יואב הכהן, לא תבשל גדי בחלב אמו?

לֹא תְבַשֵּׁל גְּדִי בַּחֲלֵב אִמּוֹ

שמות כג פרשת משפטים (יט) רֵאשִׁית בִּכּוּרֵי אַדְמָתְךָ תָּבִיא בֵּית יְהוָֹה אֱלֹהֶיךָ לֹא תְבַשֵּׁל גְּדִי בַּחֲלֵב אִמּוֹ:

שמות לד (כו) רֵאשִׁית בִּכּוּרֵי אַדְמָתְךָ תָּבִיא בֵּית יְהוָֹה אֱלֹהֶיךָ לֹא תְבַשֵּׁל גְּדִי בַּחֲלֵב אִמּוֹ:

דברים יד (כא) לֹא תֹאכְלוּ כָל נְבֵלָה לַגֵּר אֲשֶׁר בִּשְׁעָרֶיךָ תִּתְּנֶנָּה וַאֲכָלָהּ אוֹ מָכֹר לְנָכְרִי כִּי עַם קָדוֹשׁ אַתָּה לַיהוָֹה אֱלֹהֶיךָ לֹא תְבַשֵּׁל גְּדִי בַּחֲלֵב אִמּוֹ: אמרו "חֲכָמִים בְּעֵינֵיהֶם": שאין מילה מיותרת בתורה, אם כך: מדוע לא התיחסו "חֲכָמִים בְּעֵינֵיהֶם" למילה "אִמּוֹ" המופיעה שלוש פעמים? הרי כאן בשלושת הפס' המילה "אִמּוֹ" מופיעה, והיא כביכול מיותרת? מדוע שלוש פעמים נכתב "לֹא תְבַשֵּׁל"? הרי היה פשוט יותר לכותב התורה לכתוב לא תאכל בשר וחלב יחדיו, ובזה היו נמנעים כל הפירושים והוויכוחים. תלמוד בבלי מסכת סנהדרין דף ד עמוד ב אמר רב אחא בריה דרב איקא: אמר קרא +שמות כג+ לא תבשל גדי, דרך בישול אסרה תורה.

רש"י מסכת פסחים דף מד עמוד ב בשר בחלב - בשר שנתבשל בחלב, והבשר בעיניה, אלא שטעם החלב נבלע בו. תרו ליה - שורהו בחלב כל היום – שרי(מותר), כלומר: מותר לשרותו בתוכו, ואינו עובר עליו אפילו על אכילתו, דלא אסרה תורה אלא דרך בישול, ואפילו יהיב ביה טעמא, ומיהו(אבל,אמנם), מדרבנן אסור. בשיל ליה בשולי אסור - עובר על בישולו, ועובר על אכילתו.

כסף משנה הלכות מאכלות אסורות פרק ט הלכה יז הבשר לבדו מותר וכו'. פשוט הוא דלא אסרה תורה בשר בחלב אלא ע"י בישול. ומ"ש בד"א שנתבשלו שניהם ביחד או שנפל חם לתוך חם וכו' בפי' כיצד צולין (פסחים דף ע"ה ע"ו) אתמר חם לתוך חם דברי הכל אסור צונן לתוך צונן ד"ה מותר חם לתוך צונן וצונן לתוך חם רב אמר עילאה גבר ושמואל אמר תתאה גבר וכו' תניא כוותיה דשמואל חם לתוך חם אסור וכן צונן שנתן לתוך חם אסור חם לתוך צונן [וצונן לתוך צונן מדיח חם לתוך צונן מדיח כיון דחם הוא וכו' אלא אימא חם לתוך צונן] קולף (משום דאדמיקר ליה בלע) צונן לתוך צונן מדיח. ומ"ש לפיכך מותר לצרור בשר וגבינה במטפחת אחת והוא שלא יגעו זה בזה משנה פרק כל הבשר (דף ק"ז:). וטעם תיבת לפיכך קשה בעיני דאין לומר דקאי ארישא דקתני הבשר לבדו מותר וכו' דהא אפי' איסור והיתר לא מצינו שיהא אסור לצררן במטפחת אחת אם אינם נוגעים זה בזה. ואפשר שטעמו לומר דכיון דצונן בצונן מדיח לפיכך היכא דקשרן במטפחת אחת אם נגעו זה בזה מדיח הבשר ומדיח הגבינה ואוכל ואינו מיושב דמאי לפיכך היא היא:

שולחן ערוך יורה דעה סימן פז סעיף א כתוב בתורה: לא תבשל גדי בחלב אמו (שמות כג, יט; לד, כו; דברים יד, כא) ג' פעמים; אחד לאיסור בישול, ואחד (א) לאיסור אכילה, ואחד (ב) לאיסור הנאה. והוציא אכילה בלשון בישול, לומר א שאינו אסור מן התורה אלא (ג) דרך בישול, אבל מדרבנן אסור בכל ענין. ב (כל בשר בחלב שאינו אסור מן התורה, מותר (ד) בהנאה). (טור וארוך כלל ל'). מדוע צריך כותב התורה להשתמש בדרך מוזרה כדי לומר לנו משהו? האם לכתוב פס' שלוש פעמים באותם מילים, מעיד על רצון לרמוז על איסורים אחרים? האם לא היו צריכים להבין, שאם נכתב אותו פס' באותם מילים, רצה לומר הכותב: זו ורק זו כוונת הכתוב? איך מסתדרת ההלכה הבאה? רמב"ם הלכות ברכות פרק י הלכה (כו) הנכנס לבית המדרש, אומר יהי רצון מלפניך ה' אלוהיי, שלא איכשל בדבר הלכה - שלא אומר על טמא טהור, ועל טהור טמא, על מותר אסור, ועל אסור מותר; ואל איכשל בדבר הלכה, וישמחו בי חבריי; ואל ייכשלו חבריי, ואשמח בהם: האם לומר שאין איסור בתורה, אבל "חֲכָמִים בְּעֵינֵיהֶם" אוסרים, פוטר מן ההלכה "שלא אומר... על מותר אסור"?

מדוע לא מצאו "חֲכָמִים בְּעֵינֵיהֶם" רמז בפס' הבאים, הרי גם הם נאמרו שלוש פעמים? שמות כג (יז) שָׁלשׁ פְּעָמִים בַּשָּׁנָה יֵרָאֶה כָּל זְכוּרְךָ אֶל פְּנֵי הָאָדֹן יְהוָֹה: רש"י שלש פעמים וגו' - לפי שהענין מדבר בשביעית הוצרך לו' שלא יתעקרו שלש רגלים ממקומן (מכילתא): כל זכורך - הזכרים שבך: שמות לד (כג) שָׁלשׁ פְּעָמִים בַּשָּׁנָה יֵרָאֶה כָּל זְכוּרְךָ אֶת פְּנֵי הָאָדֹן יְהוָֹה אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל: רש"י כל זכורך - כל הזכרים שבך. הרבה מצות בתורה נאמרו ונכפלו ויש מהם שלש פעמים וארבע לחייב ולענוש על מנין לאוין שבהם ועל מנין עשה שבהם: דברים טז (טז) שָׁלוֹשׁ פְּעָמִים בַּשָּׁנָה יֵרָאֶה כָל זְכוּרְךָ אֶת פְּנֵי יְהוָֹה אֱלֹהֶיךָ בַּמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחָר בְּחַג הַמַּצּוֹת וּבְחַג הַשָּׁבֻעוֹת וּבְחַג הַסֻּכּוֹת וְלֹא יֵרָאֶה אֶת פְּנֵי יְהוָֹה רֵיקָם: בספר דברים נאמר כ- 23 פעמים צירוף המילים "הַמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר יְהֹוָה" או "בַּמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר יְהֹוָה" מדוע אין שום התייחסות של "חֲכָמִים בְּעֵינֵיהֶם" למספר הפעמים שנאמרו צירופי המילים האלה? מדוע אין התייחסות לזה שהם נאמרו עם הוראות שאת כל מצוות יהוה יש לבצע במקום אשר יבחר? בדברים יב (א) אֵלֶּה הַחֻקִּים וְהַמִּשְׁפָּטִים אֲשֶׁר תִּשְׁמְרוּן לַעֲשׂוֹת בָּאָרֶץ אֲשֶׁר נָתַן יְהֹוָה אֱלֹהֵי אֲבֹתֶיךָ לְךָ לְרִשְׁתָּהּ כָּל הַיָּמִים אֲשֶׁר אַתֶּם חַיִּים עַל הָאֲדָמָה:--- (ד) לֹא תַעֲשׂוּן כֵּן לַיהֹוָה אֱלֹהֵיכֶם:(ה) כִּי אִם אֶל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר יְהֹוָה אֱלֹהֵיכֶם מִכָּל שִׁבְטֵיכֶם לָשׂוּם אֶת שְׁמוֹ שָׁם לְשִׁכְנוֹ תִדְרְשׁוּ וּבָאתָ שָׁמָּה:(ו) וַהֲבֵאתֶם שָׁמָּה עֹלֹתֵיכֶם וְזִבְחֵיכֶם וְאֵת מַעְשְׂרֹתֵיכֶם וְאֵת תְּרוּמַת יֶדְכֶם וְנִדְרֵיכֶם וְנִדְבֹתֵיכֶם וּבְכֹרֹת בְּקַרְכֶם וְצֹאנְכֶם:(ז) וַאֲכַלְתֶּם שָׁם לִפְנֵי יְהֹוָה אֱלֹהֵיכֶם וּשְׂמַחְתֶּם בְּכֹל מִשְׁלַח יֶדְכֶם אַתֶּם וּבָתֵּיכֶם אֲשֶׁר בֵּרַכְךָ יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ:(ח) לֹא תַעֲשׂוּן כְּכֹל אֲשֶׁר אֲנַחְנוּ עֹשִׂים פֹּה הַיּוֹם אִישׁ כָּל הַיָּשָׁר בְּעֵינָיו:(ט) כִּי לֹא בָאתֶם עַד עָתָּה אֶל הַמְּנוּחָה וְאֶל הַנַּחֲלָה אֲשֶׁר יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לָךְ:(י) וַעֲבַרְתֶּם אֶת הַיַּרְדֵּן וִישַׁבְתֶּם בָּאָרֶץ אֲשֶׁר יְהֹוָה אֱלֹהֵיכֶם מַנְחִיל אֶתְכֶם וְהֵנִיחַ לָכֶם מִכָּל אֹיְבֵיכֶם מִסָּבִיב וִישַׁבְתֶּם בֶּטַח:(יא) וְהָיָה הַמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר יְהֹוָה אֱלֹהֵיכֶם בּוֹ לְשַׁכֵּן שְׁמוֹ שָׁם שָׁמָּה תָבִיאוּ אֵת כָּל אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוֶּה אֶתְכֶם עוֹלֹתֵיכֶם וְזִבְחֵיכֶם מַעְשְׂרֹתֵיכֶם וּתְרֻמַת יֶדְכֶם וְכֹל מִבְחַר נִדְרֵיכֶם אֲשֶׁר תִּדְּרוּ לַיהֹוָה:(יב) וּשְׂמַחְתֶּם לִפְנֵי יְהֹוָה אֱלֹהֵיכֶם אַתֶּם וּבְנֵיכֶם וּבְנֹתֵיכֶם וְעַבְדֵיכֶם וְאַמְהֹתֵיכֶם וְהַלֵּוִי אֲשֶׁר בְּשַׁעֲרֵיכֶם כִּי אֵין לוֹ חֵלֶק וְנַחֲלָה אִתְּכֶם:(יג) הִשָּׁמֶר לְךָ פֶּן תַּעֲלֶה עֹלֹתֶיךָ בְּכָל מָקוֹם אֲשֶׁר תִּרְאֶה:(יד) כִּי אִם בַּמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר יְהֹוָה בְּאַחַד שְׁבָטֶיךָ שָׁם תַּעֲלֶה עֹלֹתֶיךָ וְשָׁם תַּעֲשֶׂה כֹּל אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוֶּךָּ:(טו) רַק בְּכָל אַוַּת נַפְשְׁךָ תִּזְבַּח וְאָכַלְתָּ בָשָׂר כְּבִרְכַּת יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ אֲשֶׁר נָתַן לְךָ בְּכָל שְׁעָרֶיךָ הַטָּמֵא וְהַטָּהוֹר יֹאכְלֶנּוּ כַּצְּבִי וְכָאַיָּל:(טז) רַק הַדָּם לֹא תֹאכֵלוּ עַל הָאָרֶץ תִּשְׁפְּכֶנּוּ כַּמָּיִם:(יז) לֹא תוּכַל לֶאֱכֹל בִּשְׁעָרֶיךָ מַעְשַׂר דְּגָנְךָ וְתִירֹשְׁךָ וְיִצְהָרֶךָ וּבְכֹרֹת בְּקָרְךָ וְצֹאנֶךָ וְכָל נְדָרֶיךָ אֲשֶׁר תִּדֹּר וְנִדְבֹתֶיךָ וּתְרוּמַת יָדֶךָ:(יח) כִּי אִם לִפְנֵי יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ תֹּאכְלֶנּוּ בַּמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ בּוֹ אַתָּה וּבִנְךָ וּבִתֶּךָ וְעַבְדְּךָ וַאֲמָתֶךָ וְהַלֵּוִי אֲשֶׁר בִּשְׁעָרֶיךָ וְשָׂמַחְתָּ לִפְנֵי יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ בְּכֹל מִשְׁלַח יָדֶךָ:

מה פירוש "שאינו אסור מן התורה אלא דרך בישול, אבל מדרבנן אסור בכל ענין" בעצם הלכה זו מתנגשת עם דברי "חֲכָמִים בְּעֵינֵיהֶם": רמב"ם הלכות תמורה פרק ד הלכה (טו)"ירדה תורה לסוף מחשבת האדם, וקצת יצרו הרע" רש"י ויקרא כב (ל) אני ה' - דע מי גזר על הדבר ואל יקל בעיניך: שמות יט (ו) וְאַתֶּם תִּהְיוּ לִי מַמְלֶכֶת כֹּהֲנִים וְגוֹי קָדוֹשׁ אֵלֶּה הַדְּבָרִים אֲשֶׁר תְּדַבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל: רש"י ואתם תהיו לי ממלכת כהנים - שרים כמה דאת אמר (שמואל ב' ח יח) ובני דוד כהנים היו: אלה הדברים - לא פחות ולא יותר:?

שמואל ב כב (לא) הָאֵל תָּמִים דַּרְכּוֹ אִמְרַת יְהֹוָה צְרוּפָה מָגֵן הוּא לְכֹל הַחֹסִים בּוֹ: רש"י אמרת ה' צרופה - ברורה מבטיח ועושה: מצודת ציון צרופה - מל'שון צרוף וזקוק: רד"ק האל תמים דרכו - שמשלם לכל איש כמעשהו והשיב לי כצדקתי ולאויבי כרשעתם ואמרתו צרופה שאין בכל משפטיו סיג אלא הכל ברור ונקי עשויי'ם ביוש'ר ובאמונה צרופים ומזוקקי'ם מכל סיג:

אם כך: האם ל"רבנן" יש סמכות לבטל ציווי של תורה? הרי בדברים יג (א) אֵת כָּל הַדָּבָר אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוֶּה אֶתְכֶם אֹתוֹ תִשְׁמְרוּ לַעֲשׂוֹת לֹא תֹסֵף עָלָיו וְלֹא תִגְרַע מִמֶּנּוּ: ובקהלת ג (יד) יָדַעְתִּי כִּי כָּל אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה הָאֱלֹהִים הוּא יִהְיֶה לְעוֹלָם עָלָיו אֵין לְהוֹסִיף וּמִמֶּנּוּ אֵין לִגְרֹעַ וְהָאֱלֹהִים עָשָׂה שֶׁיִּרְאוּ מִלְּפָנָיו:

הרי איסור זה של "רבנן" בעצם מתנגש באיסור תורה ש"לֹא תֹסֵף עָלָיו וְלֹא תִגְרַע מִמֶּנּוּ"? איך מסתדר הפירוש הבא: בראשית ג (ב) וַתֹּאמֶר הָאִשָּׁה אֶל הַנָּחָשׁ מִפְּרִי עֵץ הַגָּן נֹאכֵל:(ג) וּמִפְּרִי הָעֵץ אֲשֶׁר בְּתוֹךְ הַגָּן אָמַר אֱלֹהִים לֹא תֹאכְלוּ מִמֶּנּוּ וְלֹא תִגְּעוּ בּוֹ פֶּן תְּמֻתוּן: רש"י: ולא תגעו בו - הוסיפה על הצווי, לפיכך באה לידי גרעון, הוא שנאמר (משלי ל ו) אל תוסף על דבריו:

מה פירוש איסור הנאה? איך בדיוק מסתדרת ההלכה שכל בשר שאינו אסור מן התורה מותר בהנאה, עם ההלכה ששלושת הפעמים שנכתב בתורה "לֹא תְבַשֵּׁל" כוונתם כל אחד לאיסור אחר, ואיסור הנאה הוא אחד מהם? הרי כל הבשר וחלב שיש היום הוא רק בחזקת "גְּדִי בַּחֲלֵב אִמּוֹ" ואינו אסור מן התורה אלא מדברי סופרים? אם כך: מה הוא האיסור הנאה? האם הכוונה היא: שאם אני נהנה לבשל עוף בחלב מותר לי, אבל אסור לי לאכול אותו לאחר הבישול? סתם לתענוג מותר לי לבשל בשר כבש בחלב פרה, אבל אסור לי לאכול את זה?

מדוע מפריד כותב התורה בין צלייה לבישול? האם לצלות בשר ולהניח עליו גבינה צהובה לאחר מכן מותר?

שמות יב (א) וַיֹּאמֶר יְהֹוָה אֶל מֹשֶׁה וְאֶל אַהֲרֹן בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם לֵאמֹר:(ב) הַחֹדֶשׁ הַזֶּה לָכֶם רֹאשׁ חֳדָשִׁים רִאשׁוֹן הוּא לָכֶם לְחָדְשֵׁי הַשָּׁנָה:(ג) דַּבְּרוּ אֶל כָּל עֲדַת יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר בֶּעָשֹׂר לַחֹדֶשׁ הַזֶּה וְיִקְחוּ לָהֶם אִישׁ שֶׂה לְבֵית אָבֹת שֶׂה לַבָּיִת:(ד) וְאִם יִמְעַט הַבַּיִת מִהְיֹת מִשֶּׂה וְלָקַח הוּא וּשְׁכֵנוֹ הַקָּרֹב אֶל בֵּיתוֹ בְּמִכְסַת נְפָשֹׁת אִישׁ לְפִי אָכְלוֹ תָּכֹסּוּ עַל הַשֶּׂה:(ה) שֶׂה תָמִים זָכָר בֶּן שָׁנָה יִהְיֶה לָכֶם מִן הַכְּבָשִׂים וּמִן הָעִזִּים תִּקָּחוּ:(ו) וְהָיָה לָכֶם לְמִשְׁמֶרֶת עַד אַרְבָּעָה עָשָׂר יוֹם לַחֹדֶשׁ הַזֶּה וְשָׁחֲטוּ אֹתוֹ כֹּל קְהַל עֲדַת יִשְׂרָאֵל בֵּין הָעַרְבָּיִם:(ז) וְלָקְחוּ מִן הַדָּם וְנָתְנוּ עַל שְׁתֵּי הַמְּזוּזֹת וְעַל הַמַּשְׁקוֹף עַל הַבָּתִּים אֲשֶׁר יֹאכְלוּ אֹתוֹ בָּהֶם:(ח) וְאָכְלוּ אֶת הַבָּשָׂר בַּלַּיְלָה הַזֶּה צְלִי אֵשׁ וּמַצּוֹת עַל מְרֹרִים יֹאכְלֻהוּ:(ט) אַל תֹּאכְלוּ מִמֶּנּוּ נָא וּבָשֵׁל מְבֻשָּׁל בַּמָּיִם כִּי אִם צְלִי אֵשׁ רֹאשׁוֹ עַל כְּרָעָיו וְעַל קִרְבּוֹ: הרי מפריד כותב התורה בין סוגי הבישול? ואם כוונתו שכל בישול הוא בישול, מדוע הוא מפריד בין צלייה לבישול, מדוע חשוב נא או מבושל במים? האם זה אינו אותו בישול, ורק אורך הבישול שונה?

רש"י לא תבשל גדי- אף עגל וכבש בכלל גדי שאין גדי אלא לשון ולד רך ממה שאתה מוצא בכמה מקומות בתורה שכתוב גדי והוצרך לפ' אחריו עזים כגון (בראשית לח) אנכי אשלח גדי עזים את גדי העזים (שם כז) שני גדיי עזים ללמדך שכ"מ שנא' גדי סתם אף עגל וכבש במשמע ובג' מקומות נכתב בתורה א' לאיסור אכילה וא' לאיסור הנאה וא' לאיסור בישול (פסחים כז חולין קטו):

רשב"ם לא תבשל גדי בחלב אמו- דרך העזים ללדת שני גדיים יחד, ורגילים היו לשחוט אחד מהם, ומתוך שרוב חלב בעזים כדכת'יב ודי חלב עזים ללחמך וגו', היו רגילים לבשלו בחלב האם, ולפי ההוה דבר הכתוב. וגנאי הוא הדבר ובליעה ורעבתנות לאכול חלב האם עם הבנים. ודוגמא זו באותו ואת בנו ושילוח הקן. וללמדך דרך תרבות צוה הכתוב. ולפי שברגל היו אוכלין בהמות הרבה, הזהיר בפרשת הרגלים שלא לבשל ולא לאכול גדי בחלב אמו והוא הדין לכל בשר בחלב כמו שפירשו רבותינו בשחיטת חולין: אם כך: זו דרך תרבות? או איסור אכילת חלב בבשר?

אבן עזרא מה טעם לא תבשל? ואין כח ביד אדם לבשל המגד, וכתוב ממגד תבואות שמש (דבר' לג, יד). ומה טעם לומר בחלב? ואנה מצאנו כלשון הזה? ועוד, מה טעם אמו? האם אבן עזרא שואל שאלות כפירה? ואנה נקרא העץ אם המגד? וכל זה חשבו, בעבור שמצאנו זאת המצוה עם ראשית בכורי אדמתך. והנה גם הוא במקום אחר עם הבשר: לא תאכלו כל נבלה (שם יד, כא). והוא הישר. רק הזכירה עם הבכורים, כי אז ירבו ויגדלו הגדיים. ויש אחר, שאמר לא תבשל כמו לא תאחר (שמות כב כח), שיעמוד עם אמו יותר משבעה ימים, ואם כן, מה טעם להזכיר המצוה הזאת פעם אחרת? ועוד, כי ראייתם, בשל קציר (יואל ד, יג). ואיננו רק בשול, כי השמש מבשלת כמו האש, וככה הבשילו אשכלותיה (ברא' מ, י). ורבי שלמה אמר, כי גדי הוא הקטן הרך. וזה השם יאמר לקטן השור והכבש. וראייתו גדי עזים (שם לח, יז - כ), כי מה צורך לסמכו. ואיננו כן, כי גדי לא יקרא רק שהוא מהעזים, האם האבן עזרא טוען שפרשנות רש"י אינה נכונה? ובלשון ערבי הוא גדי, ולא יאמר על מין אחר. רק יש הפרש בין גדי ובין גדי עזים (בר' לח, יז). כי גדי גדול מגדי עזים, כי עודנו צריך היותו עם העזים. וככה שעיר ושעיר עזים. וחכמים קיבלו, שלא יאכל ישראל בשר בחלב. ועתה אפרש. דע, כי מנהג התורה לדבר על ההווה, כמו בת היענה (ויקרא יא, טז). למה שינה הכתוב לומר ככה, ותהיה הבת כוללת כל המין? וכזה לא מצאנו! דע, כי בשר היענה יבש כעץ. ואין המנהג שיאכלנו אדם, כי אין בו ליחה, ולא יאכל מכל המין רק הבת, כי היא נקבה וקטנה, יש בה מעט ליחה, ולא כן הזכר הקטן. וככה אין אדם אוכל בשר בחלב, כי אינו מאכל ערב. והבשר לא יתבשל רק בזמן רב. והחלב אינו כן, כי אין המנהג עד היום בארץ ישמעאל שיאכל אדם טלה מבושל בחלב, בעבור שיש בטלה ליחה רבה, וככה בחלב, והנה הוא מזיק על כן לא יאכל, ובעבור כי בשר הגדי אין בו ליחה, וכשהוא קטן הוא חם, על כן יבשלו הגדי בחלב. ואל תתמה בעבור שלא נהגו אנשי אלה המקומות לאכול גדי עזים. כי כל הרופאים מודים, כי אין בשר כמוהו, ואפילו לחולים התירו שיאכלוהו. וכן אוכלים אותו בספרד ואפריקא וארץ ישראל, ופרס, ובבל. גם ככה היה מנהג הקדמונים, שני גדיי עזים טובים (ברא' כז, ט), ונעשה לפניך גדי עזים (שופ' יג, טו), והכהן אוכל גדי עזים אחד לחטאת (ויקרא ו, יט; כג, יט - כ). ובעבור שאין מנהג האדם לאכול בשר חי אסור לבשל הגדי בחלב אמו. וי"א כי אין בשול כי אם באש. והלא כתוב, ובשל מבושל במים (שמות יב, ט) ובדברי הימים: בשלו בסירות (דה"ב לה, יג). ואין לנו צורך לבקש מה טעם איסורו, כי נעלם מעיני הנבונים. אולי היה, כי אכזריות לב הוא לבשל הגדי עם חלב אמו, כדרך ושור או שה אותו ואת בנו לא תשחטו (ויקרא כב, כח). גם לא תקח האם על הבנים (דבר' כב, ו). מי הם הנבונים שנעלם מעיניהם? איך הסבר זה של אבן עזרא מסתדר עם איסור אכילת בשר וחלב? הרי הוא מדבר על אכזריות בישול גדי בחלב אמו? ומכאן שאם בישל בחלב של פרה בשר עז מה עניין אכזריות?

ומנהג רוב האדם שאין להם צאן, ויקנו החלב בשוק, והחלב יהיה מאוסף משיות רבות. אולי הקונה הגדי לא ידע אנה אמו, והנה אם קנה חלב, אולי יש בו בחלב אם הגדי שקנה ויהיה עובר. וכל ספק שהוא מן התורה לחומרא. אם כך: האם לפי פרשנות זו, אדם שיש לו עדרים משלו מותר באכילת בשר בחלב? כאשר הוא יודע ממי נלקח החלב ומי היא אמו של הגדי? והנה גם הישמעאלים מודים, כי אם יבושל הגדי בחלב אמו שהתולדת שוה, אז הוא יותר ערב, והכתוב דבר על ההוה. והנה הקדמונים ז"ל החמירו להסיר כל ספק, ואסרו בשר בחלב, והשם שנתן להם חכמה, הוא יתן משכורתם שלימה. ועוד אדבר למה הזכיר הכתוב זאת המצוה פעם שנית, גם שלישית, במקום כל אחד מהם: איך מסתדרת ההלכה הבאה עם פירוש האבן עזרא לטעם איסור גדי בחלב אמו משום שאין אנו יודעים אִם הגדי או החלב, הם מאותה הָאֵם, ולכן: משום שיש ספק ו"ספק תורה לחומרא"

שולחן ערוך יורה דעה סימן טז סעיף א אסור לשחוט אותו ואת בנו (ויקרא כב, כח) ביום א'חד, א לא שנא האם ואחר כך הבן או הבת, ל"ש הבן או הבת ואח"כ האם. סעיף ב איסור אותו ואת בנו נוהג בנקבות, שזה בנה ודאי; ואם נודע ודאי שזה הוא אביו, אין שוחטין שניהם ביום אחד, ואם שחט אינו לוקה, ב (א) שהדבר ספק אם נוהג בזכרים או אינו נוהג. מה פירוש הדבר ספק? הרי גם האיסור הגורף של אכילת בשר וחלב יחדיו, נובע מספק שלא יבואו העם לידי איסור תורה של גדי בחלב אמו, אם כך: מדוע לא לאסור את כל שחיטת הזכרים ביום אשר שוחטים את הולדות? האם כאן ספק תורה אינו לחומרא? האִם אין "מסורת" "תושב"ע" מדויקת ממשה אשר קיבל בסיני? סעיף ג עבר ושחט אותו ואת בנו ביום א', מותר לאכלם;(ב) ויש מי שאוסר (בו ביום ג לאכול האחרון), (הרא"ש והר"ן). מה פירוש מותר לאוכלם? מותר לעבור על איסור תורה? מה פירוש יש מי שאוסר? האם אין "מסורת" "תושב"ע" מדויקת מהאלוהים ומשה בסיני מותר או אסור?

מכל ההסברים שקיבלנו כאן אפשר להבין שאף אחד מהפרשנים אינו יודע, ואין "מסורת" "תושב"ע" ממשה, וכל אחד מנסה לתת פרשנות שלו לדברים, ובהנחה שנכונים הדברים, ואיסור חלב ובשר בא מפני שלא ייווצר מצב שקנית חלב בשוק וגם במקרה את הגדי של אותה פרה, או הכבש, איך יסתדרו עם הציווי הבא? ויקרא ג (יז) חֻקַּת עוֹלָם לְדֹרֹתֵיכֶם בְּכֹל מוֹשְׁבֹתֵיכֶם כָּל חֵלֶב וְכָל דָּם לֹא תֹאכֵלוּ: אם כך: הרי אף פעם אי אפשר לנקות חלב או דם עד רמה של מאה אחוז, ותמיד יישאר משהו ואפילו קטן ביותר, אם כך: מדוע אין איסור גורף לאכילת בשר כלל? הרי "ספק תורה לחומרא"?

ריקאנטי לא תבשל גדי בחלב אמו [שם]. לפי הפשט הוא מפני האכזריות שיחלב אדם הבהמה ויבשל בו היוצא ממנה. אך זה הטעם אינו מספיק לטעם איסור בשר בחלב, ושמא כי טעמו הוא כסוד הכלאים. ויש עוד מפרשים כי הבשר והחלב רומזים לזרועות עולם, וכבר ידעת פירוש בשר מפסוק [בראשית ו', י"ג] קץ כל בשר, והוא הבור רק ממים ומלא נחשים ועקרבים, וידעת כי אף השם חרה בעם בעוד הבשר בין שיניהם [במדבר י"א, ל"ג], ולכן אין ראוי לערבו בבאר מים חיים שהחלב והדבש יוצאים משם באשר י"י שם, כי אין להכניס כח הטומאה בהיכל הקודש. וידעת ענין החלב מפסוק [ישעיה נ"ה, א'] ובלא מחיר יין וחלב, ופסוק [שיר השירים ה', א'] שתיתי ייני עם חלבי, והבן זה. ומצאתי בדברי רבותינו זכרונם לברכה כשאמר לו הקב"ה למשה לא תבשל גדי וגו', ופירש לו בשר בחלב, אמר משה תן לי רשות לכתוב בשר בחלב, אמר לו כתוב לך את הדברים. ומעתה אל יקשה בעיניך למה בא הפסוק בלשון זה ולא אמר בפירוש בשר בחלב, כי כבר העידותיך בזה בסוד עין תחת עין, וסוד הענין נרמז בלשון הכתוב שלא היינו למדין אם נכתב בפירוש בשר בחלב, כי ידעת סוד הגדי מסוד השעיר המשתלח, וכנסת ישראל נקראת אם. והנה הזהיר שלא לבשל הגדי הנזכר בהיכלי קודש כאשר רמזנו, ולפיכך נסמכה אזהרה זו לפרשת רגלים כדי שלא יקטרג לעולם על ישראל. טעם האיסור אינו מספיק, אז נחפש טעמים אחרים לאיסור? לא משנה אם הטעמים גובלים בדברי הבל ושטות? מדוע לחפש טעם לציווי תורה? הַאִם בעצם כאשר אנחנו מחפשים טעם, איננו עוברים על דברים ח (א) כָּל הַמִּצְוָה אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם תִּשְׁמְרוּן לַעֲשׂוֹת לְמַעַן תִּחְיוּן וּרְבִיתֶם וּבָאתֶם וִירִשְׁתֶּם אֶת הָאָרֶץ אֲשֶׁר נִשְׁבַּע יְהֹוָה לַאֲבֹתֵיכֶם:(ב) וְזָכַרְתָּ אֶת כָּל הַדֶּרֶךְ אֲשֶׁר הֹלִיכֲךָ יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ זֶה אַרְבָּעִים שָׁנָה בַּמִּדְבָּר לְמַעַן עַנֹּתְךָ לְנַסֹּתְךָ לָדַעַת אֶת אֲשֶׁר בִּלְבָבְךָ הֲתִשְׁמֹר <מצותו> מִצְוֹתָיו אִם לֹא: רש"י התשמור מצותיו - שלא תנסהו ולא תהרהר אחריו: ומה על "תָּמִים תִּֽהְיֶה עִם יְהֹוָה אֱלֹהֶֽיךָ"?

שמות לד (כו) רֵאשִׁית בִּכּוּרֵי אַדְמָתְךָ תָּבִיא בֵּית יְהוָֹה אֱלֹהֶיךָ לֹא תְבַשֵּׁל גְּדִי בַּחֲלֵב אִמּוֹ: רש"י לא תבשל גדי - אזהרה לבשר בחלב קיז ושלשה פעמים כתוב בתורה אחד לאכילה ואחד להנאה ואחד לאיסור בישול (חולין קטו): גדי - כל ולד רך במשמע ואף עגל וכבש ממה שהוצרך לפרש בכמה מקומות גדי עזים קיח למדת שגדי סתם כל יונקים במשמע: איך מסתדר פרוש זה עם הפס' הבאים ויקרא כב (יט) לִרְצֹנְכֶם תָּמִים זָכָר בַּבָּקָר בַּכְּשָׂבִים וּבָעִזִּים:(כז) שׁוֹר אוֹ כֶשֶׂב אוֹ עֵז כִּי יִוָּלֵד וְהָיָה שִׁבְעַת יָמִים תַּחַת אִמּוֹ וּמִיּוֹם הַשְּׁמִינִי וָהָלְאָה יֵרָצֶה לְקָרְבַּן אִשֶּׁה לַיהֹוָה: אם גדי כולל את כולם? מדוע בפס' אלה מדגיש כותב התנ"ך כל אחד בנפרד?

רש"י בחלב אמו - פרט לעוף שאין לו חלב שאין איסורו מן התורה אלא מדברי סופרים: אם אין איסור מהתורה, אם כך: האם איסור מ"חכמים" אינו תוספת או גריעה של מצווה? האם היודע אחרית כראשית, לא חשב על הכול? הרי מדוע "חכמים" צריכים היו להוסיף איסור? האם האלוהים לא ראה את כל התמונה, ואת "החור" אשר קיים בתוך מצווה זו, של איסור חלב ובשר?

דברים יד (כא) לֹא תֹאכְלוּ כָל נְבֵלָה לַגֵּר אֲשֶׁר בִּשְׁעָרֶיךָ תִּתְּנֶנָּה וַאֲכָלָהּ אוֹ מָכֹר לְנָכְרִי כִּי עַם קָדוֹשׁ אַתָּה לַיהוָֹה אֱלֹהֶיךָ לֹא תְבַשֵּׁל גְּדִי בַּחֲלֵב אִמּוֹ: רש"י לגר אשר בשעריך - גר תושב שקבל עליו שלא לעבוד עבודת כוכבים ואוכל נבלות: כי עם קדוש אתה לה' - קדש את עצמך במותר לך דברים המותרים ואחרים נוהגים בהם איסור אל תתירם בפניהם: לא תבשל גדי - שלשה פעמים פרט לחיה ולעופות ולבהמה טמאה: את הטמאים מותר לבשל חלב ובשר?

יש צורך לבדוק את המילה חלב כמה פעמים היא כתובה, הרי גם חלב אסור באכילה, אבל מותר חלב בהמה שאינה כשרה בשימוש, או כמו שאומרים חֲכָמִים בְּעֵינֵיהֶם" בהנאה,

שמות כב (ל) וְאַנְשֵׁי קֹדֶשׁ תִּהְיוּן לִי וּבָשָׂר בַּשָּׂדֶה טְרֵפָה לֹא תֹאכֵלוּ לַכֶּלֶב תַּשְׁלִכוּן אֹתוֹ: מדוע המילה "בַּשָּׂדֶה" לטרפה? האם טרפה שאינה בשדה מותרת? האם לפי פרשנות לא תבשל גדי בחלב = אסור בשר בחלב, אולי אסור לאכול בשר בשדה? בכל שדה? ובשר חייבים לאכול רק בבית?

רמב"ם הלכות מאכלות אסורות פרק ט הלכה (ד) וכן בשר חיה ועוף בין בחלב חיה בין בחלב בהמה אינו אסור באכילה מן התורה לפיכך מותר לבשלו ומותר בהנייה, ואסור באכילה מדברי סופרים כדי שלא יפשעו העם ויבואו לידי איסור בשר בחלב של תורה ויאכלו בשר בהמה טהורה בחלב בהמה טהורה, שהרי אין משמע הכתוב אלא גדי בחלב אמו ממש לפיכך אסרו כל בשר בחלב. אם משמע הכתוב גדי בחלב אמו ממש? מדוע אסרו על כל חלב ובשר? לפי הלכה זו גם איסור אכילת בשר בהמה בחלב? הוא איסור מדרבנן? ולא איסור תורה? האם לא צפה זאת כותב התורה או האלוהים? שהעם יכולים לבוא לכדי איסור אכילת בשר וחלב? הרי באיסור אכילת דם מדגיש כותב התורה גם עוף וגם בהמה? ויקרא ז (כב) וַיְדַבֵּר יְהֹוָה אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר:(כג) דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר כָּל חֵלֶב שׁוֹר וְכֶשֶׂב וָעֵז לֹא תֹאכֵלוּ:(כד) וְחֵלֶב נְבֵלָה וְחֵלֶב טְרֵפָה יֵעָשֶׂה לְכָל מְלָאכָה וְאָכֹל לֹא תֹאכְלֻהוּ:(כה) כִּי כָּל אֹכֵל חֵלֶב מִן הַבְּהֵמָה אֲשֶׁר יַקְרִיב מִמֶּנָּה אִשֶּׁה לַיהֹוָה וְנִכְרְתָה הַנֶּפֶשׁ הָאֹכֶלֶת מֵעַמֶּיהָ:(כו) וְכָל דָּם לֹא תֹאכְלוּ בְּכֹל מוֹשְׁבֹתֵיכֶם לָעוֹף וְלַבְּהֵמָה:(כז) כָּל נֶפֶשׁ אֲשֶׁר תֹּאכַל כָּל דָּם וְנִכְרְתָה הַנֶּפֶשׁ הַהִוא מֵעַמֶּיהָ: הרי הציווי לא לאכול חלב הוא ציווי גורף בויקרא ג (טז) וְהִקְטִירָם הַכֹּהֵן הַמִּזְבֵּחָה לֶחֶם אִשֶּׁה לְרֵיחַ נִיחֹחַ כָּל חֵלֶב לַיהוָֹה:(יז) חֻקַּת עוֹלָם לְדֹרֹתֵיכֶם בְּכֹל מוֹשְׁבֹתֵיכֶם כָּל חֵלֶב וְכָל דָּם לֹא תֹאכֵלוּ: ויקרא ג (יז) חֻקַּת עוֹלָם לְדֹרֹתֵיכֶם בְּכֹל מוֹשְׁבֹתֵיכֶם כָּל חֵלֶב וְכָל דָּם לֹא תֹאכֵלוּ: כל חלב? של כל חי? ולא כמו באיסור אכילת גדי בחלב שמדגיש הכותב את אימו שלוש פעמים?

רמב"ם הלכות ממרים פרק ב הלכה (ט) הואיל ויש לבית דין לגזור ולאסור דבר המותר ויעמוד איסורו לדורות וכן יש להן להתיר איסורי תורה לפי שעה מהו זה שהזהירה תורה לא תוסיף עליו ולא תגרע ממנו, שלא להוסיף על דברי תורה ולא לגרוע ג מהן ולקבוע הדבר לעולם בדבר שהוא מן התורה בין בתורה שבכתב בין בתורה שבעל פה, כיצד הרי כתוב בתורה לא תבשל גדי בחלב אמו מפי השמועה למדו שזה הכתוב אסר לבשל ולאכול בשר בחלב, בין בשר בהמה בין בשר חיה אבל בשר העוף מותר בחלב מן התורה, אם יבוא בית דין ויתיר בשר חיה בחלב הרי זה גורע, ואם יאסור בשר העוף ויאמר שהוא בכלל הגדי והוא אסור מן התורה הרי זה מוסיף, אבל אם אמר בשר העוף מותר מן התורה ואנו נאסור אותו ונודיע לעם שהוא גזרה שלא יבא מן הדבר חובה ויאמרו העוף מותר מפני שלא נתפרש כך החיה מותרת שהרי לא נתפרשה, ויבא אחר לומר אף בשר בהמה מותרת חוץ מן העז, ויבא אחר לומר אף בשר העז מותר בחלב פרה או הכבשה שלא נאמר אלא אמו שהיא מינו, ויבא אחר לומר אף בחלב העז שאינה אמו מותר שלא נאמר אלא אמו, לפיכך נאסור כל בשר בחלב אפילו בשר עוף, אין זה מוסיף אלא עושה סייג לתורה וכן כל כיוצא בזה. אסור להוסיף או לגרוע, אבל אם נאמר שבשר העוף מותר מן התורה, אבל אנחנו אסרנו/גזרנו/תיקנו, מותר? האם זה לא נחשב שעברו חֲכָמִים בְּעֵינֵיהֶם" על הציוויים הבאים? דברים ד (א) וְעַתָּה יִשְׂרָאֵל שְׁמַע אֶל הַחֻקִּים וְאֶל הַמִּשְׁפָּטִים אֲשֶׁר אָנֹכִי מְלַמֵּד אֶתְכֶם לַעֲשׂוֹת לְמַעַן תִּחְיוּ וּבָאתֶם וִירִשְׁתֶּם אֶת הָאָרֶץ אֲשֶׁר יְהוָֹה אֱלֹהֵי אֲבֹתֵיכֶם נֹתֵן לָכֶם:(ב) לֹא תֹסִפוּ עַל הַדָּבָר אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוֶּה אֶתְכֶם וְלֹא תִגְרְעוּ מִמֶּנּוּ לִשְׁמֹר אֶת מִצְוֹת יְהֹוָה אֱלֹהֵיכֶם אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוֶּה אֶתְכֶם: דברים יג (א) אֵת כָּל הַדָּבָר אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוֶּה אֶתְכֶם אֹתוֹ תִשְׁמְרוּ לַעֲשׂוֹת לֹא תֹסֵף עָלָיו וְלֹא תִגְרַע מִמֶּנּוּ: מה פירוש "כָּל הַדָּבָר אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוֶּה"? האם אינו כולל את כל המצוות שציווה משה?

פרשת בראשית ג (ב) וַתֹּאמֶר הָאִשָּׁה אֶל הַנָּחָשׁ מִפְּרִי עֵץ הַגָּן נֹאכֵל:(ג) וּמִפְּרִי הָעֵץ אֲשֶׁר בְּתוֹךְ הַגָּן אָמַר אֱלֹהִים לֹא תֹאכְלוּ מִמֶּנּוּ וְלֹא תִגְּעוּ בּוֹ פֶּן תְּמֻתוּן: רש"י: ולא תגעו בו - הוסיפה על הצווי, לפיכך באה לידי גרעון, הוא שנאמר(משלי ל ו) אל תוסף על דבריו: משלי ל (ה) כָּל אִמְרַת אֱלוֹהַּ צְרוּפָה מָגֵן הוּא לַחֹסִים בּוֹ:(ו) אַל תּוֹסְףְ עַל דְּבָרָיו פֶּן יוֹכִיחַ בְּךָ וְנִכְזָבְתָּ: קהלת ג (יג) וְגַם כָּל הָאָדָם שֶׁיֹּאכַל וְשָׁתָה וְרָאָה טוֹב בְּכָל עֲמָלוֹ מַתַּת אֱלֹהִים הִיא:(יד) יָדַעְתִּי כִּי כָּל אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה הָאֱלֹהִים הוּא יִהְיֶה לְעוֹלָם עָלָיו אֵין לְהוֹסִיף וּמִמֶּנּוּ אֵין לִגְרֹעַ וְהָאֱלֹהִים עָשָׂה שֶׁיִּרְאוּ מִלְּפָנָיו: רמב"ם הלכות יסודי התורה פרק ט הלכה (א) דבר ברור ומפורש בתורה, שהיא מצוה עומדת לעולם ולעולמי עולמים, אין לה לא שינוי, ולא גירעון ולא תוספת, שנאמר "את כל הדבר אשר אנוכי מצוה אתכם, אותו תשמרון לעשות - לא תוסף עליו, ולא תגרע ממנו" (דברים יג, א); ונאמר "והנגלות לנו ולבנינו עד עולם, לעשות את כל דברי התורה הזאת" (דברים כט, כח). הא למדת שכל דברי תורה, מצווין אנו לעשותן עד עולם; וכן הוא אומר "חוקת עולם לדורותיכם" (ויקרא כג, יד), ונאמר "לא בשמיים, היא" (דברים ל, יב). הא למדת שאין נביא רשאי לחדש דבר, מעתה: הלכה (ב) לפיכך אם יעמוד איש, בין מישראל בין מן האומות, ויעשה אות ומופת ויאמר שה' שלחו להוסיף מצוה, או לגרוע מצוה, או לפרש במצוה מן המצוות פירוש שלא שמענו ממשה, או שאמר שאותן המצוות שנצטוו בהן ישראל אינן לעולם ולדורי דורות אלא מצוות לפי זמן היו - הרי זה נביא שקר, שהרי בא להכחיש נבואתו של משה; ומיתתו בחנק, על שהזיד לדבר בשם ה' אשר לא ציווהו, שהוא ברוך שמו ציווה למשה שהמצוה הזאת "לנו ולבנינו עד עולם" (דברים כט, כח) ו"לא איש אל ויכזב" (במדבר כג, יט)

ספר מורה הנבוכים חלק שלישי פרק מא מה שנתלה בזקן ממרא, אומר, כי כאשר ידע השם יתעלה שמשפטי זאת התורה יצטרכו בכל זמן לפי התחלף המקומות והחדושים ולפי הנראה מן העניינים, להוסיף על קצתם ולגרוע מקצתם, הזהיר מן התוספת ומן המגרעות, ואמר לא תוסיף עליו ולא תגרע ממנו, כי היה זה מביא להפסד סדרי התורה ולהאמין בה שאינה מאת השם, והותר ג"כ לחכמי כל דור, רצוני לומר ב"ד הגדול, לעשות סייגים כדי לקיים משפטי התורה האלו בעניינים שיחדשום לשמור התורה וישאירו הסייגים ההם קיימים לנצח, כמ"ש ועשו סייג לתורה, וכן הותר להם ג"כ לבטל קצת מעשי התורה ולהתיר קצת הנזהר ממנו לפי ענין אחד ולפי מאורע אחד, אבל לא יעמידוהו לדורות כמו שביארנו בסדר פירוש המשנה בהוראת שעה, ובזאת ההנהגה תתמיד התורה האחת ויתנהג כל זמן ובכל מאורע כפי הצריך לו, ולו היה זה העיון החלקי נמסר לכל אחד מן החכמים, היו בני אדם נפסדים לרוב המחלוקת והסתבכות הדעות, והזהיר יתעלה שלא יעשו זה שאר החכמים אלא ב"ד הגדול לבד, וצוה להרוג מי שיחלוק עליהם, שאם יחלוק עליהם כל מעיין, בטלה הכוונה המכוונת ובטלה התועלת.

התורה אסרה כתיבת תורה שבע"פ מחשש מה שאירע באמת לאחר שהותרה הכתיבה שבכך רבו הסברות, השיטות, והמחלוקות, (מורה נבוכים עמ' קפח)

רמב"ם הלכות ממרים פרק א הלכה (ג) דברי קבלה אין בהן מחלוקת לעולם וכל דבר שתמצא בו מחלוקת בידוע שאינו קבלה ממשה רבנו, משבטל בית דין הגדול רבתה מחלוקת בישראל זה מטמא ונותן טעם לדבריו וזה מטהר ונותן טעם לדבריו זה אוסר וזה מתיר:

לא נעלו חז"ל שערי העיון כפי שמדמים הסכלים והבטלנים, (מורה נבוכים עמ' עב)

האמת אינו נעשה יותר אמת אם יסכימו עליו כל העולם, ואין אמיתתו נגרעת אם כל העולם יעמדו נגדו, (מורה נבוכים עמ' שטז)

רמב"ם הלכות מלכים ומלחמות פרק יא הלכה (ג) ואל יעלה על דעתך שהמלך המשיח צריך לעשות אותות ומופתים ומחדש דברים בעולם או מחיה מתים וכיוצא בדברים אלו, אין הדבר כך, שהרי רבי עקיבא חכם גדול מחכמי משנה היה, והוא היה נושא כליו של בן כוזיבא המלך, והוא היה אומר עליו שהוא המלך המשיח, ודימה הוא וכל חכמי דורו שהוא המלך המשיח, עד שנהרג בעונות, כיון שנהרג נודע להם שאינו, ולא שאלו ממנו חכמים לא אות ולא מופת, ועיקר הדברים ככה הן, שהתורה הזאת חוקיה ומשפטיה לעולם ולעולמי עולמים, ואין מוסיפין עליהן ולא גורעין מהן, וכל המוסיף או גורע או שגילה פנים בתורה והוציא הדברים של מצוות מפשוטן, הרי זה ודאי בדאי רשע ואפיקורוס: על זה נאמר כתב ולא ידע מה שכתב? הרי כל "התושב"ע" היא תוספת או גרעון, ואם "ירדה תורה לסוף דעתו של האדם" הרי כל חידוש "חֲכָמִים בְּעֵינֵיהֶם" מראה שלא ירדה תורה לסוף דעתו של האדם, הרי "חֲכָמִים בְּעֵינֵיהֶם" עשו גדר שתורה לא חייבה? הרי אם "דיני התורה אינם אלא עצות מרחוק מגדול העצה, לתקן הדעות וליישר כל המעשים" הרי ש"רחוק מגדול העצה" לא נתן את כל תבונתו על עצותיו? הרי "חֲכָמִים בְּעֵינֵיהֶם" הוסיפו גדר לעצותיו, ובחטא ש"חֲכָמִים בְּעֵינֵיהֶם" האשימו את חוה, חטא התוספת, "הוסיפה ולכן באה לידי גרעון" חטאו "חֲכָמִים בְּעֵינֵיהֶם" בעצמם?

דברים ה (כז) וְאַתָּה פֹּה עֲמֹד עִמָּדִי וַאֲדַבְּרָה אֵלֶיךָ אֵת כָּל הַמִּצְוָה וְהַחֻקִּים וְהַמִּשְׁפָּטִים אֲשֶׁר תְּלַמְּדֵם וְעָשׂוּ בָאָרֶץ אֲשֶׁר אָנֹכִי נֹתֵן לָהֶם לְרִשְׁתָּהּ:(כח) וּשְׁמַרְתֶּם לַעֲשׂוֹת כַּאֲשֶׁר צִוָּה יְהֹוָה אֱלֹהֵיכֶם אֶתְכֶם לֹא תָסֻרוּ יָמִין וּשְׂמֹאל:(כט) בְּכָל הַדֶּרֶךְ אֲשֶׁר צִוָּה יְהֹוָה אֱלֹהֵיכֶם אֶתְכֶם תֵּלֵכוּ לְמַעַן תִּחְיוּן וְטוֹב לָכֶם וְהַאֲרַכְתֶּם יָמִים בָּאָרֶץ אֲשֶׁר תִּירָשׁוּן:

רמב"ם הלכות מאכלות אסורות פרק ט הלכה ג אין אסור מן התורה אלא בשר בהמה טהורה בחלב בהמה טהורה שנאמר לא תבשל גדי בחלב אמו, וגדי הוא כולל ולד השור ולד השה ולד העז עד שיפרוט ויאמר גדי עזים ולא נאמר גדי בחלב אמו אלא שדיבר הכתוב בהווה, אבל בשר בהמה טהורה (שבשלו) בחלב בהמה טמאה, או בשר בהמה טמאה (שבשלו) בחלב בהמה טהורה מותר לבשל ומותרת בהנייה ואין חייבין על אכילתו משום בשר בחלב. בהמה טהורה המתבשלת בחלב בהמה טמאה מותרת באכילה?

הלכה (ה) דגים וחגבים מותר לאכלן בחלב, והשוחט עוף ונמצא בו ביצים ב גמורות מותר לאכלן בחלב. הלכה (ו) המעושן והמבושל בחמי טבריא וכיוצא בהן אין לוקין עליו, וכן המבשל בשר במי חלב או בחלב מתה או בחלב זכר או שבשל דם בחלב פטור ואינו לוקה על אכילתו משום בשר בחלב, אבל המבשל בשר מתה או חלב וכיוצא בהן בחלב לוקה על בשולו ואינו לוקה על אכילתו משום בשר בחלב, שאין איסור בשר בחלב חל על איסור נבילה או איסור חלב, שאין כאן לא איסור כולל ולא איסור מוסיף ולא איסור בת אחת. מה ענין חלב מתה או חיה? ומה זה חלב זכר? איך מותר לבשל דם וחלב ביחד? הרי יש איסור תורה שדם אסור באכילה?

הלכה (ז) המבשל שליל בחלב חייב וכן האוכלו, אבל המבשל שליא או עור וגידין ועצמות ועקרי קרנים וטלפים הרכים בחלב פטור, וכן האוכלן פטור.

בישול בסיר בשרי. או בישול בסיר חלבי. או בישול של חלב שנפל לתוכו בשר,

משנה מסכת חולין פרק ח משנה ג [ג] טיפת חלב שנפלה על החתיכה אם יש בה בנותן טעם באותה חתיכה אסור ניער את הקדרה אם יש בה בנותן טעם באותה קדרה אסור הכחל קורעו ומוציא את חלבו לא קרעו אינו עובר עליו הלב קורעו ומוציא את דמו לא קרעו אינו עובר עליו המעלה את העוף עם הגבינה על השלחן אינו עובר בלא תעשה:

רמב"ם הלכות מאכלות אסורות פרק ט הלכה (ח) בשר שנפל לתוך החלב או חלב שנפל לתוך הבשר ונתבשל עמו שיעורו בנותן טעם, כיצד חתיכה של בשר שנפלה ג לקדרה רותחת של חלב, טועם הנכרי את הקדרה אם אמר שיש בה טעם בשר אסורה, ואם לאו מותרת, ואותה חתיכה אסורה, במה דברים אמורים שקדם והוציא את החתיכה קודם שתפלוט חלב שבלעה, אבל אם לא סלק משערים אותה בששים מפני שהחלב שנבלע בה ונאסר יצא ונתערב עם שאר החלב. הלכה (ט) נפל חלב לתוך קדרה של בשר טועמין את החתיכה שנפל עליה חלב, אם אין בה טעם חלב ד הכל מותר, ואם יש בחתיכה טעם חלב אע"פ שאם תסחט החתיכה לא ישאר בה טעם, הואיל ה ויש בה עתה טעם חלב נאסרה אותה חתיכה, ומשערין ו בכולה אם היה בכל שיש בקדרה מן החתיכות והירק והמרק והתבלין כדי שתהיה חתיכה זו אחד מששים מן הכל החתיכה אסורה והשאר מותר.

הלכה (י) במה דברים אמורים בשלא נער את הקדרה בתחלה כשנפל החלב אלא לבסוף ולא כסה, אבל אם נער מתחלה * ועד סוף או שכסה משעת נפילה עד סוף הרי זה בנותן טעם, וכן אם נפל חלב לתוך המרק או לכל החתיכות ולא נודע לאי זה חתיכה נפל, * נוער את הקדרה כולה עד שתשוב ויתערב הכל אם יש בקדרה כולה טעם חלב אסורה ואם לאו מותרת, אם לא נמצא נכרי שיטעום ונסמוך עליו משערים ז בששים בין בשר לתוך חלב בין חלב לתוך בשר אחד מששים מותר פחות בששים אסור. +/השגת הראב"ד/ לתוך המרק וכו'. כתב הראב"ד ז"ל /א"א/ אנו אומרים שלא שמענו כל החתיכה נעשית נבלה אלא לדעת ר' יהודה דמחמיר מין במינו אבל לרבנן לא ולדברי הכל אם לא ניער כלל אין שאר החתיכות נאסרות ומתניתין הכי משמע טיפת חלב שנפלה ע"ג חתיכה ויש בה בנ"ט באותה חתיכה אסור ניער את הקדרה אם יש בנ"ט בכל הקדרה כל הקדרה אסורה למה לי ניער את הקדרה והלא החתיכה קבלה טעם חלב ונעשית נבלה בלא ניעור הרי יוצאת מאותה חתיכה רוטב לשאר חתיכות והוא רוטב נבילה אלא ש"מ דבעינן שיצא מן החלב האסור לחתיכות והוא חלב נבילה שקיבל טעם הבשר ואם יש באותו חלב כדי ליתן טעם בכל החתיכות אסורות לרבנן ולר"י נמי אע"ג דאמר חתיכה עצמה נעשית נבלה הא אמרינן בגמרא נראין דברי ר"י בשלא ניער והוינן בה מאי לא ניער אי לימא לא ניער כלל מיבלע בלע ולא פליט אלמא אע"ג דאמרינן חתיכה עצמה נעשית נבלה ואוסרת כל שאר החתיכות במשהו לא אמרו אלא בשניער והוא תימה שהרי יוצא מן החתיכה רוטב בלא שום ניעור ואם היא נבלה מה צורך לניעור שיצא משם חלב, עכ"ל.+ הלכה (י) קדרה שבשל בה בשר לא יבשל בה חלב ואם בשל בנותן טעם. מותר לבשל חלב בסיר בשרי? אם כך: מה עניין אם נשאר הטעם? הרי אם אסור, אז אין חשיבות לטעם?

רמב"ם הלכות מאכלות אסורות פרק טו הלכה (ו) נמצאת למד שכל איסורין שבתורה, בין איסורי מלקות, בין איסורי כרת, בין איסורי הנייה, שנתערבו במאכל המותר מין בשאינו ד מינו בנותן טעם, מין במינו שאי אפשר לעמוד על הטעם שיעורו בששים או במאה או במאתים, חוץ מיין נסך מפני חומרת עכו"ם, וחוץ מטבל שהרי אפשר לתקנו, ומפני זה אוסרין במינן בכל שהן, ושלא במינן בנותן טעם כשאר כל האיסורין.

ויקרא יא פרשת שמיני (ט) אֶת זֶה תֹּאכְלוּ מִכֹּל אֲשֶׁר בַּמָּיִם כֹּל אֲשֶׁר לוֹ סְנַפִּיר וְקַשְׂקֶשֶׂת בַּמַּיִם בַּיַּמִּים וּבַנְּחָלִים אֹתָם תֹּאכֵלוּ:(י) וְכֹל אֲשֶׁר אֵין לוֹ סְנַפִּיר וְקַשְׂקֶשֶׂת בַּיַּמִּים וּבַנְּחָלִים מִכֹּל שֶׁרֶץ הַמַּיִם וּמִכֹּל נֶפֶשׁ הַחַיָּה אֲשֶׁר בַּמָּיִם שֶׁקֶץ הֵם לָכֶם:(יא) וְשֶׁקֶץ יִהְיוּ לָכֶם מִבְּשָׂרָם לֹא תֹאכֵלוּ וְאֶת נִבְלָתָם תְּשַׁקֵּצוּ:(יב) כֹּל אֲשֶׁר אֵין לוֹ סְנַפִּיר וְקַשְׂקֶשֶׂת בַּמָּיִם שֶׁקֶץ הוּא לָכֶם: רש"י כל אשר אין לו וגו' - (ת"כ) מה ת"ל שיכול אין לי שיהא מותר אלא המעלה סימנין שלו ליבשה השירן במים מנין תלמוד לומר כל אשר אין לו סנפיר וקשקשת במים הא אם היו לו במים אע"פ שהשירן בעלייתו מותר: איזה דקדוק במילים מפני שכתוב "במים", רק במים יש לו סנפירים? אם הוצאת מהמים נשרו הסנפירים? והוא מותר? וב"לֹא תְבַשֵּׁל גְּדִי בַּחֲלֵב אִמּוֹ" אין התייחסות ל"אִמּוֹ"? ואין התייחסות ל"לֹא תְבַשֵּׁל"? כאשר שלוש פעמים מדבר הכתוב על בישול?

רמב"ם הלכות תרומות פרק א הלכה (כט) פירות ארץ ישראל שיצאו לחוצה לארץ - פטורין מן החלה ומן התרומות ומן המעשרות, שנאמר "אשר אני מביא אתכם שמה" (במדבר טו, יח), שמה אתם חייבין, ובחוצה לה פטורין; ואם יצאו לסוריה, חייבין מדבריהם: איזה דקדוק במילים, המילה "שמה" הכוונה רק לא"י? אבל "לֹא תְבַשֵּׁל" אינו חשוב? ועל "גְּדִי בַּחֲלֵב אִמּוֹ" לא מצאו "חֲכָמִים בְּעֵינֵיהֶם" טעם מדוע חוזר הכתוב על המילה "אִמּוֹ" בכל שלוש הפעמים? הרי מדוע לא לנכתב, לא תאכל חלב ובשר יחדיו? ולא היה משנה לנו אם זו אמו או דודתו, ואם בושל או רק הוצמד כגבינה לסטק?

זה מה שאומרים "חֲכָמִים בְּעֵינֵיהֶם" על האוסר איסורים על עצמו יותר ממה שאסרה תורה, והם עצמם לא התייחסו לדברי עצמם?

תלמוד ירושלמי מסכת נדרים פרק ט דף מא טור ב /ה"א ר' דימי בשם ר' יצחק לא דייך מה שאסרה לך התורה אלא שאתה מבקש לאסו'ר עליך דברי'ם אחרי'ם לאסור אסר

תלמוד ירושלמי מסכת קידושין פרק ד דף סו טור ב /הי"ב ר' חזקיה ר' כהן בשם רב עתיד אדם ליתן דין וחשבון על כל מה שראת עינו ולא אכל רבי לעזר חשש להדא שמועתא ומצמית ליה פריטין ואכיל בהון מכל מילה חדא בשתא הדרן עלך עשרה יוחסין וכולא מסכתא דקידושין וכולא סידרא דנשים,

רמב"ם הלכות דעות פרק ג הלכה א שמא יאמר אדם הואיל והקנאה והתאוה והכבוד וכיוצא בהם דרך רעה הן ומוציאין את האדם מן העולם, אפרוש מהן ביותר ואתרחק לצד האחרון, עד שלא יאכל בשר ולא ישתה יין ולא ישא אשה ולא ישב בדירה נאה ולא ילבש מלבוש נאה אלא השק והצמר הקשה וכיוצא בהן כגון כהני העובדי כוכבים, גם זה דרך רעה היא ואסור לילך בה, המהלך בדרך זו נקרא חוטא, שהרי הוא אומר בנזיר וכפר עליו מאשר חטא על הנפש, אמרו חכמים ומה אם נזיר שלא פירש אלא מן היין צריך כפרה המונע עצמו מכל דבר ודבר על אחת כמה וכמה, לפיכך צוו חכמים שלא ימנע אדם עצמו אלא מדברים שמנעתו התורה בלבד, ולא יהא אוסר עצמו בנדרים ובשבועות על דברים המותרים, כך אמרו חכמים לא דייך מה שאסרה תורה אלא שאתה אוסר עליך דברים אחרים, ובכלל הזה אלו שמתענין תמיד אינן בדרך טובה, ואסרו חכמים שיהא אדם מסגף עצמו בתענית, ועל כל הדברים האלו וכיוצא בהן צוה שלמה ואמר אל תהי צדיק הרבה ואל תתחכם יותר למה תשומם.

תלמוד בבלי מסכת עירובין דף כא עמוד ב אמרה כנסת ישראל לפני הקדוש ברוך הוא: רבונו של עולם, הרבה גזירות גזרתי על עצמי יותר ממה שגזרת עלי - וקיימתים. אמר ליה רב חסדא לההוא מדרבנן דהוה קא מסדר אגדתא קמיה: מי שמיע לך חדשים גם ישנים מהו? אמר ליה: אלו מצות קלות ואלו מצות חמורות. אמר ליה: וכי תורה פעמים פעמים ניתנה? אלא: הללו מדברי תורה, והללו מדברי סופרים. דרש רבא: מאי דכתיב +קהלת י"ב+ ויתר מהמה בני הזהר עשות ספרים הרבה וגו'. בני! הזהר בדברי סופרים יותר מדברי תורה. שדברי תורה יש בהן עשה ולא תעשה, ודברי סופרים - כל העובר על דברי סופרים חייב מיתה. שמא תאמר אם יש בהן ממש מפני מה לא נכתבו - אמר קרא עשות ספרים הרבה אין קץ. +קהלת י"ב+ ולהג הרבה יגעת בשר. אמר רב פפא בריה דרב אחא בר אדא משמיה דרב אחא בר עולא: מלמד שכל המלעיג על דברי חכמים נידון בצואה רותחת. מתקיף לה רבא: מי כתיב לעג? להג כתיב! - אלא: כל ההוגה בהן טועם טעם בשר.

עוף בחלב בגמרא?

תלמוד בבלי מסכת חולין דף קטז עמוד א מתני' דלא כי האי תנא, דתניא, רבי שמעון בן יהודה אומר משום רבי שמעון: בשר בחלב אסור באכילה ומותר בהנאה, שנאמר, +דברים י"ד+ כי עם קדוש אתה ונאמר להלן +שמות כ"ב+ ואנשי קדש תהיון לי, מה להלן - אסור באכילה ומותר בהנאה, אף כאן - אסור באכילה ומותר בהנאה. רבי עקיבא אומר חיה ועוף וכו'. הני(אלו), הא(הרי,הלוא,אבל,זאת) אפקינהו(הוציא אותם) לכדשמואל! קסבר(חשב) רבי עקיבא איסור חל על איסור, חלב ומתה - לא צריכי(צריך) קרא(ציווי), שליל - גדי מעליא(מעולה,משובח) הוא, אייתרו(נותרו=היו מיותרים) להו(להם) כולהו(כולם), פרט לחיה ועוף ולבהמה טמאה.

רבי יוסי הגלילי אומר: נאמר לא תאכלו. מאי(מה) איכא(יש) בין רבי יוסי הגלילי לרבי עקיבא! איכא(יש) בינייהו(בניהם) חיה, רבי יוסי הגלילי סבר(חשב): חיה דאורייתא(מהתורה), ור' עקיבא סבר(חשב): חיה דרבנן(מחכמים); איבעית(אם תרצה) אימא(אמור): עוף איכא(יש) בינייהו(בניהם), ר' עקיבא סבר: חיה ועוף אינן מן התורה - הא(הרי,הלוא,אבל,זאת) מדרבנן(מחכמים) אסירי(אסורים), ור' יוסי הגלילי סבר: עוף אפילו מדרבנן(מחכמים) נמי(גם) לא אסיר(אסור); תניא נמי הכי(אף שנויה כך): במקומו של רבי אליעזר היו כורתין עצים, לעשות פחמין לעשות ברזל. במקומו של רבי יוסי הגלילי היו אוכלין בשר עוף בחלב. לוי איקלע(היזדמן) לבי(לבית) יוסף רישבא(צייד עופות), אייתו(הביאו) לקמיה(לפניו) רישא(תחילה,ראשונה) דטיוסא(טווס) בחלבא(בחלב), ולא אמר להו(להם) ולא מידי(משהו, כלום), כי(כש) אתא(בא) לקמיה(לפני) דרבי, אמר ליה(לו): אמאי(למה,מדוע) לא תשמתינהו(תנדה אותם)? אמר ליה(לו): אתריה(מקומו) דרבי(של רבי) יהודה בן בתירא הוא, ואמינא(ואומר), דרש להו(להם) כרבי יוסי הגלילי דאמר(שאמר) יצא עוף שאין לו חלב אם.

תלמוד בבלי מסכת שבת דף קל עמוד א תנו רבנן: במקומו של רבי אליעזר היו כורתין עצים לעשות פחמין לעשות ברזל בשבת. במקומו של רבי יוסי הגלילי היו אוכלין בשר עוף בחלב. לוי איקלע לבי יוסף רישבא, קריבו ליה רישא דטוותא בחלבא, לא אכל. כי אתא לקמיה דרבי אמר ליה: אמאי לא תשמתינהו? - אמר ליה: אתריה דרבי יהודה בן בתירה הוה(היה), ואמינא: דילמא(שמא,אולי) דרש להו כרבי יוסי הגלילי. דתנן רבי יוסי הגלילי אומר: נאמר +דברים יד+ לא תאכלו כל נבלה ונאמר +דברים יד+ לא תבשל גדי בחלב אמו את שאסור משום נבלה - אסור לבשל בחלב, עוף שאסור משום נבלה יכול יהא אסור לבשל בחלב? - תלמוד לומר בחלב אמו - יצא עוף שאין לו חלב אם.

אמר רבי יצחק: עיר אחת היתה בארץ ישראל שהיו עושין כרבי אליעזר, והיו מתים בזמנן. ולא עוד אלא שפעם אחת גזרה מלכות הרשעה גזרה על ישראל על המילה, ועל אותה העיר לא גזרה.

רק כדי לסבר את האוזן מי היה רבי יוסי הגלילי באה הגמרא הבאה בירושלמי

תלמוד ירושלמי מסכת ברכות פרק ה דף ט טור ב ויתן לך האלהים מטל השמים אמר רבי שמואל בר נחמני בשעה שישראל באין לידי עבירה ומעשים רעים הגשמים נעצרין, הן מביאין להן זקן אחד כגון רבי יוסי הגלילי והוא מפגיע בעדם והגשמים יורדין,

בתוכנת חיפוש של אוניברסיטת בר אילן הופיע כ-245 פעם "רבי יוסי הגלילי" בתלמוד הבבלי, וכ-76 פעם הופיע "רבי יוסי הגלילי" בתלמוד ירושלמי,

איך מסתדרות הגמרות בבבלי מסכת חולין, ובמסכת שבת, עם הקביעה ש"הכול ניתן בסיני"?

תלמוד בבלי מסכת ברכות דף ה עמוד א ואמר רבי לוי בר חמא אמר רבי שמעון בן לקיש: מאי דכתיב +שמות כ"ד+ ואתנה לך את לחת האבן והתורה והמצוה אשר כתבתי להורותם, לחות - אלו עשרת הדברות, תורה - זה מקרא, והמצוה - זו משנה, אשר כתבתי - אלו נביאים וכתובים, להורותם - זה תלמוד; מלמד שכולם נתנו למשה מסיני. רש"י מסכת ברכות דף ה עמוד א זה מקרא - חומש, שמצוה לקרות בתורה. זו משנה - שיתעסקו במשנה. זה גמרא - סברת טעמי המשניות שממנו יוצאה הוראה, אבל המורים הוראה מן המשנה נקראו מבלי העולם במסכת סוטה (דף כ"ב א). רש"י ישעיהו נא (ד) כי תורה מאתי תצא - דברי נביאים תורה הוא והמשפטים סופן להיות מרגוע ומנוחה לעמי' אשר אהפוך להם שפה ברורה לעבדני: ויקרא כו (מו) אֵלֶּה הַחֻקִּים וְהַמִּשְׁפָּטִים וְהַתּוֹרֹת אֲשֶׁר נָתַן יְהֹוָה בֵּינוֹ וּבֵין בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּהַר סִינַי בְּיַד מֹשֶׁה: רש"י והתורת. אחת בכתב ואחת בעל פה מגיד שכולם נתנו למשה בסיני: פרקי אבות פרק א משנה (א) משֶׁה קִבֵּל תּוֹרָה מִסִּינַי וּמְסָרָהּ לִיהוֹשֻׁעַ וִיהוֹשֻׁעַ לִזְקֵנִים וּזְקֵנִים לִנְבִיאִים וּנְבִיאִים מְסָרוּהָ לְאַנְשֵׁי כְנֶסֶת הַגְּדוֹלָה. הרי איך יש וויכוח בין עקיבא ליוסי הגלילי על איסור בישול עוף בחלב? רב יוסי מתיר ועקיבא אוסר? האם הם לא קיבלו את אותה "מסורת" "תושב"ע" ממשה? איך משה מסר את הוויכוח הזה בין שני "הרבנים" ולא פתר להם את הבעיה?

(הגמרא בבבלי מסכת חולין הובאה לידיעתי על ידי ידידי משה דדון)

מדוע הגמרא מתייחסת לבישול בנדר רק כבישול בקדרה, ואינה אוסרת את כל צורות הבישול?

משנה מסכת נדרים פרק ו משנה א הנודר מן המבושל מותר בצלי ובשלוק אמר קונם תבשיל שאיני טועם אסור במעשה קדירה רך ומותר בעבה ומותר בביצת טרמיטא ובדלעת הרמוצה:

תלמוד בבלי מסכת נדרים דף מט עמוד א /מתני'/. הנודר מן המבושל - מותר בצלי ובשלוק. אמר קונם תבשיל שאיני טועם - אסור במעשה קדרה רך ומותר בעבה, ומותר בביצה טורמוטא ובדלעת הרמוצה. הנודר ממעשה קדרה - אין אסור אלא ממעשה רתחתה; אמר קונם היורד לקדרה שאיני טועם - אסור בכל המתבשלין בקדרה.

תלמוד ירושלמי מסכת נדרים פרק ו דף לט טור ב /מ"א הנודר מן המבושל מותר בצלי ובשלוק אמר קונם תבשיל שאיני טועם אסור במעשה קדירה רך ומותר בעבה ומותר בביצה טרמיטן ובדלעת הרמוצה.

תלמוד בבלי מסכת חולין דף קח עמוד א גמ'. אמר אביי: טעמו ולא ממשו בעלמא - דאורייתא, דאי סלקא דעתך דרבנן, מבשר בחלב מאי טעמא לא גמרינן - דחדוש הוא, אי חדוש הוא, אף על גב דליכא נותן טעם נמי! אמר ליה רבא: דרך בשול אסרה תורה. אמר רב: כיון שנתן טעם בחתיכה - חתיכה עצמה נעשית נבלה, ואוסרת כל החתיכות כולן מפני שהן מינה. אמר ליה מר זוטרא בריה דרב מרי לרבינא: מכדי רב כמאן אמר לשמעתיה - כרבי יהודה, דאמר מין במינו לא בטיל, לימא פליגא אדרבא, דאמר רבא: קסבר רבי יהודה כל שהוא מין ומינו ודבר אחר, סלק את מינו כמי שאינו, ושאינו מינו רבה עליו ומבטלו! אמר ליה: אי דנפל ברוטב רכה - הכי נמי, הכא במאי עסקינן - דנפל ברוטב עבה; ומאי קסבר אי קסבר אפשר לסוחטו מותר חתיכה אמאי נעשית נבלה? אלא קסבר אפשר לסוחטו אסור. דאיתמר, רב ורבי חנינא ורבי יוחנן דאמרי: אפשר לסוחטו - אסור, שמואל ורבי שמעון בר רבי וריש לקיש דאמרי: אפשר לסוחטו - מותר. וסבר רב אפשר לסוחטו אסור? והאיתמר, כזית בשר שנפל לתוך יורה של חלב, אמר רב: בשר אסור וחלב מותר, ואי סלקא דעתך אפשר לסוחטו - אסור

(עמוד ב) חלב אמאי מותר? חלב נבלה הוא! לעולם קסבר רב אפשר לסוחטו - אסור, ושאני התם דאמר קרא: +שמות כ"ג+ לא תבשל גדי בחלב אמו - גדי אסרה תורה, ולא חלב; וסבר רב גדי אסרה תורה ולא חלב? והא איתמר, חצי זית בשר וחצי זית חלב שבשלן זה עם זה, אמר רב: לוקה על אכילתו, ואינו לוקה על בשולו, ואי ס"ד גדי אסרה תורה ולא חלב, אאכילה אמאי לוקה? חצי שיעור הוא! אלא, לעולם קסבר רב: חלב נמי אסור, והכא במאי עסקינן - כגון שנפל לתוך יורה רותחת, דמבלע - בלע, מפלט לא פלט; סוף סוף כי נייח הדר פליט! כשקדם וסילקו. גופא, חצי זית בשר וחצי זית חלב שבשלן זה עם זה, אמר רב: לוקה על אכילתו, ואינו לוקה על בשולו; מה נפשך, אי מצטרפין - אבשול נמי לילקי! אי לא מצטרפין - אאכילה נמי לא לילקי! לעולם לא מצטרפי, ובבא מיורה גדולה. ולוי אמר: אף לוקה על בשולו, וכן תני לוי במתניתין: כשם שלוקה על אכילתו כך לוקה על בשולו, ובאי זה בשול אמרו - בבשול שאחרים אוכלין אותו מחמת בשולו. ואפשר לסוחטו עצמו - תנאי היא, דתניא: טפת חלב שנפלה על החתיכה, כיון שנתנה טעם בחתיכה - החתיכה עצמה נעשת נבלה, ואוסרת כל החתיכות כולן מפני שהן מינה - דברי ר' יהודה, וחכ"א: עד שתתן טעם ברוטב ובקיפה ובחתיכות, אמר רבי: נראין דברי ר' יהודה - בשלא ניער ושלא כסה, ודברי חכמים - בשניער וכסה. מאי לא ניער ולא כסה? אילימא לא ניער - כלל, ולא כסה - כלל, מבלע בלע מפלט לא פלט! ואלא, לא ניער - בתחלה אלא בסוף, ולא כסה - בתחלה אלא בסוף, אמאי, הא בלע והא פלט! קסבר: אפשר לסוחטו - אסור,

רש"י מסכת חולין דף קד עמוד ב מתקיף לה רב ששת - אפילו את"ל(אם תרצה לומר) בשר עוף בחלב דאורייתא עדיין משכחת(תמצא) לה גזירה לגזירה דהא(שהרי) העלאה דרבנן משום אכילה ואכילה גופה דרבנן דהא סוף סוף צונן וצונן הוא ואפי' אכיל(אוכל) להו(אותם) כי הדדי(כי הדדי=כאחד) ליכא(אין כאן) איסור דאורייתא דדרך בישול אסרה תורה.

גזירה שמא יעלה - בשר בהמה עם הגבינה בתוך אילפס רותח דה"ל בישול.

תוספות מסכת חולין דף קטז עמוד א המעמיד בעור של קבה אם יש בה כו' – תימה(תמוה) דבגמרא מפרש טעמא דאסרו גבינות העובדי כוכבים מפני שמעמידין אותם בעור קבת נבלה מאי(מה הוא) איריא נבלה אפילו כשרה נמי ויש לומר דמשום בשר בחלב לא היו אסורין מספק משום דליכא(שאין כאן) אלא איסורא דרבנן דדרך בישול אסרה תורה.

ספר החינוך מצוה קיג ואמרו זכרונם לברכה [תמורה דף ל"ג ע"ב] שאפרו של בשר בחלב אסור כאפר כל איסורי הנאה, שטעונין קבורה, ואמרו גם כן [חולין דף קי"ג ע"ב] שלא אסרה תורה בשר בחלב אלא בחלב של בהמה חיה אבל בחלב המתה אינו נאסר,

רדב"ז הלכות מאכלות אסורות פרק ט הלכה יז הבשר לבדו מותר וכו'. לא ידענא מאי קמ"ל. וי"ל דה"ק הבשר שנתבשל לבדו והחלב שנתבשל לבדו אע"פ שנגעו זה בזה מותר והוא שלא יאכל שניהם יחד ואם עבר ואכלן אינו לוקה שלא אסרה תורה אלא דרך בשול:

או צונן לתוך חם וכו'. קי"ל כשמואל. דאמר תתאה גבר דתניא כוותיה:

קולף הבשר כולו וכו'. דאמרינן דאדמיקר לה בלע ולענין החלב יש מי שכתב שצריך ששים כנגד הקליפה ורבינו לא הזכיר רק תקנת הבשר ומשמע שהחלב כולו מותר והטעם דבדבר דשייך קליפה הצריכו קליפה אבל בחלב דלא שייך קליפה לא הצריכו. וקשיא לי על טעם זה נהי דלא שייך בחלב קליפה מ"מ ליבעי ששים כנגד הקליפה. לכך נ"ל הטעם כי אותה קליפה היא מעורבת מהבשר והחלב שבלעה ועולה לכאן ולכאן שהרי יש בה בשר וחלב:

לפיכך צורר אדם וכו'. שם (חולין ק"ז ב) במשנה צורר אדם בשר וגבינה במטפחת אחת ובלבד שלא יהיו נוגעין זה בזה. ומ"ש רבינו לפיכך, ה"פ כיון דאית להו תקנתא ע"י הדחה מותר לצרור אותם יחד ולא חיישינן שמא יאכלם בלא הדחה דתקנתא קלה היא בלא טורח:

רמב"ם הלכות דעות פרק ג הלכה א שמא יאמר אדם הואיל והקנאה והתאוה והכבוד וכיוצא בהם דרך רעה הן ומוציאין את האדם מן העולם, אפרוש מהן ביותר ואתרחק לצד האחרון, עד שלא יאכל בשר ולא ישתה יין ולא ישא אשה ולא ישב בדירה נאה ולא ילבש מלבוש נאה אלא השק והצמר הקשה וכיוצא בהן כגון כהני העובדי כוכבים, גם זה דרך רעה היא ואסור לילך בה, המהלך בדרך זו נקרא חוטא, שהרי הוא אומר בנזיר וכפר עליו מאשר חטא על הנפש, אמרו חכמים ומה אם נזיר שלא פירש אלא מן היין צריך כפרה המונע עצמו מכל דבר ודבר על אחת כמה וכמה, לפיכך צוו חכמים שלא ימנע אדם עצמו אלא מדברים שמנעתו התורה בלבד, ולא יהא אוסר עצמו בנדרים ובשבועות על דברים המותרים, כך אמרו חכמים לא דייך מה שאסרה תורה אלא שאתה אוסר עליך דברים אחרים, ובכלל הזה אלו שמתענין תמיד אינן בדרך טובה, ואסרו חכמים שיהא אדם מסגף עצמו בתענית, ועל כל הדברים האלו וכיוצא בהן צוה שלמה ואמר אל תהי צדיק הרבה ואל תתחכם יותר למה תשומם.

ר"ן מסכת נדרים דף כב עמוד א שאמרו בירושלמי בפרק פותחים לא דייך במה שאסרה תורה אלא שאתה אוסר עליך דברים אחרים,

איך מסתדרת הגמרא הבאה עם כל האיסורים שאסרו עלינו "חֲכָמִים בְּעֵינֵיהֶם"/"רבנים" ולא היו אסורים קודם? תלמוד בבלי מסכת שבת דף קיב/ב אמר רבי זירא אמר רבא בר זימונא אם ראשונים בני מלאכים אנו בני אנשים ואם ראשונים בני אנשים אנו כחמורים ולא כחמורו של רבי חנינא בן דוסא ושל רבי פנחס בן יאיר אלא כשאר חמורים: הרי מה אומרת בעצם גמרא זו: הדור לעולם הולך ופוחת? והרי אנחנו יותר "צדיקים" ו"טובים" מאבותינו? יש לנו איסורים שהם עוד לא הגיעו אליהם, אם כך: האם יש טעות בגמרא? והדור הולך ומשתבח?

"הכותב דבר על ספר הרי הוא כאילו דרשו לאלפים ולרבבות מישראל (הרמב"ם בפתיחתו למו"נ, והוא מאמר מפורסם בספרי חכמי ג'רבא), אם הוא כותבו בשפה ברורה וצחה שאינה משתמעת לשני פנים, הרי לא יפלו בדבריו ספיקות, וכשיעמוד אחד ויכחיש הדברים אומרים לו: "ניתי ספרא וניחזי"..." (מר''ן ראש ישיבת כסא רחמים הנאמ''ן שליט''א) אם כך: האם הרמב"ם היה יותר חכם מכותב התורה?

בראשית יח (א) וַיֵּרָא אֵלָיו יְהֹוָה בְּאֵלֹנֵי מַמְרֵא וְהוּא יֹשֵׁב פֶּתַח הָאֹהֶל כְּחֹם הַיּוֹם:(ב) וַיִּשָּׂא עֵינָיו וַיַּרְא וְהִנֵּה שְׁלֹשָׁה אֲנָשִׁים נִצָּבִים עָלָיו וַיַּרְא וַיָּרָץ לִקְרָאתָם מִפֶּתַח הָאֹהֶל וַיִּשְׁתַּחוּ אָרְצָה:(ג) וַיֹּאמַר אֲדֹנָי אִם נָא מָצָאתִי חֵן בְּעֵינֶיךָ אַל נָא תַעֲבֹר מֵעַל עַבְדֶּךָ:(ד) יֻקַּח נָא מְעַט מַיִם וְרַחֲצוּ רַגְלֵיכֶם וְהִשָּׁעֲנוּ תַּחַת הָעֵץ:(ה) וְאֶקְחָה פַת לֶחֶם וְסַעֲדוּ לִבְּכֶם אַחַר תַּעֲבֹרוּ כִּי עַל כֵּן עֲבַרְתֶּם עַל עַבְדְּכֶם וַיֹּאמְרוּ כֵּן תַּעֲשֶׂה כַּאֲשֶׁר דִּבַּרְתָּ:(ו) וַיְמַהֵר אַבְרָהָם הָאֹהֱלָה אֶל שָׂרָה וַיֹּאמֶר מַהֲרִי שְׁלֹשׁ סְאִים קֶמַח סֹלֶת לוּשִׁי וַעֲשִׂי עֻגוֹת:(ו) וְאֶל הַבָּקָר רָץ אַבְרָהָם וַיִּקַּח בֶּן בָּקָר רַךְ וָטוֹב וַיִּתֵּן אֶל הַנַּעַר וַיְמַהֵר לַעֲשׂוֹת אֹתוֹ:(ח) וַיִּקַּח חֶמְאָה וְחָלָב וּבֶן הַבָּקָר אֲשֶׁר עָשָׂה וַיִּתֵּן לִפְנֵיהֶם וְהוּא עֹמֵד עֲלֵיהֶם תַּחַת הָעֵץ וַיֹּאכֵלוּ:

שמואל ב יז (כז) וַיְהִי כְּבוֹא דָוִד מַחֲנָיְמָה וְשֹׁבִי בֶן נָחָשׁ מֵרַבַּת בְּנֵי עַמּוֹן וּמָכִיר בֶּן עַמִּיאֵל מִלֹּא דְבָר וּבַרְזִלַּי הַגִּלְעָדִי מֵרֹגְלִים:(כח) מִשְׁכָּב וְסַפּוֹת וּכְלִי יוֹצֵר וְחִטִּים וּשְׂעֹרִים וְקֶמַח וְקָלִי וּפוֹל וַעֲדָשִׁים וְקָלִי:(כט) וּדְבַשׁ וְחֶמְאָה וְצֹאן וּשְׁפוֹת בָּקָר הִגִּישׁוּ לְדָוִד וְלָעָם אֲשֶׁר אִתּוֹ לֶאֱכוֹל כִּי אָמְרוּ הָעָם רָעֵב וְעָיֵף וְצָמֵא בַּמִּדְבָּר: