כמו בפסיפס גדול, צבעוני ומרהיב, כמו בפאזל ענק,
ראיתי את התמונה של כלל ישראל זו בצד זו סדורות התמונות:
חיוך בצד חיוך, שם ליד שם, קיטבג ליד קיטבג,
70 פנים לתורה ו- 73 פנים לכלל ישראל: "דור דורשיו מבקשי פניך".
תלכיד מדהים, תמהיל מדוייק, מארג מושלם.
2 מסוקים וכל עם ישראל בתוכם:
צעירים ומבוגרים, אנשי עיר וקיבוץ, מושב והתנחלות,
עולים מאתיופיה ועולים מרוסיה לצד צברים ותיקים,
עגיל ליד כיפה, ימין ליד שמאל, תום מנוה שלום ליד שילה מקרני שומרון,
רוזנברד ופלדמן לצד אבוקסיס וסבן, ויטאלי ודים וולדיסלב ליד אביב, אסף ושגיא,
מגדל העמק, כפר יונה ליד רמת השרון ות"א,
סגן אלוף בצד טוראי, צנחנים בצד שיריון,
חסן, כאמל ופאדי ליד מנחם, ירון ואבישי.
תמונה גדולה ויפה, כואבת ונוקבת עד תהום, עד שורש.
חשבתי לעצמי שאם רוצים לעצב כרזה ליום העצמאות ה- 50 שיקחו את התמונות האלו, של כולם, מחייכים ורציניים, צעירים ויפים וליד כל תמונה ישימו את הקיטבג של כל אחד.
ואם אפשר לבקש שהקיטבג יהיה שקוף שנוכל לראות את כל הממתקים, העוגות והסוודרים שאמא דחפה, דחסה בכח למרות שהילד - החייל אמר: די אמא, אני לא צריך כ"כ הרבה אוכל וגם לא קר לי כ"כ.
כך תראה הכרזה! תמונה וקיטבג!
ואני חושב עכשיו עוד משהו אולי אני אקח את התמונה הגדולה והיפה עד לכאב הזו ואשים אותה בתוך מסגרת מאחורי זכוכית ואתלה אותה בכל מקום ומעליה אכתוב בגדול:
"במותם ציוו לנו את האחדות ואת אהבת ישראל".
היינו צריכים 73 קברים כדי ששוב נרגיש את אותה אחדות נפלאה?
חניתי אתמול במגרש חניה בת"א לידי נעמד רכב עם סטיקר: "פרס ומרץ" ומצידי השני עמד רכב עם סטיקר: "חברון מאז ולתמיד" ויצאנו שלושתינו מהרכב ובכינו ביחד, פתאום הרגשנו איך בפנים עמוק, בשורש אנחנו מחוברים, הרגשנו כיצד בפנים מתחת לסטיקר ולשלט, מתחת לכיפה ולעגיל, מתחת לסיסמא ולכותרת אנחנו מחוברים, קשורים ומאוחדים.
לדמעות אין מפלגה, לכאב אין מצע, תמיד ידענו את זה, רק שהסטיקרים והשלטים הסתירו לנו, ויש לי אם - אפשר עוד בקשה אחת קטנה מכולם: מהפוליטיקאים ומהרבנים, מהדרשנים ומהפרשנים, מהמוממחים לכל דבר ומעיתונאים לעת מצא:
תנו לנו לבכות בשקט, אל תסבירו לנו כלום, אל תחפשו לנו לא פסיקים ולא גימטריות, לא הוכחות ולא סיבות, לא סימנים ולא ראיות, אל תחטטו ואל תנסו להיות דוברים או נציגים של אף - אחד, לא של הקב"ה ולא של המפלגה, לא של השכול ולא של הכאב, עזבו אותנו לבכות בשקט אנחנו מסתדרים לבד, תנו לנו קצת שקט אל תקלקלו לנו את האחדות המופלאה הזו שצצה פתאום מתוך הכאב המר כ"כ, תנו לנו לבכות בשקט, אנחנו נקום, נתגבר, נאסוף את עצמנו ונתאושש בקצב שלנו, רק אל תפריעו, כל - אחד יסביר לעצמו מה שהוא רוצה, יחשוב לעצמו מה שהוא מבין ויסיק לעצמו מה שהוא מפרש, רק אל תפריעו לאחדות הכוללת הזו, תמיד ידענו שהיא קיימת, תמיד ידענו שאפשר לסמוך עליה בשעת מבחן, אבל לא ראינו אותה כי הסטיקרים הסתירו לנו אותה.
אולי ניקח את התמונה הזו של כולם ונשים במסגרת ונכתוב למעלה: כל ישראל במותם ציוו לנו את האחדות וכל פעם שנרצה לדבר רע או סרה על כלל ישראל, על הנוער, על העם - נביט בתמונה הגדולה הזו, בפנים היפות והצעירות לנצח,
ב- 73 חלקי הפסיפס המופלא הזה ונגיד לעצמנו ולקב"ה: "אדרבא, תן בליבנו שנראה כל - אחד מעלת חברינו ולא חסרונם"
ואולי באמת בעל בית דפוס ידפיס סטיקר ועליו יהיה כתוב:
" 73 - במותם ציוו לנו את האחדות "
ונדביק אותו על המכוניות ועל הקיטבגים של החיילים, אנחנו נתאושש ונתגבר ונגע כמו שידענו תמיד לבנות מתוך ההרס, ליצור מתוך המשבר ולהוסיף מתוך החסר, לשמוח מתוך הבכי, לאהוב מוך הכאב ולהאמין מתוך הספק.
עוד יקום פאר תחת אפר, רק רשב"ע יחזר אותנו באהבה אליו:
"שיהא הכל נחת רוח אליך ואל יעלה בליבנו שום שנאה וקנאה וטינה רק אהבת ואחדות ישראל תמיד".

-אבי רט-