210 או 430?

בראשית טו (יג) וַיֹּאמֶר לְאַבְרָם יָדֹעַ תֵּדַע כִּי גֵר יִהְיֶה זַרְעֲךָ בְּאֶרֶץ לֹא לָהֶם וַעֲבָדוּם וְעִנּוּ אֹתָם אַרְבַּע מֵאוֹת שָׁנָה: רש"י כי גר יהיה זרעך - משנולד יצחק עד שיצאו ישראל ממצרים ת' שנה כיצד יצחק בן ששים שנה כשנולד יעקב ויעקב כשירד למצרים אמר ימי שני מגורי שלשים ומאת שנה הרי ק"צ(190) ובמצרים היו מאתים ועשר, כמנין רד"ו הרי ארבע מאות שנה וא"ת במצרים היו ארבע מאות הרי קהת מיורדי מצרים הי' צא וחשוב שנותיו של קהת ושל עמרם ושמונים של משה שהיה כשיצאו ישראל ממצרים אין אתה מוצא אלא שלש מאות וחמשים ואתה צריך להוציא מהן כל השנים שחי קהת אחר לידת עמרם ושחי עמרם אחר לידת משה בארץ לא להם - ולא נאמר בארץ מצרים אלא לא להם ומשנולד יצחק ויגר אברהם וגו' ויגר יצחק בגרר (תהלים קה) ויעקב גר בארץ חם (בראשית מז) לגור בארץ באנו:

רש"י בראשית מב (ב) רדו שמה - ולא אמר לכו, רמז למאתים ועשר שנים שנשתעבדו למצרים, כמנין רד"ו: איך מסתדר הפירוש הזה, כאשר כתוב "גֵר יִהְיֶה זַרְעֲךָ בְּאֶרֶץ לֹא לָהֶם וַעֲבָדוּם וְעִנּוּ אֹתָם אַרְבַּע מֵאוֹת שָׁנָה:"? הרי איך "גֵר יִהְיֶה זַרְעֲךָ בְּאֶרֶץ לֹא לָהֶם" חל מהולדת יצחק? איך "וַעֲבָדוּם וְעִנּוּ אֹתָם" חל מהולדת יצחק? הרי יצחק לא היה במצרים? מדוע "אַרְבַּע מֵאוֹת שָׁנָה"? אם כוונתו של האלוהים רק ל-210 שנה? האם האלוהים אומר משהו ומתכוון למשהו אחר? הרי ברור לכל בר דעת, שיכול להיות שאברהם יצטער מאוד לשמוע שצאצאיו יהיו עבדים 400 שנה, אם כך: מדוע שהאלוהים יגרום לאברהם צער שכאילו 400 שנה יהיו צאצאיו עבדים, כאשר כוונת האלוהים שרק 210 שנה? וכדי שלא יקום הליצן אשר יאמר שהאלוהים החליט לשנות, בתחילה קבע 400 שנה, ולאחר מכן העמיד זאת על 210 שנה, אם כך: הרי שהאלוהים אינו יודע אחרית כראשית, ותוכניותיו הן תוכניות כשל בני אדם, הניתנות לשינוי בזמן? איך מסתדר פירוש רש"י, עם זה שכתוב שהיו בני ישראל במצרים 430 שנה ולא 400? הרי חסר לרש"י בחשבונו שלושים שנה, הרי בשמות יב (מ) וּמוֹשַׁב בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר יָשְׁבוּ בְּמִצְרָיִם שְׁלשִׁים שָׁנָה וְאַרְבַּע מֵאוֹת שָׁנָה:(מא) וַיְהִי מִקֵּץ שְׁלֹשִׁים שָׁנָה וְאַרְבַּע מֵאוֹת שָׁנָה וַיְהִי בְּעֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה יָצְאוּ כָּל צִבְאוֹת יְהֹוָה מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם: מה פירוש המילים "וּמוֹשַׁב" ו"אֲשֶׁר יָשְׁבוּ"? האם הן מילים מיותרות? או שהן מילים שאין להם משמעות בטקסט? ובהנחה שסופרים גם את ימיו של יצחק, הרי יצחק לא ירד, ולא ישב, במצרים? ובטח לא עינו אותו, או את יעקב במצרים? האם כותב התנ"ך או האלוהים, סתם כתב מילים, ללא שום קשר למציאות? האם הרמב"ן בשם הבראשית רבה, והריקאנטי, לא הבינו או לא קיבלו את אותה "מסורת" שקיבל רש"י?

רמב"ן בראשית מו (א) ויזבח זבחים לאלהי אביו יצחק - חייב אדם בכבוד אביו יותר מכבוד זקנו, לפיכך תלה ביצחק ולא באברהם, לשון רש"י. ואיננו מספיק, שהראוי לומר לאלהי אבותיו בלי שייחד אדם, כמו שאמר האלהים אשר התהלכו אבותי לפניו אברהם ויצחק (להלן מח טו), ובתפלתו אמר אלהי אבי אברהם ואלהי אבי יצחק (לעיל לב י), או יאמר ויזבח זבחים לה' כמו שאומר באברהם (לעיל יב ז) ויבן מזבח לה'. ומה צורך לפרש בו יותר: אבל הפסוק הזה יש בו סוד יגלו לנו אותו שם בבראשית רבה (צד ה), כי כאשר בא יעקב לרדת מצרים ראה כי הגלות יתחיל בו ובזרעו, ופחד ממנו וזבח זבחים רבים לפחד אביו יצחק שלא תהא מדת הדין מתוחה כנגדו. ועשה זה בבאר שבע שהוא בית תפלה לאבותיו, ומשם נטל רשות בלכתו לחרן. ואמר הכתוב זבחים, להודיע שלא היו עולות כאבותיו, כי אברהם עולות הקריב. ורבותינו אמרו (זבחים קטז א) לא הקריבו בני נח שלמים, עולות הקריבו, ובנח כתוב מפורש (לעיל ח כ) ויעל עולות במזבח, אבל יעקב מפני פחד ה' הקריב שלמים להשלים אליו כל המדות, כמו שדרשו (תורת כהנים ויקרא טז א) שלמים שמטילין שלום בעולם. והנה היתה תחלת כונתו במדת הגבורה שהיא הקרובה אליו, וזהו הטעם שהזכירו בבראשית רבה (צד ה) שחייב אדם בכבוד אביו יותר מכבוד זקנו, והוא הטעם שאמרו שם בלשון אחר בתחילה שואלין בשלום התלמיד ואחר כך שואלין בכבוד הרב:

ריקאנטי בראשית מו (א) ויסע ישראל וכל אשר לו ויבא בארה שבע ויזבח זבחים לאלהי אביו יצחק [מו, א]. כבר ידעת פירוש אלהי יצחק כמה דאת אמר [לעיל יא, מב] ופחד יצחק. והנה בבוא יעקב למצרים ידע כי הגלות התחיל שם בזרעו, ונתירא מן הפחד ההוא, וזבח זבחים שלא תהיה מדת הדין מתוחה בזרעו, ולכן הקריב שלמים להשלים אליו כל המדות, והיתה תחלת כוונתו במדת הגבורה הקרובה אליו, והנה מטעם זה לא אמר ויזבח זבחים ליי'. מפני שעתה זכה יעקב בחלקו. והוצרך לפרש כוונתו, וכבר פירשתי זה בפסוק וישבע יעקב בפחד אביו יצחק ומשם תשכיל: הגלות התחילה בזרעו של יעקב, אבל סופרים מיצחק? האם יש "מסורת" אחת או יותר?

בראשית טו (טז) וְדוֹר רְבִיעִי יָשׁוּבוּ הֵנָּה כִּי לֹא שָׁלֵם עֲוֹן הָאֱמֹרִי עַד הֵנָּה: רש"י ודור רביעי - לאחר שיגלו למצרים יהיו שם ג' דורות והרביעי ישובו לארץ הזאת לפי שבארץ כנען הי' מדבר עמו וכרת ברית זה כדכתיב לתת לך את הארץ הזאת לרשתה וכן הי' יעקב ירד למצרים צא וחשוב דורותיו יהודה ופרץ וחצרון וכלב בן חצרון מבאי הארץ היה: איך מסתדר לרש"י הפירוש כאן, עם הפירוש שלו למעלה, שמיצחק מתחילה ספירת הגלות? הרי מה פירוש "לאחר שיגלו"? איך מסתדר לרש"י הפירוש כאן שיהיו שלושה דורות בגלות? הרי כמה דורות יש? יצחק, יעקב, יהודה, פרץ, חצרון, כלב, הרי 6 דורות? הרי לפי רש"י הספירה של ארבע מאות השנה מתחילה מיצחק ודור רביעי ישובו, וכאן אנו סופרים שש דורות?

איך מסתדר רש"י עם הפירוש של נכדו הרשב"ם, הטוען, שאין הכוונה לדור רביעי של עם ישראל, אלא דור רביעי של האמוריים אשר בארץ ישראל? ויותר מכך: הרשב"ם טוען בעצם שסבא רש"י בפירושו טועה? רשב"ם בראשית טו (טז) ודור רביעי ישובו הנה - המפרש דור רביעי של ישראל ישובו הנה לארץ ישראל [טועה הוא]. כי [מאחר] [ש]נתן קצבה של ארבע מאות שנה, מה לנו אם דור רביעי או דור חמישי? והלא מכל מקום יתעכבו ארבע מאות שנה? אלא טעם נתן הקב"ה לדבריו. למה אני צריך לעכב ארבע מאות שנה? [לפי] שאחר דור רביעי של אמוריים ישובו [ישראל] הנה. שהדור מאה [שנה] כאשר נמצא במסכת עדיות, והרי ארבע מאות ארבע[ה] דורות. שאעפ"י שיושבי הארץ חטאו ודינם, להקיא הארץ את יושביה, צריך אני להמתין ארבע[ה] דורות כדכתיב פוקד עון אבות על בנים על שלשים ועל רבעים לשנאי, אולי יחזרו הבנים בתשובה כי לא שלם זמן פרעון שאני עתיד ליפרע אליו מן האמוריים החוטאים עד הנה ועד אחר דור רביעי של אמוריים כדכת' על שלשים וגו'. זהו פשוטו: איך מסתדר פירוש זה של הרשב"ם נכדו של רש"י, עם זה שספירת ארבע מאות שנה של השהייה במצרים של סבא רש"י מיצחק, אם כל דור הוא מאה שנים? אם מדובר על אמוריים ממתי התחילו לספור את ארבע מאות השנה הרי לפי רש"י רק 210 שנה שהו עם ישראל במצריים? מה פירוש "אולי יחזרו הבנים בתשובה"? האלוהים אינו יודע אחרית כראשית? ולמי שיאמר שכן יודע האלוהים אחרית כראשית, אם כך: פירוש הרשב"ם הוא שטות?

רמב"ן ודור רביעי ישובו הנה לאחר שיגלו למצרים יהיו שלשה דורות, וכן היה, יעקב גולה, צא וחשוב דורותיו, יהודה פרץ חצרון, וכלב בן חצרון מבאי הארץ היה, לשון רש"י ואיננו נכון כלל והנכון בעיני, כי "דור רביעי" לאמורי המשלים עונו, כי מיום הגזירה האריך לו, כי הוא פוקד עון על שלשים ועל רבעים, כי אם ישובו לא יחרימם אבל יהיו למס עובד או יפנו להם:עון האמורי - הזכיר התקיף שבהם אשר כגבה ארזים גבהו, ולא יוכלו לו עד שתתמלא סאתו ועונותיו ילכדונו ועוד, כי הוא הנלכד להם אשר הורישו בתחלה: הרמב"ן אומר שהחשבון של רש"י "איננו נכון כלל"? והכוונה לדור רביעי של האמורי, ולא של עם ישראל? האם אין "מסורת" "תושב"ע" מדויקת? האם לא כולם קיבלו את אותה "מסורת"?

בפס' הבאים, מצאו "חֲכָמִים בְּעֵינֵיהֶם", אנשים שחיו בסיפורי התנ"ך, ושלא נזכרו או הוזכרו בתנ"ך, אם כך: האם יכול להיות שלא נספרו דורות, אשר לא הייתה להם חשיבות בסיפור התנ"כי?

שמות יא (טו) וַיְבָרֶךְ אֶת יוֹסֵף וַיֹּאמַר הָאֱלֹהִים אֲשֶׁר הִתְהַלְּכוּ אֲבֹתַי לְפָנָיו אַבְרָהָם וְיִצְחָק הָאֱלֹהִים הָרֹעֶה אֹתִי מֵעוֹדִי עַד הַיּוֹם הַזֶּה:

רמב"ן ויברך את יוסף ויאמר הטעם, כי לברך את יוסף באהבתו אותו ברך את בניו ויגיד כי לא היה ליוסף זרע אחר, והיתה כל ברכתו בברכת אלה הנערים או שיקראו שאר בניו על שם אחיהם ומברכתם יבורכו גם הם, והוא הנכון בעיני, כי הנביא אומר ומולדתך אשר הולדת אחריהם לך יהיו, ודברו לא יהיה לריק, אבל הוליד אחרי כן בנים כדעת אונקלוס שאמר ובנין דתוליד בתריהון, ויהיה אשר הולדת עבר במקום עתיד, כמו אשר לקחתי מיד האמורי, ורבים מלבדו: כי על דרך הפשט יראה שכבר היו לו בנים שהוליד אחרי בואו אליו מצרימה ממה שהוצרך להאריך, ולא אמר "ועתה שני בניך הנולדים לך אפרים ומנשה כראובן ושמעון יהיו לי ומולדתך אשר תוליד לך יהיו" וזה טעם מה שאמר (לעיל מא נ) וליוסף יולד שני בנים בטרם תבא שנת הרעב, כי אחרי הרעב נולדו לו עוד בנים אחרים, והכתוב לא יזכיר אותם כי אין בהם צורך:

רשב"ם פרשת וארא ו (יח) ובני קהת עמרם ויצהר וחברון ועוזיאל - על שלשה בני קהת עמרם ויצהר ועוזיאל מפרש בניהם ועל חברון לא פירש. ואם תאמר כי לא היו לו בנים, והלא בחומש הפקודים כתיב ומשפחת החברוני. ולמה לא פירש כאן בני חברון? לפי שאינן נזכרים בתורה לפנינו שמותם אבל אילו שלשה עמרם ויצהר ועוזיאל הוזכרו בניהם בתורה. [בני] עמרם בשביל אהרן ומשה ומרים, בני יצהר בשביל קרח דכתיב ויקח קרח בן יצהר וגו', בני עוזיאל בשביל מישאל ואלצפן דכתיב ויקרא משה אל מישאל ואל אלצפן בני עוזיאל דוד אהרן, ובני קרח אסיר ואלקנה לפי שכתוב לפנינו ובני קרח לא מתו, ובני אהרן על שם שכתוב ואל משה אמר עלה אל י"י אתה ואהרן נדב ואביהוא, ואלעזר בן אהרן וגו' בשביל פנחס בן אלעזר. אבל בבני איתמר לא פירש כאן שאין צריך להזכירן לפנינו בתורה:

רש"י בראשית לז (לד) וכל בנתיו - רבי יהודה אומר אחיות תאומות נולדו עם כל שבט ושבט ונשאום. רבי נחמיה אומר כנעניות היו אלא מהו וכל בנותיו כלותיו שאין אדם נמנע מלקרוא לחתנו בנו ולכלתו בתו:

בראשית ד (ח) וַיֹּאמֶר קַיִן אֶל הֶבֶל אָחִיו וַיְהִי בִּהְיוֹתָם בַּשָּׂדֶה וַיָּקָם קַיִן אֶל הֶבֶל אָחִיו וַיַּהַרְגֵהוּ: ריקאנטי: בפרקי רבי אליעזר הגדול ז"ל [פכ"א] רבי צדוק אומר נכנסה שנאה גדולה בלבו של קין על שנתרצית מנחת הבל, ולא עוד אלא שהיתה תאומתו יפה שבנשים, אמר אהרוג את הבל אחי ואקח את תאומתו, שנאמר ויהי בהיותם בשדה, אין שדה זו אלא אשה שנמשלה לשדה, שנאמר [דברים כ, יט] כי האדם עץ השדה:

שמות יג פרשת בשלח (יח) וַיַּסֵּב אֱלֹהִים אֶת הָעָם דֶּרֶךְ הַמִּדְבָּר יַם סוּף וַחֲמֻשִׁים עָלוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם:  

אבן עזרא - וחמושים - חגורי חומש, מגז' ויכהו שם החומש (ש"ב ג, כז). ויש או'מרים כי טעמו הצלע החמישית, וכן חלוצים תעברו (דברים ג, יח) - חגורי חלוצים, והעד הנאמן: אתם תעברו חמושים (יהושע א, יד). ודרש, שעלו אחד מחמש מאות, דבר יחיד הוא, ועליו מחלוקת, ואיננו קבלה כלל. ודי לנו הצער שאנחנו בו עם חכמי ישמעאל, שהם אומרים איך יתכן מחמשים וחמשה זכרים, שיולידו במאתים ועשר שנים שש מאות אלף זכרים מבן עשרים. והנה היו כפל הכפל עם הטף והנשים, כי לא חשבו יעקב ובניו, כי לא הולידו במצרים עוד, כי לא מצאנו יחוש רק אל היורדים מצרימה ולא ספרו הבנות. ותשובתנו, כי הנה יעקב לבדו הוליד בארבעים ושש שנים ס"ט בנים ובני בנים ועל זה המספר יכפלו כפלי כפלים מהמספר הכתוב. אז השיבו לנו עוד, כי יעקב ובניו לא הולידו נקבות כי אם שתים, וזה היה במעשה נס, ואל תספור כן ליורדי מצרים. ועוד שיעקב היו לו ארבע נשים, ומי יבאר שכן היה לכל אחד מבני בניו. גם אנחנו השיבונו, תנו לנו שלשה עשר זכרים בין בנים ובני בנים בארבעים ושש שנים, והנה יהיו יותר מן שבע מאות ובסוף תשעים ושנים יהיו ט' אלפים וג' מאות, ובסוף קפ"ב יהיו יותר מאלף אלפים ות"ק אלף, ועוד לא הגענו למאתים ועשר שנים. גם יתנו לנו עשרה בארבעים ושש שנים ויספיקו. ועוד כי הכתוב אומר על מכת ערוב ושמתי פדות בין עמי ובין עמך (שמות ח, יט). ואמר בספר תהלות: ישלח בם ערוב ויאכלם (תהלים עח, מה). והנה במכה שאכלה מצרים נמלט ישראל, גם מת רוב מקנה מצרים בדבר, וממקנה בני ישראל לא מת אחד. ובמכת בכורים לא מת בישראל אחד. ובמכת חשך כתיב ולכל בני ישראל היה אור. והנה במכות שמתו בהם המצרים לא מתו ישראלים. ואף כי במכה שלא מת מצרי ממנה, ואיך מתו כל ישראל בחשך עד שלא נשאר מהם רק חלק מחמש מאות? והנה לא היה לישראל אור במושבותם (שמות י, כט). רק מחשכי דבר ואפלת מות. ואחר שלא נשאר כי אם חלק קטן מעם רב, הנה לא היתה גאולה לישראל כי אם רעה חולה. וזה הפך הכתוב, והכלל דרש הוא, ואין לסמוך עליו. ואולי שאמרו בתחלה היה לו סוד:

בראשית כו (ב) וַיֵּרָא אֵלָיו יְהֹוָה וַיֹּאמֶר אַל תֵּרֵד מִצְרָיְמָה שְׁכֹן בָּאָרֶץ אֲשֶׁר אֹמַר אֵלֶיךָ: אם כך: איך הגלות מיצחק? אם אמר האלוהים ליצחק "אַל תֵּרֵד מִצְרָיְמָה"? האלוהים החשיב גלות שאינה גלות, כגלות?

שמות יב (מ) וּמוֹשַׁב בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר יָשְׁבוּ בְּמִצְרָיִם שְׁלשִׁים שָׁנָה וְאַרְבַּע מֵאוֹת שָׁנָה: מה פירוש המילים "אֲשֶׁר יָשְׁבוּ בְּמִצְרָיִם"? הרי אם היו במצריים רק 210 שנה, הרי ש-220 שנה בעצם לא ישבו? אם כך: הרי יותר זמן לא ישבו במצרים, מאשר ישבו, והסיפור התנ"כי מספר לנו על הישיבה, ולא על האי ישיבה? יותר מחצי הזמן(430 שנה) אינם יושבים במצרים, אבל המספר התנ"כי מעדיף לספר לנו כאילו שאת כל הזמן ישבו בני ישראל במצרים? מדוע? מה זה נותן לסיפור? הרי התורה כביכול בנויה על פרד"ס(פשט רמז דרש סוד) לפי "חֲכָמִים בְּעֵינֵיהֶם", אם כך: מה רצה כותב התורה להעביר לנו?

(מא) וַיְהִי מִקֵּץ שְׁלשִׁים שָׁנָה וְאַרְבַּע מֵאוֹת שָׁנָה וַיְהִי בְּעֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה יָצְאוּ כָּל צִבְאוֹת יְהוָֹה מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם:

רמב"ן כי גר יהיה זרעך זה מקרא מסורס, ושיעורו כי גר יהיה זרעך בארץ לא להם ארבע מאות שנה ועבדום וענו אותם, ולא פירש כמה ימי העבדות והעינוי: איך לא פירש הכתוב? האם הכתוב לא מספיק ברור "וַעֲבָדוּם וְעִנּוּ אֹתָם אַרְבַּע מֵאוֹת שָׁנָה"?

והרבה מקראות מסורסות יש בכתוב, וכן בא אלי העבד העברי אשר הבאת לנו לצחק בי (להלן לט יז), וכן וכל הארץ באו מצרימה לשבור אל יוסף (שם מא נז), וכן כי כל אוכל חמץ ונכרתה הנפש ההיא מישראל מיום הראשון עד יום השביעי (שמות יב טו), וכן ביום ההוא ישליך האדם את אלילי כספו ואת אלילי זהבו אשר עשו לו להשתחות לחפור פירות ולעטלפים (ישעיה ב כ), וכן לכו שמעו ואספרה כל יראי אלהים אשר עשה לנפשי (תהלים סו טז), וכן לי יזעקו אלהי ידענוך ישראל (הושע ח ב), וכן והיו לי אמר ה' צבאות ליום אשר אני עושה סגלה וחמלתי עליהם (מלאכי ג יז), ורבים כן: מה פירוש מקראות מסורסות, בכתוב? הרי יש "תושב"ע" ב"מסורת" לסדר את החסר בכתוב? או שאין, ולכן הכתוב מסורס?  וענין הכתוב, אף על פי שאני אומר לך לזרעך נתתי את הארץ הזאת, ידוע תדע כי טרם תתי אותה להם יהיו גרים בארץ לא להם ארבע מאות שנה וגם יעבדום וענו אותם ורבי אברהם(אבן עזרא) אמר, ידוע תדע כי גר יהיה זרעך בעבדות וענוי עד קץ ארבע מאות שנה מן היום הזה ואם כן הודיעו קץ הגאולה ולא הודיעו כמה ימי הגלות גם נכון הוא:  אם כך: הרי לפי פירוש זה של האבן עזרא, חסרים שלושים שנה? אם האלוהים מדבר עם אברהם, ומספר לו על גלות בניו של אברהם, ועל גלות עם ישראל, עוד לפני שנולד ישמעאל? אם כך: כבר חסר לאבן עזרא, הרי אם באותה שנה נולד ישמעאל, חסרים עוד ארבע עשרה שנים עד הולדת יצחק, נמצא שחסר ארבעים וארבע שנה ממה שאמר האלוהים לאברהם?

בראשית מו (ח) וְאֵלֶּה שְׁמוֹת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל הַבָּאִים מִצְרַיְמָה יַעֲקֹב וּבָנָיו בְּכֹר יַעֲקֹב רְאוּבֵן:

שמות א (א) וְאֵלֶּה שְׁמוֹת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל הַבָּאִים מִצְרָיְמָה אֵת יַעֲקֹב אִישׁ וּבֵיתוֹ בָּאוּ:

בשני הפס' המובאים למעלה אחד בבראשית ואחד בשמות חוזר הכתוב "וְאֵלֶּה שְׁמוֹת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל הַבָּאִים מִצְרַיְמָה" מדוע צריכה התורה לבזבז "שטח-פרסום", כל כך גדול על דבר שאינו חשוב? כאשר כבר נכתב אותו סיפור?

לטעמי: אם יודע האלוהים אחרית כראשית, הרי שצפה את פרשנות ה"חכמים", שכביכול בני ישראל היו במצרים רק 210 שנה, ושהספירה של 400 שנה מתחילה מיצחק, לכן חוזר הכתוב ומדגיש אלה ירדו מצרימה, ועוד פעם אלה ירדו, ומכאן מתחילה הספירה, וגם אם לא מסתדר החשבון, הרי כל החכמה באמונה, לקבל הכול ללא ערעור, וללא הערמת קושיות, ובזה ש"חכמים" העלו קושיות, ופתרו אותן בסיפורים לא הגיוניים, הרי שגרמו להרבה יותר תסבוכת וגרמו לחלק גדול מהעם לא להאמין בסיפורי התנ"ך כמו שהם, פספסו "חכמים" שני דברים שהם עצמם אמרו, 1) על חוה שמתוך שהוסיפה באה לידי גרעון, תוספת מביאה לגרעון, 2) "חכמים היזהרו בדבריכם, שמא..."

שמות ו (יח) וּבְנֵי קְהָת עַמְרָם וְיִצְהָר וְחֶבְרוֹן וְעֻזִּיאֵל וּשְׁנֵי חַיֵּי קְהָת שָׁלשׁ וּשְׁלשִׁים וּמְאַת שָׁנָה:

רש"י ושני חיי קהת ושני חיי עמרם וגו' - מחשבון זה אנו למדים על מושב בני ישראל ארבע מאות שנה שאמר הכתוב שלא בארץ מצרים לבדה היו אלא מיום שנולד יצחק. שהרי קהת מיורדי מצרים היה חשוב כל שנותיו ושנות עמרם ושמונים של משה לא תמצאם ד' מאות שנה והרבה שנים נבלעים לבנים בשני האבות:

שמות יב (מ) וּמוֹשַׁב בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר יָשְׁבוּ בְּמִצְרָיִם שְׁלשִׁים שָׁנָה וְאַרְבַּע מֵאוֹת שָׁנָה:

רש"י אשר ישבו במצרים - אחר שאר הישיבות שישבו גרים בארץ לא להם: שלשים שנה וארבע מאות שנה - בין הכל משנולד יצחק עד עכשיו היו ארבע מאות שנה משהיה לו זרע לאברהם נתקיים כי גר יהיה זרעך ושלשים שנה היו משנגזרה גזירת בין הבתרים עד שנולד יצחק. וא"א לומר באמ"צ לבדה שהרי קהת מן הבאים עם יעקב הי' צא וחשוב כל שנותיו וכל שנות עמרם בנו ושמונים של משה לא תמצאם כל כך וע"כ הרבה שנים היו לקהת עד שלא ירד למצרים והרבה משנות עמרם נבלעים בשנות קהת והרבה משמונים של משה נבלעים בשנות עמרם הרי שלא תמצא ד' מאות לביאת מצרים והוזקקת לומר על כרחך שאף שאר הישיבות נקראו גרות אפי' בחברון כענין שנאמר (בראשית לה) אשר גר שם אברהם ויצחק ואומר (שמות ו) את ארץ מגוריהם אשר גרו בה לפיכך אתה צריך לומר כי גר יהיה זרעך משהי' לו זרע. וכשתמנה ארבע מאות שנה משנולד יצחק תמצא מביאתן למצרים עד יציאתן ר"י שנה וזה אחד מן הדברים ששינו לתלמי המלך:

רמב"ן ומושב בני ישראל אשר ישבו במצרים שלשים שנה וארבע מאות שנה משנולד יצחק עד עכשיו היו ארבע מאות שנה, שמשעה שהיה זרע לאברהם נתקיים בו כי גר יהיה זרעך בארץ לא להם (בראשית טו יג), ושלשים שנה היה משנגזרה גזרת בין הבתרים עד שנולד יצחק, וכשתמנה ארבע מאות משנולד יצחק תמצא מביאתן למצרים עד יציאתן מאתים ועשר שנים זה לשון רש"י והוא דעת רבותינו (במכילתא כאן) אלא שאינו מתוקן בפירושו כל צרכו, שהרי כתוב (בראשית יב יד) ואברם בן חמש שנים ושבעים שנה בצאתו מחרן, ומעמד בין הבתרים היה אחר כך ימים רבים אבל נצטרך לתרץ הענין כמו ששנו בסדר עולם (פרק א) אברהם אבינו היה בשעה שנדבר עמו בין הבתרים בן שבעים שנה, שנאמר (בפסוק מא) ויהי מקץ שלשים שנה וארבע מאות שנה יצאו כל צבאות ה' מארץ מצרים חזר לחרן ועשה שם חמש שנים, שנאמר (בראשית יב ד) ואברם בן חמש שנים ושבעים שנה בצאתו מחרן ויהיה ענין הכתוב לומר כי בצאתו מחרן ארץ מולדתו שלא חזר וראה עוד בבית אביו היה בן שבעים וחמש שנה: ודעתי בדרך הפשט כי ה' אמר לאברהם, ידוע תדע כי טרם תתי לך הארץ הזאת גר יהיה זרעך בארץ לא להם ימים רבים ארבע מאות שנה, ולא חשש להודיע השלשים, כי אמר לו עוד ודור רביעי ישובו הנה (שם טו טז), להודיעו שלא ישובו מיד בסוף ארבע מאות עד הדור הרביעי שיהיה שלם עון האמורי, ירמוז לשלשים שנה הללו, כי עמדם במדבר ארבעים שנה לא מפני עון האמורי שלא נשלם: מה פירוש "ודעתי"? האם יש "מסורת" או שכול אחד מחווה את דעתו? ויהיה שיעור הכתוב ומושב בני ישראל אשר ישבו במצרים עד שלשים שנה וארבע מאות שנה שישבו שם למלאות להם כן בארץ לא להם הודיענו הכתוב כי עתה בצאתם נשלמה הגלות הנגזרת עליהם והוציאם מעבדות לחירות, לא שיוציאם ממצרים ויהיו עוד גרים בארץ לא להם ובעבור שכבר הזכיר הענין הזה והודיע בו, לא הוצרך בו להאריך, כי לא בא הכתוב הזה רק להודיע השלשים שנה שנוספו עליהם ולכך אמר דרך קצרה שהשלימו במצרים ארבע מאות שנה הנאמרים לאברהם אביהם וידועים להם, ועוד שלשים שנה, וחזר ואמר ויהי מקץ שלשים שנה וארבע מאות שנה לגלותם יצאו מארץ מצרים לחירות עולם:  ודומה לו (דברים ב יד) והימים אשר הלכנו מקדש ברנע עד אשר עברנו את נחל זרד ל"ח שנה, להשלים החשבון, כי לא הלכו מקדש ברנע עד נחל זרד ל"ח שנה, אבל ישבו בקדש שנים רבות, ואח"כ הלכו משם וחזרו לאחור דרך ים סוף, ובשנת ל"ח עברו נחל זרד והנה שיעור הכתוב והימים אשר הלכנו מקדש ברנע עד אשר עברנו את נחל זרד עד שלשים ושמונה שנה וכמוהו, אשרי המחכה ויגיע לימים אלף שלש מאות שלשים וחמשה (דניאל יב יב), שיגיע לקצם, לא להם עצמם: האם להרמב"ן לא מסתדר פירוש רש"י, ודעת "רבותיו"?

שמות יב (מב) לֵיל שִׁמֻּרִים הוּא לַיהֹוָה לְהוֹצִיאָם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם הוּא הַלַּיְלָה הַזֶּה לַיהֹוָה שִׁמֻּרִים לְכָל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לְדֹרֹתָם:

רמב"ן ואמר ליל שמורים הוא לה' להוציאם מארץ מצרים כי שמר להם הדבר מן העת שגזר עליהם הגלות שיוציאם בלילה הזה בבא הקץ מיד, כי בעתה אחישנה (ישעיה ס כב) או טעמו, ליל שמורים הוא לה', שהוא שומר ומצפה ללילה שיוציאם מארץ מצרים, שהקב"ה מצפה לעת שיהיו ראויים להוציאם משם: אם כך: מדוע נכתב "לֵיל" ביחיד, ולא לילות ברבים? מדוע צריך הרמב"ן לתת כמה אופציות לפירוש? האם מפני שאין "מסורת" כל פרשן מנסה להמציא איזו שהיא פרשנות?

והנה אם נאמר שטעם כי גר יהיה זרעך מעת שיהיה לך זרע, ונתחיל החשבון משנולד יצחק, תהיה עמידתם במצרים מאתים וארבעים שנה כפי הפירוש שהזכרנו גם זה לדעתי איננו דרך הפשט על נכון, שכל ימי אברהם לא יקרא הגלות בזרעו והנכון שיאמר כי גר יהיה זרעך בארץ לא להם ארבע מאות שנה מן היום הזה והענין לאמר לו, לא ינחלו בניך הארץ הזאת אשר אני נותן להם מיד, אבל יהיו גרים כמוך בארץ לא להם ארבע מאות שנה, ועוד לא ישובו הנה עד הדור הרביעי למלאת ארבע מאות ושלשים ואם כן תהיה עמידתם במצרים כמו מאתים ועשרים שנה, או קרוב לזה ואם יהיה חשבון של אותיות רד"ו שמה (בראשית מב ב) מסורת בישראל, יתכן שירמוז ליורדים עצמם, שאחרי מות יעקב יעמדו הם שם מאתים ועשר שנים ועם י"ז יהיו רכ"ז:  וכבר הזכרתי (בבראשית טו יג) פירוש רבי אברהם (שם) שמאמר כי גר יהיה זרעך בעבדות וענוי עד ארבע מאות שנה מן היום הזה ואמר כי השלשים הנוספים היו מיום צאת אברהם מארצו והנה יהיה פירוש הכתוב ומושב בני ישראל אשר ישבו בארץ מצרים עד מלאת שלשים שנה וד' מאות שנה להיותם גרים הם ואבותיהם בארץ לא להם: אם 430+יציאתו של אברהם מחרן הרי חסר 5 שנים, = 25 אברהם, 60 יצחק, 130 יעקב, 130 יוכבד, 80 משה, = 425

ועוד אני אומר כי הפשט המחוור מן הכל הוא שנאמר כי הגזרה היתה ארבע מאות שנה מן היום ההוא, כאשר הזכרנו, והשלשים שנה האלו הם תוספת עליהם בעון הדור ההוא כי אם נגזר על האדם בחטאו גלות וענוי שנה או שנתים והוא יוסיף על חטאתו פשע בהם, יוסיפו עליו שבע על חטאתיו וגלות ויסורין כהנה וכהנה, שאין ענשו הראשון הבטחה לו שלא יענש בעון שיעשה והנה היה על אברהם אבינו גזרה שיהיה זרעו גר בארץ לא להם ארבע מאות שנה, ושלא ישובו הנה עד דור רביעי כי לא שלם עון האמרי, ולא היתה לו הבטחה רק באחרי כן יצאו ברכוש גדול, והוא מיד, או מופלג כמה, וגם הוא על תנאי כמו שאמר וגם את הגוי אשר יעבודו דן אנכי ואחרי כן יצאו ברכוש גדול, שיעמיד בדין את הגוי אם עשו כראוי לישראל לפי מעשיהם ולפי הנגזר עליהם ועוד, שאין שום הבטחה שלא יגרום החטא לבטלה אלא במקום שבועה: אם כך: האם האלוהים אינו יודע אחרית כראשית? מפני שאמר שיהיו במצרים 400 שנה ולא ידע שהם יהיו רעים ויוסיף להם 30 שנה? ויותר מכך מה על ארבעים שנה במדבר ששכח האלוהים לספר לאברהם? הרי כתוב דור רביעי ישובו, ודור שלם מת במדבר, על 70 שנה שכח האלוהים לספר לאברהם? ומדוע כל כך הרבה מספרים יוצאים להרמב"ן? האם הרמב"ן מנסה להמציא פרשנות, ואחת מכל האפשרויות אולי תתפוס?

ומן הידוע שהיו ישראל במצרים רעים וחטאים מאד, ובטלו גם המילה, דכתיב (יחזקאל כ ח) וימרו בי ולא אבו לשמוע אלי איש את שקוצי עיניהם לא השליכו ואת גלולי מצרים לא עזבו ואומר לשפוך חמתי עליהם בתוך ארץ מצרים וגו', וכתיב (יהושע כד יד) והסירו את אלהים אשר עבדו אבותיכם בעבר הנהר ובמצרים ועבדו את ה', ועל כן ארך גלותם שלשים שנה והיה ראוי שיתארך יותר, אלא שצעקו והרבו תפלה וזה טעם ויאנחו מן העבודה ויזעקו ותעל שועתם, וישמע אלהים את נאקתם (לעיל ב כג כד), ועתה הנה צעקת בני ישראל באה אלי (שם ג ט), וכתיב (דברים כו ז) ונצעק אל ה' אלהי אבותינו וישמע ה' את קולנו וירא את ענינו ואת עמלנו ואת לחצנו, כי לא היו ראויים להגאל מפני הקץ שבא, אלא שקבל צעקתם ונאקתם מפני הצער הגדול שהיו בו, כאשר פירשתי בסדר ואלה שמות (ב כה): ולמה יהיה קשה על הראשונים לפרש כי נתארך גלותם על הקץ שלשים שנה, והנה נתארך עליהם ארבעים שנה בחטא המרגלים, כי כל הארבעים שנים ההם היה להם ענוי, כמו שאמר (דברים ח ב) וזכרת את כל הדרך אשר הוליכך ה' אלהיך זה ארבעים שנה במדבר למען ענותך, וכתיב (שם ג) ויענך וירעיבך, והיה להם גלות שלימה בארץ לא להם רק לנחש שרף ועקרב, ולא נתקיים להם ודור רביעי ישובו הנה, כי בארבעים שנה נתחלף הדור ההוא בודאי שכבר נולד, אבל החטאים גרמו הכל ואפשר שהיה זה סבת בני אפרים שיצאו שלשים שנה קודם לביאת משה רבינו, וכמו שהזכירו רבותינו (סנהדרין צב:), כי הם מנו ולא טעו, ועונותיו ילכדונו את הרשע (משלי ה כב) והקב"ה ימחול לנו על כל חטא ושגיאה: האם האלוהים הבטיח לאברהם ולא קיים? והפירוש הזה של הרמב"ן בעצם הורס את פירוש רש"י שדור רביעי שבו? האם אין "מסורת" מדויקת שווה לכולם?

וטעם הוא הלילה הזה לה' שמורים לכל בני ישראל לדורותם - שזה הלילה שהיה שמור לשם להוציאם ממצרים הוא לה', כלומר מקודש לשמו, שמורים לכל בני ישראל לדורותם, שישמרו אותו לעבוד בו לפניו באכילת הפסח וזכירת הנסים, ולתת הלל והודאה לשמו, כמו שאמר (להלן יג י) ושמרת את החקה הזאת, ואמר (דברים טז א) שמור את חדש האביב ורבי אברהם אמר כי טעם ליל שמורים הוא לה', שהשם שמרם ולא נתן המשחית לבא אל בתיהם ואיננו נכון בעבור שאמר להוציאם מארץ מצרים: איך "שמור" הלילה הזה, מסתדר עם הפירוש שהוסיף להם עוד שלושים שנה? אם הלילה הזה "שמור" מה עניין תוספת של 30 שנה?

אבן עזרא - ומושב בני ישראל - תרגמו הזקנים, אשר ישבו במצרים ובשאר ארצות. ויש או' כי ארץ כנען בימים ההם תחת יד מלך מצרים היתה, והם צריכים ראיה. והגאון אמר כי פירושו עד סוף שלושים וארבע מאות שנה. וזה החשבון מיום צאת אברהם מאור כשדים. ואנחנו נדע באמת כי לא עמדו ישראל במצרים מיום רדת יעקב עד צאתם זה המספר. וזה לנו האות: כי הנה קהת מיורדי מצרים היה. ואם חשבנו שהיה בן חדש ויהיה אחיו מררי מאם אחרת, ונאמר כי הוליד קהת את עמרם בשעת מותו, גם כן עמרם עם משה. והנה חיי קהת שלש ושלשים ומאת שנה (שמות ו, יח). ושני עמרם מאה ושבע ושלשים (שם שם, כ). ומשה בן שמונים שנה והנה חסרו שמונים. וכאשר הסתכלנו במקרא נמצא כאלה רבות. והנה אמר הנביא: ובעוד ששים וחמש שנה יחת אפרים (ישעיה ז, ח). וזה היה במלכות אחז. ואם נאמר כי בתחלת מלכותו היתה הנבואה הזאת, הנה כל מלכות אחז שש עשרה (מ"ב טז, ב). ובשנת שש לחזקיה (שם יח, י) גלתה שומרון. ותחלת החשבון היה מיום הרעש (עמוס א, א). ובספר מלכים ובדברי הימים כאלה רבות. ולא ארצה להאריך, כי הייתי מביא ראיות מהכתוב, כי מה שהעתיקו לנו חכמינו שגלות מצרים היתה מאתים ועשר שנים (ב"ר צא, ב) כן הוא, ודי לנו העתקתם, כי היא הראיה הגמורה, ותוספת שלשים שנה על קץ אברהם מיום צאתו מארצו. וכן הפי' שאמר השם לאברהם אבינו ארבע מאות שנה עד סוף ארבע מאות מהיום (בראשית טו, יג). וזה הפירוש של הגאון נכון הוא. גם הוא אמר אין לנו צורך שנאמר כי אברהם ויצחק נקראו בני ישראל: האבן עזרא החליט שלפני שנאמר לאברהם שבניו ירדו למצרים, כבר התחילה הספירה?

רשב"ם (מ) ומושב בני ישראל אשר ישבו במצרים - עד סוף שלשים שנה וארבע מאות שנה משנאמר לאברהם בין הבתרים, כי בן שבעים שנה היה אברהם אבינו כשנדבר עמו בין הבתרים, והארבע מאות של גר יהיה זרעך, התחילו מיצחק כמו שפירשתי הכל בפרשת [בין] [ה]בתרים: אברהם עלה לארץ בגיל, 75, אם כך: איך היה אברהם בן 70 בברית בין הבתרים? הרי ברית בין הבתרים הייתה לאחר שעלה אברהם לארץ? בראשית יב (ד) וַיֵּלֶךְ אַבְרָם כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר אֵלָיו יְהֹוָה וַיֵּלֶךְ אִתּוֹ לוֹט וְאַבְרָם בֶּן חָמֵשׁ שָׁנִים וְשִׁבְעִים שָׁנָה בְּצֵאתוֹ מֵחָרָן: האם הכתוב הוא הצעה, וכל אחד יכול לעשות מה שהוא רוצה?

(מא) ויהי מקץ שלשים - של ברית בתרים וארבע מאות שנה של לידת יצחק ויהי בעצם היום הזה וגו'. ומכל מקום במצרים לא ישבו אלא מאתים ועשר של סוף ד' מאות ושלשים:  אם כך: ממתי מתחילה הספירה, מהולדת יצחק, או מבין הבתרים?

בשום דרך לא מסתדר חשבון של 430 שנה מדויק, והנה "חֲכָמִים בְּעֵינֵיהֶם" מתפתלים ומנסים בכל מיני ניסיונות להתאים את הכתוב, ושכחו דבר אחד פשוט שנאמר בדברים יח (יג) תָּמִים תִּהְיֶה עִם יְהוָֹה אֱלֹהֶיךָ: ובבראשית ו (ט) אֵלֶּה תּוֹלְדֹת נֹחַ נֹחַ אִישׁ צַדִּיק תָּמִים הָיָה בְּדֹרֹתָיו אֶת הָאֱלֹהִים הִתְהַלֶּךְ נֹחַ:  ובבראשית יז (א) וַיְהִי אַבְרָם בֶּן תִּשְׁעִים שָׁנָה וְתֵשַׁע שָׁנִים וַיֵּרָא יְהֹוָה אֶל אַבְרָם וַיֹּאמֶר אֵלָיו אֲנִי אֵל שַׁדַּי הִתְהַלֵּךְ לְפָנַי וֶהְיֵה תָמִים:  שבעצם כוונת הכותב, אל תבדוק מה כתוב, או מה נאמר אם זה מתאים או לא, כי גם אם אינך מבין בצע לפי הכתוב, ואל תחפש הסבר לכל דבר, ומה מסתתר מאחורי כל מילה וכל אות, כי האלוהים שהוריד את ההנחיה/ציווי בויקרא יט (יד) לֹא תְקַלֵּל חֵרֵשׁ וְלִפְנֵי עִוֵּר לֹא תִתֵּן מִכְשֹׁל וְיָרֵאתָ מֵּאֱלֹהֶיךָ אֲנִי יְהוָֹה: לא מכשיל את התמימים!!! אבל את "החכמים" המתחכמים כן ישעיה כט (יד) לָכֵן הִנְנִי יוֹסִף לְהַפְלִיא אֶת הָעָם הַזֶּה הַפְלֵא וָפֶלֶא וְאָבְדָה חָכְמַת חֲכָמָיו וּבִינַת נְבֹנָיו תִּסְתַּתָּר: ישעיה מד (כה) מֵפֵר אֹתוֹת בַּדִּים וְקֹסְמִים יְהוֹלֵל מֵשִׁיב חֲכָמִים אָחוֹר וְדַעְתָּם יְסַֹכֵּל: ירמיה ח (ח) אֵיכָה תֹאמְרוּ חֲכָמִים אֲנַחְנוּ וְתוֹרַת יְהֹוָה אִתָּנוּ אָכֵן הִנֵּה לַשֶּׁקֶר עָשָֹה עֵט שֶׁקֶר סֹפְרִים: בתמימים אינו נוגע ומדריך אותם משלי יא (ה) צִדְקַת תָּמִים תְּיַשֵּׁר דַּרְכּוֹ וּבְרִשְׁעָתוֹ יִפֹּל רָשָׁע: משלי כח (יח) הוֹלֵךְ תָּמִים יִוָּשֵׁעַ וְנֶעְקַשׁ דְּרָכַיִם יִפּוֹל בְּאֶחָת: כי זו דרכו של האלוהים, דברים לב (ד) הַצּוּר תָּמִים פָּעֳלוֹ כִּי כָל דְּרָכָיו מִשְׁפָּט אֵל אֱמוּנָה וְאֵין עָוֶל צַדִּיק וְיָשָׁר הוּא: אמונה ללא חיטוט ובדיקה כי בשמואל ב כב (לא) הָאֵל תָּמִים דַּרְכּוֹ אִמְרַת יְהֹוָה צְרוּפָה מָגֵן הוּא לְכֹל הַחֹסִים בּוֹ:

תהילים טו (א) מִזְמוֹר לְדָוִד יְהֹוָה מִי יָגוּר בְּאָהֳלֶךָ מִי יִשְׁכֹּן בְּהַר קָדְשֶׁךָ:(ב) הוֹלֵךְ תָּמִים וּפֹעֵל צֶדֶק וְדֹבֵר אֱמֶת בִּלְבָבוֹ:

תהילים יח (כו) עִם חָסִיד תִּתְחַסָּד עִם גְּבַר תָּמִים תִּתַּמָּם:

תהילים יט (ח) תּוֹרַת יְהֹוָה תְּמִימָה מְשִׁיבַת נָפֶשׁ עֵדוּת יְהֹוָה נֶאֱמָנָה מַחְכִּימַת פֶּתִי:

תהילים קא (ו) עֵינַי בְּנֶאֶמְנֵי אֶרֶץ לָשֶׁבֶת עִמָּדִי הֹלֵךְ בְּדֶרֶךְ תָּמִים הוּא יְשָׁרְתֵנִי: אם תלך בתמימות ולא חשוב אם הבנת את הכתוב לפרטי פרטיו, איוב לד (ט) כִּי אָמַר לֹא יִסְכָּן גָּבֶר בִּרְצֹתוֹ עִם אֱלֹהִים: אין שום סיכון כאשר רצונך האמיתי הוא ללכת בדרך האלוהים ללא שאלות וקושיות, כמו שאמרו ישראל במדבר "נעשה ונשמע" קודם נעשה אחרי כן נשמע אם עשינו טוב או לא, אם בחרת בדרך הנכונה הרי תהילים א (ג) וְהָיָה כְּעֵץ שָׁתוּל עַל פַּלְגֵי מָיִם אֲשֶׁר פִּרְיוֹ יִתֵּן בְּעִתּוֹ וְעָלֵהוּ לֹא יִבּוֹל וְכֹל אֲשֶׁר יַעֲשֶֹה יַצְלִיחַ: ואם לא תהילים א (ד) לֹא כֵן הָרְשָׁעִים כִּי אִם כַּמֹּץ אְַשֶׁר תִּדְּפֶנּוּ רוּחַ:

שמות יב (מ) וּמוֹשַׁב בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר יָשְׁבוּ בְּמִצְרָיִם שְׁלשִׁים שָׁנָה וְאַרְבַּע מֵאוֹת שָׁנָה:(מא) וַיְהִי מִקֵּץ שְׁלשִׁים שָׁנָה וְאַרְבַּע מֵאוֹת שָׁנָה וַיְהִי בְּעֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה יָצְאוּ כָּל צִבְאוֹת יְהוָֹה מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם:

רש"י ויהי מקץ שלשים שנה וגו' ויהי בעצם היום הזה - (מכילתא) מגיד שכיון שהגיע הקץ לא עכבן המקום כהרף עין בט"ו בניסן באו מלאכי השרת אצל אברהם לבשרו בט"ו בניסן נולד יצחק ובט"ו בניסן נגזרה גזירת בין הבתרים:

מה הרוויחה תורה שסיפרה לנו שבני ישראל ישבו במצרים 430 שנה? ולפי "חֲכָמִים בְּעֵינֵיהֶם" היו בני ישראל רק 210 שנה, הרי אם יודע האלוהים אחרית כראשית, הרי ידע שנגיע אנו לספירה הנכונה, אם כך: מדוע לא ישר נאמר לנו שרק 210 ישבו במצרים, אולי בזה שגילו לנו "חֲכָמִים בְּעֵינֵיהֶם" הם בעצם קלקלו לאלוהים את התכנית, כי הוא רצה שנחשוב משהו אחר ביחס אליו, על שגאל את בני ישראל לאחר 430 שנה, הנה גילו לנו "חֲכָמִים בְּעֵינֵיהֶם" שתורה לא מדויקת, עכשיו אפשר להבין מדוע רוב העם היהודי אינו בצד של "הדת", כי סיפורי התורה אינם מדויקים, וכתוב בפרקי אבות (יא) אַבְטַלְיוֹן אוֹמֵר, חֲכָמִים הִזָּהֲרוּ בְדִבְרֵיכֶם שֶׁמָּא תָחוּבוּ חוֹבַת גָּלוּת וְתִגְלוּ לִמְקוֹם מַיִם הָרָעִים וְיִשְׁתּוּ הַתַּלְמִידִים הַבָּאִים אַחֲרֵיכֶם וְיָמוּתוּ וְנִמְצָא שֵׁם שָׁמַיִם מִתְחַלֵּל: מדוע אזהרה זו לחכמים? ממה יש להם להיזהר, הרי הם חכמים? הם לא יכולים לטעות, הם מעבירים מדור לדור, הם רואים ב"רוח הקודש", כאשר הסיפורים של התורה לפי "חֲכָמִים בְּעֵינֵיהֶם" אינם מדויקים, אין טעם להאמין בתורה הזאת, דוגמאות: "ראובן לא שכב עם פילגש אביו" "בני עלי לא שכבו עם הנשים בפתח אהל מועד" "כל האומר דוד חטא אינו אלא טועה" "אבותינו מאז שיצאו ממצרים היו צדיקים יסודות עולם", כאשר לאורך התנ"ך, כמעט ולא נמצא כתוב או נביא אשר משבח את העם, ורוב רובו של התנ"ך הוא כתב אישום חריף מאוד כלפי עם ישראל לדורותיו,

במדבר ט (א) וַיְדַבֵּר יְהוָֹה אֶל משֶׁה בְמִדְבַּר סִינַי בַּשָּׁנָה הַשֵּׁנִית לְצֵאתָם מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם בַּחֹדֶשׁ הָרִאשׁוֹן לֵאמֹר: רש"י בחדש הראשון - פרשה שבראש הספר לא נאמרה עד אייר למדת (פסחים פ"ק ספרי) שאין סדר מוקדם ומאוחר בתורה ולמה לא פתח בזו מפני שהוא גנותן של ישראל שכל ארבעים שנה שהיו ישראל במדבר לא הקריבו אלא פסח זה בלבד: אם כך: הרי משה לא הקפיד על ביצוע הפסח? האם יכול להיות שבתוך סיפור התנ"ך לא מסופרים הימים אחד לאחד, תורה לא מצאה לנכון לספר, אלא על המיוחדים שבהם? זה מסביר גם את חסרונם של כ-220 שנה בחשבונם של "חֲכָמִים בְּעֵינֵיהֶם" על ישיבת ישראל במצרים, במלכים ב כג (כא) וַיְצַו הַמֶּלֶךְ אֶת כָּל הָעָם לֵאמֹר עֲשֹוּ פֶסַח לַיהֹוָה אֱלֹהֵיכֶם כַּכָּתוּב עַל סֵפֶר הַבְּרִית הַזֶּה:(כב) כִּי לֹא נַעֲשָׂה כַּפֶּסַח הַזֶּה מִימֵי הַשֹּׁפְטִים אֲשֶׁר שָׁפְטוּ אֶת יִשְׂרָאֵל וְכֹל יְמֵי מַלְכֵי יִשְׂרָאֵל וּמַלְכֵי יְהוּדָה: מדוע לא נכתב שלא עשו פסח כזה מהמדבר במשך ארבעים שנה, האם המחבר טעה? מדוע כאן לא נאמר שלא עשו פסח כל ימיהם במדבר? יהושע ה (י) וַיַּחֲנוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל בַּגִּלְגָּל וַיַּעֲשֹוּ אֶת הַפֶּסַח בְּאַרְבָּעָה עָשָֹר יוֹם לַחֹדֶשׁ בָּעֶרֶב בְּעַרְבוֹת יְרִיחוֹ:(יא) וַיֹּאכְלוּ מֵעֲבוּר הָאָרֶץ מִמָּחֳרַת הַפֶּסַח מַצּוֹת וְקָלוּי בְּעֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה: הרי אם כך לפי הפירוש הזה של רש"י, היכן כאן "המסורת", שכל כך רבות מדברים עליה "חֲכָמִים בְּעֵינֵיהֶם"?

במדבר לב (לט) וַיֵּלְכוּ בְּנֵי מָכִיר בֶּן מְנַשֶּׁה גִּלְעָדָה וַיִּלְכְּדֻהָ וַיּוֹרֶשׁ אֶת הָאֱמֹרִי אֲשֶׁר בָּהּ:(מ) וַיִּתֵּן משֶׁה אֶת הַגִּלְעָד לְמָכִיר בֶּן מְנַשֶּׁה וַיֵּשֶׁב בָּהּ: בן כמה "מָכִיר בֶּן מְנַשֶּׁה" שלא מת במדבר, ונולד במצרים?

במדבר לב (מא) וְיָאִיר בֶּן מְנַשֶּׁה הָלַךְ וַיִּלְכֹּד אֶת חַוֹּתֵיהֶם וַיִּקְרָא אֶתְהֶן חַוֹּת יָאִיר: בן כמה "יָאִיר בֶּן מְנַשֶּׁה"? הרי אם יצא ממצרים עד פרשת המרגלים, היה צריך להיות עד גיל עשרים, מפני שכל מי שהיה מעל גיל עשרים מת במדבר, אם כך: בן כמה הוא נולד למנשה? האם חי מנשה כמאתיים שנה?

בראשית מו (כ) וַיִּוָּלֵד לְיוֹסֵף בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם אֲשֶׁר יָלְדָה לּוֹ אָסְנַת בַּת פּוֹטִי פֶרַע כֹּהֵן אֹן אֶת מְנַשֶּׁה וְאֶת אֶפְרָיִם:

בראשית מח (ה) וְעַתָּה שְׁנֵי בָנֶיךָ הַנּוֹלָדִים לְךָ בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם עַד בֹּאִי אֵלֶיךָ מִצְרַיְמָה לִי הֵם אֶפְרַיִם וּמְנַשֶּׁה כִּרְאוּבֵן וְשִׁמְעוֹן יִהְיוּ לִי:

בראשית נ (כג) וַיַּרְא יוֹסֵף לְאֶפְרַיִם בְּנֵי שִׁלֵּשִׁים גַּם בְּנֵי מָכִיר בֶּן מְנַשֶּׁה יֻלְּדוּ עַל בִּרְכֵּי יוֹסֵף:

לפי סיפור זה אפשר להבין את הדרך שבא מספרת תורה על אנשים, ולא תמיד התורה הזכירה את כל ההורים אחד אחרי השני, ויכול להיות שדורות שלמים אינם מוזכרים, מפני שלא הייתה בהם חשיבות לסיפור התנ"כי?

רמב"ן במדבר לב (מא) ויאיר בן מנשה  האיש הזה יתיחס אל משפחת אמו בעבור שלקח אחוזתו עמהם, כי בדברי הימים (א ב כא כב) מפורש שהוא בן חצרון בן פרץ בן יהודה ואמו בת מכיר בן מנשה, דכתיב ואחר בא חצרון אל בת מכיר אבי גלעד והוא לקחה והוא בן ששים שנה ותלד לו את שגוב ושגוב הוליד את יאיר ויהי לו עשרים ושלש ערים בארץ הגלעד וכתיב (שם פסוק כג) ויקח גשור וארם את חות יאיר מאתם את קנת ואת בנותיה ששים עיר כל אלה בני מכיר אבי גלעד ומזה נראה שהיה נבח הלוכד קנת ובנותיה בן יאיר, ולכן יקראו גם הן חות יאיר וטעם ויתן משה את הגלעד למכיר בן מנשה (פסוק מ), למשפחתו, כי בניו לכדוה, וכן ולמכיר נתתי את הגלעד (דברים ג טו), "ולמכירי" כי בעבור היותו נכבד וראש לכל זרעו יקראו בניו בשמו, כי כן יאמרו הכתובים בראשי השבטים בנחלתם נגבה לאפרים וצפונה למנשה (יהושע יז י), וכן למנשה היתה ארץ תפוח וגו' (שם פסוק ח) ומה שאמר הכתוב בספר יהושע (יז א) ויהי הגורל למטה מנשה כי הוא בכור יוסף למכיר בכור מנשה אבי הגלעד כי הוא היה איש מלחמה ויהי לו הגלעד והבשן, גם כן על בניו שהיו אנשי מלחמה כי הם הלכו גלעדה וילכדוה, ולכך נתן להם משה חלק גדול מהם ואולי היה עדין מכיר קיים, ולא נגזרה עליו גזירת המדבר לפי שלא היה מפקודי משה ואהרן שהיה לו יותר מששים שנה, והאריך שנים כדורות הראשונים: אם כך: האם אתה יכול לבחור את המשפחה שלך? ומשפחה לא הולכים לפי האב?

איך מסתדר הסיפור הבא של הגמרא עם 210 שנות שיעבוד?

תלמוד בבלי מסכת סנהדרין דף צא עמוד א תנו רבנן: בעשרים וארבעה בניסן איתנטילו דימוסנאי מיהודה ומירושלים. כשבאו בני אפריקיא לדון עם ישראל לפני אלכסנדרוס מוקדון, אמרו לו: ארץ כנען שלנו היא, דכתיב +במדבר ל"ד+ ארץ כנען לגבלתיה, וכנען אבוהון דהנהו אינשי הוה. אמר להו גביהא בן פסיסא לחכמים: תנו לי רשות ואלך ואדון עמהן לפני אלכסנדרוס מוקדון, אם ינצחוני - אמרו הדיוט שבנו נצחתם, ואם אני אנצח אותם - אמרו להם תורת משה נצחתכם. נתנו לו רשות, והלך ודן עמהם. אמר להם: מהיכן אתם מביאים ראייה? - אמרו לו: מן התורה. - אמר להן: אף אני לא אביא לכם ראייה אלא מן התורה, שנאמר +בראשית ט'+ ויאמר ארור כנען עבד עבדים יהיה לאחיו, עבד שקנה נכסים - עבד למי, ונכסים למי? ולא עוד אלא שהרי כמה שנים שלא עבדתונו! - אמר להם אלכסנדרוס מלכא: החזירו לו תשובה! - אמרו לו: תנו לנו זמן שלשה ימים. נתן להם זמן, בדקו ולא מצאו תשובה. מיד ברחו, והניחו שדותיהן כשהן זרועות, וכרמיהן כשהן נטועות, ואותה שנה שביעית היתה. שוב פעם אחת באו בני מצרים לדון עם ישראל לפני אלכסנדרוס מוקדון, אמרו לו: הרי הוא אומר +שמות י"ב+ וה' נתן את חן העם בעיני מצרים וישאלום - תנו לנו כסף וזהב שנטלתם ממנו. - אמר גביהא בן פסיסא לחכמים: תנו לי רשות ואלך ואדון עמהן לפני אלכסנדרוס, אם ינצחוני - אמרו להם: הדיוט שבנו נצחתם, ואם אני אנצח אותם אמרו להם: תורת משה רבינו נצחתכם. נתנו לו רשות והלך ודן עמהן. אמר להן: מהיכן אתם מביאין ראייה? - אמרו לו: מן התורה. - אמר להן: אף אני לא אביא לכם ראייה אלא מן התורה. שנאמר +שמות י"ב+ ומושב בני ישראל אשר ישבו במצרים שלשים שנה וארבע מאות שנה - תנו לנו שכר עבודה של ששים ריבוא, ששיעבדתם במצרים שלשים שנה וארבע מאות שנה. אמר להן אלכסנדרוס מוקדון: החזירו לו תשובה! - אמרו לו: תנו לנו זמן שלשה ימים. נתן להם זמן, בדקו ולא מצאו תשובה. מיד הניחו שדותיהן כשהן זרועות, וכרמיהן כשהן נטועות וברחו, ואותה שנה שביעית היתה. - ושוב פעם אחת באו בני ישמעאל ובני קטורה לדון עם ישראל לפני אלכסנדרוס מוקדון. אמרו לו: ארץ כנען שלנו ושלכם, דכתיב +בראשית כ"ה+ ואלה תלדת ישמעאל בן אברהם, וכתיב +בראשית כ"ה+ ואלה תולדת יצחק בן אברהם. אמר להן גביהא בן פסיסא לחכמים: תנו לי רשות ואלך ואדון עמהם לפני אלכסנדרוס מוקדון. אם ינצחוני - אמרו הדיוט שבנו נצחתם, ואם אני אנצח אותם, אמרו להם: תורת משה רבינו נצחתכם: נתנו לו רשות, הלך ודן עמהן. אמר להם: מהיכן אתם מביאין ראייה? - אמרו לו: מן התורה. - אמר להן: אף אני לא אביא ראייה אלא מן התורה, שנאמר +בראשית כ"ה+ ויתן אברהם את כל אשר לו ליצחק ולבני הפילגשים אשר לאברהם נתן אברהם מתנת. אב שנתן אגטין לבניו בחייו, ושיגר זה מעל זה, כלום יש לזה על זה כלום? מאי מתנות? אמר רבי ירמיה בר אבא: מלמד שמסר להם שם טומאה.

אבן עזרא שמות יג פרשת בשלח (יח) - וחמושים - חגורי חומש, מגז' ויכהו שם החומש (ש"ב ג, כז). ויש או' כי טעמו הצלע החמישית, וכן חלוצים תעברו (דברים ג, יח) - חגורי חלוצים, והעד הנאמן: אתם תעברו חמושים (יהושע א, יד). ודרש, שעלו אחד מחמש מאות, דבר יחיד הוא, ועליו מחלוקת, ואיננו קבלה כלל. ודי לנו הצער שאנחנו בו עם חכמי ישמעאל, שהם אומרים איך יתכן מחמשים וחמשה זכרים שיולידו במאתים ועשר שנים שש מאות אלף זכרים מבן עשרים. והנה היו כפל הכפל עם הטף והנשים, כי לא חשבו יעקב ובניו, כי לא הולידו במצרים עוד, כי לא מצאנו יחוש רק אל היורדים מצרימה ולא ספרו הבנות. ותשובתנו, כי הנה יעקב לבדו הוליד בארבעים ושש שנים ס"ט בנים ובני בנים ועל זה המספר יכפלו כפלי כפלים מהמספר הכתוב. אז השיבו לנו עוד, כי יעקב ובניו לא הולידו נקבות כי אם שתים, וזה היה במעשה נס, ואל תספור כן ליורדי מצרים. ועוד שיעקב היו לו ארבע נשים, ומי יבאר שכן היה לכל אחד מבני בניו. גם אנחנו השיבונו, תנו לנו שלשה עשר זכרים בין בנים ובני בנים בארבעים ושש שנים, והנה יהיו יותר מן שבע מאות ובסוף תשעים ושנים יהיו ט' אלפים וג' מאות, ובסוף קפ"ב יהיו יותר מאלף אלפים ות"ק אלף, ועוד לא הגענו למאתים ועשר שנים. גם יתנו לנו עשרה בארבעים ושש שנים ויספיקו. ועוד כי הכתוב אומר על מכת ערוב ושמתי פדות בין עמי ובין עמך (שמות ח, יט). ואמר בספר תהלות: ישלח בם ערוב ויאכלם (תהלים עח, מה). והנה במכה שאכלה מצרים נמלט ישראל, גם מת רוב מקנה מצרים בדבר, וממקנה בני ישראל לא מת אחד. ובמכת בכורים לא מת בישראל אחד. ובמכת חשך כתיב ולכל בני ישראל היה אור. והנה במכות שמתו בהם המצרים לא מתו ישראלים. ואף כי במכה שלא מת מצרי ממנה, ואיך מתו כל ישראל בחשך עד שלא נשאר מהם רק חלק מחמש מאות? והנה לא היה לישראל אור במושבותם (שמות י, כט). רק מחשכי דבר ואפלת מות. ואחר שלא נשאר כי אם חלק קטן מעם רב, הנה לא היתה גאולה לישראל כי אם רעה חולה. וזה הפך הכתוב, והכלל דרש הוא, ואין לסמוך עליו. ואולי שאמרו בתחלה היה לו סוד: