בס"ד

תסמונת הקיקיון

אנחנו מתרגלים לנוחות.

אנחנו מתרגלים למה שמקל עלינו ומניח לנו.

אנחנו מתרגלים לכל המתנות הנפלאות המגיעות אלינו משמים.

אנחנו  לא מתלהבים ולא יוצאים מגדרנו מהתלהבות, אבל נחמד וטוב לנו. ואנחנו אפילו לא בודקים למה אם בכלל זה מגיע לנו...

וכשזה נעלם פתאום – אנחנו רוטנים.

אבל ההפסקות האלה בקבלת "השירות" אליו התרגלנו צריכות ללמד אותנו ענווה והכרת הטוב.

אין צורך לכעוס ולרטון. יש לזכור שהיה טוב ועוד יהיה טוב ועכשיו קצת קשה.

זה קורה בפינות רבות של חיינו.

השכנה שמוכנה לשמור על הילד, הבעל שמרגיע את הילדים כדי שתנוחי היטב.הילדים השמחים שלנו, האישה שמכינה את צרכי הבית לטובת בני משפחתה. החברה שנמצאת בשבילנו כשצריך. 

הבגדים הנקיים בארון, מקופלים ומגוהצים.

הכל חסד גמור.

ומה קורה כשכל זה לא קורה?

"מה קרה שאין קפה מוכן, את יודעת שקשה לי להתחיל את היום בלי קפה"

"אמא, איך אני אסתדר איתם? השבוע לא אוכל להתארגן כמו שרציתי."

"לא רוצה כריך! למה לא בישלת משהו?"

"אתה יודע שאני עייפה בערבי שישי. בבקשה תרדים אותם לפני שאתה יוצא לשיעור."

האם אנו מבחינים בחסדים הקטנים המורעפים עלינו? האם אנו רואים את המתנות המפוזרות בפינות חיינו?  

האם אנו מופתעים ומתרגשים? האם אנו מודים?

לא תמיד.

אם יש לנו, אם קיבלנו, זה בודאי מגיע לנו..

וכשזה מפסיק לקרות, אנו כועסים.

ולזה אני קוראת "תסמונת הקיקיון"

תסמונת הקיקיון היא לקבל את הטוב כמובן מאליו, בלי שאלות ובלי תהייה למה ואם בכלל זה מגיע לנו.

ולהיעלב ולכעוס כשזה נלקח מאיתנו.

וזהו לומדים מסיפורו של יונה הנביא:

יונה במדבר, חם והוא יושב לנוח. ואז השם מצמיח לו באמצע המדבר החם והלוהט צמח קיקיון על מנת להצל עליו

"וימן השם אלוקים קיקיון ויעל מעל ליונה להיות צל על ראשו להציל לו מרעתו" (יונה ד, ו)

אבל אז השם לוקח את הצל הזה –

"וימן האלוקים תולעת בעלות השחר ותך את הקיקיון וייבש" (יונה ד, ז)

ויונה כועס מאוד.

"היטב חרה לי עד מוות" אומר יונה (יונה ד, ט)

נכון זה צץ פתאום לא ברור מאיפה ולמה, אבל זה היה כל כך טוב ומועיל ומשמח. למה לקחת?

כדאי שנביט על עצמנו, על חיינו, נבחין במתנות הקטנות הפזורות בביתנו, בחיינו: בילדים, בבריאות, ביום החדש שהגענו אליו עם כוחות מחודשים.

זה נמצא בפינות רבות של חיינו. הדברים הטובים האלה שאליהם אנחנו מתרגלים בטבעיות רבה ומקבלים אותם כמובן מאליו.

כדאי לעצור ולהביט מידי פעם.

הכל ניתן לנו בחסד גמור!

וכל יום, בטרם נתפלל ונבקש לעצמנו עוד ועוד ממתנותיו של הקדוש ברוך הוא, כדאי שקודם נמנה לפניו בהתפעמות ובתודה את כל הדברים המופלאים שכבר קיבלנו ממנו, ממי שאהבה רבה אוהב אותנו.

נמנה אותן אחת לאחת לפניו ולפנינו.

כך נרגיל עצמנו לצניעות, להכרת הטוב וליראת שמים.

כך נתחיל את היום מתוך ענווה.

ומכאן – מתוך שמחת הלב!