ואכלת ושבעת וברכת- ושמחת-?

איך לומדים מהפס' הבא את כל הברכות הבאות? דברים ח (ט) אֶרֶץ אֲשֶׁר לֹא בְמִסְכֵּנֻת תֹּאכַל בָּהּ לֶחֶם לֹא תֶחְסַר כֹּל בָּהּ אֶרֶץ אֲשֶׁר אֲבָנֶיהָ בַרְזֶל וּמֵהֲרָרֶיהָ תַּחְצֹב נְחשֶׁת:(י) וְאָכַלְתָּ וְשָׂבָעְתָּ וּבֵרַכְתָּ אֶת יְהוָֹה אֱלֹהֶיךָ עַל הָאָרֶץ הַטֹּבָה אֲשֶׁר נָתַן לָךְ: בהנחה ויש חובה לברך מפני שכתוב "וּבֵרַכְתָּ", וצריך לקיים את הכתוב מילה במילה, מדוע לא מקיימים את כל הפס' ככתבו וכלשונו? הרי נאמר שקודם צריך לאכול, ולאחר מכן לִשְׂבוּעַ , ולסיום צריך לברך, מדוע אם כך: מברכים לפני הארוחה? מדוע מברכים גם אם לא שְׂבֵעִים? מדוע לברך על מים? מדוע לברך על פרי? רמב"ם הלכות ברכות פרק א הלכה (א) מצות עשה מן התורה לברך אחר אכילת מזון, שנאמר "ואכלת, ושבעת; ובירכת את ה' אלוהיך" (דברים ח, י). ואינו חייב מן התורה, אלא אם שבע, שנאמר "ואכלת, ושבעת; ובירכת"; ומדברי סופרים, שאפילו אכל כזית, מברך אחריו: בהנחה והסכמנו על זה שצריך לברך ברכת המזון, הרי כתוב מה צריך לברך. "וּבֵרַכְתָּ אֶת יְהוָֹה אֱלֹהֶיךָ עַל הָאָרֶץ הַטֹּבָה אֲשֶׁר נָתַן לָךְ" אם כך: מדוע כל התוספות בברכת המזון? מדוע כל שאר הברכות? האם תוספות אלה אינן מתנגשות עם הכתובים הבאים? דברים ד (א) וְעַתָּה יִשְׂרָאֵל שְׁמַע אֶל הַחֻקִּים וְאֶל הַמִּשְׁפָּטִים אֲשֶׁר אָנֹכִי מְלַמֵּד אֶתְכֶם לַעֲשׂוֹת לְמַעַן תִּחְיוּ וּבָאתֶם וִירִשְׁתֶּם אֶת הָאָרֶץ אֲשֶׁר יְהוָֹה אֱלֹהֵי אֲבֹתֵיכֶם נֹתֵן לָכֶם:(ב) לֹא תֹסִפוּ עַל הַדָּבָר אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוֶּה אֶתְכֶם וְלֹא תִגְרְעוּ מִמֶּנּוּ לִשְׁמֹר אֶת מִצְוֹת יְהֹוָה אֱלֹהֵיכֶם אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוֶּה אֶתְכֶם:--- (ד) וְאַתֶּם הַדְּבֵקִים בַּיהוָֹה אֱלֹהֵיכֶם חַיִּים כֻּלְּכֶם הַיּוֹם:

דברים יג (א) אֵת כָּל הַדָּבָר אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוֶּה אֶתְכֶם אֹתוֹ תִשְׁמְרוּ לַעֲשׂוֹת לֹא תֹסֵף עָלָיו וְלֹא תִגְרַע מִמֶּנּוּ: האם "כָּל הַדָּבָר אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוֶּה" אינו כולל את כל המצוות, שציווה משה, ויש גם בע"פ? האם לא תוסיף אינו כולל את לא להוסיף סיפורים/אגדות, אשר לא מופיעים בתורה שבכתב? האם כל הדבר שאני מצווה אינו כולל את כל המצוות?

משלי ל (ה) כָּל אִמְרַת אֱלוֹהַּ צְרוּפָה מָגֵן הוּא לַחֹסִים בּוֹ:(ו) אַל תּוֹסְףְ עַל דְּבָרָיו פֶּן יוֹכִיחַ בְּךָ וְנִכְזָבְתָּ:

קהלת ג (יג) וְגַם כָּל הָאָדָם שֶׁיֹּאכַל וְשָׁתָה וְרָאָה טוֹב בְּכָל עֲמָלוֹ מַתַּת אֱלֹהִים הִיא:(יד) יָדַעְתִּי כִּי כָּל אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה הָאֱלֹהִים הוּא יִהְיֶה לְעוֹלָם עָלָיו אֵין לְהוֹסִיף וּמִמֶּנּוּ אֵין לִגְרֹעַ וְהָאֱלֹהִים עָשָׂה שֶׁיִּרְאוּ מִלְּפָנָיו:

פרשת בראשית ג (ב) וַתֹּאמֶר הָאִשָּׁה אֶל הַנָּחָשׁ מִפְּרִי עֵץ הַגָּן נֹאכֵל:(ג) וּמִפְּרִי הָעֵץ אֲשֶׁר בְּתוֹךְ הַגָּן אָמַר אֱלֹהִים לֹא תֹאכְלוּ מִמֶּנּוּ וְלֹא תִגְּעוּ בּוֹ פֶּן תְּמֻתוּן: רש"י: ולא תגעו בו - הוסיפה על הצווי, לפיכך באה לידי גרעון, הוא שנאמר(משלי ל ו) אל תוסף על דבריו: אבן עזרא לא תאכלו פרי כל עץ כלל. לא הזכיר הנחש השם הנכבד והנורא, כי לא ידעו גם האשה הוסיפה על מצות השם, ולא תגעו בו, וכן הוסיפה אשת מנוח עד יום מותו (שופ' יג, ז):

תלמוד בבלי מסכת סנהדרין דף כט עמוד א דברי הרב ודברי תלמיד דברי מי שומעין? דברי הרב שומעין. אמר חזקיה: מניין שכל המוסיף גורע - שנאמר +בראשית ג'+ אמר אלהים לא תאכלו ממנו ולא תגעו בו.

איך מסתדרים הכתובים הבאים? האם אותם צריך לקיים? והאם לקיימם ככתבם וכלשונם?

דברים ו (יא) וּבָתִּים מְלֵאִים כָּל טוּב אֲשֶׁר לֹא מִלֵּאתָ וּבֹרֹת חֲצוּבִים אֲשֶׁר לֹא חָצַבְתָּ כְּרָמִים וְזֵיתִים אֲשֶׁר לֹא נָטָעְתָּ וְאָכַלְתָּ וְשָׂבָעְתָּ: האם את מה שאני לא נטעתי, אין עלי חובת ברכה?

דברים ז (טז) וְאָכַלְתָּ אֶת כָּל הָעַמִּים אֲשֶׁר יְהוָֹה אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לָךְ לֹא תָחוֹס עֵינְךָ עֲלֵיהֶם וְלֹא תַעֲבֹד אֶת אֱלֹהֵיהֶם כִּי מוֹקֵשׁ הוּא לָךְ: איך צריך לאכול את העמים? האם חייבים לברך לפני?

איך מקיימים את הפס' הבאים?

שמות יב (יא) וְכָכָה תֹּאכְלוּ אֹתוֹ מָתְנֵיכֶם חֲגֻרִים נַעֲלֵיכֶם בְּרַגְלֵיכֶם וּמַקֶּלְכֶם בְּיֶדְכֶם וַאֲכַלְתֶּם אֹתוֹ בְּחִפָּזוֹן פֶּסַח הוּא לַיהוָֹה: הרי לפי "חֲכָמִים בְּעֵינֵיהֶם" מצווה להאריך בפסח? או שלא? הרי מה פירוש "בְּחִפָּזוֹן"?

ויקרא ג (יז) חֻקַּת עוֹלָם לְדֹרֹתֵיכֶם בְּכֹל מוֹשְׁבֹתֵיכֶם כָּל חֵלֶב וְכָל דָּם לֹא תֹאכֵלוּ: ויקרא ז (כו) וְכָל דָּם לֹא תֹאכְלוּ בְּכֹל מוֹשְׁבֹתֵיכֶם לָעוֹף וְלַבְּהֵמָה:(כז) כָּל נֶפֶשׁ אֲשֶׁר תֹּאכַל כָּל דָּם וְנִכְרְתָה הַנֶּפֶשׁ הַהִוא מֵעַמֶּיהָ: האם לשתות דם מותר? הרי כתוב "לֹא תֹאכְלוּ"?

ויקרא יג פרשת תזריע (מה) וְהַצָּרוּעַ אֲשֶׁר בּוֹ הַנֶּגַע בְּגָדָיו יִהְיוּ פְרֻמִים וְרֹאשׁוֹ יִהְיֶה פָרוּעַ וְעַל שָׂפָם יַעְטֶה וְטָמֵא טָמֵא יִקְרָא: איך מבצעים ציווי זה? האם כשרואים צרוע צריך לקרוא/לצעוק, טמא, טמא?  (מו) כָּל יְמֵי אֲשֶׁר הַנֶּגַע בּוֹ יִטְמָא טָמֵא הוּא בָּדָד יֵשֵׁב מִחוּץ לַמַּחֲנֶה מוֹשָׁבוֹ: אם המצורע יושב עם עוד מצורעים כמהו, הרי זה אינו "בָּדָד יֵשֵׁב"?

ויקרא כה (כא) וְצִוִּיתִי אֶת בִּרְכָתִי לָכֶם בַּשָּׁנָה הַשִּׁשִּׁית וְעָשָׂת אֶת הַתְּבוּאָה לִשְׁלשׁ הַשָּׁנִים:(כב) וּזְרַעְתֶּם אֵת הַשָּׁנָה הַשְּׁמִינִת וַאֲכַלְתֶּם מִן הַתְּבוּאָה יָשָׁן עַד הַשָּׁנָה הַתְּשִׁיעִת עַד בּוֹא תְּבוּאָתָהּ תֹּאכְלוּ יָשָׁן: האם חובה לאכול יָשָׁן 3 שנים? ואם יש חדש, האם מותר לאכול? או אסור?

דברים ח (ו) וְשָׁמַרְתָּ אֶת מִצְוֹת יְהוָֹה אֱלֹהֶיךָ לָלֶכֶת בִּדְרָכָיו וּלְיִרְאָה אֹתוֹ:(ז) כִּי יְהוָֹה אֱלֹהֶיךָ מְבִיאֲךָ אֶל אֶרֶץ טוֹבָה אֶרֶץ נַחֲלֵי מָיִם עֲיָנֹת וּתְהֹמֹת יֹצְאִים בַּבִּקְעָה וּבָהָר:(ח) אֶרֶץ חִטָּה וּשְׂעֹרָה וְגֶפֶן וּתְאֵנָה וְרִמּוֹן אֶרֶץ זֵית שֶׁמֶן וּדְבָשׁ:(ט) אֶרֶץ אֲשֶׁר לֹא בְמִסְכֵּנֻת תֹּאכַל בָּהּ לֶחֶם לֹא תֶחְסַר כֹּל בָּהּ אֶרֶץ אֲשֶׁר אֲבָנֶיהָ בַרְזֶל וּמֵהֲרָרֶיהָ תַּחְצֹב נְחשֶׁת:(י) וְאָכַלְתָּ וְשָׂבָעְתָּ וּבֵרַכְתָּ אֶת יְהוָֹה אֱלֹהֶיךָ עַל הָאָרֶץ הַטֹּבָה אֲשֶׁר נָתַן לָךְ: אם מפני שכתוב "וְאָכַלְתָּ וְשָׂבָעְתָּ וּבֵרַכְתָּ" יש חובה לברך, מדוע אין חובה לברך רק כאשר אתה שָּׂבֵעַ? הרי כתוב "וְשָׂבָעְתָּ"? לכן: מדוע מברכים על אכילת פרי? הרי מה על "וְשָׂבָעְתָּ"? האם חובה לאכול פירות עד שֵתִשְבַּע? מדוע לברך על שתייה? אם מברכים מפני שכתוב "וְאָכַלְתָּ וְשָׂבָעְתָּ וּבֵרַכְתָּ" מדוע מברכים לפני? הרי כתוב שקודם צריך לאכול, ואחר כך לִשְׂבוּעַ ואז לברך? ובהנחה שנקבל את זה שצריך לברך את האלוהים על המזון שנתן לנו, מדוע נוטלים ידיים, ומברכים על הנטילה? איך נכנסת נטילת ידיים לתוך הציווי "וְאָכַלְתָּ וְשָׂבָעְתָּ וּבֵרַכְתָּ"? מה פרוש "וּבֵרַכְתָּ אֶת יְהוָֹה עַל הָאָרֶץ הַטֹּבָה אֲשֶׁר נָתַן לָךְ"? האם בכל ארץ צריך לברך, או רק בארץ ישראל? או אולי רק בארץ אשר אתה תושב קבע? הרי אם אתה בטיול בחו"ל, אולי אינך צריך לברך? כי אינה הארץ הטובה אשר נתן לך האלוהים? 

לטעמי: משה אומר זאת לעם, וזה כמו שאומר אדם לחברו "קח/עשה את הדבר הזה" אתה עוד תברך אותי.

(יא) הִשָּׁמֶר לְךָ פֶּן תִּשְׁכַּח אֶת יְהוָֹה אֱלֹהֶיךָ לְבִלְתִּי שְׁמֹר מִצְוֹתָיו וּמִשְׁפָּטָיו וְחֻקֹּתָיו אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם:(יב) פֶּן תֹּאכַל וְשָׂבָעְתָּ וּבָתִּים טֹבִים תִּבְנֶה וְיָשָׁבְתָּ:(יג) וּבְקָרְךָ וְצֹאנְךָ יִרְבְּיֻן וְכֶסֶף וְזָהָב יִרְבֶּה לָּךְ וְכֹל אֲשֶׁר לְךָ יִרְבֶּה:(יד) וְרָם לְבָבֶךָ וְשָׁכַחְתָּ אֶת יְהוָֹה אֱלֹהֶיךָ הַמּוֹצִיאֲךָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם מִבֵּית עֲבָדִים:(טו) הַמּוֹלִיכֲךָ בַּמִּדְבָּר הַגָּדֹל וְהַנּוֹרָא נָחָשׁ שָׂרָף וְעַקְרָב וְצִמָּאוֹן אֲשֶׁר אֵין מָיִם הַמּוֹצִיא לְךָ מַיִם מִצּוּר הַחַלָּמִישׁ:(טז) הַמַּאֲכִלְךָ מָן בַּמִּדְבָּר אֲשֶׁר לֹא יָדְעוּן אֲבֹתֶיךָ לְמַעַן עַנֹּתְךָ וּלְמַעַן נַסֹּתֶךָ לְהֵיטִבְךָ בְּאַחֲרִיתֶךָ: (יז) וְאָמַרְתָּ בִּלְבָבֶךָ כֹּחִי וְעֹצֶם יָדִי עָשָׂה לִי אֶת הַחַיִל הַזֶּה: כל הקטע הזה הוא תאור מצב? ולא ציווי?

רמב"ם הלכות ברכות פרק א הלכה (א) מצות עשה מן התורה לברך אחר אכילת מזון, שנאמר "ואכלת, ושבעת; ובירכת את ה' אלוהיך" (דברים ח, י). ואינו חייב מן התורה, אלא אם שבע, שנאמר "ואכלת, ושבעת; ובירכת"; ומדברי סופרים, שאפילו אכל כזית, מברך אחריו: איך מסתדרת הלכה זו שאין חובה מן התורה לברך, אלא רק אם שָׂבָעְ, והחובה לברך היא רק מדברי סופרים, אפילו על כזית, עם הפס' הבאים? דברים ד (ב) לֹא תֹסִפוּ עַל הַדָּבָר אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוֶּה אֶתְכֶם וְלֹא תִגְרְעוּ מִמֶּנּוּ לִשְׁמֹר אֶת מִצְוֹת יְהֹוָה אֱלֹהֵיכֶם אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוֶּה אֶתְכֶם: דברים יג (א) אֵת כָּל הַדָּבָר אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוֶּה אֶתְכֶם אֹתוֹ תִשְׁמְרוּ לַעֲשׂוֹת לֹא תֹסֵף עָלָיו וְלֹא תִגְרַע מִמֶּנּוּ: האם לא נחשבים דברי "חֲכָמִים בְּעֵינֵיהֶם" כתוספת? איך מסתדרת הוראה זו של "חֲכָמִים בְּעֵינֵיהֶם", עם דברי "חֲכָמִים בְּעֵינֵיהֶם" עצמם, ש"ירדה תורה לסוף דעתו של האדם"? הרי כאן כאשר עושים מדברי סופרים, בעצם לא "ירדה תורה לסוף דעתו של האדם", שאם הייתה יורדת תורה לסוף דעתו של האדם הייתה מגיעה לדברי סופרים, הרי לפי הלכה זו התורה לא ירדה לסוף דעתו של האדם, הרי היו צריכים להוסיף לה גדר אשר התורה לא חשבה עליו, יש מזל גדול לעם ישראל שקמו לה "חֲכָמִים בְּעֵינֵיהֶם" כאלה, שהצילו את אלוהים שפספס בתורתו, אוי לנו עם אוויל וחסר דעת שְאֵלוּ "חכמיו", איך מסתדרת ההלכה שאין חובה לברך מהתורה, והברכה מדברי סופרים עם ההלכה הבאה? רמב"ם הלכות תפילה פרק ז הלכה (ט) נהגו העם ברוב ערינו, לברך ברכות אלו כולן זו אחר זו בבית הכנסת, בין נתחייבו בהן, בין לא נתחייבו בהן. וטעות הוא, ואין ראוי לעשות כן. ולא יברך ברכה, אלא אם כן נתחייב בה: אם החובה לברך רק אם "נתחייב"? "נתחייב" ע"י מי? הרי על הברכות אין חובה מתורה, אלא מדברי סופרים/"חכמים"? ואיך מסתדרת ההלכה הבאה? רמב"ם הלכות ברכות פרק א הלכה טו כל המברך ברכה שאינה צריכה הרי זה נושא שם שמים לשוא והרי הוא כנשבע לשוא ואסור לענות אחריו אמן, התינוקות מלמדין אותן הברכות כתיקונן ואף על פי שהן מברכין לבטלה בשעת לימוד הרי זה מותר ואין עונין אחריהן אמן, והעונה אחריהן אמן לא יצא ידי חובתו. איך מסתדרת הגמרא הבאה? תלמוד ירושלמי מסכת נדרים פרק ט דף מא טור ב /ה"א ר' דימי בשם ר' יצחק לא דייך מה שאסרה לך התורה אלא שאתה מבקש לאסו'ר עליך דברי'ם אחרי'ם לאסור אסר, אם דייך מה שאסרה תורה? איך מסתדרים איסורי "חֲכָמִים בְּעֵינֵיהֶם"? היכן אמרה תורה לברך לפני האכילה? והיכן אמרה תורה לברך על מים? או כל שתייה אחרת? או על פרי? ואיך הגיעה נטילת ידיים והברכה עליה לפני האכילה? מדוע לברך "ברכת הנהנים" על אכילת עוגה אם לא שָׂבָעְתָּ? ואם שָׂבָעְתָּ מדוע לא לברך "ברכת המזון" מלאה? הרי לא כתוב פס' שׁוֹנֶה, כתוב "וְאָכַלְתָּ וְשָׂבָעְתָּ וּבֵרַכְתָּ אֶת יְהוָֹה אֱלֹהֶיךָ עַל הָאָרֶץ הַטֹּבָה אֲשֶׁר נָתַן לָךְ" בהנחה שכבר מקבלים את דברי "חֲכָמִים בְּעֵינֵיהֶם", מדוע אין "ברכת המזון" אחת על כל אכילה? מדוע יש כמה "סוגי" "ברכת המזון"?

רמב"ם הלכות ברכות פרק א הלכה ב ומדברי סופרים לברך על כל מאכל תחלה ואח"כ יהנה ממנו, ואפילו נתכוין לאכול או לשתות כל שהוא מברך ואח"כ יהנה, וכן אם הריח ריח טוב מברך ואח"כ יהנה ממנו, וכל הנהנה בלא ברכה מעל, וכן מדברי סופרים לברך אחר כל מה שיאכל וכל מה שישתה, והוא שישתה רביעית והוא שיאכל כזית, * ומטעמת אינה צריכה ברכה לא לפניה ולא לאחריה עד רביעית. איך הלכה זו מסתדרת עם הפס', הרי כתוב "וְאָכַלְתָּ" ראשון, "וְשָׂבָעְתָּ" שני, "וּבֵרַכְתָּ" שלישי? אם כך: מאין צצה ברכה "לפני" האכילה? איך צצה נטילת ידיים והברכה עליה?

רמב"ם הלכות ברכות פרק ב הלכה (א) סדר ברכת המזון כך היא - ראשונה ברכת הזן, שנייה ברכת הארץ, שלישית בונה ירושלים, רביעית הטוב והמטיב, ברכה ראשונה, משה רבנו תיקנה; שנייה, תיקנה יהושע; שלישית, תיקנה דויד ושלמה בנו; וברכה רביעית, חכמי משנה תיקנוה: ברכת המזון היא ברכה שנתווספה עם השנים? היא הייתה קיימת בצורה אחת, וכל פעם מישהו הוסיף לה קטע? ואין כאן בעיה של תוספת או גרעון? דברים ד (ב) לֹא תֹסִפוּ עַל הַדָּבָר אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוֶּה אֶתְכֶם וְלֹא תִגְרְעוּ מִמֶּנּוּ לִשְׁמֹר אֶת מִצְוֹת יְהֹוָה אֱלֹהֵיכֶם אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוֶּה אֶתְכֶם: דברים יג (א) אֵת כָּל הַדָּבָר אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוֶּה אֶתְכֶם אֹתוֹ תִשְׁמְרוּ לַעֲשׂוֹת לֹא תֹסֵף עָלָיו וְלֹא תִגְרַע מִמֶּנּוּ:

יואל ב (כו) וַאֲכַלְתֶּם אָכוֹל וְשָׂבוֹעַ וְהִלַּלְתֶּם אֶת שֵׁם יְהֹוָה אֱלֹהֵיכֶם אֲשֶׁר עָשָׂה עִמָּכֶם לְהַפְלִיא וְלֹא יֵבֹשׁוּ עַמִּי לְעוֹלָם: האם גם לְהַלֵּל יש חובה בכל פעם שמברכים ברכת המזון?

דברים ט (ט) בַּעֲלֹתִי הָהָרָה לָקַחַת לוּחֹת הָאֲבָנִים לוּחֹת הַבְּרִית אֲשֶׁר כָּרַת יְהוָֹה עִמָּכֶם וָאֵשֵׁב בָּהָר אַרְבָּעִים יוֹם וְאַרְבָּעִים לַיְלָה לֶחֶם לֹא אָכַלְתִּי וּמַיִם לֹא שָׁתִיתִי: מה עם "עונג שבת", האם משה לא קיים? ומה על "100 ברכות ליום" האם משה שכח?

(יח) וָאֶתְנַפַּל לִפְנֵי יְהֹוָה כָּרִאשֹׁנָה אַרְבָּעִים יוֹם וְאַרְבָּעִים לַיְלָה לֶחֶם לֹא אָכַלְתִּי וּמַיִם לֹא שָׁתִיתִי עַל כָּל חַטַּאתְכֶם אֲשֶׁר חֲטָאתֶם לַעֲשׂוֹת הָרַע בְּעֵינֵי יְהוָֹה לְהַכְעִיסוֹ:

דברים יא (טו) וְנָתַתִּי עֵשֶׂב בְּשָׂדְךָ לִבְהֶמְתֶּךָ וְאָכַלְתָּ וְשָׂבָעְתָּ: האם לא היה צריך להיות כתוב "ואכלה ושבעה", הרי מדובר על הבהמה? ואם לא מדובר על הבהמה, אלא על האדם, האם כשאין עשב לבהמה, אסור גם לי לאכול ולִשְׂבוּעַ? או שאולי כל הכוונה שצריך לאכול את העשב של הבהמה?

דברים יד (כו) וְנָתַתָּה הַכֶּסֶף בְּכֹל אֲשֶׁר תְּאַוֶּה נַפְשְׁךָ בַּבָּקָר וּבַצֹּאן וּבַיַּיִן וּבַשֵּׁכָר וּבְכֹל אֲשֶׁר תִּשְׁאָלְךָ נַפְשֶׁךָ וְאָכַלְתָּ שָּׁם לִפְנֵי יְהוָֹה אֱלֹהֶיךָ וְשָׂמַחְתָּ אַתָּה וּבֵיתֶךָ:  האם חובה לשמוח כאשר אתה אוכל?

(כח) מִקְצֵה שָׁלשׁ שָׁנִים תּוֹצִיא אֶת כָּל מַעְשַׂר תְּבוּאָתְךָ בַּשָּׁנָה הַהִוא וְהִנַּחְתָּ בִּשְׁעָרֶיךָ: מתי נעשתה מצווה זו? הוצאת מעשר? לשערי העיר? או הבית? הרי על וכתבת על מזוזות בכל שעריך אמרו כל דלת בבית? אם כך: מתי עושים מצווה זו של מעשר? הרי זו חובה כל שלש שנים? ואין קשר לבית המקדש כי מדובר על "וְהִנַּחְתָּ בִּשְׁעָרֶיךָ"?  

(כט) וּבָא הַלֵּוִי כִּי אֵין לוֹ חֵלֶק וְנַחֲלָה עִמָּךְ וְהַגֵּר וְהַיָּתוֹם וְהָאַלְמָנָה אֲשֶׁר בִּשְׁעָרֶיךָ וְאָכְלוּ וְשָׂבֵעוּ לְמַעַן יְבָרֶכְךָ יְהוָֹה אֱלֹהֶיךָ בְּכָל מַעֲשֵׂה יָדְךָ אֲשֶׁר תַּעֲשֶׂה: מדוע "יְבָרֶכְךָ יְהוָֹה"? הרי אנחנו צריכים לברך אותו? האם "וְהַגֵּר וְהַיָּתוֹם וְהָאַלְמָנָה" לא צריכים לברך? מפני שכתוב "וְאָכְלוּ וְשָׂבֵעוּ" ולא נאמר יברכו? וכתוב שאחרי שהם "אָכְלוּ וְשָׂבֵעוּ" האלוהים יברך, איך האלוהים מברך? האם גם ברכת המזון שהוא לא אכל?

דברים כ (יד) רַק הַנָּשִׁים וְהַטַּף וְהַבְּהֵמָה וְכֹל אֲשֶׁר יִהְיֶה בָעִיר כָּל שְׁלָלָהּ תָּבֹז לָךְ וְאָכַלְתָּ אֶת שְׁלַל אֹיְבֶיךָ אֲשֶׁר נָתַן יְהוָֹה אֱלֹהֶיךָ לָךְ: האם את השלל חובה לאכול? בכמה זמן? ובתוך השלל יש נשים וטף, האם גם אותם חובה לאכול?

דברים כג (כה) כִּי תָבֹא בְּכֶרֶם רֵעֶךָ וְאָכַלְתָּ עֲנָבִים כְּנַפְשְׁךָ שָׂבְעֶךָ וְאֶל כֶּלְיְךָ לֹא תִתֵּן: האם חובה לאכול ענבים, כשאתה בכרם רעך?

דברים כז (ז) וְזָבַחְתָּ שְׁלָמִים וְאָכַלְתָּ שָּׁם וְשָׂמַחְתָּ לִפְנֵי יְהוָֹה אֱלֹהֶיךָ: אולי חובה לאכול ולשמוח רק כשאתה זובח שלמים "לִפְנֵי יְהוָֹה", ובשאר הזמן תהיה עצוב?

דברים כח (מט) יִשָּׂא יְהוָֹה עָלֶיךָ גּוֹי מֵרָחֹק מִקְצֵה הָאָרֶץ כַּאֲשֶׁר יִדְאֶה הַנָּשֶׁר גּוֹי אֲשֶׁר לֹא תִשְׁמַע לְשֹׁנוֹ:(נ) גּוֹי עַז פָּנִים אֲשֶׁר לֹא יִשָּׂא פָנִים לְזָקֵן וְנַעַר לֹא יָחֹן:(נא) וְאָכַל פְּרִי בְהֶמְתְּךָ וּפְרִי אַדְמָתְךָ עַד הִשָּׁמְדָךְ אֲשֶׁר לֹא יַשְׁאִיר לְךָ דָּגָן תִּירוֹשׁ וְיִצְהָר שְׁגַר אֲלָפֶיךָ וְעַשְׁתְּרֹת צֹאנֶךָ עַד הַאֲבִידוֹ אֹתָךְ:(נב) וְהֵצַר לְךָ בְּכָל שְׁעָרֶיךָ עַד רֶדֶת חֹמֹתֶיךָ הַגְּבֹהֹת וְהַבְּצֻרוֹת אֲשֶׁר אַתָּה בֹּטֵחַ בָּהֵן בְּכָל אַרְצֶךָ וְהֵצַר לְךָ בְּכָל שְׁעָרֶיךָ בְּכָל אַרְצְךָ אֲשֶׁר נָתַן יְהוָֹה אֱלֹהֶיךָ לָךְ:(נג) וְאָכַלְתָּ פְרִי בִטְנְךָ בְּשַׂר בָּנֶיךָ וּבְנֹתֶיךָ אֲשֶׁר נָתַן לְךָ יְהוָֹה אֱלֹהֶיךָ בְּמָצוֹר וּבְמָצוֹק אֲשֶׁר יָצִיק לְךָ אֹיְבֶךָ: הרי כתוב "וְאָכַלְתָּ"? האם זוהי מצוות עשה? הרי אם זו רק אזהרה, שיכול להיות שנגיע אליה במצב מסוים, היה צריך לכתוב שבמצב של מלחמה יכול להיות שתצטרך לאכול את בניך בגלל הרעב החזק, ובפס' למעלה בדברים ז (טז) ובדברים כ (יד) שנאמר "וְאָכַלְתָּ" זו מצוות עשה?

דברים כט (ד) וָאוֹלֵךְ אֶתְכֶם אַרְבָּעִים שָׁנָה בַּמִּדְבָּר לֹא בָלוּ שַׂלְמֹתֵיכֶם מֵעֲלֵיכֶם וְנַעַלְךָ לֹא בָלְתָה מֵעַל רַגְלֶךָ:(ה) לֶחֶם לֹא אֲכַלְתֶּם וְיַיִן וְשֵׁכָר לֹא שְׁתִיתֶם לְמַעַן תֵּדְעוּ כִּי אֲנִי יְהוָֹה אֱלֹהֵיכֶם: איך עשו קידוש? ועונג שבת? האם לא עשו זאת במדבר?

איך מקיימים את ה"וְאָכַלְתָּ"  שבפס' הבאים?

דברים ו (יא) וּבָתִּים מְלֵאִים כָּל טוּב אֲשֶׁר לֹא מִלֵּאתָ וּבֹרֹת חֲצוּבִים אֲשֶׁר לֹא חָצַבְתָּ כְּרָמִים וְזֵיתִים אֲשֶׁר לֹא נָטָעְתָּ וְאָכַלְתָּ וְשָׂבָעְתָּ: האם כרמים וזיתים שלא שלך, אתה חייב לאכול ולשבוע? או שיש אפשרות לאכול ולא לשבוע?

דברים ז (טז) וְאָכַלְתָּ אֶת כָּל הָעַמִּים אֲשֶׁר יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לָךְ לֹא תָחֹס עֵינְךָ עֲלֵיהֶם וְלֹא תַעֲבֹד אֶת אֱלֹהֵיהֶם כִּי מוֹקֵשׁ הוּא לָךְ: חייבים לאכול את העמים? האם אלוהים ציווה אותנו להיות קניבלים?

דברים ח (י) וְאָכַלְתָּ וְשָׂבָעְתָּ וּבֵרַכְתָּ אֶת יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ עַל הָאָרֶץ הַטֹּבָה אֲשֶׁר נָתַן לָךְ: מדוע מקיימים באדיקות כל כך רבה את המילה "וּבֵרַכְתָּ" כאשר כתוב "וְשָׂבָעְתָּ" לפני "וּבֵרַכְתָּ"? האם המילה "וְשָׂבָעְתָּ" מיותרת? ואם אני בחוץ לארץ, האם אני צריך לברך את הארץ הטובה, שהוא נתן לי בגלות?

דברים יא (טו) וְנָתַתִּי עֵשֶׂב בְּשָׂדְךָ לִבְהֶמְתֶּךָ וְאָכַלְתָּ וְשָׂבָעְתָּ: האם גם עשב של בהמה אנו חייבים לאכול? ולשבוע?

דברים יב (כא) כִּי יִרְחַק מִמְּךָ הַמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ לָשׂוּם שְׁמוֹ שָׁם וְזָבַחְתָּ מִבְּקָרְךָ וּמִצֹּאנְךָ אֲשֶׁר נָתַן יְהֹוָה לְךָ כַּאֲשֶׁר צִוִּיתִךָ וְאָכַלְתָּ בִּשְׁעָרֶיךָ בְּכֹל אַוַּת נַפְשֶׁךָ: מה זה "וְאָכַלְתָּ בִּשְׁעָרֶיךָ"? אסור בתוך העיר או בבית? חייבים לאכול ליד המזוזה?

דברים יד (כג) וְאָכַלְתָּ לִפְנֵי יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ בַּמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר לְשַׁכֵּן שְׁמוֹ שָׁם מַעְשַׂר דְּגָנְךָ תִּירֹשְׁךָ וְיִצְהָרֶךָ וּבְכֹרֹת בְּקָרְךָ וְצֹאנֶךָ לְמַעַן תִּלְמַד לְיִרְאָה אֶת יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ כָּל הַיָּמִים: מעשר אסור באכילה בשום מקום, חוץ מירושלים?

דברים כ (יד) רַק הַנָּשִׁים וְהַטַּף וְהַבְּהֵמָה וְכֹל אֲשֶׁר יִהְיֶה בָעִיר כָּל שְׁלָלָהּ תָּבֹז לָךְ וְאָכַלְתָּ אֶת שְׁלַל אֹיְבֶיךָ אֲשֶׁר נָתַן יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ לָךְ: חובה לאכול את השלל? נשים? וטף? הציווי הוא להיות קניבלים? אסור להשתמש בצורה אחרת?

דברים כג (כה) כִּי תָבֹא בְּכֶרֶם רֵעֶךָ וְאָכַלְתָּ עֲנָבִים כְּנַפְשְׁךָ שָׂבְעֶךָ וְאֶל כֶּלְיְךָ לֹא תִתֵּן: מי שהולך בכרם רעהו חייב לאכול ענבים? 

דברים כח (נג) וְאָכַלְתָּ פְרִי בִטְנְךָ בְּשַׂר בָּנֶיךָ וּבְנֹתֶיךָ אֲשֶׁר נָתַן לְךָ יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ בְּמָצוֹר וּבְמָצוֹק אֲשֶׁר יָצִיק לְךָ אֹיְבֶךָ: זה חובה לאכול את פרי הבטן?  ואיזה ברכה מברכים כאן?

שמות טז (ח) וַיֹּאמֶר משֶׁה בְּתֵת יְהוָֹה לָכֶם בָּעֶרֶב בָּשָׂר לֶאֱכֹל וְלֶחֶם בַּבֹּקֶר לִשְׂבֹּעַ בִּשְׁמֹעַ יְהוָֹה אֶת תְּלֻנֹּתֵיכֶם אֲשֶׁר אַתֶּם מַלִּינִם עָלָיו וְנַחְנוּ מָה לֹא עָלֵינוּ תְלֻנֹּתֵיכֶם כִּי עַל יְהוָֹה: רש"י בשר לאכול - ולא לשובע למדה תורה דרך ארץ שאין אוכלין בשר לשובע ומה ראה להוריד לחם בבקר ובשר בערב לפי שהלחם שאלו כהוגן שאי אפשר לו לאדם בלא לחם אבל בשר שאלו שלא כהוגן שהרבה בהמות היו להם ועוד שהיה אפשר להם בלא בשר לפיכך נתן להם בשעת טורח שלא כהוגן: אשר אתם מלינם עליו - את האחרים השומעים אתכם מתלוננים: האם זה שכתוב "לִשְׂבֹּעַ" אינו מעניין את רש"י, הוא מוסיף "לא" וקובע שהתורה מלמדת דרך ארץ? אם לימדה תורה שאין אוכלים לשובע, מה על הפס' הבאים? דברים ו (יא) וּבָתִּים מְלֵאִים כָּל טוּב אֲשֶׁר לֹא מִלֵּאתָ וּבֹרֹת חֲצוּבִים אֲשֶׁר לֹא חָצַבְתָּ כְּרָמִים וְזֵיתִים אֲשֶׁר לֹא נָטָעְתָּ וְאָכַלְתָּ וְשָׂבָעְתָּ: דברים ח (י) וְאָכַלְתָּ וְשָׂבָעְתָּ וּבֵרַכְתָּ אֶת יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ עַל הָאָרֶץ הַטֹּבָה אֲשֶׁר נָתַן לָךְ: דברים יא (טו) וְנָתַתִּי עֵשֶׂב בְּשָׂדְךָ לִבְהֶמְתֶּךָ וְאָכַלְתָּ וְשָׂבָעְתָּ: ובפס' האחרון נאמר עשב לבהמה "וְאָכַלְתָּ וְשָׂבָעְתָּ"? "וְשָׂבָעְתָּ" מהעשב לבהמה? או מהבהמה לאחר שהיא אכלה?

שולחן ערוך אורח חיים סימן קפד סעיף ד אכל ואינו יודע אם בירך ברכת המזון אם לאו, (יג) ז צריך לברך (יד) [ו] מספק, (טו) מפני שהיא ח מן [ז] התורה. סעיף ו שיעור אכילה (כא) לברך עליה ברכת המזון, * (כב) יא בכזית.

אם ברכת המזון מן התורה מדוע לא נכתבה ע"י משה? ומדוע אין התייחסות ל"וְשָׂבָעְתָּ"? הרי כתוב "וְאָכַלְתָּ וְשָׂבָעְתָּ"?  ואם על כזית חובה לברך, אם כך: מה עניין "וְשָׂבָעְתָּ"? ואם על כזית חובה לברך, מדוע משנה מה אכלת, הרי כל אכילה מצריכה ברכת המזון?

שולחן ערוך אורח חיים סימן קפה סעיף א ברכת המזון נאמרה (א) בכל לשון.

שולחן ערוך אורח חיים סימן קפג סעיף ח לענין לשאול בבה"מ(בברכת המזון) מפני היראה או מפני הכבוד, יש מי שאומר (ל) שדינה כתפלה. מה פרוש יש מי שאומר? יש אומרים שאינה כתפילה? האם לא קיבלו כולם את אותה "מסורת"?

משנה ברורה על שולחן ערוך אורח חיים סימן קפג סעיף ח (ל) שדינה כתפלה - שאין שואלין ומשיבין כלל והטעם מדמצינו שהחמירו חכמים בבהמ"ז(בברכת המזון) שאין מברכין אלא במקום אחד כתפלה לאפוקי ק"ש שיכול לאומרה במהלך מן פסוק ראשון ואילך וי"א מעל לבבך ואילך וכדלעיל סימן ס"ג ע"ש במ"ב:  אם דינה כתפילה? האם גם להתפלל מותר בכל שפה? ומה על הסיפור של "חכמים" שאמרו שאבותינו נגאלו ממצרים מפני שלא שינו לשונם? האם לא שינו לשונם, כוונתו התפללו בכל שפה?

שולחן ערוך אורח חיים סימן קפה

סעיף ד אפילו נשתכר כל כך <א> עד ג שאינו יכול לדבר כראוי, (ד) יכול לברך ברכת המזון.

סעיף ה * (ה) <ב> ואם בירך והיתה צואה כנגדו, * או שהיה שכור (ו) (פי' לגמרי), נסתפקו התוספות והרא"ש (ז) אם צריך לחזור ולברך; (ח) ומשום מי רגלים פשיטא שאינו חוזר לברך. האם משה לא השאיר הוראות ברורות לגבי שיכור, וצואה? מדוע יש מחלוקת? האם אין "מסורת" אחת?

משנה ברורה סימן קפה ס"ק ז (ז) אם צריך לחזור ולברך - אבל לכתחלה גם הם מודים דאסור לברך שום ברכה וכן ד"ת (דין תורה) נגד צואה ומן התורה דהא כתיב והיה מחניך קדוש ואטו תפלה כתיב בקרא אלא כל דבר קדושה אסור לקרות במקום שאינו נקי [רמב"ן בליקוטיו ע"ש] ולא מסתפקי אלא כשכבר בירך ומצא אח"כ ולדינא דעת הע"ת והא"ר בשם הב"ח כשמצא צואה כנגדו בתוך ד' אמותיו דצריך לחזור ולברך בהמ"ז אם עדיין לא נתעכל המזון וכן מצאתי בלקוטי הרמב"ן על ברכות שהביא מתחלה ספיקא שנסתפקו בעלי התוספות בזה ואח"כ מסיק דאין חילוק בזה בין תפלה ובין שארי דברי קדושה עי"ש ועיין בבה"ל: האם הברכה הקודמת שברך, אינה נחשבת כברכה לבטלה? האם לברך פעמיים זה בסדר?

אם ברכת המזון כתפילה? האם שיכור כן מברך? או לא מברך?

תלמוד בבלי מסכת עירובין דף סד עמוד א זו נאה, וזו אינה נאה - מאבד הונה של תורה! - אמר ליה: הדרי בי. אמר רבה בר רב הונא: שתוי אל יתפלל, ואם התפלל - תפלתו תפלה. שיכור אל יתפלל, ואם התפלל - תפלתו תועבה. היכי דמי שתוי והיכי דמי שיכור? - כי הא דרבי אבא בר שומני ורב מנשיא בר ירמיה מגיפתי, הוו קא מפטרי מהדדי, האם תפילת שיכור, היא תפילה או תועבה? האם האלוהים שנתן את ה"תורה" שבע"פ" עוד לא החליט?

פתח חד ואמר: היכי דמי שתוי והיכי דמי שיכור? שתוי - כל שיכול לדבר לפני המלך, שיכור - כל שאינו יכול לדבר לפני המלך.

תלמוד ירושלמי מסכת תרומות פרק א דף מ טור ד אבא בר רב הונא אמר שתוי אל יתפלל ואם התפלל תפילתו תחנונים שיכור אל יתפלל ואם התפלל תפילתו גדופין אי זהו שתוי כל ששתה רביעית שיכור ששתה יותר תמן אמר כל שאינו יכול לדבר לפני המלך,

ט"ז אורח חיים סימן צט ס"ק ג ולכן אין נזהרין כו'. - זה קאי אשתוי שאין בו איסור אלא לכתחלה אבל בשכור שתפלתו תועבה ודאי יש ליזהר אפי' לדידן והמתפלל כשהוא שיכור צריך לחזור ולהתפלל כמ"ש התוס' בפ' הדר ורב"י כ' בשם המרדכי דהשתא אין נזהרין משום דבלא"ה אין אנו מכוונים כ"כ זה קאי אשאר מילי

ברכי יוסף אורח חיים סימן צט ס"ק א א. דין א. שתה כדי רביעית יין וכו'. פירוש אף שהוא רגיל ביין, שאם שותה הרבה אינו בסוג שיכור, אלא יכול לדבר בפני המלך, ולא קרינן ביה אלא שתוי, עם כל זה אם שתה רביעית אל יתפלל לכתחילה, וכמו שביאר מרן בב"י דברי הטור, שכתב שתוי כל שיכול לדבר בפני המלך,

משנה ברורה סימן צט ס"ק ד (ד) עד שיסיר יינו - ואף אם רגיל לשתות הרבה ואינו שיכור כלל ברביעית אפ"ה לא יתפלל לכתחלה אם שתה רביעית יין [ברכי יוסף]:

משנה ברורה סימן צט ס"ק טז (טז) ולכן אין וכו' - זה קאי אשתוי שאין בו איסור אלא לכתחילה אבל בשיכור שתפילתו תועבה ודאי יש ליזהר אפילו לדידן וצריך לחזור ולהתפלל. [ב"ח וט"ז]:

שולחן ערוך הרב אורח חיים סימן קכח סעיף נא ומכל מקום הואיל והוקשה ברכה לעבודה במקצת אסרו חכמים לשיכור לישא כפיו כמו שאסרה תורה לשיכור לעבוד עבודה במקדש כמ"ש יין ושכר אל תשת וגו' וסמכו איסור זה למה שנסמכה פרשת כהן מברך לפרשת נזיר מה נזיר אסור ביין אף כהן מברך אסור ביין ונתנו על כהן מברך קולי נזיר וקולי משרת במקדש קולי נזיר מה נזיר מותר בשאר משקים המשכרים ואינו אסור אלא מכל אשר יעשה מגפן היין וגם אין מומין פוסלין בו אף כהן מברך אין מומין פוסלין בו ואין שאר משקין המשכרים מונעים אותו מנשיאת כפים כמו במשרת במקדש אפילו נשתכר עד שאינו יכול לדבר לפני המלך שנשיאת כפים אינה דומה לתפלה שהוא עומד ומדבר עם המלך משא"כ בנשיאת כפים שמדבר אל העם (כמ"ש אמור להם) אלא א"כ הגיע לשכרותו של לוט שאז פטור מכל המצות.      וקולי משרת במקדש מה משרת מותר ביין כל שהוא ואינו מוזהר אלא על רביעית שנאמר שכר יין שיש בו כדי לשכר ואף על רביעית אינו באזהרה אלא כששתאו דרך שכרות רביעית בבת אחת אבל אם הפסיק בו או שנתן לתוכו מעט מים פטור משא"כ בנזיר אף כהן מברך אם שתה רביעית יין בב' פעמים או שנתן לתוכו מעט מים מותר ואם שתה יותר מרביעית אע"פ שהוא מזוג ואפילו שתאו בכמה פעמים לא ישא כפיו עד שיסיר יינו מעליו ומה מפיג את היין נתבאר בסי' צ"ט.

ויש אוסרים שיכור בנשיאת כפים אפילו נשתכר משאר משקין או אוכלים המשכרים ולכתחילה אסור לשתות כלל משקה המשכר קודם נשיאת כפים (וכן נוהגים) ולא נתנו קולי נזיר אלא לענין מומין בלבד: מה פירוש "אסרו חכמים" האם ה"תורה" שבע"פ" אינה תורה למשה מסיני? אם אסרו "חֲכָמִים בְּעֵינֵיהֶם" האם בעצם תורה לא חשבה עד סוף מחשבת האדם? האם בעצם יש חיסרון בתורה וחכמים היו צריכים להשלים את החוסר? הרי שיכור וברכת המזון ותפילה אינם דברים שהתחדשו עם השנים, בהנחה שיש דברים שהתחדשו עם השנים ו"חֲכָמִים בְּעֵינֵיהֶם" היו צריכים להתאים את התורה לזמן, הרי כאן אין שום חידוש של הזמן?

ואסור לכהן שיכור לשאת כפיו, כאשר הוא מברך בני אדם? וכאשר מברך ברכת המזון לאלוהים מותר?

תלמוד בבלי מסכת ברכות דף לה עמוד א תנו רבנן: אסור לו לאדם שיהנה מן העולם הזה בלא ברכה, וכל הנהנה מן העולם הזה בלא ברכה - מעל. מאי תקנתיה - ילך אצל חכם. - ילך אצל חכם - מאי עביד ליה? הא עביד ליה איסורא! - אלא אמר רבא: ילך אצל חכם מעיקרא וילמדנו ברכות, כדי שלא יבא לידי מעילה. אמר רב יהודה אמר שמואל: כל הנהנה מן העולם הזה בלא ברכה - כאילו נהנה מקדשי שמים, וכתיב: +תהלים כ"ד+ לה' הארץ ומלואה. רבי לוי רמי: כתיב לה' הארץ ומלואה, וכתיב: +תהלים קט"ו+ השמים שמים לה' והארץ נתן לבני אדם! לא קשיא, כאן - קודם ברכה,

תלמוד בבלי מסכת ברכות דף לה עמוד ב אמר רבי חנינא בר פפא: כל הנהנה מן העולם הזה בלא ברכה כאילו גוזל להקדוש ברוך הוא וכנסת ישראל, שנאמר: +משלי כ"ח+ גוזל אביו ואמו ואומר אין פשע חבר הוא לאיש משחית; ואין אביו אלא הקדוש ברוך הוא, שנאמר +דברים ל"ב+ הלא הוא אביך קנך; ואין אמו אלא כנסת ישראל, שנאמר: +משלי א'+ שמע בני מוסר אביך ואל תטוש תורת אמך. מאי חבר הוא לאיש משחית? אמר רבי חנינא בר פפא: חבר הוא לירבעם בן נבט שהשחית את ישראל לאביהם שבשמים.

תלמוד בבלי מסכת ברכות דף נ עמוד ב אמר רב יהודה: שכח והכניס אוכלין לתוך פיו בלא ברכה - מסלקן לצד אחד ומברך. תניא חדא: בולען; ותניא אידך: פולטן; האם אלוהים עוד לא החליט הרי הגמרא ניתנה בסיני מהאלוהים למשה? תלמוד בבלי מסכת ברכות דף ה עמוד א ואמר רבי לוי בר חמא אמר רבי שמעון בן לקיש: מאי דכתיב +שמות כ"ד+ ואתנה לך את לחת האבן והתורה והמצוה אשר כתבתי להורותם, לחות - אלו עשרת הדברות, תורה - זה מקרא, והמצוה - זו משנה, אשר כתבתי - אלו נביאים וכתובים, להורותם - זה תלמוד; מלמד שכולם נתנו למשה מסיני. רש"י מסכת ברכות דף ה עמוד א זה מקרא - חומש, שמצוה לקרות בתורה. זו משנה - שיתעסקו במשנה. זה גמרא - סברת טעמי המשניות שממנו יוצאה הוראה, אבל המורים הוראה מן המשנה נקראו מבלי העולם במסכת סוטה (דף כ"ב א). רש"י ישעיהו נא (ד) כי תורה מאתי תצא - דברי נביאים תורה הוא והמשפטים סופן להיות מרגוע ומנוחה לעמי' אשר אהפוך להם שפה ברורה לעבדני: ויקרא כו (מו) אֵלֶּה הַחֻקִּים וְהַמִּשְׁפָּטִים וְהַתּוֹרֹת אֲשֶׁר נָתַן יְהֹוָה בֵּינוֹ וּבֵין בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּהַר סִינַי בְּיַד מֹשֶׁה: רש"י והתורת. אחת בכתב ואחת בעל פה מגיד שכולם נתנו למשה בסיני: פרקי אבות פרק א משנה (א) משֶׁה קִבֵּל תּוֹרָה מִסִּינַי וּמְסָרָהּ לִיהוֹשֻׁעַ וִיהוֹשֻׁעַ לִזְקֵנִים וּזְקֵנִים לִנְבִיאִים וּנְבִיאִים מְסָרוּהָ לְאַנְשֵׁי כְנֶסֶת הַגְּדוֹלָה.

תלמוד בבלי מסכת יבמות דף סב עמוד ב אמר רבי תנחום א"ר חנילאי: כל אדם שאין לו אשה - שרוי בלא שמחה, בלא ברכה, בלא טובה; בלא שמחה - דכתיב: +דברים י"ד+ ושמחת אתה וביתך, בלא ברכה - דכתיב: +יחזקאל מ"ד+ להניח ברכה אל ביתך, בלא טובה - דכתיב: +בראשית ב'+ לא טוב היות האדם לבדו. במערבא אמרי: בלא תורה, בלא חומה;

קיצור שולחן ערוך סימן נ סעיף א כתיב לה' הארץ ומלואה שהכל הוא כמו הקדש, וכמו שאסור ליהנות מן ההקדש עד לאחר הפדיון, והנהנה מן ההקדש בלא פדיון מעל, כמו כן אסור ליהנות מן העולם הזה בלא ברכה, והברכה היא הפדיון, והנהנה בלא ברכה כאלו מעל בקדשי ה' יתברך שמו. ואין שיעור לברכה ראשונה שאפילו אוכל או שותה כל שהוא, חייב לברך ברכה ראשונה.

קיצור שולחן ערוך סימן עה סעיף יג אשה סומא אם יש לה בעל ידליק הבעל ויברך, ואם אין לה בעל והיא דרה לבדה, מדלקת ומברכת. ואם דרה עם אחרים בבית אחד והאחרים מדליקין, מדלקת הסומא בלא ברכה, אך אם היא עקרת הבית תדליק היא תחלה ותברך, ואחר כך ידליקו האחרים ויברכו.

בהנחה שחובה לברך משום שצריך להודות על כל דבר, אם כך: מדוע אדם דתי המעשן אינו מברך? הרי יש אנשים הטוענים שהם נהנים מהסיגריה? ויש הטוענים שהיא עוזרת להם להירגע? ובחגים התירו "חֲכָמִים בְּעֵינֵיהֶם" לעשן משום צורכי "אוכל נפש"? או שאולי הוא אינו נהנה מהסיגריה? מדוע אין ברכה על מקלחת, או שזו גם אינה הנאה? או אולי מדוע לא לברך כאשר אתה שוכב עם אשתך, או שגם זו אינה הנאה?  

ומדוע כאשר מברכים אומרים "ברוך אתה... אשר קידשנו במצוותיו וציוונו" מתי ציוונו? והיכן ציוונו? למשל: על ברכת אשר יצר? או ברכה כאשר רואים כושי או קוף? או כאשר רואים עץ יפה? או כאשר רואים הרבה גויים?

אם מברכים ברכת אשר יצר לאחר היציאה מהשירותים, מדוע אין מברכים לפני הכניסה לשירותים? מדוע לא לברך על קינוח האף? הרי זו גם פעולת ניקיון הגוף? ומה על הוצאת ליחה? ועל יריקה? ומה על הזעה? ומה על הליכה לים? או לבריכה?

וברכת הגומל אשר מברכים על שניצלנו מסכנה? הרי בכל יום יש כמה פעמים כל מיני "ניסים קטנים" כאלה של הצלה מסכנה? למשל חצית כביש? הנסיעה בכבישי ישראל היא עצמה מן סוג של רולטה רוסית, אם כך: הרי כל הגעה הביתה מצריכה ברכת הגומל?

מדוע אין מברכים על לקיחת תרופות? או מדוע אין ברכה לאחר שלקחת תרופות?

ביום גשום כאשר אתה מסתובב בעיר האם לאחר שחזרת הביתה אינך צריך לברך על זה שחזרת יבש ולא רטוב? ושאף רכב לא עבר והתיז עליך ושטף אותך בכל הזוהמה הקיימת בארצנו?

ברכת המזון

רמב"ם הלכות ברכות פרק א הלכה (א) מצות עשה מן התורה לברך אחר אכילת מזון, שנאמר "ואכלת, ושבעת; ובירכת את ה' אלוהיך" (דברים ח, י). ואינו חייב מן התורה, אלא אם שבע, שנאמר "ואכלת, ושבעת; ובירכת"; ומדברי סופרים, שאפילו אכל כזית, מברך אחריו: איך מסתדרת הלכה זו שאין חובה מן התורה לברך רק אם שבע, והחובה לברך מדברי סופרים אפילו על כזית עם הפס' הבאים? דברים ד (ב) לֹא תֹסִפוּ עַל הַדָּבָר אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוֶּה אֶתְכֶם וְלֹא תִגְרְעוּ מִמֶּנּוּ לִשְׁמֹר אֶת מִצְוֹת יְהֹוָה אֱלֹהֵיכֶם אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוֶּה אֶתְכֶם: דברים יג (א) אֵת כָּל הַדָּבָר אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוֶּה אֶתְכֶם אֹתוֹ תִשְׁמְרוּ לַעֲשׂוֹת לֹא תֹסֵף עָלָיו וְלֹא תִגְרַע מִמֶּנּוּ: האם לא נחשבים דברי "חֲכָמִים בְּעֵינֵיהֶם" כתוספת? איך מסתדרת הוראה זו של "חֲכָמִים בְּעֵינֵיהֶם", עם דברי "חֲכָמִים בְּעֵינֵיהֶם" עצמם ש"ירדה תורה לסוף דעתו של האדם"? הרי כאן כאשר עושים מדברי סופרים לא ירדה תורה לסוף דעתו של האדם, שאם הייתה יורדת תורה לסוף דעתו של האדם הייתה מגיעה לדברי סופרים, לפי הלכה זו התורה חסרה, ויש מזל גדול לעם ישראל שקמו לה "חֲכָמִים בְּעֵינֵיהֶם" כאלה שהצילו את אלוהים שפספס בתורתו, אוי לנו עם אוויל וחסר דעת שאלו "חכמיו", איך מסתדרת ההלכה שאין חובה מתורה לברך ורק מדברי סופרים החובה לברך עם ההלכה הבאה? רמב"ם הלכות תפילה פרק ז הלכה (ט) נהגו העם ברוב ערינו, לברך ברכות אלו כולן זו אחר זו בבית הכנסת, בין נתחייבו בהן, בין לא נתחייבו בהן. וטעות הוא, ואין ראוי לעשות כן. ולא יברך ברכה, אלא אם כן נתחייב בה:  אם נתחייב? ע"י מי? הרי על כל הברכות אין חיוב ע"י תורה אלא מדברי סופרים/"חֲכָמִים בְּעֵינֵיהֶם"? מה יהיה על ההלכה הבאה? רמב"ם הלכות ברכות פרק א הלכה טו כל המברך ברכה שאינה צריכה הרי זה נושא שם שמים לשוא והרי הוא כנשבע לשוא ואסור לענות אחריו אמן, התינוקות מלמדין אותן הברכות כתיקונן ואף על פי שהן מברכין לבטלה בשעת לימוד הרי זה מותר ואין עונין אחריהן אמן, והעונה אחריהן אמן לא יצא ידי חובתו. מה יהיה על הגמרא הבאה? תלמוד ירושלמי מסכת נדרים פרק ט דף מא טור ב /ה"א ר' דימי בשם ר' יצחק לא דייך מה שאסרה לך התורה אלא שאתה מבקש לאסו'ר עליך דברי'ם אחרי'ם לאסור אסר, אם דייך מה שאסרה תורה? איך מסתדרים כל איסורי "חֲכָמִים בְּעֵינֵיהֶם"? היכן אמרה תורה לברך לפני? היכן אמרה תורה לברך על מים? או כל שתייה? או על פרי? מדוע לברך ברכת הנהנים על אכילת עוגה אם לא שבעת? אם שבעת מדוע לא ברכת המזון מלאה?

רמב"ם הלכות ברכות פרק א הלכה (ו) וכל הברכות כולן, נאמרין בכל לשון, והוא, שיאמר כעניין שתיקנו חכמים; ואם שינה את המטבע, הואיל והזכיר אזכרה ומלכות ועניין הברכה, אפילו בלשון חול, יצא: רמב"ם סדר תפילות (מא) ברכה אמצעית של מוסף ראש חודש שחל להיות בשבת: אתה יצרת עולמך מקדם, כילית מלאכתך ביום השביעי; ובחרת בנו מכל העמים ורצית בנו מכל הלשונות, אם כך: מה זה כל הארמית? והקדיש? והתרגום? אם כך: מדוע "מכל הלשונות"? הרי אם בחר בנו מפני שאנו מדברים בלשון הקודש, אם כך: מה פרוש הברכות נאמרות "בכל לשון"? הרי היה צריך לומר "ורצית בנו "בכל" הלשונות" ולא "מכל הלשונות"?

הלכה (יז) ולמה יענה אמן אחר בונה ירושלים, והרי אחריה ברכת הטוב והמטיב - מפני שברכה זו בימי חכמי משנה תיקנוה, וכאילו היא תוספת; אבל סוף עיקר הברכות של מזון, היא בונה ירושלים. ולמה לא יענה אמן אחר אהבת עולם, מפני שהיא סוף ברכות ראשונות. וכן כל כיוצא בה, מברכות שמברכין אותן תחילה לדבר, כגון ברכות שמברכין לפני קריאת המגילה, והדלקת נר חנוכה - לא יפסיק באמן בין הברכה, ובין הדבר שבירך עליו: ברכה "תוספת"? מה יהיה על הציווי הבא של התורה? בדברים ד (ב) לֹא תֹסִפוּ עַל הַדָּבָר אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוֶּה אֶתְכֶם וְלֹא תִגְרְעוּ מִמֶּנּוּ לִשְׁמֹר אֶת מִצְוֹת יְהֹוָה אֱלֹהֵיכֶם אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוֶּה אֶתְכֶם: דברים יג (א) אֵת כָּל הַדָּבָר אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוֶּה אֶתְכֶם אֹתוֹ תִשְׁמְרוּ לַעֲשׂוֹת לֹא תֹסֵף עָלָיו וְלֹא תִגְרַע מִמֶּנּוּ: לפי איזה הלכה הפס' מספר דברים מתבטלים?

רמב"ם הלכות ברכות פרק ב הלכה (א) סדר ברכת המזון כך היא - ראשונה ברכת הזן, שנייה ברכת הארץ, שלישית בונה ירושלים, רביעית הטוב והמטיב, ברכה ראשונה, משה רבנו תיקנה; שנייה, תיקנה יהושע; שלישית, תיקנה דויד ושלמה בנו; וברכה רביעית, חכמי משנה תיקנוה: רמב"ם הלכות ברכות פרק ד הלכה (ב) מי שנסתפק לו אם בירך המוציא או לא בירך, אינו חוזר ומברך, מפני שאינה מן התורה. שכח לברך המוציא - אם נזכר עד שלא גמר סעודתו, חוזר ומברך; ואם נזכר לאחר שגמר, אינו חוזר ומברך: דברים ד (ב) לֹא תֹסִפוּ עַל הַדָּבָר אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוֶּה אֶתְכֶם וְלֹא תִגְרְעוּ מִמֶּנּוּ לִשְׁמֹר אֶת מִצְוֹת יְהֹוָה אֱלֹהֵיכֶם אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוֶּה אֶתְכֶם: דברים יג (א) אֵת כָּל הַדָּבָר אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוֶּה אֶתְכֶם אֹתוֹ תִשְׁמְרוּ לַעֲשׂוֹת לֹא תֹסֵף עָלָיו וְלֹא תִגְרַע מִמֶּנּוּ: אם כל אחד הוסיף היכן הגבול?

רמב"ם הלכות ברכות פרק ח הלכה (י) בירך על פירות האילן, בורא פרי האדמה, יצא; ועל פירות הארץ, בורא פרי העץ, לא יצא. ועל הכול, אם בירך שהכול, יצא - ואפילו על הפת, ועל היין:  אם כך: מדוע צריך את כל הברכות, אם אפשר לפתור הכול בברכה אחת, שהיא ברכת "שהכול"?  

=============================================================================================

יואל ב {כו} וַאֲכַלְתֶּם אָכוֹל וְשָׂבוֹעַ? וְהִלַּלְתֶּם אֶת שֵׁם יְהֹוָה? אֱלֹהֵיכֶם אֲשֶׁר עָשָׂה עִמָּכֶם לְהַפְלִיא וְלֹא יֵבֹשׁוּ עַמִּי לְעוֹלָם: איך מסתדר "וַאֲכַלְתֶּם אָכוֹל וְשָׂבוֹעַ" עם המשנה במסכת אבות פרק ו משנה (ד) כַּךְ הִיא דַּרְכָּהּ שֶׁל תּוֹרָה, פַּת בַּמֶּלַח תֹּאכֵל וּמַיִם בַּמְּשׂוּרָה תִּשְׁתֶּה וְעַל הָאָרֶץ תִּישָׁן וְחַיֵּי צַעַר תִּחְיֶה וּבַתּוֹרָה אַתָּה עָמֵל אִם אַתָּה עֹשֶׂה כֵּן אַשְׁרֶיךָ וְטוֹב לָךְ אַשְׁרֶיךָ בָּעוֹלָם הַזֶּה וְטוֹב לָךְ לָעוֹלָם הַבָּא:?

מה פירוש "וְהִלַּלְתֶּם אֶת שֵׁם יְהֹוָה"? האם חובה לומר הלל לאחר שאכלנו ושבענו? הרי על הנאמר בדברים ח (י) וְאָכַלְתָּ וְשָׂבָעְתָּ וּבֵרַכְתָּ אֶת יְהוָֹה אֱלֹהֶיךָ עַל הָאָרֶץ הַטֹּבָה אֲשֶׁר נָתַן לָךְ: אמרו "חֲכָמִים בְּעֵינֵיהֶם" שחובה לברך, מדוע הנאמר ביואל אינו חובה? הרי גם מה שנאמר בנביא ניתן משמיים ובסיני? תלמוד בבלי מסכת ברכות דף ה עמוד א ואמר רבי לוי בר חמא אמר רבי שמעון בן לקיש: מאי דכתיב +שמות כ"ד+ ואתנה לך את לחת האבן והתורה והמצוה אשר כתבתי להורותם, לחות - אלו עשרת הדברות, תורה - זה מקרא, והמצוה - זו משנה, אשר כתבתי - אלו נביאים וכתובים, להורותם - זה תלמוד; מלמד שכולם נתנו למשה מסיני. רש"י מסכת ברכות דף ה עמוד א זה מקרא - חומש, שמצוה לקרות בתורה. זו משנה - שיתעסקו במשנה. זה גמרא - סברת טעמי המשניות שממנו יוצאה הוראה, אבל המורים הוראה מן המשנה נקראו מבלי העולם במסכת סוטה (דף כ"ב א). רש"י ישעיהו נא (ד) כי תורה מאתי תצא - דברי נביאים תורה הוא והמשפטים סופן להיות מרגוע ומנוחה לעמי' אשר אהפוך להם שפה ברורה לעבדני: ויקרא כו (מו) אֵלֶּה הַחֻקִּים וְהַמִּשְׁפָּטִים וְהַתּוֹרֹת אֲשֶׁר נָתַן יְהֹוָה בֵּינוֹ וּבֵין בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּהַר סִינַי בְּיַד מֹשֶׁה: רש"י והתורת. אחת בכתב ואחת בעל פה מגיד שכולם נתנו למשה בסיני:

=============================================================================================