בס"ד

הרודן הקטן שבך

קמת כעוסה ומבולבלת. אמרו לי, לקחו לי, עשו לי..ובנוסף את מרגישה ששום דבר לא הולך שהקשיים מציפים, שהדמעות מציפות, שאת עייפה ורוצה לנוח. רוצה לכעוס, רוצה לוותר. רוצה להעניש, להכות להכות..

את רוצה להישאר למטה, על הריצפה, ולהתלונן עוד ועוד.

ואז הוא מתייצב מולך, הרודן ההוא. זה שתמיד מטיף לך. זה שתמיד מצפה ממך להרבה כל כך.

זה שלא מוותר לך אף פעם, זה שאינו מבין אותך ואת מצוקותייך.

את הקשיים שלך.

זה שאינו מרחם עלייך.

היצר הקטן הזה שבתוכך. קטן וצנוע אבל רודן ידוע.

"די!" הוא אומר. "תירגעי!"

"תנוחי, זה בסדר.

תחשבי. זה בסדר

אבל אחר כך – קומי לעבודה!"

ואת - את בעיניים מושפלות מביטה לריצפה. את מרגישה קטנה כל כך ועלובה.

את שותקת ומקשיבה

שותקת ומתקוממת.: "די, כבר אין לי כוח!"

והוא, עקשן ונזפן, אינו מוותר.

"יש! יש! קומי, צריך להמשיך לעבוד!"

עכשיו את רואה את עצמך, את העליבות שנתת לה להשתלט על מחשבותייך, על התנהגותך. על תחושותייך.

"כן", את אומרת בליבך ומקווה שהוא לא שומע, "כן, אני צריכה לעבוד".

"אני צריכה להמשיך לעבוד על עצמי. זה לא מסתיים ביום.

זה לא מסתיים אף פעם.

תמיד יש מה לתקן".

אבל זה לא היאוש שמדבר בך. זו השמחה שממלאת אותך. שמחת הבנייה. שמחת העבודה.

וכך את יושבת ומכינה לעצמך דרכי פעולה לעלייה בסולם, אותו סולם שרצית לזרוק כי כבר כי עייפת.

את בלי לשים לב מתכננת את העבודה הבאה. את העבודה שלך על עצמך. את התיקון הכללי שלך.

כל שנה צריך תיקון כזה, אוברול כללי. ולפעמים זה כל חודש.

לפעמים אפילו כל יום.

לפעמים מרגע לרגע.

תיקון כללי כזה של בדיקה, הבנה, פירוק  והרכבה מחודשת.

בנייה והתקדמות.

והנה, תוך מחשבות, את בלי לשים לב עובדת על עצמך. את בלי לשים לב מתקנת. העבודה סוחפת אותך

וכך, בלי לשים לב הנה עלית עוד שלב.

עכשיו את חזקה וגדולה יותר. את מרגישה טוב יותר. את עסוקה בעבודה העצמית שלך.

את שוכחת צער, כעס ועלבונות. את במקום אחר. את חזקה ומתקדמת.

את אוהבת את עצמך. את אוהבת את כולם.

העולם כל כך מופלא ויקר.

כולם אהובים לך ויקרים.

והוא, הרודן הקטן ההוא, הסתלק לו בינתיים בשקט בשקט והשאיר אותך עם עצמך.

את יכולה כבר לבד.

את בהחלט יכולה.

ואם חלילה תיחלשי שוב, הוא יחזור.

הוא יחזור ויאחז בך לקום ולא ירפה.

כי הוא  החבר (היצר) הכי טוב שלך.