ל' ניסן ה'תשע"ט
איש אמו ואביו תיראו ואת שבתותי תשמורו – יט,ג. לכאורה קשה מדוע נסמכה מצוות כיבוד אב ואם לשמירת השבת, מסביר האמרי חיים שמצוות כיבוד הורים היא מצווה שכלית, ההורים דואגים לילדים ומכלכלים אותם, ממילא השכל מחייב שהילד יכבד את הוריו, אותו דבר בשמירת השבת, השבת מכלכלת את ששת ימי החול כמו שכתב בזוהר הק' 'שיתא יומין מינה מתברכין', ומשום כך מחייב השכל לשמור על השבת.
את הפסוק ''איש אמו ואביו תיראו'', מבאר הרה"ק מלכוביץ' זיע"א שבלשון האידיש מפרשים אביו ואמו 'פאטער און מוטער' ובמשקל הלשון כאילו אומרים פטור ומותר, וזהו הפשטא 'איש אמו ואביו תיראו' כלומר שמרו על עצמכם לירוא ולפחד מכל צדדי פטור והיתר . ויש לומר על פי דבריו שלכן נסמכו מצוות כיבוד הורים ושמירת השבת יחדיו, לרמוז שפי שהאדם מדקדק מאוד במצות השבת לשמור על עצמו מכל מיני פטורים והיתרים, כך על האדם להקפיד בכל מצוות ה' שלא יפול מיני פטורים והיתרים.
יש שנהגו בכל יום אחר תפילת שחרית שסופר החזן מה שספרו בלילה וחוזרים הציבור לספור עימו, והטעם: כדי שאם אחד שכח לספור בלילה תעלה לו ספירה של הבוקר ויכול להמשיך לספור אם ברכה (כה"ח תפט פ). ואין מברך על ספירה זו.
יש שנהגו ללמוד מסכת שבועות בימים אלו, והטעם: לפי שיש בה מ"ט דפים כמנין ימי הספירה בכל יום דף אחד מן המסכת (טעמי המנהגים עמוד רעא בשם חת"ס(.
אחרי שנעבור
כך מסופר בהקדמה לספר 'בינת נבונים': נתמניתי כחזן עירוני בגיל 18 ועיירות שונות הזמינו אותי להנעים להם את השבת. בקיץ 1941 הוזמנתי לעיר חוסט. לנתי וסעדתי אצל הרב דמתא, הגאון ר' ישעיה גרינוולד זצ"ל. באמצע סעודת השבת, נכנס לפתע ראש הקהילה, כשכולו לבן וסיפר כי הרבי ממונקאטש ובנו נמצאים ברכבת בדרך לפולין, והיא חונה עכשיו בחוסט... הרב שלח לקרוא מיד לביתו את כורך הספרים עם כלי עבודתו, לפתע הופיעו על שולחן השבת הטהור של הרב אלף דולר אמריקאי. "רבי הרי זה מוקצה", בכה הכורך. אבל הרבי אמר לו שהוא מקבל את העבירה הזו על עצמו. וציוה אותו להטמין בתוך כריכת ה'חק לישראל' את המזומנים.
הרב הכריז: מי מוכן לקחת את ה'חק' למונקאטשער? אין קול ואין עונה. כולם ידעו שבדרך לתחנה יש לעבור בשדה הפקר שהיתה שורצת בליסטים, ופחד פחדים לעבור שם. מיד תפסתי את הספר והתחלתי לרוץ. "משה, חזור סכנה ללכת לשם", צעק הרב. אבל אני המשכתי, הגם שלא היה לי מושג איפה הרכבת. כשהגעתי התחלתי לעבור מקרון לקרון, היו שם 60 קרונות, וצעקתי: "מונקאטשר רבי?" אך אין קול ואין עונה. רק שמעתי את הצעקה "וואסר, וואסר" (מים, מים), הקרונות היו סגורים ואטומים כידוע. כמעט התייאשתי עד שהגעתי לקרון האחרון, להפתעתי הצלחתי לפתוח במאמץ רב את דלת הברזל שלו, והנה בפינה עומד הרבי עם השטריימל שלו והקפטן, איזו הדרת פנים! איזה כבוד! ועל ידו בנו הרשל, כנראה שהצליחו ע"י פרוטקציה להשיג בשבילו קרון נפרד שניתן היה לפתוח את דלתותיו. התחלתי לבכות בכי שלא בכיתי כמוהו בחיים. הרבי ניגש אלי, שם ידיו על כתפי ואמר: "מוישל'ה, ' וקראת לשבת עונג', אסור לבכות בשבת! (הכרתי את הרבי מגיל צעיר). שמעתי את גלגלי הרכבת, והבנתי שמתחילים בנסיעה. נתתי לו את ה'חק', אבל הייתי חייב לשאול את הרב שאלה שמציקה לי... "רבי, למה צריך הקב"ה כל כך הרבה 'קידוש השם'?". אמר לי הרבי: קידוש ה' הוא כאשר יש ברירה, כמו בספרד למשל, כשהכריחו אותם לנשק את הצלם, או למות. אבל כאשר אין ברירה, אין זה בכלל 'קידוש השם'... אבל אי"ה, אחרי שנעבור את כל תקופת הסבל והייסורים הזו, ונמשיך בדרך האבות ... נניח תפילין, נאכל כשר, נשמור שבת... אז זה יקרא 'קידוש השם'!
ל' ניסן ה'תשע"ט
פרשת קדושים
אם נמשיך לשאת את כל הסבל הזה ואם עדיין יישארו יהודים כאשר זה יגמר, במקום שגורלם של היהודים יחרץ, הם ישמשו כדוגמה (אנא פרנק)
אתה לא תהיה קורבן, אתה לא תהיה פושע, אבל מעל הכל אתה לא תהיה עומד מהצד (יודה באואר)
"בריחה מעולם לא הייתה המטרה שלנו מפני שהיא הייתה כה לא מציאותית. מה שרצינו היה רק לשרוד. לחיות מספיק זמן כדי לספר לעולם מה קרה בבוכנוואלד". (ג'ק וורבר)
בשביל המתים וגם בשביל החיים, אנו חייבים לשמוע עדות (אלי ויזל)
השתכלו עליי, הנני. היטלר שר"י הוא כלום ושום דבר מלבד עפר. (אנטי ליבסקינד ברקוביץ)
כדי שהרשע ישגשג, הוא דורש רק שאנשים טובים לא יעשו דבר (שמעון ויזנטל)
מעולם לא האמנתי בשטו, או שיש רוע טהור בעולם הזה, עד אשר הגעתי הנה. (ג'רלד גרין)
המשלם (ש. תפילינסקי)
רכב הסעות עמוס שעט פנימה לשטח בית העלמין. ממנו הוצא ארון קבורה והונח על הארץ. 'האם תוכל להצטרף אלינו למנין'??? – נזרקה השאלה לכיוונו. היהודי, תושב בולטימור, נועץ ברעייתו שהסכימה מיד למצוה הגדולה שהזדמנה לפתחם בהשגחה פרטית. הם היו בעצם בדרכם מבולטימור לניו יורק לבקר את ילדיהם, אלא שבאמצע הדרך, בעוברם באזור בית העלמין, הם נזכרו כי השנה ביארצייט של האב הם לא יוכלו לעלות אל הקבר כמנהגם בכל שנה, מכיוון שהם מתכננים לעלות לארץ הקודש בתקופה זו. הם החליטו, באבחנה של רגע, לסטות ממסלולם ולסור לפקוד את קבר האב במקום הייארצייט.
לאחר תפילה והדלקת נרות, הם נפנו להיפרד ולצאת, אלא שהמיניבוס המשפחתי הפתיע אותם בדיוק ברגע זה. היתה זו משפחה מאוד מודרנית, בקושי שומרי תורה ומצוות, ומיודענו שמח לסייע בהשלמת מנין לקבורת ראש משפחתם. התפילות והפסוקים הנהוגים בשעה דאובה כזו נאמרו, שמו של הנפטר נזכר , דמעות זלגו ובקשות סליחה נשמעו ברקע. לאחר שסיימו הכל הודו לו בני המשפחה נרגשות ונפנו לשוב אל רכב ההסעות. ' רגע!' צעק היהודי בקול לא לו, בעוד אינו מאמין למראה עיניו... 'הרי עדיין לא נעשתה הקבורה!' - - - ' הא! זה בסדר גמור'... הסבירו לו בקול חביב – 'חברת קבורה תגיע תיכף להשלים את המלאכה במקצועיות'... הם מיהרו להתרחק מהמקום מול עיניו הפעורות. מעולם לא ראה מחזה שכזה.
לקח לו זמן להתעשת. הארון עדיין מוטל לפניו. בתחושת שליחות ואחריות הוא ניגש אל שומר בית העלמין וביקש כלי עבודה. הזמן קצר והמלאכה רבה. במו ידיו הוא חפר קבר וקבר את הנפטר במלוא הכבוד הראוי לו. רגליו נשאוהו אל ישיבת נר ישראל – בולטימור. הוא נכנס אל המשגיח שלו בו נהג להיוועץ ולשפוך לפניו את ליבו, בתחושה שהוא חייב לגולל את המעשה המוזר והמצוה שנקרתה לפניו.
המשגיח הרחימאי הזדעזע אף הוא מהמקרה, כיצד מסוגלים יהודים להתנהג כך. אך כאשר שמע את שמו של הנפטר הוא נאלם דום ונסער כולו מאוד. ' עכשיו אני כבר מבין את הכל' – הוא קרא בהתרגשות. דע לך, תלמידי חביבי, כאשר הגעת ללמוד בישיבתנו, אביך לא היה מסוגל לשלם עבורך שכר לימוד. המשך לימודך אצלנו היה תלוי על בלימה. עסקנים שנכנסו לעובי הקורה פנו ליהודי זה המנוח, והוא קיבל על עצמו לשלם עבורך שכר לימוד... וכך במשך כל שנות שהותך בישיבה היה זה הוא ששילם עבורך הכל. לא פלא, שמשמים גלגלו וזימנו לידך את האפשרות להשיב לו כגמולו הטוב בזיבולא בתרייתא.
סיפור זה, שהתפרסם לאחרונה בארה"ב, עורר הדים רבים נוכח גילוי העובדה כי 'אין הקב"ה מקפח שכר כל בריה', שום מעשה טוב אינו נעלם בצוק הנשיה. הכל מחושב ומדוד בגבהי מרומים.
התרופה (אפיריון שלמה, גיליון 287)
אחד התלמידים נזכר שיש איזה גביר מארה"ב שמתייסר נוראות במחלה קשה, וביקש שיזכירו את שמו אצל הרב. לאחר ששמע כך הרב אמר: והרי צדקה תציל ממוות! אם הוא יקח על עצמו להחזיק אברכים מדי חודש בחודשו, הוא יחיה ויתרפא! שאל אותו התלמיד: כמה אברכים הוא צריך לקחת עליו ? ענה לו הרב: שלושים אברכים.
על המקום התלמיד התקשר לארה"ב ובישר לגביר את הבשורה המשמחת... שאל אותו הגביר: כמה זמן אצטרך להחזיק את האברכים? התלמיד שאל את הרב, והרב אמר לו: תגיד לו שלכמה שנים שהוא יקח – כך הוא יחיה. אם יקח ל-5 שנים הוא יחיה 5 שנים. ואם יקח ל-20 שנים, יחיה 20 שנים!
לאחר תקופה, נסע אותו תלמיד לארה"ב, ופגש בגביר ובעוזריו. אחד העוזרים התפרץ לעברו ואמר לו: איך אתה לא מתבייש לבקש כאלה סכומים?! ממתי הרב שטיינמן מבטיח שאדם יחיה כפי מה שהוא יתן?! אין זו דרכו! אמר לו התלמיד: אתה יכול לגשת לרב בעצמך ולברר ... וכך היה. כשהעוזר היה בארץ הוא נכנס אל הרב והתחיל להתלונן על ה'גזירה' שנפלה על הגביר שהוא כ"כ דואג לו... אמר לו הרב: אתה דואג לטובתו של אותו גביר ? כמה היית מוכן לשלם כדי להציל את הגביר שלך מגיהנום? למה הוא אוסף כסף? הוא יקח את זה איתו לקבר ?! ככל שישאר לו יותר כסף, כך הילדים שלו יהיו יותר ויותר מסוכסכים בינם לבין עצמם במריבות על ירושות... אם אתה דואג, תדאג שיחזיק תורה שתחזיק אותו בחיים ! חבל שנעבוד כל החיים, כדי להגביר את השנאה בין הילדים.
כ"ט ניסן ה'תשע
"אומרים שגנים מדלגים על דור, אולי זה מסביר מדוע לסבים ולסבתות כל כך קל לאהוב את נכדיהם..."
בעל תורת המנחה, רבינו יעקב בן חננאל, תלמיד הרשב"א, כותב בספרו שהכל תלוי במחשבה ובכוונת הלב. אדם ממשיך עליו את הרוח והרצון שהוא מבקש, על ידי המחשבה שלו. אם הוא מכוון לדבר מצווה, ומבקש להשרות עליו רוח מלמעלה לישר דרכיו, אותה רוח טובה אכן שורה עליו. אלו דברי רבינו יעקב מילה במילה: לכל אדם יש רוח קדוש א-לוקי לתת לו הצלחה בכל מעשיו.
זמן קצר לפני שהרבי חלה, הרבי חילק לכל החסידים מאמר חסידות שנפתח בפסוק "ואתה תצווה". הפסוק אומר "כתית למאור", מה שמזכיר לנו שכאשר אדם נמצא תחת לחץ, "כתית", הוא חושף בנשמתו כוחות עוצמתיים שהוא אפילו לא היה מודע להם קודם לכן.
"ילדים צריכים לקבל יסודות שסבים ושסבתות מעניקים להם בשפע, כמו אהבה ללא תנאים, נדיבות, סבלנות, הומור, נוחיות ושיעורים על החיים. ויותר מהכל, הם זקוקים לעוגיות."
אחים במריבה (האמנתי ואזמרה(
מספר הרב חיים זאיד שליט"א: שלושה בנינים יקרים ובשטח מאוד יקר, שהיו שייכים לעמותה מסוימת של יהודי יקר שהיה גר בבני ברק ונפטר מן העולם ויש לו שלושה ילדים והנה הגיע זמן ירושה. הילדים באים לחלק את הירושה, מה הדבר הכי ברור שיקרה? אם יש שלושה בניינים, כל אח מקבל בנין, אבל באותו רגע התחיל לא עלינו הבלגן והמריבות. הבן הבכור אומר, אני הבכור ומדין תורה שני בניינים שלי. הבן השני קופץ ואומר, יש לי קרבה מאבא שכל פעם אבא אמר לי 'אתה טפלת בי אתה עזרת לי', שלי כל הבניינים. ואז קם הבן השלישי ואמר סליחה סליחה, שלי הכל. אני בן זקונים ולפני שאמא נפטרה היא אמרה לי הכל שלך ואני גם הייתי מנכ"ל במוסדות ואם כן הכל שלי.
לפעמים כשיושבים שבעה אלו הם הרגעים האחרונים שהמשפחה מתאחדת. מה עושים? המקרה הגיע לידי, ובקשו ממני שאשמש כבורר. כמובן בשמחה רבה לעשות שלום בין איש לרעהו. הזמנתי את כולם אלי הביתה, התחלתי להסביר להם, אחים יקרים כמה מצטער אבא לראות איך שאתם רבים, יש לכם שלושה בניינים ואם אתם לא לוקחים את זה עכשיו זה הולך למדינה, האפוטרופוס הכללי. תגיעו להסדר כל אחד יקבל בנין. ושוב פעם כל אחד אומר את טענותיו, אני מנסה לחייך להרגיע אבל שום דבר לא עוזר. לא יאומן עד השעה שלוש וחצי בלילה, ואני מנסה אבל שום דבר לא עוזר, כל אחד טוען – הבניינים שלי. הבנתי שאין מה לעשות. אמרתי להם ערב טוב, וכל אחד הלך לדרכו.
אחר שבוע אחד האחים שולח לי מכתב שהגיע לביתו של האב ז"ל ובמכתב כתוב, שאם עד האחד לחודש לא מסתדר להסדר של חתימה מסודרת שהאחים מחליטים למי זה הולך, כל הבניינים הולכים לאפוטרופוס הכללי. מיד הרמתי טלפון לאחים שיגיעו אלי דחוף. הם הגיעו אני מוציא את הדף ומקריא להם שבתאריך האחד לחודש הכל צריך להסתדר אחרת הכל הולך למדינה וייתכן שאף אחד לא יקבל כלום. והבכור שוב פעם קופץ והשני לא מסכים והשלישי לא מתפשר על פחות מבנין וחצי. אמרתי להם. תזכרו או אתם חותמים או שהכל נגמר, ראיתי שממשיכים בויכוחים. אמרתי להם להתראות לילה טוב. אתם לא תאמינו, בראשון לחודש הם לא חתמו וכל הבניינים הלכו לאפוטרופוס הכללי. לאחר תקופה קצרה, הייתי בחתונה באולמי נאות ירושלים. ולפתע אני רואה יהודי שניגש אלי ואומר שלום עליכם כבוד הרב. שלום וברכה עניתי. אתה הבן של... ובעצם זה היה אחד מהאחים שלא רצו לחתום. ואני שואל אותו מה שלומך? והוא אומר לי, תראה איפה תקעו את האולם הזה, אני אמור לקחת אוטובוסים ויש פקקים בדרך. אמרתי לו, אתה יודע שאם היית חותם לפני כמה שבועות היית אמור להגיע עכשיו עם מטוס פרטי או מונית ספישל. הוא אומר לי משפט שזעזע אותי. לא האמנתי אבל אז הוא עושה לי סדר בראש מה זה בין אדם לחברו, וכמה אנו צריכים לעבוד על המידות. אבל בבקשה קוראים יקרים. תחזיקו את הכסא או את השולחן חזק חזק שלא תתעלפו, זה משפט מחריד למאוד, וכך הוא אמר: 'כבוד הרב, אני שמח ומרוצה שנשארתי עני מרוד, אבל דבר אחד אני שמח ומאושר שהצדק יצא לאור, שהאחים שלי לא קיבלו כלום' שמעתם. הוא מוכן להישאר עני, בלי כסף אבל עיקר העיקרים שהוא יודע שהאחים שלו לא קיבלו שקל. ובזה הוא שמח, זה האושר שלו. הוא חי מזה 'נורא ואיום' ידידי ואהובי! תראו מה זה צרות עין. תראו לאיפה אדם יכול להגיע, אדם יפסיד את כל ממונו ואת כל מה שיש לו ובעיקר דבר אחד שלאחים שלו לא יהיה, לחבר שלו לא יהיה. לפעמים אנו רואים למולנו איך שבורא עולם מראה לנו איתותים, תתקן את הדרך שלך תתקן תפרגן, אתה רואה שאתה מפסיד מזה תעצור רגע תתעורר! אדם מוכן להפסיד את כל מה שיש לו רק בשביל שחבר שלו לא יקבל כלום. אמרה לי אישה, אני לא מקנא בחברה שלי, אבל כבוד הרב תסביר לי למה יש לה. היא לא מקנא אבל צרות עין יש! לפעמים יש לאדם איתותים מפורשים אבל האדם מפסיד אותם כך...
אחד הדברים שחידש הבעש״ט היה בעניין אהבת ישראל: לאהוב לא רק יהודי שהוא גאון וצדיק ויחיד בדורו, אלא כל יהודי, בהיותו יהודי. (לקוטי דיבורים)
הבעש״ט אמר שאהבת ישראל היא השער הראשון המוליך לחצרות ה׳. אדמו״ר הזקן אמר לנכדו ה'צמח צדק' כי העושה טובה ליהודי, כציווי התורה ״ואהבת לרעך כמוך״ – שערי היכלי מעלה פתוחים לפניו. (לקוטי דיבור)
"הלוואי שאזכה לנשק ספר תורה באותה אהבה שנשק הבעש"ט לילדי ישראל בימים ששימש עוזר למלמד, והיה מוליך את הילדים אל החדר" (המגיד ממזריטש)
ואהבת לרעך כמוך זה כלל גדול בתורה״ (תורת כוהנים על הפסוק). ״בתורה״ – בדברים של תורה ויראה תאהב את רעך ״כמוך״, ולא יותר מזה. שכן על-פי-רוב, כשמדובר ביראת שמים ובצדקות, אדם דואג לזולת יותר משהוא דואג לעצמו. (נועם מגדים)
אשר מלאתיו רוח חכמה" – )שבת טיש(.
יהודי חכם היה רבי יוסף וינברג, איש ירושלים, ואת פיקחותו רתם למען הכלל והפרט. מקורב היה ל"חזון איש", אשר העריכו מאד. כאשר נשאל פעם ה"חזון איש" על ר' יוסף לצורך שדוך עם אחד מבניו, אמר: "ר' יוס'ל הוא יהודי פקח מאד", וכהוכחה לדבר סיפר לשואלו על המאורע הבא שהתרחש עמו, והתבטא בחיוך: "האם לי היתה עולה על הדעת המצאה פקחית כזו? הוא פקח יותר ממני..." ומעשה שהיה כך היה:
הספור ארע לפני כשבעים שנה, עם סיום המנדט הבריטי בארץ ישראל. המצב הכלכלי היה רעוע מאד, והתושבים חפשו כל דרך כדי להשיג מטבע זר מחוץ לארץ, שכן שוויו של הדולר בשוק השחור היה גבוה כפליים מאשר לפי ערכו החוקי בבנקים הרשמיים, והשלטונות אסרו באיסור מוחלט הבאת כסף זר ארצה והמרתו שלא כחוק; המעוניין לקבל כספים מחוץ לארץ יאלץ להפקיד את הכסף או את ההמחאה הדולרית בבנק, ולהוכיח את דבר ההפקדה במלואה. השלטונות החלו לבדוק כל מכתב שהגיע ארצה, וכשהיו מגלים עמו מטבע חוץ, היו מכניסים למעטפה פתק אזהרה, בו נרשם בס"ד כי "אל מכתב זה צורף סכום פלוני במטבע חוץ, ואי לכך עליכם להפקיד את הסכום כולו באחד הבנקים בארץ, ולשגר אל משרדנו הוכחה רשמית כי הכסף הופקד בחשבון". היתה זו מכת מחץ לחלפני הכספים ולסוחרים, שכן אף אחד לא ההין בנפשו להמיר בצורה בלתי רשמית את ההמחאות שקבלו, שהרי עליהם להוכיח לאחר מכן כי הפקידו את הכסף בחשבון בנק, ואיך יעשו זאת?! ומשום כך נעצר המסחר בהמחאות ובמטבע חוץ כמעט כליל. היחיד שמצא מוצא מן הסבך לכך, היה ר' יוס'ל וינברג, שכדרכו מצא תמיד פתרונות לכל בעיה שנוצרה. הוא עשה זאת מחוסר ברירה, שכן אנשים רעבו ללחם, פשוטו כמשמעו, והיה זה משום הצלת חיים, ולא חלילה מתוך מטרה להתעשר ולעשות רווח במרמה. תחבולתו היתה גאונית בפשטותה: הוא פתח חשבונות בנק מדומים במדינות שונות, והזמין משם פנקסי המחאות רבים. כל מי שביקש להמיר המחאה שקיבל מחוץ לארץ, והיה עליו להוכיח כי הפקיד את הסכום שקיבל בבנק רשמי, היה בא לר' יוס'ל, והוא היה נותן לו צ'ק משלו באותו סכום בדיוק כפי הרשום על ההמחאה הזרה שקיבל, הלה היה מפקיד את ההמחאה הבדויה בחשבון הבנק שלו, מקבל על כך אישור רשמי מהבנק, ומציג אותה במשרדי הממשלה כהוכחה שאכן קיים את החוק כנדרש, והפקיד בבנק את הכסף שקיבל. לאחר כחודש-חודשים, כאשר ההמחאה הבדויה היתה חוזרת על עקבותיה, לאחר שהתברר שאין לה כיסוי והחשבון לא קיים כלל, היה המפקיד משלם את עמלת ההחזרה ומשליך את ההמחאה הכוזבת לפח. ולמרות הקנס, עדין הייתה העסקה כדאית. ר' יוס'ל עשה חיל ברעיונו המזהיר, והצליח בינתיים להציל יהודים רבים מחרפת רעב, אולם מתחריו, בקנאתם, החלו להצר את צעדיו ולבלוש אחריו, עד שגילו את סודו, וברוב נבזותם הלשינו עליו למשטרה שהחלה לעקוב אחריו, ולבסוף נחשד ר' יוס'ל במעשה מרמה וזיוף המחאות, והועמד לדין. אלא שר' יוסף הקדים רפואה למכה, וכל האנשים שעסקו עמו בקשרי המסחר וזומנו לחקירה, התבקשו על ידו לספר כי את ההמחאות העבירו לידי ר' נחום רוט, סוחר במאה שערים, והלה היה משלם להם את תמורת הבנק. לא היתה בכך סכנה לר' נחום, שכן הוא שבק חיים בדיוק באותה עת, וכשחוקרי המשטרה באו לחקור אותו, מצאו את מודעת האבל תלויה על פתח ביתו... ר' יוס'ל הצליח להתחמק אפוא מהאשמה, אולם נמצא אדם אחד חלש אופי, שהפך לעד מדינה, וספר כי ר' יוסל עצמו המיר את ההמחאה שלו. בצר לו, נסע ר' יוסל אל ה"חזון אי"ש", ויחד החל לטכס עצה כיצד לצאת מן הסבך. החזון אי"ש הציע לטייל ברחוב כדי לדון בעניין, ובשיחתם עמד ה"חזון אי"ש" כתובע, ובקש מר' יוס'ל לענות לו על כל שאלה וטענה, כאלו הוא נמצא עתה בבית המשפט. על כל השאלות מצא ר' יוס'ל הפיקח תשובה על אתר, אולם על אחת השאלות לא מצא תשובה מתאימה, והחזון אי"ש יעץ לו לנצל את זכות השתיקה כמוצא יחיד. עורך דינו של ר' יוס'ל היה המשפטן יצחק טוניק, שהיה בתחילת דרכו, והוא התקשה לקבל את עצת החזון אי"ש, אולם בסופו של דבר התברר כי חכם עדיף מנביא. ר' יוס'ל יצא זכאי בדין, כיון שעדות התביעה היתה מלאה סתירות וההוכחות לא היו מספקות.
זמן קצר לאחר המשפט המוצלח, פגש עורך דינו של ר' יוס'ל את השופט שישב במשפט, והלה אמר לו: "דע לך, כי נס היה לו למרשך ששמר על שתיקה, שכן אני תכננתי לחוקרו במשפט ולהכשילו בשאלה פלונית", וכאן נקב באותה שאלה שהחזון אי"ש שאל את ר' יוס'ל ועליה לא מצא מענה, "וכיון ששתק, נאלצתי לשחררו", "מוכרח אני לפגוש את רבך!", אמר עורך הדין טוניק לר' יוס'ל בהתפעלות, "שכן ברצוני להכיר איש פקח כמוהו, אשר ידע לחשב מראש מהלך גאוני כזה, ולהוציא אותך זכאי באופן מפתיע"... והפלא יגדל שבעתיים, בכך שעוד בטרם התקיימה ישיבת בית המשפט התבטא החזון אי"ש באוזני בנו של ר' יוס'ל, שלמד בבני ברק, כי אביו יצא זכאי בדין, ונבואתו זו התקיימה במלואה.
כ"ז ניסן ה'תשע
אומן פדגוג' מחנך ילד, נער ובחור, יודע להתעלם ממשובות נעורים וקונדסי ילדות. אינו נרתע מול משברי הגיל. מתמקד הוא בחזון וצופה את העתיד, את הנחת. 'העלמת העין' היא אומנות ודורשת עוז רוח. ראיית הנולד מעניקה
סובלנות המכוונת את העשייה החינוכית כנדרש.
אומרת הגמרא (יומא לט.) אדם מקדש עצמו מלמטה מקדשין אותו מלמעלה, מקדש עצמו מעט מקדשין אותו הרבה, מקדש עצמו בעולם הזה מקדשין אותו לעולם הבא (ויוציא עמו בששון).
"אנשים חושבים שיש לי זכרון מיוחד לכן אני זוכר הרבה תורה, היא שהזיכרון שיש לי הוא לא טבעי ומולד, אלא הוא אך ורק בזכות שמירת העיניים, כמו שכתוב בפסוק: "ולא תתורו אחרי לבבכם... למען תזכרו". זיכרון, הצלחה, פרנסה, ובנים צדיקים – הכל בזכות שמירת העיניים"!(מרן עובדיה יוסף זצ"ל)
בערוך השלחן או"ח סי' רטו ס"א כתב, שמי ששומע שעושין מי שבירך לאחד, נכון לענות אמן ומקיים בזה מצות ואהבת לרעך כמוך.
חתונה בזכות הקבלה [ברכי נפשי]
בחודש חשון תשס"ח סיפרה הרבנית קנייבסקי ע"ה בהתרגשות, שזה עתה שבה מחתונה מיוחדת במינה, וכדאי מאד לפרסם את הסיפור העומד מאחורי החתונה המרגשת.
ארבע שנים לפי כן, דהיינו בשנת תשס"ד, ארעה תאונת דרכים שבה נפגעה באורח קשה מאד אחת מבנות המשפחה, נערה כבת 15 ,שנסעה ברכב. הנערה הובהלה לבית החולים ושכבה מחוסרת הכרה שבועיים תמימים. ההורים הגיעו לבית הגאון רבי חיים והתחננו לפניו ולפני הרבנית כי יתפללו על בתם, שתבריא בתוך שאר חולי ישראל. השם יתברך שמע את התפילות ולאחר שבועיים פתחה הנערה את עיניה והתעוררה. ההורים לא ידעו את נפשם מרוב שמחה. והנה, לא די שהנערה התעוררה אלא אף החלה לדבר עם הסובבים אותה. המשפטים הראשונים שהוציאה מפיה, ואשר לימדו עליה זכות גדולה, היו: "אמא, כמה זמן הייתי רדומה?" " לשם מה עליך לדעת זאת?" הקשתה האם המופתעת. תשובתה של הבת הפליאה את כל שומעיה: "כמה חודשים לפני התאונה קבלתי על עצמי ללמוד שתי הלכות ב"חפץ חיים" ומאז לא החסרתי מהלימוד ולו יום אחד. ברצוני לדעת כמה ימים הייתי במצב של תרדמת כדי לדעת כמה הלכות עלי להשלים "...
האם אפשר להבין באיזו דרגה נמצאת נ=ערה כזו אם זהו הדבר הראשון שעמד בראשה מיד לאחר שהתעוררה מערפול החושים המוחלט ששלט עליה במשך שבועיים?! משסיפרו את הדבר להגר"ח קנייבסקי ולאשתו הרבנית, התרגשו ביותר, והרבנית הבטיחה להורים שהיא תרקוד בחתונת בתם. הבטחה זו היתה באותה עת בגדר חלום, וזאת בשל מצבה הגופני הקשה של הנערה. היא נפצעה בכל חלקי גופה והיתה צריכה לעבור סידרה ארוכה של ניתוחים. כיון שכך, קשה היה לחשוב באותם ימים על חתונה או על בחור שירצה לשאת נערה שעברה ניתוחים וטיפולים כה רבים. אך הפלא התחולל. הנערה יצאה מכל הניתוחים כשהיא שלמה ובריאה וכמעט לא נותרו בה סימנים המצביעים על התאונה שעברה.
"לפני מספר חודשים", סיפרה הרבנית קנייבסקי ע"ה , "התארסה הבת עם בחור מצוין, למדן ובעל מידות, וזה עתה אני חוזרת מהחתונה שהבטחתי שארקוד בה...". 'ומי יודע אם הצלתה של הנערה והחלמתה המוחלטת לא היו בזכות הקבלה שקיבלה על עצמה ללמוד הלכות לשון הרע.
כ"ו ניסן ה'תשע"ט
אין זה שהבאר עמוקה מדי, אלא בגלל שהחבל קצר.
"דמיון חשוב יותר מידע. ידע הוא מוגבל. דמיון יכול להפליג סביב העולם." (אלברט איינשטיין)
ד' פרשיות על דרך המוסר, שקלים - צריך לשקול את מעשיו. זכור - צריך לזכור את ה'. פרה - צריך לטהר את עצמו. החודש - צריך לחדש את עצמו.
"דמעות - פותחות שערים. זימרה - מפילה חומות". (ר' נחמן מברסלב)
הוויכוח הפומבי (המאור שבתורה, גיליון 743)
מגרשי המשחקים של שתי חטיבות הביניים נשקו זה לזה כשבניהם הפרידה רק גדר ברזל גבוהה כדי למנוע את מעבר הכדורים המקפצים מצד לצד.. 'אנחנו טובים יותר!' התרברבו מחטיבת הביניים של בית הספר המדעי. 'אנחנו חטיבת הביניים הטובה ביותר בעיר!' צעקו החבר'ה מהחטיבה השנייה שזכתה רק להיקרא עירוני ג', שנה חדש הגיעה, התלמידים החדשים, דווקא מעירוני ג', לא מצאו עניין בהתגרות המסורתית, הם הפיקו הנאה ממשחקי הכדורגל והכדורסל בשעות ההפסקה, הצעקות מול הגדר הזכירו להם את מחלקת הקופים בגן החיות, אולם תלמידי בית הספר המדעי לא הסכימו לוותר על החוויה, הויכוחים והמריבות, והם התעקשו לעמוד מול הגדר ולהתגרות בהם. 'יודעים מה!' 'למה שלא נברר את זה בצורה מתורבתת אחת ולתמיד. 'הולכים על זה!' הכריזו כולם, ומנהלי בתי הספר מיהרו לאשר את הויכוח הפומבי,
המוני התלמידים, המורים ואנשי הצוות החינוכי התכנסו באולם, וזכות הדיבור הראשונה ניתנה על פי הגורל לנציגי בית הספר המדעי. בחור מתולתל וממושקף התרומם ובמשך דקות אחרות הציג את מעלותיו של בית הספר שלו, הוא גמגם קצת בהתרגשות, אחר כך דיבר בלהט, וכשזמנו תם ניתנה רשות הדיבור לנציג בית הספר השני שגם הוא גמגם ודיבר בלהט. הטיעונים היו מרתקים. הוצגו הישגים מרשימים בשלל תחומים, הוקראו רשימות בוגרים שזכו לתארים נכבדים. אולם היה הבדל משמעותי בצורת הצגת הטיעונים, תלמידי בית הספר המדעי היו תוקפניים, לוחמניים, מלאי עזות ורוח סערה. ואילו תלמידי העירוני יותר היו ניחוחים, בטוחים בעצמם ומכבדים את זולתם. לקראת סופו של הדיון, כשכל הטיעונים כבר הוצגו, כשנדמה היה שהכול מוצה, התחילו הקולות להתרומם, הצעקות החלו מקצה היציע ופתאום, כמו לפי קריאה מכוונת קפצו תלמידי בית הספר המדעי והתחילו להכות את כל הנקרה בדרכם, הם היכו ובעטו, שילחו אגרופים ושברו משקפיים.
המנחה התרומם באחת, נטל את המיקרופון וכמעט בשאגה הכריז: 'והמנצח בויכוח הוא...' דממה השתררה באולם , הידיים הונחו כמות שהם, והאוזניים נכרו קדימה. 'בית הספר מקיף ג' הוא המנצח. והוא מוכרז כבית הספר הטוב ביותר. ואני מיד אסביר גם למה', אמר המנחה, משתיק את הקולות המתגברים. 'מיד כשראיתי את תלמידי בית הספר המדעי מרימים ידיים הבנתי שהטיעונים שלהם נגמרו, שהם מבינים שאין להם יותר מה לומר לטובתם, שהם משתמשים בכוח הזרוע כדי להסביר את עצמם, כדי להוכיח את עליונותם, זה כבר אומר הכול!' ו
מעשי אבות סימן לבנים. שנאתם של אומות העולם לישראל מעולם לא עצרה בתחום הרעיוני, בויכוחים וחיכוכים, בדין ודברים ופאנלים של שאלות ותשובות. משום מה השנאה עוברת מפסים רוחניים , ותמיד באופן חד צדדי. ללמדך מי הצד המנצח.
כ"ג ניסן ה'תשע"ט
אחד מסממניה הבולטים של יו"ט פסח הוא ענין המסורה והמנהגים, בפסח נאמר (שמות י"ג, ח'): והגדת לבנך ביום ההוא, שכן בפסח המסורה עוברת מדור אל דור, בפסח מוצאים ג"כ שהבנים עורכים את ה'סדר נאכט' אצל הוריהם, והמנהגים עוברים אצל הילדים בדרך ישראל סבא – כל משפחה תחת מנהגיה וחומרותיה – שאין רואים כזה ביו"ט אחר, והדבר מלמדנו שזהו ההכנה לקבלת התורה, שמירת המסורת.
אם תהיה סבלן ברגע של כעס, תוכל לברוח ממאה ימי צער.
אני רואה אני שוכח, אני שומע אני לומד, אני עושה – אני זוכר.
גאונות, ניתן לזהות בזכות הפשטות הילדותית שלה.
זכרונות (מיכאל ק.) מאורות דף היומי, גליון 1032)
הנני מתכבד לשלוח סיפור על חיי בחור ישיבה בפולין דאז . למדתי בישיבת "מתיבתא" בוורשא, בה לא היתה פנימיה. את ארוחות הצהרים בימים ראשון עד חמישי בשבוע היתה הנהלת הישיבה דואגת להעמיד לרשותנו, אך לשאר הארוחות - הבוקר והערב, יום שישי ולסעודות השבת היינו צריכים לדאוג בעצמנו. זוכר אני את השבת הראשונה בישיבה. בליל שבת קודש התפללתי ב"שטיבל" המפורסם דאז של חסידי גור בוורשא, ברחוב נלבקי 19 . בגמר התפילה נעמדו בחורי הישיבה ליד דלת היציאה של ה"שטיבל", כדי שיזמינו אותם לסעודת שבת. עד היום אני חש ומרגיש את הבושה וההשפלה שחלפו בי באותו מעמד.
יש לציין, שהחסידים התמימים שהזמינו את בחורי הישיבה לסעודות שבת, עשו חסד רב עמם, והתכוונו להיטיב. ואכן, היהודי הטוב שהזמין אותי להתלוות אליו אמר לי בדרכו לביתו, שהוא מזמין אותי להתארח בביתו בכל שבת וחג, ובכך הוא חסך ממני אי-נעימות רבה הכרוכה בעמידה ליד הדלת מידי שבת בשבתו. יהודי ורשא, שברובם היו מעוטי יכולת ועמלו קשה במסחר או במלאכה, באווירה בלתי אוהדת של האוכלוסייה הפולנית, עשו מעשי חסד וצדקה רבים. זכורות לטוב המשפחות שביתן היה פתוח לרווחה כל השבת, ואיפשרו לבחורי ישיבה לשתות כוס תה חם. במיוחד, אני זוכר משפחה, אשר בחדר הכניסה לדירתה עמד דוד גדול עם מים חמים ולידו צלחת עם חתיכות סוכר. הדלת היתה פתוחה ובחורי ישיבה הרוו את צמאונם . זכורה לטוב עקרת הבית. היא ידעה כנראה שב"מתיבתא" אין הבחורים מקבלים אוכל ביום שישי, והחייתה את נפשי בהזמינה אותי לביתה לאכול מרק חם בכל יום שישי.
באשר לסידורי לינה, בנוסף לשינה על ספסלי הישיבה ובתי הכנסת, היה בוורשא סידור של לינה בחנויות כשומרי לילה. הייתי בין ה"מאושרים" שזכו להשיג חנות להיות שומר לילה, וכך גם היה לי מקום ללון , וגם זכיתי לשכר זעום שאיפשר לי לקנות דברי אוכל לארוחות בוקר וערב. אולם, אליה וקוץ בה. נאלצתי להיות כלוא בחנות הבגדים והפרוות, משעת סגירת החנות בשעה שבע בערב עד למחרת בשעה שמונה בבוקר, מבלי יכולת לצאת החוצה. בעלי החנויות היו נועלים את הדלת מבחוץ! אולם, הגרוע מכל היה הפחד מפני הגנבים. רגש החרדה טיפס וזחל בכל עצמותי למשמע כל רחש קל. נער צעיר כמוני נאלץ להתמודד עם פחדים מגנבים ערמומיים ומשודדים אכזריים. לא אחת, באמצע הלילה, בעל החנות עצמו בא ודפק על הדלת בחוזקה, כדי לבדוק אם אני עומד על משמרתי ומשמיע קולות להברחת הגנבים... אני נזכר, את שקרה פעם אחת בליל שבת. חיכיתי ליד החנות כדי שבעליה יבוא ויכניס אותי לתוכה, אך הוא בושש לבוא. לבניין הישיבה כבר לא יכולתי להיכנס, כי בגלל השעה המאוחרת ננעלו השערים ובשל השבת נמנעתי מלצלצל בפעמון ולהעיר את השומר. כל אותו לילה סובבתי ברחובות וורשא!
בקשר לכך אני רוצה להזכיר את הגאון רבי מאיר שפירא זצ"ל. בנוסף לכל פועלו למען היהדות בימי חייו הקצרים, הוא מסר את נפשו לבניית "ישיבת חכמי לובלין". הוא ראה את מצוקת בחורי הישיבות, את הביזיון של אכילת "טעג" - ימים - ואת השינה על ספסלי עץ בישיבות או בחנויות. הוא לא נח ולא שקט, ונסע בכל רחבי העולם לקבץ כספים, עד שזכה לחנוך את בניין "ישיבת חכמי לובלין", בה היתה פנימייה שסיפקה את כל צרכיהם הגשמיים של בחורי הישיבה. כמובן, איני יכול שלא להיזכר בהתרגשות הרבה שחלפה בקרב הציבור הדתי, שקיבל בהתלהבות עצומה את רעיון לימוד "הדף היומי". בכל הערים והעיירות בפולין למדו את הדף היומי , וזכורות לי היטב סעודות המצווה שנערכו בכל סיום מסכת, ובפרט בסיומו של כל הש"ס בפעם הראשונה. גדול היה האיש. יהי זכרו ברוך.
כ' ניסן ה'תשע"ט
איתא בילקוט שמעוני (פרשת אמור רמז תרנ"ד) דבר נורא: אתה מוצא שלש שמחות, כתיב בחג ושמחת בחגך, והיית אך שמח , ושמחתם לפני ה' אלהיכם שבעת ימים (ויקרא כ"ג, מ'), אבל בפסח אין אתה מוצא שכתוב בו אפילו שמחה אחת, למה, בשביל שמתו בו המצריים. וכן אתה מוצא כל שבעת ימי החג אנו קורין בהן את ההלל אבל בפסח אין אנו קורין את ההלל אלא ביום טוב הראשון ולילו, למה, משום בנפול אויבך אל תשמח, ע"כ.
בהגדה של פסח אומרים "לבן ביקש לעקור את הכל, ארמי אובד אבי" וכו'. ולכאורה יפלא, איך היה בכח לבן הארמי לעקור את הכל, איזה דבר חשב לעשות כדי להשכיח מאתנו את הכל ולעקור את כל היהדות, על זה משיב בעל ההגדה ואומר "ארמי אובד אבי", הוא רצה להשכיח מאתנו את כל מה שלמדנו וקיבלנו מאבותינו, שלא ננהג כפי המסורה לנו מדור דור, ואמנם בזה שהיה משכיח מאתנו את מסורת בית אבותינו, היה חלילה יכול להשכיח מאתנו את כל נועם שביעי של פסח תשע"ט שיח ה יהדותנו, ורק כאשר בטלה מזימתו ברוב רחמי הבורא וחסדיו, נשארנו ביהדותנו על אף גודל הצרות כל השנים ר"ל. (ממרן הרה"ק רבי ישכר דב מבעלזא זי"ע)
בפסוק (שמות י', ט'): בנערינו ובזקנינו נלך בבנינו ובבנותנו בצאננו ובבקרנו נלך כי חג ה' לנו – ר"ל – כאשר בנינו ובנותינו הולכים ביחד עם האבות, אזי אז "חג ה' לנו" – אז הוא יום טוב – כי היו"ט האמיתי הוא כאשר הבנים הולכים בדרכי אבותם ומקיימים את המסורת בית אבות ללא שום פשרה או שינוי ח"ו. (הרה"ק מרן ה"אמרי חיים" מוויז'ניץ זי"ע)
בתחילת חג הפסח אנו עוסקים ביציאה ממצרים, ואילו בימים האחרונים של החג, כשנשלמה יציאת מצרים בקריעת ים סוף, אנו מתכוננים לגאולה השלמה שבה הקב"ה משקה את ישראל בארבע כוסות של נחמה. לכן נוהגים לאכול מצה בסעודה זו ולשתות ארבע כוסות יין (או מיץ ענבים טבעי), ולחזק את האמונה והציפייה לגאולה השלמה, ואת השמחה לקראתה.
"בשנה זו בני חורין!" (סיפורו של זאב ברקת-גורפינקל, על-פי 'בקדושה ובגבורה')
זו הייתה השנה השישית שלנו בגיהינום. שש שנים של שיעבוד וסבל בלתי-אנושיים, שבהן אנו, יהודי אירופה, נתונים לאובדן ולמרמס. מעונים במחנות כפייה, נרדפים על נפשנו, וחווים ייסורים ותלאות נוראים מידי הצורר הנאצי.
המוות היה נוכח קבוע בינינו. כל יום של חיים היה מתנה יקרת ערך. וגם בתוך התופת האיומה, על אף הסבל הבלתי-נגמר, ניסינו לשמור על צלם אנוש ועל שאר-רוח. להתרומם מעל אפלת גיא הצלמוות שאפפה אותנו, ולספוג רגעים שישכיחו מאיתנו את הזוועות הקשות.
במקום שבו הזמן עצר מלכת נזכרנו שבוע לפני חג הפסח במועד הקרב ובא. השנה תש"ה (1945), מחנה ריכוז באזור לנדסברג שבגרמניה. בין האסירים החל להירקם חלום. הזוי ומופרך ככל שנשמע, הוא צבר תאוצה בקרב היהודים הנדכאים והדליק ניצוץ בעיניים הכבויות. מצות! לחם עוני! כאן, במקום החשוך ביותר עלי אדמות, נאכל מצות!
את התפקיד הטלנו על פרידמן, שהיה חבר נאמן ושותף סוד לקבוצת החברים שעמה נמניתי. הכול נעשה בסודי סודות, מתחת לאפם של הקלגסים. פרידמן יצר קשר עם הרב שמואל שנייג, ובדרך עלומה, שמעולם לא נחשפה לפניי, הצליחו לאפות מצות. כיצד? איש לא ידע. תעלומת אפיית המצות נותרה כמוסה.
את השמחה שהציפה את ליבנו – אין לתאר. הבטנו בעיניים קרועות מתדהמה במצות היקרות, כמי שנחתו לכאן מעולם אחר. ספרנו בשקיקה את הימים ואת הרגעים לקראת ליל הסדר. זו הייתה בעבורנו משאת נפש – לזכות לטעום מצה כשרה לחג הפסח בתוך הגלות המרה.
ערב פסח אחר-הצהריים. היינו כמה אסירים שזכו להשתתף במעמד המרגש, והתחלנו בהכנות לקראת ליל הסדר. נקטנו תחבולות ותכסיסים, ולא חסכנו כל מאמץ כדי לחגוג את הלילה ככל האפשר. הברחנו קרש ממחנה העבודה אל מחנה המגורים, והצמדנו אותו אל אחד הדרגשים. זה יהיה לנו שולחן הסדר.
מבעוד מועד אגרנו כמות של סוכר, שכל אחד חסך מפיו מתוך ההקצבה המזערית שניתנה לנו. המסנו את הסוכר והתססנו אותו למין יין, בבואה קלושה לארבע הכוסות. ממרור היינו פטורים; שבענו ממנו דיי והותר. ואז, כשה'שולחן' היה 'ערוך', התעוררה בעיה: מניין נשיג הגדה של פסח?
יצאנו למסע חיפוש בהול בין הצריפים. התפזרנו בין האסירים ושאלנו אם מי מהם מחזיק במקרה סידור תפילה. למרבה השמחה מצאנו את מבוקשנו. באחד הצריפים איתרנו אסיר יהודי שהחזיק סידור ובו הגדה של פסח. היינו מאושרים, אולם היהודי סירב להשאיל לנו את 'אוצרו' היקר, שעליו שמר מכל משמר. לבסוף, לאחר הפצרות והיסוסים רבים, ניאות להיפרד לזמן קצר מהסידור שלו.
היינו נרגשים. ברדת ליל השימורים, ט"ו בניסן תש"ה, הצלחנו לשדל את ה'קאפו' לדחות את מועד כיבוי האורות מהשעה 21:00 לחצות. הסכמתו הייתה עוד נס בשרשרת האירועים הפלאיים שזימנה לנו ההשגחה העליונה.
התייצבנו לתפילת חג רוויה דמעות של הודיה, על הזכות לחגוג את הפסח למרות הכול. התפילה הייתה מהולה בתחינות לאבינו שבשמים שימציא לנו גאולה פרטית, כפי שגאל את אבותינו. המצות היו, כמובן, כלות השמחה. מראֵהֶן עורר פרץ של קריאות השתאות. מצות מקמח לבן במחנה הנאצי! ה'סדר' החל. 'קדש', הכריז מאן-דהו, והנוכחים קידשו על ה'יין' בקולות חנוקים מבכי.
"הא לחמא עניא", קרא מנחה הסדר, וכל העיניים הביטו על המצות היקרות. לחם עוני אמיתי, לא זכר ולא סימן בלבד.
באותו רגע קם מקצה השולחן אסיר אחד. גופו היה כחוש, עיניו בולטות מחוריהן, ועצמותיו הגרומות שיוו לו מראה של שלד מהלך. "יהודים!", קרא בגרון ניחר, "אין בכוחנו לחכות עוד. איננו מוכנים להמתין 'לשנה הבאה'. כבר השנה, ריבון העולמים, אנו מבקשים להיות בני חורין". זעקתו הדהדה בצריף הסגור. "אמן!", החרו-החזיקו אחריו שאר החוגגים.
בחצות התפזר ה'סדר'. אנו, המארגנים, ביקשנו לתהות על קנקנו של הבחור הלא-מוכר, שביטא בצעקתו את המיית לב כולנו, אולם הוא נעלם כלא היה. זה היה חג הפסח האחרון שלנו כמשועבדים במחנה התופת. היו בינינו כמה אמיצים שחירפו נפשם ומיאנו להכניס לפיהם דבר חמץ.
חלף חודש. ביום שישי, י"ד באייר, פסח שני, שוחרר המחנה בידי כוחות צבא ארה"ב. הבטנו כלא-מאמינים בחיילים שחילצו אותנו מידי שובינו הארורים. לפתע היכו בנו דבריו של הצעיר החיוור והמסתורי בליל הסדר: "בשנה זו בני חורין!".
באותו לילה היינו עדות חיה, מהלכת, לאותה תופעה פלאית יחידה בהיסטוריה האנושית: הישרדות עם ישראל למרות כל הרדיפות וההשמדות. את התשובה קיבלנו באותו ליל פסח, באמונתו הנחרצת והיוקדת של הצעיר, ובנחישות שהפגינה קבוצת יהודים שחגגה את סדר הפסח במחנה עבודה גרמני.
