אין ייאוש בעולם כלל

הדלת חצי פתוחה כרגיל,בית פרטי מיושן עם טעם של פעם,

מרצפות קרמיקה כמו בבית של סבא,החריקה  של הדלת בכניסה תמיד מעצבנת אותה.

על פי המלמולים הנשמעים מהחדר הסמוך איילה מבינה שיש לה עוד זמן לחכות.

היא מתמקמת מאחורי הקיר בוחנת את ארון הספרים. ספרים עם כריכה מיושנת

כמו אצל אבא, מתחשק לפתוח איזה ספר אבל יש לה תחושה של השגת גבול.

ממתינה בחוסר שקט. משקל הגוף נע מצד לצד. מעניין איפא החתול?

חתול רחוב, לבן עם כתמים שחורים , די מכוער, היא מזהה אותו כל פעם מחדש בעיקר לפי המיואו.

היא בכלל לא אוהבת חתולים היא בצד של הכלבים. אבל החתול הזה

הוא חתול מוזר, כאילו עבר הכשרה פסיכולוגית אצל הפסיכולוג. לאט מצטייר לה חיוך על הפנים.

בפגישה הראשונה הוא חג סביבה שבע פעמים כאילו מנסה להפיל את חומות יריחו.

בפעם השלישית או הרביעית הוא העז להתקרב, לפעמים הוא ישן בפינה

לפעמים הוא קורץ לה מהחלון אבל תמיד הוא מפתיע אותה ומופיע ממקום נסתר.

הוא לא מדבר הרבה מקסימום  שני מיאו ותמיד שהפסיכולוג יוצא מחדרו הוא נעלם

מודע לכך שתפקידו תם.

בשבוע שעבר  יצאה מהפגישה ממש עצבובית , הגיעה לקיר בלתי  עביר.

החתול פעם ראשונה התלווה אליה לאוטו. הוא הלך עם זנב מורם

מסביר שאין יאוש בעולם כלל.

כשנכנסה לאוטו היא קדה לו קידה קטנה לתודה.

לרגע עברה לה מחשבה הזויה שהם הכירו פעם במאה שעברה

הוא היה אביר עם שריון ממתכת והיא היתה ילדה עשירה עם שמלה כזו יפה מנופחת

היא נגנה בפסנתר.אפילו המנגינה מתנגנת לה בראש.

הפסיכולוג יוצא מחדרו ושואל לשלומה. אני בסדר היא אומרת.

ואני למרות שאני רק הסופרת נראה לי שהיא לא משקרת.

כשמתחילה הפגישה נשמעים  שני מיאו מאחורי הדלת. 


אחרי חמש שנים...
היא יצאה מהפסיכולוג אחרי שהעזה לרטון במשך שעה שלמה
והחתול ...החתול הביט בה  והוציא ארבע מיואו 


====================================\\

מחבקת את העצב 
חזק חזק
שיחנק שיחנק
שלא יצליח לנשום
שלא יעלה בדעתו לחזור

דורכת על העצב
חזק חזק
עם כל כובד משקלי
שידע איך מרגישים
אנשים רמוסים

והעצב כמו עוף החול
ממש רוח האוב
מקבל צורה מחדש
נעמד מולי
עם אקדוחים שלופים

הוא לא מכיר אותי
יש לי רימונים בבכיסים
עוד מעט  הוא יעלם לעולמים.