לפעמים אבן היא בכלל מדריגה...

 מאת: ציפורה בראבי

מה אנחנו עושים כשאנחנו נופלים?

רובנו קמים, משפשפים את הברכיים, אוספים את חפצינו אם נפלו,  וממשיכים בדרכנו.

יש מהנופלים שאולי כועסים על המכשול, על האדם הלא אחראי שהשאיר שם את האבן, על העירייה שלא מטפלת במיפגע. 

ויש גם כאלה שמתכופים, מרימים את האבן ומשליכים רחוק ממקום שבני אדם הולכים שם.

כדי שאחרים לא יינזקו גם הם.

ואבן יכולה להיות בעייה כלשהי. משהו שצץ פתאום בחיים. זה מפיל אותנו ואנחנו מתקשים אפילו לקום מעוצמת החבטה

אבל אבן יכולה להיות גם מדרגה.

מדרגה להתחזקות, להתעלות, לזיכוך כוחותינו הנפשיים. אנחנו נטפל בפצע הכואב, ננקה את השיפשוף בברך, נאסוף את החפצים, אבל ממקום של קבלה ושל הבנה שכל אלו הם החומרים החדשים שלנו ונוכל אולי לעשות מהם משהו.

מעבר לצער, מעבר למרירות ולכאב הנפילה. נמשיך לטפל מהצד הנחוץ, ונעבוד על עצמנו. נבדוק את יכולותינו.

הקב"ה העניק לנו כוחות עצומים!

לעתים, איכשהו במהלך החיים, אנחנו נחלשים ושוכחים לנצל את כוחותינו. זה קורה סמוך לנפילה. לפעמים קצת לפני.

וכשאנחנו עדיין למטה אנחנו לא רוצים אפילו לנסות לקום.  אנחנו רוצים להישאר ככה.

 אנחנו רוצים לבכות עוד קצת.

אח"כ ננשום עמוק ונקום.

 בכוחות עצמנו.

ונעלה.