צימאון

צמאה.

כל החיים .זה כבר המון המון זמן.

בהתחלה שאתה צמא עוד יש לך תקווה, זה תיכף יגיע, זה מאחורי הדלת.

כשנשבר לך הלב, אתה לא מוותר, נלחם ונלחם.

מכל עבר, החיצים מחוררים לך כל נקודה בלב.

הלב נשאר ללא אויר ללא צורה ללא כוחות לאהוב יותר.

הנשמה עוזבת אותך ואתה כבוי ועצוב.

הגרון יבש. אם תגיע כוס מים מיד תשתה אבל האמת שאין בך כוחות

להזיז נים או שריר או צליל.

האגרופים קפוצים, מגינים על הלב,

רק שלא יפגע והפצע יתחיל שוב לדמם.

הלב ממשיך לעבוד, נטול כוחות, משתדל להרגיש כמה שפחות.

הגרון הוא הבוגדני מכולם.

הוא צמאאאאאאאאאאא.

בכל התקופה הזו, הראש לא עבד.

 הוא שמח שמשהו מסכים להתייחס אליו וקיבל כל תנאי.

הוא לא ראה, הוא לא שמע את כל הרמזים,

לא התייחס לכל האיתותים למרות היו שם.

רק אחרי שהלב נפח את נשמתו, פתאום התעורר נזכר והבין.

אני חושבת שאם הייתה קמה ועדת חקירה היו מקפדים את הראש.

אך אם נקפד אותו זה יהיה הסוף.

הראש מנסה לחלום חלומות. אולם כל הישויות לא מאמינות.

הרגליים לא זזות , הידיים לא מתפקדות,

הגרון לא מצליח להירגע.

דמיון כבר לא עוזר, הוא רוצה רק מים חיים אמיתיים.