אמרי שפר כ"ט תמוז ה'תשע"ח

אם האדם חש חרדה בשל צרה שבאה עליו, העצה היא – 'ויחנו במקהלות' – להתחבר עם חברים וידידים, ואז 'וייסעו מחרדה' – החרדה תתפוגג" (הסבא מרדושיץ)

     במשנ"ב (רנ, ב) מובא, שיש מצווה לטעום ממאכלי השבת. ולגבי טעימה בערב שבת שלאחר ר"ח מתבשיל בשרי, בשו"ת התעוררות תשובה (ח"ב, קסט) ובשו"ת עין אליעזר (סי' מח) אסרו, אא"כ טועם ופולט, מבלי לבלוע. ובאור לציון (ח"ג, כו, ד) התיר גם לבלוע, כיון שכוונתו רק ל 'טועמיה חיים זכו'. וכ"כ בחזו"ע (עמ' קעה), ע"ש בראיותיו. וכן התיר הגר"ש ואזנר זצ"ל.

     גם אם זכיתם במקום עבודה "קבוע", אל תשכחו שהכול זמני, כידוע.  

     המגיד מטריסק היה רגיל לומר רמזים וקיצים על זמן ביאת המשיח. פעם אחת נפגש עם אחיו, רבי יצחק מסקווירא. אמר לו רבי יצחק: "אחי, שמעתי שאתה אומר קיצים!". ענה לו המגיד מטריסק: "אינני אומר דבר. רק שכשאני פותח חומש, רואה אני בו תיכף שהמשיח צריך לבוא, ואני אומר להשם יתברך – אבא, כך כתוב בתורה, שכבר בא הזמן של ביאת המשיח". אמר לו רבי יצחק: "כיום אין צורך לפתוח את החומש. דיי שפותחים את הלב היהודי, ותיכף ומייד רואים שהמשיח כבר מוכרח לבוא".

השכנת שלום (פניני עין חמד, גיליון 691)

     להלן סיפור המעובד מתוך 'ווי העמודים' שיש בו כדי ללמדנו על כך: הגאון רבי רפאל בנימין לווין זצ"ל (בנו של הגאון רבי אריה לווין זצ"ל, אשר שימש שנים רבות דיין בבית דין בירושלים וכן כמנהלה הרוחני של ישיבת 'בית אריה'(.  סיפר מאן דהו כי הייתה לו בעיה של שלום בית, ולמרות שלא אמר ולא רמז לרב דבר, הצדיק פנה אליו ואמר: " אתה שלום וביתך שלום וכל אשר לך שלום!". ולאחר שאותו אדם סיפר זאת לרעייתו, הבעיה נפתרה על הצד הטוב. סיפר בנו (בספר 'זיכרון תפארת רפאל' עמוד תסב) מעשה מופלא איך שהצליח רבנו להשכין שלום-בית עם דבר קטן לאחר שהבין את שורש הבעיה של אותו זוג. 

      באחד מן הימים באו לפניו בני זוג, הללו היו נשואים כשנה בלבד, ובקשתם בפיהם - לסדר עבורםַ גט. חברי בית הדין דנו בעניינם וניסו לעשות בראש ובראשונה שלום בית בין בני הזוג. אך לצערם, לא היה עם מי לדבר. שניהם היו נחושיםַ להתגרש ויהיַ מה. הדיינים ,לאחר שראו שאין ברירה, קבעו להם זמן לדיון בעוד כחודש שבמועד זה יכתבו את הגט.  הדיין הגאון רבי רפאל לווין זצ״ל כאב מאד על כך,והוא גמר אומר בלבו לנסות להניאם מהחלטתם,

     בגמרַ הדיוןַ הואַ יצא אחריהם וביקש מהם לסור למעונו בערב, שכן חפץ הואַ לדברַ עימהם.  כשבאו אליו שאל אותם לפשר הסיבה האמיתית שברצונם להיפרד, והשיבו: הסיבה אינה משום מחלוקת ומריבה, אלאַ משוםַ שחשו, שאיןַ ביניהםַ שיחהַ משותפת, וכל אחד מרגיש שהוא חי לעצמו ושקוע בענייניו, דבר זה גרם לרוחַ נכאיםַ בבית, עד ששובַ הםַ לאַ ראו כלַ טעםַ להישארַ יחדַ והחליטוַ לאחרַ שיחהַ ביניהםַ להיפרד . ר' רפאל חשב לרגע ואז הבזיק רעיון בראשו: "יש לי עצה עבורכם, הנה ידוע, כי בשינוי השם משתנה מזלו שלַ האדם, אולי תסכימו לעשות שינוי השם לאחד מכם, ואזַ נקווה, שיועילַ הדברַ לשינויַ מזלכם, יכולים אתם לקחת עצה זו כניסיון בלבד, אם יועיל הדבר לשינוי המצב מה טוב, ואם לאו עשו כלבבכם".

     בני הזוג הסכימו לעצה, שכן אם לא יועיל - גם לא יזיק, ור' רפאל הציע, שיעשוַ לאשה שינויַ השם, ויוסיפוַ שםַ עלַ שמה, אלא שפנה אל הבעל והוסיף: "שמע נא, גיסי מרן הגרי"ש אלישיב סובר, שכדי שיחול השינוי השם על פי ההלכה, צריךַ להשתמש בשם החדש בתקופה של שלושים יום, לכן לתועלת העניין עצתי, שתקפידַ להשתמש בשםַ החדשַׁ למעןַ יחולַ השינויַ השם". "ולכן במשך היום בכל פעם שאתה נכנס הביתה, ואתה אומר לאשתך שלום או בוקר טוב וכד', תקפיד מעתה בתקופה הקרובה להוסיף את שמה החדש, ותאמר לה, שלום רחל לאה, או בוקר טוב רחל לאה, צהריים טובים רחל לאה, וכך יקבל שינוי השם תוקף הלכתי, ובעוד זמן מה תשובו אליי לראות, מה קורה  “. 

     בני הזוג שמעו לעצתו של הצדיק, ולאחר תקופה קצרה שבו אליו, כשהם מאושריםַ ושמחים באומרם: "אכן מצבנו השתנה לבלתי היכר, כיוון שעצם אמירת השלום והבוקר טוב בכל פעםַ בשמהַ החדשַׁ גרםַ להידברותַ ושיחהַ משותפתַ בינינו, והדבר הוסיףַ והתחזק מיוםַ ליום, עדַ שכבר איןַ לנוַ סיבהַ וטעםַ להיפרד". באמת זאת הייתה כוונתו של ר' רפאל, אלא שרצה להלביש זאת בסגולה של שינוי השם. ומששמע,שהדברַ הצליחַ ליבוַ עלץ בשמחהַ שזכהַ להשכיןַ שלום בעודַ ביתַ בישראל.

החוויה היהודית

http://h-y1.coi.co.il/

 http://dosanova.co.il/

חרדה,צרה,עצה,במקהלות,מאכלי השבת,טעימה,ערב שבת,רמזים,קיצים,ביאת המשיח,

אמרי שפר כ"ח תמוז ה'תשע"ח

 בליל תשעה באב, ביקש עיוור מאחד המתפללים, כי יסייע לו ללכת לביתו. האיש דחה אותו בטענה כי עדיין לא סיים את אמירת הקינות.  שמע הרה"ק רבי יחזקאל מקוזמיר את חילופי הדברים,  ואמר לאיש: המשך לקונן, אבל לא על חורבן בית המקדש, כי אם על חורבנך הפרטי, שכאשר יהודי הזקוק לעזרה מבקש ממך טובה, אתה דוחה אותה, ואינך מוכן לסייע לו.

         דברי־סופרים כדברי־תורה הם, ויש לשמוע אותם כשם ששומעים דברי אלוקים חיים.

     בגבולותיה של ארץ ישראל מצוי ים כינרת מחד וים המלח מאידך.  זה לעומת זה: ים שוקק חיים ומימיו מתוקים, לעומת ים המוות שמימיו מלוחים מאוד.  מה ההבדל בין שניהם ? מסביר הגה"ק רבי אלחנן וסרמן הי"ד: ים המלח מקבל את כל מימיו מבחוץ ואינו מעביר מאומה הלאה. מי שהוא רק 'מקבל' - אינו מוצא טעם בחייו )מימיו מלוחים(וסופו שמתנוון )ים המוות שאין בו בעלי חיים(.  אולם ים הכינרת - למרות שהא מקבל את מימיו מאחרים - הוא 'נותן' את מימיו הלאה . מי שנותן לאחרים - זוכה לחיים בעולם הזה ובעולם הבא! )במחשבה תחילה(

     בחמישה דברים האב זוכה לבנו ומוריש לו אותם, א': נוי. ב': כח. ג': עושר. ד': חכמה. ה': שנים. והרשע מעביר לבנו את היפוכן של דברים הללו. (בעל הטורים , פ' בהעלותך פי''א פי"ב(

הפרופסור והתפילין (מתוך 'משכני אחריך', שמות(

     הגאון האדיר רבי יחזקאל אברמסקי זצ"ל לקה בליבו. למיטתו הוזעק פרופסור מומחה למחלות לב, יהודי גרמני, בן למשפחה מתבוללת, שהיה רחוק מאד מכל ענין שריח יהודי עולה ממנו.

     באחד הבקרים נכנס הפרופסור לחדרו של הרב, ומצא אותו יושב ולומד כשהוא מעוטר בתפילין . נעץ בו הפרופסור מבט משתומם, ושאל את בן הרב שעמד לצידו: "מה זה? מכשיר אלקטרודות חדש? מי נתן לכם מכשיר כזה? יש עוד פרופסור שמטפל בו?" " לא, לא" – מיהר הבן להסביר – "אלו הן תפילין". " מה פרוש תפילין? כוונתך לקוביות הללו? ומהם החוטים השחורים?  חשבתי שזו אינפוזיה..." – הרופא היה בור ועם הארץ בכל הנוגע לעניין כולו.  השיב לו: "הקב"ה ציוה את ישראל להניח תפילין. כל יהודי צריך להניח את הקוביות האלו על ראשו ועל ידו" . "לא הבנתי. תוכלו להסביר לי יותר?" – החזיר הרופא, הוא לא שנא את היהדות משום שבכלל לא ידע מהי, ומאחר שכבר הספיק להכיר את החולה המיוחד שלו, הבין כי הוא לא עושה סתם פעולות חסרות פשר, ויש משמעות לתפילין הללו.   

     החל הרב אברמסקי להסביר: "הקב''ה הוציא את בני ישראל ממצרים והציל את הבכורות, ואמר: "קדש לי כל בכור" (שמות יג, ב), וציוה : "והיה לך לאות על ידך ולזיכרון בין עיניך" (שם ,ט). דרך קיום מצות תפילין אנו נקשרים אל ה' ". "אני לא מבין, מה נותנות הקוביות הללו לקשר הזה" – הגיב הרופא – "בשביל מה צריך לעשות כך?" " בשביל להרגיש את הקשר בין האדם לקב"ה" - ענה לו הרב. " ולמה לא יקשור אדם את עצמו בלי תפילין?" – טען הרופא – " אני לא מבין!"  הרהר הרב אברמסקי לרגע ואמר: "האמת היא, שכמה שארצה להסביר לך לא אוכל. ההסברים שלי יובנו רק אם אתה בעצמך תעשה את הדבר. קח תפילין, תניח אותם במשך עשרה ימים, ולאחר מכן נשב ונדבר, ואסביר לך את העניין כולו".

     הרופא הסכים. לקח את התפילין שנתנו לו, שמע בתשומת לב את כל הסברי הרב איך בדיוק להניח. קיבל גם סדור שבו סימן לו הרב את ברכות השחר וברכות התורה, כדי שיקרא גם אותן מדי בוקר.  כבר באותו יום הקפיד לבצע את ההוראות.  כשאמר את ברכות השחר ניסה להבין מה הוא אומר. "אשר יצר את האדם בחכמה וברא בו נקבים נקבים..." כרופא, ובפרט רופא לב המכיר היטב את חלל הלב, היו הדברים הללו קרובים לליבו. התפעלותו הלכה וגברה – יש כאן מגמה רפואית בברכות... איזה יופי...  אמר את ברכות התורה, קרא 'שמע ישראל', 'ואהבת', כל מלה הטעים עד שחש במתיקותה . כל אותו היום ליוו אותו מילות הברכות הללו, ולעת ערב, כשסיים את המשמרת שלו, קרא לאדם דתי ממכריו, וביקש כמה הסברים מינימלים.  דרכו נודע לו שיש גם ציצית שכל יהודי מתעטף בה עם שחר. " איזה יופי!" – התפעל – "ומה עוד?" - " יש בית כנסת שבו מתפללים" ... - "תוכל לקחת אותי אתך?"  בשבת הקרובה הלך הפרופסור לבית הכנסת, ואגב כך למד שבשבת לא מניחים תפילין... הוא ביקש הסברים, וכך הכיר חלקים נוספים ובלתי מוכרים מן התפילה.  חלפו עשרה ימים, והוא לא חזר אל הרב אברמסקי. כעבור חודש הגיע הרב לבדיקה נוספת, מאחר שלא ידע אם הפרופסור קיבל את המלצתו להניח תפילין, נמנע מלשאול על כך. אך הפרופסור לא שכח. הוא הושיט את התפילין שהביא לו הרב, הודה לו נרגשות וסיפר: "כבר איני זקוק להן. יש לי תפילין משלי, יש לי גם ציצית, ובשבת אני מגיע לבית הכנסת. אינך חייב להסביר לי עוד, יש לי כבר תשובות לכל שאלותיי     "...

     זהו כוח טהרתה של התורה! קיום המצוות משרה על האדם קדושה עד שהדברים מתיישבים ישירות על הלב, ואין לו צורך בהסברים שכליים.  כשאמרו ישראל: "נעשה ונשמע", וקיבלו על עצמם עול תורה, הם התקדשו והיטהרו כמלאכי השרת, וכאדם הראשון קודם החטא. שוב אין הם זקוקים להסברים, שאלותיהם הוסרו, והם זכו לדבוק בהקב''ה באמת ובתמים.

החוויה היהודית

http://h-y1.coi.co.il/

 http://dosanova.co.il/

תשעה באב,עיוור,מתפללים,יסייע,ללכת,אמירת הקינות,בית המקדש, דברי־סופרים,דברי־תורה,ים כינרת,ים המלח,מתוקים,מלוחים,

אמרי שפר כ"ז תמוז ה'תשע"ח

בפסוק זה רמז לעניין 'מדה כנגד מדה', וכך מפרשו בעל ה"גבעת שאול": "ודעו חטאתכם" - איך תדעו מהי חטאתכם, באיזו עברה נכשלתם? - לפי "אשר תמצא אתכם", לפי העונש אשר מצא אתכם. העונש בא בהתאם לחטא, וממילא הוא מעיד על החטא.

     דאגות רק עושות לך קמטים,  וזה עוד דבר שצריך להדאיג אותך.

     ”דאג לעולם הבא שלך, ולעולם הזה של חברך“.

     דאג לקבל את מה שאתה אוהב אחרת תאלץ לאהוב את מה שאתה מקבל.

הילדים יראו דוגמא  . )מתוך 'ברכי נפשי', בעריכת הרב משה מיכאל צורן(

     זכורני מעשה שהיה לפני שנים רבות בכולל 'בית דוד' עם אברך שהיה אחד מגדולי השקדנים, וממש לא פסק פומיה מגירסיה. פעם, בשעות הצהרים, צלצל הטלפון הציבורי בכולל, ועל הקו הייתה אשתו של התלמיד חכם ההוא, שביקשה שיקראו לי.  משעניתי לטלפון, סיפרה אשת הת"ח שהיא עובדת כמורה בבית ספר בישוב מרוחק, וזמן הנסיעה מהישוב ההוא לבני ברק הוא למעלה משעה. " זה עתה הגעתי מהעבודה , וכולי מיוזעת ועייפה, וכאשר רציתי לפתוח את דלת הבית,  שמתי לב ששכחתי את המפתח בבית הספר", סיפרה האישה. " בדרך כלל יש לנו שני מפתחות נוספים אצל שני שכנים, אבל רצה השי"ת ושניהם אינם בבית, ואני נמצאת במצב מאוד קשה, כאשר הילדים הקטנים שזה-עתה שבו מהגן והחיידר, נמצאים לידי, וכולם רוצים להיכנס הביתה,  והדלת סגורה".

     הצדקת הזו המשיכה ואמרה, שהיא אינה רוצה לבקש מבעלה שיבוא הביתה עם המפתח, "כי אני סבורה שהילדים הקטנים שלנו צריכים לראות דוגמא למסירות נפש לתורה, ולדעת שגם במצב כזה, כאשר המפתח כל כך חסר לנו, אין אנחנו מטריחים את האבא הלומד תורה להגיע עם המפתח". האישה שאלה האם יש לי עצה עבורה, כיצד להתנהג.  שמרתי את הדבר בליבי זכורני שהתפעלנו מאוד מהנהגתה של אשת-חבר שכזו, שגם כאשר אגלי הזיעה נוטפים ממצחה, לאחר יום עבודה קשה הרחק מן הבית, אין היא רוצה להטריח את בעלה . והקב"ה ראה את כל זאת, ובאורח-פלא זימן אלינו לכולל טלפון נוסף,  שהגיע הפעם מבית החולים 'בילינסון', ושם ביקשו מאיתנו תשובה לשאלה דחופה, והוצרכנו לנסוע לבית החולים, ומכיוון שכך – לקחתי איתי את המפתח , ובדרך לבית החולים בפתח תקווה סרתי לבני ברק, ומסרתי את המפתח למעונו של הת"ח. כך ניצלו האישה וילדיה,  מסבל רב.

     לאחר המקרה ההוא, החלטתי לשמור את הדבר בליבי, ולראות כיצד ישלם השי"ת את שכרם של בני-זוג צדיקים שכאלה. לא יתכן, אמרתי בליבי, שהקב"ה המשלם שכר טוב ליראיו, לא יפרע להם שכרם משלם.

     חלפו שנים רבות, והאברך המשיך לשקוד על תלמודו יומם ולילה, כשאשתו מסייעת לו ומסירה מעליו את כל ההטרדות וההפרעות.  יום אחד הגיעה אלינו פנייה מאחד מבתי הדין החשובים, ובה הודיעו שהם מחפשים דיין למשרה שהתפנתה בבית הדין שלהם.  אנשי בית הדין ביקשו לברר על האברך ההוא, ושאלו האם אנחנו ממליצים עליו למשרה הנכבדה, והאם הוא ראוי למלא את תפקיד הדיין.  בודאי שהמלצנו עליו בכל פה, והאברך הפך לדיין מן המניין בבית הדין ההוא, ומעמדו עלה לאין ערוך.  כעבור עוד תקופה, קיבלנו פנייה נוספת, והפעם מאנשי עיר פלונית, המעוניינים למנות את הת"ח-הדיין לרב ומורה צדק בעירם, ושאלו את דעתנו לכך. גם הפעם הענקנו למינוי המלצה חמה, והוא קיבל את המשרה התורנית הנכבדה.  התקיים באשה ההיא הפסוק במשלי (פרק ל"א פסוק כ"ג) 'נודע בשערים בעלה בשבתו עם זקני ארץ'. וברוך משלם שכר טוב ליראיו.

החוויה היהודית

http://h-y1.coi.co.il/

 http://dosanova.co.il/

דאגות,קמטים,עולם הבא,עולם הזה,לקבל,אוהב,תאלץ,לאהוב ,מקבל,השקדנים,הטלפון הציבורי,

אמרי שפר כ"ו תמוז ה'תשע"ח

ויאמר אלעזר הכהן אל אנשי הצבא הבאים למלחמה. שואלים, הרי זה היה לאחר המלחמה, והיה צריך לכתוב, "הבאים מהמלחמה", ומתרצים, שאפילו שיש מלחמה גשמית, עדיין יש גם מלחמה רוחנית עם היצר-הרע עד סוף ימיו, וזהו שכתוב "הבאים למלחמה" סיימתם את המלחמה הגשמית, אך עדיין אתם במלחמה הרוחנית. )מש"ת(

    בפרשה זו יש רמז על חנוכה, כי המסע ה כ"ה, הוא ח שמונה, רמז לחשמונאים שניצחו בכ"ה בכסלו (הגרי"ח זוננפלד(.

    גנב הזמין פנקס צ'קים וביקש לכתוב מאחורי כל צ'ק תפילת הדרך ולהדגיש את המילים "ותחזירני לשלום"...

    גן חיות: מקום שהוקצה לבעלי חיים כדי ללמוד את מנהגי בני האדם"

ה'הרוג' נעלם (על-פי סיפורו של מנשה ז'נשווילי למיזם של חברת JEM , 'המפגשים שלי ')

חמש המילים שהרבי אמר לו הלמו בראשו כפטישים. "שלח את היין לאבא שלך". נורות אזהרה נדלקו במוחו. מרוב תדהמה נעתקה לשונו. "שלח את היין לאבא שלך!", שב הרבי על דבריו, כמו ממתין לתשובה חיובית. נבוך, הוא לא השיב דבר. כשהרבי חזר ואמר בשלישית: "שלח את היין הזה לאבא!", הוא החל לרעוד בכל גופו.
מנשה ז'נשווילי היה בן ארבע-עשרה כשהוריו שלחו אותו בשנת תשל"ג ללמוד בישיבת 'תומכי תמימים' שבאושן פארקווי ניו-יורק, לא הרחק מחצר הרבי מליובאוויטש. הוריו והורי עוד תשעה-עשר מחבריו, שעלו ארצה מגאורגיה, ביקשו למלט אותם מההידרדרות הרוחנית שסחפה את ילדי העולים בארץ.
המרחק מהמשפחה לא היה קל למנשה הצעיר ולחבריו, אך צוות הישיבה עשה הכול כדי להנעים לתלמידים את השהייה שם. בכל שבת התפללו במחיצת הרבי והשתתפו בכל התוועדות. הם אף זכו למחווה מיוחדת כשנתקבלו ל 'יחידות' עם הרבי כמה פעמים. הרבי התעניין מאוד בשלומם. הנערים חשו את אהבתו אליהם.
זה קרה בשנת תשל"ד, בחג האחרון של פסח. כרגיל, הרבי קיים התוועדות שנמשכה שבע שעות, ובה נשא דברי תורה וחסידות עמוקים. בתום ההתוועדות ותפילת ערבית הבדיל הרבי על היין, והחל בחלוקת 'כוס של ברכה' – מזיגת יין מגביעו לאלפים.
כשהגיע תורו של מנשה הרים הרבי את עיניו והביט בו. חיוך עלה על פניו. כשמזג לכוסו את היין אמר: "שלח את היין לאבא שלך". בכל פעם שמנשה קיבל יין מהרבי, הקפיד לשלוח ממנו לאביו, וגם עכשיו התכוון לעשות כן. מעולם לא אמר לו הרבי במפורש לשלוח מהיין לאביו. לכן חש תחושת חרדה בלבו. עם זה התעודד: אם קרה דבר מה לא טוב, הרי שהרבי כבר טיפל בזה...
מנשה מיהר אל הטלפון הקרוב. להוריו של מנשה לא היה טלפון בבית, ולכן הוא התקשר לביתו של שכן. ברגע שהלה קיבל את השיחה, שאל מנשה: "תגיד, הכול בסדר עם אבא?!".. השכן השיב: "אבא לא בבית".
תשובתו המתחמקת הגבירה את הדאגה בלבו של מנשה. הוא הוסיף ללחוץ על השכן, אך קיבל תשובות מעורפלות. למחרת התקשר שוב, וכך ביום הבא, ותמיד נתקל בהתחמקויות. בשלב מסוים איבד מנשה את סבלנותו. "אם לא תספר לי בדיוק מה קרה לאבי, אתקשר אליך כל דקה. לא אתן לך מנוחה!", איים.
"עוד מעט יחזור אביך ואתן לו לדבר איתך", הבטיח השכן. מנשה יצא לרחוב, ושם פגש יהודי מישראל ממוצא גאורגי. "ראית בעת האחרונה את אבי?", שאלו מנשה. "כן", השיב הלה, "ראיתיו בשדה התעופה. הוא היה חבוש ביד ובראש".
מנשה נחרד: "הוא הלך על רגליו?". "כן!", ענה האורח, "הכול בסדר. הוא גם עשה לי שלום".
רק לאחר מכן, כשעלה בידי מנשה לשוחח עם אביו, נחשף הסיפור המלא, שהותיר אותו נפעם ונרעש.
זה היה בבוקר אסרו חג בארץ ישראל. דניאל ז'נשווילי, בעל מונית, הסיע את חכם רפאל אלאשווילי, רבם הראשי של יהודי גאורגיה בישראל, ואת רעייתו, לירושלים. הנסיעה התנהלה כשורה.
בעליות לירושלים הופיע פתאום בנתיב הנגדי אוטובוס שדהר במהירות גבוהה במורד הכביש, ונראה היה שנהגו איבד שליטה עליו. דניאל זיהה מיד את הסכנה. הוא עצר את הרכב וצעק לנוסעים לברוח החוצה. בעודו עסוק במילוט הנוסעים לא הספיק למלט את עצמו. האוטובוס פגע במונית בעוצמה, וגלגליו עלו עליה ומעכו אותה לחלוטין.
כוחות ההצלה שהוזעקו למקום חילצו את הנהג שלא ניכרו בו סימני חיים.. הם כיסו אותו בסדין וחשו לטפל בפצועים קל יותר, חכם רפאל ורעייתו, שנפגעו קל ומצבם היה טוב. כשסיימו לבחון את מצבם, חזרו לטפל בפינוי הנפטר. הרימו את הסדין, ונרתעו בבהלה: המת נעלם!
באותה עת התחוללו מאבקים בעניין ניתוחי מתים. בני משפחות דתיות חטפו את גופות קרוביהם, כדי למנוע את נתיחתן. זו גם הייתה סברת אנשי ההצלה בזירה. הם ראו אדם שמתהלך בשטח ושאלו אותו: "אולי ראית את הנהג?".
"אני הנהג", השיב הלה. המחלצים לא האמינו למראה עיניהם. "לא ייתכן!", השיבו, "הרי כיסינו אותך בסדין!".
בעוד האב מספר לבנו את שאירע,   החל מנשה לתחקר את אביו על השעה המדויקת שבה אירעה התאונה. ההתנגשות אירעה בשעה תשע וחצי בבוקר, שעון ישראל; כך נרשם ברישומי המשטרה ובתיק הרפואי. באותה שעה, בשעה שתיים וחצי לפנות בוקר בערך, קיבל מנשה את ה 'כוס של ברכה' מהרבי.
מנשה מיהר למצוא נוסע לארץ ולשלוח באמצעותו את היין בעבור אביו. כעבור חודשיים, כשביקר בארץ, שמע מאביו את יתר הפרטים: "התעוררתי כשסדין מכסה את פניי. ברוך ה', אני חי. איך? אינני יודע. גם הרופאים לא מצאו הסבר". באותו יום נסע מנשה עם אביו למוסך בעזה, שבו הוחזק הרכב. המכונית הייתה מעוכה לחלוטין.
דניאל מתגורר בלוד, וזוכה לרוות נחת מנכדיו ומניניו.

החוויה היהודית

http://h-y1.coi.co.il/

 http://dosanova.co.il/

אלעזר הכהן,אנשי הצבא,מלחמה,חשמונאים,גן חיות,בעלי חיים,פנקס צ'קים,

אמרי שפר כ"ה תמוז ה'תשע"ח

אם נשאל מה היא מהות האדם דהיינו פנימיות האדם, התשובה הברורה היא הקשר שלו לקב"ה וכמו שכתוב בפרשת ואתחנן "ואתם הדבקים בקב"ה - חיים כולכם היום". להיות קשור לקב"ה הכוונה להיות תלוי בו שהרי האדם קשור רק במי שתלוי אליו, ממילא יוצא שפנימיות האדם היא התפלה כי על ידי זה הוא במצב של מבקש ה', תלוי וקשור אליו יתברך (כי מבקש מה' כל מה שצריך(.

אמר ר' יואליש: לגדל קנאי לוקח 24 שעות. לגדל תלמיד חכם לוקח שנים ארוכות.

    במסכת אבות "איזהו עשיר השמח בחלקו" והנה יש לשים לב שלא כתוב איזהו מאושר אלא איזהו עשיר, כי מי שיש לו כסף אבל לא נהנה מזה אי אפשר לומר שהוא עשיר כי נחשב שאין לו, אותו שמח בחלקו אפשר לומר עליו עשיר כי יש לו מה שהוא רוצה.

האם האושר תלוי במה שיש לי או במה שאין לי?

כוח תפילת ההורים (נועם שיח, שבועות תשמ"ח) 
    ידידינו המשפיע המפורסם הגה"צ רבי אלימלך בידרמן שליט"א סיפר עובדא נפלאה ששמע בעניין כוח תפילת ההורים על בניהם, וכך סיפר:
    לאחרונה באה כלה 'בעלת תשובה' בברית האירוסין. בהתקרב מועד הנישואין, ביקשו העסקנים מכמה נשים צדקניות שתבואנה להשתתף בשמחת הנישואין לשמח את הכלה. והנה אחת מאלו, כשבאת למקום הנישואין, חיפשה את אֵם הכלה, כדי לברכה בברכת 'מזל טוב', אלא שנעלמה מעין כל, עד שמצאה אותה יושבת ב 'מטבח' כשפניה זועפים, מלאה טענות כרימון...  משנשאלה 'מדוע פנייך רעות היום' לעת שמחת כלולות בתך הכלה המהוללה בכל התשבחות... ענתה "כיצד אוכל לשמוח כשבתי הכלה הפנתה לי עורף, עזבה את ביתי ואת דרך חיי, ונהפכה לבעלת תשובה גמורה, ומה גדול צערי כי איננה הראשונה אלא שלישית מבין בנותיי שעשו את הדרך הלזו ושבו בתשובה שלימה..."
    כשמוע האישה את דבריה תמהה בפניה – כיצד אכן אירע דבר כזה שממשפחה אחת כבר שבו ג' בתשובה, ולא ידעה אם הכלה מה לענות, אבל סיפרה כי כל ה 'קשר' שבינה ובין החרדים לדבר ה' היה, שלפני כעשרים שנה השתתפה ב 'סמינר' לבעלי תשובה, אבל כל הדיבורים שנאמרו שם לא נקלטו במוחה ולא השפיעו עליה מאומה. בתוך הדברים סיפרה שבסוף הסמינר נתנו לכל אחת דף כתוב, והובטח להם ש 'סגולה' גדולה להצלחה ולברכה יש באמירת הנכתב באותו דף, ומאז היא אומרת אותו בכל יום – אעפ"י שאינה מבינה מאומה מהנאמר בו.
    ה=90שה שאלה אותה שמא נמצא הדף ברשותך, אמרה כן, והוציאתה מחיקה שם נתגלה הסוד – כי על הדף הודפס 'תפילת השל"ה', ואף שאישה זו לא ידעה מאי קאמרה,  מ"מ זכתה ששלוש מצאצאיה שבו בתשובה שלימה וגמורה...
    והנה, אם כך היא שכר אמירת "תפילת השל"ה" בלא ידיעה ובלא כוונה, בלא בכיות ותחנונים, ק"ו לדידן שאנו יודעים את הנאמר בה, אם נתפלל כראוי, בוודאי נפעל דברים נשגבים ורוב נחת דקדושה מכל יו"ח.

החוויה היהודית

http://h-y1.coi.co.il/

 http://dosanova.co.il/

פנימיות האדם,התשובה הברורה,הדבקים בקב"ה,חיים כולכם,מבקש ה',קנאי,תלמיד חכם,שנים ארוכות,

אמרי שפר כ"ג תמוז ה'תשע"ח

 אדם צריך לדעת איך לשים את עצמו במקום שרוח הבריות תהיה נוחה הימנו, כי מה שקורה פה קורה גם אצל הקב"ה, אם אדם מקבל טובת הנאה ואין הוא חש אליה הכרת הטוב או להיפך הוא מזלזל בה, הוא צריך לדעת שאין רוח המקום נוחה הימנו משום שאין רוח הבריות נוחה הימנו.

     אנו למדים עד כמה חשוב שההורים יקפידו בנתינת שם ליוצאי חלציהם בישוב הדעת ובכובד ראש מתוך חשיבות הדבר לעתיד בניהם ולהצלחתם ולא כמו אלה שלוקחים ספרי שמות שחיברו אנשים שאין להם מושגי התורה וממציאים שמות של פצצות ושל דברים מוזרים העיקר שיהיה איזה דבר חדש כאיליו מגלים איזו תעלומה ולא מבינים שבזה מאבדים את הנשמה, ואף גם זאת קוראים לבנים בשמות של בנות ולבנות שמות של בנים ועליהן נאמר בחז"ל אוי לו מי שבניו נקבות שאפילו שהם בנים אבל כנקבות ותן לחכם ויוסיף לקח להיזהר ולהזהיר אחרים ובזה נזכה שיוצאי חלצינו יהיו מבורכים ומוצלחים.

          בבראשית (לב, כט) "וַיֹאמֶר לֹא יַעֲקֹב יֵאָמֵר עוֹד שַמְךָ כַי אַם־יַשְרָאֵל כַי־שָרַיתָ עַם־אֱלֹהַים וְעַם־אֲנָשַים וַתוכָל", מכאן למידים עד כמה משמעות השם משפיעה על האדם, ולכן שינה את שמו בכדי שיהיה בו את המשמעות של שררה מאשר יעקב, שמשמעותו על אחיזת עקב עשיו

     'גמר חתימה טובה' – טוב – ה דברי חיים, "איחל לאחד מחסידיו ברכה בלשון זו. שאלו החסיד מה משמעות תוספת ברכה זו, הרי אמרתם כבר 'גמר חתימה טובה'? השיבו הרבי: "כל מה שהקב"ה חותם לנו הוא טוב, ברם רוצה אני שיהיה כל כך טוב עד כי גם אנו נבין שזה טוב "!

     גמרתנו מכנה את המצעים אשר האדם מניח למראשותיו, "סדיא ". הגר"י עמדין זצ"ל בהגהותיו בסוגייתנו מבאר, כי הם מכונים בשם זה משום שהם סועדים את ראש האדם, ולפיכך כינום "סדיא".

     גמרתנו מספרת על מונבז המלך אשר הוציא ובזבז את ממון המלכות בשנות הבצורת כדי להאכיל את העם. ה "בן יהוידע" כותב, כי לא לחינם נתכנה "מונבז" בשמו,  שבא לרמז על צדקותו בכך שפיזר את ממונו לצדקה.  אמור מעתה "מון"-ממון "בז" - בזבז

     גם שב ועל תעשה היא עשייה (שמואל אייזיקוביץ)

     ''גם תשובה היא מצות עשה מן התורה ככל המצות, יש אפוא לעשות תשובה בשמחה'' (רבי שלמה מראדומסק)

אומץ שמירת השבת (מתוך בנאות דשא עמ' קצב(

     היה זה בעת מלחמת העולם השנייה, כשהנאצים ימ"ש פלשו לצרפת ושליטתם הייתה מלאה, וכל איש או אישה יהודים אשר נמצאו ברחובות צרפת שלא במסגרת עבודה מורשית ע"י הנאצים היה אחת דינו להישלח ברכבות המוות לאחת ממחנות ההשמדה . אחת המתפרות הגדולות בפריז קבלה את אישורה של הממשלה להעסיק במסגרתה נשים יהודיות, וכך נשים רבות מצאו מקלט מפני הנוגשים הגרמנים. אחת מבין אותן הנשים הייתה הרבנית שטיינמן ע"ה בצעירותה בטרם נישאה לרבנו זצ"ל.

     והנה קרה דבר. הוכרז ע"י המנהל הראשי כי העבודה תימשך בכל ימות השבוע, כולל שבת. מנהל העבודה שם לב כי ישנה איזושהי תסיסה בין הנשים היהודיות, ולאחר בירור קצר העלה כי הנשים מסרבות לעבוד בשבת. מיד קם והכריז בקול תקיף: אישה שאינה מעוניינת לעבוד בשבת, שתקום עתה עם מזוודתה בידה, ותצא מהמפעל כמפוטרת מהעבודה!  הנשים היהודיות שידעו היטב משמעותה של עזיבת העבודה, כמעשה התאבדות, טבעי הדבר שהעדיפו לשתוק ולשוב לעבודה, אך להפתעת כולן, נערה אחת לא שבה לעבודתה, אלא החזיקה בידה מזוודה וצעדה בביטחון לכוון פתח היציאה. לשאלת המנהל: לאן פניך מועדות, ומדוע? –  השיבה: אינני רוצה לחלל את השבת, ועל כן עוזבת אני את מקום העבודה הזה.  המנהל הנכרי, שהתרגש מאומץ ליבה של הנערה, לא יכול היה להסתיר את רגשותיו, ופנה לעבר הפועלות: "אתן כולכן תמשכנה לעבוד בשבת, מלבד נערה זו, שהוכיחה את דביקותה לדתה באומץ בלתי יאומן – משחרר אני אותה מכל עבודה בשבת.

"כל יוצא צבא בישראל" [א, ג]. (והערב נא)

     שאלה חמורה ביותר, העוסקת בפיקוח נפש, התעוררה במהלך אחת המלחמות אצל קצין רפואה ראשי, ושלח לשטוח את ספיקו למו"ר יצחק זילברשטיין שליט"א : לכבוד הגאון רבי יצחק זילברשטיין שליט"א,  קבוצת חיילים יצאה לפעולה נועזת מאחורי קווי האויב. את הקבוצה ליוויתי אני, הרופא, וגם חובש. במהלך הפעולה, נורה אחד החיילים באזור בית החזה. נאלצתי לנתח אותו תחת אש כבדה, ולהוציא את הקליע שחדר לגופו. לאחר הניתוח, נוצר צורך דחוף להטיס את הפצוע לבית חולים, תוך כדי טיפול והנשמה כל העת. ברור היה שאם אני אלווה את הפצוע ואנשים אותו בדרך, יגדלו סיכוייו לחיות, יותר מאשר אם ילווהו החובש (שהרי הרופא יותר מיומן ומנוסה מאשר החובש) . אולם, כאן נתעוררה שאלה כבדת משקל: האם עלי להתלוות אל הפצוע, באופן שאשאיר את הכח הלוחם ללא רופא, או שמא יתלווה החובש אל הפצוע, ואני אשאר עם הלוחמים, כדי להחיש להם את העזרה הרפואית בעת הצורך, וכדי לחזקם ולעודד את רוחם ביודעם שיש עמם רופא? בברכה, ד"ר ... קצין רפואה.

     להלן תמצית תשובתו של מו"ר שליט"א: לכאורה היה נראה שעל הרופא ללוות את הפצוע הקשה העומד לפניו , ואינו רשאי להימנע מהצלתו ולחשב חשבונות על סמך העתיד שאינו קיים עדיין, כי אולי לא יפצעו חיילים נוספים ולא יזדקקו לו. וכבר חקק לנו הנודע ביהודה את פסקו המפורסם, שאין רשות לנוול מת על מנת ללמוד ממנו חכמת רפואה, עבור חולים שעדיין לא נמצאים לפנינו, מאחר ואיסורי תורה נדחים רק בפני חולה שלפנינו. וגם בענייננו נאמר כך: את החולה שהוא לפנינו הוזהרנו להציל, ולא את החיילים הבריאים, שהלוואי ולא יפצעו.  ברם, כאשר הצעתי את הדברים לפני מורי חמי, מרן הגאון רבי יוסף שלום אלישיב זצ"ל, חיווה דעתו כי על הרופא להישאר עם החיילים הנלחמים, וזאת משום שגם שאר החיילים הנלחמים תחת אש כבדה של האויב, מוגדרים כחולה לפנינו, ואף על פי שעדיין כולם בריאים, בכל זאת מאחר וידוע לנו ש"כזה וכזה תאכל החרב" (כי דרך המלחמה שאוכל החרב, מצודות), לכן כל החיילים הם בחזקת סכנה, ולא רק פצוע קשה זה. ובפרט שביטחונם וכושר הלחימה שלהם יגבר ביודעם שבמקרה ואחד יפצע יהיה לו ממי לקבל עזרה רפואית, ולא יאחז בהם הפחד,  שהוא עצמו סכנת נפשות, שהרי "תחילת נפילה ניסה" . לסיכום: יש לשלוח את החובש עם הפצוע הקשה, והרופא יישאר עם החיילים. ויהי רצון ולא נצטרך עוד לשאלות מעין אלו להלכה ולמעשה, אלא נעסוק בהם בבית המדרש בלבד.

     ברצוני לספר, סיים מו"ר, שלאחר שאמרתי לרופא את תשובת מורי חמי זצ"ל, שעל הרופא להישאר עם החיילים,  שאלתי אותו: איך נהגת למעשה? האם ליווית את הפצוע או נשארת עם החיילים? השיבני הרופא: לא ידעתי מה לעשות. התחלתי להתפלל לה' יתברך מעומק ליבי ולצפות לישועה, והנה אני רואה ששלחו לי מסוק ענק שאסף את הפצוע עם כל החיילים, וב"ה הפצוע ניצל עם החיילים כולם... רופא זה מסר נפשו להצלת פצועים, ו ה' יתברך העלה אותו מעלה מעלה.

החוויה היהודית

http://h-y1.coi.co.il/

 http://dosanova.co.il/

רוח הבריות,טובת הנאה,הכרת הטוב,מזלזל,לדעת,רוח המקום,ממציאים,שמות,פצצות, מונבז המלך,

אמרי שפר כ"ב תמוז ה'תשע"ח

״אי אפשר לשום אדם בעולם, לבוא אל התקווה הטובה, כי אם ע״י צער וייסורים ומרירות גדולה, שהיא בחינת אבלות שמתאבלים ומצטערים על חורבן בית המקדש. אבל גם כשמצטערים על החורבן, ובפרט על כך שאנו רחוקים מהקב״ה, גם אז אסור לאדם להישאר בזה ח״ו, אלא עליו לחזק את עצמו ולהתנחם, שבוודאי נזכה לצאת מהגלות לאור גדול״.  (הרה״ק רבי נתן מברסלב זי״ע (ליקוטי הלכות ביצים ה))

     אמר רבי אברהם יעקב (השני) מסדיגורא:  מכל ההמצאות החדישות למדתי: מהרכבת – שהמאחר רגע אחד עלול לאחר את הכול, מטלגרף – שכל מילה שווה כסף, ומהטלפון – ששומעים שם את אשר מדברים כאן.

     "כשיש קושיה אחת בסוגיה, מתרצים תירוץ אחד, שתי קושיות-שני תירוצים, אבל כשישנן כבר שלש קושיות ויותר בסוגיה-צריכים ללמוד את כל הסוגיה מחדש" (בשם ר' חיים מבריסק) 

     "ליצר משפחת היצרי, לשלם משפחת השלמי " בדרך שאדם רוצה לילך,  מוליכין אותו, - "ליצר" אם הוא רוצה ללכת בדרכי היצר-הרע, "משפחת היצרי" אז יש לו חברים רעים. אבל "לשלם", אם רוצה להיות בשלמות, " משפחת השלמי" צריך שיהיו לו חברים טובים.

התפילין שנשכחו ברחוב. (תודתי לרב יוסף יצחק חיטריק מצפת על הבאת הסיפור)

ידידי הרב מאיר קפלן הוא שליח הרבי באי ונקובר שבקנדה. הוא הקים באי בית חב"ד לתפארת אבל מאפיה של סופגניות טריות עדיין לא קיימת באי, כך שכשהגיע חג החנוכה והוא רצה להגיש לאורחיו סופגנייה חמה ומתוקה, הוא נאלץ לחשוב על דרכים לעשות זאת.

במרחק שעתיים וחצי מהאי, בעיר ריצ'מונד, יש מאפיה בכשרות מהודרת. כדי להגיע מריצ'מונד אל האי, יש לקחת מעבורת. הרב קפלן ביקש מיהודי שהיה אמור להיות בריצ'מונד בין כה וכה לאסוף שלוש מאות סופגניות טריות ולהביא אותם לכבוד המסיבה. אלא ש-24 שעות לפני המסיבה היהודי התקשר והתנצל. "בסוף אני לא אוכל להביא את הסופגניות" הוא אמר.

מה עושים?

הרב קפלן לא חשב פעמיים, והחליט לנסוע בעצמו. מה זה חמש שעות של נסיעות הלוך-חזור בשביל להמתיק ליהודים את שמחת החג? הוא לקח את המעבורת האחרונה שיצאה בלילה, ישן אצל השלוחים בריצ'מונד, ועם בוקר התפלל, מיהר למאפיה לאסוף את הסופגניות ותפס את המעבורת בדרך חזור.

ופתאום הוא שם לב שהתפילין שלו נעלמו. איפה הם יכולים להיות? הוא נזכר שכשהעמיס את הסופגניות ברכב, הוא הוציא את התפילין כדי לפנות מקום ולסדר את הבגאז', וכנראה שהתפילין נשארו שם ליד המאפיה! הוא התקשר למאפיה. "כן, באמת ראינו את זה כאן לפני איזו שעה בערך, תן לנו לבדוק... עוד רגע... אנחנו לא מצליחים למצוא אותם. הם היו כאן, אבל מישהו כנראה לקח אותם... אנחנו נורא מצטערים".

מי שהצטער באמת היה הרב מאיר. הוא לא הפסיק לגעור בעצמו איך הוא הרשה לעצמו לשכוח את התפילין כך סתם, ברחוב העיר. למזלו, היו לו עוד זוג תפילין בעיר כי בנו עמד לחגוג בר מצווה בקרוב, אבל אובדן התפילין כאב לו מאוד.

כמה ימים לאחר-מכן הוא מקבל שיחת טלפון מפתיעה מאדם בשם ג'ואן בעל מבטא מקסיקני. "זה הרב קפלן? מצאתי את התפילין שלך!" "באמת? תודה רבה לך" התרגש השליח. "אני מוכן לשלם לך שתשלח את זה בדואר ישיר ומהיר מריצ'מונד אל האי". "זה בסדר" הגיב ג'ואן. "דווקא ייצא לי להיות באי בעוד כמה ימים, הייתי רוצה לפגוש אותך ולתת לך את התפילין באופן אישי".

ובכן, קוראים וקוראות יקרים, אתם יכולים לנחש מה היה סוף הסיפור?

אחרי שג'ואן הגיש לרב קפלן את התפילין, הסביר לו השליח מדוע הן כל כך חשובות לו. הוא אמר לו שזו מצווה שכתובה בתנ"ך ושאי-אפשר לרכוש תפילין חדשות באיזור. להפתעתו, ג'ואן ידע מה זה תפילין כי... סבתא רבתא שלו הייתה... יהודיה! וכן, מצד האימא, ולא, הוא לא ידע שלפי היהדות הוא נחשב ליהודי גמור.

ג'ואן הניח תפילין לראשונה בחייו. יהודי חזר אל המקורות בזכות זוג תפילין אחד שנשכחו ברחוב.

אחד מיסודות תורת החסידות הוא ההשגחה הפרטית שבורא העולם משגיח על כל אחד מאיתנו. לכל דבר יש סיבה, שום דבר לא קורה במקרה, ובכל מנהרה מסתתר אור גדול.

הלוואי שתמיד נראה את השגחתו הפרטית של הבורא בחיינו.

החוויה היהודית

http://h-y1.coi.co.il/

 http://dosanova.co.il/

התקווה,צער,ייסורים,מרירות,מתאבלים,מצטערים,הרכבת,המאחר,טלגרף,מילה,כסף,טלפון,

אמרי שפר כ"א תמוז ה'תשע"ח

 בברכת המזון מבקשים אנו: "הרחמן הוא ישלח לנו ברכה מרבה בבית הזה ועל שלחן זה שאכלנו עליו", ומיד אחרי כן מוסיפים לבקש: "הרחמן הוא ישלח לנו את אליהו הנביא זכור לטוב". מדוע הבקשה על הברכה בבית נאמרת לפני הבקשה לביאת אליהו הנביא לבשרנו על הגאולה השלמה? אלא, שישנם אנשים המצפים למשיח רק כדי שיפתור את כל בעיותיהם הכלכליות, שימחק את המינוס בבנק וישפיע שפע של חיי רווחה חומריים... זו איננה צפייה אמתית ונכונה למשיח! לכן, קדם מבקשים ש"הרחמן ישלח לנו ברכה מרבה בבית הזה" - שנזכה לשפע גשמי, ועם כל זאת מבקשים שגם אז "הרחמן הוא ישלח לנו את אליהו הנביא זכור לטוב ויבשר לנו בשורות טובות ישועות ונחמות"

     בסופו של דבר כשאדם מתפכח הוא מבין שהתהליך הוא "ממך אליך אברח": הוא מנסה לברוח מהקשיים הטבעיים שגזר עליו הבורא אלא שהוא רואה שהתחליפים אינם כה ערבים והוא מעדיף לחזור אל מה שנתן לו הבורא מלכתחילה..

    הזמן האמיתי שבו אדם מסדר את כל העניינים שלו בחיים, זה רק בשעת התפילה!  אומר הכוזרי: שעת התפילה יהיה לב זמנו ופריו, ויהיו שאר תוצאות חייו רק כדרכים המובילים אל העת ההיא.

הלוואה מהי היא? דאגה בלילות, ובזיון בימים... 

התפילין )מתוך חוברת 'יום בשנה' – המודיע חג הפסח תשע"ח(

     סיפור הקשור לתפילין סיפר רב צבאי אמריקני, שהגיע לפולין בסיום המלחמה, כדי לשחרר את עצורי המחנות: "ישבתי במפקדה, והזקיף שעמד בפתח סיפר לי שיש שני ילדים גרמניים, שרוצים לדבר איתי", הוא סיפר . "כששמעתי שהם גרמניים הוריתי לו 'לטפל' בהם, אבל אז הוא חזר ואמר שהם טענו בפניו שהם יהודים. כמובן שהכנסתי אותם לחדרי, והם סיפרו לי שהם בני דודים העונים לשמות יוסף בורנשטיין ולייבל בורנשטיין. שניהם חסידי גור והם נראים כגרמנים, מכיוון שהם מצאו את המדים הללו, ולבשו אותם כדי שיוכלו לנוע בחופשיות ממקום למקום. שאלתי אותם מה הם רוצים, ולהפתעתי הם ענו שהם שמעו שאני יהודי, ולכן הם מבקשים להניח תפילין" . "הוצאתי מיד את זוג התפילין שלי והגשתי להם", המשיך הרב בסיפורו. " אבל להפתעתי הם פשוט בהו בי ובתפילין ולא עשו מאומה. לאחר מספר דקות הם נרגעו מעט וסיפרו לי, שכאשר פרצה המלחמה, הם עדיין לא היו בגיל בר מצווה, כך שלא למדו להניח תפילין,  וכעת הם רוצים לקיים את המצווה בפעם הראשונה, אבל הם לא יודעים כיצד מניחים תפילין. עד היום, כשאני חושב על כך, אני לא מצליח שלא להתרגש, ולהודות לבורא עולם שמנע ממני לפגוע באותם ילדים טהורים"...

החוויה היהודית

http://h-y1.coi.co.il/

 http://dosanova.co.il/

ברכת המזון,מבקשים,הרחמן,ישלח,ברכה מרובה,אליהו הנביא,גאולה,משיח,חיי רווחה, הכוזרי,הלוואה,בר מצווה,

אמרי שפר כ' תמוז ה'תשע"ח

אחד הצדיקים אמר פעם בדרך הלצה לאחד מחסידיו ששמו היה פינחס והיה קנאי גדול ומחמת כן אנשים מיעטו לדבר אתו והיה חי בבדידות, שהנה פרשיות חוקת בלק לפעמים מחוברות, וכן פרשיות מטות מסעי מחוברות ברוב הפעמים , ואלו פרשת פינחס הנמצאת באמצע פרשיות הנ"ל אינה מחוברת, והטעם הוא כי פינחס היה קנאי ואינו מתחבר לאחר.

     ”אקבל על עצמי 40 יום לומר פרק שירה“, סיכמה האישה עם הרבנית שביקשה ממנה קבלה טובה לצורך הישועה. באחד הימים התקשר בעלה כשהיא באמצע אמירת פרק שירה, השפופרת הורמה והאישה קראה לתוכה: ”חמור אומר...“. הבעל נפגע עד עמקי נשמתו. אני? חמור?! לאחר שבוע הם נפגשו בביה“ד לצורך מתן הגט. למחרת התפרסמה מודעה בעיתון: קראתי 40 יום פרק שירה ונושעתי...

    אמר רבי מיכל יהודה ליפקוביץ זצ"ל כשהביא את דברי רבנו יונה (על התקן עצמך במידות): "אני אומר לכם מניסיון של עשרות שנים, שיסוד בניין האדם שבונה עתידו לכל החיים - לא הגאונות ולא הכישרונות ושאר דברים, אלא רק המידות שלו!"

      "ירגיל אדם עצמו לכבד הנבראים כולם... וירגיל עצמו להכניס אהבת בני אדם בלבו ואפילו הרשעים, כאילו היו אחיו ויותר מזה, עד שיקבע בלבו אהבת בני אדם כולם, ואפילו הרשעים יאהב אותם בליבו ויאמר, מי יתן ויהיו אלו צדיקים ושבים בתשובה, ויהיו כולם רצויים למקום. ובמה יאהבם? בהיותו מזכיר במחשבתו טובות אשר בהם, ויכסה מומם ולא יסתכל בנגעיהם, אלא במידות הטובות אשר בהם". ) רבי משה קרדובירו זצ"ל ."תומר דבורה" פ"ב(,

     חשיבות האוכל (מתוך 'שמחה בבית' פרקי הדרכה שנאמרו על ידי הגאון רבי יצחק זילברשטיין שליט"א,  בעריכתו של הרב משה מיכאל צורן(

     נספר כאן דבר מופלא ששמענו מהגאון רבי עזריאל טאובר, המקושר לרבים מגדולי ישראל בארץ ישראל ובחו"ל.

     הגר"ע סיפר שפעם, כאשר ביקר אצל הצדיק 'הבבא סאלי' זצ"ל (שידוע על חלקו הרב בהשכנת שלום בבתי ישראל בכל קצוות תבל), אמר לו הצדיק: " אני רוצה שמחר תסעד יחד איתי בארוחת הצהריים". " לא ידעתי על מה ולמה, אבל כמובן ששמחתי מאוד על ההזמנה, ולמחרת בצהריים הגעתי שוב לביתו בנתיבות", סיפר הגר"ע טאובר . הרבנית של הבבא סאלי פתחה את הדלת, ואמרה: "בעלי כבר ממתין לך.  אתה יכול להיכנס לחדר". נכנסתי, והבבא סאלי קם מיד ליטול את ידיו,  והזמינני ליטול גם אני את ידיי . והנה הרבנית מגישה את המנה הראשונה, עם מאכלים בטעמם הערב של יהודי מרוקו, ובעלה הצדיק, שהיה ידוע כמי שראשו בשמים, מתחיל לשוחח איתה על המאכלים, ועל כל מאכל ומאכל בפני עצמו,  משבח את הטעם המעודן, צוחק בשפה הערבית , והיא אחריו – צוחקת וצוחקת...  הצדיק לא הסתכל עליי...  כך עוברות כמה דקות, והבבא סאלי אינו פוסק מלהתעניין בסוגי המאכלים, מבלי שהוא מוציא מפיו ולו מילה אחת בדברי תורה, והדבר המפליא ביותר – הוא אינו משוחח איתי מאומה, ואפילו לא מסתכל אליי...  מי שעמד מן הצד, יכול היה לראות כיצד הרבנית מתמוגגת מהנאה, מעצם הדיבור עם בעלה הצדיק.  כך במנה הראשונה, וכך בשנייה, וגם בהמשך הסעודה. היא מגישה את האוכל, והוא נהנה ונהנה, והרבנית צוחקת... ואני יושב ליד השולחן, והצדיק אפילו אינו מסתכל עלי. "לא הבנתי מילה וחצי מילה, מהדברים שדיבר הבבא סאלי עם אשתו בשפה הערבית, אבל עוד יותר לא הבנתי לשם מה הוא הזמין אותי אליו,  לסעוד בצוותא", אומר רבי עזריאל.  שעה תמימה עברה, ובמשך כל 60 הדקות הללו, סבבו העניינים בשולחן רק בנושא האוכל, המנות היפות, הסעודה הדשנה, ופירות התקרובת שהגישה הרבנית. שום נושא אחר לא עלה על השולחן. למרות שכאמור, לא הבנתי בדיוק מה הוא אמר, אבל ראיתי והבנתי שהכול נסב על ענייני האוכל.  

     הבבא סאלי סיים לאכול, בירך, ונפרד ממני לשלום... והנה, רק כאשר יצאתי מפתח הבית הגדול והקדוש הזה, אומר הגר"ע טאובר, הבנתי מדוע הזמינני הצדיק אליו, ומה רצה שאלמד במהלך הסעודה ששהיתי במחיצתו.  ה 'דלק' הטוב והיעיל ביותר רבי ישראל אבוחצירא ידע שאני מתעסק בהשכנת שלום-בית בבתי ישראל בכל העולם, ולכן ביקש להנחיל לי את הידיעה החשובה הזו, שאחד היסודות הנחוצים לשמירה על שלמותו של כל בית יהודי, הוא לשוחח עם האישה על הדברים המעניינים אותה, דהיינו על ענייני האוכל ... ולא סתם לדבר, אלא לשבח את הרעיה על המאכלים הטעימים, ולהחמיא לה על כל מה שהיא עושה למענו. עד כדי כך חשוב הדבר, שהבבא סאלי 'בזבז' על כך שעה שלימה, ובוודאי שהוא עושה זאת מדי יום ביומו. "את זה הוא רצה שאראה, כדי שאנחיל אחר כך את הדברים לשומעי לקחי", אמר הגר"ע טאובר.  וזו, כפי שפתחנו אחת הבעיות הגדולות הניצבות בשרשי הבתים היהודיים של ימינו, כאשר בן ישיבה, שהורגל לשקוד במשך כל היום על תלמודו,  וענייני האוכל והסעודות לא תפסו אצלו מחשבה רבה, והנה לפתע אומרים לו שהוא צריך לשוחח עם רעייתו על 'דברים פעוטים' כגון אלה, ו 'לבזבז זמן' על עניינים של אוכל...  אבל אם היה אותו בחור, שהפך לאברך,  משקיע קצת יותר זמן למחשבה על מהות הבית, ועל מהות צרכיה של האישה, היה מבין שהדיבורים על האוכל – הם הם הבית, הם הם רצונו של הקב"ה, וזה בדיוק מה שהתורה דורשת מהאדם לעשות בביתו. הדיבורים בנושאים אלה, הם ה 'דלק' הטוב והיעיל ביותר לאישה, ומעניקים לה את הכוח להמשיך ולעשות את הכול למען בעלה, ולמען כל בני הבית.  השכינה בעצמה – ובכבודה!  כדי להגיע אל ההבנה הזו, אדם צריך להשקיע את עצמו בתוך הבית, ומה שיעניק לנו את הרצון והכוח להשקיע בבית, היא הידיעה שכל בית ישראל הנבנה בקדושה ובטהרה, ומתוך שלום-בית אמיתי, הוא מעון לשכינה עלי אדמות.  כן-כן! השכינה בעצמה ובכבודה מגיעה אל ביתך! היא רוצה לשהות שם , ולכבד את כתלי הבית בנוכחותה. לשם כך הינך נדרש לעשות דבר אחד:  לדעת שהיא שם, השכינה, ולהשתדל לעשות רצון קונך, ולמלא אחר המשימות המוטלות עליך, כבעל.

החוויה היהודית

http://h-y1.coi.co.il/

 http://dosanova.co.il/

פינחס,קנאי,מטות,מסעי,פרקי שירה,הגאונות,הכישרונות,דברים,המידות,בצוותא,

שבעה-עשר בתמוז (הרב שרגא סימונס)

יום זה מציין את תחילת האבל שנמשך כשלושה שבועות, על נפילת ירושלים וחורבן בית המקדש

י"ז בתמוז, הוא יום צום, שנקבע לזכר נפילתה של ירושלים, נפילה שהובילה לחורבנו של בית המקדש. ביום זה נפרצו חומותיה של ירושלים, על ידי חילות האויב שנכנסו לתוכה. י"ז בתמוז הוא היום שפותח את "שלושת השבועות" – תקופת האבל הלאומי, שמגיעה לשיאה ביום תשעה באב.

תענית י"ז בתמוז, היא הראשונה מבין ארבע התעניות, שמוזכרות על ידי הנביאים. מטרת הצום היא לעורר את תחושת האובדן על חורבן בית המקדש – ועל הגלות שבאה בעקבותיו.

בכוחם של הצער והאבל על האירועים הטראגיים הללו, לסייע לנו להתעלות ולהתגבר על הטעויות והחסרים הרוחניים, שהביאו עלינו מלכתחילה את אותם אסונות. וכך, באמצעות תהליך התשובה (בחינה עצמית והחלטה להשתפר), אנחנו מקבלים את הכוח להפוך את העצב לשמחה. בהתייחס לכך מבטיח התלמוד, שלאחר גאולתו העתידית של עם ישראל ובניינו המחודש של בית המקדש, יהפכו ימי צום אלה לימי חג ושמחה.

כמו שמתנבא הנביא זכריה:

"צום הרביעי (י"ז בתמוז) וצום החמישי (ט' באב) וצום השביעי (צום גדליה) וצום העשירי (עשרה בטבת) יהיה לבית יהודה לששון ולשמחה ולמועדים טובים..." (זכריה ח', י"ט).

מה קרה בי"ז בתמוז?

חמישה אסונות גדולים התרחשו בהיסטוריה היהודית בימי י"ז בתמוז:

1.       משה שבר את לוחות הברית הראשונים בהר סיני, כתגובה לחטא העגל.

2.       פסקה הקרבת 'קרבן התמיד' בבית המקדש הראשון, כאשר לא נמצאו עוד בהמות לקרבן.

3.       חומות ירושלים נפרצו, מה שקדם לחורבן בית המקדש השני (בשנת 70 לסה"נ).

4.       לפני המרד הגדול, שרף המצביא הרומאי אפוסטמוס, ספר תורה – אקט שמהווה תקדים לכל השריפות הנוראיות של ספרי קודש יהודיים במשך הדורות.

5.       צלם (פסל של עבודה זרה) הוצב בהיכלו של בית המקדש – ביטוי מחוצף של חילול השם וקודשיו.

בתחילה היה הצום מתקיים ביום התשיעי בתמוז, שהוא היום בו נפלה ירושלים בימי הבית הראשון (בשנת 586 לפנה"ס). אולם, לאחר שהיא נכבשה שוב בי"ז בתמוז – כיבוש שהוביל לחורבנו של בית המקדש השני – החליטו חז"ל לייחד צום אחד עבור כל אותם אסונות שאירעו בתאריך זה.

כיצד מקיימים את צום י"ז בתמוז?

1.       אין לאכול או לשתות מעלות השחר ועד לצאת הכוכבים.

2.       נשים הרות ומיניקות – ואנשים שעשויים להיפגע בריאותית – פטורים מהצום.

3.       אם י"ז בתמוז חל בשבת, דוחים את הצום ליום ראשון.

4.       רחצה, סיכה בשמן ונעילת מנעלי עור – מותרות כולן.

5.       החזן מוסיף את ברכת "עננו" בתפילת העמידה בשחרית ובמנחה. היחיד מוסיף את הבקשה רק בתפילת המנחה (ובחלק מהעדות גם בשחרית).

6.       אומרים "סליחות" ו"אבינו מלכנו".

7.       אומרים י"ג מידות" (שמות ל"ב,י"א), הן בתפילת השחרית והן בתפילת המנחה.

8.       הפסוקים מישעיה (נ"ה,ו' – נ"ו,ח'), העוסקים בחידוש עבודת בית המקדש, נקראים כהפטרה לתפילת המנחה.

*תודות לרב משה לזרוס.

ה' א-לקיו עימו ותרועת מלך בו, חשיבותה של אחדות (כג,כא)

     ה'פלנגות', שם מוכר. כך נקראו פלוגות הצבא בלבנון. במקורו, השם יווני. הפלנקות היו סוד הצלחתה של האימפריה המקדונית, ובעזרתן הדביר אלכסנדר מוקדון את האימפריה הפרסית האדירה והכניע תחתיו את העולם העתיק, מאפריקה ועד מבואות הודו. מה הייתה הפלנקה? אלכסנדר ערך את גדודיו במבנה ריבועי, מוגן בחומת מגנים, שחניתות ארוכות מבצבצות ממנו כקוצי קיפוד זקורים. היה זה מערך צפוף ובלתי חדיר, שרמס והתקדם בלא מעצור. צעד כמקשה אחת, כדרבן ענק מכוסה שריון ואפוף קוצי כידונים. כוחו, באחדותו. בגיבושו המוצק, בהיותו חטיבה הדוקה ואיתנה.

     ומדוע נזכרנו בפלנקות? לא אנו נזכרנו בהם, הגאון רבי יהונתן אייבשיץ זצ"ל הזכירנו אותם בספרו "יערות דבש" בעניין פרשת השבוע. כאותם גדודים שכוחם באחדותם, "וכאשר יהיו הלוחמים שלובים איש ברעהו ודבוקים כראוי לא ישלטו בהם הקמים עליהם, אף כי ירבו עליהם מאוד. אבל כאשר יתחכמו לבטל הקישור, אזי תיכף תהיה בהם ערבוביה ורעש וקלקול הסדר והמצב ויפלו ואין מושיע, ואלו כל תחבולות המלחמה". מי שזוכר את השבר במלחמת יום הכיפורים, את המבוכה והבלבול, התהייה ואובדן העשתונות. והנה נהפכה הקערה על פיה ופלשו לגדה המערבית של התעלה, והתבססו עד לאיום על קהיר. ואיך התאפשרה ההבקעה? כאשר איתרו את קו התפר בין שתי ארמיות מצריות ופרצו ביניהן!

     וכל זה, אמר הגאון, הוא משל לענייננו: "והנה בלק ובלעם הבינו, שכאשר ישראל שומרים האחדות, ולא יתפרדו, אי אפשר לשום אומה ולשון לשלוט בהם, ואם יקום עליהם מחנה לא יירא ליבם. אבל אם ייפרדו איש מעל רעהו, אזי בקלות יוכלו להם, וישלטו בהם שונאיהם כרצונם, חלילה". ולכן נתחכם בלק, ואמר: "לך נא איתי אל מקום אחר אשר תראנו משם, אפס קצהו תראה וכולו לא תראה, וקבנו לי משם". כי אם תראה את כולו, לא תוכל להטיל בהם עין רעה. אבל אם תראה מקצתם, יחול בהם הקטרוג. תיתפס עליהם עין הרע, ותתפרק החבילה. ואז יחול הקטרוג בכל העם חלילה. אבל לא הצליחה עצתו: "לא הביט אוון ביעקב ולא ראה עמל בישראל, ה' א-לקיו עימו ותרועת מלך בו". ופירש רש"י: "ה' א-לקיו עימו", אפילו מכעיסים וממרים לפניו אינו זז מתוכם, "ותרועת מלך בו", לשון חיבה ורעות. כי כאשר ישראל באחדות ורעות זה עם זה, זוכים הם לאהבת הבורא ולחיבתו, ומוגנים מפני כל קטרוג במרום ומפני כל סכנה ואיום!

     עד כאן דברי הגאון רבי יהונתן אייבשיץ זצ"ל, והם שייכים לא רק לפרשתנו אלא גם ללוח השנה. בשבוע הקרוב יחול צום שבעה עשר בתמוז, יום הבקעת חומות ירושלים. ואיך ניתנה לשונא שליטה בעיר הקודש והמקדש, איך ניתן עם ה' למשיסה? "בית שני, שהיו בו תורה ועבודה וגמילות חסידים, מפני מה חרב? מפני שנאת חינם", פירוד לבבות. וכשיש פירוד מבקיע השונא, כובש האויב! "חלק לבם, עתה יאשמו"!

     גזירת המן באה להשמיד להרוג ולאבד, כשהיה קטרוג על "עם אחד, מפוזר ומפורד". הישועה באה, בעקבות "לך כנוס את כל היהודים"! ואמרו חז"ל: "בזעקך, יצילוך קיבוציך", כינוסו וכינוס בניו הצילו מיד עשיו!

     נשוב אל המשל שבפתח הדברים, אל חטיבת הפלנקה. על כל החיילים מוטלת המשימה לשמור על אחידות השורות, על גיבוש יחדיו. אבל, ככלות הכל, אין לחייל הבודד עסק אלא עם זה שלימינו ולשמאלו, לפניו ולאחריו, ותו לא. כיוצא בכך, אנו. מה תובעים מאתנו בשמיים? במה יוכל כל אחד לקרב את הגאולה, לתקן חטא פירוד הלבבות ולבטל קטרוג וצער? יעשה כל אחד את שלו: בראש ובראשונה, במעגל הקרוב: "איש ואישה, זכו – שכינה ביניהם". אם ישרוד שלום, ותשרה השכינה, לא תפגע עין רעה ולא יחול כל קטרוג. ובמעגל הרחב יותר, בחברה ובקהילה. ואז נוכל לומר בלב שקט כמאמר חז"ל: "ריבונו של עולם, עשינו את שלנו, אתה עשה את שלך". שלח לנו גואל צדק במהרה!

צום י"ז בתמוז

     צום זה יחול השבוע, ומיום זה ואילך, מתחילה תקופת "בין המצרים". חמשה דברים אירעו בשבעה עשר בתמוז:

א.      נשתברו הלוחות הראשונות, בעקבות חטא העגל - ארבעים יום אחרי מתן תורה עשו הערב רב את העגל, באותה שעה שבה רקדו ישראל לפני העגל ואמרו לפניו: "אלה אלוהיך ישראל!" - נעשה רעש גדול בשמים. ענו המלאכים ואמרו: "שָכְחּו אֵּ-ל מוֹשִיעָם, עשֶׁה גְדלוֹת בְמִצְרָיִם!"

     אמר הקב"ה למשה: "לְֶך רֵּד כִי שִחֵּת עַמְָך" - רד מגדולתך שניתנה לך בזכותם של ישראל! ירד משה, ועיניו חשכו בראותו את המחזה שנגלה לנגד עיניו. עם ישראל נכשלו בעבודה זרה. לוחות הברית שהיו בידו, נעשו לפתע כבדות מאוד. האותיות הקדושות שהיו חקוקות בהן לא יכלו לסבול מעשה נורא כזה, ופרחו באויר. זעק משה רבינו מתוך שברון לב: מה חשיבות יש לה לאיגרת שאין המלך חתום עליה?! כלומר: מה החשיבות שיש ללוחות הברית, אם האותיות הקדושות פרחו מהן? הרים משה רבנו את הלוחות והשליכם מידו.

      אמרו חז"ל: אלמלא נשתברו לוחות הראשונים, לא הייתה אומה שולטת בישראל לעולם, ולא היה למלאך המוות שליטה על ישראל, ולא היו ייסורים פוגעים באחד בישראל. ומיום שנשתברו הלוחות יוצאת בכל יום ויום בת קול מהר סיני, ומכרזת ואומרת: "אוי להם לבריות מעלבונה של תורה"!

     ב.-    בטל קרבן התמיד בבית המקדש הראשון - בימי חורבן הבית הראשון, לאחר שנבקעה העיר בט' בתמוז, המשיכו הכהנים להתבצר בבית המקדש, והקריבו את קרבן התמיד מידי יום ביומו במשך שמונה ימים. אולם ביום י"ז בתמוז כבר לא השיגו כבשים ובוטל קורבן התמיד. הייתה בכך פורענות גדולה לעם ישראל, שכן קורבנות התמיד היו מכפרים על העם.

     מעשה דומה אירע בתקופת הבית השני, שבכל יום היו ישראל משלשלים בידי הרומאים שתי קופות של זהב, והיו הרומאים מעלים להם שני כבשים. יום אחד אמר זקן אחד לרומאים, כי כל זמן שישראל ממשיכים להקריב תמידים לא יוכלו לנצחם. ואכן למחרת החליטו הרומאים להתל בישראל, ובעת ששלשלו להם את שתי קופות הזהב, העלו הרומאים חזיר. טרם הגיע למחצית החומה, נעץ החזיר את ציפורניו בחומה, וקפץ מארץ ישראל למרחק ארבעים פרסה, ונזדעזעה הארץ.

ג.       הובקעה העיר בחורבן בית שני - בחורבן הבית הראשון הובקעה העיר בט' בתמוז, וקבעו אותו חכמים ליום של צום. אולם כאשר, בזמן בית המקדש השני, הובקעה העיר ביום י"ז בתמוז, החליטו חכמים ובראשם רבן יוחנן בן זכאי, להעביר את הצום מיום ט' לחודש ליום י"ז לחודש, כיון שחורבן בית שני חמור יותר, שהרי בית המקדש הראשון שנחרב, נבנה מחדש כעבור 70 שנה, ואילו בית המקדש השני, טרם נבנה עד ימינו.

     כמה חומות הקיפו את ירושלים והובקעו על ידי הרומאים, אולם ביום זה הצליחו הרומאים לפרוץ את "מבצר אנטוניה", הנמצא בצפון מערב הר הבית, והיה קו ההגנה האחרון על בית המקדש ועל העיר כולה. ברגע שנבקע מבצר זה, הדרך להר הבית הייתה קצרה מלהושיע, נכנסו חיילי רומי עד ששרפו את בית המקדש ביום ט' באב.

     ד.    שרף אפוסטמוס הרשע את התורה - בתלמוד ירושלמי אמרו חז"ל: "היכן שרפה? רבי אחא אומר במעברות של לוד, ורבנן אומרים במעברות של טרלוסא".

    ה.     הועמד צלם בהיכל - אחד ממלכי יהודה היה מנשה המלך, אשר חטא והחטיא את עם ישראל בעבודה זרה. וכוונתו הייתה להכעיס את ה', וביום יז' בתמוז עשה מנשה צלם של עבודה זרה, והעמיד אותו דווקא בתוך ההיכל.

     בגלל חטאיו המרובים של מנשה, נגזרה גזירת החורבן, כפי שנאמר (ירמיה טו, ד): "ונְתַתִים לְזַעֲוָה לְכל מַמְלְכוֹת הָאָרֶץ בִגְלַל מְנַשֶׁה בֶן יְחִזְקִיָהּו מֶלְֶך יְהּודָה עַל אֲשֶׁר עָשָה בִירּושָלָם".

חסד ביום צום - י"ז בתמוז

     בזמן מלחמת העולם הראשונה נשמט שמו של רבי יהושע שהרבאני זצ"ל מירושלים מרשימת החכמים שקיבלו שחרור מהצבא הטורקי.

     שירות בצבא בעת המלחמה כמוהו כמוות בטוח. גם עוון ההשתמטות, עלול לעלות במחיר החיים. ואכן, החלו שוטרים לחפש אחרי ר' יהושע. למרבה החסד, יום לפני שחיפשוהו, הוכנס לבית החולים "שערי צדק" לניתוח כיס המרה.

     כשנודע למשטרה שהאדם המבוקש על ידם נמצא בבית החולים, פנו לשם מיד ודרשו בתוקף מד"ר משה וואלך להסגירו לידם. באותו יום עדיין לא נותח הרב שהראבני, ומשום כך הסתובב בבגדיו הרגילים בפרוזדור בית החולים. ד"ר וואלך שהבין מיד את חומרת הסכנה, פנה לאחד מעוזריו בשפה הגרמנית שלא הייתה מובנת לטורקים, והורה לאשפז מיד את החכם ולהלבישו בבגדי חולה. בינתיים עיכב ד"ר וואלך את השוטרים והתווכח עמם, באומרו כי החכם עבר רק אתמול ניתוח קשה בכליותיו, ואסור לטלטלו.

     כשדרשו השוטרים הטורקים לראותו כדי לוודא שאומנם נותח, עשה עצמו ד"ר וואלך כנפגע מחוסר אמונם. פנה אליהם בקול תקיף: "אם יראה החולה במצב זה שוטרים, הוא עלול למות מפחד, כך תגרמו את מותו של חייל נוסף. בואו הנה עוד שבועיים מהיום, וקחוהו עמכם".

     נענו השוטרים להצעתו והסתלקו. כשהגיעו שוב לאחר שבועיים, סיפר להם ד"ר וואלך בצער על החולה שנעלם באישון לילה, בטרם הוצאו התפירות מבטנו.

     כשהחלים רבי יהושע, ביקשה ממנו הנהלת בית החולים לעזוב את בית החולים שהיה עמוס. ידע החכם כי אם יעזוב את בית החולים, הוא עלול להיתפס. שלח את אשתו להגה"ק רבי יוסף חיים זוננפלד זיע"א (יומא הילולא י"ט אדר ב') להתחנן לפניו שישפיע על ד"ר וואלך שישאירנו בביה"ח עד יעבור זעם.

     אותו יום היה י"ז בתמוז. השמש להטה בכל עוזה והרב היה שרוי בתענית. נכנסה אשת החכם אליו וסיפרה לו את בקשת בעלה. מיד יצא הרב עם האישה לכיוון בית החולים. כשהגיעו לשער יפו, ציווה עליה לעלות על אחת העגלות ולנסוע לבית החולים, ואילו הוא העדיף ללכת ברגליו כדי לקיים את המצווה בגופו. לאחר הליכה של כארבעים וחמש דקות, הגיע רבי יוסף חיים לשערי בית החולים, שם מצא את האישה ממתינה לו.

     הוא ניגש לשוער וביקשו לקרוא לד"ר וואלך. תמה השוער בלבו: הרי מעולם לא הטריח הרב אפילו ילד קטן, ומה נשתנה היום שהוא מטריח את הרופא לבוא אליו לשער, במקום להיכנס למשרד הסמוך? אולם חזקה עליו בקשת הרב. קם ומסר את הבקשה.

     כששמע ד"ר וואלך שהרב ממתין לו ליד השער ומסרב להיכנס, נדהם והזדרז לקראתו כשתמיהה בפיו: למה אין רבינו נכנס? הזדקף רבי יוסף חיים ופנה לד"ר וואלך: "לא אעבור את מפתן בית החולים, עד שתבטחנו שתשאיר כאן את החכם שרבאני עד שתחלוף הסכנה". "ואם תמשך המלחמה עוד שנים"? שאל הדוקטור. גם אז, השיב הרב. ד"ר וואלך נבוך מאד. מצד אחד לא ההין לסרב לרבו הנערץ, אך מצד שני, ידע שהדבר עלול להמשך ימים רבים. הרהר כמה דקות ושאל את הרב: "האם רבינו יודע שאני מסכן את חיי ואת כל בית החולים, כשאני מסתיר משתמטים מהצבא". "עלי קללתך בני", ענה רבי יוסף חיים, "מבטיח אני לך שלא יאונה לך כל רע, אם תציל את חייו". כששמע ד"ר וואלך, נכנע והבטיח... 

י''ז בתמוז

פעם נזדמן לידי רבי יעקב מעמדין מכתב בו נכתב התאריך טו"ב (בגימטריה י"ז) בתמוז. שרטט וכתב בגליון: אוי (י"ז) לו למי שטו"ב לו בי"ז בתמוז

אמרי שפר י"ט תמוז ה'תשע"ח

 אם אדם יעקור מלבו את המחשבה בדבר שלימות מידותיו ויכולתו לעמוד בניסיונות, יגרום הדבר להערכה מחודשת של מעשי הזולת. לכן סמכו חז"ל את שתי הדרישות: "אל תאמין בעצמך עד יום מותך", "ואל תדון את חברך עד שתגיע למקומו" – אחת אצל רעותה. אם אדם לא יאמין בעצמו ולא יחשוב שתמיד יגבר על יצרו ויעמוד במבחן, הרי שגם יבין שאין לו לדון את מעשי חברו, כל זמן שלא עמד בהצלחה במבחן דומה.

     אם אדם יש לו את מידותיו של בלעם הרשע, גם אם הוא ישב כל היום בישיבתו של אברהם אבינו, הוא עדין יהיה תלמיד של בלעם הרשע.

     בכל מעשה שאדם גורם צער לחברו - נענש, ואף אם יעשה צער על חינם לבהמה, כגון ששם עליה משאוי יותר מיכולתה לשאת, ואינה יכולה ללכת ומכה אותה - עתיד ליתן הדין, שצער בעלי חיים דאורייתא. (ספר חסידים סי' תרסו(.

     האדם שומע מה שהוא חפץ לשמוע, מה שנקרא שמיעה סלקטיבית, האדם בוחר מה לשמוע ומה הכוונה. (שמואל אייזיקוביץ)

ברכה (אפריון שלמה, עלון 252)

     "ונפלו אויבכם לפניכם לחרב" . אומר רש"י: שיהיו נופלים לפניכם שלא כדרך הארץ.  כשעם ישראל עמלים בתורה ושומרים את המצוות, אז האויבים שלנו נופלים בדרכים לא טבעיות.  אפילו אם יהודי רחוק מתחזק אפילו טיפה באמונה, הוא יראה איך האויבים שלו נופלים בדרך של ניסי ניסים!

     פעם אחת החבר'ה התארחו אצל אחד החברים שהיה דתי.  טוב, מגישים להם אבטיח, וזה לא נעים...  יושבים אצל אדם דתי, חייבים לברך.  אבל מה מברכים על אבטיח?  אחד אמר 'מזונות', השני אמר 'בורא אבטיחים '... אבל היה שם אחד שאמר בביטחון: מברכים עליו 'שהכול!'.  למה אתה כל כך בטוח בעצמך? שאלו אותו החבר'ה...  והוא סיפר להם את הסיפור הבא:

     במלחמת יום הכיפורים, המצב היה מאוד קשה...  היינו גדוד של טנקים וכולם ספגו פגיעות קשות. הטנק שלנו עוד המשיך לתפקד, אך מאחר וראינו שאנחנו ניצבים לבדנו מול הטנקים הסורים, כמעט אמרנו נואש...  המפקד של הטנק עמד ושאל: מישהו פה יודע איזו תפילה ? אף אחד לא ענה ... נו, מאיפה נדע תפילות...?!  אבל אז נזכרתי שכשהייתי ילד, כל פעם שסבא שלי נתן לי סוכרייה, הוא היה אומר לי להגיד: "ברוך אתה ה', א-לוקינו מלך העולם, שהכול נהיה בדברו!".  מיד אמרתי למפקד: אני מכיר תפילה... " ברוך אתה ה' א-לוקינו מלך העולם שהכול נהיה בדברו!". טוב, המפקד מכניס פגז לתותח, ומבקש מכל צוות הטנק:  כולם ביחד... התחלנו כולנו צועקים: "ברוך אתה ה', א-לוקינו מלך העולם, שהכול נהיה בדברו!", ובוווום! טנק סורי אחד הלך.  מעמיסים עוד פגז, ושוב פעם כולם ביחד: ברוך אתה ה'... שהכול נהיה בדברו! ובוווום! עוד טנק סורי הלך.  וכך התפללנו והפלנו 30 טנקים סורים עד סוף המלחמה...  אז אם "שהכול נהיה בדברו" זה טוב בשביל טנקים סורים,  בטוח שזה גם טוב בשביל האבטיחים...!

החוויה היהודית

http://h-y1.coi.co.il/

 http://dosanova.co.il/

יעקור,מחשבה,שלימות,מידות,ניסיונות,יאמין,יחשוב,יגבר,מבחן,בלעם הרשע,אברהם אבינו,

אמרי שפר י"ח תמוז ה'תשע"ח

איך אומר ה' למשה ולאהרון בפרשתנו: יַען לא הֱאַמְנתם בי – לַהקִדישִני. למה אתם לא מקדישים את ההקדשה הזו לפחות לאלה שהם מובנים מאליהם והם, אולי, המים החיים שלכם? אולי הם שומרים פה על החיים שלכם ופתאום, כשהם נעלמים... (הרבנית ימימה מזרחי)

     אנחנו בזמנים יקרים כל כך. צריך לדעת, שכשם שתמוז ואב הם חודשי חורבן, כך הם גם חודשי בנין, מפני שבשורש אפשר לתקן ולפיכך, היכן שיש חורבן, מושרשת ההזדמנות לבניין.

     "אשֵריָ אָדםְ מַפֵחדָּ תִמיד". "אדם מפחד תמיד" – ראשי תיבות: אמ"ת.  (השפת אמת)

     במוצאי שבת הגעתי לשבוע הספר לחתום על הספרים שלי.  ומישהי הגיע ואמר: "תכתבי הקדשה לאשתי". ומישהו אמר: " תכתבי הקדשה לבת שלי". ואז הגיע מישהו ואמר: "אני רוצה הקדשה למורה של הבת שלי" וזה ריגש אותי כל כך, כי אנחנו בקושי נזכרים לקראת סוף השנה להגיד למורות הגדולות האלה,  לפני שהן מסתלקות: "וואו, כמה הייתן מדהימות". הנטייה היא לבקר את המורה, לומר עליה "היא לא מספיקה" ואם היא בסדר אז שותקים, פשוט כי היא שם. ותָּמת שם מְרָּים ותָּקֵבר שם והנה , היא נעלמת. ופתאום את מבינה מי היא הייתה.. (הרבנית ימימה מזרחי)

אם בחקתי תלכו... ונתתי..." [כו, ג]. (אחת שאלתי).

     ביארו המפרשים, שבשכר העמל והיגיעה בתורה, יזכה הלומד שיסורו מעליו כל המפריעים,  ומן השמים יאפשרו לו להמשיך לעסוק בתורה בתנאים נאותים.

     מעשה שהיה באברך יקר, שבנו הקטן נפצע במהלך משחק, והוזקק לטיפול בבית החולים. האב שהה עם בנו בבית חולים במשך כל שעות היום, ולקראת ערב שוחררו לביתם. חשב האברך בליבו, 'במשך כל היום לא התאפשר לי ללמוד בצורה מסודרת ולשקוע בתלמודי, ולכן ראוי שהלילה, שהוא ליל שישי, אעשה 'משמר', ואלמד עד הבוקר בבית המדרש'. ביקש אפוא רשות מאשתו ללכת וללמוד בבית המדרש כל הלילה, והיא הסכימה לכך בחפץ לב.

     האברך הלך לבית המדרש, פתח את הגמרא והחל ללמוד במרץ רב. אך לא עברו דקות ספורות, והוא נרדם על גבי השולחן. התעורר וניסה להמשיך ללמוד, ושוב נרדם. 'מה שנחוץ לי כעת - חשב בליבו - זה כוס קפה חם.  על ידי הקפה אתעורר בעזרת ה' ואוכל להמשיך ללמוד במרץ '. והנה, בכניסה לאותו בית מדרש, ישנה מכונת קפה אוטומטית, שלאחר שמשלשלים לתוכה את התשלום , יוצא כוס קפה מוכן, עם חלב! מיודענו האברך ניגש אל מכונה, מכניס ידו לכיס כדי להוציא את הארנק, ולהפתעתו הוא מגלה, ששכח את הארנק בבית... 'אם אשוב לביתי - הרהר בליבו - אני עלול להישאר שם וללכת לישון...'. אולם לאחר כמה שניות החליט לאזור מותניו; 'וכי יעלה על הדעת שכל הלימוד שלי תלוי ועומד על כוס הקפה ?! - אמר לעצמו - אלך ו'אשבור' את השינה בלימוד מתוך התלהבות!'...

     האברך עמד על רגליו, והחל ללמדו בניגון ערב במיוחד. היצר הרע ניסה לשכנעו שהוא לא יחזיק כך מעמד זמן רב, ולכן כדאי להפסיק את הלימוד כבר עכשיו,  אך הוא לא וויתר, 'כל עוד אני מחזיק מעמד, אמשיך ללמוד, וה' יעזור הלאה...'  לא חולפות דקות אחדות, ולפתע דלת בית המדרש נפתחת. בחור לא מוכר נכנס לבית המדרש, כשכוס קפה מהביל בידו. האדם היחיד שנכח באותה שעה בבית המדרש היה האברך שלנו, וכעת פונה אליו הבחור ושואל: " אולי תרצה לשתות כוס קפה חם ?". האברך היה כבר בטוח שמדובר ב...אליהו הנביא. "מה פתאום החלטת להביא לי כוס קפה?!", תמה בפניו.  האורח משיב ומספר לו: "זה-עתה חזרתי מחתונה, וחפץ הייתי ללגום כוס קפה חם. הכנסתי את המטבעות למכונה, והנה יוצא הקפה עם החלב. אבל פתאום נזכרתי, שבחתונה אכלתי מנה בשרית, ועדיין אסור לי לשתות את הקפה החלבי... חבל היה לשפוך את הקפה החם, ולכן נכנסתי לבית המדרש, על מנת לחפש מישהו שאוכל לתת לו את הקפה... והנה לפניך כוס הקפה המהביל מוכן לשתייה"! האברך המשתאה הודה לו עמוקות, ובירך בהתרגשות על כוס הקפה 'שהכל נהיה בדברו', והמשיך ללמוד ברעננות ובשקידה מופלאה עד לאור הבוקר.  

     מהמעשה המופלא נוכל ללמוד על דרכו של האדם בשקידת התורה ובעבודת הבורא; כשגומר האדם בדעתו שהוא באמת רוצה ללמוד, ואינו מוותר, מיד מסייעים אותו מן השמים, כי בדרך שאדם רוצה לילך, בה מוליכים אותו (מכות י':), והבא ליטהר, מסייעים אותו (שבת ק"ד.)!

החוויה היהודית

http://h-y1.coi.co.il/

 http://dosanova.co.il/

מקדישים,הקדשה,מובנים,המים החיים,זמנים יקרים,תמוז ,חורבן,מפחד תמיד,העמל ,יגיעה,תורה,

אמרי שפר ט"ז תמוז ה'תשע"ח

אין בעיה בטעות שנעשתה. יש טעות במה שהביא אתכם לטעות. 

     "אין התורה מתקיימת אלא במי שממית עצמו עליה" – דהיינו, אדם אינו יכול לזכות למעלות ולמדרגות התורה, אא"כ עוקר מעצמו כל שמץ של "עצמיות", ויסלק ממנו את כל ה"אנוכיות", וימית את כל מה ששייך ל"ישות" – רק באופן זה יוכל לזכות לתורה.

     אנכי עומד בין ה' וביניכם (דברים ה', ה') – ה"אנכי" – ה"אני" של האדם – זהו המסך המבדיל בין יהודי להקב"ה... (הבעש"ט הק' זי"ע) 

     בספר פרי גני (ח''ג יו''ד אות קמב) כתב בשם הלכתא מאורייתא הטעם שמחלקים בפדיון הבן שום וסוכר כיוון ששום וסוכר עולה בגימטריא אברהם יצחק ויעקב, וזה בא לרמז לרך הנולד ולציבור המשתתפים ללכת בדרכי אבותינו הקדושים.

     גם ניסים הנעשים לאדם אינם מלמדים על מעלתו.  ויש לבדוק במעשיו ובדרכיו הטובים הם,  אם לא,  ניסים אינם ראיה לצדקות! (הגרי"ז מבריסק)

     גם עבד ללא בעלים – עדיין עבד הוא. בן-חורין הוא מי שאינו משועבד בנפשו, לא לאדם אחר ולא לעצמו" (רבי שמחה-בונם מפשיסחה)

     גם עשרים פרחים נובלים אפשר להחיות אם יודעים להשקות את השדה במקור צמיחתם.

     "ידידות של אדם נבון אחד, שווה יותר מזו של אנשים רבים חסרי תבונה כולם" (דמוררטוס)

והשבתי חיה רעה מן הארץ" [כו, ו] (ופריו מתוק).

     מעשה מדהים אירע לאחרונה, ביהודי שהכישו נחש ארסי, ומיד הובהל לבית החולים תוך כדי שאיבד את הכרתו.  לאחר טיפול של למעלה משבועיים (כשברוב הזמן המטופל היה ללא הכרה), הרופאים הצליחו בס"ד לייצב את מצב בריאותו, עד שהוחלט כי ניתן לשחררו לביתו.  בצאתו מבית החולים, ניגש להודות למנהל המחלקה שטיפל בו במסירות. 'אתה צריך לברך הגומל', אמר לו הרופא. 'בודאי', השיב, 'עלי להודות לה' יתברך על הצלתי מהכשת הנחש' . 'לא לא', אמר הרופא, 'כוונתי היתה שאתה צריך לברך הגומל על שהנחש הכיש אותך '... וביאר דבריו: 'כשהגעת לכאן ללא הכרה, עשינו לך סקירת מערכות, וגילינו, שיש לך בכליה נגע ממאיר גדול!  הוחלט שתחילה יש לטפל בהכשת הנחש, ולאחר מכן לגשת לטיפול בנגע המסוכן. והנה, לאחר הטיפול בהכשת הנחש, עשינו לך סי.טי., והתברר ש- - - אין זכר לאותו גידול ממאיר! והסיבה לכך היא – שארס הנחש חיסל את הגידול!' (נתוני התגלית נאספו ונחקרים כעת באוניברסיטאות בארה"ב). 'ולכן', סיים הרופא, 'עליך כעת לומר 'אודך ה' כי אנפת בי' (יעויין נדה ל"א.), ולהודות ולהלל לה' יתברך שזכית להכשת הנחש...'

     ומה השאלה שמתעוררת כעת? – הנה חקירת אירוע הכשת הנחש (במקום ישוב) העלתה, שהנחש היה מוחזק בידי לוכד נחשים, ולאחר שהלה התרשל בשמירתו, יצא הנחש והזיק. עכשיו מגיע היהודי שהוכש, ותובע את הלוכד לשלם לו דמי נזיקין (נזק שלם, כדין נחש שמועד מתחילתו, ב"ק ט"ו:). ומה משיב לו הלוכד? – 'הרי טובה עצומה נגרמה לך מהכשת הנחש, ואולי ניצלו חייך הודות להקשה זו, ואיך עולה בדעתך לתבוע על כך נזיקין?! אין זה נזק כי אם רווח והצלה!'... עם מי הדין?

     השיב מו"ר הגאון יצחק זילברשטיין שליט"א:  מעשה אירע לפני שנים רבות, בראובן שזעם על שמעון, נכנס לחנותו, ושבר חביות יין יקרות שהיו מצויות שם. זמן מה לאחר שהזיק, נכנסו לחנות שוטרים ובלשים לערוך בה חיפוש, ולבדוק אם אין שם משקאות שלא שולם עליהם מכס. הם חיפשו היטב, אך העלו חרס בידם. הסיבה שלא מצאו מאומה היא, משום שלמרבה הפלא ראובן שבר את אותן חביות שלא שילמו עבורן מכס, ואלמלא היה שוברן, היה המוזג נענש בעונש חמור, ונמצא אפוא שגרם המזיק להצלת חברו... ונשאלה השאלה:  האם חייב ראובן לשלם עבור הנזק ? וכתבו כמה פוסקים (יעויין בשו"ת מקור חיים סי' ל"ג, ובפתחי חושן נזיקין פ"א הערה כ'), כי יש לחייב את השובר,  כיון שבשעה ששבר את החביות נתחייב בתשלומים, ומה שאחר כך באה הצלה לשמעון מכח שבירה זו, אין זה פוטרו מתשלום שכבר נתחייב בו, ואין לנו עסק בעתידות . והיה מקום לומר כן אף בנידוננו – שהגם שהכשת הנחש הצמיחה ברכה ורפואה, אך בשעת ההכשה היה נחשב הדבר כהיזק,  ולכן נצטרך לכאורה לומר ששלם ישלם בעל הנחש לאיש שהוכש. אולם, נראה שאין הנידון דומה לראייה; בנידון שבירת החביות, היה לפנינו מעשה היזק, ורק לאחר זמן צמחה מכך טובה כלשהי, ובזה אנו אומרים שחיוב התשלומים כבר חל בשעת ההיזק. במקרה דנן לעומת זאת, מציאות ריפוי הנגע, אינה דבר ש 'נולד' מאוחר יותר, כי כבר ברגע ההכשה, הארס שימש כסם מרפא לנגע המסוכן, והדרך היחידה (ככל הנראה) לגילוי וריפוי הנגע, הייתה על ידי הכשת הנחש, ובוודאי שכל אדם היה מוכן לקבל נשיכה כזו כדי להציל את חייו.

     ונציין למקרה נוסף שאירע לפני מספר שנים: מעשה ביהודי שהחליט לתרום את כלייתו הימנית (שנמצאה מתאימה לבנו שהוזקק להשתלה), והמנתח טעה וכרת את כלייתו השמאלית במקום הימנית! אלא שהתברר כי אותה כליה הייתה נגועה בסרטן... ואילו היה כורת הרופא את הכליה הימנית, היה הסרטן מתפשט, ונמצא כי יד ה' כיוונה את הרופא כדי להציל את חיי המנותח. והועלתה השאלה, האם הרופא חייב לשלם לאיש דמי נזיקין על כריתת הכליה הלא נכונה?  והשבנו - שנראה שהרופא פטור מדמי חבלה, מאחר ולא 'הזיק' אלא הוציא כליה נגועה. והרי מצווים כל ישראל לכרות כליה זו, ולכן עשה הרופא את מה שחייבים לעשות, מבלי שהיה מודע לכך. וגם בנידון שאלתנו נאמר כך!  לסיכום: לוכד הנחש פטור מלשלם ליהודי שהוכש דמי נזיקין.

לא בטעות (פניני בית לוי, עלון 482)

     נולדתי בבת ים וחזרתי בתשובה לפני 15 שנים. שנתיים לאחר החזרה בתשובה התחתנתי באולמי 'נפטון' בבת ים עם חוזרת בתשובה, כמוני. לאחר הנישואין עברנו לגור בבני ברק. בכל יום חמישי הייתי עושה רכיבה בת שעתיים על אופניים כדי לשמור על הכושר. הייתי נוסע לירקון ובחזרה, בלי לעשות לעצמי הנחות, נוסע במתכוון בעליות ולא בדרך מישור. חזרתי עייף מאד, אך בריא יותר ורזה יותר.

     ערב אחד לפני כ- 12 שנה חזרתי מכיוון רחוב סוקולוב, עליתי את העלייה התלולה של רחוב מימון ולאחר מכן התכוננתי לירידה הגדולה של מימון, עד בית הכנסת הגדול ומשם לרחוב רבי עקיבא ושמאלה לחברון. בירידה ברחוב מימון אני רואה חבורה של בחורים רצים אחריי. בהתחלה חשבתי שהם ממהרים לאיזשהו מקום, אבל הם רצו במהירות והיה נראה שהם מנסים להשיג אותי. מובן שלא בדיוק נתתי להם להשיג , גם בגלל שכשאני מריח תחרות אני רוצה לנצח בה, וגם בגלל שידעתי שאם יעקפו אותי אצטרך להאט כי הם עלולים לחסום לי את הדרך. העדפתי להית ראשון.

     אני פונה שמאלה ברחוב אחיעזר והם אחריי. ימינה ברבי עקיבא והם אחריי. האמת, זה היה ממש מוזר, כי הם רצו על הכביש , ואז הגעתי לרמזור המוביל לרחוב הרב קוק. הרכבים היו צמודים ולא יכולתי לעבור ביניהם.  המתנתי בסבלנות לרמזור הירוק. כאן אני רואה שהם עוקפים את הרכבים, ופתאום כמה מהם מופיעים מולי, מצדדיי ומאחוריי , ופשוט מתנפלים עליי. "תפסנו אותך", הם אמרו. "מה קרה לכם ? אני צועק, "תעזבו אותי". המנהיג שלהם, איש צעיר עם חולצה לבנה, צועק לי: "גנב, אתה לא זז מכאן!" במקביל הוא משדר במירס שהיה לו: "תפסתי אותו. בואו כולכם". מימיני ומשמאלי אני רואה 30 בחורים צעירים רצים ומצטרפים אל הקבוצה כדי לשמור עליי. המנהיג שלהם אומר בקשר: "זה בסדר, תפסתי את הגנב, תבואו ". נתקפתי חרדה. "מה אתם רוצים ממני? לא גנבתי כלום". הוא מתחיל לבדוק עליי, בלי להתבלבל. התנגדתי, אבל כמה חברה תפסו אותי והוא פשוט עושה עליי בדיקה. הם מפילים אותי מהאופניים ומתחילים לבדוק בסל מאחורה "תגיד איפה שמת את זה, גנב". בשלב הזה אני מתחיל להפנים את ההמולה שסביבי.  מאות ילדים, אנשים ונערים מתגודדים. התנועה נעצרה. אנשים יצאו מהמכוניות, מהמרפסות הציצו אנשים. מעולם לא הרגשתי בושה נוראה כזו. העיניים שלהם שידרו פחד ותיעוב. ראיתי את השפתיים שלהם לוחשות זה לזה: "הנה הגנב". שאלתי את המנהיג שלהם: "יש לך תעודת שוטר?" הוא אמר לי: "כן, אני שוטר". "תראה לי תעודה", ביקשתי. "שב בשקט כאן. אתה לא זז", ענה ובמקביל הוא משדר במירס: "תפסתי אותו, הוא פה לידינו, תבואו". "חכה לניידת", אמר, "ותעשה לעצמך טובה, אל תנסה לזוז". אני לוקח אותו הצידה ואומר לו: "יש לך טעות, תדע לך, אני לא אמחל לך לעולם על הבושות שאתה עושה לי. עדיף שתחזור בך". הוא אומר לי בקשיחות: "תפסו אותך, יש עדים שגנבת, תעשה לעצמך טובה. תישאר כאן ואל תזוז".  אני מתחנן אליו: "אני נשוי טרי, ואתה עושה לי בושות. בוא איתי לבית שלי, כאן ברחוב חברון, כמה בתים מכאן, תספר לסבתא שאתה גר כאן", הוא מגחך. אמרתי לו: "אתה רואה מעיל רוח כי יצאתי לספורט. בוא לבית שלי, אראה לך תעודת זהות שלי".  סביבו כולם אומרים: "כן זה הבחור. זה הבחור שגנב". הוא אומר לי: "חתיכת סיפור מצאת לעצמך כדי לגנוב מאנשים, אה?" הוא ממש צעק, ואני התבזיתי שבעתיים מול המון אנשים, נשים, נוער וילדים, שני מטר מהבית שלי. כולם מביטים בי עם המבט הזה השמור לגנבים. אני אומר לך שוב: "תדע לך, עשית טעות גדולה  . אני גר כאן. רק נסעתי לתומי באופניים. לא תהיה לך מחילה על הלבנת הפנים שאתה עושה לי ". תוך כדי שאנחנו הולכים לכיוון רחוב חברון, מגיעה ניידת משטרה במהירות, עוברת בין האנשים, חונה על אי תנועה בשביל הרושם,  יוצאים ממנה ארבעה שוטרים ולוקחים לי את הידיים כדי לאזוק אותן. הרגשתי שאני מתעלף מבושה ומכלימה. בשארית כוחותיי אמרתי: "אתם עושים טעות. אני גר שלושה בתים מכאן. תבדקו לפני שאתם עוצרים אותי סתם כך". הם מחפשים על האופניים לא בטעות רכוש גנוב ולא מוצאים כלום. תעודת הזהות לא הייתה אצלי , והשוטר מבקש את מספר הזהות, בודק במסוף, מול כל אלפי האנשים. הוא חוזר אחרי חמש דקות ואומר: "אין כלום עליו . אפילו לא דו"ח תנועה". אני רואה על הפנים שלו את הספק ומציע לו: "בוא תעלה אתי לביתי. אתה תבין שסתם העלילו עליי". הוא מחליט לעלות.

     אני נוקש על הדלת, אשתי פותחת, רואה אותי עם שוטר ועם האיש החרדי ועוד כמה עשרות בחדר המדרגות , ואינה מבינה מה קורה. אני נכנס עם השוטר ועם הבחור שבא אתי, מביא את תעודת הזהות. השוטר מוודא שזה באמת אני ואז אומר לבחור לצאת אתו החוצה. יצאתי אחריהם. הוא אומר לו: " חביבי, הייתה לך טעות. הבחור נקי. גם לא מצאנו כלום בכלים שלו וגם העבר שלו נקי לגמרי. אתה עשית טעות נוראה. אתה לא יכול לקפוץ על כל אחד ולהגיד שהוא גנב". והשוטר הלך. רק הבחור נשאר. למרגלות הבניין מתגודדים אנשים כמו בהפגנה.  כל אלה שבאו מרבי עקיבא מחכים למטה עם השכנים שלי, עם בני אדם שמכירים אותי מבית הכנסת. הבחור מביט בי, נבוך, ואומר: אני מתנצל, אמרו לי, הייתי בטוח". ופתאום, איני יודע מה עבר עליי, אמרתי לו: "נכון שאמרתי לך שאיני מוחל לך לא בעולם הזה ולא בעולם הבא?" הוא הנהן בראשו. לקחתי אותו למרפסת, הראיתי לו את כל ההמונים למטה: "תסתכל", אמרתי לו, "איני יכול ללכת מחר למכולת. עשית לי שם של גנב. 'זה הגנב של אתמול', יגידו כולם, איש לא יסתכל לי בפנים יותר". "אני באמת מצטער" הוא ענה.  אמרתי לו: "לא בשביל הכבוד שלי ולא בגלל השם שלי. אני אמחל לך מחילה גמורה, רק תגיד לי מה היה שם ומה גנבו לכם". הוא השיב: "שתיים שלוש דקות לפני שעברת עם האופניים מישהו נכנס למשרד של הישיבה וגנב מהכספת 30,000. דולר, ואז ראינו אותך עם הקפוצ'ון והאופניים, ואמרו שזה אתה. אמרתי לכל הבחורים לרוץ אחריך, ואתה נסעת. היינו בטוחים שברחת".  חיבקתי אותו. הוא הזיע כולו. הצעתי לו: "תשתה כוס מים קרים,  תירגע". אני מבקש מחילה", הוא אומר. "תיכנס אלי הביתה ונדבר". כולם לא מבינים למה אני פתאום מחבק אותו ולוקח אותו אתי. נתתי לו לשתות. אשתי אינה מבינה מה קורה. התחלנו לדבר כמו שני חברים, ואחרי רבע שעה ליוותי אותו החוצה . אמרתי לו "אני מוחל לך בלב שלם, ובזכות הביזיון ובזכות המחילה יותרו הקשרים וניפקד אני ורעייתי בילדים". הוא הסתכל עליי. לא הבין, כמו שאתם אינכם מבינים את המילים האלה. בכה בדמעות והלך.

     בימים הראשונים היה לי לא נעים לצאת לרחוב. הרגשתי שכל העיניים ננעצות כאומרת "הנה הגנב", אבל משמים העלימו את העניין והתרגלתי. איש לא אמר לי דבר.  נחזור כמה שנים אחורה. כשהתחתנו. החתונה הייתה מאושרת והתחלנו בחיים רגועים ומאושרים, למרות הקשיים המלווים כל משפחה של בעלי תשובה. ככל שעברו השנים, השמחה הפכה להיות מתוחה. ילדים אין, וכבר התחלנו לדאוג. פנינו לרופאים.  הללו היו פסימיים. הם אמרו שהבעיה שלנו היא כזו שגם 20 שנה שיחלפו לא יעזרו לה. בינתיים חלפו להן השנים, ואז הגיע הסיפור שסיפרתי לך על הביזיון הנורא שהתבזיתי. בתוך כל העלבון הזה,  שנדמה לי כמו כבשן אש, החלטתי: 'אני מקבל על עצמי את כל הביזיון ומוחל מחילה גמורה, ובזכות זה נזכה לבשורות טובות בקרוב '. והנה הסיום של הסיפור. אולי לא תאמין אבל אחרי תשעה חודשים וחצי לאחר מכן נולדה לנו בת, קראנו לה יעל, כיום היא בת 11 , ואחריה נולדו עוד שלושה ילדים. זה הסיפור המצמרר שלנו, והמוסר ההשכל שלו כפול:

     לעולם אל תאשימו אדם כל עוד אינכם יודעים בוודאות שעשה משהו רע. הגמרא בסנהדרין מספרת שראו את ראובן רץ אחרי שמעון עם סכין לחורבה, ויצא עם סכין מגואלת בדם ומצאו את שמעון מת ומדמם, והגמרא אומרת שאי אפשר להרשיע את שמעון. "הווי דן את כל האדם לכף זכות". והמסר השני הוא שכר העלבון. אפילו גזירה נוראה נגזרה על אדם - בכוח הביזיון והמחילה לבטל אותה.

החוויה היהודית

http://h-y1.coi.co.il/

 http://dosanova.co.il/

התורה,מתקיימת,ממית,אדם,לזכות,למעלות ,למדרגות,מסך המבדיל,עבד,בעלים ,עבד,בן חורין,פרחים נובלים,

אמרי שפר ט"ו תמוז ה'תשע"ח

 אומר רבי לוי יצחק מברדיצ'ב: "חצוצרה" – שתי מילים: חצי צרה.  רק כשתהיו שותפים האחד בצערו של האחר, רק כשתהיו אחים,  או-אז יקרה מה שכתוב בפרשה: ויהי בְנסַֹוע הָארֹן וֹיאֶמר מֹשה: "  קומו ה' וָיֻנסו משְנֶאיךָ מפניך וָיֻפצו אֹיֶביך . מתי האויבים שלנו יפוצו? כשאנחנו נהיה סמוכים האחד לאחר, כשנחוש בצרתו של האחר כאילו היא חצי צרה שלנו. זו חצוצרה ענקית שקולה עולה לפני ה' והיא מסוככת עלינו ככיפת הגנה מופלאה.

    אומר רבי נתן: "גם". גם זֹאת, בהיֹוָתם בֶאֶרץ אֹיביֶהם, לֹא מַאסתים ולֹא גַעלתים – לַכלָֹתם.  אתם יודעים בזכות מה הַּעם הזה לא כלה,  אפילו שהוא מוקף אויבים מזעזעים? כי גם בארץ אויביהם, איפה שלא צריך, יש נשים שמפרישות חלה ואומרות: "ה', אנחנו יודעות שאין לך בית ואין לך כוהנים. ואנחנו מתגעגעות. כל כך מתגעגעות    .

     "איה הקדשה הוא בעינים על הדרך", איה הקדשה, כשרוצה אדם לחפש ולהגיע אל הקדושה, צריך לידע שהוא בעיניים, שהכל תלוי בשמירת עיניו כדבעי, אך הסכנה הגדולה היא, על אם הדרך,בעת שהולך בדרך ברחובה של עיר צריך הרבה סייעתא דשמיא שיוכל לשמור עיניו מלהסתכל מדברים המביאים לידי הרהור חטא ועוון.

     בספר "מליץ יושר" כתב: שבלעם התגאה במה שיש לו נבואה,   רצה הקב"ה להראות לו החמור מדבר ונשאר חמור, כך מה שזכית לנבואה לא מעלה אותך בדרגה ותישאר רשע.

וְנָפְלוּ אֹיְבֵיכֶם לִפְנֵיכֶם לֶחָרֶב...(כו',כז') (הרב ישראל ליוש)

     הגה"צ רבי שמשון פינקוס זצ"ל סיפר על פסוק זה סיפור המתאר באופן נפלא כיצד ניצל היהודי ע"י האויב בעצמו המבקש כל העת רעתו, ואילו האויב נפל לפניו לחרב.  

     מעשה שהיה כך היה, בעיירת דברצין היה רב יהודי צדיק וקדוש, כל תושבי העיירה יהודים וגויים כאחד העריכו אותו מאוד, כולם היו סרים למרותו, ואף הגויים היו שוחרים אל פתחו לשמוע את עצתו. דבר זה הפריע מאוד למושל העיר שהיה ידוע כרשע מרושע, הוא לא יכול היה לסבול את העובדה שאותו כולם כ"כ שונאים , למרות היותו מושל העיר, ואילו את הרב כולם אוהבים ומעריכים.  ברשעותו טיכס המושל עצה כיצד יוכל להיפטר מאותו רב צדיק, הוא העליל עליו עלילה שכביכול ריגל נגד השלטון. הרב נשפט ע"י המושל עצמו וחבר מושבעים שהיו מחבר מרעיו, ונדון למוות.

     שמח המושל שמחה גדולה על שהצליח להפטר מן הרב, עלה על מרכבתו ההדורה ונסע לביתו, והנה בדרך עברו דרך יער, ולפתע נשבר אחד מגלגלי הכרכרה, היא התהפכה והמושל יצא בנס ללא כל פגע, אך הרוכב שלו נפצע קשה מאוד, חמתו של המושל בערה בו ובלבו חשב כי אין זה סתם מקרה, בוודאי מישהו חיבל בכוונה בכרכרה שלו כדי שהוא ייהרג.  בעוד משרתיו של המושל מנסים לתקן את הגלגל השבור, נשמע לפתע קול שקשוק גלגלים, הנה עגלה עוברת. צווה המושל לעצור את העגלה ולצוות על העגלון להסיעו אל אחוזתו. עגלה רעועה זו הייתה , וסוסים כחושים רתומים לה, ממש לא לפי כבודו של המושל, אך לא הייתה לו כל ברירה, הרי רוצה הוא לצאת מן היער ולהגיע לארמונו מהר ככל האפשר.  בהגיעם אל הארמון בעוד המושל יושב עדיין בעגלה הרעועה, מותש וחבול מהקורות אותו ביער, הגיעו שני שוטרים ומספרים למושל כי הרב של דברצין ברח מן הכלא, וישנה שמועה שהוא שם פעמיו אל מעבר הגבול, ובכוונתו לצאת מגבולות המדינה, שם כבר אי אפשר על פי חוקי המדינה לתפוס אותו.  המושל לא ידע את נפשו מרוב כעס, וצעק בקולי קולות, 'אני בעצמי אסע ואתפוס אותו, לא אתן לו לברוח לי מתחת לאפי!', הוא צווה על העגלון בעל העגלה הרעועה להמשיך ולנסוע אל כיוון מעבר הגבול. אך לפני שהחלו בנסיעתם, ציווה על משרתיו להחליף את הסוסים הכחושים בסוסים טובים ומשובחים, כך יוכל להגיע בקלות ובמהירות אל מעבר הגבול. שני השוטרים באו בעקבותיו, והמושל מזרז את העגלון שיסע במהירות לרדוף אחר הרב הבורח.

     גשר צר מאוד שרחבו רק כרוחב עגלת סוסים אחת, קישר בין שני צדי הגבול, מצדו האחד גבול המדינה בה שכנה עיירת דברצין, ואילו חציו השני של הגשר כבר היה שייך למדינה הסמוכה, בהגיעם אל הגשר ציווה המושל לעגלון לעצור את העגלה, וכאן קיווה לחכות לרב ולתפוס אותו על חם בנתיב בריחתו. אך העגלון לא שם לבו לקריאותיו של המושל לעצור את העגלה, והמשיך לנסוע על הגשר לכיוון המדינה הסמוכה, כל צעקותיו של המושל לא הועילו לו, העגלון בשלו ובנסיעתו כאילו המושל כלל אינו מורה עליו לעצור.  בהגיעם לחלקו השני שכבר היה שטחה של המדינה השכנה, נעצר העגלון, אך מכיוון שהגשר היה צר מאוד לא יכול היה המושל לרדת מן העגלה, וכך הוא צעק על העגלון כשהוא יושב בתוך העגלה.  העגלון ניצל את המצב בו נמצא המושל, קפץ מן העגלה ניתק ממנה את הסוסים ופנה אל המושל: 'האם כבודו מכיר אותי? אני הוא הרב של דברצין... ומעומק הלב רציתי להודות לך על שהעמדת לרשותי שני סוסים משובחים כל כך, כי הסוסים שלי באמת היו כבר כחושים וספק אם הייתי מצליח להגיע איתם אל מעבר לגבול, וכמו כן אני מודה לך על שהסעת אותי עד לגבול..., אך אני רק מקווה שמהיום והלאה תתנהג טוב יותר אל היהודים שבתחום שיפוטך', וכשסיים את דבריו דהר הרב לדרכו.

     עוד המושל המום, הגיעו השוטרים שהיו מאחור ונתלוו אל המושל,  ולתדהמתם פוגשים את המושל כשהוא נסער עצבני וכועס, ובצר לו פוקד עליהם שיתפסו את הרב הבורח לצידו השני של הגבול, אך כאמור הגשר היה צר, והעגלה בה ישב המושל חסמה את המעבר ולא יכלו השוטרים לעבור ולתפוס את הרב, שכבר מזמן היה הרחק מהמושל ומהשוטרים.  המושל בחרונו נתקף בשיעול עז, איבד את שיווי משקלו ונפל למי הנהר שזרמו מתחת לגשר, מאותו יום והלאה לא ידעו יותר יהודי דברצין צער ומכאוב, והשקט והשלווה חזרו לשכון בעיירה.

ונפלו אויביכם לפניכם לחרב" [כו, ח].  (ברכי נפשי).

     בכל דבר ודבר אפשר להרגיש את 'טביעת אצבעותיה' של ההשגחה העליונה. אדם שיתבונן סביבו, יראה את השי"ת במוחש, על כל צעד ושעל, אבל יש מקרים שההשגחה ממציאה את עצמה לבני האדם, ונעשית כאומרת להם: ' ראו אותי. הנה אני כאן, לצידכם'. והדבר קורה גם כאשר האדם מוקף בצרות על גבי צרות, רח"ל, ונדמה לו שכביכול 'שכחו אותו', וההשגחה העליונה אינה חופפת עליו. גם אז, יש והשי"ת ממציא את עצמו לפתע אל האדם הסובל והמתייסר, ואומר לו: 'הנה התבונן, כיצד אני שומר ומשגיח עליך '. גם בעיצומן של שנות השואה, כאשר מסביב שיכלה חרב, ומחדרים אימה, ובני אברהם יצחק ויעקב, ובהם גאונים וצדיקים, הומתו ונשחטו על קידוש השם, גם אז – היו מקרים רבים שבהם נראה הקב"ה, בעצמו ובכבודו,  והוכיח לכולם שהוא שומר על עמו ישראל.

     המעשה דלהלן התרחש בשנת תש"ג, בעיצומה של מלחמת העולם, כאשר הכיבוש הנאצי היה בשיאו. למעלה מ-3 שנים חלפו מאז שהנאצים השתלטו על צרפת, ובית הכנסת הגדול בעיר 'ליון' המשיך לפעול, והתקיימו בו מניינים כסידרן. בערב שבת אחד (בתאריך הלועזי 1943.12.10 ) החליטה המיליציה של העיר ליון, שהייתה ידועה כ 'גדודי ההלם של ממשלת וישי', שהגיעה השעה להפסיק את תפילותיהם של היהודים במקום, ולהרוס את בית הכנסת.  רב בית הכנסת, ששרד בס"ד את המלחמה, סיפר שבאותו ליל שבת, במהלך 'קבלת שבת', נכנס בחשאי אחד מחברי המיליציה לבית הכנסת ונעמד בירכתי בית הכנסת.  בידיו היו 3 רימוני יד, והוא התכונן להשליכם אל תוך קהל המתפללים, ולהימלט מיד החוצה.  המחבל ההוא פתח את דלת בית הכנסת, ונכנס מבלי שאיש יבחין בו. שניות ספורות לאחר שנכנס לבית הכנסת,  משך את ניצרות הרימונים, והתכונן להשליכם. אולם המראה שניגלה לעיניו ממש באותו רגע, הדהים אותו במידה כה רבה, עד שהוא קפא על מקומו בעיניים קרועות לרווחה, והרימונים נפלו מידיו, במקום בו עמד.  מספר מתפללים נפצעו מרסיסים, אבל ברוך השם לא היו הרוגים.

     מה הביא את הנאצי לקפוא על מקומו? – ברגע שהתכונן להשליך את הרימונים על קורבנותיו המיועדים, הסתובב לפתע כל הקהל לעבר הפתח בו עמד!!!  נראה היה לו שכל המתפללים קיבלו אות ברור שמאן-דהוא מתכונן לעשות להם רעה, והנה הם באים לעשות בו שפטים... הוא לא הבין מה קורה כאן, ומי גילה להם את הסוד הזה. הוא הרי נכנס לבית הכנסת כל כך בשקט,  עד שאיש לא הבחין בו, וכיצד קרה שכל האנשים ששהו באותה עת בבית הכנסת – ללא יוצא מן הכלל – הסתובבו אליו?! איש המיליציה היה בטוח שהנה-הנה הם מתכוננים עתה לרוץ לקראתו, ולהורגו.  

     ומה באמת קרה אז, בבית הכנסת? האם המתפללים ידעו על הכוונה הזדונית של מי שהיה אמור להיות רוצח- ההמונים? לא ולא. מחבל זה נכנס לבית הכנסת בדיוק ברגע בו ניגן הקהל את הקטע האחרון ב 'לכה דודי' – 'בואי בשלום עטרת בעלה', ועל פי הנהוג בכל קהילות ישראל הסתובב הקהל בבית הכנסת בליון לעבר הפתח , כדי לקבל את השבת ברוב שמחה וחדווה. וכך ניצלו חייהם של עשרות רבות מהמתפללים שהיו אמורים לקפח את חייהם, חלילה, על ידי 3 הרימונים שנצרותיהם כבר נמשכו ונפתחו.  

     בואו ונלמד מכאן שגם אם הגענו למצב שבו הצרות אופפות את נפשנו עד מאוד, וגם אם נראה לנו שחלילה אפסה כל תקווה, נמשיך להאמין בכל לבנו ומאודנו שהשי"ת יכול להצילנו מכל צרה וצוקה, ומכל נגע ומחלה, ואם נמשיך להאמין בו, ולהשליך עליו את יהבנו, נזכה לראות ישועות ונחמות.  שהרי רק הוא יודע את כל העתים והזמנים, ורק הוא מסדר את כל המאורעות בכל פינה בעולם, ורק הוא יכול לגרום לכך שהארור הזה יכנס לבית הכנסת בדיוק ברגע שבו מקבל הקהל את השבת--- ורק הוא, בכוחו הגדול ובזרועו הנטויה, יכול לסדר גם את כל הזמנים והמאורעות שלנו, כך שיביאו בסופו של דבר להצלתנו. אדם המעביר את חייו בדרך זו, אין מאושר ממנו. כל ימיו על אדמתו, יעברו עליו מתוך אושר ושלווה,  מנוחת הדעת ונהורא מעליא .

החוויה היהודית

http://h-y1.coi.co.il/

 http://dosanova.co.il/

חצוצרה,מסוככת,כיפת הגנה, מתגעגעות,רב,יהודי,צדיק,קדוש,ההשגחה העליונה,חופפת,

אמרי שפר י"ג תמוז ה'תשע"ח

   אחת מתחבולות היצר הרע ועורמתו, להכביד עבודתו בתמידות על ליבות בני האדם עד שלא יישאר להם רוח להתבונן ולהסתכל באיזה דרך הם הולכים ) ”הרמח"ל בספרו מסילת ישרים )פ"ב((

     בית טוב אינו מקום של פאר והדר המנקר לבאים אליו את העיניים, אלא להפך זהו בית שאנשיו אינם מסתכלים מה הולך אצל השני, וכל אחד מסתכל בצלחת שלו בלבד ושמח ומאושר בביתו שלו.

     בתחילה ראה בלעם רק את 'קצה העם' וחשב שניתן לקללם. אך כאשר רואה את 'כולו' אזי וַתְהִּי עָלָיו רּוחַ אֱ-לקִּים , עלתה בליבו לברכם. המבט הכללי עם הפרטי, בהרמוניה מגבשת, מעניק הבנה אחרת, הבנה מבורכת.

     הקירות של הבית שלנו מיוחדים - הם נמתחים לפי כמות האורחים שמגיעים " (הרבנית מרת צביה גריינימן)

התרעת הרבי (פניני עין חמד, עלון 689)

     סנדר ומרדכי הרימו כוסיות 'לחיים' ואיחלו 'מזל וברכה', להצלחת העסקה החדשה. הנתונים שהציג מרדכי, הסוחר הנודע מבוקרסט שברומניה,  לסנדר, יהודי אמיד מעאראד, היו מפתים. סנדר נתן את אמונו באיש, הגיש לידיו את הכסף, וציפה לרווחים. עברו שבועות וחודשים. סנדר המתין בקוצר-רוח לידיעה כלשהי. עם הזמן החלו הספקות לכרסם בלבו. הוא נתן את כל כספו, ומי יודע אם פעל נכון?

     יום אחד נשמעו נקישות על דלת ביתו. האיש שבפתח הודיע לו: "מרדכי פשט את הרגל. כספך וכספם של כל לקוחותיו, ירדו לטמיון - והוא נעלם ". הזר יצא, מניח את סנדר המום. האיש פרץ בבכי: "מאדם אמיד, נעשיתי אביון". הוא התקשה להסתגל למצבו החדש והסתגר בביתו. ידידיו הציעו לו לצאת ולהיות רוכל בכפרים, שבהן אין מכירים אותו. כך תיחסך ממנו הבושה, והוא ישתכר לפרנסת ביתו. קיבל סנדר את העצה ויצא לדרך.

     בעיירה גרוסוורדיין שכן באותה עת ר' ישראל מוויז'ניץ. הרב קיבל כל יהודי באהבה והרעיף שפע ברכות. סנדר החליט להיכנס לרבי ולקבל את ברכתו בדרכו החדשה. הרבי קיבלו בסבר פנים יפות ובירכו. לא עבר זמן רב, וסנדר ראה בהתממשות הברכות. הוא הצליח מאוד, קנה בזול ומכר ברווח נאה. במרוצת הזמן החל לסחור גם עם הגויים, מכר לרבים מהם בהקפה, ואחת לכמה חודשים בא אליהם לגבות חובות.  דבקותו ברבנו התחזקה. אחת לחודש שב לביתו, משאיר לאשתו סכום נאה לפרנסת הבית, ושוב יוצא למסע. בכל נסיעה היה הולך לגרוסוורדיין ונכנס לצדיק. ביקורו האחרון התנהל בדרך שונה מן הרגיל. הרבי קרא את הפתקה, שהגיש לו, ובה בקשותיו, אך לא מיהר להשיב. בעיניים חודרות הביט בסנדר זמן-מה, ולבסוף אמר: "שתינצלַ מידיַ הגויים". סתם ולא פירש.  לא היה לסנדר קצה חוט להבין את כוונת הצדיק. לא עברו ימים ודברי הרבי נשכחו.

     באחד מסיבובי גביית החובות בא לפלוטניצ'ה. לעת ערב ניגש לאחרון שבבעלי החוב, אנטוני האיכר. האיש קיבל את פניו בחיוך ואמר: "כבר חשיכה, ואתה תשוש ועייף. שכב לישון כאן ומחר בבוקר אשלם חובך". סנדר לא רצה ללון בבית, שיש בו פולחן והתחמק בתירוץ, שהבית קטן, ולא יהיה להם נוח להלינו שם. אנטוני דחק בו והציע לו לישון באסם שבחצרו, שם בחר גם בנו, תאודור, מצע נוח על הקש. עייפותו של סנדר גברה עליו, והוא הסכים.  סנדר ניסה לישון, אבל השינה נדדה ממנו. לבסוף סבר, כי אולי המקום שבו שכב לישון, אינו נוח לו. הוא שאל את בן האיכר האם יסכים להחליף איתו מקום. הצעיר נענה, וחיש שקע בשינה עמוקה. אך לסנדר ההחלפה לא הועילה כלל. כשנוכח, כי לא יצליח לישון, החליט לקום ולצעוד לעיירה הסמוכה, שבה היה אמור לפגוש עוד לקוחות. את חובו של אנטוני יגבה בדרך חזרה. גם לאנטוני היו 'נדודי שינה'. באותה שעה החל להסיק את התנור בביתו. לשאלת אשתו ענה, כי הואַ מתכווןַ להרוגַ אתַ היהודיַ ולהשליךַ אתַ גופתוַ לתנור. האישה נבהלה, אך אנטוני הסביר לה, כי יש כסף רב ברשות היהודי, וכך ייטלו את הכסף וגם ייפטרו מהחוב.

     הלה יצא בחושך וחרבו בידו אל האסם. הוא ידע בדיוק היכן שכב סנדר לישון, ובהינףַ ידַ הטילַ אתַ החרבַ עלַ הישןַ והרגו. הואַ גררַ אתַ הגופהַ לתוךַ הביתַ ואזַ פתאוםַ ראהַ אתַ פניַ ההרוג:  בנו, תאודור! "מה עשית?! רצחת את הבן שלנו!", צעקה אשתו. הוא התגונן וטען, כי הדבר נעשה בשגגה. ריב קולני פרץ ביניהם. באותו זמן צעד סנדר לעבר העיירה השנייה. שוטרים שראו אותו חשדו, שהוא גנב. הוא סיפר להם, מי הוא, והיכן לן בלילה, והשוטרים לקחוהו עמהם לבית האיכר, כדי לאמת את דבריו. בהגיעם אל הבית שמעו מאחורי הדלת את קולות הריב . האיכרַ זעק, כיַכוונתוַ הייתהַ להרוג אתַ היהודיַ והבןַ נהרגַ בטעות, ולכןַ עכשיוַ עליהםַ לטעון, שהיהודיַ האורחַ הרגַ אתַ בנם...

לא עברו דקות אחדות ואנטוני נלקח כבול באזיקים בידי השוטרים. הם אמרו לסנדר, כי 'שיחק לו מזלו' שתפסוהו. אלמלא כן הם היו מאמינים לאנטוני, וסנדר היה יושב במאסר על רצח הבן. סנדר נשא עיניו לשמים והודה לה'. או-אז נזכר פתאום במילים שאמר לו הצדיק: "שתינצלַ מידיַ הגויים

     סנדר ומרדכי הרימו כוסיות 'לחיים' ואיחלו 'מזל וברכה', להצלחת העסקה החדשה. הנתונים שהציג מרדכי, הסוחר הנודע מבוקרסט שברומניה,  לסנדר, יהודי אמיד מעאראד, היו מפתים. סנדר נתן את אמונו באיש, הגיש לידיו את הכסף, וציפה לרווחים. עברו שבועות וחודשים. סנדר המתין בקוצר-רוח לידיעה כלשהי. עם הזמן החלו הספקות לכרסם בלבו. הוא נתן את כל כספו, ומי יודע אם פעל נכון?

     יום אחד נשמעו נקישות על דלת ביתו. האיש שבפתח הודיע לו: "מרדכי פשט את הרגל. כספך וכספם של כל לקוחותיו, ירדו לטמיון - והוא נעלם ". הזר יצא, מניח את סנדר המום. האיש פרץ בבכי: "מאדם אמיד, נעשיתי אביון". הוא התקשה להסתגל למצבו החדש והסתגר בביתו. ידידיו הציעו לו לצאת ולהיות רוכל בכפרים, שבהן אין מכירים אותו. כך תיחסך ממנו הבושה, והוא ישתכר לפרנסת ביתו. קיבל סנדר את העצה ויצא לדרך.

     בעיירה גרוסוורדיין שכן באותה עת ר' ישראל מוויז'ניץ. הרב קיבל כל יהודי באהבה והרעיף שפע ברכות. סנדר החליט להיכנס לרבי ולקבל את ברכתו בדרכו החדשה. הרבי קיבלו בסבר פנים יפות ובירכו. לא עבר זמן רב, וסנדר ראה בהתממשות הברכות. הוא הצליח מאוד, קנה בזול ומכר ברווח נאה. במרוצת הזמן החל לסחור גם עם הגויים, מכר לרבים מהם בהקפה, ואחת לכמה חודשים בא אליהם לגבות חובות.  דבקותו ברבינו התחזקה. אחת לחודש שב לביתו, משאיר לאשתו סכום נאה לפרנסת הבית, ושוב יוצא למסע. בכל נסיעה היה הולך לגרוסוורדיין ונכנס לצדיק. ביקורו האחרון התנהל בדרך שונה מן הרגיל. הרבי קרא את הפתקה, שהגיש לו, ובה בקשותיו, אך לא מיהר להשיב. בעיניים חודרות הביט בסנדר זמן-מה, ולבסוף אמר: "שתינצלַ מידיַ הגויים". סתם ולא פירש.  לא היה לסנדר קצה חוט להבין את כוונת הצדיק. לא עברו ימים ודברי הרבי נשכחו.

     באחד מסיבובי גביית החובות בא לפלוטניצ'ה. לעת ערב ניגש לאחרון שבבעלי החוב, אנטוני האיכר. האיש קיבל את פניו בחיוך ואמר: "כבר חשיכה, ואתה תשוש ועייף. שכב לישון כאן ומחר בבוקר אשלם חובך". סנדר לא רצה ללון בבית, שיש בו פולחן והתחמק בתירוץ, שהבית קטן, ולא יהיה להם נוח להלינו שם. אנטוני דחק בו והציע לו לישון באסם שבחצרו, שם בחר גם בנו, תאודור, מצע נוח על הקש. עייפותו של סנדר גברה עליו, והוא הסכים.  סנדר ניסה לישון, אבל השינה נדדה ממנו. לבסוף סבר, כי אולי המקום שבו שכב לישון, אינו נוח לו. הוא שאל את בן האיכר האם יסכים להחליף איתו מקום. הצעיר נענה, וחיש שקע בשינה עמוקה. אך לסנדר ההחלפה לא הועילה כלל. כשנוכח, כי לא יצליח לישון, החליט לקום ולצעוד לעיירה הסמוכה, שבה היה אמור לפגוש עוד לקוחות. את חובו של אנטוני יגבה בדרך חזרה. גם לאנטוני היו 'נדודי שינה'. באותה שעה החל להסיק את התנור בביתו. לשאלת אשתו ענה, כי הואַ מתכווןַ להרוגַ אתַ היהודיַ ולהשליךַ אתַ גופתוַ לתנור. האישה נבהלה, אך אנטוני הסביר לה, כי יש כסף רב ברשות היהודי, וכך ייטלו את הכסף וגם ייפטרו מהחוב.

     הלה יצא בחושך וחרבו בידו אל האסם. הוא ידע בדיוק היכן שכב סנדר לישון, ובהינףַ ידַ הטילַ אתַ החרבַ עלַ הישןַ והרגו. הואַ גררַ אתַ הגופהַ לתוךַ הביתַ ואזַ פתאוםַ ראהַ אתַ פניַ ההרוג:  בנו, תאודור! "מה עשית?! רצחת את הבן שלנו!", צעקה אשתו. הוא התגונן וטען, כי הדבר נעשה בשגגה. ריב קולני פרץ ביניהם. באותו זמן צעד סנדר לעבר העיירה השנייה. שוטרים שראו אותו חשדו, שהוא גנב. הוא סיפר להם, מי הוא, והיכן לן בלילה, והשוטרים לקחוהו עמהם לבית האיכר, כדי לאמת את דבריו. בהגיעם אל הבית שמעו מאחורי הדלת את קולות הריב . האיכרַ זעק, כיַכוונתוַ הייתהַ להרוג אתַ היהודיַ והבןַ נהרגַ בטעות, ולכןַ עכשיוַ עליהםַ לטעון, שהיהודיַ האורחַ הרגַ אתַ בנם...

לא עברו דקות אחדות ואנטוני נלקח כבול באזיקים בידי השוטרים. הם אמרו לסנדר, כי 'שיחק לו מזלו' שתפסוהו. אלמלא כן הם היו מאמינים לאנטוני, וסנדר היה יושב במאסר על רצח הבן. סנדר נשא עיניו לשמים והודה לה'. או-אז נזכר פתאום במילים שאמר לו הצדיק: "שתינצלַ מידיַ הגויים

החוויה היהודית

http://h-y1.coi.co.il/

 http://dosanova.co.il/

תחבולות,יצר הרע,להתבונן,להסתכל,דרך,הולכים,פאר,הדר,מנקר,רּוחַ אֱ-לקִּים,

אמרי שפר י"ב תמוז ה'תשע"ח

 אדם יכול לראות את הנסים הגדולים ביותר - ולהישאר שווה נפש, ולא לחזור בו מרצונותיו ותשוקותיו!

     אומר המהר"ל  שאברהם רוכב על חמור ובלעם רוכב על אתון.  בלעם,  מתחבר לאתונו (כמו שאומר המדרש ש "בלעם בא על אתונו" (,אבל אברהם רוכב על חמור. אין זיקה חומרית בין אברהם לחמור, אין חיבור חומרי ביניהם. ההתעלות של אברהם לא גורמת לו לזלזול בחומר או לייאוש בחומר, שמוביל בסוף לשיתוף פעולה עם החומר.    

     אמר בלעם ”חטאתי“ וזאת ”כי לא ידעתי“ חוסר התבוננות הוא אחד הגורמים העיקריים לחטאיו של האדם ומן הראוי שנתבונן במה שאנו רואים.

     דוד המלך אומר בתהילים "האמנתי כי אדבר אני עניתי מאוד אני אמרתי בחפזי כל האדם כוזב" האדם מטבעו נמשך לייחס את כל מעשיו ופעולותיו לעצמו - שהוא עושה והוא מצליח, אני ואני... אבל למעשה אם האדם היה חי באמונה שלימה כי ה' עשה עושה ויעשה את כל המעשים, אזי כל מחשבתו הייתה משתנה להבין שהכול ממנו יתברך.

וכָי יּמוך"

     סיפור מדהים סיפר הרב סלומון, חתנו של הרה"ג ר' חיים קמיל זצוק"ל,  המובא בספר 'רבותינו שבדרום. פעם אחת מתקשר אלי יהודי, ואומר לי בטלפון שהוא נכה, ומבקש שארד אליו למטה לרחוב, כדי לתת לו נדבה.  ירדתי למטה ונתתי ליהודי 50 ₪ נתינה די מכובדת . אומר לי היהודי בטרוניה של תמיהה: "זה הסכום שאתה נותן לי? תראה כמה ה 'שווער' שלך נתן לי". תוך כדי דיבור שולף מכליו צ'ק, ואומר: " את הצ'ק הזה נתן לי רבי חיים קמיל". הסתכלתי על הצ'ק ולתמיהתי,  ראיתי שהסכום הרשום עליו הוא 4000 !!!₪ שזה סכום עצום. אני מסתכל עוד על הצ'ק המפליא , ומזהה כי מדובר בצ'ק של ישיבת אופקים . עלה לי חשד שזה היה בעצם צ'ק המשכורת החודשית שלו, שבלאו הכי היא נמוכה מאד, ומקור המחייה היחיד של המשפחה, ואותו נתן רבי חיים לאותו קבצן...

     הסיפור לא נגמר בזה. הרב סלומון מספר, כי לאחר מכן ניגש לחותנו וסיפר על הנכה, שביקש ממנו מעט כסף, ושאל את רבי חיים כמה הוא נתן לו. השיב רבי חיים: "נתתי לו קצת". אומר לו הרב סלומון: "אבל אני ראיתי את הצ'ק, והיה רשום עליו סכום של 4000 ₪ .“ אומר לו רבי חיים: "היהודי הגיע אלי וביקש כסף, ורק זה מה שהיה בכיס שלי באותו זמן, ואת זה נתתי לו. אבל", הוסיף רבי חיים, "שלא תספר לרבנית את הסיפור הזה, כדי שלא תצטער".  הלך החתן הרב סלומון לרב הורביץ, מנהל ישיבת אופקים, ושואל מה פשר הצ'ק שנתן היום לרבי חיים. ואז התקבל האישור שזה המשכורת החודשית שלו.  מספר הרב סלומון את כל השתלשלות העניינים. נאנח הרב הורביץ ואומר: " כל הפקידים בישיבה יודעים, שאין לתת את המשכורת לרבי חיים, אלא רק להביא את הצ'ק הביתה, לרבנית. " היום נכנס פקיד חדש, ולא הספקנו לספר לו על המנהג. וכשראה שרשום על הצ'ק הרב קמיל, הביא את זה לרבי חיים, ולכן הכסף חולק, כי אצל רבי חיים הכסף לא היה כלום, רק תורה!".

החוויה היהודית

http://h-y1.coi.co.il/

 http://dosanova.co.il/

שווה נפש,חמור'בלעם,רוכב,אתון,דוד המלך,תהילים,כוזב,משכורת חודשית,

אמרי שפר י"א תמוז ה'תשע"ח

אהרן הכהן נפטר בר"ח אב, שהוא אב לבית המקדש, כדי לכפר על חורבנו. כמו שמשה רבנו נפטר בז' אדר כדי לכפר על גזירת המן, שנקבעה לחודש זה (דרשות חת"ם סופר ז' אב תק"פ(

    אומר רבינו החפץ חיים זצ"ל שמעתי מגאון אחד שאמר: צריך אדם לחשוב ג' דברים א. שאין לו אלא יום אחד שלא יאמר יש לי עוד זמן כי אם יש רק יום אחד ינצלו היטב ב. שאין לו אלא דף גמרא אחד – שלא ירפהו היצר בטענה כמה יש לך עוד ללמוד... כמה צריך אתה עוד להשקיע... לא!!! אין לי אלא דף זה בלבד ג. שהוא היהודי – שלא יאמר מאי נפקא מינה במעשיי? יש עוד הרבה יהודים המקיימים את העולם...! לא!!! בשבילי נברא העולם.

    איזה שער משערי השמיים, הוא החשוב ביותר מבין השערים המוזכרים בתפילת יהי רצון של מוצאי שבת. כל אחד מן התלמידים ציין שער אחר ותירץ מדוע לדעתו הוא השער הכי חשוב, והבעש"ט לא קיבל את תשובותיהם. בתו אדל שנכחה במקום, ענתה: "שערי סייעתא דשמיא" )עזרה משמים(. אביה הסכים עם דבריה ואמר שזה אכן השער החשוב מכולם.(הבעש"ט)

    לא הוזמנת – אל תתקרב, לא נתבקשת – אל תתערב

הרופאים היו המומים – הכול תקין לחלוטין! (הרב יעקב לוי) 

    בועז גילאור היה אב לשישה ילדים, שלושה מהם נישאו בשעה טובה ומוצלחת, והוא התברך בחסדי שמים גם בנכדים מתוקים.  הוא עצמו היה איש אהוב על הבריות, נעים סבר, צנוע, ואת מעשיו הטובים אהב לעשות באופן בלתי מורגש. ביתו היה שוקק אהבה וחמימות של בית יהודי שורשי. בועז הקפיד על קלה כבחמורה, קבע עיתים לתורה ומידי שבת מסר בעצמו שיעור הלכה, מוסר ופרשת שבוע, שרבים האזינו לו בשקיקה.
    לתוך האידיליה הזו פרצה בבת אחת החולשה, אחר כך הבדיקות, ולבסוף הבשורה הנוראה על המחלה הנוראה המקננת בו. התחזיות הרפואיות לא בשרו טוב, והבית עבר טלטלה עזה. אך בועז היה איש אמיץ, חדור באמונה יצוקה כי רק יד ה' היא המניעה את גלגלי העולם, וכי אין מקום לחוקיות של טבע, בקרב מי שיש לו ערוץ פתוח וקשר ישיר לבורא העולם.  בועז התברך בחברים טובים – ובימי צרה התגלה עוד יותר טוב ליבם. יחד נשאו עימו בעול, יחד התפללו לבריאותו השלמה, וכל זאת תוך כדי שהם נוסכים בו עוד ועוד כוחות של אמונה.  הגדיל לעשות פינחס, ידידו הקרוב עוד מימי נעוריהם, שחזר ואמר לו: "בועז יקירי, בעזרת ה' אתה תבריא ואין לי ספק בדבר. הקב"ה מבקש מאיתנו לא לסמוך על רופאים אלא רק עליו. הוא רופא כל בשר ומפליא לעשות. הוא הוריד לעולם 'תרופות' רוחניות המרפאות את המחלה מן השורש, ואנו –  בסייעתא דשמיא – נמצא את התרופה המתאימה!"
    כסיים פינחס את שיחת העידוד, נפנה להרגיע את עצמו... ממדי המחלה היו באמת אימתניים ומחרידים וברכיו רעדו. אהבתו הגדולה לבועז ולאישיותו המיוחדת הניעו אותו לעשות הכול למענו. מוכן היה למסור את נפשו בתפילה ובצדקה לבריאותו, אלא שלפתע הבליח במוחו רעיון אחר...  סכסוך רב שנים בין שני שכנים בבנין שבו התגורר העכיר את האווירה ומילא אותה ברעלים של לשון הרע, דיונים משפטיים וקיתונות בוז שנשפכו זה על זה. כל ניסיונות הרבנים והעסקנים להשכין ביניהם שלום עלו בתוהו. פינחס עצמו עסק בתיווך – הוא לא היה צד בעניין, אך בעל כורחו היה שותף לא פעם לשמיעת דברי השנאה בין איש לרעהו. לאחרונה החלו גם ילדיהם של שני השכנים לגלות מעורבות בסכסוך, והמריבה התלבתה כאש בשדה קוצים וגרמה להרבה מאוד חילול שם שמים . כעת חייג פינחס בזריזות לאחד השכנים: "שמע, יואב, יש לי חבר ילדות, ממש בלב ונפש, הוא חלה, לא עלינו, המחלה הארורה" . "אין בעיה", ענה יואב, "תן לי את שמו ושם אמו, נתפלל, נגיד תהילים" . "לא, לא", אמר פינחס, "יש לי בקשה אישית. אני מבקש ממך בקשה אחרת". לפתע התמלאו עיניו דמעות, "כדי שחיי יהיו רגועים וכדי שבועז גילאור יהיה בריא למען בניו, נכדיו וניניו שיולדו בעזרת ה', אני מבקש שתעשה מעשה של מסירות נפש למען ידיד נעורי".  יואב הופתע מן הבקשה, אך מיהר להשיב: "למה לא? יהודי מצווה לעשות הכול למען חיי חברו, בבחינת כל המציל נפש אחת מישראל". "אם כך" – המשיך פינחס – "גש בבקשה לשכנך מאירק'ה גרוס והתפייס איתו! תבקש מחילה, תחזור בתשובה, ותכוון שהשלום יהיה לרפואת בועז בן מזל שושנה. אני מתחנן... יואב". ואז נעתקו המילים מפיו, ודמעות גדולות זלגו ופרצו סדקים בחומות ליבו של בן שיחו.  כשהסתיימה השיחה הזו, החלה שיחה אחרת עם מאירק'ה השכן השני. פינחס שב והתחנן לטובה אישית, ובקש שיתגייס על מנת להציל חיים.  ודברים היוצאים מן הלב, נכנסים אל הלבבות.  חצי שעה אחר כך, בביתו של פינחס, עמדו חבוקים ודומעים יואב שחר ומאיר גרוס מפויסים ואוהבים לרפואת בועז בן מזל שושנה.
    וכשמגיעה עת השלום, עולות מאליהן תמיהות גדולות – מדוע השתוללה המריבה במשך כל כך הרבה שנים? מפני מה אטמנו את לבנו ולא חשבנו על חילול ה' שנגרם בעולם בעטיה של המריבה הזו?! ופינחס עומד כמחותן ראשי, מעודד, מברך ומתפלל לרפואתו השלמה של בועז.  חודש לאחר מכן, בבדיקות חדשות, לא נמצא שום שריד למחלה בדמו של בועז! הרופאים היו המומים – הכול תקין לחלוטין! כאילו חדרה תרופה עלומה אל גופו, וליקטה את התאים הממאירים בלי שום נזק לשאר התאים הבריאים.  הנה כי כן, לא מצא הקב"ה כלי מחזיק ברכה לישראל אלא השלום.

החוויה היהודית

http://h-y1.coi.co.il/

 http://dosanova.co.il/

גזירת המן,הוזמנת,תתקרב,נתבקשת,תתערב,הרופאים,המומים,סייעתא דשמיא,עזרה משמים,

אמרי שפר ט' תמוז ה'תשע"ח

"אדם ביקר"- האדם הוא כל כך יקר ,  בעל מדרגות עליונות, ונצחיות, א-לוקיות. " ולא יבין"- הוא לא מתבונן לראות מה הקדוש ברוך הוא נתן לו, היכן הוא נמצא ולאן בכוחו להגיע. באוניברסיטאות לומדים על גוף האדם, לומדים מסחר, מחשבים,  מדעי הטבע, אז עדין לא נפתחה אוניברסיטה ללימוד נפשו של האדם! וזה חבל מאוד, כי האדם חי כאן בעולם הזה שבעים שנה פעם אחת במשך היסטוריה האין סופית ואינו מכיר את עצמו. 

    "אמונה וביטחון בה' הם מיסודות הדת, אך כל זה הוא באשר לאדם עצמו. כשיהודי שני פונה ומבקש עזרה, אין להשיב לו שעליו לבטוח בה', אלא צריך לעזור לו במעשה בפועל" (אדמו"ר הריי"צ)

     את הפרה-האדומה הראשונה, עשה משה בב' ניסן בשנה השניה ליציאת מצרים, וזה הספיק ליותר מ-800 שנה, והשנייה עשה עזרא. 9 פרות אדומות היו: משה עשה פרה אחת, עזרא-1 .שמעון הצדיק-2 . יוחנן כהן-גדול-2 .אליהו עני בן הקוף-1 .חנמאל המצרי-1 .ישמעאל בן פאבי-1 .והעשירית יעשה מלך המשיח, שיתגלה במהרה, אכי"ר )מס' פרה פ"ג מ"ה(.

     בד"כ כאשר הכל הולך לנו טוב בחיים, נוצרת תחושה שאנחנו מסתדרים לבד ורק כשמתחילות להגיע בעיות שקשה לנו להסתדר איתן ולמצוא להן פתרון, אנו נזכרים להרים עיניים לשמיים ולבקש עזרה מהבורא.  פרשת נחש הנחושת באה ללמדנו לצאת מתפיסה שגויה זו. לכן, ה' ציווה את משה לעשות נחש נחושת, שכל מי שיסתכל עליו יתרפא מנשיכת הנחש. כי בכל פעם שיסתכלו כלפי מעלה ישעבדו ליבם לקב"ה ויזכרו שהכול מגיע ממנו.

     בספר פרי גני (ח''ג אות קמט') הביא משם הנחמד מזהב (פ' כי תצא), שיש מצווה לסייע לחזן בעת שמנגנים ניגונים בתפילה שהוא בכלל מצוות "הקם תקים עמו", שכל דבר שקשה לחברו לעשות לבד, יש לסייע לו, ואם לא מסייע, יש בזה משום "לא תעמוד על דם רעך".

     בשו''ת תורה לשמה (סי' שצ''ב) כתב שבמס' כתובות (קח) מצינו שמי שאיבד את ממונו קרוי שפשט את רגלו. וביאר הבא"ח הטעם הואיל ובגמ' פסחים (קיט) אמרינן שממונו של האדם מעמידו על רגליו, לפיכך זה שאין לו ממון קרוי פושט את הרגל היינו רגליו מושכבות כי אין לו ממון שמעמידו על רגליו.

     דע כי לא המנצח שמח , אלא השמח מנצח.

     הכאה - ילד אף פעם לא זוכר את הלקח, רק את האגרסיביות.

המנטה שגדל לתפארת...

     את הסיפור הבא סיפר הרב צבי חקק משבק"ו של מרן הגאון רבי עובדיה יוסף זצ"ל במשך שנים רבות. הוא מקדים ואומר, כי ידוע לו שיש שיתקשו להאמין, אולם אני הייתי שם, ובמו עיני ראיתי ושמעתי.

     מרן זצ"ל היה מקפיד לברך בקביעות על בשמים בשבת, כדי להשלים מאה ברכות בכל יום.  הוא היה מחשב זאת בכל יום ויום בשימת לב מרובה, אומר בקול את חשבון הברכות וטורח להשלים את החסר. בכל שבת היה מברך על "עצי בשמים", "עשבי בשמים", "מיני בשמים", ו"הנותן ריח טוב בפירות". עבור זאת היה מבקש מרן שידאגו עבורו לענפים מהצמח המוכר "נענע מנטה" – מאחר שריחה עז ומורגש ביותר, ולצורך זה נטעו בני המשפחה שתילים מצמח זה, באדניות שבמרפסת הבית.  לפני שנים אחדות, באחד מערבי השבת, בעיצומו של החורף, קרא הרב לבנו הרב משה שליט"א, כשעה לפני כניסת השבת וביקש ממנו "צא והבא לי מנטה לברכה", כידוע צמח המנטה עדין מאוד ובימות החורף הוא מתקשה לשרוד. הרב משה יצא לחפש ולא מצא ולו גם ענף אחד.  לאחר מספר דקות פנה אליו מרן שוב וביקש ממנו "צא והבא לי מנטה לברכה". הרב משה יצא ושוב חזר עם תשובה שלילית.  לאחר דקות מבקש מרן בפעם השלישית את המנטה. הרב משה עמל במשך דקות ארוכות לחפש אך שוב התשובה הייתה שלילית.  מרן פנה אלי, מספר הרב חקק, וביקש את אותה הבקשה, יצאתי וחיפשתי שוב ושוב מכל כיוון ולא מצאתי, גם אני נשלחתי פעם נוספת, חיפשתי ביסודיות, אך לא מצאתי זכר לצמח זה. חזרתי למרן ואמרתי לו: כבוד הרב, גם הרב משה וגם אני חיפשנו מכל כיוון אפשרי אין מנטה.  מרן הרהר שנייה אחת, ואמר לי "צא עכשיו ותביא מנטה. עכשיו יש מנטה". יצאתי החוצה והנה באמצע האדנית התנוסס לו צמח מנטה לתפארת והיה זה לפלא. ואכן כך מובא ב"אור החיים" הקדוש פרשת בשלח: שניתנה רשות לצדיקים לשלוט על הטבע, וז"ל של ה"אור החיים": תנאי הוא שהתנה הקב"ה על כל מעשה בראשית להיות כפופים לתורה ולעמליה, ולעשות כל אשר יגזרו עליהם. וממשלתם עליהם כממשלת הבורא ברוך הוא, ולזה תמצא כמו כן, בשמים ובארץ ובכוכבים, בשמש וירח שלטו עליהם צדיקים יחידים.

כִי תבֹאו אל הָאֶרץ" )יקרא כ"ה, ב'(  )מתוך הספר 'בהיכלם' הרב יהושע ליף, מאת נחמן סלצר(

     הרב משה אהרן שטרן, היה משגיח בישיבת 'קמניץ', ייחוסו היה חשוב ביותר: הוא היה נכדו של הרב יעקב יוסף הרמן )שעליו נכתב הספר 'הכל לאדון הכל'(, ואחיינו של הגאון רבי פינחס חיים שיינברג, ראש ישיבת 'תורה אור'.  היו בו פתיחות וחמימות, שמשכו אליו אנשים בעבותות אהבה, וגרמו לכל אחד להרגיש נח במחיצתו. הוא היה אדם נאצל שטוב ליבו קרן מפניו. זכתה ישיבת 'נר יעקב', שגדול זה היה מגיע לדבר בפני תלמידיה, לפחות פעם בשנה.  לאורך השנים התפתחה מסורת, שלפיה היה חוזר המשגיח במהלך השיחה,  על סיפורו האישי מידי שנה בשנה.

     "המשגיח", הייתי שואל אותו, "האם תספר את הסיפור שלך לבחורים גם השנה ?" הוא תמיד הסכים לחזור על הסיפור. היה זה סיפור מעורר השראה כיצד הוא, בחור אמריקני, הגיע לגור בארץ ישראל וללמד בה תורה  .

     בצעירותו, היה ר' משה אהרן תלמיד בישיבת 'תורה ודעת'. חלומו היה ללמוד בישיבות הנודעות באירופה. אולם היו אלו שנות מלחמה, ובלתי אפשרי היה להגיע לאירופה. במקום זה חשב הנער לבוא לישיבה בארץ ישראל.  הדבר לא היה פשוט כלל: באותם ימים מי שנסע לארץ ישראל, נשאר לגור בה בדרך כלל עד סוף ימיו. לשם כך היה צורך להגר לארץ , ופירוש הדבר היה להשיג סרטיפיקט מהבריטים/ לרוע המזל, מפלגת 'אגודת ישראל' הצליחה להשיג מספר מצומצם מאוד של סרטיפיקטים. נדמה היה שלר' משה אהרן בן השמונה עשרה , אין סיכוי להגיע ארצה.  הבחור הצעיר תיאר את כיסופיו לנסוע לארץ ישראל בפני רבו, הרב שרגא פייבל מנדלוביץ. ורבו הסביר שכל סרטיפיקט עשוי לשמש אדם בודד או משפחה שלמה. " חבל להשתמש בסרטיפיקט יקר ולבזבזו על אדם אחד בלבד", הסביר הרב, "בעוד שהוא יכול לשמש משפחה שלמה!".  נראה שבכך הסתיים העניין.  לר' משה אהרן היה קשר קרוב עם דודו, הר' חיים פינחס שיינברג, והוא היה מודע להשתוקקות האחיין להגיע לארץ הקודש. "נו", שאלו ראש ישיבת 'תורה אור' לעתיד, כשנפגשו: "מה קורה עם ארץ ישראל?"  הנער חזר באוזני דודו על טענתו של ר' שרגא פייבל, ואמר כי לא נראה שיזכה לנסוע לארץ בזמן הקרוב . "זאת אומרת שאתה לא באמת רוצה לנסוע", חרץ ר' חיים פינחס . "ודאי שאני רוצה לנסוע!", מחה הנער. " אם באמת היית רוצה לנסוע, היית מזמין דרכון, אורז מזוודה ודואג לכל הסידורים הנחוצים. כך היית מראה להקב"ה שאתה באמת רוצה לנסוע!  אבל אתה, כנראה, עדיין לא מוכן לנסיעה באמת. לך להזמין דרכון ולארוז מזוודה- ואז תהיה מוכן לנסיעה!". " בלי להחמיץ רגע, מילאתי את הוראותיו של דודי", סיפר ר' משה אהרן למאזינים הצעירים כעבור שנים, "תוך זמן קצר היו חפציי ארוזים, ואני הייתי מוכן להפליג לארץ ... ואמנם, ברגע שסיימתי לעשות כדבריו של דודי, קרא לי ר' שרגא פייבל למשרדו ובישר לי שמחר אצא באנייה לארץ ישראל" . "מה קרה?", ביררתי מופתע, "חשבתי שחבל להשתמש בסרטיפיקט לאדם בודד?" " משפחה אחת הייתה אמורה להשתמש בסרטיפיקט מחר", הסביר הרב, "אבל אחד מבני המשפחה חלה, והמשפחה אינה יכולה להפליג. אם לא נמצא מישהו שייסע במקומם, הסרטיפיקט היקר ילך לאיבוד. אני יודע שרצית לנסוע, ולכן בחרתי בך!".  כשמילותיו הנבואיות של דודו מצטלצלות באוזניו, נפרד הנער מבני משפחתו,  נטל את מזוודתו ויצא לניו יורק להפליג ארצה.

     זו הייתה האנייה הראשונה, שהפליגה מארצות הברית לפלסטין, עם סיום מלחמת העולם השנייה. היו בה יהודים רבים, רובם לא דתיים.  רב החובל, הורה לצוות המטבח לייחד אגף כשר עבור הבודדים ששמרו על הלכות כשרות. סיפקו להם פירות וירקות בשפע, והיה אפילו שוחט ששחט עבורם עופות.

     ההפלגה ערכה כשבועיים,  כולל עצירות בנמלים שונים לאורך הדרך.  בשעת ערב מאוחרת, ישבו ר' משה אהרן ונוסע נוסף על סיפון האנייה, שקועים בשיחת רעים.  לפתע הבחינו השניים, בכמה מלחים שנראו כערבים, פותחים בריקוד מקסים. הם הביטו מרותקים, מהופנטים בריכוז המוחלט של הרוקדים. אולם ההתפעלות הפכה לחרדה כאשר הודיע להם נוסע ישראלי אחר, שריקוד כזה מסמן,  בדרך כלל, הכנה לטבח (כנראה מאום לא השתנה מאז(...  ר' משה אהרן וחברו מיהרו לתא רב החובל,  כדי להודיעו על סכנת חיים הנשקפת לנוסעים היהודים. רב החובל שמע, והבטיח לעצור את הפוגרום המתוכנן. הוא ניגש לרוקדים ושאל אותם האם יש אמת במה ששמע- האם הם מתכוננים לערוך טבח בנוסעים שלא פשעו?  המלחים לא הכחישו את האשמה, והסבירו את הסיבה למעשה שהם מתכננים: "זו האנייה הראשונה שמפליגה מחופי אמריקה לפלסטין", הם הסבירו, "אם היעד של האנייה הזו הוא נמל חיפה, מוכרח להתבצע על סיפונה טבח, כדי להביע מחאה על כך, שהיהודים מנסים להקים מדינה בארצנו". "מה אתם מנסים לומר?", שאל רב החובל, שהבין שהם מביעים הסכמה לשאת ולתת. " אנחנו מתכוונים, שאם נעגון בנמל ערבי- למשל במצרים או בסוריה - נסכים להימנע מהריגת נוסעים יהודים. אבל אם נעגון בפלסטין כפי התוכנית המקורית, נהיה חייבים לקום ולרצוח את היאהוד".

     רב החובל חשש ממרד ומטבח, והודיע לנוסעיו שבמקום לעגון בנמל חיפה,  תשנה האנייה את מסלולה. היא תעגון בנמל אלכסנדריה, ומשם יוכלו הנוסעים להמשיך אל יעדם ברכבת.  רצתה ההשגחה העליונה, והאנייה עגנה באלכסנדריה בעצם יום השבת.  קבוצת היהודים שומרי המצוות הגיעה לרב החובל, והודיעה שבשום אופן לא תוכל לרדת מהאנייה כעת. " כולם יורדים מהאנייה עכשיו", השיב רב החובל המוטרד, "אתם מוכרחים לרדת מהאנייה כולם!".  הוא לא אבה לשמוע את התנגדותם, וכשראה את סירובם לחלל את השבת,  הורה לאנשיו להוריד את מזוודותיהם אל הנמל. הוא קיווה שהחשש לאבד את כל נכסיהם הגשמיים, תפתה אותם לזנוח את מנהגיהם ה 'מיושנים' ולרדת מסיפון האנייה.

     ר' משה אהרן ושאר הנוסעים הדתיים הפגינו עוז רוח. הם עמדו בניסיון ונשארו על סיפון האנייה, שם התפללו וסעדו את סעודות השבת באחד התאים. במוצאי שבת יצאו מהסתגרותם, ערכו הבדלה והתכוננו לרדת מהאנייה. בשעה שפנו לכבש האנייה, הודיעו להם שרב החובל מבקש לראותם בתאו. "הפלגתי בכל רחבי העולם", סיפר להם. "פגשתי אנשים מכל מוצא ולאום.  אחת המסקנות שהגעתי אליהן היא, שכאשר הדבר נוגע לארנק, אנשים מוותרים על כל הנוגע לדתם. ראיתי פעם אחר פעם, שאצל כל בני הדתות-  הכסף יענה את הכל" . והוא המשיך במסקנתו: "על אף שקיבלתי חיזוקים רבים לתובנה זו,  רציתי לראות אם גם אתם, היהודים הדתיים, תתנהגו כך, או שתצייתו לתורה גם במחיר הפסד טובתכם האישית. לכן הוריתי על אנשיי להשליך את מזוודותיכם מהסיפון. הייתי בטוח שתמהרו לרדת בעקבות חפציכם, גם אם שבת היום. " להפתעתי, לא כך קרה - הצלחתם לעמוד במבחן שבו העמדתי אתכם.  נשארתם בתאיכם והתעלמתם מההפסד העצום. אני מוכרח להודות, שהתיאוריה שפיתחתי במשך שנותיי הרבות בים,  הופרכה לראשונה. אנשיי שמרו על מזוודותיכם לכל אורך השבת, ודאגו לשלום חפציכם האישיים".

     קבוצת היהודים נפרדה מרב החובל לשלום, והוסעה לתחנת הרכבת הקרובה.  משם עלו על רכבת שהסיעה אותם ארצה

     בשולי הדברים ... שנים רבות אחר מעשה זה, התחתן אחד מתלמידיי, עם נינתו של ר' חיים פנחס שיינברג. כעבור זמן מה חגג בני הזוג את הולדת בנם הבכור. בברית המילה כובד הרב שיינברג בסנדקאות, ואילו אני כובדתי באמירת הברכות ובקריאת שמו של התינוק. כשהגיע זמן קריאת השם, לחש האב הטרי באוזניי: "יעקב יוסף". התינוק נקרא על שם חמיו של הרב שיינברג, ר' יעקב יוסף הרמן - האדם הגדול ששלח את ר' חיים פנחס בצעירותו, ללמוד בישיבה בניו הייבן, ואחר כך שלחו אל מעבר לים לישיבת 'מיר' שבפולין.  באותה ברית הרהרתי לעצמי בזכות הגדולה שנפלה בחלקי, לעמוד בשמחה זו לצד הסבא-רבא של התינוק, ששימש כסנדק, ובזכות העצומה לקרוא לתינוק על שם חמי סבו, כאן בעיר הקודש ירושלים.  כל מי שיבוא במגע עם ילד זה, ייזכר בעברו המופלא של ר' יעקב יוסף,  ובדרך שהשפיע בעצמו על דור שלם של נערים, שנעשו בעתיד גדולים בישראל.  אין צורך לומר שהרגע הזה היה מרגש ומרומם במיוחד.

החוויה היהודית

http://h-y1.coi.co.il/

 http://dosanova.co.il/

אוניברסיטאות,גוף האדם,לומדים,מסחר,מחשבים, מדעי הטבע, אמונה,ביטחון,יסודות הדת,

אמרי שפר ח' תמוז ה'תשע"ח

אמרו חז"ל (סנהדרין קי, א) כל המהרהר אחר רבו כאילו מהרהר אחר השכינה, שנאמר וידבר העם בא-לקים ובמשה.

     במצב ויש 'שני צדדים' אשר אינם רואים את הדברים 'עין בעין', מוצע להיפגש 'פנים אל פנים', לשמוע ואח"כ להשמיע. 'גדול' הנכנע ויורד לעבר 'הקטן' – אינו נעשה קטן, אלא מגדיל בכך את הקטן לעשותו גדול אף הוא!

    החפץ חיים זצ"ל כתב לאמר: "וראה נא אחי – על כל שעה ושעה שהיה ביכולתך לעסוק בתורה ולא עסקת, הרי הוא כאילו באו לפניך להציל נפשות ולא הצלת! ואף שאנחנו, בעיננו הסומות, לא ידענו זאת – אבל חז"ל גילו לנו את זה באמרם: גדול תלמוד תורה יותר מהצלת נפשות!" כמה גדול החיוב להתאזר עוז בלימוד התורה הקדושה, ולהיזהר משמץ רפיון ובטלה!

     זאת חקת התורה אשר צוה ה'. "צוה" בגמטריה 101 ,אם רוצה אתה שייחקק בך התורה, תלמד 101 פעמים, "לאמר" - לא-מר כלומר, לא במרירות, אלא בחשק ובנעימות (תורת הפרשה(

חששו של מרן הגרי"ז )מתוך 'מידות והנהגות טובות' עם עובדות מגדולי הדורות(

     בספר 'עובדות והנהגות' לבית בריסק,  הובא שכאשר היה מרן הגרי"ז זצ"ל בשוויץ לצרכי הבראה, נהגו רבים לנהור לאכסנייתו,  ולשוח עמו בדברי תורה והלכה. אחד מהם נשאל בסוף שיחתם לשמו. "שטרנביץ שמי", השיב האיש "שטרנביץ?", שאל הרב, כשמראה פניו משתנה בלא הכר. "האם התגוררת פעם בעיירה פלונית?"  האיש השיב בשלילה. "אז אולי לפחות היה לך איזה קרוב בעיירה זו?",  המשיך הרב לשאול. "אכן", ענה האורח. "היה לי דוד בשם זה שהתגורר באותה עיירה". רק שמע זאת מרן הגרי"ז, אורו עיניו כמוצא שלל רב. הוא מיהר וקרא לבעל האכסניה, הרב וולף רוזנגרטן, ואמר: "ר' וולף! ר' וולף! צריכים להכין סעודה! מצאתי את שטרנביץ!". ו מרן הגרי"ז הסביר את פשר שמחתו הגדולה:

     זמן קצר לפני המלחמה שהה בעיירת הנופש 'קריניץ', תוך כדי כך נודע על המלחמה המתרגשת ובאה. החלו לברוח. במהלך נסיעתו, באחת התחנות, נתברר למרן הגרי"ז ולבנו הגרי"ד זצ"ל, שאין להם די כסף כדי להמשיך בדרכם. היה זה מקום שומם מיהודים, והגרי"ד הציע לו שייגשו לעיירה סמוכה, ללוות סכום כסף מאיזה יהודי. "אין צורך", אמר הרב, מתוך תחושת האמונה והביטחון שאפיינו אותו, "עד שתגיע הרכבת יגיע הכסף!". לאחר מספר רגעים, עבר יהודי במקום והציע להם עזרה. כששמע על מצוקתם, הלווה להם סכום כסף מספיק. הרב שאל לשמו, והוא השיב 'שטרנביץ מעיירה פלונית'. הגרי"ז הבטיח להחזיר לו את הכסף מיד כשיגיע לביתו . באותם ימים, עוד לא ידעו כי המלחמה תארך, ועל כל החורבן המתרגש ובא, וכך חשב הרב שמיד כאשר יגיע לבריסק, ישלח לו עם שליח את הסכום . אך במצוקת העיתים של ימי הזעם, לא איסתייעא מילתא.  המשיך מרן הגרי"ז לספר: "מיום שהגעתי לארץ ישראל ועד היום, מזה כחמש עשרה שנה, אין לי מנוחה מזה. כל אדם חדש שמגיע לביתי, מכל קצווי תבל, אני שואלו אם הוא מכיר משפחה בשם 'שטרנביץ'. לאחר מכן בקשתי, שאולי ינסו לאתר רשימה של פליטי הקהילה ההיא ומקום מגוריהם,  אך לא השגתי מאומה . "חיפשתי וחיפשתי ולא מצאתי. כמה עגמת נפש הייתה לי מכך. כל פעם שנזכרתי בכך, לא הייתי יכול להירדם! הייתי חולה מזה! מחשבתי הייתה כיצד אני אגיע לבית דין של מעלה, כשבידי חוב שלא פרעתי? והנה עתה , אני מוצא את שאר בשרו של שטרנביץ, זה שגמל עמי חסד, ויש בידי סוף סוף ההזדמנות לקיים מצוות פריעת בעל חוב! והיאך לא אשמח??"

     האורח המופתע סיפר, כי כל משפחת דודו נהרגה בימי השואה, והוא נותר יחיד שנשאר בחיים. מרן הגרי"ז זצ"ל קם בשמחה, ואמר: "אם כך, אתה הוא היורש!". מיד חישב את הסכום שנלקח, ופרע את החוב.

החוויה היהודית

http://h-y1.coi.co.il/

 http://dosanova.co.il/

מהרהר,שכינה,נכנע,לעסוק בתורה,עסקת,להציל נפשות,רפיון,בטלה,במרירות,בחשק ,בנעימות,עגמת נפש,

אמרי שפר ז' תמוז ה'תשע"ח

 בחור שהגיע לבקר חבר בבית הרפואה. בטעות הוא נכנס לחדר של תרומות איברים, וראה שם צנצנות עם תווית מחיר : .₪ 900,000 = ריאות ,₪ 800,000 =כבד₪ 700,000 =כליות ,₪ 1,000,000 =לב הבחור יצא משם כולו צוהל ורוקד כשהוא צועק בקולי קולות "זכיתי, אני עשיר, אני מיליונר, זכיתי, זכיתי!" עובר אורח ניגש אליו ושאל אותו באיזה פרס זכה? ענה לו אותו בחור: "זכיתי שאני בריא, זה שווה מילונים!" .

בכל תענוגי העולם הזה מהול גם קורטוב של עצב, בכל שמחה ועונג בעולם הזה, יישאר האדם עם נימה של 'היה יוכל להיות יותר טוב', בכל דבר חדש ויפה שיקנה, יהיה דבר מסוים שאינו מושלם, וכן יצטער מהפסד הממון, וגם כשיאכל וישבע מכל תענוגים, ריבוי המאכל יזיק לו, ופעמים שיוליד בו חולאים רעים רח"ל וכו'. בעולם הבא לעומת זאת, התענוג הוא אמתי, ללא שום עצבות. והנה, אם ירצה אדם להרגיש מעט בעולם הזה 'מעין העולם הבא', יוכל להגיע להרגשה זאת רק כאשר יהיה שמח וטוב לב בכל ענייניו, ויקבל הכל באהבה ובשמחה, ולא יתעצב מכל המקרים אשר יזדמנו לו, כי יאמר, הלא מתת השי"ת הוא, ולמה זה אתעצב. וגם כאשר יראה אחרים מתעצבים או מתקוטטים, גם כן ירבה שלום וינחם את ליבם. ובאם יתנהג על זה האופן, אז יזכה ליהנות מעט בעולם הזה מעין העולם הבא

    במציאות אנו נוכחים לדעת, שהחלב יוצא מתוכה בדיוק בקצב ובכמות שמתאימים לעגל הקטן שלה. אם כך, כוונת הגמרא במשפט: "יותר משהעגל רוצה לינוק, הפרה רוצה להיניק" היא, שיותר משהעגל רוצה לאכול, רוצה הפרה שהוא יאכל – לא לטובתה שלה, אלא משום שזהו הדבר הטוב ביותר עבור העגל! וזה, אומר הרב וסרמן, הבסיס האמתי לחינוך איכותי וטוב! האידיאלים היהודיים שרדו במשך יותר משלושת אלפי שנים, ובניגוד לכל הסיכויים – וזאת, לא משום שהיינו עסוקים בשטיפת מוח, ושכנוע מתמיד של כל אדם שנקרה בדרכנו, אלא משום שהסברנו את הרעיונות הללו באופן רציונאלי ומעשי ביותר. בית המדרש היהודי הוא בדיוק המקום שבו ניתן לשאול את כל השאלות, לדון בכל הסוגיות, לעבד אותן ולנסות להפנים אותן כאשר נוצרת עמן ההסכמה האמתית.

     הבן איש חי ז"ל מבאר שמכל דבר בעולם ניתן ללמוד מוסר השכל, ואף ממלאכת החשבון. כיצד, אם נכתוב את הספרה "אחת", ולידה עוד "אחת", נקבל את המספר "אחת-עשרה" . נוסיף לידו עוד "אחת", ויתקבל "מאה ואחת-עשרה". אם נכתוב עשר פעמים את הספרה "אחת" ברציפות, יהיה בידינו למעלה ממיליארד, אבל אם נכתוב את עשרת המספרים הללו על עשרה דפים נפרדים, לא יהיו בידינו אלא עשר יחידות.  עלינו ללמוד מכאן את מעלת האחדות. כאשר ניצבים יחדיו,  הכוח מוכפל עשרת מונים, וכאשר כל אחד פועל בנפרד, אין לו אלא כוחו המוגבל. ועוד יש ללמוד מכך, שגם אם מצויים בכפיפה אחת, ועשרת המספרים נרשמים ברציפות, אבל לא זה לצד זה אלא האחד מעל חברו, גם אז לא יקראום כמספר אחד גדול ומכופל, אלא כמספרים בודדים ותלושים. ונלמד מכך, שכח הרבים הוא כח עצום, וזאת רק כאשר הם פועלים בתחושת אחווה ושוויון.

  הרשב"י ואילת (אליעזר היון)

הסיפור המופלא הבא אודות ציונו של רשב"י הקדוש , נבדק – והתברר כאמין לחלוטין.

שני יהודים שנכנסו לציונו של רבי שמעון בר יוחאי בתחילת חודש אייר של שנת תשע"ו, פגשו ביהודי ששפך במקום את שיחו בקריאת תהילים, כשמעיניו זולגות דמעות. מחזה זה אינו נדיר בציון, אך כעבור מחצית השעה קם היהודי ופרץ בריקוד של שמחה ובשירה.

היהודים ניגשו אליו וביקשו לדעת מה אירע, וזה סיפר להם את הסיפור הבא.

•

האיש, תושב אשדוד, נהג לנסוע בכל ל"ג בעומר למירון, לציונו של רשב"י. באחת השנים ביקר במירון בחורף עם אשתו, והתנאים הגשמיים היו מאוד לא נוחים: החימום לא עבד, האוכל לא היה מאורגן.

כשחזר למחרת במצב רוח עגום לאשדוד, נשאל איך היה – והשיב: "בכסף שהשקעתי יכולתי כבר לקחת חדר באילת".

באותה שנה, כאשר הגיע ל"ג בעומר התכונן האיש לחגוג חלאקה לבנו במירון. אלא שאז הילד לא הרגיש בטוב והם נשארו בבית. את ה חלאקה הם עשו באשדוד.

שנה לאחר מכן, תכננה המשפחה לנסוע שוב למירון, אך אז האישה לא הרגישה בטוב והם שוב נשארו באשדוד. שנה לאחר מכן, שוב נוצר עיכוב מפתיע – והם לא נסעו למירון.

הגיעה השנה הרביעית, ולילד נוסף צריך היה לערוך חלאקה.  בני המשפחה ארזו את כל הדרוש, עלו על הרכב ויצאו לכיוון מירון. בצומת חנניה עלה עשן ממכסה המנוע והגרר שהוזמן קבע: המנוע נשרף. הוא נסע עם הגרר למוסך ובני המשפחה נאלצו לחזור לביתה.

החלאקה גם בשנה זו נערכה באשדוד.

בשנה חמישית, שנת תשע"ו, אמר היהודי לאשתו, עלינו לנסוע למירון, אך משום מה זה לא מצליח.

האשה התבוננה בו ואמרה: "אתה לא מבין מה קורה כאן? אתה אמרת לפני חמש שנים שבאילת טוב יותר ממירון, אז רבי שמעון לא רוצה אותך…"

היהודי נזכר באחת באותו ביקור, וכשהוא נרעש התיישב בסלון ופרץ בבכי תמרורים.

במשך שלשת רבעי שעה ישב, בכה וביקש שרבי שמעון ימחל לו. כשגמר לבכות, באותה שניה ממש, נשמעה דפיקה בדלת ושכנו נכנס עם בקשה: "רכשתי רכב חדש, מהניילונים, ואני רוצה שהנסיעה הראשונה שלי איתו תהיה לרבי שמעון, תרצה להצטרף?"

היהודי ראה בזה אות משמים ונסע עם שכינו בשמחה לציון. שם פגש את שני היהודים וסיפר להם את הסיפור.

בתשע"ו, בל"ג בעומר, הוא הגיע כבר עם משפחתו לציונו של רבי שמעון.

החוויה היהודית

http://h-y1.coi.co.il/

 http://dosanova.co.il/

בית הרפואה,תרומות איברים,בריא,תענוגי העולם,מהול,קורטוב,עצב, שמחה,עונג,הפסד ממון,

אמרי שפר ו' תמוז ה'תשע"ח

אדם שהולך עם חברו, וחברו עובר איזו עבירה. אפילו שלא לקח בה חלק, נקראת העבירה גם על שמו!

    אמרו חז"ל: "זאת התורה אדם כי ימות באוהל" אין אוהל אלא אוהלה של תורה ו"אין התורה מתקיימת אלא במי שממית עצמו עליה"...

      במשנה (תמיד פ“א, מ“א) כתבו חז“ל שהיה בית הכיסא מיוחד בבית המקדש שנקרא ”בית הכבוד“ , ומה כבודו? ”מצאו נעול - יודע שיש שם אדם. פתוח - בידוע שאין שם אדם“ . הסביר זאת ה “יהודי הקדוש“ כך: אדם שפיו ”נעול“ וקשה לגרור ולפתותו לשיחות ודיבורים, בידוע שיש שם ”אדם“, מלא וגדוש הוא בתוכן פנימי . אולם אם מוצאים את פיו ”פתוח“, והוא מתיר לעצמו לדבר ללא גבול אזי ”בידוע שאין שם אדם“, שאי אפשר להגדירו כ “אדם“.

     דוד המלך משורר בתהילותיו "אבוא בגבורות ד' א-לקים אזכיר צדקתך לבדך " (תהלים, פרק ע"א פסוק ט"ז). וקשה, האם לפני שבא אדם לגבורות, אינו מחויב להזכיר צדקות השם?  אלא, תירץ הגר"י צדקה, פירוש הדברים כך הוא. חז"ל אומרים (נידה, דף ל"א עמוד א') "שלושה שותפים יש באדם, הקב"ה אביו ואמו. מכוח שותפות זו האדם חי שבעים שנה, ואם בגבורות שמונים שנה, אבל לא יותר. משהגיע לגיל הגבורות, החיים שלו הם - כל כולם מידיו של הקב"ה לבדו.  וזה הוא שהגיד אדוננו דוד. "אבוא בגבורות", כשאגיע לגיל שמונים ויותר, " אזכיר צדקתך לבדך", כי החיים בתקופה זו הם רק מידיך, א-לוקים.

את שבתתי תשמרו ומקדשי תיראו אני ה' (כו, ב  ( וברש"י: אני ה': נאמן לשלם שכר . " )ומתוק האור – שבת קודש(

     בספר "זכרון יעקב" מובא בעניין זה המעשה הבא.

     בעיר קטנה בליטא במחוז קובנא חי לו יהודי נכבד מאד, איש ספר ובעל בעמיו, לפרנסתו נהל האיש בית מרזח, ומלבד מרתף של יין הקים שם גם מקום שעשועים )כמו ביליארד(, והאצילים הפולנים אהבו מאד להתאסף, להשתעשע שם ולהשתכר להנאתם.  חיי הכבוד והרווחה שהיו מנת חלקו של היהודי לא הסיחו את דעתו מקביעת עתים לתורה, ונעימותו גרמה לו שיהיה נכבד ורצוי לכל מכריו.

     בשנת קצ"א, עם סיום מרידת הפולנים, שבו צבאות רוסיה מוורשה ואחד הגנרלים הרוסיים בחר לעבר עם כל גדודיו דרך אותה עיר, הוא הגיע לשם בליל שבת כשהוא וכל חייליו עייפים ויגעים מטלטולי הדרכים.  כששמע שבעיר קיים בית מרזח ומרתף יין, שלח מיד אחד ממשרתיו על היהודי כדי לקנות ממנו יין טוב.  כשראה הגנרל את המשרת שב בידיים ריקות, כעס מאד, הוא שלח אל היהודי שני חיילים נוספים שיעבירו בשמו פקדה נחרצת "עליו למכר להם יין ללא שהיות"!  אולם החיילים שבו וסיפרו כי היהודי השיב להם, שלו אסור לסחר ולמכר בשבת קדש, אך הוא מסכים לתת לגנרל את המפתחות בית המרזח, שייקח בעצמו כל דבר שיחפץ בו לבו.  

     כשנמסרה התשובה האמיצה לגנרל התעוררו בו רגשי התפעלות כלפי בעל בית המרזח, והוא בקש לפגוש אותו פנים אל פנים, ולהתחקות אחר מהותו, האם הוא רק יהודי חצוף ועז פנים המעז להשיב ריקם את פני הגנרל הגדול בתשובות מתגרות, או שמדבר באמת באדם ערכי, המוכן למסר את כל רכושו עבור עקרונות דתו.  בא אל בית היהודי, ונדהם, הבית הגדול והמפאר היה מואב היטב, ומנורות רבות דולקות הציצות מכל פנה, ניקיון וסדר נפלאים שררו בו, השולחן היה ערוך ברב הדר, בני הבית היו לבושים במלבושים מלכותיים, ואצילות פניו של בעל הבית נכרה מכל תנועותיו, אפילו גוי מגשם כמוהו יכול היה להבחין על נקלה באווירה של קדשה ומלכות החופפת על הבית.  הוא הציג את עצמו לפני היהודי, ונסה להבין, איך יתכן שלמרות תארי הכבוד המרבים שלו, ומעמדו החשוב הוא מעז להשיב פניו ריקם.  השיב היהודי, "יסלח לי כבודו, אבל ישנו בעולם אחד שהוא גדול ונכבד ומרומם ממך, וגם גדול ונכבד מאנשים חשובים ממך,  הלא הוא הקב"ה. כל העולם כלו חייבים לשמע לו, וכשהוא מצווה אותי שלא אעסוק במשא ומתן בשבת, מה ביכולתי לעשות?!  אבל אדוני הנכבד, אם כבר זכיתי כעת לכבוד הגדול בביקורך האישי בביתי, אשמח מאד לארח אותך, אנא ממך, השאר אצלי,  וכבד אותי בכבוד הגדול הזה" נהנה הגנרל מתשובת היהודי, ונשאר בביתו, עד מהרה הגש לשלחן יין טוב, והגנרל התענג עליו, בנוסף לכך גם טעם מכל המאכלים היהודיים המסורתיים אשר נעמו לו מאד.  בצאתו מן הבית הושיע ליהודי מטבע זהב גדולה, ובקש לשלם על הוצאות האירוח, אך היהודי סרב, חלילה לי לקחת כסף על הוצאות שבת קדש, הלא מראש אמרתי ששכרי הוא עצם הכבוד על אירוח שר נעלה ונכבד כמוך.  שמע הגנרל את דבריו, הוציא מכסו את פנקסו האישי, רשם את שמו ונפרד ממנו בידידות רבה.

     חלפו שנים מספר, הגנרל הספיק להתקדם בתפקיד, והפך למפקח הראשי על כל בתי הסהר במדינה, והנה ארעה התפתחות פוליטית דרמטית, מארגן המרד נתפס וכל ניירותיו הוחרמו, בין השאר נמצא מזכר בהם מנהגו להתארח עם אצילים בבית המרזח היהודי באחת הערים במחוז קובנא . תוך שעות בודדות הפתע היהודי לגלות בביתו משלחת שוטרים עם עגלה מכוסה, וללא שום הסבר נוסף מצא את עצמו כפות בתוכה ומובל לוילנא, שם נאסר בבית הכלא במקום מבודד, כאחד האסירים המסכנים ביותר.  

     ביום מן הימים הגיע מפקח בתי הכלא לביקור, הוא הכיר את בעל האכסניה, והתפלא מאד על כליאתו בכלל, ובפרט בתנאים המחמירים הללו "מה קורה פה, יהודי נכבד?" שאל, והיהודי השיב "כמוך כמוני לא אדע על מה מאשימים אותי".  המפקח התגייס לטפול אישי בעניין, וכשנודע דבר האשמה,  אסף את שרי המועצה ואמר לפניהם "אני ערב בעד היהודי הזה שהוא נקי מעוון מרד! הוא בעל אכסניה פשוט, ומאין לו לדעת את מזימת אורחיו ומבקריו?!" הוא הוסיף וספר כמה התפעל ממנו במפגש שהיה ביניהם, והשרים אשר התפעלו מאד למשמע הדברים, מהרו להוציאו לחופשי.

     כשהגיע היהודי לביתו, הוא ברך ברכת הגומל על הנס שנעשה לו, ועם זאת לא רצה לסמוך על מעשה נסים, ולא נח עד שמכר את ביתו ואת כל אשר לו ועבר לגור בארץ הקדש.

החוויה היהודית

http://h-y1.coi.co.il/

 http://dosanova.co.il/

עבירה,אוהל,אוהלה של תורה,בית הכיסא,בית המקדש,בית הכבוד,גבורות,צדקות,גיל הגבורות,

אמרי שפר ה' תמוז ה'תשע"ח

 אוי לדור מליצנים המתנקשים קשות במנהיגי ישראל בכל דור ודור החל מאברהם אבינו שליצני הדור אמרו מאבימלך נתעברה שרה ועד ימינו, וככל שהדור יותר ריק מתורה ומצוות, מספר הליצנים הוא יותר גדול כביאורו של רש"י במסכת קידושין: וזה שאינו באחד מאלו, לא במקרא ולא במשנה ולא בדרך ארץ, במה יתעסק אם לא בליצנות.

    אין חרטה עמוקה יותר מחרטה שאין בה תועלת.

     אם לא התורה הקדושה, שהיא דבר קבוע, שהיא דבר יציב שלא זז 3,000 שנה, אין דבר כזה ערכים... כל השאר בר חלוף! - זאת חוקת התורה, והחוקה לא תהא מוחלפת!

     בצאת ישראל ממצרים היו בני ישראל בחינת ילדים וכבר התחיל להתבלט נגע הפלגנות ודברי הריבות, אז עדיין הייתה אפשרות להשתמש בשיטה של "והכית בצור", אולם משהתבגר העם אחרי ארבעים שנות נדידה במדבר והיה עומד על סף הכניסה לארץ כשהמשימה העומדת לפניו היא לכבוש, לנחול ולהנחיל את הארץ, דורשת התקופה – "ודברתם אל הסלע" – לדבר ללא הרף עד שיצליחו להוציא את מימיו.

אותם שמות, אותם תאריכים (שיחת השבוע, גליון 1635)

לולא שמענו את הסיפור שלפניכם ישירות מבעלי המעשה ואימתנו את פרטיו, היינו חושבים שנרקח במוחו של תסריטאי מוכשר. איש שיחנו הוא ברוך בורובסקי , בן 72, כיום תושב מודיעין. בעבר שימש מורה לחקלאות וניהל חווה חקלאית בקריית טבעון.

הוא ורעייתו חיה הם הוריו של אביתר בורובסקי הי"ד, שנהרג בפעולת טרור ב כ' באייר תשע"ג, לפני חמש שנים. אביתר המתין בתחנת האוטובוס בצומת תפוח, ומחבל דקר אותו בסכין והשליכו לתעלה שמאחורי התחנה. המחבל אף חטף את אקדחו וירה לעברו ולעבר בני-אדם אחרים.

מפגש במסעדה

למשפחת בורובסקי קשר רב שנים עם משפחת יעקב מכפר חסידים, מקום מגוריהם בעבר. משפחת יעקב איבדה את בנה אביהוא הי"ד, בפעולת טרור בשכם, ב כ"א באייר תשס"ב, לפני כשש-עשרה שנים. נפילת הבנים חיזקה עוד יותר את הקשר בין המשפחות.

לפני קצת פחות מארבע שנים אירע הדבר. מספר ברוך: "נכדתנו הייתה בביתנו בחופשת הקיץ, וערב אחד יצאנו לצאת לאכול במסעדת 'גרג' בקריית אתא, בכשרותו המהודרת של רב העיר, הרב חיים-שלמה דיסקין . כשנכנסנו למסעדה אמרה אשתי שהיא רוצה לשבת במקום אחד, אני הצעתי מקום שני, והנכדה הציעה שנשב ליד הכניסה".

עגלת תאומים

ברוך ממשיך: "התיישבנו במקום שביקשה הנכדה והתחלנו לעיין בתפריט. למסעדה נכנסו שתי נשים. האחת הוליכה עגלת תאומים. היינו צריכים לזוז קצת כדי לפנות דרך לעגלת התאומים, ואני פלטתי: 'איזה חמודים! איך קוראים להם?'. האם סיפרה ששמם אביתר ו אביהוא . קפאנו במקום. אחרי רגע שאלנו: מדוע קראתם להם בשמות האלה? האם השיבה כי חיפשו שמות של צדיקים".

חיה מספרת: "שיתפנו אותן בקצרה על אביתר שלנו וסיפרנו על צדיקותו הגדולה. על הליכתו באותו יום לטבול במקווה, ובכלל על הליכותיו הטהורות. סיפרנו להן גם על אביהוא, בנה של משפחת יעקב, הטמון בבית העלמין מאחורי בננו".

נר חיים

ואז באה ההפתעה הגדולה: "שאלנו אותן מתי נולדו התאומים. האם השיבה שאביתר נולד בכ' באייר – בדיוק יום השנה של בננו אביתר, ואילו אביהוא נולד אחרי השקיעה, בכ"א באייר – יום נפילתו של אביהוא יעקב . היינו המומים. לא ידענו איך להגיב לנוכח ההשגחה הפרטית הבלתי-נתפסת. וכאילו לא דיי בכל זה, שמו של אב התאומים אושרי ; בדיוק כשם חברו של בננו, שאותו תכנן לפגוש ביום הירצחו... מאז אנחנו בקשר רצוף עם משפחת התאומים". האם, ליאת פינטו , מקריית אתא, מוסיפה: "התאומים שלי לומדים היום בגן חב"ד וחוגגים ארבע שנים".

ברוך מציין כי הסיפור הטריד את מחשבתו זמן רב. "יום אחד אמר לי רב חשוב: אני רואה שהעניין מטריד אותך. עשה מה שכתוב: 'במכוסה ממך אל תחקור'. הפסקתי לעסוק בזה. נראה שבורא העולם רצה להראות לנו שיש נר חיים לזכרם של הבנים". 

החוויה היהודית

http://h-y1.coi.co.il/

 http://dosanova.co.il/

ליצנים,מתנקשים,מנהיגי ישראל,דור ודור,אברהם אבינו,במקרא,במשנה,בדרך ארץ, חרטה,תועלת,פלגנות,דברי ריבות,

אמרי שפר ד' תמוז ה'תשע"ח

אף אדם אינו חסר תועלת בעולם, אם הוא עזר במשהו לאדם אחר.

     החכמה היא לא להיכנס לבוץ ולשאול איך יוצאים, אלא החכמה היא לא להיכנס לבוץ.

     חבק חזק,  פרגן ברוחב לב,  חייך חיוך רחב ואהוב בלי גבול .

     טעויות אפשר למחוק..  אבל שהמחק ניגמר ליפני העיפרון.. סימן שהגזמת.

מטילי האבנים (על-פי 'ירושלים העתיקה')

"תנו ימים לחורבה!", הדהד קולו של הרב הישיש בחלל בית הכנסת. הרב שלמה-דוד כהנא, רבו האשכנזי של הרובע היהודי בעיר העתיקה שבירושלים, התהלך באולם בית הכנסת 'החורבה', שעמד בשיממונו, ועליבות מזדעקת מבין כתליו הנישאים לגובה.

בשנת ת"ש הצליח הרב כהנא להיחלץ מוורשה הבוערת, וזכה לחונן את עפרה של ארץ הקודש. הוא התיישב בירושלים, מתוך שאיפה לחסות בצל שריד בית המקדש ולהעתיר בתפילות על בני קהילתו שנותרו בעמק הבכא. מדי יום ביומו היה צועד אל הכותל המערבי, ונושא תחנונים במשך שעות בעד צאן מרעיתו. אנשי ירושלים אמרו עליו שנעשה לאבן מאבני הכותל.

כשראה את החורבן בבית הכנסת 'החורבה' גמר אומר לחדש את תפארתו ולהשיב את כבודו. "הבו ימים לחורבה", הייתה קריאתו של הרב, שביקש מהיהודים לתרום 'ימים' שבהם יבואו להתפלל וללמוד בבית הכנסת.

אט-אט החלה ההתעוררות לפעול את פעולתה. מתפללים שבו לפקוד את המקום, וקול תורה ותפילה שב למלא את בית הכנסת, שכיפת האבן הגדולה שלו התנוססה מעל כל בתי העיר העתיקה ונראתה למרחוק.

ביוזמת הרב כהנא שב המקום להיות מוקד החיים היהודיים בעיר העתיקה. עצרת התפילה המרכזית למען יהודי אירופה התקיימה ב 'חורבה', בראשות האדמו"ר מגור וגדולי הרבנים מכל החוגים. בשיא העצרת התייצבו חמישה תוקעים להריע בשופר, והרב כהנא שימש ה 'מקריא' של התקיעות, השברים והתרועות.

ואולם יום אחד אירעה תקרית לא-נעימה. הגבאים הוותיקים של בית הכנסת ארגנו אסיפה, ונמנעו מלהזמין את הרב כהנא להשתתף בה. הרב כהנא החריש ומחל על כבודו.

באה שבת. אחרי התפילה, כשצעד הרב אל ביתו, נלווה אליו אחד הגבאים הוותיקים. הלה העלה את עניין האסיפה, והרב לא הגיב. הגבאי הבין את פשר השתיקה, וביקש להסביר. "לאסיפה הוזמנו מטילי האבנים בלבד", פתח ואמר. "לא רבנים, לא תורמים ולא עסקנים".

"מטילי האבנים?!", תמה הרב, "מה פשרם?!".

"זה סיפור הכרוך בהקמת בית הכנסת, בשנת תרי"ז", פתח הגבאי הוותיק ואמר. "ליד בית הכנסת עמד מסגד, שהערבים הקימו כדי להסתיר את בית הכנסת ה רמב"ן, השוכן בצידו הדרומי של בית הכנסת ה 'חורבה'.

"במהלך הבנייה השגיחו השכנים הערבים שבית הכנסת לא יהיה גבוה מהמסגד שלהם, אך היהודים סירבו להיכנע לתכתיב. כך התגלע סכסוך בין הצדדים שלא הוכרע, ומבנה בית הכנסת נשאר מחוּסר גג, כשהגשמים חודרים לתוכו ומציפים אותו.

"לילה אחד", הוסיף הגבאי לספר, "כינס רבי שמואל סלנט, רבה האשכנזי של העיר, את כל יהודי העיר העתיקה. הוא הוביל תהלוכה שקטה אל בית הכנסת, העלה את הקהל אל גגו, והכריז: 'יש קונה עולמו באבן אחת!'.

"בשקט מופתי החלה מלאכת השלמת גג בית הכנסת. אנשים נשים וטף, מכל הקהילות, עבדו יחד להשלמת בניית הגג. במו ידיהם העלו אבנים, מסרו אותן זה לזה, ואט-אט גבה והלך הגג, עד שהתנוסס לתפארה – גבוה ורם מכל בתי האזור.

"עם שחר התעוררו השכנים הערבים, וכאשר הבחינו ב 'מחטף' – רתחו מכעס על הנעשה. אלא שידיהם היו כבולות, שכן על-פי החוק נבצר מהם להרוס מבנה קיים.

"מבין אתה, כבוד הרב?", סיים הגבאי את דבריו. "הגבאים שהוזמנו לאסיפה הם אלה שבמו ידיהם נרתמו ובנו את בית הכנסת 'החורבה', מתחת לאפם של שונאי ישראל. מעשה זה הִקנה להם זכות נצחית, שעומדת להם ולבניהם. לכן רק מי שנמנה עם 'מטילי האבנים' הוזמן לאסיפה המיוחדת. משום כך כבודו לא הוזמן".

הרב כהנא התרגש למשמע הסיפור. "איזו זכות!", מלמל, ובד-בבד חש צער על שלא זכה לעסוק בעצמו בבניית בית הכנסת. "ומה על פלוני, המתמסר להצלת בית הכנסת, אך לא זכה להשתתף – לא הוא ולא אבותיו – בבניית הגג?", שאל בכאב.

הגבאי הבין למי הרב מתכוון באומרו 'פלוני', והשיב: "הלוא פלוני מקדיש את זמנו ומרצו להתרת עגונות, ודינו כמי שבנה אחת מחורבות ירושלים. יוחלט אפוא להכניסו לחבורת מטילי האבנים!".

שמחה גדולה מילאה את ליבו של הרב כהנא. למחרת באו זקני ירושלים העתיקה ונכבדיה למסור לידי הרב מסמר, ואותו נעץ בכותל ההיכל, בנוכחות הקהל. כך היה לחבר בנבחרת בוני ה'חורבה'.

ואולם הרב כהנא לא הסתפק בכך. יום אחד נפל קיר בבית הכנסת. הרב הזמין פועלים לשיקום ההריסות, אך לא עמד מנגד, אלא פשט את אדרתו והצטרף אליהם במלאכתם. במו ידיו הרים אבן אחת ושיבץ אותה בקיר. או-אז אמר: "קניתי את עולמי באבן אחת!".

החוויה היהודית

http://h-y1.coi.co.il/

 http://dosanova.co.il/

חסר תועלת,חבק חזק,פרגן,ברוחב לב,חייך,חיוך רחב,אהוב,בלי גבול,טעויות, למחוק,מחק,עיפרון,הגזמת'

אמרי שפר ב' תמוז ה'תשע"ח

           אדם יכול להיות הלמדן המופלג ביותר עלי אדמות וגאן הגאונים, מרא דכולה תלמודא, אבל אם אין לו מדות טובות, וחסר לו התכונה של "דרך ארץ קדמה לתורה", ואין לו המידה של "יפה תלמוד תורה עם דרך ארץ", זה לא שוה כלום,  וכמוהו כחצי אתרוג מהודר בתכלית ההידור שאינו שוה כלום ופסול..

     אומר הגרא״ז, כאשר באים אלי לבקש המלצות. קודם כל הנני כותב, כדי שבשיקולים שלי אם לתת את ההמלצה או לא לתת, לא יתערב גורם העצלות, ולאחר שכבר כתבתי את המכתב, הנני מחליט אם למסור אותו לזה שביקש...

     איתא בחז״ל שהמבטל מתלמוד תורה נחשב לאפיקורוס ר״ל,  שהרי אם אכן היה מאמין שכל מלה ומלה שהוא לומד מדברי תורה הוא מקיים מ״ע שגדולה מכל התרי״ג מצוות״ , וכשם ששכר תלמוד תורה גדול מכל המצוות, כך עונש ביטולה גדול מכל העבירות״, לא היה שייך שיבטל מדברי תורה, [ועיין בזה באגרות חזו״א ח״א אגרת י״א], וכשמעמיקים בזה הרי ענין ה״וצדיק באמונתו יחיה״ כולל ומקיף את כל מעשה האדם, מחשבותיו,  מידותיו ותשוקותיו, ועוד ועוד.

     במדרש בפרשתנו (במדבר רבה יח,יז) כותבים חז"ל דבר פלא של ממש הדורש הסבר: "אֲשֶׁר יַחְדָּו נַמְתִּיק סוֹד', אַהֲרֹן וְקֹרַח שְׁנֵיהֶן שָׁוִין.  הכיצד ניתן להבין משפט כזה? "אַהֲרֹן וְקֹרַח שְׁנֵיהֶן שָׁוִין"? הייתכן?  אלא , לא כתוב שהם "שקולים" כי רק משה רבינו ואהרן הכהן היו "שקולים". מה אם כן הביאור בכך ש"שְׁנֵיהֶן שָׁוִין"? שניהם שווים לעניין הבאת הבריאה כולה אל תכליתה. כי כאמור כלל לא משנה מהו התפקיד שהוטל על האדם, המבחן היחיד הוא האם האדם ממלא כראוי את תפקידו. בין אם נבחרת לכהונה, ובין אם נבחרת לתפקיד אחר, במידה ומילאת את תפקידך השלמת את אותו "בורג" בתיקון העולם. "בורג" אותו רק אתה יכול להשלים.

       בנוסח שאומרים בתפילה "לעולם יהא אדם ירא שמים" – ר"ל, "לעולם יהא אדם", קודם כל דבר תתנהג כמו בן אדם, עם דרך ארץ, ורק אחר כך "ירא שמים"...

     האוצר הגדול ביותר-  לדעת לנצל את ימי הנעורים.

     הקב"ה עונה לתפילות האדם, בג' צורות: א. כן. ב. עדיין לא. ג. יש לי משהו יותר טוב עבורך.

     ה' צילך - כמו שהצל מחקה את האדם, כך השם יתברך מחקה את האדם לעשות כמעשהו, מידה כנגד מידה.

המצבה (ישראל לבי)

     איש חברא קדישא בירושלים מספר סיפור מפעים, הלה עסק לפני שבועיים בקבורה, ובמהלכה מצא בחול מודעת פרסום של משפץ מצבות. הוא רצה לקרוא מה כתוב בה, לכן הניח אותה בכיסו כדי לקרוא לאחר מכן.  למעשה שכח מהמודעה רגעים לאחר מכן והיא נותרה טמונה בכיסו.

     אתמול התלכלכו בגדיו בחול והוא נאלץ לכבסם, וקודם לכן הוציא את כל הניירות מהכיסים והניחן על השידה.  בבוקר בקומו משנתו לבש שוב את בגדיו המכובסים, ולפני שהחזיר את המסמכים לכיס מיין מהם כל נייר מיותר והשליך לאשפה. כשהגיע אל המודעה הזאת ביקש להשליכה לפח,  אך ברגע האחרון החליט לקרוא מה כתוב בה, אולי יבוא לו פעם לשימוש.  הייתה שם תמונה של מצבה לפני ואחרי השיפוץ, ומשום מה הוא התאמץ לקרוא את האותיות הקטנות, לראות של מי המצבה. ומה גילה? תמונת המצבה היא של המנוחה עטקא טייבה ב"ר דוד שחור, שנפטרה בכ"ז ניסן תשל"א. היום הוא יום השנה לפטירתה!  הוא הסיק עפ"י הנוסח שהמנוחה היא ניצולת שואה שלא התחתנה וממילא לא הותירה ילדים, וראה בכך סימן מופלא משמיים לעשות משהו לעילוי נשמתה ביום היארצייט שלה.  מיד הלך לבית הכנסת ואמר קדיש עבורה, ואחר התפילה למדו כולם משניות לטובת הנשמה.

וויתור II (פניני פרשת השבוע(

את הסיפור סיפר הגאון רבי משה טולידנו שליט"א ממקור ראשון:

ערב אחד נקשה שכנה בדלתה של משפחת כהן, ובידה אוגדנית דפים משורטטים, ובה תכנית בניה והרחבה מפורטות ומוכנות. השכנה פירטה בקצרה את בקשתה, ולא הסתירה את הקושי שבה . 'את יודעת, בס"ד המשפחה גדלה, ונוצר הצורך להרחיב את הדירה. שרטטנו תוכניות בניה, ואנחנו זקוקים לאישור השכנים כמקובל. אני חייבת לציין' – הודתה השכנה בגילוי לב – 'כשאנו נרחיב בצד מזרח – זה בהחלט יחסום לכם את השמש מחלון הסלון והמרפסת בסלון, וכל הצד המזרחי. ועדיין, אני מבקשת שתבדקו אם תוכלו להסכים לחתום לנו...' – סיימה את מבקשתה במבוכה קלה...

     בשעת לילה מאוחרת החלה התייעצות בין הגב' כהן לבעלה. 'אין ספק' – קבעו השניים לאחר בדיקה מעמיקה, 'שמרפסת השמש בסלון תהפוך למרפסת האין שמש, והסלון יוחשך משמעותית. לפיכך אנו רשאים להתנגד לתוכניות הללו, עקב הנזק הנגרם לנו מהן... מצד שני, יש לנו הזדמנות לוותר, ויתור איכותי ואצילי, ויתור אמתי מהלב לשכנים, כדי שירווח להם. אז נכון שזה יחשיך לנו את הבית, אבל אולי כדאי בהרבה שהנשמה תאיר מוויתור זך וטהור לשכנים? לאחר התייעצות שנמשכה כמה ימים, התקבלה ההחלטה הגורלית והגיבורה. בכוחות משותפים החליטו בני הזוג כהן לוותר על השמש למען השכנים. הם הגישו את התוכניות החתומות לשכנים , ובתוך תקופה קצרה החלו לבנות להרחיב את הבית.

     התקופה הראשונה הייתה כרוכה בהסתגלות הסלון המואר עד עתה באור טבעי – הוצרך לתאורת חשמל בכל שעות היום. במרפסת כבר לא היה שמש, אפשר להשתזף בשמש רק בגינה השכונתית. כל אימת שחלפו במוחה של גב' כהן הרהורים וערעורים על הצעד שעשתה, נזכרה בכך שרווח לשכניה, ביתם התרחב, חייהם מאושרים יותר, והיא השתדלה להתרכז בלשמוח בשמחתם.

     חלפה תקופה לא קצרה, ועקב שינויים שונים הוצרכה משפ' כהן למכור את ביתם ולעבור לעיר אחרת. בני הזוג קיוו כי בעיית חוסר השמש בדירה תפגע כמה שפחות במחירה, והתייעצו במתווך שקבע להם מחיר. כמנהגם של מוכרים היודעים שיצטרכו לרדת במשא ומתן – הוסיפה משפ' כהן עוד מאה אלף ₪, 'כדי שיהיה ממה לרדת...'  לאחר כמה ימים, התקשרה אישה וביקשה לראות את הדירה, כשהיא מדגישה שהיא רוצה לבוא בשעה שהשמש בראש הרקיע. נקבעה שעה מוארת בעיצומו של יום, למרות הספקנות הרבה. הרי אם האישה רוצה לבחון את עניין השמש – מה הסיכוי שתחתום על דירה חשוכה ונטולת שמש ? למחרת, בשעת בוקר צחה מעננים, הופיעה האישה המתעניינת. היא נכנסה לבית, בחנה את כל פרטיו ודקדוקיו, והחלה לבחון את ענין השמש. הסתכלה בסלון, בדקה את המרפסת, ועיניה מפיקות קורת רוח, היא מתחייכת והולכת... היא שבה ונכנסה למרפסת, מביטה ובוחנת כל העת את השמש שאיננה, ונראית יותר ויותר מרוצה... ' סגרנו!' – קמה לפתע המתעניינת והפכה לקונה בכהרף עין, בלי להתמקח על המחיר, בלי לדון בהסדרי התשלום, 'מה שנוח לכם' – אמרה, והחלה לשרבט את 'זכרון הדברים' על הכתב. ולאחר שנחתמה העסקה כדת וכדין, פתחה את סגור לבה וסיפרה: '

     האמת, שבוודאי הייתי שמחה להתווכח על המחיר, לחסוך לי כמה עשרות אלפי שקלים. אלא שאין לי ברירה – אני סובלת ממחלה נדירה, וחשיפה לאור שמש מסכנת את חיי. ראיתי הרבה דירות, אך בכל אחת מהן יש שטח חשוף לשמש, וזה מסוכן עבורי. עד שראיתי את הדירה שלכם , ואינני יכולה לוותר על ההזדמנות לקנות את דירת חלומותיי – דירה מקסימה שאין בה שמש!' –   אמרה ולא הוסיפה מילה...  בני הזוג כהן נותרו המומים, נטועים למקומם ואינם מאמינים. לא רק שלא הפסידו מהוויתור, לא רק שמחיר הדירה לא ירד – אלא הוא עלה והתעלה בעיני זו שקנתה את הדירה, עד שמיהרה לחתום לפני שדירת חלומותיה תיחטף לה מבין האצבעות, ובמחיר יקר מהמקובל – העיקר שזו דירה שאין בה שמש, אותה שמש שוויתרו עליה בגבורה ולא ידעו כמה ירוויחו מהוויתור הזה...

     אנו לומדים מזה מי שמוותר לא מפסיד! רואים זאת בעיניים, לפעמים זה לוקח שנים, רק בורא עולם המשנה ומסדר סדרי עולם כרצונו – קובע כיצד זה יקרה באמת. נאמץ את המסר הזה,  וניקח אותו עמנו כמסר לחיים: כשהשכן מבקש או החבר, כשהילד בבית הספר או החברותא בישיבה – לפעמים קשה לוותר, ונראה שנפסיד. אבל אין דבר כזה, מוויתור רק מרוויחים, ורק מרוויחים!

החוויה היהודית

http://h-y1.coi.co.il/

 http://dosanova.co.il/

אמרי שפר א' תמוז ה'תשע"ח

ברגע שנולד תינוק כולם שמחים, למה? כי באו חיים חדשים לעולם. לעומת זאת, כשמישהו נפטר כולם עצובים, למה? כי עצבות זה מות. תתבוננו על ילד קטן, הוא כל הזמן שמח למה? הרי הוא לא יודע מה זה אוכל טוב, מה זה כסף טוב, מה רכב טוב או בית ענק, מה זה טיולים וכל ההנאות שיש בעולם – אז ממה הוא שמח?? פשוט, מעצם החיים!! שמחה – זה חיים! ואכן, להיות שמח זה לא "חומרא" או "חסידות" או איזה צ'ופר לחיים – השמחה היא החיים בעצמם!! ולכן, אחים יקרים, אם אתם שמחים – הרי שאתם חיים, ואם לא – לא. ולכן, כתוב בספרים הקדושים: "השמחה היא רפואה לכל המחלות", והשמחה פותחת את שערי הפרנסה.

    ברכת פדיון הבן אומרים פעם בחיים, ויברך בהתרגשות יותר מאשר בברכת שופר הנאמרת בכל שנה, ויותר מברכת החמה הנאמרת אחת לכ"ח שנים. ויקפיד שלא למסור המטבעות ליד הכהן לפני סיום הברכה, כדי שיהיה עובר לעשייתה (אחרת הוא יפסיד הברכה). וכן כדאי שהכהן יאמר ברכותיו לאט, בקול רם, ובנעימה, ואם יש ביכולתו גם בשירה ובזמרה, וכן יש לשים דגש על עשיית המצווה בשמחה, שהיא עיקר המצווה, ולא על הטפל (שום וסוכר!(...

    ויקח קרח בן יצהר בן קהת בן לוי )ט"ז, א( ברש"י, קרח שפיקח היה מה ראה לשטות זו? וכו'. ביאר הרה"ק מקוצק, קרח שפיקח היה – מה ראה לשטות זו – להיות פיקח?...

"וייקח קרח" - פרשת קורח - מדוע זכה קורח שפרשה שלמה בתורה תיקרא על שמו? תוהה רבי יצחק פרקש זצ"ל (ברכת יצחק'). לתשובתו הוא מקדים, שאותה שאלה הפנה הרה"ק רבי מאיר מפרמישלאן זצ"ל לכהן שעלה לתורה בפר' בלק: אמור נא לי; האם בלק היה יהודי או גוי? - "בוודאי גוי" השיב הכהן, והרבי הוסיף ושאל: אז כיצד זכה גוי זה שפרשה בתורה תיקרא על שמו?' שתק הכהן. א"ל הרבי: בלק היה 'ערליכער גוי' - ישנה הלכה מסוימת אותה קיים בהידור ובדקדוק - בשכר זאת נקראה בתורה פרשה בשמו! - "איזו הלכה?" תמה הכהן והרבי הפטיר: "הלכה של עשו שונא ליעקב"...

המלשין (משנת השבוע, עלון 30)

    וכן היה כ"ק אדמו"ר זי"ע רגיל לספר :

    בעיר פרשבורג היה גר אדם רשע בשם שמחה שהלשין למלכות על בני ישיבת החת"ס שהם משתמטים מעבודת הצבא. כאשר נוכחו ראשי הקהל בסכנה המרחפת על הישיבה, נזעקו אל החתם סופר, ונכנסו אליו בעיצומו של השיעור בישיבה כדי להודיעו על הסכנה ולשמוע ממנו עצה.

    החת"ס לא היה מפסיק בדיבור בשעת השיעור, רמז להם לומר מה בפיהם, והם געו בבכי וסיפרו לו על הסכנה הנוראה. החת"ס המשיך בשיעורו כאילו דבר לא קרה, והעסקנים הנאמנים נשארו לעמוד, תוך שהם לוחשים לו שצריך לפעול ללא דיחוי. הורה החת"ס על הגמרא ואמר, הרי אנו עושים, והמשיך בשיעורו ללא כל שינוי.

    לאחר השיעור הלך רבנו החת"ס אל אותו רשע וניסה לדבר על לבו שיחזור בו מכוונתו, אך ללא הועיל, הרשע לא קם ולא זע בפניהם, ועוד העז פניו לומר שאין מה לדבר אתו, ובכוונתו לשטוח למחרת בבוקר את כל דבריו בפני בית המשפט. נענה החת"ס ואמר, "בוקר ויודע ה' את אשר לו".

    מיד כאשר עזבו את הבית, נשתרבבה לשונו של אותו רשע וגרמה לחנוק בגרונו,  אשתו של המלשין כאשר ראתה כי חיי בעלה בסכנה, רצה אל החת"ס והתחננה לפניו שיתפלל לרפואתו, השיב לה החת"ס אני מתפלל עבורו תפילה ההוגנת לו, ותיכף אח"כ מת אותו רשע.

החוויה היהודית

http://h-y1.coi.co.il/

 http://dosanova.co.il/

תינוק,שמחים,חיים חדשים,עצובים,אוכל טוב,כסף טוב,רכב טוב,בית ענק,חסידות,