בס"ד

קנאה – המחלה והתרופה

קנאה היא היצר ההרסני ביותר. המקנא חייו אינם חיים. תמיד יבחן את מה שיש לו לעומת מה שיש לאחרים. או לאחר מסויים. לעולם לא יהיה מאושר בחייו. תמיד יחוש החמצה. אין הוא מסוגל לבחון את חייו לעומת ההשקעה שלו, היכולות שלו.

הוא בוחן את חייו לעומת הישגיו של מושא קנאתו.

זהו היצר המונע מאתנו לשמוח במה שיש לנו, מפני שלאחר יש משהו שלנו אין. זה לא רק שנרצה את זה, נעדיף שלו – לא יהיה!

הבטה והתעסקות יתר במה שיש לאחר היא המעוררת את היצר הכעור הזה.

היא המעוררת את התאווה לעוד משהו שלכאורה נדמה לנו שחסר לנו.

היא המונעת מיצר הכבוד השואף לעוד ועוד.

"קשה כשאול קנאה" אמר שלמה המלך וחז"ל הזהירו: "הקנאה התאווה והכבוד - מוציאים את האדם מן העולם"  (אבות, ד, כ"ח).

"הקנאה היא ההורסת את העולם" כך אמרה אמי עליה השלום. "תקראו בתנ"ך. מיד בהתחלה. רצח! בגלל קנאת קין באחיו".

הקנאה עלולה לגרום למקנא לעשות מעשה נגד מושא קנאתו – כפי שמסבירים את האנטישמיות בקנאה ביהודים ובהצלחותיהם.

קנאה יכולה לגרום להפצת שמועות רעות להכפשת שמו של מושא הקנאה – כמו במקרים של מפורסמים מסויימים. סלבס או פוליטיקאים, או בכלל - בין אדם לחברו.

במשפט שלמה לומדים בחדות על היצר ההרסני, הנורא והקשה הזה: כשבאות שתי נשים להתדיין בפני שלמה המלך למי מהן שייך התינוק החי. טוענת כל אחת מהן: "שלי הוא". אז מציע שלמה המלך לחתוך את התינוק לשניים ולחלקו בין הניצות. האחת מזדעזעת ומוותרת על התינוק. האישה האחרת מסכימה: "גם לי גם לך לא יהיה – גזורו" (מלכים א, ג, כו).  מוטב שימות הילד ולא יהיה לאחרת....

והגדיל משה רבינו בדברו על הקנאה: "אלף מיתות ולא קנאה אחת!"  העדיף משה רבינו למות בעבר הירדן ולא להיכנס לארץ, ובלבד שלא יראה עצמו יורד מגדולתו והופך למשרתו של יהושע בן נון...

קנאה אינה נרפאת.

אחיו של יוסף אינם מוטרדים יותר מידי מהסבל שיבוא עליו. הכעס, הקנאה שלא באה על סיפוקה גם לאחר המעשה הנורא, אוטמים את ליבם מלחוש בסבל אליו השליכו את אחיהם הצעיר. מה שמטריד אותם זה מה יאמרו לאביהם.

יצר קשה זה אינו מרפה גם כשמושא הקנאה נופל, גם כשיורד מנכסיו גם כשאיבד את הדבר שעורר בו קנאה

כי המקנא לעולם אינו סולח. חייו אינם חיים וגם לא חיי סביבתו. הוא לעולם לא יהיה מאושר. אין הוא חש בהנאה ממה שיש לו עצמו. אין הוא רואה בברכה השורה בביתו. הוא מבחין רק במה שיש לאחר ולו אין.

הוא תמיד יזכיר מה היה גם אם היום הכל טוב.

במי לא מקנאים:

"בכל אדם מתקנא חוץ מבנו ותלמידו"  (סנהדרין ק"ה, עב)

שבשני מקרים אלו יש לו חלק בהישגים.

בשניהם ההצלחה הינה עדות ליכולותיו הוא.

חז"ל מזהירים בראוותנות העלולה לעורר קנאה. מחשש לעין הרע:

הקנאה איננה סתם רגש מציק שסובלים ממנו בשקט. היא רגש מזיק גם למושא הקנאה.

לכן מזהירים חז"ל להימנע מפני פומביות יתר וניקור עיניים.

-         להימנע מפומביות יתרה – שנאמר: "מה יעשה אדם ויחיה – ימית עצמו" (ימעיט בערך עצמו)

-         ענווה – שנאמר – "הוי אוהב את הענווה כדי שימלאו שנותיך"-  ( ס דרך ארץ זוטא פרק ט)

-         גמילות חסד – אם זכה בעושר – יעניק לנצרכים, יגמול חסדים, כדי שיברכוהו אנשים על רכושו ולא יקנאו.

-         ומהצד השני - חז"ל מזהירים מפני הבטת יתר ברכוש חברו שלא תעלה קנאה בלב. "אמר רבי אבהו אמר רב הונה אמר רב: אסור לו לאדם שיעמוד על שדה חברו בשעה שעומדת בקמותיה" (בבא מציעא קז) ורש"י מסביר – כדי שלא יפסד בעין הרע.