בניית אתרים בחינם
 
מרכז קטעים ופעולות
 לבני עקיבא :) :)
 
 
 
   דף הבית    שמחה    א"י    הקשבה    כבוד    קבלת השונה
   אחדות    משמעות ה"אני"    תפילה    כל מיני    סיפורים וקטעים
 
    דף הבית
    שמחה
    א"י
    הקשבה
    כבוד
    קבלת השונה
    אחדות
    משמעות ה"אני"
    תפילה
    כל מיני
    סיפורים וקטעים

קבלת השונה            

 מטרת הפעולה:
להעביר לחניכים את המסר החיובי שבקבלת השונה מאתנו בחברה בה אנו חיים.

אורך הפעולה: שעה וחצי.

ציוד: מדבקות עגולות בשלושה צבעים שונים, דפים, צבעים.

 

* הפעולה מתאימה לחניכים מכיתה ד' ומעלה.

 

מהלך הפעולה:

 

1. מדבקות על המצח – משחק פתיחה – 10 דקות.

מדביקים על המצח של כל חניך מדבקה בצבע כלשהו. לדוגמה: על 8 חניכים מדביקים מדבקות כחולות. על 8 חניכים נוספים מדביקים מדבקות צהובות. על 4 חניכים מדביקים מדבקות אדומות. אסור לחניכים לדעת איזו מדבקה יש להם על המצח. אומרים לחניכים להתחיל להסתובב ברחבי החדר. בשלב מסוים, אומרים לחניכים כמה דברים שיגרמו להם להתחלק לקבוצות מסוימות. האדומים הם האנשים שהכי פחות כדאי להיות איתם. הצהובים הם לא האנשים הכי הכי, אבל לא כל כך נוראיים. הכחולים הם האנשים הכי נחמדים והכי משתלם להיות איתם. המצב שנוצר: כל האדומים נשארו בודדים, הצהובים מפוזרים חלק לבד וחלק לא, והכחולים – כולם מאוחדים ושמחים.

 

עורכים דיון על המצב שנוצר. שואלים את האדומים – איך הרגשתם כשכולם התרחקו מכם? את הירוקים שואלים איך הם הרגישו כלפי האדומים והצהובים. מדגישים בפני החניכים את העובדה שבגלל שהאדומים הם שונים, השארנו אותם לבד, והם מרגישים רע. משמע, לא כל מי ששונה מאתנו, הוא רע, יש להתייחס גם למי ששונה מאיתנו באופן שווה.

 

 

2. משימות שונות – 40 דקות

מחלקים את הקבוצה לשלוש קבוצות קטנות. כל קבוצה, מייצגת חברה של אנשים שונים בחברה. במסגרת הקבוצה, כל החניכים שבה, צריכים לבצע משימה כלשהי, כמפורט:

 

* אפשרות נוספת: מתחלקים לשלוש קבוצות קטנות, ובכל קבוצה יש לדוגמה שני עיוורים, שלושה אילמים וארבעה אנשים בלי ידיים. מטילים על החניכים לבצע את המשימות הבאות:

 

קבוצה | : עיוורים. מכסים לחניכים העיניים, ודורשים מהם לבצע את המשימות הבאות: זיהוי חברים ע"י מישוש, התקבצות מיחידים לקבוצה, בניית צורה של ריבוע מכיסאות, לצייר ציור של בית ועץ על דף.

 

קבוצה || : אילמים. החניכים צריכים ליצור על הריצפה, צורת משולש או ריבוע אנושית, מבלי לדבר או להוציא קולות. במקרה ונשמעת מילה קטנה או קול כלשהו, מיש פוסלים את הקבוצה ומתחילים הכל מהתחלה.

 

קבוצה ||| : אנשים בלי ידיים. קודרים לחניכים את הידיים מאחורי הגב, ומטילים עליהם להרכיב פאזל גדול על הריצפה. החניכים יכולים להרכיב את הפאזל בעזרת כל חפץ שהם משיגים. במקרה וישנה נגיעת יד, הקבוצה נפסלת ומפזרים מחדש את הפאזל. פעילות נוספת: לצייר ציור על דף, בעזרת הפה או הרגל.

 

בסוף כל פעילות משלושת הפעילויות עורכים דיון קצר על ההרגשה בעת ביצוע המשימה, ועל הקשיים שליוו את הקבוצה בעת ביצוע המשימה. יש להזכיר לחניכים כי הם היו מוגבלים כל פעם רק במשך 10 דקות בכל פעם – ולעומתם ישנם אנשים שמוגבלים בצורות כאלו או אחרות, לאורך כל חייהם, ועלינו לעזור להם כמה שיותר, ולא להתייחס אליהם באופן שונה שיפלה אותם לרעה.

 

 

3. ציורים אישיים – 20 דקות –  (אם נשאר זמן)

כל חניך מקבל דף וצבעים. המדריכים אומרים לחניכים לצייר את עצמם. כל חניך וחניכה מציירים את עצמם על הדף. לאחר 10 דקות עושים סבב וכל חניך מציג את הציור שלו. עורכים דיון קצר ושואלים כל חניך, מדוע הוא צייר עצמו בצורה הזו, וכדומה. בסופו של דבר רואים שכולנו דומים ושווים – כולנו בני אדם, אבל מצד שני, לכל אחד יש את הייחוד שלו, כל אחד שונה.

 

 

 

הברווזון המכוער

טינה הברווזה ציפתה בקוצר רוח להולדת אפרוחיה. כשהגיעה השעה, בקעו האפרוחים בזה אחר זה מקליפת הביצה. רק הביצה הגדולה מכולן השתהתה ולא הצליחה לבקע את הקליפה. כעבור זמן-מה, בקע מן הביצה הגדולה אפרוח מוזר ואפור. הוא היה כהה יותר משאר האפרוחים.

"לא נורא. הוא ישתנה," חשבה לעצמה אימא ברווזה והביטה ברוך בצאצא החדש שלה. הימים חלפו, והברווזון המוזר לא השתנה כלל. כל חיות החווה לעגו לו וכינו אותו "הברווזון המכוער". הברווזון המסכן, שלא היה מסוגל לסבול את ההצקות, החליט לעזוב את החווה. הוא שוטט ושוטט ללא מטרה עד רדת הלילה. הוא פחד מאוד ויותר מכך היה רעב ועייף. לבסוף, נרדם ליד גזע עץ ושקע בשינה עמוקה.

קול פטפוט רעשני העיר אותו משנתו בבוקר המחרת. הוא פקח את עיניו ונוכח כי נרדם לצד אגם יפהפה, שלהקת ברווזי בר שיחקה בו והשמיעה קולות שימחה. הוא שמח מאוד והחליט לפתוח בשיחה עם ידידיו העליזים. לפתע נשמע קול של יריות שהבריח את הברווזים. שוב נותר הברווזון לבדו. במהרה מצא הברווזון חווה חדשה להתגורר בה. שם אשת האיכר האכילה אותו ונתנה לו לישון ליד האח הבוערת והחמימה. אבל, הוא מאוד התגעגע לאגם ולכן החליט לצאת לחפש אגם חדש לגור בו.

ימים על ימים שוטט בודד וחסר מנוחה, עד שנקרה בדרכו אגם. שם למד לחיות ממה שהעניק לו הטבע. ידידינו הקטן גדל במקצת מדי יום ומבלי שהרגיש בכך מראהו השתנה. כשהביט בברבורים שעפו מסביבו, לא יכול היה שלא לחוש קנאה. הם היו יפים ואציליים. עם בוא האביב, הגיעה להקת ברבורים יפהפיים להתגורר באגם. עד מהרה התקרבו אל הברווזון ובקשו לשוחח עימו. "הברווזון המכוער" לא האמין כי היצורים הנהדרים הללו רוצים להיות ידידיו. הוא, שהיה כה מכוער וכה מגושם. לפתע השתקפה אליו דמותו מתוך מימי האגם ונותר פעור פה. לבסוף הבין – הוא עצמו היה אחד מאותם ברבורים נהדרים. הוא הצטרף ללהקה וחי עמם באושר לנצח.
 
 
לקבל את כולם באהבה

 

מהלך הפעולה:

-מספרים את הסיפור "סודו של אח"

 

-משחקים תופסת זוגות.

 

-צ'ופר: מכינים מתנות כאלה קטנות ומצרפים פתק- כמו שאנחנו מקבלים מתנות בשמחה ככה אנחנו צריכים ללמוד לקבל אנשים באהבה !!

 

-מסכמים: כמו במשחק תופסת זוגות, כל השמן מחליפים זוגות ככה גם בחיים יש לנו תקופות שונות וכל תקופה מצטרפים עוד אנשים לחיינו בבית ספר יש לי חברות ואז באולפנא נוספות חברות וגם אם הם שונות וזה שונה אני צריכה ללמוד לקבל אותם באהבה ואחרי זה גם בשירות לאומי גם שם יש אנשי שצריך ללמוד לקבל, וכמו בסיפור שי היה ילד שונה והתייחסו אליו בצורה מגעילה, העליבו אותו, קיללו אותו ומפה אנחנו הכי יכולים ללמוד.. הזדהנו איתו, הרגשנו מה כאלה אנשים מרגישים.

 

 סודו של אח:

יאיר הגיע לכיתה שלנו לפני שלוש שנים. זה היה סתם יום לימודים רגיל באמצע החורף של כיתה ח', כאשר המחנכת נכנסה פתאום לכיתה באמצע שיעור היסטוריה, ולצידה ילד חדש ולא מוכר. הוא היה רזה, שיערו שחור ומתולתל, ועל פניו הבהירות נסוך חיוך עדין. "כיתה ח'2 אני מבקשת שקט!", היא פנתה אלינו, "תלמידים, תכירו. זהו יאיר, תלמיד חדש בכיתתנו. משפחתו עברה לעיר השבוע, והוא מצטרף לכיתה שלנו. אני מצפה שתתייחסו אליו יפה ותקבלו אותו כראוי".

 

שלושים ושניים זוגות עיניים סקרניות נתלו בילד החדש שעמד במרכז הכיתה והֵישִיר אלינו מבט. הוא לא היה נראה נבוך או חסר ביטחון, כמו שאולי היינו מצפים מילד זר בכיתה לא מוכרת. הוא עמד שם, רגוע ושליו, וסקר אותנו במבט נבון כשבעיניו הירוקות מנצנץ זיק מיוחד.

 

להיכנס לתוך כיתה מגובשת, במיוחד באמצע השנה זוהי משימה לא פשוטה כלל וכלל. אך יאיר עשה את זה בקלות מעוררת קינאה ממש. הוא פשוט הצטיין בכל דבר. הוא היה תלמיד מבריק, טוב בכדורסל, שנון, יצירתי, טוב לב. בקיצור, טיפוס 'מושלם' כזה. ילד שכל אימא מאחלת לעצמה. היו לו כל הנתונים להפוך במהרה ל'מלך הכיתה'. כולם נעזרו בסיכומים שלו, נהנו להיות בחברתו ואהבו לשחק איתו. ללא שום מאמץ הוא היה יכול להפוך למסמר החברה.

 

משום מה הוא כלל לא היה מעוניין בזה.

למרבה הפלא, הוא נמשך לְהִתְחַבֵּר דווקא עם הטיפוסים היותר שוליים ודחויים בכיתה. אתם יודעים, כל ה'יצורים המוזרים' האלו, אלו שאין להם הרבה חברים, שלא טובים בשום דבר ושאפילו המורים לא מחבבים אותם. דווקא אליהם הוא התחבר. את כל זמנו הוא בילה במחיצתם. למד איתם למבחנים, עזר להם בעבודות והיה מדבר איתם שעות. בשבילם זו הייתה הפתעה גדולה, ובשבילנו - דבר מוזר ותמוה. הילדים הכי דחויים בכיתה פתאום מקבלים כזה יחס מהתלמיד הכי פופולארי ומצליח? משהו פה לא מסתדר! אנחנו, החבר'ה היותר 'נחשבים', לא הצלחנו להבין. 'בשביל מה הוא צריך את זה? מה הוא מוצא אצל ה'מסכנים' האלה?' אני חושב שההתנהגות יוצאת הדופן שלו אפילו קצת פגעה במעמדו החברתי. אבל הוא - לא נראה היה שזה מעניין אותו בכלל. כל דאגתו הייתה נתונה לטיפוסים הדחויים והחלשים.

 

כשהמורים חילקו מבחנים הוא בקושי הציץ במבחן שלו (טוב, ממילא תמיד קיבל בין 95 ל- 100...). הוא דחף אותו לתיק כלאחר יד, וכל מה שעִנְיֵין אותו היה האם גם כל אותם תלמידים בעייתיים, שניסה כל כך לעזור להם להתכונן למבחנים, הצליחו גם כן. אני זוכר פעם אחת כשעברתי בהפסקה ליד חדר המורים, האוזניים שלי קלטו שיחה שהתנהלה בפנים: יאיר מדבר עם המורה למתמטיקה ומבקש ממנו, כמעט מתחנן, שלא יוריד איזה ילד להקבצה הנמוכה. הוא דיבר בכל כך התרגשות ואכפתיות כאילו זה היה אח שלו ממש. לא הבנתי מדוע זה כל כך חשוב לו. שיורידו אותו הקבצה, מה זה העסק שלו בכלל? בהזדמנות אחרת כשההנהלה חשבה לזרוק איזה תלמיד חלש מבית הספר, אני זוכר איך ישב בחדר המנהל עד ששכנע אותו לתת לו הזדמנות נוספת ("אני מבטיח לך, המנהל, רק עוד הזדמנות אחת... הוא ישתפר, אני בטוח... על אחריותי, אתה תראה שהוא יצליח בסוף..."). אם מישהו הציע איזו יוזמה לפעילות חברתית שלא כללה כל מיני ילדים 'פחות נחשבים' יאיר התנגד תמיד בתוקף ואמר לנו: "אנחנו כיתה אחת או לא כיתה אחת? איזה מין דבר זה שחלק מְשַתְפִים וחלק לא?' לא כל כך הבנו את ההתעקשות המוזרה שלו ואני בטוח שאם תלמיד אחר היה מתנהג כמותו כבר מזמן הוא היה מאבד את מעמדו ונדחה הצידה יחד עם כל הטיפוסים המסכנים והשוליים. אבל יאיר, הוא היה בעל עוצמה גדולה מִדַי מכדי שיהיה אפשר לדחות אותו או להתעלם מדבריו. אודה על האמת שבסתר ליבי הערכתי אותו על מה שהוא עושה, אבל מעולם לא הבנתי מה מניע אותו לעשות כך.

 

אך מעבר לכל זה תמיד הייתה לי איזו תחושה פנימית לא מוסברת, שיש בו איזשהו דבר מוזר. למרות שכלפי חוץ היה נראה כנער שמח ועליז, היה משהו עצוב במבט שלו. לפעמים הוא היה שוקע בהרהורים, כשעל פניו ארשת מסתורית שכאילו מכסה על משהו שהוא מנסה להסתיר. הרגשתי שעל אף שהוא איתנו, בעצם הוא לא איתנו באמת. יש איזה סוד גדול שמפריד בינינו.

 

במשך תקופה ארוכה רציתי לגשת אליו ולנסות להבין פעם אחת ולתמיד מה עומד מאחורי ההתנהגות המוזרה שלו. אך מעולם לא יצא לי לעשות את זה.

השבוע זה קרה סוף סוף.

 

ביום שני הכיתה שלנו יצאה לסיור לימודי במעבדות האוניברסיטה, במסגרת מגמת ביולוגיה. ידעתי שיאיר לא יחמיץ את הסיור הזה בשום אופן. שיעורי ביולוגיה היו החביבים עליו ביותר. הנושא של הטבע ומערכת החי עניין אותו מאוד, והוא היה צמא לכל דבר חדש בעניין. הדרך לאוניברסיטה הייתה אמורה לקחת כחצי שעה, ותכננתי לתפוס איתו שיחה אישית תוך כדי הליכה.

הופתעתי מאוד כשהוא כלל לא הגיע באותו יום.

למחרת בבוקר ניגשתי אליו בהפסקה שבין השיעור הראשון והשני, וניסיתי לפתוח בשיחה.

"מה נשמע, יאיר? היית חולה אתמול?", שאלתי.

"לא, אני מרגיש מצוין, תודה", ענה בחביבות, "למה אתה שואל?"

"ראיתי שלא הגעת לסיור במעבדה אתמול. חשבתי שאתה מתעניין בדברים האלו...", ניסיתי למשוך אותו בדברים.

"האמת היא שמאוד רציתי לבוא, אבל פשוט לא התאפשר לי" ענה בקצרה, ולא הסביר יותר.

פתאום הייתה לי תחושה מוזרה שהוא מנסה להסתיר משהו. "למה לא יכולת? מה הבעיה?", התעקשתי.

במשך שניות ארוכה השתררה שתיקה מעיקה, עד שחשבתי שאמרתי משהו לא בסדר.

יאיר נע על מקומו בחוסר נוחות. נראה היה שהוא מתלבט בתוכו האם לומר לי איזה דבר. הוא הביט ימינה ושמאלה וכשראה שנותרנו רק שנינו לבדנו בכיתה פתח את פיו לענות. הוא דיבר בקול נמוך, ושיחרר מפיו את התשובה באיטיות כאילו כל מילה עולה לו במאמץ רב.

 

"אתמול היה יום הזיכרון לאחי. עלינו כל המשפחה לקבר שלו". הוא השתהה לרגע, ואז הוסיף "קראו לו שי. הוא היה אחי התאום".

עכשיו היה תורי לשתוק במבוכה.

הדברים הפתיעו אותי מאוד. מעולם לא ידעתי שהיה ליאיר אח תאום. בוודאי שלא ידעתי שהוא נפטר. 'איך? למה? מתי?', השאלות התרוצצו במוחי. יאיר מעולם דיבר על משפחתו. פתאום שמתי לב לכך שאינני יודע דבר על חייו הפרטיים.

 

"אתה מוכן לספר לי על זה?" שאלתי בזהירות, מקווה שאינני פולש לתחומו האישי ונוגע בנקודות רגישות מדי.

מה שקרה בדקות הבאות הפתיע אותי מאוד.

זה היה כאילו איזה סכר נפרץ, ומים שהיו עצורים זמן רב פורצים בסערה קדימה ושוטפים את כל הנקרה בדרכם. יאיר שלא היה דברן גדול, פתאום דיבר ודיבר, ושטח בפני את הסיפור המלא, את הסוד המסתורי שהסתיר כל השנים.

 

וכך הוא סיפר:

"זה קרה לפני ארבע שנים. שי ואני היינו אז בכיתה ז'. גרנו באותן שנים בעיר אחרת, ולמדנו בבית הספר המקומי. שי היה אומנם אחי התאום, אך הוא היה שונה ממני מאוד. הוא היה טיפוס 'רוחני' כזה, אחד שחי לו בעולם מִשֶלוֹ. הוא אהב לקרוא ספרים, היה כותב שירים והגיגים, ותמיד שקוע במחשבות ובדמיונות. הוא היה ילד עדין ורגיש ובעל לב זהב, ומעולם לא פגע באיש.

 

כיוון שהיינו אחים, לא רצו להכניס אותנו לאותה כיתה, ושמו אותנו בכיתות המקבילות. אני הסתדרתי מצוין בכיתה שלי, והייתי מקובל בין הילדים. אך אצל שי המצב היה הפוך לגמרי. לרוע מזלו בכיתה שלו הייתה קבוצה של ילדים שמבחינה חברתית שלטו בכיתה ביד רמה. כל מי שלא היה מוצא חן בעיניהם - היה נדחה לשוליים. מי שניסה להתנגד להם היה עלול למצוא את עצמו מנודה מהחברה. שי, מבחינתם, היה טרף קל. טיפוס שונה קצת, שקל לרדת עליו ולצחוק על חשבונו. הם פשוט התעללו בו. לא שיתפו אותו בשום דבר, לעגו לו ולגלגו על כל דבר שעשה או אמר. הוא הפך להיות שק החבטות של הכיתה. ילדים אחרים פחדו להתחבר איתו כדי לא למצוא את עצמם במצב שלו. נוסף לזה, למרות שהיה אומנם ילד חכם, הצטיינות בלימודים לא הייתה בראש מעייניו. הוא העדיף להשקיע בקריאת ספרים וכתיבת שירים, על פני התכוננות של שעות לכל מבחן. התוצאה הייתה שציוניו בלימודים היו נמוכים, וגם המורים לא כל כך חיבבו אותו. אני, שעקבתי בצער אחרי כל זה מהצד, ניסיתי לעשות מה שיכולתי, אך מה כבר יכולתי לְשַנוֹת?

 

חייו הפכו לגיהינום. הוא שנא ללכת לבית ספר. הוא היה ילד שתקן, וספג הכול אל תוכו בלי להתלונן. אפילו להורים לא סיפר דבר. הם גילו בעצמם חלק מן הסיפור, רק כשחזר יום אחד מבית הספר כשפניו חבולות לאחר שכמה תלמידים היכו אותו. הם ניסו להתערב ולדבר עם המנהל שיעשה משהו בעניין, אך זה היה מעט מדי ומאוחר מדי. כששום דבר לא עזר הם דרשו להעביר אותו לכיתה שלי. המנהל סירב. "לא שמים שני אחים בכיתה אחת. זה עלול לגרום לבעיות חברתיות ולימודיות", הוא התעקש. ואני ראיתי לנגד עיני איך אחי האהוב הולך ודועך. כבודו העצמי מושפל עד עפר וכל אישיותו נרמסת על ידי כמה ילדים אכזריים, שיכול להיות שבעצמם לא היו מודעים למשמעות של מה שהם עושים".

 

יאיר עצר לרגע את סיפורו ונשם נשימה עמוקה, כאילו מנסה לאסוף כוחות בשביל המילים הבאות. הוא עצם את עיניו מנסה להתרכז, ואגלי זיעה בצבצו על מצחו. פניו היו מיוסרות כאילו הדברים קורים ממש עכשיו. לאחר כמה שניות של שקט, המשיך בסיפורו:

"בסוף השנה השכבה יצאה לטיול במדבר יהודה. באותו בוקר כשהתארגנו ליציאה מהבית שי פנה אל אימא שלנו ואמר לה שהוא לא רוצה לצאת לטיול. אימא ניסתה לעודד אותו: "למה לא, חמוד? אני בטוחה שתהנה שם. אתה הרי כל כך אוהב לטייל בטבע". אני הבנתי לליבו. כשאין לימודים ושיעורים, יש לתלמידים האחרים יותר פנאי להקניט אותו ולהציק לו. שי ניסה להתעקש עוד קצת, אך לבסוף נכנע ויצאנו שנינו לטיול. אני הלכתי עם הכיתה שלי שצעדה קדימה, והוא עם הכיתה שלו מאחור. שי צעד בסוף הטור, משתדל להתרחק מהילדים האחרים ולהתייחד עם מחשבותיו. הוא אהב מאוד את הטבע. הנוף והיופי שסביבו תמיד עוררו אצלו השראה שסייעה לו בכתיבת השירים שלו. הוא לקח איתו את המחברת שלו. המחברת האישית, שם היה כותב את כל סודותיו הכמוסים, הגיגיו והשירים שחיבר.

 

הטיול התנהל לו לאיטו וקבוצת הילדים השתרכה על פני מרחק גדול, כשמדי פעם עוצרים למנוחה ולצמצום פערים. זה קרה באחת העצירות, כאשר, כמו תמיד, שי הגיע אחרון. רוב הכיתה הייתה מכונסת במעגל סביב המדריך שאמר כמה דברי הסבר על מה שרואים מסביב. שי הגיע לאיטו והצטרף בשקט אל המעגל. אחד הילדים לא היה יכול להתאפק וזרק לעברו: "שוב העצלן הזה מגיע בסוף... תיזהר שלא תרחף יותר מדי, שי. שלא תיפול בטעות מאיזה צוק". כל הילדים פרצו בצחוק. שי שליבו ספג עוד חץ מורעל, נשך את שפתיו, השפיל את ראשו ולא אמר דבר. הוא התיישב על איזו אבן בצד, שלף את מחברתו מהתיק, וניסה להתרכז במה שכתוב לפניו. אני לא הייתי נוכח באותו אירוע כיוון שהכיתה שלי צעדה כמה מאות מטרים קדימה. את כל מה שהתרחש שמעתי אחר כך מאחד התלמידים שהיו שם".

 

יאיר עצר לרגע בשטף דיבורו. עיניו היו רטובות. דמעה רותחת חצתה את פניו והמליחה את שפתיו שהיו יבשות ורועדות. אגרופיו היו קמוצים ומצחו היה חרוש קמטים. ניכר היה שסערה מתחוללת בקרבו. דקה של דומייה חלפה לפני שהמשיך בסיפורו: "בועז, מי שהיה נחשב ל'מלך הכיתה', טיפוס קשה ושחצן, שהיה אחד מראשי המתעללים באחי, ניגש אל שי וחטף מידיו את המחברת. הוא נעמד על גבי איזה סלע, ואמר בקול מתקתק: "נו, אז מה יש לנו כאן?..." כל העיניים הופנו אליו, נהנות מההצגה שמתחוללת לפניהם חינם אין כסף. שי ניסה לקחת מידו את המחברת, אך בועז היה חזק ממנו. הוא פתח את המחברת ואמר: "מעניין מאוד. אני רואה שנהיית לנו משורר, אה?" שי התחנן לפניו: "בבקשה, תחזיר לי המחברת שלי. כתובים שם דברים אישיים". אך בועז התעלם מתחינותיו. הוא התחיל לקרוא כמה שורות מהכתוב שם, כשכל הילדים מגחכים, ושי עומד שם חסר אונים כשכולו חיוור ורועד. המורָה והמדריך צפו במחזה מן הצד ולא עשו דבר. כעבור כמה שניות של התעללות אכזרית כנראה שנמאס לבועז, והוא זרק את המחברת אל האדמה. שי התנפל עליה כעל אוצר יקר ואימץ אותה אל חזהו, כשדמעותיו מכתימות את שמו שהיה רשום על הכריכה בכתב ידו העדין. המדריך הכריז בקול: "קדימה תלמידים, ממשיכים הלאה במסלול", וכולם לקחו את תיקיהם והחלו בצעידה זריזה קדימה.

כולם חוץ מאחד.

 

כעבור דקה אחת בלבד נשמעה צרחה שפילחה את האוויר.

זו הייתה המורה צילה שהלכה בסוף טור התלמידים. הקול שלה הגיע עד לכיתה שלי שצעדה במרחק של כמה מאות מטרים קדימה. "תזעיקו חובש, מהר, הוא נפל".

עשרות תלמידים פנו לאחור והחלו לרוץ למקום האירוע. לצידו של השביל השתרע לו מדרון תלול שבקצהו פעורה תהום עמוקה. גם אני רצתי לשם כמו כולם. כיוון שהלכתי בתחילת המסלול הגעתי חזרה רק בין האחרונים. כשרק התקרבתי המדריך ניגש אלי ולפת אותי בשתי ידיו הגדולות: "עצור, יאיר, אל תסתכל למטה". לא הבנתי למה הוא עצר דווקא אותי. עברו כמה שניות עד שההכרה האיומה החלה לחדור למוחי – זה היה שי שנפל...

נכנסתי להיסטריה. התחלתי להשתולל ובקושי רב הצליחו להרגיע אותי. ברקע קלטו אוזניי את קולה של המורָה צילה, נסערת אף היא 'אני לא מבינה. הוא הלך לידי בצד השביל. לרגע אחד סובבתי את ראשי והוא כבר לא היה שם. כנראה סטה מהשביל בטעות והחליק למטה...'. 

לכוחות החילוץ וההצלה שהגיעו למקום כעבור חצי שעה לא נותר הרבה מה לעשות. אי אפשר להישאר חי מנפילה כזו..."

 

יאיר עצר בסיפורו, הוציא מטפחת מכיסו ומחה את פניו שהיו רטובות מזיעה ומדמעות. למרות הקושי לספר ולהיזכר בדברים נדמה היה שהוקל לו במקצת. כאילו אבן כבדה הוסרה מעל ליבו.

"למחרת התקיימה ההלוויה ולאחריה השִבעה. אנשים רבים באו לנחם את ההורים על האסון הנורא. לאבד ילד קטן, עדיין לא בן שלוש עשרה, זה דבר בלתי נתפס ממש.

כעבור שלושה ימים המנהל והמורָה ישבו בסלון שלנו, כשמסביבם כמה מתלמידי הכיתה, ביניהם גם בועז ואחרים, מאלו שהציקו לאחי.

 

"אין מילים בפי", אמר המנהל, "הוא היה ילד כל כך טוב. כמה חבל, למות פתאום בתאונה  כזו. זה רק מלמד אותנו עד כמה חשוב להקפיד על תקנות הבטיחות בטיולים. זה ממש פיקוח נפש".

אני ישבתי שם בצד. הרגשתי שאני עומד להתפוצץ. הלב שלי היה מלא על גדותיו. קמתי ממקומי ונעמדתי במרכז הסלון. כל העיניים הופנו אלי. "זו לא הייתה תאונה, אדוני המנהל", לא יכולתי להבליג יותר, "זו הייתה התאבדות, או אולי יותר נכון לומר רצח..."

שקט מקפיא השתרר בחדר. כמה מן הילדים היושבים שם התכווצו במקומם.

אבא עצר אותי מייד "תפסיק, יאיר. מה עובר עליך?" אימא התנצלה לפני הנוכחים "זה קשה לו מאוד, אתם מבינים. שי הוא אחיו התאום. הם היו מאוד קשורים" "אסתי, קחי אותו בבקשה לחדר", היא ביקשה מאחותי הגדולה".

יאיר קם ממקום מושבו וניגש באיטיות אל החלון. בפתאומיות הסתובב אלי ופניו בוערות. קולו היה שבור:

"שיגידו מה שיגידו. אני יודע. זו לא הייתה תאונה! השביל היה מספיק רחב, ושי ידע לשים לב לדרך. הוא לא החליק בטעות. הוא פשוט רצה לעצור את ההשפלה הזו, אתה מבין? כמה כבר ילד קטן יכול לספוג? ילדים חסרי רגישות שפכו את דמו ורמסו את כבודו עד עפר. הצוקים רק סיימו את מה שהם התחילו..."

הצלצול לתחילת השיעור השני קטע את הדברים.

 

תלמידים אחדים החלו להיכנס חזרה לכיתה. יאיר התקרב אלי וסיים את סיפורו בזריזות. "לא רציתי לחזור עוד לבית הספר הזה. שנאתי את התלמידים. שנאתי את המורים. שנאתי את המנהל. לא יכולתי להסתכל להם בעיניים. שמחתי כל כך שכעבור כמה חודשים המשפחה נאלצה לעבור מקום מגורים כיוון שאבי החליף מקום עבודה, ואז עברתי לבית הספר הזה".

הכיתה כבר החלה להתמלא והשיעור עמד להתחיל. יאיר פנה לעבר מקומו וחתם את דבריו בשאלה: "רצית לשאול משהו נוסף?"

נזכרתי בסיבת השיחה שלנו.

 

שתקתי.

 

עכשיו הכול מובן.

 
 

פעולת אמצ"ש- חברות

(בעיקר לבנות)

 

מטרת הפעולה:

למצוא בכל אחת את הטוב ולדעת להעריך ולאהוב כל אחת גם את הדבר הקטן וגם עם הבנות שאת פחות מסתדרת איתם.

 

מהלך הפעולה:

-סיפור: ילדה עם כינים ובאמצע מסופר על פתק שגיבורת הסיפור מביאה לשיכבה שלה ואת הפתק הזה מביאים גם לחניכות.

 

-מחלקים להם דפים עם השמות של כל בת ושמים לכל בת את הדף שלה על הגב שלה וכל אחת צריכה למצוא בכל שאר השבט משהו טוב אחד לפחות ולכתוב.

 

-סיפור: הסיפור מסופר בקצרה, צריך לספר אותו קצת יותר יפה וארוך: מרק, תלמיד כיתה ט'. פעם אחת בכיתה, המורה עשתה את אותו תרגיל כמו שאנחנו עשינו קודם. כל אחד כתב משהו על מישהו אחר בכיתה. לאחר כמה שנים, מרק נפטר, ובשבעה, הכיתה שלו והמחנכת באו לנחם, ואמו סיפרה שהוא תמיד היה מסתובב עם פנקס בכיס, הוא כל הזמן קרא את מה שהיה כתוב בו ואפעם לא אמר על זה כלום, אבל כל פעם שהוא היה עצוב הוא פתח את זה ופתאום נהיה שמח. ואז, אמא שלו הלכה לחפש במכנסיים שלו ומצאה בכיס את הפנקס, והתברר שזה הפנקס מהתרגיל שעשו בכיתה ט' בכיתה.

 

-מסכמים את הסיפור האחרון: מה כזה תרגיל עשה לבנאדם, מכיתה ט' הוא שמר אותו, וקרא אותו כל הזמן, מישהו אמר עליו משהו אחד טוב שמצא ובשבילו זה שינה עולמות.

 -  משחקים דומינו : נפילה\ מעידה אחת קטנה של מישהי, תזוזה אחת לא נכונה- תביא לידי נפילה גדולה של כולם!

 

-צ'ופר: דברים שצריך לזכור..

חשוב להקריא את הצ'ופר פעמיים, ומסבירים למה קוראים אותו פעמיים- פעם אחת כדי לראות על מה ופעם שנייה- להפנים!! להגיד להם שיפנימו.

 

 

 

-הצ'ופר: דברים שצריך לזכור:

 

דברים חשובים שצריך לזכור !!

לפחות 5 אנשים אוהבים אותך מאוד בעולם הזה.

לפחות 15 אנשים אוהבים אותך איכשהו בעולם הזה.

הסיבה היחידה שמישהי שונאת אותך, זה רק בגלל שהיא רוצה להיות בדיוק כמוך...

חיוך, ואפילו הכי קטן יכול להציף מישהו באושר גם אם הוא לא בדיוק אוהב אותך.

כל לילה מישהו חושב עליך לפני שהוא עוצם עיניים ונרדם

בשביל מישהו מסויים – את הוא כל העולם.

בזכותך, יכול להיות שמישהו ממשיך לחיות.

את יחידה ומיוחדת – בדרך שלך.

גם מהטעות הכי גדולה שתעשי התפתח משהו טוב אחד לפחות.

אם נדמה לך שהעולם מפנה לך את גבו, תתבונני שוב ותיראי שאת היא זאת שמפנה את גבך לעולם.

כשאת מרגישה שאת רוצה משהו מאוד תאמיני בעצמך ותראי שבמוקדם או במאוחר תשיגי אותו...

זכרי תמיד את המחמאות שאת מקבלת ושכחי את כל ההערות האחרות...

תמיד תספרי לבן אדם את הדברים הטובים שאת חושבת עליו, את תרגישי טוב יותר שהיא תדע את זה...

 

היום, לפני שאת הולכת לישון, קראי שוב את הקטע ותפנימי !!!

-לא לשכוח לנסות למצוא את הטוב בכל אחד ולאהוב אחת את השנייה-

 

 חברים יקרים, בוגרי מחזור ה' !

אני כותבת לכם את המכתב הזה, לאחר שהשכבתי את ילדיי החמודים כבר לישון...

אתם מבינים, אני כבר התחתנתי, ב"ה אני חיה לי באושר ובעושר עם בעלי וילדי, אבל הסיפור שלי מתחיל הרבה לפני זה. כשהגעתי לכיתה א'. כבר בגיל הזה התחיל הסיוט. הייתי ילדה קטנה ותמימה – שהחברים שלה פשוט הרסו אותה לגמרי. כל בוקר הייתי מגיעה לבצפר, ואתם- ללא רחמים, בועטים בי, פוגעים בי ומעליבים אותי על הכינים שהיו לי, על המשקפיים שהיו לי ועל עוד הרבה דברים נוספים. אתם יודעים, אפעם לא פגעתי באף אחד, לעולם לא הרמתי על מישהו יד, ואף פעם לא העלבתי מישהו, ולא הבנתי למה ילדים יכולים להיות כ"כ מרושעים?! צעקתי, התחננתי אליכם שתפסיקו, בכיתי, אבל אתם- בשלכם. לא הזיז לכם בכלל שאני בוכה, או שכואב לי...

וככה זה המשיך והמשיך, חשבתי אולי אחרי שנהיה בתיכון אז יעבור לכם ותתבגרו.

אבל לא, בתיכון המשיכו ההצקות החוזרות ונשנות,ההעלבות והפגיעות. כל יום הייתי חוזרת בוכה ואתם- בשלכם. אם רק הייתם יודעים, כמה סבל גרמתם, כמה כאב, וכמה פגישות עם פסיכולוגים היו לי, אולי הייתם מבינים. הצלקות שהותרתם בי היו קשות. הפכתי להיות ילדה ממורמרת, חסרת ביטחון עצמי וכאובה. שום דבר כבר לא שימח אותי, הייתי רוח רפאים ממש. אח"כ היה לי קושי בשידוך... מי ירצה להתחתן עם אחת כזאת?! הבנתי אותם.

אתם יודעים ,כל זה קרה לי- רק בגלל שפעם אמא שלי לא הייתה בודקת לי כינים, כל זה בגלל שפעם- לא הייתי הכי מקובלת בכיתה...מה לעשות?! 

אתם מבינים?! הרסתם את החיים של ילדה , רק בגלל הכינים והמשקפיים שהיו לה,והחוסר אונים שלה מול הקבוצה הגדולה והמאיימת...

לא אתאר לכם את התקופה השחורה שלי בחיי, כי עכשיו- אני במקום אחר, עכשיו ב"ה אחרי הרבה טיפולים אני בסדר, אבל בחיים לא אשכח את מה שעשו לי, את העוול שעשו לי ללא רחם,הייתי חפה מפשע ,בשבילכם הייתי "סתם עוד איזה אחת". אבל אתם לא יודעים כמה פגעתם... היום , אני כותבת לכם את המכתב הזה, כדי שתדעו שמסיבה זאת אני לא פה,בפגישת המחזור, היום אני כותבת לכם כדי שתדעו, ותיזכרו ואולי אפילו קצת תצטערו(אם יש בכם טיפה של הגינות) בדברים שהיו פעם... כשהיינו ילדים...
 
קבלת השונה - דירה להשכיר
מטרות

1. החניכים יבינו כי פנימיותו של האדם חשובה יותר מחיצוניותו.
2. החניכים יחוו חווית שחרור וילמדו לבטא את עצמם בדרך תיאטראליות.
3. החניכים יבינו כי אנשים שונים זה מזה וכי עליהם לקבל זאת ולהתייחס לכל הסובבים אותם בכבוד.

מהלך הפעולה

1. חלק לכל חניך פתק ועליו קול אחר האופייני לחיה לעשות. בסוגריים כתוב מה המילה בעברית הבאה לציין את הקול הזה). הורה לחניכים כי מרגע שיינתן האות עליהם להסתובב בחדר ולחפש אחר חבריהם לאותו מין.
חיות וצליליהן לדוגמה:
w כלב - נובח - הב הב
w תרנגול - קורע - קו קו ריקו
w תן - מילל - אוואא
w כבשה - פועה - מההה
w סוס - צוהל - היי...
w חמור - נוער - אי אה
w צרצר - מצרצר - ציר ציר
w אפרוח - מצייץ - צביץ צביץ
w אריה - שואג - ווואאא

2. תן לכל קבוצית שנוצרה, עקב מציאת החברים אחד את השני, ליצור דבר מה המייחד אותה. זה יכול להיות תלבושת מיוחדת, מסכה מצחיקה, אוזניים אופייניות וכו'. פזר חומרי יצירה ועבור בין החניכים ועזור להם.
3. הכרז בחגיגיות: "כי עוד מספר דקות הולכת להיערך כאן בסדנה, תצוגת אופנה של מיטב חיות הבית והשדה! וההתרגשות בעיצומה".


4. סדר מבעוד מועד את חדר הפעילות כמסלול צעידה והכן דיסק עם שירי חיות או שירים המתאימים לצעידה על מסלול. תן לכל קבוצית לצעוד על המסלול וראיין אותן קצת על אופיין המיוחד, על התחביבים שלהן בתור חיות, מה הן עושות אחר הלימודים מה הן אוהבות לאכול וכו'...

5. להקריא את הסיפור "דירה להשכיר"

6. עצור את קריאת הסיפור/ההצגה לפני הקטע שבו מופיעה היונה, שאל את החניכים שאלות מנחות שיעזרו להם להבין את הסיפור לעומק:


• כיצד מתייחס החזיר לחתולה?
• מדוע הוא מתייחס אליה בצורה כזו?
• איך לדעתכם הרגישה החתולה כשהחזיר דיבר?
• מאיזה סיבה מחליטות החיות שלא לשכור את הדירה? (הן לא רצו לגור באותו הבניין עם חיות שונות מהם)
• האם אתם מסכימים עם הזמיר, הארנבת, החזיר והנמלה? האם היתה להם סיבה טובה לא לעבור לדירה?
• האם אתם מכירים אנשים שמתייחסים כך לאנשים אחרים?
• תנו דוגמאות למקרים כאלו.

דיון:
• האם היונה מתייחסת בצורה שונה לחיות במגדל? כיצד?
• האם אתם מכירים אנשים שמתנהגים כמו היונה?
• איך מרגישים אנשים שמתייחסים אליהם כמו שהתייחסה היונה אל החיות?
• למה לדעתכם בחרה לאה גולדברג ביונה כחיה שרוצה לחיות עם כל השכנים?


8. אמור: היונה בחרה לראות את הטוב שבכל אחד מהחיות ולא להסתכל רק על החיצוניות שלהן. היא מאמינה שעל אף השוני הם יוכלו "לחיות ביחד בחברה טובה, בשלום ובנחת". היונה מסמלת את השלום שחלק חשוב ממנו הוא יחס של כבוד לאדם האחר ששונה ממני.

9. שאל מספר שאלות לסיכום ההתנסות:
 איך אתם חושבים שצריך להתייחס לילדים ששונים
û מכם?
 איך היה נראית הכיתה שלכם אם כולם היו מתייחסים אחד לשני כמו היונה?
û
û איך הייתם רוצים שנתייחס אחד לשני בקבוצה?

10. סיכום: בחברה שלנו יש מעט אנשים שבוחרים להתנהג בחיים כמו שהתנהגה היונה בסיפור. כאשר אנחנו מתייחסים לאדם האחר רק על פי החיצוניות והשוני שלו אנחנו מפסידים את הזדמנות לראות ולהכיר את התכונות הטובות והמיוחדות שלו. עלינו לזכור תמיד כי כל בני האדם שווים למרות היותם שונים, מעצם היותם בני אדם. רק אם נתייחס זה אל זו על בסיס היכרות אישית ולא על בסיס מראה חיצוני, רק אם נכבד את האחר והאחר יכבד אותנו תהיה חברה שנעים להיות בה. בכל מקום שאנחנו נמצאים, בקבוצה, בקן, בכיתה ובביה"ס, עלינו לתת לכל אדם את האפשרות להיות עצמו ולבטא את הכישורים, המחשבות והרגשות שלו.

 

 

 צ'ופר:

מה ההבדל בין חרדי לחילוני?

מה ההבדל בין עשיר לעני?

אדום או כחול?קר או חם?

עצלן או חרוץ?או חכם וטיפש?

האמת היא שאין שום הבדל –כולנו בני אדם

כולנו צריכים לדעת לכבד את השני ולקבלו,

כשם שאנו מקבלים ומכבדים את עצמינו כך צריך לכבד את השני,שאולי קצת אחר ושונה אבל הוא –אחי!

 
 

מודעות לשונים בחברה

 

מהלך הפעולה:

-מקריאים את הסיפור "בחירת החיים"

 

-מכינים פאזל גדול שמצד אחד מצוייר ילד ומצד השני עולם. ונותנים להם להרכיב את הפאזל (של העולם)

 

-משחקים חיי שרה

 

-קטע- המדען והעולם, מחלקים כצ'ופר

 

-סיכום: אנחנו צריכים להעלות לנו את המודעות לשונים בחברה. יש דברים שלנו הם מובנים מאליו אבל יש אנשים שאין להם את זה. כמו שאנחנו יכלנו לרוץ ולעלות במדרגות ולשחק חיי שרה, יש אנשים שלא יכולים לא לעלות במדרגות ולא לשחק 

-הסיפור: שתי בחירות

 

מה הייתם עושים? תעשו אתם את הבחירה! אל תחפשו את הבדיחה בסוף, כי אין! תקראו את זה בכל זאת. השאלה שלי לכולם היא כזאת: האם אתם הייתם עושים את אותה הבחירה?

בארוחת ערב למטרות צדקה שהתקיימה למען בית ספר לילדים בעלי ליקויי למידה, קם אב של אחד התלמידים ונשא נאום אשר אף אחד מן הנוכחים לא ישכח. אחרי ששיבח רבות את בית הספר ואת הצוות המסור שלו, הוא שאל שאלה:

"כאשר שום דבר לא מפריע לו, הטבע עושה את הכל בשלמות. למרות זאת בני, שי, לא יכול ללמוד דברים שילדים אחרים יכולים. הוא לא יכול להבין דברים שילדים אחרים מבינים. איפה הסדר הטבעי של הדברים בבני?"

הקהל היה המום מהשאלה.

האב המשיך: "אני מאמין שכאשר ילד כמו שי, מוגבל פיזית ונפשית, מגיע לעולם, מגיעה הזדמנות לטבעו האמיתי של האדם להציג את עצמה, והיא מגיעה בצורת ההתנהגות של אנשים אחרים כלפי אותו הילד." לאחר מכן הוא סיפר את הסיפור הבא:

שי ואביו טיילו ליד פארק שבו ילדים ששי הכיר שיחקו בייסבול. שי שאל "אתה חושב שהם יתנו לי לשחק?" אביו של שי ידע שרוב הבנים לא ירצו שמישהו כמו שי יהיה בקבוצה שלהם, אבל האב גם הבין שאם יותר לו לשחק, הדבר יעניק לו תחושת שייכות וקצת ביטחון בכך שאחרים יקבלו אותו למרות מגבלותיו.

אביו של שי, שלא ציפה להרבה, התקרב לאחד הילדים במגרש ושאל אם שי יכול לשחק. הילד הסתכל סביבו בחיפוש אחר הכוונה ואמר "אנחנו מפסידים ויש לנו מעט שחקנים, המשחק כרגע בסיבוב השמיני. אני מניח שהוא יכול להיות בקבוצה שלנו, וננסה להכניס אותו לחבוט בסיבוב התשיעי."

שי הלך בקושי לכיוון הספסל של הקבוצה, לבש חולצה של הקבוצה עם חיוך רחב, והתיישב. לאביו הופיעה דמעה בקצה העין, והרגשת חמימות מילאה את ליבו. הילדים ראו את שמחתו של האב על היחס שנתנו לבנו. בסוף הסיבוב השמיני קבוצתו של שי הצליחה להוסיף עוד נקודות, אך לא מספיק כדי לנצח. בתחילת הסיבוב התשיעי, שי שם כפפה והלך לשחק בשדה הימני. למרות שלא חבטו לכיוונו כדורים, הוא היה נלהב רק מהיותו חלק מהמשחק ועל השדה. הוא חייך מאוזן לאוזן ונופף לאביו, שישב על הספסלים ביציע. עכשיו, כשכל הבסיסים מלאים וחסרות רק עוד נקודות ספורות לניצחון, היה זה תורו של שי לחבוט בכדור.

בצומת הזאת, האם הילדים יתנו לשי לחבוט ויוותרו על הסיכוי לניצחון במשחק? באופן מפתיע, שי קיבל את המחבט. כולם ידעו שחבטה היא הכל מלבד אפשרית, מכיוון ששי לא ידע אפילו איך להחזיק במחבט, וכמובן שלא לחבוט בכדור.

כששי התקרב לעמדת החבטה, המגיש, שראה שהקבוצה השנייה שמה את הרגשתו הטובה של שי מעל החשיבות של הניצחון, התקרב מספר צעדים כדי שיוכל לזרוק לשי כדור חלש יותר בו יוכל לחבוט. ההגשה הראשונה הגיעה ושי הניף את המחבט באופן מגושם ופספס. המגיש התקרב מספר צעדים נוספים, וזרק שוב את הכדור בעדינות לכיוונו של שי. הפעם שי הצליח לחבוט בכדור וכיוון האדמה, והכדור התגלגל לכיוונו של המגיש.

המשחק אמור היה להסתיים בשלב זה, אך המגיש הרים את הכדור, ובמקום לזרוק אותו לילד בבסיס הראשון, הוא זרק את הכדור חזק וגבוה. שי יכול היה להיפסל וזה היה סופו של המשחק.

המגיש זרק את הכדור בדיוק מעל לראשו של הילד שעמד בבסיס הראשון, אל מחוץ להשיג ידם של חברי קבוצתו. כל הקהל ביציעים וחברי הקבוצה החלו לצעוק "שי, רוץ לבסיס הראשון!" שי לא מעולם לא רץ רחוק כ"כ, למרות זאת הוא הגיע לבסיס הראשון. הוא התרוצץ ליד הבסיס הראשון, מבוהל ופעור עיניים.

כולם צעקו "רוץ לבסיס השני! רוץ לבסיס השני!"

שי רץ בצורה מגושמת לבסיס השני. חסר נשימה וקורן, הוא נאבק להגיע לבסיס השני. כאשר שי היה בדרכו לבסיס השני, הילד ששיחק בצד הימני הרחוק של המגרש החזיק את הכדור. הוא היה הילד הקטן ביותר בקבוצה. זאת הייתה ההזדמנות שלו להיות הגיבור של קבוצתו הפעם הראשונה. הוא יכול היה לזרוק את הכדור לילד בבסיס השני, ובכך לנצח במשחק, אך הוא ראה את כוונתו של המגיש, לכן זרק את הכדור בכוונה גבוה ורחוק ככל שיכל מעל לראשו של הילד שבתחנה השלישית. שי רץ לכיוון התחנה השלישית נרגש כולו, בזמן שחבריו לקבוצה המשיכו לרוץ ולהקיף את כל התחנות.

כולם צעקו "שי, שי, שי, רוץ כל הדרך!"

שי עשה את דרכו לבסיס השלישי. הילד מהקבוצה הנגדית, שעמד בבסיס הרביעי ואחרון, רץ לשי לעזור לו, וכיוון אותו לכיוון הבסיס השלישי. הילד צץ "רוץ לשלישי! שי, רוץ לשלישי!" כששי הקיף את הבסיס השלישי, הילדים משתי הקבוצות ואלה שעמדו בצד וצפו צעקו "שי, רוץ לבסיס הבית!" שי רץ לבסיס הבית, דרך על הבסיס, וכולם הריעו לו כגיבור שניצח את המשחק לקבוצה שהפסידה.

באותו היום, המשיך האב את הסיפור בקול רך ודמעות זולגות, הילדים משתי הקבוצות עזרו להביא חלק אמיתי של אהבה ואנושיות לעולם שלנו.

שי לא החזיק מעמד עוד קיץ, הוא נפטר באותו החורף. הוא לא שכח את היותו גיבור, וכמה עשה את אביו שמח. כמה שימח את אימו כשהגיע הביתה, הדמעות שזלגו מעיניה, החיבוק שנתנה לגיבור הקטן שלה!

ועכשיו הערת שוליים קטנה: כולנו שולחים אלפי בדיחות דרך האי-מייל בלי מחשבה שנייה. אבל כשמגיעים לשליחת הודעה על הבחירות שבחיים, אנשים חושבים פעמיים אם להעביר או לא. הגס, וולגרי, ולרוב גם המגונה, עוברים בקלות במרחב הוירטואלי, אך החלטות פומביות על הגינות לרוב מדוכאות בבתי ספרינו ומקומות העבודה שלנו.

אם אתם חושבים על להעביר את המסר הזה הלאה, רוב הסיכויים שאתם מתחילים למיין את האנשים בפנקס הכתובות שלכם אשר להם לא יהיה "מתאים" לשלוח סוג כזה של הודעה. ובכן, האדם ששלח לכם את ההודעה האמין שכולנו יכולים לגרום לשינוי. לכולנו יש בכל יום אלפי הזדמנויות לעזור לאנשים להבין את "הסדר הטבעי של הדברים". כ"כ הרבה דברים מעושים וטריוויאלים בין אנשים מציגים בפנינו את הבחירה: להעביר הלאה את ניצוץ האהבה והאנושיות, או שמא נוותר על ההזדמנות להאיר את יומם של אלה מאיתנו שיכולים פחות, וחיים בעולם פחות טוב וקר יותר משלנו.

איש חכם אמר פעם שכל חברה נשפטת בדרך שהיא מתייחסת לאלה שהמזל העיר להם פחות מלאחרים.
 -הקטע: המדען והעולם

מדען אחד חי כל הזמן מודאג מבעיות העולם, והיה נחוש בדעתו למצוא להן פתרון.
הוא העביר ימים ולילות במעבדה שלו כדי למצוא תשובות לספקות שלו.
יום אחד בנו בן השבע פלש למקום ההתבודדות שלו, נחוש לעזור לו בעבודת המדען.

עצבני בגלל ההפרעה, ניסה המדען שהילד ילך למקום אחד. כשראה שזה בלתי אפשרי להוציא אותו משם, חיפש משהו שיוכל לספק לילד תעסוקה ויסיח את דעתו.

הוא הוציא מאיזו חוברת דף עם מפת העולם, גזר אותה להמון חתיכות, ונתן לילד יחד עם גליל נייר דבק ואמר לו: "אתה אוהב פאזלים נכון? אז אני אתן לך את העולם לתקן,
הנה העולם כולו מפורק, נראה אם אתה יכול לתקן אותו, תעשה את זה לבד, לבד".
הוא היה בטוח שלילד יקחו ימים לתקן את המפה, אבל כמה שעות לאחר מכן, כבר שמע את קולו של בנו קורא לו ברוגע: "אבא, סיימתי. הצלחתי להרכיב הכל".

בהתחלה האבא לא האמין, זה לא ייתכן שבגיל שבע יוכל הילד להרכיב מפה שלא ראה מימיו!
אבל הוא הניח את רשימותיו, וניגש לבנו, כשהוא בטוח שהוא הולך לראות עבודה מבולגנת...
להפתעתו, המפה הייתה מושלמת, כל החתיכות היו במקומן. "איך זה ייתכן? איך הוא עשה זאת?" חשב. "אתה לא ידעת איך נראה העולם" אמר המדען לבנו "איך הצלחת?"

"
אבא" אמר לו הילד "אני אומנם לא ידעתי איך נראה העולם, אך כאשר תלשת את הדף מהמחברת, ראיתי שבצדו השני יש תמונה של אדם. כשנתת לי לתקן את העולם אני ניסיתי, אבל לא הצלחתי. זה היה הרגע שבו נזכרתי בתמונה של האדם מהצד השני. הפכתי את כל החתיכות, והתחלתי לתקן את האדם, שאני יודע איך הוא אמור להיראות. כשהצלחתי לתקן את האדם, הפכתי אותו וראיתי שהצלחתי לתקן את העולם..

 
 
 
 
קטעים נוספים:
 

 

פעם אחת, לא רחוק מכאן,

במקום שקט קסום וקטן

חיו להם עיגולים ומרובעים

חיים מצויירים באושר נעים.

 

מי שרוצה מוזמן לבוא לראות –

מרובעים אבאים ועיגולים אמהות,

בצבעים שונים – קטנים וגדולים,

אבל תמיד-תמיד מרובעים ועיגולים.

 

 

 

יום אחד, בבית קטן,

מרובע אדום ועיגול לבן

ציפו להולדת תינוקם החדש.

הם חיכו בשמחה ובאושר ממש.

 

מרובע או עיגול? דומה לאח, לאחות?

הם היו נרגשים ולא יכלו לחכות.

עד הלידה הם ניהלו דיון נרגש,

אלא שהתינוק נולד…

משולש.

 

 

 

אבא מרובע היה מודאג,

אמא עיגול בכתה לה בצד.

הם לקחו מיד את המשולש הורוד

לדוקטור אף גדול, רופאת-הצורות.

 

דוקטור אף גדול התבוננה במשולש,

מיששה, בדקה ואמרה בחשש:

"מקרה מיוחד, ממש לא מוכר,

יש פה תינוק לגמרי…

מוזר".

 

"אז מה נעשה?" שאלו אבא ואמא.

דוקטור אף גדול את הראש לא הרימה,

היא חיככה בגרונה וענתה מהר:

"כשתגיעו לגן – הכל יסתדר".

 

 

 

ביום בהיר ובצעד נרגש

הצטרף אל הגן ילד חדש:

משולש ורוד, מתוק אבל מוזר,

בגן עוד לא ראו כזה מין דבר.
 

בגן הילדים היתה שמחה והמולה,

עיגולים דהרו במגלשה הגדולה,

מרובעים אחרים ציירו להם ציור,

וכולם ביחד הקשיבו לסיפור.

 

המשולש הורוד רצה להשתלב,

הוא חייך לכולם מעומק הלב,

הקשיב לסיפור, עמד בתור למגלשות,

ויתר לעיגולים על המריצות החדשות.

 

 

 

אבל מה שקרה בגן באותו השבוע

הפך לאורח-חייו הקבוע:

לא משנה כמה קשה הוא עבד-

תמיד בסוף הוא נשאר לו…

לבד.

 

בקבוצות, בזוגות, בגן או בחצר,

מי ירצה לשחק עם כזה מין "אחר"?

כל- כך הרבה עיגולים ומרובעים יש בעולם,

מי צריך משולש שיפריע לכולם?

 

 

 

בוקר אחד לקחה אמא עיגול

את בנה, המשולש הורוד, לטיול.

היא אמרה לו בשקט: "תראה, יקירי,

החלטנו בינינו, אבא ואני,

לקנות לך חליפה מרובעת

בצבע אדום וגיזרה משגעת,

שתוכל ללבוש כשאתה בין זרים,

אולי תדמה למרובעים אחרים…"

 

 

 

למשולש הורוד לא היה נוח כמרובע,

החליפה החדשה לחצה עליו נורא.

והרי לא חשוב איזו חליפה הוא ילבש,

בסוף תמיד ישאר…

משולש.

 

 

 

יום אחד הגיע לגן ילד חדש:

משולש כחול, כמו שלנו ממש.

זה היה רגע כל-כך מאושר –

להרגיש לרגע קצת פחות

זר.

 

המשולשים אהבו אחד את השני,

בלי להסביר: אני זה אני!

כי משולש, בעצם, זה כמו כולם:

הוא מצחיק, נחמד, רגיש וחכם.

 

 

 

הצורות למדו שאפשר להיות שונים,

לא חייבים להדמות לאחרים,

כי בכל צורה וצבע יש משהו לאהוב,

אם רק מחפשים את היפה והטוב.

 

 

 

המשולשים גדלו ויצרו ביחד

עיגול כתום עם ירוק בפדחת,

מרובע סגול עם שיער זורח,

טרפז עם פסים ומשולש ורוד קירח.

 

 

 

המשולשים ראו שזה אפשרי

לחיות ולאהוב בכל דרך שהיא.

יש שוני בין צורות וצבעים בעולם,

ועם קצת אהבה יש מקום לכולם.

 
 
******************************************
אם לא נקבל את השונה מאיתנו ולא נתייחס אליו בכבוד אנחנו בעצם מפסידים.
למה? כי בכל אחד מאיתנו יש כישרונות, דעות, מחשבות ורגשות שמייחדים אותנו וברגע שאנחנו מוותרים על אדם אחד, אנחנו מפסידים עולם שלם.
לעומת זאת, אם נקבל את השונה ונכבד אותו כראוי לו, החברה שלנו רק תרוויח כי הוספנו עוד אדם לחברה וככה החברה שלנו תהיה טובה  יותר ונגיע להישגים גבוהים יותר.
*********************************************
מניט:

לוסי הסתכלה באביה  המסיים מנה שניה של עוגת תפוחים. הוא העיף בה חיוך של התפעלות "יופי של עוגה לוסי, כמעט כמו של אמא שלך. אני מתחיל לאהוב את ערבי שישי כשאת מבשלת את האוכל".
"לוסי טבחית מצוינת", חייכה אמה חיוך של הסכמה. "והיא גם זריזה. היא הספיקה לבשל את כל ארוחת הערב לפני שהבחנתי בכלל שהיא במטבח".
"פשוט מפני שמהרתי", הודתה לוסי. "אינני רוצה לאחר הערב".
"מה יש לך הערב ?" שאל אביה. "התכוננתי להזמין את שתי בטבחיות האהובות שלי לקולנוע. במרכז מציגים סרט טוב, ונערה שיודעת לאפות עוגת תפוחים ראויה לפרס".
"אבל אבא". קולה של לוסי היה מלא תוכחה, "הרי אתה יודע שהערב יש לי אסיפת מניט".
"אינך יכולה לוותר פעם על אסיפה אחת ?" שאל, אך שראה את הבעת פניה של לוסי הוסיף בחיפזון, "מובן שאינך יכולה. אין דבר יותר חשוב מאסיפת שביט".
"מניט, אבא, מ.נ.י.ט. - תמיד אתה מבלבל את האותיות". לוסי צחקה. אביה אהב למתוח אותה, אבל בתוכו ידע כמה האסיפה חשובה בעיניה. מיום שהתקבלה, לפני שישה חודשים, החמיצה רק אסיפה אחת, וגם זאת רק משום שהיתה חולה בשפעת. אביה היה מלגלג על שמו של המועדון והיה משתדל להוציא ממנה את הפרוש ראשי התיבות, אבל היא לא גילתה לו. אפילו הורים לא היו צריכים לדעת כי מניט פירושו מועדון נערות יותר טובות. הבנות בבית הספר שלא היו חברות במועדון היו מנחשות כל מיני ניחושים ומנסות להתאים כל מיני מילים לראשי התיבות : לוסי ידעה כי רבות מהן מקנאות על שאינן חברות במועדון. זה היה המועדון המיוחס ביותר בכל בית הספר. כל הבנות המוצלחות והיפות נמנו עמו.
היא ידעה כמה קשה להתקבל למועדון. מספיק ששתי נערות תצבענה נגד, והמועמדת נכשלת. במשך החודשים שעברו מאז הצטרפותה, ראתה כיצד מחקו מרשימת הצעות כמה וכמה נערות, יפות ממנה ומוצלחות ממנה. היא עצמה לא הצביעה מעולם נגד משיהי. פשוט לא יכלה, כשנזכרה כמה השתוקקה בשעתה להזדמנות להתקבל.
אמה התנדבה להדיח את הכלים, אולם ללוסי היה עדיין פנאי, והיא זרזה את הוריה לצאת מיד לקולנוע. אביה פרע את שערה בחיבה. "בלי בנעימים, מותק. ומסרי ד"ש לבנות".
היא יצאה מן הבית מוקדם, כדי לתת לעצמה שהות להגיע לאסיפה בזמן. האסיפה עמדה להתקיים הערב בביתה של רוז, במרחק כמה בנינים בלבד ממקום מגוריה. בחוץ עמד עדיין אור הדימדומים של ערב אביב. פרחי לילך עמדו במלוא תפארתם, ולוסי תפשה את עצמה מחייכת תוך כדי הליכה. ערב כל כך יפה !
כשהגיעה לסיבוב הסמוך ראתה את רוזמרי פארקר יורדת במדרגות ביתה. לוסי נעצרה, והמתינה לה.
רוזמרי היתה תלמידה חדשה בבית הספר, נכנסה רק בשליש האחרון. אחת הבנות היפות ביותר שלוסי ראתה בחייה. שערה היה שחור ורך, עיניה כחולות וגדולות, חיוכה ביישני ומתוק. כשהציעו את שמה במועדון לפני שלושה שבועות, התקבלה מיד לתקופת מבחן.
אף שרוזמרי היתה יפה ומבוקשת, היתה קצת ביישנית, קצת בלתי בטוחה בעצמה, קצת יותר מדי חרדה למצוא חן, ולוסי הרגישה מעין קשר נפשי אליה. היא זכרה כמה היתה עצבנית וחרדה למצוא חן בתקופת המבחן שלה.
רוזמרי שאלה בדאגה, "האם מותר למועמדת בתקופת נסיון ללכת לאסיפה עם חברה מלאה ?"
לוסי חייכה. "לא ידוע לי על כל תקנת נגד".
"פשוט אינני רוצה לעשות שום דבר שאינו בסדר". הן המשיכו לצעוד יחד. רוזמרי המשיכה בהיסוס כלשהו. "יש לי בקשה אליך. רוז הטילה עלי את משימות המבחן השבוע, ואחת מהן היא לבחור את התואר המתאים ביותר לכל אחת מן החברות. אני חוששת שלא בחרתי תארים כל כך מוצלחים. את מסכימה להסתכל ברשימה שלי ולהביע את דעתך ?"
לוסי העיפה עין ברשימה הכתובה בסדר נאה. "רוז - מסנוורת". "קי - מהממת". היא צחקה. קי חשבה את עצמה לכזו, ומובטח היה שהתואר ימצא חן בעיניה. "סו - מלאת חיים”. היא המשיכה לקרוא ברשימה . כשהגיעה אל שמה, חייכה בכבדות כלשהי, "לוסי - טובת לב". תואר מתון בהשוואה לאחרים. נעדר צבע ובלתי מסעיר. מה לעשות, הירהרה, אינני מסנוורת או מהממת. היא החזירה את הרשימה לרוזמרי. "בסדר גמור. בדיוק מה שצריך. הן תתלהבנה נורא".
רוזמרי נאנחה אנחת רווחה. "אני מאוד שמחה. מעמד הנבחנות מטיל עלי פחד איום. באסיפה הקודמת דפק לבי כל כך, שבכל רגע היה נדמה לי שאני עומדת להקיא".
לוסי ידעה זאת מנסיונה. גם היא פחדה פחד מוות מן האסיפות המיועדות לבדיקת המועמדות, וגם עכשיו לא אהבה אותן. לדעתה התיחסו כמה מן החברות בקשיות יתרה אל המועמדות, ופעמים הביאו אותן לידי דמעות. רוז היתה מסוגלת לעקוץ באכזריות. אסיפת מבחן לא היתה מסוג האסיפות שלוסי חיבבה.
רוזמרי אמרה : "את יודעת, לוסי, כשבאנו הנה הייתי נפחדת. אחי ואני נורא לא רצינו לעזוב את סנטר סיטי. פחדנו שלא יקבלו אותנו בחברה שלכם - אבל התקבלנו, ואני מאוד שמחה".
"למה חשבת שלא יקבלו אתכם ?"
פניה היפים של רוזמרי הסמיקו. היא ניסתה להסתיר אותם מלוסי. "אינני יודעת. פשוט לא חשבתי שנהיה מאושרים, אבל עכשיו אני מאושרת". ברגע זה הגיעו אל בית הוריה של רוז. לוסי נכנסה לחדר המגורים שמתוכו בקע רחש קולות נרגשים. רוזמרי נעלמה בחלק האחורי של הבית, שבו המתינו המועמדות החרדות עד שיזמינו אותן בפני החברות הקבועות לאסיפת המבחן המסורתית. רוז החלה משליטה סדר בין החברות. לוסי חמקה לה אל כסא בפינה.
היא ניעורה מהירהוריה וריכזה את שימת לבה באסיפה. רוז אמרה בהטעמה דרמטית, "ועכשיו בנות, יש לי משהו איום להודיע לכן". הושלך הס. הנערות המתינו בסקרנות. אסיפה בהנהלתה של רוז לא היתה לעולם משעממת.
רוז המשיכה. "זה עתה גליתי כי עשינו טעות, טעות חמורה, בבחירת אחת המעומדות החדשות שלנו". היא השתתקה רגע, כדי להניח להכרזתה לעשות את מלוא הרושם. "רוזמרי פארקר !"
גל התרגשות הכה בחדר. "רוזמרי ?" אבל למה ? "מה ?"
"בנות ! בנות !" רוז הכתה בפטיש היושבת ראש. "אני אגלה לכן למה. אביה של רוזמרי נמצא בבית האסורים ! מה דעתכן על זה ? לכן היו מוכרחים לעזוב את סנטר סיטי. לכן הגיעו לבית הספר רק באמצע שנת הלימודים. אביה של רוזמרי הוא פושע ! ויש לה החוצפה התהומית להגיש את מועמדותה למ.נ.י.ט. זוהי חרפה !"
שוב עבר גל של רחש בחדר - תדהמה, שמחה לאיד, התרגשות - בהתאם לתגובתה של כל נערה להודעה.
לוסי הירהרה בצער : רוזמרי המסכנה, לכן היא כל כך עצבנית.
רוז הקישה שוב להשליט סדר. "רק דרך אחת בפנינו. כאשר נכניס את המועמדות לאסיפת מבחן נגיד לה שאנחנו יודעות את כל האמת, ונודיע לה שאיננו רוצות אותה במועדון. מה היא חושבת את עצמה ?"
קי קמה בחשיבות על רגליה. "אני מציעה שנודיע לרוזמרי פארקר ששוב אין רואים בה חברה מתאימה למ.נ.י.ט.".
אחת הנוכחות הביעה תמיכה בהצעה. לפתע שמעה לוסי את עצמה אומרת, "רגע, בנות. לרוזמרי מאוד חשוב להיות חברה במ.נ.י.ט. אם נוציא אותה עכשיו נפגע בה קשות".
רוז ויתר הבנות נעצו בלוסי עינים מלאות תימהון. אני מופתעת לא פחות מכן לשמוע את עצמי מדברת כך, אמרה לוסי לעצמה. זו הפעם הראשונה שאני בכלל פוצה פה באסיפה, מלבד התשובה השגרתית לקריאת השמות. אולם היא לא נרתעה.
"אפילו אביה באמת בבית אסורים, הרי אין זו אשמתה. כולכן אמרתן לפני כמה שבועות, כשהחלטנו לקבל אותה כמועמדה, שהיא נערה נהדרת ומחוננת בכל התכונות הדרושות לחברת מועדון מוצלחת. היום היא בדיוק כמו שהיתה אז". היא סיימה בפרץ מילים קצר נשימה. "לדעתי צריך להרשות לה להשאר".
רוז נעצה בה מבט קר כקרח. "אבל אביה בבית אסורים, לוסי ! זוהי האמת לאמיתה. ביקשתי מאבי לברר את כל הענין. איך את יכולה לרצות נערה כזאת במועדון, אם טובת המועדון לנגד עיניך ?"
לוסי לא שיערה לעצמה אי פעם שתוכל לעמוד כנגד רוז, אולם המשיכה באומץ. "נסי לתאר לעצמך כמה רע לה כבר ממילא בגלל אביה. אסור לנו להוסיף יסורים על יסוריה. היא זקוקה לנו".
רוז פרצה בצחוק, צחוק יבש, מלא בוז. "אנחנו איננו מוסד של צדקה, לוסי. נעבור עם כן לסדר היום". היא פטרה מעליה את לוסי כאילו לא היתה לה חשיבות נוספת. "מוכנות להצבעה ? כולכן בעד סילוקה המידי של רוזמרי ?" ההצבעה היתה נערכת כרגיל באמצעות הרמת ידים. יד אחר יד הורמה, חוץ מידה של לוסי. סו הסתכלה לעברה בהיסוס, אך הרימה את ידה כשהגיע רגע המנין.
לוסי ישבה אילמת בפינתה, פניה לוהטים. כשהכריזה רוז "יש מתנגדות ?" הרימה את ידה לגובה. רוז נאצה בה מבט מהיר וסיכמה "ההצעה מתקבלת. להכניס את המעומדות".
ארבע הנערות נכנסו לחדר בהילוך נוקשה, רציניות ונפחדות, התיצבו באמצע החדר והסתכלו בחברות בחששנות. הן ידעו מן הנסיון כי אם יש לאחת החברות טינה בלבה על המעומדת, היא יכולה להתעלל בה כהוגן. רוזמרי החזיקה בידה את רשימתה.
רוז פתחה בהתקפה. "רוזמרי", אמרה במתק שפתיים. "מה דעתך על המועדון שלנו ?"
רוזמרי חיכחכה בגרונה. "אני - זהו המועדון הטוב ביותר בבית הספר. אני גאה שאני מועמדת להצטרף אליו".
רוז נתנה בחברות מבט מלא משמעות. "את חושבת שזהו המועדון הטוב ביותר בבית הספר ? איזה מן נערות צריכות לדעתך להיות חברות במועדון הטוב ביותר בבית הספר ?"
"אני - אינני יודעת". פניה של רוזמרי היו חוורים. "נערות שהחברות האחרות מוצאות אותן ראויות להתקבל".
"אבל איזה מין חברות ?" תבעה רוז.
"אני חושבת שהנערות היותר טובות".
"ככה את חושבת ?" קולה של רוז היה רווי ליגלוג. "ואת חושבת את עצמך לנערה כזאת ? אחת הנערות היותר טובות ?"
"אני - אינני יודעת", מילמלה רוזמרי.
לוסי רצתה להתפרץ ןלצעוק, "חדלי כבר, חדלי. הניחי לה. אינך רואה כמה היא סובלת !"
אבל רוז הגיעה לשיא יכולתה. שומו שמים, הירהרה לוסי בתימהון, היא נהנית מכל הענין.
רוז אמרה : "ובכן רוזמרי, אינך יודעת בעצמך אם את אחת הנערות הטובות יותר או לא. אולי נוכל לעזור לך לקבוע עמדה. אני שלעצמי, וגם יתר הבנות, חושבות שאינך כזאת". רוז החרישה לרגע. רוזמרי לא אמרה דבר. פניה התעוותו כאילו היתה משתדלת בכל כוחה שלא לפרוץ בכי.
רוז המשיכה. "לדעתינו נערה שאביה בבית אסורים, נערה שאביה הוא פושע, אין לה זכות לבקש להתקבל למ.נ.י.ט. ערכנו הצבעה וקבלנו החלטה להוציא אותך. את באמת חשבת שלא נגלה את האמת ?"
רוזמרי הרימה את ראשה וזקפה את כתפיה. לחייה היו שני כתמי צבע בוערים. בשקט אמרה, "חשבתי שכולכן יודעות. חשבתי שכולכן יודעות, אבל יותר מדי עדינות כדי לדבר איתי על זה."
רוז השמיעה צחוק קל, כאילו לא ידעה לרגע מה להגיד. אחר הוסיפה בהיסוס כלשהו, "גם לך יש הרושם המוטעה שאנחנו מוסד צדקה המקדיש עצמו למעשי אצילות".
רוזמרי המשיכה בהתפרצות. "חוץ מזה אבי איננו פושע. נכון שהוא בבית סוהר. הוא עשה משגה, משגה גדול, והוא משלם בעדו. אבל הוא מתחרט על מה שעשה ... והוא אבי ואני אוהבת אותו". הדמעות היו קרובות מאוד לפרוץ, אולם ראשה היה עדיין מורם. היא סבבה מהר על עקבה ויצאה מן החדר. הן שמעו את דלת הכניסה נסגרת מאחוריה ואחר את צעדיה המהירים בשביל החצר.
בחדר עמדה שתיקה. רוז הפרה אותה. "ובכן", אמרה, "סיימנו את הענין".


 
בשלב זה הפסק את הסיפור ושאל:
   ·   כיצד  חשה לדעתך רוזמרי - במהלך דבריה של רוז רוזמרי נפגעה מאוד וברור שאיבדה את בטחונה העצמי הלבנת הפנים שעברה פגעה בה מאוד בהתחשב בעובדה שהיא אינה אשמה בכך שאביה נאסר והיא נאלצת לשלם את המחיר  כאשר אין דבר שתלוי בה - רוז חשה כמו "המתנדב" ממשחק הכסאות או כמו מי שעמד מחוץ למעגל במשחק הידיים...
 
 
   ·   כיצד הייתם מגיבים לו הייתם בקבוצה שומעים את דברי רוז נראה שכולן יגידו היינו יוצאים להגנתה אך עלינו לזכור את העובדה שהקבוצה הייתה ממושמעת לרוז - ומי שנהגה אחרת איבדה את כל חברותיה!!! האם היית מוכנה לצאת להגן על רוזמרי במחיר החברות עם חברותייך הותיקות מהשבט?!?!
 
עתה הקרא את המשך הסיפור -
 


לוסי קמה על רגליה. ברכיה רעדו ופניה דמו עליה כאילו הם בוערים באש, אולם קולה היה איתן עד תימהון. "לא רוז, לא סיימנו. לא לגמרי. רבות מכן יודעות היטב כמה הערצתי את מ.נ.י.ט. וכמה הייתי מאושרת שזכיתי להתקבל אליו. הייתי גאה להיות חברה בו. אבל עכשיו אינני גאה, לעולם לא אוכל להיות גאה. יש לי הרגשה כאילו גיליתי פתאום שמשהו שחשבתי שהוא נעלה וראוי לשמו הוא בעצם קלוקל ומסוג ב'. אני מתפטרת מן המועדון".
"לא, לוסי, לא". מחתה סו. "אסור לך להתפטר. עוד לא קרה שחברה תתפטר מן המועדון. אף אחת מן החברות לא תדבר אליך לעולם".
קולה של רוז היה מלא בוז. "הניחי לה להסתלק. למי אכפת ? בין כה לא היתה חברה חשובה".
לוסי צעדה אל הדלת, אחר נפנתה להביט בהן שוב. "אולי לא הייתי חברה חשובה", אמרה חרישית, "אבל אהבתי את המועדון בכל ליבי. עכשיו אני מבינה שאהבתי אותו בגלל מה שיחסתי לו, לא בגלל מה שהינו". היא הסירה את סמל המועדון מעל שמלתה והניחה אותו על השולחן שליד הדלת. אחר יצאה בעקבות רוזמרי.

 

  היכנס לעריכת כותרת תחתונה לשינוי טקסט זה  
בעז"ה נעשה ונצליח!
יישר - כוח לכל המדריכים על העבודה! =)