כוחו של החינוך בבית

לא הרבה זכו לתוספת “צדיק” לשמם. יוסף זכה לצירוף זה. התורה בפרשתנו מספרת עליו שעמד בפני ניסיון נורא בפיתוי מצד אשתו של שר בכיר בבית פרעה. חכמים ייחסו את הניסיון שאלוקים העמיד בו את יוסף להתנהגותו. יוסף, שהיה יפה תואר ויפה מראה, התחיל לסלסל בשערו... מעמדו הרם וגדולתו הביאו את יוסף לכך ששם לב יותר מדי למראהו החיצוני ומכאן היתה הדרך קצרה, חלילה, לחטא. עבירה גוררת עבירה. ובכל זאת, מה מנע מיוסף לחטוא? המדרש מפתיע אותנו ואומר שבכניסתו לבית פוטיפר דמיין יוסף שהוא רואה בחלון את דמות הוריו, יעקב ורחל, המזהירים אותו שלעתיד לבוא הוא לא ייכתב באפוד, בגד שהכהן לבש על לוח ליבו. מדוע דווקא כעת חושב יוסף על הוריו ומה הקשר לבגדי הכהונה של הכהן הגדול? אלא לימדונו חכמים שמה שעומד לאדם בשעת מבחן, הוא החינוך השורשי שקיבל בבית מהוריו. חוזק העמידה בשעת מבחן מתבטא ביכולתו לעמוד בניסיון וליישם את החינוך שקיבל גם כאשר הוא אינו נמצא תחת השגחתם של הוריו. בשעת מבחן יש משמעות לדברים שדיברו אתו בבית וליסודות החינוך שעליהם גדל. בביתו של יעקב אבינו דיברו על דברים גבוהים ובעלי ערך. האם אינך רוצה להיות שותף לעולם של ערכים ומוסר? שואל יעקב את יוסף. האם אתה רוצה לאבד את כל שליחותך ומגמתך בגלל תאווה חולפת? האם תחליף חיי עולם בחיי שעה? האם נתת את דעתך לתוצאות המעשה שאתה עומד לעשות? זאת כוונתם של חז”ל באמרם ש”דמות דיוקנם של אביו ואמו נראתה לו” וזה מה שעומד לו לאדם בשעת מבחן.

בס"ד

הסוד של המאירים

שלוש דקות להדלקת נרות

1. תבלוט, רואים אותך

יהודים צועדים עם בקבוק ביד ובכל אחד מהחגים היהודיים חוגגים עם הבקבוק שלו. בראש השנה מניחים דבש על השולחן לבקש שנה מתוקה, בפורים אומרים לחיים על יין או וודקה, בפסח ממלאים ארבע כוסות ביין, ובחג השבועות שותים חלב.

אבל אף אחד מהמשקאות הללו אינו מסוגל לייצר אור. רק השמן של חנוכה, אותו נוזל שהסתתר במעמקי הרצפה בבית המקדש והחשמונאים מצאו פך קטן ממנו שבער בנס שמונה ימים.

מה סוד כוחו? השמן נושא תכונה ייחודית רבת עוצמה: הוא מתערב אבל אינו מתבטל, הוא מחלחל אבל זוכר מי הוא. מצד אחד, השמן הוא המשקה החודר בכל דבר: הוא מחלחל בתוך חלודה, בתוך קורוזיה במנוע, בתוך ציריות סתומות, מצד שני, השמן צף ובולט מעל כולם. למרות שהוא חודר בכל מקום, הוא אינו מתבטל לעולם. הוא מצליח לשמור על הייחודיות שלו וכל אחד יכול לראות מרחוק את השמנוניות של הקוגל או חתיכת הבשר.

השמן הוא האנטי הכי עוצמתי לתופעת ה"עדר": הוא חבר של כולם, אך יודע היטב את דרכו. הוא רוצה להיות פופולרי אבל לא על חשבון הערכים האישיים שלו. וזה מה שנותן את הכוח להאיר: אתה בולט רק אם אתה שונה, אבל כשאתה הופך להיות כמו כולם – לא רואים אותך!. השמן אומר: אם נולדנו לבלוט למה להצטנע?

כשהילד מגיע הביתה ואומר: "לכולם יש טלפון חכם" ורק אתם חושבים שילד בגיל שלו לא צריך טלפון חכם שיהפוך אותו לטיפש... כשהילד מתעקש שכל החברים רואים סדרות מסוימות ורק אתם יודעים ש"סדרה טובה" היא כזאת שהופכת את הילד לטוב יותר... כשמישהו מתקשה להניח תפילין בבוקר, כי אף אחד מהחברים לעבודה לא עושה את זה, כאן מאיר השמן בעוצמה ומזכיר לנו שעם ישראל שרד לאורך הדורות כי הוא התעקש להיות מוביל ולא מובל, מעורב אבל לא מתבטל.

ליל חנוכה בעיר בל הארבור, פלורידה. הרב שלום בער ליפסקר העמיד חנוכייה בגובה חמישה מטרים בכיכר המרכזית, אבל אור החנוכייה די התבטל בתוך ים האורות שהודלקו לקראת החגים הנוצריים.

סמוך אליה עמד עץ אשוח ענקי בגובה עשרה מטרים מקושט באלפי נורות מהבהבות, כל פנס תאורה ברחוב היה מכוסה בנורות ירוקות, אדומות ולבנות עם דמות נרות בראש העמודים ומסביב היו הקניונים המפורסמים של בל הרבור מפיצים אור שהאיר את כל הסביבה. החנוכייה של הרב ליפסקר לא משכה הרבה תשומת לב וכמעט נעלמה בתוך ים התאורה המסנוורת.

כמה מהמשתתפים בהדלקת החנוכייה העירו שאנו לא משמעותיים בתוך ים התאורה והרב ליפסקר התעקש להסביר אודות הנצחיות של האור שלנו, אבל הסביבה דיברה אחרת...

אחרי שעה התרחשה פתאום הפסקת חשמל בכל האזור. כל התאורה ברחובות, בבתים ובחנויות כבתה. פנסי הרחובות, הנוריות שבקישוטים של החג הנוצרי - הכל כבה. חושך כמעט מוחלט שרר – למעט נרות החנוכייה היהודיים שהאירו באורם הזך והטבעי את הכיכר המרכזית של בל הרבור.

2. אחי, תהיה מדליק

מה הנר הכי חשוב בין הנרות? לכאורה הנר החדש אותו מדליקים מדי ערב. הוא הסיבה למסיבה. אבל דבר מעניין: הנר שעומד הכי גבוה הוא דווקא ה"שמש". הנר הכי בולט בחנוכייה, זה שנישא מעל כל הנרות האחרים, הוא הנר ש"משמש" אותנו כדי להדליק את נרות החנוכה.

אבל רגע, איך תפס השמש גובה? הוא אינו חלק מהמצווה, הוא בסך הכול "מלצר" כדי להדליק את נרות החנוכה משום שאיננו רוצים להשתמש בנרות עצמם. אז כיצד השתלט המלצר על המסיבה?

במכתב קצר שכתב הרבי מלובאוויטש (ליקוטי שיחות י/315) העניק רעיון מעורר השראה: הנר הכי ראוי להערכה הוא זה שמדליק אחרים. בעוד שהנרות האחרים שומרים את האור שלהם לעצמם, השמש הוא זה שחושב על הסביבה. הוא מחלק את האור שהעניק לו האלוקים עם אלו שזקוקים לו.

השמש הוא האבא שיכול להישאר עוד חצי שעה בעבודה, אבל מקצר וחוזר מוקדם הביתה כדי לתת תשומת לב לילדיו שמחכים לו. השמש היא האימא שוויתרה על הרבה נוחות אישית כדי להביא אותנו לעולם ומתמסרת בכל יום להמשיך ולהצמיח אותנו. השמש הוא הסטודנט שמעניק את סיכומי השיעורים שלו לחברים כדי שגם הם יצליחו במבחן. השמש הם הילדים החמודים בקהל שמוותרים לאח שלהם על משחק. השמש הוא זה שיודע שהמבחן בחיים הוא לא מי אתה, אלא כמה תרמת.

והאמת היא שמי שנותן לאחרים – הופך להיות יותר גבוה בעצמו. בסופו של דבר, הדרך הכי טובה לעזור לעצמך היא לעזור לאחרים. נתינה מעניקה את הערך הכי חשוב בחיים: משמעות. נתינה פורצת את גבולות העצמי, מציפה מבפנים את הנשמה וגורמת לנו להרגיש את האלוקי האינסופי שבנו. כבר אמר מי שאמר: "מה שאתה אוסף – עושה את החיים שלך לעשירים, מה שאתה נותן – עושה את החיים שלך לראויים".

הרבי מליובאוויטש קיבל פעם רב חשוב מירושלים. הרבי העלה בפניו שאלה מעניינת: למה נבראנו בצורה כזו שהלב עומד מצד שמאל? הרי הצד החשוב והחזק יותר הוא ימין, ומה יותר מתאים מכך שהלב יפעם מצד ימין של הגוף?

הרבי הסביר. "הלב שלנו עומד מצד שמאל כדי להיות בצד ימין של האדם העומד מולנו. הלב לא נועד רק עבור עצמנו, אלא בעיקר כדי לפרוץ את גבולות העצמי ולהתכוונן רגשית אל האדם העומד ממול. ולכן הוא עומד קרוב, מצד ימין, אל החבר מהצד השני..."

3. לצמוח יותר מהמתחרים

למה מדליקים את הנרות בהדרגה?

הדלקת החנוכייה מתרחשת בצורה שונה מהרגיל: אנו צומחים בהדרגה ולוקח שמונה ימים כדי להגיע לעוצמת אש מלאה. בערב הראשון מדליקים נר קטן, בנר השני מוסיפים עוד אחד דקיק, בנר השלישי עוד אחד ורק בלילה השמיני נמלא את כל הנרות.

אבל למה זה ככה? הרי בכל המצוות מתחילים מיד במלוא העוצמה ומקיימים את המצווה בשלמותה? למה הדבר דומה: נתאר לעצמנו אדם שייכנס לבית הכנסת ביום טוב ראשון של חג הסוכות עם לולב בידו. אבל יהיה זה רק לולב ערום, ללא שלוש המינים האחרים. הוא יטען כי הוא נוהג כשיטת בית הלל בחנוכה ולכן ביום הראשון מברך על לולב בלבד, ביום השני מוסיף אתרוג, ביום השלישי יביא הדס וביום הרביעי ערבה.

ברור שהוא טועה, אז מה בכל זאת המסר של ההוספה בחנוכה?

החנוכייה מזכירה שחיים מוארים הם כאלו שיש בהם צמיחה. דבר חי הוא צומח ומה שנותן את האושר בחיים הוא ההתחדשות וההליכה קדימה. זה לא קל לקום מהכורסה ולתבוע הישגים חדשים בכל יום מחדש, אבל החנוכייה מלמדת שרק מי שמוסיף ומתחדש – חייו מוארים ובעלי טעם.

אנו מכירים את זה היטב: בכל הנוגע לחיים הגשמיים אנו מצפים מעצמנו להתקדם כל העת, אם בגיל שלושים הרווחנו 5000 שקל בחודש, בגיל ארבעים מצפים להרוויח כפול. אם בגיל ארבעים חיינו בדירת 4 חדרים, בגיל חמישים חולמים על פנטהאוז. מה שנותן את ההרגשה שאנו חיים היא הצמיחה וההתחדשות.

וככה זה חייב להיות במובן הרוחני: אם התרגלנו למצווה אחת, עלינו להוסיף מצווה שניה, אם התרגלנו כבר לשתי מצוות, עלינו להוסיף שלישית – וככה החיים היהודיים ממלאים אותנו ערך ומשמעות.

הרב עדין אבן ישראל (שטיינזלץ) היה מאנשי הרוח היהודיים הבולטים. הוא כתב את הפירוש המקיף לגמרא, לתנ"ך ולמשנה, ובנוסף עמד בראש רשת מוסדות חינוך ופועל כמחנך בעצמו. פעם הוצע לו לקחת חלק בפרויקט חדש, אבל ידיו היו מוצפות עבודה. הוא התלבט על מה עליו לוותר כדי להתגייס בהצלחה למען הפרויקט הנוסף.

הוא כתב את השאלה לרבי מליובאוויטש: אני עסוק בשלושה, ארבעה דברים גדולים ועל מה עלי לוותר ביניהם? הרבי השיב: "קח את הפרויקט החדש ותוסיף לעצמך עוד משימה חוץ ממנו...".

הרעיון הוא שאם רק נרצה, יש הרבה מאוד זמן ומשאבים פנויים בחיים, אבל צריך מעט ללחוץ ולדחוס פנימה כדי לגלות את זה...

4. הטיימינג זה הכול

מה היה קורה אילו לא התרחש נס פך השמן? בואו נחשוב מה היה מתרחש אילו לא מצאו הכוהנים את פך השמן הטהור? ואילו לא היה בוער בשמן במשך שמונה ימים?

לא היה קורה כלום. הכוהנים היו מדליקים את מנורת המקדש בשמן טמא, משום ש"טומאה הותרה בציבור". כשכל הציבור טמא מת, ממשיכים את עבודת הבית בטומאה ובלבד לשמור על הרצף. והכוהנים בבית המקדש היו כולם טמאי מתים, בתור חיילים מאומצים ששבו זה עתה משדה הקרב.

אז למה בכל זאת נתן להם הקב"ה נס שפירק את כללי הטבע? כי הכול תלוי בעיתוי, בטיימינג. חנוכת המנורה הייתה הפעלת הבית מחדש – וכל ההמשך תלוי בצורת ההתחלה. ככל שמתחילים בצורה מהודרת ומושלמת בלי היתרים דחוקים, כך ההמשך הוא מוצלח ומשמעותי.

נס פך השמן מזכיר לנו להתייחס ברצינות להתחלות. לתת דגש כפול על שנות החינוך הראשונות בילדות ולשמור את דקות היום הראשונות באמירת מודה אני, נטילת ידיים ותפילה בכוונה.

זה היה בבוקר ראש השנה בבית חב"ד בנגקוק בתאילנד. השליח הרב נחמיה וילהלם ישב עם כמה ממקורביו ללמוד מאמר חסידות כהכנה לתפילה. לפתע הרגיש הרב וילהלם נגיעה בכתפו. מאחור עמד מטייל צעיר וסימן לרב לקום ולצאת אתו החוצה.

"כבוד הרב, בעוד כמה שעות אני אמור לטוס לנפאל ובחוץ כבר מחכה רכב ה'טוק-טוק' שייקח אותי לשדה התעופה. אבל הבטחתי לאמא שלי לשמוע תקיעת שופר בראש השנה. אנא, תתקע עבורי כמה תקיעות ואחר כך אוכל לרוץ במהירות לטיסה שלי..."

הרב נדהם. הבחור עומד לחלל את החג, אבל מצד שני הוא רוצה לשמוע תקיעת שופר ומה יועיל לסרב לו? הרב אמר כך: "אתה אדם בוגר ואחראי למעשיך ולכן אתקע עבורך בשופר וזה עניינך הפרטי מה תבחר לעשות אחר כך. בכל זאת אני מזמין אותך להישאר עמנו בחג. זה היום שפותח את השנה החדשה וטוב להתחיל את השנה ברגל ימין. הישאר אתנו ואחרי החג אדאג לך לטיסה אחרת".

הבחור ביקש לצאת ולחשוב רגע וחזר והחליט להישאר בבית חב"ד בחג. הוא חגג עמם את היומיים של ראש השנה ולמחרת החג ליווה אותו הרב נחמיה לשדה התעופה.

חודש תשרי העמוס בפעילות חלף והסיפור נשכח מהרב. בפתח חודש חשוון הוא קיבל מכתב מאותו צעיר. "כבוד הרב, רציתי שתדע, אני לא אדם דתי ואינני רגיל לשמור שבת. אבל בכל שבת מאז ראש השנה אני אומר לעצמי: התחלת את השנה ברגל ימין, תמשיך כך הלאה, וכבר ארבע שבתות אני מצליח למשוך ברגל ימין..."

בס"ד

הטיימינג זה הכול: מי צריך נס כשאפשר להדליק בשמן טמא?

דרשה לשבת חנוכה

ילד קם בבוקר ומספר לאימו באושר: "חלמתי שאת טסה עמי לאמריקה ואבא קונה לי טאבלט". –"אבל אתה יודע שבחלומות הכול קורה הפוך מהמציאות", הגיבה האימא.

"אוקיי, אז את תקני לי טאבלט ואבא יטוס אתי לאמריקה..."

זה סיפור ידוע שאנו חוגגים אותו כבר 2300 שנה: אחרי שבע שנים של קרב הרואי שניהלו מעטים נגד רבים, הניפה המעצמה היוונית דגל לבן ונטשה את הארץ. עם ישראל שב לשלוט בארצו אחרי כמאתיים שנה של שעבוד תחת עם זר (מאז החורבן הראשון). הכוהנים הנרגשים פרצו לבית ה' המחולל והחלו לטהרו מהאלילים שהוכנסו אליו. באושר רב תכננו להאיר את מנורת המקדש, אבל לא מצאו פך שמן סגור שלא נפתח בידיהם הטמאות של היוונים. הם היו כמעט נואשים, יחלפו עוד שמונה ימים עד שיביאו שמן טרי ממסיק הזיתים, ואולם נעשה להם נס כפול ומכופל: לפתע מצאו פך קטן חתום בחותמו של כוהן גדול שלא נפתח, ואם זה לא מספיק, הפך הקטן לא נגמר. השמן בער ובער במשך שמונה ימים, עד שהובא משלוח טרי של שמן טהור.

כמובן, הנס מרחיב את הלב ואולם ישנה רק בעיה אחת: הנס היה מיותר, ממש מיותר. אילו לא היו מוצאים פך שמן ואילו לא היה דולק השמן שמונה ימים – לא היה קורה דבר. הכוהנים היו פשוט מדליקים את המנורה מאחד מפכי השמן הטמא שהתגלגלו בבית המקדש. ההלכה קובעת: "טומאה הותרה בציבור". כאשר כלל הציבור טמא בטומאת מת, מתבטלים דיני הטומאה וממשיכים לנהל את הבית בטומאה. מקריבים קורבנות כרגיל ומנהלים את שאר עבודת הבית בכדי לשמור על רצף העבודה. וכיון שהכוהנים ממשפחת המכבים היו טמאי מת מהמלחמה הקשה שניטשה בהרי מודיעין וגבתה מחירי חיים כבדים, מותר היה להם להפעיל את הבית בטומאה ובחומרים טמאים.

ואם כן לשם מה פירק הקב"ה את כללי הטבע? בשביל מה חולל נס עצום שלא היה כמותו, ששמן בוער ולא נאכל? אש דולקת ולא שורפת דלק? הרי זה בניגוד גמור לכללים שקבע הקב"ה בתורתו, לפיהם לא מחוללים ניסים סתם כך ולא מפריעים לטבע לעשות מלאכתו? כל אחד חולם לקום בבוקר ולגלות עולם מושלם. מלאך טוב ביקר בלילה וסילק את הקורונה, הרגיע את הפחדים, יישר את הקמטים על הפנים ועל הדרך השאיר מענק בסך 2 מיליון דולר. אבל זה לא ממש קורה. ה' ברא עולם המתנהל לפי כללי הטבע ומה שלא נעשה בעצמנו – כנראה לא יקרה?

כך קושיית הפני יהושע שבת כא,ב: "יש לתמוה כל טורח הנס הזה למה? דהא קיימא לן טומאה הותרה בציבור והיו יכולים להדליק בשמן טמא, ועד שמובא ביומא (ו,ב) שאפילו 'אהדורי לא מהדרינן'" [אם משמרת הכהנים טמאה, אין לחפש כהנים טהורים ממשמרת אחרת אלא עובדים בטומאה]?

השאלה מתחזקת יותר לאור הסיפור ההפוך על "אסוך השמן", כד השמן האחר, שהתרחש מאות שנים לפני הפך של חנוכה. "ואישה אחת מנשי בני הנביאים צעקה אל אלישע", אשתו של עובדיה הנביא בכתה לפני אלישע כי בעלה מת והשאיר חובות כבדים. הנושים רודפים אותה ורוצים לקחת את שני בניה לעבדים. בעלה, עובדיה הנביא, הסתיר במערה מאה נביאים וכלכל ופרנס אותם, כדי להצילם מאיזבל, המלכה המרשעת שהשליטה בארץ את עבודת אליל הבעל, וכעת היא נדרשת להשיב את ההלוואות שבעלה נטל בריבית קצוצה.

אלישע שאל מה יש לה בבית והיא ענתה "אסוך שמן", כד שמן. הוא הורה לה לדפוק על דלתות השכנים ולאסוף את כל הכלים והחביות הריקים, לסגור היטב את דלת ביתה ולשפוך עוד ועוד מכד השמן הקטן לתוך החביות הריקות ולמלא אותן. אחר כך תמכור את השמן ותכסה חובותיה.

וכאן נשים לב: אלישע לא הצניח שמן מהשמים, אלא הורה לה לסגור את הדלת כדי להסתיר את הנס ואחר כך לשפוך מכד השמן הקטן לתוך החביות כאילו המילוי הוא טבעי. כאילו מדובר בפך שמן שבאמת מסוגל למלא את החביות. הר"ן מסיק מכך (דרשות הר"ן ח): "חפץ השי"ת לקיים מנהגו של עולם בכל מה דאפשר והטבע יקר בעיניו, לא ישנהו אלא לצורך הכרחי". אפילו כשנדרש לחולל נס, מצווה לטשטש ולהסתיר אותו "בכל מה דאפשר" כדי לשמור על עליונות הטבע.

מדוע שבר הקב"ה את הכללים בחנוכה וחולל נס מדהים לעיני כל ישראל ובמשך שמונה ימים? בשיחה הראשונה שערך הרבי מליובאוויטש לקראת ימי החנוכה (לקו"ש א/81) מצא כאן תובנה מהותית בעבודת ה' (שנושאת חשיבות גם בחיים עצמם). במשך השנים שחלפו האריך הרבי פעמים רבות ביסוד זה וראה בו אבן פינה בחייו של היהודי. 

זה היה עניין של טיימינג, עיתוי. חכמת החיים היא לעשות את הדברים בזמן הנכון, שכן הזמן בו נכנסנו לעסקה, מכריע במידה רבה את הסיכויים שלה.

ימי החנוכה היו פתיחה מחודשת של עבודת המקדש, הכוהנים שבו להפעיל את הבית לאחר שנות טומאה וחילול. זה פירוש הביטוי "חנוכה" מלשון חונכות והכנסה לעבודה - והתחלה חייבת להיות מושלמת. עם התחלה לא משחקים ולא סומכים על היתרים שיכולים לבוא בחשבון בהמשך העבודה. מה שמותר באמצע תפקוד הבית, כמו הדלקה בשמן טמא משום שטומאה הותרה בציבור, לא יכול לבוא בחשבון ביום הראשון של הפעלת הבית והוא חייב להיות בהידור מושלם.

החשיבות המכרעת שמייחסת ההלכה להתחלה טובה, באה לידי ביטוי בסדרת הלכות שונות. במקום אחר מביא הרבי (לקו"ש כא/241) דוגמה נוספת: ההלכה קובעת שלא בונים את בית המקדש בשבת, אף שעבודת בית המקדש עצמה דוחה שבת. בית המקדש עבד בשבת בתפוקה גבוהה, כאשר קורבנות התמידים והמוספים מוקרבים מדי שבת בשבתו, ובכל זאת אסור היה להקים את הבית בשבת. שכן מה שמותר בתוך העבודה – אסור בהקמה. ההתחלה חייבת להיות בהידור מושלם.

הרבי מציין שם לדברי גאון הלמדנות הפולני מלפני מאה שנה, הרב יוסף ענגיל. בחיבורו "גליוני הש"ס" (סוגיה דחנוכה, שבת כא,ב) שמצטט הלכה נוספת האומרת כי "בקרובי אקדש". הוי אומר שכוהן שנכנס לעבודת המקדש ביומו הראשון בתפקיד, אסור היה להיטמא אפילו לקרוביו שמתו באותו יום. שכן ההתחלה חייבת להיות עם כל המרץ וההקפדה.

מהי חשיבות ההתחלה? הרעיון הוא פסיכולוגי וחינוכי: התחלה מעצבת את ההמשך. ההתחלה היא המפגש הראשוני עם המשימה ומעצבת במידה רבה את המשך היחס אליה. ככל שההתחלה מוצלחת, כך חווית ההצלחה גוברת וסיכויים רבים שנתמיד במשימה. לאידך ככל שההתחלה כושלת, כך סיכויים מועטים להתאושש מהרושם הראשוני. התחלה היא הרבה יותר מהפעם הראשונה, היא הגרעין ממנו יצמחו השנים הבאות ולכן הקב"ה ביטל את הכללים, שבר את מערכות הטבע כדי שהכניסה לעבודת המקדש תהיה מהודרת בתכלית השלמות ותיצור גרעין טוב לשנים הבאות.

במקום אחר (לקו"ש ג/940) הוכיח הרבי את היסוד הנפשי הזה מהתורה עצמה. התורה קוראת לשני הכבשים שהיו מוקרבים מדי בוקר וערב בשם "תמיד", על שם היותם מוקרבים מדי יום ביומו, בוקר וערב. ואולם הבחירה במילה "תמיד" תמוהה, שכן "תמיד" הוא משהו שעושים כל הזמן. כמו "שויתי ה' לנגדי תמיד", שהוא ציווי לחיות בתחושה מתמדת לנוכחות השכינה. אבל קרבן התמיד לא היה מוקרב תמיד אלא רק בבוקר ובערב? היה נכון יותר לומר "קבוע" או "יומי", אבל לא "תמיד"?

ההסבר מרתק: מה שעושים בתחילת (ובסוף) היום הוא נוכח "תמיד". הוא הרושם הראשוני שמעצב את המשך היום ומשפיע על מצב רוחנו לכל אורך היממה. העובדה שעבודת המקדש התחילה עם הקרבת קרבן, השרתה רצינות וקרבת אלוקים על כל ההתנהלות היומית בבית ה'.

כך אומרים "ראש השנה" ו"ראש חודש" ולא 'תחילת השנה' או 'תחילת החודש', שכן ההתחלה היא הראש שממנו צומח ההמשך. ההתחלה היא במידה רבה מנבא של מה שיקרה בעתיד.

למה הדבר דומה? בעולם השיווק אומרים: "אין הזדמנות שנייה להתרשמות ראשונה...". הרושם הראשוני הוא הכול. [מעניין להוסיף כי הגישה הזו משתלשלת כיום, להבדיל, לעולם החינוך, הפסיכולוגיה והתעסוקה. ראיתי ספר בשם "מתי", שכתב דניאל פינק, העוסק כולו במשמעות המדעית של העיתוי. המחבר מקדיש פרק שלם לחשיבותה של ההתחלה ומצטט מחקר מרתק.

חוקרת בשם ליזה קאהן, שמלמדת בבית הספר לניהול של אוניברסיטת ייל, בחנה גברים אמריקאים שנכנסו לעולם העבודה בין השנים 1979-1989 וגילתה כי נקודת ההתחלה הכריעה במידה משמעותית את המשך התעסוקה שלהם. אלו שהתחילו לעבוד כשהכלכלה הייתה בתקופה חלשה, לא הצליחו להדביק את פערי השכר במשך עשרים שנה אחר כך. הם נכנסו לעבודה כשהמעבידים לא גייסו עובדים וכך נתקעו תקופה ארוכה בעבודה שלא התאימה להם. הם לא היו יכולים לדרוש העלאות שכר כי המשק היה חלש והמוטיבציה לפעול פחתה. וכך שנים רבות לאחר שחלף המיתון, התקשו להתאושש מהרושם הראשוני לגבי הסיכויים שלהם בשוק העבודה. לעומת זאת, צעירים שסיימו את הקולג' ונכנסו לעבודה בשנים שהכלכלה שגשגה, הרוויחו מדי שנה בעשרים השנים הבאות, סכום הגבוה בממוצע במאה אלף דולר לשנה. כך שהטיימינג הוא הכול].

זה היה ראש השנה בבית חב"ד בנגקוק. הרב נחמיה וילהלם ישב עם מטיילים ולמד עימם חסידות כהכנה לתפילה. לפתע חש נגיעה קלה בכתפו. מטייל ישראלי ביקש לשוחח איתו ביחידות. הבחור סיפר שעוד שעה יש לו טיסה לקטמנדו, אך הוא הבטיח לאימו לשמוע תקיעת שופר. אי לכך הוא מבקש מהרב לתקוע עבורו בזריזות ואח"כ ירוץ לטיסה.

הרב התלבט: מצד אחד, הבחור עומד לחלל את החג. מצד שני, הוא רוצה לשמוע שופר ומה יועיל לדחות אותו? הרב ענה: "אתקע בשופר משום שאתה אדם בוגר ואין תפקידי לבדוק מה תעשה אח"כ. אולם אני מבקש ממך: היום הוא היום הראשון של השנה וכמו שמתחילים את השנה, ככה היא ממשיכה הלאה. הישאר איתנו בחג ותפתח את השנה ברגל ימין ובעזה"ש אחרי החג, אסייע לך למצוא טיסה לנפאל". הבחור חשב רגע וחזר ואמר שהוא התרשם מדברי הרב והחליט להישאר איתם בחג.

הרב נחמיה שכח מהסיפור שנבלע בתוך המולת החגים בבית חב"ד, אבל אחרי חודש, קיבל מהצעיר מכתב. "כבוד הרב, רציתי שתדע כי כבר 4 שבתות אינני מחלל את השבת. בכל שבת אני רוצה לחזור להרגלים שלי, אבל אומר לעצמי: התחלת את השנה ברגל ימין, חבל לקלקל...".

באותה דרך ביאר הרבי משנה מהדהדת במסכת אבות: עם ישראל סוחב טראומה. לא מדברים עליה בגלוי ורק ברמז. במשך מאות שנות חז"ל היה חכם אחד שפרש: אלישע בן אבויה. לאחר ההתפקרות הטראומטית שלו נוצר טאבו לפיו לא מזכירים את שמו. רק "אחר". 'האחר שהלך למקומות זרים'.

ולמרות הכול, ישנה משנה המעניקה לו כבוד ומצטטת בשמו (אבות ד,כ): "אלישע בן אבויה אומר, הלומד ילד למה הוא דומה? לדיו כתובה על נייר חדש. הלומד זקן למה הוא דומה? לדיו כתובה על נייר מחוק". אלישע מדגיש את חשיבות החינוך בגיל צעיר ומשווה אותה לכתיבה על נייר חדש, שהוא חלק וסופג את הדיו לעומקו. כך החינוך מקטנות מעצב את ההמשך ומשפיע תדיר על האישיות. וזאת בניגוד ללימוד בגיל זקנה שדומה לכתיבה על נייר מחוק. הוא משופשף ואינו סופג את הדיו יפה.

והשאלה זועקת: למה לפרגן לבעל המימרה והרי פסוק מפורש: "שם רשעים ירקב"?

הרבי הציע הסבר נפלא (ביאורים לפרקי אבות 231): אלישע עצמו היה ההוכחה לצדקת דבריו. הוא היה סמל חי לעוצמת השפעתו של החינוך מקטנות שאינו חולף לעולם. המשנה מצוטטת בשמו כדי להוכיח את חשיבות הרעיון. מצד אחד, אלישע התדרדר ו"ספרי מינות היו נושרים מחיקו". מצד שני, מי שהכיר אותו היטב ידע שהוא מעולם לא התנתק. ידוע הסיפור בסוף מסכת חגיגה כיצד רכב על הסוס בעיצומו של יום השבת ואילו רבי מאיר צעד ברגלו ולמד ממנו תורה. לפתע העיר אחר את תשומת לבו של רבי מאיר: "חזור לאחוריך כי ספרתי בעקבי הסוס שעברנו תחום שבת". רבי מאיר לא הבחין בכך שעבר תחום שבת עקב היותו עסוק בדברי התורה העמוקים ואילו אחר הרגיש בכך. הוא לא השתחרר מהלכות שבת שלמד בכיתה ד.

המסקנה מכך משמעותית ונוגעת במיוחד לתחום חינוך הילדים. אנו מתקרבים לתקופת הרישום למוסדות החינוך לשנת הלימודים הבאה, ופעמים רבות אומרים הורים לעצמם: "נו, עכשיו לא חשוב איפה הוא ילמד. הוא ילד קטן והכי חשוב שיהיה נוח להוריד אותו בגן בדרך לעבודה. כשהוא יגדל נשלח אותו לחינוך ערכי ואיכותי.."

האמת בדיוק הפוכה: כשהוא יגדל ויתבגר זה פחות קריטי איפה הוא יתחנך, אבל את החינוך של הקטנות לא יהיה אפשר לשנות. מי שאכפת לו עתיד הילדים שלו, צריך להניח דגש איכותי דווקא על החינוך בשנים הצעירות – וביחס ללחצים בכבישים בדרך לעבודה? נחת מהילדים חשוב יותר.

וכך ביחס האדם לעצמו: מי שרוצה לנהל סדר יום איכותי וערכי, שישים דגש על הבוקר. לפני התפילה חשוב לנהל זמן נקי מרעשים חיצוניים, ללא הסחות דעת והתעצמות של ה"אני". בשביל הנושאים הללו יש את כל היום שאחר כך.

סיפור: במהלך מלחמת העולם השנייה נאלצו הורים יהודיים להחביא את הילדים אצל גויים טובי-לב או בתוך מנזרים ובתי יתומים נוצריים ולברוח. למרבה הצער, רוב ההורים לא שרדו את הזוועות ולא שבו לקחת את ילדיהם, וגם אלו ששבו וניסו לשקם את רסיסי המשפחה, נתקלו בקשיים. הכמרים פעלו להעביר את הילדים על דתם ולא ששו להחזיר אותם לחיק העם היהודי.

בחודש מאי 1945 הגיעה משלחת מכובדת מארצות הברית, בראשותו של הרב אליעזר סילבר, נשיא אגודת הרבנים של ארצות הברית וקנדה ופעלה נמרצות בעניין. הרבנים נכנסו למנזר גדול בחבל אלזס בצרפת וביקשו לדבר עם ראש המנזר. הוא אמר שהיה שמח לעזור להם, אך לצערו אין לו דרך לדעת מי מהילדים הוא יהודי. עליכם להציג תיעוד מסודר עם ההיסטוריה של הילדים. זאת הייתה קריאה צינית על גבול האכזריות, התיעוד לא היה הדבר היחיד שאבד במלחמה הזו...

הרב סילבר הציע לזהות את הילדים על פי שמות משפחתם, אך הכומר התעקש שיש גם גויים בשם מילר, ברקוביץ או טוורסקי. בכל מקרה, הוא אמר בקוצר רוח, עלי לחזור לעבודת המנזר, אם תמצאו רעיון טוב בתוך כמה דקות, אשמח לשמוע אותו, אם לא ניאלץ לסיים את השיחה.

הרב סילבר העלה רעיון יצירתי: הוא ביקש להיכנס לחדר השינה של הילדים. אולם גדול ובו פרושות מיטות-מיטות. הרבנים צעדו בין המיטות וקראו במנגינה שקטה: "שמע ישראל ה' אלוקינו ה' אחד", ושוב: "שמע ישראל ה' אלוקינו ה' אחד". לפתע החלו להישמע קולות בכי והתייפחות מתוך המיטות: "אמא", "מאמע", "מאמעלא", "מאמושקה", באידיש, בגרמנית, בצרפתית ובשלל שפות אירופאיות. בראשו של כל ילד צפה התמונה הרחוקה של אימא רוכנת על המיטה וקוראת אתו קריאת שמע בהיותו בן שנתיים, שלוש וחמש.

הכמרים במנזר הצליחו ללמד את הילדים את יסודות הדת הנוצרית, אך לא הצליחו למחוק את זיכרונות הילדות שלהם. זה היה חזק מדי בשביל חינוך מחדש.

בס"ד

אנטיביוטיקה או פרוביוטיקה: מהי הדרך האפקטיבית להאיר את החושך?

דרשה לשבת ערב חנוכה ומוצאי יט כסלו

יהודי נעצר ונידון למוות במשטר הרשע של סטאלין. רגע לפני ביצוע פסק הדין הוא קיבל הזדמנות לבקשה אחרונה: "אני מבקש להיטמן סמוך לקברו של מנהיגנו הדגול, יוזף סטאלין".

"בלתי אפשרי", השיב מפקד כיתת היורים, "סטאלין עוד חי".

"זה בסדר", ענה היהודי, "אני מוכן לחכות, יש לי סבלנות..."

ביום ראשון הקרוב ניכנס אל ימי האור של החנוכה ונקיים במשך שמונה ימים את מצות הדלקת הנרות. סדר ההדלקה יהיה ייחודי ושונה מכל מה שאנו מכירים בין 620 המצוות האחרות מדאורייתא ומדרבנן. אנו נגלה סבלנות ונתקדם לאט לאט בעוצמת ההדלקה. ביום הראשון נדליק נר אחד, ביום השני שניים ורק ביום השמיני – "זאת חנוכה" – נבעיר את כל החנוכייה.

וזה כמובן מהלך חריג: למה ההדרגה הזו? מדוע לא מקיימים את המצווה במלואה בכל יום כמו בכל מצווה אחרת? הרי מצוות ההדלקה נועדה להנציח את נס בעירת השמן במנורת המקדש ושם הדליקו בכל יום את כל שבע הנרות ואם כן גם אנו אמורים להדליק את כל החנוכייה מדי ערב?

למה הדבר דומה? נתאר לעצמנו יהודי שנכנס לבית הכנסת ובידו שקית תפילין חצי ריקה. הוא יוציא ממנה רק תפילין של יד, יברך על התפילין, יניח אותם ואז יישב במקומו ויתחיל להתפלל. הגבאי המסור ייגש ויתעניין בעדינות האם התפילין של ראש קיבלו מכה ונפגמו או נגנבו חלילה וכמובן ימהר להציע לו זוג תפילין אחרות מקופת הגמ"ח של בית הכנסת. אבל היהודי יסרב ויטען שהוא בכוונה נוהג כך. הוא סובר כשיטת בית הלל ש"מוסיף והולך" ולכן היום מניח רק תפילין של יד ומחר יטפס מדרגה בחיים הרוחניים ויניח של יד ושל ראש. או יהודי אחר שייכנס לבית הכנסת ביום טוב ראשון של סוכות עם לולב בידו. אבל יהיה זה רק לולב ערום, ללא שלוש המינים האחרים. הוא ישתמש באותו טיעון של בית הלל בחנוכה ויטען כי הדבר היפה ביותר הוא להתקדם בחיים ולכן ביום הראשון יברך על לולב לבד, ביום השני יוסיף אתרוג, ביום השלישי יביא גם הדס וביום הרביעי ערבה.

התמיהה הזו עלתה לראשונה בספרו החשוב של הפני יהושע בסוגיית ימי החנוכה במסכת שבת: "אכתי בעיקר הדבר צריך טעם, למה חילקו חכמים בין הפרקים ולא השוו מידותיהם שידליקו בכל הלילות בשווה – או אחד אחד או שמונה שמונה?".

אולם מעניין לציין כי בעידן שלנו עלתה שוב התמיהה והפעם (להבדיל) בפיו של אדם משפיע שלא נמנה על בני עמנו. ימי החנוכה תשל"ט (1978) היו פורצי דרך מבחינת פרסום הנס להמונים. נשיא ארצות הברית של אמריקה, ג'ימי קרטר, ירד את מדרגות הבית הלבן ויצא להדליק את מנורת החנוכה שהעמידו שלוחי חב"ד על מדשאות הבית הלבן. הנשיא נעמד לצידו של השליח הוותיק, הרב אברהם שם טוב, הדליק את השמש והשליח בירך והדליק את הנרות.

היה זה הלילה הרביעי של החנוכה ולאחר הדלקת הנר הרביעי, הצביע השליח לכיוון התזמורת של הצבא האמריקאי שליוותה את האירוע ופתחה בשירת "מעוז צור". אבל הנשיא קרטר הופתע וקרא לעצור את המוזיקה. "הדלקנו רק ארבעה נרות, חצי מנורה חשוכה". השליח הסביר כי זאת המסורת להוסיף מדי ערב, אבל הנשיא התעקש: "אני מבקש שתדליקו את כל הנרות". יודעי דבר הסבירו כי הנשיא היה במצב רוח קודר עקב פרשיות שונות שהעסיקו את ממשלו ולא רצה לראות מחלון החדר הסגלגל חצי מנורה חשוכה.

בהמשך הדרשה נתייחס אל התגובה של השליח ואל מה שקרה בעקבותיה, אבל אין ספק שהנשיא עורר שאלה מצוינת: מה פתאום להשאיר חצי מנורה חשוכה?

אכן, דעת בית שמאי היא הפוכה: הם חולקים וסוברים כי נכון לפתוח את ההדלקה עם עוצמת אש מלאה ולהבעיר ביום הראשון את כל שמונה נרות החנוכייה. אבל רגע, מה אחר כך? כאן מציגים בית שמאי גישה מפתיעה עוד יותר: "פוחת והולך". עלינו להפחית את עוצמת האור מדי ערב ולסיים את הערב האחרון עם הדלקת נר אחד בודד.

וכאן התמיהה היא אדירה: האם יהודי נופל?! האם ייתכן אדם שבגיל שלושים יפריש מעשר מרווחיו לצדקה ובגיל ארבעים יפריש רק חמישה אחוז?! אדם שבגיל שלושים יקבע שני שיעורי תורה בשבוע ובגיל ארבעים רק אחד?! הרי מעלים בקודש ואין מורידים!.

והתמיהה פשוטה, אם כן, לשתי הדעות: מדוע הן בית שמאי והן בית הלל מסכימים שבימי החנוכה עלינו לשנות בין הימים ולעלות בהדרגה מדי יום או אפילו ליפול בהדרגה מדי יום?

באגרת פרטית שכתב הרבי מליובאוויטש לפני שבעים ושבע שנים, חודש שבט תש"ג (אגרות קודש א עמוד פ), מצא כאן את שתי הגישות שקורעות את העולם כבר אלפי שנים: מהי הדרך הטובה ביותר לחולל שינוי ולפרוץ את הגבולות האישיים? האם להיאבק בחולשות או להעצים את החוזקות?

נחשוב על ילד שחוזר הביתה עם תעודה גרועה. הוא נמצא בתקופה מבולבלת ומגיע להישגים נמוכים. ישנן שתי גישות איך להגיב לו. השיטה הישנה והמוכרת היא לחגוג את הכישלון. כלומר, לאיים על החלק הרע שבאישיותו. "תגיד לי, אתה יודע לאן תגיע בקצב הזה?! מה אתה חושב שייצא ממך?! אתה רוצה שאני אגיע לבית הרפואה בגללך?!". ויש שיטה הפוכה: לחגוג הצלחות. כלומר, לפנות אל החלק החיובי שבאישיות שלו, אותו חלק שרוצה להצליח ולהעצים אותו. כאן אנו מתעלמים לחלוטין מהמשבר ותמורתו אומרים לילד כך: "ברור לי שאתה ילד מוצלח שמסוגל להשיג תוצאות הרבה יותר טובות וההישג הזה לא משקף אותך. בתחומים שחשובים לך כמו כדורגל או טיול שנתי אתה ראשון בכיתה וזה אומר שיש לך יכולות גבוהות. ולכן בוא נחשוב ביחד על שיפור מדורג וריאלי שתוכל להגיע אליו בלי שזה ילחיץ אותך ויעורר בך מתח נפשי".

או דוגמה אחרת: אדם מבוגר שעשה טעות ונכשל בעניין רוחני כלשהו, כאן עומדות בפניו אותן שתי גישות: הוא יכול להעניש את החלק השלילי שבו ולפתוח בתענית שתכחיד את הרע שבקרבו. אם נכשל בעניין שבדיבור, יקבל על עצמו תענית דיבור. אם נכשל בעניין שבאכילה, יקבל על עצמו תענית אכילה ואם נכשל בעניין שבוואטספ או פייסבוק, יקבל על עצמו תענית רשתות חברתיות. לאידך, הוא יכול להעצים את החלק הטוב שבו, את אותו גרעין חיות אלוקי שכמה בטבעו להתחבר לקב"ה ולכן הוא יתעלם לחלוטין ממה שקרה ותמורת זאת יקבל על עצמו להוסיף עוד שיעור תורה.

כמובן, שתי השיטות הן נצרכות כי אנו יצורים דואליים שמורכבים מגוף ומנפש, מנפש האלוקית ומנפש הבהמית, ולכן צריכים לטפל בשני החלקים שבנו. כך אומר הפסוק: "סור מרע ועשה טוב", הן מאבק ברע והן העצמת הטוב. אבל השאלה היא איפה צריכה להיות עיקר ההתמקדות. במה להשקיע עשרה אחוז מהחיים ובמה להשקיע תשעים אחוז.

כאן פורצת המחלוקת בין בית שמאי לבית הלל: בית שמאי באים מעולם הגבורות והם רואים את הכישלון, הם מבחינים בכיעור ובלכלוך שממלא את האדם ודעתם כדברי מגילת אסתר: "אין לבוא אל המלך בלבוש שק". אי אפשר להתקרב לקדושה כשהראש והלב מטונפים. ולכן הצעד הראשון הוא להיאבק בחושך. ובפשטות, לפני שאתה נכנס לבית הכנסת, תקבל על עצמך לזרוק את הטלפון ולסגור את חשבון הפייסבוק. לפני זה אין לך מה לבוא לבית ה'.

ואכן כשאדם נלחם בחושך, היום הראשון מצריך עוצמות אש הכי גדולות ואחר כך יכול לנשום בהדרגה. כדי לקבל החלטה על היפטרות מהרגל שלילי, נדרשים ביום הראשון עוצמות אנרגיה אדירות בכדי להיפטר מההתמכרות השלילית שבוערת בו. המוח התרגל לחפש את אותה ההתמכרות ואינו יודע להסתדר בלעדיה. אדם שמחליט לזרוק את הסיגריות הוא משוגע לגמרי בימים הראשון. הוא חש חלל. ואולם ככל שחולף הזמן, המוח מפתח הרגלים אחרים ומצליח לייצר תחליף. ולכן סוברים בית שמאי כי מתחילים להיאבק בחושך עם עוצמת אש מלאה ויורדים בהדרגה.

בית הלל, לעומתם, סוברים את ההיפך. בית הלל מחזיקים תפיסת מציאות אחרת. הם אוחזים בתפיסת אדם שונה. בית הלל מביטים על האדם הנאבק ורואים נשמה אלוקית בוערת שרוצה לפרוץ את הגבולות של עצמה ולהיות קרובה יותר לאלוקים. הם סוברים כי יהודי נולד עם כל העוצמות הטובות להצליח ואין צורך לעורר ולהמציא אותן בו, רק לחזק את הקיים בטבע!. ולכן סוברים בית הלל להיפך: תחזק את הטוב, תעצים בו את תחושת ההצלחה והשאר יבוא מאליו.

מוטב להזמין את היהודי לבית הכנסת, ללבוש טלית ותפלין ולהשתתף בשיעור חסידות בו ילמד על עליונות הנשמה שבקרבו ועל החשיבות של כל מעשה מצווה והמאור שבתורה יחזירנו למוטב. אחר כך יבוא גם השלב של "סור מרע". ואכן כשנוקטים בגישה הזו, הדרך היא מדורגת ועולה כלפי מעלה. בהתחלה קובעים שיעור תורה אחד, אחר כך שיעור תורה שני וכן הלאה. ולכן סוברים בית הלל בסוגיית החנוכה כי ביום הראשון מדליקים את המינימום ואחר כך מטפסים בהדרגה.

אם נתאר את שתי הגישות הקדושות הללו באותיות מוכרות של ימינו (להבדיל): גישת הפסיכולוגיה הישנה אמרה: "תגיד לי מה רע בך ונחשוב איך להיאבק בזה". לעומתה גישת הפסיכולוגיה החיובית אומרת: "תגיד לי במה אתה טוב ונלמד אותך איך להיות עוד יותר טוב".

מה למעשה? איך מתקדמים בחיים? כאן ראוי לזכור כי ההלכה היא כשיטת בית הלל וזה אומר שבעוד ששתי הדעות הן דברי אלוקים חיים, אבל הלכה למעשה ראוי לתת עדיפות לגישה החיובית.

הנה סיפור מופלא (ספר 'אבא' עמוד 135): חיים סלומינסקי מרובע לונג איילנד בניו יורק הוא מנהל מחלקת לימודי החול בישיבת "ליובאוויטשע ישיבה" בברוקלין. הוא מספר כך: "אבי ז"ל עבר את כל מדורי הגיהינום במלחמה האיומה, הוא איבד את כל משפחתו במחנות, אבל נותר שלם ומאמין בחשיבות החיים היהודיים. אמנם לא היה חסיד מן השורה, אבל היה לו לב חם לכל ענייני קדושה.

למרות השתדלותו של אבי לטעת בי אהבה ללימוד התורה, לא נמניתי על התלמידים המצטיינים בלימודים אלו. נחלתי הצלחה בלימודי החול, אבל לא הרגשתי חיבור למקצועות הקודש. בדיוק לפני שישים שנה, בחודש כסלו תש"כ חגגתי את בר המצווה שלי. עבור אבי זאת הייתה התרגשות שלא תתואר. חמש עשרה שנים קודם איבד את כל משפחתו במחנות וכעת זוכה להתחיל את החיים מחדש ולהכניס את בנו בעול מצוות. באחד הערבים הודיע לי כי קבע עבורנו פגישה להתברך מפי הרבי מליובאוויטש. באתי לבית הספר וסיפרתי לכולם כי אני הולך עם אבי לחצר ליובאוויטש. אחד החברים היה מעודכן ושאל: "אתה מוכן למבחן"? - איזה מבחן? אבא לא אמר כלום על מבחן? "תבין, הסביר החבר, הרבי לא מחלק ברכות בחינם, תחילה הוא שואל כמה שאלות על לימודי הקודש בכיתה ואחר כך מעניק את ברכתו". הצבע ירד לי מהפנים. לא האמנתי שזה קורה לי. למה אבא צריך לעבור עוגמת נפש כזו מול הרבי? הוא יעדיף לקבור עצמו באדמה?

"חזרתי הביתה והתלוננתי שאני חולה ולא אוכל ללכת אל הרבי. אבל אבא התעקש שלא נלך לבר המצווה בלי לקבל ברכה נצחית. כל הלילה התהפכתי במיטה והתפללתי שיקרה נס שיפטור אותי מהבחינה. הגיע הלילה הגורלי וצעדתי עם אבא ל-770. נכנסנו לחדרו של הרבי ולאחר שיחה קצרה באידיש עם אבא, הרבי הביט בי ושאל איזו מסכת משניות אני לומד? נקבתי בשם המסכת והרבי העלה שאלה אודות משנה מסוימת. אני הרגשתי צמרמורת. זאת הייתה המשנה היחידה בכל ששת סדרי משנה שהייתי בקי בה על בוריה. חודש קודם קיבלתי עונש מהמורה למשנה ונאלצתי לכתוב דף עבודה מפורט על כל חלקי המשנה הזו – ועונש כידוע לא שוכחים לעולם...

"הסדר אצל הרבי היה שתחילה העלה שאלה פשוטה וכשהילד הראה בקיאות, היה מעמיק ושואל שאלה מורכבת יותר, וזה בדיוק מה שקרה אתי. לאחר שהשבתי יפה לשאלה הראשונה, הרבי העמיק והעלה שאלה מסובכת יותר בין הרישא לסיפא, אבל אני הכנתי בזמנו את העונש עם כל המפרשים וכך הייתי בקי בכל חלקי המשנה. כשיצאתי מהחדר, אבא הניף אותו לגובה ואמר: "ידעתי שנועדת להיות גדול בישראל, אבל לא ידעתי שעד כדי כך..."

מה משמעות הסיפור? אפשר כמובן להתפעל מרוח הקודש של הרבי, או ממידת האהבת ישראל העצומה שבו, אבל האמת היא שהרעיון הרבה יותר עוצמתי: הרבי התעקש להעצים את האלוקי שבילד, ללדת אותו מחדש ולשנות את התפיסה שלו על עצמו. הרבי התכוון לומר לו: למה אתה חושב שאינך מתחבר ללימודי קודש? תראה איך אתה עושה את זה נהדר...

נותר לברר מה באמת הייתרון בשיטת בית הלל? מדוע ההלכה מתאימה דווקא לגישה שלהם? ניתן לדבר על כך ברמות שונות, אבל ברמה הפשוטה ביותר: החיים הם נבואה המגשימה את עצמה וכשאנו מתמקדים באור – נעשה מואר יותר, ואילו כשמתמקדים בחושך – נעשה חלילה חשוך יותר. אפשר להתמקד במאבק בחושך, אבל אז לוקחים את הסיכון כי הילד ישתכנע שהוא חשוך ללא תקנה. לעומת זאת, העצמת האור, מזמינה עוד ועוד מאותו סוג.

הנה מכתב של הרבי מימי החנוכה תשכ"א (המכתב המקורי הוא באנגלית ונמצא אצלי למי שמעוניין): "ברצוני להוסיף נקודה אחת נוספת המופיעה בהדגשה גם בכתבי החסידות, והיא שבעת שמוכיחים ילדים, על ההורה או המורה להיזהר שלא לעורר בילד תחושה של חוסר אונים או ייאוש חלילה; במילים אחרות, אסור שהילד יקבל רושם כאילו הוא עצמו אינו ראוי וכי הכול אבוד וכו' ולפיכך הוא יכול להמשיך לעשות ככל העולה על רוחו. להיפך, יש לעודד את ההרגשה של הילד שהוא מסוגל להתגבר על הקשיים העומדים בפניו בעזרת כוח רצון ונחישות".

לסיום, נשוב אל הסיפור בו פתחנו: הדלקת החנוכייה על מדשאות הבית הלבן בשנת תשל"ט. למעשה, השליח פעל תחת הלחץ של נשיא ארצות הברית והדליק את כל נרות החנוכייה. למחרת הוא קיבל מענה מהרבי מליובאוויטש עם תוכן כזה: "ממך ציפיתי ליותר גאון יעקב..."

על פניו זאת הייתה ביקורת, אבל האמת היא שכאן מגיעה לשיא עוצמת שיטת בית הלל: התוכחה עצמה הייתה כזו שמעצימה ומרוממת ומדגישה את החוזקות של השליח.

במקום לומר לו: "בעצם מה ציפיתי ממך? למה חשבתי בכלל שאתה מתאים לשליחות כה מורכבת בבית הלבן?", הרבי השיב להיפך: "אתה זה שיכול לעמוד במשימות הללו, בחרתי דווקא בך מכל חבריך המוכשרים משום שאתה נושא בעוצמות הפנימיות לעמוד בגאון יעקב מול המעצמה החזקה בעולם", ויש להאריך הרבה...

בס"ד

פדה בשלום: מה ליהודי דתי ולפרנסה בעסק חילוני?            מבוסס על לקו"ש כה/252 ואילך

בת הגביר הגיעה לגיל שידוכים ונפגשה עם בחיר תלמידי החכמים בישיבה, משמצא חן בעיניה, הביאה אותו לאביה לקבל הסכמה לשידוך.

"מה בכוונתך לעשות בחיים?", התעניין הגביר. "ללמוד תורה ביום ובלילה", ענה הבחור. - "זה בהחלט חשוב, אמר הגביר, אבל איך תתפרנסו?". "הקב"ה יעזור", ענה הבחור. - "יפה, אבל איך תסתדרו כשיהיו לכם שלושה ילדים?". "הקב"ה עזר עד היום ויעזור גם הלאה" ענה הבחור בביטחון. - "ואיך תחתנו את הילדים בבוא היום?". "הקב"ה זן מביצי כינים עד קרני ראמים ויעזור גם לנו".

יצא הגביר אל בתו ואמר: "עושה רושם נחמד הבחור שלך, אבל למה הוא קורא לי הקב"ה..."

לא מזמן קיבלתי מייל מאדם נחמד ובו שואל כך:

1. שאלה שהתקבלה במייל: כבוד הרב, אני בעל תשובה, נשוי בן שלושים עם שני ילדים ורוב היום עובד כיועץ השקעות בבנק, אבל בקושי מצליח לתפוס שעה בערב ללמוד תורה. קשה לי עם העבודה בבנק, אני מרגיש שהחיים שלי מתבזבזים על עיסוק חופשי שלא מחזק את הרוחניות שלי. מצד שני אם אעזוב את העבודה לא אוכל לפרנס את המשפחה. אז מה אני עושה בעסק חילוני?

השאלה החשובה הזו פותחת את אחד הנושאים הכי שנויים במחלוקת בקרב הציבור הדתי: מה ליהודי דתי בעבודה חילונית?! איך זה שרוב שעות היממה עוברות על עיסוק שאין לו משמעות רוחנית? הרי על פניו אין דבר יהודי בלהיות פקיד בנק, טכנאי מכונת כביסה או מתכנת מחשבים. אלו משימות שגוי יכול לעשות אותן כמו היהודי ואם כן מה לעם המרומם מכל העמים ולעיסוקים כאלו?

א

בס"ד

תהיה אתה המסר: איך הפקיר יוסף את חייו ללכת לבור?

דרשה לשבת וישב וערב חנוכה

לפני מאה שנה ישבה אישה מבוגרת בפולניה ולמדה פרשת השבוע. היא אחזה ספר "צאינה וראינה", ליקוט מדרשים באידיש שמתאר את אירועי הפרשה בצבעים עזים ובתיאורים חודרים אל הלב. האישה קראה על המריבה בבית יעקב ועל יוסף הצעיר שהושלך לבור נחשים ועקרבים. עיניה התמלאו דמעות והיא סגרה את הספר באנחה כבדה.

שנה חלפה והאישה שהזדקנה בעוד שנה, קראה שוב לאור נרות השבת. היא עקבה אחרי יוסף שצועד לעבר אחיו בלילה חשוך ותשע זוגות ידיים משליכות אותו לתוך עגלת סוחרים. היא התרגזה: "יוסלה, מה אתה עושה?, ראית בשנה שעברה מהם עשו לך ולמה אתה הולך אליהם שוב?..."

הבדיחה הישנה הזו משקפת את תמיהת המפרשים לאורך הדורות שלא נותנת מנוח: למה יוסף הלך לשם? איפה האחריות של יהודי ירא שמים לשמור על חייו? כיצד לא רעדו רגליו כשצעד לבדו אל הסמטה החשוכה ליד שכם לעבר עשרה אחים שעוינים אותו? הרי המריבה בבית יעקב לא הייתה סוד, זאת הייתה משטמה יוקדת, עד שבכל התורה אין תיאורי שנאה כמו אלו שקדמו למכירת יוסף?

הסיפור בקצרה: יוסף היה נער יפה תואר שהזכיר בדמותו את אבא יעקב ואימא רחל. יעקב אהבו מכל בניו, תפר לו כתונת פסים ולמד עמו בחברותא. במקביל, יוסף ניצל את הקרבה לאביו והלשין על חטאי האחים. הם התמלאו פחד מהקפידה שהוא מעורר אצל אביהם הצדיק והפחד הפך לשנאה יוקדת. הם לא החליפו עמו מילה אחת, כלשון התורה: "וישנאו אתו ולא יכלו דברו לשלם".

אם השנאה הראשונית לא הספיקה, יוסף חלם על אחד עשר שיבולים שמשתחווים לו והשנאה תפחה, כעדות התורה: "ויוסיפו עוד שנוא אותו". אחרי כמה ימים היה חלום נוסף על שמש וכוכבים שמשתחווים לו והזעם עמד להתפוצץ. התורה מעידה בפעם השלישית: "ויוסיפו עוד שנוא אותו".

יום אחד הלכו האחים לרעות את צאן המשפחה באזור שכם ואיחרו לשוב. יעקב דאג, הדרכים בחזקת סכנה והם יהודים יחידים בין המון הארץ ששונא אותם. הוא קרא ליוסף: "לך נא ראה את שלום אחיך ואת שלום הצאן והשיבני דבר". וכאן במקום לומר בהתנצלות: 'אבא יקר, אני לא הכתובת למשימה. הם עוינים אותי ומסוגלים לפגוע בי. אם אלך לבחון מה איתם - אתה תצטרך לשלוח שליח נוסף לבדוק מה איתי...'. תמורת זאת התייצב ואמר: "הנני". הוא יצא לדרך וההמשך הנורא ידוע: הוא לא חזר, ובמקומו שבו האחים עם כתונת טבולה בדם: "הכר נא הכתונת בנך היא ... טרוף טורף יוסף חיה רעה אכלתהו".

והתמיהה זועקת: איך יוסף הפקיר חייו וביטל מצוות 'ונשמרתם'?

כמובן, התשובה הפשוטה היא שיוסף לא העלה בדעתו את עוצמת השנאה. ישנה דרך ארוכה ממריבה בין אחים למצב בו עשרת שבטי ישורון מכריזים "לכו ונהרגהו" ו"לכו ונשליכהו באחד הבורות ונראה מה יהיו חלומותיו".

אבל התמיהה גדולה יותר: איך התעלם מפעמוני האזהרה שהרעימו אודות הסכנה שנשקפת לו? הפרשה מספרת כי יוסף הגיע לשכם ולא מצא את אחיו. לפתע פנה אליו "איש" ואמר שראה את אחיו ושמע אותם אומרים "נלכה דותינה". בפירושו הראשון והעיקרי מניח רש"י שלא מדובר בשם מקום, אלא היה זה פעמון אזהרה ליוסף: "דותן" הוא מלשון "דת וחוק", שכן "שמעתי מבקשים נכלי דתות להמית אותך בהם". הם מגבשים 'חוקים נכלוליים' כדי למצוא צידוק הלכתי להמית אותך.

בפירושו על הגמרא (סוטה יג,ב) מרחיב רש"י כי המלאך הזהירו מפורשות: הוציאו עליך חוזה הריגה. בלשונו: "דותן אינה מקום ... אלא נסעו מן האחווה הזאת ואין מחזיקין עצמן כאחין לך, כי שמעתי אומרים נלכה ונבקש דתות ודינין היאך להמיתו אם יבא אצלנו".

והשאלה הופכת לתעלומה גמורה: מה חשב יוסף כשצעד בעיניים פקוחות למחנה האויב?

אפשר לטעון כי יוסף מסר נפשו לקיים מצוות כיבוד הורים. אף שידע את גודל הסכנה אליה נכנס, אך מצוות אביו עלתה על הכול.

אבל ההסבר אינו קביל: ראשית, זה דיון הלכתי סבוך, האם מותר להיכנס לסכנת חיים עבור קיום מצווה שאינה משלוש מצוות החמורות. הרמב"ם מכריע בהלכות יסודי התורה, שאדם שמסר נפשו על מצווה שאינו צריך למסור עליה - "הרי זה מתחייב בנפשו"[1]. ואם כן אסור היה ליוסף להכניס עצמו לסכנה גמורה עבור כיבוד הורים.

שנית והוא העיקר: הדיון אינו נוגע לכאן כלל, משום שלא היה טעם במקרה הזה למסור נפש על מצוות אביו, שהרי השליחות לא תבוא לידי גמר. יעקב שלח אותו במטרה לראות את שלום אחיו ולהשיבו דבר. אך אם יוסף מסכן עצמו בהליכתו לשם, הדאגה של אבא לא תבוא על פתרונה, ואדרבה, יוסף ייצור דאגה חדשה אודות עצמו שלא ישוב הביתה?

מדוע אפוא לא העביר את המשימה למישהו אחר וכך יקבל אבא את המידע וחייו של יוסף יישמרו?

בשיחה נפלאה (לקוטי שיחות לה/172) מעניק הרבי מליובאוויטש מבט מקורי ומעורר השראה על הדחף הרגשי שלהט ביוסף בהליכתו לאחיו. כמה נאים הדברים לרבי עצמו ולשלוחי הקודש שלו – שגרירי האור שיאירו בשבוע הבא את העולם כולו בגאווה יהודית.

יוסף לא הלך אליהם כדי לחזור לאבא עם בשורות. להיפך, הוא לקח בחשבון שאולי לא יחזור. הוא הלך עבור עצם ההליכה, כדי להציב בפני אחיו מראה בוהקת: כשאבא מבקש עושים בלי שאלות.

בתוך הסיפור של יוסף ואחיו, מסתתר סיפור נוסף: התורה לא מציינת אותו במפורש, אבל הוא מבצבץ מכל שורה. השבטים לא כיבדו את אבא. הם לא נהגו בו ביראה ראויה כפי שנוהג ילד יהודי כלפי אביו, השותף של הקב"ה שבחר להביא אותו לעולם. רק בפרשה הקודמת קראנו כיצד שמעון ולוי עולים להרוג עיר שלמה ואינם רואים צורך לקבל עצה וברכה מאבא. הם מתעלמים מהאדם המבוגר בבית, כאילו לא מדובר באב שהוא גם גדול הדור, המובחר בין האבות.

פרשת ויצא סיפרה על ראובן בכור האחים, שמחלל יצועי אביו באגרסיביות. הוא מעביר בכעסנות ובפזיזות את מיטת האב מאוהל בלהה לאוהל לאה, בלי לקבל את דעת האב בנושא כה אישי ורגיש. וכמובן, עצם שנאת האחים ליוסף מעידה על קשיים בקשר עם אבא, שהרי השנאה נבעה מאהבת האב אליו – ובעקיפין היה בה פקפוק בשיקול הדעת של יעקב עצמו.

לעומתם, יוסף בער בכבוד אביו, הוא להט להפגין את מקומו הנעלה של אבא בחייהם - והדרך הכי עוצמתית להעביר מסר היא להיות המסר!. לייצג אותו. לא לתת נאום חוצב להבות אודות הצורך בכיבוד הורים, אלא פשוט לעשות את זה. ולכן הוא יוצא אליהם לדרך בשליחות אבא, ודווקא הסכנה שהיה שרוי בה ביחד עם המחיר הנורא ששילם – הדהדו את המסר באוזניהם ובאוזני כולנו: הכבוד של אבא גדול יותר משיקול כזה או אחר.

ואף שמצוות כיבוד הורים אינה מהמצוות עליה מוסרים את הנפש, הנה כותב הכסף משנה בהלכות יסודי התורה שיש חריג אחד להלכה הזו: "אדם גדול וחסיד ירא שמים ורואה שהדור פרוץ בכך, רשאי לקדש את השם ולמסור עצמו אפילו על מצווה קלה כדי שיראו העם וילמדו". במטרה לזעזע את הדור שפרוץ באיזו מצווה, מותר למסור את הנפש. שכן עצם ההקרבה ההרואית לעיני כל ישראל תוציא אנשים משיווי המשקל ותביא את הנושא למרכז החדשות.

יוסף לא היה חייב לעשות זאת, אבל בחר בבחירתו החופשית לנהוג כמו חסיד ירא שמים שמעמיד חייו מנגד לכבודו של אבא – ומעשה ההקרבה המהדהד שלו יחצה את גבולות השכל ויפרוץ אל הלב.

דוגמה מופלאה: הרב אהרן דב הלפרין, עורך השבועון כפר חב"ד, הטלטל עשרות שנים בין חשובי השלוחים ברחבי העולם. בהוראת הרבי פעל לסקר את הפעילות החבדי"ת תחת שם המדור "חב"ד בעולם". כשהגיע לצרפת ונחשף לעוצמת המהפכה שחוללו זוג השלוחים הנמרצים, הרב שמואל ובתיה אזימוב, התיישב להכנת כתבה מקיפה. הוא נפגש עם שלושה מחשובי בעלי התשובה שם: הרב חיים מלול, הרב שלום כהן והרב חיים ניסנבוים. שלושתם אנשים עמקנים, בעלי דעת ונושאי תפקידים בכירים בממשלת צרפת ובעולם המדע, והרב הלפרין ביקש להבין כיצד פעל השליח שינוי קיצוני בחייהם?

הרב חיים מלול ביקש לספר סיפור קטן: "מעבר לפעילות בתוך פריז, היה ר' מולע נוסע מעיירה לעיירה כדי למסור שיעורים ולהקים קהילות חסידיות. באחת מאותן עיירות הצליח לגבש קהילה חסידית בת כ-15 משפחות, אבל נתקל בבעיה: הוא תבע להקפיד על שתיית חלב ישראל והדרישה נתקלה בקשיים. לא ניתן היה להשיג חלב ישראל בעיירות הקטנות, ומילא המבוגרים יוותרו על שתיית חלב, אבל ילדים – בלי חלב ובלי דגני בוקר?!

ר' מולע לא נאם ולא התוועד. פעמיים בשבוע, במשך תקופה ארוכה מאוד, היה גורר עצמו לתחנת הרכבת בפריז ועל כתפיו שני שקים גדולים מלאים בקבוקי חלב טרי. הוא היה עולה על הרכבת, נוסע לאותה עיירה ומחלק את בקבוקי החלב למשפחות שלו. בית אחרי בית היה נכנס עם שקי החלב כדי שלילדים יהיה מה לשתות...". המסירות ההרואית הזו העבירה את מה שלא היו יכולות ללמד ההתוועדויות העמוקות ביותר.

באותה דרך מבאר הרבי שאלה עצומה: מה היה ההיתר ההלכתי של החשמונאים לצאת למלחמת חורמה נגד האימפריה היוונית? התרגלנו לחגוג את גבורת נפשם, אבל הבה נחזור אחורה ונחשוב על הסיכון האדיר שלקחו? מה היינו אומרים אילו נכשל המרד כישלון חרוץ?

זאת תמיהה מהותית משני כיוונים: ראשית, בגלל חוסר הסיכויים: לא היה סיכוי טבעי לכמה אלפי לוחמי גרילה לסלק את האימפריה היוונית ששלטה בחצי מהמזרח התיכון. הדבר משול לכמה אלפי צ'צ'נים שיצאו למלחמה נגד פוטין. לא כדאי להיזכר איך זה נגמר... ועולה השאלה איך אדם מסכן את חייו וחיי משפחתו רק בגלל להט דתי? הרלב"ג (שופטים) מסביר את העובדה שגדעון ביקש סימנים מאת ה' טרם צאתו למלחמה נגד מדין, שכן "אם לא יתבאר לו שינצח, לא ימסור עצמו לסכנה".

שנית, בגלל תכלית המלחמה: אין היתר הלכתי לצאת למלחמה יזומה ואקטיבית על הצלת הרוח. החובה לצאת למלחמה היא רק נגד אויב שמסכן את הגוף ורוצה לקחת את החיים, כמו שעשו הבבלים והרומאים. ואולם היוונים היו האויב היחידי בהיסטוריה שלא בא לפגע בחיינו ולהגלותנו מארצנו. להיפך, הם בנו ופיארו את ירושלים וקראו לה בחיבה 'אנטיוכיה'.

כל מגמתם הייתה לנהל מלחמת תרבות ולהיאבק נגד היהדות ולא נגד היהודים. לבטל את הארץ מהיותה "ארץ הקודש". ואולם לא מצאנו היתר למלחמה כנגד סכנה רוחנית, אלא רק "יהרג ואל יעבור". היינו שיברח ויסתתר ואם יתפשו אותו – ייהרג, אבל לא ליזום מלחמה שתסכן רבים מישראל.

כיצד אפוא קרא מתתיהו הכהן את בניו ונאמניו להניף את המרד נגד אימפריית יוון?

אלא החשמונאים היו ממשיכי דרכו של יוסף הצדיק. הם בערו בלהט אהבה לה' וידעו שזה עכשיו או לעולם לא. התייוונות העם הייתה כה מקיפה וחזקה שנדרש היה צעד דרסטי כדי לזעזע את הלבבות ולצעוק "מי לה' אלי?". ולכן במקום לנאום את המסר - הם החליטו להיות המסר. הם מסרו חייהם מנגד כי תמונה אחת שווה יותר מאלף מילים. וכך מטרת המלחמה לא הייתה רק כדי להניס את היוונים, אלא עבור עצם המלחמה, כשאגת צעקה לכל איש יהודי: "עד מתי? שובו בנים שובבים".

ההיתר ההלכתי שלהם, רמוז בשתי מילים בלשון הרמב"ם (ריש הלכות חנוכה): "וגברו בני חשמונאי הכהנים הגדולים והרגום והושיעו ישראל". וידועה התמיהה: מה הכוונה בכך שכלל אנשי חשמונאי מוגדרים "הכהנים הגדולים"? הרי רק מתתיהו היה כהן גדול וזה מבניו שירש אותו לאחר מותו?

אלא רומז הרמב"ם ליסוד ההלכתי שהניע אותם: כל אחד מבני חשמונאי היה בבחינת "אדם גדול וחסיד ירא שמים שרואה שהדור פרוץ ורשאי לקדש ה' כדי שיראו העם" (כדברי הכס"מ לעיל). הם בחרו בבחירתם החופשית להעמיד חייהם מנגד כמו שלט חי ומטלטל: "תורת ישראל בסכנה".

נסיים בסיפור יפה מפיו של הרב יצחק גורליק, שליח ורב העיר קאזאן ברוסיה: "בבית הכנסת שלנו מתפלל יהודי כבן שבעים בשם ראובן. הוא נכנס כחצי שעה לפני התפילה וכשאני מגיע לאולם בית הכנסת, הוא כבר יושב במקומו ומעיין בספר או כתב עת כלשהו. לפני מספר חדשים הזדמן לי להגיע מוקדם מהרגיל והקדמתי את ראובן. לאחר דקות מספר הוא נכנס והבחנתי כי כיפה לא מעטרת את ראשו. הוא מגיע למקומו ומתיישב, פותח את השקית ומוציא ממנה את הכיפה.

המחזה חרה לי: ציפיתי שלאחר שנים של הליכה לבית הכנסת, הוא ירגיש כבוד למקום ויחבוש את הכיפה לפני הכניסה לאולם. כעסתי עליו, אבל פתאום הבזיקה בי מחשבה: נזכרתי בדברי הבעש"ט כי כאשר רואה אדם חסרון בזולתו, ייתכן כי הזולת אינו אלא 'מראה' שמראה את עצמו. עשיתי חשבון בנפשי וחשבתי: האמנם אני נכנס ביראת כבוד מיוחדת להיכל ה׳?! האם יש פער בין ההליכה בחוץ ובין רגע הכניסה פנימה?

החלטתי להגיע מוקדם לבית הכנסת, אבל הפעם לא להיכנס סתם כך, ישר מהרחוב, אלא לעשות 'הכנה' מסוימת. לפני הכניסה לבית הכנסת נעמדתי לרגע, חזרתי על שורה מספר התניא, וכך נכנסתי לאולם בתחושה של כובד ראש. התיישבתי במקומי והמתנתי לכניסתו הרגילה של מיודענו (שכלל לא ידע על הדרמה שמתחוללת בתוכי...). והנה, ראה זה פלא: בפרוזדור הכניסה, ממש במקום בו נעמדתי וחזרתי על שורה מהתניא, הוא נעצר לרגע, פתח את השקית, הוציא ממנה את הכיפה, לבשה ונכנס לבית הכנסת בקבלת עול.

נו רוצים לעסוק בשאלה המרתקת הזו באמצעות עיון באחת התמיהות הכי כואבות וחריפות בתורה: על מה פרצה השנאה בין יוסף ואחיו? מה יכול ליצור אויבות כזו שתביא לכך שעשרה שבטים יפעלו להרוג את אחיהם, לזרוק אותו לבור נחשים ועקרבים ולבסוף למכור אותו כעבד לחבורת ישמעאלים?

האם השבטים הקדושים היו חלילה חבורת ילדים שהתקוטטו את מי אבא יותר אוהב?! לא היו להם נושאים יותר חשובים בחיים?! האם לא היו צריכים ללכת לעבוד ולפרנס משפחה?! הרי כמעט בכל משפחה יש מריבות מהסוג הזה, שנדמה שילד אחד מקבל יחס מועדף מההורים והם עוזרים לו יותר בתמיכה כספית או פנויים יותר להעניק בייביסיטר לילדים שלו ... ואז מה? וכי הילדים האחרים מעלים בדעתם לקבור את הילד הזה בבור נחשים ועקרבים?! הפתרון בדרך כלל הוא שכל אחד מהילדים מתחתן, מקים את ביתו האישי והראש שלו מתמלא בדאגות גדולות יותר.

אנו נטען כי המאבק בין יוסף ואחיו היה הרבה יותר ממריבה על ילד מפונק. זאת הייתה מחלוקת אידיאולוגית בין רועי הצאן לאנשי העסקים, בין אנשי הרוח לאנשי המעשה המעורבים בניהול העולם.

ב. פרשת וישב היא הפרשה היחידה בתורה שכמעט כל פסוקיה מתחילים באות ו' ("וישב יעקב, ויוסף היה וגו'"). מדרש מעניין טוען כי הדבר בא לרמוז אל המילה "וַי" – מלשון כאב וצער. "וי במכירת יוסף, וי בפטירת ער ואונן, וי באשת פוטיפר, וי בבית הסוהר".

2. מדרש לקח טוב סוף הפרשה: הפרשה כולה התחלת הפסוקים היא באות ו' חוץ משמונה פסוקים ... שכל הפרשה סיפורים של 'ווים' – ווי במכירת יוסף, ווי במיתת אשת יהודה ובניו, ווי באשת פוטיפרע, ווי בבית האסורים ... חוץ משמונה פסוקים לרמז לאסנת שזכתה להזדווג ליוסף שנימול.

אבל מה מביא לשנאה כזו? אנו קוראים את פסוקי הפרשה ולא מוצאים הסבר מניח את הדעת. נכון שזאת לא מריבת האחים הראשונה בספר בראשית. כבר קין הרג את הבל וישמעאל ועשו שטמו את יצחק ויעקב, אבל הייתה שם סיבה חזקה: האחד נדחה מהבחירה האלוקית!. הקב"ה העדיף את מנחת קין על הבל, וכן ישמעאל ועשו הורחקו מהבחירה האלוקית בעם ישראל. אבל במשפחת יעקב איש לא נדחה. כולם שבטי עליון אהובים ורצויים לפני הקב"ה - ומה יוצר אויבות כזו?

וככל שסיבת המריבה סתומה, כך לשונות השנאה והקנאה כאן הם חריגים בכל קנה מידה. בכל ספרי התנ"ך אין עימות שמוזכרת בו כל כך הרבה פעמים המילה "שנאה" כמו בין יוסף לאחיו (למעט שנאת אמנון לתמר, ראו בהערה[1])? אפילו עשו שאיבד את הבכורה והברכות בדרך של רמייה, לא תיעב את יעקב כמו שהאחים שטמו את יוסף!.

בראשית לז: אלה תולדות יעקב, יוסף בן שבע עשרה שנה היה רעה את אחיו בצאן ... ויבא יוסף את דבתם רעה אל אביהם ... ויראו אחיו כי אתו אהב אביהם מכל אחיו וישנאו אתו ולא יכלו דברו לשלם: ויחלם יוסף חלום ויגד לאחיו ויוספו עוד שנא אתו ... ויאמרו לו אחיו המלך תמלך עלינו אם משול תמשל בנו?! ויוספו עוד שנא אתו על חלמתיו ועל דבריו ... ויקנאו בו אחיו ואביו שמר את הדבר.

והעיקר חסר מן הספר: על מה רבים? על כתונת פסים?! שיתפרו גם הם אחת לעצמם...?! ראוי לזכור במי מדובר: בנכדיהם של אברהם ויצחק, באותם שבטים ששמותיהם נכתבו על חושן הכהן הגדול ובתוך אותיות השמות שלהם היו מאירים דברי האורים ותומים כהתגלות אלוקים מהשמים. האם אנשי רוח כאלו ישנאו אח רק בגלל שאבא אוהב אותו יותר?!

מדרש רבה שיר השירים: 'עזה כמות אהבה וקשה כשאול קנאה' – 'עזה כמוות אהבה' היא אהבה שאהב יעקב ליוסף, שנאמר 'וישראל אהב את יוסף מכל בניו', 'קשה כשאול קנאה' - שקנאו בו אחיו.

ספורנו לז,יח: מה היה למו? בהיות כלם צדיקים גמורים עד שהיו שמותם לפני ה' לזכרון, איך נועדו לב יחדו להרוג את אחיהם או למכרו ולא נחמו על הרעה?

ומה הציק להם בחלומות של יוסף? וכי הם התפעלו מחלומות של ילד בן 17?! שיפטרו אותו במה שאומר כל אדם הגיוני: 'אל תחשוב ביום ולא תחלום בלילה...'

עקדת יצחק שער כח: הספק הראשון אשר זכרנוהו, כי אין איש בארץ אשר יחטא חטא רע ומגונה כזה מבלי שום תועלת, כי מה פשעו ומה חטאתו במה שיאהב אותו אביו כמשפט צעירי הבנים? וגם לא בעולה על דמיונו בתנומות עלי משכב והיות בידינו דברי חלומות אינן מעלין ואינן מורידין?

הרי הגישה הבסיסית של חז"ל (כפי שהארכנו בשיעור לפרשת וישב תשע"ז) שהחלום הוא ברוב המקרים רק ביטוי של פחדים ותשוקות מודחקים שבלילה צפים ועולים. החלום לא בא מלמעלה, מהשמים, אלא מלמטה, ממוחו הקודח של האדם... בעוד שבמהלך זמני הערות ביום, פועלים מנגנוני היגיון ובקרה שאינם מאפשרים לחצות את גבול המותר והסביר, החלום מאפשר לפרוץ את מה שהלב חושק והמציאות אינה מאפשרת. כך מספרת הגמרא בברכות על חכם המשנה, רבי יהושע בן חנניה, שהיה נפגש תדיר עם קיסר רומא כדי לבקש רחמים על העם היושב בירושלים. פעם אמר לו הקיסר: אומרים על היהודים שהם חכמים, אמור לי מה אחלום בלילה? אמר החכם היהודי: אתה תחלום שהפרסים, אויביך המושבעים, ייקחו אותך בשבי ויכריחו אותך לרעות חזירים. הרהר הקיסר בדברים המבהילים כל היום וחלם אותם בלילה...

זכריה י,ב: וחלומות השווא ידברו - ברכות נה,ב ורש"י: אין מראים לו לאדם אלא מהרהורי ליבו ... דע לך שאדם אינו רואה בחלומו דבר שלא הורגל בו ולא הרהר בו מעולם. כמו שאיש אינו חולם על עץ דקל מזהב או פיל הנכנס בתוך חור זעיר של מחט שלא חשב על דבר כזה מעולם.

הכרח לומר כי הסיפור הוא יותר גדול ממה שכתוב במפורש. השנאה והקנאה נבעו מהבדלי האישיות בין יוסף והאחים. הם היו טיפוסים שונים שמכוונים את החיים בדרך נבדלת ונפרדת.

ישנו רמז שמעניק קצה חוט לתעלומה, הבה נשים לב לעובדה מרתקת: יש עוד שנאת אחים אחת בספר בראשית שחוצה את כל הגבולות. היא נגמרת רע מאוד, אפילו יותר ממקרה יוסף: שנאת קין להבל. וכאן אפשר לשים לב לדמיון בין שני האירועים:

התיאור היחיד שנותנת התורה על קין והבל הוא שהבל היה רועה צאן, לעומת קין שהיה עובד אדמה. הבל הביא מנחה לה' מהצאן ואילו קין הביא מפרי האדמה, ולאחר שמנחת הבל התקבלה ומנחת קין לא התקבלה – קם קין על אחיו והרגו נפש. ההבדל הזה בלט גם בבית יעקב אבינו: בעוד ששלוש האבות והשבטים היו רועי צאן[2], יוסף היה הראשון בעם היהודי שהלך לכיוון אחר: הוא נטש את עסקי בעלי החיים ועבר לעיסוקים יותר מסועפים ובכללם עבודת האדמה.

ראשית, החלום הראשון של יוסף עסק בעבודת האדמה: כל השבטים מאלמים אלומים והאלומות של האחים ניצבות ומשתחוות לאלומתו - וזאת למרות שאיש מהם לא היה עובד אדמה. וגם אחר כך כשעבר לנהל את ממלכת מצרים הוא מנהל את כל עסקי המדינה הענפה ובראשם מתמקד בתוכנית ההתחמשות הגדולה של זריעת האדמות שתייצר מספיק אוכל עבור שבע שנות הרעב.

3. בראשית ד: ויהי הבל רעה צאן וקין היה עבד אדמה.

בראשית לז: וילכו אחיו לרעות את צאן אביהם בשכם ויאמר ישראל אל יוסף הלוא אחיך רעים בשכם לכה ואשלחך אליהם. בראשית לז: ויחלם יוסף חלום ויגד לאחיו ... שמעו נא החלום הזה אשר חלמתי: והנה אנחנו מאלמים אלמים בתוך השדה והנה קמה אלמתי וגם נצבה והנה תסבינה אלמתיכם ותשתחוין לאלמתי. בראשית מא: ויצא יוסף מלפני פרעה ויעבר בכל ארץ מצרים: ותעש הארץ בשבע שני השבע לקמצים [כמות גדולה] ויקבץ את כל אכל שבע שנים אשר היו בארץ מצרים.

מה זה אומר על הבדלי הגישה ביניהם? ספרי חסידות מוצאים כאן את שני הקטבים שנתונים לוויכוח עד היום הזה: קרב הרועים – אנשי הרוח, מול אנשי העסקים שמובילים את ההתנהלות הטבעית.

ג. לפני שנצלול פנימה, נביא עוד הסבר המובא בספרים אודות הוויכוח הרעיוני בין יוסף ואחיו.

נקדים כי המשנה אומרת "כל מחלוקת שהיא לשם שמים סופה להתקיים". וידועה השאלה למה עליה להתקיים? מה טוב בזה שמחלוקת מתקיימת? היה עדיף שהיא תחלוף מהעולם? הסבר חריף אומר כי מחלוקת לשם שמים אינה נגמרת אף פעם... איש אינו מוכן לוותר בה, איש אינו מוכן להתפשר על הצינור שמוביל אותו לאלוקים. כל עוד מדובר על כסף או כבוד אפשר למצוא פשרה, אבל כשמדובר על נושאים חשובים באמת, ממשיכים לריב עם כל הלב לשם שמים...

גם בין יוסף לאחיו התנהלה מחלוקת רעיונית. כך מספרת התורה דבר קשה: יוסף היה מביא את דבתם רעה לאביהם. הוא היה מלשין ליעקב על עוונות חמורים שאחיו נכשלים בהם.

4. בראשית לז: ויבא יוסף את דבתם רעה אל אביהם - רש"י: כל רעה שהיה רואה באחיו בני לאה היה מגיד לאביו, שהיו אוכלין אבר מן החי, ומזלזלין בבני השפחות לקרותן עבדים, וחשודים על העריות. ובשלשתן לקה: כנגד אבר מן החי - 'וישחטו שעיר עזים במכירתו' ... ועל דבה שספר עליהם שקורין לאחיהם עבדים לעבד - נמכר יוסף. ועל העריות שספר עליהם – 'ותשא אשת אדוניו'.

היתכן שהאחים חטאו בהאשמות כאלו?! האם בניו של יעקב תלשו איבר מבהמה בעודה חיה, אכזריות גסה שאפילו בני נח נמנעו ממנה?! האם שבטי ישראל היו חשודים על העריות?! מצד שני, היתכן שיוסף ימציא עלילות על אחיו?! מצד שלישי, אם אמר את האמת למה נענש עליה?

רבי יהודה רוזאניס, בעל המשנה למלך, כתב ספר חשוב בשם "פרשת דרכים" ושם בדרוש א בונה מהלך מרתק: בין השבטים ליוסף התקיים וויכוח הלכתי אודות ההגדרה שלהם: האם הם נחשבים כבר יהודים כמו אחרי מתן תורה או עדיין חלק מבני נח? השבטים סברו כי ההגדרה התורנית שלהם היא "יהודים" ומתוך כך הוציאו כמה יסודות: א. הם היו שוחטים את הבהמה ולאחר השחיטה מפרקים את איבריה בעודה "מפרכסת". שכן היות שכבר נשפך דמה והיא מתה, הדבר מותר מהתורה לישראל. ב. הם היו מזלזלים בבני השפחות, משום שבעוד שרחל ולאה התחתנו עם יעקב בקידושין גמורים מכוח שכר העבודה שעבד עבורן, השפחות רק נכנסו לביתו ומיוחדות לו ואצל יהודים זה נקרא פילגש ולא נשים. ולכן היו רואים בבני השפחות ייחוס נחות.

מנגד, יוסף סבר שההגדרה שלהם לפני מתן תורה היא רק "בן נח", ולכן האשים אותם: א. שאוכלים אבר מן החי. משום שלבני נח אסור לקחת איברים מהבהמה בעודה מפרכסת, משום שהם אינם מצווים בשחיטה ולכן החמירו בהריגה שלהם שתהיה גמורה ומוחלטת. ב. ההגדרה של בני השפחות הייתה זהה לרחל ולאה, משום ש"בני נח" אינם צריכים קידושין אלא רק ייחוד והכנסה לבית. ג. יש דעה שאומרת שהשבטים נשאו את אחיותיהם מהאב, וזה מותר רק לבני נח ולא לישראל. ולכן יוסף טען שהם "חשודים על העריות", משום שלשיטתם הם הרי כישראל וכיצד מתחתנים עם אחיותיהם? [ואילו הם טענו שהמצב הזה עדיף על פני האפשרות להתחתן עם השכנות, בנות כנען, שנאסרו במפורש על ידי אברהם ויצחק לבניהם].

פירוש רבי אליהו מזרחי על רש"י: השבטים כדין היו עושים אלא שיוסף היה טועה בדין ודן אותם שעשו שלא כדין והיה מגיד אותם לאביו לפי סברתו.

לחביבות העניין הנה סיפור פולקלור על מחלוקת לשם שמים שכמעט והביאה לפגיעה בגדול הפוסקים: בעקבות הדפסת הספר "מורה נבוכים" קמה צעקה בקהילות ישראל כנגד הרמב"ם. רבנים ראו בו אפיקורס שכותב רעיונות חדשניים שיש בהם פוטנציאל מסוכן לרפורמה. היו מקומות בהם שרפו את הספר ודרשו להחרים ולנדות את הרמב"ם.

רבני גרמניה לא הכירו את הרמב"ם (הוא התגורר במרוקו ואחר כך במצרים) והחליטו לשלוח תלמיד חכם בשם רבי מאיר שיתהה על קנקנו. רבי מאיר הגיע לבית הרמב"ם בעת ארוחת הצהריים וראה בצלחת המרק המונחת על השולחן כעין יד אדם שצפה בתוך המרק. הוא כמעט הקיא את נפשו: הייתכן שהרמב"ם אוכל בשר אדם כמו קניבל?! בהמשך, קרא הרמב"ם למשרתו ואמר: "פטרוס, לך הבא יין מהמרתף". רבי מאיר נרעד. פטרוס זה שם של גוי, והיין בו ייגע הוא יין נסך.

אבל שום דבר לא הכין אותו לדבר הבא. בסיום הסעודה הורה הרמב"ם למשרתו: "מחר בבוקר תהרוג את העגל שנמצא ברפת ותכין אותו לארוחת הצהריים". זה כבר היה יותר מדי. מתברר שלא רב חדשן עומד כאן כי אם פורק עול מוחלט. בקושי הצליח האורח לעבור את הלילה והכין רשימה מדוקדקת של העוולות שראה בבית הרמב"ם.

בבוקר לפני שיצא, קרא לו הרמב"ם ואמר:  "אני מעריך למה באת הנה ומי שלח אותך, עכשיו בוא נעבור על שלוש החטאים שלי: 1. היד שצפה אתמול בתוך המרק היא בסך הכול חתיכת ירק בריאה שנראית דומה ליד אדם. 2. פטרוס הוא יהודי מבטן ומלידה ואזכיר לך גמרא במועד קטן שמצטטת חכם בשם רבי יוסי בן פטרוס. 3. העגל המדובר הוא "בן פקועה". הוא נמצא ברחם בהמה לאחר ששחטו אותה כהלכה, והדין הוא שאין צריך לשחוט אותו אלא אפשר להרוג אותו במיתה אחרת. רציתי ללמד אותך, סיכם הרמב"ם באזני האורח ההמום, עד כמה מחלוקת יכולה להיות מסוכנת, שהיא מעוורת אפילו עיניים של גדולי דור...

ואחרי ההסבר הזה, נשוב אל ההסבר המרכזי בו פתחנו: המאבק בין יוסף ואחיו על ייעודו של עם ישראל בתור רועי צאן או אנשי עסקים המובילים את החיים עצמם.

ד. החסיד רבי משה חיים אלפרוביץ היה עובד ה' בכל לבו ונפשו. באמצע שנות השלושים של המאה הקודמת עלה ארצה מרוסיה ומצא עבודה כשוחט בירושלים. פעם בערב יום כיפור הוא עמד ושחט תרנגולים לכפרות וראה שהתור אינו נגמר. אנשים עומדים ואין לדבר סוף. הוא שלח את בנו לראות מה קורה אצל השוחטים האחרים והבן חזר וסיפר שכולם עומדים בלי עבודה.

רבי משה חיים הבין שיצא שמעו כצדיק שהגיע מרוסיה וכולם רוצים שהוא ישחט עבורם. הוא הזדעזע לשמוע שהוא משיג את גבול השוחטים הוותיקים והניח את הסכין מידו והודיע שלא ישחט יותר. הוא הלך למצוא עבודה בחברת "סולל בונה" והחל לעבוד בפרך כפועל בניין שבונה את ארץ ישראל המתחדשת. מספרים עליו כי היה שקוע במחשבות כה עמוקות בעת הבנייה, עד שפעם בנה את כל החדר ולא ראה ששכח להניח פתח וכך ננעל בפנים...

מנהל העבודה ריחם עליו, הוא ראה יהודי בעל דרגה שצריך לשבור גופו בעבודה מפרכת בחומר ובלבנים והעביר אותו לעבודה משרדית במזגן. אבל רבי משה חיים ביקש לחזור ללבנים. הוא הסביר כך: כתוב "יגיע כפיך כי תאכל", צריך לעבוד עם הידיים אבל את הראש צריך להשאיר פנוי למחשבות עיוניות, ואולם עבודה משרדית תופסת את הראש שלי ואינני מוכן להניח את הראש בתוך הניירת...

האבות והשבטים התפרנסו והתעשרו, אבל מקור עושרם העיקרי היה רעיית הצאן, שכן העיסוק בבעלי חיים הוא בעיקרו עיסוק רוחני. זה האדם שמנהל את העסק ולא העסק שמנהל אותו. ראשית זאת עבודה עם יצורים חיים, בעלי נפש, שהעיסוק בהם מעורר לרחמים ורגישות (כמו הסיפורים הידועים על משה רבנו ודוד המלך שגילו רחמנות לצאן). שנית, העבודה עצמה אינה מייגעת. שעות העבודה הן גמישות ואפשר להוציא את הצאן למרעה עכשיו וגם יותר מאוחר, המרעה עצמו מתנהל בטבע הפתוח היכן שרואים את השמים, ובעיקר, זמן המרעה הוא חופשי למחשבה והתבוננות. בסיפורי החסידים מקובל שנפש של רועה היא נפש עמוקה (סוג של דייג...), הוא עומד בשדה הפתוח עם החליל או מעוטף בטלית ותפילין ושר לאלוקים באהבתו אליו.

העיסוק במרעה מסמל אדם שנמצא מעל הפרנסה. הוא עובד בשביל לחיות ולא חי בשביל לעבוד.

יוסף הצדיק, לעומת זאת, פורץ דרך חדשה במעמד היהודי בעולם. הוא היהודי שהגיע לעמדת ההשפעה הכי גדולה עד היום. הוא הופך להיות האיש שמוביל את המעצמה המצרית האדירה שהייתה משולה אז לארצות הברית וסין גם יחד, ועוד בשעת הרעב הגדול שאיים על קיומה. מסתמא לא הייתה לו דקה פנויה ובעיקר לא הייתה טיפת ריכוז ואנרגיה שלא הייתה רדופה בניהול המשבר.

בזעיר אנפין, סגנון העבודה הזה מסמל כל עובד אדמה (ראו השיחה הידועה בחלק ד על טענת המרגלים). הנביא אומר: "עובד אדמתו ישבע לחם". כלומר, רק אדם שהופך להיות עבד לאדמתו ישבע לחם. הסמל הנצחי של עובד האדמה הוא הפועל המיוזע עם הגב הכפוף והמצח נוטף הזעה. הוא משועבד לעונות השנה וחייב לעבוד בדיוק לפי תנועת השמש, הוא משכים לפנות בוקר כדי להשקות את האדמה לפני שתצא השמש הקופחת והוא תמיד מודאג ורדוף מהגורמים המסכנים את הצמיחה. גרוע מכך: עבודת האדמה עלולה לייצר התרחקות מאמונה והתמכרות לכוחות הטבע, משום שהחקלאי תלוי בגשם ובעונות השנה.

וכאן ניטש הוויכוח בין יוסף והשבטים: האם יהודי נועד להיות חלק מחיי הטבע המעשיים? האם יש לו מה לבקש בהובלת הציוויליזציה או להיפך, להתמקד בעבודה כזו שתעסיק רק את כפיו?

כעת נבין דבר גדול. התורה מספרת כי כאשר ירדו השבטים למצרים וראו את יוסף - "הם לא הכירוהו". הם לא זיהו את אחיהם האובד. והתמיהה פשוטה: איך לא הכירוהו? כמה אח יכול להשתנות ב-22 שנה? וכי לא ראו את התווים יפי התואר של רחל?! נכון שחז"ל אומרים כי הוא יצא ילד בן 17 בלי זקן ועכשיו היה גבר בן 39 עם זקן, ובכל זאת כמה הזקן מעלים את תווי הפרצוף?

אדמור"י חב"ד מסבירים בעומק: הלב התקשה להאמין שזה יוסף. יכול להיות שפניו הזכירו מישהו מוכר, אבל האישיות הייתה רחוקה מהם כרחוק מזרח ממערב. אח שלהם שינהל מדינה?! הם הרגישו זרות ודחייה ממנו כי לא העלו בדעתם שיהודי יכול להיות מסור לניהול מדינה בערוות הארץ.

5. תורת מנחם תשכא ג/158: יובן זה בהקדים תורת רבינו הזקן בעניין ההפרש בין עבודת יוסף ועבודת שאר השבטים: השבטים היו רועי צאן משום שבחרו עבודה שיוכלו להיות בהתבודדות מהעולם לפי שעבודתם הייתה בבחינת 'מרכבה לאלוקות' (שמסורה לרצון הרוכב) ולא רצו שהעולם יבלבל אותם מכך. אמנם יוסף היה שליט בארץ מצרים וגם בבית פוטיפר היה עסוק בניהול כתבי החשבונות, ומכל מקום ענייני העולם לא בלבלו אותו. ולכן נאמר 'והם לא הכירוהו', כי השבטים לא הכירו מדרגת עבודת יוסף שיכול להיות עסוק בענייני העולם ובאותה שעה להיות מרכבה לאלוקות.

מה באמת היסוד לגישת יוסף? הרי על פניו הם צודקים ומה לו ולעבודת מצרים? אדמור"י חב"ד מצטטים פסוק בקהלת ה,ט: ויתרון ארץ בכל היא ומלך לשדה נעבד

הפסוק מעצים את עבודת החקלאות בשדה ואומר כי יש בה יתרון על כל עבודת פרנסה אחרת, עד שאפילו מלך המדינה נעבד לשדה ומשועבד אליה. במבט מעמיק, הפסוק מדבר על המלך העליון, הקב"ה, ומדגיש כי "מלך לשדה נעבד". מכל התענוגים של הקב"ה בעבודת התחתונים, הוא רוצה במיוחד את עבודת הפרנסה הגשמית שמעורבת בעולם הזה ורמוזה בשדה.

שכן הייעוד היהודי הוא הרבה יותר מתפילה ולימוד באוהלי תורה, הוא ליצור מרחב קדוש. להיות "ממלכת כהנים" שמפגינים בפני העולם כולו חיים של התמסרות לרצון העליון, חיים שמסמלים את הנוכחות האלוקית בכל פינה. והעולם האמתי מתנהל במשרדים ממוזגים, בשווקים, ברחובות ובמגדלים. המטרה של בעל העסק היא להיות שליח במרחב הציבורי, שגריר של השכינה במקום בו מתנהלים החיים האמיתיים. כשהוא סוחר ביושר ובאמונה, מחלק מהצלחתו לעניים ועוצר את המסחר באמצע היום כדי להתפלל מנחה, הוא מעניק השראה לחיים של משמעות.

שערי המועדים אלול עמוד קכב: הביאור עפ"י הידוע שתכלית בריאת העולם היא שנתאווה הקב"ה להיות לו דירה בתחתונים ולכן עיקר העבודה היא בענייני העולם, 'שש שנים תזרע שדך', שגם בשדה תהיה המשכת קדושה. ועל דרך הכתוב (קהלת ה,ח): 'מלך לשדה נעבד' ופירש האבן עזרא ש'אפילו המלך נעבד לשדה כי ממנו מחייתו'. מחייתו של המלך היא בעבודת אנשי השדה בענייני הארץ, שנתאווה להיות בתחתונים.

הבה נעביר את הרעיון באותיות קבליות-חסידיות. רבינו הזקן מסביר בתחילת ספר התניא כי המרחב של החיים נחלק לשלוש קבוצות: התחום הקדוש בו מקיימים מצוות, התחום האסור שמוקף בשלוש קליפות טמאות, ובאמצע עומד המרחב האפור, השטח הגדול של החיים. בשפת הקבלה הוא מכונה בשם "קליפת נוגה", כלומר, קליפה שבתוכה מנצנץ אור אלוקי עמום ונוגה. התפקיד של האדם הוא להציף את הניצוץ האלוקי המסתתר בתוך המרחב הגדול של החיים.

ולכן כל מה שלא אסור - הוא שליחות, הוא ייעוד להרים אותו למדרגה רוחנית. וזה ממש לא מסובך, כפי ששמעתי לא מזמן מיהודי יקר אצלי בבית הכנסת. הוא נתן מעשר ביד רחבה ואז הפטיר בפשטות: "יש לי שותף מצוין, הקב"ה. הוא מבקש בסך הכול עשרה אחוז ומעניק תשעים אחוז". כעת נחשוב על המשפט המדהים הזה, האם אנו מבינים את עומק המשמעות שלו?I זה יהודי שמנהל חיי טבע אבל מצהיר כי הכל מנוהל בחסד אלוקי. ככה מציפים את האור הנוגה שמסותר בקליפת העולם.

נשוב כעת אל הדוגמה שהובאה לעיל מקין והבל: ברוח המהלך הזה ראיתי פעם בספרים שמבארים את המאבק בין קין והבל. ההעדפה של הבל מסמלת את העליונות העקרונית של רועי הצאן, ולכן קין כעובד אדמה קם בקנאה להורגו. וכך ההתפרצות של אחי יוסף נגדו מסמלת את עליונות הרועים. ואולם התקופה של יוסף מסמלת את שלב הבירור החדש של המעורבות בעולם תוך הישארות מעליו.

בהערה[3] הובאו עוד שתי נקודות נפלאות בדברי יוסף שמוסברות בסגנון הזה וראוי להאריך בהן.

ה. כעת נבין מהלך מיוחד במינו: הגמרא מביאה את מחלוקת רבי שמעון בר יוחאי ורבי ישמעאל בנקודה זו בדיוק. האם יהודי רשאי לעבוד רוב היום לפרנסתו, כגישת רבי ישמעאל, או לעשות תורתו קבע ומלאכתו עראי, כגישת רבי שמעון בר יוחאי. והגמרא מסכמת: "הרבה עשו כרשב"י ולא עלתה בידם וכרבי ישמעאל ועלתה בידם".

ההסבר הפשוט של הגמרא הוא שגישת רשב"י היא לא פרקטית. היא לא מתאימה לרוב עם ישראל. וכמובן שאלו דברים תמוהים ביותר: האם רשב"י אמור לשנות את הגישה שלו בעקבות הפרקטיקה?! ואם רוב עם ישראל יחליטו שלא נוח להם לסגור את העסק בשבת – אז נבטל את השבת ח"ו?!

מסביר הרבי בעומק (ליקוטי שיחות לה ויצא): זאת עובדה שרוב עם ישראל מתאימים באישיותם להיות בעלי עסק ולא יושבי אוהל שתורתם אומנותם. ולכן טוען רבי ישמעאל טענה עצומה: את האופי שלנו לא אנחנו יצרנו, "לך לאומן שבראני". העובדה שרוב עם ישראל מתאימים באישיותם להיות בעלי עסק, מוכיחה כי עיקר הייעוד היהודי מתבצע במשרדים ובמקומות העבודה.

כמובן, אנו זקוקים לשבט אחד, שבט לוי, שיהיה מסור כל כולו לעבודת ה' כדי להעניק לנו השראה להתעלות מעל העסק, אבל רוב שבטי ישראל נועדו לעשות את העבודה בשטח ולהציף את הקדושה במרחב הציבורי. ולכן רוב עם ישראל באופיים הם בעלי עסק ולא יושבי אוהל.

ו. מה זה אומר בפועל? יהיה מי שילמד את השיעור הזה כתעודת זכאות. כאילו אפשר לעבוד ולא צריך ללמוד תורה... אבל הכוונה הפוכה: השיעור נועד לרומם את העסק ולהפוך אותו לשליחות רוחנית בעלת אחריות. יהודי אמור להיזהר עד הקצה האחרון מאיסורי אונאה, להפוך את העסק למקום שמעורר השראה רוחנית, לקיים מניינים ושיעורי תורה ולהקפיד על מתן צדקה. זאת הסיבה היחידה לקיומו בעסק ובלא זה, עליו לסגור את המקום ולעבור ללמוד תורה.

אנו נמצאים בשבוע החגיגי בו חל י"ט כסלו, וכמדומה שאין צורך להוסיף מלים אודות המהפכה החסידית שגלומה ברעיון הזה. עכ"פ נסיים בסיפור חסידי מיוחד במינו: החסיד רבי שמואל בער מהעיירה באריסוב נחשב לאחד המעמיקים בין חסידי חב"ד בדורות הקדומים. פעם עלתה לו שאלה בכתביו של האדמו"ר הצמח צדק והיה נדמה לו כי הרעיון סותר אמירה של האריז"ל בספר פרי עץ חיים. הוא פנה לבניו של הרבי, עבר את שש הבנים הגדולים ואף אחד לא ידע ליישב.

בשעת לילה מאוחרת הוא שב לביתו ועבר על יד בית בנו הצעיר של הרבי, רבי שמואל, שנחשב סוחר עממי. הוא ראה מבעד לחלון את רבי שמואל הוגה בספר הזה, "פרי עץ חיים". הוא חשב אולי הוא יוכל לעזור והקיש בדלת, אבל כשהיא נפתחה, ראה שהספר הקבלי נעלם מהשולחן ובמקומו היו פזורים עיתונים ברוסית ובגרמנית. הוא אמר לרבי שמואל: "זהו, די להסתתר, ממני לא תוכל להתחבא יותר. אנא תקשיב לשאלה העמוקה שלי ואם תתחמק מלענות – אפרסם מה ראיתי כאן". הוא הציג את השאלה ורבי שמואל יישב אותה באור בהיר עד שהגיעה שעת זריחת השמש.

לפני שהחסיד נפרד, שאל אותו בן הרבי: "האם שמת לב כמה כוסות תה שתית?". הוא חזר למציאות ואמר "איך אשים לב? הייתי כה שקוע בעולמות העמוקים שיצרנו". אמר לו המהר"ש: "גם כשיהודי עסוק בחכמה גבוהה, הוא צריך לשים לב כמה כוסות תה הוא שותה..." והרבי המהר"ש מנה כמה כוסות תה הוציאו מהמטבח הערב. חלפו שנים, האדמו"ר הצמח צדק הסתלק והחסידים פתחו בדיון מי ימלא את מקומו מתוך שבעת בניו הדגולים. סיפר החסיד רבי שמואל בער את תולדות הלילה ההוא ואמר "אדם שיכול להעמיק בפרי עץ חיים ועדיין למנות כוסות תה – הוא ראוי להיות אדמו"ר. הוא זה שראשו בשמים אבל רגליו בארץ. הוא זה שמבין את ערכה הנעלה של כוס תה..."

איזהו עשיר השמח בחלקו (הרב שלמה הלוי)

     המפגש בין יעקב לעשיו והדברים בניהם, מלמדים המון על אופיו של כל אחד מהאחים התאומים שאינם זהים כלל ועיקר. עשיו אמר ליעקב שהציע לו מנחה: ''אחי יש לי "רב ואילו יעקב אמר "יש לי כל" האם יש הבדל ביניהם ?

     התשובה היא ההבדל הוא במאמר חז''ל: "איזהו עשיר השמח בחלקו" (אבות א,ד) כי מדת הצדיק להסתפק במועט ומה שיש לו מספיק לו, ואינו מבקש יותר ממה שצריך לעצמו, לכן אמר יעקב "יש לי כל". אבל עשיו הרשע קיים את מאמר חז"ל (מדרש רבה קהלת סדר א): שאין אדם מת וחצי תאוותו בידו, אף פעם לא מרוצה, על כן אמר "יש לי רב" דהיינו יש לי הרבה אבל תמיד אני מרגיש שעדיין חסר לי ...

     משל למה הדבר דומה: היה מלך אחד שבנה במרכז העיר ארמון נהדר מרהיב עין ביופיו, סביבו נטע גן נפלא עצי פרי, שושנים ופרחים, וריח לו כלבנון, קבע בו המלך שלט קטן, וחרט עליו: "הארמון והגן האלה יינתנו במתנה על ידי המלך ירום הודו לאדם השמח בחלקו". עברו כמה בני אדם וראו את הארמון ואת השלט שעליו, וכל אחד חשב לעצמו בוודאי שאני לא האיש המתאים לארמון שכזה כי מי שיש לו מנה רוצה מאתים, ואינו שמח בחלקו. והנה עבר שם איש עשיר ונכבד, שזוכה לעושר וכבוד ולמשפחה מפוארת, והוא מדושן עונג, ומאושר בכל ענייניו והשלט קרץ לו, אמר בלבו, הלא אין אדם השמח בחלקו כמוני... וכל הטוב בעולם נוצר הרי בשבילי, נטל רשות ונכנס אל המלך, פנה אליו ואמר הנה חנני ה' ויש לי כל טוב, ואני שמח בחלקי, ועל המלך לקיים את מאמר התורה (דברים כג',כד') : "מוצא שפתיך תשמור ועשית ".. חושבני שהארמון והגן אשר סביבו מגיעים לי.

     התפרץ המלך בצחוק ואמר לו: שוטה שבעולם, אם אתה שמח בחלקך, כאשר דיברת, למה לטשת עין על ארמוני והגן שסביבו, הלא די לך במה שיש לך? !... יצא האיש בבושת פנים וברח אל מקומו ...

     פעמים רבות אנו לוטשים עיניים אל ממון זולתנו האם השכלנו להבין כי בממונו נחבאים גם דברים לא נעימים שלא היינו מוכנים לקבלם בעד כל הון שבעולם !?

     הבה נודה לה ' על מה שנתן לנו ולא נחפש לעצמינו צרות של אחרים...

                                                                                   שבת שלום ומבורך

2 החלומות - 2 תקופות (הרב שלמה נהרי)

     יש לשים לב לשינויים הדרמטיים שבין שני החלומות של יוסף. בחלום הראשון - רק האחים משתחווים לו, ואילו בחלום השני גם ההורים משתחווים [השמש והירח]. בחלום הראשון, יוסף אף מיוצג על ידי נמשל 'אלומה' - כלומר ה'אלומות' שהם האחים משתחווים ל'אלומה' שהוא יוסף. ואילו בחלום השני, רק ההורים והאחים מיוצגים על ידי נמשל 'השמש והירח והכוכבים', ואילו יוסף מופיע כעצמו ללא נמשל 'משתחווים לי'

     והביאור פשוט 2 החלומות מיצגים שני השתחוויות שהשתחוו ליוסף, הפעם הראשונה כשהאחים באו לקנות אוכל - וכבר אנו מבינים מדוע ההורים לא מופיעים בחלום, מהטעם הפשוט שבשעת השתחוויה זו הם לא היו ולא השתחוו שכן רק האחים ירדו לשבור אוכל. אבל החלום השני מתייחס להשתחוויה השנייה שהשתחוו כאשר ירדו יעקב ובניו למצרים, שם גם השתחווה יעקב [ובלהה שגידלו כאמו, ראה ברש"י על הפסוק 'והנה השמש והירח'].

     מעתה נבין גם את ההבדל השני, בפעם הראשונה השתחוו האחים ליוסף, לא כי כבדוהו כמלך גדול אלא פשוט מאחר שהם רצו 'אוכל' ועליהם היה להשתחוות כדי לקבל את האוכל, יוסף היה מבחינתם 'אלומת תבואה' - אופציה לקבלת אוכל לכן החלום היה אלומות תבואה שמשתחוות לאלומות אחרות, לא כן בפעם השנייה, כשבאו יעקב ובניו למצרים, ההשתחוויה הייתה ליוסף כמלך של כבוד, שם החלום היה 'משתחווים לי' לא לאוכל שאני מיצג, אלא לאני עצמי, המלך.

הזקנה שבכתה על יוסף (גד שכטמן)

     “נהג, תכבה בבקשה את הרדיו”, ביקש הבדואי מנהג המונית הלונדוני שאסף אותו משדה התעופה. “מפריעים לך השירים?”, התעניין הנהג. הבדואי הסביר: “לפי הדת שלי אסור לשמוע מוזיקה, כי בזמן הנביא מוחמד לא הייתה מוזיקה פרועה וסוערת כמו היום”. נהג המונית כיבה את הרדיו ועצר את הרכב בצד. “אני לא מסיע אותך!”, הודיע לנוסע. “למה?”, נדהם הבדואי. “כי בזמן הנביא מוחמד לא היו מוניות”, האט הנהג בלגלוג, “אז לך תחכה לגמל”...

***

     אחת הפרשיות הקשות להבנה בתורה, היא פרשת מכירת יוסף. החל בהוצאת דיבתם של אחיו רעה, בחלומות שהוא חולם ומתעקש לספר לאחיו, שנאת השבטים ליוסף, עד למכירה שמסתיימת באקורדים צורמים, לפחות מבחינה רגשית. לפני שנסביר חלק קטן ממה שקרה שם, סיפור קטן. בטח לא תתנגדו לקרוא:

     אישה כפרית תמימה הקפידה להתפלל כל שבת את תפילות השבת בבית הכנסת. בעזרת הנשים, כמובן. בשבת פרשת וישב, עקבה אחרי הקורא בתורה על מכירת יוסף על ידי אחיו. בכי רב בכתה הזקנה על צערו של יוסף האומלל, אף מתחה ביקורת על השבטים שככה עשו לאחיהם הקטון. לשנה הבאה שוב שמעה מעזרת הנשים שיוסף הולך לראות את שלום אחיו, הם מתכננים להמיתו והוא לא בורח. “אין לו שכל ללמוד מה קרה לו שנה שעברה?”, זעמה הכפרית על יוסף חסר הזהירות, “שימכרו אותו. מגיע לו! שילמד לקח אחת ולתמיד”...

     אנחנו מגחכים על בורותה של האישה, הרי הסיפור חוזר על עצמו בכל שנה. מה שנשאר לנו להבין: מה אנחנו יכולים ללמוד ממעשה יוסף?

     לקחים רבים נכתבו לדורות מפרשה זו, אך אחד העיקריים שבהם הוא הנושא שלנו הפעם. חז”ל התייחסו לדורות שלפניהם בחרדת קודש, למדו מכל מעשה שלהם, ביארו כל תנועה וניד עפעף. עבורם היוו הראשונים כסמל ודוגמה לאנשים גדולים הנותנים הדרכה רבתי לחיים. במילים קצרות ננסה לשפוך אור על פרשת יוסף ואחיו ממש על קצה המזלג: השבטים הקדושים ידעו שלאברהם אבינו היו שני בנים – יצחק וישמעאל, ישמעאל נדחה החוצה ויצחק היה ממשיך דרכו של אברהם. אותו הדבר קרה גם אצל יצחק – עשו נדחה החוצה ויעקב נבחר לממשיך הדרך. פחדו השבטים שיוסף, שזוכה כעת לחיבה מועדפת מאביהם - שעשה לו כתונת פסים מיוחדת ולימדו את התורה שקיבל משם ועבר - הוא יהיה ממשיך השושלת היהודית והם יידחו מחוץ לה. שהרי הוא הולך להוציא את דיבתם רעה באוזניו, טוען שאינם מקיימים את ההלכות כנדרש. ואם לרודף אחר חברו להורגו, קיים הדין של “הבא להורגך השכם להורגו”, באחד שרוצה להחטיא את חברו – על אחת כמה וכמה שיש להורגו, שהרי גדול המחטיאו יותר מן ההורגו. חלומותיו של יוסף ביססו את חשדותיהם בו (“המלוך תמלוך עלינו”) והפכו לעובדה מוגמרת, לא נותרה בידם ברירה אלא להורגו. כאן נכנס יהודה לתמונה ומציע פתרון טוב יותר: כאשר זמם לעשות לנו – לדחות אותנו מעם ישראל, כך נעשה לו. נמכור אותו לעבד למצרים. לא נחטא בהריגתו, אבל בעיקר נוכל להימנות בלא חשש על עם ישראל בלא שנירדף על ידו.

     לדעת חלק מהמפרשים כל זה יכל להימנע לו היה יוסף מסביר לאחיו שאינו מתכוון לכל מה שממנו פחדו, וכל מה שהלך לספר באוזני יעקב על דיבתם, היה זה אך ורק כדי שיעקב יוכיח אותם וישפרו את מעשיהם. אבל השבטים לא הסכימו לדבר עם יוסף “ולא יכלו דברו לשלום”, באין תקשורת – אין אפשרות להעביר מסרים.

***

     “אם ראשונים כמלאכים אנחנו כבני אדם”, מסביר החיד”א שיהודי שמתייחס אל דמותם של הראשונים שהיו לפניו כמלאכים, הרי זה סימן שהוא “בן אדם”.

     אין בידינו כלים להבין לעומק את מעשה יוסף והשבטים. בוודאי שלא למתוח ביקורת. גם משום שלא למדנו את פרטי המעשה כולו כפי שמופיעים הם במדרשי חז”ל ובתלמוד, אך גם ובעיקר משום שרחוקים אנו מאוד מהבנת מניעיהם של הדורות שקדמו לנו. אם נביט על מה שהיה בימי קדם ונפרש זאת בשפה של ימינו, הרי אנו כאותו בדואי שלא רצה מוזיקה אבל כן נסע במונית. מה שנותר לנו זה “לדבר” עם מפרשי התנ”ך שמבארים, כל אחד לפי דרכו, את הפרשה הקשה הזו, או אז נבין כמה אנחנו עדיין רחוקים.

וישב יעקב בארץ מגורי אביו (לז,א) (הרב מ. בראנדר)

     רש"י ביקש יעקב לישב בשלוה קפץ עליו רוגזו של יוסף, צדיקים מבקשים לישב בשלוה אמר הקב"ה לא דיין לצדיקים מה שמתוקן להם לעוה"ב אלא שמבקשים לישב בשלוה בעוה"ז שגם כשקפץ עליו ענין רוגזו של יוסף היה מונע עצמו מהרוגז ויושב בשלוה .

     ונראה לפי מה שמפרש רש"י "לא דיין לצדיקים מה שמתוקן להם לעוה"ב שבאמת כבר אין להם שייכות לכל ענין של התאוות שכבר נתגברו על זה. וא"כ במה יקיימו הצדיקים את מצוות לא תעשה?

     אלא זה מה שאנו רואים כאן שמביא להם הקב"ה ניסיון של מידת הרוגז, וע"י שעומדים בניסיון זה מקבלים הם שכר על קיום מצוות לא תעשה.

מאיגרא רמה לבירא עמיקתא - ולהיפך (לז,א) (הרב שלום יוסף ברבי.)

     פרשת וישב (שבוי) -בירא עמיקתא ואיגרא רמה-( חגיגה ה:)

     רואים אנו בפרשתנו מוטיב החוזר על עצמו כמה וכמה פעמים והוא:'מבירא עמיקתא לאיגרא רמה' וכן להיפך.

     יוסף - בתחילה יוסף הצדיק מועדף על פני אחיו ומקבל כתונת פסים מאביו בעוד שהאחים מקבלים כותונת פשוטות. בנוסף, בחלומותיו המיוחדים מוצג הוא כמלך ואחיו כעבדים המשתחווים לפניו. נראה שיוסף מקבל מעמד של מיוחד ומעולה מן השאר אך לפתע הכל מתהפך. כשהולך יוסף לשאול בשלום אחיו, מטכסים האחים עצה אחת להמיתו ומחליטים בסופו של דבר להשליכו לבור. לאחר מכן נמכר יוסף לסוחרים ישמעאלים ומדינים עד שמגיע למצרים לביתו של פוטיפר שר הטבחים. שוב פעם ממשרת פשוט ועלוב יוסף הופך להיות האחראי הראשי בבית פוטיפר וכל מהלך קטן וגדול שנעשה בבית השר, עובר תחת ידו של יוסף. נראה שיוסף הגיע לנחלה. אך כידוע קורה המקרה עם אשת פוטיפר ויוסף הצדיק מושלך שוב פעם לבור על לא עוול בכפיו. מאיגרא רמה.... בבית הסוהר מקבל יוסף את ברכת ה' ובכל עיסוקו, ה' מצליח בידו.

     יעקב- לאחר התלאות המרובות שעברו על יעקב ברוב שנותיו, מבקש הוא לשבת בשלווה וברוגע וליהנות מברכת אביו. ובאמת "וישב יעקב בארץ מגורי אביו בארץ כנען" מפרשים, שתיקן יעקב את מצוות כיבוד ההורים ומצוות ישוב הארץ, זמן מושלם למנוחה ולנחלה. והנה קפץ עליו רוגזו של יוסף ברגע אחד התהפך מזלו ובנו האהוב נאכל ע"י חיה רעה, והישיבה שחשב לשבת בנחלתו הפכה לישיבה של אבל מספד ובכי.

     האחים- באותה התקופה אחי יוסף תפסו פיקוד על רכוש אביהם והיו רועים את הצאן הרב שהיה ברשותם. רק שנבין כמה צאן היה בידם אם 11 אחים ועבדיהם המרובים היו צריכים לרעותו, כמות עצומה של צאן ובקר. מבחינה כלכלית, האחים הגיעו למעלה רמה והפכו להיות כמו מלכים הכל היה פרוש לפניהם, כוחם הרוחני והגופני ועושרם הרב והעצום. והנה בא יוסף ומוריד מעליהם את ברכת המלכות ע"י זה שמספר להם חלום שבו הם משתחווים לפניו וכורעים ברך בפניו וזהו חלום קשה המצית בתוכם שנאה לנער האהוב והמוצלח שהקטין והחליש את מעמדם הרם. אך כאשר דרכיהם מצטלבות במרעה, מתכננים הם להורגו ובסופו של דבר משליכים אותו לבור ומוכרים אותו לעבד, לאורחת ישמעאלים המשוטטת במקום. ושוב ידם חוזרת להיות על העליונה.

     השרים- שר המשקים ושר האופים יסכמו את המוטיב החוזר על עצמו, אחד לטובה ואחד לרעה. שר המשקים האחראי על כל מה שקשור לשתייה וליין בארמון פרעה,(עֵר, פֶה -עֵרני לכל מה שנכנס לפיו) מקבל עונש על חוסר תשומת הלב למשקה פגום המוגש למלך. מיד המלך מצווה להשליכו לבית הסוהר בכדי לדעת מה יעשה לו. וכן שר האופים האחראי על מיני המאפה שבארמון חוטא בחטא דומה ומקבל עונש דומה. שניהם נמצאים כרגע בתחתית לאחר שהיו במעלה מאוד מכובדת. לילה אחד שניהם חולמים חלום המטריד את מנוחתם ונער עברי בשם יוסף פותר להם את חלומם לפי חכמתו ורוח קדשו. לשר המשקים הוא פותר לטובה ("ויספר"-שמומלץ לספור כסף לפותר החלומות מסכת ברכות נו. בר הדיה אביי ורבא) ולשר האופים ("ויאמר"-אמירה לא מספיקה, כדאי לספור כסף.) לרעה, למוות.

     הלימוד: לכל אדם בחיים תקופה טובה ופחות טובה ולפי התקופה וטיבה, כך גם תחושת האדם והרגשתו. פעמים שתקופה לא טובה גורמת לאדם לחוש ייאוש וצער ולהרגיש שאין עליו ברכה ח"ו. ברגעים אלו צריכים אנו להיזכר בפרשתנו ולראות איך דברים קשים שעברו על אבותינו הסתיימו והפכו לטובים ומועילים בעבורם ואפילו בעבורנו. וכן לזכור תמיד שהקב"ה מארגן את עולמנו לטובתנו וגם אם נראה שקשה ומעיק צריכים אנו להביט השמימה ולומר "תודה רבה" על הכל, מפני שבסופו של יום, אנו נגלה שהגענו לבור ולאפלה, בכדי למלוך ולהאיר על העולם. ופעמים שמחכה לנו משהו טוב מעבר לפינה, אך בכדי להכין את הכלי שיקבל את הטוב, צריכים אנו לעבור דרך מסוימת שפעמים אינה קלה. וכן יש לדעת שצריכים אנו התגברות עצומה על תחושות אלו משום שבתוכנו קיימת תכונה מוזרה הגורמת לרע להראות ארוך וקשה ולטוב להראות קצר ומובן מאליו. למרות שבפועל, הטוב נמשך זמן יותר מהרע. אנו מוכרחים להיות מודעים וללמוד לשמוח ולשמח את עצמנו בטוב הקיים בנו ואם לא בנו אז במשפחתנו ואם לא במשפחתנו אז בחברנו ואם בא לחברנו אז בעולמנו.

     וכך אנו צריכים לפעול: לקצר במחשבתנו את התקופה הרעה וליהנות להודות ולשמוח בתקופה הטובה. איך עושים את זה? פשוט וקל ע"י התובנה שכל מה שנעשה לנו נעשה ע"י הקב"ה, שהוא אוהב ודואג לנו יותר מכל. ולזכור, שגם מבירא עמיקתא כמזלו של יוסף הצדיק, ניתן להגיע ב"ה לאגרא רמה ולמלוך על ארץ שלמה.

וישב יעקב בארץ מגורי אביו בארץ כנען (לז,א)(הרב יוסף זילברפרב)

     רש"י: ביקש יעקב לישב בשלוה, קפץ עליו רוגזו של יוסף. צדיקים מבקשים לישב בשלוה, אמר הקדוש ברוך הוא: לא דיין לצדיקים מה שמתוקן להם לעולם הבא, אלא שמבקשים לישב בשלוה בעולם הזה!.

     באיזה שהוא מקום התרגלנו למחזור קריאת פרשיות התורה. "הסיפורים" ידועים, "הסוף" ידוע. מסופר על כפרי שקבע משכנו בעיר הגדולה וזכה סוף סוף לשמוע את קריאת התורה בשבתות. כשהגיעו לפרשה זו, עקב אחר עלילותיו של יוסף בנשימה עצורה. כשאחיו התנכלו לו להמיתו, והוא הלך והתקרב אליהם. לחש אותו כפרי בהתרגשות: "יוסף, יוסף! אל תלך, אל תתקרב, שא רגלך וברח!" אבל, אבוי, יוסף לא שמע לעצתו והמשיך בדרכו, נלכד והורד אל הבור. נמכר לישמעאלים, ונעלם בעננת אבק לכוון מצרים. כעבור שנה שב הקורא לקרא בפרשה. שוב יורד יוסף לשכם והולך לדותן, אל אחיו המתנכלים להמיתו! הפעם ישב הכפרי נוקשה וסינן מבעד לשפתיו הקפוצות: "הפעם לא ארחם עליך! בשנה שעברה עשו לך אותו "תרגיל" ועדיין לא למדת לקח!"...

     בסיפור זה יש מהאמת העצובה. אנו קוראים בפרשיות התורה כמו שינון וחזרה גרידא, בעוד שמחזור קריאות התורה צריך להיות עבורנו כסיבוב המקדחה ההולכת ומעמיקה בכל סיבוב!

     אומות העולם מונות ל"חמה" וישראל לחודשי "הלבנה". סיבוב החמה קרוי שנה, מלשון שינון וחזרה. אבל היקף הלבנה קרוי חודש, מלשון התחדשות מתמדת. היו מגדולי ישראל שבכל שנה למדו את פרשת השבוע עם מפרש אחר. אחד המפרשים מבאר את הנאמר "ויוסיפו עוד שנוא" – ראשי תיבות עשו! הכוונה היא שהשבטים ידעו שלאברהם אבינו היו שני בנים. אחד מהם נבחר, והשני נדחה שיצא ממנו פרא אדם, ידו בכל ויד כל בו. ידעו השבטים שליצחק אבינו – סבם, היו שני בנים תאומים, האחד קיבל את ברכת אביו שכללה גם את ברכת סבו "ויתן לך את ברכת אברהם לך ולזרעך אתך", והשני נדחה, ויצא ממנו איש יודע ציד איש שדה. עתה, חששו ש"ההיסטוריה חוזרת על עצמה". שנים עשר בנים ליעקב, כולם אהובים, כולם ברורים, כולם עושים באימה וביראה רצון קונם. יוסף מביא את דיבתנו רעה, קונה את לב אבינו ומרחיקו מאתנו וחולם חלומות מלוכה. הוא חותר לקחת את הברכות, שנהיה דחויים כישמעאל וכעשיו והוא יהיה לאב הרביעי. לכך לא הסכימו, כנגד זה התקוממו בכל ישותם. בעינינו זה נראה תמוה – אנו מבינים את הדין שמחללים שבת בעבור הצלת חיי הגוף, אך אין אנו מודעים שמחללים שבת גם כדי להציל רוחניות של יהודי כדי להצילו מצפרנו השמד, והרי דין הוא הנלמד מקל וחומר: אם על חיי שעה מחללים, על חיי נצח לא כל שכן!!

     מעשה ברב של עיירה קטנה שהגיע לביקור אצל החפץ חיים זצ"ל. חקרו החפץ חיים, ונודע לו שהמקווה באותה עיירה סגורה מזה חודשיים – הקיר התמוטט ואין כסף לתקנו. "יש שם עשירים", אמר הרב, "אבל אין לי השפעה עליהם. ממשכורתי הדלה לא אוכל לבנות את הקיר", הצטדק. "אז מה ביכולתי לעשות?" ... "מה ביכולתך לעשות?" תמה החפץ חיים – "להתעלף הרי אתה יכול!!!"... עלינו לאמץ את השקפתם של השבטים הקדושים שהרוחניות היא חזות הכל. לו היינו רואים הדרדרות רוחנית כחולי הגוף, הלא מזדעזעים היינו ממראה עינינו ולא היינו יכולים לישון בלילות.

     חנוכה בפתח, ימי האורה, ימים בהם מעלים אנו את אור הנרות הזוהר, אור המצוות והאמונה. מובא במדרש ש"חושך – זו מלכות יוון" ואת החושך מגרשים בנרות החנוכה – "אורה" – זו תורה, "כי נר מצוה ותורה אור". את הנרות מדליקים אנו בחלון, מאותתים לרחוב: "כאן מאיר האור", אות ורמז למהפכה הרוחנית של החשמונאים – לגירוש החושך של השחיתות והכפירה. אבל חכמים הנחו אותנו כיצד לעשות זאת: בהדרגה, צעד אחר צעד – מוסיף והולך, עוד נר ועוד נר!

     כך מצינו שפעל ראובן כשביקש להציל את יוסף. לא דרש לשחררו מיד. לעזבו ולהניחו לנפשו. לא היו שומעים לו. מה עשה, הציע שלא ישפכו דם בידיים, שישליכו אותו לבור שורץ נחשים, שיניחוהו שם למות מעצמו. לאחר מכן, חשב לשוב אל הבור ולחלצו. ולמעשה הכין את הקרקע להצעת יהודה למכרו לישמעאלים, להצלתו. זו הדרך היחידה למהפך המיוחל – המהפך הרוחני. עלינו להדליק את האור, להצית את הלהבה, וכבר נאמר בתהילים: "מאויבי תחכמני", נלמד מהיצר הרע – "בכל יום ויום יצרו של אדם מתגבר עליו ומבקש להמיתו". רצונו של היצר הרע הוא לאבדנו מכל וכל, אך בפועל הוא נוגס נתחים נתחים – "היום אומר לו עשה כך ומחר עשה כך, עד שאומר לו לך עבוד עבודה זרה, ועובד".

     נפעל גם אנו כך ובמיוחד בימי החנוכה, עוד התחזקות באמונה ועוד התחזקות בקיום מצוות עד שנעמיד עצמנו על בסיס איתן!..

 וישב יעקב בארץ מגורי אביו בארץ כנען (לז,א) (רוני גולדברגר)

     נאמר ברש"י: בקש יעקב לישב בשלוה, קפץ עליו רגזו של יוסף. מה פשר הלשון "קפץ עליו רגזו של יוסף", הלא "קפיצה" היא לשון דילוג וזריזות, ומה ענינה לכאן? אומר רבי מרדכי דרוקר בספר "תכלת מרדכי": יעקב השתוקק והתאווה "לישב בשלוה", דהיינו לזכות ליום שבו "ועלו מושיעים בהר ציון לשפוט את הר עשו והיתה לה' המלוכה" (עובדיה א, כא), שאז לא יהיה עוד שעבוד מלכויות ויוכלו ישראל לעבוד את ה' בשלוה ובנחת. וכך כתב הרמב"ם בסוף הלכות מלכים (פרק יב הלכה ד): "לא נתאוו החכמים והנביאים לימות המשיח, לא כדי שישלטו על כל העולם, ולא כדי שירדו בעכו"ם, ולא כדי שינשאו אותם העמים, ולא כדי לאכול ולשתות ולשמח, אלא כדי שיהיו פנויין בתורה וחכמתה, ולא יהיה להם נוגש ומבטל, כדי שיזכו לחיי העולם הבא".

     אולם יש סדר לבריאה, ויש זמנים ומועדים למאורותיה ומקריה, ומכיוון שמן השמים נגזרו על ישראל גלויות ושעבודים, הרי גאולתם לא תבוא לפני שימלאו ימיהם של כל אותם גלויות ושעבודים. אולם כשראה הקב"ה עד כמה מתאווה יעקב "לישב בשלוה" ולזכות לגאולה השלמה, שאז יוכל לעבדו בשלוה ונחת, מה עשה? "קפץ עליו רגזו של יוסף", זרז והקדים את מקרהו של יוסף, שממנו התחילה השתלשלות המאורעות שהביאה לשעבוד מצרים, ובעקבות זאת תזרז ותקדם הגאולה השלמה, כי בא מועד.

ביקש לישב בשלווה... (לז ,א)

     בשעת עריכת השולחן הטהור בשבת, אצל האדמו"ר מגור ה"בית ישראל", ישב ליד השולחן אחד מן החסידים המכובדים. לפתע, עלה עליו רוגזו של זבוב אחד. הזבוב זמזם  בלי הרף סביבו ואף העז מפעם לפעם לנוח מעט על אפו. שוב ושוב ניסה האיש להעיפו משם, אולם הזבוב ערך סיבוב קצר וחזר להטרידו. לבסוף כאשר החל העניין להימאס עליו, הניף האיש את ידו והכה בזבוב שנפל מת על השולחן. כשראה זאת האיש החוויר כולו, ברגע  זה עבר על מלאכה דאורייתא, נטילת נשמה! ולא פחות ולא יותר עשה זאת על שולחנו של הרבי הקדוש! הרבי ראה ושתק. והנה לאחר דקות אחדות התאושש הזבוב פרש כנפים ועף. כשראה זאת החסיד שמח שמחה גדולה שנמנע מחילול  שבת.

     אז אמר לו הרבי: היצר הרע דומה לזבוב גם אם אתה משוכנע שמכת המחץ שנתת לו גרמה למותו, הוא עוד רחוק ממות ועדיין חי ובעוד רגעים אחדים יתעופף כרגיל.

    מסקנה: גם אם חשבת לרגע שתוכל 'לישב בשלווה' תדע לך שהיצר בבחינת 'קפץ עליו' בכל רגע. 

"וישב יעקב בארץ מגורי אביו" (לז א)

     נאמר במדרש: "ביקש יעקב לישב בשלווה קפץ עליו רוגזו של יוסף. צדיקים מבקשים ליישב בשלוה אמר הקב"ה: לא דיין לצדיקים במה שמתוקן להם לעולם הבא, אלא מבקשים ליישב בשלווה בעולם הזה?"

     מה עושים ששניים צודקים?!

     בין הנצי"ב מוולוז'ין ור' יוסף דוב סולוביצ'יק מבריסק היה ויכוח בעניין מסוים בהנהגת הישיבה. החליטו הם להציע טענותיהם בפני ר' זאב, מגיד העיר ווילנא ובפני ר' יצחק אלחנן ספקטור מקובנא. שמעו הרבנים את טענותיהם ושקעו במחשבה.

     יודעים אתם – פתח ר' זאב – עומד אני עכשיו בפרשת וישב... נתנו כולם עיניהם בו בפליאה ולא הבינו את דבריו. הימים ימי חורף היו ובינם לפרשת וישב הפרידו שבועות רבים... אפרש לכם את כוונתי – אמר ר' זאב – הרי מגיד אני בווילנא, ובכל שבת דורש אני בבית הכנסת. דרכי תמיד בדרשותיי, להציג תמיד את הרע לעומת הטוב, ואת הצדיק לעומת הרשע. וכך בכל שבתות השנה מוצא אני נושא לדרשותיי:

     בשבת פרשת בראשית: מציג אני את אדם הראשון - ולעומתו את הנחש. את קין מול הבל.

     בפרשת נח: הטוב זהו נח מול הרע שהוא דור המבול.

     בפרשת לך-לך: את אברהם מול פרעה.

     בפרשת וירא: את אברהם מול סדום ועמורה וכך בכל שבת יש לי צדיק ורשע...

     אולם כאשר אני מגיע לפרשת וישב, אל יוסף ואחיו, אני עומד נבוך. אין לי צדיק ורשע כי גם יוסף וגם אחיו השבטים צדיקים טהורים.

     גם כאן זהו המצב שבו אני נמצא, שהרי שניכם צדיקים וגאונים ושניכם צודקים...

"וַיֵּשֶׁב יַעֲקֹב בְּאֶרֶץ מְגּורֵּי אָבִיו בְּאֶרֶץ כְּנָעַן" (לז, א)(ברינה יקצורו עלון 182)

     רבי שניאור זלמן מלאדי העיר, שלא במקרה כתבה התורה "מגורי אביו", שכן למלה "מגורים" משמעות משולשת:

     א. דירה ומקום מושב ב. מגור ופחד ג. גרות וזרות.

     מאז גלו ישראל מארץ האבות, חיים הם בארצות הגויים, חיים במובן של דירה ומגורים. אך המציאות מוכיחה, שהחיים שם כרוכים במגור ופחד, בהעדר ביטחון ליהודי שם. מכאן, שגם תחושת הזרות שולטת. רק במקום אחד, בארץ אבותינו, משתחרר היהודי מהרגשת הפחד והזרות. רק כאן חש הוא שזהו מקום מגורי הקבע שלו.

     וחכמים שואלים, מדוע הכתוב מוסיף "בארץ כנען", כלום לא ידוע שארץ מגורי אביו של יעקב - יצחק, הייתה בארץ כנען? אלא, אמרו חז"ל, שבהוספת המלים "בארץ כנען" בא הכתוב ללמדנו, שאין דבר חשוב יותר ממצוות ישוב ארץ ישראל. שלא יחשוב מישהו לעצמו, שעדיף לו לשבת בחו"ל במקום של תורה, מאשר לעלות לארץ ישראל, שיש בה תופעות של "כנעניות", אלא, ככתוב במסכת כתובות (ק"י): "לעולם ידור אדם בארץ ישראל, אפילו בעיר שרובה גוים, ואל ידור בחוצה-לארץ, ואפילו בעיר שרובה ישראל. שכל הדר בארץ ישראל דומה כמי שיש לו אלו-ה וכל הדר בחוצה-לארץ דומה כמי שאין לו אלו-ה".

אלה תולדות יעקב יוסף (לז,ב) (רוני גולדברגר)

     מביא רש"י את דברי המדרש שמספר כי סוחר פשתן אחד נכנסו גמליו טעוני פשתן לחצר, היה שם פחמי אחד שהיה תמה איך יכנס כל הפשתן הזה? היה שם פיקח אחד שהשיב לו: מה אתה תמה? ניצוץ אחד יוצא מהמפוח שלך ושורף את הפשתן כולו!

     כך יעקב ראה את כל אלופי עשיו הכתובים למעלה, תמה ואמר: מי יכול לכבוש את כולן? אלא את זה רומז לנו הפסוק "אלה תולדות יעקב" מי הם תולדות יעקב? יוסף. שעליו נאמר (עובדיה א' יח') "והיה בית יעקב אש ובית יוסף להבה ובית עשיו לקש", שניצוץ יוצא מיוסף שמכלה ושורף את כולם!

     דברי המדרש הללו - אמר הצדיק רבי אברהם יעקב מסדיגורא - רומזים למחשבה עמוקה עד מאוד! הפשתן מרמז על המון העם שלא זכו כלל לתורה ואם כן עולה השאלה איך יזכו לשבת לעתיד לבוא בבית ה'? על כך משיב הפיקח שאפילו אדם פשוט ביותר, אם רק יתלהב לעבוד את ה' יתברך בכל להט נפשו, הרי שניצוץ קדושה זה ישרוף את כל הזוהמה עד שיגיע למדרגה גבוהה ביותר.

 וישראל אהב את יוסף מכל בניו כי בן זקנים הוא לו (ל"ז ג') (ברכי נפשי)

     יוסף היה בן 17 שנים בלבד, אומר ה'בן איש חי', אולם מחמת אישיותו הגדולה אהוב היה אצל יעקב אביו, באופן שהיה מדמה אותו בעיניו ל"זקן" – שהוא נוטריקון: זה שקנה חוכמה. 'בן זקונים הוא לו'.

     ונוכל להסביר את הדבר, על פי דברי בעל "אהל יעקב" על הפסוק "כבד את אביך....למען יאריכון ימיך". ומפרש: בן המכבד את האב , ואביו אכן יקר ומוערך מאוד בעיניו, ודאי משתדל הבן לקלוט וללמוד מכל החכמות והמושכלות אשר השיג אביו במשך שנות חייו המרובות. בן כזה המתבשם לאורו של אביו , גם בעודו קטן בשנים מסוגל להכיל הרבה חכמה ומדע משל אביו, ובמידה מסוימת מתעלה ברכישת ידיעות ומושכלות, כאילו חי בעולם מספר רב של שנים. והוא אשר הבטיחה התורה הקדושה: על ידי שתקיים מצוות כיבוד אב בהידור, תזכה "למען יאריכון ימיך" – שיהיו חיי הבן "ארוכים" ומלאים בתוכן ובחכמה, עד שנחשב כאילו הוא 'חי' גם באותן השנים של אביו. אולם הרשעים שאינם לומדים מאחרים כלל, לא זו בלבד ששנות חייהם אינם עשירים בחכמה ובדעת, אלא גם ימיהם הם קצרים ביותר, כי מאבדים את הכל...

     יוסף הצדיק, אשר במשך 17 שנותיו שימש את יעקב אביו, למד מדרכיו הנפלאים ומן החוכמות והמושכלות אשר השיג, וסיגל אותם לעצמו. לפיכך נחשב הוא לבן זקן.

    הבה נשמע על יהודי שכיבד את אמו בצורה מופלגת ומיוחדת במינה, וזכה לאריכות ימים ושנים, ולנחת יהודי מצאצאיו. כשמדברים על מסירות נפש של יהודים, הכוונה היא לכך, שכאשר הם נתקלו בקשיים, לא חיפשו תירוצים כיצד להימלט ממילוי חובתם. היהודים הללו, בניו אהוביו של השם יתברך, ביצעו את המשימות הקשות ביותר, הכמעט בלתי אפשריות, בלי לחשוב על תירוצים. לא חיו עם תירוצים. עשו כל מה שהתבקש מהם, גם אם הדבר היה קשה מנשוא.

     שמענו 'סיפור קטן' על הרב יצחק וייס ז"ל, שהלך לעולמו בשנת תשס"ו. מיודענו זה, שעבר את כל מוראות השואה, היה יכול להינצל ממנה על ידי אישור היציאה מאירופה שהתקבל עבורו. יתירה מכך: לשם הברחתו אל מעבר לגבול, נשכר כבר גוי עם עגלה, שהיה אמור להעבירו למקום מבטחים. השעה היעודה שנקבעה למפגש עם הגוי, כבר הגיעה, והגוי כבר המתין לו כדי לקחתו עימו ולהוציאו מבעוד מועד מגיא ההריגה, מן העיר ומן המדינה שבה יישפכו נהרות דם של קדושי עמך ישראל, הי"ד. גם ר' יצחק וייס עצמו כבר בביתו, עם החבילות, והתכונן לצאת למקום המפגש עם הגוי. נו, אז מה קרה באמצע? מדוע לא יצא ר' יצחק לדרך ההצלה הפרטית שלו?

     תשמעו מה היא מסירות נפש של יהודי, וכיצד מקיימים את רצון הבורא 'בלי לחפש תירוצים'. ממש ברגע האחרון לפני צאתו, החלה אמו לקלוט ולהבין שמעתה היא תישאר לבדה, והחלה לבכות. 'וכי הנך מתכונן להשאירני לבדי בעת שכזו'? – שאלה. די היה במשפט זה להביא את הבן הנאמן לידי החלטה שהוא אינו עוזב את הבית, הגם שהבין היטב לאיזו סכנה הוא מכניס את עצמו, והגם שאפשרות ההצלה כבר הוכנה עבורו, והעגלה הייתה כבר מחוץ לבית. ר' יצחק הודיע לגוי שהוא אינו נוסע אתו, ונשאר באירופה, ועבר את כל איימי השואה, באושוויץ האיומה. וכל כך למה? בגלל מצוות כיבוד אם.

     הוא שאמרנו: יהודים אלה לא חיפשו לעצמם תירוצים, וגם כשהיה מדובר בהקרבה ובמסירות שאי אפשר לתאר, לא עשו שום חשבונות , ולא תירצו לעצמם שום תירוצים , אלא נשארו עם האימא בגולת אירופה הדוויה. והחשוב מכל שהוא, שר' יצחק וייס אמר במשך כל השנים לילדיו, ולנכדיו, ולניניו, שלמרות כל מה שעבר עליו בשואה, מעולם לא הצטער על המצווה הגדולה שהזדמנה לידיו, לכבד את רצונה של אמו. ומי שיודע מה פירוש לעבור את אושוויץ, יודע גם איזו מצוה גדולה וחשובה קיבלה את פניו של הרב וייס בבואו לפני בית דין של מעלה.

     ואגב, במשך כל השנים סירב יהודי צדיק זה לתעד את שעבר עליו בשואה. רק שנה ומחצה לפני פטירתו, הצליח בנו לשכנעו להקליט את סיפורו, ועתה כל מה שנשאר הוא להוציא את הדברים לאור עולם, כדי לידע ולהודיע שיש להשי"ת בנים אהובים בעולמו, העושים את רצונו בלבב שלם, ואינם משתמטים ממילוי חובותיהם.

אלה תולדות יעקב: יוסף!!! (לז,ב)

     כל איש ישראל אמר הרבי ר' מנדלי מרמינוב: נקרא בשם "יעקב" ועל כל אחד ואחד נאמר "אלה תולדות יעקב", ומי הם? "יוסף", שלא יעמוד במקום אחד, כי אם יוסיף התמדה בתורה ומצוות ומעשים טובים וילך מחיל אל חיל בעבודת ה'.

ועשה לו כתונת פסים (לז,ג) (מר רפאל ירקוני)

     על פסוק זה מביא רבינו בעל הטורים מספר רמזים נפלאים:

     פסים בראשי תיבות מרמז על כל הצרות שעברו על יוסף פוטיפר סוחרים ישמעלים מדינים.

     המילה פסים מניינה בגימטרייה קץ ובכך נרמז שע"י זה ירדו בניו למצרים וישתעבדו, ולאחר מכן הקב"ה יחסר מניין קץ שנים מן השעבוד.

     עוד נרמז בפסוק: שימלוך יוסף על מצריים פ שנים מתוך סים שהוא מנין שנותחו שכידוע נפטר יוסף בגיל מאה ועשר שנים!

     עוד נרמז בפסוק זה מה שאמרו חז"ל בפרק ראשון של מסכת שבת (דף י' עמוד ב'): בשביל שני סלעים מילת שהוסיף יעקב ליוסף יותר משאר אחיו נתגלגל הדבר יורדו אבותינו למצריים. ואכן המילים ועשה לו כתונת פסים, מניינה בגימטריה משקל שני סלעים מילת!

2 החלומות - 2 תקופות (הרב שלמה נהרי)

     יש לשים לב לשינויים הדרמטיים שבין שני החלומות של יוסף. בחלום הראשון - רק האחים משתחווים לו, ואילו בחלום השני גם ההורים משתחווים [השמש והירח]. בחלום הראשון, יוסף אף מיוצג על ידי נמשל 'אלומה' - כלומר ה'אלומות' שהם האחים משתחווים ל'אלומה' שהוא יוסף. ואילו בחלום השני, רק ההורים והאחים מיוצגים על ידי נמשל 'השמש והירח והכוכבים', ואילו יוסף מופיע כעצמו ללא נמשל 'משתחווים לי'

     והביאור פשוט 2 החלומות מיצגים שני השתחוויות שהשתחוו ליוסף, הפעם הראשונה כשהאחים באו לקנות אוכל - וכבר אנו מבינים מדוע ההורים לא מופיעים בחלום, מהטעם הפשוט שבשעת השתחוויה זו הם לא היו ולא השתחוו שכן רק האחים ירדו לשבור אוכל. אבל החלום השני מתייחס להשתחוויה השנייה שהשתחוו כאשר ירדו יעקב ובניו למצרים, שם גם השתחווה יעקב [ובלהה שגידלתו כאמו, ראה ברש"י על הפסוק 'והנה השמש והירח'].

     מעתה נבין גם את ההבדל השני, בפעם הראשונה השתחוו האחים ליוסף, לא כי כבדוהו כמלך גדול אלא פשוט מאחר שהם רצו 'אוכל' ועליהם היה להשתחוות כדי לקבל את האוכל, יוסף היה מבחינתם 'אלומת תבואה' - אופציה לקבלת אוכל לכן החלום היה אלומות תבואה שמשתחוות לאלומות אחרות, לא כן בפעם השנייה, כשבאו יעקב ובניו למצרים, ההשתחוויה הייתה ליוסף כמלך של כבוד, שם החלום היה 'משתחווים לי' לא לאוכל שאני מיצג, אלא לאני עצמי, המלך.

...ועשה לו כתונת פסים / אין במה לקנא!!! (לז,ג)

    ועשה לו כתונת פסים(לז' ג').

     כאשר עשה יעקב ליוסף את כתונת הפסים קנאו בו  אחיו והחלו לרודפו, אבל המדרש אומר במפורש שבמילה "פסים" מרומזות כל צרותיו של יוסף שנמכר לפוטיפר לסוחרים לישמעאלים ולמדינים. נמצאנו למדים שכל החפצא של כתונת הפסים ההיא הייתה טוויה מצרות וייסורים מרים העתידים לבוא על יוסף וא"כ מה מקום יש לקנאה?

     אלא מה, אנשים מקנאים ואינם יודעים במה מקנאים רואים ואינם יודעים מה רואים. רואים מכונית מבריקה ולא יודעים שהיא תביא את בעליה היישר אל מותו רח"ל. רואים בית מפואר שנבנה בשיא היוקרה ולא יודעים שדווקא כאן בין אבני השיש הנוצצות יבוא סופו המר של בעל הבית. והמסקנה: לא כדאי לקנא באדם אחר! לעולם לא תדע מה מסתובב בין גלגלי רכבו המפואר ואיזה חוטים נטוו בבגדיו היוקרתיים!

     דבר זה אנו מוצאים גם בפרשת החלום של שר האופים והמשקים. ה"משך חכמה" שואל לשם מה מספרת לנו התורה גם את סיפורו של שר האופים הרי הצלתו של יוסף התגלגלה ע"י שר המשקים שחשף בפני פרעה את זהותו של פותר החלומות החכם הנמצא בבית הסוהר ומדוע צריכים אנו לדעת גם את מה שעבר על שר האפים?

     מתרץ ה"משך חכמה" בדברי הסבר מופלאים: כל הצלתו של יוסף ע"י שר המשקים לא הייתה יכולה להיווצר אלמלא סיפורו של שר האופים. משום שכאשר פתר יוסף את חלומו של שר המשקים עדיין לא הייתה בכך ראיה לחכמתו האלוקית. שהרי את חלומו של שר המשקים פתר יוסף לטובה ויכול השר לחשוב שיוסף בעצם לא ידע את הפתרון כלל רק החליט לנחש ולפתור לטובה ולכל היותר אם יטעה לא ייענש. אבל כאשר אמר שר האופים את חלומו ויוסף פתרו לרעה א"כ מוכח שלא מדובר בניחוש אלא בידיעה מבוררת שכן יעלה בגורלו של שר האופים, שאם לא כן כיצד לקח סיכון על עצמו! ומכאן הבין שר המשקים את גדלותו והזכירו לפני פרעה. והנה כאשר רצה ה' יתברך לעלות את יוסף לגדולה, סבב את מינויו של שר האופים והתגלגל הדבר שיחטא  ויושלך לכלא ויחלום חלום ויציע חלומו לפני יוסף שפתרו לרעה. ואז עמיתו שר המשקים יתפעל מהפתרון ויזכיר את יוסף לפני פרעה.

     בא נתאר לעצמינו, מה קרה באותה שעה שנבחר שר האופים לתפקידו?  נקל לשער שוודאי היו רבים שקינאו בו !!! אולם כדי להסיר מהם קנאה זו היה צריך ללחוש באזניהם שכל נצחונו של השר החדש לא נועד אלא להפילו ולהביאו לתליה כדי לגרום להצלחתו של יוסף וכבר לא היו מקנאים.!!!  וככה זה בכל דבר, תמיד חסרה לנו הלחישה שתגלה את אוזנינו שאין במה לקנא!!

"וישנאו אותו..." (לז, ד)

     שאלו רב אחד כיצד יכול הוא לקרב את החופשיים ולאהוב אותם כשהם עוברים על כמה עבירות שבתורה? השיב: מוטב שאכשל באהבת חינם מאשר בשנאת חינם.

     משכיל אחד היה מבאי ביתו של בעל "ערוך השולחן", ר' יחיאל מיכל אפשטיין, ואף הוא היה מקרבו. שאלוהו: הייתכן שהוא מקרב יהודי שעובר על עבירות חמורות שבתורה הרי נאמר משנאיך ה' אשנא? השיב: ייתכן שעל פי דין מחויב אני לשנאותו, אבל מה אעשה שאיני יכול לשנוא יהודי.

וַיּוֹסִפוּ עוֹד שְׂנֹא אֹתוֹ, עַל-חֲלֹמֹתָיו וְעַל-דְּבָרָיו. (לז, ח) (אהרון כהן)

וַיֹּאמְרוּ לוֹ, אֶחָיו, הֲמָלֹךְ תִּמְלֹךְ עָלֵינוּ, אִם-מָשׁוֹל תִּמְשֹׁל בָּנוּ; וַיּוֹסִפוּ עוֹד שְׂנֹא אֹתוֹ, עַל-חֲלֹמֹתָיו וְעַל-דְּבָרָיו.

     צריך ביאור מהו 'ועל דבריו'? אילו דברים דיבר מלבד סיפור החלומות?

     ביאור העניין כי אמרו חז"ל על עניין החלומות (ברכות נה) 'אמר רבי שמואל בר נחמני אמר רבי יונתן: אין מראין לו לאדם אלא מהרהורי לבו, שנאמר (דניאל ב כט) אנת מלכא רעיונך על משכבך סליקו'. וכן אמר קהלת (ה, ב) "כי בא החלום ברוב עניין". וא"כ, אחי יוסף אכן האמינו לו שחלם חלומות אלו אלא שסברו שהם באו לו מהרהורי ושאיפות לבו הקלוקלות למלוך עליהם ועל אביהם, וכיון שראו בו דין מורד דנו אותו להריגה. ועפ"ז מובן גם ששנאו אותו 'על דבריו' היינו על הרהורי ליבו שגרמו לו לחלום.

     עוד אפשר לבאר דהיו שונאין אותו על ב' דברים. א, על חלומותיו: על עצם החלום שחולם באמת מחמת הרהוריו. ב, על דבריו: על זה שבא לספר זאת להם ולהתגרות בהם.

     ומדוע א"כ יוסף היה מוכרח לספר להם דווקא? אלא שיוסף לא חשב שחלומו נובע בהרהורים משום שבאמת לא היו שום הרהורי הלב, ובתמימות הלך לספר לאחיו דווקא משום שאין מספרים חלום אלא לאוהב (כדאיתא בפרק הרואה בברכות) וחשב שבכך מוכיח להם שהוא אוהבם ושהם אוהביו.

     ואיך באמת נוצר הפער הזה בין האמת לפרשנותם ומדוע לא סברו שבא לספר להם מפני שהם אהוביו?

     אין זאת אלא מחמת שקודם לכן כבר נאמר "ויִשְׂרָאֵל, אָהַב אֶת-יוֹסֵף מִכָּל-בָּנָיו--כִּי-בֶן-זְקֻנִים הוּא, לוֹ; וְעָשָׂה לוֹ, כְּתֹנֶת פַּסִּים. וַיִּרְאוּ אֶחָיו, כִּי-אֹתוֹ אָהַב אֲבִיהֶם מִכָּל-אֶחָיו--וַיִּשְׂנְאוּ, אֹתוֹ; וְלֹא יָכְלוּ, דַּבְּרוֹ לְשָׁלֹם" ושמחמת שנאתם הקדומה לסיפור החלומות לא יכלו כלל לדונו לכף זכות.

"מה החלום הזה אשר חלמת הבוא נבוא אני ואמך ואחיך" . (לז י) (ה"מ)

     היה זה בשנת תשל"א , לאחר שהאדמו"ר ה''בית ישראל " עבר ניתוח בחיפה. אחותו הרבנית מאטיל, שהייתה חכמה ומלאה מרץ סיפרה לאחיה ה"פני מנחם" ולרבי ה"בית ישראל" שראתה בחלום את אמה הרבנית חיה ראדה ו, היא אמרה לה בחיוך רחב שלא תדאג , יהיה טוב, הוא ה"בית ישראל" יתגבר על זה ועוד יש לו שנים לחיות בבריאות והצלחה. ''בית ישראל " מאד נהנה מדבריה והיה מאד שמח ומחויך .

     הוסיף ה"פני מנחם " וסיפר: כשחזרנו לירושלים הצטרף עמנו הרה''ח רבי נח יוסקוביץ, ידעתי שהוא חריף ואחותי עוד יותר ויהיה מעניין לכן ביקשתי ממנה שגם ר' נח רוצה לדעת מהחלום שלא שמע... סיפרה שוב את החלום. אמר ר' נח ''אינני מבין, יש הרי גם אבא במשפחה ה ''אמרי אמת", ומדוע דווקא האימא באה בחלום לבשר שהרבי יבריא ויחיה, ומה עם האבא'''!?

רגע כמימרא הגיבה מאטיל בחכמתה ואמרה: 'אבא היה רבי של כלל ישראל ולא היה לו קשר ליהודי זה יותר מזה, אבל אימא נשארה אימא פרטית של הרבי, לכן היא דווקא באה בחלום לבשר שעוד יחיה בבריאות'!

על החלומות כיוצרי מציאות(נקודה טובה, עלון 8)

     בפרשתנו פרשת "וישב", אנו קוראים על חלומות שהם מחזה - מראה דמיוני, אותו חֹווֶה אדם בשנתו. כך הדבר בחלומותיו של יוסף וגם בחלומותיהם של שרי פרעה.

     חז"ל בביאורם לנושא החלומות, הסבירו שישנם חלומות מסוגים שונים:

1. אין חלום ללא דברים בטלים. לא כל הפרטים בחלום הינם בעלי משמעות.

2. החלום הינו שפה של סמלים ורמזים, המתפרשים לעיתים להיפך מן המשמעות הפשוטה והטבעית

שלהם.

3. ישנם חלומות שהינם דברים בטלים.

4. ישנם חלומות המכילים פניה א-לוקית אל האדם, בבחינת "חלום אחד בשישים מנבואה".

5. ישנם חלומות הנובעים מן החשיבה התת-מודעת שבאדם. האדם חולם בלילה, על מה שמטריד

אותו ביום. גישה פרוידיאנית זו, מובאת כבר במסכת ברכות במפורש.

     כאשר הרמב"ם עוסק בסוגיית הבחירה החופשית של האדם, הוא נוגע בשאלה כיצד יתכן שמחד, כל אחד מאתנו עושה מה שהוא רוצה ומאידך, העולם מתנהג כפי שהקב"ה רוצה, בבחינת: "כֹל אֲשֶר חָפֵץ ה' עָשָה..." (תהלים קלה, ו). תשובתו היא: "דע שהכל כחפצו (של הקב"ה) יֵעָשֶה ואף על פי שמעשינו מסורין לנו" (בבחירה חופשית) (הלכות תשובה, פרק ה, הלכה ד).

     מתברר שהחלום הוא אחד מכליו של הקב"ה בהנהגת העולם, ליצור מציאות חדשה, מבלי לפגוע בבחירה החופשית של האדם. כאשר הקב"ה רוצה ליצור מציאות חדשה באופן סמוי ובדרך הטבע, הוא שולח איתותים לאנשים שונים באמצעות חלומות. החלום מניע את החולם לפעולה וכך יוצר הקב"ה את התוצאה הרצויה, כאשר התערבותו הינה סמויה, אולם הדברים קורים מתוך בחירה חופשית של האדם ולא בכפיה.

     לעיתים, החלום הינו ברור ומפורש ולעיתים, מרומז. ספר בראשית רווי דוגמאות להנהגה א-לוקית זו ונביא כמה מהן.

1. הקב"ה מזהיר בחלום (במפורש) את אבימלך מלך גרר, להחזיר את שרה (שנלקחה לבית המלך),   לבעלה אברהם (פרק כ).

2. חלום סולם יעקב ובו הבטחה אלוקית (מפורשת) ליעקב, שהוא יחזור לשלום וזרעו ירש את ארץ

ישראל (פרק כח).

3. יעקב חולם שבעדרי הצאן שבאחריותו, כמות הכבשים המנוקדים גדלה והולכת (פרק לא). וכך,

בעזרת פטנט היי-טקי, הוא מצליח ליצור את המציאות הזו ומתעשר.

4. חלומותיו של יוסף (פרק לז), היו המנוע והמניע שגרם לתהליך ירידתו של עם ישראל למצרים.

גלות מצרים הייתה תהליך א-לוקי מתוכנן. כדי לא להוריד את יעקב למצרים בכוח "בשלשלאות של

ברזל" כלשון חז"ל, מושך הקב"ה את יעקב למצרים בחבלי הרעב מחד והגעגועים ליוסף, מאידך.

5. חלומותיו של פרעה (פרק מ), היו כלי בעזרתו הצליח יוסף לצאת מבית הסוהר ולהתמנות כמשנה

למלך מצרים, בתהליך מופלא...

     אשר על כן אנו אומרים מידי בוקר בתפילת שחרית: "כי הוא (הקב"ה) לבדו פועֵל גְּבורֹות, עֹושֶה  חֲדָשות, בַעַל מִלְּחָמות, זֹורֵעַ צְּדָקֹות, מַצְמִיחַ יְּשּועֹות, בֹורֵא רְּפּואֹות, נֹורָא תְּהִלֹות, אֲדֹון הַנִפְלָאֹות... ". וכל זאת, מבלי לפגוע בבחירה החופשית של כל אחד ואחד מאתנו.

     וממשיך הרמב"ם ואומר, שאף אחד לא יוכל לטעון ולומר שמעשיו הם חלק מתוכנית א-לוקית, ואילו הוא לא אחראי למעשיו, בבחינת: אני רק כלי משחק, "פיֹון" (חייל פשוט במשחק ה"שח") בידיו של הקב"ה... רצה הקב"ה "להיות האדם רשותו בידו וכל מעשיו (של האדם) מסורין לו (בבחירה חופשית) ולא יהיה לו לא כופה ולא מושך אלא הוא מעצמו ובדעתו שנתן לו הא-ל, עושה כל שהאדם יכול לעשות. לפיכך דנין אותו לפי מעשיו..." (רמב"ם, שם). בידך הכוח לעשות ואתה האחראי היחיד על מעשיך.

     השבוע יחול חג החנוכה. חגם של החשמונאים - המקווים והמעיזים, החולמים והלוחמים, לקיומו של חלומם. גיבורי הרוח, שנלחמו על זכותנו לחיות כאן כעם חופשי בארצנו, כנגד עם משעבד שניסה לְהַשְכִיחָם תֹורָתֶךָ ולְהַעֲבִירָם מֵחֺקֵי רְצֹונֶךָ. ובזכות הַגְבּורֹות של החשמונאים והַנִסִים הא-לוקיים, זכינו לתְשּועָה גְדֹולָה. חז"ל קָבְעּו שְמֹונַת יְמֵי חֲנוכָה אֵלּו לדורות לְהֹודֹות ולְהַלֵל לְשִמְךָ הַגָדֹול. ימים של הלל והודאה. ימים המלמדים אותנו שוב, על זכות וחובת הבחירה החופשית ועל החובה להיאבק למען החלום והתקווה, בדרכם של החשמונאים - לחיות כאן כעם חופשי בארצנו.

וישנאו אתו... ויקנאו בו אחיו (לז,יא) (מנחם יעקובזון)

     תחלה "וישנאו אתו" ולבסוף "ויקנאו בו אחיו", מה השתנה בינתיים שהשנאה פנתה את מקומה לקנאה?

     אומר ה"בן איש חי" בספרו "אדרת אליהו": התורה מספרת לנו מה הייתה סיבת השנאה: "ויראו אחיו כי אתו אהב אביהם מכל אחיו וישנאו אתו".  לכאורה, במה אשם הבן שהאב אוהב אותו יותר מאחיו? לכל היותר זהו חסרון באב, אבל בוודאי אין זה חסרון בבן עצמו! יתר על כן, הלא התורה בעצמה מגלה לנו כי הסיבה לאהבתו הגדולה של יוסף אצל אביו הייתה "כי בן זקנים הוא לו", ואם כך בוודאי אין מקום לשנאה! התשובה היא, שהם סברו שחביבותו הגדולה של יוסף בעיני אביהם איננה משום היותו בן זקונים, שאם כן הרי יש בן זקונים קטן יותר - בנימין, ומדוע אותו אין אביהם אוהב יותר משאר אחיו. על כורחך שלא זו הסבה, אלא יש סבה אחרת לגמרי: יוסף מוציא את דיבתם רעה אל אביהם ועל ידי כך הוא צד את לבו וקונה את אהבתו. ומשום כך שנאו את יוסף שנאה גדולה. לאחר מכן מספר להם יוסף על חלומו: "והנה קמה אלמתי וגם נצבה והנה תסבינה אלמתיכם ותשתחוין לאלמתי". כשראו האחים כי הם נדמים בעיניו כקש וגבבא, הגביר הדבר עוד יותר את שנאתם אליו: "ויוספו עוד שנא אתו", ומדוע? "על חלמתיו" - בגלל החלום על האלומות, אשר הוסיף שנאה לשנאה שכבר שנאוהו "ועל דבריו" - על הדיבה שהוא מוציא עליהם אצל אביו. אלא שאחר כך בא החלום השני: "והנה השמש והירח ואחד עשר כוכבים משתחוים לי". עתה נוכחו לדעת שאין הוא מחשיבם לאלומות קש אלא לכוכבי שמים, אם כן, מה שהביא את דיבתם רעה אל אביהם, אין זה מכיוון שהוא מבטלם לגמרי והם אינם נחשבים בעיניו כלל. לא כן הדבר, שהרי הוא מחשיבם ככוכבים מאירים וזוהרים, אלא שעם כל מעלתם הוא סבור שהוא עולה עליהם. כאשר אדם סבור שאחיו אנשי מעלה הם, וכל 'חסרונו' הוא בכך שהוא סבור כי הוא נעלה מאחיו, אין זו סיבה לשנאה אלא לקנאה, ולכן "ויקנאו בו אחיו".

"ראה את שלום אחיך" (לז, יד) (רבי שמחה בונם מפשיסחא)

     ראה את שלמותם של אחיך ולא את חסרונותיהם.

"וַיִמצָאֵהּו אִיש והִנֵה תעֶּה בַשָׁדֶּה וַיִשאלֵהּו הָאִיש לֵאמר מַהּ תבַקֵש, וַיאמֶּר אֶּת אחַי אנכִי מבַקֵש הַגִידָה נָא לִי אֵיפה הֵם רעִים"(לז, טו-טז)

     הנה כל יהודי שהקב"ה זיכה אותו וקירב אותו ליהדות, צריך להבין שגםעליו לדאוג לקרב אחרים תחת כנפי השכינה, שזה הדבר החשוב ביותר אצל הקב"ה.ובזוהר הקדוש כתוב, שאם אדם היה יודע מה זה לקרב יהודי אחד לאבינו שבשמים,היה רודף אחרי יהודים להחזירם בתשובה, כמו שהוא רץ למען החיים שלו. ודבר זהנרמז נלע"ד בפסוקים הנ"ל: "וַיִמְצָאֵהּו אִיש" - )אין איש אלא הקב"ה, שנאמר ה'איש מלחמה( "וְהִנֵה תֹעֶה בַשָדֶה") אותו יהודי שתועה, והקב"ה מצאו ומקרבו אליו (צריך לבקש דבר אחד "אֶת אחַי") התועים (אנֹכִי) ה' אלוקיך (מְבַקֵש, הַגִידָה נָא לִיאֵיפֹה הֵם רֹעִים -)תראה איפה הם מסתובבים ומה קורה איתם, שהולכים לרעותבשדות זרים, ואותי עזבו לחצוב להם בורות נשברים וכו'. (נסעו מזה, שהסיעו עצמםמ"זאת" התורה, ולכן לך ותקרב אותם אלי.

ויראו אותו מרחוק" (לז יח)

     האחים מפחדים שכשם שלאבות היה בן אחד ממשיך את השושלת ובן אחד שיצא מעם ישראל: לאברהם היה את יצחק וגם ישמעאל, מיצחק המשיך העם היהודי ומישמעאל אומות העולם = יצא מעם הקודש... כן אצל יצחק היו יעקב ועשיו, יעקב אביהם ממשיך את עם ישראל ואילו עשיו יוצא מעם ישראל... אם כך, פחדו האחים שמא בעצם העדפתו של האבא יעקב את אחיהם - יוסף, דווקא הוא ימשיך את עם ישראל והם יהיו הפסולת... לכן "ויתנכלו אותו להמיתו" על מנת  שחס ושלום הם לא יהיו הפסולת של האבות הקדושים (כישמעאל ועשיו)...

     נשאלת השאלה: מדוע לא דיברו האחים עם האבא יעקב על החששות שלהם?! יתכן והוא היה מרגיע אותם והכל יבוא על מקומו בשלום?

     התשובה לכך כתובה בתורה: "ויראו אותו מרחוק" - כל הצרות של החברה בכלל ושל כולנו בפרט היא שמסתכלים אחד על השני בריחוק. במצב כזה לא ניתן להגיע לפתרון אלא רק להתנכלות ושנאת חינם - מיותרת...

וימצאהו איש והנה תועה בשדה וגו'(ל"ז – ט"ו)(סיפורי צדיקים, עלון 132)

     מסופר: פעם בא חסיד אל הרה"ק רבי חיים מצאנז זיע"א והתאונן לפניו שבתו הגיעה לפרקה ואין לו במה להשיאה. נתן לו הרבי מכתב המלצה לתלמיד חכם עשיר מחסידיו, וביקש ממנו שיעשה טובה עם היהודי וישתדל לאסוף עבורו כסף להכנסת כלה, כשבא האיש עם המכתב אל אותו עשיר, השיב לו הלה: "תלמוד תורה כנגד כולם", ואין לי פנאי לעסוק בעניינים כאלה.

     אחרי חדשים אחדים בא אותו תלמיד חכם לצאנז, ולא נתן לו הרבי יד לשלום, כשבא להיפרד אמר לו הרבי: בתורה מובא (בראשית ל"ב – כ"ה) "ויאבק איש עמו" ומבאר שם רש"י "הוא שרו של עשו", ובפרשת וישב בשעה שיוסף תעה בשדה מובא בתורה "וימצאו איש" ורש"י מבאר שם "איש" הוא שרו של עשו", וכאן "איש" הוא המלאך גבריאל.

     ונשאלת השאלה למה פעם איש הוא מלאך של עשיו ופעם הוא מלאך גבריאל? והתירוץ הוא, אם יוסף תועה בדרך ובא איש שמראה לו את הדרך, הרי הוא מלאך גבריאל, אבל בשעה שיעקב אבינו פוגש איש ומבקש ממנו שיעשה עמו טובה ויברכהו, והאיש עונה לו שאין לו פנאי משום "שצריך לומר שירה ביום" (כלשון רש"י שם), איש כזה הוא שרו של עשו, כי יש לעשות טובה ליהודי בכל מצב.

וישמע ראובן ויצילהו מידם (לז,כא)

     בגמרא (סנהדרין ו:) רבי מאיר אומר: לא נאמר ״ובוצע ברך ניאץ ה' (תהילים ג. י)אלא כנגד יהודה, שנאמר ״ויאמר יהודה אל אחיו מה 'בצע' כי נהרוג את אחינו״, וכל המברך (משבח) את יהודה הרי זה מנאץ. ומסביר רש״י שם: שהיה לו לומר נחזירהו לאביו אחרי שהיו דבריו נשמעים לאחיו .

     ואילו על ראובן נאמר (מכות י) ' מפני מה זכה ראובן להימנות בהצלה , שפתח הכתוב בו בערי מקלט תחילה (דברים ד. מד) "את בצר במדבר בארץ המישר לראובני", מפני שהוא פתח בהצלה תחילה, שנאמר "וישמע ראובן ויצילהו מידם.

     "ולכאורה צריכים להבין, הרי עצתו של ראובן הייתה להשליכו הבורה, והבור היה מלא נחשים ועקרבים. ואילו יהודה ייעצם למכרו, שלא הייתה כרוכה בזה סכנת נפשות, ולמה מהללים פעולת ראובן ומגנים עצת יהודה, הרי זה היה צריך להיות הפוך ? אלא הסבר לכך נתן הפוניביז' רב הגאון רבי יוסף שלמה כהנמן זי"ע פעם בעת נושאו דברים לטובת מוסדותיו המפורסמים שהקים : "תיקח בחור יהודי יחיד בן 17 ושים אותו במצרים – הוא בסכנה רוחנית עצומה, מה יעשה הבן ולא יחטא... לכן מגנים חז"ל את עצת יהודה "לכו ונמכרנו" שיש בה אמנם הצלה גשמית מנחשים - אך סכנה רוחנית עצומה, וכל המשבח דבר זה הרי זה מנאץ ! אבל בהצלת ראובן כתוב בפסוק הבא "למען הציל אותו מידם להשיבו אל אביו" – עיקר כוונתו להחזירו לבית מדרשו של אבא – זו הצלה אמתית !

     ועל פי זה ביאר את המדרש (ילקוט ראובני פר' ויצא) "הדודאים נתנו ריח –" זה ראובן שהציל את יוסף. "ועל פתחינו כל מגדים –" זה נר חנוכה.

     ולכאורה שואלים כולם מה הקשר בין הדברים ? אך לפי דברינו מובן היטב, מעשה ראובן היה עיקרו הצלה רוחנית, ומתתיהו ובניו שנלחמו ביוונים והקב"ה עשה להם נס – הייתה זו גם הצלה רוחנית!...

בין ראובן לחשמונאים

     מובא במדרש על הפסוק: "הדודאים נתנו ריח" – זה ראובן שהציל את יוסף מן הבור. "ועל פתחינו כל מגדים" – זה נר חנוכה (שמצווה להדליקו על פתח ביתו מבחוץ).

     ויש להבין, מהו הקשר בין שתי הדרשות? "הפרדס יוסף" מפרש את סמיכות שתי הדרשות הללו כך: אם ננסה להשוות בין ראובן לחשמונאים נמצא כי ראובן רצה להציל את יוסף, וגם החשמונאים מסרו את נפשם להציל את כלל ישראל. אבל בכל זאת יש  עדיין הבדל גדול ביניהם, משום שאצל ראובן הייתה מחשבה להציל את יוסף, אבל בסופו של דבר הוא לא הצליח להוציא את מחשבתו לפועל, ולמעשה לא הייתה הצלה ואדרבה, השליכו את יוסף לבור מלא נחשים ועקרבים, ואח"כ אף נמכר הלאה , ויש להמשילו לדבר שריחו טוב אבל אין בו טעם טוב באכילה, כי  למעשה לא נהנה יוסף ממחשבת הצלתו של ראובן. מה שאין כן אצל החשמונאים מצאנו שהם אכן  הוציאו את מחשבתם לפועל והצליחו לגרש את  האויב ולטהר את המקדש, ויש להמשילם לדבר שיש בו ריח וטעם טוב, כמו מגדים שהם מיני אכילה, שהרי גם מעשיהם הצליחו...

וַיִּשְׁמַע רְאוּבֵן וַיַּצִּלֵהוּ מִיָּדָם (לז,כא)

     על הפסוק "וישמע ראובן ויצלהו מידם" מביא המדרש הפסוק בשיר השירים (ז-יד) "הדודאים נתנו ריח" זה ראובן שהציל את יוסף מן הבור. "ועל פתחינו כל מגדים" זה נר חנוכה (שמצווה להדליקו על פתח ביתו מבחוץ) .

     ויש להבין מהו הקשר בין שתי הדרשות ? ועוד יש להבין, מדוע באמת תקנו חז''ל להדליק נר חנוכה על פתח ביתו מבחוץ ולפרסם מצווה זו דווקא יותר משאר המצוות ?

     בעל ה"תוספת ברכה" כתב לפרש את הסמיכות בהקדם קושיה: מה נשתנה חנוכה מפורים , שבנר חנוכה מצוה להניח בפתח היוצא לרשות הרבים בפרהסיא , ואילו בפורים מותר לקרוא את המגילה אפילו בפנים החדר שבבית? אך הטעם הוא, מפני שנס פורים כשזה קרה, זה קרה בפרסום גדול , ולכן אין צריך עוד להוסיף בפרסום, כי מעצמו זה מפורסם, וקריאת המגילה היא רק מצוות זכירה. אבל נס פך השמן בחנוכה, לא נודע כי אם ליחידי סגולה שהיו במקדש ( הכהנים שמצאו את פך השמן) ולכן צריך לפרסם הנס, ולכן מצוותו להניח אותו בפתח רשות הרבים כדי לפרסם הנס בפומבי.

     והנה גם ראובן כשביקש להציל את יוסף (למען הציל אותו מידם) בוודאי היה זה בסתר לבו ולא סיפר זאת לאחיו שרצו להורגו , בכל זאת פרסמה התורה כוונתו "למען הציל אותו מידם". ומתבאר מזה, שדבר סתר של מצוה דרוש פרסום.

     וזהו כוונת המדרש : "הדודאים נתנו ריח" - זה ראובן (דודאים= כינוי לראובן על שם "וימצא דודאים בשדה") שחשב מצוותו בסתר ופרסמה התורה עניינו בגילוי רב , "ועל פתחינו כל מגדים" זה נר חנוכה, כלומר, למדים אנחנו מזה לנר חנוכה, שהנס שהיה אז בסתר חייבים לפרסם אותו , ולכן מצוותו להניחו בפתח היוצא לרשות הרבים.

”ויפשיטו את יוסף את כותנתו את כתונת הפסים אשר עליו... וישליכואותו הבורה“. (לז כג) (פניני בית לוי, גיליון 307)

     שואל המאור ושמש זצ“ל: מדוע השבטים הפשיטו את כותנתו של יוסף לפני שהשליכוהו לבור, וכי לא יכלו להשליכו לבור כמו שהוא? אלא, השיב, אם יעקב אבינו עשה לבנו כותנת מיוחדת, ודאי השקיע בה כוונות וייחודים לשמירה מפני כל אסון ונזק, וידע שלא יקרה לו דבר כל עוד הוא לבוש בכתונת הפסים אשר עליו. לפיכך, ראשית כל הפשיטוהו ורק לאחר מכן השליכוהו הבורה.

     והדברים מעוררים למחשבה, אם כח כה רב טמון בסגולת שמירה מעשה ידי אדם, ויהיה זה הגדול בעולם, ובחיר האבות – כמה סגולה טמונה בתלמוד תורה. שעליו נאמר: בהתהלכך תנחה אותך בשכבך תשמור עליך והקיצות היא תשיחך. תורה מגינה ומצילה! ומי לא ימהר לעטר עצמו בסגולות שמים אלו להיות שמור ונצור מפני כל רעה ופגע!

     וכשם שאחי יוסף נטלו ממנו את שמירתו ואז גברו עליו, כך יודע היצר הרע שלא יוכל לגבור על האדם אם לא ייטול ממנו את שמירתו, לפיכך עיקר מאמציו לגרום לרפיון בלימוד התורה, לבטל קביעות, לנתק משיעורי תורה. כי אז, חלילה, דרכו סלולה להוריד את האדם לבור מלא נחשים ועקרבים...

     לפנינו סיפור נפלא על בעל השבט מוסר, ממנו נלמד שכאשר אדם מוסר עצמו ללימוד תורה, בכוחו להפוך גם את מלאך המוות שבא להורגו למלאך של חסד ורחמים.

     השבט מוסר היה משכים לקום בשעה מוקדמת מאוד. לילה אחד, התעורר מוקדם יותר, ואעפ“כ קם כארי ממיטתו כדי לעסוק בתורה. לאחר שנטל ידיו, ניגש, כבכל פעם לחגור את ה‘גרטל‘, הלא הוא האבנט שהיה תמיד על מותניו. הצדיק לוקח את האבנט לידיו, אבל הפעם הוא מרגיש שהאבנט עבה יותר מהרגיל, עד שקשה היה לו לקושריו סביב המותניים. בשל העלטה ששררה עדיין בחוץ לא יכול היה לברר את פשר הדבר, וכיוון שרצה כבר ליישב וללמוד לא התייחס השבט מוסר לשינוי בצורת האבנט קשר אותו בדרך כל שהיא ושקע בלימודיו, והנה, לפתע הוא מרגיש שהקשר מתרופף, והאבנט ”מתנועע“ לו על מתניו עד שבשלב מסוים הוא נופל ארצה. מביט השבט מוסר סביבו ולתדהמתו הוא מבחין ב... נחש ארסי. עד מהרה התברר לו הנס הגדול שעשה עימו הקב“ה, כאשר במקום ה‘גרטל‘ הקבוע הזדמן לו נחש ובשל חשקו הגדול ללימוד התורה, לא הבחין שהוא חוגר אותו במתניו, הנחש לא פגע בשבט מוסר שהמשיך ללמוד כהרגלו וכדי להודות להשם יתברך על ”ההצלה“ הגדולה, חיבר את הספר ”אזור אליהו“ על שם הנס שנעשה לו באזורו. זוהי כוחה של תורה וכדאיתא במדרש (תנחומא יתרו ח‘) אמר הקב“ה אין מכה שאין לה רפואה ונכרת רפואתה אם מבקש אתה שלא יגיע לגופך צרה, עסוק בתורה שהוא רפואה לכל הגוף.

"וגמליהם נושאים נכאת וצרי ולוט" (לז, כה) (נחל אליהו)

     "למה פרסם הכתוב את משאם? להודיע מתן שכרן של צדיקים, שאין דרכן של ערביים לשאת אלא נפט ועטרן שריחן רע, ולזה נזדמנו בשמים שלא יוזק מריח רע" (רש"י)

     מקשים העולם: וכי הריח הנודף ממשא הגמלים הטריד את יוסף הצדיק בשעה שחרב עליו עולמו, וממעמד של בן זקונים ליעקב אבינו ע"ה הוא מובל מצרימה כעבד? מהו, אפוא, "מתן שכרן של צדיקים" בכך שהזדמנו לו בשמים? הגר"א דיסקין שליט"א מביא בספרו "נחל אליהו" את תירוצו של הגר"מ פוגרמנסקי זצ"ל, המקדים ואומר שיש שני סוגי סכינים המבתרים את גופו של אדם - סכין של מנתח וסכין של רוצח. סכין המנתח פועל במגמה של רחמים והצלה, לעומת זאת סכינו של רוצח מביע אכזריות ומוות. כיצד אפשר להבחין בין הסכינים השונים? אם הסכין חלוד וישן הרי הוא של רוצח, ואם הוא נקי וסטרילי הוא סכינו של מנתח. ולענייננו: אמנם יוסף בוודאי לא נזקק כלל לעצם הריח, מה שהיה חסר לו באותה שעה הייתה הארת פניו של הקב"ה להראות לו שהוא יתברך עמו בצרה. והארה זו נגלתה לו על ידי ריח הבשמים!.

 והנה ארחת ישמעאלים באה מגלעד וגמליהם נשאים נכאת וגו'.(לז כה) (פרפראות לפרשת השבוע)

      אומר רש"י שתמיד הישמעאלים נושאים נפט וכדומה, רק כדי שיוסף הצדיק לא יריח ריח רע לכן נשאו הפעם בשמים.

     שואל רבינו ר' חיים שמואלביץ זצ"ל שיש להתבונן הרי יוסף הולך למצרים ולא יודע מה ילד יום, והיה כל כך בצער, ומה משנה לו בעת כזאת מה הם נושאים נפט או בשמים, אלא אנו רואים מזה שכשגוזרים עונש מן השמים אז העונש מדויק בדייקנות עד מאוד, ולכן גם כשנמכר ולוקחים אותו למצרים, כיון שריח נפט לא היה מגיע לו, לכן היו צריכים לשאת הפעם דבר שאין רגילים בו כדי שלא להוסיף צער יותר ממה שמגיע לו.

ויאמר יהודה מה בצע.(לז כו) (פרפראות לפרשת השבוע)

      יש מפרשים שר"ת "בצע" ב'וקר צ'הרים ע'רב, שיהודה טען להם איזה טעם יהיה לנו בשלוש התפילות של כל יום שאנו מתפללים אם נהרוג את אחינו.

"הילד איננו ואני אנה אני בא" (לז, ל) (הרה"ק ר' דוד מזאבליטוב זי"ע)

     כתוב בספרים שזה רמז על אדם שהולך למות – "וישב ראובן אל הבור" והיינו כשאדם רואה שמתקרבים הימים אשר צריך הוא לרדת אל הבור שהוא נקבר שם, אל מקום עפר רימה ותולעה, והוא רואה כי "אין יוסף בבור" דהיינו שלא הוסיף שום דבר בעבודת השם יתברך וביהדותו, כדי שיהיה לו מה לקחת עימו אל הבור – ואזי נושא הוא את קולו וצועק "הילד איננו" שכבר חלפו ועברו כל ימי הילדות והנערות "ואני אנה אני בא" האיך אבוא אל אבי שבשמים מבלי שום דבר.

"ויאמר ותאמר" (לח, טז),"ויאמר ותאמר" (לח, יז) (לח, יח)

     בניגון הטעמים בפסוקים אלו בשיחה בין יהודה ותמר יש משמעות מעניינת כאשר "ויאמר" בפסוק טז מוטעם בניגון פשטא, וגם בתשובתה של תמר יש טעם פשטא. בפסוק יז על המילה "ויאמר" יש זקף גדול וכן על "ותאמר" יש זקף גדול. ובפסוק יח על המילה "ויאמר" יש טעם רביעי וכך גם במילה"ותאמר" שם.

     אפשר ללמוד מכך דרך ארץ, כאשר האיש מדבר בניגון מסוים, התשובה תגיע באותה המנגינה. לכן האדם צריך תמיד לדבר בנעימות ואז ממילא יקבל ג"כ מהאישה תגובה נעימה.

"...הוֹצִיא֖וּהָ וְתִשָּׂרֵֽף" (לח,כד)

     תמר ואשת פוטיפר שתיהן לשם שמים נתכוונו וא"כ מדוע יש בכל זאת הבדל ביניהן? שכן תמר זכתה שממנה יצא המשיח ואשת פוטיפר נשארה לדיראון?

     תרץ הרב ליב חסמן זצ"ל: תמר בשעה שכל הלשם שמים שלה עמד לרדת לטמיון, כאשר יהודה אמר הוציאוה ותשרף בכל זאת שתקה. משום מוטב להפיל עצמו לכבשן האש ולא להלבין פני חברו ברבים, אע"פ שהיא צודקת! אבל אשת פוטיפר התנהגה הפוך לגמרי, כשראתה שיוסף לא מסכים עם הלשם שמים שלה רדפה אותו בכל הדרכים הנוראות כולל הלבנת פנים איומה בשקר וכזב שאין לתאר. אכן זהו ההבדל: מה קורה אתך כאשר מישהו אחר לא מסכים עם הלשם שמים שלך?!... 

ויַּכֵּר יְהוּדָה וַיֹּאמֶר צָדְקָה מִמֶּנִּי (לח,כו)(אברהם לוי)

תן לו "את שלו"!

     ידוע שתורתנו היקרה נדרשת בְּפָּנִים רבות ובפרד"ס חלקים, וסודות רבים גנוזים בכל מילה ואות שבתורה. האמת היא שלא רק 'באותיות התורה' רמוזים סודות, אלא אפילו 'בתגים' שעל האותיות רמוזים סודות עמוקים - כפי שמצאנו במדרש שר' עקיבא היה דורש 'כִּתְרֵי אותיות' (מנחות כ"ט ע"ב, והובא בשינוי נוסחה בילקו"ש שמות רמז קע"ג), אלא שזה עוד לא הכל. משום שהתורה נדרשת גם בחילופי אותיות ואפילו חילופי ניקוד כאשר "מיקום" הניקוד או האות מרמזים על דבר מסוים, וכאשר הניקוד מוחלף בין האותיות - מתקבל באותם מילים "חידוש נוסף". רוצים דוגמא נפלאה לכך? אל דאגה, הדוגמא מאוד קרובה, היא נמצאת בפרשה שלנו. היכן? בפסוק הנ"ל שבראש המאמר המופיע לגבי "מעשה יהודה ותמר" מוזכרות המילים "צָדְקָה מִמֶּנִּי", וביאורם הוא "שיהודה הודה לתמר על עניין מסוים וְהִצְדִּיק את דבריה". עד כאן "ביאור העניין" המונח במילים "צָדְקָה מִמֶּנִּי". אך כאשר מחליפים את הניקוד שבין האות צ' לאות ד' אזי במקום המילים צָדְקָה מִמֶּנִּי מתקבלות המילים צְדָקָה מִמֶּנִּי, ובהם טמון המסר הנפלא הבא:

     פעמים שלאדם הנותן צדקה יש באותו רגע הרגשה שהוא מאבד חתיכה מרכושו למען המצווה, ואין לו ספק שאותם מטבעות שהוא נתן לצדקה - הם בעצם הקרבה וויתור על חלק מִמַמוֹנוֹ. בא הבורא בפרשתנו ומגלה לאותו אדם יסוד נפלא: צְדָקָה - מִמֶּנִּי! מוישי, הידעת?! דע לך שבשעה שקצבתי לך את כמות הממון שתהיה לך לקחתי בחשבון גם את כל הצדקות שאתה אמור להפריש - ומימנתי לך גם את "ההוצאה הזו", ובעצם אתה לא נותן משלך - אלא משלי.

     במילים אחרות: מוישי החמוד, עליך להבין שבארנק שלך יש "פיקדון" השייך לאותו עני העומד מולך, וכאשר הנך נותן צדקה כפי כוחך אתה בעצם מחזיר את הפיקדון לבעליו האמתיים. שהרי אני נתתי לך את אותו ממון כדי שתעביר אתו הלאה לאדם הזקוק לו, אלא שהשתמשתי בך בתור "צינור" ושליח כדי לזכות אותך במצווה היקרה הנקראת "צדקה".

     היסוד הזה מעוגן באור החיים הקדוש על הפסוק "אִם כֶּסֶף תַּלְוֶה אֶת עַמִּי אֶת הֶעָנִי עִמָּךְ לֹא תִהְיֶה לוֹ כְּנֹשֶׁה" (שמות כ"ב כ"ד), שם שואל האור החיים כך: יש כלל ידוע בתורה שכל פסוק שכתוב בו אִם רווח - זה אומר שלא מדובר במצווה שחובה לקיים, אלא במצווה שתלויה ברצון האדם. אם ירצה האדם יְקַיְימֵנַה וייטול שכר, ואם לא - הרשות בידו להתעלם מהמצווה. כלל זה נאמר בכל התורה חוץ משלושה מקומות שבהם התורה השתמשה במילה אִם, ולמרות זאת אין הכוונה שם שהדבר תלוי ברצון האדם - אלא האדם מחויב לקיים את אותה מצווה בעל כורחו, ואחד משלושת המקומות הללו זו "מצוות הלוואה" אשר כתבה בה התורה אִם כֶּסֶף תַּלְוֶה אֶת עַמִּי. ושואל האור החיים הקדוש: אם באמת מצוות הלוואה זו מצווה שחובה לבצעה - ולא מדובר במצווה על בסיס "בחירה חופשית", אם כן מדוע כתבה בה התורה את המילה אִם? ועונה האור החיים את התירוץ הבא: בורא עולם אוהב את הבריות וחפץ לזון את כולם בכבוד ובשלמות. אלא שפעמים האדם חוטא ומכתים את נשמתו. מה עושה הבורא כדי לנקות את נשמתו של אותו חוטא? במקום לשלוח לו את מזונו בכבוד - מכביד עליו ה' את עול הפרנסה ומצריך אותו לחזר על הפתחים ולבקש צדקה, ועל ידי אותו צער נמחלים חטאיו של אותו חוטא.

     לאחר ההקדמה הזו, מפרש האור החיים את הפסוק כך: אִם כֶּסֶף - אם רואה האדם שיש לו כסף יותר מכדי צרכיו וסך הוצאותיו, למה ניתן לו אותו כסף? לאיזו מטרה נשגבה? תַּלְוֶה אֶת עַמִּי - מטרת אותה "יתרת הכנסה" לעשות צדקות ולהלוות לעני ולדך... אֶת הֶעָנִי - עִמָּךְ - אותו ממון מיותר שקיבלת הוא ממונו של העני הנמצא עמך, ומה שאתה נותן לו זה בעצם שלו על פי דין - רק שהבורא השתמש בך בתור צינור להעביר לאותו עני "את שלו". לכן... לֹא תִהְיֶה לוֹ כְּנֹשֶׁה - אל תתגאה ואל תתנשא על אותו עני בזמן מתן ההלוואה או הצדקה, שהרי בעצם הנך ממלא את חובתך בלבד - ובסך הכל אתה פורע לו את פיקדונו. עד כאן ביאורו הנפלא של רבינו האור החיים, ואת דבריו הקדושים ניתן לסכם בשתי המילים צְדָקָה - מִמֶּנִּי, וכפי שראינו בראש המאמר.

     רווח ברשות הרבים וברשות היחיד וברשות בעל הבית והקוראים - נמריא עוד קצת ונגלה ממתק נפלא שרבים לא יודעים על קיומו. בזוהר הקדוש (וירא ק"ד ע"א) כותב רבי אלעזר את הדברים הבאים: רווח בשעה שהקדוש ברוך הוא אוהב איזה אדם, הוא שולח לו מתנה. מהי המתנה? "עני"! כדי שיזכה על ידי הצדקה שייתן לו ויימשך עליו חוט של חסד, וכאשר יבוא לעולם חלילה איזה נזק או צרה - יהיה מוגן אותו נותן צדקה, ואף אחד לא יוכל להזיקו. לא יאומן! שמעתם את התגלית? הבנתם מהי המתנה שהבורא נותן לאדם? "עני"! כאשר מגיע אליך עני ומבקש ממך צדקה - דע לך שבאותו רגע בורא עולם אוהב אותך והוא שולח לך מתנה נפלאה - וזו הצדקה שכעת הזדמנה לך, אשר באמצעותה הנך מושך עליך חוט של חסד (רחמים) ומְבצע "ביטוח מלא" אשר יעמוד לך בעת צרה ויציל אותך מכל תקלה.

     חלמתם שזה עד כדי כך? לא רק שהעני אינו מטרד ועול, אלא הוא בעצם הנשיקה והמתנה שבורא עולם נותן לאדם. אלא מה, כאשר מגיע עני אל האדם ומבקש ממנו צדקה, באותו רגע היצר מזכיר לאדם שהדולר ירד, שהמע"מ עלה, שהרכב צריך לעבור שִׁדְרוּג... פתאום אין לאדם כסף לצדקה והוא פותר את העני עם איזה שקל, ואם הוא לארג' ויש לו לב רחמן כמו אברהם אבינו - אז הוא מגדיל את "המענק" לסכום ענק ונותן שקל וחצי, ואם המקרה ממש נוגע לליבו - אז הוא שולף סכום עתק ונותן שתי שקלים, אותו אלמוני בטוח שזה מה שבאפשרותו לתת לדלפוני.

אבל... לאחר מכן פלמוני נכנס לחנות ולוקח עגלה, ומתחיל להעמיס מכל טוב מצרים. אוכל, ממתקים, פינוקים, הוא מכניס לעגלה מכל הבא ליד וכפי תאוות ליבו, לאחר מכן הוא מגיע לקופה וממתין לתורו. לפתע מכריזים ברמקול שיש מבצע במחלקת ירקות ויש הנחה של 30% על הכל. באותו רגע האדרנלין מתגבר בגופו של פלמוני והוא שועט לכיוון הירקות ומעמיס בעגלתו שקיות נוספות... פתאום לו כסף לכל המבצעים... מתברר שהוא לא חי בדיוק על השקלים...

     פלמוני זה אולי דוגמא קיצונית, אך המציאות שמאחרה משקפת את כולנו אם מעט ואם הרבה. אנחנו לא נותנים צדקה "כפי כוחנו" באמת, שהרי מתברר שכאשר מתחשק לנו אנחנו יכולים לשלוף מהארנק עוד קצת. אם כן מדוע אנחנו לא שולפים מהארנק עוד קצת לכבוד מצוות צדקה? משום שאיננו חיים את המושג צְדָקָה - מִמֶּנִּי. באיזה שהוא מקום בלב יש לנו הרגשה של "הפסד" ואנו בטוחים שהצדקה באה על חשבוננו, לכן פתאום אין לנו אפשרויות .

     שאלה קטנטונת: אתרוג יקר קונים? מצות מהודרות משקיעים? תפילין מפוארות מחפשים? אז למה אנחנו לא מהדרים גם במצוות צדקה? מדוע דווקא שם אנחנו נחסמים? מה גם שראינו בזוהר שרבי אלעזר מצהיר שהצדקה היא ביטוח של האדם, ואין ספק שכמו שבעולמנו הדל יש "רמות" לביטוח (יש ביטוח מקיף, ויש צד ג'...) אין ספק שגם בצדקה נמצא הקטלוג והסולם הזה, ומי שנותן כהוגן כפי כוחו "באמת" - אזי הוא זוכה לביטוח מושלם. מצד שני מי שנותן עם חצי לב וחצי עין וחצי מטבע, אין ספק שהביטוח שהוא עושה לעצמו יהיה בהתאם. לא חבל. אלא מה, אומר אדם לעצמו: אם אני אתן לכולם, בסוף אני אצטרך בעצמי להסתובב ולחזר על הפתחים. אם כן מדוע שאתן צדקה? האין זה שיקול נכון? צר לנו לאכזב את אותם מתוקים החושבים כך, ורצוננו לגלות להם הפתעה שגילה לנו מר"ן הבית יוסף בשולחנו הטהור, שם כתב כך: לעולם אין אדם מַעָנִי מן הצדקה, ולא דבר רע ולא היזק מתגלגל על ידה (שו"ע יו"ד רמ"ז ב'). רבינו השולחן ערוך מגלה לנו שמי שנותן צדקה מובטח לו שלא יהיה עני בגלל זה, ולא יגרם לו כל רע. אלא שזה עוד לא הכל. מה כוונת המשורר?

    ידוע הדבר ומפורסם העניין 'שבשולחן ערוך' אין מילה מיותרת. אם כן מדוע נקט כאן השולחן ערוך את המילה "לעולם"? התשובה היא חד משמעית! לעולם... בכל מצב... יהיה מה שיהיה... מי שייתן צדקה מכל הלב ויתאמץ במצווה יקרה זו, יש לו הבטחה שלא יהיה עני ולא יארע לו כל נזק מכך. [כמובן שלא מדובר על "מתאבד" השרוי בחובות ואין לו במה לפרנס את בני ביתו ומחלק צ'קים פתוחים לכל נצרך, אלא מדובר על אדם שכן יכול להתאמץ - ויש בידו ממון "מְעֵבֶר" לכדי חיותו]. הבעיה היא שאנשים רבים לא למדו את הסוגיה ואין הם יודעים עד כמה נשגבה מעלת הצדקה ועד כמה גבוהה היא בשמים, ומשום כך ראוי שנעלה כאן כמה משפטים מהלכות צדקה אשר באמצעותם נוכל להפנים יותר את עוצמת מצווה יקרה זו, ו כדלהלן:

* מצות עשה ליתן צדקה כפי השגת יד... וכל המעלים עיניו מִמֶנָה נקרא בליעל, וכאילו עובד עבודת כוכבים, ומאד יש ליזהר בה כי אפשר שיבוא לידי שפיכות דמים... כמו שהיה במעשה עם נחום איש גם זו (יו"ד רמ"ז א').

* לעולם אין אדם מַעָנִי מהצדקה, ולא דבר רע ולא היזק מתגלגל על ידה (יו"ד רמ"ז ב').

* הצדקה דוחה את הגזירות הקשות, וברעב - תציל ממוות,וכל המרחם על העניים הקב"ה מרחם עליו (יו"ד רמ"ז א').

* יתן האדם על לבו שהוא מבקש כל שעה פרנסתו מהקדוש ברוך הוא, וכמו שהוא מבקש שהקדוש ברוך הוא ישמע שוועתו - כך הוא ישמע שוועת עניים (יו"ד רמ"ז ג').

* גם יתן אל לבו כי הוא גלגל החוזר בעולם וסוף האדם שיבוא הוא או בנו... לידי מדה זו [ויצטרכו צדקה] וכל המרחם על אחרים - מרחמין עליו [שלא יזדקק לבריות] (יו"ד רמ"ז ג').

* כל אדם חייב ליתן צדקה, אפילו עני המתפרנס מן הצדקה חייב ליתן ממה שיתנו לו (יו"ד רמ"ח א').

* צריך ליתן הצדקה בסבר פנים יפות, בשמחה ובטוב לבב, ואם נתנה בפנים זועפות ורעות הפסיד זכותו (יו"ד רמ"ט ג').

* אם שאל לו העני ואין לו מה יתן לו, לא יגער בו... אלא יפייסנו בדברים ויראה לבו הטוב שרצונו ליתן לו אלא שאין ידו משגת (יו"ד רמ"ט ד').

* אסור להחזיר העני השואל [המבקש]ריקם. אפילו אין, נותן לו רק גרוגרת אחת \\פרוטה אחת] (יו"ד רמ"ט ד').

* אם יכול לעשות לאחרים שיתנו, [לגרום לאחרים שיתנו צדקה] שכרו גדול... (יו"ד רמ"ט ה').

     אכן הצדקה כל כך גבוהה בשמים וחיונית מאוד לאדם העני, ואשרי המקיים את המצווה הזו בהידור, רב שכרו ורבה מעלתו בזה ובבא.

     כעת המקום לציין שלמרות שניסינו קצת לעמוד על מעלתה ורוממותה של הצדקה, עדין יש איזו נקודת חן קטנטונת שהגמרא מחכימה אותנו בה, ולא כולם מודעים לה: הגמרא (כתובות ס"ז:) מביאה מעשה על הלל הזקן שהיה מטפל באופן קבוע בעשיר שירד מנכסיו ודאג לו בכל יום לכל צרכיו שהורגל בהם, ואחד מצרכיו היה "סוס לרכוב עליו ועבד לרוץ לפניו". פשוט לאיש הזה היה חסר הכבוד הרב שהיה מנת חלקו בימי עושרו נוחם עדן, והלל הצדיק דאג להשלים לו את הַחֵסֶר הזה מידי יום].

היא מוצאת והיא שלחה אל חמיה לאמר לאיש אשר אלה לו אנכי הרה (לח,כח)

אבק הרציחה הלבנת פנים

     רש"י: לא רצתה להלבין פניו לומר "ממך אני מעוברת!" אלא "לאיש אשר אלה לו". אמרה: אם יודה מעצמו יודה, ואם לאו ישרפוני ואל אלבין את פניו. מכאן אמרו: נוח לו לאדם שיפיל עצמו לכבשן האש ואל ילבין פני חברו ברבים.

     בספר "ברכת אליהו" להגר"ש עמאר שליט"א, הראשון לציון, מבואר העניין ע"פ תרגום יונתן בן עוזיאל, שכתב שלא מצאה תמר את שלושת המשכונות ותלתה עיניה לשמי מרום וביקשה רחמים, שהשי"ת יענה לה בעת צרתה ויאיר את עיניה למצוא את שלושת העדים, והבטיחה שממעיה יצאו שלושה קדושים שיקדשו את שמו יתברך וירדו לכבשן של אש בבקעת דורא. אז הקב"ה רמז למיכאל והאיר עיניה ומצאתם, והניחה אותם לרגלי הדיינים ואמרה: "לאיש אשר אלה לו אני מעוברת! ואפילו אם אישרף לא אפרסם ואני מתפללת לה' שישים בליבו שיכירם ויצילני." וכשראם יהודה הכירם. אמר בליבו: "טוב לי להתבייש בעולם הזה שהוא עובר, ולא אבעת בפני אבותיי הצדיקים בעולם הבא. טוב לי להישרף בעולם הזה באש כבויה של העולם הזה ולא באש אוכלת אש, דמיכלא קביל מיכלא הוא (מידה כנגד מידה). לפי שאמרתי ליעקב אבא 'הכר נא הכתונת בנך היא' על כן אני צריך לשמוע בבית דין למי החותמת והפתילים והמטה האלה."

     עוד כתב התרגום (שם) על הפסוק "ויכר יהודה ויאמר צדקה ממני", שיצאה בת קול מן השמיים ואמרה: "מלפניי היה הדבר הזה" וניצלו שניהם מן הדין (תמר ניצלה מהאש ויהודה ניצל מדינה של גהינום). ע"כ.

     ומכל זה לומדים כמה דברים נפלאים. תחילה, חומרת עוון מלבין פני חברו ברבים שהוא כל כך חמור, עד שהייתה מוכנה תמר למות בשבילו ולאבד עמה עוד ב' נפשות שהייתה מעוברת בהם, ובלבד שלא להלבין את פני יהודה ברבים.

     לא אחת מריבה קטנה בין שכנות יכול להביא לסכסוך ארוך, כשכל אחת חושבת שהיא הצודקת ועל כן אינה מוכנה לוותר לחברתה. כאמור, לעיתים ה"ברוגז" נמשך תקופה ארוכה כשאף אחד לא יודע את מועד סיומו.

     סיפורנו הוא על שתי שכנות הגרות בבניין דירות בשכונה ירושלמית ו... באותה הקומה. הן רבו ביניהן מדי פעם על דברים של מה בכך, ולאחר שפעם האחת הטיחה עלבונות קשים בחברתה, החליטה הנעלבת לא להשיב מלחמה שערה ובכך להימנע מאיסור לשון הרע.

כך נמשך לו ה"ברוגז" האחרון כ... עשרים שנה. הן נפגשות במכולת, במעלית, ברחוב, ואף אחת מהן לא מוציאה הגה כדי לדבר ביניהן, כמובן. השנים חלפו והנה מגיע מועד חופתו של בן השכנה שהבליגה בזמנו, והיא, בצעד מיוחד, מחליטה להזמין לשמחתה גם את... שכנתה. מי יודע, אולי בזכות השמחה הזו אולי ישבר משהו בליבה הקפוא כלפיה ובכלל זה הזמן להביא קץ לסכסוך שהיא כבר שכחה סיבתו.

     באחד הערבים, כשההזמנה בידה, לאחר עשרים שנה בהן לא דיברו ביניהן אף לא מילה אחת, היא אוזרת אומץ וניגשת להקיש על דלת השכנה.

     "שלום, ערב טוב, גב'... מה שלומך?" "ב... ב... רוך ה...ש...ם...." ענתה בלשון רפה ובגמגום השכנה הנדהמת לראותה מתייצבת על מפתן דלתה. היא?! "רציתי להזמין אתכם לשמחה שאנו עורכים בעוד כחודשיים." "ב... ב... בשמחה רבה..." השיבה השכנה, עדיין מהססת ובוררת מילותיה. "היכנסי, בבקשה." הן ישבו על הספה והחלו לשוחח בחופשיות רבה כאילו לא היה מעולם סכסוך קשה ביניהן.

"מתי החתונה, חביבתי?" שאלה השכנה. "הוא, ב 24.1.2001". "אוי, בדיוק בתאריך הזה יש לי ניתוח. האמיני לי, שבשמחה רבה הייתי מגיעה לחתונה, אך אני אהיה מאושפזת בבית הרפואה וייקח לי לפחות יום יומיים להחלים." השתיים התחבקו, התנשקו ונפרדו בהתרגשות גדולה מהפגישה המפתיעה הזאת.

     אם החתן החליטה לעשות מעשה ולבדוק את האפשרות להקדים את החתונה ביומיים או דחייתה ביומיים, להקדים לא היה אפשרי, אך לאחר את החתונה ביומיים היה ניתן. היא פנתה לבנה ושאלה מה דעתו לדחיית החתונה אך ורק בגלל השכנה שבזכות חתונתו והשתתפותה בשמחתם תהיה להם שמחה גמורה בשמיים. "אימא! את יודעת טוב מאוד שחתונה לא דוחים!" מחה הבן. "אכן, אתה צודק, בני, אך יש כאן 'סיבה מיוחדת'. ודע לך, בזכות זאת תזכה כל חייך לחיים טובים ומאושרים בזכות המעשה הגדול והאצילי שתעשה, אם תעשה". "אימא, אבל כבר הדפסנו הזמנות, וגם צריך לדבר עם הכלה והוריה. אולי הם לא יסכימו?" "אנא, שאל אותם ואולי לשמע הסיבה הם יסכימו?". הבן ראה זאת כמצוות כיבוד אם ובערב מיד נסע לפגישה עם הורי הכלה, ולאחר זמן לא רב, במתק לשונו, שכנעם לדחות את החתונה ביומיים. כיוון שההזמנות טרם חולקו ולא היוו מכשול גדול להחלטתם, נעתרו הורי הכלה לבקשתה המאוד מיוחדת של אם חתנם.

     משמיים מצאו אולם פנוי, התזמורת והצלמים היו פנויים בתאריך החדש והכל הסתדר על הצד הטוב ביותר. ההזמנות הודפסו מחדש ושוב ניגשה אם החתן לשכנתה והזמינה אותה למועד החדש. "אני לא מאמינה! למה?" נדהמה השכנה "את כל השינוי עשיתם בגללי?! חבל לכם על כל הטרחה, אז הייתי מגיעה ל'שבע ברכות'.... אוי, כמה טרחתם בוודאי כדי לשנות את התאריך... וכל זה לכבודי..." השתיים התחבקו ממושכות ובכו זו על כתפיה של זו.

     כמתוכנן, אושפזה השכנה לקראת הניתוח בתאריך שנקבע מראש, ב - 24.1.2001 כמה שעות לאחר הניתוח, בשעות הערב, היא שומעת בחדשות ששודרו ברדיו על האירוע שזעזע את כל המדינה: רצפת הריקודים באולמי "ורסאי" בירושלים קרסה בשיאה של חתונה ועשרות בני אדם נהרגו ונפצעו. לפתע היא נזכרת שבערב זה הייתה אמורה להתקיים חתונת בן שכנתה באולם זה! בזכות הפיוס שביניהן נדחתה החתונה לעוד יומיים והן ניצלו בנס מאירוע קשה זה. היא מיהרה להתקשר לשכנתה, שלא ידעה בינתיים מהטרגדיה, וריגשה אותם בנס הגדול שאירע למשפחותיהן והכל בזכות שמחלה על כבודה...

     דבר אחר: יהודה, על אף הבושה הנוראה שהייתה לו לעיני העולם, בעת שכינס בית דין לדון את תמר בשריפה, והיא הציגה את מטהו פתילו וחותמו, באותה שעה היה במאבק אדיר בינו לבין עצמו, כי אע"פ שלא היה ממית את תמר, מ"מ, לא היה מוכרח לגלות כי ממנו היא הרה והיה יכול לזכותה בדין ולומר כי נאנסה ונעברה, אבל לא היה צריך לגלות שזה בא ממנו, כי יביא לו ולבית אביו ביזיון נורא. אך יהודה לא שם לב לזאת, וכיוון שבתחילה חשד בתמר ורצה לדון אותה כזונה, קם ואמר כי אין בה אפילו חשש ולו הקל ביותר, והיא כשרה וצדקת שבנשים, אשר כל מטרתה ותאוותה הוא להעמיד קרן אורה בבית ישראל. ואחר זה נתעצם יהודה ביותר בגבורת הנפש והוציא לעין כל את צדקתה של תמר. אז נתלבש בו רוח השכינה וזכה למלכות ונתקיים בו "יהודה אתה יודוך אחיך", היינו כשם שלא שינית משמך יהודה והודית על האמת, לכך לעולם יודוך ותזכה למלכות ולשאר ברכות מופלאות.

     ועוד למדנו כאן על כוחותיה ותעצומות נפשה של תמר, שאפילו בראותה שעומדים לשרפה חיים לא נתייאשה מבעל הרחמים וביקשה ממנו שייתן בליבו של יהודה לחון אותה. היא הראתה בזה לדורות עולם על גודל האמונה שבלבבה. כי תחת שהיה לה לכעוס על יהודה ולגדפו ולביישו, שתקה ובעיניים דומעות ולב מלא תחינה דלו עיניה למרום. מההתנהגות המופלאה הזו של אמונה וביטחון מופלא בהשי"ת השפיעה לזרעה עד עולם.

     וכמו שמיצינו בדוד, שיצא מחלציה, שבברחו מפני אבשלום בנו היה מהלך עייף בדרך, גולה ומטולטל, והנה שמעי בן גרא יוצא לקראתו ומקללו קללות נמרצות ונוראות, ולא זו בלבד אלא שהיה הולך אחריו וסוקלו באבנים. מלווי דוד המה ראו כן תמהו, וחרה אפם עד מאוד, עד אשר אבישי בן צרויה אמר למלך: "תנה לי ואסירה את ראשו מעליו". ודוד בצדקתו התרעם על אבישי: "הנח לו כי ה' אמר לו קלל". כל זה בא לו מורשה מתמר, שהניחה הכל ביד השי"ת, ומי שהוא בעל אמונה גדולה בהשי"ת אינו כועס מעולם על שום נברא, כי הוא יודע שהכל בא מעילת העילות וסיבת כל הסיבות, ורק אליו מגמתו.

יהי רצון, שנדבק בדרכי אבותינו הק' לילך בדרכם ואורחתם.

     בספר "נפשי תידום" מובא מעשה נפלא הממחיש עד כמה צריכים אנו זהירות יתירה בכבוד הבריות: השעה רבע לתשע בערב, והחתן עדיין לא בא. חלק מבני משפחתו, שלא ידעו מרחשי ליבו, גם נוכחו במקום. בשעה תשע נצצו הדמעות בעיני הכלה והוריה מודאגים ודרוכים. גיסו של החתן, איש ישר ונעים הליכות, נסע במהירות לבית החתן. החתן, שלא התייעץ בדעת תורה טרם קיבל את החלטתו הפזיזה, ולא הבין את חומרת מעשיו, הכריז בפניו: "אינני רוצה אותה! אי אפשר לסבול את המשקפיים האלו!" הגיס ניער אותו וגער בו, אך ללא הועיל. הגיס חוזר לאולם, השעה כבר עשר, ומתוך מבוכה ובושה גדולה מנשוא, מסר בחוסר אונים את הבשורה המרה לאבי הכלה: "לא תהיה חתונה החתן חזר בו."

     אי אפשר לתאר את הבושה, הכלימה והביזיון של הכלה ובני משפחתה בפני אולם מלא אורחים, ידידים ושכנים. הון תועפות הושקע בשמלה החדשה של הכלה ובשולחנות העמוסים כל טוב. ההשקעה, יחד עם שעות של עבודה, המון תקווה וציפיות לטוב, ירדו לטמיון. הכלה פרצה בבכי מר וכשלו ברכי אימה. אביה גייס את כל כוחות האיפוק. איזו בושה! איזו חרפה! גיס החתן יחד עם הרב, שאמור היה לסדר את הקידושין, ניסו לעודד ולשכך את הכאב במקצת: "היא עוד תמצא טוב ממנו. גם זו לטובה." והם צדקו. כעבור שמונה חודשים הכלה קיבלה הצעה העולה על החתן הקודם מכל הבחינות, גם רוחניות וגם גשמיות. בעת כתיבת שורות אלו, היא סבתא מאושרת שכבר צברה למעלה מארבעים שנות נישואין מתוקות מדבש עם בעלה, איש מכובד ומצליח. עד כאן סיפורה של הכלה. סוף טוב הכל טוב.

     גם החתן מצא אחרת, כביכול נאה מן הראשונה ובלי משקפיים. והנה, מספר חודשים לאחר החתונה חלה הרעה בראייתה של אשתו והיא נזקקה למשקפיים. כעבור שנה נולד להם, במזל טוב בנם הבכור. הילד נולד עם פזילה חמורה בשתי עיניו ונזקק לטיפולים יקרים ולניתוחים במשך שנים, וגם הרכיב משקפיים עבות. צריך לציין, שמעולם החתן לא פייס את הכלה הראשונה ואת משפחתה, וכאמור, מעולם לא התייעץ בדעת תורה. עשרים וחמש שנה לאחר שהשאיר כלה בזויה ואומללה זו וחזר בו מן האירוסין, הוא חצה כביש כהולך רגל ומכונית פגעה בו והעיפה אותו למרחק של עשרה מטרים. בעל המעשה שכב בטיפול נמרץ חסר הכרה. הרופאים הודיעו למשפחה, שאם יחיה, קרוב לודאי כי יהיה "צמח". בחסדי שמיים יצא הוא מכלל סכנה, אך נזק בלתי הפיך למרכז המוח החלק השולט על הראייה. כשהתעורר, ראייתו הייתה מטושטשת ביותר. למשך כעשר שנים נוספות ראה דמויות כפולות. עיניו היו חשוכות מרפא ושום משקפיים לא יכולות היו לעזור לו. עוד יותר גרוע, ראייתו הכפולה הייתה מעייפת, מתסכלת ומרגיזה אותו מאוד עד ליומו האחרון.

     כך נידון המבזה בחרב חדה של מידת הדין. והמתבזה יצאה לחיים טובים ומאושרים.

ויהי ה' את יוסף ויהי איש מצליח (לט,ב)(מנחם יעקובזון)

     פשט הדברים הוא, שמאחר והקב"ה היה עם יוסף, הוא זכה להיות איש מצליח, הברכה שרתה במעשה ידיו, ובשל כך הוא זכה למצוא חן בעיני אדוניו פוטיפר. אולם משמעות נוספת טמונה בכתוב, שאותה נבין לפי מה שאומרים העולם בשם ה'חפץ חיים', שהנה יש לשאול על נוסח ברכת החודש; מדוע מבקשים בברכת החודש פעמים על יראת שמים, בפעם הראשונה: "חיים של יראת שמים ויראת חטא", ולאחר מכן "חיים שתהא בנו אהבת תורה ויראת שמים"? אלא, שלאחר הבקשה הראשונה של יראת שמים, אנו מוסיפים ומבקשים: "חיים של עשר וכבוד", ומי שרוצה עושר, חייב לחזור ולבקש שוב ושוב שיזכה ליראת שמים! לפי זה הסבר הפסוק הוא, שעל אף היות יוסף "איש מצליח", לא גרע הדבר מיראת השמים שבו, אלא אדרבה - "ויהי ה' את יוסף", וכפי שמבאר רש"י (שם, ג): שם השם היה שגור בפיו תדיר.

"ויהי ד' את יוסף ויהי איש מצליח ויהי בבית אדוניו המצרי" (לט, ב) (דעת זקנים מבעלי תוספות)

     ישנם אנשים שאינם יכולים לעבוד את השם יתברך, אלא כשהם עניים ואביונים, ואילו משהם מתעשרים מיד שוכחים הם – ''וישמן ישורון ויבעט''. מאידך - ישנם אנשים שאינם עובדים את השם יתברך אלא רק מתוך עושר והרחבה, ואילו בעוני הרי ''עניות מעבירה את האדם על דעתו ועל דעת קונו''. אצל יוסף מעידה עליו התורה, כי ''ויהי ד' את יוסף'' – שהיה דבוק בהשם יתברך, גם כאשר ''ויהי איש מצליח'' וגם כאשר ''ויהי בבית אדוניו המצרי'' - כשהיה בשפל המדרגה. הוא עמד בשני הניסיונות, בניסיון העוני ובניסיון העושר.

"וַיַּרְא אֲדֹנָיו כִּי יְהוָה אִתּוֹ וְכֹל אֲשֶׁר הוּא עֹשֶׂה יְהוָה מַצְלִיחַ בְּיָדוֹ" (לט,ג)

     אמרו חז"ל במדרש תנחומא על הפס' הזה: פוטיפר רשע היה, כיצד היה רואה שהקב"ה עמו? ומהו כי ה' אתו?

     אלא שלא היה שמו של הקב"ה זז מפיו של יוסף. היה נכנס לשמשו, והיה מלחש ואומר ריבון העולמים אתה הוא בטחוני, אתה הוא פטרוני, תתני לחן ולחסד ולרחמים בעיניך ובעיני כל רואי ובעיני פוטיפר אדוני. ופוטיפר אומר לו, מה אתה מלחש שמא כשפים אתה עושה לי והוא משיבו, לא אלא אני מתפלל שאמצא חן בעיניך, לפיכך כתוב וירא אדוניו כי ה' אתו.

     כתב בספר אמונים (מאמר השגחה פרטית פכ"ג) כיון שכך הייתה הנהגתו של יוסף נתקיים בו וכל אשר הוא עושה ה' מצליח בידו. כיון שביקש לה' כל דבר היה ה' מצליח לו בכל מעשה ומעשה שהיה עושה. כן הוא בכל אדם, באשר הוא כשיהיה שם שמים שגור על פיו כל פעולה אשר יעשה יצליח. כי המתדבקים תמיד באמונת השגחת הבורא, מושגחים הם ביותר בהשגחה פרטית. כי הקב"ה משלם מידה כנגד מידה כמו שהוא משגיח על מעשי ה' כך משגיחים עליו. כן אם האדם מרגיל עצמו בזה שבכל פעולה ומעשה שעושה מייחל לבורא, נעשים על ידו נסים ונפלאות הרבה.

לא! לא! לא! (הרב יחזקאל שובקס)

     איי פארו - היא קבוצת איים השוכנת בצפון האוקיינוס האטלנטי, קצת צפונה מן האי הבריטי. רוב האיים שוכנים על גבי סלעים הבוקעים מתוך הים. בקיץ שורר בהם מזג אוויר קריר ונעים, ואף בחורף לא קר מדי בזכות זרם ה"גולף" הידוע. תנאי האקלים באיים בשילוב כלכלה מבוססת משכו צעירים רבים להגיע להתגורר במקום. משום כך החליטה קבוצת יזמים להקים על גבי אחד האיים עיירה חדשה בת מאות בתים אותם השכירו למהגרים החדשים. מאז עברו כעשרים שנה.

     חיים ואפרים היו חברים אשר התגוררו במודיעין עילית ולמדו ביחד בכולל מצוין בעיר. בשעה מאוחרת באחד הלילות צלצל הטלפון בביתו של חיים. אביו היה על הקו. "חיים! שמעתי שמציעים לאברכים כל מיני השקעות נדל"ן. אני מבקש ממך שתבדוק כל עסקה בזהירות רבה. בכל מקרה, תיזהר מאוד שלא להתפתות לחלקלקות לשונם".

     זה קרה כבר למחרת בסיום הכולל. האברכים גילו ברחבה בחוץ כמה דוכנים מאולתרים, כאשר מסביבם מכרכרים כמה אנשי מכירות אשר שכנעו את האברכים לשמוע מה בפיהם. אפרים התיישב בחשיבות ליד אחד הדוכנים. מולו ישב איש מכירות מחויט ומעונב בעל משקפיים אופנתיות. "איך קוראים לך?" - שאל. "אפרים". "לי קוראים גבריאל. האם אפשר לשאול אותך, אפרים, מה החלום שלך בחייך?" התשובה כמו התבקשה מאליה. ברוך ד', הוא עושה חיל בלימודי הכולל. "החלום שלי: לשבת וללמוד בכולל בהרחבת הדעת בלי דאגות פרנסה". שאלה נוספת: "האם היית רוצה שיוזרם לחשבונך סכום של אלפי שקלים מדי חודש בחודשו?" אפרים קרן מאושר. "בוודאי, מה השאלה?"

ועוד שאלה: "האם יש לך קצת אומץ לקפוץ להשקעה יפה שיש בה סיכויים גדולים מאוד להרוויח יפה?" התשובה הייתה חיובית. למחרת בהפסקת הצהריים ישב אפרים במשרד מפואר והקשיב בשימת לב לדברים. לראשונה בחייו שמע אודות איי פארו, על מאות הבתים אשר מושכרים בסכומים גבוהים, ועל הבעלים אשר מוכנים כעת למכור את הנכסים במחיר מציאה. "אתה קונה בית במחיר של עשרים אלף דולרים ומשכיר אותו בסכום של חמשת אלפים דולרים בשנה. לאחר ניכוי הוצאות ניהול ותחזוקה, אתה נשאר עם רווח של ארבע מאות דולר לחודש, אשר מופקדים היישר לחשבון הבנק שלך". "מאיפה יש לי עשרים אלף דולר?" - שאל אפרים בתמימות ילדותית. "זו לא בעיה. אנו עומדים בקשרים מצוינים עם כל הבנקים, ואנו משיגים הלוואות נוחות בתנאים מצוינים. אתה מגיע לפגישה בודדת בבנק, חותם על כמה מסמכים, ותוך שבוע יש לך את כל הסכום בחשבון הבנק". "הלוואות צריך לפרוע, הלא כן?" - שאל אפרים. "ברור! שמע היטב איך זה עובד. מתוך ארבע מאות הדולרים אתה מפריש מאה דולר לפירעון ההלוואה, והשאר נותר שלך".

     לאפרים הציקה שאלה אחת: "אם זה עסק משתלם כל כך, מדוע הבעלים מבקשים להתפטר מהנכסים?" המתווך היה הוגן אתו. "אני בעצמי הייתי שמח לבדוק את הדברים מקרוב. בהזדמנות הקרובה הייתי טס לשם, מדובר בטיסה של שש שעות. אם אתה מעוניין בכך, תצטרף אלי על חשבון החברה".

     הם אכן טסו, וראו את האיים מקרוב. מקום יפה ורגוע, אטרקטיבי בשביל גוי מן היישוב. גבריאל ששוחח באנגלית שוטפת, ראיין את תושבי המקום, מהם שמע על דמי השכירות שהם משלמים, על הפרנסה הטובה שיש במקום, ועל הצעירים הרבים אשר מתרבים מיום ליום. המסקנה הייתה ברורה: עסקה מצוינת. רק לקפוץ ולהשקיע.

     'עם האוכל בא התיאבון' - אומרים. לאחר שהבית הראשון החל להניב רווחים, רכש אפרים עוד ועוד בתים כאשר הוא לוקח על עצמו הלוואות נוספות. בסך הכל רכש עשרה בתים.

     באחד החודשים הבחין אפרים שהסכום שהופקד בבנק נמוך באופן משמעותי. אפרים התקשר בבהילות לגבריאל, והלה הבטיח לברר את העניין. לאחר כמה ימים פגש חיים את אפרים חברו בכולל, בעיניים טרוטות ובמצח חרוש קמטים עמוקים. חיים נבהל כהוגן. "מה קרה לך?" "הפכתי ביום אחד לבעל חוב של כמעט מאתיים אלף דולר". "מה קרה?" "אני בעצמי לא יודע בדיוק. הסבירו לי משהו על שינויים גיאוגרפיים באיי פארו. הסלע הגדול שעליו עומדת העיירה, שוקע בים מדי שנה בשיעור של כמה סנטימטרים. בסערה אשר התחוללה בים באחד הימים כוסו כל הרחובות במי ים מלוחים. חלק גדול מן התושבים החליטו לעזוב והשאירו את הדירות ריקות".

     לאפרים הציקה שאלה: "חיים, אנחנו שנינו פגשנו את המתווכים, אני התפתיתי להשקעה ואילו אתה סירבת. איך זה?" "אני ידעתי מראש שבמשא ומתן הם חזקים ממני והחלטתי פשוט להתעלם מהם. הם שאלו אותי אם יש לי חלום שכסף יזרום לי לחשבון הבנק. אמרתי להם 'לא!'. שאלו אותי אם אני רוצה להרוויח סכום של כמה מאות דולרים תמורת השקעה קטנה. אמרתי להם 'לא!'. שאלו אותי אם אני רוצה להרוויח כסף בלי לעבוד, אמרתי להם 'לא!'. ככה עזבו אותי. לאחר מכן, הלכתי לברר על ההשקעות האלו והבנתי שכל השקעה נדל"נית שיש בה תשואה גבוהה נועדה רק לאנשים שיש להם כסף מיותר".

     "למען האמת" - הגיב אפרים - "גם לי הציקה המחשבה הזאת". "כן, אבל ברגע שנכנסת איתם למשא ומתן, היו להם תשובות לכל השאלות וככה נפלת".

*

     כך נאמר בפרשתנו: "וימאן ויאמר אל אשת אדוניו הן אדוני לא ידע אתי מה בבית וכל אשר יש לו נתן בידי. איננו גדול בבית הזה ממני ולא חשך ממני מאומה כי אם אותך באשר את אשתו ואיך אעשה הרעה הגדולה הזאת וחטאתי לא-לקים".

     נשאלת השאלה מדוע הקדימה התורה לומר "וימאן", הרי המיאון הזה מתברר לבד מתוך הדברים של יוסף. אלא כך מפרש ה"שפת אמת" (תרמ"ד): "פירוש, בתחילה מיאן בעבירה בלי טעם, רק כמו שאמרו חז"ל 'אל יאמר אדם אי אפשי בבשר חזיר, רק מה אעשה אבי שבשמים גזר עלי'. ואמת, שעל ידי יראת שמים זה, זוכין אח"כ למצוא טעמים לבחור בטוב ולמאוס ברע. לכן על ידי 'וימאן' בא לנתינת טעם. כי החכמה של האדם הבל,ויש בו כמה טעותים. אבל החכמה והדעת שבא ע"י יראת שמים היא האמת".

     ה"דברי יחזקאל" מבאר שלכן יש 'שלשלת' על 'וימאן', לרמז כי יוסף סירב בתוקף לשמוע כלום. לא! לא! לא!

ואיך אעשה הרעה הגדולה הזאת וחטאתי לאלוקים (לט,ט) (ראובן דהאן)

     יוסף אומר לאשת פוטיפר "ואיך אעשה הרעה הגדולה הזאת וחטאתי לאלוקים"

     צריך להבין:

1. ואילו הייתה זו רעה קטנה, היה עושה אותה?

2. הלשון "וחטאתי" משמעה עבר, ומדוע לא נאמר "ואחטא" לשון עתיד, כלומר כאשר אעשה רעה זו הרי אחטא?

     אלא מתשובתו של יוסף, ניתן ללמוד את מזימתו של היצר הרע, שהצטדק וטען, הלא ישנה מצוה גדולה הנקראת "תשובה" ואין דרך לזכות בה אלא ע"י עשיית עבירה, ומיד אח"כ "תשובה" לכן כדאי שתחטא כעת ותעשה תשובה, ובמקום שבעלי תשובה עומדים אין...

     ענהו יוסף: ראשית, מדוע א"כ צריך לעבור עבירה גדולה, אני יכול להסתפק בקטנה. שנית, "וחטאתי" כבר מספיק בעבר, יכול אני לקיים מצוה זו מבלי לעבור במזיד עבירה.

ויעזוב בגדו בידה וינס ויצא החוצה (לט,יב)

     בפרשתנו קוראים אנו ולומדים על ניסיונו של יוסף הצדיק, ועמידתו בו. מה מבקשת התורה ללמדנו בכך? הרי אין אנו צריכים לסיפור זה כדי לדעת את חומרת איסור העריות, שהוא מהעוונות החמורים שבתורה, דיברה מעשרת הדיברות, ואחת משלוש העבירות שעליהן "יהרג, ולא יעבור"! אבל, כבכל פרשיות התורה, יש כאן לימודים נוספים לאין ספור. הלקח האחד הוא, שגם כאשר האדם חש שהקריב קרבן על מזבח אמונתו ועקרונותיו, וכביכול משלמים לו מן השמיים רעה תחת הטובה שעשה – כיוסף הצדיק, שבהימנעותו מן העבירה העלילו עליו עלילה שפלה והושלך לבור כלא למשך עשר שנים – ידע נאמנה כי סוף השכר לבוא, ומבית האסורים יצא למלוך!

     ולקח נוסף: חז"ל מלמדים, שההסתה של אותה מרשעת פעלה את פעולתה, ויוסף היה על סף נקודת השבירה. התגלתה אליו דמותו של יעקב אבינו, ואמר לו: עתידים אחיך ששמם ייכתב על כתפות האפוד של הכהן הגדול, לזיכרון עולם לפני ה' – רצונך ששמך יימחה מבניהם? מיד נמנע, ולא עבר. מה ביקשו חז"ל ללמדנו בכך? את האמצעי הבדוק והמנוסה כנגד הסתות היצר הרע! כי זאת עלינו לדעת: אין לך אדם שאינו צופה לעתיד, ואינו מוכן להקריב מעט מנוחיות ההווה למען עתידו. הן זהו מותר האדם מן הבהמה. עקרת בית שמכינה קערת סלט, עובדת למען העתיד: במקום לאכול את העגבניות כמו שהן, לכסוס את הבצל ולכרסם את המלפפון, היא עמלה בחיתוך ותיבול וערבוב, כדי שכעבור שעה תוכל להגיש מאכל טעים יותר. בעלה עמל חודש תמים, למען המשכורת שבסוף החודש. ילדם לומד שנים רבות למען העתיד הממתין לו בסוף לימודיו. מי שעיניו בראשו חוסך בתוכניות חיסכון, בקופות גמל וקרנות פנסיה. יכול היה בכסף זה לחיות טוב יותר בהווה, אבל מעדיף הוא לקמץ בהוצאותיו להבטחת עתידו. ואם כך חוסך עבור מאה ועשרים שנותיו – מדוע לא יחסוך למען הנצח שמשנת המאה עשרים ואחת והלאה?

     בנובהרדוק מספרים היו סיפור. מעשה בחבורת מבלי עולם, ריקים ופוחזים, שהיו שותים ומשתכרים בחבורה ומבלים ימיהם בבטלה. יום אחד תהו ואמרו: "חברה, הרי פעם נצטרך למסור דין וחשבון על מעשינו, מה יהיה?" נבוכו. לבסוף החליטו בתקיעת כף, שהראשון מהם שיעלה למרום יתגלה אל חבריו ויספר להם מה נעשה בדינו. כך יוכלו להתכונן לקראת הבאות.

     לא עבר זמן רב, והראשון נפטר משחמת הכבד, מחלת השיכורים. כעבור כמה ימים התגלה לחבריו, ופניו שחורים כשולי קדירה. "מה קרה", נבעתו כולם. "חבר'ה", אמר להם, "הכל בסדר! תמשיכו לשתות, אבל תמנעו משתיית וויסקי!". "וויסקי?" תמהו, "מה פירוש?". "אספר לכם", אמר בעגמימות. "עליתי למרום, ושאלו: עסקת בתורה, הקדשת לה עיתים? שאלתי: מדוע היה עלי לעשות כך? ואמרו: מה השאלה, חייב היית לחשוב לעתידך בעולם העליון! עניתי: עזבו, היה לי 'ראש קטן'. לא חשבתי על העתיד, חשבתי רק על הנאות ההווה! שאלו: כגון מה? ועניתי: עשיתי חיים! שתיתי לשכרה! שאלו: יין? עניתי: יין! ערק? ודאי, ערק! וויסקי? אכן גם וויסקי! תמהו: מילא היין, מתוק. והערק, טעים. אבל הוויסקי – פוי, מריר הוא, איך יכולת לשתות! צחקתי, מה מבינים הם בוויסקי? נכון שבתחילה הוא מר, אבל אחר כך, הא, נעשה חמים בכל הגוף, וההרגשה כל כך טובה!... ואז נתנו עלי בקולם: אם כך, הרי שחשבת על העתיד! מוכן היית לשתות וויסקי מריר בשביל ההרגשה שאחר כך – אז מדוע לא הקצבת שעת לימוד בשביל העולם שאחר כך?! וגזרו את דיני – אל תשאלו!"... "על כך אני אומר לכם, חברה: המשיכו לשתות, אך רק לא וויסקי"...

     מובן שזה הוא ליקחו של שיכור, שכן אין לך אדם שאינו מוכן לוותר מעט בהווה בשביל רווח גדול בעתיד. ועלינו לדעת, שהשקעה של שעת לימוד בהווה, של שעת שיעור תורה, נושאת רווחים גדולים הרבה יותר מהשקעה של עשרים שקלים שמזכה את המשקיע בפרס הגדול שבפיס, גם לו היה יודע את המספר מראש! היחס בין שעה כאן לחיי נצח שם גדול הרבה יותר! ומכל שכן, שהאדם אוכל פירותיה גם בעולם הזה. ומכל שכן, שהוא גם נהנה בשיעור התורה מנועם הלימוד, מאור הקדושה, מתוספת הידיעות, והרי זה רווח כפול ומכופל, הכדאי מכל צד!.

פתרון החלום(מ יב) (וקראת לשבת עונג)

     התורה בפרשתנו מספרת לנו על יוסף הצדיק, שפתר את החלומות לשר המשקים ולשר האופים. לכל אחד פתרון אחר - אף שלכאורה החלום נראה דומה. (אצל שר המשקים נכנס זבוב לכוסו, ואצל שר האופים העוף מנקרת מעל דברי המאפה) ומה פתאום הבין יוסף כי שר המשקים יחיה, ואילו שר האופים ימות?

     אלא, את ההסבר לשוני בזה מסביר המגיד מדובנא הסבר במשל עצום, משל לתמונה שהיה מצויר עליה אדם הנושא סל לחם על ראשו. באה ציפור והתחילה לנקר במקורה על "הלחם" שבסל. עברו שני אנשים והסתכלו בדבר. אמר אחד לחברו: הצייר של התמונה אמן גדול הוא: הציור טבעי כל כך שאין הציפור מבחינה וחושבת את הלחם שבסל ללחם אמתי. אמר לו חברו: האמת היא שהוא לא אמן גדול כל כך, כי רק את הלחם הוא הצליח לצייר בצורה כה מדהימה, שהרי אין הציפור מפחדת מפני האדם המצויר בה.

אף כך הוא הנמשל: כששמע יוסף את שר האופים מספר "והעוף אוכל אותם מן הסל מעל ראשי", הבין יוסף שאין לפניו אדם חי אלא צל של אדם...ולכן אמר לו "ובעוד שלושת ימים יישא פרעה את ראשך מעליך"...

"וַיַּרְא שַׂר הָאֹפִים כִּי טוֹב פָּתָר"... (מ,טז)

     שאלו לרבי מאיר שלום מפוריסוב: מה ראה יוסף לפתור חלומו של שר המשקים לטובה ושל שר האופים לרעה?

     השיב: סיפורו של שר המשקים הכיל רק מפעולות ה': גפן שעלתה כפורחת, אשכולות בשלים ונץ עולה. בעוד שחלומו של שר האופים התבסס רק על כוחי ועוצם ידי : סלים ומיני מאפה מעשה ידי אדם. חלום כזה איננו מבשר טובות...

"וְלֹא זָכַר שַׂר הַמַּשְׁקִים אֶת יוֹסֵף וַיִּשְׁכָּחֵהוּ" (מ,כג)

     אישה קשישה וערירית שעברה את השואה, נעזרה במשך שנים רבות באחת משכנותיה שהגיעה אליה  מידי יום וסייעה לה בכל ענייניה. הקשישה במשך הזמן הלכה ונחלשה והכל הבינו שלא נותר  לה הרבה זמן להגיע לעולם שכולו טוב. גם השכנה שבאה לעזור לה הרגישה בכך, ובאחד מן הימים לאחר שסיימה לעזור לזקנה אמרה לה :"אני מבקשת שתזכרי אותי בצוואתך."

     המסר היה מובן וכאילו אמרה לאותה זקנה אני הרי עזרתי לך במשך תקופה ממושכת מן הראוי שתזכרי אותי.  הקשישה לא הגיבה, לאחר זמן הלכה לעולמה. משפתחו את הצוואה ראו בחלקה הראשון שהיא אכן כותבת שדירתה הגדולה תועבר לידיה של שכנתה שכה עזרה לה, אך בנספח שהיה מצורף לצוואה, שנכתב אגב, באותו יום שבו בקשה השכנה לזכור אותה. נכתב שהדירה תועבר למישהו אחר . וזה משום שהוברר למפרע את כוונתה האמתית של השכנה, שכל כוונתה  לעזור זה כדי לזכות בביתה של הקשישה וממילא לא מגיעה לה כלום! "ולא זכר שר המשקים את יוסף וישכחהו... " מזכיר לנו משהו לא!?  

"ולא זכר שר המשקים את יוסף וישכחהו"

רש"י מבאר שמשום שתלה יוסף את ביטחונו בשר המשקים, נענש והיה במאסר שנתיים ימים.

המהר"ם מאמשינוב שאל: מדוע יש צורך בכפילות לשון: ולא זכר... וישכחהו.." 

והוא תירץ: שמיד שביקש יוסף את עזרתו של שר המשקים, הבין כי עבר עבירה בכך שלא בטח בה' אלא שם מבטחו בבשר ודם, משום כך התפלל מיד לקב"ה כדי שישכח שר המשקים את בקשתו...

מסופר על ה"סבא מנוברדוק" שהיה ידוע בביטחונו בה':  פעם אחת היה בבית בודד ביער ולמד תורה עד שנרו שהאיר לו כבה. ישב הסבא והצטער על ביטול התורה שנגרם לו. אך היה סמוך ובטוח כי ה' יזמין לו כל צרכו. מחשבות הביטחון בה', מלאו את ראשו, משום כך קם לפתע ופתח את הדלת... בו ברגע ניגש אליו אדם והגיש לו נר חדש ונעלם... במשך עשרים וחמש שנה שמר הסבא על שארית הנר המופלא, כדי לעשות זכר לנס הנפלא, ולהראות לתלמידיו את תוצאות הביטחון המוחלט בה' עד שפרצה שריפה בביתו וכילתה גם את הנר המופלא...

     דעו לכם אמר הסבא לתלמידיו לאחר השרפה, הנר נשרף, כדי ללמד אותנו שצריך האדם לבטוח בה' גם ללא הוכחות...

"ולא זכר שר המשקים את יוסף וישכחהו"(מ, כג) (מעשיהם של צדיקים)

     "מפני שתלה בו יוסף לזכרו הוזקק להיות אסור עוד שתי שנים" (רש"י)

     אל ר' משה חיים רוטנברג העשיר הגיע חסיד עני ובידו מכתב מהאדמו"ר רבי מנחם מנדל מקוצק. במכתב בקש האדמו"ר מרבי משה חיים לתרום לצרכי הוצאותיו של העני המתעתד להשיא את בתו למזל טוב. העניק לו רבי משה חיים רובל אחד ופטרו לשלום. נדהם העני ואמר "כלום ייתכן הדבר? הן הוצאות הדרך עלו יותר מרובל!" אך רבי משה חיים לא הוסיף אף פרוטה אחת. יצא העני מביתו בפחי נפש, ובלב שבור ונדכא התכוון לשוב לביתו.

     עודנו בדרך והנה אץ בעקבותיו שליחו של רבי משה חיים "המתן! המתן!" קרא השליח והעניק לעני סכום נכבד סכום שיספיק לכל הוצאות החתונה. התפלא העני על המעשה והחליט לשוב על עקבותיו, אל ביתו של רבי משה חיים ולברר את העניין. "מדוע נהגת כך בתחילה", שאל את רבי משה חיים, "ומדוע שינית לבסוף את דעתך?" השיב רבי משה חיים "כשראיתיך בא אלי ובידך מכתבו של האדמו"ר הבנתי כי אתה סמוך ובטוח כי הכסף כבר בכיסך. כה בטחת בי שאעניק לך כסף, עד כי שכחת שיש בורא עולם ורק בו צריך לבטוח! משום כך דחיתיך לשעה קלה קיוויתי כי על ידי כך תזכור מיהו אדון עולם ובמי עליך לבטוח ואז ורק אז הענקתי לך מכספי"