|
ל' תשרי ה'תשפ"א אנו אומרים כל בוקר: "לעולם יהא אדם ירא שמים", ולכאורה למה הקדים "אדם" ל"ירא שמים", והלא תחילת כל דבר הוא יראת שמים, וכנאמר בפסוק (תהלים קי"א, י'): ראשית חכמה יראת ה ', ברם, אמרו חכמי המוסר, אכן הדבר הראשון שהאדם צריך להיות הוא "אדם" – זיי א מענטש – ורק לאחר שאתה בן אדם, אז תהיה ירא שמים, זה לא חכמה להיות ירא שמים על חשבון אנשים אחרים, קודם כל תהיה בן אדם – "לעולם יהא אדם", ורק אח"כ "ירא שמים"... "בבריאת העולם נאמר 'וירא אלוקים את האור כי טוב' – הקב"ה רואה רק את האור, מפני שהוא טוב, ואין הוא מביט בחושך" (רבי חיים מצ'רנוביץ) במדרש תנחומא נאמר: "כבוד שבת עדיף מאלף תעניות" )בראשית, ג'(. "זה ספר תולדות האדם" (ה' א'). כל אדם כותב במשך ימי חייו ספר, כמו שאחז"ל (אבות פ"ד)... וכל מעשיך בספר נכתבים. וכמובא בחובת הלבבות (שער חשבון הנפש פ"ג)... הימים הם גיליונות, כתוב עליהם מה שברצונך כי יזכירו לך. וזה הפי': "זה ספר" - זהו הספר המיוחד, "תולדות האדם" – מעשי האדם ותולדותיו, שאדם כותב ומחבר ע"י מעשיו. (ספה"ק( בזכות מצות צדקה סיפור אמיתי שרשם הסופר יאיר וינשטוק מפיו של בעל המעשה (הופיע בגיליון 'מלאכת מחשבת'') זה היה יום כל כך יפה. השמש זרחה, הציפורים צייצו, הילדים המתוקים חייכו לקראתי בבוקר כשהערתי אותם לקראת יום הלימודים. הכל נראה מבטיח ומלא תקוה, ואני לא יכולתי לתאר לעצמי כי את היום הזה אסיים בצורה שונה לחלוטין, בלי רישיון!... ראשית, אני חייב הסבר לקוראים הנכבדים. עבודתי מחייבת אותי להשתמש כל הזמן ברכבי הפרטי, ואם כל נהג חולה-הגה יודע כי בלי האוטו הוא ממש כמו בלי רגליים, להבדיל, רח"ל. אצלי המצב חריף עוד פי כמה וכמה. אני גר בבית שמש ומתנייד בכל בוקר לביתר, ומביתר אני ממהר לירושלים, ואחרי הצהרים אני חייב להיות בפתח תקוה לשעתיים, ובערב אני לומד עם החברותא הקבועה בבני ברק את הדף היומי... בקיצור, אצלי 'אין מצב' להיות בלי האוטו אפילו שעה אחת. האוטו הוא לא רק כמו הרגליים אצלי, אלא כלי העבודה שבלעדיו אני לא יכול אפילו לדמיין איך החיים שלי יראו. נכנסתי לרכב במצב רוח מעולה, לאחר שהבאתי את הבן לחיידר ואת הבנות הקטנות לגן, התפללתי שחרית בשטיבל הקבוע שלי, עניתי את ה'ברכו' האחרון, ולמרות שיודעי דבר טוענים כי 'עלינו לשבח' היא לא תפילת הדרך, מצאתי את עצמי מתניע את האוטו כאשר שפתי ממלמלות את הפסוק 'והיה ה' למלך על כל הארץ'. מה אני יכול לעשות, מיהרתי. על השולחן במשרד חיכה לי גל של עבודה. גל? ים ! הספקתי לנסוע בדיוק שני רחובות, כאשר מונית הגיעה מאחורי. עד היום אינני יודע מה בדיוק קרה שם באותו בוקר. הייתי צריך לעשות פרסה ונהג המונית לא הבחין, או שהוא מיהר, עד היום העניין נתון לוויכוח. מכל מקום, אני 'שברתי שמאלה' והמונית פתאום נתקעה בי במלוא העוצמה. ברוך ה', אפילו לא נשרטתי. רק הייתי קצת בהלם. האוטו? זה כבר סיפור שונה לגמרי, הוא קיבל מכה הגונה שקימטה את צד המכונית בצורה מכוערת. ההלם שלי העמיק כשגיליתי כי המונית לעומתי נמצאת במצב הרבה יותר גרוע ונראית כמו אקורדיון. גם נהג המונית יצא בחסדי שמים ללא פגע, אבל הוא השתולל מזעם וטען כי אני אשם. שוטר הגיע למקום עם ניידת וסירנה עוד בטרם הספקתי לומר 'פוליס', גילה עוינות כלפי וסימפטיה גלויה לעבר נהג המונית. "בוודאי שאתה אשם" אמר בפסקנות, ולפני שקלטתי מהיכן זה נוחת עלי הכריז "אני עושה לך שלילת רישיון!". " מה?!" חשבתי שלא שמעתי טוב. השוטר חזר על דבריו באיטיות ומתוך שמחה לאיד. רשם לי דו"ח מפורט עם כמה העתקים, והודיע לי חגיגית כי רישיוני יישלל לתקופה בת שלושה חודשים. למראה יבבותיי והייאוש הנורא שהחל לשאוג מגרוני, התרכך נציג החוק והסכים לתת לי ארכה בת תשעה חודשים עד למימוש השלילה. " אבל לא יעזור לך כלום. בעוד תשעה חודשים רישיונך יישלל, אתה חייב ללמוד על בשרך את הלקח". קהל קטן התאסף סביבנו. הרבה מן הצופים טענו כי השוטר היה חד צדדי וגילה נטייה ברורה ובלתי מוסברת לנהג המונית. מה גם שחלק מהם ראו בבירור שאני כן נתתי איתות עם הווינקר לפני שהתחלתי את סיבוב הפרסה, ולא כפי שטענו נהג המונית והשוטר. חזרתי הביתה ושכחתי מהעניין. תשעה חודשים? ילד שלם, בריה חדשה בעולמו של הקב"ה יכולה להיוולד בתשעה חודשים. אבל המחשב במטה המשטרה לא שכח... בהגיע היום מגיעה אל ביתי מעטפה ועליה מוטבע סמל לא מרנין במיוחד, במכתב המצורף למעטפה אני מוזהר כי עלי להתייצב בתחנת המשטרה בבית שמש עד ליום זה וזה ולהפקיד שם את רישיוני. עם המשטרה לא מתחילים. גם לא חלמתי להגיש ערעור כאשר נגדי עומדות עדויות של שני עדים. על פי שנים עדים יקום דבר... הפקדתי את הרישיון בידי שוטר פלוני בתחנת המשטרה, ויצאתי לדרכי ברגל. "להתראות בעוד שלושה חודשים" לחשתי לכרטיס הפלסטיק עליו מוטבעת תמונתי הצבעונית. לא העליתי לרגע אחד במחשבתי כי לא כך בדיוק יתנהלו הדברים. לא אומר שחיי הפכו לגיהינום. לא צריך להגזים. אבל החיים שלי בהחלט הפכו לסיוט אחד גדול. פתאום למדתי לדעת כמה קשה לנסוע בתחבורה ציבורית. התחלתי להכיר מחדש את כל המדרכות השכוחות בבית שמש ובירושלים. עצרתי מוניות בלי חשבון והלכתי המון ברגל, ונרשמו לי איחורים בכל מקום. התרגלתי. לכל דבר מתרגלים. השאלה היא רק כמה זמן זה לוקח. ואז צצה הנסיעה לבלגיה. שכחתי לציין כי אני יליד בלגיה, ומפעם לפעם אני חייב לנסוע למולדתי הישנה לכל מיני סידורים ומטלות. והעיקר, ביקור בבית ההורים שיחיו והזדמנות לקיים מצות כיבוד אב ואם מדאורייתא. הפעם, בניגוד לרוב נסיעותיי כאשר אני מגיח לבלגיה לשבוע בגפי, החלטנו אני וזוגתי שתחיה לנסוע בהרכב מלא, עם כל המשפחה. בעיקר מפני שהדבר היה בחודש אב, כולם בחופש וזו הזדמנות טובה לשלב בצרכים הפרטיים שלי גם ביקור משפחתי, ולשמח את ההורים שיראו את נכדיהם האהובים. דיברתי עם יואב, חברי הטוב המתגורר בביתר, וסיכמנו שכיון והאוטו שלי בין כה וכה מושבת, ניסע ביחד עם ההונדה שלי לנמל התעופה ואח"כ הוא יחזיק ברכבי למשך חודש. זה נהנה וזה לא חסר. הכל היה מחושבן, רק בעיה אחת קטנה לא לקחנו בחשבון. במקום שהוא ינהג בדרך לנמל התעופה, אני ישבתי ליד ההגה. אני מודה ומתוודה שזו הייתה פזיזות וחוסר מחשבה מספקת. אבל אלו הן העובדות היבשות. נסעתי עם המשפחה מבית שמש לביתר, שם עלה יואב לרכב, ומביתר נסענו הישר לנמל התעופה. כיון שאני כבר ישבתי ליד ההגה, המשכתי לשבת שם, ויואב לידי. מה כבר יכול להיות. עוד נסיעה אחת קטנה וזהו. נסענו מהר, המטוס בנמל התעופה מחכה. " נהג ההונדה עצור בצד". הרמקול הזה מתכוון אלי? עיגולים שחורים צפו מול עיני וידי החלו רוקדות על ההגה ריקודי הורה סוערים. כן, המכונית הקטנה עם לוחיות הרישוי האדומות והכוכב הכחול שיש "מ" במרכזו, בהחלט משדרת אלי. עם רמקול לא ידידותי. פני החווירו כפניו של נפטר, בר מינן. מה פתאום הוא החליט להתביית עלי, כתוב על המצח שלי שאני נוסע בשלילה? בקושי הצלחתי להחנות את האוטו בצד. השוטר יורד לו בניחותא וניגש אלי. "רישיונות בבקשה!" מה עשיתי ? ניסיתי להיתמם. “ רישיונות בבקשה" חוזר השוטר על דבריו כמו דיסק מקולקל. נתתי לו את רישיונות האוטו והראיתי לו את הביטוחים. הכל היה דווקא בסדר גמור. האוטו עבר טסט בזמן והוא מוחזק בידי כחוק. רק פרט אחד קטן היה חסר. “ואיפה הרישיון שלך, אדוני הנהג?" אני חושב שכוס חלב הייתה פחות לבנה מהפנים שלי. כך הרגשתי באותו רגע. אין לי, מלמלתי. אני בשלילה. השוטר התלקח כמו מדורת ל"ג בעומר. "אתה נוהג בשלילה! אהה", סינן מבין שיניו. "טוב, תבוא אתי בבקשה לתחנת המשטרה. אתה עצור והאוטו מוחרם לחודש ימים". במושב האחורי פרצו יללות מפי הטף. "אנחנו בדרך לנמל התעופה", ניסתה רעייתי להסביר ללובש המדים. " יש לנו טיסה לבלגיה בעוד שלוש שעות", היא נפנפה לעברו עם הכרטיסים כדי להוכיח את אמיתות דבריה. אך השוטר היה קשוח כפלדה. "חוק זה חוק", ענה בחדות, " אתם באים אתי כעת לתחנת המשטרה ". הובלנו כשור לטבח אל תחנת המשטרה, ושם לאחר אין ספור ויכוחים והפצרות, הסכים מפקד התחנה לאפשר לי להשתחרר בערבות כדי שלא נפסיד את הטיסה. פרוטוקול מפורט נרשם כדת וכדין, הרכב הוחרם לחודש, ואני הוזהרתי כי יום לאחר שובי מבלגיה בעוד שלושה שבועות (הם בדקו בכרטיס את תאריך הטיסה חזור!), עלי להתייצב בתחנת המשטרה בבית שמש, עיר מגורי, כדי להתחיל הליך של שיפוט מהיר. אחרת יהיה רע ומר והרבה יותר גרוע. כלא כבר אמרנו? החופש עבר כמו חלום. כולם נהנו. ההורים שלי הפיקו רוב נחת אושר מנכדיהם המתוקים, הקטנים צהלו ברוב שמחה בכל מתקני המשחקים והגנים הציבוריים. כולם היו מאושרים. גם אני, עד לגבול מסוים. זכרתי מה מחכה לי בארץ יום לאחר שאשוב, ודי היה בכך לקחת ממני את כל ההנאה גם במרומי הגלגל הענק בלונה פארק, כשהילדים צופים מגובה של עשרות מטרים בעולם למטה, וצורחים באושר מהול בפחד כאשר הגלגל עוצר בפסגה ומתנדנד באוויר שתי דקות הנה והנה כדי להגביר את האפקט... כל דבר טוב נגמר בסוף. החופשה הבלתי נשכחת באנטוורפן הסתיימה. הגיע יום הטיסה הביתה. נפרדנו מההורים בברכות ואיחולים וידיים מלאות מתנות פרידה ומיהרנו לנמל התעופה. אבא שיחי' היה הנהג. ולשם שינוי בארנקו שכן רישיון בלגי כשר למהדרין. נחתנו בארץ, שמנו את הכל במקום וכבר היה לילה. הילדים העייפים מן הטיסה וטלטולי הדרכים נרדמו בן רגע, ורק אני התגלגלתי על יצועי ולא הצלחתי לישון. שיפוט מהיר. נהיגה בשלילה! ראיתי מול עיני רוחי את השופט מנפנף לעברי באצבעו, יכולתי לשמוע באוזני את קולו המתכתי ואת פסק דינו המהדהד בין כתלי בית המשפט: "אני מבקש למצות את מלוא חומרת העונש עם הנאשם, למען יראו וייראו, ומטיל עליו בזאת מאסר של שנתיים" ! לפי החוק אפשר להטיל עונש מאסר בגין נהיגה בשלילה. האם להטיל עונש מאסר, כמו גם לכמה זמן, העניין נתון לשיקול דעתו של השופט. מי יהיה השופט שלי? אוי לי! זה יכול להיגמר לא טוב. מאד לא טוב. נעשה לי רע על הלב. שפתי החלו לרחוש תפילה. אבא יקר שבשמים, אתה השופט האמתי, ואתה יודע את האמת כי גם שלילת הרישיון לא הייתה מוצדקת, ואפילו אם כן, האם אצטרך לשבת במאסר? מה יהיה עם האישה והילדים, והעבודה, והלימודים, והחברים, והבושות... ריבונו של עולם, תעשה לי נס, התפללתי בצר לי. ואז, בין שלוש לארבע בלילה. כאשר כולם נמים בשלוה ובעולמו של הקב"ה שורר שקט מבורך, ורק הצרצרים משמיעים את קולם ברמה ואילו אני מתפתל ומתגלגל מצד לצד, פתאום נזכרתי: כוח הצדקה! – – – גדול כוח הצדקה שיכול להטות הכף מחובה לזכות. אדם נותן צדקה ואינו יודע כי באותו רגע הוא שינה את כפות המאזניים בשמים. האמורא שמואל והחוזה בכוכבים אבלט רואים קבוצת פועלים צועדת ליד שפת האגם. אבלט הגוי אומר לשמואל כי פועל פלוני עומד למות. נחש ארסי יכיש אותו בעוד שעה קלה. אבל האיש חוזר בחיים, ולאבלט הנדהם מתברר כי באותו יום נתן הפועל את פת לחמו לחברו הרעב. בזכות הצדקה ניצל ממות והנחש שהיה צריך לנשוך אותו, מת בעצמו. שמואל מסביר לאבלט כי אמנם לפי המזל של הפועל היה צריך למות, אך ישראל הם מעל המזל וזכות המצווה הגנה עליו. עלינו נאמר "וצדקה תציל ממות" אומר שמואל לאבלט הנכרי, החוזה בכוכבים. (עיין שבת קנו). מי יודע מה ערכה של צדקה. שמעתי סיפורים לאין ספור על אנשים שהיו בכל מיני מצבים מעיקים, ותרמו כסף לצדקה וראו ישועה מהירה שלא כדרך הטבע. הדבר צף ועלה במוחי ברגעים הקשים הללו, ועל המקום נדרתי: ריבונו של עולם, הריני מתחייב בזאת לתרום 200₪ לצדקה, עבור עניי ארץ ישראל, ובקשתי שטוחה בפניך, אנא שלח לי ישועה. לאחר דקה כבר ישנתי כמו תינוק. שלוה גדולה ירדה עלי. הגעתי לתחנת המשטרה בבית שמש. הפקיד מדפדף בניירת. "התיק שלך הועבר לירושלים". שיהיה כך. נסעתי לירושלים, בתחבורה ציבורית כמובן. הרי אני בשלילה והרכב מוחרם. הגעתי ל'בנין כלל' במרכז העיר, המעלית טיפסה בין הקומות והביאה אותי למטה המשטרה. בלב הולם ושפתיים ממלמלות תפילה אני ניגש אל היומנאי. "כן אדוני". התחלתי להסביר לו למה הגעתי לפה, ואיני יכול לשכוח את המבט מזרה האימים שעמד בעיניו ואת הניגון בעת שהטעים בחומרה: "נהגת בלי רישיון, אה?!" טוב שלא הוא היה השופט, אחרת היה שולח אותי תיכף אל הגרדום... "תלך עד קצה המסדרון, שם תיכנס לחדר האחרון מצד שמאל". נגררתי ברגליים קפואות למחצה אל החדר האחרון, אחרי הקדמה כזאת! אני מקיש בדלת ונכנס פנימה . ניגש אל אחד הפקידים-השוטרים ומתחיל לספר שוב איזה עבריין אני. מציג בפניו את ההזמנה לתחנת המשטרה. " תן לי לבדוק, רגע. מה אמרת מספר הזהות שלך?" הוא מעלה את הנתונים על צג המחשב, ופונה אלי. "לא אדוני, אין לך כלום". מה פירוש? "אין לך שלילה". מה זאת אומרת? " זאת אומרת שאין לך שלילה. כל טוב לך אדוני, אתה יכול ללכת הביתה". זאת הייתה המנגינה הערבה ביותר ששמעתי בימי חיי. אני יורד למטה, וברחבה שלפני בנין כלל לא יכול להתאפק, שולף מכיסי את הסלולארי ומקיש בלהיטות את המספרים. 'נס!' אני שואג. 'אין לי שלילה '. זוגתי שתחי' שומעת ממני את הסיפור, אבל לא ממהרת להתלהב כמוני. "זה לא יכול להיות" היא טוענת בהגיון מפוכח. "אנחנו חיים בעידן ממוחשב. היום הכל רשום ומתויק. בטח הייתה להם טעות ואח"כ אתה תסבול מזה. תחזור למשרד ותתבקש שיבדקו טוב טוב ". בלב כבד חזרתי לאותו חדר מאיים. אני ניגש שוב אל השוטר ואל מחשבו ומציג בפניו שוב את ההזמנה לתחנת המשטרה. סליחה שאני מבלבל לך את המוח, אבל אני לא שקט. תגיד, אין כאן איזו טעות שאחר כך אני אשלם עליה ביוקר? " תזכיר לי את מספר הזהות שלך" הסתער השוטר על המקלדת והקיש עליה באצבע אחת. ספרה אחר ספרה. קבצי הנתונים עלו שוב על המסך. הוא קרא שם ומלמל לעצמו. "לא!" הודיע חגיגית. "לא חלה שום טעות. אין שום שלילת רישיון על שמך. יום טוב לך אדוני ". אבל זה לא יכול להיות. שללו לי את הרישיון והזהירו אותי להתייצב בתחנת המשטרה יום אחרי שאשוב מחו"ל". השוטר החל לצחוק. "שמע אותי, כרגע אין לך שום שלילה. אבל אם אתה נורא רוצה אפשר לסדר לך שלילה מידית. רוצה ?" לא, לא. חלילה. התחלתי לסגת אחורנית. אני מוותר על התענוג. "אז אתה יכול ללכת ". נותר משהו קטן לברר. ומה עם הרישיון שנלקח ממני? איך אני אסע? רק זה חסר לי, ששוב יתפוס אותי שוטר נוהג בלי רישיון. "שמעת על משרד הרישוי?" לגם השוטר מבקבוק הקולה שלו, "גש אליהם והם יסדרו לך רישיון חדש. אתה משוחרר, ואל תבוא אלי פעם שלישית, כי אז אני אסדר לך שלילה כזאת שלא תשכח אותה לכל החיים". יצאתי משם כל עוד רוחי בקרבי. והכל הסתדר כמו בחלום מתוק. קבלתי רישיון חדש, וגם הרכב המוחרם חזר לידי בשעה טובה ובצורה חלקה בלי שום בעיות. העניין היה מוזר בעיני מאד. כיצד נעלם הרישום? דיברתי עם "מבין" אחד שמתמצא בנבכי העניין והלה אמר לי: "כנראה בעת שהעבירו את התיק מבית שמש לירושלים, הוא נאבד. אבל זה קורה אחת למיליון, ואתה הוא אחד ממיליון". שמא ידוע לכם למה זכיתי להיות אחד ממיליון? (הסיפור כולו אמת ונרשם כפי ששמעתיו מפי בעל המעשה. שמות, מקומות, ופרטים מזהים נוספים, טושטשו עד ללא הכר מטעמים מובנים) כ"ז תשרי ה'תשפ"א אחת הברכות שמברכים בשמחת נישואין: "אשר יצר את האדם בצלמו, בצלם דמות תבניתו, והתקין לו ממנו בנין עֲדֵּי עד". כאשר כל אחד מבני זוג יודע שהשני נברא בצלם, והוא מכבד את צלם הא-לקים שבו, וכביאור המהר"ל מפראג כי הכבוד הוא לצלם א-לוקים שבאדם, ע"י ידיעה זו, בונים בנין עֲדֵּי עד, וזה הפירוש, והתקין לו ממנו, כלומר, מידיעה זו, שהשני נברא בצלם, והוא מכבדו, מזה יותקן בעז''ה הבנין עֲדֵּי עד . וע''י כך עשה שיכולם לָדור זכר ונקבה יחדיו, וזהו זכר ונקבה ברא אותם. אמר רבי אלחנן וסרמן זצ"ל: חיה רעה, אפשר לאסרה בשלשלאות של ברזל ולרסנה. השלשלת שברא ה' עבור האדם היא ה'יראת שמים'. אדם עם יראת שמים מרובה, אדם גדול הוא. אולם אדם שאין לו כלל יראת שמים - אינו אדם כלל, רק בעל חיים בצורת אדם. אמר רבי ראובן ומהו חָתְּמו של הקב"ה אמת, ולמה אמת, אמת יש בו 3 אותיות, א' ראשון של אותיות, מ''ם אמצעית, תי''ו סופן, לומר (ישעיה מד, ו): "אֲנִי רִאשוֹן ואֲנִי אחֲרוֹן ומִבלְּעָדי אֵּין אֱֹלקִים" (דברים רבה, פרשה א, אות י(. מרבית הקטטות נובעות מהעובדה שכל אחד נלחם ונאבק בעד ה'אמת' שלו, כי כל אחד מבעלי הריב חושב שהאמת והצדק אתו. אילו בני אדם היו מסיחים מעט דעתם מהאמת שלהם, רוב הסכסוכים לא היו נולדים, ול'שלום' אין על עוד מה לקטרג... (האדמו"ר מקוצק) ה'בעל תפילה' (נועם שיח) שמעתי סיפור נפלא על הרה"ק רבי שלמה מבאבוב זי"ע (שזה עתה - בר"ח אב - חל יומא דהילולא העשרים שלו) – שסיפר הרה"ג ר' מנשה ישראל רייזמאן שליט"א בשיעורו, וכך סיפר: לאחר המלחמה נסע הרה"ק ר' שלמה לאמריקא, והיה רב בבית המדרש אחד בוועסט סייד במנהטן, והתחיל לקרב את בני ישראל שנתרחקו ל"ע מהדרך הישר ושידל אותם לחזור לצור מחצבתם. בערב שבת אחת בעודו מהלך לבית מדרשו לתפילת מנחה וקבלת שבת, עבר לידו אחד שהיה נראה כגוי גמור, והרה"ק פונה אליו ואומר לו במאמע לשון בשפת האידיש, "אולי אתה נכנס אצלנו לבית המדרש לתפילת מנחה וקבלת שבת", הלה הופתע לשמוע את דברי הרבי, ושאל את הרבי, "האם אתה רואה עלי שאני יהודי"?? שכן כאמור היהודי נתרחק כל כך רח"ל עד שלא היה נראה עליו כלל שהוא יהודי, והרבי ענה לו, "בוודאי שרואים עליך שאתה יהודי", והרבי שואל אותו "מנין מוצאו?", והלה השיב באידיש "מאחד מערי גאליציה" – ונקב בשם העיירה, והרבי אמר לו, שהעיירה מוכרת לו היטב, ואמר לו שישמח מאוד לראותו נכנס להתפלל בבית המדרש. היהודי חשב וחשב איך יכנס במצב ירוד כזה להתפלל, אך לא היה שייך להתעלם ממאור פניו של הרבי ומחיוכו כובש הלבבות, ואכן היהודי נכנס לבית המדרש, ויהודים טובים כבר דאגו לו לכפה על ראשו וסידור. לאחר תפילת מנחה, ביקש הימנו הרבי שיגש לה"עמוד" להיות שליח ציבור לקבלת שבת, היהודי נתרגש מאוד, ואמר "כזה רוח הקודש! הלא אני הייתי הבעל תפילה הקבוע בעיירה בה התגוררנו לפני המלחמה, והייתי ניגש כל שבוע לתפילות שבת", אמר לו הרבי, "א"כ בוודאי שאני רוצה לשמוע אותך מתפלל", והרבי נתן לו טלית, ואכן היהודי ניגש להתפלל, והיה זה תפילה נפלאה, בבחינת מכבד ה' מגרונו, כי הלה חזן גדול היה. לאחר התפילה כשהרבי וקהל המתפללים הודו לו מאוד על התפילה הנפלאה, ואמר לו הרבי שהוא נהנה מאד מתפילתו, וכבר זמן רב לא שמע תפילה נפלאה כזאת, והוא מבקש ממנו שיבוא גם למחר, ביקש הלה מהרבי שיבוא עמו לפינת בית המדרש. ניגשו שניהם להפינה, והיהודי מספר לרבי שהוא עבר את כל מאורעות השואה רח"ל, וסבל ייסורים גדולים, והוא אינו רוצה לספר כל מה שעבר כדי שלא לצערו בשבת קודש, אמנם זאת ידע הרבי – אמר היהודי – שמאז המלחמה הוא אינו שומר תורה ומצוות, והוסיף לומר להרבי, שיתכן והיה צריך לאומרו לרבי קודם קבלת שבת, אך זהו המציאות, שהוא אינו שומר תורה ומצוות רח"ל. הרבי שמע את דבריו בכובד ראש, ואחר כך אמר לו, "חזן מעיירה פלונית, אנו מחכים לך למחר שתבוא להתפלל כאן ויגש לה'עמוד', גוט שבת גוט שבת"... ונפרד ממנו לשלום. ואכן למחר הגיע הלה עם כפה שלו בראשו, והרבי שלח אותו לגשת לה"עמוד", והלה ניגש לשוכן עד, והיה זה תפילה מיוחדת, וכן השתתף היהודי בסעודה שלישית ובתפילת מעריב במוצאי שבת. לאחר התפילה אמר לו הרבי שהוא מחכה עליו בשבת הבאה, כי אינו יכול להפסיד כזה תפילה, בשבוע הבא בא הלה לבית המדרש והרבי אמר לו שהוא כבר חיכה עליו, והרבי שלח אותו להיות חזן בקבלת שבת ובמוסף, אך בשבוע השלישית, הוא לא הגיע וניגש אדם אחר להיות בעל תפילה במנחה וקבלת שבת. בבוקר של יום השבת, קודם תפילת שחרית, קרא הרבי את בנו הרה"ק רבי נפתלי צבי זי"ע – שלימים היה ממשיך דרכו ומ"מ וכיהן כאדמו"ר מבאבוב – וביקש ממנו לסור אל הפארק הסמוך ליד הבית מדרש, ולחפש שם את היהודי הזה, שכן בשבוע הראשון ראה הרבי שהיהודי הולך לכיוון הפארק. רבי נפתלי צבי הולך שם, והתחיל לחפש את האיש הזה. לפתע ראה את הברנש הזה, שהוא יושב על ספסל בלא כפה וקורא בעיתון לא חרדי, ומעשן סיגריה רח"ל. רבי נפתלי צבי בקנאות דקדושה, רץ אל אביו וסיפר לו מה שראה, וצעק במר לבב: את מי שלחו ל"עמוד" בשבתות אלו, ומי הוציא אותנו בברכות, הלא הוא מחלל שבת בפרהסיא! ראיתי אותו שהוא מעשן סיגריה". הרבי שמע את דברי בנו וראה את כעסו דקדושה, ואמר לו "לך אליו, ואמור לו שה"עמוד" מחכה לו", רבי נפתלי לא יכל להתאפק, ושאל שוב, "והלא הוא מעשן בשבת", הסתכל עליו אביו הרבי והגיב "ער רייכערט?? – דער דייטש רייכערט!!" [הוא מעשן?? – הגרמני מעשן!!], והרבי הורה לו לגשת אליו לומר לו שהרבי מבקש הימנו לבוא להיות חזן אצלו – ה"עמוד" מחכה עליו ואנחנו מחכים עליו. רבי נפתלי צבי ניגש אליו ומסר לו דברי אביו הרבי, היהודי שאל אותו "האם אמרת לאביך שאני מחלל שבת בפרהסיא ומעשן בשבת?", אמר לו ר' נפתלי צבי "אמרתי לו, והוא אמר לי שלא אתה מעשן רק הדייטש מעשן, והוא אמר לי למסור לך שה"עמוד" מחכה לך". היהודי נתרגש מאוד, ואמר לו אמור לאביך שהשבוע אינני יכול לבוא, כי אינני יכול לבוא מיד לאחר עישון סיגריה בשבת ל"עמוד", אבל בשבוע הבא אני מבטיח שאבוא. בשבוע הבא אכן בא היהודי למנחה וקבלת שבת והרבי ניגש למנחה והלה ניגש אח"כ, זה היה בשבוע הרביעי. בשבוע שאח"כ כבר עקר הרבי את דירתו מאותו אזור ועבר להתגורר באזור אחר, ומאז לא ידע מה עלה בגורלו של אותו יהודי. ארבעים וחמשה שנים אח"כ, הרבי מבאבוב כבר התגורר בבארא פארק, ביום אחד בעת קבלת קהל, נכנס אליו יהודי עם זקן לבן כשהוא נשען על מקלו, ושאל את הרבי "האם הרבי יודע מי אני?", והרבי אמר שאינו יודע, ואמר לו היהודי "אני החזן מאותה עיירה, האם הרבי זוכר אותי?" אמר לו הרבי "בודאי הנני זוכר!", אז הלה אמר להרבי שנכדו מתחתן בשבוע הזה בבארא פארק, והוא רוצה להכיר טובה להרבי, ולכן הוא מזמין את הרבי להיות מסדר קידושין, והלה מסר הזמנה לרבי, הרבי עיין בהזמנה ובירך אותו בכל הברכות, ואמר לו שסידור קידושין הוא לא לוקח, אבל הוסיף לומר לו שאם הוא עושה שבע ברכות באזור הזה, הוא ישמח להשתתף שם, אמר לו היהודי שאכן יש שבע ברכות לא הרחק מפה ואתם מוזמנים להשתתף שם. ביום המיועד קרא אליו הרבי את בנו רבי נפתלי צבי, וביקש ממנו שיתלווה אליו להשתתף בשמחת השבע ברכות, ואכן הם הלכו ביחד להשבע ברכות, בהגיעם לשם, כבר עמד היהודי בחוץ וחיכה להרבי, ואמר בהתרגשות גדולה "הרבי זוכר בודאי מה שהיה עמי בפארק באותה שבת – אני רוצה לומר להרבי, שכאן באולם יושבים מאה וחמישים נכדים שלי בליעה"ר, שמשתתפים כאן בשמחת השבע ברכות וכולם שומרי תורה ומצוות ומדקדקים בקלה כבחמורה! – ידע הרבי – שזה בגלל שהרבי שלח לומר לי בשבוע השלישי שאבוא להתפלל עמכם ושה"עמוד" מחכה לי, אז זהו הפירות של אותו מעשה... הרבי שמח מאוד ודמעות נשרו מעיניו מרוב התרגשות, בצאתם מהשבע ברכות אמר לבנו רבי נפתלי, "נו, אתה רואה שלא הוא עישן נאר דער דייטש האט גערייכערט"... כ"ו תשרי ה'תשפ"א האושר מורכב מבריאות טובה וזיכרון גרוע. בשנים עברו יצא פרופ' חיים גמליאל (חוקר בכיר באו' בר אילן, ראש מכוני רות"ם, ראש הקתדרה לרפואת הרמב"ם במכון מש"ה, ומחבר ספר "רפואת הרמב"ם במבחן המדע בן זמננו"), באזהרה מפני השימוש באתרוגים שגודלו לצורך ארבעת המינים והשימוש בהם להכנת ריבות ומרקחות ואומר, "... למרות היות פרי האתרוג עשיר בחומרי רפואה, אינני ממליץ לאכול את האתרוגים מחג הסוכות וגם לא להכין מהם ריבות ולא סירופ, ולא למצות בעראק או אלכוהול להכנת תמציות רפואיות, ולא להכין מהם בירה ולא לערב ביין ועוד. המדע עוסק ב"איך" בנוי העולם ואילו התורה עוסקת ב"למה" ולשם מה הוא נוצר. וגם, באידאלים הא-לוקיים המחייבים אותנו. מדובר אם כן בשני תחומים שונים לגמרי ולכן, לא תיתכן סתירה אמיתית ועקרונית ביניהם. הקשת בנויה מ-7 גוונים המבטאים את הרבגוניות הרבה שיש בעולם, והכל משתתף לקרן אחת גדולה ולבנה. שישנם דרכים רבות להגיע אל ה'. וכשמידת הדין שולטת ה' מוציא את הקשת, שתעיד שהכל מוביל בסוף לאור אחד גדול. (רש"ר הירש) הקדיש שלא נאמר ('נעם שיח') מספר הג"ר שלמה זלמן פרידמן שליט"א אב"ד סאנטוב לייקווד: בליל שב"ק העעל"ט בעת התפילה, הבחנתי באחד המתפללים בבית מדרשנו שהוא אומר קדיש יתום. היה זה לפלא בעיני, שכן ידעתי שהלה אינו באמצע השנה על הוריו ואין לו יארצייט כעת, וכמו כן הוא אינו "קדיש זאגער". לאחר התפילה ניגש אלי אותו מתפלל, וסיפר לי סיפור נפלא בהתרגשות נוראה, וכך סיפר לי: לפני כמה חדשים נפטר חמי ז"ל – שבדרך אגב התגורר בבית אחד ביחד עם כ"ק הרה"ק מריבניץ זי"ע ברו־ סלאנד – והשאיר אחריו שני ילדים, בן אחד המתגורר בארץ ישראל, ובת אחת – ה"ה אשתי תחי . אתמול בלילה חלמה אשתי שאביה הגיע אליה ומתאונן למה אף אחד אינו אומר אחריו קדיש... היא התעוררה בבהלה ומיד חזרה ונרדמה. לאחר זמן מה חלמה שוב שאביה מתאונן מרות שאף אחד אינו אומר אחריו קדיש, ויש לו מזה עגמת נפש נוראה עד למאוד. היא התעוררה שוב בבהלה גדולה, ומיד התקשרה לאחיה – גיסי שבארץ ישראל ושאלה אותו האם הוא אומר קדיש אחר האב. אחיה הגיב בהשתאות, שאכן עד היום אמר קדיש כרגיל, אך כעת הוא נמצא בבידוד בביתו מחמת וירוס הקורונה, ולכן הוא מתפלל בבית ביחידות ואינו אומר קדיש. זו הסיבה – סיים האיש את סיפורו – שאניאומר כעת קדיש לטובת נשמתו של חמי ז"ל... כ"ה תשרי ה'תשפ"א אותיות ”בראשית“ הם ”שירת אב“. כלומר שכל מעשי בראשית הם שירה של האב היוצר.
האושר אינו מקרי. אל תחכה שהוא יגיע מאליו. צא וצוד אותו.
האושר הוא המסע עצמו ולא היעד!
"וכל יצר מחשבות לבו רק רע כל היום" (ו, ה( רבי פנחס מקוריץ נכנס פעם אחת לבית מדרשו ומצא את החסידים שרויים בדיון ער . "על מה אתם משוחחים?", שאל. "מדברים אנו על עורמתו של יצר הרע הרודף אחרינו", השיבו החסידים. נענה רבי פינחס ואמר: "אל תדאגו, טרם הגעתם למדרגה זו שהיצר ירדוף אחריכם; לפי שעה אתם רודפים אחריו".
ברכת שמים (בית זכריה, עלון 279)
עמד יהודי בגיל העמידה מחוץ לסניף הבנק, ומשך את משכורתו, שבעת אלפים ₪ במזומן. 'יגיע כפיך כי תאכל' בסייעתא דשמיא גם החודש כוחותיו עמדו לו, והוא עבד והתפרנס כמידת יכולתו. אך עם הגעתו הביתה, החלו המחשבות לנקר במוחו : 'הרי גם הסכום הזה אינו מספק, ועליו בדיוק נאמר 'אין הקומץ משביע את הארי'. שבעת אלפים שקלים בחודש עבור כלל המשפחה הברוכה? הן כה קשה להסתדר עם סכום כזה, הן ההוצאות כה רבות וההכנסות אינן גדלות, רבונו של עולם', הרים עיניו בתפילה, 'מאין יבוא עזרי ? הקול הזה היה עקשן משהו, אבל לא הפריע לקול אחר להתעורר: 'תשמע, דווקא כי המצב קשה, זה לא הזמן למשחקים עם מעשר כספים. מעשר כספים הוא המפתח לעשירות, מלחסוך במעשר כספים לא תצליח להרוויח כסף. שים את המעשר בקופה, זה הרבה יותר כדאי לך ! אבל הקול הראשון התעורר שוב וטען במידה רבה של צדק: 'תראה, מבחינה הלכתית ייתכן שניתן להקל, כי מדובר בהוצאות כבדות במיוחד. לא באופן קבוע, אבל אולי רק בחודש הזה תוותר על הפרשת כספי המעשר, ובעזרת השם כשישתפר המצב – תשוב להפריש כמקדם ? ואז שב והתעורר הקול השני: 'השאלה היא בכלל לא הלכתית, הנושא הוא כלכלי בכלל... זה פשוט לא כדאי לוותר על מעשר כספים! הרי אם אין כסף – על אחת כמה וכמה שכדאי להשקיע בפתיחת שערי שמים, כדאי להתמסר לעשר כדי להתעשר. כדאי לך, כדי להגיע לרווחה כספית – שים את הכסף בקופה , מהר, כדי להתעשר ! לאחר התלבטות קשה וארוכה, הקול האחרון הכריע. שבע מאות השקלים הונחו בקופת הצדקה, מעכשיו נותרו 6300 שקלים בלבד למחיה לחודש הקרוב ...
כמה ימים אחר כך, בתיבת הדואר שלו הגיע מכתב מ'המוסד לביטוח לאומי'. כשהוציא את המעטפה מתיבת הדואר החל ליבו לפעות בדאגה – מה כבר לא בסדר? יש משהו שלא שילמתי? וכמה כסף המכתב הזה בא לדרוש ממני לשלם ? פותח את המכתב בידיים רועדות: 'בבדיקה אקראית שבוצעה בתיקך האישי' – נכתב, נמצא כי קיימת יתרה בחשבונך משנה קודמת, בסכום של 700 שקלים. הסכום יופקד בחשבונך תוך 14 ימי עסקים ' . 'מה'? – בקול שואל את בני משפחתו, שמעתם פעם שהביטוח הלאומי, בלי שום בקשה או תלונה, ומגיע כדבר הזה ? אבל, הכריז מיד, 'זה מה שבורא העולם שלח לי, דוקא עכשיו, לקיום הבטחתו 'בשביל שתתעשר'. 700 השקלים הללו הם בדיוק הסכום אותו הנחתי בקופה עבור מעשר כספים, ואותו סכום בדיוק – חזר אלי ממקור בלתי צפוי .
לאחר כמה ימים, כששב מלמשוך את 700 השקלים שהופקדו בחשבונו, ניגש מיד לקופה, והניח 70 שקלים. הוא מכנס את משפחתו, מספר בהתרגשות על ההתלבטות שחווה אך לפני מספר ימים וכיצד החליט להתגבר ולהתמסר ולא להתפשר, ופשוט לתת מעשר כספים תוך הקרבה גדולה, מתוך אמונה ברורה שממעשר כספים לא מפסידים, אפשר רק להרוויח ! נכון, הרבה פעמים זה לא קל. מי שלא התרגל לזה -יכול להרגיש פתאום כאילו עשרה אחוז מהכנסותיו נעלמים לו. אך בעצם זו השקעה הבטוחה והמבטיחה ביותר נותנים מעשר כספים וזוכים בהכפלת הרווחים, בעושר, בברכת שמים בכל מעשי ידינו. ונזכה בהבטחת הבורא לברכת שמים עד בלי די .
כ"ד תשרי ה'תשפ"א "בזעת אפך תאכל לחם " (ג, יט( אומר היה "היהודי" ז"ל מפשיסחא: מיום שנברא האדם הוא עמל למען בניו וכאשר יגדלו בניו גם הם עמלים בשביל בניהם וכך הלאה... וכך עובדים הם כבר אלפי שנים בשביל הבנים! ואני שואל, היכן הוא אותו הבן המאושר שלמענו אנו עמלים אלפי שנים?! "בשמחת תורה יש לנו שני חתנים – חתן תורה וחתן בראשית. בחתן תורה אנו שמחים על שלמדנו וזכינו לסיים את התורה, ואילו בחתן בראשית השמחה היא על ההחלטה להתחיל ללמוד תורה מעכשיו. אם כן, קבלו עליכם ללמוד בשנה הבאה ובואו לרקוד ולשמוח". (רבי ישעיה חשין) יש כאלה שנופלים לעצבות ויש כאלה שמועדים לשמחה. "כל תכלית העבודה של חודש אלול, ראש השנה, יום הכיפורים, סוכות והושענא רבה היא להגיע להכרה בשמחת תורה ש'אתה הראת לדעת כי ה' הוא האלוקים, אין עוד מלבדו'!" (רבי משה מקוברין) להציל אלפי חיים (מאת הרב אפרם גולדברג)
ג'יי פיינברג הוא אחד האנשים הכי צנועים שאני מכיר. אפילו באירוע של Gift of Life, הארגון שאותו הקים ושהוא עומד בראשו, הוא לא אוהב להתבלט. אמנם הוא לעולם לא יגיד לך זאת ישירות, אולם לא יהיה מוגזם לומר שהוא אחראי באופן אישי להצלת חייהם של אלפי אנשים.
ג'יי הוא איש החזון מאחורי ארגון Gift of Life, ארגון שערך למעלה מ- 10,500 נסיעות לבדיקת מח עצם בלמעלה מ- 49 מדינות, יש לו 374,855 תורמים רשומים, הוא מצא 17,888 התאמות וסייע לביצוען של 3,645 השתלות. אולם כל זאת כמעט לא יצא לפועל. ב- 1991, בשנה הראשונה שלו בבית הספר למשפטים, אובחן ג'יי כסובל מלוקמיה. למשפחתו נאמר שהוא יזדקק להשתלת מח עצם כדי לשרוד, אולם במשפחתו או בכל המאגר הלאומי לא היו תורמים מתאימים. במשך ארבע שנים, בהן בריאותו של ג'יי התדרדרה, בני משפחתו הנחושים ערכו נסיעות בכל רחבי העולם. הם בדקו 60,000 תורמים ומצאו התאמות למאות חולים במהלך הדרך. לבסוף, הם מצאו תורם גם לג'יי. כשג'יי החלים, הוא היה נחוש בדעתו לפעול כדי שאחרים לא יצטרכו לחכות זמן רב כל כך להשתלה או יסתכנו באי-מציאת תורם מתאים. במקום לחזור לבית הספר למשפטים, עקב החוויה שעבר, החליט להקים ארגון המוקדש ללמד ולעודד אנשים להוסיף את עצמם למאגר תורמי מח העצם ולשפר את יעילות מציאת ההתאמות ותיאום ההשתלות בתוך הקהילה היהודית ומעבר לה. השבוע חל יום השנה ה- 25 להשתלה של ג'יי, בו חתם על החוזה החדש שלו לחיים. הוא לא רק חוגג באופן אישי ומרגיש אסיר תודה שהוא בחיים – כולנו צריכים להעריך את מתנתו של ג'יי לאנושות ולעם היהודי. אמנם ג'יי והסיפור שלו הם יוצאי דופן, אולם ישנם אנשים מדהימים שבלעדיהם לא היה לסיפור הזה סוף טוב. כשמצבו של ג'יי החמיר מאוד, שני חברים שלו במילווקי, בנג'י מרזל והרב אמיר גוטמן, סירבו להרים ידיים וארגנו נסיעה אחת אחרונה. בחורה צעירה מאילינוי, בקי (פייביסוף) קלר, התנדבה להצטרף לנסיעה, אולם בגלל הפחד שלה ממחטים, היא החליטה שלא להיבדק בעצמה. הצוות כבר החל לארוז את הציוד בסוף היום לאחר שבדק 130 אנשים חדשים, בתקווה שאחד מהם יתגלה כתורם מתאים וכך יציל את חייו של ג'יי. ברגע האחרון אמרה בקי לעצמה: 'עד שכבר באתי ועזרתי, חבל שלא אבדק בעצמי'. היא התגברה על הפחד והייתה האחרונה מבין 60,000 איש שנבדקו, והאחרונה באותה נסיעה אחרונה שנערכה למען ג'יי. ניחשתם נכון – הסתבר שהייתה לה התאמה מושלמת עם ג'יי וההשתלה התרחשה זמן קצר לאחר מכן במרכז פרד הצ'ינסון לחקר הסרטן בסיאטל. בני משפחה נחושים יצאו לדרך למצוא לג'יי תורם. שני חברים סירבו להרים ידיים. ואישה צעירה אחת התגברה על הפחד לעשות מעשה טוב שלא רק הציל את ג'יי בעצמו, אלא שבעקבות מעשה זה ניצלו חייהם של אלפים וניתנה תקווה לחולי לוקמיה ברחבי העולם. בית המקדש עדיין לא נבנה, ירושלים עדיין לא שלמה. מהי הנחמה בכך ששום דבר ממה שהתאבלנו עליו לא השתנה? אולי הנחמה שלנו נובעת מהאופן שבו אנו משתמשים במאבקי העבר – כדי לעורר השראה וליצור עתיד מלא בנדיבות, טוּב ועזרה לזולת. מה היה קורה אילו בני משפחתו של ג'יי היו פחות נחושים? מה אם חבריו של ג'יי לא היו עורכים מסע אחד נוסף? מה אם בקי לא הייתה מתגברת על הפחד? מי יודע מה התוצאות, איזה "לו רק" נוצר, כשאיננו עושים את המעשה הטוב הזה? ייתכן שמישהו זקוק נואשות לשיחה, לדרישה בשלומו, מישהו צריך שיקנו בשבילו או יבשלו לו ארוחה, ישלחו לו פרחים בלי שום סיבה או יציעו לו ללמוד בטלפון. אין גבול למעשים הטובים האפשריים שיכולים להעשיר או אפילו להציל את חייהם של אחרים, אפילו כשהקרבה הפיזית היא קשה או נראית בלתי אפשרית. התגברו על הפחדים והעכבות, צאו מאזור הנוחות שלכם והושיטו יד כדי לעשות משהו טוב למען האחר. מי יודע באילו חיים תגעו, ואולי אפילו תצילו? מעבר לאדם עצמו ייתכן שתצילו אלפי חיים. כ"ג תשרי ה'תשפ"א א י כָּ ה: נוטריקון - אני יודע כל הנסתרות. רמז שהקב"ה יודע כל הנסתרות של האדם. אמר הקב"ה: בראתי שמיים וארץ ואיני יגע, שנאמר "לא ייעף ולא ייגע", ואימתי אני יגע – כשאתם מדברים דברים בטלים, דברים שאינם הגונים. והכוונה, שכל דבר נברא לצורכו ולמטרתו, וכאשר האדם מהפך התכלית לרע, הוא גורם צער במרום. אך יותר מכל נגרם צער כשהוא פוגם בדיבור, שנותן בו כוח יתר מכל הכוחות כדי לזכותו והוא הופך את הודו למשחית. במהלך כל יום, כל הזמן, החיים מציגים לנו אתגרים ואנחנו בוחרים. לפעמים אנחנו מודעים לבחירותינו, אך לעתים קרובות אנחנו בכלל לא מודעים לכך שהגענו לצומת, ובחרנו בדרך מסוימת. הבחירות הללו מתגלמות בשאלות ובשאיפות כגון - האם לעזור לזולת? האם לקחת אחריות? האם להשקיע ולהעמיק בדברים החשובים בחיים? האם להשתנות? הרצון להשקיע יותר בתורה ובעבודת ה', ועוד. לא תמיד הבחירות הם בין לעשות את הטוב או את הרע, אלא בין לעשות את הטוב לבין לעשות את הנוח. ההכרה כי משמעות חיינו היא השאיפה לטוב ולא השאיפה לנוח, יכולה לסייע לנו להעלות את המודעות לאתגרים שבחיינו ולבחור את הבחירה הנכונה. דווקא עולם מלא קשיים והתמודדויות - "מגרש האימונים" - הזה טומן בחובו את הטוב, ההתגברות וההתקדמות לצד הקשיים בעולמנו יוצרים את הסיפוק האמתי לאדם ולנשמתו. "ולא ירע לבבך". הוא קנה בשקל תפוח אדום לחיים, שטף אותו, מירק אותו ומכר אותו בשני שקלים.
'רוטשילד זה כישרון טבעי', הרהר לעצמו, והוא יהיה מיליונר 'בלי עזרה מאחרים'. לבד לבד.
בשני השקלים רכש רוטשילד הצעיר שני תפוחים נוספים, הבריק אותם ומכר כל אחד מהם בשני שקלים. בארבעת השקלים הוא קנה ארבעה תפוחים, שהפכו לשמונה שקלים, מהשמונה הוא עשה שישה עשר שקלים.
ואז נפטר אבא שלו והוריש לו כמה מיליונים...
• • •
"הישמר לך פן יהיה דבר עם לבבך בליעל", מזהירה התורה בפרשתנו, "לאמור קרבה שנת השבע שנת השמיטה ורעה עינך באחיך האביון".
"נתון תתן לו", מצווה התורה, "ולא ירע לבבך בתתך לו. כי בגלל הדבר הזה יברכך ה' אלוקיך".
לכאורה, לצוות על הנתינה אפשר. זהו מעשה טכני. אולם כיצד שייך לצוות "ולא ירע לבבך בתתך לו"? הלא למרות הברכה המובטחת, כשאדם עדיין אינו בדרגת הביטחון - אם מכריחים אותו לתת, זה עושה לו רע בלב...
קערת החמאה הוגשה לעברו של הרבי. רמז לכך שהרבי עדיין לא טעם ממנה.
היה זה בעת מסעו של הרה"ק רבי וואלף מסטריקוב, כשעצר ללינת לילה בבית אחד מחסידיו מתושבי האזור. השולחן היה ערוך במאכלי חלב בשפע רב, ובעל הבית עמד הכן לשרת את הרבי בכל מאודו. הרבי נטל את ידיו וטעם מעט מכל מאכל, אך בחמאה לא נגע.
"אם אין נותנים לי ברצון", מיאן הרבי, "אינני לוקח".
החסיד נחרד. הרי את כל אשר לו ייתן אם רק ייאות רבו לקחת ממנו. הבין שדברים בגו ואץ אל המטבח. הוא פנה אל רעייתו ושאל האם חלילה ישנה בעיה עם החמאה.
"מדוע אתה שואל דווקא על החמאה?" הבינה האישה דבר מתוך דבר.
הבעל השיב את שאמר הרבי בלי לכחד.
"ממש רוח הקודש!" נבוכה הרעיה. "כשהכנתי את החמאה חתכתי ממנה חתיכה. אולם החלטתי שחתיכה זו קטנה היא, שמא כדאי להוסיף לכבוד הרבי עוד חתיכה. הנחתי את הסכין על גוש החמאה שנית וחתכתי עוד חתיכה. אולם החלטתי שאף חתיכה זו אינה מספקת ועלי להוסיף עוד. הרבי ברוח קודשו הרגיש בכך וסירב לאכול ממנה"...
החסיד שב אל רבו והתנצל. אף הפטיר באוזני הנוכחים שרוח הקודש דיברה מגרונו של הרבי.
"אין זו רוח הקודש כלל ועיקר", חייך הרבי מסטריקוב והצביע על הצלחת, בתוכה נחו מספר גושים חתוכים זה לצד זה. "כשראיתי שלא חתכו חתיכה אחת שלמה מן החמאה, אלא חתיכות קטנות, ואיש הרי לא נגע בצלחת עד שאקח ממנה - הבנתי שהתחולל כאן מאבק פנימי 'כמה לתת?' 'כמה לחתוך?' - ואם אין נותנים לי ברצון", שב הרבי וסיכם, "אינני לוקח"...
בספר 'כלי חמדה' לגאון רבי שמואל לניאדו מארם צובא, ביאר את לשון הפסוק כך: כאשר אדם לוקה בקמצנות, כזו שמקשה עליו לפתוח את הלב ואת היד לטובת הזולת, נותנת לו התורה עצה - תתחיל בקטן.
"נתון", לעני משהו סמלי. זה אמנם עולה לך בבריאות, אבל זה משחרר לך גרם קמצנות מהלב.
עכשיו השלב הבא: "תתן לו" - עוד משהו קטן.
ככל שתתרגל לתת יותר, תגלה לפתע שהקמצנות נעלמת ובמקומה נרכשת נדיבות לב.
"ולא ירע לבבך", מציירת לך התורה כיצד ייראה סופו של קורס האימון האישי שלך, "בתתך לו". ולבד מכך מובטח לך "כי בגלל הדבר הזה יברכך ה' אלוקיך", לא רק שלא יישאר לך פחות כי נתת, אלא שהברכה תשרה במעשי ידיך.
• • •
בפעם הבאה שתארחו מישהו לארוחה חלבית, כבר תדעו איך חותכים חמאה.
דווקא הסיפור הזה, שמראה על חוסר נדיבות לב, הוא מדד מצוין בשבילנו: זה אמנם תהליך. זה לוקח זמן. בכל פעם חותכים עוד חתיכה. ועוד אחת. זה קשה, זה מצריך מאמץ, אבל בסוף מגישים לשולחן קערה עם מספר חתיכות חמאה.
וזה נכון לא רק לצדקה ונדיבות לב. זה נכון לכל תחומי השינוי שאנחנו רוצים לחולל בחיים.
אחרי בין הזמנים אב, ככה אומרים, מגיע אלול. וזה הזמן לעשות 'הון עצמי' בלי להסתמך על אחרים.
פחות משנה אם 'מוכרים תפוחים' או 'חותכים חמאה'. חשוב רק לזכור שמאמץ לתקן משהו קטן ועוד משהו קטן מביא בסופו של דבר 'ירושה' של סייעתא דשמיא.
שנזכה להגיע לראש השנה כשמתקיימת בנו ברכת התורה "ולא ירע לבבך". כ' תשרי ה'תשפ"א אחד השירים היפים והמתאימים לחג "קילו יאה, קילו נאה" אל תטפח רגשות אשמה על כך שאין באפשרותך להעניק לילדיך את הטוב מכל דבר. תן להם את הטוב ביותר שאתה יכול לתת. הרה"ק הדברי בינה מביאלא זי"ע נהג לומר במוצאי שמחת תורה. ריבונו של עולם "משיב הרוח ומוריד הגשם", אחר כל העבודה הנעלה של חודש אלול, ימי הסליחות, ר"ה, עשי"ת יוכ"פ, ערב חג הסוכות, וסוכות חוה"מ ושמיני עצרת ושמחת תורה, הננו מבקשים ממך, "משיב הרוח" קח בעבורך את כל הרוחניות של עבודה זו, שנעשתה בעבורך, ו"מוריד הגשם" ותשפיע על עמך ישראל, גשמיות פרנסה ברווח וכל טוב סלה. "והערב נא ה' אלוקינו את דברי תורתך בפינו". אומר "הלבוש" כשאדם אוכל ארוחה דשנה, אכל את המנה הראשונה את הדגים, ועובר למנה העיקרית, טעם הדגים נעלם בטעם הבשר, וכשאוכל את הלפתן טעם הבשר נעלם ונשאר הטעם של המנה האחרונה, באוכל טעם מבטל טעם, אבל בתורה הטעם של אתמול מצטרף לטעם של היום והטעם של אתמול והיום מצטרפים לטעם של מחר, הערבות של תורה, זוהי מתיקות של תורה שמלווה אותנו תמיד. ברית אבות (השגחה פרטית, עלון 50) מספר הגאון החסיד ר' לייב'ל סטעמפל שליט"א מלונדון: לפני שלושים שנה נסעתי לדודי, הרה"ק אדמו"ר רבי שלמה מבאבוב זי"ע, לשמחת תורה. זה היה מנהגי בכל שנה, לנסוע בחול המועד ולעשות את שמיני עצרת בבאבוב שבמנהטן. הייתי אז צעיר יחסית וכוחי במותני, והקפדתי שלא לטעום מאומה מחוץ לסוכה. הנהגה זאת אינה להלכה, שכן הולכי דרכים פטורים מן הסוכה. מלבד זאת, הטיסה עצמה אורכת כאחת עשרה שעות. הוסיפו לזה שעת נסיעה מהבית עד לשדה התעופה ומשדה התעופה לבית, והרי אלו שלוש עשרה שעות של צום, ואין לצום בחול המועד. בכל זאת עשיתי כך. פשוט לא הייתי מסוגל להכניס לפי דבר מאכל ללא סוכה לראשי. לא טעמתי דבר מחוץ לסוכה, ועל כן ניתן להבין כיצד הרגשתי כאשר המטוס נחת בניו יורק. בלוד יש סוכה כשרה בשדה התעופה, וכל מי שרוצה יכול להיכנס, לשבת ולטעום משהו. אבל בניו יורק, מי יעמיד סוכה לכבודי? בלוד גם קל יותר לעצור מונית ולנסוע, בניו יורק זה הרבה יותר קשה. כיון שידעתי שאצטרך סוכה בהקדם כדי לטעום משהו, ביקשתי מאחת משתי בנותיי שגרות באמריקה שתראה להזמין לי מונית עוד לפני שאני אנחת, כך שברגע שאצא מהטרמינל אוכל להיכנס למונית ולנסוע אל ביתה - אל הסוכה. הבת עשתה כמצוותי, אך נהג המונית התבלבל , והוא נתקע בשדרת הוואי. היה צורך במונית אחרת, וזה לא היה פשוט כלל. ניסינו לעצור מונית, והנהג שואל: "לאן?" "למנהטן", אני עונה לו. "אני לבורו פארק", ענה הנהג. כך עברו נהגים בזה אחר זה. מי שהואיל בטובו לעצור לנו נסע לבורו פארק, כמו אין אנשים במנהטן, ואני אנה אני בא? מה עושה יהודי במצב כזה, בפרט בימים כאלו של סוכות - חג האמונה, כמובן אומר "גם זו לטובה", "כל מה דעביד רחמנא לטב עביד ". הקב"ה ודאי רוצה משהו שמימי בעת כזאת. סוף סוף, אחרי עמידה ממושכת, נעצר לידנו נהג שנוסע למנהטן. על לוחית הרישוי היה רשום שמו של הנהג – דרברמדיקר. הודיתי לנהג על כך שהסכים להעלות אותי ושאלתיו: "הרי אתה יהודי, נכון?" זה היה ברור לי לפי שם המשפחה. " אני רואה שהשם שלך דרברמדיקר, אז אתה נכד של הקדושת לוי, הרה"ק מברדיטשוב , זכותו תגן עלינו" . "כן כן", ענה הנהג תוך כדי נסיעה. "סבא שלי אמר לי שאנחנו צאצאים של רבי גדול וקדוש". רחמי נכמרו על הנהג. כזה ייחוס, וככה הוא נראה? שאלתי אותו: "אתה שומר יהדות? מניח תפילין?" " לא. מה אתה רוצה ממני? שם ברוסיה הקומוניסטים לא הרשו כלום. אפילו ברית מילה לא עשו לי" . "אבל פה לא רוסיה", ניסיתי לומר, "כאן אתה יכול לעשות ברית מילה" . "אני מפחד", טען הנהג. "זה ניתוח לא פשוט, ואני חושש מזה. בגיל שלי לא עושים ברית". הנהג המשיך לשפוך את ליבו. "וסתם כך, אני לא מחפש צרות. די לי עם הצרות שכבר יש לי. אין לי ילדים"... ראיתי שכואב לו. "זה בדיוק העניין. אתה נכד של כזה צדיק עליון וקדוש, שמשמים שומרים על שושלת הדורות שלו. צאצא של הקדושת לוי! איך ייתכן שלא יעבור ברית מילה? אתה חייב לעשות ברית!" אמרתי לו בתוקף "אם תעשה ברית בעזרת ה' תתברך בילדים". הנהג לא רצה להמשיך לדבר על כך, אבל אני כבר הבנתי למה הקב"ה סידר ששום מונית לא תעצור לי, אלא רק הדרברמדיקר הזה. "תן לי את הפרטים שלך", ביקשתי, והוא הסכים. הוא נתן לי כתובת ומספר טלפון. שמרתי אותם היטב. ברוך השם, הגענו לביתה של בתי. בירכתי בכל לב "לישב בסוכה", אכלתי ושבעתי, וחיפשתי רעיון מה לעשות כדי לגרום לנהג לעבור ברית מילה. החלטתי לקשר אותו עם ליובאוויטש. שם יודעים להתעסק עם יהודים שהגיעו מרוסיה, ויש להם ניסיון בברית מילה בגיל מאוחר. יצרתי קשר עם חסיד חב"ד וביקשתי בכל לב שיראו לשכנע את הנהג לעבור ברית. "זה חייב לקרות", אמרתי לו, "הוא נכד של ה'קדושת לוי' מברדיטשוב!" בחב"ד עשו עבודה טובה. קירבו את הנהג, דיברו אתו, התעניינו בו, והוא מצדו עשה צעדים משמעותיים, התחיל לשמור מצוות, אבל לגבי ברית מילה היו צריכים לעבוד קשה כדי לשכנע אותו. לבסוף, אחרי קרוב לשנה, הוא הסכים להיכנס בבריתו של אברהם אבינו. בשלב הזה היה צריך לדאוג לחדר ניתוח בבית חולים, ובסופה של פרוצדורה התפנה יום אחד בשלהי חודש תשרי. לפני יו"ט סוכות קיבלתי טלפון שאני מוזמן להיות הסנדק בברית של הנהג, הנכד של הקדושת לוי. "אתה בוודאי תהיה כאן, כמה ימים אחרי סוכות", אמרו לי שם מבית חב"ד. "חשבנו שכיון שבזכותך בכלל הגיע היהודי לברית, מן הראוי לכבד אותך". התכבדתי ושאלתי: "באיזה יום הברית ?" "יומיים אחרי החג". יומיים... זה בכ"ה בתשרי! יום ההילולא של בעל הקדושת לוי! מר דרברמדיקר נכנס בבריתו של אברהם אבינו בכ"ה בתשרי, והנה אחרי שנים שהיה נשוי ללא ילדים, התברך בבן באותה שנה. עין בעין ראינו איך זכותו של הסבא הקדוש חופפת על היהודי היקר הזה. הבן כבר נכנס לברית בהיותו בן שמונה ימים, ויקרא שמו בישראל לוי יצחק. מועדים לשמחה י"ט תשרי ה'תשפ"א אדם שלא בא כל השנה ללמוד תורה, שכבר בעלינו לשבח, הוא עם רגל וחצי בחוץ, ובסוף השנה הוא בא לשמוח בשמחת התורה האם התורה גם כן שמחה בו. אמר הרה"ק מגארליץ זי"ע פעם א' בדרך צחות אודות האנשים הפורקים מעליהם עול התורה והמצוות, ורק ביו"ט אצל הזכרת נשמות באים לביהמ"ד, ואמר: 'מתיר אסורים' אלו האנשים מתירים כל האיסורים שבתורה, אבל 'ומקיים אמונתו' הוא נעשה מאמין בד', 'לישני עפר', כשבא יו"ט אצל הזכרת נשמות ישני עפר, נעשה אז מאמין ובא לביהמ"ד. אנחנו עברנו כזה ראש השנה שהוא יום הדין הנורא, וכזה יום כיפור קדוש, ואחריו נכנסנו לסוכה ואנחנו בשמחה, אומר לנו הקב״ה - ״אם לא תהיו שוטים אראה לכם עוד יותר טוב!״ וזה הוא - ״שמיני עצרת״, ואסמכתא לכך ניתן לראות ממה שכתוב בתורה (שמות יג. כ) ״ויסעו מסוכות ויחנו באיתם״ - אחרי שנוסעים מסוכות, חונים ב״איתם״, שרומז ל״אז איתם ונקיתי מפשע רב כנ״ל. (הרה״ק רבי מנחם מנדל מוארקא זי״ע ) וכי תשלחנו חופשי מעמך = ראשי תיבות 'חותם', רמז ל'שמחת תורה' שחותם את החגי תשרי - 'לא תשלחנו ריקם'. שווה להשקיע ולשמוח כראוי בשמחת התורה... הקפות, הדרגש צינסטוחוב הייתה עד מלחמת העולם השנייה מרכז יהודי שוקק, עד שהגיע יום מר ויד הכורת הנאצי עלתה עליה. כל היהודים נכלאו בגטו, שהיה השלישי בגודלו אחרי גטאות ורשה ולבוב בפולין הכבושה. בערב יום הכיפורים תש"ג באה אל הגטו יחידת אס־אס מובחרת, שהתפארה בהצלחותיה בשילוח כרבע מיליון יהודים למשרפות בטרבלינקה. צינסטוחוב נחשבה בעיניהם מלאכה קלה, שכן בה היו כחמישים אלף יהודים 'בלבד'. במשך השנה ערכו הרוצחים כמה וכמה 'אקציות' [=ריכוז יהודים לקראת גירוש והשמדה]. הראשונה בהן הייתה 'האקצייה הגדולה', שבה נלקחו רוב יהודי צ'נסטוחוב והובלו בקרונות בקר אל מחנה טרבלינקה. כמה אלפי יהודים השאירו הגרמנים בגטו. על אלה הוטל לעבוד מבוקר עד ערב בבתי החרושת, האחד מפעל למתכות והשני לייצור כדורי רובים. שוטרי האס־אס עמדו על גבם של העובדים והקפידו שלא יפסיקו את עבודתם לרגע. המפעל לייצור כדורי הרובים נקרא 'האסאג', ובו נאלצה שארית הפליטה של גטו צ'נסטוחוב לייצר בעבור המרצחים את כדורי הרובים שבהם טבחו ביהודים. יהודי מיוחד היה הסנדלר של המחנה. הוא היה אומן במלאכתו, ובין השאר הוטל עליו לתקן את נעליהם ומגפיהם של הקצינים והחיילים. לכן התאפשרה לו תנועה חופשית יותר בין הגטו ובין מחנה העבודה. כך אירע שבראש השנה הופיע פתאום ובידו שופר. זו הייתה הפתעה מרננת לב לכל מי שהתאספו בצריפו בשעת הפסקת הצהריים, ושמעו תקיעות חרישיות. הסנדלר לא סיפר מניין השיג את השופר. באחד מימי חג הסוכות עברה התלחשות: "הסנדלר עדיין לא חזר מהגטו. מי יודע מה יביא הפעם". רגיל היה הסנדלר לחזור מהגטו בשעה מאוחרת. כשהיה בא, היה פונה תחילה אל המטבח, לקבל את המנה המיוחדת שנשמרה בעבורו. באותו יום לא פנה אל המטבח כהרגלו. היו שראו אותו נכנס מיד אל צריפו, ועושה דבר מה מאחורי דרגש עץ גדול. השמועה עשתה לה כנפיים: הסנדלר הצליח להחדיר אל המחנה ספר־ תורה קטן! "קרב ובא חג שמחת תורה, ואנחנו נזכה לרקוד עם ספר־ תורה ממש", אמר הסנדלר בעיניים נוצצות. הכול היו סקרנים לדעת כיצד הצליח הסנדלר במבצע כזה, אך הוא שמר את סודו. עם זה, יודעי דבר חקרו ודרשו עד שהתמונה התבהרה. לאחר כיבוש הגטו ריכזו הנאצים במחסן גדול בקצה העיר את כל תשמישי הקדושה שאספו. על המחסן העמידו שמירה קפדנית במיוחד. בדרך רגילה לא הייתה כל אפשרות להציל דבר מה מהמחסן. הסנדלר הצליח לשחד את הקצין הממונה, אף שעלול היה הדבר לעלות לו בחייו. בראש השנה הצליח להוציא משם שופר, ועתה, לאחר שהבטיח לקצין כי יכין לו זוג מגפיים מהודרים, כשם שהכין בעבור מפקדים בכירים יותר, הרשה לו הקצין לקחת ספר תורה. הסנדלר בחר ספר תורה קטן, כי רק אותו היה מסוגל לכרוך סביב גופו. כך, מתוך סיכון עצמי, הצליח לחדור אל המחנה וספר התורה עמו. לאחר מכן התברר כי ספר התורה ניצל ברגע האחרון ממש, שכן הגרמנים כבר החלו להכין מוקד גדול, שבו ישרפו את כל תשמישי הקדושה שרוכזו במחסן. "מי מקבל עליו להטמין את ספר התורה?" - פנה הסנדלר הגיבור אל הקבוצה שכונתה 'המתפללים'. הללו דאגו לערוך תפילה בכל שבת קודש בפינה נסתרת בין המיטות. מישהו הגה רעיון והחברים ניגשו לביצוע. הם שלפו אחד מקרשי דרגשי העץ, ובחלל שנוצר הכניסו את ספר התורה הקטן. הקרש הושב על כנו כאילו לא אירע דבר. הגיע ליל שמחת תורה. ההתרגשות גאתה. מכל הצריפים נאספו ובאו חרש אל הצריף שבו היה טמון ספר־ התורה. החשש פן ייוודע לשומרים על דבר ספר התורה ופן יאונה לו רע, גדול היה מחששם של האנשים לחייהם. לכן החליטו שלא להוציאו ממקומו, אלא רק לגלותו מעט. הקרש הוזז וגוויליו של ספר התורה נגלו לעיני המתפללים. וכך תוארו הדברים בעדות חיה מפי מי שנכח באותו מעמד: " ... אותו ערב של שמחת תורה נערכו 'הקפות' בצריף שלנו. 'הקפות' משונות במקצת. ספר התורה היה מונח בתוך מחבואו, כי פחדנו בעד גורל הספר, שלא ייפול לידי הטמאים... לכן סידרנו את ה'הקפות' באופן שיהלום תנאי מחתרת. "כל אחד ואחד שנכנס לצריף, היה הולך וסובב את דרגש העץ, אשר בתוכו טמון היה האוצר הגדול שלנו. בהגיעו למקום היה מתכופף ומנשק את הגווילים, וכך הלך המצעד הזה, בצנעה ובחשאי, ובהתאפקות יתרה, אם כי באוזנינו הדהד הפזמון החסידי מן הימים ההם, אשר קיבל משמעות כל כך עצומה וכל כך ממשית במחנה שלנו 'שישו ושמחו בשמחת תורה, כי היא לנו עוז ואורה'. בסופו של דבר ניצל ספר התורה הזה והובא ארצה על-ידי ר' נח אדליסט. כאן נמסר לבית הכנסת של חסידי גור בבני ברק. מועדים לשמחה י"ח תשרי ה'תשפ"א אדם שיש לו ענין של צער, והוא מסיח דעתו ממנו כדי שלא לחשוב עליו ביו"ט ובחוה"מ משום מצות הרגל, ומכוון את דעתו לשמחה, כפי שציווהו קונו לשמוח ברגל - אזי מידה כנגד מידה זוכה ומסייעין לו מן השמים להסיר ולבטל ממנו ענין הצער לגמרי, דכיון דהסיח דעתו ברגל לשמוח ברגל, גם השי"ת מסיר ממנו הצער וסיבתו. וב"פלא יועץ" (ע' סוכה) כתב בשם גורי האר"י: וציוונו לשמוח שמחה של מצוה, והוא סימן טוב לכל השנה, דמי ששמח וטוב לב ולא יצטער בחג הקדוש הזה, מובטח לו שתעלה לו שנה טובה ויהא לעולם שמח. "אומר לכם פשט על דרך המוסר מפני מה מצות סוכה "מצוה קלה" היא. אמר הרבי מסטריקוב: הסוכה היא מצוה יחידה שאי אפשר לקיימה בתוך הבית, אלא חייבים לצאת החוצה אל הרחוב, אל רשות הרבים, ולעשותה בקול רעש גדול, ואם כך אין לך מצוה קלה מזו שכל כולה בחוץ ונגלית לעיני כל!" ("לחיים טיש" י"א תשרי תשמ"ה – "דברות קודש" ראה תשס"ח( אל יטען איש מישראל: "התורה ארוכה מארץ מדה ורחבה מיני ים, איני מסוגל !". אמת, ארוכה היא ורחבה, אין לשער את עמקה. אבל... היא נכתבה לבני אדם! בהו"ר משכימים לבית הכנסת, וזו אחת מחמש השכמות: ר"ה, יוהכ"פ, פורים, וט' באב (שע"ת או"ח תרס"ד). ורמז : וישכם אברהם א - אב, ב - בריאת העולם - ר"ה, ר -רבה - צומא רבה, ה-הושענא רבא, ם-מגילה (מטה משה(. וזכרת את ה' אלוקיך כי הוא הנותן לך כח לעשות חיל" [ח, יח] .II (ופריו מתוק) פירוש, שצריך (האדם) לתת ליבו על טובתו (על הטובה שיש לו), כי מה' הייתה לו, ודבר זה יעירהו תמיד להכיר בוראו והשגחתו עליו, ותחילת תחבולות יצר האדם היא להשכיחו דבר זה! (אור החיים) המעשה שלפנינו סופר מפי המגיד הנודע רבי אשר דרוק שליט"א, המעורר רבות בדרשותיו על חובת ההודאה לקדוש ברוך הוא - חובה קדושה שסגולתה גדולה להציל מכל צרה וצוקה. יהודי שומר תורה ומצוות המתגורר בעיר רחובות התעורר בוקר אחד משנתו, ולפתע חשכו עיניו, פשוטו כמשמעו. עינו האחת נפקחה והביטה נכוחה, ואילו השנייה, כמו הייתה נתונה תחת רטייה שחורה. חצי החדר שכנגדה נותר חשוך. בתחילה סבר כי מדובר בטעות. הוא נטל את ידיו ומיהר לשטוף את עיניו במים צוננים, אולם הדבר לא הועיל. ברוב פחד ובהלה מיהר לחייג למוקד של קופת החולים. פקיד אדיב ענה לו, ומשהבין את מצבו נרתם לעזרתו, ועד מהרה השיג לו תור בהול במרפאתו של אחד מטובי רופאי העיניים בארץ. הרופא בדקו בדק היטב, ומשסיים את הבדיקה המקיפה הודיע לו ביבושת, כי בהלתו לא הייתה לחינם; חיידק נדיר מזן שטרם נחקר די הצורך קינן בעינו וגרם לה להתנוון. כאילו לא די בכך, הוסיף והבהיר לו הרופא כי אין בארץ את הידע המתאים להתמודד עם חיידק מסוג זה, אולם אף אילו היה, מצב העין נראה בכי רע. פנה היהודי לרופאים אחרים לשמוע חוות דעת נוספות, אולם כולם היו תמימי דעים כי אפסה כל תקווה להציל את עינו. בצר לו התייעץ עם אחד מטובי עסקני הרפואה בארץ. לאחר בירור מעמיק הלה מצא כי בבית חולים נידח באחת ממדינות ארצות הברית נמצא רופא מומחה שכבר הספיק לצבור ניסיון רב בתחום זה. דא עקא כי רופא זה מבקש סכום כסף רב תמורת הטיפול. מה לא יעשה אדם כדי להציל את ראייתו?! מיודענו לא חשב פעמיים, הוא גייס הלוואות מכל מי שרק היה יכול, ובסיוע אותו עסקן נקבע מועד מזורז לפגישה, ועד מהרה מצא עצמו בין שמים וארץ כשליבו מלא תקווה לרפואתו. מרפאתו של הרופא המומחה דמתה יותר למעבדה. החדר היה עמוס במכשירים שונים ומשונים בעלי עדשות ועיניות מוזרות למראה, והרופא לא פסח על אף אחד מהם. שעה ארוכה נמשכה הבדיקה המתישה כשבסיומה הושיב הרופא את המטופל על כיסא, הושיט לו כוס מים ומיד החל להרצות את תוצאות בדיקתו. " צר לי להודיעך - בישר הרופא - כי כל הבדיקות מראות שלא תשוב יותר לראות בעינך. אם לא די בכך, הרי שהחיידק עומד לעבור לעין השנייה, ולכן מומלץ לך לעקור את העין החולה בהקדם האפשרי ולקבוע תחתיה עין תותבת. אם לא תעשה זאת עלול אתה למצוא את עצמך בימים הקרובים עיוור בשתי עיניך". המידע שקלח מפי הרופא בטבעיות, היכה את מיודענו בהלם מוחלט. לאחר השקעה וטרחה כה מרובות ולאחר תקוות כה גדולות התנפץ חלומו לפתע על סלע המציאות, וליבו נשבר לרסיסים. הוא קם מהכיסא ובקושי הצליח להוציא מפיו כי מבקש הוא ארכת זמן של יום או יומיים כדי לענות את תשובתו. וכך בעיניים דומעות ובלב שבור יצא מחדר הרופא אל הרחוב השקט. במרחק של רחובות ספורים מהמרפאה, שכן בית הכנסת של הקהילה היהודית הקטנה, לשם החיש האיש את פעמיו. למרבה המזל, על אף שבית הכנסת היה ריק מאדם, הדלת הייתה פתוחה. עד מהרה הוא מצא את עצמו עומד מול ארון הקודש, כשעיניו מוצפות בדמעות רותחות. הוא החל להתייפח כפי שלא התייפח מעודו, אך לא ביקש מאום. הוא עצם את עיניו ואמר בתחנונים : "סליחה... בושתי ונכלמתי להרים פניי אליך, ריבון העולמים. אנא, סלח לי על חמישים השנים שבהן לא זכרתי להודות לך כיאות על אחת מאלף אלפי אלפים ורבי רבבות הטובות שעשית עמדי מעודי ועד היום הזה, על כוח הראייה המופלא שחננת אותי בו. אף ברכות השחר שבהן הייתי אמור להודות על הראייה נאמרו על ידי בכל בוקר בפיזור הדעת. אנא מחל לי...". כך, במשך שלוש שעות רצופות עמד היהודי כשפניו טמונות בפרוכת, ופיו אינו פוסק מלהביע תודה לריבון העולמים על שנים ארוכות שפעלו עיניו כשורה וסייעו לו בכל רגע ורגע באין ספור מצבים. אחר הוסיף והודה אף על יתר איברי הגוף ותועלתם, והכול תוך כדי בכיות עצומות. שלוש שעות לאחר מכן, כשחש כי הוקל משאו הכבד, עצם את עיניו בשנית והוסיף תפילה בלב שבור על עינו המצויה בסכנה, שידי אדם קצרו מלהושיע, ורק אדון הנפלאות יכול להצילה. "ריבונו של עולם - התחנן - אנא תן לי את ההזדמנות לתקן את אשר עיוותי. הוציאה ממסגר נפשי כדי שאוכל להודות את שמך, הצל את עיניי מכיליון כדי שאוכל להודות לך עליהן מעתה ועד עולם סלה". כשיצא מבית הכנסת בלב קל יותר, הייתה כבר שעת צהריים מאוחרת. מבלי לדעת מדוע, נשאוהו רגליו בשנית למרפאתו של הרופא. שעת קבלת הקהל כבר הסתיימה, אך הוא התחנן בדמעות לפני הרופא כי יואיל לבדקו בשנית. הרופא עמד לגחך למשמע הבקשה, אך משהביט בעיני החולה האדומות מבכי נכמרו רחמיו והוא הסכים לעשות זאת. הוא חיבר אותו למכשור המשוכלל והביט במיומנות בצגים שלפניו. מרגע לרגע הבחין היהודי כי משהו מתרחש. מפי הרופא המכובד בקעו קריאות התפעלות באנגלית טיפוסית: " איטס א'וונדרפול! איי דונ'ט ביליב איט!!". מאי שם הופיעו עמיתים למרפאה בחלוקים לבנים. המקרה כפי הנראה כבר היה ידוע להם, ולפי התדהמה שניבטה מפניהם הבין היהודי כי אכן אירע כאן נס. העין, שמבחינה רפואית כבר נחשבה כמתה, שבה לפתע לגלות סימני חיים. ביום שלמחרת כבר נערך הניתוח שהשיב לו את ראייתו, וכמה ימים לאחר מכן שב לארץ כשהוא מלווה בכינוי שהוצמד לו מפי הרופא: "נס מהלך". את קבלתו הוא לא שכח. מאותו יום ואילך לא פסק מלהודות בכל עת מצוא. בשבת שלאחר מכן, ערך האברך 'קידושא רבא' בבית הכנסת, ובסעודה סיפר ברוב עם את סיפורו המפעים. אלא שבכך לא תם הסיפור. כחודשיים ימים לאחר מכן קיבל האיש שיחת טלפון בלתי צפויה: "אינך מכירני - פתח הדובר שמעבר לקו - אך אורח הייתי בבית הכנסת בשבת שערכת את סעודת ההודיה. הקשבתי לסיפורך המרגש והחלטתי לנסות להעתיקו; בביתי שתי בנות מוצלחות, בנות עשרים ותשע ושלושים ושתיים. מה לא עשינו והיכן לא התפללנו כדי לזכות לראותן מקימות בתים בישראל, אולם ללא הועיל. בעקבות סיפורך החלטתי לנקוט יוזמה משלי: ביקשתי מבנותיי לרשום על דף פרטים רבים ככל האפשר שעליהם הן חשות חובה להודות. כך עשיתי גם אני, ולאחר מכן התכנסנו כל בני המשפחה יחדיו כדי להודות על כל הפרטים שרשמנו, וההמשך היה למעלה מכל דמיון. לפני כשלושה שבועות - סיים האיש כקולו נשנק מדמעות – זכינו לארס את הבכורה, ואמש זכינו לארס גם את השנייה!... גם אנו זכינו לראות בעינינו מה גדול כוחה של תפילת הודיה הבוקעת ממעמקי הלב"
י"ז תשרי ה'תשפ"א אברהם אבינו בסוכה - מסופר על רבינו הגאון מווילנא זי"ע )מובא בספר דברי אליהו פ' חיי שרה( שפעם אחת בעת שמחת החג בחול המועד סוכות שאל לסובבים אותו: אמרו לי מנין שקיים אברהם אבינו מצוות סוכה, ולא היה שם מי שישיב לו. ענה ואמר הגאון כתוב במדרש וה' ברך את אברהם "בכל" בכל - זו סוכה. השומעים נשארו תמהים ולא הבינו כוונתו ואז ביאר להם בכל ראשי תיבות של: " בסוכות תשבו שבעת ימים. כל האזרח בישראל ישבו בסוכות. למען ידעו דורותיכם כי בסוכות הושבתי את בני ישראל". אין לקנות ד' מינים בהקפה, כשהשיק נכתב לתאריך שלאחר החג, דכל שלא נתן המעות - הוא קנין רק מדרבנן, ובד' מינים צריך שיהיה "לכם" מהתורה. אע"פ שעיקר דירת האדם בסוכות היא בסוכה מ"מ ראוי לכסות במפות גם את השולחנות שבבית, והטעם: כיון שנמצא גם בבית יש לו גם שם להרגיש את היו"ט (פמג"ד מש"ז תרלט א, א"ר תרלט א, הגרנ"ק הובא בחוברת בנתיבות ההלכה גליון 25 עמוד 53.) בחוה"מ אין חובה בפת, ולהגר"א יתכן שיש מצווה לאכול פת כל יום. האוכל בשר, דגים וגבינה בקביעות - אל יאכלם אלא בסוכה, אך בלא ברכה על הישיבה בסוכה (סי' תרל"ט מ"ב סקט"ו). שתיית משקאות, ואפילו מים, אם נעשית במהלך הסעודה - אסורה חוץ לסוכה (סי' תרל"ט שעה"צ סקכ"ט). אכילת פירות מותרת מחוץ לסוכה, והמחמיר - הרי זה משובח. ואף תלמיד חכם רשאי להקל בזה (שו"ע שם ב' וביאוה"ל(. "והיה עקב תשמעון" [ז, יב]. "עקב ענוה" (משלי כ"ב, ד')... (ופריו מתוק). מצוות קלות שאדם דש בעקביו, זהו רומז על דרך "ונפשי כעפר לכל תהיה", האדם יהיה סבלן ועניו, ואפילו אם דורסים עליו כמו שדורסים על גבי עפר (השל"ה הקדוש, "תורה אור"). לפנינו סיפור מאלף ומופלא, אותו סיפר הגאון האדיר רבי אברהם גנחובסקי זצ"ל (והובאו הדברים בחוברת 'עמודיה שבעה'): מעשה שהיה בבחור מצוין שנפגש מספר פעמים עם בחורה מצוינת, והחליט לערוך פגישה אחרונה לפני סגירת השידוך בשעה טובה. הבחור התכונן לפגישה החשובה, ויצא למקום הפגישה מבעוד מועד, על מנת שלא לאחר. הפגישה נקבעה לשעה חמש, ובהגיע הבחור ליעד, גילה שנותרה למעלה ממחצית השעה עד לזמן הפגישה המיועד. ' חבל לאבד את הזמן בבטלה - חשב בליבו - אכנס ללמוד בבית מדרש . הוא ניגש לארון הספרים הגדול, ושלח את ידו לשלוף ספר כלשהו, מבלי להתכוון לספר מסויים. הספר שעלה בחכתו מבין כל הספרים הרבים, היה הספר הנפלא "אלופינו מסבלים", שחיבר הגאון רבי אליהו טהרני שליט"א. הספר עוסק במידת הסבלנות, ומחזק מאוד בהימנעות מחוסר - שלוה וקפדנות. הבחור פותח את הספר בדיוק בפרק שמרחיב בעניין ההנהגה הרצויה עם האשה, בסבלנות ואורך רוח, וללא שום רגזנות, ובין השאר מתבאר שם כי ישנם נשים ששמירת הזמנים אינה הצד - החזק שלהן, וחשוב שהבעל ידע את הפרט הזה, ויבין שהאשה עלולה לפעמים להתעכב ולא לעמוד בזמנים. הבחור קורא ומתענג על דברי המוסר בעניין חובת האיש להיות סבלן וסלחן, גם במקרה שהבעל עצמו התאמץ ודייק בזמנים, ואילו האשה לפעמים אינה עומדת בזמנים ומאחרת... והנה הגיעה השעה היעודה. הבחור יצא והגיע למקום המפגש בדיוק בחמש, הביט אנה ואנה ואינו רואה את הבת המדוברת. הוא ממתין עוד 5 דקות, ועוד 5 , ועוד 10 , והיא עדיין אינה נראית באופק... כעת הוא אומר לעצמו - אמנם מטבעי אני קצת חסר-סבלנות, אך דברי החיזוק בעניין הסבלנות שזה עתה קראתי בספר, עדיין חרוטים בליבי - עלי כעת ליישם את דברי קודשו של הרמב"ן (באגרתו הידועה) "וכאשר תקום מן הספר, תחפש בדבר אשר למדת אם יש בו דבר אשר תוכל לקיימו"... אמתין אפוא מתוך שמחה בסבלנות עד שתגיע המשודכת. חלפו עוד דקות ארוכות, והבחור שלנו עדיין ממתין בסבלנות. הוא מהלך בניחותא מצד לצד, משנן משניות בעל פה , ועל אף שבכל כמה רגעים הוא עומד לגעוש בקרבו, בכל פעם היה נזכר בדברי ההדרכה שלמד זה עתה, ופניו כוסו בארשת שלווה ורוגע... חלפו עוד כמה רגעים, והנה סוף סוף מופיעה הבחורה... היא עוד לא הספיקה להתנצל על האיחור המשמעותי, והוא מיד קידם את פניה: "אנא אל תצטערי, אינך צריכה להתנצל, זה ממש לא נורא, הרי כולנו בני אדם ולכל אחד מאתנו יש עיכובים...", היא ניסתה להתנצל שוב ושוב, אך הבחור דוחה את כל ההתנצלויות ואומר "באמת הכול בסדר, אני בטוח שיש לך סיבה מוצדקת לאיחור, לא קרה כלום...". הבחורה התרשמה מאוד מהתגובה שלו. הוא ניחן בהבנה ובאורך רוח מיוחד - חשבה בליבה - איזו דרך ארץ וסבלנות אין קץ... מן הסתם שכך הוא יתנהג גם לכל אורך החיים ... בכל משך התקופה הבחורה היתה מספרת להוריה ולבני משפחתה אודות אותה התרחשות, וכולם התרשמו שאכן מדובר בבחור סבלן ובעל מידות נפלאות . ובכן, השידוך נגמר בכי טוב. לאחר האירוסין שואלת הבחורה את ארוסה: "אתה זוכר את אותה פגישה אחרונה שהגעתי אליה באיחור רב?...", הבחור השיב בחיוב, והיא ממשיכה: "אז כעת אני כבר יכולה לספר לך; האמת היא, שלא רק שלא איחרתי לפגישה, אלא אף הגעתי עשר דקות לפניך... אלא, שהחלטתי לערוך לך 'מבחן' - עליתי לגג הבניין שממול, כדי לראות מלמעלה כיצד הינך מתייחס לאיחור שלי; האם תגיב בקוצר רוח, תראה סימני עצבנות, או שמא תגיב באיפוק וסבלנות.... עמדתי וצפיתי בך דקות ארוכות בהתפעלות - המתנת בשלווה יוצאת דופן ובסבלנות מופתית, לרגע לא הפסקת לחייך... וגם כשסוף כל סוף הגעתי, נתת לי הרגשה כל כך טובה, כאילו שלא קרה שום דבר... באותם רגעים גמרתי בליבי, שאדם כה סבלן ומאופק, אותו אני רוצה כבעל...". הבחור שומע את הדברים ומתרגש מגודל ההשגחה הפרטית שהתרחשה עמו באותו היום; כיצד ה' יתברך, שהוא אל דעות ולו נתכנו עלילות, סובב שאני אקדים להגיע לפגישה, אכנס לאותו בית מדרש, מבין כל אלפי הספרים יזדמן לי דווקא הספר "אלופינו מסובלים", והספר נפתח בדיוק בפרק העוסק בהתנהגות הנדרשת כאשר האיש נתקל באי עמידה בזמנים מצד האשה. אבל עכשיו מתעוררת השאלה בקרבו של הבחור - האם עלי לגלות את אוזנה של ארוסתי, שכה מוקירה ומכבדת אותי (בעקבות אותה התרחשות), שבעצם אינני כל כך סבלן, אלא שבדיוק לפני הפגישה קראתי על הנושא בספר שנקרה לידי?... הגאון רבי אברהם גנחובסקי השיב על כך: אם הבחור קרא הבין ויישם את מה שראה בספר, אות היא שהוא באמת שייך לזה; סימן שהוא באמת בר-הכי, ומסוגל לנהוג תמיד בסבלנות ואורח – רוח. ויש להוסיף, שעצם הדבר שאת דברי המוסר וההליכות שהוא קורא בספרים, כפי שראינו, הוא גם מפנים ומחדיר לליבו , אם כן גם אם יפול בעתיד בדבר מסויים, הוא יכול להתחזק בו ולשנות את דרכו על ידי לימוד ושינון. וזו מעלה גדולה ! ומלבד זאת, הכלה היא שחושבת כך מעצמה, והחתן לא הטעה אותה כלל, ולכן אינו צריך לספר. ואם לא צריך לספר לה על כך, ממילא גם אין לספר זאת כלל, כי צריך להיות חכם ולא טיפש... לסיכום: החתן לא יספר לארוסתו אודות החיזוק ששאב מהלימוד בספר לפני הפגישה. מועדים לשמחה ט"ז תשרי ה'תשפ"א אחר הושענא רבא ישתדל מאוד ללמוד כל הלילה התיקון הנהוג, והכל הולך אחר החיתום והוא גמר דין האדם, ובשמיני עצרת מסירת הפתקין, אי לזאת, ליל הושענא רבא והיום, לו בכח יגבר איש לעבוד את בוראו ולשוב בתשובה שלימה כדת מה לעשות, וה' לא ימנע טוב להולכים בתמים. [כף אחת סימן כ"ה[ אישה המדליקה נרות לחג, תעשה זאת בסוכה. ואם קשה הדבר, או שישנה סכנה להדליק בסוכה, תדליק מאחורי חלון הנשקף אל הסוכה, כדי שיוסיפו אור ושמחה ליושבים בסוכה. וכשהסוכה רחוקה מהבית, יניחם במקום שמכינים שם צרכי הסעודה. הבדל מהותי קיים בין שני החגים, פסח וסוכות. והוא, שבפסח מתירה התורה לאכול בכל מקום, אבל אסור לאכול כל דבר (שיש בו חשש חמץ). לעומת זאת בסוכות התירה התורה לאכול כל דבר (כשר) המותר לאכול כל השנה, אבל לא בכל מקום – רק בסוכה כשרה. בשני חגים אלו באה התורה לחנך את האדם ליסוד חשוב, שצריך האדם להתרגל להיות מוגבל, ולדעת שלא כל דבר מותר לאכול ולא בכל מקום רשאי לאכול. (נזר יוסף( "כי יִצְפנֵנִי בסֻכה ביום רָעָה יַסְתרֵנִי בסֵתֶר אָהֳלו בצור יְרומְמֵנִי (תהלים כז, ה)", שם רמז למה שצוה הרב הקדוש מורנו הרב מאיר זכותו יגן עלינו, מפרימישלן. לרב אחד בשעת המגפה, רחמנא לצלן. שיקבע דירתו בתוך הסוכה. [ספר סגולות ישראל בהשמטות אות ס"ג[ ושמר ה' לך את הברית ואת החסד וכו' (ז יג( (בית זכריה, עלון 278) בעל המעשה מספר איך הקב"ה שמר לו את החסד שעשה בגיל צעיר ושילם לו על זה בזמן שהיה זקוק לישועה. נולדתי בצרפת. אבא שלי תלמיד חכם, המשמש כרב קהילה גדולה והוא דרשן נפלא, אהוד על בני הקהילה המגוונת אשר מכילה הרבה דתיי-לייט, מעט חרדים ואפילו חילונים, הפוקדים מפעם לפעם את בית הכנסת. בהיותי תלמיד בישיבה קטנה, קראתי בספריו של הגאון רבי שמשון דוד פינקוס זצ"ל ובמאמריו וחשבתי לעצמי, לכשאגיע בערב פסח לישראל, ארכוש את כל ספריו. אבא נתן לי 50 יורו דמי כיס שיספיקו גם לרכישת הספרים, הייתי מאושר שאזכה לספרי הגרש"ד בספרייתי. מספר ימים לפני ליל הסדר נחתי בישראל, ובקשתי מנהג המונית שיסיע אותי לשטיבל איצקוביץ' להתפלל ערבית. השעה עשר בלילה, יצאתי מהתפילה ובחוץ ניצב יהודי כבן 40 , נראה תלמיד חכם ומבקש עזרה. 'אני מטופל בשבעה ילדים, בקושי מצליח לשלם שכירות. אם לא אשיג עד מחר אלפיים שקל דמי שכירות של החודש הוא יוציא אותי מהבית, אנא עזרו לי. היו לי שני שקלים בכיס, נתתי לו. צעדתי בזריזות לבית סבתי ברח' רבי עקיבא, מאושר מן העובדה שמחר בבוקר, אחרי התפילה, אקנה את כל ספרי הגרש"ד. אחרי 5 דקות של צעידה, צביטה בלב. יוסף, אני מדבר אל עצמי, אתה לא יהודי?! נתקלת בבן תורה, שמשווע לעזרה ואתה נותן לו שני שקלים ובורח. עם כל הכבוד סדרת הספרים יכולה לסבול דיחוי, אבל היהודי הזה עלול להיות מושלך לרחוב ואיזה עוגמת נפש תהיה לאשתו ולילדיו? זה פיקוח נפש ממש!!! גל רחמים שטף את לבי, חזרתי לשטיבל, וראיתי אותו, מתחנן על נפשו. שלפתי את שטר החמישים יורו וחייכתי אליו 'זה יעזור לך?' עיניו ברקו מאושר, זה בדיוק מה שחסר לי. פניו זרחו, ולחץ את ידי בחום, ברכני, ועזב את המקום. אחרי חג הפסח חזרתי לצרפת בלי הספרים. והסצנה ההיא באיצקוביץ' נעלמה מזיכרוני. כעבור עשר שנים, הוצע לי שידוך עם בוגרת סמינר בני ברק. בווארט הוסכם ששני הצדדים יתנו ריהוט ושנה שכירות. יצאתי לחפש דירה, מצאתי, ולפני החתימה על החוזה, אבא על הקו: אל תחתום על חוזה. סבא וסבתא נוסעים לשליחות לדרום אמריקה למשך שנה, הדירה שלהם תהיה פנויה אחרי השבע ברכות שלכם וישמחו שתתגוררו בדירתם. שמחנו, חסכנו את דמי השכירות ויש לנו כבר חיסכון קטן בצד על סך חמישים אלף שקלים כולל מתנות החתונה. לפני תום השנה, הודיעו ההורים שהם רוצים לעזור לנו ברכישת דירה בברכפלד. כל צד יתן מאתיים אלף שקלים, עלות הדירה 850,000 שקלים. ועלינו להתאמץ לקבל משכנתא על סך 400,000 שקלים. ניהלתי משא ומתן עם כמה בנקים, הגיע מועד חתימת החוזה על המשכנתא, הגענו לבנק, התיישבנו מול הפקיד שפרש לפנינו את הניירות וסימן: תחתמו כאן וכאן, והופ, אבא על הקו, יוסף, אל תחתום התחנן אבא, לא תאמין, פגשתי את דוד אלברט, אחיה הגדול של אמא, הוא שמע שאתה קונה דירה, והודיע לי שיש לו סכום של כסף שהשתחרר כ-300,000 שקלים, ובשמחה מוכן להלוות לך לכמה שנים. בקש מהפקיד לקחת משכנתא רק ע"ס 100,000 שקלים. תן לי את מספר החשבון העובר ושב שלכם, והדוד רוצה לעשות לכם העברה בנקאית. בשורה משמחת אך הפקיד זעם, אתם סתם מכבידים עלי, תחזרו לכאן מחר, צריך להכין חוזה חדש. יצאנו מהבנק אל בני ברק מיוזעים של קיץ לוהט, אבל מופתעים לטובה. משכנתא על סך 100,000 שקלים, זה ממש לא עול רציני, כי ההחזר הוא מינימלי לזוג צעיר, בעל אברך, אישה גננת. אגב, בשעות הצהרים למחרת קבלנו אישור מהבנק שעומד להיכנס סכום נכבד מצרפת, אלברט הבטיח ומקיים. מדובר ביהודי מבוגר, אמיד. ועין טובה. אחר הצהרים נכנסנו לבנק, התיישבנו, המסמכים היו מוכנים לחתימה, אני מקווה שלא תעשו לי קונצים כמו אתמול, חייך הפקיד, ולא ידע מה ניבא. ... ושוב אבא על הקו יוסף, יוסף, האם חתמת על המשכנתא? חשבתי שאבא מתלוצץ איתי. אבא, אל תספר לי שדוד אלברט רוצה להוסיף... לא, לא אלברט, יש לי תלמיד יהודי נחמד, שמו ארמונד, איש עסקים מצליח ששמע אתמול דרשה, שם סיפרו על הסכם יששכר וזבולון. בקיצור הבן-אדם מגיע אלי הבוקר נסער ומרוגש ושואל, תגיד לי כבוד הרב, זה באמת נכון שאם יהודי משלם לאברך שילמד עבורו תורה, זה עולה לו בשמים כאילו הוא בעצמו למד תורה? כששמע ממני את התשובה, החליט במקום, כבוד הרב ימצא לי אברך ששוקד על תלמודו. כמה משלימים לחודש? חמש מאות יורו זה בסדר? עניתי בסדר. בקיצור, הצעתי לו אותך בני היקר שהרי אתה אברך צדיק ושקדן, אם לרב יש בן אברך, אז הוא הראשון, יתן לי הרב מספר חשבון שלו, אני העביר לו עשרים אלף יורו ואנחנו סוגרים עיסקה לארבעים חודשים... נו, יוסף מה אתה אומר? למחרת, הכסף של ארמונד היקר נכנס לחשבון העובר ושב שלנו ושילמנו על הדירה בסך 850,000 שקלים. חלפו כשלוש שנים מאז שרכשנו את הדירה. דוד אלברט נפטר, ובצוואה שלו גילו שהוא הפך את ההלוואה, למתנה. וכך כתב: שיוסף ימשיך ללמוד תורה לעילוי נשמתי. נולדו לנו שתי בנות, וברוך השם לא חסר לנו דבר, ואני יושב ועושה חשבון נפש עם עצמי, במה זכיתי לקבל דירה מבלי לשלם פרוטה!!! לפתע עלתה בזכרוני הסצנה ההיא באיצקוביץ', ואני נער צעיר, שתוחב שטר של חמישים יורו ליהודי בסכנת גרוש מדירתו... זו היתה צדקה מעל ליכולתו של נער צעיר, וכנגד זה שילם לו הקב"ה מידה כנגד מידה. מועדים לשמחה אמר רבי ישראל סלנטר: "העצה היחידה לזכות בדין, היא להיות איש שרבים צריכים לו!" ואמר הסבא מקלם: "וזהו 'וכולן נסקרים בסקירה אחת!' דאע"פ שדנים כל אחד לבדו, עצם הדין הוא עד כמה האדם שייך לכלל". ("דעת חכמה ומוסר" ח"ב( אתרוג שואל את הלולב: 'תגיד אחי, איך אתה כזה רזה'? עונה לו הלולב: 'גם אתה אחרי 3 טבעות תיראה ככה'... בכל הכנות לחג יאמר "הריני עושה לכבוד הרגל" וכל דבר שיקנה תהיה מגמת פניו לכבוד הרגל ולכבוד השבעה אושפיזין קדישין, ואם אי אפשר לו להיטפל הוא בכולם יכין מקצתם ויאמר בפה מלא "ברוך א-להים שהחייני וקיימני והגיעני לזמן הזה והעדיף טובו עלי וייתן לי יד ואל לכבד הימים טובים כיד ה' הטובה עלי ומידו נתנו לו, והריני קונה ועושה זה לכבוד הרגל הקדוש ולכבוד השבעה האושפיזין קדישין זכותם יגן עלינו אמן כן יהי רצון". [חמדת ימים סוכות פרק ג' סימן ב'[ בתוך קודש הקדשים אין זו חכמה לעשות יו"ט, דווקא בצאתו מקודש הקדשים, כשעוברים וחולפים להם ימי ראש השנה ויום כיפור, כאשר האדם יוצא מדירת הקבע ונכנס לדירת ארעי, האדם מתחיל לעבור קשיים ואתגרים, ומהם מצליח להגיע לקשר הבורא, ולא לצלול לתהומות הייאוש, אז זהו יום טוב שזוכה לראות את יד השם המכוונת ונמצאת בכל מקום. )שיחות קודש- ספינקא( גבי א"י נאמר [ספרי ראה פ] "ישיבת א"י שקולה כנגד "כל המצוות שבתורה", וגבי סוכה נאמר בפיוט ליום ב' "אל תהי מצות סוכות בעיניך קלה כי כנגד כל מצות דת חוקותיה שקולה". הרחמן הוא יקים לנו את סוכת דוד הנופלת, יפרוס עלינו את סוכת שלומו, ויקויים בנו ויהי בשלם סוכו – שלמה ושלומה ומעונתו בציון. [מנחם ציון] הידעת ? שחיובי היא מילה שלילית ושלילי היא מילה חיובית. ״חג הסוכות שבעת ימים לה׳״ (ויקרא כג,לד). ראש השנה, שהוא יום של תחנונים ושבירת הלב, נקבע בתורה ליום אחד. גם יום הכיפורים, שהוא יום של תענית וסליחה ומחילה, אינו אלא יום אחד. אבל סוכות, שהוא זמן שמחתנו, אמרה התורה לחוג אותו שבעת ימים. כי רצון הבורא שיהיו ישראל בשמחה, כמו שנאמר ״עבדו את ה׳ בשמחה״. (רבי שמשון-רפאל הירש) "יהודי חרדי צריך להבין שהקדוש ברוך הוא מבדיל אותו ומרחיק אותו מן הסביבה של התרבות הרעה כדי להגן עליו בדבקותו לבורא עולם, לבל ידבקו בו נגיפי התרבות הרעה שמובילה להתבוללות ולחיסול העם היהודי. אשרינו מה טוב חלקנו שהקדוש ברוך הוא הבדילנו מן הגויים ותרבותם ונתן לנו תורת אמת וחיי עולם נטע בתוכנו. במקום להצטער על הריחוק החברתי מאנשי התרבות הרעה, עלינו להיות גאים בדבקותנו בהשם ובתורתו ובהתרחקותנו מכל הסביבה העלולה לפגוע בזהותנו היהודית ובחינוך התורני העצמאי שלנו". (הרב אייכלר) אתרוג ומחירו (על-פי 'הליכות') בכל שנה דאגו סוחרי ארבעת המינים לייבא לפולין אתרוגים מאיטליה או מארץ ישראל. האתרוגים הובאו לקרקוב, וממנה סופקו לעיירות הקטנות. ואולם באותה שנה לא הצליחו הסוחרים להשיג אתרוגים. פגעי מזג האוויר הסבו נזקים קשים למטעי האתרוגים, עד שקשה היה למצוא אתרוג כשר. סוחרי האתרוגים, שנהגו להציג לפני לקוחותיהם ארגזים רבים של אתרוגים, השיבו את פני הפונים ריקם. "אין אתרוגים", השיבו בעצב שוב ושוב. ככל שהתקרב החג והאתרוגים לא נראו, גבר החשש בקרב קהילות רבות כי השנה יישארו בלי פרי עץ הדר בחג הסוכות, ובעצם בלי האפשרות לקיים את מצוות ארבעת המינים. דאגה גדולה שרתה בחצרו של האדמו"ר רבי אליעזר מדז'יקוב, בנו של רבי נפתלי מרופשיץ. מקורביו לא יכלו להעלות על דעתם מצב שבו הרבי לא יברך על אתרוג בחג הסוכות. עצם המחשבה הזאת העבירה בהם חלחלה. הם לא נחו ולא שקטו ולא חסכו במאמצים להשיג אתרוג. למשימה גויסו גם החסידים. כולם ניסו לחקור ולדרוש, לברר ולרחרח, היכן אפשר להשיג את האוצר הזהוב, שבלעדיו ארבעת המינים אינם שלמים. אלא שכל מאמציהם לא נשאו פרי, תרתי משמע. חג הסוכות התקרב והלך, וחדוות ההכנות לחג הייתה מאופקת ועצורה. מעל הכול ריחפה מועקת האתרוגים החסרים. החסידים ייחלו לדבר אחד ויחיד – אתרוג בעבור הרבי. בעיר קרקוב התגורר הגביר ר' קלמן פיצליס, מחסידיו הנאמנים של הרבי מדז'יקוב. אף הוא לא שקט על שמריו. הפעיל את קשריו המסועפים, שיגר איגרות בהולות והריץ מברקים דחופים לכל כתובת אפשרית. הוא לא היה מוכן להשלים עם רוע הגזירה, ועשה כל שביכולתו למצוא אתרוג בעבור רבו. יומיים לפני החג, כשנדמה היה שכבר כלו כל הקיצין, הגיעה ידיעת זהב לאוזנו של קלמן. אחד מסוחרי האתרוגים הצליח להניח ידו על אתרוג יחיד, מהודר ונאה. הגביר לא בזבז רגע, ויצא בריצה אל חנותו של אותו סוחר. שם ראה התגודדות גדולה סביב הסוחר המאושר. רבים ביקשו את האתרוג, והיו מוכנים לשלם תמורתו מחיר יקר. הסוחר ניצל את ההזדמנות עד תום. הוא עמד על בימה מוגבהת וניהל מכירה פומבית סוערת. מכל עבר הכריזו המתמודדים את סכומי ההצעות שלהם, והמחיר האמיר ועלה. המספרים כבר היו דמיוניים ממש, אבל האנשים היו מוכנים לתת הון רב בעבור האתרוג. קלמן עלה על כיסא. הוא ניצל רגע של הפוגה בקריאות וקולו הדהד בחלל: "אני נותן את אחוזתי תמורת האתרוג!". דממה נפלה בקהל. כולם הביטו בקלמן כעל מי שנשתבשה עליו דעתו. אבל קלמן היה נחוש. "זה אתרוג בעבור הרבי", הצהיר בנחישות, "ובעדו אתן כל הון שבעולם". קהל הסקרנים והמתגודדים פינה שביל מעבר בעבור הקונה המאושר. הוא ניגש אל האתרוג הנכסף והחזיק בו בידיים רועדות מהתרגשות. "מכור לך!", צהל הסוחר, שקיבל אחוזה מפוארת תמורת אתרוג אחד! כשהאתרוג בחיקו עשה קלמן את דרכו במהירות לדז'יקוב. לא היה בליבו אף לא שמץ של הרהור חרטה, רק גאווה גדולה על הזכות היקרה שזכה לה – לשמח את הרבי ולרכוש בעבורו אתרוג כשר למהדרין. האחוזה הייתה בעיניו חסרת ערך לחלוטין. מה לנכסים גשמיים אל מול מצוות "ולקחתם לכם" של הצדיק הקדוש? פניו של הצדיק האירו באור יקרות למראה האתרוג. עיניו נצצו בחדווה של מצווה. השמועה התפשטה כבזק ברחבי העיירה. צהלה גדולה נשמעה מפי החסידים. יש אתרוג לרבי! הצדיק לא נותר חייב לחסידו ומיטיבו. "ר' קלמן יקירי", פנה אליו בחיבה, "קח לך מביתי כל חפץ שתבחר". עכשיו באה שעתו של קלמן להוכיח כי הוא קרוץ מחומר שממנו עשויים סוחרים ממולחים. הוא החליט לנצל את ההזדמנות הנדירה ולהעז לבקש מאת הרבי את התגמול המופלא ביותר שיכול היה להעלות על דעתו. אם זו עת רצון, אולי ייעתר הרבי והוא יזכה... "רבי", אמר ביראת כבוד, "יש דבר אחד בביתו שבו אני חפץ. בחדר הסמוך נם בעריסתו בנו-מחמדו של הרבי, מאיר'קה הקטן. אף לי יש בת בגילו. אהיה אסיר תודה אם אזכה שהרבי ישתדך עימי, ובנו היקר יישא את בתי לכשיגדלו". הוא סיים את דבריו ותלה מבט מתוח ברבי. האם הגזים בבקשתו? שמא חצה את הגבול? הוא בחן את פניו של הצדיק בחשש מה. הרבי הרהר קצרות והחווה בידו לעבר משמשיו. "הגישו תקרובת לשולחן", הכריז לאושרו של החסיד, "הבה נרים 'לחיים' לרגל השידוך!". ואכן, בבוא העת נשא רבי מאיר, בנו של הרבי, את דבורה, בתו של ר' קלמן פיצליס, בשעה טובה ומוצלחת. האדמו"ר רבי מאיר, שאביו היה מכנה אותו 'הגאון שלי', קיבל אחריו את עול ההנהגה ונודע כאחד מגדולי הצדיקים בדורו. ספריו, 'אמרי נועם', שיקפו את גאונותו הגדולה בנגלה ובנסתר ותפסו מקום של כבוד על שולחנם של רבים וגדולים. אתרוג לא לברכה [שלמים מציון[
סיפר רבי משה קפלן שליט"א, שנה אחת, באחד מימי חודש אלול, לאחר שסיימנו ללמוד, אמר לי הרב כי יש לו בעבורי אתרוג יפה מאוד ומושלם בתכלית השלמות, אשר לא נראה כמותו שנים רבות. "אבל", הוסיף רבנו, "כיון שהוא כל כך מהודר, איני רוצה להביא את האתרוג לכולל, בכדי שאחרים לא יראו את זה ויקנאו, אלא בוא לביתי ואתן לך את האתרוג" . ממשיך רבי משה ומספר: הגעתי לביתו של הרב, הרב הוציא מהקופסה אתרוג עטוף בפשתן, ובדחילו ורחימו פתח את הקופסה. הבטתי באתרוג והתפעלתי; כזה אתרוג באמת לא ראיתי מעודי... אבל, חשבתי בלבי, כזה אתרוג יפה - לא יתכן שיש לרב שני אתרוגים כאלו! בוודאי רבנו מביא לי את האתרוג המהודר הזה, ולעצמו הוא מסתפק באתרוג פחות יפה ופחות מהודר... פניתי לרב ושאלתיו איזה אתרוג יש לו, והרב ענה : לא, את האתרוג הזה ייחדתי בשבילך, אני מסודר כבר עם אתרוג אחר. הבנתי כי האתרוג הזה הוא יותר מהודר ויפה, וניסיתי להתנגד ולסרב, אבל הרב היה החלטי בדעתו שהאתרוג הזה יהיה לי, ונתנו לי. והנה לפתע פונה אליי הרב ולוחש באוזניי: "ר' משה, אל תברך על האתרוג הזה בסוכות". נבהלתי והתפלאתי; הרי על כזה אתרוג ודאי שראוי לברך בחג! אך הרב המשיך: "הוא מורכב"! נדהמתי; האתרוג מורכב?! א"כ מדוע הרב הביאו לי? והרב משיב ואומר: " רציתי ללמד אותך שלפעמים אדם נראה מבחוץ הדור ונאה, אבל בפנים הוא מורכב"! האדם יראה לעיניים ונראה לו שהאדם הזה שמתנהג כך הוא שלם בתכלית השלמות, אבל ה' יראה ללבב ואם הלב מורכב - אינו שווה כלום. "
רחמנא ליבא בעי", עיקר הדגש בעבודת ה' הוא שהלב יהיה שלם, כמו שכתוב (נחמיה ט, ח) "ומָצָאתָ אֶּת לְבָבוֹ נֶּאֱמָן לְפָנֶּיָך", אל תביט אל מראהו, אל תתפעל מחיצוניותו, העיקר תקפיד על הפנימיות, י"ג תשרי ה'תשפ"א אם זכית בחיים שלך לעשות את רצון ה', עלית על הרכבת הנכונה. החיים שלך מיצו את מטרתם. החיים שלך חיים וקיימים לנצח. "עשית חיים", כמו שאומרים. אך אדם שחייו חלפו מבלי לעשות את רצון ה '- אז, לא נעים לומר, חבל על האוכל שאכל ועל החמצן שבזבז. הכל חלף, הכל מת... אמר הג"ר מאיר שפירא מלובלין 'תוך כדי עבודתו דורך הרצען על עורות, והנגר דורך על נסורת. ייזהר המלמד לא לדרוך חלילה על נשמות'. צריך סייעתא דשמיא לצאת בשלום מן הקודש. עבודת המלמד עמוסה ומורכבת. עלינו להתחזק ב'בין אדם לתלמידו', מותר לטעות - בתנאי שלומדים מהטעויות. בַתוֹר לכַפָרוֹת: 'סליחה, הייתי בתור לפניכם...' –'כן', אבל אנחנו 'חַטָאנּו לְפָניך'... כִֻּי בַיום הַזֻה יְכפר: ר"ת בְֻכִּיָה. לרמוז שהבְֻכִּיָה מועילה כדי שהתפילה תתקבל. כי ' שֲעֵרי דֹמָעה לֹא נְנַעלוֻ'. הקפיצה (הרב מרדכי נויגרשל שליט"א)
מחנה ינובסקה, 1943 . במחנה באישון לילה לילה חשוך וקר, גשמים הופכים את כל שבילי המחנה לבוץ סמיך והגרמנים מעירים את היהודים שבבלוקים בגסות ובצעקות ובנביחות כלבים ומובילים אותם, עייפים, מרוטים, חולים ורועדים מקור, אל מגרש מחוץ למחנה. שם, נוכחים היהודים לדעת, חפרו מבעוד יום, בור רחב עמוק וארוך והיהודים מסתדרים זה אחר זה אל שפתו של הבור. הגרמני מפקד על היהודים לנסות ולדלג משפתו האחת של הבור אל שפתו האחרת... מי שמצליח מקבל בינתיים את חייו במתנה, ומי שנופל, נשאר למטה בבור, מקבל כדור ו...זהו.
הבור רחב, בדרך הטבע רק אתלט שהתאמן והוא במלוא כוחו עשוי להצליח במשימה הבלתי אפשרית הזו. ואכן היהודים נופלים אחד אחרי השני למרות מאמציהם להצליח. בודדים מצליחים, אחרי הכל רצון החיים חזק ומפתיע ביכולותיו... הגרמני פקד: " קפוץ!"
היה במחנה מהנדס אפיקורוס שעם בואו נצמד אל הרב, התווכח אתו, שוחח אתו, והם הפכו לידידים. עתה המהנדס ניגש לרבי ואומר לו: "שפירא, למה ננסה לשעשע אותם, הרי ממילא לא נצליח, בא וניכנס בשקט לבור בלי לנסות ונקבל את הכדור שלנו ונמות...". אמר לו הרבי: "הס מלהזכיר חיינו בידי הבורא, ועתה נתן בדעתם להורות לנו לקפוץ ואנחנו ננסה, אם נצליח, מה טוב, ואם לא – נדע לפחות שלא עזרנו להם להרוג אותנו ואחרי כמה שניות נתייצב לפני הבורא בידיים נקיות..." וכך עמל הרבי לעודד את המהנדס המיואש, הם הגיעו לשפת הבור והגרמני פקד: קפוץ, והרבי לוחש – "אנו קופצים". עצם עיניו ו...קפץ, פקח עיניו ומצא עצמו בעבר השני – הוא הצליח! מזווית עיניו ראה את המהנדס, גם הוא הצליח! והמהנדס, נרגש כולו, זועק: " יש א-לוקים! יש א-לוקים! איך עברת? מי העביר אותך?" ענה לו הרבי: "כשהגרמני פקד לקפוץ נאחזתי בקצה הבגד של אבא שלי ושל סבא שלי ושל אבא שלו ושל סבא שלו, כולם צדיקים קדושי עליון, וכך עברתי, הם העבירוני. אבל איך אתה עברת? במה אתה נאחזת?" " אני", אמר המהנדס, "נאחזתי בקצה הבגד שלך, רבי..." כך הביא עמו הרבי מבלאז'וב את העבר אל עומק הגלות של ינובסקה.
יה"ר ששמחת החג תשפיע על כולנו להצילנו מכל צרה וצוקה ומכל נגע ומחלה, וישיאנו ה' אלוקינו את ברכת המועד לחיים טובים ולשלום, לשמחה ולששון. י"ב תשרי ה'תשפ"א אם כלים נכונים אפשר לבצע כל דבר (שמואל אייזיקוביץ) הזהר הקדוש מקשה על הפסוק "ויקרבו ימי ישראל למות" וכי ימיו מתים או שהוא מת? לכאורה מתאים לכתוב? ויקרב ישראל למות. אלא כאשר האדם הולך לבית עולמו כל ימיו באים אתו או אז כל לעיני כל הצדיקים כולם, אומר הקב"ה הניחו לפנינו את היום הראשון לאחר הבר מצווה הבה נבדוק אם הוא מלא או חלילה ריק.. מה גדולה הבושה, כאשר מגלים שהיום מלא אך ורק באוויר... ושום דבר רוחני לא התמלא בו! היום השני נראה דומה למדי.. ימים ריקים כאלו מסיים הזוהר הקדוש אינם רוצים לבוא לפני ה!' יתברך הבורא ויתעלה היוצר שעוטף את עם סגולתו, עם ישראל בחגים קדושים במהלך השנה. במהלך השנה אנו נפגשים באורות מיוחדים הזורחים ומאירים עלינו. "אשר תקראו אותם במועדם" דורשים חכמים לא תקרא אותם אלא 'אתם' דהיינו אתם מקדשים את הזמן ואנו חותמים את הברכה בנוסח הבא - "מקדש ישראל והזמנים." מספר ימי השנה: 365, ומספר ימי החגים מהתורה: 17 [שבעת ימי פסח, שמונת ימי סוכות, יום א' של ר"ה, וחג שבועות]. הרי מתוך 365 של ימי השנה נותרו 348 ימים כמניין "שמח". הוי אומר: אם תקיים "ושמחת בחגך" בימי החג, תזכה לאך "שמח", עוד 348 יום של שמחה. ויש להוסיף בזה כי על ידי זה מקרב גם את בניין בהמ"ק, שגם יום ט' באב בכלל שיהיה יום שמחה בבניין בית המקדש השלישי במהרה בימינו , אמן. בלי צפצופים (השגחה פרטית, גיליון 46) נסעתי לאמריקה כדי להתרים נדיבים. לקחתי לי דרייוור (נהג) למשך היום כולו. הוא לקח אותי במכוניתו מהשעה תשע בבוקר ועד השעה עשר בלילה וליווה אותי בנאמנות. הנהג היה בחור מבוגר. כעבור כמה ימים פגשתי חבר שיש לו בת מבוגרת בשידוכים. הציעו לו את הבחור הזה, והוא התעניין אצלי. " שמעתי שהוא היה הנהג שלך במשך יום שלם. הציעו אותו לבת שלי, ואני רוצה לשאול אותך אם הוא טיפוס רגוע. את הבת שלי אני מכיר. יש לה פתיל קצר והיא ממהרת לרגוז. אני מחפש מישהו רגוע בשבילה. אז מה אתה אומר?" " אני אומר שנסעתי עם הבחור במשך למעלה משתים עשרה שעות, והיה ממש נחמד איתו. היו פקקים, דברים מרגיזים בדרך, אבל הבחור לא צפצף אפילו פעם אחת!" חברי התרשם מאוד, ואכן השידוך קם ונהיה. אחרי האירוסין חברי הודה לי ואמר: "בזכותך נהיה השידוך". החתן ששמע את הדו שיח שאל מדוע בזכותי נהיה השידוך, ואני הזכרתי לו את הנסיעה הרגועה ללא הצפירות שהרשימה אותי במיוחד. החתן חייך חיוך רחב ואמר: "אה, אתה מדבר על היום הזה שלקחתי אותך. פשוט יום קודם התקלקלה לי הצפצפה, וכבר היה מאוחר מדי באותו יום כדי לתקן אותה. למחרת התחלתי את הנסיעה איתך מוקדם בבוקר, ופשוט לא הספקתי לתקן את הצפצפה, וכך נסעתי כל היום בלי אפשרות לצפצף. הכל כדי שהשידוך יקום ויהיה". יה"ר ששמחת החג תשפיע על כולנו להצילנו מכל צרה וצוקה ומכל נגע ומחלה, וישיאנו ה' אלוקינו את ברכת המועד לחיים טובים ולשלום, לשמחה ולששון. י"א' תשרי ה'תשפ"א בתפילת יום הכיפורים כשמבקשים "ורוח קדשך אל תיקח ממני", יש לכוון גם על כך שיזכה להישאר במדרגה זו של "רוח קדשך", כי כל אדם זוכה ביום זה לרגע של רוח הקודש, לכן יש לו להתחנן ולבקש שיזכה להישאר בכך! (חידושי כ"י יומא) בתפילת יום הכיפורים כשמבקשים "ורוח קדשך אל תיקח ממני", יש לכוון גם על כך שיזכה להישאר במדרגה זו של "רוח קדשך", כי כל אדם זוכה ביום זה לרגע של רוח הקודש, לכן יש לו להתחנן ולבקש שיזכה להישאר בכך! (חידושי כ"י יומא) כתבו התוס' (ב"ק כג.) "יותר יש לאדם ליזהר עצמו שלא יזיק אחרים משלא יוזק", ובודאי שבכלל האיסור להזיק את חבירו, גם החובה למנוע מצב העלול להדביק את חבירו במחלה ח"ו. מי מנהל [מתוך 'והגדת'-הגדש"פ]
סיפר הגה"צ רבי יעקב גלינסקי זצ"ל: כשהייתי בניו יורק עליתי לביתו של עשיר בעל מפעל גדול, יהודי בר אוריין ויודע ספר, שהתאחדו על שולחנו תורה וגדולה. הוא הרים תרומה נכבדה למוסדות התורה, ושאלתיו במה זכה לחיים של עושר וכבוד - 'אין כבוד אלא תורה' (אבות פ"ו מ"ג) - למשפחה מפוארת, כולם בני תורה. נענה ואמר: "בברכת המזון אנו מבקשים 'הרחמן הוא ישבור עולנו מעל צווארנו, והוא יוליכנו קוממיות לארצנו', ויש אימרה נודעת בשם הבעש"ט הקדוש שכשם שיש גאולה כללית כך יש גאולה פרטית, בבחינת (תהילים סט, יט) 'קרבה אל נפשי גאלה'... ובי היה מעשה... שברתי עולי מעל צווארי, ואני הולך קוממיות!". מה אומר ומה אדבר, חידות היו לי דבריו. פתח וסיפר: "לאחר נישואי הייתי אברך כולל, וכשכלו שנות מזונותיי רכש חותני מפעל בעבורי. העבודה במפעל התחילה בתשע, ואני ביקשתי לפתוח יומי בשעתיים של לימוד, משמונה עד עשר. ביקשתי מאשתי שתפתח את המפעל ותשהה בו בין תשע לעשר. הסכימה ברצון - בשעה הראשונה אין טרדות רבות. והנה, כשהגעתי בעשר אמרה האישה: "כמה טלפונים היו, כמה הכרעות נדרשו, ואני איני מוסמכת להחליט. בבקשה ממך, תפתח אתה את העסק, ותלמד בין עשר לשתיים עשרה!". טוב, לו יהי כדבריה. הגעתי בתשע, פתחתי את המפעל, ודממה, איש אינו מתקשר. בעשר באה אשתי. כשחזרתי בשתיים עשרה התאוננה: "אוף... כמה שיחות הגיעו, התעניינו ודרשו תשובות, ולא יכולתי לענות" . תמהתי: "אתמול הייתי פה בשעות אלו, ולא הייתה פעילות!". ואז דפקתי על השולחן ואמרתי: "אדון שטן, מי מנהל את המפעל, אני או אתה?! לא אתן לך לנהל. על אפך ועל חמתך, איני נכנע לתכתיביך! אני אלמד משמונה ועד שתים עשרה, ומי שירצה להשיגני, יתאים עצמו לשעותיי!". וכך היה. הלקוחות למדו מהר מאוד שאפשר להשיגני משעות הצהריים ואילך. בתחילה היטה אשתי במפעל , ולאחר מכן מנהל העבודה, ואני קובע חצי יום לתורה. הנה כי כן, שברתי עולו והייתי לעצמאי!". הנה כי כן... 'אין אדם ששומע לי ומפסיד'. יה"ר ששמחת החג תשפיע על כולנו להצילנו מכל צרה וצוקה ומכל נגע ומחלה, וישיאנו ה' אלוקינו את ברכת המועד לחיים טובים ולשלום, לשמחה ולששון. ט' תשרי ה'תשפ"א אם עד היום לא ידענו מה זה ראש השנה, מה זה יום כיפור, מעולם התפילות שלנו לא היו להינצל מדֶבֶר, היום אנחנו יודעים ומרגישים שיש מי שיכול לתת לנו הזדמנות בראש השנה הזה להתמודד יותר עם חוסר ודאות, אם במצב הזה כשאנחנו מרגישים חוסר ודאות, היינו יכולים לפנות למישהו לקבל חיסון ולצאת על ידי זה מהמצב הזה, היינו רצים למי שידאג שתהיה ודאות וביטחון, אז כעת זה בדיוק הכתובת והזמן עם כל חוסר הוודאות יש מי שיכול לפתור לנו את זה, כל המצב של חוסר ודאות צריך למנף אותו דווקא לכיוון הזה, שיש כעת אפשרות ולכן בע"ה נגיע ליום כיפור ממקום טוב יותר, פנה לתלאות וַאל לחטאות, זה יהיה מצוין הדבר הזה. "אמר הקדוש ברוך הוא לישראל: אני אמרתי לך שתהא מתפלל בבית הכנסת שיש בעירך, ואם אין אתה יכול - התפלל בתוך שדך, ואם אין אתה יכול - התפלל בתוך ביתך, ואם אין אתה יכול - התפלל על מיטתך, ואם אין אתה יכול - הרהר בליבך, שנאמר: 'אמרו בלבבכם על משכבכם ודומו סלה '." (מדרש פסיקתא דרב כהנא לשבת-שובה) הזמן הזה שיש את הדבר את חוסר הוודאות, צריך להתחזק, כמה שכתב הרמב"ם והשנה יש לו סגולה מיוחדת, צריכים להכניס לנו בראש שהעולם מנוהל על ידי הקב"ה, אנחנו במצב של חוסר ודאות כי אנחנו מתרפקים על מי שיודע מה טוב לנו והוא מביא את זה לפי האפשרויות שלנו, זהו בדיוק העבודה שלנו בימים אלו. הרגע סיימנו יום צום יום של סליחה וכפרה, על מה אנו מבקשים 'יכפר עוון' ו'סלח לנו', מתי בדיוק הספקנו לחטוא? עונה הרבי רבי בונם: התשובה אחרי נעילה היא כי האדם אינו באמת מאמין שהקב"ה מחל לך, אתה לא מאמין באמת שאפשר לעשות תשובה, ואתה לא באמת מאמין שאתה בן אדם חדש לחלוטין, ולזה גופא צריך לעשות הרבה מאוד תשובה. תשובה על כך שאני חושב שאני חוטא, שאני אבוד, שנשארתי באותו מצב. כמה שזה נורא ככה זה נכון... התפילה שהתעכבה על ידי הצדיק (ישראל לביא) ביום שישי ז' בתשרי יציינו את יום ההילולא של הגאון הצדיק רבי נח גד ויינטרוב זצ"ל, שהיה ידוע כגאון עצום בתורה הנגלה והנסתר, בעולם החסידות נחשב לאחד מגדולי מעתיקי השמועה כאשר בספריו מביא דברי תורה ואמרות ששמע מ-500 גדולי ישראל שעם חלקם הגדול היה בקשר. הוציא למעלה ממאה ספרים וקונטרסים בכל מקצועות התורה וביאור מעמיק על חמש המגילות ופרקי דרבי אליעזר. היה מגדולי תלמידיו של המקובל הא-לוקי רבי חיים שאול דוייק הכהן זצ"ל והוציא בהוראתו את קונטרס תיקון היסוד. רבי נח גד עלה לארץ ישראל לפני קרוב למאה שנים מהעיר רדומסק שבפולין, הוא חזה את חורבנה של יהדות פולין והתבטא בעלייתו שבארץ ישראל תהיה פליטה. תושבי שכונת 'נווה שלום' ביפו סיפרו סיפור מהתקופה ההיא בה התגורר רבי נח גד ויינטראוב בתל אביב, מה שנחרט בליבם לנצח: היה זה עת התאספו המתפללים באותה השנה לתפילת 'כל נדרי' בליל יום הכיפורים. באותו בית כנסת היו שני יהודים שחיו בסכסוך ארוך שנים והדבר העיב על השלום בבית הכנסת. ניסיונותיו של הצדיק רבי נח גד לפשר ולעשות שלום בין שני היהודים עלו בתוהו, למרות כל מאמציו של רבי נח גד להשכין שלום ביניהם כמידתו של אהרן אוהב שלום ורודף שלום. את מה שהתחולל באותו ליל יום כיפור, לא שכחו מתפללי בית הכנסת כל חייהם. כאשר התקדש החג הגיעו כולם לבית הכנסת אפופים חרדת קודש עם ה'קיטל' הלבן כמלאכים, ביום הקדוש ביותר לעם היהודי, אולם ההפתעה שציפתה להם גם הם לא האמינו. הכל הלך כמתוכנן, ספרי התורה הוצאו מההיכל, ההתרגשות בשיאה , גם אלו שלא פוקדים בכל השנה את בית הכנסת הגיעו לקראת התפילה שמרטיטה כל יהודי באשר הוא כ-ל נ-ד-ר-י. ואז רגע לפני שבוקעת מהחזן המילים המרטיטות של כל נדרי, עולה על בימת הקריאה הצדיק רבי נח גד ומכריז בקול נרגש מלא רגש של אהבת ישראל, שהלילה לא ייגשו להתפלל את תפילת כל נדרי, עד שאותם יהודים ניצים יתפייסו ביניהם. "אם יהודים לא יכולים להתפייס ביניהם ולמחול אחד לשני, ואין יום הכיפורים מכפר עד שיתפייס עם חברו, אין טעם להתפלל ביום כיפור" הכריז הצדיק רבי נח גד לאזניהם המשתאות של באי בית הכנסת. לא היה אחד שהעז לערער על קביעתו של הצדיק. "היה אפשר לחתוך בסכין את המתח שהשתרר מאז ההכרזה הבלתי צפויה" סיפרו המתפללים, אבל הניצים מסרבים להתפייס. המריבה העזה והמטען הכבד שכל אחד נשא בליבו על חברו, גם הלילה הקדוש לא הצליח לגרום להם לשוב ולהתפייס. כך חלפה שעה ארוכה בדממה מתוחה לראות כיצד ייפול דבר. אחד הניצים דווקא היה לקראת 'שבירה' והסכים להתפייס, אבל חברו העקשן נותר בשלו, חולפת לה יותר משעה, ותפילת כל נדרי לא החלה. היהודי השני שהיה עקשן במיוחד החליט בצעד של רצון טוב לאחר שראה מה שנגרם בגלו, לעזוב את בית הכנסת תוך שהוא מפטיר שאינו מוכן לבוא לכלל השלמה עם בעל ריבו . הקהל הקדוש היה בטוח שבכך הגיעה לסיומה סאגת תפילת כל נדרי, אבל הסיפור לא תם, הוא רק התחיל.... הצדיק רבי נח גד אינו חס על כבודו ורואה הזדמנות להביא לפיוס בין היהודים ובכך לבוא זכים וטהורים ליום הקדוש. את מה שהתחולל באותם דקות מתוחות במיוחד מה יעלה בגורל תפילת כל נדרי המיותמת כולם ציפו לראות. רבי נח גד קם ממקומו ויוצא במהירות בעקבות אותו יהודי שכבר הספיק לעזוב את מפתן בית הכנסת ואומר לו: " אתה יכול לצאת וללכת אבל תדע לך שאם לא תסכים לסיים היום את המחלוקת, אתה תישא באחריות על כך שיהודים לא יתפללו הלילה את תפילת 'כל נדרי'... המילים שיצאו בקול נרגש בדברים היוצאים מן הלב מפיו הקדוש של הצדיק רבי נח גד, הצליחו להמיס את לב האבן וחדרו כחץ לליבו של אותו יהודי שרק לפני דקות ספורות עזב את בית הכנסת. ובדקות המתוחות הללו ההפתעה בעיצומה, ביחד עם רבי נח גד לעיניהם המשתאות של המתפללים היהודי החליט לסוב על עקבותיו. הוא נכנס לבית הכנסת היישר למקום של יריבו המר, לעיני כל הציבור הם התפייסו בהתרגשות רבה ובדמעות שליש. או אז נחה דעתו של הצדיק רבי נח גד וראו אור גדול פניו וחשו שהצדיק רבי נח גד הצליח לשבור את המחיצה של ברזל גם בין עם ישראל לאביהם שבשמיים. בשעת לילה מאוחרת כשבבתי הכנסת האחרים כבר סיימו מזמן את תפילת ליל יום הכיפורים, החלה בשכונת נוה שלום ביפו תפילת 'כל נדרי' זכה וטהורה... " תפילת 'כל נדרי' כזאת", העידו מתפללי בית הכנסת, "הייתה בהתעוררות מופלאה של תשובה ומעשים טובים שכמותה לא חווינו מעולם". בשעת לילה מאוחרת כשבבתי הכנסת האחרים כבר סיימו מזמן את תפילת ליל יום הכיפורים, החלה בשכונת נוה שלום ביפו תפילת 'כל נדרי' זכה וטהורה... " תפילת 'כל נדרי' כזאת", העידו מתפללי בית הכנסת, "הייתה בהתעוררות מופלאה של תשובה ומעשים טובים שכמותה לא חווינו מעולם". גמרחתימה טובה ג ג ז' תשרי ה'תשפ"א אם הקיטל מיוחד רק לתפילה, אסור ליכנס לבית הכסא וצריך להורידו לפני שנכנסים כשצריך לגדולים, אבל לצרכים קטנים מותר ליכנס בו . אבל קיטל שאינו מיוחד רק לתפילה, כגון שהוא נוהג לישב עם קיטל גם בסעודת ר''ה, או כגון קפטן ירושלמי לבן שלבושים בו כל היום, מותר ליכנס לבית הכסא גם כשצריך לגדולים )מ''ב שם סקי''ח(. במדרש מובא שמשה רבנו שמע במרום שהמלאכים אומרים "ברוך שם כבוד מלכותו..." והורידו לישראל, ולכן אומרים בק"ש "ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד" בקול רם ביוה"כ, כי נדמים למלאכים. ולכן נשים לא צריכות לאומרו בקול רם, כי אינן נדמות למלאכים )שעה"צ תרי"ט ס"ק י"ט(. אך י"א דגם נשים תאמרנה בקול רם )הגרי"ש אלישיב זצ"ל(. בתקופה זו בזמן התפשטות המגפה ל''ע, צריך כל אחד להיות אחראי לו ולאחרים, ולכן אפילו אם נוהג אחד לטבול כל שנה ושנה, צריך השנה לעשות חשבון לפי המצב ולנהוג בהתאם, ואם אחד אינו יכול לטבול השנה עקב המצב, אינו צריך התרת נדרים, משום שהוא אונס ואין בזה משום 'אל תטוש תורת אמך'. ההבדל בין הדין ומשפט של ראש השנה הוא שלדין ומשפט שאחרי מאה ועשרים שנה: ראש השנה הוא משפט הגוף, ואילו אחרי מאה ועשרים – משפט הנפש. ראש השנה – ידו של הקב״ה פשוטה לקבל שבים; אחרי מאה ועשרים – אי-אפשר לעשות תשובה. (ספר המאמרים קונטרסים)
העולם נוהג לשוב בתשובה בימי הסליחות. אנשי מעשה מקדימים לשוב בחודש אלול. ואני אומר שיש להתחיל בתשובה מייד אחרי נעילה ביום הכיפורים. (רבי ישראל מסלנט)
חולה וזקן התמרמר בפני ה'חזון איש' שאסרו עליו הרופאים לצום ביוה"כ, ולבו דווי עליו משום כך. העיר לו החזו"א: מי אומר שלא תצום? אתה תצום שני צומות! שהרי חז"ל אמרו שהאוכל בתשיעי כאלו התענה שני צומות , ולמה אמרו כך, אין זאת אלא משום שבט' תשרי זהו רצון ה', ואם אתה מחוייב לאכול עפ"י דין גם בעשירי, מדוע לא יעלה הכתוב גם עליך כאילו צם אתה שני צומות?! (מועדי השנה( חולה יכול לומר "יזכור" ביחידות בביתו, לפי שאין זה דבר שבקדושה שצריך דווקא עשרה. חולה שיש חשש שע"י שיבוא לבית הכנסת יצטרך לאכול ביוה"כ, יישאר בבית ויצום. (הרב דב פוברסקי) המחיר שלא ישולם מעשה שהיה כך היה (סיפור אמיתי - השמות שמורים אצלי) זוג חרדים מכובד אנשי שם ותהילה הבעל בעל בעמיו, ירא ה' מקדיש את זמנו לפרנסה ולימוד תורה, כל הילדים הם ת"ח בפועל וחלקם בפוטנציאל – משפחה לתפארת. האישה מחזיקה קליניקה מסוימת, כמקור פרנסה. הבעל פיתח תסמינים של קורונה, כל התסמינים האפשריים בצבצו והופיעו בזה אחר זה. חום, שיעול, העדר תחושת טעם וריח, חולשה ועוד. האישה בעלת הקליניקה אסרה על בעלה להיבדק – 'אתה תגרום לי לסגור את הקליניקה' אמרה בקול בוכים. הבעל המסור הבין את המשמעות של חוסר פרנסה, ושל סגירת הקליניקה לתקופה שיחליטו שם בשלטונות – אלו שמאשרים להפגין בבלפור, וממש לא אכפת להם מה קורה בחופי הרחצה – והנה אני האזרח הנצרך לפרנסתו עשוי צריך לשלם בשל הגזירות 'המרושעות' שלהם ולשלם בפרנסתי ובפרנסת אנשי ביתי.
וכן מיודענו הנכבד אזר אומץ לנפשו, וקיבל את עצת אשתו, ונצר את לשונו (שאינה יודעת טעם) ואת הסוד הגדול הוא איננו מספר לאיש. בשבת הוא הגיע לבית הכנסת כאחד העם, בית הכנסת היה מחולק לקפסולות, החלונות היו פתוחים, האלכו-ג'ל היה בפתח בית הכנסת, כפי הראוי לאנשים ששומרים על המצווה הפשוטה והשכלית ביותר, והיא 'ושמרתם על נפשותיכם', בית כנסת מוזר משהו, כזה שמקפיד... למרות בלפור ולמרות חופי הים, הרב גם אמר בדרשתו, שאין ללמוד ממפגיני בלפור וממתרחצי חופי הים, כפי שאיננו לומדים מהם שאר הלכות ומצוות התורה, בקיצור הם לא המודל שלנו. בעל התסמינים שלנו התיישב במקומו בבית הכנסת, לידו במרחק סביר פחות או יותר ישב מתפלל מבוגר בן 80, עם מחלות רקע, שבראשם תסחיף ריאתי. האיש המבוגר אמנם התנהל לאיטו בחזרתו לביתו לאחר התפילה, אך הנגיף התלבש על גופו הצנום והחלש במהירות רבה, כמוצא שלל רב, וללא התנגדות ממשית מצידו של הנדבק. עתה הקשיש שלנו מצוי בבית החולים תחת מכונת הנשמה, מצבו קשה מאד, הרופאים מעריכים את ימיו בשעות בודדות. אך החשוב ביותר הוא, שהקליניקה ממשיכה לעבוד במלוא המרץ, והקופות דופקות יפה. וזהו, עולם כמנהגו נוהג, אף אחד לא יקח אחריות, גם אף אחד לא יזומן לחקירה פלילית, והמדביק שלנו ירא ה' איש רב פעלים, יגיע ביום הכיפורים לבית הכנסת, יתפלל לבורא עולם, יודה לו על הפרנסה שניתנה לו למרות התקופה הקשה, ויבקש גם שתהיה לו שנה טובה והכי חשוב שתהיה גם מתוקה. הוא בכלל חושב שהזקן גם כך היה מת באיזה שהוא שלב, גם כך הוא בעל רקע רפואי, וגם במקווה השכונתי דנו בנושא ואמרו שהמדענים בעלי שם, בארץ ובעולם כמו גם בעלי התפקיד והמקצוע בתחום, לא ממש יודעים מהחיים שלהם, עובדה שהקורונה לא מוגרה עד כה. דווקא במקווה במים הפושרים, שם דנים בכל המצב ושם רצים על העדכונים החמים יותר מהמים, וההחלטות שמתקבלות שם, מתיישבים יפה על לב חפץ ושכל בריא. רק שהזקן שלנו כבר לא יבריא לעולם! כמוהו יש רבים וטובים, כמוהו ישנם עוד שגם הם גם לא יבריאו, לא ממה שאתם חושבים, לא ממחלות רקע, רק מנשירה מלימודים, נשירה מהישיבות, הפסקת לימודים ותפילות וירידות רוחניות שלהם אחראים טובים וצדיקים שלקחו בידם את החוק – חוק התורה של ושמרתם... של ערבות הדדית, של בן אדם לחברו ושל איסור רציחה ממש. נדמה כי אילו היה חובה בדורנו להביא 'עגלה ערופה', הרי שלא היו נמצאים עגלות ברחבי תבל.
כל נדרי במנזר (על-פי 'עלינו לשבח') הזעזוע בקהילת יהודי הלברשטאדט שבגרמניה היה גדול. ילד רך, בן למשפחה חשובה בעיר, נחטף והועבר למנזר המקומי. ההורים זעקו במר נפשם, עסקנים הפעילו לחצים גדולים, הקהילה כולה הביעה את מחאתה – אך נציגי הכמורה דחו על הסף את הדרישה וטענו שזה ילד נוצרי יתום. האירוע התרחש בימיו של הרב צבי-בנימין אוירבך (מחבר הספר 'נחל אשכול'), רבה של קהילת הלברשטאדט. הוא התגייס למבצע השבת הילד ודחק בכל מי שהיו לו קשרים בקרב השלטונות לפעול בעניין. ועד פעולה נמרץ עשה ככל יכולתו, אך כל המאמצים עלו בתוהו. להורים האומללים לא נותרה ברירה אלא לפנות אל בית המשפט, בתקווה לקבל סעד ממנו. ואולם גם הניסיון הזה הושב ריקם. אנשי המנזר שיקרו במצח נחושה כי הילד לא נחטף ואינו בנם הביולוגי של בני הזוג היהודים, אלא ילד נוצרי. בית המשפט אימץ את טענת הכנסייה ודחה את זעקות השבר של ההורים. חודשים חלפו, שנה ועוד שנה, ועדיין הילד שבוי במנזר ומתחנך כנוצרי לכל דבר. הנזירים פינקו את הילד והעניקו לו כל מה שביקש, בניסיון להנעים עליו את השהייה בין כותלי המנזר ולהשכיח ממנו את הוריו ואת עברו. בשל גילו הצעיר החלו תמונות ילדותו להימחק אט-אט מזיכרונו, והוא האמין כי המנזר הוא מקומו הטבעי. המשפחה לא אמרה נואש. במשך כל הזמן הזה לא חדלה מפעילותה להשבת הבן האובד. ההורים הפכו עולמות, שיגרו מכתבים ופניות לכל גורם אפשרי, התדפקו על דלתותיהם של פקידים בכירים, שפכו דמעות ונשאו תפילות כדי לשנות את רוע הגזירה. יום אחד הצליחו להביא את העניין לדיון נוסף בבית המשפט, והפעם דן בעניין שופט ידידותי, שהיטה אוזן קשבת לדברי ההורים הכאובים. "אני שומע את דבריכם ומתרשם מכנותם", אמר השופט, "ואני מסכים לפתוח מחדש את הנושא ולדון בסוגיה, אף שערכאה קודמת דחתה את תביעתכם". זיק של תקווה ניצת בעיני בני המשפחה. "ואולם", סייג השופט, "מי ערב לי שהצדק איתכם ולא עם אנשי הכנסייה? היש בידכם להוכיח את צדקתכם?!". דממה השתררה בחדר. ההורים שקעו בהרהורים. אבל דווקא השופט העלה רעיון. "אני אורה לאפשר לכם להיכנס למנזר ולהיפגש עם הילד למשך כמה דקות. במהלך הביקור נבחן את התנהגותו של הילד כלפיכם. אם יפגין כלפיכם רגשות כלשהם – משמע בנכם הוא. אם לאו – לא יהיה מנוס מלקבוע סופית כי הילד אינו בנכם". ההורים יצאו מבית המשפט ברגשות מעורבים. סוף-סוף חלה התקדמות בפרשה הכאובה, ואולם מי יודע עד כמה הצליחו אנשי הכנסייה למחוק בליבו של הילד את עקבות עברו היהודי? ודאי שטפו את מוחו בדברי בלע כלפי היהודים והלעיטו אותו באמונתם, עד שאינו חש קשר למשפחתו ולעמו. לקראת מועד הביקור פנו ההורים אל הרב אוירבך, להיוועץ בו כיצד לנהוג בפגישה הרת הגורל הצפויה להם. הרב הרגיע את ההורים באומרו כי יעשו את שלהם והקב"ה יסייע בידם. דבריו הפיגו מעט את המתח הרב שמילא את ליבם. הרב הוסיף כי הוא עצמו יתלווה אליהם ויבוא למנזר. ביום המיועד יצא הרב מביתו לבוש קיטל לבן, עטוף בטלית, ועל ראשו הכיפה הלבנה שנהג לחבוש ביום הכיפורים. זה היה יום חול רגיל, ואולם הרב נראה כמי שפוסע לתפילת 'כל נדרי' בבית הכנסת. השלושה באו אל המנזר. הדלת נפתחה, ואל החדר הובא הילד האבוד. ליבם של ההורים החסיר פעימה. הילד נראה נוצרי גמור. בקושי זיהו את קלסתר פניו של בנם. הם התקשו לשמור על איפוק לנוכח המחזה הכאוב. לשונם נעתקה מפיהם. המילים שהתכוונו לומר חמקו מפיהם. לרשותם עמד זמן קצוב, והסיכוי האחרון להשיב את הבן החל אוזל כמו שעון חול. מתוך חוסר האונים שאפף אותם תלו ההורים את מבטם ברב. הוא עמד במקומו, עיניו עצומות, ולפתע החל להשמיע את נעימת תפילת 'כל נדרי'. קולו הסתלסל במנגינה המוכרת, והוא גבר והלך ככל שהתקדמה התפילה. "כל נדרי, ואסרי, ושבועי, וחרמי, וקונמי...". הרב משתפך בתפילה, והילד עומד בפינה ואינו פוצה פה. כשהרב הגיע למילים "דאנדרנא ודאשתבענא... מיום כיפורים זה", זלגה לפתע דמעה מעינו של הילד. הרב הבחין בכך ועצר את התפילה. הוא פנה אל הילד ושאלו ברכוּת: "האם תרצה לבוא עימנו, לחזור אל משפחתך, אל עמך ואל אמונתך, או שאתה מעדיף להישאר כאן, במנזר הנוצרי?". באותו רגע קרה דבר בלתי-צפוי. הילד ניתק ממקומו, רץ אל הוריו והתנפל עליהם בבכי סוער ונרגש. "הוציאו אותי מכאן!", ייבב בקול נרגש, "אינני רוצה להישאר כאן. אני רוצה ללכת לבית הכנסת! קחו אותי הביתה!".
ו' תשרי ה'תשפ"א אדם הקם בבוקר והוא אמר "מודה אני לפניך מלך חי וקיים שהחזרת בי נשמתי בחמלה , רבה אמונתך", כמתכוין לומר: אמונתך בי, ריבונו של עולם, היא רבה. אתה הקב"ה מאמין בי, והראיה לכך היא, שאתה ריבונו של עולם, נתת לי עוד יום. נתת לי עוד צ'אנס וסיכוי להתחלה חדשה (מאמר מרדכי(. במנחה של שבת שובה אומרים "צדקתך צדק" אע"פ שיו"כ חל יום למחרת )שו"ע תרב(, שלא כמהרי"ל שאמר שאין לאומרו מפני שנאמר בו "משפטיך תהום רבה" ואנו מבקשים "ואל תבוא במשפט עימנו" )מטה משה תתלג( ״במקום שבעלי תשובה עומדים צדיקים גמורים אינם עומדין״ (ברכות לד). צדיק גמור, היינו מי שרואה את עצמו גמור ומושלם בדבריו ומעשיו. צדיק כזה הוא במדריגה נמוכה מזו של בעל תשובה, שליבו נשבר בקרבו. (רבי בונם מפרשיסחה) ז' הימים שבין ר"ה ליו"כ הם כנגד ז' ימות השבוע ובכל יום יעשה אדם תשובה על אותו יום ביום א' מעשרת ימי תשובה יעשה תשובה על כל מה שחטא כל ימיו ביום א' וכן ביום ב' )יערות דבש ח"א דרוש א(. מלמדי תינוקות של בית רבן [מתוך 'האמנתי ואספרה] יום שני בשבוע, השעה אחת בצהריים במשרד-הפנים בחיפה. "סבלנות", זו המילה הנשמעת בכל רגע בו מישהו אחר מתפרץ כשסבלנותו כבר פקעה... התור משום מה - נראה רק כמתארך יותר ויותר... באותו הזמן יושב בחדר המלמדים בת"ת 'תורת חיים' ברכסים, בהפסקת הצהריים, הרב מ. שצריך להסדיר ענין דחוף מאד במשרד הפנים. אך בראש סדרי העדיפויות עומדים ילדי החיידר ולימוד תורתם, וכל יתר סידורי החיים מוצאים את זמנם מעבר לשעות החיידר. וכעת, מצלצל הרב מ. לברר את שעות קבלת הקהל במשרד הפנים. המענה הקולי אישר, כי אכן היום, יום שני, יש קבלת קהל עד השעה חמש. את החישוב עושה הרב מ. במהירות: נסיעה של כעשרים דקות, חיפוש חניה לפחות עשר דקות, כניסה לבניין המסובך והגדול, והגעה עד הפתח - חמש עד עשר דקות נוספות, וצריך להגיע לפחות עשר דקות לפני שעת הסגירה, כדי שלא להישאר בחוץ. אם כן, אין ברירה, ואני אאלץ לצאת מהחיידר בשעה ארבע, שזה אומר - ארבעים דקות לפני סיום השיעור האחרון, כך חשב. עננת תוגה כיסתה את פניו כשחשב לעצמו, 'האם ארבעים דקות הפסד של לימוד התורה עם תינוקות של בית רבן, שווים את העניין הדחוף אותו אני צריך לסדר?'. בצעד נמרץ קם ופנה לחדר המנהל כשהוא חושב בליבו: ' כתוב במשלי (יא, יד) 'ותשועה ברוב יועץ' אל תקרא 'ברוב' אלא 'ברב', אלך ואתייעץ עם המנהל'. המנהל חשב על העניין ותוך כדי מחשבה החל לנבור בניירותיו, והנה הוא שולף מסמך, מעיין בו, וקופץ בשמחה: "הנה, כתוב כאן בפירוש: 'שעות קבלת קהל בימי שני עד השעה חמש וחצי'. המנהל קם בזריזות, צילם את המסמך, ונתן לו 'ליתר בטחון' באומרו: "אם הדלת תהיה כבר סגורה, תראה לשומר את שעות הפתיחה, ובזכות לימוד התורה, הוא בוודאי יוותר לך ויפתח בפניך את הדלת, כי הרי קבלת הקהל נמשכת שם עד השעה שבע בערב למי שנכנס לפני שעת הסגירה" . ''מלימוד תורה אפשר רק להרוויח'' - סיכמו הרב המנהל והרב מ. ביחד ופטרו את העניין לשלום. סיום יום הלימודים, השעה ארבע וארבעים, והרב מ. יוצא מהחיידר, עולה מיד על רכבו ויוצא לדרך. המחשבות מתרוצצות במוחו - מה וכיצד ייפול דבר: "מה שבטוח הוא שגם אם לא אצליח להגיע, כך הוא רצון השי"ת וזה לטובתי, שהרי לא יתכן שאפסיד בגלל לימוד תורה עם הילדים". השעה ארבע חמישים וחמש, הרב מ. מוצא עצמו ממש בכניסה לבניין. הכביש היום היה פתוח מתמיד ממש לכבודי, אך כעת, עומדת לפני המשימה הקשה של מציאת חניה ...'. והנה, 'טרם יקראו ואני אענה', והוא שומע קול פנימי האומר לו: 'אתה שימחת את שלי, אף אני אשמח את שלך', ובאותו רגע ממש את מי הוא רואה? את הר"מ של המכינה יוצא בדיוק עכשיו מהבניין וניגש אל רכבו שחונה ממש כאן... החניות מתחלפות במהירות תוך כדי שהרב מ. אף מקבל הסבר מהיר כיצד להגיע ליעדו בתוך הבניין המפותל מבלי לאבד זמן יקר. הרב מ. ממהר בנפתולי המדרגות, הכניסות והמעליות, תוך שהוא מביט בדרך ובשעון חליפות. השעה חמש כבר נראית על מסך השעון, מה שאומר שלפי המענה הקולי, הדלת כבר סגורה, על אף קפיצת הדרך והחניה הזריזה. לכאורה רק נס של המסמך הישן יכול לפתוח את הדלת... ' נו מהר, עוד פרוזדור אחד', והנה המקום: 'משרד הפנים אולם קבלת קהל'. השעה חמש ודקה, ו...הדלת סגורה!. עשרות אנשים עומדים כמוהו לפני הדלת הסגורה ומנפנפים לשומר עם מסמכים שונים בהם מופיעה בפירוש השעה חמש וחצי כשעת הסגירה, אך השומר חמור הסבר עונה שוב ושוב בקולו המתכתי: "כאן יש שלט - 'סגור חמש', כולם הולך בבית, דלת כבר סגור, יש באים מחר...". ליבו של הרב מ. צנח בקרבו. "רבש"ע... 'עזרי מעם ה' עושה שמים וארץ', אתך אני יכול לדבר", מתפלל הרב מ. - "אנא הושיעה נא, עשה למען תינוקות של בית רבן...". וכך הוא פוסע לאיטו לעבר היציאה... ממש לפני שהוא יוצא מהפרוזדור הארוך, רואה הרב מ. עובד של המשרד יוצא מדלת אחורית וניגש לתיבת ה'אל- תור' להוציא את המעטפות שהצטברו שם במשך היום. במחשבה של 'מה אפשר להפסיד', ניגש אליו הרב מ. ומראה לו את המסמכים בשאלה כיצד ניתן למלא אותם והאם אפשר לצרף אותם לערימה שלו?. [מלכתחילה לא הייתה אפשרות להניח את המסמכים בתיבת האל-תור, כיון שהיה צורך בחתימות לאותו היום]. הפקיד מעיין במסמכים ומבקש מהרב מ. להמתין רגע. הוא נבלע בדלת ממנה יצא ומותיר את הרב מ. תוהה ונבוך... לאחר חמש דקות חוזר הפקיד עם ערימת הניירות, מכוון את מ. במילוי הטפסים במדויק, מה לצרף ואיך, לוקח שוב את הטפסים, ונעלם מבלי לומר מילה... הפעם הרב מ. כבר מתחיל למלמל 'מזמור לתודה'. עודו עומד ומודה לה', יוצא אליו הפקיד עם תיקיה מסודרת וסגורה, ומפטיר לעברו: ''הכל כאן חתום ומוכן... רק שתדע שלמעלה באולם קבלת קהל יושבים עדיין אלו שנכנסו בשעה שתיים, ואיני יודע אם בכלל יטופלו היום...". אמר, ונעלם לו בדלת האחורית. "רק שתדע שלמעלה בשמים יש אולם מיוחד לקבלת קהל עם שעות פתיחה מיוחדות ללומדי התורה ולמלמדי תינוקות של בית רבן" - קרא אחריו הרב מ. ונעלם אף הוא מעבר לפרוזדור הארוך... ה' תשרי ה'תשפ"א אומרים בשם הקוצקר שנהג לומר, אם הייתי רוצה יכול הייתי להחיות מתים, אבל גדול יותר הוא לחיות את החיים. "בנעילה" הוא חתימת הגז"ד שנתכתב בר"ה על בני אדם לטוב ולרע ויזהר מאד בתפילה זו כי תכלית כל עשי"ת הוא יוה"כ, ותכלית יוה"כ הוא תפילה נעילה שהכל הולך אחר החיתום ואם לא עכשיו אימתי, ולכן אף אם חלש הוא מחמת התענית יאזור כגיבור חלציו להתפלל במחשבה זכה וברורה ולקבל ע"ע גדרי התשובה באמת, והבא לטהר מסייעין אותו וייחתם בספר חיים טובים"[לשון המ"ב]. בפרק "שיר המעלות" שאומרים בחלק מקהילות ישראל במהלך עשרת ימי תשובה ''ה' שמעה בקולי תהיינה אוזניך קשובות לקול תחנוני". ואם נצרף את דברי משה רבינו לבין דוד המלך, נמצא שדוד המלך אומר לקב"ה, אמנם גם שמים וארץ יכולים להאזין ולשמוע, אבל רק אתה יכול להקשיב לי, להבין אותי, ולחוס עלי ". מה ההבדל בין מלצר במסעדה לדייל במטוס? הֶבדֶל של שָמַיִים וָארֶץ... הריני מוחל וסולח.. . האמנם? [מתוך 'דורש טוב' יום הכיפורים[ יהודי נשוא פנים ניגש אלי לפני שנים אחדות, לאחר שיעור שמסרתי, וביקש לדבר איתי כמה דקות ביחידות. יצאנו אל מאחורי הבניין, והוא סיפר את קורות חייו : "עליתי ארצה כבחור, יחד עם הורי ובני המשפחה. חבלי הקליטה שלנו לא היו מן הקלים - בקושי היה אוכל בבית. היו ימים שבהם הלכנו לישון בלי ארוחת ערב, וגם בבוקר לא תמיד היה בבית משהו לקחת לארוחת בוקר. בכל זאת לא התלוננתי. השנים חלפו, כשהגעתי לגיל בר מצוה לא קנו לי לא חליפה ולא כובע. לאף אחד לא היה כסף לזה. קיבלתי כובע וחליפה בירושה מדוד שהלך לעולמו. שום דבר לא התאים למידות שלי, אבל ידעתי להודות על שיש לי לכל הפחות מה ללבוש. " הימים היפים שלי התחילו בישיבה - כשבכל ארוחה קיבלתי פרוסת לחם. ישבתי ולא האמנתי - אני כאן בארץ ישראל, יכול ללמוד תורה ולאכול לחם! "יום אחד בחזרתי הביתה, הבחנתי במודעה שנתלתה בבית הכנסת, ובה הצעה לעבודה בימי 'בין הזמנים'. היות והפרוטה לא היתה מצויה בכיסי, ותמיד חלמתי שיום אחד אוכל לקנות לעצמי חליפה וכובע, חולצה, עניבה ואולי גם נעליים חדשות, קרץ לי העניין ביותר. החלטתי להקדיש את 'בין הזמנים' לעבודה באותו מפעל דתי. בפרוטות שאקבל, קיוויתי להלביש את עצמי, ואת מה שיישאר לי תכננתי לתת לאבא, כדי שיהיה לו במה לקנות את צרכי חג הסוכות. " הגעתי למפעל, ובקשתי להתקבל לעבודה. הודיעו לי שעובדים כאן משמונה בבוקר עד חמש אחר הצהרים, והסבירו לי מה עלי לעשות. הסכמתי לכל דרישה, והתחלתי את העבודה. כך חלפו עלי השבוע הראשון, השני והשלישי. " באמצע השבוע השלישי ארע הדבר. אותו יום התחיל כיום עבודה רגיל ושגרתי. לקראת השעה 2 בצהריים קרא המנהל לכל עובדי המפעל, כ-30 במספר, להיכנס לחדר האוכל. התיישבנו סביב השולחן, ותהינו לשם מה הוא קרא לנו. בעל הבית נכנס אחרון, על פניו ניכר כעס נורא. הוא נעל את דלת החדר ואמר: "רבותיי בחדר העבודה שלי היה מונח טייפ קטן שהשמיע שירים". באותם ימים היה טייפ קטן יקר המציאות. "את הטייפ הזה" - הגביה המנהל את קולו - "הבאתי במיוחד מחו"ל. והנה היום יצאתי מהמפעל לשעה קלה, וכשאני חוזר חזרה, אני מגלה שהטייפ נעלם ואיננו"... " אני דורש ממי שלקח את הטייפ - להחזיר אותו כעת! תוכלו לחסוך מעצמכם בושות - אני לא אאלץ לעבור תיק אחר תיק ולגלות את הגנב, ולא נצטרך לערב בעניין את המשטרה". השתררה שתיקה מביכה. ישבנו שם, כל 30 העובדים, כססנו אצבעות, הבטנו זה בזה - אבל אף אחד לא קם ולא הודה. המנהל המתין לנו כמה דקות, ואז אמר: "אינכם מודים, ואני הולך כעת למלתחה כדי לבדוק את כל התיקים שלכם. אוי לו למי שהטייפ יימצא אצלו"! המנהל יצא, בדק תיק אחר תיק - ולא מצא דבר. הוא חזר לחדר וכולנו עמדנו דרוכים לראות מה יעשה כעת. הוא לא היה נראה נבוך בכלל. "אין בעיה", הצהיר, "אני מבין בחוכמת הפרצוף. אסקור אתכם כעת אחד אחד, ואגלה מיד מיהו הגנב". בלי להמתין, הוא החל לסקור את הראשון מקצה קדקודו עד כף רגלו, ואחר כך את השני. עבר אדם ועוד אדם, ואז הגיע התור שלי. הוא הביט הישר לתוך עיני, ופתאום אמר: "אתה הגנב! תחזיר את הטייפ"! באותו רגע קפא הדם בעורקי... 30 זוגות עיניים נתקעו בי כאילו היו מחטים. כולם בחנו אותי ובדקו מה אני עושה. אמרתי: "ריבונו של עולם, אתה הרי יודע שהיו לילות שלא היה לי מה לאכול, אבל גם אז מעולם לא שלחתי ידי ולא לקחתי פרוסת לחם שלא היתה שייכת לי"! בקול אמרתי: "שאני אגע בטייפ לא שלי? אני בכלל איני יודע מה זה טייפ"!... אבל שום דבר לא הועיל לי. המנהל אמר: "אתה הגנב. זה ברור. מחר תקבל את המשכורת שמגיעה לך, ואחרי שנקזז ממנה את עלות הטייפ - תלך הביתה"! למחרת באתי הייתי אמור לקבל 20 לירות. המנהל קיזז 18 לירות - מחיר עלות הטייפ - נתן לי שתי לירות ושלח אותי הביתה. הלכתי, וכל הדרך ראיתי רק 30 זוגות עיניים שתלויות בי. מאז כל לילה שהייתי הולך לישון, הייתי אומר: "הריני מוחל וסולח לכל מי שחטא כנגדי, לכל מי שהכעיס והקניט אותי, חוץ מאדם זה"! גם בערב יום כיפור, בתפילה זכה, אמרתי: " אני מוחל וסולח לכולם - חוץ מלאדם זה" ! "חלפו מאז כבר 50 שנה" - סיים האדם מולי - "לאיש לא סיפרתי את הסיפור הזה". "ומה קרה כעת"? - שאלתיו. " השבוע צעדתי ברחוב ופתאום ראיתי מול עיני מודעה המכריזה כי אותו מנהל הלך לעולמו. עמדתי ליד המודעה ודיברתי אל עצמי: לא הגיע הזמן לסלוח? אם הקב"ה מוחל וסולח, למה אתה לא מסוגל. למה אתה כל כך אכזרי?... המשכתי ואמרתי: רבונו של עולם, אני מבקש ממך, שהוא לא ייענש בגללי, אני מוחל וסולח על כל מה שעשה לי... אבל תוך כדי כך שמעתי את קולו אומר לי: 'אתה גנב'!!! - ולא הייתי מסוגל לסלוח. "למחרת בבוקר ניגשתי אל רב בית הכנסת שבו אני מתפלל, סיפרתי לו את כל הסיפור ושאלתי אותו מה עלי לעשות. אמר לי הרב: 'יש כאן בבית הכנסת כולל אברכים, תחלק ביניהם ששה סדרי משנה שילמדו לעילוי נשמתו, ותשלם לכל אחד 200 ₪ על כך. כשתממן מכיסך 2,000 ₪ לעילוי נשמתו, ודאי תמחל לו'. "עשיתי כך. חיכיתי עד שיגיעו האברכים, נתתי לכל אחד 200 ,₪ וביקשתי מהם ללמוד את כל ששה סדרי משנה". האדם שמולי השתתק. התפעלתי ממנו. לחצתי את ידו ואמרתי לו: "אשריך! עליך נאמר: 'כל המעביר על מידותיו מאריכים לו ימים ושנותיו'! 'כל המרחם על הבריות מרחמים עליו מן השמים'! תבורך מפי עליון! הקב"ה יזכור לך את מחילתך לטובה, ויעמוד לך הדבר לזכות "! תוך כדי כך הוא לופת את ידי בחוזקה ואומר לי: "אני רוצה לומר לך. נתתי 000,2, ₪ לעילוי נשמתו - אבל אני לא סולח לו"!!! ופרץ בבכי... הוא עמד כך, אדם מבוגר ממני לפחות בשלושים שנה, כיסה את עיניו בשתי ידיו ובכה כמו תינוק. פתאום לא היה יכול לעמוד יותר מולי, הסתובב והלך. עקבתי אחריו בהליכתו, כל גופו רעד ורטט מבכי. נשארתי על עומדי וניסיתי להבין: ריבונו של עולם, למה שלחת לי את האדם הזה בדיוק כעת? זו היתה פעם ראשונה שבה ראיתי אדם נושא על שכמו פצע מדמם במשך עשרות שנים, ולא יכול להוציא מפיו את המילים: 'אני סולח'! השיעור שמסרתי אז עסק בדברי רבנו יונה: "מן הטובות אשר היטיב השם יתברך עם ברואיו, כי הכין להם הדרך לעלות מתוך פחת מעשיהם, ולנוס מפח פשעיהם " - רבנו יונה אומר שהתשובה היא מן הטובות שה' היטיב עם ברואיו, רבי נסים גאון כתב: " ולא יודע עוז רחמיך אלא בהעבירך חטאות יראיך ". אין לנו מושג בחסד הנפלא הזה שנקרא תשובה! אין לנו מושג כמה רחמי שמים יש בעניין של תשובה! רק אבא יכול לסלוח לבנים שלו ולקבל אותם בתשובה! רק אבא נוהג כך עם בניו! נבין איזו מתנה נפלאה קיבלנו. החוויה הזו יכולה להמחיש עד כמה התשובה והסליחה אינן דברים פשוטים. אך אדם שסולח מעומק ליבו גורם ל'רעש' בשמים, אדם כזה ראוי הוא לכל הישועות. ד' תשרי ה'תשפ"א "אדם צריך לאמין שהכול בא מאיתו יתברך, וברגע אחד הכול יכול להתהפך. מי שיש לו, שלא ינהג בזחיחות, אלא יחשוב על מי שאין לו. זו הכניסה הזכה והטהורה לימי הדין, ומשם נגיע בוודאי ל'ושמחת בחגך', עם שפע של ישועות ואושר לשנה החדשה". (הרב ציון - מיכאל כהן ( רבה של העיר אור יהודה) המליץ הרה"ק רבי לייבל אייגר (תורת אמת לר"ה ד"ה שבת הוא דף י"ב ע"א). כשחל ר"ה בשבת אף שמדין תורה רשאים לתקוע בשבת, תקנו חז"ל לבל לתקוע, והוא על סמך זה הנרמז בדברי חז"ל (שבת יב.) 'שבת היא מלזעוק', שאין צורך כעת לזעקה, כי זהו הכח של קדושת שבת שלא ישמע בו שום זעקה, כי ממילא נתקן הכל ורפואה קרובה לבוא. "בנים לא אמון בם" מפרש "רבינו בחיי" בנים שלא עונים אמן, רמז על מה שאמרו כשהגישו פעם לשולחנו של הרה״ק רבי דוד משה מטשורטקוב זי״ע "ראש של כבש" בליל ראש השנה, בכדי לומר "שנהיה לראש ולא לזנב" (סי׳ תקפג סעי' ב), פתח ואמר באימה: "דער אייבערשטער זאל העלפען מיר זאלען האבען איין ראש - והיה ה' למלך" (השי"ת יעזור שיהיה לנו "ראש" אחד, והיה ה' למלך על כל הארץ אי תגובה נחשבת לתגובה .
אנשים טובים הם כמו נרות, מקריבים מעצמם כדי שלאחרים
יהיה אור.
ג' תשרי ה'תשפ"א את האחר עלינו לראות לא כבקבוק שיש למלא, אלא כנרות שיש
להדליק
בראש השנה שחל בשבת הקב"ה עצמו תוקע בשופר, והוא ודאי יודע לכוון את כל הכוונות ולעשות את התקיעות בשלמות, וזה מבטיח שתהיה זו שנת שפע וברכה ושנת גאולה" (רבי ישראל מרוז'ין) הוה דן כל אדם לכף זכות VI (פניני עין חמד, גיליון 804) עד כמה עלינו לדון את הזולת לכף זכות - זאת לא ניתן לתאר ולשער. לעיתים רבות, למרות שאנחנו רואים בעצמנו את המעשה, אף על פי כן עלינו להיזהר לא לשפוט את הזולת לפני שנברר את הדברים עד הסוף. כפי שנראה ונלמד מהסיפור שלפנינו, המעובד מתוך 'האמנתי ואדברה', יתכן מאוד שבסוף עד כמה עלינו לעיתים להרחיק לכת כדי לזכות את הזולת בדין. לפעמים לאחר שנברר, נחקור ונבדוק את העניין לאשורו – נגלה, כי הלך הדברים אינם כפי שחשבנו. להלן הסיפור מפי בעל המעשה: בננו יעקב יוסף נ"י היה כשנתיים בפרק 'האיש מקדש . מדובר בבחור נעים הליכות, יודע ספר, בעל תפיסה מהירה ובעל מידות טובות. מטבע הדברים קיבלנו מספר הצעות שידוכין. אולם, לצערנו כל ההצעות ירדו מהפרק - כל אחת מסיבה אחרת. עד שהגיעה הצעה חדשה. ביררנו על המשפחה והסתבר, שמדובר במשפחה טובה ומיוחדת מדרום הארץ, שרוב ילדיה כבר נישואים, ובנו ב"ה בתים של תורה ויראת שמיים. ההצעה קסמה לנו מאוד ולפי דברי השדכן, גם הם היו באותה דעה. השידוך התקדם לרצון שני הצדדים ואבי המשודכת ביקש להיפגש אישית עם בננו. בשמחה רבה שלחנו את הבחור והם נפגשו בבית-כנסת שקט. הם פתחו שם גמרות והתחילו ללמוד בצוותא. הבן חזר הביתה בשעות הערב נרגש וסיפר, שהם למדו כשעה בחברותא והיה נחמד מאוד. הכל היה נפלא ומעודד עד ש... בבוקר למחרת התקשר השדכן ואמר, כי הכל מוסכם לקראת סגירת השידוך, אך למחותנינו לעתיד יש עוד תנאי אחד קטן, והערב כבר ניגש בעז"ה לווארט. (מדובר במפגש בין שני הצדדים בו קובעים את תנאי החתונה וכיצד כל צד יעזור לזוג הצעיר העומד להקים את ביתו(. " "בשמחה", ענינו, "עד חצי המלכות". אך הפעם היה מדובר בכל המלכות. התנאי ה'קטן' התגלה כדרישה נועזת של דירה שלימה על חשבוננו. לא פחות! בטענה שכך קיבלו כל בנותיהם, שנישאו עד היום. בירור ארוך ומקיף גילה, שלפחות אצל חלק מבנותיהם לא רק שלא נתנו דירה, אלא הצד השני בקושי השתתף בהוצאות החתונה. התנאי אם כן התגלה כסחיטה של ממש! מובן, שהשידוך ירד מהפרק, שכן מדובר במשפחה כלל לא תמימה ובעלת מידות טובות, סחטנים המנסים למכור את בנותיהם תמורת דירות ובצע כסף. לאחר כשנה קיבלנו חיזוק להבנה שלנו. הם השתדכו עם משפחה טובה, אך כלל לא עשירה בלשון המעטה, וכמובן לא קיבלו מהצד השני דירה . בננו ב"ה מצא את זיווגו בשעה טובה ומוצלחת לאחר כחודשיים. שידוך טוב, יפה והגון. והזוג המאושר בנו בית של תורה ומידות טובות וזכו לבנים ובנות ההולכים בדרך ה . אחת-עשרה שנים לאחר מכן יצא לאחד מהחתנים שלנו לשוחח עם אחיה הגדול של אותה בחורה שרצו לשדך לבננו, ושבשעתו המשפחה שלה ניסתה לסחוט מאיתנו דירה. השיחה התגלגלה למגוון נושאים והגיעה גם לנושא של בין אדם לחבירו וכבוד האדם - "ואהבת לרעך כמוך" - וסיפורים שונים התגלגלו בנושא. ואז, האח הגדול סיפר לפי תומו, מבלי שידע למי הוא מספר זאת, סיפר מופלא, שהתרחש עם אביו. האבא נפגש לפני כאחת עשרה שנים עם בחור משודך כדי לבדוק, האם הוא מתאים להתחתן עם בתו. כאבא של בנים וחתנים תלמידי חכמים, הוא רצה בחור כזה בשביל בתו. לאחר כשעה של לימוד הבחין, שהבחור לא ממש בכיוון של לימוד תורה בהתמדה. הוא אומנם ראה, כי הבחור המשודך ידע ללמוד מצוין. אך אינו מתאים לו. לפיכך הוא החליט להוריד את השידוך מהפרק. לפגוע בבחור או במשפחתו - חלילה, כמובן לא שייך! אם כן, איך מורידים את השידוך מהפרק?! הוא חשב על כך במשך מספר שעות! ובסוף החליט להמציא דרישה חצופה מאוד, שהמשפחה של הבחור יממנו דירה שלימה על חשבונם. הוא ידע שבעקבות דרישה זו יחשבו עליו, שהוא סחטן. אולם הוא גם ידע, שלאחר הדרישה המופרזת, הצד השני הוא זה שיוריד את הצעת השידוך. הוא עשה מעשה אצילי זה, רק כדי שלא לפגוע בשמו הטוב של הבחור או במשפחתו . כשחזר החתן וסיפר את מה שאירע 'מאחורי הקלעים' התרגשנו מאוד. היה זה בשבילנו פרק מאלף בהבנת המשנה: " הוִי דן את כל הָאָדן לכף זכּות!" )מסכת אבות פרק א משנה ו(. ל' תשרי ה'תש"פ אותיות "בראשית" הן "ירא-שבת" "אחרי בריאת האדם נאמר 'אשר ברא אלוקים לעשות'. כי כל בעלי-החיים נבראו כפי תכליתם, ואילו האדם נדרש 'לעשות' – לתקן ולהשלים את עצמו" (רבי אריה-לייב מווישניצה) "והיו לבשר אחד" - מה המשמעות? ה"רוקח כתב: שיעזרו זה לזה, ואילו ה"חזקוני" כתב שלא יזכה הוא באחרת, ולא תזכה היא באחר. ורש"י כתב: שהוולד נוצר ע"י שניהם, ושם נעשה בשרם אחד. וה"עמק דבר" כתב: שיאהבנה כמו שהם אדם אחד חודש תשרי הוא בבחינת יריד, שיש בו הרבה 'סחורה' – סליחות, תפילות, שופר, עשרת ימי תשובה, יום כיפור, סוכה, ארבעת המינים, הושענות, שמחת תורה. בחגים עצמם אין זמן לחשב מה קנינו ומה נשאר ברשותנו. אבל בשבת בראשית הגיע הזמן לעשות את החשבון". חסד והשידוך )"דורש טוב" בין המצרים עמ' ריג(
סיפר הרב גואל אלקריף שליט"א:
לפני כמה שנים, כשהייתי באיצקוביץ', ניגש אלי יהודי מבריסל, ר' שלום שמו, וסיפר לי סיפור שהתרחש עימו:
בבריסל יש בית חולים גדול, שיצא שמעו בכל העולם במומחיותו המיוחדת לבעיות לב. ר' שלום הנ"ל הזדמן לצורך עניניו לנמל התעופה, וראה שם יהודי עטור זקן ופיאות. התחילו השניים לשוחח ביניהם. סיפר האיש לר' שלום, שהוא מגיע מארץ ישראל, מאחר שהבן שלו חולה. התגלתה אצל הילד בעיה חמורה בלב, והרופאים בארץ ישראל הורו לו לפנות לטיפול דוקא בבית החולים בבריסל.
הסיפור הזה התרחש לפני שנים, ובאותה תקופה לא היו ארגוני חסד רשמיים וענפים, כפי שיש היום. "היכן עומדים אתם להתאכסן?" שאל ר' שלום את היהודי מארץ ישראל. אולי הוא יוכל לקחת אותו ברכבו למחוז חפצו. "אינני יודע עדיין" אמר האיש, "יצאנו בחיפזון, משום שהטיפול חייב להיעשות בדחיפות רבה, וכיון שכך, לא טיפלנו כלל בענין האכסניה. האם יודע אתה על אכסניה יהודית, שאינה יקרה מידי?" "ודאי," אמר ר' שלום, "מוזמנים אתם להתארח בביתנו כל זמן שהותכם כאן". מאחר שראה ר' שלום שכך, הוסיף ושאל את היהודי, "האם יש לך כבר כל הסכום העצום שנדרש עבור הניתוח והאשפוז?" "עדין לא. התקשרתי מארץ ישראל, ובררתי כמה יהיה עלי לשלם, וההוצאות מסתכמות בכמאה וחמישים אלף דולר. לקחתי את מעט הכסף שהיה לי, קרובי משפחה נתנו עוד קצת, ואת השאר אני מקוה לאסוף כאן, אחרי שיאשפזו את הילד".
ר' שלום הניד ראשו בצער. הוא ידע שבית החולים לא יבצע גם את הבדיקה הפשוטה ביותר מבלי שיסודר תחילה התשלום. "אוי ואבוי", הזדעזע האיש בשמעו זאת. "מה אעשה? איך אשיג עכשיו, מיד, סכום אדיר כזה?" ר' שלום הביט בו ברחמים, משתתף בצערו ובדאגתו, גם הוא עצמו לא גביר גדול ומאה וחמישים אלף דולר מהווים סכום גדול גם עבורו. "תראה מה נעשה", הוא אמר לאב האומלל. "אני אשיג מאה וחמישים אלף דולר, אשבור תכניות חיסכון, ואולי קצת אלווה ממכרים, ואחר כך תנסה להחזיר. אבל קודם כל קח את הכסף והכנס את הבן לבית החולים, שלא יהיה שום עיכוב בטיפול הנצרך להצלת חייו." ר' שלום הילווה את הכסף, והבן התקבל לבית החולים. נערכו כל הבדיקות הנחוצות והניתוח עבר בהצלחה.
עכשיו הגיע הזמן להשיג את הכסף, כדי להחזיר לר' שלום. היהודי מארץ ישראל נסע לאנטוורפן, לחזר על פתחי נדיבים, אבל הסכום שהוא השיג היה ממש קטן. לא התקרב אפילו למאה אלף דולר. ולמה? אולי מכיון שזה כבר לא היה פיקוח נפש. כשאנשים שומעים 'פיקוח נפש' אצל ילד, הם מתעוררים – חשים את הצורך הדחוף להציל את חייו של הילד הרך. אבל כשמדובר רק בהחזרת איזשהו חוב שמישהו חייב למישהו, זה כבר לא ממש מרגש.
ר' שלום ראה את מצוקתו של האב, ואמר לו בסבר פנים יפות: "כך גלגלו מן השמים! פטור אתה מחובך, סעו לחיים ולשלום". שנה לאחר מכן התקשר אליו היהודי מארץ ישראל, והודה לו בלב נרגש על שהיה שליח טוב להציל את בנו. "בזכותך, הבן הזה עכשיו בריא ושלם, והוא יושב ועוסק בתורה בהתמדה".
אחר זמן מה, ביום לא בהיר אחד, התברר שהילדה של ר' שלום חלתה במחלה קשה – סוג של לוקמיה. בחסדי ה' הטיפולים הצליחו והיא התרפאה לחלוטין. בדיקות תקופתיות שנערכו היו תקינות כולן. השנים חלפו, הילדה גדלה והגיעה לגיל שידוכים. פתאום, התברר גודל הבעיה. "נכון, היא כלילת המעלות", אמרו האנשים. "יש לה יראת שמים, והמידות שלה נעלות, והיא מוכשרת, והמשפחה טובה ובעלת חסד, אבל..." – היא היתה חולה פעם, ואנשים לא רצו לקחת סיכון.
רופאים מומחים אישרו בכתב שהבת בריאה ב"ה ואין שום בעיה רפואית, וגם לא השלכות של המחלה או של הטיפולים. הרופאים כתבו, אבל האנשים דאגו ושום הצעה לא התקדמה. בצר לו, הגיע ר' שלום מבלגיה לארץ ישראל, ומיהר לנסוע לכותל. הוא התפלל בבכיה גדולה: "רבונו של עולם, ניסית אותנו בניסיון הראשון, ועשית איתנו חסד – הצלת לנו את הבת. אנא, עשה עמנו חסד נוסף, שהבת הזו שהצלת תזכה גם למצוא את זיווגה הראוי".
לאחר שהתפלל שעה ארוכה מעומק ליבו, יצא מרחבת הכותל, והלך דרך השוק הערבי. פתאום הוא הרגיש טפיחה על הכתף. הוא הסתובב בבהלה, אך נרגע באחת כשראה מולו יהודי עטור זקן. פניו של האיש היו מוכרות לו מעט. "שלום עליכם", ברך אותו האיש בלבביות גדולה. "האם אתה זוכר אותי? הייתי אצלכם בתקופה מאוד קשה בחיי, ואתה היית השליח להציל את בני!" ר' שלום ואבי הבן היו נרגשים מאוד מחמת הפגישה המחודשת. האיש, שהבחין בעיניו האדומות והנפוחות של ר' שלום, שאלו בעדינות לשלומו ולשלום בני משפחתו. ר' שלום סיפר לו, בכאב גדול, על הבת המיוחדת במינה שיש לו, שהרקע של המחלה מן העבר רודף אותה ואינו מרפה, ואין באופק שום הצעת שידוכים, שמתקרבת להיות סבירה.
"בעיה לא פשוטה", הסכים איתו האיש. "גם אצלנו קיימת אותה בעיה. הבן שלי הוא מהטובים ביותר בישיבה שלו, באמת ולא במליצה, ולא מכיון שאני אבא שלו... הוא ירא שמים ובעל מידות ומתמיד גדול. אבל מה? אנחנו לא מסתירים את הבעיה הרפואית שהיתה לו, ואת הניתוח המורכב שהוא עבר, קשה, קשה עם שידוכים..."
הוא שתק והרהר רגע ואח"כ הוסיף, "נו, אז אולי זה בא בחשבון ש...? אני, הרי, את המשפחה שלכם כבר מכיר, כמשפחה טובה וגומלת חסדים, שאין רבים כמותה"... נעשו בירורים, נערכו פגישות, וזמן קצר לאחר מכן דרש ר' שלום המאושר באירוסין של הבת שלו, עם החתן שאת חייו סייע להציל.
כאשר שמעתי את הסיפור הזה מבעל המעשה, חשבתי לעצמי: איזו גדולה של אדם! הוא נותן את חסכונותיו האחרונים, ובנוסף לווה כסף, ונותן מאה וחמישים אלף דולר לאדם שאינו מכיר מקרוב. אם הוא היה יודע באותה שעה, שהוא נותן את מאה וחמישים אלף הדולרים בשביל הבת והחתן שלו, ובשביל הנכדים – זו כבר לא היתה גדולה כל כך גדולה. האמת היא, שאנשים נותנים את הסכום הזה, ועוד הרבה יותר מזה, בשביל לחתן את ילדיהם. אך מאחר שר' שלום נתן את הכסף הזה לצדקה – מאה וחמישים אלף הדולרים הפכו את העולם...
חשוב שנדע, שגם אם אנחנו לא רואים את 'החתונה', את התוצאה של הנתינה, התוצאה הזו קיימת ויש לה השלכות כבירות. וכך הדבר בכל מעשה ומעשה.
כ"ט תשרי ה'תש"פ אדם לא נולד מנצח או מפסידן, אלא אדם עם יכולת בחירה בראשית ברא אלקים את השמים ואת הארץ, והארץ היתה תהו ובהו. ראשית כל צריך כל יהודי להאמין שה' ברא את השמים ואת הארץ, ומתוך כך יבין שכל העולם תוהו ובוהו. כ"ח תשרי ה'תש"פ איך היו אומרים הסבתות? – שה' ישמור אותנו ממה שאפשר להתרגל... להכל אנו מסוגלים להתרגל ולהשלים. כי אלו הם החיים. גם השגרה הקשה והמשימות הרבות נכנסות אל סדר היום שלנו ואנו מתרגלים לחיות עמן ולראות שזה לא סוף העולם – אבל קו התפר של המעבר מהחגים לשגרה הוא קשה מאוד. אני מאמין שמערכות-יחסים הן המקום שבו האנושיות שלנו נולדת וצומחת, פורחת ומשגשגת. אהבתנו לבני אדם אחרים היא המלמדת אותנו לאהוב את א-לוהים ולהרגיש את מלוא אהבתו לנו. האדם הוא אמצעי שמורכב מן הגשמי ומן הרוחני, והוא כסולם המחבר הבית לעליה, כן הוא מחבר עניינים הגשמיים לרוחניים, ועליו לעסוק בשניהם לאחוז בזה וגם מזה". ("מגיד חדשות" ח"ז "האדם מטבעו מתאמץ תמיד להסיר מעל עצמו כל אחריות למעשיו, ולא רק כלפי אחרים, אלא אפילו כלפי עצמו הריהו מתנער מכל דבר..." (רבי חיים שמואלביץ) הנקודה השחורה (פרפראות וגימטריות, עלון 373) לכל אחד מאיתנו יש קושי מסוים בחייו שאיתו הוא צריך להתמודד – בין שמדובר בבעיות כלכליות, בריאותיות או חברתיות, אך בכל זאת אנשים מצליחים להתעלות על הבעיות שלהם וממשיכים לחייך, להתמודד עם הבעיות האלו ולהיות מאושרים. איך הם עושים את זה? הרי גם להם יש בעיה שמכבידה להם על הלב, אז מדוע על חלקנו היא משפיעה יותר ועל חלקנו האחר פחות? הסיפור הבא יראה לכם מה הטריק הקטן והפשוט שיעזור לכם לשנות את דרך החשיבה שלכם וליהנות מהחיים יותר... יום אחד המורה נכנסה לכיתתה והגישה לתלמידיה דפים עם בוחן פתע. היא ביקשה מהתלמידים שלא יהפכו את הדפים עד שתסיים לחלק לכל התלמידים. כשהמורה אמרה להפוך את הדפים, כל התלמידים הופתעו לראות שאין עליהם שאלות. אלו היו דפים לבנים שבמרכזם נקודה שחורה אחת...'אני רוצה שתכתבו חיבור קצר על מה שאתם רואים בדף', ביקשה המורה. התלמידים היו קצת מבולבלים, אך עשו כל שביכולתם כדי למלא אחר הוראת המורה, על מנת לקבל ציון כמה שיותר גבוה בבוחן המוזר... כעבור רבע שעה, אספה המורה את הדפים והתחילה להקריא בקול רם את מה שהתלמידים כתבו. כל החיבורים, ללא יוצא מן הכלל, עסקו בנקודה השחורה שבמרכז הדף הלבן. ' לא אתן לכם ציון על הבוחן הזה-רציתי להראות לכם משהו שאתם כנראה לא חשבתם עליו, כולכם התרכזתם רק בנקודה השחורה, ואף אחד מכם לא כתב על השטח הלבן והגדול סביב הנקודה השחורה', אמרה, 'זה קורה גם בחיים... רובנו מתעקשים להתרכז בנקודה השחורה שבחיינו-מחסור בכסף, בעייה בריאותית, אכזבות שחווינו וכדומה, אמנם הנקודה השחורה היא קטנה מאוד ביחס לשאר הדברים שיש לנו בחיים, אך היא מזהמת את המחשבות שלנו, נסו להסית את עיניכם מהנקודה השחורה שבחייכם והתרכזו באור שסביבה... העריכו כל ברכה שקיימת בחייכם, ואם תעשו זאת, אתם תראו שכל יום יהיה מלא באהבה ואושר'. כ"ו תשרי ה'תש"פ
אפשר לרמוז שבראשית היינו בראשית איזו פעולה שהאדם רוצה לעשות יזכור שברא א-לקים את השמים ואת הארץ כלומר, יש מנהיג לבירה ולעולם - והכל בידי שמים חוץ מיראת שמים, ודע מה למעלה מִמְּך... בעל "בני יששכר" דורש פרשה זו כמין חומר" בית ראשון נחנך בתשרי, בית שני נחנך בכסלו, בית שלישי העתיד יחנך במרחשון. תשרי – מרחשון – כסלו – ראשי תיבות "תמך" ועליהם אמר דוד ברוח הקודש: (תהלים יז,) "תמך אשרי במעגלותיך בל נמוטו פעמי" – כאשר יתקיים "תמך" ויבנה אף הבית השלישי במהרה בימינו, אזי בל ימוטו פעמינו לעולם. [הרב בנימין שאולי זצ"ל] בראשית: אְָמֵן יהא שְֵּמיה רְַּבָֻה-בקול תענה. (החיד"א); 'כֹֻל העוֹנֶה אָמֵן בכֹֻל כֻוֹחוְֹּ (בכל כוונתו) - פוְֹּתְּחִין לוְֹּ שָערֵי גן עֶדֶן'. (רֵיש לַקִיש) בראשית: בקול רם אברך שם יי תמִיד. רמז שיש לברך בקול רם כדי שיענו אָמֵן. (נחל קדומים( העושר דומה למלח, מטעים את האוכל, אולם המרבה לשתות מים מלוחים, מגדיל את צמאונו ... (רבי שמחה בונם מפשיסחה) כל עוד אדם מפריש מנכסיו להחזקת תלמידי חכמים הרי שכספו מקבל כוח ומתחזק והשפע מצוי בידו. אך חלילה לנו מלשכוח שכל השפע מגיע בזכות לימוד התורה שלהם וברגע שפוסק האדם מלתת ירגיש הוא מיד את החיסרון בכיסו... כשמכבד האדם את אשתו הרי זה סגולה לעשירות. ומה הטעם? שמעתי לפרש בזה שהיות והאישה נתקללה שהאיש ימשול בה, והאיש נתקלל בזיעת אפך תאכל לחם, אומרים מן השמיים אם אתה אינך לוחץ עליה את קללתה של "והוא ימשול בך" והנך מכבדה ומוקירה, כמידה כנגד מדה אף לא ילחצו עליך את קללתך של "בזיעת אפך תאכל לחם" ותזכה. אומרים מוסר )דברים טובים –דברים) הנה בס' להתעדן באהבתך מובא סיפור מאלף על תוכחה שפעלה את פעולתה. סיפר רבה של שכונת עזרת תורה בירושלים הגאון רבי יחיאל מיכל שטרן שליט"א, מתקופת לימודיו בפתח תקוה בישיבת 'אור ישראל' בראשותו של רבי יעקב ניימן זצ"ל: לרב ניימן היה מנהג של קבע ללכת בכל יום למנחה וערבית בבית הכנסת הגדול בפתח תקוה ולהתרים שם את הציבור לטובת הישיבה, ובכל יום היה לוקח איתו אחד מבני הישיבה, כדי שיראו כמה קשה להשיג את הכסף, וידעו לייקר את ממון הישיבה. באחד הימים הגיע תורי להתלוות אליו, וכשסיימנו לאסוף התחלנו לצעוד חזרה לישיבה. בדרך הבחנתי בחבר שלי הולך. היה זה חבר שישן בחדרי בפנימיה, בחור בעל כשרון חזק, אך כגודל כשוריו כך גודל יצרו. הבנתי מיד שהוא מתכוון לעשות אי אלו שטויות, ונסיתי לסמן לו שיברח, כי הרב ניימן פה. אך הוא החזיר לי סימן מרחוק, כאומר 'לא אכפת לי'. כשהתקרבנו פנה אליו הרב ניימן ושאל: "לאן אתה הולך?" והבחור השיב בלי להניד עפעף ונקב במחוז חפצו, מקום שהוא ב'בל יראה' בשביל יהודי שומר תורה ומצוות. הרב ניימן הביט בו ממושכות ואמר: "כן, אבל למה בלי סוודר? אם אתה תתקרר, מה אגיד לאמא שלך? תחזור לישיבה, קח סוודר ואחרי זה תלך". החציף הבחור פניו ואמר: "אם אחזור לישיבה לקחת סוודר, אני אאחר". התקרב הרב ניימן ואמר לתוך אזנו: "אני יודע שיש גם הצגה שניה. תחזור ותקח סוודר, ואחר כך תלך". לא נותרה לבחור כל ברירה, והוא הסתובב חזרה והלך אתנו לישיבה. הייתי משוכנע שבדרך הוא 'ירביץ' בו מוסר, אך לא. הרב דיבר איתו בלימוד... הבחור, כאמור, היה בעל כשרון גדול, והשיחה התנהלה באופן הטוב ביותר. כשהגענו לישיבה אמר הרב: "לך לחדר, קח סוודר ותלך". הלה הלך לקחת סוודר. אך יצא מטווח ראייתי, ומיד התפרצתי: הרב, למה עושים כך? איך מרשים לו ללכת? אך במקום שהרב יתן לו סטירה ויעצור אותו, הוא סטר לי ושאל: "כמה שנים אתה כבר ראש ישיבה?!... דע לך שאני כבר יותר מארבעים שנה ראש ישיבה, ואיני צריך שילמדו אותי מה לעשות ". הלכתי לישון. בשתים עשרה בלילה שב חברי לחדר. כעת הוא קלט איזו שטות עשה. "שטרן, קום", טלטל אותי משנתי. "תגיד, מה אעשה? הסתבכתי לגמרי. אני משוגע לחלוטין, מה עשיתי?!" מה אתה רוצה ממני? למה אתה מעיר אותי, השבתי לו, תאכל את מה שבישלת... וחזרתי לישון. בבוקר, אחרי התפילה, ניגש הרב ניימן למשגיח לדבר אתו. חברי התחיל לרעוד ולחש לי: "תסתכל, הם מדברים עלי... עוד מעט יבואו. אוי ואבוי, מי יודע מה יעשו לי!" אבל השיחה הסתיימה – ואף אחד לא ניגש לדבר איתו... הלכנו לאכול ארוחת בוקר, נכנסנו לבית המדרש והתחלנו ללמוד. באמצע ה'סדר' שמע חברי מאחור את צעדיו של הרב ניימן, הוא נתן לי מכה בצלעות ואמר: "אתה שומע את הצעדים הללו? זה הסוף שלי, הנה זה בא...". הרב ניימן ניגש ישירות אליו: "נו, מה חידשת?" והמשיך לדבר איתו בלימוד, בלי שום מילה על מה שהיה. כשהלך, אמר לי הבחור: "מי יודע מה הם מכינים לי? הם בטח מחכים שרבי יוסף רוזובסקי יגיע...". אבל רבי יוסף הגיע, השיעור התנהל כרגיל, ושום מילה על מה שהיה לא נאמרה. אחרי הצהרים קרא לי אותו בחור ואמר: "שטרן, אני לא מסוגל יותר. אני מרגיש שאני עומד להתפוצץ, אני מוכרח לבקש סליחה מהרב ניימן. אתה היית איתי ביחד, אולי נכנס אליו ביחד?" נכנסנו. חברי פרץ בבכי, והרב ניימן אמר: "בני יקירי, אבא שלך עובד במע"צ בסלילת כבישים. הוא עובד ב'חמסינים' הגדולים ביותר בקושי רב, ובסוף החודש מקבל חמש לירות. מתוך זה הוא משלם לי לירה, כדי שאני אחנך אותך ואחזיק אותך. אין לך רחמים על אבא?! בפרט שאתה הילד הבכור מתוך תשעה ילדים בבית, וברור, שאם אתה תתקלקל, כולם ילכו אחריך... אמור לי, אין בלבך רחמים"?. ליותר מכך לא היה זקוק הבחור, על מנת לחולל בעצמו מהפך. כ"ה תשרי ה'תש"פ בחברה החרדית כיום, ישנה חרדה עצומה להעברת המסורת בשלמותה לדור הצעיר. הרוחות המנשבות בחוץ אינן עושות חיים קלים למחנכי דור זה. הם נדרשים לעמוד איתן מולן וליישר את הדור הצעיר אל המסילה. יש מן הצדק אפוא בחשש שמא המתח המוגבר בין הדור הצעיר לדור המבוגר יביא לנתק בשלשלת המסורה. ביום זה כולם שמחים ורוקדים, אין מושג של צעיר או זקן, טיפש או חכם, רוקדים כי חשיבות גדולה יש בשמחת התורה , וכפי שכתב האר"י הקדוש, שמי שרוקד ביום לכבוד התורה, הקב"ה לוקח את זיעתו ובה מוחק הוא את עוונותיו. בעל ה"רוקח" כותב: באותיות "לולב" יש רמז לתורה. תורה שבכתב מתחילה באות ב - "בראשית" ומסיימת באות ל "לעיני כל ישראל". והנ"ך מתחיל באות - ו "ויהיה אחרי מות משה", ומסיים באות ל' "ויעל" - הרי אותיות "לולב". ולזה לולב גימטריא חיים - דאין חיים אלא תורה. בשו"ת מהרי"ל וויל (סי' קצא. הובא ב"באר היטב" תרמ"ה, ט) כתב: אתרוג גימטריא תר"י, בצירוף ג' מינים האחרים עולה תרי"ג. לומר לך כל המקיים מצות ד' מינים כאילו קיים כל התורה כולה. ישנם 3 סוגי גברים שלא מבינים נשים: צעירים, מבוגרים וקשישים. כבוד הזולת ואהבת ישראל) הגה"צ רבי אהרן טויסיג שליט"א מתוך 'כבודם של ישראל'( לפני מספר שבועות השתתפתי בחגיגת אירוסין של בחור מיוחד ויקר־ ערך. בשמחה נכחו תלמידי חכמים וראשי ישיבות, שכמובן נשאו דרשות נלהבות בהן הפליגו בשבח החתן החשוב, במידותיו התרומיות, בהתמדתו וביראתו. הנואמים תיארו את החתן ככרכא דכולא ביה, ולאוזני השומעים נפרשה דמות מושלמת בכל מידה נכונה. אחר הוסיפו לשבח את האב החשוב, שבכרמו צמח אילן רב פארות זה הראוי לכל תהילה. ישבתי בסמיכות לאבי הכלה והבחנתי בחוסר רוגע על פניו, הבנתי כי דבר־מה מפריע את שלוותו, ניסיתי להפיס דעתו ולהסב את תשומת לבו לדברי השבח המופלגים הנאמרים על החתן שזכה להכניס לביתו, אך נראה היה שאין הוא שת לבו לדבריי כלל וכלל, והסערה ניכרה היטב על פניו. לאחר סיום סדרת הדרשות האצתי במחותן היקר שיגלה לי על מה ולמה נסער הוא, ואכן נענה מיד ושפך את מר לבו, כשהוא זועק בלא קול ודמעות ההשפלה זולגות מעיניו: "הלוא ראית ושמעת את הדרשות הנלהבות שנאמרו כאן על החתן היקר, אינני מבין מדוע בכל הדרשות לא הוזכרה מילה אחת בשבח משפחת הכלה! וכי בתי לא גדלה בבית המושתת על תורה ויראת שמים?! האם במחי יד זכתה היא לגדול כלילת המעלות עד שנלקחה אחר כבוד לשמש בעזרו של 'גדול הדור הבא', כפי שכולם תיארו את חתנה כאן?", סיים בכאב עצור. חשתי כי אירעה פה שפיכות דמים ממש! אך מיד התאוששתי ומאחורי הקלעים דאגתי שמאן דהוא ממשפחת הכלה יקום לשאתדברים אודות חשיבותה של הכלה היקרה ואביה הדגול, שהשכילו להכניס חתן יקר־ערך זה לביתם. הנואם אכן הפליג במעלותיו של המחותן היקר, אשר ברוחב תבונתו וגודל מעלותיו זיכהו השי"ת לבת מושלמת כלילת המעלות הראויה להיות עזר כנגדו של חתן מפואר ומשובח זה. לא שיבחת מספיק את משפחתנו לפני מספר שנים אירע לי, בשגגה, שגרמתי חלישות הדעת ליהודי בעל שמחה. ואמנם בחז"ל מבואר שאסור לאדם לפרסם ברבים את חטאיו האישיים, אך הפוסקים דנים בזה ומסקנתם שאם ישנה תועלת בפרסום המעשה מותר. לכן, בטרם אומר את דבריי אציין שעושה אני זאת על־פי הוראה של אדם גדול שכך פסק לי, ומי ייתן וסיפור הדברים יהיה לי לכפרה. בליל שבת אחר התפילה ניגש אלי אברך וביקש ממני שהיות ואביו השיא השבוע אחד מילדיו יהיה זה חשוב עבורם אם אבוא לשאת דברים בשמחת ה'שבע ברכות' הנערכת עתה בליל שבת. אציין כאן שזכרתי את הנהגתו של אבי מורי זצ"ל, שבכל פעם שהלך לשמחה עמד ובירר פרטים אודות שני הצדדים, צד החתן וצד הכלה, כדי שלא תארע תקלה על־ידו שישבח ח"ו צד אחד ואת הצד השני לא ישבח, ולכן אמרתי לאותו אברך כי קשה עלי הדבר ביותר מכיון שלא התכוננתי לכך, אך הוא הפציר בי מאוד והלכתי. האמת שהכרתי טוב יותר את הצד השני מאשר את הצד של האברך שבא להזמינני לכבוד אביו, ומספר אני זאת משום שהאב כבר נפטר במהלך השנים שחלפו. בדרכי למקום השמחה חשבתי לעצמי: 'מה אוכל לספר עליהם? הרי אינני מכיר אותם כל־כך כמו שהנני מכיר את הצד השני...', על כן החלטתי לספר על בעל ה'מגלה עמוקות' זצ"ל, שהם מצאצאיו. ואכן סיפרתי שם סיפור מעניין מאוד אודות ה'מגלה עמוקות', והארכתי עוד בכמה רעיונות ועניינים מאותו צדיק, וקישרתי זאת באריכות לבנין בית בישראל הנבנה בסייעתא דשמיא על־פי יסודות אלה של זקנם הגדול, ועוד הוספתי בשבח הצד השני אותו הכרתי באופן אישי. כך טרחתי לספר ולשבח את כולם לשביעות רצון כל הצדדים. אולם, לצערי התברר לי כי הדבר לא עלה בידי. ביום שבת קודש סיבב מסובב כל הסיבות שבדרכי לבית המדרש אפגוש את המחותן, אשר אמש הארכתי בדברים בשמחת השבע ברכות שערך. והנה הוא אומר לי: "דע לך, שאמש בסעודת ליל שבת שברת את לבי כחרס הנשבר, עד שבלילה לא יכולתי לישון כי הפרעת את שמחתי". כמובן ששאלתי אותו מה אירע, ותשובתו הפתיעה אותי עד מאוד: "בשובנו לביתנו עשינו חשבון, אני ובני ביתי, כי אודות הצד השני הארכת הרבה לדבר בשבח משפחתם ועלינו לא מצאת מה לומר מלבד העובדה שאנו מצאצאי בעל ה'מגלה עמוקות'. אמנם זו חשיבות גדולה עבורי שהנני מיוצאי חלציו, אבל האם לא מצאת מה לומר עלי מלבד זאת? דע לך שהנני חולה לב רחמנא ליצלן, ובשובי לביתי כה כאב לי הדבר עד שנאלצתי ליטול כדור נגד התקף לב!". כמובן שהשבת שלי כבר נשברה לרסיסים, ללא ספק. אבל ביום ראשון הלכתי לשאול בדעת אדם גדול בבני ברק מה לעשות אחר שיצא מכשול כזה תחת ידי, והורה לי שאקבל על עצמי לא לדרוש ברבים למשך שלושה חודשים. ואכן שמרתי על דיבורי, ובמשך תקופה בת שלושה חודשים לא דיברתי בשום שמחה כדי שלא יצא מכשול מתחת ידי אם אזכיר אדם אחד ואת רעהו לא אזכיר. יהודים יקרים! לא העליתי על דעתי בשום אופן שאפשר שיארע דבר כזה. יכולתי גם להתנצל בפני המחותן ולומר לו שלא רציתי לבוא לשמחת ה'שבע ברכות' כלל, ורק מחמת שבנו הפציר בי כל־ כך עשיתי זאת. ועוד, שאמרתי לבן מראש שלא התכוננתי לדבר ולכן אין הקולר תלוי בי. אבל כנראה, משמים רצו לעורר אותי להראות לי את חומרת הדבר, עד־כדי־כך שמחותן נאלץ ליטול כדור נגד התקף לב מחמת שלא הזכרתי די את חשיבותו מלבד את ייחוסו שהינו נכד לבעל ה'מגלה עמוקות', ואודותיו ומשפחתו לא דיברתי מאומה. ולכן אני מציין עתה ברבים, שהלכתי לאחרונה לשאול בדעת אדם גדול, כפי שהזכרתי לעיל, ושאלתיו האם עקב כך שאדם הלז כבר אינו בהאי עלמא מותר לי לפרסם דבר זה, וענה לי שהיות ויצא תחת ידי מכשול כה גדול שאדם נפגע ממני בעיצומו של יום שבת קודש - ודווקא בשבת כזו שעורך שמחה לצאצאיו – ראוי שאספר סיפור זה ברבים, והחיזוק שיצא משמיעת המעשה יהא לכפרתי על מה שאירע לי בשגגה שלא ברצוני. כ"ד תשרי ה'תש"פ אמר רבי עקיבא: "למה נמשלו ישראל בעוף? מה עוף אינו פורח אלא בכנפיים, אף ישראל אינם יכולים לעמוד אלא בזקנים". כי הזקנים הללו אצילי הרוח הם. הם עמודי התווך שבבניין התרבות האנושית באשר עומסים הם על שכמם את קנייני המסורה ויודעים גם להנחיל אותה לבניהם אחריהם… "את השעות של שמיני עצרת ושמחת תורה צריכים לייקר מאוד. בכל רגע אפשר לשאוב אוצרות בדליים ובחביות, בגשמיות וברוחניות, וכל זה על-ידי הריקודים" (אדמו"ר הרש"ב מליובאוויטש) במקום שהעייפות והניוון האנושי יעברו מדור לדור ויצטברו לכדי משא כבד מנשוא, בכל דור ודור מתחדש העולם, משיל מעליו את הלבוש הישן והלֵאה ומתלבש בלבוש חדש ורענן. כך יכול כל דור להגשים את ייעודו: להתפתח ולצמוח, ולהפוך את העולם למקום טוב מעט יותר עבור הדור שיבוא. בשמיני עצרת צריך כל יהודי להיעצר ולהתעכב. עליו לקבל עליו עוד הידור בסור מרע ועשה טוב, וקבלה זו עוזרת לו לקיים בפועל את ההחלטות הטובות של הימים הנוראים. (אוצר פתגמי חב״ד) בית מרקחת, חסדים מזדמנים ותודעת קרלין (מאת ידידיה מאיר) בטח חושבים שאני חלק מאיזה ארגון של אנשים טובים שלוקחים כל בוקר נכים לתחנות אוטובוס. אני מה-זה לא כזה. יום שישי, כמה דקות לפני השעה 12:00, בית מרקחת ירושלמי. הגעתי לכאן רק ליתר ביטחון. בבוקר התעוררתי עם כאב בגרון, מסוג הכאבים המטרידים האלה בכל פעם שבולעים. זה לא ממש כאב, אבל התחיל להתפתח משהו וחששתי שהמצב יחמיר בשבת, ולכן כדאי להצטייד בסטרפסילס, אותן סוכריות מתוקות בטעמים שונים שלטענת היצרן ("לכסניות" הוא קורא להן) מקלות על כאבי גרון. לא יודע כמה זה עוזר, אבל להזיק זה בטח לא יזיק, וחוץ מזה הן טעימות. אם לא תרופה, לפחות ממתק שבת. נכנסתי לבית המרקחת הקטן. הוא היה מלא מפה לפה. לקחתי מספר מהמכונה וחיכיתי בסבלנות לתורי. אחריי נכנס איש עם מרשם ביד. הוא התכוון להתיישב ולחכות בתור, אבל אז הרוקחת הסתכלה עליו מבעד לתור הארוך ואמרה: "זהו, אדוני, אנחנו סגורים". רגע, אבל אני כבר בפנים, התחנן האיש, הדלת עוד הייתה פתוחה כשנכנסתי. "מצטערת", ענתה הרוקחת, "הדלת לא קובעת. אנחנו נותנים תרופות רק למי שיש לו פתק עם מספר מהמכונה". עמדתי להגיד לאיש שירוץ מהר לקחת מספר מהמכונה, אבל אז גיליתי שהמכונה כבר הכניסה שבת. הוא ניסה לומר עוד איזה טיעון להגנתו, אבל הרוקחת לא הייתה נכונה לפשרות. ליבי יצא אליו. האמת שאפשר וראוי לרחם על הרוקחת שרוצה כבר לחזור הביתה והעבודה לא נגמרת, ותמיד יש את האנשים האלה שבאים בסגירה, ואחרי האחרון מגיע עוד אחד אחרון, אבל מה לעשות, אני עם האזרח הקטן שצריך תרופה לשבת. אפשר היה לנהוג קצת יותר ברחמים כלפי לקוח שכבר נמצא בתוך בית המרקחת. הדלת כן קובעת. פתאום עלה לי רעיון. "הנה", אמרתי לאיש המיואש שכבר עמד לצאת, "קח את הפתק שלי. עכשיו יש לך מספר. רפואה שלמה". בהתחלה הוא סירב בתוקף. אני לא רוצה שתוותר על התרופות שלך, הוא אמר. הסברתי לו שלפי כל ההערכות לא נשקפת סכנה לחיי, תודה לא-ל, וכנראה התרופות שלו דחופות יותר - עובדה שיש לו מרשם ביד. בסוף, הוא התרצה, לקח את המספר, ואני יצאתי מבית המרקחת עם כאב גרון קל אבל עם תחושה טובה של עשיית מעשה טוב, וגם עם קצת טעם מתוק של ניצחון על אנשי החוק והסדר. לא באתי על מעשי החסד שלי. אני לא עד כדי כך רודף כבוד. אבל כן חשוב לי לספר על מה שגרם לי לעשות את החסד הקטן הזה. ליתר דיוק, על מה שגרם לי להיות קשוב למצוקה של אותו איש. עד לא מזמן כנראה שאפילו לא הייתי שם לב לתקרית, כי הייתי שקוע בטלפון שלי או סתם במחשבות. אבל לפני כמה ימים שמעתי את מה שאמר הרבי מקרלין. ידיד שלי, חסיד קרלין, שמגלה תמיד אכפתיות לכל מה ומי שסביבו ותמיד נכון לעזור במעשה או בדיבור או אפילו רק בחיוך, ציטט באוזניי את המשפט שאמר לו לפני שנים הרבי שלו ומלווה מאז את חייו. "הרבי מלובביץ' זצ"ל שלח כידוע שליחים לכל העולם", אמר הרבי, "בקרלין לא יוצאים לעשות מבצעים. אני לא אומר לכם ללכת לתחנה המרכזית או לקניון ולקרב שם יהודים, אני לא אומר לכם לעמוד בבתי חולים או בשדות תעופה, אבל... אם זימנה ההשגחה וכבר נקלעתם למקום כזה, אם אתם בתחנה המרכזית בדרך לאן שהוא, אם אתם בבית החולים כי האישה ילדה, אם אתם במטוס או בקופת חולים או בכל מקום ציבורי שלא יהיה, אתם ממילא שם, ונתקלתם ביהודי שצריך עזרה כלשהי, חסד קטן או אפילו סתם איזו מילה טובה – למה לא לתת לו את זה?". אני חושב שזה ממש משפט משנה תודעה. אפשר להיות שליחי חב"ד, וזה מדהים, אפשר להיות אנשי חסד, להתנדב בעזר מציון, ביד שרה, בזיכרון מנחם, באיחוד הצלה, בידידים ובעוד אינספור ארגונים. אשרי מי שעושה את זה, שיש לו כוחות גוף ונפש לזה. יש אלפים כאלה. אבל גם מי שלא, כמוני למשל, למה לא להיות טיפה יותר קשוב לסביבה? אם קצת פותחים את העיניים וטיפה את הלב, יש אינספור הזדמנויות לעשות מעשים טובים. את האמירה הזאת של הרבי מקרלין שמעתי לפני כמה ימים, כאמור, ומה קרה מאז? לא מפסיקות ליפול עליי הזדמנויות, מקריות לגמרי, לעשות טובה קטנה למישהו אחר. כאב הגרון לא עבר. ביום ראשון על הבוקר, אחרי שסיימתי את סבב הסעות הילדים, אמרתי לעצמי שזאת הזדמנות טובה לקפוץ לבית המרקחת ולקנות את הלכסניות האלה. עכשיו מן הסתם בית המרקחת לא יהיה מלא. צדקתי. בית המרקחת היה ריק כמעט לחלוטין. רק הרוקחת, אני ועוד אישה בכיסא גלגלים, שעמדה מול הדלפק, כלומר ישבה, והזמינה פחות או יותר את כל התרופות לכל המחלות האפשריות. היא גם דיברה בקול, כך שגם אם לא רצית שמעת את שמות התרופות והמחלות. לעמוד שם זה ממש היה סטאז' ברפואה. אין תרופה שהיא השאירה על המדף. השופינג נגמר. האישה, צעירה יחסית, בת שישים נגיד, סובבה את כיסא הגלגלים לעבר הפתח, ואז ראיתי שהיא קטועת רגל. "סליחה", היא אמרה לרוקחת, "תוכלי לעזור לי לפתוח את הדלת?". ניגשתי לעבר הדלת, "הנה אני אפתח, בשמחה". היא גלגלה בכוחות עצמה את כיסא הגלגלים החוצה, אמרה תודה ואז הוסיפה: "אולי תוכל לעזור לי לרדת למדרכה פה?". בטח, בטח, בשמחה, אמרתי. "יופי, תודה. תוכל לקחת אותי לתחנת האוטובוס?". טוב, זה כבר נהיה קצת פרויקט. אני יודע שזה נשמע פשוט, כולה לדחוף כיסא גלגלים כמה מטרים, אבל זה בדיוק העניין: אם זה היה כזה פשוט היא הייתה עושה את זה לבד. צריך לרדת מהמדרכה למעבר החצייה, ואז יש עלייה קטנה לאי התנועה, ואז שוב מדרכה, ואז ירידה קצת תלולה לתחנה, ואתה כל הזמן חושש שהכיסא יתהפך, ומכוניות חולפות. אבל רגע, למה בעצם נכה בכיסא גלגלים צריכה להגיע לתחנת אוטובוס? מה היא תעשה משם? תעלה לאוטובוס? איך? אה, כנראה היא פשוט גרה בבניין שלפני התחנה. תחנת האוטובוס היא בשבילה רק נקודת ציון. טוב, בוא נשאל אותה. סליחה, גברתי, אני רוכן לעבר הכיסא, את מהאזור? והיא עונה: "סליחה, קשה לי לדבר, יש לי דלקת בגרון". אוי, גם מזה היא סובלת? כואב הלב. אני מצטער לשמוע,אני אומר לה, לא התכוונתי להקשות עלייך. ואז, אחרי שנייה, עוד לפני שהספקתי לומר פניסטיל ג'ל, האישה התחילה לצעוק בגרון כואב: "הנה הוא! הנה האוטובוס! תעצור אותו, תעצור אותו!". וואי וואי, לאיזה סיפור נכנסתי, איך אני משיג את האוטובוס עכשיו? הרי בתקופה שהייתי נוסע באוטובוסים מעולם לא הייתי רודף אחרי אוטובוס שיצא מהתחנה. מראש התייאשתי. אוטובוסים מהירים יותר מבני אדם, זה דבר ידוע. אז עכשיו לרוץ אחריו עם כיסא גלגלים? ונגיד שאני תופס אותו, נגיד שהוא עוצר, איך אני מעלה אותה לאוטובוס? בקושי להרים תינוק עם עגלה יש לי כוח לבד, אז כיסא גלגלים? ומאיפה בכלל עולים? אני מכיר טרנזיטים כאלה של נכים עם מעלון מיוחד, אבל זה אוטובוס אקורדיון של אגד. ואז מה, אחרי שאצליח לעצור את האוטובוס אני גם אמור להיכנס פנימה ולהכריז שדרושים עוד שלושה גברים חזקים כדי לעזור לי להרים כיסא גלגלים עם אישה בת 60 ושקית מלאה בתרופות? ומה אעשה איתה בינתיים, בזמן שאני עולה לגייס מתנדבים? איך כיסא הגלגלים שלה לא יתדרדר בירידה? אין, נפל עליי פה חתיכת תיק. יכול להיות שזאת מתיחה? אולי מצלמים אותי עכשיו לתוכנית שבודקת תגובות של אנשים למצבי קיצון? טוב, אלה מביניכם שנוסעים בתחבורה הציבורית בוודאי צוחקים עליי עכשיו. ברגע שהאוטובוס נעצר הגברת כיוונה אותי לדלת האמצעית, ושם, ממש במשטח שמולהכניסה, מסתתר כבש קטן שמתקפל החוצה מתוך כל אוטובוס. דחפתי אותה על הכבש פנימה לתוך האוטובוס וצעקתי לנהג שייתן לי לרדת, תוך כדי שאני עונה אמן לכל הברכות שמברכת אותי הגברת מעומק הלב. האמת? לפני שירדתי רציתי להודיע לכל הנוסעים שאני לא צדיק. שלא יטעו בי. הם בטח חושבים שאני חלק מאיזה ארגון של אנשים טובים שלוקחים כל בוקר נכים לתחנות אוטובוס. אני מה-זה לא כזה. זאת ממש גניבת דעת לתת להם לטעות בי ככה. טוב, אבל כמה אפשר עוד לעכב את האוטובוס. שיחשבו שאני צדיק, בעיה שלהם. חזרתי לבית המרקחת. פעם שלישית שאני כאן. כבר בן בית. שלום, מה נשמע? אפשר לקבל בבקשה חפיסת סטרפסילס? "כן בבקשה, אדוני. באיזה טעם?" שאלה הרוקחת. בטעם שיעביר לי את הדקירות בגרון כשאני בולע, אמרתי. אבל היא פרשה לפניי את כל התפריט: "סטרפסילס דבש ולימון? סטרפסילס אורנג'? סטרפסילס ג'ינג'ר? סטרפסילס תות ללא סוכר? סטרפסילס מנטול ואקליפטוס?". אה... תני לי בבקשה אקליפטוס. אני אוהב את העץ הזה. מזכיר לי טיולים שנתיים לירקון. "אין בעיה. כרטיס מאוחדת בבקשה". כרטיס מאוחדת? מאיפה יהיה לי? אני בכלל לא במאוחדת. אני במכבי. ולמה כרטיס? זה הרי בלי מרשם רופא. "אתה צודק, אבל מצטערת, לפי הכללים אני לא יכולה למכור את התרופה הזאת למי שאינו חבר מאוחדת". אוי, מה עכשיו? ללכת בפעם הרביעית לבית מרקחת? היא כנראה ראתה את מבטי המתוסכל ואמרה "טוב, בסדר, לפנים משורת הדין, אני נותנת לך הפעם". בטח הייתה לה סבתא מחסידות קרלין.
אמרו חז"ל, כי המנצחים השבים מן המלחמה היה מנהגם לצאת ולנענע בלולבים, וכמו שמצינו בהולכת הארון בימי דוד : "ודוד וכל בית ישראל משחקים לפני ה'... ובמנענעים" (ש"ב ו, ה). וכשם שכך היה מנהגם של המנצחים השבים מן המלחמה, ציותה תורה על נטילת ארבעה מינים, מיד לאחר יום הכיפורים, להורותנו כי גם אנו .כמנצחים השבים מן המלחמה
אמרו משמו של הסבא מקלם: כל מצבו ומדרגתו של האדם תלויים בגישתו וביחסו כלפי העולם הזה. אדם הרואה בעולם הזה קבע ועיקר, על נקלה יבוא לידי חטא. על כן, כדי להינצל מן החטא, ראשית כל על האדם לקבוע בנפשו כי העולם הזה ארעי ובר-חלוף. לפיכך נקבע חג הסוכות מיד לאחר יום הכיפורים, כדי להורותנו שהדרך להינצל מן החטא, שהוא עיקר של יום הכיפורים, היא על ידי עשיית העולם הזה ל"ארעי", שהוא יסודו ועיקרו של חג הסוכות. (המשגיח מפוניבז) בערב החג, נשאל מרן הרב שך זצ"ל כיצד מגיעים לשמחת יום טוב, שהיא מצוה מדאורייתא. וענה: "בקידוש תדע". תמה השואל על התשובה. הסביר לו מרן "הלא ישמעו אזניך מה שפיך מדבר, כשאתה נותן שבח והודיה לבורא עולם אשר בחר בנו מכל עם, ורוממנו מכל לשון, וקידשנו במצוותיו ונתן לנו באהבה! - מועדים לשמחה, חגים וזמנים לששון. אני, כשאני חושב על כך, חפץ אני לרקוד, ואתה שואל כיצד מגיעים לשמחת יום טוב...? (רמב"ם - הגרא"מ שך זצוק"ל) ושמחת בחגך - מספר ימי השנה: 365 , ומספר ימי החגים מהתורה: 17 [שבעת ימי פסח, שמונת ימי סוכות, יום א' של ר"ה, וחג שבועות]. הרי מתוך 365 של ימי השנה נותרו 348 ימים כמנין "שמח". הוי אומר: אם תקיים "ושמחת בחגך" בימי החג, תזכה לאך "שמח", עוד 348 יום של שמחה. אחרי מות הכהן הגדול... - ישוב" - )דרך עץ החיים( בעיר בה התגורר הגאון הצדיק רבי אליהו לאפיאן זצ"ל, היה ראש הקהילה אדם רחוק מתורה וממצוות, אולם הדבר לא מנע בעדו מליצור קרבה חמה לרבי אליהו לאפיאן ולסייע בעדו בכל ענייני הישיבה הקדושה. הדבר היה לתימה ולפלא, מה ראה היהודי הרחוק כל כך מן היהדות - להתקרב דווקא לרבי אליהו לאפיאן ולקבל עליו את מרותו?. רבי אליהו ההין פעם לשואלו על כך, וכה השיבו ראש הקהל: "דע לך כי הנני חפץ בקרבתך אך משום שהסתופפת בצלו של ה'חפץ חיים"'. תמיהתו של רבי אליהו גברה שבעתיים, וראש הקהל פתח וסיפר: "היו אלו ימי נעורי, לפני שנים רבות. למדתי בחיידר, ככל חברי, ובבוא היום ביקשתי להתקבל בישיבת ראדין, שעמדה תחת הנהגתו של ה'חפץ חיים'. "ביום המיועד התייצבתי לישיבה כדי להיבחן על תלמודי, ואכן הבחינה עברה בהצלחה. אולם כאשר שוחחתי עם המשגיח, שתהה על קנקני, הבחין הלה על נקלה בדעות הכפרניות שבצבצו בי כבר אז. הוא התייעץ עם ה'חפץ חיים', ולאלתר הוחלט שלא לקבלני לישיבה, מחשש פן אקלקל את יתר החברים בדעותיי ובהגיגיי. "נתבקשתי לרכוש כרטיס לנסיעה ברכבת ולסוב על עקבותיי כלעומת שבאתי", סיפר ראש הקהל, “אולם הרכבת כבר סיימה את נסיעותיה באותו יום, והרכבת הבאה היתה אמורה לצאת מראדין רק למחרת. עליתי איפוא אל ביתו של ה'חפץ חיים' וביקשתי כי ייאות לכל הפחות להניח לי ללון הלילה בישיבה. אולם לשווא! ה'חפץ חיים' סירב להכניסני אל פתח הישיבה ולו לשעה קלה". "מה אעשה"? הרהרתי אז בקול חנוק מדמעות ומעלבון, האם אלון ברחוב? ואז נרעדתי לשמע קולו של ה'חפץ חיים': 'חלילה וחס! מה זאת עלה על דעתך? את הלילה הקרוב תעשה בביתי". "למען האמת נדהמתי למדי" התוודה ראש הקהל, "ה'חפץ חיים' הצליח לבלבל אותי כדבעי. מצד אחד לא רצה להכניסני אל הישיבה, אפילו למשך לילה אחד, ומצד שני הציע לי להתארח בביתו". "על כל פנים , בהגיע הלילה, הוזמנתי ועליתי אל עליית הגג שמעל חדרו של ה'חפץ חיים', ושם ניסיתי להירדם. לא קל היה הדבר. אותו לילה היה קר במיוחד, הרוחות והגשמים חדרו במקצת אל תוך החדר. ככל שניסיתי להיאבק בקור ולהירדם - לא עלה הדבר בידי. "ואז, בשעה שלאחר חצות, נפתחה לפתע הדלת חרש. בפתח עמד ה'חפץ חיים' בכבודו ובעצמו. הוא היה בטוח שאני ישן, וכך עשיתי את עצמי. ואז קרב ה'חפץ חיים' אל המיטה, מלמל משהו על הקור העז, הוריד את פרוותו העבה מעל כתפיו, כיסה בה אותי, הבחור הפוקר שלא התקבל לישיבה, וירד לחדרו" . "דע לך, רבי אליהו" הצטעפו עיניו של ראש הקהל בדמעות וגרונו נשנק, "כי הפרווה ההיא מחממת אותי עד היום הזה! עתה מבין אתה מדוע אני מחפש את קרבתך בהיותך תלמידו של ה'חפץ חיים'?"...
אתרג ר"ת א'מונה, ת'שובה, ר'פואה, ג'אולה. מדוע מקפידים כל כך באתרוג יותר מבשאר מינים? כי בכל הארבעה דברים המרומזים בר"ת אתרוג, חייב להיות שלימות וכמו שאנו מבקשים ואומרים אני מאמין באמונה שלימה, וכן בתשובה אנו מבקשים החזירנו בתשובה שלימה, וכן ברפואה והעלה רפואה שלימה לכל מכותינו, וכן בגאולה וגאלינו גאולה שלימה מהרה למען שמך, כי בכל הדברים האלה יש גם לחצאין אבל אנו מבקשים שיהיה הכול שלימות הגמורה. (בלבת אש) בסוכות יש עשרה מצות. ג' דפנות בסוכה, ג' הדסים, ב' ערבות, לולב אחד, אתרוג אחד, הם עשרה. בפיוט ונתנה תוקף כשאומרים את המילים מי יחיה ומי ימות יש רגש גדול בקהל ואנשים רבים בוכים בכל מילה בקטע זה ולכאורה תמוה מילא במי ימות בוכים שהרי אף אחד לא רוצה למות אבל במי יחיה מה יש לבכות הרי כל אחד רוצה לחיות . וכששאלו שאלה זאת את רבינו הגר"ח קניבסקי שליט"א אמר שיש לבכות גם במילים מי יחיה "שהרי יש הרבה שחיים כמו מתים וצריך הרבה גם לדעת איך צריך לחיות " .)דרך שיחה) בשו"ת "בנין שלמה" להגאון רבי שלמה הכהן מוילנא (סימן מח), כתב בשם הגאון רבי ישראל סלנטר, שאם אדם נטל לולב ומיניו קודם עלות השחר ונותרו בידו עד אחר עלות השחר - לא יצא ידי חובתו, עד שיניח אותם מידו ויחזור ויטול אותם לאחר הנץ החמה, שכן עיקר המצוה היא הנטילה וכאשר נטל - עדיין לא הגיע זמן החיוב. אך מאידך כתב הנצי"ב מוולוז'ין בשו"ת "משיב דבר" (סימן א') שיצא ידי חובה בנטילה זו, אף שהיתה קודם זמן החיוב, ואין צריך נטילה אחרת, שכן אין צריך מעשה נטילה כלל, אלא עצם זה שהמינים אחוזים בידו - זו ה'לקיחה'. (כמוצא שלל רב) הנפח לא חתם (על-פי 'יומנו של בן-תורה בשואה') 'הנפח', זה היה כינויו במחנה. הידע המקצועי שלו סיפק לו תעודת ביטוח מסוימת מפני הסוף המר. כל זמן שהיה יכול להביא תועלת למרצחים, זכה בחיים. הוא הובא בשנת תש"ד למחנה העבודה 'הק"פ'. במקורו היה מעיירה קטנה בליטא. תמיד נצפה באותה תנוחה: כתפיו שחוחות וגופו רכון על פיסות המתכת הגולמיות. הנפח היה אדם בריא וחסון, שכוחותיו בגילו המופלג לא ביישו עלם צעיר. במחנה כינוהו 'שמשון הגיבור'. שעות רבות עמד במקומו, ידיו מחשלות את הברזל בזריזות ובמיומנות. עד מהרה למדו עובדי הכפייה האחרים להכיר את אופיו המסוגר ושתקנותו. מפקחי העבודה לא הסתירו את השתאותם מעבודתו המדויקת והרעיפו עליה שבחים, בהציגם אותו כמודל לחיקוי. התפוקה שהניב הפכה אותו לנכס חשוב בעבורם. בזכות זה הצליח הנפח להגיע להסכם יוצא דופן עם הממונה עליו: בכל שבת זכה לפטור מעשיית מלאכות האסורות מן התורה. הותר לו להסתפק בעבודות שאסרו חכמים, כמו גרירת גרוטאות ברזל, מלאכה האסורה מדין 'מוקצה' בלבד. שמעו של הנפח הגיע לאוזני המנהלים הבכירים. אלה התרשמו מהמוניטין שיצאו לאיש, והחליטו לקדמו ולהעבירו אל בית המלאכה הראשי של המחנה. כאן היו נהוגים כללים אחרים. פעמיים בכל יום נערך מפקד לכל עובדי הכפייה, ובמהלכו נדרשו לחתום את שמם במחברת הנוכחות. הימנעות מחתימה משמעה היעדרות מעבודה – מעשה שגרר עונש קשה. באה השבת הראשונה של הנפח במקום עבודתו החדש. בשעת בוקר מוקדמת פסעו האסירים לעוד יום מפרך. בסוף השורה העורפית צעד הנפח. הטור התקדם לאיטו לעמדת ההחתמה. איש לא הבחין בדמות החומקת וניגשת היישר אל שולחנות העבודה. כעבור שעה קלה בא בריצה שמואל שניידר, האסיר הממונה על פלוגת העבודה. הוא ניגש בבהילות אל הנפח, טפח קלות על כתפו, והצביע באצבע רועדת על מחברת הנוכחות. "שכחת לחתום", אמר בטון נוזף, "הוסף מהר את חתימתך, בטרם יבולע לך!". חרש הברזל הסב את ראשו באיטיות לעבר הדובר. הוא הניח מידיו את הפטיש, שבו עשה שימוש למראית עין, ואמר בשקט: "לא שכחתי לחתום. שבת היום, וכתיבה היא מלאכה מדאורייתא. כך למדתי מהרב שלי, שלימד אותנו הלכות שבת בעיירה!". פניו של שניידר החווירו. "מה?!", לחש בתדהמה, "וכי יצאת מדעתך? האם אתה חי על הירח?! חתום מייד! אינך מבין את גודל הסכנה שבדבר!". שריר לא זע בפניו של הנפח. הוא הסב את מבטו מאיש שיחו אל שולחן עבודתו, ושב לשקוד על עבודתו המדומה. שניידר לא ידע את נפשו. הנפח הזקן עקשן כסלע ואינו מוכן לחתום בשום אופן. מה עושים? הוא הזעיק למקום את מנהל העבודה היהודי. הלה הצטרף לניסיונות השכנוע וניסה לדבר על ליבו של הנפח. בעוד זמן קצר, הזהיר, יגלו המנהלים את החתימה החסרה, שמשמעותה אחת בעיניהם – השתמטות מעבודה. אך הדברים נפלו על אוזניים ערלות. הנפח התגלה כיצוק מבטון. לא היה אפשר להזיזו מעמדתו. "שמע נא", ניסה המנהל לדבר עמו ברַכּוּת, "להבא אעשה מאמץ להשיג בעבורך פטור מחתימה בשבתות. אבל עכשיו עשה לעצמך ולנו טובה וחתום את שמך!". פתאום הזדקף הנפח. עיניו בערו כלפידים. כל עובדי הכפייה השתתקו באחת. הנפח פתח את פיו והחל לשאת נאום נרגש וחוצב להבות על חשיבות שמירת השבת. בבית המלאכה הדהדו לפתע מושגים אבודים, שנשכחו במלחמת ההישרדות בתופת. שבת, אמונה, מצוות, בורא עולם, התורה הקדושה. אט-אט נשמטו כלי העבודה מהידיים העמלות, גווים הזדקפו וברק חזר להאיר בעיניהם הכבויות של היהודים המעונים. במחנה קמה סערה. הנפח האמיץ, שהעז לקרוא תיגר על חוקי האופל, עורר תסיסה בקרב האסירים. היו שהביעו תמיכה במעשהו והיו שהסתייגו. "רבותיי", השתיק אותם הנפח, "אני מוכן להיהרג, אך לא אחלל שבת בפרהסיה!". וכך היה. הנפח לא חתם במחברת הנוכחות. הכול ציפו במתח להתפתחויות הצפויות. אך אז אירע דבר מפתיע. המפקחים הגרמנים רפרפו על רשימת השמות במחברת, ולא הבחינו בחתימה החסרה, כאילו הוכו בסנוורים. ביום שישי שבשבוע הבא החתים הממונה שניידר את הנפח מראש, בסוד, על רשימת הנוכחות של השבת. בבוקר קרה דבר בלתי-צפוי. בטרם ניגשו האסירים לחתימת הנוכחות נכנס למקום במפתיע קלגס האס-אס, שהיה ידוע באכזריותו. בחיוך שטני הרים את מחברת הנוכחות והחל לעלעל בה, בניסיון לגלות אם מי מהאסירים מעז להערים על חוקי המחנה ולחתום מראש. אימת מוות נפלה על האסירים. שניידר רעד כעלה נידף. לעומתו, הנפח נותר שליו. השניות האלה נדמו לנצח. ואז השליך הקלגס את המחברת על השולחן ועל פניו עווית החמצה. הוא סב על עקבותיו ויצא. האסירים ראו נס גלוי מול עיניהם!
שבת חול המועד שבת חול המועד (מושיען של ישראל – סאטמאר) איתרמי פעם (בארה"ב) שישב רבינו (כ"ק מרן אדמו"ר מסאטמאר זצוק"ל) בשולחנו הטהור (בחוה"מ סוכות) והתעוררה השאלה בשבת שחל בסוכות אם יש להקדים ולומר קודם "שלום עליכם" או להקדים ולומר "תיבו תיבו אושפיזין עליאין" ורב אחד שישב שם רצה לומר שבוודאי אומרים קודם "שלום עליכם" כיון שהמלאכים באים בכל ליל שבת משא"כ האושפיזין באין רק בחג הסוכות, והוי כמו שאמרו ז"ל תדיר ושאינו תדיר תדיר קודם. וענה רבינו על זה "וכי מה אתם חושבים שהן המה אותם המלאכים הבאים בכל ליל שב"ק, לא כן הדבר כ"א לפי התנהגות האדם בכל משך ימי השבוע כן הם המלאכים ששולחים אליו", (וואס מיינט איר יעדע וואך קומען די זלעבע מלאכים, ווי אזוי דער מענטש פירט זיך אויף א גאנצע וואך אזעלכע מלאכים שטעלט מען אים צו). אגב, כדאי לציין שמנהגו של רבינו (כ"ק מרן האדמו"ר מסאטמאר זצוק"ל) היה להקדים ולומר "תיבו תיבו אושפיזין עילאין" קודם שאמר החרוז "שלום עליכם", ורבינו ז"ל אמר דבר נחמד בטעמא דמילתא, כי אנן קיימ"ל (סנהדרין צ"ג) גדולים צדיקים יותר ממלאכי השרת, ולכן מהראוי להקדים לקבל את הצדיקים לפני המלאכים ודפח"ח. שאלת החיים של האדם החכם! (במבוא לשער האגדה בסדר היום) אדון מצליח עלה על יצועו בהרגשת סיפוק נפלאה. היום היה לו יום גדוש ומוצלח במיוחד, בעבודתו כמתווך נדל"ן. הבוקר התחיל על רגל ימין, כשהוא הצליח סוף סוף להביא לידי גמר את חוזה המכירה של דירתו של ראובני. חתימת החוזה נערכה במשרדו, כשהוא ברוב פיקחותו ידע היטב לפשר בין הצדדים ולהביאם לידי הסכמה בכל פרטי החוזה. שניהם עזבו את המשרד שבעי רצון, לא לפני שהותירו כמובן שתי מעטפות מנופחות. העבודה המשרדית השוטפת שלאחר מכן התנהלה אף היא למישרין, כשבמהלכה נקלטו במשרדו מספר דירות ונכסים, אשר הצטרפו למאגר הקיים. בעינו החדה קלט ששניים מתוכם הם ממש מציאה. האחד - משרד במיקום מעולה, נראה שהוא ייחטף תוך זמן קצר. והשני - דירה שבעליה לחוץ מאוד למכרה, ובעבורו כמתווך זה יתרון מצוין. הוא התחיל להציע את הדירה ללקוחות פוטנציאליים, ונראה שהעניינים מתקדמים יפה. הוא הספיק היום גם לעשות עם אדון שמואלי סבב דירות ברחבי העיר, הלה התלהב מאוד מאחת הדירות, וכבר דיבר על חתימת 'זיכרון דברים'. לקראת סוף היום הוא גם הגיע, לאחר משא ומתן, להסדר מוצלח במיוחד עם עורך הדין כץ, לפיו הוא יקבל מכץ אחוזי רווח נאים עבור כל לקוח שהוא כמתווך יַפנה אליו לטיפול. בקיצור ב"ה, באמת יום מוצלח. בטרם נעצמו שמורות עיניו, עוד הספיק להעביר במוחו את תכוניותיו וציפיותיו ליום המחר. הוא מקווה מאוד אכן לערוך זכרן דברים בין אדון שמואלי לבין בעל הדירה [הוא לא ישכח כמובן להמליץ להם בחום לקחת את עורך הדין כץ]. הוא גם רוצה לקדם את עניין הדירה ה'טריה' ההיא שהציע אתמול למכירה. בסביבות הצהריים הוא קבע פגישה עם איזה זוג שמעוניינים לרכוש דירה, הם נשמעים רציניים, והוא מעוניין להסתובב עימם ולהראות להם מספר דירות אפשריות. אולי גם יספיק 'בין לבין' לברר על המכרז שהתפרסם אתמול בעיתונות - מדובר בדירה אשר הוצעה למכירה במכרז מטעמים משפטיים, ויתכן שזו באמת מציאה, אך מצד שני צריך להיזהר ולברר היטב, שלא ייפול חלילה בפח. בקיצור לא חסרה עבודה מחר, והוא באמת מקווה שגם מחר יהיה לו יום מוצלח. מתוך מחשבות כאלו שקע סוף-סוף בשינה מתוקה. לא איש חלומות הוא, אדון מצליח. מצליח הוא אדם ריאלי עם ראש על הכתפיים ועם שתי רגליים על הקרקע. אלא שכנראה שר החלומות פוקד מפעם לפעם גם אנשים ריאליים ומקורקעים. ובכן חולם אדון מצליח חלום... ובחלומו הוא רואה "מכונת אדם". הלה לוחץ את ידו ומציג את עצמו כ "סוּפֶּר-מצליח". הוא מסביר ואומר לו: באתי לעשות לך את העבודה! כל מה שאתה אמור לעשות מחר - אני אעשה במקומך. אל תדאג, אעשה זאת יותר טוב ממך. הנה מחר אני אדבר עם שמואלי ואקדם את עריכת זיכרון הדברים [לא, לא אשכח להציע להם את כץ]. אני גם אפגש עם הזוג ההוא ואראה להם דירות. תסמוך עלי, תראה שאצליח כבר לסגור איתם על דירה. אני גם אטפל בדירה ההיא שחייבת להימכר, ובמשרד ההוא במרכז העיר. בין לבין אני אברר לך על המכרז ואציג בפניך נתונים מדויקים ואמינים. גם את העבודה המשרדית השוטפת אני אעשה על הצד הטוב ביותר, עם הספק מצוין ותוצאות נהדרות. מה אתה אומר על זה? הרעיון די מצא חן בעיני מצליח, ובכל זאת משהו הפריע לו. "אז מה אני אעשה מחר?" הוא הקשה. "ובכן", ענה לו סופר-מצליח, "אתה מבין לבד שאתה כבר מיותר. מצדי אתה יכול פשוט לדלג על מחר, ולקפוץ ישר אל מחרתיים..." המילים הללו הקפיצו אותו. מה פתאום לדלג על מחר? מה, סתם כך, להפסיד יום בחיים?! אבל בעצם - למה לא? מה הוא מפסיד בעצם? הלוא סופר מצליח ימלא את כל הציפיות והתקוות שלו מיום המחר על הצד הטוב ביותר! והוא, אדון מצליח, יגיע אל מחרתיים כשהכל כבר מסודר לשביעות רצונו... אז מה בכל זאת מפריע לו? בדמיונו הפרוע ראה פתאום את סופר-מצליח מגיע גם מחר, לוחץ את ידו בחמימות, ומציע בנדיבות: "תשמע, זה הלך מצוין. אני חושב שאוכל לעשות זאת למענך גם הלאה. אתה תגיד לי בכל יום מה הציפיות שלך מיום המחרת, מה אתה בעצם רוצה להשיג, ואני 'אתקתק' ואסדר לך הכול! אז אתה יכול כבר לדלג שוב על מחר, וגם על מחרתיים, וגם על היום שאחרי מחרתיים, ובעצם - למה לך להסתבך? תעשה קפיצה אחת גדולה ישר ל... נו, אתה מבין. אל תדאג, אני אעשה במקומך את העבודה על הצד הטוב ביותר... להתראות"... סופר-מצליח ניער אותו מדמיונותיו הפרועים ודחק בו: "נו, אז אתה מסכים לעשות קפיצה קטנה אל מחרתיים?" מצליח כמעט צרח: "לא, בשום אופן לא, סופר מצליח. תעזוב אותי מהר. עם כל הכבוד לך, אני רוצה מחר לחיות". מצליח התעורר שטוף זיעה קרה. מה זה היה לי? איזה מין חלום ביעותים פקד אותי? איפה הוא, סופר-מצליח הזה? מה הוא חושב אותי, לאיזה חמור עבודה או מכונת הֶסְפֵּקִים? מה, החיים שלי מסתכמים רק בהספיקם וברווחים?! אט אט הצליח להתעשת ולהירגע, היה זה סתם חלום פרוע. סופר מצליח התנדף והלך לו. אך הוא הותיר את מצליח עם הרהורים רציניים: אחרי הכל - מהן באמת הציפיות והתקוות שלי מיום המחר? יום המחר שלי איננו נמדד רק בהספיקם, ברווחים ובהישגים - אז במה כן? עושים חיים! יש ימים "חיים" ויש ימים "מתים". יום מת הוא יום אשר עבר ואיננו. אדם קם, אכל, שתה, הספיק מה שהספיק, נהנה כמה שנהנה, העביר עוד יום, ו - זהו. היום הזה מת. כמו יומן שנה שתולשים ממנו דף וזורקים, תולשים עוד דף וזורקים, עד שהוא מתרוקן. כך אדם שורף יום ועוד יום, ומה יוצא לו בסוף? במה החיים שלו מסתכמים? בכך וכך טונות של אוכל שטחן, כך וכך שְׁנוֹת (!) שינה, כך וכך כסף שהרוויח, וכך וכך כסף שהוציא [ההפרש ביניהם זה כבר לא עניינו, זה עניינם של היורשים], הנאות כאלו ואחרות שחלפו ואינן. "וַאֲנִי אָמַרְתִּי לְרִיק יָגַעְתִּי, לְתֹהוּ וְהֶבֶל כֹּחִי כִלֵּיתִי!" (ישעיה פרק מט) אבל יש יומני חיים שונים מאלה! יומנים בהם הדפים אינם נתלשים ונזרקים, אלא מתמלאים ונשמרים, דף ועוד דף, יום ועוד יום, עד אשר הופכים למסכת חיים נצחית. הנה - כך נאמר על אברהם אבינו, אבי האומה הישראלית: "ואברהם זקן בא בימים" - אברהם בזקנותו אכן לקח עימו את כל הימים שלו, כל יום ויום מחייו נותר חי וקיים! כיצד? במה תלוי הדבר? במה נעוץ ההבדל הגדול? שאלה זו היא שאלת החיים של האדם החכם! הנה לנו מכונית חדישה, מפוארת ומשוכללת. ילד קטן מתפעל מהברק ומהאורות, מקולות הצופר ומרכות הריפוד; אחיו הגדול מתפעל מן הנסיעה העוצמתית ומהביצועים המעולים; המוסכניק מתפעל מהמנוע החזק ומהמפרט הטכני העשיר; סוכן המכוניות ינסה לברר מיהו היצרן ומי היבואן. אבל הנהג האוחז בהגה - מה צריך לעניין אותו יותר מכל אלו? קודם כל ולפני הכל עליו לדעת כיצד לנהוג במכונית, ומהו היעד אליו הוא רוצה להגיע! אם יעסוק רק בדברים שמסביב - הוא לא יגיע לשום מקום, ואף עלול להוביל את המכונית אל התהום. המכונית המשוכללת לא תצדיק את קיומה ולא תשיג את המטרה שלשמה היא נוצרה. חיינו עלי אדמות - מיוחדים ונפלאים הם. השטחיים נהנים מעצם החוויה שהחיים מספקים להם, מנסים למצות את כל ההנאה - "אכול ושתֹה כי מחר נמות!". הרציניים יותר מנסים לחקור את המפרט הטכני, עוסקים במדעי טבע שונים ומגלים גילויים מדהימים. אנשי הרוח מנסים לעסוק בשאלות מהותיות יותר, לרדת לחקרן של תופעות, ולפתח תיאוריות שונות על העולם. אך מי שחכם באמת, שואל קודם כל: לאן זה מוביל אותי? מה אני צריך לעשות? היאך אנווט את מסלול חיי? כיצד בעצם אני צריך לחיות? שלמה המלך היה החכם מכל האדם. תקופת מלכותו הייתה תקופה של זוהר ופריחה לעם היהודי. מבחינה כלכלית - "כֶּסֶף לֹא נֶחְשָׁב בִּימֵי שְׁלֹמֹה לִמְאוּמָה", "וַיִּתֵּן הַמֶּלֶךְ אֶת הַכֶּסֶף בִּירוּשָׁלַיִם כָּאֲבָנִים" (מלכים א פרק י). מבחינה מדינית - שלום ושלוה שררו בארץ, עמים רבים היו מעלים לו מיסים, ושֶׁמַע חכמתו הלך לפניו בכל העולם. מלכים מכל קצוות תבל שלחו לו משלחות כבוד ודורונות. אפשר לומר שהוא היה 'שיא ההצלחה' שבן אדם יכול לשאוף להגיע אליה. בספר 'קהלת' הוא מביע את חקירתו - מה באמת יוצא לאדם מכל זה? מה יוצא מכל ההצלחות, ההישגים, העושר, החכמה, הכבוד - שהאדם מצליח להשיג? המעיין בספר קהלת ימצא את השאלה הזו זועקת שוב ושוב מתוך השורות! "דִּבְרֵי קֹהֶלֶת בֶּן דָּוִד מֶלֶךְ בִּירוּשָׁלָיִם. הֲבֵל הֲבָלִים, אָמַר קֹהֶלֶת, הֲבֵל הֲבָלִים הַכֹּל הָבֶל. מַה יִּתְרוֹן לָאָדָם בְּכָל עֲמָלוֹ שֶׁיַּעֲמֹל תַּחַת הַשָּׁמֶשׁ?! ... אֲנִי קֹהֶלֶת הָיִיתִי מֶלֶךְ עַל יִשְׂרָאֵל בִּירוּשָׁלָיִם, וְנָתַתִּי אֶת לִבִּי לִדְרוֹשׁ וְלָתוּר בַּחָכְמָה, עַל כָּל אֲשֶׁר נַעֲשָׂה תַּחַת הַשָּׁמָיִם ... רָאִיתִי אֶת כָּל הַמַּעֲשִׂים שֶׁנַּעֲשׂוּ תַּחַת הַשָּׁמֶשׁ וְהִנֵּה הַכֹּל הֶבֶל וּרְעוּת רוּחַ... דִּבַּרְתִּי אֲנִי עִם לִבִּי לֵאמֹר, אֲנִי הִנֵּה הִגְדַּלְתִּי וְהוֹסַפְתִּי חָכְמָה עַל כָּל אֲשֶׁר הָיָה לְפָנַי עַל יְרוּשָׁלָיִם, וְלִבִּי רָאָה הַרְבֵּה חָכְמָה וָדָעַת... תַּרְתִּי בְלִבִּי ... עַד אֲשֶׁר אֶרְאֶה אֵי זֶה טוֹב לִבְנֵי הָאָדָם אֲשֶׁר יַעֲשׂוּ תַּחַת הַשָּׁמַיִם מִסְפַּר יְמֵי חַיֵּיהֶם? הִגְדַּלְתִּי מַעֲשָׂי, בָּנִיתִי לִי בָּתִּים נָטַעְתִּי לִי כְּרָמִים, עָשִׂיתִי לִי גַּנּוֹת וּפַרְדֵּסִים, וְנָטַעְתִּי בָהֶם עֵץ כָּל פֶּרִי... קָנִיתִי עֲבָדִים וּשְׁפָחוֹת וּבְנֵי בַיִת... כָּנַסְתִּי לִי גַּם כֶּסֶף וְזָהָב וּסְגֻלַּת מְלָכִים וְהַמְּדִינוֹת, עָשִׂיתִי לִי שָׁרִים... וְתַעֲנוּגֹת בְּנֵי הָאָדָם... וְגָדַלְתִּי וְהוֹסַפְתִּי מִכֹּל שֶׁהָיָה לְפָנַי בִּירוּשָׁלָיִם. אַף חָכְמָתִי עָמְדָה לִּי. וּפָנִיתִי אֲנִי בְּכָל מַעֲשַׂי שֶׁעָשׂוּ יָדַי, וּבֶעָמָל שֶׁעָמַלְתִּי לַעֲשׂוֹת, וְהִנֵּה הַכֹּל הֶבֶל וּרְעוּת רוּחַ וְאֵין יִתְרוֹן תַּחַת הַשָּׁמֶשׁ! וּפָנִיתִי אֲנִי לִרְאוֹת חָכְמָה... וְאָמַרְתִּי אֲנִי בְּלִבִּי: כְּמִקְרֵה הַכְּסִיל גַּם אֲנִי יִקְרֵנִי, וְלָמָּה חָכַמְתִּי אֲנִי אָז יוֹתֵר?! וְדִבַּרְתִּי בְלִבִּי שֶׁגַּם זֶה הָבֶל! ... וְשָׂנֵאתִי אֶת הַחַיִּים, כִּי רַע עָלַי הַמַּעֲשֶׂה שֶׁנַּעֲשָׂה תַּחַת הַשָּׁמֶשׁ, כִּי הַכֹּל הֶבֶל וּרְעוּת רוּחַ! ... וְסַבּוֹתִי אֲנִי לְיַאֵשׁ אֶת לִבִּי עַל כָּל הֶעָמָל שֶׁעָמַלְתִּי תַּחַת הַשָּׁמֶשׁ! ...כִּי מֶה הֹוֶוה לָאָדָם בְּכָל עֲמָלוֹ וּבְרַעְיוֹן לִבּוֹ שְׁהוּא עָמֵל תַּחַת הַשָּׁמֶשׁ?!..." (לקט פסוקים מפרקים א-ב) השאלה חזקה ונוקבת: עושר, מעמד, חכמה, הישגים מרשימים, הנאות - מה יוצא לבסוף מכל זה? ובסוף הספר מגיעה התשובה - ברורה וחדה: "סוֹף דָּבָר הַכֹּל נִשְׁמָע, אֶת הָאֱ-לֹהִים יְרָא, וְאֶת מִצְווֹתָיו שְׁמוֹר, כִּי זֶה כָּל הָאָדָם!" זה כל האדם. נקודה. אין זה משנה מה עשית בחיים שלך, אלו הצלחות הצלחת, כמה כסף הרווחת, איפה בילית ואיזה הנאות נהנית, כמה שקלת וכמה קלוריות שרפת, מה אכלת ועל מה ישנת, באיזו עבודה עבדת ואיזה מקצוע בחרת. הכל תפל, הכל שולי. - את הא-לוקים ירא ואת מצוותיו שמור - זה כל האדם. בשורה התחתונה: אם זכית בחיים שלך לעשות את רצון ה', עלית על הרכבת הנכונה. החיים שלך מיצו את מטרתם. החיים שלך חיים וקיימים לנצח. "עשית חיים", כמו שאומרים. אך אדם שחייו חלפו מבלי לעשות את רצון ה' - אז, לא נעים לומר, חבל על האוכל שאכל ועל החמצן שבזבז. הכל חלף, הכל מת...
"אמרו עליו על הלל הזקן כשהיה שמח בשמחת בית השואבה אמר כן: אם אני כאן הכל כאן, ואם איני כאן מי כאן" כיצד זה הלל הזקן, הענוותן הגדול יעיד וישתבח בעצמו אם אני כאן הכל כאן ואם איני כאן מי כאן? ה"חתם סופר" (דרשות חת"ס) מביא ביאור בשם רבו המובהק רבי פינחס הלוי הורוביץ זצ"ל רבה של פרנקפורט בעל "הפלאה" : "אם אני כאן" - כלומר, אם אדם פחות-ערך כמוני נמצא כאן, הרי "הכל כאן" - כי אז כולם ראויים להיות כאן ולעבוד את ה'. "ואם איני כאן" - וסיבת מניעתי תהיה אמנם, משום שאיני ראוי לכך, הרי "מי כאן" - הלא כל אחד יחשוד את עצמו כן, ונמצא שאיש לא יפקוד את בית ה' עד שיהא בית ה' שמם חלילה! ומוסיף ה"חתם סופר" על פירוש זה "והוא נפלא ". )חיים שיש בהם) אומרים שהרה"ק רבי דוד צבי שלמה מלעלוב זצוק"ל לא היה הולך אפילו למקווה בימים קדושים אלו, מפאת קדושתם הגדולה שהיא המשך ישיר ליום הכיפורים, והיהודי נשאר טהור וקדוש לפני ה' יתברך עד שאינו זקוק אפילו להיטהר במקווה, גם אם הוא נוהג לטבול מדי יום. כעין זה מסופר על החת"ם סופר שחיבר בימים אלו שירים נפלאים של דבקות וכיסופין להקב"ה. אם צריך לדבר מענייני עסק וכדומה, אין לו לצאת מהסוכה, כי בישיבה בסוכה מקיים מצות ישיבה בסוכה. (שער הציון שם ס"ק ד') האדם השמח רואה בכל דבר את הצד החיובי, וממעיט מערכו של השלילי. הוא מוצא בכל דבר את נקודות האור, ומצמצם את משקלם של הדברים הטובים פחות. כך הוא יכול תמיד להיות שמח, כי תמיד הוא מרגיש שטוב לו. אתרוג ['לקראת שבת מלכתא'-הרב קובלסקי] היה זה עם תחילת ימי השואה האיומה, בימים שאיש עוד לא שיער ולא העלה על דעתו את האסון האכזרי המתרגש ובא. מלחמת העולם השניה החלה ביום י"ז באלול תרצ"ט, עם פלישת הצבא הגרמני ימ"ש לפולין. מאות אלפי אנשים נמלטו בתוך מספר שבועות מכל הערים והפרברים, והגיעו לעיר הבירה וורשא, המעוז הפולני האחרון. רבבות יהודים נמלטו מכל רחבי פולין והתרכזו בוורשא, מסתתרים שם מאימת ההפצצות הגרמניות הבלתי פוסקות. קול הרעש החריש אוזניים, טונות של חומרי נפץ 'נפלו' מהמטוסים הגרמניים שטסו בשמים, וכל החפץ בחיים נמלט לבונקר קרוב כל אימת שיכל, כדי להישאר חי ולא להצטרף למנין המתים ההולך ועולה...
בערב חג הסוכות נכנעה פולין. הצבא הגרמני נצר את הפצצותיו הכבדות, קול שאון התותחים נדם. שקט מתוח השתרר בחללה של וורשא, והאנשים החלו לצאת אט אט מחוריהם, בוחנים את פצעיהם ומביטים בהריסות בתיהם. היה זה יום ראשון של שקט מפתיע אחרי שבועות של הפצצות מרעישות, ומנגד - יום של כאב עצום בהתגלות מימדי ההרס, והנזק האדיר לבתים ולרכוש. בין הפליטים היהודים בוורשא, נמנה מרן הגרי"ז מבריסק זצ"ל. גם הוא נמלט לכאן בצוק העתים, וגם הוא - ככל אחיו היהודים, יצא בשעות הצהריים של ערב סוכות מהמרתף בו הסתתר. לנגד עיניו נגלו שוד ושבר, מאות יהודים שנרצחו ואיש אפילו לא ידע מתי, נזק אדיר, הרחובות כולם היו עיי חרבות ממש. ואז, בתוך התופת, בעיצומה של האימה, נראה מחזה נדיר ומעורר השתאות. בעוד הנכרים עסוקים בבקרת נזקים וברצון לשקם קמעא את בתיהם ההרוסים, הרי שקבוצה גדולה מהיהודים היו עסוקים בדבר אחר לחלוטין. לא פחות ולא יותר, עם צאתם מהבונקרים ולמרות מראות ההרס האיומים שנגלו לעיניהם, איש מהם לא פנה לטפל בביתו או בפצעיו... דבר אחד עמד בראש מעייניהם, בו היו עסוקים . אותם ניצולים אצו רצו בין ההריסות, מחפשים בהתלהבות חלקי דפנות או וילונות שמוטים, ענפים ירקרקים, וקורות ששרדו מן ההפצצות. עיניהם ברקו כשמצאו סכך כשר , רגליהם הפצועות ריקדו בקלילות בבניית הסוכה.
בשקיעת החמה וכניסת החג, היה המחזה בלתי יאומן: עיר נקובה מהפצצות, חרבה והרוסה, ולמרות זאת, פזורות בה מאות סוכות מטות ליפול, בנויות בשארית כוחותיהם של ניצולי ההפצצות הכבדות. בעת צאת הכוכבים המנצנצים ברקיע קטיפתי חגיגי של חג הסוכות, עמדו אלפי יהודים בסוכותיהם, מקדשים על יין או על פת, ומברכים בעיניים נוצצות 'לישב בסוכה!' כאילו לא יצאו עתה מתוך התופת, כאילו לא נפצעו, כאילו לא ניזוקו וחלקים גדולים מרכושם אבדו לצמיתות. הם עמדו בסוכות בעיניים בורקות, מברכים 'שהחיינו' בדבקות, ופניהם מאירות בשמחת חג מלאה ונוצצת. כי חג סוכות היום! ואז, הבחין הגרי"ז ביהודי אחד, שהבעת פניו ענתה בו שהוא לא מרוצה, השמחה ממנו והלאה. ''מה לך רבי יהודי'', שאל אותו הרב מבריסק ברוך, ''מדוע פניך נפולות, והלא חג השם לנו? אמת, האובדן קשה, המידע על היהודים הרבים שנפלו קורע את הלב, המצב כלל אינו מזהיר. ובכל זאת, הן חג הסוכות היום !''. ''בשל כך אני מצטער", השיב אותו יהודי. ''וכי אני מתאבל על ביתי שנחרב או על פצעיי הרבים? אני מצטער על כי אין לי אתרוג, וכן אינני מכיר מישהו שיש לו אתרוג! אני רוצה מחר בבוקר לברך על ארבעת המינים, אך חסר לי אתרוג ! וכיצד לא אבכה ואצטער ?!''. ''תנוח דעתך'', השיבו הגרי"ז, ''הבאתי עמי אתרוג, הוא שמור אצלי, הוא כשר ואפילו מהודר, ולא ניזוק כלל. יש אתרוג!''. כשמוע היהודי את הבשורה הזו, קפץ משמחה ויצא בריקוד. '' מה לי חרב ביתי, מה לי נתון בעיצומה של מלחמה אכזרית. אתרוג יש לי, א-ת-ר-ו-ג!'', שב ואמר את שם פרי עץ ההדר הנשאף כל כך...
כהרף עין, יצא היהודי לרחובה של עיר, עבר בין סוכות היהודים ובישרם כי אצל הרב מבריסק, לא יאומן כי יסופר, יש אתרוג! מי היה מאמין! ואז, שבה ורבתה השמחה בבתי היהודים, הם חשו נחמה בעצם הבשורה, רוח מרעננת שרתה עליהם: הנה, גם בתוך התופת ובעיצומה של האימה, תהיה להם הזכות לברך על האתרוג הנדיר והיקר ... ואז, שב והתרחש מחזה, שבאמת אמרו שמפתיע היה יותר מן הראשון. לאחר חצות ליל, החלו יהודים להתגנב בחשיכה אל חצר הבית בו התאכסן הרב מבריסק. כה עז היה חפצם לברך על האתרוג, כה גדולה היתה שאיפתם לאחוז בידיהם את ארבעת המינים, עד שבאישון ליל, לאחר יום מעייף בו יצאו מהבונקרים, שיקמו חלק מהנזקים, בנו סוכות והכינו את צורכי החג ככל שיכלו - אף אחד מהם לא פנה לישון... אחד אחד, בחושך, בעלטה, יצאו מסוכותיהם, הגיעו לחצרו של הרב, ונעמדו בתור בשורה ארוכה. עוד לפני עלות השחר, כשחושך אפילה שרר למלוא האופק, עמדו מאות יהודים שרק עיניהם ריצדו בחשיכה, נצצו באפילה הסמיכה. אמנם, הם באמצע מלחמה, אמנם, ימים קשים עוברים עליהם, אך הם מבקשים לזכות לברך על האתרוג!
עם עלות השחר, החלו היהודים לעבור אחד אחד אל תוך חדר הרב, מבקשים ללטף במגעם את ארבעת המינים הקדושים, להחזיק בידיהם את הלולב והאתרוג עם ההדס והערבה . בשמחה עצומה עמדו ובירכו 'על נטילת לולב' ו'שהחיינו', וכמעט שיצאו בריקוד משותף על הזכות הכבירה...
בהתבוננות מעמיקה בסיפור המרגש הזה, המופיע בספר 'טללי אורות', נוכל לגלות את האור הבוקע מחג הסוכות. כי הדבר היחיד שיכול להניע יהודים בעיצומה של התופת לשמחה אמיתית, המנוע היחיד שיכול להוביל יהודים פצועים וניזוקים להתמסר לשמוח בסוכות מטות ליפול ובאתרוגים נדירים, הוא רק השמחה שלהם בבוראם, בקשר שלהם עם אביהם שבשמים, בכך שבחג הזה הם מוכיחים את אהבתם אליו בכל נימי נפשם! כי כשיהודי זוכה לקרבת ה' אמיתית, דווקא במצבים קשים הוא קופץ על החיבור שלו עם אביו שבשמים, הוא שש על ההזדמנות לשמוח עם בוראו. ככל שנשמח בחג הזה, ונפנים כי הוא הזמן בו אנו מבטאים מתוך שמחה ואושר את החיבור והקשר שלנו עם אבינו שבשמים, כך באמת נזכה להדק את החיבור שלנו עמו ולהמשיך את הקשר שלנו עמו לכל ימות השנה, מתוך רוב שמחה ואושר!
אם אתה יכול לעשות את מה שאתה מצטיין בו ולהיות מאושר. אתה במקום טוב יותר מרוב האנשים. אמר הרב יעקב אדלשטיין זצ"ל, הרב של רמת השרון, על יום הכיפורים. איך אפשר למחוק דברים שאדם עשה? מה מועילה החרטה? האם היא מעלימה את העבירות? אם אדם אכל דבר שגרם לקלקול קיבה ואחר כך התחרט על זה, האם החרטה תועיל עכשיו לקיבה שלו? ובכן, תהליך התשובה הוא אכן מעל לשכל, מעל לטבע. זה אחד מפלאי הבריאה, אחת המתנות הגדולות שקיבלנו – האפשרות להתחיל מחדש". השבת (לאחר ראש השנה) אשתי נתנה לי אוכל משנה שעברה (תשע"ט), כשהתלוננתי, היא אמרה שבשַבוע הבא אני בכלל לא אקבל אוכל (יום כיפור), שאלתי מדוע?, היא אמרה שבשַבת אח"כ אני בכלל אּוכל מחוץ לבית. (סוכות( האדם הממוצע מבלה בין 13 ל-15 שנים מחייו באכילה, שנתיים נוספות בשירותים, ארבע שנים בנסיעות, ועשרים ושש שנים בשינה." ופרוש עלינו סוכת רחמים ושלום [משמרת השלום[ ארוכות היא יושבת ליד השולחן, שקועה ראשה ורובה במשימת סידור מקומות הישיבה לאורחים בחתונת בתה, העומדת להינשא בקרוב באחד מאולמות האירועים בקוו'ינס שבארצות הברית. מקומות נוחים, שישביעו את רצון האורחים, כך היא יודעת, הם דבר שמוסיף שמחה בחתונה. כדאי לה להשקיע מאמץ וזמן כדי למצוא מקום מתאים לכל אחד ממשתתפי החתונה. היא לא הכירה את האשה שהתקשרה, היתה זו אחת מדודותיו של החתן. הן שוחחו מספר דקות בנעימות, ואז אמרה האשה שיש לה בקשה קטנה: "כאשר את מכינה את סידור מקומות הישיבה באולם, בבקשה דאגי להרחיק את השולחן של משפחת X משולחנה של משפחת Y .את בודאי אינך יודעת, אבל כבר שנים ארוכות יש נתק מוחלט בין שתי המשפחות הללו. אם הן תשבנה בסמיכות, יהיה מאוד לא נעים", סיימה האשה, "ואני מקוה שלא התקשרתי אליך מאוחר מידי "... גברת א' היתה בהלם. פעמים רבות היא שמעה על מריבות וסכסוכים בתוך משפחות, אבל מעולם לא חשה את עוצמתם של הדברים. האם יתכן שיש משפחות משלנו, משפחות טובות ומכובדות, שלא מדברות זו עם זו כבר עשרים שנה?! היא היתה צריכה להתאמץ מאוד כדי לעצור את דמעותיה. רק לחשוב על צער השכינה בשל העובדה הזו, שילדיו של בורא עולם רבים אלו עם אלו... היא חזרה אל רשימותיה, מנסה לסדר בשנית את השולחנות, בהתאם לבקשתה של המתקשרת, ותוך כדי כך לא מפסיקה לחשוב: האם יש דרך להפסיק את הסכסוכים הללו, ולהביא שלום לעולם??? רעיון פשוט נצנץ במוחה: להתפלל! בכל יום, כשאני מתפללת "שים שלום", אחשוב על המשפחות הללו. ומה עוד אפשר לעשות? היא נזכרה בסיפור שקראה פעם על מרן הרב שך זצ"ל שהלך באחת השבתות עם מישהו מתלמידיו ברחובותיה של בני ברק, וראה מרחוק את רכביהם של מחללי השבת השועטים בכבישי רמת גן. " איך זה שבבני ברק הרחובות שקטים כל כך, וברמת גן הסמוכה התחבורה סואנת ורועשת"? שאל את התלמיד, " ברמת גן יש מחללי שבת רבים", ענה התלמיד בפשטות. אבל לרב היה הסבר אחר. "הסיבה שבגללה ממלאים רכביהם של מחללי השבת את רחובותיה של רמת גן נעוצה אצלנו, בבני ברק. אם שמירת השבת היתה יותר חזקה אצלנו, היתה לכך השפעה גם מעבר לגבולותיה של העיר, גם ברמת גן הסמוכה". "מה קורה בכבישי הארץ ביום הכיפורים"? המשיך הרב שך להקשות, "הנה ביום הקדוש הזה, הכל שומם. המכוניות דוממות בצידי הדרכים והכבישים ריקים. זאת בשל העובדה שאת קדושתו של היום היקר הזה אנחנו שומרים בכל לבנו. אנחנו שוהים בבתי הכנסת, מתענים בחמישה עינויים, ומכוונים לבנו לשמים תוך התנתקות מוחלטת מכל ענייני העולם הזה. ההתחזקות הזו אצלנו - מקרינה גם על החילוניים המרוחקים"... כל פעולה שלנו, כל מילה וכל מחשבה, מתפשטים באויר בגלים גלים של השפעה. אם מדובר במשהו חיובי גם גלי השפעה הינם חיוביים, וכמובן גם להיפך. רבי ישראל סלנטר זצ"ל אמר: אם בן ישיבה בסלבודקה מבטל תורה, בחור יהודי בברלין המתבוללת יטלטל מוקצה בשבת, צעיר בפריז ידליק אולי סגריה, ויהודי במוסקבה ינשא לגויה. גברת א' הבינה והסיקה: מעשים חיוביים גורמים תגובת שרשרת של התנהגויות חיוביות. אם יש מחלוקת בין שתי משפחות, ואני רוצה לסייע ולהשפיע, עלי להרבות שלום בביתי שלי! גלי ההשפעה של השלום יתפשטו בעולם, ויגיעו גם עד משפחות X ו.Y . פתאום הבריק במוחה רעיון נועז. אמנם אני, ברוך ה', לא מסוכסכת עם אף אחד, אבל בכל זאת, יש בת דודה אחת שאני אם... איך לומר בדיוק... משתדלת לא להתעסק איתה יותר מידי לאחרונה, בשל התרחשות לא נעימה שהיתה בינינו. כשאני נתקלת בה באירועים משפחתיים, אני מעדיפה לשמור מרחק... ממחשבה למעשה, היא עזבה את רשימות המוזמנים שעל השולחן, התקשרה לאותה בת דודה, התנצלה בנעימות, ובתוך מספר דקות כבר יושרו כל ההדורים, והיא הרגישה כי אבן כבדה נגולה מעל לבה. האדמו"ר מצאנז בעל ה'דברי חיים' היה אומר, שכשהיה בחור - רצה לשנות את העולם כולו, כשגדל הבין שזה בלתי אפשרי, וניסה לשנות את עירו בלבד. כשגם זה לא הצליח, חשב לשנות רק את משפחתו, אבל אז הבין שהדבר היחידי שבידיו לעשות הוא לשנות את עצמו... גב' א' מרגישה סיפוק, לשנות את עצמי אני יכולה, בהחלט. זה בידיים שלי! בעזרת ה' ישפיעו המעשים והמחשבות החיוביות של האחדות והשלום בגלים - גלים של השפעה על סביבותי ויהפכו את העולם כולו למקום של שלום. ' בַֻסֻכֻת תשבו שבעַת יָמים': אמרו חז"ל - 'תשבו כֵעין תֺדרוֻ'. כמו בַֻית. אל תקְּרֵי בַֻית אלא בֵֻית. בֵֻ האות השנייה בא"ב. אם ניקח את האוֹת השנייה מכל אחד מארבעתִ המיניםִ נקבל תֺדרו: אִֶתרוִֹג – הֲדִַס – עֲרִָבִָה - לולִָב. )ע.א עפ"י הרב רוני וקיים( "הושע נא", "נא" דהיינו שמתפללים לזכות ולישועה באותם נ"א ימים שהם מר"ח אלול עד הושענא רבה שהו"ר הוא גמר החתימה (חכמי אמת(. ״זמן שמחתנו״ – 'זמן' מלשון זימון והזמנה. בחג הזה מזמינים שמחה לכל ימות השנה. (עיטורי תורה( אחרי מות הכהן הגדול... - ישוב" - )דרך עץ החיים( בעיר בה התגורר הגאון הצדיק רבי אליהו לאפיאן זצ"ל, היה ראש הקהילה אדם רחוק מתורה וממצוות, אולם הדבר לא מנע בעדו מליצור קרבה חמה לרבי אליהו לאפיאן ולסייע בעדו בכל ענייני הישיבה הקדושה. הדבר היה לתימה ולפלא, מה ראה היהודי הרחוק כל כך מן היהדות - להתקרב דווקא לרבי אליהו לאפיאן ולקבל עליו את מרותו?. רבי אליהו ההין פעם לשואלו על כך, וכה השיבו ראש הקהל: "דע לך כי הנני חפץ בקרבתך אך משום שהסתופפת בצלו של ה'חפץ חיים"'. תמיהתו של רבי אליהו גברה שבעתיים, וראש הקהל פתח וסיפר: "היו אלו ימי נעורי, לפני שנים רבות. למדתי בחיידר, ככל חברי, ובבוא היום ביקשתי להתקבל בישיבת ראדין, שעמדה תחת הנהגתו של ה'חפץ חיים'. "ביום המיועד התייצבתי לישיבה כדי להיבחן על תלמודי, ואכן הבחינה עברה בהצלחה. אולם כאשר שוחחתי עם המשגיח, שתהה על קנקני, הבחין הלה על נקלה בדעות הכפרניות שבצבצו בי כבר אז. הוא התייעץ עם ה'חפץ חיים', ולאלתר הוחלט שלא לקבלני לישיבה, מחשש פן אקלקל את יתר החברים בדעותיי ובהגיגיי. "נתבקשתי לרכוש כרטיס לנסיעה ברכבת ולסוב על עקבותיי כלעומת שבאתי", סיפר ראש הקהל, “אולם הרכבת כבר סיימה את נסיעותיה באותו יום, והרכבת הבאה היתה אמורה לצאת מראדין רק למחרת. עליתי איפוא אל ביתו של ה'חפץ חיים' וביקשתי כי ייאות לכל הפחות להניח לי ללון הלילה בישיבה. אולם לשווא! ה'חפץ חיים' סירב להכניסני אל פתח הישיבה ולו לשעה קלה". "מה אעשה"? הרהרתי אז בקול חנוק מדמעות ומעלבון, האם אלון ברחוב? ואז נרעדתי לשמע קולו של ה'חפץ חיים': 'חלילה וחס! מה זאת עלה על דעתך? את הלילה הקרוב תעשה בביתי". "למען האמת נדהמתי למדי" התוודה ראש הקהל, "ה'חפץ חיים' הצליח לבלבל אותי כדבעי. מצד אחד לא רצה להכניסני אל הישיבה, אפילו למשך לילה אחד, ומצד שני הציע לי להתארח בביתו". "על כל פנים , בהגיע הלילה, הוזמנתי ועליתי אל עליית הגג שמעל חדרו של ה'חפץ חיים', ושם ניסיתי להירדם. לא קל היה הדבר. אותו לילה היה קר במיוחד, הרוחות והגשמים חדרו במקצת אל תוך החדר. ככל שניסיתי להיאבק בקור ולהירדם - לא עלה הדבר בידי. "ואז, בשעה שלאחר חצות, נפתחה לפתע הדלת חרש. בפתח עמד ה'חפץ חיים' בכבודו ובעצמו. הוא היה בטוח שאני ישן, וכך עשיתי את עצמי. ואז קרב ה'חפץ חיים' אל המיטה, מלמל משהו על הקור העז, הוריד את פרוותו העבה מעל כתפיו, כיסה בה אותי, הבחור הפוקר שלא התקבל לישיבה, וירד לחדרו" . "דע לך, רבי אליהו" הצטעפו עיניו של ראש הקהל בדמעות וגרונו נשנק, "כי הפרווה ההיא מחממת אותי עד היום הזה! עתה מבין אתה מדוע אני מחפש את קרבתך בהיותך תלמידו של ה'חפץ חיים'?"...
אומר "הלבוש" כשאדם אוכל ארוחה דשנה, אכל את המנה הראשונה את הדגים, ועובר למנה העיקרית, טעם הדגים נעלם בטעם הבשר, וכשאוכל את הלפתן טעם הבשר נעלם ונשאר הטעם של המנה האחרונה, באוכל טעם מבטל טעם, אבל בתורה הטעם של אתמול מצטרף לטעם של היום והטעם של אתמול והיום מצטרפים לטעם של מחר, הערבות של תורה, זוהי מתיקות של תורה שמלווה אותנו תמיד. ״אז איתם ונקיתי מפשע רב״ אמר הרה״ק רכי מנחם מנדל מקוצק זי״ע - ״אז״ עולה למניין ח׳, הוא שמיני עצרת, כלומר שבשמיני עצרת ״נקיתי מפשע רב״. אם האדם בשמחת תורה יראה לקב"ה שהוא שמח בתורה הקדושה כעבד המשרת בשמחה את אדונו, הרי בהכרח שהקב"ה יהיה חייב לקיים לו מצוות 'הענקה' בשעת יציאתנו מהרגל כפי שהוא ציווה אותנו... (פנינים ( וכי תשלחנו חופשי מעמך = ראשי תיבות 'חותם', רמז ל'שמחת תורה' שחותם את החגי תשרי - 'לא תשלחנו ריקם'. שווה להשקיע ולשמוח כראוי בשמחת התורה... (הרבי מקוצק זיע"א) אנחנו עברנו כזה ראש השנה שהוא יום הדין הנורא, וכזה יום כיפור קדוש, ואחריו נכנסנו לסוכה ואנחנו בשמחה, אומר לנו הקב״ה - ״אם לא תהיו שוטים אראה לכם עוד יותר טוב!״ וזה הוא - ״שמיני עצרת״, ואסמכתא לכך ניתן לראות ממה שכתוב בתורה (שמות יג. כ) ״ויסעו מסוכות ויחנו באיתם״ - אחרי שנוסעים מסוכות, חונים ב״איתם״, שרומז ל״אז איתם ונקיתי מפשע רב כנ״ל. (הרה״ק רבי מנחם מנדל מוארקא זי״ע) ביציאת האדם מביתו ליישב בסוכה, עליו לכוון שאם נתחייב חובת גלות יחשב לו כאילו גלה מביתו, והלא "גלות מכפרת עוון". רמז לכך, מצא הרב אורח מישור זצ"ל, כי סופי תיבות של "תשבו שבעת ימים כל אזרח", הם: "תמחול." בראש השנה אנו אומרים "תכלה שנה וקללותיה תחל שנה וברכותיה" רבותינו נוהגים היו לתבל התפוח בדבש, וכל זה להורות בכניסתה של השנה החדשה את המתיקות והתקווה שבנו בהכנסותינו לשנה החדשה. הרה"ק הדברי בינה מביאלא זי"ע נהג לומר במוצאי שמחת תורה. ריבונו של עולם "משיב הרוח ומוריד הגשם", אחר כל העבודה הנעלה של חודש אלול, ימי הסליחות, ר"ה, עשי"ת יוכ"פ, ערב חג הסוכות, וסוכות חוה"מ ושמיני עצרת ושמחת תורה, הננו מבקשים ממך, "משיב הרוח" קח בעבורך את כל הרוחניות של עבודה זו, שנעשתה בעבורך, ו"מוריד הגשם" ותשפיע על עמך ישראל, גשמיות פרנסה ברווח וכל טוב סלה. ישנם שני פסוקים המדברים על ערכה של התורה, פסוק אחד "יקרה היא מפנינים" וגו', ופסוק שני "הנחמדים מזהב ומפז רב" וגו', צריך להבין מהן ב' הבחינות "פנינים" ו"זהב" שלהם נמשלה התורה. לפנינה יש מעלה דווקא כאשר היא שלימה, אך הזהב מעלתו גם כאשר הוא גרגירים קטנים. כן הוא בתורה, יש מעלה כאשר היא בשלמות, בסיום מסכת שלימה - כמעלת הפנינה, אך מאידך, יש בה מעלה בכל גרגיר וגרגיר - כמעלת הזהב. הסיום האחרון (ישראל לביא) סיפר הרה"צ רבי צבי מאיר זילברברג שליט"א: בני המשפחות וחבריהם של ר' משה ג. ורעייתו, הכירו היטב את הזוג הצעיר, שמזמן כבר לא צעיר. הם נחשבו אהובים ואהודים גם אצל כל מכיריהם וחבריהם, ואולי לכן סאת יגונם כה הכאיבה לכל כך הרבה אנשים. כבר יותר מעשור חלף מאז באו בברית הנישואין, ועדיין לא זכו להיפקד, טרם נשמע קול פעיות תינוק רך בביתם. בני המשפחה המורחבת הרבו להזכיר את שמות בני הזוג בתפילה, גם הזוג לא פסק מלפעול בעניין, כשלכל אורך תקופת ההמתנה הממושכת עומד לצידם עסקן רפואי בכיר ומוכר. התרוצץ עימם ברחבי הגלובוס, פתח בפניהם שערים במרפאות ייחודיות, והיה מעורה בכל הפרטים הגדולים והקטנים כדי להחיש את הישועה. אך השנים חולפות עוברות, וישועה אין. ואז הגיע יום דרמטי במיוחד. היה זה תקופה לאחר ששבו מחו"ל, ממסע מתיש בו נערך מאמץ מורכב בתקווה להגיע לישועה המיוחלת. באותו יום הגיעו התוצאות, והעסקן המטפל נחרד לגלות כי גם הפעם – למרות ההשקעה האדירה – העניין הסתיים בכישלון מהדהד, כואב וצורב. בפנים נפולות התקשר העסקן לר' משה לבשרו בבשורה הקשה. הוא התחיל בדברי עידוד ותמיכה, אך נאלץ לומר את העובדות ללא כחל ושרק: "ר' משה, אני נורא מצטער להודיע שזהו זה. עשינו את כל מה שאפשר, הפכנו את כל העולם. דיברתי עם הרופא לנוכח התוצאות, והוא פסק את פסוקו ואמר שאין סיכוי, אין סיכוי בעולם!"... העסקן הניח לר' משה לעכל את הבשורה הקשה, והבטיח להתקשר שוב בעוד כמה ימים. אך למרבה הפתעתו, כבר למחרת התקשר אליו ר' משה בנושא אחר לחלוטין, כשהוא מזמינו לסעודת 'סיום מסכת' שהוא עורך בעוד כשבוע. "מאד חשוב לי שתבוא", אמר ר' משה בשיחת הטלפון, "התיידדנו כבר, אנחנו מכירים היטב זה את זה. אני מזמין את כל בני המשפחה, ואתה – כאח לי ממש!" ועל אף שאין עתותיו בידיו, הזדרז העסקן למעמד הסיום בביתו של ר' משה. כמוהו כל יתר בני המשפחה, התכנסו בערב הסיום בביתו של ר' משה, בלי לדעת על מה הסיום ועל שום מה נערכת המסיבה... ואז, אחרי המנה הראשונה, ביקשו כל האורחים לשמוע את הסיום. "איזו מסכת אתה מסיים?" – שאלו האחים והגיסים. ר' משה מילא פיו מים, וניגש לעסקן המלווה אותם מזה שנים, גחן אליו ולחש באוזנו: "אני מבקש שתקום ותספר את הקביעה הרפואית הנחרצת ששמעת בענייני אך לפני שבוע, מול כל הקהל!" העסקן נאלם ונדהם. "מה???!" – כמעט שאג בתמיהה, "אתה מבקש שאני אקום עכשיו ואספר על הסיכוי האחרון לישועתך שאבד ואיננו? באמת אתה מצפה שאצטט מילה במילה מה שנאמר לי בעניינך?!" "אכן כן!" – שב ר' משה על הקביעה. ולחץ על העסקן בהתרגשות. "כולנו יודעים את סאת יגונו של ר' משה ורעייתו, נוכח המתנתם הארוכה לישועה. ר' משה ביקש ממני לספר לכם, כי לפני כשבוע חזרו התוצאות ממהלך מאוד מורכב ומסובך שערכנו בחו"ל, והתוצאות היו..." היה ניתן לחתוך את המתח בסכין, למשש אותו בידיים. כל הנוכחים ישבו פעורי פה, איש מהם לא חשב שהנושא ייפתח כאן ועכשיו על שולחן הסעודה בקול גדול. הם היטו אוזניהם ושמעו את העסקן מצטט מילה במילה, כשכאב עצור זועק מכל מילה: "לדברי המומחים, אין מנוס מלקבוע בצער שאבד הסיכוי האחרון". דממה מרטיטה השתררה. איש לא דיבר, איש לא ההין לפצות את פיו. את הדממה שיסע ר' משה בעצמו, כשקם והכריז בהתרגשות, כשדמעות נוצצות זולגות מעיניו: "ובכן, רבותי, לנוכח הדברים הללו אני עורך סיום הלילה. סיום על מסכת ההשתדלות. סליקא לך מסכת השתדלות! במעמד זה הריני מודיע כי סיימתי עם כל ההשתדלויות האפשריות, אלו לאהניבו פירות. מרגע זה – אני רק בידי בורא עולם! עד עתה עסקתי בהשתדלות, בהתרוצצות חוצת גבולות. עכשיו, במעמד זה, אני מסיים את מסכת ההשתדלות, ואני מפקיד את התיק שלנו בידו הגדולה והרחומה של אבא שבשמים!" הוא סיים את דבריו הקצרים, ויצא להגיש את המנה העיקרית. כל הנוכחים היו המומים ומופתעים, דבריו שיתקו אותם ממש. את המבוכה וחוסר האונים פתר ר' משה די בקלות, בהגישו בשר ועופות בשמחה ובטוב לבב, כי סעודת סיום היא זו... סעודת הסיום הסתיימה, כל הנוכחים התפזרו בתחושות מעורבות של הלם, הערכה ורחמים שלובים זה בזה. ולא חלפו אלא 11 חודשים, בדיוק!!! – עד ששב והזמינם ר' משה לעוד סעודה. הפעם, למרבה השמחה, היתה זו סעודת ברית מילה לבנו בכורו, שנולד בשעה טובה ללא כל הש־ תדלות חיצונית, ללא כל עזרה, ללא כל מאמץ! כשנסתיימה מסכת ההשתדלות – התאזרו ר' משה ורעייתו רק בבטחון ואמונה בה', וזכו לראות את ניסיו ונפלאותיו לנגד עיניהם! סיפור זה, אותו סיפר הרה"צ רבי צבי מאיר זילברברג שליט"א, נועד לגלות לנו כי כל מה שנוצר כאן בעולם, כל הישג שאנו מגיעים אליו וכל ישועה שאנו זוכים בה – הכל מידיו של בורא עולם, הכל ממנו יתברך. אנו משתדלים בכל מה שאנו עושים – יען כי זהו הציווי שהוטל עלינו, אך אנו לרגע לא חושבים שזה מה שמביא לנו את הישועה, אלא רק בורא עולם בלבד! ככל שנדע זאת בבהירות ובאופן מוחלט, ככל שנדע לשים את הגבול להשתדלות שלנו ולהשקיע הרבה יותר במי שבאמת נותן לנו את ההצלחה – כך נזכה באמת שהקדוש ברוך הוא, ישפיע עלינו מטובו ויעטרנו בשפע טובה וברכה!. חסד II(חיים ולדר( מדובר בסיפור על חסד ונדיבות. יש בו מימד גדול של קידוש שם שמים בידי יהודי חרדי. אני עובדת במקום עבודה ממשלתי שיש בו עובדים רבים שאינם דתיים אחת מהעובדות הלא דתיות שלא מכירה מקרוב את היהדות החרדית, ודעותיה עד כה היו בהתאם, הגיעה יום אחד עם סיפור מעניין: " ישבנו עם כמה מכרים, ולפתע העלה אחד הנוכחים, פרופסור לרפואה, שרעייתו גימלאית מהאוניברסיטה העברית, את השאלה הבאה: נניח שאתם נמצאים בשווייץ או בלונדון, בסוכנות להשכרת רכב, ולפתע מסתובב אליכם זה שלפניכם בתור ומספר לכם ששכח את כרטיס האשראי שלו, האם הייתם מסכימים "לגהץ" בשבילו את הכרטיס שלכם כביטחון, תוך הבטחה, שבתוך יממה הכרטיס שלו יגיע והוא יעביר אותו? כולנו ללא יוצא מן הכלל ענינו, שבשום פנים ואופן לא היינו עושים זאת למי שאיננו מכירים, בטח לא בארץ זרה, ואחד מאיתנו הוסיף, שהוא לא היה עושה זאת גם לאח שלו. באופן כללי היתה הסכמה, שזהו מעשה שאף אחד מאיתנו לא היה עושה. “ ואז הם מספרים " נחתנו בשעה אחת עשרה ושלושים, בנמל התעופה של ציריך, והיסענו את עגלת המטען ועליה מזוודותינו אל משרד החברה להשכרת רכב. מול הדלפק כבר עמדו מספר נוסעים, וממש לפנינו עמד יהודי חרדי גבה קומה, לבוש במעיל שחור ארוך, לראשו כיפה שחורה גדולה, וזקן מעטר את פניו. כשהגיע תורו, הוא ניגש אל הדלפק ושמענו אותו מדבר עם הפקיד ביידיש, שתובלה פה ושם באיזושהי מילה דומה לגרמנית. למרות זאת, הפקיד הצליח להבין אותו, ותוך זמן קצר הוא קיבל את הרכב. הפקיד לקח מאתנו את רישיון הנהיגה ואת ניירות ההשכרה של הרכב, שהעידו כי התמורה עבורו שולמה כבר בארץ הוא הקליד את כל הפרטים במחשב, ואז ביקש מאתנו כערבות כרטיס אשראי. עוד בנתב"ג גיליתי ששכחתי את כרטיס האשראי שלנו בבית, אך מצאנו פתרון, והכרטיס עמד להגיע אלינו בטיסת הערב, עם מכרים שעמדו להצטרף אלינו. "הכרטיס אינו איתנו," אמרתי לפקיד. "חברינו יביאו לנו אותו רק בערב. האם תוכל לתת לנו את הרכב ולקבל מהם את הכרטיס כשיגיעו"? "לא, בשום אופן לא", אמר הפקיד. "בלי כרטיס האשראי לא אוכל לעשות שום פעולה. "עד שהחברים שלנו יגיעו", זה אומר, שהיינו צריכים להמתין בשדה התעופה למעלה מעשר שעות, לנסוע אחר כך שעתיים נוספות ליעדנו בחבל אלזס בצרפת, ואז לא היינו יכולים לקבל את החדרים, במלון הקטן שבו הזמנו, הקבלה פועלת רק עד שמונה בערב. הבעיה נראתה כחסרת פתרון. הבנו שאנחנו הולכים להיתקע למשך יממה ללא אפשרות להגיע ליעדנו ואפילו לשכור מלון. אנחנו במקום זר ומנוכר ואין לנו שום סיכוי לצאת מן התסבוכת. אלא אם כן, נבקש עזרה מהיהודי החרדי שעמד לפנינו בתור. " אולם אני החלטתי לנסות", סיפר בן שיחנו. רצתי כאחוז אמוק אחרי האיש החרדי, שכבר צעד לכיוון חניון המכוניות להשכרה". "יש לנו בעיה", "אני מבקש מראש סליחה על בקשתי החריגה, אולי תוכל לעזור לנו. השארתי את כרטיס האשראי שלי בבית, והוא יגיע לציריך עם חברינו רק בעשר בערב, ואנחנו לא יכולים לקבל עכשיו את הרכב. האם תוכל לתת לפקיד את הכרטיס שלך"? ראובן, סב על עקביו, וחזר אתי אל הדלפק. הוא דיבר עם הפקיד ושמע ממנו את הבעיה. הבנו שהוא מנסה לשכנע אותו לתת לנו את הרכב ללא כרטיס אשראי, אך גם בידו הדבר לא צלח. "אני אמשיך עם הקליינטים האחרים עד שתפתרו את הבעיה", אמר לנו הפקיד. "פעמיים בשנה אני שוכר מהם רכב, והם מכירים אותי, אבל הם לא מוכנים לפעול לפנים משורת הדין. הפקיד דווקא אדיב ומבין את הסיטואציה, אבל הוא לא יסטה מן הנוהל", סיכם ראובן. " אנחנו מבקשים ממך עזרה בכל לשון של בקשה. אם תהיה מוכן להפקיד אצלם את הכרטיס שלך כערבות, אנחנו נישא כמובן בכל ההוצאות שייגרמו לך, אם יהיו כאלה". ניכר היה בראובן שהוא נקרע בין רצונו לבין זהירותו הטבעית. " תראו, אמר, "פעם עשיתי טובה כזאת לידיד שלי, ובסופו של דבר הכרטיס שלי חוייב, ועד היום לא קבלתי את הכסף בחזרה". "אנחנו מצטערים לשמוע", אמרתי לו, "אבל זה לא המקרה שלנו. אנחנו נשלם לך כל הוצאה שתיגרם לך בגין הערבות הזאת, עד הפרוטה האחרונה" . במה אתם עוסקים"? שאל. אני גמלאית של האוניברסיטה העברית, ובעלי הוא גמלאי של משרד החינוך", אמרה רעייתי. "כרטיס הביקור שלי", הושטתי לו את הכרטיס, ועליו תוארי האקדמי. "אתה רופא" ? "לא", עניתי. "זהו תואר דוקטור בפילוסופיה. פילוסופיה הודית". ראובן בחן ארוכות את הכרטיס, ואחר כך אותנו, וראינו בפנים ובשפת הגוף, את ההתלבטות שלו. הוא בירר אצל הפקיד, מהו הנזק המרבי שעלול להיגרם לו במקרה של גניבת הרכב או הרס טוטאלי שלו, והתברר שמדובר בשבע מאות וחמישים אירו השתתפות עצמית, שזהו סכום לא מבוטל. "לו אני במקומו, מה הייתי עושה"? חשבתי, "ביני לבין עצמי". ראובן לבסוף קיבל החלטה: "אני אקח מכם את כל הפרטים – כתובת, טלפון, ופקס – ואתן את כרטיס האשראי שלי", אמר בעיניים מאירות, שופעות טוב לב. "הנה תצלומי הדרכונים שלנו, ואתה כבר מקבל את כל יתר הפרטים, ואין לנו מילים להודות לך", אמרנו לו. חזרנו אל הפקיד. עיניו התעגלו בהפתעה. הוא שאל שוב ושוב את ראובן, אם הוא בטוח במה שהוא עושה, וענה שכן. הוא החל לסדר לנו את הרכב באמרו, שכל שנותיו לא נתקל במקרה כזה ושזה ממש מרגש אותו . וכאן אמר משפט מעניין: "רק אצל יהודים אורתודוכסים )דתיים( יכול לקרות דבר כזה". והמשפט הזה ריגש אותנו מאד, כי בכל חיינו שום סיטואציה לא חיברה אותנו לחרדים, כמו שהמילים של הפקיד הזה חיברו. פתאום הבנו את הלקח של הערבות ההדדית, שהעם היהודי מצטיין בו כל כך, ונוכחנו לדעת, שבכל זאת המחבר בינינו, הוא הרבה יותר ממה שחשבנו. העניין סודר, ובעוד הפקיד משלים את הטיפול, אנחנו לקחנו מראובן את הפרטים שלו. התברר שהוא מתגורר בבני ברק וקשור לארגון "חיים לילד" הדואג לילדים חולים בסיסטיק פיברוזיס. במסגרת פעילותו בארגון, הוא בא לשווייץ לעתים קרובות, על מנת לארגן לילדים את נסיעות המרפא להרי האלפים. "האם נוכל להעביר את ההתחייבות על שמנו, כשנחזיר את הרכב בעוד שמונה ימים"? שאלתי את הפקיד. "כן, וגם תוכלו לעשות זאת קודם, בכל תחנת השכרה שלנו, ברגע שיהיה בידכם כרטיס האשראי שלכם", אמר. מיהרנו לבשר לראובן שכבר למחרת נוכל לשחררו מן המחויבות, בעיירה קולמאר שבאלזס. " ברגע שקיבלתי את ההחלטה, אני שלם עמה, ואני סומך עליכם שגם אם לא תצליחו בזה מחר, ואם יהיו הוצאות שייגבו מן הכרטיס שלי, תחזירו לי אותן". "אתה צדיק אמיתי", אמרנו לו, נפעמים מגילוי טוב הלב, האמון והמחויבות העמוקה לעזרה הדדית. "אינני צדיק", אמר, "זה פשוט חסד, עזרה אנושית, שכל יהודי מצווה עליה מהתורה". הדברים לא הסתדרו כמצופה. למחרת בצרפת היו קשיים מנהליים, ולא יכולנו להחליף את ההתחייבות שלו בשלנו. הודענו על כך לראובן, והוא אמר לנו בזו הלשון: "זה בסדר גמור מצדי, ואנא תרגישו בנוח. אני רגוע ואם תחליפו את כרטיסי בכרטיסכם בסיום השכירות, אזי, אם יגיעו דו"חות, הם יגיעו אליכם. נסיעה בטוחה, תיהנו ותחזרו לשלום". ביום ו', קיבלנו ממנו מסר ידידותי נוסף, בצירוף ברכת שבת שלום. גם כשהגענו בחזרה לציריך, לא יכולנו לשחרר את כרטיסו של ראובן, ולהחליף את התחייבותו בשלנו. לאוטו לא נגרמו נזקים, ולא נאלצנו לשלם כל סכום נוסף, והפקיד הנוקשה התעקש שבמקרה כזה, אין אפשרות לעשות דבר באשר לכרטיס האשראי. הודענו גם על כך לראובן, ושוב הגיעה תגובתו הרגועה והמרגיעה: "בסדר גמור. אשמח אם תשלחו לי את פרטי הרכב, כדי שאם בכל זאת יגיע משהו במהלך החדשים הקרובים, אדע למי לשייך את זה. מקווה שנהניתם כאן ומאחל לכם כל טוב ובריאות". ייתכן שמבחינתו היה הכל "בסדר גמור", והייתה זאת מחווה פשוטה של עזרה הדדית, אך אנחנו משוכנעים שהתמזל מזלנו לפגוש צדיק נסתר, אחד מל"ו. זה הסיפור שסופר באותו ערב על ידי בני הזוג באוזני חבריהם, שכולם נושאי משרות רמות בשירות הציבורי, ואין לתאר כמה קידוש ד' הוא עשה. רבים דיברו על כך שבעקבות סיפור זה, שינו את דעותיהם כלפי הציבור החרדי והיו שאף התעניינו ביהדות. הדברים אף הועלו על ידי בני הזוג בתקשורת האלקטרונית וזכו לתגובות חמות מהציבור . הלוואי והיו יודעים כמה מעשי חסד כאלה מתרחשים בציבור שומרי התורה והמצוות, דבר יום ביומו.
אחד האדמו''רים מבאר את הפסוק : ''ושמחת בחגך והיית אך שמח" בדרך מיוחדת – אם תמעיט את עצמך )המילה אך באה למעט( ממילא תהיה שמח... אתרג ר"ת אל תביאני רגל גאווה לכן לא ייתכן שאתרוג כשר יביא את האדם לידי גאווה. אתרוג ולב – דבר אחד הם. כשהלב מרגיש באתרוג, אות וסימן הוא שזה האתרוג האמתי." בדרך מליצה : יש החושבים שחוה"מ נעשה בשביל לצאת לביקורים אל הקרובים ואח"כ הקרובים רוצים להחזיר הביקור ונגרם לכך שבמקום לשב וללמוד בסוכה כמו שהיה באמת כוונת התורה שישבו ויתבוננו במצוות ה' מחפשים איך לבלות את ימי חוה"מ ונגרם ביטול תורה מרובה ,ולכן רמזה תורה בסוכות תשבו כל השבעת ימים ולא תסובבו את העיר ללכת לביקורים ואז תגרמו לזה שכל האזרח בישראל ג"כ יישב וילמד בסוכה ולא יצטרך להחזיר הביקור ויהיה נחת רוח למעלה ולמטה. זהירּות מּפֵניַ הְּפגיעה בזולת ('איש לרעהו') להלן סיפור מופלא, המעובד מתוך 'איש לרעהו' ויש בו כדי ללמדנו עד כמה עלינו להיזהר לבל נפגע בזולת, שכן מעבר לעובדה שפגענו באחר, מידה כנגד מידה לא בטלה מן העולם ואנו עלולים לשלם בגין מעשינו 'מחיר כבד'. מספר הרב י. וינברג: השתתפתי פעם בחתונה בחו"ל. תוך כדי שאני מתארגן לצאת, פונה אליי יהודי, וביקש להצטרף אלי כטרמפיסט. הסכמתי בשמחה. במהלך הנסיעה סיפר: בשעתו, לפני שהתחתן, היה בחור מבוגר. באחד הימים הרגיש כאבים חזקים בחזה. הוא ניגש בדחיפות להיבדק, ולאחר מספר בדיקות המסקנה הייתה, שצריך לנתח בדחיפות. מאחר וחשש מהניתוח, בצר לו ניגש אל אחד מחשובי מרביצי התורה והיראה ושאל: "מה עלי לתקן?". הרב ענה שאין לו רוח-הקודש והוא גם לא יודע לעשות מופתים- "אבל אם יש משהו, שהייתי חושש לגביו זה בכיוון של בין אדם לחבירו". הלה החל לשחזר את מאורעות חייו. מי היה עלול להיפגע ממנו? הוא נזכר ביהודי אחד, שהיה קשור לצוות הישיבה. הוא פתח ב'מבצע חיפושים'. על אף שמדובר בימים בהם הקושי לאתר מישהו היה גדול שבעתיים מבימים אלו. אבל המאמץ השתלם. הוא השיג את מספר הטלפון והתקשר. רק החל לדבר - והלה ידע בדיוק על מה מדובר. זה היווה עבורו סימן, שבשעתו הוא אכן נעלב ממנו חזק. הוא ביקש לבקר אצלו והלה הסכים. תוך כדי נסיעה בדרך אליו, הוא מבחין ברחוב באדם, שמזכיר לו דמות של חבר חדר בישיבה לפני שנים רבות. בתחילה שאל את עצמו, אם מדובר באותו אדם - אבל לא. אולם ידיעה זו לא היה בכוחה 'לשלוף את החץ', שננעץ לו בלב. הוא נזכר, כיצד פגע והשפיל אותו - ולמעשה לא זכר זאת ב'איתור הנפגעים' ממנו. בינתיים הגיע לביתו של ה'נפגע הראשון', הוא אירח אותו יפה, מחל וסלח בלב שלם. "האם אני צריך לטרוח לאתר את הנפגע השני?" פנה ושאל את המרביץ-תורה. "זה כמו למצוא מחט בערימת שחת!"- " כן. זה רעיון טוב" הוא עודד אותו. המשימה הבאה הייתה קשה יותר. מדובר גם בשם פרטי וגם בשם משפחה נפוצים ביותר. וכן הוא גם התחתן מזמן. הוא ניסה דרך משרד הישיבה, אך התיעוד החלקי שבידם לא קירב אותו למטרה. הוא בדק אצל כמה חברים - אולם כל החיפושים לא העלו דבר. באותה תקופה התקשר חבר להזמין אותו לאכול אצלו סעודת ליל-שבת. והוא הסכים. כשנכנס לביתו, אומר לו החבר: "תנחש מי התקשר אלי?" ונקב בשם הנפגע השני אותו הוא מנסה לאתר זמן רב. "הוא מנסה לארגן מפגש בוגרים קטן". "ומה אמרת לו? האם ניסיתם 'להרים' פרויקט לצורך מפגש?"- "ממש לא. אמרתי לו שלא נראה שיצא מזה משהו ובזה בעצם הסתיימה השיחה ". הוא שאל בתמימות מעושה: "איפה הוא גר היום?". החבר נקב בשם מקום נידח. הוא הבין, שכדי להגיע למקום, יהיה עליו להיטלטל בדרכים כהוגן, וגם אז לך תמצא אותו שם! עד מהרה התארגן לצאת לדרך הארוכה. הוא הגיע למקום הנידח ועמד שם באמצע הרחוב לבד. אין נפש חיה בכל האופק. "טוב, עכשיו שעת צהריים ואנשים עדיין נמצאים בעבודה", חשב. הוא התחיל לצעוד בלי מטרה מוגדרת, עד שזיהה מבנה של בית-כנסת. "אין לי מה להפסיד. אקבע כאן את מקומי לשעות הבאות. לפנות ערב, כשיגיעו אנשים למנחה-מעריב, אולי יחוס אולי ירחם", חשב לעצמו.. כשהוא נכנס לבית-הכנסת, כמעט פרחה נשמתו. בית הכנסת היה ריק. שומם. אבל בפינה אחת ישב מישהו. הבחור שנפגע! הוא הצטמרר. רק לפני עשרים שניות היה סקפטי לגבי האפשרות למצוא אותו, והנה הוא מולו בגודל טבעי. הוא הרגיש, שיש לו סייעתא- דשמיא ושהקב"ה שמח עם מה שהוא עושה. הוא ניגש אליו: "שלום עליכם! זוכר אותי מהישיבה?" הוא השיב בחיוב. הם דיברו שיחה סתמית, תוך כדי שהוא חותר ומגשש לכיוון המטרה לשמה הגיע. תוך כדי כך מתברר לו, שהמציאות הרבה יותר גרועה ממה שחשב. בהתנהגותו הוא פער אצל הבחור שנפגע פצע שבמשך שבע-עשרה שנה! 'שתת דם'. בסופו של דבר העיז לבקש מחילה. הבחור שנפגע השיב בכנות: "אני לא יכול. לא מצליח. לא רוצה להיות שקרן ולומר לך, שסלחתי, כי זה עדיין כואב לי. אבל אני מעריך את הצעד שעשית. תן לי זמן לעבוד על עצמי". חלפו מספר שבועות של שקט ומתח. בסוף הבחור שנפגע התקשר ובישר: 'סלחתי!'. סיים הלה את סיפורו: "אז אתה רואה אותי ב"ה בריא ושלם ונשוי. למה סיפרתי לך את זה? כדי שתפרסם לאנשים בעלון שלך ('איש לרעהו') שכדאי מאוד להיזהר לא לפגוע בזולת. אני פגעתי ואינני מאחל לאף אחד לעבור את מה שעברתי!".
"אהב כסף לא ישבע כסף" [קהלת ה', ט'] מדוע בחר שלמה להמשיל את העניין בכסף דווקא ולא בזהב, אלא – אותיות זהב יורדות, ז (7 (ה (5 (ב (2 ( ואילו "כסף" עולות, כ' [20 [ס' [60 [ף' [80 .[אהב כסף – הרוצה להוסיף ולעלות, ואינו מסתפק במה שחננו הבורא, תמיד יחסר יותר משהוסיף. הגיע לעשרים, יחסרו לו ששים, הגיע לשישים יחסרו לו שמונים, וכן לעולם יחסר לו יותר ויותר, אף פעם לא יזכה ל"שביעה, תמיד ירעב ויחסר. עוד.. עוד.. = גימט' כסף = []160 . בכל דבר העדף את החדש, מלבד חברים, שם העדף את הישן. דברי תורה כמטר הם. כשם שאין ניכרת השפעתו של המטר בעת ירידתו, אלא רק לאחר זמן, כך פעולת הלימוד בהשפעתה, אינה ניכרת מיד, אלא לאחר זמן. [מדרש שמחה] האדם הבוטח בד' חייו חיי אושר ורוגע הם, הוא אינו דואג כלל ביודעו כי מונחה הוא ע"י בורא העולם אביו אוהבו הסולל לפניו את הדרך הטובה ביותר, ואינו מוגבל כלל ביכולתו לעזור ולסייע לו. כמה מאושר הוא האדם החי באמונה כה חזקה, וכמה אהבת ד' גודשת את ליבו בכל רגע, על כל הטוב אותו מעניק לו ד' השומר ומגונן עליו מכל פגע ומכל תקלה. בדיקה חוזרת (ישראל לביא)
סיפר הרה"ג רבי שמואל ברוך גנוט שליט"א: השבוע פג־שתי אברך תלמיד חכם שגר לא רחוק מביתי. אני מכיר אותו ואת משפחתו מילדותי, כיון שיש לשנינו קרובים משותפים. כך שאני מכיר באופן אישי את כל פרטי האנשים עליהם נסוב הסיפור הבא, אותו סיפר לי האברך. וכך הוא סיפר:
"אני עושה שימוש-חכמים אצל הגר"א נבנצל שליט"א, רב העיר העתיקה. לאחר השהות אצל הגר"א שליט"א, הלכתי להתפלל בכותל המערבי. להפתעתי, פגשתי את אחי עומד ומתפלל בהתרגשות גדולה. 'מה אתה עושה פה? מה קרה?' שאלתי, ואחי סיפר: 'בתי נפגשה עם בחור מצוין מספר פגישות כנהוג, אני ישבתי עם ההורים לדבר על ענייני הממון, כספי הדירה והוצאות החתונה, הכל נראה מצוין, היינו קרובים לסגירת השידוך, ואז נזכרנו שלא בדקנו התאמה גנטית. התקשרנו לברר עם נתוני בתי והבחור והתוצאה היתה חד משמעית. לא להשתדך יחד בשום פנים ואופן. הדבר יביא לבעיות גנטיות חמורות ביותר ויש חשש גדול מאד שחלק מילדיהם שיוולדו בעתיד, יהיו חולים במחלה תורשתית. לכן הגעתי להתפלל בכותל המ־ערבי, להעתיר בדמעות לסייעתא דשמיא', סיפר לי אחי".
"חלף שבוע והזוג והתארס, בשעה טובה ומוצלחת"... ממשיך האברך ומספר לי: "נדהמתי וביקשתי מאחי שיספר לי מה קרה בהמשך, ואחי סיפר: 'הבחור פנה להרב חנניה צ'ולק עם תוצאות הבדיקות והרב צ'ולק פסק בנחרצות שלא להמשיך את השידוך בשום אופן. הרב צ'ולק הפנה אותו לגנטיקאי בתל אביב, שהודיע שהשידוך לא מתאים.
בצר לו פנה הבחור לרשכבה"ג מרן שר התורה הגר"ח קניבסקי שליט"א ושטח את פרטי המקרה. מרן שליט"א אמר: 'תעשו בדיקה חוזרת'. נכדו של מרן שליט"א, שעמד לידו, הגיב: 'סבא, זאת בדיקת מחשב שאי אפשר לטעות בה'. "ומרן שליט"א פסק שוב: 'תעשו בדיקה חוזרת'. הבחור פנה לעשות כהוראת מרן, והוסבר לו שאין מושג של טעויות בבדיקות אלו, המבוצעות במעבדות באיכות הגבוהה ביותר, המוסמכות על ידי הרשות להסמכת מעבדות ומשרד הבריאות. המעבדות עוברות ביקורות קבועות ועומדות בסטנדרטים גבוהים ביותר. אך הבחור התעקש, אמר שכך הורה לו מרן שליט"א ושהוא מוכן לשלם על הבדיקה כמה שיידרש. הם בדקו שוב והיו בהלם מוחלט. 'אין לזה שום הסבר, אך התוצאות החדשות מוכיחות שאתם יכולים להשתדך ללא שום חשש'.
בליל כל נדרי, בבית מדרשו של האדמו"ר מבעלז עלה ר' שלום על הבימה והכריז: במסכת שבת פרק ב' נאמר: "שלשה דברים צריך אדם לומר בתוך ביתו ערב שבת עם חשיכה, עישרתם, עירבתם, הדליקו את הנר". ויש לפרש את מאמר חז"ל כך: "ערב שבת עם חשיכה"- הכוונה לערב יום הכיפורים בעת הערב שמש, זוהי השעה האחרונה בה יכול היהודי לשוב בתשובה לפני הקב"ה, ובזמן הזה עליו לזכור שלשה דברים: עישרתם - כבר חלפו עשרת ימי תשובה. עירבתם - כבר העריב היום הקדוש והנורא. הדליקו את הנר - כבר דולקים הנרות לכבוד היום הגדול. עד מתי אנו דוחים את עשיית התשובה?! אם לא עכשיו, אימתי!... בסיום ההבדלה מברכים איש את רעהו בברכות שנה טובה ומבורכת, תזכו לשנים רבות נעימות וטובות, ומפייסים איש את חברו, כדי להיות נקיים מהשם ומישראל, גם כיוון שאנחנו טהורים וקדושים ודומים למלאכים יכולה הברכה לפעול, כיוון שיש כלי נותן וגם כלי מקבל ברכה. וגם יבוא לביתו בפנים מאירות ושמחות ויברך כל אחד מבני ביתו בכל הברכות. בפוסקים נאמר (ראה אור זרוע ח"ב סוף הל' ט' באב) כי ראוי להוריד לפני התיבה מלמד תינוקות שמעמיד תלמידים יר"ש , כי כך התפלל אליהו הנביא בהר הכרמל )עי' ירושלמי תענית פ"ב ה"ח( 'עֲנֵנִי ה' עֲנֵנִי – ענני בזכותי, ענני בזכות תלמידַי'. הגאון רבי איצל'ה בלזר היה אומר: "ביום כיפורים יש ים של רחמים, אך צריך להזכר שלא לטבוע בים חלילה!" אשראי וטוב לי (השגחה פרטית, עלון 23) בכל יום רביעי אני נוהג לערוך את הקניה השבועית לביתי בחנות 'אושר עד', הסמוכה לקניון רב שפע בירושלים. סיימתי את הקניה בשעה מאוחרת . השעה כבר הייתה עשרים וחמש דקות לפני שתים עשרה בלילה, וכאשר סיימתי את החשבון סוף סוסוף התקדמה מאחורי גברת אחת שציפתה אף היא לעריכת חשבון. " אני מתנצל", אמר הקופאי לכיוון הגברת, "אך לא אוכל לערוך לך חשבון. אם אתעכב כאן אפסיד את האוטובוס למקום מגורי בהר חומה ". האישה כעסה, "איך יתכן שאומרים ללקוח לעבור תור? אני מחכה כבר הרבה זמן. שאר העמדות תפוסות, ועכשיו עלי לחכות מחדש. לא יתכן" . "ומה אעשה אם אפסיד את האוטובוס?" שאל הקופאי, לחוץ גם הוא. באותו רגע נחלצתי לעזרתם. "תעשה לה חשבון", אמרתי לקופאי. "יש לי כאן אוטו, ואני אחכה לך ואקח אותך לתחנה מרכזית". הוא הודה לי מעומק הלב, ואני יצאתי עם השקיות לכיוון האוטו, להעמיס הכל בתא המטען. כשסיימתי , התיישבתי על מושב הנהג וחיכיתי . וחיכיתי. חיכיתי עוד קצת והבחור אינו מופיע. מה קרה ? פתאום ראיתי אותו רץ, קראתי לו, והוא קלט אותי ואמר לי, רק רגע", ונכנס חזרה לשטח הצרכנייה. לא עוברת חצי דקה, והוא שוב לידי. פתחתי לו את דלת המכונית, והוא נכנס מתנשף. "סע". התנעתי והבחור, לא פחות ולא יותר, מגיש לי את כרטיס האשראי שלי. "שכחת את זה בקופה!" התרגשתי. בסך הכל רוצה לעשות טובה, ובאותו רגע אין לי מושג מכמה עוגמת נפש תציל אותי הטובה הזאת. אם לא הייתי מחכה לקופאי, הוא לא היה יכול להביא לי את הכרטיס, וזמן רב היה עובר עד שהייתי רואה אותו חזרה, אם בכלל. אף פעם לא מפסידים מלעשות טובה ליהודי.
האדם בכל ענייניו הגשמיים הוא רק כשליח הממלא שליחות ! האדם הבוחר לסמוך על עצמו, על כוחו ועוצם ידו, מניחים לו מן השמים לעמול בפרך, בנפשו יביא לחמו. ואם לא יעמול, ירעב ללחם. אבל ינסה נא לבחור במסלול הבטחון, ישנה את גישתו ויראה כיצד חייו יהיו קלים ונוחים ומאושרים לאין ערוך. העולם אומר שיש לשוב בתשובה בימי הסליחות. אנשי מעשה מקדימים לשוב בחודש אלול. ואני אומר שיש להתחיל בתשובה תיכף אחרי 'נעילה' של יום הכיפורים. (רבי ישראל מסלנט) מדה כנגד מדה II
להלן סיפור מופלא ביותר המעובד מתוך 'ווי העמודים 'ממנו ניתן ללמוד, כי מידה כנגד מידה לא בטלה מן העולם , וכי כל מה שהאדם עושה - למעשה לעצמו הוא עושה, ואין בורא עולם מקפח שכר בריה . סיפר הגאון רבי אברהם יונה שיינברג שליט"א ראש ישיבת 'נחלת שמואל': ילד יהודי נולד להורים במדינת ניו-ג'רז'י , ההורים שלחו אותו לבית ספר יהודי . מאחר שהיה הילד ברוך כישרונות, אחר הצהריים הוסיף להתקדם וללמוד חומש משניות וגמרא. הלימוד נעשה על ידי אברכים, שהגיעו לקדם את הילדים בתורה . ואכן הילד ב"ה גדל והתעלה בתורה ובמצוות, והיום הוא אחד האברכים החשובים במבצר התורה הגדול בארה"ב , בבית מדרש ליקווד . האברך נהג לעלות לקבר אביו בכל שנה ביום היארצייט כדי להתפלל על קברו, וכידוע שיום זה מסוגל לבנים להתפלל על קברי אבותיהם . גם באותה שנה כדרכו מדי שנה בשנה נסע האברך בצהריים לכיוון בית הקברות, כדי לפקוד את קבר אביו , אולם ביציאה מהעיר היה פקק גדול . נסיעה כזו אורכת בדרך כלל כעשרים דקות, אבך באותו היום בגלל הפקק עברו כשעתיים, ולא היה נראה, שמשהו עומד להשתנות . השקיעה התקרבה, והאברך עדיין עומד בפקק, הוא החליט להמתין עוד מספר דקות, ואם יראה, שהפקק לא משתחרר , הרי שאין כבר טעם לחכות והוא יסתובב ויסע חזרה לישיבה . עברו מספר דקות והפקק עומד בעינו, וגם כשהגיע צאת הכוכבים, עדיין מצא את עצמו עומד בפקק האין סופי . בלית ברירה סובב את ההגה, ופנה בחזרה לישיבה, תוך הרגשה של החמצה בלב, על שלא זכה השנה לפקוד את קבר אביו . לאחר כשבועיים בעודו נוסע ברכבו, חשב לעצמו: "הרי השנה לא פקדתי את קבר אבי, וכעת אני כבר בדרך, ואין פקקים, אולי אסע כעת לפקוד את הציון ."? וממחשבה למעשה, האברך סובב את ההגה ,ותוך כעשרים דקות הגיע לבית הקברות. כשהגיע סמוך לקבר אביו, ראה , כי עומדים שם כמה יהודים אמריקאים טיפוסיים, שחזותם מוכחת עליהם שהם ל"ע רחוקים משמירה על קלה כבחמורה . לידם עומד גוי כושי ענק ממדים וחופר קבר, ולידו נמצא ארון קבורה. הוא ניגש ושאל לפשר המחזה, והם סיפרו לו, שראש המשפחה נפטר, והם קוברים אותו, ולצורך זאת שכרו את הכושי, שהוא יטפל בקבורה , והם ישלמו לו על כך . רק המחשבה שגוי יקבור את היהודי עוררה חלחלה בקרבו , הוא פנה אליהם , ואמר להם: "אני מוכן להתנדב לעשות את כל הקבורה בידי. תשלמו לגוי, ואני כבר אטפל בקבורה ." הם הסכימו בחפץ לב והוסיפו ואמרו: "מה אכפת לנו, מי יטפל בקבורה, העיקר שלא אנחנו". גם הגוי שמח מאוד לקבל את הכסף ללא מאמץ וטרחה . וכך האברך הפשיל שרווליו, והמשיך בחפירת הקבר , ולבסוף , הוריד לקבר את היהודי, ואמר קדיש, ובזה הסתיים חלקו . הדבר היחיד, שהאברך ידע זה את שם הנפטר, ואת עיירתו , האברך מאז הסתקרן לדעת, מי הוא אותו יהודי, בפרט שגם הוא נולד בעיירה זו . כשחזר לביתו התקשר ליהודי, שהיה הגבאי של הקהילה , והוא הכיר את כל יהודי הקהילה, ובפרט שהיה לו גם קשר לכל ענייני הדת, ודאג להגברת התורה והקדושה בעיירה . לאחר דברי נימוסין, אמר האברך: "אני עדיין זוכר את פעולותיך הברוכות בעיירה , ואני מכיר לך טובה על כך. רציתי לשאול אותך - האם אתה מכיר יהודי בשם פלוני ."? תהה הגבאי: "מדוע אתה שואל עליו? מה הקשר שלך ליהודי הזה?". סיפר לו האברך על הנסיעה הלא צפויה לקברו של אביו, ושאותו יהודי נפטר ושהוא קבר אותו במו ידיו . שתיקה שררה מעבר לקו, ואז לאחר דקות ספורות אמר לו הגבאי: "בוודאי שאני מכיר אותו, מדובר ביהודי שבורא עולם חנן אותו בעושר רב. אך לצערי אותו עשיר תרם מכספו להרבה דברים שאינם בקדושה, אבל לא הייתה לו הזכות לתרום לדברים שבקדושה" ." באחד הימים באתי אליו, וביקשתי להתרימו לדבר מצווה , אך הוא סירב בהטעימו, שהוא כבר תרם רבות למשחק פלוני וכו', והסביר שהוא מרגיש 'חיבור' ושייכות לדברים אלה, ולכן הוא תורם לדבר זה, אבל אין לו חיבור לקהילה" ." יצאתי מביתו בפחי נפש, שכן חשבתי, שבכל זאת בתור אדם עשיר הוא יתרום לפחות סכום מסוים . לאחר מספר ימים פניתי אליו, ואמרתי לו' : אומנם לך אין חיבור לקהילה, אך לילדים יש לך חיבור . אולי תאמץ לך איזה ילד, ותשלם לו את האברך שיקדם אותו .'? לזה כבר הסכים ."כשגמר הגבאי את סיפורו, השתתק, ולא הצליח לגמור את המשפט, עד שלבסוף פלט בבכי: "אותו הילד שהוא תמך בו - היית אתה..."! ג' תשרי ה'תש"פ אין סיום אמיתי. זה רק המקום שבו אתה עוצר את הסיפור. אמר הצדיק מרוזין זי"ע שבשבת אחרונה של השנה יש כח לתקן את כל שבתות השנה דוגמת הרמת קצה המקל שמרים את המקל כולו. בחיי הרוח אין סוף שהוא אינו התחלה. היום הוא הדף החדש הראשון של ספר עם 365 עמודים. תתפלל שזה יהיה ספר טוב. בקנאו את קנאתי" II (ברכת דוד( סיפר הרב יוסף וליס שליט"א (מנכ"ל תנועת "ערכים"): היה זה באחד מצעדות המוות, בימי השואה האפלים. עשרות אלפי יהודים צעדו רגלית עשרות קילומטרים אל עבר מחנה דכאו. הם עשו את המסע בתנאים לא-אנושיים, מלווים במשמר כבד של נאצים וחיילים מקומיים. לאורך כל הדרך התעללו הנאצים בשבויים ששרדו את אימי המלחמה עד כה, ורצחו בהם ללא רחם. לעיתים נורו יחידים ולפעמים נרצחו קבוצות שלמות. רק מעטים הגיעו ליעד, ביניהם גם יהודה-אריה וליס, ששרד את אימי השואה ולאחר מכן זכה להקים משפחה. אוכל ומים לא היו להם. הגרמנים מנעו מהאסירים כל אפשרות להתעכב אפילו כדי לשתות מים. יום אחד, בעוברם מעל נחל, עלה רעיון שטני בס"ד 8 במוחם של מפקדי המסע: זה היה לאחר ימים ארוכים של הליכה מפרכת, ללא מזון ומים. יהודים רבים היו על סף עילפון מרוב צמא. הגרמנים החליטו כי זוהי השעה לאמוד את מידת יכולתם לעמוד בפני הצמא. הם פקדו על קבוצת אסירים, ווליס בתוכם, לרדת אל הנחל, אך אסרו עליהם לשתות מן המים. כאילו לא הגיעה ההתעללות לשיאה, נצטוו האסירים להיכנס למים עד ברכיהם, אך הם הוזהרו לבל יושיטו ידיהם אל המים. לא ניתן לתאר את עוצמת הסבל; גרונם של האסירים היה יבש מצמא, כל גופם זעק למעט מים, והנה לפניהם נחל ובו מים זכים! הם מרגישים את קרירות המים ברגליהם, אך האכזרים אוסרים עליהם להושיט יד ולהרוות את הצמא הצורב. מפקד, נאצי יהיר ואכזר עמד על הגשר, כיוון את רובהו לעבר האסירים וצרח: "כל מי שיושיט יד אל המים - יירה!" הוא לא הבטיח כי מי שלא ישתה מן המים יחיה... רבים לא יכלו לעמוד בצמא הנורא, ואולי העדיפו לשים קץ לסבלם. בזה אחר זה ניסו לקרב את המים אל פיהם - ונורו מיד. וליס היה היחיד )!( שהתגבר והצליח להימנע מלגעת בידיו במים. הוא נותר בחיים, אך האירוע הזוועתי נחקק בליבו וליווה אותו כל ימיו. המלחמה הסתיימה. האמריקאים ובעלי בריתם ניצחו, ועתה הגיעה העת להיפרע מן הפושעים. האמריקאים צדו רבים מפושעי המלחמה הנאציים, מהם מפקדים בכירים במיוחד. וליס שהה אז במינכן, וראה מודעות שפורסמו מטעם האמריקאים ובהן פנייה אל אסירי המחנות לבוא לזהות את הפושעים המבוקשים, כדי למצות עימם את הדין. בעוברו על רשימת שמות המפקדים הגרמניים, זיהה וליס את שמו של אותו מפקד אכזר, שירה מעל הגשר באסירים הצמאים. הוא פנה מיד והגיש עדות כנגדו. המשפט התנהל באולם מאולתר ליד מחנה מעצר. השופט היה קצין אמריקני. על ספסל הנאשמים ישב הפושע הנאצי, אותו מפקד אכזר. וליס החל להשמיע את עדותו ותיאר את זוועות אותו יום מר, שבו קיפדו את חייהם יהודים בדרך אכזרית כל כך בידיה של חיית אדם זו. השופט פנה אל הקצין הגרמני: "האם אתה מודה באשמה?". הנאצי ידע היטב כי מלבד וליס לא נותר שום יהודי חי מאותו אירוע. הוא חש ביטחון גמור להכחיש את האירוע, שכן ידע שאין מי שיוכל להצטרף לוליס ולהעיד. "לא נכחתי כלל באותו אירוע" - ענה לשופט ביובש. הבעת ספק עלתה על פני השופט. הוא פנה אל וליס ואמר: "יש לנו כאן עדות של אחד מול אחד. במצב כזה לא אוכל להרשיע את האיש!". וליס פנה אל השופט וביקש כי יתיר לו לעמוד ליד הגרמני ולהביט לתוך עיניו, כך יוכל השופט לבחון היטב את הבעת פניו של הגרמני ואת תגובתו. השופט הסכים. בעמדו מול המרצח, וכשהוא מישיר את מבטו אל עיניו, תיאר וליס שוב את אשר אירע, ולבסוף פנה אליו בשאלה: "את כל זה אתה מכחיש?!" הגרמני השיב במצב נחושה: "כן". באותו רגע גאתה סערת נפשו של וליס, הוא עט על הגרמני שמולו, תפס בשתי אוזניו ומשך אותן בכל כוחו, עד שאוזן אחת נתלשה ממקומה... חיילים אמריקאים אחזו מיד בוליס, חילצו מידיו את הגרמני ושלחו אותו אל תא המעצר. וליס מצא עצמו בסמיכות לאסירים נאציים, ולא ידע איך תיגמר הפרשה. במרכז מחנה המעצר הייתה חצר גדולה ובה עמוד תלייה. חלונות התאים פנו לעבר החצר. כעבור זמן, בעוד וליס מנתח את אשר אירע, הבחין בהתרחשות בחצר. הוא הציץ מבעד לחלון והופתע לראות את הקצין הנאצי האכזרי, אוזנו חבושה, והוא מובל בידי חיילים אל עמוד התלייה ובא על עונשו. את ניצחונו חגג וליס בתא המאסר, וכעבור זמן קצר באו לבשר לו על שחרורו. וליס שאל: "אינני מבין, אם הנאצי הובל לתלייה, מדוע עצרו אותי?" ענה לו הנציג האמריקאי: "אצלנו לא תולשים אוזניים בבית המשפט, אבל השופט אכן האמין לך. ברור היה לו כי אדם לא יעשה דבר כזה אילולא העיד עדות אמת". לימים סיכם וליס את סיפורו: "זה היה ה'פורים' שלי. אוזן 'המן' הייתה בידי, וגם ראיתי את 'המן' נתלה על העץ... בזכות המעצר יכולתי לראות זאת במו עיניי!"... |
| ||||
