(הראי"ה קוק זצ"ל, קובץ ב, ע"ז)

אני צריך למצוא את אשרי בקרבי פנימה,

לא בהסכמת הבריות,

ולא בשום קרירה איזו שתהיה.

כל מה שאכיר יותר את עצמותי,

כל מה שיותר אתיר לעצמי להיות מקורי,

ולעמוד על רגלי עצמי, בהכרה פנימית,

הממוזגת מדעה, הכרה, הרגשה ושירה,

יותר יאיר לי אור ה',

ויותר יפותחו כוחותי

להיות ברכה לי ולעולם.

רוצים להיות מאושרים...

מרגע הולדתו של אדם, מנסה הוא להיטיב עם עצמו. יוצא תינוק לאוויר העולם כולם מביטים בהתרגשות, הוא בוכה. עד עתה היה לו חם ונעים. מוגן בתוך רחם אימו מקבל את מזונו בסדירות בדרך כלל, מקבל אוויר. נראה כאילו כך יחיה מוגן ושמור. פתאום משבר גדול. עולמו מתפרק. הוא יוצא החוצה. חש חשוף ולא מוגן.  עתה עליו לנשום בכוחות עצמו. עליו להשיג אוכל, להשיג שתייה. גופו נמצא במרחב פתוח. הוא חש אוויר זר נוגע בו. מה שעבורנו הוא רוח נעימה ואוויר צח – עבורו זו חשיפה לכוחות זרים ולא נעימים. לאט לאט הוא מסתגל...

תינוק בא לעולם –

כולם מסביבו שמחים – והוא בוכה...

התינוק מוצא את אושרו בקירבתה של אימו. היא דואגת לכל צרכיו. מאכילה, משקה – לעתים מגופה שלה ממש! – מנקה ומחבקת. נראה כאילו המשבר חלף. הוא בכל זאת מוגן ומטופל. הוא מגלה אפשרויות בעולם החדש שלו. הוא כבר זקוק להנאות חדשות. כבר לא די במילוי הצרכים הפיזיים. הוא זקוק למגע נעים, לאהבה, לחיבוקים. הוא כבר מזהה אהבה וכעס. הוא מזהה חיוך. בגיל חודש בערך הוא מתחיל לחייך העולם עדיין נעים ומוגן. יש חוויות מיוחדות ומרגשות. כולם מנסים לשמח אותו. רוצים לראות אותו מחייך. והוא מחייך.

לכן אוהבים כל כך תינוקות – קל מאוד לשמח אותם!

אין להם הרבה דרישות.

בגיל הינקות ונראה שבכלל, גם בעת התבגרותו, מחקה התינוק את ההבעות שמולו. תינוק שמחייכים אליו הרבה, יחייך. תינוק מקבלים אותו בבוקר טוב שמח ואוהב, יקום אופטימי ליום חדש.

אך ככל שגדל הילד זקוק הוא לדברים נוספים. אושרו אינו מצטמצם בנוכחותה של אימו. מגיע גיל בו הוא זקוק לחברה. זה אינדבידואלי. בדרך כלל בגיל 3 ומעלה החברה מתחילה להיכנס לתודעתו. הוא מחפש שותפים ל"בילוי" בחיים. האושר שלו נמצא מבחינתו בשיתוף פעולה עם בני גילו. במצב זה הוא גם מגלה שלילדים מסויימים יש משהו שלו אין. יכול להיווצר מצב של חסר – או פשוט קנאה: "גם אני רוצה!"

כשמתחיל הילד לפתח הכרה וזהות עצמית, תפקיד ההורים מתרחב. לא עוד יצירת חום וסיפוק מזון. עליהם ללמדו להיות מאושר.

נתנו להם הכל! למה הם לא שמחים?

הורה הממהר "לשמח" את ילדו ע"י סיפוק מאוויו, יגלה מהר מאוד שזה כמעט בלתי אפשרי. ככל שיתנו יותר, הוא "יזדקק" ליותר. אושרו לא יהיה שלם אם יחסר לו משהו שלאחר יש. כאן נבחנת יכולתם של הורים לחנך את ילדם לשמוח באמת מתוכם, או ע"י אפשרויות גשמיות.

מוכר המצב בו נער מקבל מהוריו חפצים גשמיים רבים ומתקדמים. מכשיר סלולרי דור 4 , דיוידי ומחשב  פרטי משוכלל. קייטנות, בילויים יקרים והילד לא מרוצה. ההורים מתוסכלים: "נתנו לו הכל!" הם אומרים, "מה עוד הוא רוצה?" כך – במקום להתקרב להוריו הוא מתרחק ומפתח טינה ואפילו מחפש בחוץ דרכים לאושר. ויש הרבה...

  והגשמיות אין לה סוף. תמיד ימצא מי שיש לו יותר.

איך אפשר להיות מאושרים ככה?

האושר לא נמצא במכשירים מתקדמים ונוצצים. הוא נמצא בלב. כשיצר הקב"ה את האדם הכין עבורו את כל מחסורו בעולם. את צרכיו הגשמיים הוא מוצא בחוץ, בצמחים, בעצים, בבני אדם אחרים. את צרכיו הפנימיים הוא מוצא מתוכו. אבל צריך ללמוד איך לעשות זאת. יש המוכשרים לכך. הם יודעים תמיד לשמוח ולהאיר פנים. יש הזקוקים ליד מכוונת ומובילה ברכות ובאהבה.

אדם ללא אהבה לא יכול לחיות. כולנו זקוקים להערכה, למבט של חיבה, להבנה. אבל את הכושר לשמוח נוכל להוציא מתוכנו ע"י עבודה עצמית ולימוד. שהרי ידוע שאין קשר מדוייק בין מצבו הגשמי של האדם לבין מצב רוחו. יש אנשים שיש להם הכל ולעולם אינם מרוצים, תמיד ישמיעו תלונה על דבר מה, תמיד יביטו בעין צרה. יש שחייהם הגשמיים באמת קשים, הם כמעט חסרי כל והחיוך לא סר מפניהם...

*    *     *