אחרי מאתיים שנה עמדתי בחדר בכוכב וקיבלתי  משאלה שלא חשבתי שאפשר לחלום עליה

 

פרק ראשון - כוכב מנצנץ

 

 ההולוגרמה של גדעון הופיעה מולי במפתיע. קפצתי. "תצפצף קודם" התלוננתי.

 "אני עומד לשנות לך את החיים ואת מתלוננת" ענה לי בפנים רציניות.

 נתקלתי בעיניים שלו, נזכרתי למה תמיד אהבתי אותו. 

 "תקשיבי"  המשיך בענייניות,  "מחר תיקחי את  המעבורת לכוכב הנוצץ בשעה שבע, אנחנו

 צריכים להיפגש לפגישה   חשובה נפגש במעלה הכוכב, בקומה 2 בשעה 14 שעון נטו וין מוחמד

וגני יגיעו גם הם"

 הוא השתתק לשנייה, הסתכל סביב, לא התאפק והוסיף: "אולי תנקי פה קצת קודם, היום זה כבר

לא כל כך  קשה" ההולוגרמה שלו נעלמה לפני שהספיקה לראות את  הפרצוף החמוץ שעשיתי .

 הסתכלתי סביב, באמת סדום ועמורה ניגשתי לכפתור לחצתי עליו,  הכול התחיל לעוף באוויר,

הרהיטים התרוממו, חפצי הנוי קיפצו והשואב ניקה.

 ספרתי אחת, שתיים, שלוש וזהו הבית נקי חייכתי לעצמי.  נכון שאני בת מאתיים, אבל עדיין  לא

התרגלתי שכל כך קל לנקות. הכפתור תמיד גורם לי לחייך. איזה נודניק, נזכרתי בגדעון. חבל

ששכחתי ללחוץ  על הכפתור אתמול לפני שהלכתי  לישון . ממש לא מתאים לי לנסוע מחר. לא

נפגשתי עם אנשים פנים מול פנים כבר לפחות שנה וחצי. כבר שכחתי מה זה.

אין לי כוח לזה כל כך. חוץ  מזה הוא שכח להגיד לי מזל טוב ליום ההולדת. נחמץ ליבי לרגע

טוב, אף פעם הוא לא זכר ימי הולדת , את רוצה שעכשיו הוא יתחיל  לזכור? מה הוא רוצה

עכשיו? כבר חשבתי שהלב שלי נרגע, נח לו על מי מנוחות הגיע לשיווי  משקל איך הוא  מגיח לו

משום מקום.

איך יש לו קוד סודי?  להופיע בלי לצלצל? פעם  נתתי לו את הקוד הסודי  ושכחתי  להחליף?

אני צריכה להחליף את הקוד אני שונאת להחליף קוד, אחר כך אני שוכחת אותו.

הכוכב הנוצץ - זה הכוכב שעליו הסתכלתי וביקשתי משאלות שהייתי קטנה. רובם התגשמו לצערי

הרב. לפני חודש התחילו להתיישב שם ישוב חדש יחסית. טוב גם ככה הייתי רוצה לבקר שם

ניסע, ניפגע ונחזור.

 "למה את כזאת שלילית? תהיי חיובית בת מאתיים ולא למדת כלום  לחשוב חיובי לחשוב  חיובי"  

חייכתי לעצמי, מזל שאני משעשעת את עצמי . מה לעשות? לארוז להישאר שם כמה ימים לטייל או

ישר לחזור?  

אני פותחת חלון ליונית (היא בכלל ציפור דרור אף פעם לא הבנתי למה היא בחרה את השם הזה)

היא מסתכלת עלי,מבינה שאין לי חשק לדבר, מנפנפת עם הכנף לשלום ועפה לדרכה. אני נשארת

עם קרני השמש שמחממות אותי.

בגלל השמש הזו אני נשארת לגור כאן בכדור הארץ. רוב האנשים שאני מכירה כבר עזבו את

הכדור. רק אני שומרת לו אמונים. הקרניים  עוטפות אותי והחום שלהן מחבק אותי וכך גם  שאני

עצובה, השמש מנחמת אותי.

אני חושבת על השיר של טיפקס: העולם נראה כמו סרטים מתורכיה וכל הבית מתחיל לנגן, אני

מנמיכה בראש את החצוצרות ומגבירה את הכינורות

חיי עומדים להשתנות, הוא אמר,  אז אמר.

אין ספק שדרושה כאן מוזיקה יותר דרמתית, כמו הסימפוניה התשיעית של בטהובן ולא שיר

מתקתק.

 

פרק שני – השולחן העגול

 

.מסביב לשולחן העגול אנחנו יושבים, מחכים לגדעון

.הוא תמיד מאחר פעם קראו לזה איחור אופנתי

חשוב שידעו שהוא מנהל את העניינים אני מציצה על צלחת העוגיות, חומדת עוגייה, אבל

בינתיים מתאפקת .  בטח עוד כמה דקות אני אוכל לפחות חמש עוגיות. וין ומוחמד פורצים לפתע

.בצחוק

 .אני מנסה להתחבר,  חושבת  אם לבקש שיספרו לי את הבדיחה,  אבל מוותרת מראש

.גדעון נכנס לבוש הדור כזה והשרירים בפנים שלו קצת בולטים

  .בוקר טוב, אומר וין

.בוקר טוב, גדעון עונה בקרירות של ירח וין עושה עיניים למוחמד

טוב בואו נתחיל! בוקר טוב לכולם! לא סתם כינסתי אתכם אתם הולכים להשתתף בניסוי"

מהפכני אני אתחיל מהתחלה קודם כל, כולכם חתמתם על טופס סודיות לפני שנכנסתם לישיבה," עשה

הפוגה בדבריו, אתם עומדים להשתתף בניסוי מהפכני ניסוי שישנה את היקום כרגע אתם נבחרתם לבצע

 אותו  על סמך תכונות האופי שלכם והגיל שלכם וכמובן בזכותי " אני מכירה את גדעון , הוא מצפה שנחייך

.עכשיו אבל כולם שותקים

.כולכם הכרתם לפחות אדם אחד מת לאורך חייכם, כעת יש לכם הזדמנות, להחזיר אדם אחד כזה לחיים"

 גדעון נעצר בשטף הדיבור. בחן את הפרצופים שלנו. הוא רגיל שאני שותקת, מוזר לו שוין גני ומוחמד

.שותקים. משלושתם את וין אני הכי אוהבת יש בו משהו אמיתי לא מסנן

לפני שאני מוציאה מילה, אני חושבת מאה פעם, פוחדת לטעות, וגם אחרי הסינון אני מייסרת  את עצמי על

נימה שגויה, מילה שפגעה בטעות לעומת זאת וין מפציץ, לא חושב ,יותר נכון חושב מהר, לא מתלבט ולא

.מתייסר תמיד אומר מה שהוא חושב, נטול חרטה

שמעתי כל מילה של גדעון אבל לא הפנמתי את זה עדיין,  אני אחשוב על זה אחר כך,  אני אומרת לעצמי,

.אך  מביטה על וין, מצפה שהוא כן ידבר

.דבר, דבר, וין אומר לגדעון בהחלטיות, תסביר הכול, אחר כך נשאל

.המתח ניכר בפניו

 טוב, זה מה שהולך לקרות, כל אחד מכם יבחר אדם מת, שיחזור לחיים לאדם זה צריך להיות קבר אנחנו

נשתמש בעצם הזנב של השלד  ובעצם הגולגולת, הוא מסביר, לפי דברי המדען הראשי שלנו , מעצם

הזנב אנחנו נשחזר את האדם, מעצם הגולגולת נשחזר את הזיכרונות שלו כאשר תגידו לנו אלו אנשים

אתם רוצים להחזיר לחיים, אנחנו נבדוק את העבר שלהם במידה והעבר שלהם הוא לא בעייתי, הניסוי

. יתבצע

 הראש שלי מתנתק קצת, נראה לי שהבנתי את הפואנטה. באמת היה לי מוזר שהיינו צריכים  להגיע עד

.לכאן, כבר תשעים שנה לא עובדים ככה

אני סומכת על גדעון בעיניים עצומות, אבל למה צריכים אותנו בשביל להחזיר לחיים אנשים? למה לא

מחזירים קודם את איינשטיין, פיקסו, אנשים גאונים כאלו את מי כבר אנחנו הכרנו? אנשים רגילים כאלו

 שגרתיים. כשאימא שלי מתה לא קרה כלום לא היו שירי דיכאון ברדיו, העולם לא פסק מלכת אפילו טיפת

גשם לא ירדה. סתם יום של חול. באזכרות מגיעים רק אבא שלי, האחים שלי, אחיה ואחותה באים רק

.לפעמים

.לשאול או לא לשאול- זאת השאלה. אני לא שואלת, הוא בטח תיכף יענה

 ?וין מרים פתאום את קולו: מה התפקיד שלנו בניסוי הזה

 הו יפה שאלת,  אומר גדעון,  אתם תלוו את  החוזרים לחיים מהתחלה. תתנו לנו דיווח שבועי על

.השתלבותם בחיים האלו

.תסכים איתי, אלו חיים אחרים ממה שהם חיו. אנחנו נראה איך הם השתנו, איך הם משתלבים

יש מחלוקת רצינית בין החוקרים, אם כדאי להביא תינוקות חדשים לעולם, או להחזיר לחיים את המתים

הוא מסביר, מי ייהנה יותר, מי יתרום יותר? אנחנו רוצים להתקדם כמה שיותר מהר

אתם יודעים טוב מאוד שעוד מיליון שנה מערכת הכוכבים שלנו הולכת להתפורר אנחנו צריכים למצוא

.פתרון עד אז

.תעירו את איינשטיין מה אתם רוצים להעיר כמה אנשים פשוטים?  וין מתקיף

כנראה נעיר אותו בהמשך, קודם אנחנו רוצים לדעת איך להתמודד איתו, צריך להתחיל בקטן. נבין את

הבעיות ואז יהיה יותר קל בפעמים הבאות .תבינו שהם יביאו את השכל והזיכרונות שלהם מהעבר ויצטרכו

.להסתגל לחיים שלנו היום. צריך לראות איך הם יתמודדו עם זה נפשית

הכנו תוכנית לימודית עבור כל אחד מהם אתם יכולים לשנות את התוכנית על פי היכרותכם עם המת.

אנחנו עכשיו נצא להפסקה של שעה כדי שתעכלו את כל האינפורמציה שנתתי לכם  אחר כך נמשיך תזכרו

. כל אחד מכם צריך לבחור אדם אחד בלבד שאותו יחזיר לחיים

ישבנו שם ושתקנו. שעה שלמה לא הוצאנו הגה. בערך מאה שנה כבר לא מתים, רק כשהייתי בת עשר

וסבא שלי מת ידעתי שמתים, אבל זה נראה לי עוד המון זמן. כשהייתי בת שלושים ושתיים ואימא שלי

נפטרה המוות כבר נראה לי קרוב מדי. בגיל שישים, יצא החכם סינדרום ביציאה הראשונה שלפי דעתו יש

.סיכוי שנחיה לנצח

הוא הסביר: שלפי דעתו גם  בתנך  זה מופיע אלוהים בגן עדן נתן לאדם שני עצים, עץ הדעת, ועץ החיים

כלומר הוא נתן חזון לבני האדם  שני יעדים ידע וחיי נצח החכם טען שיש לנו כלים להגיע לזה זה לא

build in

בתוככם ,תצטרכו להתאמץ אבל הכול נמצא מסביב נותר רק ללמוד את הטבע , לעבוד בכוחות משולבים 

בשיחות חולין צחקנו עליו, התייחסנו אליו בזלזול, אבל איכשהו התורה שלו שעכשיו סיפרתי אותה על רגל

אחת הוטמעה. פתאום אנשים הבינו, שכל בני האדם, החיות והצמחים יש להם משמעות וכל אחד יכול

לתרום את הידע שלו רק כך נוכל להגיע גם לדעת וגם לחיי נצח.

.בגיל שמונים כבר פיתחו את התרופה נגד המוות. וכך כנגד כל הפחדים נשארתי בחיים

.בכל פגישה  עם אבא שלי, אני נזכרת  בבקשותיו: תכיני לי קפה אני תיכף הולך למות

רק הנכדה שלי קרן, לא מבינה מה זה מוות היא כבר נולדה שחיים לעד. מתנהלת בעולם  בגיל מאה

עשרים נטולת פחדים כאילו חייה רק התחילו. אני צריכה להשתמש בתמימות שלה כדי לגדל את אימא שלי

.מחדש

.לרגע אני עוזבת את המחשבות ומסתכלת מסביב ג'ני חיוורת ללא צבע

.מסכנה, אני חושבת לעצמי, איזו החלטה קשה עומדת בפניה. ג'ני מבוגרת ממני בשלושים שנה

 ג'ני אהבה בחייה רק שני גברים. את יואל היא הכירה בגיל שש עשרה .הוא שינה את עולמה . הוא אהב

אותה, ולא הסכים להתחתן  איתה בשום אופן כי אימא שלו הייתה חולה במחלת עצבים שעוברת בתורשה

.הוא ידע שבשלב כלשהו בחייו, יחלה במחלה זו, הוא לא רצה להעביר את המחלה לדורות הבאים

.ג'ני חיכתה, חיכתה, חיכתה ולא הצליחה לשנות את דעתו

ברבע לגיל ארבעים, החליטה שאין ברירה ונסעה לארצות הברית.  פגשה את תומר,  התחתנה איתו

,והביאה לעולם את בתה היחידה 

אלוהים לפעמים משחק בנו כמו בקוביות. תומר קיבל התקף לב שלוש שנים אחרי שנישאו. ג'ני העבירה

את ימיה בטיפול בתומר החולה תומר נפטר חזרה להיות בקשר עם יואל, טיפלה בו כשגסס ממחלת

. העצבים .האהבה לגברים נגמרה עם מותו

כל חייה מוקדשים לבתה היחידה. לא פעם הייתי בשוק מכמות הצעקות שהיא ספגה ללא סיבה מהילדה

המפונקת. אבל תמיד, עמוק בפנים קינאתי בפינוק ובאהבה שהבת שלה קיבלה. אהבה שאינה תלויה

.בדבר . לא היה לה צורך להתאמץ רק להיות קיימת. את מי ג'ני תחזיר לחיים? את האהוב

עכשיו הוא יהיה בריא?,  או לחילופין את האבא של הילדה שלה, כדי שהילדה תהיה מאושרת

.אני מהמרת שהיא תחזיר את  תומר, האבא של הילדה שלה

.היא לא תחיה איתו , אבל בשביל הבת שלה - היא תעשה הכול

.אני מתערבת עם עצמי על שוקולד פרה מאה גרם, אחרת אני אוכל  סלט חסה יום שלם, חייכתי לעצמי

.ג'ני שוברת את השתיקה שמחה אה? היא שואלת

.אני אני - קצת מגמגמת לא מוצאת מילים

לא יודעת, איכשהו זה נכנס לי מצד אחד ויצא לי מצד שני, הסיטואציה הזו כל כך הזויה שקשה לי לעכל אני

.צריכה לישון על זה שלושה ימים

 כן את צודקת, היא עונה. גם היא לא קופצת מהתלהבות. העיניים החומות שלה מהורהרות יש תחושה

.שהפילו עלינו משקולות של מאה טון

.אני מסתכלת על מוחמד ווין וין מסתכל בי ישר בעיניים, נראה שהוא מבין מה הולך לקרות.  אני ממש לא

האמת שממש, אבל ממש בא לי לישון לא לקבל החלטות הרות גורל רוצה להשאיר את העולם כמו שהוא

.ללא זעזועים

 .מוחמד מחייך חיוך מאוזן לאוזן,  אני יודע את מי אני מחזיר, את הכלב שלי ברק

??????? וין מסתכל עליו בביקורתיות

 הוא היה כלב מדהים ידע לרקוד לצלילי אום כול תום

.האסימון נפל לי מוחמד סתם צוחק

.אני מחייכת להראות שהבנתי את הבדיחה למרות שאני עדיין לא סגורה סופית על זה שמדובר בבדיחה

.מוחמד מתפוצץ מצחוק עכשיו זה סגור

.הוא סתם צחק

לפחות מישהו לא לוקח את החיים בצורה כבדה כל  כך, בעצם את המתים. עכשיו אני מחייכת כבר

.מהבדיחה שלי

.אז מה וין, את מי אתה רוצה להחזיר? שואלת ג'ני

 .לי זה פשוט  אני אחזיר את אשתי, הוא עונה מיידית

עכשיו , אני  מרחמת עליו. וין אוהב לספר כמה הוא אהב את אשתו, כמה היה להם טוב, איזו אהבה גדולה

. הייתה להם. אני זוכרת איך הם הוציאו אחד לשני את המיץ למעשה מאז שהיא מתה הוא פשוט פורח

למה הוא צריך אותה?  חושב מהר, זה נכון, אבל לא חושב כל כך טוב

הייתי אומרת לו משהו, אבל זה לא ענייני  אדם צריך  לדעת את המגבלות שלו ,לא לנהל לאנשים אחרים

את  החיים, אם זה מה שהוא רוצה, שיקבל . בכל זאת כואב  הלב אולי יהיה לה שכל והיא תברח ממנו?

.אולי גדעון יציל אותו? ישכנע אותו להחזיר מישהו אחר

גדעון חוזר לחדר תראו , ראינו איך הגבתם עדיף שנפגש עוד שבוע שתעכלו את הנושא כרגע אסור לכם

.לדבר על הנושא עם אף אחד

רגע, וין מסרב להיפרד, מה הולך לקרות ? תן לנו עוד מידע? באיזה גיל אנחנו מקבלים אותם? תוך כמה

.זמן זה יקרה? חסרה לנו המון אינפורמציה

אני יודע, אני יודע, אומר גדעון תקבלו את כל התשובות הכי חשוב זה שתחשבו טוב טוב, את מי אתם

רוצים להחזיר תכינו את כל השאלות ושבוע הבא אני אענה על כולן  אני ממליץ, לפני שאתם חוזרים לבתים

.שלכם, תעלו לגבעת הכוכב, יש שם נוף מרהיב , אין הרבה כאלו בכל היקום אל תדאגו אנחנו מאחוריכם  

המשפט האחרון הכי הדאיג אותי, אני לא סומכת על אף אחד, ובעיקר לא על אנשים שרוצים שאני אסמוך

אליהם.התפזרנו. לגבי הנוף, גדעון צדק - באמת היה נוף מדהים

  פרק שלישי - רגע לפני

שבוע הבא זה קורה - אימא שלי חוזרת. אני שטה לי בעננון, מעל אלף האיים הלוך ושוב, הלוך ושוב יש

.בי חשמל סטאטי, מתח שלא מתפרק הגעתי לכאן להירגע, רגע לפני האירוע הגדול

אני אוהבת את העננון הזה בנו אותו ממש קומפקטי כזה הוא נמצא חמש אלפיים קמ מעל אלף האיים יש

חדר שינה, פינת סלון, חדר בידור והחלק שהכי אהוב עלי -המרפסת המרפסת בנויה כערסל לבן  מקיפה

את העננון. בכל מקום יש פרחים, קירות זכוכית שדרכן אפשר לראות את הנוף.

 כמו כן ניתן לשלוט על הזום לנוף (להגדיל להקטין)

ברזולוציה טובה ניתן לראות גם את מפלי הניאגרה.

אני תמיד אוהבת לחפש את האי עם הבית שנמכר בדולר. מדובר באי קטן שעליו בנוי בית גדול ומפואר.

בנה אותו איש אחד שמאוד אהב את אשתו. הוא השקיע בבית הזה את כל מרצו, לפני שסיים את בניית

הבית, אשתו נפטרה. הוא כל כך כעס שמכר את האי והבית בדולר.

חבל שאז לא הכרתי אותו,  אם הייתה בו אמונה היה יודע שאולי הוא וגם אשתו יחזרו לחיים ויוכלו

להשתמש בבית. הצופרים של הבת שלי מנחיתים אותי. ההולוגרמה שלה קוראת לי.

מה קרה? לאן נעלמת? שוב את בקשר עם אבא?

מה היא רוצה ממני עכשיו?  איך היא יודעת שאני בקשר עם גדעון? אני לא מספיקה לענות, היא כבר

מסתכלת סביב ומגיעה למסקנות לבד.

מה נסעת שוב פעם לעננון? לא נמאס לך מהצימר הזה? 

נו מה קורה? מה אבא עשה לך?

הוא לא עשה לי כלום, אני מתגוננת, אנחנו בזמן האחרון עובדים הרבה ביחד מה את רוצה ממנו?

תמיד שאת עצובה בגללו את נוסעת לעננון לפחות לשבועיים את לא זוכרת אז לפני שבע שנים, לקח לך

חודש להתאושש. עם ילדים לא מתווכחים לפעמים, יש הרגשה שהם מכירים אותך יותר משאתה מכיר את

עצמך. אני חושבת שאני כאן בגלל אימא שלי, אבל אולי היא צודקת, אולי אני כאן בגלל גדעון.

טוב, טוב, שמעתי אותך, אני מנסה לעבור נושא קשה לי להתעמק עד הסוף ברעיון, הפעם הוא באמת לא

אשם, הייתי צריכה קצת RESET שבוע הבא אני מתחילה פרויקט מורכב כך שאת יכולה להירגע מה קורה

איתך? ספרי קצת מה קורה אצלך?

גל נראית כולה נלהבת, יש לה את האנרגיות של גדעון. בשניהם יש משהו ממגנט. אין ספק שהיא מתכננת

איזה קניה חדשה. "מחר אני נוסעת לכוכב הנוצץ", היא עונה, "הצטרפתי לקבוצת פיתוח הכוכב הנוצץ .אין

ברירה צריך לעבוד קצת. אני בונה את תוכנית ההדרכה לדיירים החדשים," היא ממשיכה בהתלהבות

אופיינית, "אחרי סיום הפרויקט יתנו לי טיפול 20,000 חינם מה את אומרת? איזה פרצוף לקחת? "אבא

אמר שם תהיי שם בתקופה הקרובה, אולי תעזרי לי למצוא פרצוף חדש?

אני לא מתאפקת וצוחקת לה בפנים, רק לפני חודש עשית טיפול בשביל מה עוד פעם?

נו את לא מכירה אותי? זה כל הכיף להשתנות לא? תבואי איתי לחפש פרצופים? ראיתי פרצוף ממש אבל

ממש ממש ממש ממש מיוחד בכל זאת אני רוצה לראות עוד פרצופים

חסר כמה ממשים אולי הוא לא כזה מיוחד? אני מקניטה אותה לרגע, אבל מיד מנסה לרצות אותה

בטח שאני אבוא בכל זאת בשביל מה את צריכה את זה? קשה לי להבין אותך. אני עם אותו פרצוף כבר

מאה שנה, את כל רגע מחליפה , את תמיד יפה.

גל איבדה עניין ומיד מסכמת את הנושא: טוב טוב שמעתי אותך סגרנו  בשש עשרה לחודש ניפגש?

סגרנו, אני עונה בהשלמה.

יאללה בי אל תהיי עצובה, אני רואה בפנים של גל שהיא קצת דואגת.

אני לא עצובה בכלליי, תשמרי על עצמך, אני מנסה לענות בפנים הכי מחייכות שלי.

ההולוגרמה שלה נעלמה. נצבט לי הלב. שוב היא דואגת לי.זה לא צריך להיות ככה. אני האימא אני צריכה

להיות חזקה. אימא  שלי הייתה תמיד חזקה אפילו שגססה עדיין דאגה לכולם.

אני שטה בעננון הלוך ושוב, הלוך ושוב אני עצבנית.

נו כבר איזו קרצייה את, אני כבר ממש מתעצבנת על עצמי, תראי שיהיה מעולה.

 היא תגיע, לילדים שלך תהיה סבתא דאגנית, סוף סוף תפסיקי לדאוג, היא כבר תדאג מספיק בשביל כולם.

מה את אומרת, יום אחרון חופשי נרד לאלף האיים. תכף אימא תגיע אולי היא לא תרשה לך לרדת במעלית

כי היא תפחד. אני ממש קורעת מצחוק.

השיר של בוב מארלי מתנגן באוויר 

DON’T WORY ABOUT A THING EVRETHING GONE  BE ALLRIGHT

ואני מתעטפת בשמיכה של הפוך בעננון

 

פרק רביעי  -    נחיתה

 אני ממתינה לאימא שלי בחדר B גדעון נכנס, נותן מבט שהכול יהיה בסדר, אני מהנהנת לו חזרה,

למרות שאני לא בטוחה שהוא צודק, הוא יוצא.

עבדנו קשה תשעה חודשים ניסיתי לבנות לאימא בסיס טוב לנחיתה.

הבאתי תיעודים של כל המשפוחה לאימא שלי, כבר יש בלי עין הרע כמובן שלושים ושלושה צאצאים בימי

המחלה, לפני שאיבדה את יכולת הדיבור, גמגמה לאט לאט את שמות כל ילדיה, נכדיה ואהבה להרים יד

חמסה שלושה ילדים ושני נכדים עכשיו - נראה אותה זוכרת שלושים ושלושה.

הכנתי לאימא בחדר הבידור תוכניות של הגשש החיוור, תוכניות של זהו זה, רבקה מיכאלי ויוסי בנאי, לול

  את המערכונים של רבקה מיכאלי ויוסי בנאי הצלחתי  להשיג רק שבוע שעבר, הייתי ממש גאה בעצמי.

עכשיו הבטן כואבת  לי אני מסתכלת על השעון, אחכ בבואה שלי וקצת נבהלת.

 עשיתי טיפול להחזיר את עצמי למראה גיל שלושים ושתיים. הם עשו עבודה טובה, אבל מאז כבר נראיתי

הרבה יותר טוב. לא נורא, עוד שבוע אני אחזור לעצמי מחדש עבור אימא ביקשתי שיתנו פרצוף שלה מגיל

עשרים. חודש לפני שפרצה המחלה היא הייתה בבית שלי ונתקלה בראי ."את יודעת אני כל הזמן מרגישה

בת עשרים עד שאני מסתכלת במראה, אני לא מבינה מי זאת הזקנה הזאת" אני נזכרת בדבריה.

אז צחקתי לפחות עכשיו, כשהיא תסתכל במראה, היא תהיה מאושרת.

חדר  D דומה לדירה של ההורים שלי בה גדלתי , שתרגיש כמו בבית,

חדר C מותאם לחיים של היום, טכנולוגי להפליא.

אימא נכנסת בדלת בצעדים מדודים, עם פרצוף של גיל עשרים אני קצת מתבאסת שהיא לא נראית כמו

אימא שלי זה נשמע לא טוב, אבל חסרים לי הסינור והמטאטא ביד.

אימא בוחנת אותי עם עיניים ירוקות, אפורות, עם נצנוץ של צהוב בעיניים. העיניים שלה דואגות.

אני מחייכת בזהירות  מנסה להפיג את הדאגה שלה מחפשת משפט מפתח, אבל היא מקדימה אותי

נגשת, מחבקת אותי חזק חזק .

מרימה את ראשה  מה שלומך? אכלת היום? את נראית קצת חיוורת

תשעה חודשים התכוננתי לא להתעצבן מהמשפט הזה, אבל ברגע האמת יש לי טעם מריר בפה אני

מחייכת, ספק מבוכה, ספק הרגל  אין ספק שאימא הייתה יפה שהייתה צעירה.

 מה שלומך? איך את מרגישה?

אני בסדר גמורהאחות שטיפלה בי אמרה: שהייתי מאוד חולה עכשיו הכל בסדר היא אמרה לי שאת  

מחכה לי  בחוץ.  היא התבלבלה בזמנים אמרה שעברו כבר מאה שבעים שנה לא תיקנתי אותה, אני

מקווה שאין לה גידול בראש רציתי כבר  לראות אותך אני לא יכולה לסבול אחיות מה זה איפה שי הילה

ואבא? איפה כולם?

אני נזכרת, כשבאו אחיות לביתה לבדוק לחץ דם, עם חלוקים לבנים. פניה קיבלו את צבע החלוק. ראו

אליה שהיא רואה את מלאך המוות. אין פלא שהיא לא אוהבת אחיות.

בואי אמא, אני אכין לך קפה ופרוסה עם גבינה לבנה. אני מושיבה את אמא ומנסה להתמקד בנאום

שהכנתי.

תראי אימא , באמת עברו מאה ושבעים שנה שי , הילה ואבא וכל המשפו'חה מסתובבים בעולם.  הם לא

יודעים שהצליחו להחזיר אותך לחיים. את מבינה, החיו אותך מהקבר מאחר שמדובר בניסוי סודי לא יכולנו

לגלות להם. אני אספר לך על כולם. יש לך  שלושים ושלושה צאצאים ילדים,נכדים,נינים,בני נינים.

אני משתתקת, אני רואה שהיא לא מבינה, מה אני רוצה ממנה איך מסבירים דבר כזה.

אבל איפה אבא? איפה שי והילה?

שבי אני מנסה שוב מהתחלה. את מבינה, את היית מתה מאה שבעים שנה

אז מה הם מתים? תגידי לי! את בטח לא רוצה להגיד לי את האמת, הם חיים?

אני מגייסת את כל קור הרוח .תמיד היא הייתה לחוצה.

אני מוציאה מראה  - מראה לה את הבבואה שלה אימא משתתקת.

משהו קרה לי בראש.  היא מגמגמת זכרתי את עצמי יותר מבוגרת.

לא קרה לך כלום בראש.  אני ממהרת להרגיע אותה. פשוט עשו לך ניתוח פלסטי והחזירו את הגוף

והפנים לגיל 24 את זוכרת שהיינו בבית חולים וראינו הרבה אנשים עם תחבושות על האף, היית בטוחה

שכולם שברו  את האף. עכשיו הניתוחים מאוד השתכללו אנשים כל פעם נראים חדש חדיש ומחודש זה

גם לא כואב קוראים לזה טיפול 10,000  או 20,000 וכו

אימא מעלה חיוך לראשונה מאז חזרה לחיים. הגומות שלה צצות פתאום זה מדבק ובלי להרגיש נוגע בי

אושר שמימי.

"את מבינה עכשיו אף אחד לא נראה כמו שאת זוכרת אותו. אני עשיתי ניתוח מיוחד כדי שתזהי אותי ".אני

מסבירה לה ברוגע עכשיו אני יראה לך את כולם, עם הפנים החדשות שלהם, אבל יכול להיות שתפגשי

אותם הם יראו אחרת לגמרי.

אז איך את מזהה אנשים?

לפי הריח. יש לי הרבה דברים ללמד אותך לפני שתצאי לעולם הגדול.  זה דווקא פשוט. יש לנו מכשיר

שיש לו חוש ריח של כלב והוא מאותת לנו מי עומד מולנו.

אימא נגשת למראה מסדרת את השערות וחוזרת לשבת בעצבנות נסתרת. אני מיד נדבקת בחוסר השקט

ושולפת במהירות את התמונות. בראשית אני מראה לה תמונות של שי והילה.

שי עובד כרגיל בלי סוף הוא שותף להמון פרויקטים בעולם. חי  עם שולה. הילה לעומת זאת עברה

לחיים תלת מימדים.

מה? אימא לא מבינה מה אני רוצה ממנה.

את מבינה, בגלל שאנחנו יודעים שעכשיו נחיה לנצח יש עדיין כאלו שחיים בצורה קווית חיים עם משהו

אחד, עבודה אחת משפחה אחת. אבל יש אנשים שחיים בתלת מימד. כלומר הם קובעים יחידת זמן למשל

אצל הילה מדובר במחזור חודשי. כל שבוע או שלושה ימים בחודש היא חיה בצורה אחרת לדוגמא: בין

ראשון  לשביעי לחודש היא נשואה לגבר עובדת בעבודה מסדרת, לעומת זאת כל שמיני עד שש עשרה

לחודש היא חיה עם אישה, אל תלחצי היום זה כבר מקובל, בין שבע עשרה לעשרים וחמש היא חיה לבד,

מעשרים וחמש עד לסוף החודש היא חיה עם שותפים לדירה, בכל שלב כזה היא עובדת בעבודה אחרת

חיה במקום אחר וכך החיים שלה מגוונים יותר ועשירים יותר.

אמא מסתכלת עלי במבט חמוץ. מה זה השטויות האלו?

ואם בעלה מראשון לחודש רוצה לדבר איתה בשש עשרה לחודש?

לבעלה יש חיים אחרים בשש עשרה לחודש.

ואם הוא בדיוק יקבל התקף לב או יקרה לו משהו?

זהו שכבר לא מתים היום. אני מחייכת. להכל יש כפתורים.

טוב, הוא סתם יתגעגע אליה אימא מתעקשת.

הוא יחכה לחודש הבא, זאת הפואנטה, אומרים שזה משמר קשרים טוב יותר, כמו נידה ביהדות

יש עוד אנשים שחיים ככה? או רק הילה?

יש המון אנשים שחיים כך. אני לא חיה ככה אבל אני נחשבת יוצאת דופן.

ומה איתי? באיזה ימים אני אהיה אימא שלה? אימא דואגת לאינטרסים שלה.

זהו, שאימא יש רק אחת. אין מקבילות .זה עבודה לכל המחזורים ,אני מרגיעה אותה מיד.

מצחיק, אבל איכשהו זה נשמע לי הגיוני. אימא מחייכת אבל בגלל גנים פולניים מיד מוצאת לה סיבה

לדאגה.

ואת, מה איתך? את חיה לבד? היא שואלת מה קרה עם גדעון? מה שלום הילדים?

אני וגדעון חיינו יחד מאה שנה וזהו החלטנו לשחרר. הילדים הנכדים והנינים מסתובבים בעולם , אני חיה

לבד.  אימא מסתכלת עלי במבט מרחם. איזה מבט מעצבן.

עכשיו אני מגיעה למוקש.

תראי אימא, את יודעת שאבא מאוד אהב אותך. אני מתחילה בנאום, כשנפטרת הוא לא התחתן חמישים

שנה, אני  נצמדת לעובדות , למעשה הוא החליף אותך, הוא דאג לכולם כמעט כמוך כולנו התחתנו

והסתדרנו בשלב מסוים הוא הבין שלא מתים יותר . הוא לא רצה להיות לבד והתחתן.

 אימא שותקת שתיקה נעלבת .אני מנסה לרפא את ליבה בסרט משפחתי המראה את כל הילדים והנכדים

הנינים ובני הנינים.

אימא בוחנת אותם ,ערב רב של אנשים אימא לא מצליחה להתרכז הסרטים מבלבלים אותה,  היא לא

מתמצאת, לא מצליחה להבין מי זה מי.

אימא מעופפת, קמה מתחילה להסתובב הלוך ושוב , הלוך ושוב מה אני אחיה כאן לבד? בשביל מה

החזרת אותי? כולם מפוזרים ביקום? מי זוכר אותי בכלל? באיזה ימים בחודש הילה תרצה שאני אהיה

אימא שלה? מה את רוצה שאני אהיה לבד? אני לא יכולה להיות לבד

אני תופסת את הראש היא עשה לי סחרחורת את לא תהיי לבד  יש לך המון משפחה,יש עולם גדול בחוץ

עוד לא הגעת כבר את שלילית.

אני לא יכולה להיות לבד, את לא מבינה! אני לא יכולה להיות לבד! היא שוב ממלמלת .מה את מבינה? אני

לא יכולה!

את לא תהיי לבד, קודם כל את חיה אתי ועד שלא תמצאי בן-זוג אני לא אתן לך ללכת תירגעי.

כשאומרים לאימא שלי תירגעי זה ממש לא מרגיע אותה.

אבל אם ימאס לך ממני? גם שהיית קטנה תמיד ברחת ממני תמיד היית נעלמת לחברות, לצופים. יהיה לך

סבלנות בשבילי אולי ליומים ואחר כך מה יהיה איתי? את לא מבינה, אני לא יכולה להיות לבד אני לא יכולה

להיות לבד.

היא משחקת בשיערה בעצבנות אין פה איזה סיגריה לרפואה? אמרת שבין כה וכה לא מתים לא?  אני

מגישה לה סיגריה למרות שאני שונאת את הריח מנסה לחשוב מהר איך להרגיע אותה.

אני מפעילה את כפתור הבידור לכיוון ירושלים קירות החדר מקבלות את הנוף של הכביש לירושלים. אימא

מסתכלת על ההרים. בשתיקה נדהמת אני נוסעת לכיוון העיר העתיקה, מחנה את האוטו. בשקט אנחנו

צועדות לכותל. אימא שותקת, עיניה פעורות לרווחה בוחנת את העוברים ושבים אנחנו מגיעות לכותל, היא

מושיטה את היד, המשחק הזה מושלם. אנחנו מריחות את הזיעה של הנשים הדתיות ואת הרוח

הירושלמית האוורירית.

מה זה אני מרגישה את הקיר? זה באמת הכותל?  אפשר לשים פתק?

כן , בטח קחי אני מושיטה לה פתק ועט.

אימא ממלאה את הפתק . שמה בקיר. נוגעת בו, ועיניה דומעות ראיתי את אימא בוכה רק פעם אחת, בזמן

שאחותה נפטרה הילדים שלי ראו אותי בוכה אין סוף פעמים, אור פעם אמר שאני מסתכלת על עציץ, אני

יכולה לבכות. היה מוזר לראות אותה בוכה.

חיבקתי את הכתפיים שלה הרגשתי מגושמת, בואי אימא מלמלתי, צעדנו אחורה לאט לאט עד שיצאנו

מהרחבה, וסגרתי את כפתור הבידור.

מה כתבת בפתק? אני שואלת ביקשתי שכולנו נהיה בריאים היא עונה.

היא עוד לא הבינה את הפואנטה בחיים האלו, לא נורא.

אני מצפה לשאלות אינסופיות אבל היא פשוט מותשת.

בואי תנוחי קצת אימא, אני לוקחת אותה לחדר שינה(טוב שהוא נראה כמו החדר שהיה לה  פעם ) היא לא

מתנגדת, בשתיקה היא נשכבת, נרדמת מיד.  אני מסתכלת על השעון ,השעה שמונה, מסתבר שיש

דברים שלא משתנים גם אחרי מאה שבעים שנה.              

 

פרק חמישי – רגע אחרי

 

בבוקר אני קמה לצלילי "הבוקר בא כל כך מהר, כל כך קשה להתעורר אהה צריך לקום להתעורר ללכת

אל מקום אחר אה."

אני אוהבת את השיר הזה .תמיד היה נראה לי שבמקום אחר הרבה יותר מעניין . תמיד היה לי קשה לקום 

בבוקר ליד המיטה חיכתה לי לחמנייה עם קטשופ ותה עם קרום. התה כבר קר התהפכתי לצד השני.

התענגתי מהפינוק, מזמן לא פינקו אותי בלחיצת כפתור –אני יכולה לקבל כל ארוחה שאני רוצה, אבל אין

כמו פינוק. אחרי התמתחות, אני לאט לאט נפרדת מהמיטה, בזהירות מתקרבת למטבח אני נכנסת ברגל

ימין אימא יושבת שם ליד חלון, מעשנת, שותה קפה מהורהרת אני שמה לב שהיא כבר ענודה בסינר.

"בוקר טוב"

"בוקר טוב"

"ישנת טוב?"

"כן"

אנחנו שותקות. נגמרו לנו המילים. יש לי כל כך הרבה מה לספר לה ואני לא יודעת במה להתחיל.

"תודה על הלחמנייה והתה" אני נזכרת מנסה לשבור את השקט המעיק.

אני מחייכת אליה מנסה לקנות את ליבה.

נורא משעמם בעולם הזה היא מתלוננת מה אתם עושים כל היום? מטיילים? אני הייתי קמה מוקדם,

מכינה את האוכל אחר כך הולכת לעבוד, ללמוד, מנקה? לכם, לכל דבר יש כפתורים מה נשאר לכם

לעשות?

אפילו לדאוג אתם לא צריכים, כי לא מתים, איך אתם לא מתים משעמום ?  ואת מה קורה לך? אני ממש

דואגת לך?

בפנים, מערכת הדם שלי מתחילה להתחמם .אף פעם היא לא מרוצה מה שעושים בשבילה היא לא

מרוצה.

כל הזמן מתלוננת עשינו טיול יפה אתמול, היא לא יכולה להגיד איזה יופי היה. מילה טובה,  כל כך מרגיזה

 מיד האני השני שלי מסנגר עליה היא רק יום פה, מה את רוצה ממנה.

כלפי חוץ, אני מחזיקה את החיוך הכי יפה שיש לי .ממש כל הכבוד לי.

מתי אני כבר יכולה לפגוש את שי והילה? היא שואלת.

עקשנית, האימא הזאת היא לא תיתן לי שקט עד שתפגוש אותם.

נצבט לי הלב. את לא הגיונית,  אני מסבירה לעצמי ,כמובן שהיא תרצה לראות את כל הילדים שלה את לא

ילדה יחידה. תתבגרי כבר. מה ההיגיון בזה שנצבט לך הלב?  אני מיד עונה לעצמי לא יודעת , רציתי

שתסתפק בי לפחות לשלושה ימים.

 לא נכון אני מתוכחת עם עצמי, רציתי שתסתפק בי בכלל לתקופה הקרובה.

רציתי שתאהב רק אותי אפילו, הייתי מסתפקת בכך שתאהב אותי. האמת שאף פעם לא הרגשתי שהיא

אוהבת אותי. קיוויתי שכל כך תשמח שחזרה לחיים, שתאהב אותי אפילו לזמן קצר ולא תצטרך אף אחד

אחר.  המבטים שלה הורגים אותי העיניים בוחנות ומלאות ביקורת.

אני חושבת שאפשר לסדר את הביקור כבר היום אני עונה, מנסה לרצות אותה.

 אל תגידי להם שאת אימא שלהם זה אסור, נגיד שאת חברה שלי ונקפוץ לבקר בסדר?

 בתסריט כמובן תכננו שאני אקח אותה רק אחרי שלושה חודשים, אבל קשה לי לעמוד בפניה.

מצוין. סוף  סוף  עולה לאימא חיוך.

בואי נתקשר בהולוגרמה לכולם  בלב אני חושבת לעצמי :לאיזה צרות אני מכניסה את עצמי גדעון יהרוג

אותי במפורש אמרו לי שאסור לה לפגוש בני משפחה אחרים הניסוי הזה סודי בסוף יכניסו אותי לעינויים-

זה יותר גרוע ממוות למה אני עושה את זה?  אני כל כך רוצה שהיא תהיה מרוצה ונעלם לי הפחד איזה

טיפשה אני.

בהולוגרמה? אימא מתלהבת, תופסת אותי במילה מנתקת אותי מהפחדים.

כן אני נדבקת בהתלהבות.

מה נשמע שי? אני פותחת אחי יושב ועובד כרגיל גם הבית שלו מפוזר – דווקא התכונה הזאת משותפת

לשנינו, הוא לא ציפה להתפרצות שלי .שי בוחן את אימא שותק היא בוחנת אותו בתדהמה ובעיניים שוקקות

מרגישים את הקליק אני רואה שהוא יודע(איך הוא בכלל מדמיין שזה יכול לקרות???)  כזה מעצבן הוא.

מוריד את הסודר.

אימא מיד אומרת לו תלבש את הסודר אתה תתקרר.

שי מחייך: מה שיכפלו את אימא?

אימא ישר אומרת אנחנו מאותו זן, אפשר לבא לבקר אותך?

ברור, הוא עונה לשם שינוי בלי לחשוב בכלל. אני מחכה.

הוא תמיד היה חכם המעצבן הזה.

 אני נזכרת שאימא חלתה, אמרו לי בטלפון שהיא כותבת בשגיאות כתיב, מחר ייקחו אותה לבית חולים

לבדיקות אני הייתי בשמירת הריון ,עם שני ילדים קטנים- פשוט סירבתי להבין- זה נכנס לי מאוזן אחת ויצא

לי מהשנייה למחרת טיילתי לי בשמש ודיברתי עם התינוקת בבטן רק בשעה עשר, אחרי שקרני השמש

עקבו אחריי עטפו וחיבקו אותי, נכנסתי הביתה שלוה ורגועה ומוכנה לגזירה.   התחלתי להתקשר לבית

החולים באותה שעה, שי כבר נחת בארץ, הוא הגיע מארהב ברגע ששמע את הבעיה.

 זאת לא אימא, ניסיתי לטשטש עקבות, היא רק דומה לה.

בעודי מהרהרת, אימא סיכמה עם שי שמחר היא כבר נוסעת לחיות אצלו. אני רק יביא אותה, אחר כך אני

יכולה ללכת . אחרי עשר שניות היא כבר סידרה שהילה תגיע אליו גם.

את רוצה לאכול משהו? שאלתי את אימא הרגשתי מובסת שרוצה להעביר את הזמן.

כן, בואי נחגוג פתאום חזר לה המצב רוח אני יכין מרק, בסדר לאה?

תכיני את, אני נגשת להזמין כרטיסים לחלילונית לנסיעה מחר לשי אני עונה לה , ופעם ראשונה משאירה

אותה לבד בבית. אני מרגישה צורך לברוח מהבית, אני עולה על השטיח המעופף,  שטה לי בחוץ,  אני

מאיצה ,מוציאה הרבה אנרגיה, עושה סלטות באוויר, אין לי חשק לחזור, אבל בסוף אין לי ברירה בבית

מחכה לי מרק חם וטעים ואימא שהולכת הלוך ושוב מודאגת.

למה לקח לך כל כך הרבה זמן? ,היום אתם יכולים לעשות הכול בלחיצת כפתור, למה הלכת?

הייתי צריכה אני עונה בקרירות.

אימא לא אוכלת איתי, היא רק מסתכלת עלי אוכלת. גם פעם זה היה מעצבן אותי, היא מעשנת סיגריה הם

נראים מעולה הילה ושי היא אומרת.

כן, את צודקת אני מהנהנתמחר אנחנו יוצאים בעשר בבוקר בחלילונית בסדר?

איפה שי גר?

שי גר בכוכב איילון ליד שבתאי זה איזור טוב.

למה את נראית חיוורת?, היא שואלת

אני פשוט עייפה, אני אוהבת לישון את לא זוכרת?

כן, אני זוכרת היא מסתכלת עלי בעיניים ביקורתיות שגורמות לי לרצות לישון מהר יותר

במיטה אני מתגלגלת מצד לצד היא ויתרה עלי מיד, בלי לחשוב פעמיים שי והילה מעניינים אותה הרבה

יותר. היא נוסעת ואני לא מעניינת אותה. מעניין אם זה בגלל שבלידה שלי היא קיבלה טרומבוזה ושכבה

חודשים במיטה. אבא טיפל בי אז מאז אבל עברו המון שנים למה היא אף פעם לא התאהבה בי למה

תמיד הסתכלה עלי מרחוק, כמו האבא של במבי  ותמיד עם עיניים נוגות.

למה אני לא דוחפת את עצמי? למה אני לא מבקשת לשהות גם אצל שי?   אני מענה את עצמי אני לא

יודעת להסביר אני לא רוצה להטריח, אני לא יכולה לספוג השפלה נוספת שלילית

אני נכנסת לחדר בידור בוחרת פנטזיה שבה כולם מעריכים אותי, ומעבירה את שלוש השעות הבאות

בשיחה עם אנשים כלבבי.

 

 

פרק ששי – גל מתנפץ

 

בשמונה בבוקר נכנסת לדירה, ללא שום התרעה, עם המון אנרגיה חיובית גל הבת שלי .חוזר לי האור

לפנים. ככה זה בחיים , שעה אסל שעה בסל.

מה עשית פה? חזרת לימי הביניים? היא נותנת ביקורת בונה על חדר.

לא, ככה היה נראה חדר שהייתי קטנה.

טוב שהתבגרת.

בואי תכירי חברה לי אני מכירה לה את אימא שלי כשאימא שומעת שזו גל פניה קורנות.

נעים מאוד, רוצה לאכול ארוחת בוקר?

כן, בטח אימא זוכרת שהבטחת לעזור לי לבחור פרצוף?

לא נעים, שכחתי לגמרי אני ממש אימא לא טובה כל  כך עסוקה בעצמי.

מה זה לבחור פרצוף? אימא שואלת.

גל מסתכלת עליה כעל אחת שנפלה מהשמים.

גל, אנחנו צריכות לנסוע לשי יש לנו כרטיסים לעשר אז בואי נבחר קודם פרצוף?

יאללה בסדר.

אנחנו נכנסות לחדר בידור גל רצתה לבחור פרצוף מכדור הארץ עוברות מפריז, ללונדון ,לניו יורק , לסין

בסוף דווקא מצאנו את הפרצוף הכי יפה באלגריה אימא מסתכלת בהלם על מדידת הפרצופים של גל,

פתאום היא נראית כמו ילדה קטנה העולם החדש מוצא חן בעיניה

גל מחליפה עיניים, אף ,שיער,עצמות לחיים עד שהיא מגיעה לתוצאה המבוקשת

אימא מתגלגלת מצחוק.

אני מסתכלת על גל ואימא שלי. הלב שלי מתרחב. המצב רוח בשחקים אני מקליטה את רגע הנחת הזה.

התכונה שאני הכי אוהבת אצל אימא שלי זאת ההתלהבות שלה מדברים חדשים. 

בשעה עשר אין ברירה, אנחנו ניגשות לחלילונית אימא נפרדת מגל בחיבוקים ואילו גל לוחשת לי באוזן: 

נחמדה החברה החדשה שלך.

בחלילונית אימא ממשיכה להתלהב מהעולם החדש. היא קורנת ומתלהבת מסתכלת על הכל  בתדהמה

הנוף מדהים אותה אני מסתכלת עליה, מבינה שאני עומדת לאבד אותה שוב.

אני טעונה אנרגיות שליליות יונים שלילים לא מפורקים  אני משחזרת את השיחה עם שי  אני נזכרת איך

היא ויתרה עלי בקלות כזו אחרי כל המאמץ, תשעה חודשם אני מתכוננת לפגישה מה שמעניין אותה זה

לפגוש את שי והילה אני לא חשובה לה?

אל תגעי בכפתורים אני מזהירה אותה היא נוגעת שוב ואני מתפרצת ללא הסבר.

די! אני צורחת . אימא מסתכלת עלי שותקת. אף פעם לא צעקתי אליה.

רואים שהיא לא מבינה מהיכן זה בא שקט, ועוד לגם שקט, נהר של שקט.

אני משתדלת לחזור לאיזון אבל לא מצליחה. את זוכרת, אני מתפרצת, כל החיים אמרת שאני הבת של

אבא, רק שהיית חולה עם מחלה מפחידה סרטן בראש שאי אפשר ללכת,לדבר פתאום נזכרת להגיד לי

שאני דומה לך,  מה רצית להגיד לי, שיהיה לי גם  סרטן? שאני גם אמות מהר? שאני צריכה לנצל את

הזמן מהר? הכנסת לי את כל הפחדים שלך והלכת??

אימא שותקת אני נזכרת כשהייתה רבה עם אבא ,ריבים  אין סופיים, היא גם הייתה שותקת משחקת

בצמידים  לא עונה.

אני יודעת שהיא לא מבינה מה אני רוצה ממנה גם אני לא מבינה מה אני רוצה ממנה  הרי כבר מזמן לא

מתים מה שמפריע לי שהיא עוזבת אותי עכשיו והולכת לשי והילה , לא מה שקרה לפני מאה שבעים שנה

למה אני לא אומרת לה את זה? אני ממש לא יודעת לריב אנחנו מגיעים לשי בדממה אני משאירה אותה

שם ובורחת.

"לאה" היא קוראת אחרי. "נדבר ביום שישי" היא קובעת עובדה.

אני מהנהנת והולכת. שומעת אותה קוראת  אחריי "תיזהרי בדרך".

 

פרק שביעי – נחיתה רכה

 

אני חוזרת בלילה לדירה ריקה מכינה לי כוס תה, מפעילה את המוזיקה ויושבת בנדנדה.

דפיקה קלה, גדעון נכנס בזהירות רואים שהוא דואג ניגש אלי בזהירות.

רוצה מס'ג בגב? הוא שואל. אפשר חיבוק? אני שואלת בזהירות הוא לא מתקמצן הוא ניגש מחבק חיבוק

חם.

הדמעות שלי מתחילות לרדת לאט לאט, אני לא בוכה עם קול, אסור לעשות רעש, הדמעות יורדות אט אט

אני עוצרת את הנשימה כדי שלא תצא הצעקה.

אבל לאט לאט אני לא מצליחה לשלוט בזה וקולות הבכי נפלטים החוצה.

גדעון מלטף את שערי מנסה לנחם.

נצא לטייל? לטיול כוכבי?

אנחנו צועדים לאיטנו לכיוון גבעת הכוכב.

בהתחלה, אני לא מדברת אבל האוויר מזרים לי אנרגיה אני שואבת מגדעון אנרגיה ונטענת אט אט.

"קלקלתי לך את כל התוכנית? אני שוברת את השתיקה .קלקלתי תשעה חודשים של הכנה."

"זה לא מפריע לי, כבר סיכמנו עם שי שהוא ימשיך את המעקב. חבל לי בשבילך, שככה ויתרת כל כך

מהר. בקושי יומיים וחצי היית איתה."

"מה לעשות, היא לא אוהבת אותי אי אפשר להכריח אנשים לאהוב אותך זה הכול כימיה כמו בטבע יש

פרוטונים שהם נחשבים פלוס, יש אלקטרונים שהם מינוס , פלוס ופלוס דוחים אחד את השני ,מינוס ומינוס

גם לא מסתדרים רק פלוס ומינוס"

"דוגמא לא טובה את ואימא שלך לא דומות." גדעון חותך.

"איך התרכובות בטבע נוצרות?  אני מנסה הסבר לוגי  אחר. חומר אחד נותן אלקטרונים ,חומר שני מקבל

אלקטרונים והם משתפים את האלקטרונים ביחד לא כל חומר מתחבר עם חומר אחר צריך שתהיה

התאמה בין הרצון לתת לרצון לקבל. ככה גם ביני ואימא שלי, אין התאמה היא רוצה מישהו שיהיה צמוד

אליה אני חייבת אופציה לעוף"

"ממש נאום מרשים".   גדעון חושף חיוך עם גומות.

"היה צליל זלזול?".

"כן .זה נאום של פחדנית הייתה לך הזדמנות לתקשר איתה להגיד לה מה שיש לך בלב וברחת לא אמרת

לה כלום לא דיברת איתה על הכאבים, הכעסים שלך והפסדת  מתי תלמדי לדבר?"

"אני לא יכולה לשנות אותה  וגם לא לשנות את עצמי."

"את יכולה לנסות? לתקשר לעמוד על שלך את דאגת להביא אותה לעולם חזרה תודה היא אמרה לך?

עכשיו את סתם ממשיכה לכעוס עליה את חיה עם עצמך, את רוצה שהתסריט של העולם יהיה בדיוק כמו

שאת רוצה תני צ'אנס לאנשים תני לה אופציה לראות את הלב האמיתי שלך תפסיקי להציג שהכול בסדר

אף אחד לא מאמין להצגה שלך תגידי מה מפריע לך ."

"אני רוצה להיות ילדה טובה".

"את לא רוצה להיות ילדה טובה את רוצה שהכול יהיה בדיוק לפי התסריט שלך  אם האנשים אחרים לא

מתנהגים כמו התסריט שיש לך בראש ,את שולחת אותם לדרכם. אם תדברי אולי תביני מה קורה להם

בראש יש עוד תסריטים בעולם כשאת מתפרצת, כועסת עליהם אחרי שניתחת הכול בראש ללא תקשורת,

הם בכלל לא מבינים מה את רוצה, כי אף פעם לא אמרת להם אמרת לאימא שלך שאת רוצה להכיר אותה

לפני שהיא הולכת? לא אימא שלך - עד עכשיו לא מבינה למה את כועסת היא יכולה לנחש, אבל לא עדיף

שתגידי?"

"פחדתי, שאם אני אגיד לה את זה והיא בכל זאת תלך אני לא אוכל לסלוח לה אני עונה לו בלי לחשוב

אתה מבין ככה לפחות אני יכולה להאשים את עצמי מה היא לא יכלה לחשוב לבד? היא לא יכלה להבין  

לבד שאם כל כך הרבה שנים לא ראיתי אותה אני רוצה להיות איתה? אם אני אבקש, זה אומר שזה לא בא

מיוזמתה אני רוצה שהיא תרצה להיות איתי"

גדעון מדבר לאט שאני אפנים מה שהוא אומר. "את לא מבינה? אי אפשר לשלוט על אנשים עם גלי מוח

את חייבת ללמוד לדבר למה כל כך מפחיד אותך לדבר?"

"אני לא יודעת אני לא מבינה את עצמי"

"תחשבי מה יוצא לך מזה? בטח יוצא לך משהו מזה? למה ההתקרבנות הזו?"

"אין לי מושג רק כאב לב"

"אני רוצה שיאהבו אותי , אבל אני חושבת שהיא לא יכולה לעשות את זה  אני לא יכולה להכריח אותה לכן,

אני לא יכולה להיות לידה, אתה מבין? ההמצאה הבאה שלך צריכה להיות כדור התאהבות כדור שאתה  

נותן למשהו לשתות (זאת יכולה להיות סוכרייה) והוא מתאהב בך  נו מה זה קשה לעשות? או לפחות כדור

למחיקת זיכרונות לא רוצה לזכור הכול."

"תגידי, את זוכרת שסיפרת לי שאחרי שהכרת אותי הסתכלת על הכוכב הנוצץ וביקשת שנתחתן?"

"כן אני זוכרת  וגם את הצרות שעשית לי אני זוכרת" מיד אני מקלקלת

אני משתתקת. גם איתו אין לי כוח לריב .הוא מלטף  את שערי אני מתרפקת נמסה אני מרגישה שאני

חוזרת לשיווי משקל.

"איך הולך למוחמד וין וג'ני? "אני יוצאת מהקופסא שלי (או אולי שוב בורחת מלריב?)

"מוחמד החזיר את אום כול תום היא הייתה זמרת מעולה היא נהנית מהערצה, והוא מתמוגג מהמוזיקה

שלה ג'ני החזירה את סבא שלה, היא רצתה דמות אב לבת שלה."

"באמת? על האופציה הזו לא חשבתי בכלל."  אני קופצת בפליאה בראש חושבת שהפסדתי שוקולד לעצמי

באמת אני לא מבינה אנשים.

" ווין החזיר את אשתו ומהרגע שהיא יצאה, היא רבה איתו, למה לקח לו כל כך הרבה זמן היא מתחקרת

אותו מה הוא עשה כל הזמן הזה בלעדיה כואב הראש לשמוע אותם אם את שואלת אותו ,הוא מאושר, יש

לו עם מי לריב את חייבת להבין מריבות זה גם סוג של תקשורת את חייבת ללמוד לדבר לפני גיל שש

מאות." אני שותקת כרגיל מסתכלת על העיניים של גדעון ,לפחות כאן אני מרגישה בבית.

מחר יום שישי , מחר נריב.

 

 לגם של ריב

יונית מתעופפת בחדר הלוך ושוב.הלב שלי נצבט. אני כל כך רוצה לעוף.
"די" אני מנסה להרגיע אותה. שבי כבר בשקט את עושה לי סחרחורת.
היא מתישבת על השולחן. "את נשארת עצבנית" היא קובעת. כנראה הטיפול לא עזר. סתם לקחת אותו.
אני לא מתרגשת מההקנטה. "לא הבנת" אני מסבירה בסבלנות. הטיפול שקיבלתי זה טיפול בתקשורת לא נגד עצבים.
מצד שני עכשיו הפריע לי שעפת ואמרתי לך, את רואה זה סימן שהטיפול הצליח.
"מה פתאום את עושה טיפולים בגיל מאתיים? מה נזכרת עכשיו?"
יונית שונאת שינויים. אנחנו חברות כבר מאה חמישים שנה היא מפחדת שאני אשתנה. רק מהרעיון שעשיתי טיפול
מחרפן אותה כאילו אני אדם אחר.
"רוצה פירורי לחם?" אני מנסה להרגיע אותה ואולי לשנות נושא.
"את מנסה להרגיע אותי? את רואה לא השתנת? בשביל מה את עושה טיפולים. לכי תדעי איזה תופעות לואי יהיו לך.
את ממש לא אחראית.
אני מכינה לה פירורי לחם, היא מדברת ואני לא באמת מקשיבה, בלב אני יודעת שזה סימן שהטיפול לא הצליח.
אני מנסה להסביר ליונית בכל זאת את מהות הטיפול.
מאז שאמא חזרה, למרות שאנחנו לא מדברות הרבה רק פעם בשבוע ביום ששי העולם שלי השתנה.
כאילו הצדק חזר לעולם. מעין רוח של תקוה נושבת בתוכי שגם אני יכולה להשתנות לתקשר טוב יותר עם כולם עם אמא
עם שאול עם כל האנושות. אז הלכתי לטיפול.
עכשיו יש טיפול גנטי חדש. לוקחים חמש גלולות פעם בחודש. בנתיים קיבלתי רק שתיים.
כל גלולה נצמדת לגנים ומטביעה את חותמה.
הגלולה הראשונה אמורה לתת לי מודעות עצמית. להבין מה אני רוצה. להפסיק להיות ממוקדת במה אנשים רוצים ממני
ולהתחיל לחשוב מה אני רוצה בחיים.
הגלולה השניה תגרום לי לבטא את עצמי, בטון הנכון במנעד הנכון.
הגלולה השלישית תגרום לי לקחת את עצמי פחות ברצינות להבין שאני חלק מעולם גדול ולא מושלם
ולקחת את החיים בהומור ולקבל אותו כמו שהוא.
הגלולה הרביעית תגרום לי להקשיב. באמת להקשיב. לשמוע מה אחרים אומרים. אחרי שאני אדע להקשיב לעצמי יהיה לי יותר קל 
לשמוע אחרים.
והגלולה החמישית אמורה לתת לי שיווי משקל. לדעת למצא את המרחק / התקשורת מול כל אדם. כי מול כל אדם יש תקשורת שונה
שמותאמת לו.
יונית אוכלת את הגרעינים.זהו ובסוף תהיי מאושרת? היא שואלת
לא . אני עונה בצער. את זה עוד לא המציאו אבל זה יתן לי רגעים , טיפות של אושר.
"חרטה, ברטה, זה הכל עניין של כמיה, או שאתה אוהב מישהו או שלא, אני לא מאמינה בשטויות האלו. עכשיו בגיל מאתיים התחלת להאמין בזה?
אני מוזגת לי כוס תה. התעיפתי מהדיבורים. תמיד הייתי עצלנית דיבורים. לדבר עם עצמי תמיד היה לי הכי קל.
אין לי כח לשכנע אותה. אני את שלי אמרתי אם היא רוצה להאמין שתאמין אם לא לא.
השתרר מן שקט כזה מביך בחדר. אני שותה היא אוכלת.
שאול לפתע התפרץ לחדר. מה נשמע? הוא שואל?
"בסדר" אני עונה. "אתה יודע שאול, זה מפריע לי שאתה נכנס לטריטוריה שלי בלי אזהרה. תאותת קודם תחכה לשמוע אם זה מתאים לי. ואז תבוא.
יונית ושאול בהלם. שאול מתרגז. "שהיית צריכה אותי לא דיברת ככה"
יונית מנסה להגן עלי " היא לוקחת טיפול תקשורת, היא לומדת להגיד את האמת"
אני מפריעה לה באמצע. " אל תגני עלי , אני צריכה לדבר בשביל עצמי", " אתה חשוב לי אבל הטריטוריה שלי חשובה לי מאוד אתה צריך להיות מודע לגבולות 
, שאתה נכנס זה מפריע לי"
"כל מה שאני מבקשת זה שתתחשב ותאותת קודם"
שאול מתאדה.
יונית בוחנת אותי. " כל הכבוד" יוצא לה מהפה.. אני גאה בך שכנעת אותי. את לא באמת השתנת אבל זה כיף לשמוע שאת אומרת מה שאת רוצה.
אני לעומתה לא מתלהבת. "ןמה אם שאול לא יחזור יותר? אני מפחדת לא סתם לא דיברתי מאתיים שנה.
אני מפחדת להראות את עצמי לעולם. אני עצמי לא מתלהבת מעצמי.
יונית אבל ממשיכה להתלהב. "כמה כדורים לקחת שתיים? תמשיכי אל תוותרי. אני עדיין מאמינה בכמיה אבל הכדורים האלו כמו שמן,
משמנים קשרים שיהיו יותר טובים.
"זהו שמעת שיחה של שתי דקות והמרת את דתך?"
"לקחת שני כדורים וסוף סוף את אומרת את דעתך, זה מגניב במיוחד. אהבתי מה שאמרת לשאול. אני לא יודעת איך אני אגיב שתעשי את זה לי
אבל בנתיים אני מאוד מרוצה.
שתינו צוחקות.
בלב צלצלה לי נקודת אושר קטנה.
ועכשיו עמוק בלב אני יודעת שבגיל שלוש מאות אני אסתדר מצויין עם שאול ואמא וגם יונית תהיה שם ואולי בגיל ארבע מאות
אני אסתדר מצויין עם כל תושבי העולם...

מוקדש לסבתא אביבה שהייתה עושה מרק נורא טעים.  מרק ירקות.
אחרי הבישול ריסקה את הירקות והוסיפה למרק.מרק כתום בטעם גן עדן. 
ככה סבתא הייתה גם בחיים היה לה טעם מתקתק היא קיבלה אותך כמו שאתה  בלי דרישות, בלי ציפיות, 
רק שתחיה, תאכל, תהיה בריא ותלבש סודר.

 

למדענים העתידים סבתא אביבה קבורה בחלקה תשע בירושלים...

חוטים דקים

שם בשמים 
בפינה הימנית
יושבת מלאכית
ורוקמת חוטים 
 משקיעה בכל חוט 
הרבה נשמה
ונוצרת אותם
בקופסא לבנה.

בלילה יורדת
בלאט למשימה
רוקמת זוגות
ברקמה עדינה

 

 

פעם אהבתי אני כמעט בטוחה
פעם אהבתי אני כמעט בטוחה
פעם אהבתי אני כמעט בטוחה

אולי הוא יגיע אלי משמים
אולי הוא יציץ מפינת הרחוב
אולי רק כשאעצום עיניים
יעטוף את הלב כמו אתרוג
ואני יוכל לאהוב

פעם אהבתי אני כמעט בטוחה
פעם


========


FOR THAT FLY
THE WORD WHY
DOESNOT EXISIT
I WONDER WHY
I FIND IT SO HARD
TO STOP THINK
JUST BE ALIVE


מים שאו אותי
אני רוצה רק לשוט
מים שאו אותי
אני רוצה רק לשוט

כשהמבול יסתיים
והיונה שוב תבנה קן
אני יעוף כמו נוצה
לאן שאני רוצה


-----------
-----------

=======================================================
יש אנשים שנולדו לדבר
אני נולדתי לשתוק
שקט רועם ושקט שקט
שמתפזר בכל מקום
רק האותיות אט אט מתחברות

כוס קפה

זה התחיל ברחש כזה קטן כאילו האדמה רועדת. שלג התחילה לנבוח ורצה לחלון.
אני הוספתי סוכר לקפה. עקבתי אחריה במבט.. דרך החלון ראיתי את העץ  מסתובב סביב עצמו כמו סביבון.
בהתחלה לאט, אבל עם הזמן הגביר מהירות, עד שניגשתי לראות.. ראיתי אותו כבר בשלב שהוא מוציא שורש אחד מהאדמה
ומניח אותו קדימה כאילו אוטוטו הוא מתחיל ללכת.
באותו זמן חלף על הכביש עץ בהליכה כזו שמרעידה את כל הרחוב.
 לא צעקתי..  פשוט בהיתי... 
רק הכלבים בשכונה נבחו..מהפה זרם לי רק מלמול "מה קורה פה ?"
השחרור שגר בעץ עם אשתו כבר כמה שנים נעמד על המעקה וענה "נמאס להם" בעברית טובה בלי שום מבטא.
מוזר שזה מה שהטריד אותי באותו רגע.
אני זוכרת את ההמולה שהם עשו כשהקן שלהם נפל לדשא. קן אליפסי עגול וגדול , קשה להאמין שהם בנו אותו.
"האוויר מזוהם, כל הזמן יותר חם הם מחפשים מקום אחר.." השחרור מנער אותי מהמחשבות.
אבל לאן הם ילכו? 
"אין לי מושג, הם לא מדברים טוב.. קשה להבין אותם.. אין להם מנהיג הם רק יודעים שמשהו חייב להשתנות.
יש כמה עצים מפחידים , הגדולים בעיקר, לא הייתי רוצה לעמוד להם בדרך יש לך עברית  טובה....הפרעתי לו.
"כל הזמן לומדים.. יש לי גישה לשפות.."
בנתיים עוד עצים התחילו לעבור ברחוב, כולם צועדים אחד אחרי השני הדשא רדף אחריהם 
והפרחים הלכו בזהירות בינהם
העציצים מהגג ירדו במדרגות וסימנו לי לפתוח להם את הדלת. 
פתחתי , אני לא מכריחה אף אחד להישאר אצלי בבית.

בכל זאת זה היה קצת מעליב.
חזרתי לשתות את הקפה. גם שלג נרגעה והתישבה לידי...
השחרור אמר "עולם מוזר" זה מה שיש לך לעשות?
שלג נבחה "האו" והסתכלה לי בעיניים.

 
====================

==========

רק על עצמי לדבר ידעתי
לדבר ולדבר ואת הראש לחורר
אחרי שאני מוציאה לכולם את המיץ
אני יושבת מול הים
קדה קידה לאלוהים
ושואלת
"נכון אין כמוני בכל היקום?"

אלוהים מחייך ואומר
אבל ביננו כל יצור הוא יחודי
יש כאן מילארדים
ולא תמיד יש לי פנאי
את צריכה ללמוד להסתדר לבד.

אוי באמת אבל אין כוחות
אני רוצה שהכל ילך על מי מנוחות.
תן לי מטה פיות
עם שלוש משאלות
אתה מאוד עסוק
ולי יש כמה רעיונות

תעשי טובה תפסיקי כבר לבכות
אם יש לך תלונות תתחילי לעשות
תסתכלי שם באופק
ציפורים נודדות
נכון הן מגניבות?
שיהיו לך חיים מעולים
אני חייב לחזור לעננים.
בהצלחה בכל מה שתעשי.

אני נשארת מתוסכלת
זה לא בסדר
אלוהים לא אחראי
אני לא הייתי משאירה
אותי לבדי.
אני קדה קידה אחרונה
אין ספק שהים הוא יופי של יצירה
והולכת לדרכי
מנסה לכתוב שיר משלי.

שאני כאן על פני האדמה
לילה טוב
חלומות פז
יש לי ילדים קסומים
שמור אליהם
ותן להם חיים טובים