צמיחתה של התנועה הציונית במאה ה- 19

במחצית השניה של המאה ה- 19 התחילה להתפתח התנועה הציונית. משכילים יהודים התחילו לדבר על לאומיות יהודית, ותנועת חובבי ציון ברוסיה עודדה פעילות לאומית ועלייה לארץ.

א. התעוררות לאומית- באירופה קמו תנועות לאומיות רבות שרצו לחזק את קשרי עמם לשפתם, תרבותם ומולדתם. עמים אלו בקשו עצמאות לאומית ויהודי אירופה התעוררו והזיקה הלאומית גם היא.

ב. אנטישמיות מודרנית- בסוף המאה ה- 19 שוב פרצה האנטישמיות, במערב אירופה התבטאה האנטישמיות בפגיעה מילולית, הסתה ופרסומים נגד יהודים כמו בפרשת דרייפוס. במזרח אירופה האנטישמיות תפסה פן אלים ובוצעו ביהודים פרעות ועלילות דם.

ג. משבר דת- ביהודי המזרח נוצרה מחלוקת בין החסידים למתנגדים. החסידים האמינו בתפילה ובעבודת האל ברגש ואילו המתנגדים האמינו בלימוד תורה וקיום מצוות. הויכוח יצר משבר והתנועה הלאומית הציעה כיוון חדש.

ד. געגועים לציון- במשך השנים חשבו היהודים על א"י והתגעגעו אליה, חלקם אף עלה ארצה בקבוצות קטנות או לבד.

ה. מבשרי הציונות- במאה ה- 19 היו מספר אנשי רוח שפיתחו את הרעיון הציוני והחלו להפיץ אותו, ביניהם קאלשי, אלקלעי והס.

ו. האכזבה מהאמנציפציה- יהודי מערב אירופה קיוו כי האמנציפציה תעזור להם להשתלב בעמי אירופה ותבטל את האפליה. כאשר האנטישמיות המשיכה נגוזה התקווה והאכזבה הביאה למסקנה כי יש לחפש פתרון אחר.

לסיכום -

הלאומיות היהודית במאה ה- 19 נחשבה שינוי היסטורי בתולדות העם

היהודי.