לאחרים.

מהלך:

1.הושב את החניכים במעגל. עליכם לספור מ1-10. חוקי המשחק:

·         שני אנשים לא יכולים לאמר את אותו המספר באותו הזמן.

·         שתיים או יותר לא יכולים לאמר את אותו המספר.

·         אתה לא יכול לאמר מספר אחרי שמישהו שיושב מאחד הצדדים שלך, אמר אותו.

·         אסור לתכנן באיזה סדר אומרים את המספרים.

·         כל פעם שעושים טעות, צריך להתחיל לספור מחדש.

אם יש לך הרבה חניכים, זה ייקח הרבה זמן, עד שהם יבינו שאם הם רוצים לספור עד 10, הם צריכים להקשיב. ו- "ולהשים עין". ברגע שהם יבינו את זה, הם יצליחו. אם אתה רואה שהם לא מצליחים, וממשיכים לריב, וצועקים אחד על השני- "שתוק! תפסיק לספור!" ודברים כאלה, הפסק את המשחק, ואמור להם להקשיב.

בחר חמישה מתנדבים. 4 מהם יוצאים החוצה ואחד נשאר בתוך החדר, ושומע את הסיפור שלך.

2. ספר לילדים בחדר סיפור בעל הרבה פרטים.

לדוגמא: "יום ראשון שעבר היה לי טיול. אז, התעוררתי בבוקר, לבשתי את החולצה האדומה שלי, לבשתי את החצאית הכחולה, והמכנסיים הורודות מתחת. ביקשתי מאמא שלי כסף לקנות כמה אוכל במכולת. אכן אמא שלי נתנה לי 50 שקל. למרות שהייתי צריכה 70. יצאתי מהבית שלי, ירדתי ברחוב, פניתי שמאלה, ואז ימינה לרחוב משיח בורוכוף, ואז פניתי שוב ימינה לרחוב ימין משה. משם כבר עצרתי מונית לבנה, אגב הנהג היה ערבי, היה כתוב מוחמד, והוא הוריד אותי ליד המכולת של יששכר. קפצתי למכולת, קניתי 5 לקקנים אדומים ו2 לקקנים צהובים. ושלושה חבילות ליקריש. אחת אדומה ושניים שחור. קניתי גם לחם, קל, חיטה מלאה, בגלל שאני על דיאטה, אה ומיץ תפוזים לאחותי יפה. ועוד כמה חטיפים לדרך. עתה חזרתי הביתה. הדרך הפעם הייתה שונה. במקום ללכת מחצית מהדרך- התקשרתי לאחי ראובן ובקשתי ממנו שיבוא לאסוף אותי מהיירקניה של בני. הוא אסף אותי וכך הגעתי ישר הביתה! אך איזה בוקר נפלא!

ספר להם סיפור מעין זה, לכולם, ועל המתנדב שנשאר בחדר לספר את אותו סיפור במדויק למתנדב השני. וכך מספרים עד שמגיעים למתנדב האחרון והוא מספר לכולם את מה שידוע לו.

לאחר שהם יסיימו, ספר את הסיפור המקורי. המתנדבים כמובן יהיו מופתעים לשמוע את הסיפור האמיתי, עם הפרטים המדויקים.

שאל את כולם- מדוע המתנדבים היו מופתעים?

כל אחד מהם שמע את הסיפור, אך לא שם לב לפרטים.

זה מה שקורה כשאתה לא מקשיב- אתה שוכח את הפרטים.

מה ההבדל בין שני המשחקים?

במשחק הראשון, כולם רצו לדבר, לאמר מספר, אם 'קפצת' ע"מ לאמר את המספר, הקבוצה מפסידה. במשחק הזה, היית צריך לשים לב, מה הולך מסביבך, ורק אז לאמר את המספר.

כעת נשחק טלפון מתוקן- כולם יושבים במעגל. המדריך לוחש מילה <עדיף מסובכת..> באוזנו של מי שיושב לידו. על אותו חניך להעביר את זה הלאה. עד שמגיעים לסיוף הסבב. ועל החניך האחרון לאמר את המילה בקול רם. מה שקורה זה שהמילה שאמרנו בתחילה היא לא אותה מילה שהחניך האחרון שמע.

במשחק הזה כל אחד שמע מה שהוא שמע, וזו הייתה הדרך שהייתה לו להעביר את המילה לאחר.

זה מה שקורה כשאנו שומעים לשון הרע. כולם צריכים לשמוע לשון הרע, אפילו אם זה לא ממש ענייננו. זה תמיד מעניין. בשביל לשון הרע, אנו תמיד שם לשמוע, ותמיד יהיה לנו זמן בשביל זה, אפילו אם זה לא מעניין אותנו.

שאל את החניכים- מה ההבדל בין שמיעת לשון הרע, ולהקשיב למישהו.

למה כולם מעדיפים להקשיב לדברים הלא טובים על אנשים, אך כשזה מגיע למצב שמישהו צריך עזרה, או שמישהו צריך  אותך בשביל שתקשיב לכול הבעיות שלו, ורק להיות שם בשבילו, אנחנו לא שם?

הקרא לחניכים את הקטע הקצר הבא אודות הקשבה:

"ואני זוכר את אבא שלי, שתמיד העריך ואמר לי: "עלינו ללמוד להקשיב. מכול הלב. להקשיב לכולם. לאיש, לאישה, ילד, ילדה, חיה, עץ, ואפילו לעלה הקטן. תזהר! הרגע כמעט דרכת על פרח!".

אנשים חושבים שלהקשיב באמת זה מאוד קל, אתה לא צריך לעבוד בשביל זה או על זה. אך זוהי הטעות הגדולה ביותר.

על מנת לשמוע מכול הלב, צריך שיהיו לנו כוחות גדולים.

אם נלמד את עצמנו להקשיב, העולם יהיה הרבה יותר טוב.

זה על הקשבה.

עכשיו, קרא עם החניכים את ההלכה מהרמב"ם אודות לשון הרע:

"וגדול עוד יותר עוונו של המספר "לשון-הרע" , על חברו שלא בפניו, אפילו אם הוא מספר אמת. שהרי הוא משיאו שם רע בציבור.... זהו שהכתוב אומר: "לא תלך רכיל בעמך, לא תעמוד על דם רעך" . השווה הכתוב את המספר בגנותו של חברו לעומד על דמן. ומה משמע" רכיל" , זה ההולך כרוכל בין אנשים, שומע דברי גנאי על זה, ומספרם לזה" .

"אמרו חכמים: שלוש עבירות נפרעין מן האדם בעולם-הזה, ואין לו חלק לעולם-הבא: עבודת-כוכבים, וגילוי עריות, ושפיכות- דמים, ולשון-הרע כנגד כולם. ועוד אמרו חכמים: כל המספר בלשון-הרע, כאילן כפר בעיקר.... ועוד אמרו חכמים: שלושה לשון-הרע הורגת- האומרו, והמקבלו, וזה שאומר עליו.

והמקבלו יותר מן האומרו" .

לאחר שקראת עם החניכים את הדברים האלו, אתה יכול לסכם:

לשמוע לשון הרע, הרבה יותר קל מאשר לשבת ולהקשיב לחבר. כשאתה שומע לשון הרע, אתה חושב שאתה לא עושה כלום, ואתה חושב שזה רק מידע מיותר.

כשאתה שומע דברים שאתה לא אמור לשמוע, אתה מעביר את זה לאנשים אחרים, ועד שזה מגיע לסוף, זה כבר לא נשמע כמו הסיפור המקורי, ואז, כל מי ששמע את מה שאמרת, חושב דברים רעים על אותו האדם שהלשון הרע היה עליו. אתה שומע, אתה מעביר את זה הלאה, ואז אתה שוכח מזה. אתה לא קולט כמה גדול הנזק שעשית כשרק- "שמעת קצת לשון הרע.."

אך, כשמישהו בא ומבקש ממך לשבת, ולתת לו את הזמן שלך בשביל להקשיב לבעיות שלו, אתה לא רוצה, בגלל שזה על הזמן שלך. כשאתה חושב על זה, אתה לא רוצה לשמוע על בעיות אחרות, יש לך את הבעיות האישיות שלך.

אנו צריכים ללמד את עצמנו להקשיב יותר, אפילו אם זה על הזמן שלנו, ולשמוע פחות לשון הרע. הנזק של לשון הרע הרבה יותר ארוך ומסובך.

אף אחד לא רוצה לשמוע על עצמו דברים מפי מישהו אחר.

משחקים משחקים בלי לדבר בכלל. למשל-להסתדר בשורה לפי מידת הנעליים, לפי הא'-ב' של השם של האבא וכו'

משחק השוקולד, תופסת,זרם.

צ'ופר:

"כשאני מדבר אלייך ואתה רק "יופי יופי" משיב,

אני יודע שאתה כלל לא מקשיב!

 לא מקשיבים מאת אפרים קישון

לפני ימים מספר גיליתי, באופן מקרי לגמרי, שהבריות אינם מקשיבים. קשה להסביר זאת. המקרה שקרה כך קרה: ישבתי עם משפחתי הענפה במסעדה החדשה של מארטין וציון, ולחמנו בסכינים קהות בסטייק-פילה נוקשה מגולדה. ציון חלש על המטבח, ואילו בעל המקום השני, מארטין האלגאנטי, החליק בין השולחנות על בהונותיו, ובשביל כל אחד מן הסועדים מצא כמה ביטויים של אדיבות. כאשר הגיע אלינו, גהר מארטין מעלי באופן אינטימי מאוד, ולחש:

       - אני מקווה שהכול בסדר, רבותי, איך הסטייק שלנו?

-      איום - עניתי.

-      אני שמח לשמוע זאת - קד הבוס קידה קלה, אגב חיוך של שביעות-רצון, ורץ הלאה לשולחן הסמוך. חשבתי שזה מקרה חריג של חוסר קומוניקציה וקשיי-שמיעה, עד שלא הגעתי לתחנה הבאה במסלולי, הלא היא מערכת עיתוננו.

בשעת בואי התחוללו במקום חילופי דברים סוערים אודות חידושו של מר שפירא. אך נכנסתי, רץ אלי עורך המשנה, זיגי, ושאל את פי בלהט הוויכוח:

        -         תגיד, אמרתי או לא אמרתי לך, שהוא ישוב לכיסאו בתוך שלושה חודשים?

-            לא אמרת.

-      בבקשה! - שאג זיקי בתרועת ניצחון - שמעתם!

לא מקשיבים. זאת אומרת מקשיבים, אבל קולטים אך ורק מה שהחליטו מראש לקלוט.

הדו-שיח האיזורי הבא הוא דוגמה מאלפת להבלי-הקליטה האלה:

       - מה שלומך?

       - רע מאוד.

       - יופי. והמשפחה?

-      נמאסה עלינו, זה העיקר. תקפצו פעם.

אף אחד לא מקשיב. האם שמעתם את מר ספיר בראיונו האחרון?

       - אדוני השר - פנה אליו איש החדשות - איך אתה יכול להסביר את התופעה, שלמרות
      הכול, משלם הציבור הישראלי את המיסים באופן שוטף בלי טרוניה?

-      אני ער לבעיה - השיב השר - אבל כל עוד נטל הביטחון רובץ על התקציב, אין לדבר על שינויים.

דיבורי אנוש מתנהלים, כנראה, על פסים חלודים, ואופיים כאופי של תוכי ממוצע או רשם-קול רדום. כל אחד מאיתנו הוא "קסטה" על שתיים, המנגנת על פי לחיצה על כפתור, את המלל שלה. אין זה פלא כה גדול איפוא, שלא מקשיבים, לא מקשיבים.

לפני שבוע ימים נכנסתי אל המנהל האדמיניסטרטיבי של עיתוננו, וביקשתי ממנו, כמו כולם, השתתפות מוגברת בהוצאות הרכב שלי. המנהל הנ"ל דיפדף קלות בעיתונים אשר לפניו, ושאל אותי כלאחר פה:

     -         מה נימוקיך?

    - ביטוח הרכב התייקר - הבהרתי - חוץ מזה אחי העובדים הזורעים בדמעה, קצרו ברינה
      את העומר. מי ייתן לי אבר ועפתי אל הארץ אשר בה ינץ השקד, התומר.

    - האוצר לא יסכים - השיב מנהלי - תן לי לבדוק את העניין. התקשר אתי בחלק השני של
      מאי…

לא מקשיבים. אם כי זה יכול להיות גם משחק חברתי משעשע מאוד, להעמיד מדי פעם במבחן את כושר הקליטה המעורער של הבריות. האדם תופס לו באם-הדרך את גדול מבקרי התיאטרון בארץ, ומסביר לו בלהט נעורים:

    -  אין חוקים לבמה, אדוני! יש שמשקיעים במופע מסוים הון תועפות, לוקחים את הכוכבים המפורסמים ביותר, בונים תפאורות-ענק, וההצגה היא הגרועה שבגרועות, ובאותו פרק זמן יוצאים כמה כישרונות צעירים, מלווים קצת כסף מן הקרובים, אוספים שחקנים מן הרחוב, מציגים בלי תפאורה, בלי תזמורת, בלי שום דבר, וההצגה היא ממש נוראית.

    - זהו - התלהב איש שיחנו - רק הכישרון קובע. אולם מצד שני…

לא מקשיבים. אם הקורא החריף איננו מאמין לנו, הבה יעשה ניסיון עם רעייתו, ויגיד לה בקול חנפני בדמדומי הערב: "באתי הביתה בלי כל תיאבון, חביבתי, אבל רק טעמתי את מרק הצ'ורבה שבישלת בשבילי, ובחיי שלא יכולתי להמשיך עוד בארוחה", ועל כן תסמיק הרעיה באושרה כי רב ותלחש: "אני יכולה לבשל צ'ורבה כל יום". מכאן שלא המילים קובעות אלא המנגינה.

    - איך הסרט?

    - בהתחלה היה קצת משעמם, אבל אחר כך מן האמצע ירד לגמרי.

    - טוב, אז ארוץ לראות אותו…

לא מקשיבים. דוגמה נאה היא לתעתועי הקשב, הצהרתנו הקלאסית, שהשמענו בשבוע שעבר באוזני גננת אחת, עזת מצח, שהפגינה זלזול ברננה שלנו.

    -  גברתי הנכבדה - גערתי בה - חיוך אחד של בתי הקטנה שווה לי יותר מכל הצרות
     שבעולם.

היא מאוד התרשמה. לפני החג, דרכנו למישהו בדואר החבילות על הרגל. סליחה, אמרנו, עשינו בכוונה. על לא דבר, השיב הדרוך, זה קורה.

לא מקשיבים לאדם. עצוב מאוד.

  מנהל בכיר צעיר ומצליח נסע, במהירות מופרזת, ברכבו החדש מדגם "יגואר", ברחוב שכונתי. הוא נזהר ובדק שאין מגיחים ילדים מבין המכוניות
החונות, והאט כשחשב שהוא מבחין במשהו.
במהלך-הנסיעה, לא צץ ילד כלשהו, אך, לבנה פגעה בדלת של ה"יגואר".
הוא עצר בחריקת-בלמים ונסע לאחור עד למקום שממנו נזרקה הלבנה. הנהג הזועם
זינק מחוץ למכוניתו, תפס את הילד הקרוב ביותר וצעק עליו: "מה זה צריך להיות? מה אתה עושה? זאת מכונית חדשה והלבנה שזרקת גרמה נזק רב! למה עשית זאת?"
הילד הקטן התנצל: "סליחה... אני מצטער, אבל לא ידעתי מה לעשות". הוא התחיל להתחנן: "זרקתי את הלבנה כי אף לא אחד עצר...".  כשדמעות זולגות על לחייו, הצביע למקום שמעבר למכונית חונה ואמר: "זה אחי. הוא התגלגל מהמדרכה ונפל מכסא-הגלגלים שלו ואינני מצליח להרים אותו". עכשיו הוא כבר התייפח ושאל את המנהל ההמום: "בבקשה, האם אתה מוכן לעזור לי להרים את אחי לכסא-הגלגלים בחזרה? הוא נפצע והוא כבד מדי בשבילי".
הנהג, הנרגש והנסער, ניסה לבלוע את הגוש שחנק את גרונו. הוא הרים במהירות את הילד הנכה והושיבו על כסא-הגלגלים. אחר-כך, הוא הוציא
ממחטת-בד וניקה  את פצעי-הילד. סקירה מהירה הראתה שהילד יהיה בסדר.
"תודה-רבה לך ושאלוקים יברך אותך" אמר הילד אסיר-התודה לנהג הזר.
נסער מכדי לדבר, הנהג הביט בילד המוביל את אחיו בכסא-הגלגלים לאורך-המדרכה, אל ביתם. הדרך, בחזרה אל ה"יגואר" היתה ארוכה וממושכת.
הנזק למכונית היה ניכר, אבל הנהג לא טרח לתקנו לעולם. הוא השאיר אותו כתזכורת למסר הבא: "אל תתנהל מהר מדי בחייך, באופן שיחייב לזרוק עליך לבנה, כדי לזכות בתשומת-לבך!

אלוקים לוחש לנשמה שלנו ומדבר אל הלב שלנו. לפעמים, כשאין לנו זמן
להקשיב, הוא נאלץ לזרוק לבנה עלינו. זאת הבחירה שלנו – להקשיב או לא
להקשיב.

הקשבה

כשאני מבקש להקשיב לי

ואתה מתחיל לי ליעץ -

לא את שביקשתיך עשית.

כשאני מבקש ממך להקשיב

ואתה מנסה להשיב

איך צריך אני להרגיש?

ומדוע אתה פוגע?

כשאני מבקש להקשיב לי

ואתה חושב שעליך לפתור את בעייתי -

אתה מאכזב אותי.

הקשב: כל שבקשתיך הוא להקשיב

לא לפעול, לא לדבר -

רק לשמוע בלי להגיב.

אני יכול לדאוג לעצמי

אינני חסר ישע.

אולי חסר נסיון והססני

אך לא חסר אונים.

כשעושה אתה משהו למעני

שיכול אני לעשות בעצמי -

מגביר אתה חששות

מנציח את מבוכתי.

אולם כשמקבל אתה כעובדה פשוטה

שאני מרגיש מה שאני מרגיש

אזי אינני צריך לשכנע אותך

ומתפנה להבין את המתרחש בתוכי.

אז צצות התשובות

ברורות ובהירות

ואינני זקוק כלל לעצות

כי אני - אני.

גם רגשות לא הגיוניים,

הופכים למשמעותיים

כשמבינים את שהם טומנים

המקור ממנו הם נוגעים.

יתכן שלכן תפילות

עוזרות לאנשים

משום שאלוהים מחריש

אינו מייעץ, אינו מארגן,

הוא רק מקשיב -

נותן לך לחשוב לבד

את הדברים.

לכן אנא, רק הקשב

עת תרצה לדבר - בקש

חכה לתורך