בניית אתרים בחינם
 
מרכז קטעים ופעולות
 לבני עקיבא :) :)
 
 
 
   דף הבית    שמחה    א"י    הקשבה    כבוד    קבלת השונה
   אחדות    משמעות ה"אני"    תפילה    כל מיני    סיפורים וקטעים
 
    דף הבית
    שמחה
    א"י
    הקשבה
    כבוד
    קבלת השונה
    אחדות
    משמעות ה"אני"
    תפילה
    כל מיני
    סיפורים וקטעים

התיישבות                                                     

 

מהלך הפעולה:

-מספרים על עמי, ילד חמוד וקטן. עמי הוא ילד קצת מוזר, כי בכל מקום  שהוא הולך דוחים אותו, צוחקים עליו, ומציקים לו. וככה הוא עבר לו מבי"ס לבי"ס ומבין עיר לעיר עד ש..

גילינו שעמי זהו עם ישראל שהרגיש ככה שנים על גבי שנים שהגלות צעקה עליהם מכל הכיוונים:  אתם לא שייכים! אתם לא רצויים! לכו מכאן והם באמת הלכו לא רצו אותם בפולין אז הם עברו לגרמניה, לא רצו אותם בגרמניה אז הם עברו לאיטליה, עד ש.. עם ישראל הבין שאין לו ברירה ואף פעם לא יצליח להשתלב בשום ארץ והם חייבים ללכת למקום שלהם. וכן קמה לה מדינת ישראל שלנוJ

 

-קושרים ל4 מתנדבות לאחת את העיניים, פה, ידיים, אוזניים. משחקים משחק התנועות, באמצע המשחק משחררים לאט את מי שחסמנו ואז כשמסיימים שואלים את 4 הבנות איך הרגישו מחלק הראשון של המשחק ואיך בחלק השני.

מסכמים את המשחק: מי שבהתחלה לא היה מוגבל ראה זאת כמובן מאליו ולא העריך את זה, מי שקודם היה מוגבל ואחרי זה השתחרר הרגיש את ההבדל וההקלה.

אנחנו ב"ה, זכינו לגור, ורובנו להיוולד, בא"י, ארץ שעמ"י חלם עליה, נחשף והתפלל להגיע אליה אלפי שנים.

כדי להבין ולהעריך במה זכינו אנחנו חייבים להבין מה היה קודם בגלות. אדם שחי כל חייו במקום עם אור ואינו יודע מה זה חושך, הוא למעשה לא יודע גם מזה אור.

רק אדם שהיה בחושך וח"כ יצא לאור מבין באמת מהו האור ומעריך זאת.

 

-עומדים במעגל ואחד באמצע, הוא מסתובב בעיניים עצומות ועוצר ומצביע על מישהו, מי שעליו הוא יצא, צריך להגיד מהר מה מזכירה לו המילה גלות, בלי לחשוב, אם תוך שנייה הוא לא אומר, הוא יוצא החוצה מהמשחק, אחרי זה עושים אותו דבר רק עם המילה ארץ ישראל, ולא מוציאים פסולים, כולם נשארים במשחק.

 

-מסכמים: פתחנו את הפעולה במשחק התנועות, ובמשחק חלק בנות חוו את ההבדל להיות בתוך מציאות חיובית מהתחלה כמובן מאליו- לבין להרגיש קודם חיסרון מסויים ואז להרגיש שהוא מתמלא. אח"כ ניגשנו לנסות להרגיש מה שהרגיש עמ"י בגלות כדי שנעריך את המקום בו אנו נמצאים היום, עשינו זאת במעגל שכל פעם מישהו יוצא החוצה.. שזה למעשה א"י שמי שעשה טעות לא יצא.. א"י שלנו.

 

-צ'ופר:

 

יד ה' נטויה לנו בזה, אנו רואים כי בעומק הנפש נתרפאה כמעט כנסת ישראל בחלק רשום

מתחלואיה המוסריים, אשר חלו בה עוונות ראשונים. כור ברזל מצרף ומטהר היה לה הגלות הארוך האיום והנורא, עם כל ייסוריו הנוראים "כאש מצרף וכבורית מכבסים". הדוחק האיום והצרות העוברות כל גבול כח אנושי, ביותר אלה שבימים האחרונים, היו חבלים מלאי אש צרבת, אשר לבנו מרקו וטהרו, רככו וצרפו את לב האבן, "המלח ממתקת את הבשר וייסורין ממרקין כל גופו של אדם".

 

                                                                                            (הרב קוק, מאמר הדור)
 
חשיבותה של א"י
 
 

 

המטרה: שהחניכים יבינו את משמעותה וחשיבותה של ארצנו.

 

1. מסבירים על המצווה שנצטוו בה בנ"י – "ובאתם וירשתם את הארץ אשר ה' אלוהי אבותיכם נותן לכם(דברים ד,א). . . "וירשתם את הארץ הטובה הזאת"(דברים ד,כב). . .  " ארץ אשר ה' אלוהיך דורש אותה תמיד עיני ה' אלוהיך בה" ( דברים י"א,יב).

במהלך הדורות, החיבור עם א"י הפך להיות משהו לאומי, ולא רק דתי. כל זה בזכות הקשר החזק שיש לעמ"י עם א"י מאז ומעולם.    כיום, כמעט מכל המגזרים מאמינים בחשיבותה של א"י, בשלמותה ובכוחה.                                                                                               

2. אומרים לחניכים לבנות מגדל בעזרת קוביות, ואם יש חניך אחד שלא משתתף, המדריכים יפרקו להם הכול והם יצטרכו לבנות מחדש. מסבירים להם שא"י חייבת להיבנות ולהתקדם בעזרת כולם, חרדים, דתיים לאומיים וחילוניים. א"י חייבת להיות עם שיתוף פעולה, ועם אהבה בין עמ"י.

3.עושים סבב בין החניכים ושואלים אותם: מה א"י בשבילם?  מה כל אחד תורם בשביל א"י? החניכים בטח יענו תשובות כמו: אני תורם בכך שאני גר פה, גר בשטחים, אח שלי בצבא וכו'.

אחרי הסבב להסביר לחניכים שהתרומה הכי גדולה שלנו לא"י היא ההתיישבות.  כשאנחנו גרים במקום מסוים, מטבע האדם אנחנו נקשרים למקום, כל אחד אוהב את הבית שלו, בבית יש איתו את האנשים שהוא אוהב ושאוהבים אותו,כך אנחנו אוהבים את א"י, שהובטחה לאברהם , ועכשיו היא שלנו ואנחנו צריכים לשמור עליה ולאהוב אותה.

4.אומרים לחניכים שעכשיו הם צריכים לעשות מסע, הם צריכים לרוץ, לקפוץ מעל מכשולים ולעשות שכיבות שמיכה (לפי הוראותיכם) ובסוף המסע, כשיחזרו למקום הפעולה, יחכו להם ופלים ושתיה.  מסבירים לחניכים שבשביל להשיג משהו- צריך לעבוד קשה, עמ"י עבר המון עד שנכנס לארץ, 40 שנה במדבר דרך ארוכה ומפרכת , ורק אז זכו להיכנס לא"י.

5. משחקים חתול ועכבר. מסבירים לחניכים שהעכבר בתוך המעגל היה ביהמ"ק (או א"י) ועמ"י היה החתול. המעגל היו העמים שלא נתנו לעמ"י להגיע לבית המקדש וחסמו אותו כל הזמן. אפשר גם להגיד שבד"כ המשחק מסמל שהחתול הוא הרשע, והעכבר הוא המסכן, וזה מלמד אותנו שאפשר להסתכל על הדברים מכמה צדדים.

 

6. מקריאים לחניכים קטע מהכוזרי בו ריה"ל מנסה להסביר למלך כוזר מדוע עמ"י נלחם כ"כ על א"י..

הוא מנסה להסביר לו שהקשר של עמ"י לא"י שונה מהקשר של הכוזרים לארץ כוזר..

"אמר החבר(ריה"ל): כך גם ההר שלכם שאתם אומרים כי הכרם מצליח בו, אילו לא היו נוטעים בו את הגפנים ועושים את כל מלאכת עבודת הכרם הדרושה לגידולם-לא היה מניב ענבים. הנה, מעלתו של עמ"י..אשר הוא הסגולה. ואחרי זה יש גם לארץ חלק במעלה הזאת, עם המעשים והמצוות התלויים בארץ, שהם כעין עבודת הכרם לכרם. אולם, שלא ככרם המניב ענבים גם במקום אחר, כך אין עמ"י יכול להדבק בעניין האלוקי(הקשר שלו לקב"ה) כי אם בארץ הזאת".

רק כשעם ישראל נמצא בארץ ישראל, הוא יכול להיקרא עם סגולה ויכול בכלל להמשיך להתקיים. כך הענבים(עמ"י) שיכולים לגדול רק בכרם!(א"י) וזקוקים לטיפול רב ...(המצוות)

 

הצ'ופר-

צורת א"י שכתוב-

"לכל מקום שאליו אני הולך אני הולך לא"י "

אפשר גם פסוקים יפים על א"י...
 
 

 ייחודה של א"י

 

1.מפזרים כמה תמונות של א"י וכל חניך בוחר  שתיים.

תמונה אחת- א"י הרצויה, היפה , החלום

תמונה שניה- המציאות בא"י

 כל חניך מציג את מה שבחר.

עושים דיון:

איזה תמונה מוצגת כאידיאלית?

איזו תמונה מוצגת כריאלית? מציאותית?

מה גורם להבדל?

2. מקריאים את ארץ ישראל שלי מאת אפרים קישון(מצ"ב) דיון: מה מייחד את א"י? מה יחסנו אליה?

3. משחקים "הדגל" עם סמרטוטים. (בדר"כ יש וויכוחים בדגל..)  בסוף המשחק פותחים דיון למה הם רבו על סמרטוטים. שילכו הביתה ויקחו חדש... מה העניין שלהם!?..  כמו כן א"י- למה לא לוותר עליה? היא כזאת קטנה ומסכנה, אין פה מים, יש מלא ערבים מה הקטע להישאר פה? למה לא ללכת לארה"ב? לחיות שם חיי מותרות , חיי עושר ואושר? פותחים את השאלות בפני החניכים ומסבירים להם למה לא.

4.מקריאים להם את החיים בניו זילנד (מצ"ב)

ארץ ישראל שלי \אפרים קישון

דודי אגון הוא יהודי טוב. אבל אין פירושו שמן הסתם גם ציוני הוא. כשעליתי לארץ לפני חמש שנים הוא בדיוק נסע לארה"ב שבניו יורק. לא משום טינה לישראל, אלא משום מה הוא חשב, שסוחר זריז כמוהו אינו צריך אלא לרדת מן האנייה, והדולרים יתחילו מעצמם להתגלגל לכיסיו. זה אגב, קרה בדיוק כך. מה נשאר לנו לעשות? כתבנו לו בזעם, שכאן לא כל כך קל, אבל אין אנו מרגישים מחסור בשום דבר. מה נשאר לו? הפסיק לשלוח חבילות.
הניגודים החריפו כשביקרנו בשנה שעברה בידידתנו הגדולה. דודי אגון אירח אותנו בביתו היפה, והשפיע עלינו רוב אהבה. באמת. רק שאלת המזרח התיכון הפרידה בינינו. כלומר, דודי לא נסוג כחוט השערה מעמדתו הנייטראלית כלפי ישראל:
"
אני תורם לך כל שנה," אמר "אך אינני יודע מה יש לך שם שאין לי פה?"
"
אני מרגיש שם מצוין" אמרתי.
"
גם אני" אמר אגון "אם כן, מה ההבדל?"
"
אני חי בין שני מיליונים יהודים."
"
גם אני."
"
אצלנו נשיא המדינה יהודי."
"
טוב, כשארצה להיות נשיא, אבוא לישראל..."
בערך בשלב זה של הויכוח נהגנו להתפזר, רוויי בוז - גומלין. אולם זה לא קילקל את היחס הטוב בינינו. יתר על כן, כשהוזמנתי על ידי משרד החוץ של דודי אגון לחזות במצעד הצבאי ביום הצהרת העצמאות של ארה"ב, נתלווה אלי דודי נרגש מן הכבוד שנפל בחלקו בזכותי.
איני מתכוון לפגוע ברגשות פטריוטים, אך גם האמריקנים יודעים לערוך מצעדים. זמן מה ספרתי את התזמורות הצבאיות, אבל כשהגעתי למספר חמישים, התייאשתי.
דודי מחא כף במאור פנים:
"
נו?" שאל "איך היינו?"
"
לא רע," מלמלנו "לא רע."
מקץ שש שעות, כתום המצעד, הרעישו מעל ראשינו כארבע מאות מטוסי סילון מכל הסוגים. דודי הביט למעלה בהתפעלות:
"
אתה רואה?" צהל "אין כוח כזה בעולם כולו!"
רציתי לענות לו משהו קולע, אבל לא ידעתי מה.

***

אולם השנה קרה נס: דודי אגון בא לארץ. לא בגלל סיבות מיוחדות, חס ושלום, אלא הוא ערך סיור באירופה, וחשב - באמת, למה לא? - לקפוץ גם אל הקרובים שלו. הפעם היה הוא אורח הממשלה, והודות לו נהניתי מכבוד תיירים ביום המצעד.
הסדר היה מופתי. כלומר, הלכנו ברגל כעשרים קילומטרים, השמש להטה בעוז, המקומות על הטריבונה לא היו נוחים כלל ועיקר, ונוסף לכך גם מחירם המפולפל. דודי התאפק ולא אמר מילה. ישבנו שעה וחצי באווירה דחוסה. כשמסרו את הדגלים, דודי אגון מחא כף. אחר כך הופיעו מעל ראשינו 8 "מיסטרים". דודי אגון הביט למעלה, ועיניו החלו לזלוג דמעות. אצל ארבעת ההליקופטרים כבר בכה כמו ילד.

"
דוד." אמרתי לו "זה ההבדל."

 

החיים בניו זילנד \ טומי לפיד

פעמים אני חושב בלבי , איך זה לחיות בניו-זילנד . להיוולד באי באוקיינוס במדינה שקשה לאתר על המפה. לגדול בעיירה מנומנמת שרעפיה אדומים, לטייל בשדה ירוק ולהתבונן באיכר הגוזז כבשה לבנה .לגדול בבית שסבא בנה אותו, להיות נכד של סבא שמת מיתה טבעית , ללמוד היסטוריה של 220 שנה מתוך ספר ארוך ודק , לשאוב יין מתוך חבית במרתף , במרתף שאינו מקלט. להיות ניו-זילנדי ולתכנן בביטחון תוכניות ל5- שנים מראש. לעקוב בחרדה אחר גורלה של קבוצת כדורגל מקומית , להתגייס לצבא קבע כי אין צבא חובה ולהתפטר מהצבא תוך שאיפה לחיים שיש בהם קצת מתח . לקרוא עיתון בניו-זילנד ולא להבין את המתרחש בארץ הקודש, מדוע נהרגים בני אדם על כל שעל אדמה צחיחה , כאשר העולם הוא גדול והחיים יקרים? להאמין כי בני האדם אחים הם וכי עם קצת רצון טוב ניתן להסדיר כל בעיה אנושית. להיות ניו-זילנדי ולדעת כי תותח יורה רק ביום הולדתה של מלכת בריטניה, לדעת כי רימון הוא פרי המשאיר כתם על בגד לבן, לדעת כי שק שינה נועד לטיולים, כי אלמנה היא אישה זקנה וכאשר הורה מספר על בנו שנפל, לשאול אותו אם הבן לא נחבל. (להיות ניו-זילנדי קטן וקטנוני, המסתגר בד' אמותיו, ואינו שותף בשום חוויה קוסמית, ואינו ערב לשום איש, ואיש אינו ערב לו), ואין הוא נדרש להקריב קורבנות אדם, ואין הוא מצפה שאיש יקריב את עצמו למענו. (להיות ניו- זילנדי קטן שהחתולים אינם נכנסים בו ורעשים אינם חודרים אליו.) אלוקים! שבחרתנו מכל העמים, אינני בא אליך בטענות, אני מקבל את הדין בהכנעה, באהבה, בגאווה, לא הייתי מחליף את ירושלים בוושינגטון, ואת החיים הקשים בישראל בחיים קלים יותר בשום מקום אחר עלי האדמות. זוהי ארצי, המולדת של ילדי, זה גורלנו ונוכל לו אבל אל תכעס, ריבונו של עולם, אם אני לפעמים מהרהר בלבי: האמנם זה צודק שבניו- זילנד מתים משעמום?

 הקשר עם א"י

1.        הייחוד בקשר שלנו לא"י:

מהלך הפעולה:

-          קוראים את השיר "הדרך היורדת אל הכפר" ומנתחים אותו – מי עומד מאחוריו, מה הוא מנסה להביע ולמה?

-          דיון- "וליבי עודנו שם" מה מושך אנשים אל ביתם, למה הם מסרבים להתנתק מביתם?

-          מקריאים את הקטע של דן אלמגור על הדבקות לבית וממשיכים את הדיון- למה למרות כל הדורות , אדם לא קם ועוזב את ביתו ועובר? ולהיפך- למה אנשים יהודים מחו"ל, שיש להם הכול עוזבים את ביתם והולכים למסור את נפשם למען א"י?

-          מקריאים את הקטע "זוהי הארץ"(למטה בקטעים)

-          כל אדם באשר הוא, נמשך תמיד לביתו(המקום שבו הוא גדל) ולעומת זאת, יהודי לא צריך לגדול בא"י כדי להרגיש קשור אליה.

כל יהודי באשר הוא, מרגיש קשר לא"י. את הרגשת הקשר הזאת קשה להסביר (למשל אצל יהודים שלא שומרים תורה ומצוות) – כל אחד ותירוצו הוא למה הוא נשאר בא"י,

אבל בסופו של דבר כל יהודי בעולם יודע שביתו הוא א"י!

בתור מאמינים אנחנו מבססים את הקשר על הציווי "לך-לך"... וזהו המקור לרגש הקשר.

 

 שייכות א"י לעמ"י ומשמעותה לנו

 

1.מספרים לחניכים על סניף אחד בתנועה שפעל תמיד בגינה ציבורית. יום אחד גילה אחד החניכים מבנה ריק בסביבה, ובהתייעצות עם הקומונר הסניף עבר למבנה הריק.
ה"סניף" החדש, טופח ע"י החניכים וצוות ההדרכה, היה מרווח (חדר לכל שבט, חדר הדרכה, חדר...).
לאחר כמה חודשי פעילות הגיע למקום אדם שטען שהוא בעל הבניין, והוא מבקש מחברי הסניף להתפנות.
התפתחו דיונים סוערים (חברי הסניף: אנחנו כאן הרבה זמן, שיפצנו והחזקנו, למה הוא בה רק עכשיו, הוא נטש את הבניין... ואילו בעל הבניין טוען שהוא הבעלים החוקיים של הבניין, וכו' וכו'...
-נותנים לחניכים לארגן משפט: 3 שופטים, סדרן, ונציגים לכל צד.
בסוף המשפט השופטים יתנו את עמדתם וינמקו אותה.
-בסופו של הדיון, סביר להניח כי השופטים יפסקו לטובת בעל הבניין.
נגיע עם החניכים להבנה, שלא משנה מה יסברו החניכים - השאלה המהותית היא למי שייך הבניין, ובמקרה הזה - לאותו אדם.
-נסביר לחניכים שזהו עניינה של ארץ ישראל.
ארץ ישראל שייכת לקב"ה הוא יחליט למי להביא אותה. אנחנו קיבלנו את הארץ כמתנה מהקב"ה, ולכן לא חשוב איזה עמים היו כאן בזמן שגלינו: הארץ שייכת לנו!

 2.כשאומרים לחניך שאם הוא יהיה בשקט בתפילה הוא יקבל סוכרייה, בדרך כלל הוא ישתוק. המקרה הזה הוא רק דוגמא לכמה החניכים יתנו כדי לקבל איזה רוגעלך בעד שתיקה או ריצה או כל כמעט כל דבר שתבקש. המטרה: חומר למחשבה.
-לפני הפעולה מכינים שקית עם אדמה (חול), כל מני ממתקים (סוכריות, רוגעלכים,טופי וכו'). מושיבים את החניכים במעגל, מראים להם את אחד הדברים ושואלים:
-"מה תעשו בשביל הדבר הזה?" החניכים יגידו כל מיני דברים, בוחרים (בכוונה) את הדבר הכי מטורף, החניך יבצע את מה שאמר וניתן לו מה שהבטחנו. אחרי זה מוציאים את שאר הדברים ועושים אותו דבר. בסוף נוציא את השקית עם האדמה ונשאל את החניכים "מה הייתם עושים בשביל האדמה הזאת?"

אחרי ששאלנו, או שהחניכים יבינו לבד או שנגיד להם, שכמו שראינו ולנו אנחנו מוכנים לעשות הרבה כל עוד זה אוכל וכו', אבל ברגע שמדובר באדמתנו הקדושה לא תמיד אנחנו מוכנים לתת יותר מדי...

3. מקריאים להם את ציונה ובנה ומסבירים על חשיבותה של הארץ ומשמעותה בשבילנו, עמ"י.

ציונה ובנה:

ישראל וציונה היו דוגמא נהדרת ליחסי אמא-בן.
היו חיו בשלווה ובשמחה בביתם הקט. היה בינהם קשר בל יינתק ממש. מאותו מקום פשוט פרץ זרם אדיר של אור וקדושה.
כל מי שגר לידם, האמת, אפילו הרחוקים ביותר, הכירו אותם את ביתם הקט ואת היחסים בינהם, ומקרוב ומרחוק באו כדי להנות ולהתקרב אליהם.
את אבי הבית קשה לתאר מרוב טובו, הוא עסק בכל ענייני העולם וביחד הם חיו כולם.
אבל יום אחד החל המצב להתדרדר. ישראל החל לעשות דברים לא כל כך ראויים בבית. האם לא שמחה מזה, ולאבא זה עשה הרבה מורת רוח.
לאט לאט החל זרם האור להתעמעם ולהחלש. הוא לא היה כל כך חזק וטהור כבעבר, והדבר הורגש. ישראל לא ציית לאביו כמו שצריך, והתחבר לדברים אחרים, לא טובים. לבסוף ישראל פשוט עבר את הגבול. בלית ברירה קרא האבא לכמה אנשים, והם באכזריות נוראית, קרעו את ישראל מידי ציונה, ולקחו אותו הרחק הרחק.
קשה לתאר מה נורא ומחריד היה המעמד.
בכייה של ציונה קרע רקיעים, נדמה היה שכל העולם בוכה עמה, כי פתאום נקטע לחלוטין חוט הקשר והאבל היה גדול. ציונה החלה ללבוש שחורים, ולהתהלך בעצבות ובבכיות. לכל מי ששאל אותה, היא סיפרה את הסיפור ושוב פרצה בנאקות ובדמעות שלא פסקו. לבסוף הבית הפך לחורבה, הכל היו נטוש. השועלים מצאו שהבית היה מקום טוב מאוד לגור בו, כל מיני מזיקים שרצו בבית, וריח הרקבון היה נורא.
אבל ישראל מעולם לא שכח את ציונה, כל יום הוא חשב עליה, זעק ובכה, ואף קבע לעצמו יום מיוחד של אבל, אותו יום נורא בו גורש מביתו, הוא נשבע שיום יבוא והוא יפגש שוב עם אמא...
המשך יבוא בה' אייר תש"ח ...
קטעים על א"י 
זוהי הארץ -
היחידה בעולם שמשלמי מסיה בחוץ-לארץ הקימו אותה.
זוהי ארץ בעלת גבולות בלתי-מוגבלים.
זוהי הארץ הצרה ביותר בעולם, זוהי ארץ הצרות.
זוהי ארץ בה לומדת האם את שפת האם מפי בניה.
זוהי ארץ בה אכלו האבות בוסר, ושיני הבנים מצוינות.
זוהי ארץ בה כותבים עברית, קוראים אנגלית ומדברים יידיש.
זוהי ארץ בה לכל אזרח זכות לומר את דעתו, אך אין בה חוק המחייב מישהו להקשיב.
זוהי הארץ המתקדמת ביותר במזרח הקרוב - אודות לערבים.
זוהי ארץ בה כל ההון נמצא בידי יהודים, ורבה ההתמרמרות על כך.
זוהי ארץ שהפרידה בין הדת למדינה, ומאז שולטת בה הדת לבדה.
זוהי ארץ בה יש כור אטומי, אבל טלפון רק בעוד שנתיים.
זוהי ארץ בה רשאי כל תינוק לבחור בזרם של אבא שלו.
זוהי ארץ של בחירות, שאין בה כל ברירה.
זוהי ארץ שהיא חלק בלתי נפרד מן האיגודים המקצועיים שלה.
זוהי ארץ שהתגברה על החרם הערבי, אך לא על שביתות הנמלים.
זוהי ארץ שהצליחה להפיק מי-שתייה מן הים, אבל הרחיצה עוד אסורה בו.
זוהי ארץ בה אין איש רוצה לעבוד, לכן בונים עיר חדשה תוך שלושה ימים - והולכים בטל עד סוף השבוע.
זוהי ארץ המייצרת פחות ממה שהיא אוכלת, ודווקא בה טרם מת איש מרעב.
זוהי ארץ בה לא מצפים לניסים, אלא מתחשבים בהם.
זוהי הארץ היחידה באזור, שמשטרה המדיני אוטובוסקואופרטיב.
זוהי ארץ שקיומה בסכנה מתמדת, אך תושביה מקבלים אולקוס דווקא מן השכנים הגרים למעלה.
זוהי הארץ שאינה מקבלת אוויר, אבל נושמת חירות.
זוהי ארץ בה כל אדם חייל, ובכל זאת כל חייל אדם.
זוהי ארץ כל-כך קטנה, ששטחה על מפות העולם אינו מספיק כדי לכתוב את שמה בתוכו. תמיד כתבו "
isr" רק מאז הגענו לתעלה כותבים את שמה המלא.
זוהי הארץ היחידה בעולם שאני יכול לחיות בה.

זוהי הארץ שלי.
(אפרים קישון)
*********************************************************
העץ והארץ
 

 בארץ רחוקה גדל עץ מיוחד נדיר ואין עוד מסוגו.

פירותיו טעימים ענפיו עבותים

ואין עץ או שיח כמותו.

את סגולותיו של העץ ואת מעלותיו הטובות , שמעו במהרה כולם.

והחליטו אנשים שאפשר להעביר את העץ לכל העולם.

ניסו וניסו ולבסוף הצליחו.

אך, פירותיו של העץ לא כ"כ היו מובחרים,

וגם ענפיו לא כ"כ עבותים.

כי לעץ כידוע סביבה מיוחדת שבה הוא גדל בצורה המובחרת

ולכן לאחר התייעצות מרובה החליטו להחזירו.

הוא יגדל ויפרח ויהיו לו פירות

וכל זאת בסביבתו.

 

גם לאדם כידוע יש את סביבתו הפוריה.

שבה הוא פורח בכל עוצמתו מעלה בצורה הטובה.

"ארץ ישראל שייכת לעם ישראל"

זהו אזורנו הטבעי

ובארץ זו ורק זו

נוכל להגיע ליעודנו הטבעי.
 
*****************************************************
 
אמא, אני הולך!

אמא, אני הולך! אל תנסי לעצרני, כי הלוך אלך!

רב לי לחבק ידיים! נקראתי ואני הולך!

רואה אני אותך מזילה דמעה, מוחה עיניים בשולי סינור, כי תלית את מבחר תקוותיך, לילות ללא שינה הקדשת, סעדתיני, גידלתיני, טיפחתיני, וקיווית כי אשיב לך גמולך בסעד לעת זקנה, בהיותי על ידך, תומכך הנאמן, רוצה היית לראותני גדול ונערץ, ידוע ומפורסם.

מבין אני ללבך, אך המציאות אכזרית היא, לא תדע רחם: מיליוני הנשחטים רבבות הכמהים צמאי המולדת אולי יישאו את עיניהם המצפות בדומי ואיך אשא אליהם את עיני, אם לצו עיניהם הכלות לא אשמע?!

זה צו הדורות הנישא אלי במבטם התובע, איך אשאר לשבת שאנן ושליו בצל קורת בית חם ואם אוהבת, אם הם יתהלכו עירומים ויחפים, קופאים בכפור ושלג?

אל תנסי לעצרני ב"כבד את אביך ואת אמך".
קדוש הצו, אך צו האומה, צו הדור הכמה לגאולה-קדוש ממנו.

שומע אני אותך אומרת "אכזר הוא הבן".
לא, אמא, לא אכזר הוא הבן, החיים אכזריים הם, לא ידעו רחם. הם קוראים, הם תובעים בחוזקה: "לך, אין לסגת אחור"!

אומרת את כך: "רבים הם - ילכו אחרים"!
לא, אמא, הן ידעת יפה כי מעטים נשארנו, ועל שכם כל אחד מוטלים תפקידים של שלושה, תפקיד קדוש ויקר, אשר אין קדוש ויקר הימנו: לבנות מולדת לעם רווי וסחוף, מעונה ורצוץ, בגופו ובנפשו, להכין מקלט לשרידים אחרונים, אלה אודים מוצלים מאש, שארית הניצולים מהשרפה הגדולה אשר שרף ה´...

ואין להשתמט מן המשימה, ואין לברוח מן המערכה כי יקר כל אחד במערכה הגדולה, הכבדה, מערכת עם הנאבק על חירותו ומולדתו:

אמא, אני הולך, אל תנסי לעצרני, כי הלוך אלך, נסי להבינני , אמא, אמציני אל לבך, תניני ואציצה אל תהום עיניך, ואדלה מתוכן כוח ועוז לימים יבואו -

ואלך!!!



(נכתב ע"י יאיר אהרוני, חבר גרעין ו´, כשעלה לביריה בתש"ו להקמת ההאחזות במקום מחדש.)
 



  היכנס לעריכת כותרת תחתונה לשינוי טקסט זה  
בעז"ה נעשה ונצליח!
יישר - כוח לכל המדריכים על העבודה! =)