המטרה: שהחניכים יבינו את משמעותה וחשיבותה של ארצנו.

1. מסבירים על המצווה שנצטוו בה בנ"י – "ובאתם וירשתם את הארץ אשר ה' אלוהי אבותיכם נותן לכם(דברים ד,א). . . "וירשתם את הארץ הטובה הזאת"(דברים ד,כב). . .  " ארץ אשר ה' אלוהיך דורש אותה תמיד עיני ה' אלוהיך בה" ( דברים י"א,יב).

במהלך הדורות, החיבור עם א"י הפך להיות משהו לאומי, ולא רק דתי. כל זה בזכות הקשר החזק שיש לעמ"י עם א"י מאז ומעולם.    כיום, כמעט מכל המגזרים מאמינים בחשיבותה של א"י, בשלמותה ובכוחה.                                                                                               

2. אומרים לחניכים לבנות מגדל בעזרת קוביות, ואם יש חניך אחד שלא משתתף, המדריכים יפרקו להם הכול והם יצטרכו לבנות מחדש. מסבירים להם שא"י חייבת להיבנות ולהתקדם בעזרת כולם, חרדים, דתיים לאומיים וחילוניים. א"י חייבת להיות עם שיתוף פעולה, ועם אהבה בין עמ"י.

3.עושים סבב בין החניכים ושואלים אותם: מה א"י בשבילם?  מה כל אחד תורם בשביל א"י? החניכים בטח יענו תשובות כמו: אני תורם בכך שאני גר פה, גר בשטחים, אח שלי בצבא וכו'.

אחרי הסבב להסביר לחניכים שהתרומה הכי גדולה שלנו לא"י היא ההתיישבות.  כשאנחנו גרים במקום מסוים, מטבע האדם אנחנו נקשרים למקום, כל אחד אוהב את הבית שלו, בבית יש איתו את האנשים שהוא אוהב ושאוהבים אותו,כך אנחנו אוהבים את א"י, שהובטחה לאברהם , ועכשיו היא שלנו ואנחנו צריכים לשמור עליה ולאהוב אותה.

4.אומרים לחניכים שעכשיו הם צריכים לעשות מסע, הם צריכים לרוץ, לקפוץ מעל מכשולים ולעשות שכיבות שמיכה (לפי הוראותיכם) ובסוף המסע, כשיחזרו למקום הפעולה, יחכו להם ופלים ושתיה.  מסבירים לחניכים שבשביל להשיג משהו- צריך לעבוד קשה, עמ"י עבר המון עד שנכנס לארץ, 40 שנה במדבר דרך ארוכה ומפרכת , ורק אז זכו להיכנס לא"י.

5. משחקים חתול ועכבר. מסבירים לחניכים שהעכבר בתוך המעגל היה ביהמ"ק (או א"י) ועמ"י היה החתול. המעגל היו העמים שלא נתנו לעמ"י להגיע לבית המקדש וחסמו אותו כל הזמן. אפשר גם להגיד שבד"כ המשחק מסמל שהחתול הוא הרשע, והעכבר הוא המסכן, וזה מלמד אותנו שאפשר להסתכל על הדברים מכמה צדדים.

6. מקריאים לחניכים קטע מהכוזרי בו ריה"ל מנסה להסביר למלך כוזר מדוע עמ"י נלחם כ"כ על א"י..

הוא מנסה להסביר לו שהקשר של עמ"י לא"י שונה מהקשר של הכוזרים לארץ כוזר..

"אמר החבר(ריה"ל): כך גם ההר שלכם שאתם אומרים כי הכרם מצליח בו, אילו לא היו נוטעים בו את הגפנים ועושים את כל מלאכת עבודת הכרם הדרושה לגידולם-לא היה מניב ענבים. הנה, מעלתו של עמ"י..אשר הוא הסגולה. ואחרי זה יש גם לארץ חלק במעלה הזאת, עם המעשים והמצוות התלויים בארץ, שהם כעין עבודת הכרם לכרם. אולם, שלא ככרם המניב ענבים גם במקום אחר, כך אין עמ"י יכול להדבק בעניין האלוקי(הקשר שלו לקב"ה) כי אם בארץ הזאת".

רק כשעם ישראל נמצא בארץ ישראל, הוא יכול להיקרא עם סגולה ויכול בכלל להמשיך להתקיים. כך הענבים(עמ"י) שיכולים לגדול רק בכרם!(א"י) וזקוקים לטיפול רב ...(המצוות)

הצ'ופר-

צורת א"י שכתוב-

"לכל מקום שאליו אני הולך אני הולך לא"י "

 ייחודה של א"י

1.מפזרים כמה תמונות של א"י וכל חניך בוחר  שתיים.

תמונה אחת- א"י הרצויה, היפה , החלום

תמונה שניה- המציאות בא"י

 כל חניך מציג את מה שבחר.

עושים דיון:

איזה תמונה מוצגת כאידיאלית?

איזו תמונה מוצגת כריאלית? מציאותית?

מה גורם להבדל?

2. מקריאים את ארץ ישראל שלי מאת אפרים קישון(מצ"ב) דיון: מה מייחד את א"י? מה יחסנו אליה?

3. משחקים "הדגל" עם סמרטוטים. (בדר"כ יש וויכוחים בדגל..)  בסוף המשחק פותחים דיון למה הם רבו על סמרטוטים. שילכו הביתה ויקחו חדש... מה העניין שלהם!?..  כמו כן א"י- למה לא לוותר עליה? היא כזאת קטנה ומסכנה, אין פה מים, יש מלא ערבים מה הקטע להישאר פה? למה לא ללכת לארה"ב? לחיות שם חיי מותרות , חיי עושר ואושר? פותחים את השאלות בפני החניכים ומסבירים להם למה לא.

4.מקריאים להם את החיים בניו זילנד (מצ"ב)

ארץ ישראל שלי \אפרים קישון

דודי אגון הוא יהודי טוב. אבל אין פירושו שמן הסתם גם ציוני הוא. כשעליתי לארץ לפני חמש שנים הוא בדיוק נסע לארה"ב שבניו יורק. לא משום טינה לישראל, אלא משום מה הוא חשב, שסוחר זריז כמוהו אינו צריך אלא לרדת מן האנייה, והדולרים יתחילו מעצמם להתגלגל לכיסיו. זה אגב, קרה בדיוק כך. מה נשאר לנו לעשות? כתבנו לו בזעם, שכאן לא כל כך קל, אבל אין אנו מרגישים מחסור בשום דבר. מה נשאר לו? הפסיק לשלוח חבילות.
הניגודים החריפו כשביקרנו בשנה שעברה בידידתנו הגדולה. דודי אגון אירח אותנו בביתו היפה, והשפיע עלינו רוב אהבה. באמת. רק שאלת המזרח התיכון הפרידה בינינו. כלומר, דודי לא נסוג כחוט השערה מעמדתו הנייטראלית כלפי ישראל:
"אני תורם לך כל שנה," אמר "אך אינני יודע מה יש לך שם שאין לי פה?"
"אני מרגיש שם מצוין" אמרתי.
"גם אני" אמר אגון "אם כן, מה ההבדל?"
"אני חי בין שני מיליונים יהודים."
"גם אני."
"אצלנו נשיא המדינה יהודי."
"טוב, כשארצה להיות נשיא, אבוא לישראל..."
בערך בשלב זה של הויכוח נהגנו להתפזר, רוויי בוז - גומלין. אולם זה לא קילקל את היחס הטוב בינינו. יתר על כן, כשהוזמנתי על ידי משרד החוץ של דודי אגון לחזות במצעד הצבאי ביום הצהרת העצמאות של ארה"ב, נתלווה אלי דודי נרגש מן הכבוד שנפל בחלקו בזכותי.
איני מתכוון לפגוע ברגשות פטריוטים, אך גם האמריקנים יודעים לערוך מצעדים. זמן מה ספרתי את התזמורות הצבאיות, אבל כשהגעתי למספר חמישים, התייאשתי.
דודי מחא כף במאור פנים:
"נו?" שאל "איך היינו?"
"לא רע," מלמלנו "לא רע."
מקץ שש שעות, כתום המצעד, הרעישו מעל ראשינו כארבע מאות מטוסי סילון מכל הסוגים. דודי הביט למעלה בהתפעלות:
"אתה רואה?" צהל "אין כוח כזה בעולם כולו!"
רציתי לענות לו משהו קולע, אבל לא ידעתי מה.

***

אולם השנה קרה נס: דודי אגון בא לארץ. לא בגלל סיבות מיוחדות, חס ושלום, אלא הוא ערך סיור באירופה, וחשב - באמת, למה לא? - לקפוץ גם אל הקרובים שלו. הפעם היה הוא אורח הממשלה, והודות לו נהניתי מכבוד תיירים ביום המצעד.
הסדר היה מופתי. כלומר, הלכנו ברגל כעשרים קילומטרים, השמש להטה בעוז, המקומות על הטריבונה לא היו נוחים כלל ועיקר, ונוסף לכך גם מחירם המפולפל. דודי התאפק ולא אמר מילה. ישבנו שעה וחצי באווירה דחוסה. כשמסרו את הדגלים, דודי אגון מחא כף. אחר כך הופיעו מעל ראשינו 8 "מיסטרים". דודי אגון הביט למעלה, ועיניו החלו לזלוג דמעות. אצל ארבעת ההליקופטרים כבר בכה כמו ילד.

"דוד." אמרתי לו "זה ההבדל."

החיים בניו זילנד \ טומי לפיד

פעמים אני חושב בלבי , איך זה לחיות בניו-זילנד . להיוולד באי באוקיינוס במדינה שקשה לאתר על המפה. לגדול בעיירה מנומנמת שרעפיה אדומים, לטייל בשדה ירוק ולהתבונן באיכר הגוזז כבשה לבנה .לגדול בבית שסבא בנה אותו, להיות נכד של סבא שמת מיתה טבעית , ללמוד היסטוריה של 220 שנה מתוך ספר ארוך ודק , לשאוב יין מתוך חבית במרתף , במרתף שאינו מקלט. להיות ניו-זילנדי ולתכנן בביטחון תוכניות ל5- שנים מראש. לעקוב בחרדה אחר גורלה של קבוצת כדורגל מקומית , להתגייס לצבא קבע כי אין צבא חובה ולהתפטר מהצבא תוך שאיפה לחיים שיש בהם קצת מתח . לקרוא עיתון בניו-זילנד ולא להבין את המתרחש בארץ הקודש, מדוע נהרגים בני אדם על כל שעל אדמה צחיחה , כאשר העולם הוא גדול והחיים יקרים? להאמין כי בני האדם אחים הם וכי עם קצת רצון טוב ניתן להסדיר כל בעיה אנושית. להיות ניו-זילנדי ולדעת כי תותח יורה רק ביום הולדתה של מלכת בריטניה, לדעת כי רימון הוא פרי המשאיר כתם על בגד לבן, לדעת כי שק שינה נועד לטיולים, כי אלמנה היא אישה זקנה וכאשר הורה מספר על בנו שנפל, לשאול אותו אם הבן לא נחבל. (להיות ניו-זילנדי קטן וקטנוני, המסתגר בד' אמותיו, ואינו שותף בשום חוויה קוסמית, ואינו ערב לשום איש, ואיש אינו ערב לו), ואין הוא נדרש להקריב קורבנות אדם, ואין הוא מצפה שאיש יקריב את עצמו למענו. (להיות ניו- זילנדי קטן שהחתולים אינם נכנסים בו ורעשים אינם חודרים אליו.) אלוקים! שבחרתנו מכל העמים, אינני בא אליך בטענות, אני מקבל את הדין בהכנעה, באהבה, בגאווה, לא הייתי מחליף את ירושלים בוושינגטון, ואת החיים הקשים בישראל בחיים קלים יותר בשום מקום אחר עלי האדמות. זוהי ארצי, המולדת של ילדי, זה גורלנו ונוכל לו אבל אל תכעס, ריבונו של עולם, אם אני לפעמים מהרהר בלבי: האמנם זה צודק שבניו- זילנד מתים משעמום?

 שייכות א"י לעמ"י ומשמעותה לנו