בס"ד

בוץ של רחמים העצמיים

מאת: ציפורה בראבי

אין כמו רחמים עצמיים להחליש אותנו. לרוקן אותנו מכל אנרגיה. להחליש את כוחותינו.

והכי גרוע – לעורר את קנאתנו.

ואלי הקנאה היא המעוררת את הרחמים העצמיים שבנו? ההבטה במה שיש לאחר ולנו אין. במה שהאחר זכה ורק אנחנו לא קיבלנו...

כי הקנאה היא הכוח ההורס ומכלה כל חלקה טובה שבנו. ויש בנו. בכולנו הרבה טוב.

ולכן ביקש משה רבינו ע"ה: "מאה מיתות ולא קנאה אחת" (מדרש דברים פרשה ט, פסקה ט)

ועל כך אמר שלמה המלך: "קשה כשאול קנאה" (שיר השירים ח, ו).

ו"רקב בעצמות קנאה" (משלי יד, ל):

הקנאה היא התחושות המרקיבות את הנפש ומחלישות את כוח הרצון וגורמות למקנא לבוסס בתחושות של רחמיים עצמיים עד כלות הנפש.

ומונעת ממנו לזהות ולהכיר בטוב שבחייו.

ובמצב הזה של חולשה ברגשות, אנחנו מבינים את עצמנו מאוד. ומתמלאים בטינות אינסוף למי שלדעתנו אשם בכל צרותינו.

והיצר הרע מסכים עימנו ומסייע לנו ביעילות רבה מאוד:

את אומרת שקשה לך? הוא מהנהן בהשתתפות: קשה. מאוד מאוד קשה!

את אומרת שאת עייפה ומחר תנקי, מחר תתקשרי, מחר תעשי? הוא מאשר. נוחי יקירה. יש לך את כל הסיבות שבעולם להיות עייפה. את עובדת כל כך קשה! למה שלא תפרגני לעצמך יום מנוחה?! ואולי שני ימים כאלה?

את אומרת שלא מבינים אותך?

הוא מביט בך ברחמים רבים מלטף את האגו הפגוע ומאשר: אף אחד לא מבין אף אחד גם לא מנסה להבין.

אנשים חסרי רגישות.

למה לא כולם טובים כמוך?

את אומרת שרק את עושה הכל?

הוא אוחז בידייך העייפות ומניף אותם כלפייך שתראי. את באמת עושה הכל! למה אף אחד לא עוזר?! איך אפשר ככה?

את טוענת שמגיע לך יותר. את השקעת כל כך הרבה. למה לא מפצים אותך. לפחות לראות קצת יחס, אכפתיות, הערכה. מה את כבר מבקשת?!

והוא, הידיד הנאמן, מרגיע. ככה זה. אין פירגון בעולם. את כל כך מסכנה ומופלית לרעה. תראי את כל האחרים. כמה טוב להם.

ותראי אותך.

נורא.

והעיגולים מתחת לעיניים.

והאוטו המקולקל, והרהיטים הישנים.

והחיים הקשים ובכלל, יקירתי, את ראוייה להרבה יותר מזה!

אל תוותרי!

את כועסת על השכנה שדיברה בחוסר כבוד. הוא היה שם, והוא ראה. את ממש הגבת באצילות. לא מגיע לה. למה את בכלל מתייחסת אליה? מוטב שתנתקי קשר.

את נפגעת מהמשפחה המתנכרת.

נכון. הוא אומר בכאב. איזו מין משפחה זאת?! למה הם לא רואים כמה את טובה ונהדרת? כמה את עוזרת לכולם. איך שאת מקבלת אותם כל כך יפה. טוב להם שיש להם אותך.

ומה לך יש?!

בתשישות הנפש את מוותרת על בישול ארוחת צהריים מושקעת ומיוחדת שרצית להכין לכבוד יום ההולדת של בנך. למה לטרוח? מוטב שתחממי משהו במיקרו. למי יש כוח עם כל התיסכולים האלה? כשהחיים כל כך קשים?

את צודקת. הוא אומר ומביט בך בעצב. כמה  עצוב כשצריך לעשות הכל לבד ואפילו אין הערכה. אין שום גמול.

את טוענת שמגיעה לך חופשה ארוכה ושחמותך תשמור על הילדים. למה היא אף פעם לא עוזרת?

כן, הוא אומר, על הילדים של איילה היא שמרה במשך חודש כשהיא טיילה לה בכיף ברחובות פריז ולונדון. קנתה לעצמה מלתחה מהממת. איזו אפליה פוגעת!

והיא אפילו לא זכרה לקנות לך את הבושם שביקשת!

והנה החלטת לצאת למסע קניות מטורף ובזבזני! כי די! נמאס. אין כוח להילחם ולדאוג לאחרים. ומה איתי?! את בוכה בליבך. אפילו בגדים נורמליים אין לי. הכל מלפני שנה בערך.  וגם לא תכשיטים יפים. אני מרגישה כל כך מסכנה.

כן. הוא מביט בך בהשתתפות. את באמת מסכנה.

ואז את מתחילה לבכות. עד מתי?!

והוא מרגיע ומסביר: ככה זה בעולם. הטובים סובלים. הרעים שמחים.

ככה הוא מטפטף לך. הרעים שמחים, הטובים סובלים.

הרעים שמחים.

את סובלת.

את שומעת ושוקעת עמוק יותר באומללותך. מבוססת ללא תקווה בחשכת בוץ הרחמים העצמיים.

והיצר הרע חוגג את ניצחונו!

ונפשך שהגיעה עד עומק שפלותה מחפשת משהו להיאחז בו. .

והנה קרן אור מבליחה. ואת, מתוך השבר הזה, קוראת פרק בתהילים שמעורר אותך ומאיר את נשמתך מהחשיכה ששררה בה. מישהו אומר לך פתאום מילה טובה. את עושה משהו טוב עבור מישהו - ילדייך, בעלך, שכנה, או סתם לעצמך.את מרגישה את האהבה האלוקית עוטפת אותך.

וניצוץ טהור מתעורר בך. והיצר הטוב מתחזק ומעיר אותך לגמרי  ומאיר את עינייך. את מבטך.

הוא מסייע לך לעלות על המכשול הזה שכמעט הפיל אותך, ולהביט מסביב.

והנה אור!