חתונות הקורונה העלו לסדר היום הציבורי את העלויות הגבוהות של החתונות ואת הקושי המשמעותי להתמודד אתן, והציפו מחדש את הטענה שהנורמות לחתונות בציבור שלנו מוגזמות. אף אפיון הבעיה אינו נכון. הנורמה המרכזית שצריכה לכוון אותנו בהוצאות על אירועים היא התנהלות כלכלית אחראית, שלפיה איננו מוצאים מעבר ליכולתנו ואיננו נכנסים לחובות מבלי לדעת כיצד נחזיר אותם.
מאז התרגש עלינו משבר הקורונה, התפתחה תעשיה שלמה, חיובית בבסיסה, של הפקת לקחים מהתקופה שעברה עלינו. אולם נראה כי אף אייטם לא כיכב ברשימה זו יותר מעלויות השמחות. כמעט בכל כלי תקשורת חרדי הועלה הנושא לדיון, בדרך כלל בנימה מנצחת: הנה, אפשר לעשות חתונות שמחות בזיל הזול. מסתבר שלא זקוקים לשלוש מאות אורחים כדי לשמוח באמת. תזמורת של שמונה כלים? תראו איזה יופי אפשר לשמוח עם אורגניסט. מעצבת אירועים? האחיות והשכנות הפכו במו ידיהן את חדר המדרגות לארמון.
מעבר למתן חומר למטיפים בשער, האם החתונות שחווינו אכן מציפות מגמה אמתית? ההיסטוריה מלמדת אותנו שתקופות-קצה אינן מחוללות מהפכות: כשיוסרו לחלוטין המגבלות של משרד הבריאות, נחזור כנראה לחתונות ההמוניות. מה אפשר אפוא ללמוד משמחות הקורונה, ומהסיקור הנלהב והדידקטי שאליו זכו?
השיעור הראשון והבסיסי ביותר הוא עצם היותן של ההוצאות הכרוכות בחתונות נושא כאוב מאד. העובדה שהתרגלנו למצב מסוים אין פירושה שיש בו בהכרח היגיון. ובכל מה שקשור להוצאות נישואי ילדים בציבור החרדי, ניתוח כלכלי פשוט מאשר כי אכן, הרבה היגיון אין כאן.
מנתוני הלמ"ס אנחנו למדים כי הכנסתה החודשית הממוצעת של משפחה חרדית עומדת על 13,500 שקלים נטו, בעוד ההוצאה החודשית הממוצעת על צריכה (שאינה כוללת תשלומי משכנתא, רכישת דירות, השקעות פיננסיות, תשלומי חובות וריביות) עומדת על כ-12,000 שקלים.[1] הנתון הזה מצביע על רמה נמוכה מאד של 'הכנסה פנויה' שניתן לנצל עבור חסכונות או החזרי חובות. כמובן, ממוצעים מספקים תמונה חלקית בלבד; לפי נתוני ועד הישיבות, יש בארץ כ-80,000 אברכים, כלומר משפחות שמתפרנסות בעיקר מעבודת האישה. שכרה הממוצע של אישה חרדית הוא 7,527 שקלים.[2] כשמוסיפים לסכום זה את מלגת הכולל הממוצעת של כ-2,000 שקלים, מתחדדת ההבנה כי קיימות קבוצות משמעותיות מאד בחברה החרדית שהכנסתן החודשית נמוכה עוד יותר.
על אף שנראה כי רמת החיים של הציבור החרדי (כמו של שאר הציבור הישראלי) עלתה בעשורים האחרונים, חשוב להדגיש כי גם רמת הפגיעות הכלכלית של משקי הבית החרדיים גדולה מבעבר. תחום הדיור לבדו מסביר את השינוי הזה: כיום, רוב מוחלט של הזוגות החרדיים לוקח משכנתא גדולה (בדרך כלל סמוך לחתונה), וביותר מחמישית מהמקרים עלות הדירה ממומנת במלואה באמצעות הלוואות וללא הון עצמי.[3] החזרי המשכנתא נמשכים במשך עשרים או שלושים שנה, ועליהם מתווספים החזרי ההלוואות לחלק ה"הון עצמי" ברכישה. הוצאות אלו מקשות על ההתמודדות הכלכלית השוטפת, כך שלא נותר הון פנוי לחיסכון. כשמשפחות אלה, ברובן מעוטות יכולת ממילא, נדרשות לגייס כסף לנישואי הילדים, הן נמצאות בעמדת פתיחה גרועה הרבה יותר משל הדור הקודם, שקיבל דירה על מגש של כסף או שילם רק משכנתא זעומה.
הקושי לגייס כסף עבור הוצאה חד פעמית גבוהה היה קיים גם קודם למשבר הקורונה, והוא מתחזק שבעתיים לאחריה. מן הניתוח שפרסם ד"ר איתן רגב מהמכון הישראלי לדמוקרטיה, עולה שהציבור החרדי פגיע יותר להשלכות משבר הקורונה, בין השאר בשל הצמצום בתרומות מחו"ל (שהן גורם חשוב בהחזקת מוסדות התורה החרדיים, וחיוניות לתפקודם של גמ"חים רבים), ובשל הכנסות בלתי מדווחות שהמדינה אינה משפה עליהן.[4] נוסף לכך, משברים כלכליים פוגעים יותר במשקי בית שמרחב התמרון הפיננסי שלהם מזערי, כמו אחוזים ניכרים מהציבור החרדי. עבורם, גם אבדן הכנסה שנחשב שולי במגזרים אחרים הוא משמעותי.
בחודש אפריל האחרון ביצע העיתון "כלכליסט", ביחד עם מכון "מדגם" של מנו גבע, סקר שנועד לבדוק כיצד יכולים משקי הבית הישראליים להתמודד עם הוצאה חד פעמית של 8,000 שקלים. מדובר בסקר ש'יובא' מארצות הברית, שם נהוג להשתמש בכלי המדידה של הוצאה חד פעמית גבוהה-אך-לא-אסטרונומית כדי לבדוק את איתנותם הפיננסית של האזרחים. רק כשני אחוזים מהמשיבים החרדיים סברו שיוכלו להתמודד עם הוצאה זו. כשבעה עשר אחוזים ענו שלא יוכלו להתמודד בכלל עם הוצאה זו, גם לא בקושי משמעותי.[5] סקר כזה כבר בוצע בשנת 2014, ואז השיבו כשישה אחוזים מהנשאלים החרדיים כי יוכלו להתמודד בלי בעיה עם הוצאה בשיעור זה.
כל הנתונים הללו הם פיסות פאזל המרכיבות תמונה חד-משמעית. לא רק שמרובים מעוטי-היכולת בציבור החרדי; גם הפגיעות הכלכלית של הציבור גדולה יותר מבעבר, בוודאי בימי משבר. זהו, ככל הנראה, הרקע לזעקות המתעוררות שוב על משאן הכבד של הוצאות נישואי הילדים.
החתונות הצנועות ביותר – והקשות ביותר למימון
עלותה של חתונה חרדית פשוטה וצנועה ביותר מגיעה בקלות ל-25,000 שקלים לכל צד.[6] עלות זו איננה כוללת את הוצאות הנישואין הבסיסיות הנהוגות בכל חלקי המגזר, שלא לדבר על הסיוע הכספי לדיור. כל מי שיסתכל על רשימת ההוצאות הזו מצד אחד, ועל נתוני המצב הכלכלי בציבור החרדי מצד שני, יגיע למסקנה שמשפחה חרדית אינה יכולה לעמוד – ולו במאמץ סביר – בפרויקט הזה.
כיצד בכל אופן מחתנות משפחות חרדיות את ילדיהן? באמצעות הלוואות, ועוד הלוואות, ועוד הלוואות, המשעבדות את ההורים לשארית חייהם. קול הצעקה שעולה בימים אלו נשמע מתוך מציאות חברתית אבסורדית זו.
התשובה הפופולרית – והבלתי ריאלית בעליל – למצוקה היא לאמץ את מודל חתונות הקורונה. כאמור, אין באמת בר-דעת הסבור כי מודל מסוג זה יהפוך לנורמה. אנשים לא יפסיקו להתחתן בחתונות רבות משתתפים. ניסיונות אחרים, סולידיים יותר, מבקשים לנצל את ההתעוררות הציבורית לשם שינוי מסוים, שיביא לצמצום עלויות סביר. יוזמות אלה הן אכן חשובות; הן מאווררות דפוסי חשיבה ישנים ומאפשרות זוויות מבט שלא הכרנו. עם זאת, ראוי לבחון באופן מעמיק את דפוסי ההתנהגות המקובלים בתחום, כדי להתמודד באופן שורשי עם האבסורד של הוצאה שמעבר ליכולת.
בראש ובראשונה, כדאי לבחון את סוגיית הוצאות הנישואין במבט השוואתי. בחינה פשוטה של הנתונים מגלה שמשפחות חרדיות אינן היחידות שמוציאות על חתונות הרבה מעבר ליכולתן. למעשה, חתונות חרדיות הן אירועים צנועים וחסכניים בהרבה מהמקובל אצל הציבור הישראלי הכללי. זוג ישראלי ממוצע מתכנן חתונה רבת פאר והדר, כולל אפקטים משוכללים, בלי קשר להכנסתו. כיצד מתמודדת המשפחה הישראלית הממוצעת עם הוצאה זו?
התשובה של הציבור הכללי למימון ההוצאה החד-פעמית הכבדה היא תרבות 'מעטפות הכסף'. כפי שמנתח לעומק צבי טריגר, פרופסור למשפטים וחוקר, מתנות הכסף בחתונות ישראליות רכשו מזמן ממד חוזי כמעט. במקביל לשדרוג ברמתן של חתונות בישראל, נעלמו המתנות המסורתיות והאישיות והוחלפו במעטפות כסף. "הנימוק להעדפת מתנת־המעטפה, שעלה שוב ושוב הן בראיונות שקיימתי והן בכתבות בעיתונות ובמקורות האחרים המצוטטים כאן, הוא השאיפה לכסות את מרבית ההוצאות על מסיבת החתונה או אפילו את כולן," כותב טריגר. "אפילו כאשר ההורים משלמים את הוצאות החתונה ומתנות־המעטפה נותרות בידי בני־הזוג — דבר שמקובל אצל זוגות ישראלים רבים – הצלחת הערב נמדדת, בין היתר, ביחס שבין עלות החתונה לבין סך כל מתנות־המעטפה שהתקבלו."[7]
זהו תסריט שונה מהותית מהמקובל בציבור החרדי. זוג ישראלי ממוצע, נטול חסכונות מיוחדים או הורים תומכים, יכול להפיק חתונה יוקרתית ולדעת שיכסה את רוב ההוצאות, או אפילו את כולן, מהמתנות שיקבל. גם במקרים שההורים משלמים על החתונה, הזוג נותר עם סכום נכבד – שמחליף למעשה כל תמיכה אחרת שהיו ההורים נדרשים לתת לזוג. כך או אחרת, תרבות מתנות הכסף פוטרת את הזוג ואת הוריו כמעט מכל מתח הנטל הכלכלי של החתונה. גם אם ההורים ובני הזוג אינם בעלי יכולת, המתנות ישלימו את החסר. ואם הם כן בעלי יכולת, המתנות עדיין יהיו 'מקדמה' נאה לחיים בהמשך.
מה קורה בציבור החרדי? במגזרים הליטאי החסידי אין מקובל כלל לתת מעטפות כסף בחתונות. במגזר הספרדי, שבו הדבר מקובל יותר, עדיין המתנות אינן משיגות אותו אפקט. ראשית, גובה סכום המתנה בציבור החרדי קטן מזה שבציבור הכללי. שנית, נותני הכסף הם בדרך כלל רק בני המשפחה וחברים קרובים במיוחד – מה שעדיין משאיר חלק נכבד מ'הוצאות האירוח' על כתפי ההורים. ושלישית, במקרים רבים השיקים ניתנים לזוג לא משום שההורים בעלי יכולת, אלא דווקא משום שאינם, והסכום הזה הוא כמעט כל מה שניתן לזוג היוצא לדרך חדשה. במקביל, ההורים עדיין נותרים עם הצורך לכסות את הוצאות החתונה מכיסם.
ההבדל בדרך מימון החתונה מצטרף למאפיין הייחודי השני של הוצאות נישואים בציבור החרדי: העובדה שעלות החתונה היא רק חלק, לעתים קרובות אפילו לא החלק המשמעותי, מחשבון ההוצאות הסופי. רכישת ריהוט ומכשירי חשמל, מתנות יקרות לצד השני, ורכישת נדוניה לפי הסטנדרטים המקובלים (או אלה שהילדים טוענים שהם מקובלים) – כולם מתווספים להוצאות החתונה, צנועה ככל שתהיה, והופכים את נישואי הילדים לנטל כבד. אם מוסיפים לכך קניית דירה או שכירות לטווח ארוך, כמקובל בפרט בציבור הליטאי, הנטל הופך כבד מנשוא.
האם ניתן לייבא את נורמת מתנות הכסף מכל אורח גם לציבור החרדי, ובכך להקל על הוצאות הנישואים? סבורני שלא. לא במקרה הנורמה הזו טרם פשתה בציבור החרדי. החרדי הממוצע נדרש לפקוד הרבה יותר חתונות מן הישראלי הממוצע, ולא ניתן לדרוש ממנו להשאיר שיק בכל חתונה שבה ישב לאכול. דרישה זו בלתי הגיונית במיוחד בחברה ענייה יחסית המאופיינת במשפחות גדולות. נוסף לכך, חלק נכבד מהאורחים הם חברי החתן וחברות הכלה, בחורי ישיבות ללא כל מקור השתכרות וצעירות שהן עדיין תלמידות או עובדות מתחילות שחוסכות את כספן לנישואיהן הן.
כן חשוב לזכור שבמצב שעורכי האירוע יודעים שהאורחים יכסו עבורם את ההוצאות, אין להם אינטרס אמתי לחסוך בהוצאות – ואין לספקי השירותים מוטיבציה להציע מחירים תחרותיים. סטנדרט האירועים בציבור הכללי בישראל, כמו גם מחירי הספקים השונים, מציגים עליה תלולה בעשורים האחרונים, מאז התקבעה תרבות מעטפות הכסף. ניתן אפוא לשער שאימוץ התרבות הזו בחברה החרדית רק ייצור מצוקה כלכלית חדשה, שכן אנשים יצטרכו באופן קבוע להוציא סכומים גדולים יותר ויותר על הזכות להשתתף בחתונות בני משפחתם ומיודעיהם.
תקנות – למה לא?
הצעת פתרון שזכתה לעדנה בשבועות האחרונים היא ההצעה ללמוד מהתקנות המקובלות בקהילות חסידיות מסוימות, ולגבש תקנות כאלה גם עבור שאר חלקי הציבור החרדי. תומכי התקנות נאחזים בין השאר באסמכתאות היסטוריות מקהילות ישראל בעבר, והם מצביעים על האפקטיביות שלהן בקרב הקהילות המחזיקות בהן.
בטיעון זה יש מספר ליקויים. ראשית, כל הדוגמאות על תקנות העובדות בהצלחה מוגבלות לקהילות הומוגניות וממושמעות מאד, קרי: קהילות חסידיות שבהן יש לראשי הקהילה שליטה משמעותית על חיי הפרט ויכולת לאכוף תקנות לא רק בעניין השמחות אלא גם במגוון רחב של תחומים. רוב הציבור החרדי איננו משתייך לקהילות כאלה. יתרה מכך, אפילו הקהילות הללו אינן מצליחות לאכוף לחלוטין את התקנות, מה שרק מגביר את המתחים החברתיים הפנימיים. כך למשל, סיפרה עיתונאית חרדית מוכרת מחסידות גור בטור שפרסמה, כי ארסה שני בנים באותה תקופה, האחד עם כלה מהארץ והשני עם כלה מארה"ב. היא תיארה כיצד ישבו שתי הכלות זו לצד זו בשולחן השבת בביתה, האחת עם תכשיטים שנקנו לפי תקנות החסידות, השנייה עם תכשיטים יקרים הרבה יותר, כפי הנהוג בקרב החסידות בארה"ב. מצודתן של התקנות הללו, מסתבר, איננה פרושה עד למעבר לאוקיינוס. ואם כך בחסידיות הידועות במשמעת של חבריהן, מה אפשר לצפות משאר קהילות הציבור החרדי, המאוגדות באופן רופף הרבה יותר?
בחינה של העדויות ההיסטוריות על תקנות בענייני שמחות (או בענייני הוצאות כספיות בכלל) בקהילות ישראל במשך הדורות אינה מספקת אף היא עילה להחלת תקנות על הציבור בימינו. אם בוחנים את הנימוקים שהעלו קובעי התקנות, הרי שלצד הקריאה להיזהר מבזבוז ראוותני או מביוש העניים, הועלו גם טיעונים כבדי-משקל שאינם רלוונטיים לימינו.
כך למשל, כשתיקנו קהילות קסטיליה בספרד את הגבלות המותרות לאחר גזרות קנ"א, הן ציינו במפורש את הצורך למנוע את קנאת הגויים: "ויוצא מזה שגוזרים גזרות עלינו מזמן לזמן בגלל טעם זה ועדיין לא נטהרנו מהראשונות בשלום." גם ה"נודע ביהודה", שתיקן תקנות מפורסמות בעיר פראג, התייחס ליחסי היהודים עם הגויים סביבם: "והיהודים לובשים מלבושי הרוזנים להדמות להם, ויצרו מעבירו על דעת קונו, לאמור שעי"ז ימצא חן, ונהפוך הוא מאסו בך, והרוזן [הנכרי] שונאו, כי חרפה היא לו."[8]
נוסף לכך, קהילות ישראל בדורות אלה היו בעלות מידה רבה של אוטונומיה, שגם החזיקו בתי דין בעלי יכולת לאכוף את התקנות על חברי קהילה סוררים. כשמצרפים עובדה זו לכך שהתקנות נתמכו גם ברצון למנוע סכנת חיים מוחשית מצדם של גויים מלאי קנאה, ברורה הרבה יותר הצלחתן בקביעת תקנות המגבילות הוצאות. לא ניתן להקיש ממצבן למצבנו.
ולבסוף, יש טיעון כלכלי פשוט נגד התקנות. תקנות אוניברסליות באשר להוצאות חתונה אכן משיגות אינטרס כלכלי קהילתי – חברי קהילה שאינם אמידים אינם מוציאים יותר ממה שידם משגת, וממילא אינם נקלעים לחובות ואינם הופכים לנטל על הקהילה. אולם, אותן תקנות יוצרות גם נזק כלכלי ציבורי: אם אנשים אמידים מוציאים פחות ממה שידם משגת וממה שהיו מוציאים ביוזמתם הם, התוצאה היא עסקים וספקים שמרוויחים פחות. בניגוד למה שמקובל לחשוב, הרוב המוחלט של ספקי חתונות במגזר החרדי אינם עשירים הסוחטים את הציבור להנאתם, אלא אנשים העובדים קשה למחייתם. פרנסתם אולי אינה מתמוטטת לחלוטין באקלים של תקנות, אבל הם בוודאי מרוויחים משמעותית פחות. בסופו של דבר, התקנות עלולות לגרום לפגיעה כלכלית בקהילה כולה. תעשיית השמחות נפגעת, חבריה מרוויחים פחות ומוציאים בעצמם פחות, וכתוצאה מכך נפגע כוח הקנייה של כל חברי הקהילה. אף כלכלן לא יסתכל בעין יפה על תסריט כזה. אנשים המוציאים כפי יכולתם, מבלי שמוטלת מגבלה חיצונית על הוצאותיהם, חיוניים לשגשוגה של הכלכלה.
את האמת הפשוטה הזו, שלציבור כולו יש אינטרס שבעלי היכולת יפזרו את כספם בנדיבות ולא יסתפקו בחסכונות או אפילו במעשי צדקה וחסד, נראה שאין אנשים יודעים עדיין. בתור עורכת וכתבת בעיתון "משפחה", אני נתקלת לא פעם בתלונות על "מוצרי המותרות" שהעיתון מפרסם, מנפשים בזבזניים ועד בגדי מותגים יקרים. המתלוננים אינם מבינים שאפילו רווחתם האישית תלויה בעצם קיומה של שכבה חברתית המעוניינת בפרסומות כאלה ומסוגלת לרכוש מותרות. לא רק שהעיתונות החרדית כולה (הממלאת תפקיד חברתי חשוב בגלל מגבלות החשיפה לרשת והצורך בחומר קריאה מודפס בשבתות וחגים) הייתה קורסת ללא מפרסמים של מוצרים אלה; המגזר החרדי כולו מרוויח מקיומם של בעלי יכולת השמחים להוציא את כספם. כך יכולה אשת אברך ואם למשפחה גדולה לפתוח בביתה עסק למכירת מוצרי יוקרה. כיוצא בו, בהפקת נפשים מועסקים אנשים רבים, רחוקים מלהיות עשירים, שזהו מטה לחמם (כפי שבאה והוכיחה באופן עצוב מאד תקופת הקורונה). אף אחד מאתנו לא היה חי טוב יותר בקהילה שבה מציעים למכירה רק מוצרי יסוד, ובה כולם מוגבלים לרמת הוצאות מסוימת. למעשה, מדובר במתכון מצוין להעמקת העוני הקיים ממילא בחברה החרדית.
התנהלות נכונה
לפתרון כמו "החלת תקנות על כל הציבור" יש קסם של זבנג-וגמרנו, של מהפכה צרפתית המשנה סדרי עולם בן לילה. אולם, שינויים אמתיים מושגים רק לעתים רחוקות בדרכים הללו. בכל מה שנוגע לאתגר הכלכלי הכבד של הוצאות חתונה, הפתרון נמצא בתחום אפור הרבה יותר ומהפכני הרבה פחות: התנהלות כלכלית נכונה.
יועצים לכלכלת המשפחה נוהגים לומר שאף חג אינו מגיע בהפתעה, וגם בר מצווה היא אירוע צפוי מיום הולדתו במזל טוב של הבן. לחתונות אמנם אין תאריך קבוע מראש, אבל חוקי ההסתברות עומדים לצדנו. הורים במגזר החרדי יודעים פחות או יותר מתי יגיעו צאצאיהם לפרקם, כל אחד לפי הנהוג בקהילתו. אל התקופה הזו יש להגיע בהיערכות נכונה.
רק כשלושים-ושניים אחוזים מהחרדים חוסכים כסף באופן קבוע: נתון אופטימי בהתחשב בשיעור העוני בחברה החרדית, ופסימי בהתחשב בכך שמדובר בציבור היודע כי מצופה ממנו להוציא סכומי עתק על נישואי ילדיו.[9] נכון, קשה לחסוך מהכנסה קטנה ממילא. אבל בהתחשב בכך שהנתון כולל את אלה החוסכים כל סכום שהוא – גם מאה שקלים לחודש – הוא משקף מציאות עגומה. אחרי הכל, כשאיננו נדרשים לפרואקטיביות מיוחדת כדי לארגן את החיסכון, אנחנו מגלים את היכולת לעשות זאת. כך למשל, כמה ממכריכם הצטרפו לתכנית "חיסכון לכל ילד" של הביטוח הלאומי (שהחלה בינואר 2017), ובחרו את האופציה להפריש 51 שקלים נוספים מתוך קצבת הילדים עבור כל ילד? סביר להניח שרובם המוחלט. נדמה, לפיכך, שאין צידוק לאמונה שהציבור החרדי נטול יכולת לחסוך, גם אם לא נצביע על העובדה הפשוטה שכל מי שיכול להחזיר חובות משמעותיים מדי חודש אחרי גיל ארבעים, יכול כנראה לחסוך פרומיל של הסכומים הללו בשנות העשרים לחייו.
האם חסכונות אלה יכסו בהכרח (או אפילו בסבירות גבוהה) את כל הוצאות החתונה? נראה שלא. אבל אסור לנו לנקוט את גישת "הכל או לא כלום". כך נשארים עם לא כלום. ואין הרסנית יותר מהתפיסה שאין הבדל בין הלוואה של חמישים אלף שקלים להלוואה של מאה אלף שקלים, בוודאי כשמכפילים אותה במספר הילדים.
יסוד נוסף של התנהלות כלכלית נכונה הוא חינוך הילדים לאוריינות פיננסית. יותר מדי צעירים מתחתנים מבלי שיהיה להם מושג על ערכו של כסף או על ניהולו בתבונה. מחקר על אוריינות פיננסית בקרב נשים שערך מכון מילקן (כולל דרך אשת מקצוע חרדית המלמדת התנהלות כלכלית נכונה בסמינרים חרדיים), מצא גישה בסיסית מסתייגת כלפי כסף בקרב נשים חרדיות, ולכן הימנעות מדיבור עליו.[10] נכון שאיש אינו רוצה לגדל משפחה שכסף הוא נושא השיחה העיקרי בה, אך בין זה ובין המצב הנגדי, שצעירים מגיעים לגיל הנישואים עם תפיסה מעורפלת וילדותית למדי לגבי כסף, עובר שביל ביניים.
כמעט כל מי שתכנן חתונה או חזה מקרוב בתכנוני חתונות בקרב משפחתו וחבריו, נוכח כי סעיפי הוצאות שונים תופחים בגלל דרישות הילדים. החתן רוצה רק תזמורת מסוימת, הכלה אינה מתפשרת על צלם עילית ספציפי. החתן רוצה 'בר משמחים ברמה גבוהה', הכלה רוצה עיצוב אולם וסידורי פרחים במחיר של שכירות של כמה חודשים. הוצאות הנדוניה עשויות להמריא לסכומים בלתי נתפסים כמעט, גם במשפחות הרגילות לסטנדרט נמוך-סביר בתחומים האלה.
המצבים הללו אבסורדיים במיוחד, יש לציין, במקרה שהדרישות מגיעות מצד כלה שכבר עובדת ומשתכרת. נראה שלא מספיק הורים אוזרים עוז להציע לכלה להשלים את הפערים שבין הסטנדרטים שלהם לשלה דרך חסכונותיה הפרטיים. אבל גם אם הכלה אכן משלימה מכספה את הפער, עדיין אין זו התנהלות כלכלית אופטימלית. הרי הכסף לשכירות, או למשכנתא, או להשלמת הציוד לבית, צריך להגיע ממקור כלשהו. אם הכלה משלמת מחסכונות של כמה עשרות אלפי שקלים על סידורי פרחים יוקרתיים ועל אופנת עילית, לא יישאר לה הרבה למטרות החשובות יותר. מנין ישולמו אם כך ההוצאות הללו? או שההורים ייקראו שוב לדגל, או שהזוג הצעיר פשוט ימצא עצמו בתחילת חייו המשותפים במצב כלכלי מאתגר.
לבסוף, לכל אדם יש מחויבות מוסרית להבין לעומק את מצבו הפיננסי ולהתנהל בהתאם. אמנם, איש אינו אוהב להודות שאינו בעל יכולת כלכלית מרשימה. אנחנו אמונים על התפיסה ש"איזהו עשיר – השמח בחלקו". אבל העשיר שעליו דיברו חז"ל אכן שמח בחלקו, ואינו מנסה נואשות להשיג חלק שמעבר ליכולתו דרך גלגול הלוואות בלתי נגמר.
הפתרון הטבעי והבריא לעלויות החתונה הגבוהות הוא אימוץ התנהלות כלכלית נכונה. הנורמות יתאימו את עצמן באופן טבעי ליכולת של הציבור, ללא תקנות וללא מעטפות. כאשר אנשים יבינו כי אין זה לגיטימי להתחייב להוצאה שתכריח אותם למשכן את עצמם לשארית חייהם, הרי שלא יהיה צורך בפתרונות מלאכותיים. חינוך פיננסי ראוי, יחד עם אחריות כלכלית בוגרת, יביאו לכך שאנשים יוציאו בהתאם ליכולותיהם.
מודעות זו תביא אנשים להתכונן מבעוד מועד להוצאות החתונה, ויותר מכך, להתנהל בצורה אחראית במהלך תקופת נישואי הילדים. מתוך כך, מי שימצא עצמו בלי פתרונות מתקבלים על הדעת (ופתרונות אלה בהחלט עשויים לכלול הלוואות – במשורה ובהיגיון, רצוי תוך ייעוץ כלכלי לגבי אפשרויות ההחזרים) לא יתנהל בפזיזות רק כדי להתאים את עצמו לאיזו נורמה חברתית. ככל שיותר אנשים ינהגו כך, הנורמות עצמן ישתנו, ונוכל לראות מנעד רחב יותר של חתונות במודלים שונים ובסגנונות שונים.
מה אפשר ללמוד מהקורונה
כאמור לעיל, מצבי קצה אינם מביאים למהפכות, אולם הם הזדמנות לשינוי דפוסי התנהגות שהתקבענו בהם שלא לצורך. נכון, לא יעלה על הדעת לחתן את ילדיך בימים כתיקונם בחצר בניין מוזנחת או להזמין רק מניין אנשים לחופה. אמצעים כאלה שמורים לעתות חירום נוסח הקורונה. אולם חתונות הקורונה שהתקיימו תחת מגבלות נוקשות פחות, יכולות להעניק השראה לסעיפים שבהם ניתן לחסוך. אחרי הכל, לא לכל זוג יש באמת שלוש מאות אורחים שחובה להזמין, אורגניסט אכן יכול להיות תחליף לגיטימי לתזמורת, וגם בגדי ערב בסטנדרט מסוים לכל בנות המשפחה אינם מצוה מהתורה. אף אחת מהעובדות הללו איננה תגלית מרעישה, אולם חתונות הקורונה המחישו לנו את האמת שבהן.
ללא שינוי יסודי בדרך שבה אנו חושבים על הוצאות החתונה – ועל התנהלות כלכלית בכלל – לא סביר כי תהיה לתקופה זו השפעה. אם נמשיך לחשוב שלגיטימי שאדם ייקח הלוואות שהוא אינו יודע כיצד יחזיר, ושמשפחה שאינה סוגרת את החודש תיכנס לחובות עצומים, נראה שדבר לא ישתנה. אולם, אם נרצה לשנות את דפוסי ההתנהלות הכלכלית שלנו, הרי שמדובר בהזדמנות נהדרת לעשות זאת. עד היום, היה דרוש הרבה מאד אומץ כדי להיות הנחשון שעורך חתונה 'לא כמו כולם'. היה נדמה כי יש רק דרך אחת להפיק חתונה סבירה, ושאדם שאינו מוציא עשרות אלפי שקלים שאין לו על אירוע מתאכזר לילדיו. חתונות הקורונה לימדו אותנו שהתפיסה הזו אינה נכונה. כיום, אדם שרוצה להתנהל באחריות כלכלית יכול לעשות זאת ביתר קלות ובלי לשלם מחיר חברתי כבד.
מעניין לציין שהחשיבה מחדש בנושא החתונות איננה מוגבלת רק לציבור החרדי בישראל. קולות ברוח דומה נשמעו גם בעיתונות הכללית בארה"ב, שבה הסגר הממושך גרם לזוגות רבים לוותר על חלומותיהם לחתונה מהסרטים. "חתונות הן… מדבקות," כתבה לאחרונה העיתונאית אשלי פטרס במגזין "אטלנטיק" האמריקאי, במאמר שתיאר את טרנד החתונות המצומצמות החדש:
זוגות רבים מתכננים את יום החתונה שלהם תוך שהם משאילים אלמנטים שהם ראו ואהבו בחתונות אחרות. בחודשים ובשנים הבאות, זוגות שאולי היו בוחרים אחרת […] עשויים לתכנן את יום החתונה שלהם בהתאם לטקסים קטנים שראו אצל חברים או קרובי משפחה. טקסים קטנים עשויים להפוך נפוצים יותר לא רק מסיבות בריאות אלא כי נוחות וקרבה יהפכו באופן אורגני לטרנדיים יותר.
לחלק מהזוגות לא תהיה ברירה בשאלה האם לערוך מסיבה גדולה בכלל. המגפה כבר פגעה קשות באנשים בכל המדינה: חתונות גדולות עשויות להתחיל להיראות כמו בזבוז בלתי נחוץ. ב-2019, העלות הממוצעת של חתונה בארצות הברית המריאה עד ל-28 אלף דולרים […] בתקופה בה אמריקאים כה רבים נאבקים על פרנסתם, הדרישה לחתונות קטנות ופשוטות יותר יכולה לספק הקלה.[11]
זו, בעיני, התרומה האמתית של שמחות הקורונה. בני אדם מוכנים להאמין בהיתכנות התיאורטית של דברים רבים, אבל איש אינו אוהב להיות מי שקופץ למים ומספק את ההוכחה המעשית. הזוגות שנישאו בחתונות מצומצמות יותר, עם אלתורים וללא היצמדות לתכתיבים חברתיים נוקשים, יכולים להעניק השראה למי שאכן מעוניין בחתונה קטנה ופשוטה יותר – או למי שאין לו אופציה כלכלית נבונה אחרת. נהיה חכמים אם נתמקד בתועלת הזו, ונימנע מדרישות גורפות מכלל הציבור. הדרישה היחידה צריכה להיות קריאה לחינוך כלכלי, שיאפשר לכולנו להתנהל נכון הרבה לפני שנגיע לפרק נישואי הילדים.
דגל הוא פיסת בד המתנופפת על עמוד או תורן, בדרך כלל לסימון, לאיתות, או לזיהוי.
השימוש בדגלים החל בשדות הקרב העתיקים לשם תיאום וקישור בין יחידות ובמרוצת הזמן שוכללו לכלי איתות וזיהוי, במיוחד באזורים בהם היה קושי בתקשורת (לדוגמה, הסביבה הימית בה נעשה שימוש בסמפור).
הדגל הלאומי הוא סמל חשוב ביותר והוא עשוי לשמש ליצירת מוקד הזדהות וגאווה בקרב אלה המניפים אותו. שימוש זה בדגלים גדל בעקבות עליית הלאומיות כביטוי לפטריוטיות. הדגלים הלאומיים עשויים לעורר אסוציאציות צבאיות עקב מקורם והשימוש הצבאי הנרחב בהם. הדגל הלאומי הקדום ביותר שעדיין נמצא בשימוש הוא דגל דנמרק, שקיימות עדויות לשימוש בו עוד במאה ה-13.
משהחלו מדינות לאום להקים ציים ימיים גדולים במאה ה-15 נוצר הצורך לזהות בים, ממרחק ניכר, לאיזו מדינה שייכת הספינה. צורך זה הוביל ליצירת דגלים גדולים יחסית, בצבעים חדים וברורים ובעלי צורה גרפית חדה (במקום סמלי האבירים ופסי-הבד של ימי הביניים).
מחקר דגלים מכונה וקסילולוגיה, מהמילה הלטינית VEXILLUM שמשמעותה דגל או כרזה.
אטימולוגיה
לפי מקורה האטימולוגי של המילה, משמעות השם "דגל" היא פלוגה צבאית גדולה, והוא נזכר בפקידת בני ישראל במדבר סיני. שימוש דומה במילה לציון קבוצת לוחמים נמצא, למשל, במלחמת בני אור בבני חושך במגילות הגנוזות. העדות הקדומה ביותר של השורש ד.ג.ל. מקורה בשפה האשורית ומשמעו מבט. שימוש דומה בשורש במובן של מבט מעריץ נמצא, למשל, בשיר השירים "הֱבִיאַנִי אֶל בֵּית הַיָּיִן וְדִגְלוֹ עָלַי אַהֲבָה" (מגילת שיר השירים, פרק ב', פסוק ד'). רק מאוחר הרבה יותר שילב יונה אבן ג'נאח את שני מובני המילה וקבע כי קבוצת הלוחמים נקראה על שם הנס המסמל אותה "הדלת והגימל והלמד. ובשם א-להינו נדגל, דגול מרבבה, אימה כנדגלו תעניינו הרוממות והפרסומת כרוממות הדגל ופרסומו וכעניין 'נתת ליראיך נס להתנוסס'''.
היסטוריה
על פי אנציקלופדיה בריטניקה הדגלים הומצאו בידי הסינים או ההודים בתקופה העתיקה והשימוש בהם התפשט לארצות השכנות בורמה, סיאם ושאר ארצות דרום מזרח אסיה. סון דזה מתאר בספרו חכמת המלחמה את השימוש בדגלים ובניסים כאמצעי להעברת פקודות והוראות בשדה הקרב.
במקור, ניסייהם של הלגיונות הרומאיים לא היו דגלים כי אם סמלים, כגון סמל העיט של הלגיון העשירי פרטנסיס. עיט זה הוצב על עמוד ונושאו הרים אותו מעל ראשי החיילים בשעת קרב. ליחידה צבאית מסוימת מדאקיה היה נס של דרקון בעל זנב גמיש אשר התנופף ברוח, הסמל הגמיש הועתק ללגיונות רומא ובסיכומו של דבר, לכל הלגיונות היו ניסים גמישים. ניסים גמישים אלו התפתחו אל הדגל המודרני.
במהלך ימי הביניים, השימוש העיקרי בדגלים היה לשם זיהויים של מנהיגים בשדה הקרב: באירופה היו אלה האבירים, ביפן היו אלה הסמוראים ובסין היו אלה הגנרלים אשר שירתו בצבא האימפריאלי. מתקופתו של כריסטופר קולומבוס ואילך, נהוג היה (ולאחר מכן מחויב חוקית) לסמן ספינות בדגל המצביע על הלאומיות שלהן. דגלי סימון אלו התפתחו לדגלים הלאומיים והימיים של ימינו אנו. בנוסף לכך, הדגלים הפכו לאמצעי התקשורת המועדף בים, דבר אשר גרם להתפתחותם של מספר רב של שיטות סימון באמצעות דגלים.
כאשר אבירי אירופה הוחלפו בצבאות המרוכזים, הפך הדגל כאמצעי זיהוי לא רק מבחינה לאומית אלא גם בין היחידות השונות באותו הצבא. הדגלים הפכו לעצם אותו יש ללכוד ועליו יש להגן. במרוצת הזמן ועם התפתחות הלוחמה בשדה הקרב, הדגלים הפכו לסכנה בעבור אלו אשר נשאו אותם ועד מלחמת העולם הראשונה הדגלים נעלמו משדה הקרב והופיעו מפעם לפעם רק באירועים טקסיים.
עיצוב וצורה
צורתו של הדגל היא כמעט תמיד מלבן (לרוב ביחס של 2:3 או 3:5) אך הוא יכול להיות בכל צורה או גודל אשר ניתן יהיה להניפו (מרובע, משולש או בעל זנב סנונית. נדירה עוד יותר היא צורתו של דגל נפאל - שני משולשים צמודים זה לזה. לדגלי מדינות מוגדר גם היחס הקבוע בין אורך הדגל לרוחבו. בדגל ישראל, למשל, יחס זה הוא 8:11.
העיצוב הרגיל של הדגלים הוא עיצוב של תמונת ראי בין צידו הקדמי לצידו האחורי של הדגל. עיצוב זה הוא זול יותר ליצור והוא מגיע בשני סגנונות עיצוב:
1. עיצוב הדגל סימטרי (לשמאל ולימין הדגל) ו2 צדדים זהים (חזית וגב) לדוגמה: דגל ישראל.
2. עיצוב א-סימטרי (לשמאל ולימין) כאשר התקני ההנפה יהיו לימין הדגל בחזית, ולשמאל הדגל בעורף. (עיצוב זה אינו מהווה בעיה כאשר לא מופיע כיתוב על הדגל).
עיצובים מורכבים אחרים אינם נופלים בקטגורית תמונת הראי ובתמונת החזית והעורף ישנו אלמנט עיצובי אשר אינו סימטרי ויש להציגו ללא קשר לצד ההנפה (בדרך כלל טקסט). שתי דוגמאות לכך:
הדגל הקודם של לוב, אשר הציג שטח מלבני ירוק, היה הדגל הלאומי היחידי אשר הציג צבע אחד ללא כל עיצוב.
דגלים לאומיים
אחד השימושים הנפוצים ביותר לדגלים הוא ייצוג אומה או מדינה. הדגל הלאומי מונף לרוב על מוסדות של המדינה כדוגמת בתי משפט, תחנות משטרה, בסיסי צבא ובתי ספר. במרבית המקרים, אזרחי המדינה רוחשים כבוד רב לדגל. מספר עיצובי דגלים של מדינות מסוימות השפיעו על עיצובי דגלים של אומות, מדינות, חבלים וקבוצות שונות. לדוגמה:
הטריקולור ההולנדי הנו הטריקולור העתיק ביותר. הדגל הופיע לראשונה בשנת 1572 כ"דגל הנסיך" בצבעי כתום-לבן-כחול. גרסאות נוספות בצבעי אדום-לבן-כחול הופיעו לאחר מכן ללא כל סיבה ברורה אך עם הרבה אגדות סביבם. לאחר שנת 1630 גרסת האדום-לבן-כחול הייתה הנפוצה ביותר. הטריקולור ההולנדי השפיע על דגלים רבים ובמיוחד על דגלי רוסיה, הודו, וצרפת אשר בתורה הפיצה את רעיון הטריקולור עוד יותר.
הדגל האיראני, הוא מקור הצבעים הפאן-איראניים (ירוק-לבן-אדום) אשר אומצו על ידי מדינות הודו-איראניות רבות. לדוגמה: טורקמניסטן, כורדיסטן, ודגל הרפובליקה של אררט. גם העם הבולגרי, אשר טוען כי מוצאו משבט התראקים האיראני הקדום, אימץ את צבעי דגל איראן כמו גם כמה משכנותיה של איראן כגון עומאן.
דגל אתיופיה נתפס כמודל לחיקוי בשנות החמישים והשישים של המאה ה-20 כיוון שאתיופיה הייתה אחת המדינות אשר זכו לעצמאות מדינית באפריקה. כתוצאה מכך, הפך דגלה למקור הצבעים הכלל-אפריקאיים - ירוק-צהוב-אדום. לדוגמה: טוגו, סנגל, גאנה ומאלי.
דגל אזרחי הוא גרסה של הדגל הלאומי אשר מיועד להנפה על ידי אזרחים או על מבנים וכלי רכב לא ממשלתיים. השימוש בדגלים אזרחיים היה נפוץ בעבר כאשר היה צורך לסמן מבנים או ספינות אשר לא היו בשימוש הצבא. בכמה מדינות הדגל האזרחי זהה לדגל המלחמה או המדינה אך ללא שלט האצולה או סמל המדינה כגון דגל ספרד או דגל פרו.
דגלים צבאיים
דגל צבאי הוא גרסה של הדגל הלאומי, המונפת בעיתות מלחמה. למספר מדינות, כגון בריטניה או פרו ישנו דגל מיוחד אשר מונף על ידי הכוחות המזוינים תחת דגל המדינה.
צבאות אחרים (כגון צבא ארצות הברית) עושים שימוש בדגלם הלאומי כדגל הצבא, ואילו הצבא הפיליפיני מניף את דגל הלאום ובזמן מלחמה, הדגל מונף בצורה הפוכה - זהו המקרה היחידי בו דגל המונף הפוך, מסמל מלחמה (ולא אבל לאומי).
גרסאות גדולות של דגל המלחמה המונפות על ספינות מלחמה, אלו הם ניסי הקרב.
השימוש בדגלים בים חשוב במיוחד, שכן בים הם יכולים להיות ההבדל בין חיים למוות ועל כן החוקים והנהלים לגבי הנפת דגלים נשמרים בקפדנות.
דגל לאומי אשר מונף בים נקרא דגל ימי (Naval ensign).
על ספינתצי סוחר או על יאכטה נהוג להניף שני דגלים, הדגל הימי של הצי או המדינה של כלי השייט, אשר יונף בעמדת הירכתיים ואילו על התורן יונף דגל המדינה בה כלי השייט מבקר (דגל זה מכונה גם נס ידידות). הנפת דגל זר לבדו במים טריטוריאליים או בנמל של מדינה זרה או אל מול אוניית מערכה זרה, נחשב כרצון להילחם, עם תותחים, על זכותה של הספינה המניפה לעשות זאת. עד ימינו מנהג זה נאכף על ידי ציים ורשויות ברחבי העולם, באמצעות עלייה לסיפון הספינות, החרמות ועונשים כספיים. במדינות שונות ישנו דגל מיוחד הנועד להנפה על יאכטות כדי להבדילן מספינות צי הסוחר, הבדלה זו נועדה לסמן כי הספינות הללו חופשיות ממטען מסחרי.
עם השימוש בדגלים בים נוצרו מערכות קודים עבור מספרים ואותיות. לכל דגל ישנה משמעות כאשר הוא מונף לבדו או ביחד עם מספר דגלים נוספים. הסמפור משמש כאמצעי תקשורת בין ספינה לספינה במרחקים קצרים.
השימוש בשפות
כיוון שלשפות אין דגלים ייחודיים אשר ייצגו אותם, נהוג לסמן שפות בדגל לאומי כציון השפה למקרים כגון:
ייצוג כישורי השפה של עובד מסוים בחברה.
ייצוג שפות קיימות באתר אינטרנט, תכנה או חוברת מידע.
ברוב המקרים, שיטת ייצוג זאת עובדת כהלכה ואין אליה עוררין, אך ישנם מקרים בהם השימוש בסימון דגלים עלול לגרום לוויכוח שפות.
שפות אשר ישנה מחלוקת לגבי השפה כגון: רומנית ומולדבית, אשר יש הטוענים כי מדובר בשתי שפות נפרדות.
שפות אשר מדוברות ביותר ממדינה אחת כגון: אנגלית, ערבית, צרפתית, גרמנית, פורטוגזית וספרדית. במקרה שכזה, פתרון נפוץ הוא סימון באמצעות אחד מארבע הדרכים הללו:
1. דגל המדינה ממנה השפה הגיעה.
2. דגל המדינה בה נמצא שיעור הדוברים הגבוה ביותר.
3. דגל משולב של מדינת המקור והמדינה בעלת השיעור הגבוה ביותר (אם הם לא אותה המדינה)
בדתות מסוימות ישנה לדגלים חשיבות רבה. בבודהיזם למשל, נעשה שימוש בדגל תפילה הצבוע בחמישה צבעים שונים ובזרם הטיבטי נעשה שימוש בדגל תפילה בהרי ההימלאיה. דגלים לאומיים רבים כוללים סמלים ואלמנטים דתיים שונים כדוגמת הצלב, הסהר, או הפנייה לפטרון. קבוצות דתיות נוספות עשויות להשתמש בדגלים כדי לייצג את הדת עצמה לדוגמת דגלי הכנסיות באנגליה. ביהדות נעשה שימוש בדגל בשמחת תורה.
השימוש בספורט
עקב העובדה כי השימוש בדגלים הוא קל וברור, ישנו שימוש נרחב בדגלים בספורט:
במשחק הכדורגל ה'קוון' (השופט אשר עומד על הקווים), נושא דגל מיוחד. הדגל משמש אותם לאותת לשופט המשחק על הפרה פוטנציאלית של החוקים, על זכותו של מי להחזיק בכדור לאחר שהכדור יצא את גבולות המשחק, או להניף את הדגל כאשר אחד השחקנים נמצא בעמדת נבדל. שימוש דומה בדגלים נעשה במשחק הרוגבי.
במשחק הפוטבול השופטים נושאים דגל כדי לסמן ולהצביע על עברות במהלך המשחק. המינוח הוא "Flag on the play". הדגל עצמו הוא קטן (בגודל של מטפחת) הנזרק על המגרש במקום העברה המשוער כדי לברר את פרטי המקרה לאחר סיומו של המהלך. בפוטבול האמריקאי הדגל הצבע צהוב ואילו בגרסה הקנדית הדגל מופיע בצבע אדום.
במרוצי יאכטות, ישנו שימוש בדגלים כדי להעביר מסרים מספינת השיפוט את סירות המתחרים. דגלים מיוחדים המונפים על ספינת השיפוט עשויים להצביע על זינוק פסול, שינוי במסלול המרוץ, ביטול מרוץ או כל מידע חשוב אחר. הספינות עצמן יכולות להניף דגלים אשר יצביעו על מחאה או צרה אחרת. הדגלים עצמם הם חלק מדגלי הקוד הבינלאומי לאיתות בדגלים בים.
בספורט המוטורי הדגלים נועדו כדי ליצור קשר עם הנהגים. הדגל המוכר ביותר הוא הדגל המשובץ בשחור ולבן המציין את סופו של המרוץ וניצחון למוביל. דגל שחור מציין עברה, דגל צהוב מסמן כי יש לנהוג בזהירות ובמהירות נמוכה ודגל אדום מסמן לנהגים לעצור באופן מידי.
אוהדים, במרבית ענפי הספורט, מניפים דגלים לביטוי תמיכתם במתחרים או בקבוצות אותם הם מעודדים. כאשר מתמודדות נבחרות או קבוצות ממדינות שונות, יניפו אוהדים את דגל המדינה אותה הם מעודדים.
בחופי רחצה רבים בעולם נעשה שימוש בדגלים כדי לסמן לקהל המתרחצים על תנאי הרחצה בים.
בישראל, נהוג מפרט הדגלים הבא: דגל לבן משמש לציון ים שקט ובטוח לרחצה, דגל אדום משמש לסימון ים סוער, שהרחצה בו מותרת ודגל שחור לסימון ים סוער מאוד, שהרחצה בו אסורה. כאשר אין דגל מונף פירוש הדבר הוא שהחוף סגור ואין בו שירותי הצלה.
באוסטרליה, ניו זילנד, הפיליפינים ובבריטניה נעשה שימוש בזוג דגלים אדום/צהוב לצורך סימון חופי הרחצה אשר בפיקוח שירותי הצלה. בחופים אוסטרליים רבים דגל אדום יציין כי חוף הרחצה סגור, דגל צהוב יסמן כי תנאי השחייה קשים אך מותרים, ודגל ירוק יציין כי השחייה מותרת ובטוחה. בבריטניה דגל אדום מצביע על סכנה.
באירלנד דגל אדום/צהוב מציין כי בטוח להתרחץ, דגל אדום מציין כי מסוכן להתרחץ וכאשר אין דגל מונף פירוש הדבר הוא שהחוף סגור ואין בו שירותי הצלה. דגל כחול המונף על חופים המרוחקים מאזורי רחצה מציין אזור השמור לשימושי ספורט ימי.
השימוש ברכבות
במערכות רכבת ברחבי העולם, נעשה שימוש בדגלים צבעוניים כדי לאותת לנהגי הקטר (בלילה בדגלים מוחלפים על ידי פנסים באותם הצבעים).
אדום = עצור!
צהוב = המשך בזהירות.
ירוק, לבן או כחול = המשך.
דגל בכל צבע המונף בנמרצות מסמן עצירה מיידית.
דגל כחול המוצמד לקטר מסמן כי אין להזיזו כיוון ומישהו עובד עליו או על הקרונות המוצמדים אליו. דגל כחול המונף על מסילה מציין כי אסור לנסוע על המסילה, רק האדם או הקבוצה אשר הניחה את הדגל רשאית להסירו.
לעתים מוחלפים האורות בחזיתם של קטרים נוסעים בדגלים ופירושם:
לבן = נסיעה שאינה חלק מלוח הזמנים הקבוע.
ירוק = התחנה הנוכחית אינה תחנתו האחרונה של הקו.
אדום = תחנה אחרונה.
בנוסף, איש הבלמים ישא בדרך כלל דגל אדום כדי לסמן למכונאי על הבלימה באופן חזותי. השימוש בסמפור רכבות התפתח מן השימוש בדגלי רכבות.
השימוש בפוליטיקה
תנועות חברתיות ופוליטיות אימצו לעצמן דגלים כדי ליצור סמל ויזואלי להזדהות ואיחוד. הזרם הסוציאליסטי משתמש בדגל אדום כדי לייצג את רעיונותיו. האנרכיזם משתמש במגוון דגלים, אך הנפוץ ביותר המזוהה עם האנרכיה הוא דגל שחור. אחדים מן הדגלים של התנועות החברתית הפכו ברבות הימים לדגלים לאומיים כגון דגל ברית המועצות ודגל התנועה הנאציונל-סוציאליסטית של גרמניה הנאצית.
בתרבות
במרבית מדינות העולם, דגלים ובמיוחד דגלים לאומיים, הם מקודשים: במדינות רבות קיים חוק המתאר את המותר והאסור בנוגע לדגלים. במרבית המדינות אסור לדגל לגעת בקרקע, ושריפת דגל משמשת כאמצעי לזלול במדינת אויב או כאמצעי מחאה. עם זאת, במדינות מסוימות מותרת שריפת דגל הלאום כמחאה.
הדגל משמש כדימוי לדבר בולט באופן שלא ניתן להתעלם ממנו. דוגמה בולטת לכך הם דברי השופט בנימין הלוי, בפסק הדין שנתן במשפטם של מבצעי טבח כפר קאסם:
סימן היכרה של פקודה "בלתי חוקית בעליל" - מן הדין שיתנוסס כדגל שחור מעל לפקודה הנתונה, ככתובת אזהרה האומרת: "אסור!". לא אי חוקיות פורמלית, נסתרת או נסתרת למחצה, לא אי חוקיות המתגלה רק לעיני חכמי משפט חשובה כאן, אלא: הפרת חוק גלויה ומובהקת, אי חוקיות ודאית והכרחית המופיעה על פני הפקודה עצמה, אופי פלילי ברור של הפקודה או של המעשים שהפקודה מצווה לעשותם, אי חוקיות הדוקרת את העין ומקוממת את הלב, אם העין אינה עיוורת והלב אינו אטום או מושחת - זוהי מידת אי החוקיות הדרושה כדי לבטל את חובת הציות של חייל ולהטיל עליו את האחריות הפלילית למעשיו.
מטבע לשון נהוג הוא לשאת את דגל המאבק ומשמעו היא להוביל מאבק, תוכנית לשינוי או לתמיכה. הדימוי משתמש בדגל כמוביל את המחנה. ביטויים נוספים הם "חרת על דגלו" המצורף לרוב לעיקרון שפלוני בחר לקרב אל ליבו ו"נקרא אל הדגל" עבור מקרים בהם יחיד או רבים נקראים לשירות ארגון או מדינתם.
שיאים
הדגל הגדול ביותר
הדגל הגדול ביותר בעולם הוא דגל קטאר במשטח של 101,978 מ"ר, אשר נפרש ליד דוחה בדצמבר 2013, השיא הקודם היה שייך לדגל רומניה שהוכן במאי אותה שנה.
הדגל הגדול ביותר, אשר מונף על בסיס קבוע, הוא דגל ברזיל, אשר מונף ב"כיכר שלושת הכוחות" בעיר ברזיליה, בירתה של ברזיל. משקלו של הדגל כ-600 ק"ג וגודלו 7,000 מ"ר. הדגל מונף מאז חנוכתה של ברזיליה ב-21 באפריל1960.
הדגל הקטן ביותר
הדגל הקטן ביותר בעולם, אורכו 700 ננומטרים ועובייו כ-2 ננומטרים אשר נוצר באוניברסיטת בילקנט, באנקרה, טורקיה.
שבטי ישראל והדגלים במדבר
סדר מיוחד
עם ישראל במדבר לא הלכו בערבוביא או באיזו שיירה, כמנהג הולכי דרכים. אלא הם הלכו בסדר מיוחד, מחנות מחנות: במרכז שכן המשכן - "מחנה שכינה", מסביב לכל המשכן שכנו הלויים - "מחנה לויה", ומסביבם שכן "מחנה ישראל" - מסודרים ומחולקים לפי שבטים, כל שבט במקום מיוחד, שלושה שבטים בכל צד. כל שבט נשא עימו דגל, בעל צבע מיוחד, שעליו מצויר סמל מיוחד המאפיין אותו.
שבט ראובן- אבנו בחושן היא 'אודם', ולכן דגלו בצבע אדום, ומצויר עליו דודאים.
שמעון- אבנו בחושן היא 'פטדה', לכן דגלו בצבע ירוק, ומצויר עליו שכם.
לוי- אבנו ברקת, צבע דגלו: שליש לבן, שליש שחור ושליש אדום, ומצויר עליו אורים ותומים.
יהודה - אבנו נֹפך, צבע דגלו כמין שמים, ומצויר עליו אריה ("גור אריה יהודה").
יששכר - אבנו ספיר, צבע דגלו כחול כהה, ומצויר עליו שמש וירח ("ומבני יששכר יודעי בינה לעתים" ).
זבולון - אבנו יהלום, צבע דגלו לבן, ומצויר עליו ספינה ("זבולון לחוף ימים ישכון").
דן- אבנו לשם, צבע דגלו דומה לספיר, ומצויר עליו נחש ("יהי דן נחש").
גד - אבנו שבו, צבע דגלו אפור, ומצויר עליו מחנה ("גד גדוד יגודנו").
נפתלי- אבנו אחלמה, צבע דגלו דומה ליין אדום צלול, ומצויר עליו אילה ("נפתלי אילה שלוחה").
אשר- אבנו תרשיש, צבע דגלו דומה לאבן יקרה שמתקשטות בו הנשים, ומצויר עליו עץ זית ("מאשר שמנה לחמו").
יוסף- אבנו שוהם, צבע דגלו שחור עד מאוד. ולשני דגלי בניו הנשיאים אפרים ומנשה, מצוירת העיר מצרים, כיון שנולדו במצרים. ועל הדגל של אפרים מצויר גם שור, על שם "בכור שורו הדר לו", שזה רמז על יהושע שהיה משבט אפרים. ועל הדגל של מנשה מצויר גם ראם, על שם "וקרני ראם קרניו", שזה רמז על גדעון בן יואש שהיה משבט מנשה.
בנימין- אבנו ישפה, צבע דגלו דומה לכל י"ב הצבעים, ומצויר עליו זאב ("בנימין זאב יטרף").
כאשר היו צריכים בני ישראל להתחיל לנסוע, או כאשר היו צריכים לעצור ולחנות - גם אז נעשה הכל בסדר נפלא ומיוחד.
כשהיו צריכים לנסוע - היה הענן נעמד מעל מחנה יהודה, ומורה להם את כיוון הליכתם. שני כהנים היו תוקעים 4 תקיעות בחצוצרות של כסף. ובכל תקיעה ותקיעה היו מתקדמים שלב נוסף של הכנה לקראת המסע [פירוק המשכן, קיפול ונשיאת הכלים ועוד,] לאחר שכולם היו מוכנים למסע, לא היו זזים ממקומם עד שהיה משה אומר: "קוּמָה ה' וְיָפֻצוּ אֹיְבֶיךָ וְיָנֻסוּ מְשַׂנְאֶיךָ מִפָּנֶיךָ!" או אז היה הענן מתחיל ללכת, ואחריו עם ישראל.
בחנייתם - היה עמוד הענן נעשה כסוכה מעל מחנה יהודה, וכך ידעו שה' חפץ שכאן יחנו. בסדר נפלא היו מתארגנים לחנייה, ואז היה אומר משה: "שׁוּבָה ה' רִבְבוֹת אַלְפֵי יִשְׂרָאֵל!", והענן היה נפרש על עם ישראל.
כך היו הולכים עם ישראל בטקסי המלכים, בסדר נפלא ומיוחד "אִישׁ עַל מַחֲנֵהוּ וְאִישׁ עַל דִּגְלוֹ".
לאמתו של דבר - צורת הליכה מיוחדת זו, לא הייתה רק עניין של סדר וטקסיות, אלא הייתה בה משמעות עמוקה!
עם ישראל - אינם איזה קובץ של ציבור המוני, הנמדד בכמותו. אצל עם ישראל - כל אחד ואחד חביב לפני הקב"ה בפני עצמו, לכל אחד יש ייחודיות וחלק מיוחד השמור רק לו - בהמלכתו של הקדוש ברוך הוא! לכל שבט - דגל, מקום מיוחד, חלק ייחודי. עם ישראל הוא צבא ה'! וכבר התברכו עם ישראל להיות ככוכבי השמים, שעליהם נאמר: "מוֹנֶה מִסְפָּר לַכּוֹכָבִים, לְכֻלָּם שֵׁמוֹת יִקְרָא!" (תהלים קמז ד) - לכל אחד שמו, מקומו, מהותו וחלקו המיוחד!
אומר המדרש (במדבר רבה ב): בשעה שנגלה הקב"ה על הר סיני, ירדו עמו כ"ב רבבות [220,000] מלאכים, והיו כולם מסודרים דגלים דגלים. ראו ישראל את המלאכים בהדר תפארתם, כצבא ה', כשלכל אחד חלקו המיוחד בהמלכת ה' יתברך, והתחילו מתאווים אף הם לדגלים. אמרו: "הלואי כך אנו נעשים דגלים כמותם!" אמר להם הקדוש ברוך הוא: "מה נתאויתם להיעשות דגלים? חייכם שאני ממלא משאלותיכם!" מיד אמר הקב"ה למשה: לך עשה אותם דגלים כמו שנתאוו.
בְאֹתֹת לְבֵית אֲבֹתָם
התחיל משה לחשוש, אמר: עכשיו עתידה להיות מחלוקת בין השבטים, מי ישכון בכל צד [כי יש בקביעת הצדדים משמעות עמוקה ונשגבה לגבי קביעת תפקידו ומעמדו של כל שבט.] אם אני אומר לשבטו של יהודה שישכון במזרח, והוא אומר לי שרצונו בדרום, וכן ראובן וכן אפרים, וכן כל שבט ושבט - מה אני עושה?!
אמר לו הקב"ה: משה, אל תדאג, הם אינם צריכים שאתה תגלה להם את הסדר, אלא מעצמם הם מכירים כל אחד את מקומו המיוחד. וכיצד? מסורת יש בידם מיעקב אביהם, היאך לשכון בדגלים. אני איני מחדש להם זאת, כבר יש להם טקסים מיעקב אביהם - כמו שנשאו והקיפו את מיטתו אחר פטירתו, כך יקיפו את המשכן.
כאשר בא יעקב אבינו להיפטר מן העולם, קרא לבניו, ובירכם, וציווה אותם על דרכי ה' יתברך, וקיבלו עליהם עול מלכות שמים. ומשסיים אמר להם: כשתיטלו את מיטתי - ביראה ובכבוד לוו אותי, ולא יגע שום אדם במיטתי מלבדכם, לא אחד מן המצריים, ואפילו לא אחד מבניכם! ואז גילה להם יעקב את הסדר שבו יישאו אותו, ולסדר זה הייתה משמעות עמוקה ביותר! אמר להם: יהודה, יששכר וזבולון - יטענו את מיטתי מן המזרח. ראובן, שמעון וגד - יטענו את מיטתי מן הדרום. אפרים, מנשה ובנימין - יטענו מן המערב. דן, אשר ונפתלי - יטענו מן הצפון. יוסף אל יטען מפני שהוא מלך, ואתם צריכים לחלוק לו כבוד, ולוי אף הוא לא יטען, מפני שהוא עתיד לטעון את ארון הקודש, ומי שהוא טוען ארונו של חי העולמים אינו טוען ארונו של מת! אם תעשו כן ותטענו את מיטתי כסדר הזה, עתיד הקב"ה לעשות אתכם כסדר הזה בדגלים! ואכן כאשר נפטר טענו אותו כשם שציום. ובשכר זאת, זכו במדבר להיעשות דגלים כסדר הזה, כמו שנאמר (במדבר ב ב): "אִישׁ עַל דִּגְלוֹ בְאֹתֹת לְבֵית אֲבֹתָם יַחֲנוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל" - כפי שקיבלו מיעקב אבינו.
למעשה - כבר לאברהם אבינו הראה הקב"ה את הסדר שבו ילכו עם ישראל! כשאמר הקב"ה לאברהם "הבט נא השמימה", הראה לו הקב"ה עגלה באמצע, ושתים עשרה מזלות סובבים לה. אמר לו: זה סימן לבניך, שעתידים להיות ארבעה דגלים, שלושה שבטים מכל צד, והארון באמצע. (מדרש הגדול במדבר ב א)
על משמעותו העמוקה של סדר זה, דרשו חז"ל את הפסוק (משלי ג יט): "ה' בְּחָכְמָה יָסַד אָרֶץ". ארבע רוחות ברא הקדוש ברוך הוא בעולם: מזרח, מערב, דרום וצפון. בכל רוח הטביע הקב"ה כוחות מיוחדים, וכנגדם סידר את הדגלים. לדוגמא: מזרח - משם האור יוצא לעולם, יש בו כח להזריח ולהשפיע על העולם כולו. בצד זה העמיד ה' את שבט יהודה שהוא בעל מלוכה, ואת שבט יששכר שהוא בעל תורה, ואת שבט זבולון שהוא בעל עשירות. הם משפיעים ומזריחים בכוחותיהם על העולם כולו. וכשם שהשמש נראית תחילה במזרח, כך היו הם ראשונים בכל המסעות והחניות. וכך סודר כל שבט ושבט במקומו המיוחד לו על פי כוחותיו, תכונותיו, והחלק המיוחד לו בהמלכת הקב"ה בעולם.
חיבה גדולה!
אומר המדרש (במדב"ר ב): חיבה גדולה חיבבם הקב"ה שעשאם דגלים. ומנין שהוא אהבה לישראל? שכן שלמה המלך אומר: "הֱבִיאַנִי אֶל בֵּית הַיָּיִן, וְדִגְלוֹ עָלַי - אַהֲבָה!" משל למה הדבר דומה? לעשיר שהיה לו אוצר מלא יין, נכנס לבודקו, והנה - כל החביות החמיצו! בפחי נפש בא לצאת מן המקום, ולפתע מצא חבית אחת של יין טוב. אמר: חבית זו שווה בעיני כמו כל האוצר! כך, ברא הקב"ה שבעים אומות, אך מכולם לא מצא עם שדבק בו אלא עם ישראל. וזהו שנאמר "הביאני אל בית היין", יין אלו הם שבעים אומות ['יין' בגימטריה = 70], ומבין כולם - "ודגלו עלי אהבה" - בחר בעמו ישראל באהבה!
קדושים וגדולים היו ישראל בדגליהם, וכל האומות מסתכלים בהם ומתפעלים. ומרוב התפעלותם היו האומות אומרים לישראל: "שובי שובי השולמית!" [שולמית אלו עם ישראל השלמים באמונתם לבורא עולם] - בואו אלינו, הידבקו עמנו, ואנו ניתן לכם גדולה וכבוד, נעשה אתכם מושלים, הגמונים, דוכסים! "שובי ונחזה בך"! ועם ישראל עונים להם: "מה תחזו בשולמית, כמחולת המחניים" - איזו גדולה אתם יכולים לתת לנו, האם תוכלו לתת לנו גדולה וכבוד "כמחולת המחנים", האם יכולים אתם לעשות לנו כמו הגדולה שעשה לנו הא-לוקים במדבר, שהוליך אותנו מחנות מחנות?!
אף בלעם הרשע הביט בהם ויצאה עינו כנגדם! כמו שנאמר (במדבר כד ב): "וַיִּשָּׂא בִלְעָם אֶת עֵינָיו, וַיַּרְא אֶת יִשְׂרָאֵל שׁכֵן לִשְׁבָטָיו... וַיִּשָּׂא מְשָׁלוֹ וַיּאמַר... מַה טֹּבוּ אֹהָלֶיךָ יַעֲקֹב, מִשְׁכְּנֹתֶיךָ יִשְׂרָאֵל!". התחיל אומר: מי יכול לגעת באלו, שמכירים את אבותיהם ואת משפחותיהם?! מכאן למדנו שהיו הדגלים גדולה וגדר לישראל!
לֹא יָדַעְתִּי נַפְשִׁי!
אמר רבי חייא: משל לבת מלכים, שנשבתה והוגלתה מארמון המלך. גדלה במרחקים, ולא ידעה כלל שהיא בת מלך. חיה חיי שפל ומחסור, והייתה מלקטת שיבולים למאכלה יחד עם חברותיה. לימים, עבר המלך והכיר אותה שהיא בתו! מיד שלח את אוהבו, נטל והושיב אותה עמו במרכבת המלך. היו חברותיה תמהות עליה ואומרות: "אתמול היית מלקטת שבולים, והיום יושבת בקרונות מלכות עם המלך?!" אמרה להם: "יותר ממה שאתן תמהות עלי - אני תמהה על עצמי!"
כך, היו ישראל במצרים, משועבדים בטיט ובלבנים, שקועים בתועבותיהם וגלוליהם, והיו מאוסים ובזויים בעיני המצרים. כאשר נעשו בני חורין ונגאלו, נעשו כבני מלכים, חוסים תחת כנפי השכינה, מוקפים בגילויי אהבה, והיו כמושלים על כל באי עולם. היו אומות העולם תמהים ואומרים: "אתמול הייתם עובדים בטיט ובלבנים, והיום נעשיתם בני חורין וסגנים על כל העולם?!" והיו ישראל אומרים להם: "כשם שאתם תמהים עלינו, כך אנו תמהים על עצמנו!" וקראו על עצמם את הפסוק: "לֹא יָדַעְתִּי נַפְשִׁי שָׂמַתְנִי מַרְכְּבוֹת עַמִּי נָדִיב". (שיר השירים רבה ו)
על שולחן המלך
יצאו עם ישראל משפלות מצרים, והפכו להיות "סמוכים על שולחן המלך" - על שולחנו של מלך מלכי המלכים הקדוש ברוך הוא. האם חסר משהו בבית המלך?! "לא חסרת דבר!" - אלא שהדבר בפיך, מה אתה רוצה? - לחם? - "הנני ממטיר לכם לחם מן השמים!" (שמות טז ד) מים אתה רוצה? "ויך את הסלע... ויצאו מים רבים!" (במדבר כ יא) בשר, עופות אתה מבקש? "ותעל השליו!" (שמות טז יג) מלך במדינה - אין המדינה חסרה כלום! כך - "ה' א-להיך עמך - לא חסרת דבר"! (מדרש תהלים כג)
ואולם, אכילה על שולחן המלך היא אף מחייבת מאוד! אין זה פשוט לגור בארמון המלך, להיות קרובים אל המלך. יש להתרגל לנימוסי מלכות, להיות מעודנים, להיות נאמנים להוראותיו ומצוותיו של המלך. והיה זה ניסיון לא פשוט! ניסיון - אשר חישל וחיזק את עם ישראל, לימד ותרגל אותם להיות אמונים [מורגלים] ומלומדים על ה' יתברך, לדורות עולם!
" למען ענותך ולמען נסותך להיטיבך באחריתך" - כל ענוי המדבר, הטורח הגדול שהיה לישראל בו, לא היה אלא להביאם לניסיון, כדי להרגיל טבעם במידת הבטחון, ולהכניס בלבם אמונת ה' יתברך, עד שיחזור להם רגילות העבודה לטבע, וזהו לשון התורה - "למען תלמד ליראה את ה' א-להיך", כלומר שתהיה מלומד, ותרגיל טבעך בעבודת ה' יתברך, עד שלא תצטרך לטרוח עליו, ויהיה מעשה היראה דבר טבעי אצלך לעשותו, כשאר הדברים הטבעיים אשר אתה עושה בטבע. (רבנו בחיי דברים ח טז)
" וזכרת את כל הדרך..." - כי תוכל לדעת, שיש בעשיית המצוות טובה שלימה, ולא יהיה צדיק נעזב ומבקש לחם, כי ה' מפרנס אותך במדבר במעשה נס גדול, בעבור לכתך אחר מצוותיו! ...וה' היה יכול להוליכם בדרך הערים אשר סביבותיהם, אבל הביאם בניסיון הזה, כי ממנו יודע שישמרו מצוותיו לעולם!" (רמב"ן דברים ח ב)
דבר תמוה הוא עד מאד, עניין הדגלים שהצטוו בני ישראל במדבר? וכי מה הוא הדגל? קרש וסמרטוט של בד בראשו? האם זה מה שייתן זהות לשבטי ישראל ולפי זה יקבע מקומם ושמם? והתמיהה גדולה אף יותר כשרואים את דברי חז"ל הקדושים (תנחומא סי' י) שבשעה שנגלה הקב"ה על הר סיני, ירדו עמו עשרים ושתיים אלף מלאכי השרת, והיו כולם עשויים דגלים דגלים, ואמרו ישראל לפני הקב"ה 'הלוואי ואנו עשויים דגלים כמותם'. וקיבל הקב"ה בקשתם וציוה עליהם לחנות לדגליהם. הנה כי כן ישראל התאוו להיות כמלאכי השרת בגלל מעלת הדגלים? הייתכן שבד הקשור למקל יהיה סיבת הרצון של ישראל להדמות למלאכים?
ביאור נפלא כתב המשגיח דישיבת חברון הגה"צ רבי לייב חסמן זצוק"ל, כי הדגלים מסמלים את הזהות והייחודיות שיש לכל אחד על זולתו, דגל הוא סמל של זהות מדינה על חברתה, ובזה היו מלאכי השרת נעלים ומורמים שעל אף קדושתם ומעלתם היו מכבדים אחד לחברו כמאמר הפסוק "כולם אהובים כולם גיבורים כולם קדושים וכולם מקבלים עליהם עול מלכות שמים זה מזה ונותנים רשות זה לזה" כן על אף קדושתם ידע כל אחד מעלת זולתו עד כדי נטילת רשות אחד מזולתו לפני שמקדישים ליוצרם ומקבלים מלכותו. את זה ראו ישראל במעמד הר סיני ולזה התאוו לדגלים של מלאכי השרת שמסמלים את הערכה של כל אחד במעלת חברו, ושרק על ידי זה יכולים להגיע להקדיש ליוצרם בנחת רוח. אך מעלה נוספת מתגלה בעניין הדגלים, שהרי כל מדינה בעולם מצטיינת בדגל הלאום שלה, ומהסיבה הפשוטה, שמדינה ללא דגל אין לה כלל קיום וחשיבות!, הדגל מסמל את עצם הקיום והחשיבות כישות בפני עצמה, זה בא ללמדנו עניין הדגלים, ההתחשבות בשני כאדם כמוני ! עצם המחשבה של האדם שמסביבו קיימים עוד אנשים, ומכך חובת ההתחשבות בזולת היא בסיס הקיום של בני אדם כקבוצה וכחברה לחיות בשלום עלי אדמות. בזה רצו בני ישראל לזכות להיות כמלאכים החיים באהבה ואחווה על אף גדולתו ורוממותו של כל אחד בפני עצמו.
"''מסע דגלי ישראל במדבר
סדר המסע בתקופת המדבר מתואר במדרשי חז"ל ובתלמודים. קיים שוני בולט בין התיאור במקורות אלו לתיאור העולה מפירוש רש"י. במהלך המאמר יושוו ההסברים, יוצגו הפרטים שרש"י אינו מתייחס אליהם, אך הנזכרים בברייתא דמלה"מ ובירושלמי, ועל פי הבדלים אלו יבואר השוני בין פירושו של רש"י להצעת ההסבר המבוססת על מקורות אלו.
סדר המסע כולו מחולק בתורה למספר פרשיות נפרדות שחז"ל טרחו ליצור מהן כמין תצרף המשלב ביניהן. כל מסע מתחיל מנקודת חניה ומסתיים בנקודת חניה חדשה. הסדר בתחילת המסע קובע את הסדר גם במהלכו וגם בחניה. גם לצורת החניה יש השפעה על סדר המסע.
בארבע פרשיות בתורה תואר סדר מסע דגלי ישראל במדבר. בבמדבר ב, ב-לד, תוארה צורת ארבעת מחנות דגלי ישראל סביב מחנה שבט לוי עם אהל מועד בחניה, ונקבע שבעת המסע "ונסע אהל מועד מחנה הלוים בתוך המחנות, כאשר יחנו כן יסעו" כלומר שצורת המחנות בעת המסע תהיה דומה לצורתם בעת החניה, כלומר בצורת תיבה. ברם קיימת מחלוקת אם ציווי זה מתייחס רק למחנה שבט לוי עם המשכן או גם למחנות הדגלים. הסובר שהציווי נוגע גם לדגלים סובר שהן המשכן והן הדגלים נסעו בצורת תיבה סביב מחנה בני קהת נושאי כלי המשכן, ואילו הסובר שהציווי נוגע רק למחנה לוי, סובר שרק הלויים בני גרשון ומררי עם שאר בני שבטם נסעו סביב בני קהת נושאי כלי המשכן, ואילו הדגלים נסעו כקורה בזה אחר זה.
בבמדבר ד, א-טו, מתוארת הכנת כלי המשכן למסעות, כיסויים והתאמת מוטות הנשיאה לכלים השונים בידי בני קהת. מפרשה זו גם למדנו שצריך להתקיים פער זמן בין סיום כיסוי הכלים לכניסת בני קהת לשאת אותם, פער שנועד למנוע את בני קהת מלגעת בכלים ( ולראותם גלויים ) בעת כיסויים. לא עוד אלא שעל בני קהת להרחיק עצמם בעת כניסתם מלגעת בארון הברית, שכן מגע כזה טומן בחובו סכנת מות.
הפרשה העיקרית, בבמדבר י, יא-כה, עוסקת בתחילת המסע הראשון מהר סיני, ומיד אחריה בבמדבר י, לג-לו, מתואר מסע הארון והענן במסע זה. מאמרנו עוסק בעיקר בהסבר של פרשה זו. מתי בדיוק בוצע כל שלב של פירוק ותחילת מסע חלקי המשכן ביחס למסע הדגלים, האם יחד עם מסע הדגל הנזכר לפניו או יחד עם זה שאחריו או במרווח שבין מסע דגל לדגל ? ניתן להראות שכל שלב בפירוק ומסע חלקי המשכן בוצע עם תחילת מסע הדגל הנזכר אחריו, שכן השלב הראשון, שלב כיסוי הכלים, שאינו נזכר בפרשה זו אלא בבמדבר ד כנ"ל, קדם לשלבים הבאים המפורטים בה ובוצע כבר "בנסע המחנה", כלומר עם תחילת מסע הדגל הראשון, דגל יהודה. בהתאם, פירוק המשכן, העמסתו על העגלות ומסע בני גרשון ובני מררי עמן, החל עם תחילת מסע דגל ראובן, וכניסת בני קהת לשאת את כלי המשכן, החלה עם תחילת מסע דגל אפרים. אם כן, "נסיעה" בפרשה זו משמעה תחילת נסיעה ועקירה ממקום החניה.
ברם הסבר זה הנראה פשוט כל כך, אינו נחלת כל הפרשנים. לשיטת רש"י ( למשל, ועיין בשיטות נוספות במאמר עצמו בו הובאה שיטת הרמב"ן, אך ראוי לעיין גם בשיטות המהר"ל ב"גור אריה" עה"ת וב"לבוש האורה" ובמאמר קצרתי ולא הבאתי אותן ), בני גרשון ובני מררי שנסעו עם חלקי המשכן המפורק המועמסים על העגלות, נסעו בין דגל יהודה לדגל ראובן, בעוד שבני קהת הלכו עם כלי המשכן על כתפיהם, בין דגל ראובן לדגל אפרים. בהתאם, הקדימו בני גרשון ובני מררי להגיע לאתר החניה, והם הקימו את המשכן קודם להגעת בני קהת לשם, וקודם להכנסת הכלים למשכן הבנוי ומוכן.
במרכזה של פרשה זו, ובאמצע תיאור תחילת מסע המחנות, מופיע הפסוק "ונסעו הקהתים נשאי המקדש והקימו את המשכן עד באם". פסוק זה והסברו הם במוקד הדיון של מאמרנו : האם חלקו השני של הפסוק הוא מאמר מוסגר העוסק בסיום המסע ובהקמתו בהגעה לחניה - כפי שסברו רש"י ושאר הפרשנים, או שהוא עוסק בהמתנתם של בני גרשון ומררי במרווח הזמן שבין סיום פירוק המשכן על ידם והעמסת חלקיו על העגלות, לכניסת בני קהת לשאת את הכלים - כמוצע במאמרנו, על פי הברייתא דמלה"מ והירושלמי. לשיטת רש"י, משמעות המלה "והקימו" היא "בנו", ואילו לפי הצעת ההסבר שבמאמרנו משמעה - "העמידו בהמתנה". הסבר זה הינו יחידאי כמעט בתורה, והמילה היחידה בתורה, הניתנת להסבר דומה, מופיעה גם היא באותה פרשה, בפסוק :"קומה ה' ויפצו איביך..." כמבואר במדרש. בעוד שלפי פירש"י בני גרשון ומררי הקימו את המשכן בהגיעם לחניה לפני שהגיעו בני קהת עם הארון והכניסוהו למשכן הבנוי, הרי שלדברינו העמידו בני גרשון ומררי את העגלות שהועמסו בחלקי המשכן המפורק בתחילת המסע בהמתנה מחוץ לשטח החצר, עד שבני קהת נכנסו לחצר לשאת את כלי המשכן, כדי שמיד בעת כניסתם יוחל בפירוק החצר והעמסתה על עגלות אחרות, ואזי הוחל במסע כל המחנות, כאשר במרכז הולכים בני קהת, סביבם נוסעים בני גרשון ומררי וסביבם או לפניהם ואחריהם הדגלים. לפי התיאור המוצע, הקמת המשכן בחניה היא תמונת ראי מדויקת של פירוקו בתחילת המסע.
ברם לא רק המילה "והקימו" והקשרה בפרשה חשובים להבנת סדר המסע. גם להבדל המשמעות וההגדרה שבין "המשכן" ל"אהל מועד" חשיבות רבה. לדברינו, בעוד "המשכן" הינו כינוי רק לאהל עשוי יריעות הבד והעזים המונחים על הקרשים והעמודים, ואין הוא כולל את קלעי החצר והכלים המצויים בחצר, הרי שהכינוי אהל מועד כולל על פי רוב במשמעו גם את החצר. כאשר נאמר "והורד המשכן", כוונת הכתוב לומר שרק האהל וכליו פורקו אך לא קלעי החצר - שבפירוקם הוחל רק עם כניסת בני קהת לשאת את הכלים המכוסים. לכן כאשר כתוב "ונסעו בני גרשון ובני מררי נשאי המשכן" הכוונה לומר שהם נסעו עם העגלות מהאתר בו עמד המשכן, אך לפי ההמשך מתברר שהם המתינו מחוץ לחצר לבוא בני קהת לשאת את כלי המשכן.
עוד עולה מן הכתוב שאת אתר החניה קבע ארון הברית עפ"י ענן ה' שעליו, וממילא הוא גם שקבע את כיוון חניית המחנות.
מסורת היא בידי חז"ל שאת מחנה ישראל הקיפו שבעה ענני כבוד ה', אחד מכל ארבעת הרוחות, אחד עליון ואחד תחתון וכן עמוד הענן ההולך לפני המחנות ומורה על כיוון המסע. רק בברייתא דמלה"מ ובמדרש תנחומא נשמרה ההתייחסות לענן ש"למטה" כאל "ענן השכינה" שעל ארון הברית הקובע את כיוון נסיעת הארון וכיוון העמדתו בחניה, וזו אחת הסיבות לכך שרש"י - שלא ראה את הברייתא דמלה"מ - סבר שהענן שקבע את אתר החניה הוא עמוד הענן ההולך לפני המחנות ולא ענן השכינה.
פרשה נוספת הקשורה בסדר המסע היא פרשת החצוצרות, אשר שימשו להכרזה על תחילת כל שלב ע"י תקיעות בהן.
מרבית התיאור של תחילת המסע הראשון שהוא כאמור תצרף של כמה פרשיות כנ"ל, מובא בברייתא דמלה"מ, ברם דווקא הפרט המרכזי ביותר חסר בה. הגורם הקובע את אתר החניה ובעיקר אופן קביעת כיוון בניין המשכן וחניית המחנות לפיו, לא נזכר בה. פרט זה נזכר רק בדברי רב אחא בירושלמי. הוא קובע שלא רק שארון הברית קבע את אתר החניה אלא גם את כיוון בניין המשכן, אשר נבנה סביבו, ואשר לפיו כוונה הקמת כל המחנות..
ברם לא רק הסבר שונה לגבי תיאור סדר מסע המחנות יש במאמר, אלא גם הסבר שונה בתכלית לברייתא במסכת זבחים סא,א. לפי ברייתא זו קיימים היו שני מצבי ביניים קצרים בהם מותר היה עדיין לאכול בשר קדשים בשעת המסע :"קודם שיעמידו הלוים את המשכן ולאחר שיפָרְקו הלוים את המשכן''."
לדברינו הדברים פשוטים: לאחר שכוסו כלי המשכן ואף הוחל בפירוק המשכן, עדיין היה שלב קצרצר בו לא הוסרו יריעות המשכן מעל הקרשים והייתה לו צורת הפתח. אמנם המיתרים כבר נותקו מהיתדות ואולי אף הוסר מסך פתח המשכן, אך אם לא נשבה רוח חזקה לא נגללו היריעות וצורת הפתח עדיין הייתה קיימת. גם המזבח עמד במקומו בחצר שעדיין לא הוחל בפירוקה. בשלב זה עדיין מותר היה לאכול קדשים. כך גם בעת ההגעה לחניה. הארון והכלים כבר הועמדו במקומם המיועד - ראשונים. מיד הועמדו סביבם הקרשים, נפרשו עליהם היריעות, ואולי אף המסך נתלה בפתח המשכן. במקביל, הועמדו עמודי החצר ונתלו הקלעים, והמזבח כבר עמד במקומו. עדיין לא חיברו את המיתרים ליתדות, לא הוסרה הפרוכת מעל הארון ועדיין לא נתלתה על העמודים ולא הוסרו כיסויי כלי המשכן, אולם כבר נוצרה צורת פתח למשכן. לכן משלב זה ואילך ניתן היה כבר להתחיל להקריב קרבנות ולאכול קדשים. הובאו במאמר שני מקורות חז"ל התואמים להפליא לשני מצבי מעבר קצרים אלו.
רש"י לשיטתו, לא יכול היה להסכים עם האפשרות שקודם להשלמת בנין המשכן בחניה הותר כבר לאכול קדשים בחצר שהוקמה, שכן עדיין כלי המשכן לא הגיעו לאתר הקמתו ולא הוכנסו לתוכו, אלא אם שינו את סדר המסע מהסדר הכתוב בתורה.
לבסוף, הראינו, שגם יוסף בן מתתיהו בספרו "קדמוניות היהודים" מתאר את סדר המסע כמתואר בזה.
חשיבות המאמר המובא בזה, אינה אפוא רק במתן הסבר חלופי לפירושי הראשונים, המבוסס על התיאור בברייתא דמלה"מ והירושלמי, אלא אולי בגילוי החשוב שמקורות אלו לא היו לפני רש"י, גילוי המוביל לסוגיות נוספות הנידונות בברייתא דמלה"מ ובירושלמי, בהן שונה ההסבר והתיאור מזה המובא בפירושו של רש"י, כאשר עמידה על ההסברים המובאים בהן תיתן בידינו כלים להבנת פרטים שהיו בלתי מובנים עד כה הן בתורה והן במקורות חז"ל.
לאור נמצב – אנשים שרוצים לנהל שיחה איתי על כל נושא שיהיה, מוזמנים להתקשר אלי ב 0548524435
"החשש האמיתי הוא שהאנשים שאינם ממלאים אחר הנחיות הממשלה – הם אלו שיביאו להתממשותו של התרחיש הרע ביותר"
בשלושת החודשים האחרונים, העולם חווה טלטלה בסדר גודל, ובכן, גלובלי. סין הטילה עוצר על מאות-מיליוני אזרחים ומנעה מהם לצאת מבתיהם לאורך שבועות ארוכים. חלקם עדיין נמצאים בסגר. חודשיים לאחר מכן, כאשר הגיע נגיף הקורונה (שמו המדעי הוא SARS-CoV-2, ולמחלה שהוא גורם קוראים Covid-19, אבל אקרא לו כאן "נגיף הקורונה" בקיצור) לאיטליה, ראינו תגובה דומה מצד השלטונות. וממש בימים האחרונים החליטה הממשלה באיטליה להטיל סגר מוחלט על כל איטליה, בצעד שעלול לקבור סופית את הכלכלה במדינה.
אה, ובישראל משרד הבריאות הכריז מלחמה על כל העולם, והכניס עשרות-אלפי אזרחים לבידוד, כולל כל מי שמגיע ממדינות זרות.
אבל למה? מה הסיבה לחרדה שתקפה פתאום את העולם מנגיף שיש הטוענים שאינו חמור יותר משפעת?
ברשומה זו אני רוצה לנסות להסביר מה הסיבה לכל הצעדים הדרמטיים האלו – בראייה לטווח הקצר ולטווח הארוך. אני מזהיר מראש שזו תהיה רשומה מפחידה, אבל אני מאמין שהציבור צריך להבין גם את המשמעויות של התפשטות הווירוס, ואת הסיבה שממשלות נוקטות בצעדי-מנע קיצוניים, אבל חוששות להסביר את הסיבה להן לציבור הרחב. אם לא נבין עד כמה חמור המצב -=יכול=- להיות, לא נדע גם למה חשוב כל-כך שנמלא אחר הנחיות הממשלה ומשרד הבריאות. החשש האמיתי שלי הוא שהאנשים שאינם ממלאים אחר הנחיות הממשלה – הם אלו שיביאו להתממשותו של התרחיש הרע ביותר.
אז אנא: קראו את הרשומה בזהירות כדי להבין מה העתיד הגרוע ביותר שיכול להיות, אבל המשיכו לקרוא עד הסוף כדי לגלות גם את נקודות האור, ומדוע יש תקווה – אם רק נפעל נכון.
כשנגיף חדש מופיע
באמצע דצמבר החלו מעבדות באזור העיר ווהאן, סין לקבל דגימות רוק שנלקחו מחולים בדלקת ריאות בעיר. לקח למעבדות שבוע בערך לרצף את הקוד הגנטי של הנגיף שהיה קיים בדגימות, ולזהות שיש דמיון של שמונים אחוזים בינו לבין SARS הידוע לשמצה… אבל שמעבר לכך, מדובר בנגיף חדש שאינו מוכר לאנושות.
המעבדות נכנסו ללחץ והעבירו את ההודעה לגורמים מלמעלה, שאמרו להן בעדינות לסתום את הפה ולא לעורר פאניקה ציבורית. וכך הן עשו, עד שקמה מעבדה אמיצה אחת בתחילת ינואר ופרסמה את הקוד הגנטי של הנגיף. היא נסגרה מיד למחרת היום, בהוראת השלטונות, אבל המרצע כבר יצא מן השק ולכולם היה ברור שיש נגיף חדש שם בסין[1].
לממשלת סין לקח קצת זמן להבין את חומרת המצב, אבל מהר מאד היא גילתה שיש לה בעיה רצינית באזור ווהאן: התושבים נהרו לבתי-החולים עם קשיי נשימה, חום ודלקת ריאות. למזלם, למרות שהנגיף החדש אכן היה דומה ל- SARS, אחוז התמותה הנלווה היה נמוך בהרבה. אם במקרה של SARS מתים עשרה אחוזים מהנדבקים, הרי שבמקרה של נגיף הקורונה החדש, אחוז התמותה המשוער בווהן עמד על 2 אחוזים בלבד (וכנראה שגם זו הערכה מוגזמת, מכיוון שאיננו יודעים את מספר הנדבקים המדויק).
כאן כדאי לעצור לרגע ולהסביר את מה שאנחנו יודעים היום על המחלה. מתוך כל מאה אנשים שנדבקים בנגיף, בערך שמונים מתוכם יפתחו מחלה קלה בלבד, או אפילו יישארו בריאים למראית-עין. ארבעה-עשר יפתחו מחלה קשה יותר, עם קשיי נשימה מתקדמים ודלקת ריאות, שתחייב טיפול בבית-החולים. חמישה יזדקקו לטיפול חירום, עקב הלם זיהומי, כשל נשימתי וקריסת מערכות הגוף. ושניים מתוך מאה החולים, ובכן, ימותו[2].
הנתונים הללו אינם מדויקים, מכיוון שחלק גדול מהנדבקים בנגיף אינם מפתחים כנראה מחלה משמעותית ואינם מגיעים אפילו לרופא להיבדק, ולכן אינם נכללים בסטטיסטיקה. מכיוון שכך, קרוב לוודאי שמספר הנדבקים גדול בהרבה – אולי פי שניים, פי שלושה, או פי עשרה או יותר – ממה שאנחנו יודעים. אם נסתמך על הנתונים המגיעים מדרום-קוריאה, שם נבדקו כבר יותר ממאה-אלף אנשים – כולל כאלו שאינם חשודים בהידבקות – הרי שנראה שאחוז התמותה שם עומד 'רק' על 0.6 אחוזים. אפילו אז, הנגיף עדיין קטלני פי שישה מהשפעת העונתית (שקוטלת 0.1 אחוזים מהנדבקים)[3]. כמו כן, רק 1.3 אחוזים מכל חולי השפעת בארה"ב בשנה האחרונה היו זקוקים לאשפוז בבית החולים, בהשוואה לעשרים ואחד אחוזים מהנדבקים בנגיף הקורונה[4].
המשבש הגדול
סין לא הייתה מוכנה להשבית את הכלכלה של כל אזור חוביי החובק את העיר ווהאן, בלי סיבה טובה מאד. ווהאן היא אחת מערי התעשייה המתקדמות בסין, עם 11 מיליון תושבים וכלכלה ענפה. או לפחות הייתה כזו. אלא ששלטונות סין ראו תוך חודש מתחילת האבחונים, שמספר גדול של אנשים זקוקים לאשפוז בשל קשיי נשימה ודלקות ריאות. וירוס הקורונה, מסתבר, מדבק ביותר. כל אדם שנדבק בווירוס, מדביק בתורו בממוצע 2.2 אנשים אחרים. מבחינה זו, נגיף הקורונה מדבק כמעט פי שניים יותר מהשפעת העונתית[8]. אין פלא כי בעיר ווהאן זינק מספר הנדבקים במהירות.
זוכרים את הסטטיסטיקה של ארגון הבריאות העולמי? מתוך כל מאה נשאים של הווירוס, עשרים ואחד יזדקקו לטיפול חירום. נניח לרגע שרוב הנשאים באמת אינם מזוהים כנשאים, ולכן שיעור החולים החמורים קטן הרבה יותר. נניח שמדובר, למשל, רק בעשרים חולים חמורים מתוך כל 500 נשאים, ולא מתוך כל מאה. זו הנחה גדולה, אבל ניחא. נניח. נניח גם שהנגיף – שמדבק, כאמור, יותר מהשפעת – יגיע לרמות ההדבקה של מגיפת השפעת מ- 1889, בה נדבקו כמשוער עד שישים אחוזים מכל אוכלוסיית העולם (הנגיף שעמד מאחורי אותה מגיפה היה בעל יכולת הדבקה בשיעור דומה לזה של נגיף הקורונה, כך שכל אדם הדביק בערך שני אנשים).
נעשה את החישובים במהירות. אם שישים אחוזים מתוך 11 מיליון תושבים היו נדבקים בנגיף, הרי שבתי החולים של ווהאן היו צריכים לטפל ב- 264,000 אנשים שעלולים למות מבלי טיפול רפואי דחוף.
בתי החולים אינם אמורים להיות מסוגלים להתמודד עם עומס כזה. לשם השוואה, בית חולים ממוצע בארצות הברית מכיל רק 190 מיטות, וחלק גדול מהן לא נועד לחולים במצבי חירום[9]. אני לא יודע כמה מיטות יש בבתי-החולים בסין, אבל מה שבטוח – גם הם לא יכלו להתמודד עם מצב החירום שהפיל עליהם נגיף הקורונה. הממשלה הבינה מיד שיש לה בעיה, הטילה סגר על כל ווהאן, והקימה תוך שבועיים שני בתי-חולים חדשים, במבצע שרק בסין אפשר לעשות. מיד לאחר מכן היא הטילה עוצר על כל התושבים, ומנעה מהם לצאת מהבתים שבועות שלמים (אולי חוץ מגיחה קטנה אחת פעם בשבוע כדי לרכוש מזון), רק כדי למנוע מהנגיף מלהתפשט ולהדביק אנשים בריאים.
תאמרו עכשיו – ממה חששה כל כך סין? אז יתמוטטו בתי-החולים – אז מה? האם האלטרנטיבה לעצור את כל החיים בעיר עדיפה על קריסת בתי-החולים?
חשיבותם של בתי-החולים
התשובה היא שבתי-החולים חיוניים הרבה יותר ממה שנדמה לכלכלה ולחברה.
הנה כמה מהדברים אשר יקרו במצב בו בתי-החולים מלאים עד אפס מקום. אני מתנצל מראש על התמונה האפוקליפטית, אבל היא לא רחוקה בהרבה מהמצב בו מצאו עצמם בתי-החולים בווהאן, וממנו הצליחו להינצל בעיקר בזכות תגובתה 'המוגזמת' של ממשלת סין, אשר פתחה עוד שני בתי-חולים כאמור, והטילה סגר שמנע התפשטות של הנגיף.
אנשי הצוות הרפואי יעבדו מסביב לשעון, יתעייפו, יעשו טעויות – וגם יידבקו בעצמם בנגיף הקורונה במוקדם או במאוחר. ועל הדרך, הם גם ידביקו את כל מי שיגיע לבית-החולים.
מלאי התרופות להורדת חום, למניעת ועצירת פרכוסים (הנובעים מחום), להרדמת חולים (נחוץ במקרה שצריך לבצע בהם אינטובציה) וכו' יאזול במהירות – תוך ימים ספורים – כך שחולים לא יוכלו לקבל את שירותי הרפואה המודרנית להם הם מצפים.
מספרן המועט של מכונות ההנשמה לא יספיק עבור כל החולים במצב קריטי. גם אספקת בלוני החמצן תאזל.
חולי קורונה במצב קריטי יגססו במיטותיהם מבלי שיוכלו לקבל טיפול מהצוות הרפואי – שחלקו חולה בעצמו עם חום, צמרמורות ושאר מרעין בישין. בכל מקרה, אין מספיק מכונות הנשמה, תרופות או חמצן כדי לעזור לכולם, כבר אמרנו? ואכן, יש כבר עדויות המגיעות מאיטליה – שם יש מחסור חמור במכונות הנשמה – כי בתי-חולים מעבירים מכונות הנשמה מזקנים לנפגעי קורונה צעירים יותר.
חולים כרוניים לא יוכלו להגיע אל בתי-החולים כדי לקבל טיפול תרופתי. מדובר כאן בחולי סרטן, חולי מחלות לב, מחלות נוירולוגיות, מחלות מטבוליות מכל סוג וכן הלאה. בתי-החולים יהיו פקוקים בחולי קורונה, ובכל מקרה – לא יהיו מספיק אנשי צוות רפואי לטפל בחולים הכרוניים. ואם מישהו מאנשי הצוות יתפנה מחולי הקורונה כדי לטפל בחולים הכרוניים – הוא ידביק גם אותם.
נשים הרות לא יוכלו ללדת בבתי-החולים: לא יהיו מספיק אנשי צוות כדי לטפל בהן ולהבטיח את שלומן, והן יידבקו בנגיף מיד לאחר הלידה. רבות יבחרו ללדת בבתיהן – עניין מסוכן ולא-פשוט, במיוחד כשבעלי ההכשרה הרפואית המקצועית יהיו חייבים להיות נוכחים בבתי-החולים ולא יוכלו לסייע בלידה.
נפגעי תאונות דרכים ימצאו עצמם מטופלים ומסולקים. הגעת לבית החולים עם שבר מורכב? יקבעו לך אותו בצורה הבסיסית ביותר, וישלחו אותך הביתה עם נורופן. וכן, השבר יתאחה באופן לא-מיטבי, ותסבול מנכות מסוימת ומכאבים לשארית חייך, אבל אין ברירה אחרת כשבתי-החולים מלאים.
כל מי שמגיע לבית-החולים עם בעיה בריאותית הדורשת טיפול מיידי – קשיש עם התקף לב, ילד שבלע גולה – יגלה שהוא צריך לחכות ימים לטיפול רפואי הולם, אם בכלל.
עכשיו חשבו לרגע על כל האנשים האלו שלא קשורים בכלל באופן ישיר לנגיף: חולי הסרטן והלב, הנפגעים מתאונות הדרכים, הנשים שיולדו בחופזה במקרה הטוב וכל היתר… בתי-החולים אינם יכולים לסייע להם, והם יישלחו לבתיהם, שם יזדקקו להשגחה רצופה ולסיוע מתמיד. מי יספק להם את ההשגחה הזו? בני המשפחות שלהם, כמובן. אלו אותם אנשים שהיו אמורים לצאת לעבוד, להמשיך לשמר את המשק ואת פעילותו הפועמת – ומוצאים עצמם תקועים בבתים, שומרים על בני משפחותיהם, במקום לעבוד.
אה, וזאת בהנחה שהם עצמם, כאמור, התאוששו כבר מהנגיף. אל תשכחו שהוא גורם לתסמינים דמויי-שפעת, עם חום גבוה וחולשה. ניסיתם פעם לעבוד בזמן שאתם חולים בשפעת? לא חוויה נעימה, בלשון המעטה.
במילים אחרות, אם ממשלת סין הייתה מניחה לנגיף להתפשט בין האוכלוסייה סתם ככה, יש סיכוי ממשי שהמשק שם היה קורס בכל מקרה, או לפחות סובל מאד.
נשמע אפוקליפטי? ובכן, כן. אבל ככה אירועים כאלו תמיד נשמעים מהצד. גם במקרה של רעידת אדמה קשה, או מלחמה רחבה, בתי-החולים מהווים את נקודות התורפה. בבתי-החולים קיים תמיד מחסור במשאבים, וכמות גדולה במיוחד של אנשים הנוהרים לקבל עזרה, תביא אותם לקריסה או שתכפה עליהם קבלת החלטות קשות כמו תעדוף בין חולים, שליחה לאשפוז בית גם כשעדיף בית חולים, ובעיקר – הרבה, הרבה מהומה שתוביל לכך שאנשים רבים לא יקבלו טיפול רפואי מירבי.
וכל זה עלול לקרות גם בישראל.
ניישם לרגע את הסטטיסטיקה שציינתי על ישראל. בישראל חיים 9.1 מיליון תושבים. נחסיר מתוכם 2.9 מיליון ילדים (שמפתחים סימני מחלה קלים מאד, אם בכלל) ונקבל 6.2 מיליון נדבקים פוטנציאליים. נניח שרק שישים אחוזים מהם יידבקו, ושרק אחד מכל 25 נדבקים (כלומר, 20 מתוך 500) יזדקק לטיפול נמרץ. אם זה יהיה המצב, הרי שתוך כמה חודשים נצטרך כמעט 150,000 מיטות בבתי-החולים בישראל. וזאת כאשר בבית החולים שיבא – הגדול ביותר במדינה – יש 1,500 מיטות בלבד.
אני חוזר שוב על המספר: 150,000 מיטות.
המספר הזה נובע משתי הנחות קיצוניות: שמספר גדול של אנשים יחלה, ושכולם יחלו בתקופת זמן קצרה יחסית של חודש או שניים. שתי ההנחות האלו עשויות להתממש, אבל יש סיבה טובה לאופטימיות: משרד הבריאות עושה כל מה שאפשר כדי שזה לא יהיה המצב.
סיבות לאופטימיות
הפחדתי אתכם? טוב מאד. צריך לדעת גם מהו התרחיש הרע ביותר ולהיות מסוגלים להיערך לקראתו ולמתן את השפעותיו. ומשרד הבריאות שלנו כאן בישראל עושה עבודה די טובה עד עכשיו.
מה מנסה משרד הבריאות לעשות, עם כל הצעדים הקיצוניים לאחרונה? אנשי מערכת הבריאות שלנו קוראים לרבים להיכנס לבידוד. יש לכך סיבה טובה. הבידוד יכול להאט את התפשטות הנגיף בקרב האוכלוסייה, וכך למנוע מצב בו 150,000 אנשים יגיעו לבתי-החולים כולם ביחד. במקום זאת, אפילו אם הנגיף ממשיך להתפשט בישראל, הוא ידביק אנשים באיטיות כך שהביקורים בבתי-החולים יתפרסו 'לטפטופים' לאורך חצי-שנה או שנה. זה עדיין יטיל עומס עצום על בתי-החולים, אבל הוא עוד יהיה נסבל.
סגירת הגבולות משרתת מטרה דומה. ארצות הברית פישלה בגדול, נכון לעתה, ועומדת לפני התפרצות רצינית של הנגיף. כל תייר שמגיע משם בלי לעבור בידוד, מגדיל את הסיכון להאצת התפשטות הנגיף בישראל. יש אמנם דרכים לשפר את ההתמודדות – לספק דרכי תחבורה חלופיות במקום רכבת ישראל למי שחשוד כנשא, או לפתח אפליקציה שמחייבת תיירים לדווח על מצבם הבריאותי (כפי שעשו בדרום-קוריאה). אבל עצם הדרישה לבידוד הגיונית בסך-הכל.
אני יודע שיש המון התמרמרות כנגד צעדים קיצוניים כל-כך, אבל ראינו כבר בסין שאפשר לעצור את הנגיף באמצעות הצעדים האלו. ייתכן שבמצב הקיצוני ביותר ניאלץ להטיל עוצר על ערים שלמות, לתת לכלכלת ההייטק להמשיך לעבוד בטלה-פרזנס דרך האינטרנט, ולהגדיר שהחוואים ימשיכו לייצר מזון לצריכה ולייצוא בתנאים מבודדים יחסית. אולי ניאלץ אפילו לבודד את האוכלוסיות הרגישות – כלומר, את הקשישים – ולהקים מערך התנדבות שמשרת אותן בהסגר. אלו אפשרויות קיצוניות, אבל הן קיימות.
זה המקום להזכיר שאמצעי חיטוי בסיסיים כמו מתקני חיטוי ידיים אוטומטיים בכל מקום ציבורי, חיטוי תכוף של רכבות, אוטובוסים ומוניות, והנחיית הציבור לשמור על כללי היגיינה יסייעו לצמצם את ההידבקות ו- "לחיות עם הנגיף" במדינה.
יש סיבה אמיתית לאופטימיות: מדינות שנקטו בכל הדרכים האלו ביעילות, הצליחו לעצור את התפשטות נגיף הקורונה. דרום-קוריאה עורכת יותר מ- 10,000 בדיקות ביום, חלקן בתחנות בצד הדרך, ועוקבת במגוון אמצעים טכנולוגיים אחרי כל הנתונים בבידוד כדי לוודא שלא יפרו אותו. פקידים ממשלתיים בודקים פעמיים ביום את מי שנמצא בהסגר, וכל מי שנכנס למדינה צריך להתקין אפליקציה על הסמארטפון ולדווח על מצבו הבריאותי מדי יום[12]. כתוצאה מצעדים אלו, מספר הנדבקים החדשים בדרום-קוריאה יורד בימים האחרונים. סינגפור וטייוואן נוקטות בצעדים דומים, עם הצלחה דומה. האוכלוסיה במדינות אלו ממושמעת יותר, ומערכות הבריאות שלהן במצב טוב מלכתחילה. הכלכלות שלהן נהנות ממרווח נשימה. איפה ישראל עומדת על המפה הזו? אני חושב שאנחנו במקום לא רע. אולי חוץ מהעניין של האוכלוסייה הממושמעת.
גם אם לא נצליח למגר את הנגיף לגמרי, הרי שבינתיים, במרחב הנשימה שהבידוד וסגירת הגבולות מקנים לנו, מערכת הבריאות עושה דבר אחד גדול וחשוב: היא נערכת ומצטיידת לקראת הנגיף.
אני יכול להבטיח לכם שכל בית-חולים וקופת חולים מנסים בימים אלו לרכוש כל מכונת הנשמה שעוד מוצעת למכירה בשוק, מרעננים ציוד שהתיישן במחסנים ומזמינים שפע של תרופות ומסיכות לקראת העתיד לבוא. בזכות ההצטיידות הזו הם יוכלו, בתקווה, לטפל בחולים גם במצב של עומס קיצוני.
ועל הדרך, היא גם מצפה ל- 'נס' – כלומר, לאירוע לא-צפוי ושלא ניתן לחזות מראש.
הג'וקר שבשרוול
קיים ג'וקר אחד – קלף שאפשר לשלוף מהחבילה ועשוי לשנות את כל התמונה בחודשים הקרובים. אבל בשביל זה צריך שיהיה לנו הרבה מאד מזל.
ה- 'נס' שאני מדבר עליו הוא שנגיף הקורונה יתמסמס וייעלם עם בוא הקיץ. בימים האחרונים התפרסם מחקר חדש (שנכון לכרגע לא עבר ביקורת עמיתים) שהראה שהנגיף התפשט בסין במהירות הגבוהה ביותר בטמפרטורה של 8.7 מעלות צלזיוס בדיוק. כשחם יותר, הוא אמור להתפשט פחות בקלות. אבל המחקר אינו לוקח בחשבון נתונים אחרים כמו לחות, והחוקרים עצמם מודים כי – "מזג האוויר בפני עצמו… לא יוביל בהכרח לירידה במספר המקרים מבלי יישום אמצעים להתערבות מקיפה בבריאות הציבור."[10]
כדרכם של מחקרים מדעיים, יש גם דעות נגד. מומחים אומרים שאין עדויות שקרובי המשפחה הקטלניים יותר של נגיף הקורונה החדש – SARS ו- MERS – הושפעו לרעה מהקיץ. ובכל מקרה, כשקיץ בצד אחד של כדור-הארץ, חורף בצד השני. הנגיף פשוט ימשיך להתפשט למדינות אחרות – ויחזור אלינו בשיא העוצמה כמה חודשים לאחר מכן.
העתידן סטיוארט ברנד אמר פעם שהוא "פסימי בטווח הקצר ואופטימי בטווח הארוך." הוא פסימי בטווח הקצר כי הוא רואה את כל מה שיכול להשתבש ואת כל הצרות אשר יכולות ליפול על העולם. הוא אופטימי בטווח הארוך כי אנחנו, בני-האדם, טובים במציאת פתרונות לכל הבעיות האלו.
אני לא מאמין שהמצב הגרוע מכל – התרחיש בו בתי-החולים קורסים לגמרי – יתממש בישראל במלוא חומרתו. הרשומה הזו נועדה להבהיר מדוע אנשי משרד הבריאות חרדים כל-כך, ולמה הם נוקטים בצעדים הקיצוניים שאנחנו שומעים עליהם בתקשורת. צעדים אלו בדיוק אמורים למנוע את אותו התרחיש ולהוביל לעתיד טוב יותר, אבל לשם כך עלינו להקשיב להנחיותיהם של אנשי המקצוע ולציית להם.
אני לא אומר שלא יהיה קשה. לא נעים ולא נוח לשבת בבידוד, לחטא ידיים כל כמה שעות, או ללחוץ על כפתור המעלית עם המרפק במקום עם האצבע. לא נעים לקחת מונית בחזרה מנתב"ג, במקום להשתמש ברכבת. לא נעים ללכת עם מסיכה ברחוב כשיש לכם רק עקצוץ קטן באף. אבל ההוראות האלו נועדו למנוע את התרחיש בו בתי-החולים יקרסו, ובו בעיקר האוכלוסייה החלשה ביותר תיפגע: סבא וסבתא של כל אחד מאתנו. כל מי שממלא אחר ההוראות האלו צריך לדעת שהוא מציל בכך נפשות רבות בישראל.
בראייה ארוכת טווח יותר, החיסונים הראשונים יופיעו עד סוף השנה או קצת לאחר מכן, ויש סיכוי טוב שהם ימתנו וירסנו את המתקפות הבאות של הנגיף. אם כך יקרה, הרי שהוא ייעלם לחלוטין, או שיהפוך להיות סוג נוסף של מחלת-חורף שתעיק על מערכת הבריאות שלנו. אבל זמנו קצוב. ההתקדמויות העצומות במדע הרפואה ינפיקו בעשור או שניים הקרובים פתרון גם עבור הנגיף הזה, ערמומי ככל שיהיה. בראייה ארוכת טווח, מצבנו טוב ורק יהיה טוב עוד יותר עם חלוף השנים. כבר היום מביא הנגיף להאצה בפיתוח טכנולוגיות רפואה ואבחון מרחוק, ואנחנו עדים לפתיחתם של בתי-חולים עם שירותים רובוטיים מתקדמים.
נגיף הקורונה – אחד האויבים החדשים של האנושות – עושה לנו חיים לא-קלים בטווח הקצר, אבל על הדרך הוא מסייע לשירותי הרפואה לזנק קדימה. מערכות הבריאות, שהתקשו מאז ומתמיד לאמץ טכנולוגיות חדישות, יעברו אליהן בעל כורחן. אנו צפויים לראות אימוץ מהיר של מערכות מתקדמות וטכנולוגיות חדשניות שיכולות לשפר לכולנו את החיים ואת הבריאות.
ביהדות, הכנסת אורחים היא מצווה חשובה שעליה נאמר בתלמוד: "גדולה הכנסת אורחים מקבלת פני שכינה"[. במקרים מסוימים ניתן אף לחרוג מההלכה הרגילה לשם הכנסת אורחים.
בספר בראשית מסופר על אברהם שישב בפתח ביתו כחום היום. על פי המדרש הסיבה שהמתין, בעת שהיה ביום השלישי למילתו, בהיותו חולה, הייתה מתוך ציפייה לאורחים. על פי התורה, שלושה אורחים (שלושה מלאכים, על פי המדרש) אכן הגיעו ואברהם וביתו טרחו ועמלו רבות לרווחתם.
הכנסת אורחים במסורת היהודית הפכה דמותו של אברהם לדמות המזוהה יותר מכל עם ערך זה של הכנסת אורחים ואת הפסוק "ויטע אשל בבאר שבע" דרשו חז"ל כנוטריקון של "אכילה, שתייה לוויה".
הכנסת אורחים היא ערך חשוב בתרבויות שונות הנוגע לאירוח אדם שהזדמן למקום זר. להכנסת האורחים יש משמעויות שונות במקומות שונים בעולם ובתקופות שונות בהיסטוריה.
הכנסת אורחים בספר בראשית
סיפור אברהם
בספר בראשית מסופר על אברהם שישב בפתח ביתו כחום היום. על פי המדרש הסיבה שהמתין, בעת שהיה ביום השלישי למילתו, בהיותו חולה, הייתה מתוך ציפייה לאורחים. על פי המקורות, שלושה אורחים (שלושה מלאכים, על פי המדרש) אכן הגיעו ואברהם וביתו טרחו ועמלו רבות לרווחתם. במסורת היהודית הפכה דמותו של אברהם לדמות המזוהה יותר מכל עם ערך זה של הכנסת אורחים ואת הפסוק "ויטע אשל בבאר שבע" דרשו חז"ל כנוטריקון של "אכילה, שתייה לוויה".
סיפור לוט
דמות נוספת בספר בראשית המזוהה עם הכנסת אורחים היא לוט. לפי ספר בראשית, פרק יא, פסוקים כז-לא, היה לוֹט בנו של הרן בן תרח ואחיהן של מילכה ויסכה. הוא יצא מאור כשדים עם אברם אחי אביו, ושרי אשת אברם, "ללכת ארצה כנען" פסוק ל"א. סיפורו של לוט והחרבת העיר סדום: לשם החרבת סדום א-לוהים שולח לעיר שני מלאכים המכונים "אנשים" (ספר בראשית, פרק י"ט) וככל הנראה המדובר בשניים משלושת ה"אנשים" שנפגשו עם אברהם בפתח האוהל בפרק י"ח. לוט היושב שערי העיר פוגש אותם ומקבל את פניהם בהכנסת אורחים. על אף שהם מביעים רצונם ללון ברחוב - הוא מתעקש שילונו בביתו. אנשי העיר הרשעים דורשים מלוט כי יוציא אליהם את אורחיו - ככל הנראה למטרת אונס. לוט מגונן על אורחיו, יוצא בגופו אל הקהל שמתאסף סביב ביתו, ואף מציע את בנותיו במקום האורחים. לבסוף המלאכים מחזירים את לוט אל הבית על ידי נס של סנוור האספסוף כך שלא ימצא את הדלת. המלאכים מזהירים את לוט מפני ההפיכה, ומייעצים לו לעזוב את העיר עם כל קרוביו. חתניו של לוט לא מאמינים לו וצוחקים על אזהרתו, ולבסוף הוא עוזב את העיר עם שתי בנותיו ואשתו. בעת הבריחה מזהירים המלאכים את לוט ומשפחתו לא להסתכל על העיר הנהפכת (על פי פירוש רש"י - משום שאין ראוי שלוט, אשר היה ראוי להיענש ביחד עם אנשי סדום וניצל רק בגלל קרבתו לאברהם, יתבונן בחורבן העיר). אשתו לא עומדת בפיתוי, מתבוננת אל העיר והופכת לנציב מלח.
קווי שוני בין הסיפורים
להכנסת האורחים בספר בראשית ישנם קווי דמיון מסוימים המאפיינים את המאורע, אך ישנם גם הבדלים בין הסיפורים. להלן השוואה בין הכנסת האורחים של אברהם להכנסת האורחים של לוט:
1. הידיעה על בואם של האורחים- בסיפור אברהם נאמר שציפה לבואם של המלאכים בקוצר רוח, למרות שהיה חולה מברית מילתו שקרתה שלושה ימים לפני כן. לוט לא ידע על בואם של המלאכים, ובנוסף לכך – הוא גר בסדום, עיר החוטאים, ולפי פרשנים שם היה זה אסור להכניס אורחים ולתת צדקה לעניים.
2. כאשר אברהם רואה אורחים מרחוק , הוא רץ לקראתם. לוט קם רק כאשר המלאכים עומדים לפניו ממש.
3. אברהם מכניס אורחים גם ערבים וגם אורחים בעלי דרגה רוחנית פחותה. לוט מכניס רק מלאכים ולא אנשים.
4. המלאכים מקבלים מיד את דברי אברהם ועושים אותם, לוט צריך להפציר רבות עד שיסכימו להתארח בביתו. ומכאן למדו חז"ל שמסרבים לקטן ולא מסרבים לגדול, כי לכאורה יש מעלה בלוט שהפציר באורחים ואילו אברהם לא צריך להפציר.
5. אברהם נתן לאורחים מים לשתות ולרחוץ רגליו. ואילו לוט לא נותן מים לאורחים לרחוץ רגליהם עד לאחר השינה בבוקר, כדי שלא יחשבו אנשי סדום שקבל את האורחים אמש אלא בבוקר, והראיה שיש אבק על רגליהם.
6. אברהם הכין סעודה של בשר מובחר (3 לשונות בחרדל) , שחט פר אחד עבור על אורח , רק לצורך חלק אחד של בשר בכל הפר. וגם חלב חמאה ולחם. (אברהם רצה לתת גם עוגות לאורחים אך שרה פרסה נידה והעיסה נטמאה) ואילו לוט עשה לאורחים משתה (יין בעיקר ופחות אוכל) ועשה מצות.
7. אברהם ייסד את מצות הכנסת אורחים "ויטע אשל" , ואילו לוט היה חיקוי לאברהם ועשה הכנסת אורחים כמו שהיה למוד מאברהם. וכידוע המייסד והמלמד יותר גדול מהחיקוי עצמו.
פרשנות
פרשנות ההמשך לסיפור אברהם: הרמב"ם והרמב"ן מפרשים את סיפור ביקור המלאכים אצל לוט (ספר בראשית, פרק י"ט) כהמשך לסיפור על התגלות שלושת האנשים לאברהם (ספר בראשית, פרק י"ח) נקטנו לשון 'המשך הסיפור', שכן למרות המינוח השונה שבו נקראים האורחים אצל אברהם ולוט, ולמרות שיש גם שוני במספרם, הרמזים הפזורים בשני הפרקים מעודדים את הלומד להניח שמדובר באירוע אחד: כבר בפרק י"ח נרמז שיהיה בסדום המשך למעשי האנשים: "ויפנו משם האנשים וילכו סדמה" (פס' כב), ואכן אורחי לוט מוצגים בתוספת ה"א הידיעה, כאילו עניין לנו במכרים ותיקים: "ויבאו שני המלאכים סדמה" (יט, א) ההמשכיות מתבטאת גם בסבירות של מעבר הזמן: אצל אברהם האורחים באים כחום היום, ולסדום הם מגיעים לאחר ההליכה בערב. גם ההתנהגות הדומה של המארחים נדיבי הלב מבליטה את הקשר שבין שני הסיפורים. כמו כן ברור, שהסיפורים בהקשרם הרחב תלויים זה בזה: אין טעם בשיחה הנסערת בין א-לוקים לאברהם על גורל סדום בפרק י"ח, בלי היישום של מסקנות השיחה בפרק י"ט: לא נמצאה סיבה לרחמים, וסדום נחרבת כליל! כמו כן הצלתו המופלאה של לוט בפרק י"ט מוצדקת רק על פי שאלתו הנוקבת של אברהם בפרק י"ח, כג: "האף תספה צדיק עם רשע"? קשר הדוק זה שבין שני הסיפורים מביא לכך, שיש לראות את אורחי לוט באותו אופן שבו רואים את אורחי אברהם, למרות המינוח השונה שבו הוצגו בראשית כל אחד מן הסיפורים. ההכרח הפרשני הזה בולט מאד בפירוש הרמב"ן. רמב"ן תקף בחריפות את פירוש רמב"ם, שראה בסיפור שבפרק י"ח חזון נבואי של אברהם, ובין יתר טענותיו הייתה הטענה, כיצד ייתכן להעמיד את לוט בשורה אחת עם אברהם? שכן אם האנשים התגלו לאברהם רק בחזון, אנו חייבים לפרש שגם ללוט נתגלו בנבואה; ובניסוחו (בר' יח, א) והנה לפי דעתו זאת יצטרך לומר כן בעניין לוט, כי לא באו המלאכים אל ביתו, ולא אפה להם מצות ויאכלו, אבל הכל היה מראה. ואם יעלה את לוט למעלת מראה הנבואה, איך יהיו אנשי סדום הרעים והחטאים נביאים, כי מי הגיד להם שבאו אנשים אל ביתו?!
הכנסת אורחים אצל הבדואים
הבדואים, יושבי המדבר, מפורסמים בשל הכנסת האורחים שלהם. על פי המסורת, הבדואי מחויב לארח כל אדם ללא הבדל מיהו, לשרת את האורח היטב ולהימנע מלשאול אותו שאלות במשך שלושה ימים ושליש. אם יש לאורח מטרה שלשמה בא, ישטח אותה באוזני המארח לאחר ימים אלו. האורח יכול לקצר את תקופת שהותו על פי צרכיו. בדרך כלל מארחים את האורח ב'שק' שהוא מקום התכנסות הגברים. לעתים זהו אוהלו של זקן המשפחה המורחבת ולעתים זהו מבנה נפרד מהמאהל ומצפון לו. האורח ילון ב'שק' וגם את ארוחותיו יקבל לשם. סדרי האירוח מטרתם למנוע פגישות בין האורח לנשות המאהל, כדי להגן על המוסר.
מנהג מהודר הוא לזבוח ביום הראשון צאן לכבוד האורח. בשאר הימים האורח אוכל את מה שאוכלים המארחים. שתיית קפה עם האורח היא טקס מיוחד. מקובל לשתות את הקפה בלגימות קטנות כדי להתענג עליו ובסיום השתייה למסור את הספל לידיו של המארח. אפשר לשתות ספל קפה אחד או שניים אך יש להימנע משתיית כוס קפה שלישית. על המארח לטפל גם בבהמת הרכיבה של האורח ולציידו במזון ושתייה לדרך.
לאורח אסור לבקש דבר, כיוון שהמארח מספק את כל צרכיו גם בלי שיבקש. הבקשות היחידות המותרות הן לשאול לכיוון העיר מכה, כדי שיוכל לכוון אליה בתפילתו וכן לשאול היכן יוכל לעשות את צרכיו. לאחר שנפרד מהמארח, אמור האורח לספר בשבחו של המארח כדי להרבות את כבודו וערכו.
אחד הדברים שעליהם נאמר בתלמוד הירושלמי שאדם נהנה מהם בעולם-הזה והקרן קיימת לו גם לעולם-הבא הוא הכנסת אורחים. התכונה היהודית של הכנסת אורחים היא ירושה שקיבלנו מהבית היהודי הראשון בהיסטוריה, האוהל של אברהם ושרה. הכנסת אורחים היא ההתנהגות שאפשרה למלאכים להיכנס לאוהל ההוא ולבשר לשרה על הנס, על כך שהיא עומדת להרות וללדת בן למרות גילה המתקדם. חטא העוינות כלפי כל סוג של הכנסת אורחים הוא מה שהמיט חורבן על סדום. התגובה האנושית והרחומה של לוט למלאכים שביקשו הכנסת אורחים בסדום היא הדבר שהציל אותו ואת בנותיו מהחורבן שנפל על סדום. הכנסת האורחים הנדיבה של האישה השונמית כלפי אלישע הנביא אפשרה לה ללדת ילד אחרי שנים של עקרות, ילד שגדל להיות אחד מנביאי ישראל. בקיצור, המסורת היהודית מלאה בסיפורים על הכנסת אורחים ועל השכר שמקבלים עליה. בכל הדורות הייתה הכנסת אורחים חלק בלתי נפרד מחיי החברה של היהודים. ברוב הקהילות וברוב התקופות, יהודי שהגיע לעיר זרה שבה לא היה לו היכן לאכול בשבת סמך על זה שמישהו יזמין אותו אליו לשבת כשילך לתפילת שבת בבית הכנסת המקומי. הכנסת אורחים הפכה לטבע שני בחברה היהודית, ממרוקו ועד רוסיה ובכל המקומות שביניהן. ישנן רמות שונות של הכנסת אורחים. כל אדם רוצה שאנשים מעניינים ומפורסמים יבקרו בביתו ויסעדו על שולחנו. אך אנשים מוטרדים ומדוכאים, עלובים למראה או לא בדיוק נקיים, אנשים שמתקשים במצבים חברתיים ובמערכות יחסים, הם אורחים רצויים פחות. בפרק המפורסם שאנחנו קוראים כהפטרה בשחרית של יום כיפור אומר ישעיהו הנביא: "ועניים מרודים תביא בית". לא כולנו מסוגלים לקיים הכנסת אורחים כזאת. אני יודע על מקרים שבהם אנשים סירבו לנהוג בהכנסת אורחים בבגרותם בגלל הנוכחות המתמדת של אורחים זרים ואפילו מפריעים בשולחן השבת של הוריהם כאשר הם היו ילדים. ההשפעה של האורחים על הבית היא בהחלט גורם שיש להתחשב בו כשמציעים לארח אנשים זרים. התורה, ערכיה ומצוותיה הן תמיד שאלה של איזון בריא, של מתינות, התחשבות והבנת ההשלכות של המעשים שאנחנו עושים, גם אם המניעים שלנו לאותם מעשים הם טובים ונאצלים. אדם צריך תמיד להבין על מי נופל נטל האירוח בבית. אירוח נדיב על חשבון המאמץ והזמן של בת הזוג איננו תמיד הדרך הנכונה לקיים את הערך החשוב הזה. אסור לאדם לעטות את גלימת הצדיקות על חשבון אדם אחר. אחד המאפיינים החשובים של הכנסת אורחים הוא שהיא עוזרת, גם אם רק באופן זמני, להקל את תחושת הבדידות של האורחים, או אפילו המארחים. חברתם של אנשים אחרים, אפילו יותר מן המזון והמשקה, היא דבר חשוב והיתרון האמיתי שבהכנסת אורחים, למארח ולמתארח.
גם אלה שיש להם מספיק כסף לכל המזון שהם צריכים ורוצים, גם הם זקוקים לחברה ולקשר עם בני אדם אחרים. בימינו ובחברה שלנו נדמה לי שהמאפיין הזה הוא אמת המידה האמיתית להכנסת אורחים טובה. בתי-תמחוי וארגוני צדקה שמחלקים מזון הם דוגמה מצוינת לעשיית טוב ולמילוי צורך גופני חיוני. אך מילוי הקיבה לא תמיד ממלא את הנשמה ואת הרוח. מכאן הצורך לראות את הכנסת האורחים בצורתה הרחבה ביותר ולא רק בדרישות היסוד שלה, על אף שהן חשובות וברורות. חז"ל שיבחו את שיתוף האחרים במזון ובמשקה מפני שזה "מקרב רחוקים". אנחנו כבר לא מדברים כאן על מרחק פיזי, על אנשים שבאו ממקום רחוק, אלא על אלה שקרובים לנו בגופם, אך רחוקים מאתנו ברוחם. חז"ל הבינו את ערכה של הכנסת אורחים כאמצעי לחיבור חברתי. אולי בתפקיד זה הכנסת אורחים בימינו מקבלת מימד שונה מהכנסת האורחים המסורתית שהתרכזה במזון ובמשקה. אנחנו צריכים ויכולים להעלות את הכנסת האורחים לרמה חדשה וחשובה בחיינו כחברה וכמשפחה.
הכנסת אורחים - מתוך פניני הלכה ליקוטים ב' פרק ז' הכנסת אורחים
א - מקומה של המצווה בתורה אחת מהמצוות החשובות והבולטות שבתוך מערכת המצוות שבין אדם לחברו, היא מצוות הכנסת אורחים. וכל כך גדולה חשיבותה, עד שייחדה לה התורה פסוקים רבים כדי ללמדנו באופן מפורט כיצד קיים אברהם אבינו עליו השלום מצוות הכנסת אורחים) בראשית יח א-ח). ואם כן ראוי שגם אנו נעקוב מעט אחר דרכו של אברהם אבינו בקיום מצווה זו. ראשית העיתוי, שלושה ימים לאחר שמל את בשר ערלתו, בעודו חולה מחמת המילה, כבר יצא אל פתח אוהלו - לחפש אורחים. וכשראה לשמחתו שלושה אנשים, שכח את מחלתו, ומיד רץ לקראתם והפציר בהם לבוא ולהתארח בביתו. ומהעיתוי נעבור אל האורחים עצמם, מי היו אורחים אלו? אנו יודעים היום, וכן אברהם אבינו ידע לאחר מכן, שהיו אלה מלאכים, אולם כאשר רץ לקראתם, חשב שהם אנשים פשוטים. יתר על כן, מספרים לנו חכמינו ז"ל )ב"מ פו, ב(, שהם נדמו לו כערבים הנוהגים להשתחוות לעפר שברגליהם, מין סוג מגונה במיוחד של עבודה זרה, וכדי להסירם מטעותם, ביקש מהם שירחצו את רגליהם. אך מכל מקום עובדה זו, ההופכת את האורחים הללו לאנשים מן הרמה הנמוכה ביותר, לא הפריעה לאברהם אבינו, שאף על פי כן רץ לקראתם, והכניסם לביתו בשמחה, ושחט לכבודם פרים, והגיש להם חמאה וחלב. 1 לאחר אותה הכנסת אורחים מופלאה התבשר אברהם אבינו על הולדת יצחק בנו. בדומה לזה מספרים על אביו של הבעל שם טוב, רבי אליעזר, שהיה מהדר מאוד במצוות הכנסת אורחים, והיה מעמיד שליח בשכר בקצה הכפר, כדי שיזמין אל ביתו את עוברי האורח העניים. והיה מאכילם ומשקם ונותן להם צורכי לינה בעין יפה. בשמיים התעוררה שמחה גדולה ממעשיו הטובים של רבי אליעזר, עד שבא השטן וקטרג ואמר, שכדי לדעת אם מעשיו אכן לשם שמיים, יש צורך לנסותו. והוחלט לנסותו, אלא שבזכות המצווה ריחמו עליו וקבעו, שלא השטן ינסהו אלא אליהו הנביא. בשבת אחת אחר הצהרים, הגיע אל ביתו של רבי אליעזר, יהודי עובר אורח, תרמילו על כתפו ומקלו בידו. מחלל שבת גמור. וכדי שיהיה ברור שהשבת לא נשכחה ממנו, ברך העני את רבי אליעזר בברכת שבת שלום חגיגית. רבי אליעזר לא רצה לבייש את העני, ולכן העלים עינו מחילול השבת, והזמינו לסעודה, ונתן לו מכל טוב. גם למחר, כשנפרד ממנו, לא גער בו, אלא בחביבות רבה נפרד ממנו לשלום. ואף הוסיף, שמעתה, בכל פעם שיעבור במקום, יוכל לבוא ולהתארח בביתו. באותה שעה נתגלה אליהו הנביא בפני רבי אליעזר, ובישר לו, שבזכות אהבת ישראל ומצוות הכנסת האורחים, עתיד להיוולד לו בן לעת זקנתו, שיאיר את עיני ישראל, הלא הוא רבי ישראל בעל שם טוב.
ב - יהודי נבחן בהכנסת אורחים - רבקה אמנו
מצוות הכנסת אורחים, היא אחת מהמצוות המאפיינות ביותר את עם ישראל. אפשר לומר שאחת הבחינות לאופיו היהודי של כל אחד מאיתנו היא מידת הכנסת האורחים שלו. שהרי בתורה מסופר, שכאשר הוטלה על אליעזר עבד אברהם השליחות הגורלית, למצוא אשה מתאימה ליצחק אבינו, אשה שתוכל יחד עמו להמשיך את תהליך יצירתו ולידתו של עם ישראל, ותהיה לאחת מארבע האמהות שלנו, לא מצא לו אליעזר עבד אברהם מבחן טוב וקולע יותר להתאמתה של האשה המבוקשת, מאשר ההתבוננות בדרך שבה תקבל אותה אשה את פניו של האורח הבא ממרחקים. האם לאחר שיבקש ממנה להשקותו מים מכדה תציע לתת גם לגמלים. אם תסכים לתת לו לשתות בלי להציע לתת מים לגמליו, סימן שהיא נערה הגונה ומנומסת, אבל עדיין אין בה ממידת החסד המיוחדת לביתו של אברהם אבינו. שכן אברהם אבינו היה מחזר אחר אורחים ומשתדל לכבדם ולשמחם ככל יכולתו. אבל אם מעצמה תציע מים גם לגמליו, סימן שהיא בעלת חסד אמיתית, ובכל הזדמנות שתגיע לידה תחפש דרכים להיטיב לזולת. מספרים חז"ל שגם לאליעזר עבד אברהם הייתה בת, וחפצו היה כי יצחק יישא אותה לאישה, אלא שאברהם אבינו דרש כי יביא לבנו יצחק אשה ממשפחתו שבחרן. אולם בסתר ליבו קיווה אליעזר, שהיה אדם גדול בחכמה ומעשים, שאם לא יצליח למצוא אשה מתאימה בחרן, ייעתר אברהם ויסכים כי יצחק יישא את בתו לאשה. אולי לכן ביקש להעמיד את הנערות בניסיון קשה, שכמעט שום נערה לא תעמוד בו. וכי איזה נערה תציע מיוזמתה להשקות עשרה גמלים, שכל אחד מהם שותה עשרות ליטרים. גם אילו היה אליעזר מבקש במפורש מנערה רגילה להשקות את גמליו, הייתה מביטה בו בתימהון, כאילו לומר לו: "תשמע אדוני: זו העבודה שלך, מדוע שלא תשקה בעצמך את הגמלים". וכאן הוא אפילו לא התכוון לבקש מהנערה להשקות את הגמלים, אלא ציפה שהיא מיוזמתה תציע להשקות את הגמלים. מיד לאחר שהחליט אליעזר עבד אברהם על הבחינה שיערוך לנערות, נזדמנה לפניו נערה טובת מראה, "וַיָּרָץ הָעֶבֶד לִקְרָאתָהּ וַיֹּאמֶר הַגְמִיאִינִי נָא מְעַט מַיִם מִכַּדֵּךְ. וַתֹּאמֶר: שְׁתֵה אֲדֹנִי, וַתְּמַהֵר וַתֹּרֶד כַּדָּהּ עַל יָדָהּ וַתַּשְׁקֵהוּ. וַתְּכַל לְהַשְׁקֹתוֹ וַתֹּאמֶר גַּם לִגְמַלֶּיךָ אֶשְׁאָב עַד אִם כִּלּוּ לִשְׁתֹּת. וַתְּמַהֵר וַתְּעַר כַּדָּהּ אֶל הַשֹּׁקֶת וַתָּרָץ עוֹד אֶל הַבְּאֵר לִשְׁאֹב וַתִּשְׁאַב לְכָל גְּמַלָּיו". טוב ליבה של רבקה אמנו היה הרבה מעבר למה שציפה אליעזר עבד אברהם, היא לא רק התנדבה להשקות את גמליו, אלא עשתה זאת באהבה ושמחה, על כן התורה מספרת איך מיהרה ורצה לשאוב שוב ושוב לכל גמליו. זו הייתה דוגמא ומופת להכנסת אורחים. אפילו אליעזר עבד אברהם, שהכיר את חסדיו המרובים של אברהם אבינו, נדהם מטוב ליבה הנהדר. "וְהָאִישׁ מִשְׁתָּאֵה לָהּ מַחֲרִישׁ לָדַעַת הַהִצְלִיחַ ה' דַּרְכּוֹ אִם לֹא". עתה הוא ידע, כי אם רק תסכים רבקה לבוא לארץ ישראל ולהינשא ליצחק, היא האישה המתאימה ביותר להיות שותפה להקמת העם המקודש שנועד לגלות את דבר ה' לעולם. וכל כך חשוב שנקלוט את העניין הזה, עד שהתורה האריכה בסיפור מעשה החסד והכנסת האורחים של רבקה, ואף חזרה וסיפרה אותו בשנית) בראשית כד(.
ג - התמחוי מאז ומתמיד הצטיין עם ישראל במידת החסד, והיה מקפיד בקיום מצוות הצדקה והכנסת אורחים. והואיל והיו הרבה אורחים עניים, ואדם אחד באופן פרטי אינו מסוגל להכניס את כולם לביתו ולספק להם את צורכיהם, קבעה המשנה (פאה ח, ז.( שכל אנשי העיר או הכפר יתארגנו באופן משותף, ויתמודדו עם כל צורכי העניים. ושתי צורות חלוקה היו, קופה ותמחוי, מהקופה היו מחלקים לתושבי העיר העניים, והיו נותנים לכל עני, מזון או כסף שיספיק לו למשך שבוע. אבל היו עניים שלא היה להם מקום מגורים קבוע, אלא היו נודדים מעיירה לעיירה, כדי לחפש את מזלם, אולי ימצאו איזה דבר להתפרנס ממנו באחד המקומות. ובינתיים היו מתגלגלים ללא כסף וללא מזון. כדי לעזור לעניים האורחים, היו גבאי הצדקה אוספים בכל יום מבני העיר, מיני תבשילים ומאכלים. והעניים שהזדמנו לאותה עיר, היו פונים אל התמחוי, ומקבלים משם מזון שיספיק להם ליום אחד. כמובן שאם בני העיר מסוגלים לתת לעניים יותר, תבוא עליהם ברכה. אלא שההלכה היא, שלכל הפחות צריכים בני העיר להתארגן באופן כזה שיוכלו לתת לכל עני מזון של שתי סעודות ליום. ואם העני החליט ללון בעיר, אזי צריך לדאוג לו לפרנסת לינה, כלומר, למיטה, כר ושמיכה. ואם נשאר לשבת, נותנים לו מזון לשלוש סעודות. וכך בכל משך התקופה שהעני היה מחליט להישאר בעיר, היה זכאי לקבל מזון ומקום לישון. וודאי שאין למנוע מכל יחיד ויחיד, לארח את העניים בביתו, אלא שחכמים תקנו לארגן תמחוי, כדי לדאוג לקיומם של אותם העניים שלא יימצא להם מארח. ובמקומות קטנים, שלא היו מגיעים אליהם עניים רבים, ולא היה כדאי להחזיק תמחוי, היו בני המקום מחלקים ביניהם בתורנות את האחריות לאירוח האורחים העניים. ואם ישנו אדם שמסוגל לתת מזון וכסף לתמחוי ולקופה, ואינו מוכן לתת, יכולים בני העיר לכוף אותו לכך. כלומר כל מה שהמשנה דיברה על התמחוי והקופה, אינו רק מנהג מצווה, אלא דין מחייב, שהציבור יכול לכוף את היחיד לקיימו (ש"ך יו"ד רנו, א. אהבת חסד חלק ג', פרק א').
ד - מעלת הכנסת אורחים עניים נאמר בתלמוד (שבת קכז, ב), שגדולה הכנסת אורחים יותר מקבלת פני שכינה, וכן "אמר רבי יוחנן: גדולה הכנסת אורחים כהשכמת בית המדרש, ורב דימי מנהרדעא אמר: יותר מהשכמת בית המדרש". ובמסכת חגיגה (כז, ב) אמרו, שהשולחן שאדם מארח סביבו אורחים שקול כמזבח שבבית המקדש, והאוכל שמאכילים בו את האורחים, שקול כנגד הקורבנות שהיו מעלים על המזבח. אך צריך לדעת, שכל המעלות המופלגות שאמרו חז"ל בדבר הכנסת אורחים, נאמרו כלפי הכנסת אורחים עניים שאין להם מה לאכול. וכן אדם עשיר שנקלע למקום שאין לו היכן לאכול ולישון, המארח אותו מקיים מצוות הכנסת אורחים. אבל אירוח של שכנים שאינם עניים, אינו עולה למדרגת הכנסת אורחים, שאותה כל כך שיבחו חכמים, מאחר שיש להם בקרבת מקום בית שבו הם יכולים לאכול. ועוד משתמע מזה, שאף אם האורחים גרים במקום רחוק, אם יש להם מספיק כסף כדי לשהות במלון, שוב אין אירוחם במעלה הגדולה של הכנסת אורחים שכל כך שיבחוה חז"ל. ואף שגם לאירוח כזה ישנו ערך וחשיבות, מכל מקום לא עליו אמרו חכמים (שבת קכז, ב): "גדולה הכנסת אורחים יותר מהקבלת פני שכינה". שהרי יש להם אפשרות להסתדר ללא האירוח (שו"ע ורמ"א או"ח שלג, א. ועיין פ"ת יו"ד סט, יג. בית יחזקאל מהד"ב שמ"ו). ואף שאין אירוח השכנים והחברים נחשב להכנסת אורחים במובן המלא, מכל מקום ודאי שאין לזלזל ולהמעיט בחשיבותו. שהרי אם מקבלים את החברים בסבר פנים יפות ובידידות, מרבים על ידי זה את האהבה שביניהם, וכל זה שייך למצוות "וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ".
ה - סבר פנים ישנן מצוות שגם אם יעשה אותם האדם בעצבות, אע"פ שלא יקיימן כמצווה מן המובחר, מכל מקום המצווה קוימה. אבל במצוות שבין אדם לחבירו, אם המצווה תיעשה ללא יחס חם של אהבה לזולת, תאבד המצווה כמעט את כל ערכה. ולכן הרוצה לקיים מצוות הכנסת אורחים, צריך לאהוב את אורחיו ולרצות בטובתם ובכבודם, ויקבל פניהם בשמחה, וישתדל למלא את צורכיהם. ואם יתעצבו, ינחמם בדברים. שהרי אורח שאין לו מה לאכול וחייב להזדקק למתנות סובל מאוד. סיפר לי פעם אדם אחד, שלאחר המלחמה העולמית השנייה הגיע לביתם פליט, והם ארחוהו במשך כמה ימים בביתם, בשבת כיבדוהו בברכת המזון, וכשהגיע לברכת "רחם נא", ואמר את התפילה "אל תצריכנו ה' אלוקינו לא לידי מתנת בשר ודם, ולא לידי הלוואתם, כי אם לידך המלאה הפתוחה הקדושה והרחבה, שלא נבוש ולא נכלם לעולם ועד", לא יכול היה לעצור בדמעותיו ופרץ בבכי. זו דוגמה לייסוריו ולסבלו של אורח, ולכן אמרו חכמים שלא מספיק לתת לאורח ארוחה טובה, אלא צריך לשמחו ולפייסו, ולומר לו דברים המתיישבים על הלב כדי לעודד את רוחו. ומיד כשיגיע האורח, יניחו לפניו אוכל ושתייה, כי אולי הוא רעב וצמא, ומתבייש לבקש. ויעשו הכל בזריזות, שעל ידי זה יבין האורח שהוא אהוב ורצוי (אהבת חסד ח"ג פ"ג).
ו - הכנסת אורחים בזמן הזה שאלה : האם אפשר כיום לקיים מצוות הכנסת אורחים.שהרי ברוך ה' כמעט שלא נותרו אנשים רעבים, כי כמעט כל אדם בארצנו יכול להשיג לעצמו מזון לצורך קיומו. ואמנם לכל אירוח של משפחה או חברים יש ערך של אהבה וידידות, אך השאלה האם ניתן לקיים בזמן הזה את מצוות הכנסת האורחים המקורית שכה שיבחוה חז"ל, עד שאמרו עליה שהיא גדולה מקבלת פני שכינה (שבת קכז, ב). תשובה : אמת, נכון שהיום כמעט שאין אנשים רעבים ללחם, וכמעט שאין אנשים שאין להם היכן לישון. אך בכל זאת, ישנם כיום אנשים רבים שזקוקים לסעד ועידוד. המצווה נשארה, אך הדגש השתנה. עובדה היא שבדורנו אין פחות אנשים מדוכאים, אין פחות התאבדויות. ואם כן עלינו להסיק שאף על פי שרמת החיים מבחינה חומרית עלתה, איכות החיים מבחינה נפשית ורוחנית לא עלתה, ובמידה מסוימת דווקא השפע הגשמי הבליט יותר את ייסורי הנפש, ורבים יותר חשים כיום בדידות וניכור, ואין כמו מצוות הכנסת אורחים בכדי להפיג את ייסורי נפשם. כללו של דבר, בזמנינו העוני הקשה ביותר הוא העוני הנפשי, הרוחני. ומצוות הכנסת אורחים הולכת ולובשת פנים יותר רוחניות, של סעד ותמיכה רוחנית. ישנם אנשים שאיבדו את הכיוון בחיים, התייאשו מעצמם ומעתידם. אירוח טוב, אוהד, חם, יכול לחזור ולנטוע בקרבם את האמונה, שיש ערך לחייהם, שאנשים מעריכים אותם, שמחים לשהות במחיצתם ומעוניינים לעזור להם. ומתוך כך ישאבו כוחות חדשים להמשך החיים. ואשרי אדם שיודע לראות, מי מחבריו זקוק לעידוד. כמו כן, באים לארץ ללימודים בחורים רבים מחוץ לארץ, והרגשת חסרון הבית מעיקה עליהם, והמארח אותם בביתו, מקיים את המצווה בכל הידורה. הדבר נכון במיוחד לגבי אלה שהחליטו לעלות לארץ למרות התנגדות הוריהם, שהם זקוקים יותר לאהבה ולחמימות המשפחתית שהאירוח יכול להעניק להם. ז - מצווה לאומית יש להוסיף שדווקא עתה, עם הקמת מדינת ישראל וקיבוץ הגלויות, הפכה מצוות הכנסת אורחים למצווה לאומית. אין לתאר את הרגשת החרדה של העולים החדשים שבאים לארץ ואינם יודעים מה צופן להם העתיד. כל הקשרים שהיו להם עם המציאות התרופפו. לפתע הם גרים במקום שהם לא מכירים, שפה לא מובנת, יחסי עבודה חדשים, והכל מפחיד במידה מסוימת. הם זקוקים למשענת מהתושבים הוותיקים. בשנים הראשונות, שהן הקשות יותר, מצווה על התושבים הוותיקים, לארח את החדשים, ולסייע להם בחומר וברוח. כמו כן ישנם עדיין יהודים רבים בגולה, וחלקם מתעניין בעלייה לארץ. אך עוד לפני עלייתם הם באים לביקור, לבדוק, לראות, לחוש. לפי הדרך שבה נקבל את פניהם תיפול החלטתם, אם נארחם יפה - יבואו, ואם לא, חס ושלום עלולים הם להישאר בגלות ולאבד את זהותם ולהתבולל. לכן היהודים הגרים בארץ ישראל צריכים לאסוף את כל כוחותיהם, את כל האהבה שיש בהם לעם ישראל, כדי לקיים ביהודים העולים לביקור בארץ את מצוות הכנסת אורחים במדרגה המהודרת ביותר.
ח - מיטה אדם שרוצה לקיים את מצוות הכנסת אורחים בהידור, ראוי לו לתכנן את ביתו באופן שיהיה אפשר לארח בו אורחים בנוחות מרבית. ויחד עם המחשבות על חשיבות המחסן וחדר העבודה וכדומה, ראוי ומתאים לחשוב גם על חדר שיוכלו לקיים בו את מצוות הכנסת האורחים. וכן זוג שעומד להתחתן, וקונה רהיטים לביתו החדש, כדאי שייקח בחשבון שמן הסתם יבואו אליו אורחים, מבני המשפחה או חברים, וכדי לארחם באופן המתאים, יש לקנות מיטות נוחות לאורחים, וכן שמיכות וכרים טובים. לפעמים קורה שאדם מזמין את חבריו או בני משפחתו להתארח בביתו, והאורח מגיע וחושב שמן הסתם יכינו למענו מיטה נוחה. ולבסוף כשמגיע הלילה והוא עייף, מתברר לו שהוא צריך לישון על איזו מיטה מתקפלת, כשכל תנועה שלו מעוררת קולות חריקה. ועל כר בכלל לא חשבו, כי הרי יש כאלו שלא אוהבים כר... והשמיכה אינה מצופה בסדין, כי לא כדאי לצפות שמיכה בשביל לילה אחד או שניים... ולפעמים בחורף ברגע האחרון מתברר שאין בבית שמיכה חמה, פשוט חשבו בטעות שתספיק לו שמיכה קיצית. וכשהאורח רומז שהוא מעוניין שיהיה לו חם בלילה, מתחילים המארחים לאסוף כל מיני סדינים וכיסויי מיטה, והאורח צריך לזחול אל תוך המערכת המסובכת הזאת, שכמובן באמצע הלילה מתפרקת. ושנת האורח נודדת, והוא חושב לעצמו: למה באתי לכאן? כללו של דבר: אדם שמזמין אורח צריך לדעת את מה שכתב ה"חפץ חיים" בספרו "אהבת חסד" (ח"ג פ"ב), שפעמים רבות חשוב יותר לאורח לישון במיטה ובכלי מיטה נוחים מאשר לאכול ארוחה טובה. ואם אין ברשותו מיטה נוחה או כר ושמיכה מתאימים, יש לומר זאת לאורח, כדי שיוכל להחליט אם בכל זאת הוא מעוניין לבוא. וכאמור, לכתחילה כשאפשר, יש להדר ולקנות לצורך האורחים מיטה ומצעים נוחים וחמים.
ט - לא להכביד ראוי שהאורח ישתדל לא להכביד על בעל הבית, שהרי כל אורח, ואפילו האהוב ביותר, אם הוא נשאר בבית מארחיו ימים מרובים מידי, הרי הוא נמאס על בני הבית, והם מייחלים לצאתו. אמרו חכמים במסכת דרך ארץ (ד"א זוטא ח'), שאורח המטריח את בעל הבית מגונה. וישנו פתגם האומר: "ביום הראשון האורח כאור זורח, ביום השני לבני הבית לטורח, ביום השלישי סורח, וביום הרביעי, אם הוא פיקח, כצבי הוא בורח". ובספר משלי (כה, יז) נאמר: "הֹקַר רַגְלְךָ מִבֵּית רֵעֶךָ פֶּן יִשְׂבָּעֲךָ וּשְׂנֵאֶךָ". כלומר בקר אצל רעך לעיתים נדירות, כדי שכל ביקור יהיה יקר, כי אם תרבה לבקרו, יש חשש שתמאס עליו וישנאך. ובספר חסידים (שט"ו) כתוב, שאורח, ובמיוחד אורח הבא לנופש, צריך להשתדל שלא להיות למשא על מארחו, ואם הוא אינו נזהר בזה, עתיד ליתן על כך את הדין. וכן כתב החיד"א בספר "ברית עולם", שאדם המפציר בחברו לארחו, וחברו מארחו מפני הבושה שלא נעים לו לסרב, האורח עובר בזה על גזל ומחלל את השם. בקיצור, האורח צריך להשתדל שלא להטריח את מארחיו. במיוחד באירוח שאינו הכרחי, כגון בטיול או נופש, צריך האורח להשתדל שלא ליפול לעול על מארחיו, ולשהות אצלם זמן מרובה ללא רצונם. ואם יש באפשרותו להשתכן בבית מלון והוא יודע שהוא מכביד על מארחיו, ודאי שראוי להעדיף את המלון. ולדברים האלה אין שיעור, כי יש אנשים שמצד אופיים קל להם יותר לארח, ויש אנשים שכל שינוי בסדרי החיים שלהם קשה להם, ולכן האירוח מכביד עליהם יותר. וכמובן שכאשר מדובר על חברים יותר טובים, אזי ניתן להתארח יותר זמן יחסית. וכן כאשר מדובר במצב של חוסר ברירה, אזי ישנה נכונות אמיתית לארח יותר זמן. מה שחשוב הוא לדעת את הכללים העקרוניים, ועל פיהם להחליט בכל מקרה בשכל ישר.
י - הזמנת אמת לפעמים נגרמת אי נעימות, מחוסר יושר בנושא האירוח, קורה שאדם מזמין את חברו להתארח אצלו, ובאמת בליבו הוא אינו מעוניין בזה כלל, וכל הזמנתו אינה אלא נימוס חיצוני שיקרי. ואמנם בני אותו ה"חוג" והמנטאליות מכירים בהזמנה זו שאינה אלא סתם התייפייפות ונימוס חיצוני. אבל, יש אנשים תמימים שאינם מבינים זאת, וחושבים שבאמת המזמין מעוניין באירוחם כפי שאמר. ורק לאחר שהם מגיעים אל ביתו, ותוך כדי הארוחה נאמר להם שבדיוק עכשיו זה זמן לא טוב ולא מתאים כל כך לביקורים, וכן מחר וכן מחרתיים, ובכלל בזמן הקרוב כנראה שהם לא יוכלו להזמינם מכל מיני סיבות, רק אז הם מבינים שבעצם הם אורחים לא רצויים... כמובן שכל אי-הנעימות הזו באשמת המארח המזמין ולא באשמת האורח התמים, וכן כתב הרמב"ם בהלכות דעות) רמב"ם דעות פ"ב ה"ו(: " אסור לאדם להנהיג עצמו בדברי חלקות ופיתוי, ולא יהיה אחד בפה ואחד בלב, אלא תוכו כברו והעניין שבלב הוא הדבר שבפה. ואסור לגנוב דעת הבריות ואפילו דעת הנכרי. ולא יפציר בחברו שיאכל אצלו והוא יודע שאינו אוכל". כלומר אין להזמין חבר מטעמי נימוס, כאשר באמת אין רצון לארחו, וכל ההזמנה בנויה על התקווה שהחבר יסרב ולא יבוא. ואם אדם מרגיש שהנימוס מחייב אותו להזמין את חברו לארוחה, אבל באמת הוא אינו מעוניין בזה - או שלא יזמין אותו, ויותר טוב, שירצה להזמין אותו, וכך יזמין בלב שלם (ועיין לעיל ג, ד-ה).
יא - ליווי האורח מצוות הכנסת אורחים מסתיימת בליוויו של האורח, וחכמינו זיכרונם לברכה הפליגו מאוד במצוות הליווי עד שאמרו ששכר הליווי אין לו שיעור. ועוד אמרו, שכל המלווה את חברו אפילו ארבע אמות בעיר, שוב אינו ניזוק) סוטה מו, ב(. מדברי חכמים אלו אפשר ללמוד שישנם במצוות ליווי האורח שני צדדים, האחד על פי הפשט והשני על פי הנסתר. הצד הפשוט הוא, שבעצם הליווי מראה המארח לאורחו, שהוא אוהב אותו, וקשה עליו פרידתו. ובמיוחד כשהאורח נפרד ובליבו מקנן החשש, שמא היה לטורח על בעל הבית, ושמא באמת לא רצו בו. וכאשר הוא רואה את בעל הבית יוצא עימו ומלווה אותו, הוא יוצא בהרגשה טובה, שאכן באמת שמחו לקראתו ואהבו אותו. הצד השני הנסתר שבליווי, שיש בו כמין סגולה לשמירה בדרך. וכן כתב הסמ"ק (מ"ו): "בא וראה כמה גדולה כוחה של מצוות ליווי האורח, שאחד המלווה ואחד המתלווה אינם ניזוקים כל היום". ואף שקשה להסביר ולהוכיח עניינים נסתרים, מכל מקום ננסה לבאר מעט את הסגולה שבליווי. בכל דרך ישנה סכנה, טבעו של האדם שהוא חי בתוך מסגרת קהילתית, בתוך מסגרת זו הוא מוגן מבחינה רוחנית ומעשית. במקומות היישוב יש פחות מכשולים, השבילים נוחים יותר, אם אחד נופל, מיד יהיה מי שיעזור לו לקום. והמציאות הממשית הזו מתאימה גם למציאות הרוחנית, שבמקום היישוב המזיקים אינם שולטים. וכאשר אדם פורש מתוך המקום המיושב, והולך לבדו במקומות שמחוץ ליישוב, הוא נעשה בודד, ונחשף לכל מיני סכנות. כשם שהדרך עצמה פחות בטוחה, כך מצבו הנפשי והרוחני בהיותו לבדו רעוע יותר. ולכן כשהמארח מלווה את האורח, ואת תחילת הדרך עושה יחד עימו, הרי בעצם הליווי הוא מצטרף אליו וכאילו אומר: האורח היוצא עתה לדרכו אינו לבד, אני איתו. ובזה הוא מגן על אורחו היוצא לדרך. ולכל הפחות צריך ללוות את האורח ארבע אמות מחוץ לרשותו, שהם בערך ארבעה צעדים. וכשהדרך לא ברורה ואפשר לטעות בה, צריך ללוות יותר, כדי להעמידו על הכיוון הנכון. ובדרך שהיא ממש מסוכנת, צריך ללוות הרבה יותר, שלא יהיה חשש שמא האורח יטעה בדרכו ויסתכן (עיין אהבת חסד ח"ג פ"ב בהערה).
יב - להזמין לשמחות עניים, גרים, יתומים ואלמנות כשיעשה אדם שמחה, יזכור להזמין לשמחתו אנשים גלמודים ועניים שגורלם לא שפר עליהם, כדי שישמחו איתו בשמחתו. וכן מצינו שצוותה התורה לגבי השמחה בחג, שנאמר (דברים טז, יד: ( "וְשָׂמַחְתָּ בְּחַגֶּךָ אַתָּה וּבִנְךָ וּבִתֶּךָ וְעַבְדְּךָ וַאֲמָתֶךָ וְהַלֵּוִי וְהַגֵּר וְהַיָּתוֹם וְהָאַלְמָנָה אֲשֶׁר בִּשְׁעָרֶיךָ". וכן נפסק בשולחן ערוך (או"ח תקכט, ב(: "חייב אדם להיות שמח וטוב לב במועד, הוא ואשתו ובניו וכל הנלווים אליו... וחייב להאכיל לגר ליתום ולאלמנה עם שאר עניים". וכן כתב הרמב"ם (הל' יו"ט ו, יח): "אבל מי שנועל דלתי חצרו ואוכל ושותה הוא ובניו ואשתו ואינו מאכיל ומשקה לעניים ולמרי נפש, אין זו שמחת מצווה אלא שמחת כריסו... ושמחה כזו קלון היא להם, שנאמר) מלאכי ב, ג(: ו ְזֵרִיתִי פֶרֶשׁ עַל פְּנֵיכֶם פֶּרֶשׁ חַגֵּיכֶם". כיום נתמעטו יחסית האנשים שאינם מסוגלים לקנות לעצמם מזון לחג, מכל מקום הצימאון לתשומת לב, לחברות, לחום אנושי, לא פחת. וכך בדיוק מצווה התורה, לשמוח עם העבד והשפחה, הגר, היתום והאלמנה, שגם כאשר לא חסר להם אוכל, הם דחוקים לשולי החברה והדבר מכאיב לליבם. היום אין עבדים ושפחות אבל יש גרים, עולים גלמודים, יתומים ואלמנות, וכשהם רואים את כל האנשים הרגילים והחשובים שמחים להם עם בני משפחותיהם, הם חשים יותר את צער שפלותם וכאב בדידותם. והתורה מצווה אותנו שהשמחה תהיה עימם דווקא. לפיכך, צריך כל אדם לחשוב בחג, כיצד לשמח נפשות נכאבות. להשתדל לאכול את סעודותיו עם היתומים והאלמנות, עם נפגעי הטרור והמתייסרים במחלות, עם הגרים והעולים ועם המובטלים. כי רק אם ישמח עימם תהיה שמחתו אמיתית ורצויה לפני ה'. ולא רק בחג, אלא אף בכל שמחה, שכן למדנו בתורה, שבכל עת שאדם שמח, עליו לשתף בשמחתו את החלשים בחברה. כאשר אדם זכה לברכה בפרנסתו, והוא רוצה לבוא לבית המקדש באופן מיוחד, ולהקריב נדרים ונדבות, נאמר (דברים יב, יב (: "וּשְׂמַחְתֶּם לִפְנֵי ה' אֱלֹוהֵיכֶם אַתֶּם וּבְנֵיכֶם וּבְנֹתֵיכֶם וְעַבְדֵיכֶם וְאַמְהֹתֵיכֶם וְהַלֵּוִי אֲשֶׁר בְּשַׁעֲרֵיכֶם כִּי אֵין לוֹ חֵלֶק וְנַחֲלָה אִתְּכֶם". ומתוך היבול נצטווינו להפריש מעשר ללוי (בשנים א' ב' ד' ה') ומעשר עני (בשנים ג' ו'), כדי שאף הם יהיו שותפים בשמחתנו, שנאמר (דברים יד, כט): "וּבָא הַלֵּוִי כִּי אֵין לוֹ חֵלֶק וְנַחֲלָה עִמָּךְ וְהַגֵּר וְהַיָּתוֹם וְהָאַלְמָנָה אֲשֶׁר בִּשְׁעָרֶיךָ וְאָכְלוּ וְשָׂבֵעוּ לְמַעַן יְבָרֶכְךָ ה' אֱלוֹהֶיךָ בְּכָל מַעֲשֵׂה יָדְךָ אֲשֶׁר תַּעֲשֶׂה". וגם כאשר אדם מעלה את פירות הביכורים שלו לפני ה', נאמר(דברים כו, יא'') וְשָׂמַחְתָּ בְכָל הַטּוֹב אֲשֶׁר נָתַן לְךָ ה' אֱלֹוהֶיךָ וּלְבֵיתֶךָ אַתָּה וְהַלֵּוִי וְהַגֵּר אֲשֶׁר בְּקִרְבֶּךָ". כיום איננו זוכים להביא נדרים וביכורים, אבל עדיין נשארו לנו שמחות של מצווה: ברית מילה, בר מצווה ונישואין. וצריך כל אדם בעת שמחתו, בשעה שהוא עורך את רשימת מוזמניו לחשוב תחילה על העניים, האלמנות ומרי הנפש שמבין מכריו, ולא לשכוח להזמינם. אם ישכח חברים רגילים לא יקרה אסון, אפשר להסביר להם ששכח. אבל אם ישכח את העניים והאלמנות, מה הם יחשבו בליבם. "כשבעלי היה בחיים" תחשוב האלמנה בליבה, כשדמעות בעיניה "הם היו צריכים אותו ואף פעם לא שכחו להזמין אותנו. אבל עכשיו... כבר לא נאה להם להזמין אלמנה. נוכחותי ודאי תעכיר את שמחתם, תזכיר להם צרות שהם רוצים לשכוח". והעני או הפנסיונר יחשוב: "כשהרווחתי יפה ויכולתי לתת להם מתנה יפה, הם דאגו לשלוח לי הזמנה ולהזכיר לי לבוא. היום כשאין לי יכולת לקנות להם מתנה, אני לא נחשב..." בהתחלה עוד יקוו, אולי ההזמנה מתעכבת בדואר. אולם כשיעברו הימים, מועד השמחה יעבור וההזמנה לא תגיע, לא בדואר ולא בטלפון, יבינו שהם כבר לא נחשבים, וכאבם ויגונם יגבר. אותם אסור לשכוח. רק אחר שישתף בשמחתו את האלמנות והיתומים, הסובלים והמצטערים, יזכה לשמחה אמיתית, הנובעת מלב רגיש ששמח בטוב שבחיים. שאם לא כן שמחתו מגונה, ואינה אלא התהוללות של אדם אטום, מנוכר ואדיש. ולא רק שאין בה מצווה, אלא שהיא עצמה מגדילה את צערם וקנאתם של החלשים. לפיכך, כל אדם שעורך שמחה, מחויב לדאוג ולחשוב תחילה על העניים, האלמנות ומרי הנפש שמבין מכריו, ולא לשכוח להזמינם. שרק אחר שישתפם בשמחתו, יזכה לשמחה אמיתית, הנובעת מלב רגיש ששמח בטוב שבחיים.
1. לכאורה קשה, הרי אסור לגמול חסד לעובדי עבודה זרה, שנאמר (דברים ז, ב): "לֹא תְחָנֵּם", ופרשו חז"ל )ע"ז כ, א(: " לא תתן להם מתנת חינם". והטעם, שליהודי אסור להשלים עם מציאות מקולקלת של עבודה זרה. ואם כן, מדוע כיבד כל כך אברהם אבינו את אלה שחשד כעובדי עבודה זרה? אלא שאכן ככלל אסור לגמול חסד לרשעים עובדי עבודה זרה, אבל אם המטרה לקדש שם שמיים, כפי שנהג אברהם אבינו, שאחר שהאכיל והשקה ורצו להודות לו, אמר: הודו לה' בורא העולם, אזי יש בזה מצווה. כיוצא בזה, יש איסור להחזיר אבדה לגויים (לרמב"ם דווקא לעובדי עבודה זרה, ולרש"י אף לסתם גויים שאינם במעמד של "גרים תושבים"). אבל אם מגמת היהודי להחזיר את האבדה לגוי כדי לקדש שם שמיים, שיאמר אותו הגוי: ברוך אלוהיהם של היהודים, שציווה אותם להיות טובים כל כך, הרי זה משובח (ירושלמי ב"מ ב, ה;שו"ע חו"מ רסו, א(. וכן נהג אברהם אבינו שאהב את הגויים באמת, ורצה להטיב להם באופן מושלם - להשביע את רעבונם ולקרבם לאמונה. 2. אמרו חכמים) חגיגה כז, א(: "בזמן שבית המקדש קיים, מזבח מכפר על אדם, עכשיו שולחנו (שהוא מארח עליו אורחים עניים) מכפר עליו". וכן מצינו שבאמצע פרשת קרבנות החגים שבויקרא (פרק כג( נזכרו מצוות פאה ולקט לטובת העניים. ובארו חז"ל (תו"כ יג, יב) שרצתה התורה ללמדנו "שכל הנותן לקט שכחה ופאה לעני כראוי, מעלים עליו כאילו בנה בית המקדש והקריב קרבנותיו בתוכו".
מכניסי האורחים: סיור בין בתים פתוחים לכל (אברהם ישראל פרידמן )
סעודות בחושך לאור נרות שבת מרצדים, אירוח בלב עירו של אברהם אבינו ואיש זק"א שמכין צ'ולנט * זה קורה מדי שבת בחברון, בירושלים ובצפת: יהודים חמים פותחים את ביתם לעשרות אורחים, מרביתם בני ישיבות, שמבקשים לסעוד את סעודת השבת באווירה ביתית
מכניסי האורחים - הנם אנשי הדממה. בעידן שבו קיימת אובססיה תקשורתית, שבמסגרתה כל אפצ'י של גומל חסד מקבל אזכור תקשורתי שבועי בעיתונות, והמצלמה הפכה ל'פרה קדושה', מהווים אלו את הניגוד החריף לכך. הם מפעילים מפעל-אדירים עצמאי של חסד, בלהט וללא-לאות, אך בשקט-בשקט, בצנעה כה יפה של 'בלתי לה' לבדו'. ניתן לומר אפוא, כי מבחינה זו היהודים הטובים הללו שייכים לדור הקודם, הצנוע ומעלי כל-כך, אשר הכיר יותר את המעשה ופחות את המצלמה. יצאנו לסיור, כדי להכיר כמה מהאנשים המיוחדים האלה.
שם: משפחת קויפמן
כתובת: שכונת שמואל הנביא
ג', בחור מישיבה ירושלמית, הקיץ מאוחר משנת הבוקר השבתית. הוא סר לשטיבלאך המיתולוגי של שכונת בית ישראל בירושלים, "בית יעקב", וסיים את תפילתו השוקקה, אך כעת, לאן הפנים מועדות? הרי חדר האוכל בישיבה כבר מזמן נסגר. האופציה הראשונית העולה על הפרק היא הליכה של מטרים ספורים במעלה רחוב שמואל הנביא, שבירכתיו, על גדות כביש 1, ממוקם לו הבית, שהפך לאבן-שואבת של רבים – "הבית של הרב קויפמן".
ביתו של הרה"ג ישראל מאיר קויפמן, מכיל עשרות ומאות בחורי ישיבה מדי שבת. אף שהוא נמנה על חוג ה"נטורי קרתא", ואת ביתו מעטרים שלטי הצהרה של "יהודים לא ציונים", הוא מאכלס בלבו החמים, תחת חסותו את בני הישיבות.
כאן, בבית הנודף פשטות של פעם, תמצא ניחוח ירושלמי אוטנטי. הצ'ולנט יהיה שרוף ומבושל, תפוחי-האדמה חומים עד לעייפה. ממש עונג שבת אמתי. אך לאחרונה עבר מבנה הצ'ולנט וצלם דמותו, מפנה דרסטי – אם פעם הוא היה מוגש בנפרד, השעועית, תפוחי האדמה והבשר, היום כל אלו בלולים זה בזה.
סעודתו של הרב קויפמן אורכת כשעה, ובמסגרתה מוסר המארח דברי תורה על הפרשה ומתבל אותם בענייני שעה אקטואליים.
יודעי-דבר שחים, כי פעם, בעיצומו של שולחן השבת ההמוני שערך, הבליחו בין הקהל סוכני שב"כ, בחזות חרדית, אך זה הדפם לבסוף.
אצל הרב קויפמן התנפצה זה מזמן התזה החילונית הרווחת, כי קנאות הנה שם נרדף לשנאה. הנה, בבית הזה שוררת חמימות שאין דוגמתה, דווקא כלפי בחורי-ישיבה שהשקפתם רחוקה כמזרח ממערב מזו של המארח הדגול.
ובעקבות מה הקים הרב קויפמן את המפעל הכביר הזה? זה אירע לפני 28 שנה, שנה אחרי נישואיו, אז הביט ברב מונדרר, שהחל את דרכו בתשי"ח כבר, ומכך ראה צורך לבסס גם הוא מפעל חסד כזה.
לפי עדויות ששלינו מהבית, הסיפור רחב-המימדים הזה החל רק לפני 25 שנה ברחוב הושע, מקום המגורים הקודם של הרב קויפמן. אך מיד אחר החתונה זה התחיל, במספר בודד של תלמידי בריסק, מיר ואחרים.
אביו של הרב קויפמן, רבי אברהם, תמיד הפטיר בפני בניו כי היה שש להכניס אורחים, אך אין ידו משגת, הבן-אבינו, שחים בפנינו הבנים בתום הסעודה כאן, ראה זאת כצוואה. גם חמיו של הרב קויפמן, הרב יעקב הרמן, נודע, אגב, כמכניס אורחים מופלג.
אגב, לרב קויפמן מחותן שאף הוא מכניס אורחים נודע, ופעם הפטיר הוא על כך כי "השדכן של הבנים היה אברהם אבינו", שכן שניהם מכניסי אורחים.
מקום: משפחת דושינסקי
כתובת: שכונת שמואל הנביא
מפעל הכנסת האורחים "דושינסקי", ממוקם אי-שם ברחוב שמעיה, צמוד לשכונת ארזי-הבירה. כאן, סעודת השבת יכולה להיות בלי מפקח עליון ובצורת "אקספרס". הלחמניות הטריות, ביחד עם דגי-הגפילטע, המונחים היישר באריזתם, מחכים לגואל. בחדר נוסף ניצב לו סיר הענקים שבו מבעבע לו הצ'ולנט המהביל, רווי השעועית.
המפעל הזה החל והתקומם לו על ידי הרבנית דושינסקי הי''ד, שנרצחה בפיגוע בקו 2 בשנת תשס"ג, אך מורשתה עדיין תוססת ופעילה. הרבנית דושינסקי הייתה כולה נתינה.
המיוחד אפוא בהכנסת אורחים ההמונית הזו, שזה בדיוק באותו סגנון ואורח שבו הכניס אברהם אבינו אורחים – הוא הציב וקומם אוהלים בצדי דרכים לטובתם של עוברי אורח, אך מעולם לא עמד על גביהם כגדול העומד על גביו. הוא נתן להם את תחושת ה"בבית" באופן טוטאלי. וכך גם בבית של הרבנית דושינסקי ע"ה – בן הישיבה יכנס, יגרוף לו מהצ'ולנט ולו העונג.
שם: מוסדות 'דור ודור'
כתובת: רחוב שמואל הנביא
"תדאגו לו, תדאגו לו", כך היה קורא רואה המזוזות, הרה"צ רבי משה בן טוב זצוק"ל למשמשיו, שעה שיהודי נכנס לאולם בית הכנסת 'דור ודור' בשעת סעודה שלישית. האורחים, מתברר, זוכים כאן לכבוד מלכים שמתבטא בייחוד ביחס אישי. תעיד גם העובדה, שבשעתו, כל יהודי יכול היה לשאת דברי תורה בפני הנוכחים.
הכנסת האורחים של מוסדות 'דור ודור' המתקיימת בשעת סעודה שלישית מדי שבת בשבתו, אינה נחה על שמריה. כיום, הפעילות ממשיכה בניצוחו של הבן, רבי לוי בן טוב.
"אם נכנסת הנה", מתאר באוזנינו תלמיד ישיבת מיר שמתארח קבוע במקום, "תתקשה להאמין שמדובר בסעודה שלישית. שכן, התפריט שמקדם את האורחים הוא עשיר למדי: צ'ולנט בשרי, דגי מושט ואחרים חמים, ח"י סוגי סלטים ועוד, מקדמים את פניך". יצוין, כי שלוחה נוספת של המוסדות פועלת ברחוב פולנסקי הסמוך.
שם: משפחת מונדרר
כתובת: שכונת גאולה
'משפחת מונדרר', הבית הממוקם לא הרחק מרחוב יחזקאל בירושלים, מהווה את הכתובת מספר אחת להכנסות אורחים מדי שבת. היא למעשה החלוצה בתחום, שהכול מחקים אותה. המשפחה החלה לארח בשנת תשי"ח, כאמור, ומאז היא צומת העצבים של תעשיית הכנסת האורחים הירושלמית. "איימיציבלע" – המאכל היהודי הנוסטלגי, שכולל את התפריט הצנוע של ביצה קשה חתוכה ובצל הבלול בה, הוא מאכל הבכורה בבית, ושני סירי צ'ולנט גדולים שנמצאים בחדר צדדי מדיפים ריח שבתי עמוק.
מהמטבח של המשפחה מוגשות מנות אישיות, הכוללות מגוון סלטים וירקות, כל אחד יקבל שירות אישי כאילו הוא האורח היחיד כאן.
המיוחד אצלו, למען האמת, הנה דווקא העובדה כי הוא הבלעדי שפותח את שעריו בתום תפילת ה'נץ', ולא רק אחרי התפילה הרגילה.
אפרופו נוסטלגיה: כל ירושלמי זוכר את הניחוח המיוחד ששרר בביתו של איש החסד, הצדיק רבי יוסף דייטש זצ"ל (על שמו הוקם על ידי בנו רבי משה שליט"א, ארגון "חסדי יוסף"). בביתו, לפני רבות בשנים, הייתה מונחת "חבית" של צ'ולנט", כלשון יודעי-דבר שנכחו שם, ולעולם כמעט תכולתה של החבית לא נסתיימה לה. והיו שם גם חומדי-לצון, שהיו מחזירים רעה תחת טובה, אך רבי יוסף הצדיק העניק כל העת, כי זו הייתה דרכו.
שם: הרב זלוטניק
כתובת: שכונת מאה שערים
מי שרק נקלע באקראי ל"שול" של ברסלב, יכול לגלות לפתע, שמישהו מחפש ותר אחריו. קוראים לו: הרב בעריש זלוטניק. גופו שפוף-מה, אך רווי באמביציה בלתי-נגמרת. הוא יפנה אליך באצילות אופיינית ויבקש לדעת היכן אתה מתעתד לסעוד את סעודת השבת. אם תמאן, הוא יפציר בך.
רגע השיא במחיצת "הרב בעריש", בסלנג הרווח, הוא הרגע שבו הוא ירום ממקומו ובאמצע הפזמון של השבת, בקטע של "ואתקפא חלשין" הוא משיא את כולם לפסגות של דבקות עילאית, כשהוא שב על הקטע הזה שוב ושוב, ללא הרף. הסעודה בבית אורכת כשלוש שעות, ואפופה כולה בחמימות ברסלבאית ובשיריה הענוגים.
שם: ר' בנציון אוירינג
כתובת: שכונת שומרי אמונים
ר' בנציון אוירינג, חסיד 'שומרי אמונים' ומתנדב זק"א, מוכר לכולנו בעיר מהתמונות הקשות והמדממות שבזירות הפיגועים שידעה (ויודעת, ליגוננו) ירושלים. התמונה שבה הוא נראה חובק בידיו תינוק מדמם בפיגוע שהתרחש בקו 2 בעיר, הפכה לתמונה היסטורית שלא תימחה זה עידן מספרי דברי הימים. אבל לא הכול יודעים, ואולי רק מעט יודעים, שאיש זק"א דנן הוא בכלל מכניס אורחים בלב ובנפש חפצה.
לבני ישיבות שמאחרים באופן חריג, תהיה כעיקרון ברירה אולטימטיבית: משפחת אוירינג בשכונת שומרי אמונים הסמוכה ונראית לכביש 1. בשעות הצהריים תחל סעודת השבת. לביתו יגיעו, וזאת יודגש, בעיקר בני ישיבות חסידים-אמריקאים. הסעודה אורכת באיטיות כמה שעות.
מלבד זאת, לא-רבים יודעים, אך רבי בנציון עושה במרפסת ביתו יין משומר ואוטנטי. היינו שם השבת. הצ'ולנט רווי בבשרונים, ערב לחיך השבתי. המתארחים הנם, כאמור, בעיקר חסידים-אמריקאים מהישיבה הסמוכה. ויש כאן גם פלוס גדול: אוויר הרים צלול שחודר לבית בשל מיקומו הרם של הבית. "אנחנו כבר 25 שנה בתחום", יסביר לנו המארח, הרב אוירינג. "אין כאן שום תורמים, והחובות מכסים למעלה-ראש, אבל אי אפשר להפסיק", מדגיש בעל-הבית הפתוח לכל.
שם: רבי עובדיה חבה
כתובת: מושב מירון
והיה ונקלעתם למירון בשישי, שעות ספורות טרם תפרוס השבת כנפיה על היקום, ותתורו אחר מקום להרוות נפשכם במשקה קל או בעוגייה פריכה, בדיוק בשביל זה יש את הכנסת האורחים של רבי עובדיה חבה (74).
היום, אין כבר מי שלא מכיר את השם המקומי 'הכנסת האורחים של עובדיה' במירון. תחת סככה אוורירית הסוככת על האורחים הרבים שצובאים על המקום, ישובים הם העולים לציונו של התנא האלוקי זיע"א ונהנים ממאכלים שבתיים ערבים לחיך. המערך הטכני כאן הוא מאולתר למדי; בלון גז זעיר, מים שיונקים מצינורות המחוברים לרכבים המקרטעים שמהווים מחסן זמני לתכולות השונות, ופלטות רחבות וגדולות שקולטות את סירי-הענק המהבילים.
התפריט שלו עשיר, לא יחסר בו מאומה; דגים מתובלים בכורכום, אורז עם קמצוצי גזר, עופות, שתייה צוננת לרוויה, אגסים, מנגו, אפרסקים אדמדמים, ואפילו קפה שחור, לטובת הבאים המותשים מן הדרך. "כשהיה חופש, הכנתי לילדים חביתות והגשתי להם מעדנים מדי יום", מספר מנהל הכנסת אורחים 'סעדני ואיוושעה' ל"יום ליום", תוך שהוא פורק ארגזים ארגזים של פירות עסיסיים, שאותם נייד היישר ממחסנו המצוי בטבורו של מושב מירון.
אין אנשים רבים שמאכילים את באי הדרך בשעות אלו, של פניא דמעלי שבתא. הטיימינג של חבה אפוא הוא מושלם. הכנסות האורחים השונות הסמוכות לציון שובתות, ורק חבה עובד ויגע באופן מעורר השתאות. וכאמור, היתרון הכביר שיש כאן, הוא התפריט העשיר והרבגוני. דבר לא יחסר.
"יש לעובדיה לב רחב מאוד. אין הרבה כאלו", מעיד חיים (31) תושב הצפון שמסייע לחבה בפעילות כשבבת-חיוך נסוכה על פניו. "הוא עושה זאת במסירות נפש, 24 שעות על השעון. כל פעם אנשים אחרים עוזרים לו".
"הבעיה שהכניסו פה אנשים מיותרים בשלטון", אומר חיים, כשבבת החיוך לבטח מסתלקת מפניו. "זה שורש הבעיה. למה גורמים וולונטריים אחרים של הכנסות אורחים שפועלים לא חוקית לא מסלקים?" הוא מאשים.
אז איך בעצם הכול מתחיל? זה קורה לפני 13 שנה, אז לוקה חבה במחלה הקשה מנשוא, רח"ל, שמעפילה עד למוח. ד"ר וקסלר מבית החולים 'הדסה עין כרם', שטיפל בו, חרץ את אחריתו: 'יש לך ימים ספורים לחיות', הודיע לו בצער. חבה לא נואש. הוא פנה לציונו של הרשב"י זיע"א ושפך את צקון-לחשו המיוסר. בתוך הדברים הוא נדר, שאם ייוושע וימצא מזור למחלתו, הריהו מבטיח להיות עזר לתנא האלוקי ולהקדיש את חייו על מנת להכניס את האורחים העולים מירונה, לרבבותיהם. וחבה, כולם יודעים, חי ונושם, בועט ותוסס עשייה עד הרגע הזה.
סיפור פלאי זה, מהווה, לדבריו של חבה את סיפור הישועה הגדול ביותר, וממילא אין לו צורך להכביר בסיפורי ישועה לא מעטים שקרו לתורמים שתרמו לו. "לך ל'הדסה עין כרם', הוא אומר לנו השבוע, "ופנה לד"ר וקסלר, ותשאל אותו: אתה מכיר יהודי בשם עובדיה? הוא יאמר לך כן. הוא אמר לי בזמנו: אם אתה חי זה רק בגלל שהריבונו של עולם נותן לך את החיים. אין ברירה אחרת".
"יש לנו משאיות של ישועות שאינן לפי הטבע כלל", מדגיש חבה בז'רגון שלו. "אספר לך רק אחת מהן – מיני רבות. לפני כשנתיים, הגיע לכאן אדם עם רעייתו, הנישאת בכיסא גלגלים, עקב חיידק שפשה ברגלה. האיש ביקש שאייעץ לרעייתו איך לצאת מזה. הצעתי לו שיתרום לנו מדי חודש, כמה שיוכל ויחפוץ, וודאי יראה ישועה. הוא תרם כל ראשית שנה על כלל החודשים, ולא להאמין, אף שהרופאים קבעו ברורות, כי זהו שיתוק לכל החיים, היא קמה וגם ניצבה על רגליה".
עד היום הספיק מעון הכנסת האורחים של עובדיה לאכלס רבבות, וליתר דיוק: מאות אלפים, אבל מנהל המפעל הגדול הזה, דווקא מצטנע ומדבר על מספרים קטנים בהרבה: "תכפיל 365 יום כפול עשרה בני אדם, במסגרת של שלוש עשרה שנה, וגלה כמה אנשים עברו כאן ברבות השנים". זה לא יוצא הרבה, אבל לפי כל בדיקה שערכנו מתברר כי מדובר במאות ליום, וממילא השקלול הנזכר איננו רלוונטי.
וכמו תמיד, גורמי חוק אטומי ואבירי-לב, לא חיבבו, בלשון המעטה, את מפעלו של האיש. המיקום של ה'הכנסת אורחים' של חבה נד וזע ממקום למקום. די אם נציין שלפני כשנה ראינו את חבה ואוהלו בכניסה למושב מירון. מלבד זאת, ביום שני כ"ב חשוון תשע"ב מפעלו היה ממוקם בסמוך למפעל 'שזיפרון' שבמעלה הישוב, עד שאף משם פונה, לטענת גורמים שונים, בהוראת גורמי תיירות שונים, שהוריקו בדרך לניקוי וצחצוח ציון הרשב"י גם כמה מבנים בלתי חוקיים, ובכללם את של חבה. סדום, כבר אמרנו?
בימי חול, נראה עובדיה עושה כמה 'נגלות' של הלוך ושוב מהמחסן. הוא יגע ומיוזע ועדיין לא נלאה. השמש הקופחת אינה מצליחה להנמיך את האמביציה של האיש. אין לו אפילו פנאי לשבת אתנו לשיחה קלה. לאו איש דברים הוא – איש עשייה הוא.
את המלאכה הוא עושה בעצמו, בחינת "מצווה בו יותר מבשלוחו" (קידושין מא, א). אז נכון שיש אנשים שיסייעו לו מעט לכסות השולחנות במפת ניילון לבנה קלילה, אבל רוחו החיה מנווטת את העסק כל העת. "אני יכול להביא אנשים שיסייעו לי בקביעות", הוא מבהיר, "אבל אין לי משכורות לתת להם. פעם הייתי עוד הולך לבורסת היהלומים ברמת-גן והייתי מתרים אנשים לכך. שונה מפעלי ממפעלי הכנסות האורחים שיש באזור המעניקים לעובדיהם משכורת נאותה".
ואם שאלתם, מה מצבו הכלכלי העדכני של האיש, אז גם לכך קיבלנו תשובה באורח אקראי למדי. "אני חייב סך של 38,000 ₪ למכולת של מירון", מפטיר חבה כלאחר-יד בעיצומה של הפעילות. אולם למרות התמונה הקודרת, מתברר כי כמו תמיד, גם כאן ישועת ה' כהרף עין. ההיענות הציבורית לתרומות אליו, תמיד בוא תבוא. מדי עת מגיעים בעלי-ממון ותוחבים שטרות אדומים בכיסו של חבה. ולר' יהודה רוזובסקי, איש צפת, יש עוד כמה סיפורים מפתיעים סביב נושא התרומות:
"לפני יומיים הגיע מישהו עתיר-ממון לכאן, לאוהל הכנסת האורחים, הביא לו את כרטיס האשראי שלו ופקד עליו; 'תגהץ עד שזה לא יעבור', וכך הווה באמת. יש שמועה רווחת במירון וגלילותיה כי פעם פילנתרופ שהצפין מירונה נתן לו לגהץ מכרטיס האשראי האישי שלו 30,000 באחת. תמיד אנחנו זוכרים אותו רוכש מוצרים במכולת מירון בסטוקים. הוא מגיע לעתים קרובות למכולת של מירון ו'מנקה' ברכישתו מקררים, על תכולותיהם החלביות ואף הבשריות", מספר רוזובסקי. לדידו של איש צפת, חבה הוא דמות צבעונית ביותר במירון הגלילית. לדידי, ההיבט הוא שונה: חבה הוא דמות מרגשת.
ולא רק לאדם דואג חבה, כי אם גם לחי אשר על פני הארץ. בשעת הצהריים של שישי, שבהן כאמור תהינו על קנקנו של האיש ומפעלו, גילינו גם כמה ערבים גליליים יושבים באוהל הכנסת האורחים ומצפים לדבר-מה. לשאלתנו השיבו, כי הם זקוקים לשאריות הלחם והפת שהותיר ההמון שסעד בהכנסת האורחים של חבה, למאכל עבור העיזים שלהם. עוד רגע קט הוא אכן יגיש להם זאת בחביבות.
סיפורו של חבה הוא סיפור פלאי, אבל החיבה שרוחש חבה לרבבות הפוקדים את ציונו של התנא האלוקי זיע"א אינה מותירה מקום לספק: גדול הוא האיש וגדולים הם מעשיו. סוכת 'הכנסת האורחים' שלו היא סוכת רחמים שחילצה אותו לחיים ולשלום.
שם: הכנסת אורחים 'ברדיטשוב'
כתובת: רחוב האר"י
אמרו בצפת: מי שלא ראה קבלת שבת ב'ברדיטשוב' שברחוב האר"י בעיר העתיקה, לא ראה קבלת שבת מימיו. החושך יכסה את המקום, הקטן יחסית, אולם דווקא נרות השבת הלא-מועטים המרצדים, יחד עם השירה בנוסח ה'יהודה גרינאית', משרים אווירה מלאכית משהו. אווירה מרטיטה של 'נועם הנשמות ועדן הרוחות, להתעדן באהבתך וביראתך' מורגשת כאן היטב. אווירה של קרבת אלוקים והתרפקות בבורא. הייפלא בעיניכם אפוא שמעידים בפנינו כי יש כמה רצוצי-נפש שהציצו הנה ונפגעו – עד שהחליטו לבסוף לשמור שבת כהלכתה. קשה מאוד להישאר אביר-לב לנוכח השירה העורגת של 'ושמרו בני ישראל את השבת' בניגון 'ממקומך' המפורסם.
ברוכים הבאים לבית הכנסת 'ברדיטשוב'.
עם תום התפילה המשולהבת, ייגשו האורחים, בני ישיבות מהמרכז בדרך-כלל אך לאו-דווקא, לסעודת שבת חמימה. "מתארחים כאן בליל שבת קודש, בדרך-כלל 50 עד 100 איש", מספר הרב הערשי טייטלבוים – המנצח על מלאכת הקודש. "בסעודת שבת בבוקר זה כבר נע על סביבות 150 אורחים. ואילו בסעודה שלישית, הסעודה צנועה יותר". סירים גדולים מחכים לאורחים במטבח הצמוד. האוכל מועבר באמצעות חלון קטן שפערו בקיר.
ומי ומי האורחים? השאלה הזו, כך מתברר, מצליחה לרגש עד דמעות את המארח החם כתבשיל השבתי. "יושבים אצלנו אשכנזים, ספרדים, חסידים, בעלי תשובה, גרי-צדק, נכדי אדמו"רים", הוא מפרט. "יש במקום אווירה של אחדות. לראות כולם בשולחן אחד, כילדים ליד שולחן אבא, זה מרגש אותי כל שבוע מחדש, ונותן לי את הכוח להמשיך הלאה". התפריט כאן עשיר. הסלטים מפרי-ידיהם של אנשי המטבח.
"הכול התחיל לפני כשנתיים", הוא מספר על ימי הבראשית. "מכניס האורחים, רבי חיים מן זצ"ל, מיקירי חסידי ברסלב בצפת, הלך לבית עולמו, ובד-בבד גם הרב בן דוד, מארח נוסף בעירנו, נקלע לצרה ולא התאפשר לו להמשיך במנהגו, ועתה נוצר מצב שלבחורי הישיבות שעלו צפתה לא היה היכן לסעוד את לבם בשבתות. אם בשנה שקדמה לכך הייתי עורך 'הכנסת אורחים' לפרקים, הרי שהפעם החלטתי שאין מנוס מלהפוך זאת למפעל עקבי וקבוע. שכן, לבחורים לא היה פשוט היכן לאכול בשבת". ואם הוזכר שמו של רבי חיים מן זצ"ל, קשה לפסוח על דמותו של מכניס האורחים האגדי שהפך ברבות היום לחלק אינטגראלי מנופה של צפת הישיבתית. רבי חיים, מאצילי בני ישראל היה. בסלונו הנעים שבטבורה של קריית ברסלב בעיר המקובלים, היה מארח עשרות בני ישיבות שעלו צפתה כדי לנשום אוויר פסגות. מלבד התבשילים הריחניים, הרבה RC היה שם לאורחים. הוא היה משוטט בין השולחנות ודואג לצרכי האורחים שעלו צפתה וידעו שהכתובת הטבעית שלהם היא הבית בקרית ברסלב. בעזרת השלווה האופיינית שלו וחיוכו מלא הנועם הצליח לכבוש את לבם של בני הישיבות שחיפשו שבת חמימה ובלתי-שגרתית בימים סגריריים של צפת. לימים כינוהו 'אברהם אבינו של צפת'. הוא הלך לבית עולמו לאחר שלקה בלבו עם שובו בערב יום ראשון ד' בתשרי תשע"ד מציונו של רבו, רבי נחמן מברסלב זיע"א שבאומן.
נשוב למנהל מפעל הכנסת האורחים בבית הכנסת 'ברדיטשוב'.- מי מממן את מפעל-האדירים הזה? שאלנוהו. "כל מיני יהודים טובים", משיב בעל המפעל הקדוש בטון שלו ורגוע (צפתי – איך לא). "כל הזמן הקב"ה שולח תורמים. הנה, תראה, רק לאחרונה שלח לנו הקב"ה יהודי שתורם את הסעודות בעילום-שם. נוסף לכך, אני חייב לציין שמדי שישי אני רץ למאפיית 'אריאל' כדי לקחת מהם את החלות ומיני-המאפה שנותרו. זהו גם המקום להודות להם על כך".
שלט ענק, מרשים ומרהיב שנתלה בחוץ, מזמין את כולם להיכנס פנימה. "הכנסת אורחים צפת ת"ו", נכתב עליו. ומיד אחר כך מודגש: "לעשות נחת רוח לבורא יתברך שמו". "אנחנו רואים סייעתא דשמיא מופלאה", אומר לי טייטלבוים בלהט-משהו. "הנה, רק בהושענא רבה הגיע אלינו יהודי קשה-יום והוא תינה את צערו שאין לו בשר להשביע את נפשו. הסברתי לו כי הבשר יהיה מוכן רק כשעה לאחר מכן וכי קצרה ידי מלהושיע. אלא שלא ארכו דקות אחדות ויהודי טוב נכנס בשערי בית הכנסת ובידיו שתי צלחות עמוסות בשר עגל. אוכל לספר לך עוד, שלפני שבועות מספר נקלע לבית המדרש שעות ספרות טרם השבת יהודי טוב שמירק את בית המדרש כאשר לא היה לנו פנאי לכך בשל לחץ הבישולים. אינספור סיפורים", אומר לנו טייטלבוים, "יעידו על כך". ולא רק בבית הכנסת העתיק 'ברדיטשוב'. מדי שבת יארח טייטלבוים בין חמישה לשבעה אורחים בשולחן סעודת השבת בביתו שלו – אותם הוא יצוד ברחובות העיר העתיקה עם תום התפילה. "אני לא יכול ללכת הביתה לעשות סעודות שבת אם אני יודע שיש כאלו שאין להם היכן לסעוד אותן", הוא אומר בפשטות.
שם: משפחת גרנות
כתובת: קריית ארבע, חברון
בקרית ארבע היא חברון – עירו של אברהם אבינו, מסתמן, יש אנשים שמבקשים להמשיך את המורשת ולהקים אוהלים להכנסת אורחים. אולי אוהל כמו שאוהל נראה אין, אבל לב רחב יש גם יש.
השעה כעת שעת בוקר, ערב שבת קודש פרשת לך לך. כאן, בבית משפחת גרנות, עסוקים בהכנות קדחתניות לקראת הקידוש המיוחד שייערך השבת לציון נס הצלתו של מאיר – גר הצדק שנפצע אנושות בפיגוע דקירה שאירע ליד השער המערבי של חברון לפני שבועות אחדים, המתגורר במשפחת גרנות.
ברוכים הבאים להכנסת האורחים האישית שבביתו של ר' אהרון גרנות – סגן עורך עיתון 'משפחה'. בתפריט הביתי, על שלל מטעמיו הערבים, ניתן להוסיף גם עוגות ייחודיות מפרי מאפה בעלת הבית. הבית מצליח להכיל שלושה אורחים בלבד, והדבר מותנה בהזמנה מראש בראשית השבוע. האורחים יודעים את הכתובת המרתקת שאליה הם מגיעים. הם יודעים שההתארחות בביתו של העיתונאי ההרפתקן מקרית-ארבע מהווה אטרקציה של ממש. "מזדמן להם לפגוש אותי בנעלי בית", אומר לי גרנות בחיוך. "במקום האישי שלי".
- ממתי הסיפור מתחיל? באיזה יום משפחת גרנות הופכת לבית הכנסת אורחים לכל דכפין?
גרנות מהרהר שניות אחדות, מרענן את זיכרונו ומשיב: "לפני כעשור שיגרתי את בני המיוחד לקייטנה של 'עזר מציון'. כהוקרה למדריכיו הזמנתי אותם להתארח אצלנו בשבת. זה היה מוצלח כל-כך עד שזה גרר גם את חבריהם, וכן הלאה והלאה, בחינת 'חבר מביא חבר', עד שהיום כל בחור ישיבה מכיר את הכתובת שלנו".
אין ספק, שלא כל משפחה מסוגלת להפוך את ביתה ל'מיני בית הכנסת אורחים'. אבל אצל גרנות, החסד והאמפתיה, שמאחוריהם לב גדול-גדול, טבועים בדם-הנפש. יודעי-דבר מספרים, כי במשך שנים ארוכות גידל בחיק משפחתו ילד מאומץ עד שזכה להובילו לחופה. נוסף לכך, כיום הוא מארח בביתו את מאיר, גר צדק יוצא חבר-העמים, שכאמור השבת יציינו בקידושא רבה את נס הצלתו הרפואית לאחרי פיגוע הדקירה שחווה לפני שבועות אחדים.
- חברון וספיחיה, בייחוד, אנחנו שואלים את גרנות, סובלות לאחרונה מפיגועי דקירות שבים ונשנים. המצב הביטחוני הרעוע הזה משליך גם על האורחים? אתם רואים דלדול בכמות הבקשות להתארח בימים אלו?
"האמת היא שאני מופתע מכך, אבל התשובה היא לגמרי שלילית. אנחנו רואים בקשות לאירוח גם בתקופה זו. לדעתי, אם אתה שואל אותי, הדבר נובע מהעובדה שמדובר בדרך-כלל בבחורים צעירים, בהם חובבי אקשן. המצב הזה, מבחינתם, דווקא מזמין אירוח יותר מבכל שבת אחרת".
- האוכלוסייה המתארחת בביתך היא בדרך-כלל של בני ישיבות. נכון?
"אפשר לומר כך. למען האמת, אני לא זוכר מתי האורחים שלי לא היו בחורי ישיבות". "כל-כך מובנה אצלנו מערך ה'הכנסת אורחים'", אומר איש-שיחנו בהתלהבות ניכרת, "עד שכאשר אינם, קשה לנו לעכל את זה. האורחים הם חלק מנוף הבית".
מנהגי הכנסת אורחים בקרב בדוויי הנגב
מנהגי הכנסת האורחים אצל הבדווים בכלל ובקרב בדוויי הנגב בפרט הם שם דבר, ובעצם מזכירים את אברהם אבינו — שהבדווים רואים בו גם את אביהם, בשל תכונותיו כמכניס האורחים הראשון בהיסטוריה של המין האנושי. הקורא את הפרקים המתייחסים לו בתורה ישתכנע, שמדובר בנווד החי במדבר ומגדל מקנה. סיפור אברהם והמלאכים שביקרו באוהלו דומה בכל פרטיו לאירוח שנוהגים הבדווים ואשר בעבר לא נמצאו באוהליהם דברי כיבוד אחרים. הם פשוט זבחו לאורחיהם בעלי חיים מעדר הצאן. גם בדוויי הנגב, כאחיהם במקומות אחרים, לא חדלו ממנהג הכנסת האורחים, אשר הפך לעמוד תווך וערך מרכזי במורשתם התרבותית.
מן הראוי שכל מי שמתעניין בתרבות הבדווית ישאל את עצמו מהו הדבר המצוי במדבר ואשר עושה את תושביו למכניסי אורחים באופן שאינו מצוי בתרבויות אחרות, ומדוע דווקא הבדווים ניחנו בכך?
אף-על-פי שבעיני הזר נראה שהכנסת האורחים היא ספונטנית, והיא באמת כזו, בכל זאת יש בה כללי התנהגות המחייבים הן את המארח והן את האורח. ראשית, המארח מקבל כל אורח ללא הבדלי התייחסות ויחס משום שהוא מאמין ש"אלד’ף ד’פאללה ואלח’ר ח’ר אללה" (האורח הוא שליח אלוהים וגם השפע בא מאלוהים). זה אומר, שאת שליח אלוהים אין דוחים, ומקבלים אותו בכל תנאי. ובכל זאת, במציאות, היחס לאורח נקבע על פי רמתו ומעמדו, וזה נכון על פי רוב כשהאורח מוכר. אולם דווקא לגבי האורח הזר, שאין יודעים מיהו ומהו, ובייחוד כשאין אפשרות לברר זאת, משום שעל פי המקובל אין לתחקר את האורח אלא רק אחרי שלושה ימים ושליש, נוהגים בו כמיטב המסורת. האמרה הרי אומרת: "אלד’ף ח’לאת’ איאם ות’לת" (האורח יכול לשהות אצל מארח שלושה ימים ושליש), בהם אין שואלים אותו דבר ומשרתים אותו בהתאם למיטב המסורת, ולעתים אף למעלה מיכולותיו החומריות של המארח (ראה בהמשך).
יש המסבירים את האירוח במדבר המזרח תיכוני שבו חיים בעיקר הבדווים, כתחליף למלונות ופונדקים שאינם קיימים בו, וכי הכנסת האורחים היא מוסכמה כללית לפיה "היום אתה מארח ומחר אתה עשוי להיות האורח ולהזדקק למחוות הכנסת האורחים". הדבר החשוב והמעניין באירוח הוא שהמארח ממלא את חובתו, כאילו מישהו עומד לידו ומפקח על מעשיו והתנהגותו כלפי האורח. ולא היא. לעתים המארח הוא בודד, שאוהלו נמצא בודד במדבר, או לכל היותר במסגרת מאהל של משפחה נודדת, העשויים להיות עניים בעצמם וחסרי אמצעים. ובכל זאת, הם מקבלים את האורח ואפילו רבים לעתים על הזכות לארח, כי האורח לא רק שליח א-לוהים אלא הוא נדיר ולא בכל יום הזדמן אורח. מכל מקום, שרבוב שמו של א-לוהים בנושא זה מלמד שהבדווים העלו את הכנסת האורחים לרמה של קדושה, ומכאן גם ההתייחסות אליה וכללי ההתנהגות הכרוכים בה. יוצא אפוא שהאירוח הועלה לדרגת מצווה דתית. המסבירים על דרך הפשט את מנהגי הכנסת האורחים, מתייחסים להיבט החומרי שלהם. דהיינו, הצורך במקום לינה, מזון, מים והטיפול בבהמת הרכיבה. אולם הסיפור והשירה מלמדים שהמנהגים הם יותר מכך, משום נאצלותם והכבוד הכרוך בהם, הן למארח והן לאורח. הכנסת אורחים, ויהיה טיבה אשר יהיה, מקנה למארח כבוד בכך שהוא זוכה בפרסום בסביבתו וכמובן גם ביחס של כבוד מצדם, עקב נדיבותו, כדברי הפתגם: "אללי ביחתרים ביחתרים חאלו" (הנותן כבוד לזולתו זוכה לכבוד בעצמו).
את הזר והאורחים בכלל מקבלים ב"שק", שהוא מקום התכנסות הגברים במאהל או ביישוב הקבע. כאן יש לבני היישוב האפשרות להיפגש עם האורח ולהתרועע עימו במשך הזמן שישהה אצל מארחיו. למעשה, כל חברי הקבוצה (מאהל או יישוב) שותפים לאירוח, משום שהאירוח נעשה על פי תור, וחזקה עליהם שכל אחד יודע מתי יגיע תורו. אין לתאר מאהל או יישוב בדווי שאין בו שק. אך אם המשפחה מבודדת, מקבלים את האורח באוהל המגורים, וחזקה על האורח שבעל הבית הקצה לצורך זה את המדור הצפוני באוהלו.
ביחס למיקום השק יש מסורות שונות. על-פי רוב השק הוא אוהל או מבנה נפרד. אולם, יש מקומות וקבוצות שהשק ממוקם באוהלו של זקן המשפחה המורחבת (שהוא גם זהה לקבוצת הנדידה), ובעצם הוא גם המארח הראשי, הן עקב גילו ומעמדו בקבוצה והן משום שמקום ישיבתו הקבוע הוא בשק. הבדווים נוהגים למקם את מקום האירוח בקצה הצפוני של המאהל או היישוב, ואם אפשר קרוב לוואדי קטן, כדי שהאורחים יוכלו לרדת אליו לעשיית צרכיהם. כלל אחר לגבי המיקום ומבנה המאהל הוא, שאוהלי המגורים ישתרעו מדרום ל"שק" ובמרחק כדי למנוע מהזרים את האפשרות להיתקלות בנשים.
אין ספק שהצורך הראשון של האורח הזר הוא מקום הלינה. הבדווים אינם מארחים באוהליהם ולא בבתיהם אלא בשק (או ב"מקעד" — המושג מקובל גם בנגב וגם בסיני). לשם גם מובאות ארוחותיו של האורח/האורחים. המהדרים במנהגי האירוח זובחים ביום הראשון ראש צאן, ולאחר מכן מגישים לאורח את המזונות שאנשי המאהל אוכלים בעצמם. השהייה של האורח במשך שלושה ימים ושליש היא בגדר אופציה, ויכול הוא לשהות אצל מארחיו רק לזמן הנחוץ למנוחה מעייפות הדרך, יום או יומיים ועד למכסימום שהם שלושה ימים ושליש. כל אותה עת האורח זוכה לסבר פנים יפות ובעצם לכל מחסורו, והוא מטופל כאילו היה בביתו. אחרי שלושה ימים ושליש מתיר הנוהג למארחים לשאול את האורח לרצונו ולמטרת בואו. אם היה סתם עובר אורח, נפרדים ממנו לשלום, ולא לפני שטיפלו בבהמת הרכיבה שלו ובציודו במים ובמזון, כי מי יודע היכן ומתי יזדמן לו להתארח שוב. אם הייתה לביקורו מטרה מוגדרת, הוא משַטֵח אותה בפני מארחיו אחרי שלושה ימים ושליש.
קיימים כללי התנהגות מיוחדים לגבי האורח והזר, ביחס להתקרבותם למאהל והגישה לשק, שתכליתם אחת: להימנע מעבירה על כללי המוסר. הכללים אינם חלים על מי שאינם בדווים וערבים בכלל, וסולחים להם על שגיאותיהם, תוך יידועם לגבי מילוי אחר הכללים בעתיד. כלל חשוב הוא, שכאשר מתכוונים לגשת למאהל, לנסות ולברר היכן ממוקם ה"שק". האורח הערבי יודע שמיקומו הוא בקצה הצפוני של המאהל או במבנה מרוחק קמעא, והדבר בולט לעין. במידה ואין אפשרות לאתר את השק, פוסעים מאחורי המאהל, בכל זאת לכיוון האוהל/המבנה הצפוני ביותר, וחזקה עליו שירגישו בנוכחותו ובהתקרבותו למאהל, כי אחד מבעלי החיים, ובוודאי אם יש כלב, יזעיק בנביחותיו את אנשי המאהל. אם אין כלב, עושה זאת הסוס ואפילו הגמל. משהבחינו אנשי המאהל באורח או בזר, יוצאים לקראתו ומכוונים אותו אל השק, ומיד ניגשים לארגן לו מקום ישיבה. בדרך כלל מושיבים את האורח מול מקום ישיבתו הקבוע של בעל הבית. מקום ישיבתו של בעל הבית הוא סמוך ליריעה ההיקפית הצפונית של השק (או אוהל המגורים שבו מצוי השק, וגם כן במדור הצפוני של האוהל), כשגבו אל היריעה ופניו כלפי המחיצה של האוהל שמאחוריה נמצא מדור המגורים והמטבח. מושיבים את האורח על מזרונים המונחים על שטיח, כשגבו של האורח אל המחיצה, וכך הוא רואה רק את מארחיו ולא צפוי שיראה את הנשים.
יש לציין שמקום האירוח איננו מסודר וערוך תמיד, כמו הסלון המודרני. מתחילים בסידורו רק כאשר מגיעים האורחים, ופורשים שטיחים ועליהם מזרונים בכמות מספקת לרווחת האורחים. כן מוסיפים כסתות וכריות לנוחיות.
מרגע שהאורח מצוי בשק מתחילים לשרת אותו ולמלא אחר צרכיו, כאשר מארח אמיתי אפילו לא שואל אותו. המארח חייב להיות החלטי ולא להתייעץ באורח. הוא מגיש לו מים, תה וקפה, ובמקביל נותן סימן לבניו לזבוח בעל-חיים לכבוד האורח. אם האורח הוא בדווי, הוא מבין מה מתרחש סביבו, ורק במקרים נדירים קורה שהאורח מסרב להכנות לארוחת-הזבח. אם הוא לא מתכוון לשהות זמן רב, הוא ישביע את בעל הבית לבל יזבח לכבודו, באומרו: "ח’טיתא כּעלא רקבתאכ" (עוונך על צווארך). דהיינו, אם תשחט למרות שביקשתיך להימנע מכך, אתה תישא בהוצאות ובתוצאות, כי אני עלול לא להמתין עד שהארוחה תהיה מוכנה, ונמצאת טורח ומפסיד לחינם.
אנשי המאהל ובני משפחה אינם נחשבים לאורחים, ולכן האירוח והכיבוד שלהם הוא "מִן מַיַאס וּ אַלְ בּיְת" (מהמצוי בבית). ובעצם כל אחד מבאי השק מביא עמו את ארוחתו, שהיא גדולה במיוחד, מתוך כוונה לכבד כל מי שנמצא בשק בעת הארוחה. ואולם, כמתואר, לגבי האורח הזר נהוגים כללים מיוחדים. על-פי-רוב לאורח זר זובחים. ומכיוון שההוצאה היא גדולה, יחסית, אזי נקבע תור לאירוח, וכל ראש משפחה מארח בתורו, כשהתור הוא גם זביחה מעדרו וגם היצמדותו לאורח במילוי צרכיו האחרים, כגון: הכנת מקום הלינה, הבאת כלי המיטה, הגשת קפה ותה בבוקר, הגשת הארוחות האחרות ועוד.
הקפה
לשתיית הקפה אצל הבדווים משמעות מיוחדת לעומת כל משקה אחר. זקני הבדווים מספרים שבעבר הרחוק, בטרם הוכנס הקפה למדבר, הבדווים נהגו לכבד את האורחים בחלב — אם היה זה בעונת החליבה באביב — או פשוט במים. והבדווי ידע, ועדיין יודע, להעריך את המים, שאינם מצויים בשפע ובכל מקום. הבאת מים למאהל לצורכי משק-הבית היה בעבר מלאכה לא קלה ולעתים נדרשו שעות רבות לשאיבה ולהובלת המים על גבי חמורים, גמלים ופרדות. אם הסביבה בקרבת מקור המים הייתה משופעת באוכלוסייה, אזי נקבע תור לקבוצות השונות, הן לשאיבת מים לצורכי האנשים והן להשקיית בעלי החיים. הקבוצות החזקות נטלו לעצמם את שעות הבוקר, משום שאחר-כך מזג האוויר חם מאוד, והאיחור בהשקיית הצאן עלול לפגוע בו אנושות. לא בכדי אומר הפתגם הבדווי: "עד רג’אלא כּאן כּא כּוארד עלא אלמאיה" (ספור את גבריך לפני רדתך אל המים), כי המים היו לא פעם עילה לקרבות ואפילו למלחמות שבטים.
מכאן יובן ערכם של המים, העלולים להיראות בעיני האדם של ימינו כדבר מובן מאליו שאינו בעל חשיבות באירוח. מקומו וחשיבותו של הקפה התבססו מרגע שהבדווים עמדו על תכונותיו: צבעו, טעמו, מחירו הגבוה יחסית, ודרך הכנתו. באשר לצבעו השחור נוצרו מיתוסים, שירים וסיפורים רבים. הוא הדין לגבי טעמו המר. גם הכנתו לשתייה, המצריכה תהליך, הפכה את שתיית הקפה לטכס. כל אלה גם יצרו את הפולקלור הקשור לדרך ההגשה, השתייה והמשמעויות הקשורות בהן.
הבדווי מקפיד לקנות גרעיני קפה טריים, שצבעם ירוק ולא צהוב. ברצונו להכין קפה, הוא שם חופן גרעינים בכלי הקלייה: "אלקלאי" (מחבת רגיל) או "אלמחמסה" (המחתה לקליית קפה), שגם היא הייתה מיוחדת, בהיותה מיוצרת בידי הנפח, מברזל עבה והייתה כבדה, כך שלעולם לא תתבלה (ראה תמונות בסוף המקראה). המחמסה הייתה מתקפלת באופן שניתן להעמיסה בנקל על גב הגמל, יחד עם המטלטלין האחרים, כאשר לכלי הקפה יש עדיפות ראשונה בין יתר כלי הבית. את הגרעינית קולים במשך מספר דקות עד שישחימו היטב ועליהם נראים סימני השמן הנפלט מהגרעינים. את הגרעינים מכניסים ל"ג’ורון" או ה"מהבאש" (מכתש העץ) ומתחילים בכתישתם עד דק. ובינתיים מכינים את המים לבישול הקפה. לצורך זה קיימת מערכת של שלושה קומקומים (" בּ כּארֵג’" וביחיד " בּ כּרְאג’"). הקומקום הגדול ביותר נקרא "עומדה" (גדול, זקן, נכבד — המושג מושאל ממעמד הזקנים המכונים עומדה). העומדה נועד להרתחת מים בלבד. הקומקום השני מכונה "מטבאח’" (מטבח, שמטרתו להרתיח את הקפה). אל תוך המטבאח’ מכניסים את שאריות הקפה שנותרו ב"מַ בּהַר" (הוא הקומקום הקטן ביותר), שנועד להרתחה הסופית של הקפה, עם תבלין ה"הל" (לא ידועה לנו המילה העברית. באנגלית הוא נקרא (cardamon, ומקומקום זה מוזגים את הקפה ל"פַנַאגִ’יל" (ברבים "פִנְגַ’אל"), שהם ספלי חרסינה קטנים שיובאו בעבר מסין. אגב, בטעות חושבים רבים שהפנג’אן הוא הקומקום.
כאמור, לתוך המטבאח’ מכניסים את הקפה שזה עתה נכתש ומוסיפים מים רתוחים מהעומדה, וכן מכניסים לתוך המטבאח’ את שאריות הקפה מהמבהאר. מניחים את המטבאח’ על-גבי האש ומרתיחים את הקפה במשך מספר דקות, עד שכל הטעם מופק מהקפה. עכשיו מעבירים את הקפה למבהאר ומוסיפים לו הֵל כתוש לשם הקניית טעם וארומה מיוחדים לקפה. לאחר שהקפה מוכן, מוזג המארח, או מי שנתבקש לכך על ידו, את הקפה לתוך הפנאג’יל. לעתים יש לבדווי רק ספלון אחד, ואז הוא עובר מאורח לאורח, ולכן הבדווים מכנים אותו "ראג’ע" (חוזר). דהיינו, הספלון סובב ועובר, וחוזר להתחלה.
על-פי רוב נאה מצד האורח לשתות פעמיים ולא לבקש יותר, על-פי האימרה: "אלאואלה — כף, ולת’אניה — לאלסף, ואלת’אלת’ה — הֵף" (הספל הראשון נועד להנאה, השני לחרב, דהיינו לגיבורים אנשי החיל, והשלישי — מיותר). הבדווי מתייחס לשתיית הקפה ביראת כבוד ולכן הוא שותה אותו ממש בכמויות זעירות, כדי להפיק את מלוא ההנאה ממנו. בשתיית הקפה אין הכוונה לרוות צימאון, שלשם כך יש מים או חלב (ובימינו גם משקאות רבים המוגשים בשק). ולכן, כשאדם מבקש יותר משני ספלים, נותנים לו ברצון אך רואים בו מי שאיננו מבין בשתיית הקפה.
במשך הישיבה בשק יש בהחלט אפשרות לחזור על טכס שתיית הקפה, ושוב שותים שתיים-שלוש פעמים ומפסיקים עד לפעם הבאה.
ובינתיים נכנסו למזרח התיכון התה ועמו הסוכר הממתיק אותו. לשתיית התה אין שום משמעות וערכו רק במתיקותו ובהכנתו המהירה. ראוי לציין שבעוד שהקפה, שהוא משקה הגברים, גם מוכן על-ידי הגברים, את התה מכינות הנשים או הילדים הנמצאים בבית באותה העת. הפולקלור שהתפתח סביב שתיית הקפה מטיל איסור (או הימנעות) להניח את ספלוני הקפה על האדמה. האורח שותה, ומיד לאחר סיימו הוא משיב את הספלון לידי המוזג. לעומת זאת, את כוסות התה מניחים בכל מקום. בעוד הגשת הקפה הפכה לחובת המארח לאורחו (בפולקלור הקפה), הרי כל יתר צורות הכיבוד הן בבחינת רשות, כולל הזבח.
שתיית הקפה מתחילה בבוקר והיא נעשית בדרך כלל בצוותא, כאשר זקן-המאהל או הראשון המגיע לשק מבצע את תהליך ההכנה. בהגיעו לשלב כתישת הקפה משמיע מכתש העץ את "אד’אנת אלג’ורון" (צלילי ההקשה). אם יש מישהו מהגברים שעדיין שרוי בשנתו, חזקה עליו שהצלילים יעוררו אותו. על כך ישנו פתגם האומר: "אללי סמע אד’אנת אלג’ורון ומא קאם, פדו מן אלכף וח’לי ינאם" (מי ששמע את צלילי ההקשה של הג’ורון ולא בא לשק לשתות קפה, שַחרר אותו מכך ותן לו להמשיך בשנתו). רוצה לומר, שאיש כזה איננו חברותי ויחד עם זאת מזלזל בנוהגים הקשורים בקפה.
הראינו שלכלים המיועדים להכנת הקפה יש שמות מקובלים, אך לבדווים יש מושגים נרדפים והולמים לאופיים ולתכונותיהם. כפי שספלון מכונה ראג’ע וקומקום קפה עומדה ומשול לזקן, כך המכתש המשמיע צליליו מכונה "אלעזאם" (המזמין), משום שכאשר הבדווי כותש את הקפה, הוא אינו עושה זאת באופן סתמי אלא במקצבים מיוחדים הנעימים לאוזן. השמות המקובלים הם: "אלימאנייה" (התימנים) — על שום מוצא הקפה מתימן; "אל כּ" (התענוג) ועוד. יש הנשבעים בקפה באומרם: "בחיאת אלימאנייה" (בחיי התימניה), ולשבועה יש ערך כמו לכל שבועה אחרת.משמעויות אחרות ביחס לחשיבות הקפה
המשוררים הבדווים אוהבים מאוד לשזור את הקפה בשיריהם. לקפה שמות רבים, כשכל שם מבטא אחת מתכונותיו והקשרו לאדם. כזכור, הבדווים שותים את הקפה ללא הוספת ממתיקים, והוא כמובן מר. אחת המשמעויות למרירות היא הצער והכאב של האדם השרוי באבל או במצוקה כלשהי. יש אנשים שבתקופת אבל מבטאים את כאבם על-ידי הפיכת הספלון על-פיו ומדברים אודות המת שכל-כך אהב לשתות קפה. הפיכת הספלון היא אות לנפקדותו של המת. כמו כן משמעות שפיכת שאריות הקפה והפיכת הספל היא, שמי שהיה רגיל לשתות ממנו הסתלק.
בזמן אבל אין מגישים תה כלל אלא רק קפה, שהוא גם שחור וגם מר — שני יסודות שסִמליותם ברורה.
שתיית הקפה היא נקודת מוצא ופתיחה לשיחה ולמשא ומתן ואמצעי להשגת מִשאלה, כדברי הפתגם: "אלבכרג’ ביעלג וביטלג" (הקומקום, במשמעות של קפה, גורם ליצירת קשרים וגם לניתוק בין בני אדם). אדם המסרב לשתות את הקפה של מארחו רומז בסירובו על רצון מסוים. בעל הבית/המארח שנרמז שואל אותו לפשר סירובו ולרצונו, ואז ישנה אפשרות שהאורח יתרצה וישתה. יש מקרים בהם הוא לא מתרצה ומתעקש לסחוט הבטחה שמשאלתו תתמלא, עוד לפני שהושמעה בפני בעל הבית.
יש מצבים שהאנשים בשק יושבים בשקט זמן רב, והשתיקה נשברת עם הגשת הקפה, ובעיקר לאחר שהאורח מודה למגיש הקפה. אמירת "תודה" והתשובה "לבריאות" הן המילים הפותחות את הדיאלוג.
הבדווי מוצא בקפה הנאה מרובה משום שהוא מהווה אחת ההנאות הבודדות המצויות בביתו. לעתים קרובות המשורר הבדווי משווה בין ההנאה המופקת מהקפה לזו המופקת מהמגע עם האישה.
כאמור, ארוחת זבח היא רשות ולא חובה. אולם הסיבה שהבדווים התפרסמו כזובחים ביד נדיבה היא בעובדה, שבעלי חיים, ובעיקר בני הצאן, היו ועדיין מהווים (אצל מגדלי הצאן) מוצר/מצרך יחיד מייצור עצמי, והבדווי מקצה חלק מהזכרים שבעדר הצאן לשחיטה ולמתנות.
היום רואים בזבח מחווה גדולה, משום שבאמת מחיר בעלי החיים גבוה, ובכל זאת הבדווי אינו מוכן לוותר על מנהג הכנסת אורחים ועל זביחה לאורחים חשובים. לכן, ברוב בתי הבדווים נמצא עדר קטן המכיל מספר ראשים או לפחות שניים-שלושה המכונים "רובטאן" (קשורים), שהחזקתם נועדה למקרים של הגעת אורחים במפתיע. ידוע גם במשפט הבדווי, שמותר לו לאדם "לגנוב" מעדרו של השכן כדי לזבוח לאורח. במקרה זה הוא לא משלם פי ארבעה כמקובל בפסק-דין לגבי גניבות אלא רק ראש אחד. התנאי הוא שיוכיח כי גנב לצורך אירוח. אדרבא, הוא אף זוכה להערכה על כי התעקש לארח כדת וכדין ו"גנב" בעל-חיים לשם כך.
עד כאן תואר בעיקר הצד של המארח, חובותיו ואפילו טיפולו באורח. נותר אפוא לומר משהו על חובות וזכויות האורח והכללים המנחים את התנהגותו בבית מארחו. על האורח נאמר שהוא בחינת "אמיר, יאסיר ושאער".
אֵמִיר — מי שמתנהגים אליו מארחיו כמלך, ולתחושה זו מצד האורח צריך המארח לכוון את מעשיו.
יאסיר — אסיר. על אורח חל איסור לבקש דברים, בדומה לאסיר, משום שמבוקשו ניתן לו ללא צורך לבקש. שני הדברים היחידים שמותר לו לבקש הם: ליידע אותו מהו הכיוון של העיר מֶ כּה, כדי שיוכל להתפלל ולכוון אליה, והיכן הוא יכול לעשות את צרכיו.
שאער — משורר. האורח אמור לומר דברי שבח לאחר עוזבו את מארחו, ואם ביכולתו לחרוז ולחבר שיר לכבוד מארחיו, מה טוב. בכך הוא למעשה גומל למארחו בכך שהכול יידעו שפלוני-אלמוני אֵירח כמיטב המסורת, וחינו וכבודו עולים אז בעיני קרוביו ובעיני הסביבה.
"סעודת הרעל" מתוך ''נפלאות הבריאה''
הסעודה האחרונה
12 סועדים בלבוש אלגנטי מתיישבים סביב שולחנות ערוכים במרתף בנין משרדים בוושינגטון * על צלחות הפורצלן שלפניהם מונחים מטעמים משובחים מעוררי תאבון * מה שהם לא יודעים שהוא שחלק מהמנות הורעלו בידי השף המוכשר שהכניס בהן כמויות נדיבות של פורמלדהיד ,נחושת גופרתית וסודיום בנזואט * זה לא תחילתו של סיפור אימה אלא של אחד הניסויים המוזרים ביותר בתולדות המזון האמריקאי
הרב אליעזר אייזיקוביץ
הארווי וושינגטון ווילי נקש במזלגו על כוס זכוכית .
"שקט, רבותי, שקט!"
12 הגברים הצעירים שישבו סביב השולחנות הערוכים תלו בו עיניים צופיות. הם היו מסובים בקומת המרתף של בנין משרדים ממשלתי בוושינגטון הבירה .הבניין היה אפרורי ודלוח, כיאה לבניין ממשלתי המכבד את עצמו, אולם חדר האוכל היה מעוצב כמו מסעדת יוקרה. האור שבקע מנברשות התקרה השתקף בכוסות הבדולח, צלחות הפורצלן והסכו"ם המוכסף שסודר בקפידה לצד מפיות בד מעומלנות. ניחוחות מעוררי-תאבון נדפו מהמטבח הסמוך היכן שפ רי הטבח שקוד היה על ההכנות האחרונות לסעודה שבדרך.
הפטפטת בחדר דעכה עד שהשתתקה לחלוטין .
"יש לי עבורכם חדשות טובות וחדשות רעות," פתח ואמר ווילי. "החדשות הטובות הן שבששת החודשים הקרובים לא תהיו רעבים. שלוש ארוחות משביעות ומשובחות ימתינו לכם כאן בחדר האוכל מדי יום. השף הטוב ביותר בוושינגטון יכין עבורכם מטעמים שאפילו בבית הלבן ספק אם מגישים כמותם. אתם עומדים לגלות אופקים קולינאריים חדשים והכל בחסותו האדיבה של הדוד סם .הנאתכם תהיה כפולה ומכופלת כאשר תחשבו על כך שלא תשלמו עבור הארוחות אפילו לא סנט שחוק אחד."
הסועדים החליפו ביניהם מבטים של שביעות רצון. הם היו פקידים זוטרים במשרדי ממשלה שונים וארוחות החנם בהם זכו היוותה תוספת משמעותית להכנסתם הלא-גבוהה .
"אתם כבר מכירים את הכללים," המשיך ווילי. "לא תאכלו דבר מחוץ לכותלי החדר הזה ולא תשתו מאומה מלבד מים. לפני כל ארוחה תעברו בדיקה רפואית מקיפה הכוללת לחץ דם, משקל ודופק .
פעם בשבוע תתייצבו לבדיקה מעמיקה יותר שבה תדווחו על כל סימפטום ומיחוש שהרגשתם. הכל ברור"?
הנוכחים הנהנו בראשם .
"מצוין," אמר ווילי. "אם כן אעביר את רשות הדיבור לשף פרי והוא ימסור לכם את החדשות הרעות".
השף קד בחגיגיות לעבר הנוכחים ותיקן בעצבנות-מה את כובעו .
"תודה רבה לכל המתנדבים שהגיעו לכאן," אמר מבטא איטלקי קל. "אנחנו נשתדל להכין לכם את המנות המשובחות והטעימות ביותר, רק נוסיף להם... אה... כמה תבלינים יוצאי דופן. למשל, קפה הבוקר שלכם עשוי להכיל כמה כפיות בחושות של בּוֹ רץ, את פשטידת הבשר נתבל במנה הגונה של פוֹרמלדהיד, ומעל פאי התפוחים שיוגש לקינוח נבזוק שכבה דקיקה של חומצה גופריתית או אולי סודיום בּנזואט או משהו מעין זה"...
פניהם של הנוכחים התכרכמו. אחדים מהם החליפו ביניהם מבטים דאוגים. מסתבר שרובם איבדו באותו רגע את התיאבון. השף השים את עצמו כמי שלא רואה והמשיך בהתלהבות: "את הפודינג תוכלו לבחור מבין שתי אפשרויות – עם נחושת גופריתית או בלי..."
הוא עבר בין הנוכחים וחילק להם את התפריט שהודפס על נייר משובח. "מסעדת הרעל" נכתב בראש הדף באותיות קידוש לבנה .
"בון אפטיט," איחל להם בעליזות ."בתאבון."
מערב פרוע בצלחת
הארווי וו' ווילי היה מודאג. מאוד מודאג .
בשנת 1883 הפרופסור-לשעבר באוניברסיטת פורדו התמנה לראש מחלקת הכימיה במשרד החקלאות האמריקאי. הוא קיבל משרד סטנדרטי בסוף מסדרון ארוך בקומה הרביעית של בנין משרד החקלאות בוושינגטון. המשרד הפשוט-למראה שיקף את אופי המשרה שווילי קיבל:
משעממת, מנומנמת, אנונימית, מסוג המקומות אליהם הולכים פרופסורים-לשעבר המבקשים ליהנות ממשכורת לא-רעה בתור עובד ציבור בלי שיצטרכו להתאמץ עבור זה יותר מדי. כל מה שנדרש ממנו להיות הוא בירוקרט טיפוסי, בורג קטן במכונה הבירוקרטית האדירה הקרויה
"ממשלה ."
אבל ווילי היה אדם סקרן ותאב דעת. ואף כי הממונים עליו בהחלט לא דרשו זאת ממנו )למעשה ,הם דרשו ממנו את ההפך( ווילי הפשיל שרוולים והתחיל להתעניין במתרחש בתעשיית המזון האמריקאי .
הממצאים, הדו"חות והסיפורים שנערמו על שולחנו זעזעו אותו עמוקות. אם לסכם במשפט אחד:
תעשיית המזון האמריקאית במפנה המאה הי"ט התנהלה כ"מערב פרוע בצלחת" - ללא מעצורים וגבולות, בהעדר כל פיקוח ובלי קורטוב של שקיפות .
באותן השנים משרד החקלאות אכף סטנדרטים מינימליים בכל הנוגע לתוצרת חקלאית טרייה, אולם תוצרת זו הייתה חלק קטן והולך מתצרוכת המזון של האזרח הממוצע. מהפיכת התיעוש והעירונות )אורבניזציה( הרחיקו את הצרכן הממוצע מחיי הכפר וניתקו אותו מהשדות החקלאיים .לא עוד יוצא האדם לגינה הקטנה שלו בקדמת הבית וקוטף לעצמו עגבנייה ובצל לארוחת בוקר .שיטות מודרניות של עיבוד מזון ושימורו וכן שכלול אמצעי התחבורה אפשרו משלוח מוצרי מזון למרחק אלפי ק"מ, ואף מקצה העולם ועד קצהו. עידן המזון התעשייתי הפציע בכל הדרו המפוקפק.
הממשלה - כרגיל – פיגרה אחר ההתפתחויות בכמה עשרות שנים ואת המצב הזה ניצלו סוחרים ותעשיינים ממולחים כדי לעשות בשוק המזון ככל העולה על רוחם .
הבדיקות שערך ד"ר ווילי חשפו סיפורים מדהימים .
הוא גילה שתרופה "טבעית" פופולרית נגד שיעול בילדים הכילה מרכיב סודי: כמות גדושה של מורפיום. בבדיקה אחרת נמצא כי מתוך עשרה סוגים של סירופ מייפל" אמתי" רק סוג אחד הכיל סירופ מייפל. היתר היו פשוט מי סוכר מעורבים במעט חומרי צבע .
היו לו עוד תגליות. הוא מצא שלא היה זה נדיר להשתמש בעופרת כדי להעניק צבעים קורצים לממתקי ילדים, או לערבב בקפה" אמתי" אבקה העשויה מנסורת עץ ועצמות בהמות מפוחמות ,(!) או להוסיף אבקת סלעים לקמח, או לטחון ציפורניים, עצמות ועוד חלקי בשר בלתי אכילים )נחסוך לקוראינו הנאמנים את התיאור המפורט(, להוסיף להם כמות הגונה של כימיקלים מטשטשי-טעם ,להוסיף כימיקלים משני צבע )עופרת מתקבלת בברכה(, להוסיף מנה גדושה של חומרים משמרים כמו פורמלדהייד ונחושת גופריתית, ולמכור את הפצצה הכימי-ביולוגית הזאת באריזה אטרקטיבית תחת הכותרת מעוררת-האמון "אומצת בשר משובח 100 אחוז טבעי ...."
והציבור האמריקאי? הוא גם שילם עבור החתול בשק, גם אכל אותו, וגם חטף את קלקול הקיבה הבלתי נמנע שבא בעקבותיו – או גרוע מכך .
בפרט הוטרד ד"ר ווילי מהשימוש הבלתי מבוקר שנעשה בשבעה סוגים שונים של חומרים משמרים, כולם רעילים. התעשיינים לא רק השתמשו בחומרים הללו אלא ממש השתוללו איתם .הם הוסיפו אותם בכמויות מטורפות למזון המשומר שכן היה בכך רווח כפול: גם הקטנת נפח המזון האמתי בכל קופסת שימורים וגם שימור המזון. רווח משני נוסף שעליו לא דיברו היה הפרנסה בשפע שהדבר סיפק לרופאים...
ד"ר ווילי ניסה לעורר את מודעותם של בכירי משרד החקלאות למתרחש במערב הפרוע של תעשיית המזון אבל נתקל בהתעלמות והדחקה. לאמיתו של דבר המצב לא היה פרי אדישות ממשלתית גרידא אלא נבע מהזנחה מכוונת. לגורמים רבי-עוצמה בתעשיית המזון פשוט היה אינטרס כלכלי מובהק בהותרת המצב על כנו .והללו הפעילו גדודים של לוביסטים שהסתובבו בין משרדי הממשלה בוושינגטון ודאגו לסכל באיבו כל רגולציה בתחום המזון.
הלוביסטים לא בחלו באמצעים. הם הפיצו דיס-אינפורמציה. הם הפעילו לחצים פוליטיים. הם הכפישו אישית. הם העסיקו עיתונאים-מטעם שכתבו מאמרי הלל בשבח חומרי השימור המודרניים .
הם הפיצו סיפורי זוועה מפוברקים-בעליל נגד תעשיית המזון כדי שהציבור יתרגל לפקפק באמינותם של הסיפורים האמתיים. במפגש טעון שנערך במשרד החקלאות הוקע ד"ר ווילי כ"אויב העסקים האמריקאי" המבקש לחנוק את היוזמה הפרטית תחת הר של רגולציות מיותרות. גם כאשר הוצגו נתונים ברורים בדבר רעילותם של החומרים המשמרים טענו הלוביסטים שעל כל אדם שניזוק מהרעלנים הללו נחסכו עשרות מקרי חולי בגין מזון מקולקל ."עדיף קצת רעל מתחלואה המונית," טענו .
אבל הלוביסטים לא לקחו בחשבון שד"ר ווילי לא ישלים עם מעמדו כפקיד אלמוני ותו לא. הוא היה אדם נחוש ועקשן. והוא ידע שאינספור טרגדיות מיותרות ימשיכו להתרחש עד שמישהו ישים קץ להשתוללות. אבל כדי לנצח הוא יצטרך לשחק במגרש דעת הקהל. הוא יזדקק לגימיק שימשוך את זרקורי התקשורת ויגרום לאדם הממוצע להתחיל לחשוב על מה שנמצא בכפית שלו או על קצה המזלג.
הסעודה האחרונה
"דרושים: מתנדבים לניסוי מיוחד הקשור לאוכל. שלוש ארוחות מלאות ומשביעות מובטחות לכל משתתף ."
המודעה יוצאת הדופן שהופיעה בעיתוני וושינגטון בשנת 1903 עלתה לד"ר ווילי במאמצים מרובים. רק לאחר שנים של לחצים בלתי פוסקים הצליח לשכנע את משרד החקלאות לאשר תקציב
בסך 5,000 דולר )154,000 דולר בערכים של ימינו( עבור הניסוי המשונה שביקש לקיים: לבדוק אחת ולתמיד כיצד משפיעים החומרים המשמרים על אלה שאכלו אותם .
וושינגטוניים רעבים רבים הגישו את מועמדותם, גם כאשר הובהר להם כי במסגרת הארוחות הם ידרשו להאביס את כריסם בחומרים בלתי קונבנציונאליים. למשל, אדם אחד כתב לו: "אדוני היקר – קראתי בעיתון על הניסויים שלך בתחום המזון. יש לי קיבה שמסוגלת לעמוד בכל דבר. הקיבה שלי תפתיע אותך. אני סובל משבע מחלות שונות. לא הלכתי לרופא כבר 15 שנה. בפעם האחרונה שהלכתי אמרו לי שנותרו לי שמונה חודשים לחיות. ובכל זאת אני כאן! יש לי קיבה מפלדה ואם יש אדם המתאים לניסוי שלך – זה אני ."
ד"ר ווילי נזקק ל-12 משתתפים – גברים בלבד שכן נשים לא הורשו ליטול חלק בניסוי. רובם היו עובדי ציבור שקיבלו מלגה קטנה בעד השתתפותם. כולם צעירים, חזקים ובריאים. לצורך הניסוי
הוסב מרתף משרד החקלאות למסעדת פאר והשף פרי הוזמן להפיק מנות משובחות כיד ההשראה הטובה עליו. אולם לכל המשתתפים הוסבר כי תפקידו האמתי של השף יהיה להרעיל אותם – הוא ימצא דרכים מקוריות להגניב לתוך מזונם כימיקלים שונים ומשונים, בפרט כאלה שהיו שכיחים בתעשיית המזון המשומר .אם יוכח שהחומרים המשמרים מזיקים לגברים צעירים בעלי קיבה העשויה ללא חת, ניתן לדמיין את עוצמת הנזק שהם גורמים לאוכלוסייה הכללית .
בתחילת הניסוי קיבלו המשתתפים אוכל טעים ורגיל על מנת לאפשר לרופאים לקבוע את קו הבסיס הנורמלי שלהם. ואז התחיל הכיף – השף פרי הגניב כמות הגונה של בורקס )כימיקל נפוץ בתעשיית השימורים( אל תוך החמאה שהוגשה בארוחת בוקר. המטרה הייתה שהסועדים עצמם לא ידעו איזה אוכל מורעל ואיזה לא. אבל מסתבר שלגוף יש מנגנוני הגנה יעילים למדי. כעבור ימים אחדים הבחינו פרי וד"ר ווילי כי הסועדים פשוט לא נוגעים בחמאה. איכשהו הם הרגישו שמשהו אתו לא בסדר. אז הם ניסו להיות מתוחכמים יותר: עירבו את הבורקס לתוך המרק, טבלו את צלי הבשר המשובח בפורמלדהיד )חומר משמר המשמש גם לשימור בעלי חיים מתים(, עירו חומצה גופריתית לתוך פאי התפוחים הריחני, יצקו סודיום בנזואט לתוך הפודינג או הסלט .
במשך כמה שבועות התנהל מרוץ חתול ועכבר בין הנסיינים לבין שפני הניסוי האנושי שהתחכמו וברחו מהמנות המורעלות .לבסוף הוחלט על שינוי השיטה: המזון שיוגש יהיה תקין לגמרי ואת חומרי הרעל יקבלו המשתתפים בצורת כמוסה אותה יבלעו לפני הקינוח...
קיבת הפלדה
העיתונות האמריקאית עקבה אחר הניסוי בדריכות ובסקרנות. האם המשתתפים ישרדו את משתה הרעל או שמא תהיה זו הסעודה האחרונה שלהם? האם החומרים הרעילים – שכמותם נמצאו כמעט בכל מוצר מזון תעשייתי – בטוחים לשימוש כטענת התעשיינים או שהמשתתפים יוכיחו על בשרם כי טענה זו שקרית ?היה כאן מתח ועניין וגם מקום להרבה הומור שחור. העיתונות לקקה את האצבעות, גם אם משתתפי הניסוי קצת פחות...
למרבה הפלא איש מהמשתתפים לא מת במהלך הניסוי שנמשך בסופו של דבר חמש שנים. ד"ר ווילי הקפיד שאף משתתף לא יישאר בניסוי יותר מששה חודשים כדי שהסיכון עבורו לא יהיה גדול מדי )למרות זאת כל משתתף נדרש לחתום על כתב הסכמה בו ויתר על כל טענה או תביעת פיתויים כלפי ממשלת ארה"ב( .
מבחינה רפואית נערך הניסוי בתנאים פרימיטיביים ולכן ערכו המדעי היום מוטל בספק. החוקרים לא היו מסוגלים לבצע אפילו בדיקת דם פשוטה ולא עמדו לרשותם אמצעי ההדמיה המשוכללים של ימינו. אבל די היה במה שכן ראו כדי להבהיר עד כמה מזיקים החומרים המשמרים. המשתתפים התלוננו על מיחושי בטן, כאבי ראש, הזיות, חום גבוה, נשירת שיער, חוסר אנרגיה וכל מיני תסמינים אחרים של מזון מורעל. יוצא מכלל זה היה הניסוי באכילת פרמולדהייד שנזקיו היו כה חמורים שהניסוי הופסק בעיצומו בהוראתו של ד"ר ווילי. אחד המשתתפים חש ברע עד כדי כך שהוא נשכב במיטתו והודיע חגיגית לבני משפחתו כי הוא עומד למסור את נשמתו בעד המדע...
למרבה השמחה האיש התאושש אבל הלקח היה ברור: הפרמולדהייד אינו מועיל לבריאות .
מבחינה מדעית כאמור הניסוי היה מפוקפק אבל ערכו התקשורתי לא יסולא בפז. הציבור עקב בעניין אחר המתרחש במרתף משרד החקלאות והזדעזע כאשר נאמר לו כי בדיוק את החומרים הללו מכניסים תעשייני המזון לתוך המוצרים שהם משווקים לציבור. זה היה שערורייתי! זה היה מקומם!
מול הסקרנות הציבורית אפילו הלוביסטים המשופשפים של תעשיית המזון נותרו חסרי אונים. אבל הם ניסו לפחות למנוע את פרסום הממצאים. לחצים פוליטיים אדירים הופעלו כדי להשבית את הניסוי ולגנוז את ממצאיו. כמה מדענים הובאו כדי להעיד עד כמה שיטות המחקר של ווילי אינן מהימנות. אבל ד"ר ווילי מצא דרכים להתחכם על יריביו. חלק מהדוחות הקטלניים שלו אכן נגנזו )עד עצם היום הזה!( אבל לפחות במקרה אחד ניצל ווילי את יציאתו לחופשה של מזכיר החקלאות האמריקאי על מנת לפרסם דוח נוקב אודות השימוש בחומצה גופריתית בתעשיית המזון )הוא הסביר מאוחר יותר כי לא הבין כהלכה את הוראתו של המזכיר שלא לפרסם את הדוח.(...
הסערה הציבורית השיגה את מטרתה, בעיקר הודות לקבוצות נשים פעלתניות .באותם השנים לנשים בארה"ב לא הייתה זכות הצבעה לבחירות הכלליות, אבל זכות הצבעה על מה שנכנס למטבח – היה גם היה. מול גדודי הלוביסטים של תעשיית המזון התייצבו גדודי לוביסטיות למען בטיחות המזון .בשנת1906 נחקק לראשונה בארה"ב "חוק המזון והתרופות" המכונה גם "חוק ווילי" על שם האיש שהביא לחקיקתו .
זה לא היה סוף הסיפור שכן החוק היה בעל יעדים צנועים מאוד. הוא כמעט ולא התערב בתעשיית המזון. עיקר חידושו בכך שכפה על היצרנים לפרסם את רשימת המרכיבים של המוצר ,כמקובל עד היום .זה היה חידוש מהפכני: גם אם אי אפשר היה עדיין להוציא מכלל שימוש חומרים מסוכנים לפחות הציבור יוכל לדעת מה מכניסים לו בצלחת ולהחליט אם הוא מעונין להכניס את המוצר למטבחו.
יחלפו עשרים שנה ועוד כמה אסונות קשים לפני שנחקק חוק המזון במתכונתו המודרנית והוקם ה-FDA, מנהל המזון והתרופות האמריקאי, שכל תרופה חדשה חייבת לעבור את בדיקתו המחמירה לפני שמאשרים אותה לשימוש .
מה עלה בגורלם של משתתפי "מסעדת הרעל"? הללו התפזרו איש איש לדרכו מבלי שהניסוי המוזר גרם להם כנראה נזק ארוך טווח. אשר לד"ר ווילי עצמו – הוא פרש כעבור כמה שנים מהשירות הממשלתי ונעשה פעיל עצמאי למען בטיחות המזון. בתחילת שנות העשרים התחיל ד"ר ווילי בקמפיין חדש נגד מוצר שלטענתו גורם נזק חמור: עישון סיגריות .
הוא הצליח לשכנע את אחד מכתבי העת המובילים לעקרות בית בארה"ב לחדול מפרסום מודעות פרסום לסיגריות .זה היה חידוש גדול מאוד באותם הימים .מטבע הדברים עמדתו של ד"ר ווילי הרגיזה מאוד את תעשיית הסיגריות. זו נעמדה על רגליה האחוריות וגייסה את מיטב הלוביסטים )אולי אותם אלה מהסיבוב הקודם( בשביל להוכיח עד כמה ד"ר ווילי טועה. לטענתם הסכנה היחידה הנשקפת למעשן הוא להיתקע באמצע הלילה בלי חפיסה...
אבל ווילי לא וויתר .
הוא מחה, התריע, וזעק. הוא טען כי הסיגריות ממכרות וכי חברות העישון מעוניינות בהתמכרות הזאת כדי למכור כמה שיותר סיגריות .אחד מבכירי תעשיית הטבק פרסם מאמר בו כינה אותו "אויב התעשייה האמריקאית". למאמר צירף איור בדמות כוונת צלפים המכוונות על ראשו של ד"ר ווילי. ווילי לא התרשם מהאיום השקוף. "גם כשנלחמתי בפרקטיות האיומות של תעשיית המזון כינו אותי בכינוי גנאי," כתב בתגובה .
רק בחלוף שנים רבות, באמצע שנות השישים, נאות סוף-סוף משרד הבריאות האמריקאי להכיר
סוף-סוף בנזק האיום שהעישון גורם. מי יודע כמה מיליונים שילמו על כך במחיר בריאותם וחייהם .
ד"ר ווילי עצמו לא זכה לראות בניצחונו. הוא כבר נפטר מהעולם שנים רבות קודם לכן, אבל בוושינגטון לא שכחו לו את המסעדה המוזרה שהפעיל בשעתו, המסעדה שהרעילה במתכוון את כל אוכליה...
הרבה דורות לפני שתנועת `גרינפיס` באה לעולם, הם נאבקו בזיהום נחלים, דאגו לבעלי חיים שנמצאו בסכנת הכחדה, ואף גיבשו תפיסה מקורית על אודות איכות חיים רוחנית. נא להכיר: "מפלגת הירוקים" העתיקה ביותר בעולם!
אין היום אדם שלא שמע על שכבת האוזון המחוררת, על גזי החממה המציפים את האטמוספרה ועל העלייה בטמפרטורות המשבשת את מהלך התרחשויות הטבע בכל רחבי תבל. לצד תהליכים אלו, מתרחשות תופעות מקומיות הנובעות אף הן מהזנחה סביבתית רבת שנים, כמו זיהום מקורות המים. יצירת מפגעים ללא התחשבות בנזק שהם גורמים לאדם ולסביבה - החל ממכוניות הפולטות עשן מזהם וכלה באנטנות המפיצות קרינה סלולרית - הם חלק מתהליך זה. את הרשימה העגומה ניתן לחתום בתופעות שהנזק הטמון בהן מתגלה רק בטווח הרחוק, כמו כריתה בלתי מבוקרת של יערות הגשם, הכחדה של בעלי חיים נדירים ובזבוז משווע של משאבי טבע יקרים.
האם די בפיתוח טכנולוגיות חדשניות, כגון מכוניות סולריות, דלקים בלתי מזהמים ומחזור פסולת, כדי לפתור את הבעיה?
מומחים רבים סבורים שכדי לשים קץ להרס הסביבה אין די בשינוי טכני. נחוץ גם שינוי תודעתי. סגן נשיא ארה"ב לשעבר, אל גוֹר, הכריז בעת שקיבל פרס נובל לשלום על חלקו בהגברת המודעות הסביבתית: "עלינו להתעלות מעל לנקודת המבט האנושית הצרה, ולאמץ צורת חשיבה רוחנית המשקיפה על טובת האנושות והעולם כולו". לדבריו, האתוס האגואיסטי-חומרני, שבמרכזו ניצב האדם הפרטי ותשוקותיו החומריות, חייב לפנות את מקומו להשקפת עולם רחבה יותר הלוקחת בחשבון את טובת הכלל ואת הצרכים ארוכי הטווח של המין האנושי.
אכן, דברים כדורבנות. ברם, גור עצמו לא הסביר מנין ילמד האדם את ה"חשיבה הרוחנית", ואף לא סיפק למאזיניו כלים מעשיים כדי להתעלות מעל לאגואיזם הטבעי הטבוע בו.
כמו מומחים אחרים, סבור גור, שהמוּדעוּת הסביבתית והחקיקה האקולוגית שבאה בעקבותיה, היא פרי החשיבה המודרנית שהתפתחה בעשרות השנים האחרונות. רק אז הבין האדם כי חשוב לשמור על עולם החי והצומח ולהגן עליו מפני נזק. קודם לכן, כך מקובל לחשוב, עשה האדם ככל העולה על רוחו בלי להיות ער לעובדה כי הוא כורת את הענף שעליו הוא יושב. התרשמות זו נשענת על העובדה שבתרבויות העולם קשה למצוא דוגמאות לחקיקה אקולוגית בתקופה הקודמת למאה השנים האחרונות.
ובכן, יש לנו חדשות. עיון במקורות היהדות מגלה תפיסה אקולוגית מתקדמת להפליא. מבחינות מסוימות היא אף עולה בהיקפה ובעומקה על זו של התנועה המודרנית למען איכות הסביבה. תפיסה תורנית זו אינה מסתפקת בנקיטת צעדי עונשין כלפי עברייני סביבה, אלא היא מתחקה אחר השורשים האנטי מוסריים והאנטי חינוכיים של הזיהום האקולוגי ועוקרת אותם מן השורש. לא זו בלבד שהתורה מכילה את התיעוד הקדום ביותר בעולם לחקיקה "ירוקה", אלא היא אף כוללת רעיונות חדשניים שהעולם הכללי התוודע לקיומם רק בעשרות השנים האחרונות. האם ייתכן שהמפתח לעולם ירוק יותר מסתתר דווקא בארון הספרים היהודי?
אחד מרעיונות היסוד החשובים בתחום התכנון העירוני המודרני הוא רעיון ה'רֵאוֹת הירוקות'. כלומר, הקפת העיר בטבעת של צמחיה מוריקה ומרעננת. מי שנחשב להוגה הרעיון הוא אנגלי בשם אֶבֶּנעֶזר האווּרד. בשנת 1898 הציג הלה חזון של עיר מסוג שונה ובלתי מוכר עד אז: עיר מתוכננת מראש, ששטחה מוגבל, והיא מוקפת בחגורת ירק. הוא גם הציע להפריד בין אזורי מגורים לאזורי תעשיה, רעיון שבאותם ימים נחשב מהפכני ויוצא דופן. האוורד האמין כי התושבים שיתגוררו בעיר אשר תיבנה על פי המתכונת שהציע, יהיו מאוזנים ושלווים. זו תהיה תופעה שתמנע את התפתחותם של תחלואים חברתיים שנפוצו בערים הוותיקות.
מפתיע להיווכח כי רעיונות כה הגיוניים הוצעו רק בשלהי המאה התשע עשרה. העיר הראשונה בעולם המבוססת על עקרונות אלו לצ'וורת (Letchworth) הוקמה בשנת 1903, כיזמה פרטית של קבוצת אוהדים שתמכו בהשקפותיו של האוורד. רק באמצע שנות החמישים של המאה הקודמת נעשו רעיונותיו לנחלת הכלל והפכו לחלק שגרתי מהתכנון העירוני המודרני.
כאמור, שלושה יעדים מרכזיים עמדו לנגד עיניו של האוורד: מניעת התפשטות בלתי מבוקרת של השטח העירוני, יצירת הפרדה ברורה בין אזורי תעשיה לאזורי מגורים וחיזוק המגע בין תושב העיר לעולם הטבע באמצעות הקפת העיר בפארק שיהיה נגיש לכל אדם.
את האוורד מעלים על נס כאיש חזון, שהשכיל לראות ולהבין דברים שבני זמנו לא הבינו. אולם, מסתבר, שהיה מי שהקדים אותו! דגם עירוני הדומה להפליא למודל המודרני שלו, כבר מופיע בתורתנו הקדושה. בספר דברים (פרק ל"ה) מצווים בני ישראל לייחד ערים מיוחדות למגוריהם של בני שבט לוי. על פי הכתוב צריכה כל עיר לכלול שתי טבעות שתקפנה את החלק המיושב של העיר: טבעת פנימית שרוחבה 1,000 אמה (500-600 מטר), המכונה 'מגרש', וסביבה טבעת חיצונית נוספת ברוחב 2,000 אמה (1,000-1,200 מטר).
לצורך מה נועד ה'מגרש'? רש"י על פי המשנה במסכת עירובין דף ל"ג, מסביר: "מקום חלק מחוץ לעיר סביב, להיות לנוי לעיר. ואין רשאין לבנות שם בית ולא לנטוע כרם ולא לזרוע זריעה". במינוח מודרני היינו מכנים שטח זה כ"שמורת טבע". הטבעת החיצונית נועדה לצורך שדות וכרמים ולשאר השימושים העירוניים.
בהלכה מבואר כי מעמדם של שטחים אלו הוא מוחלט. הם אינם ניתנים למכירה ואי אפשר להסב אותם לשימושים אחרים. עוד מבואר, שאמנם תבנית זו מיועדת לערי שבט לוי, אך היא אמורה לשמש כבנין אב לכל הערים הנבנות בארץ ישראל.
נקל להבחין כי טבעת ירוקה זו, המקיפה את העיר היא דו-תכליתית: היא מונעת "צמיחה" בלתי מבוקרת של השטח העירוני, מה שקרוי בשפה המודרנית "זחילה אורבנית", והיא גם מבטיחה את הקשר בין תושב העיר הכלוא במגדלי בטון, זכוכית ופלדה, לעולם הטבע החי והפורח. קשר שלפי תפיסת היהדות נחוץ לאיזונו הנפשי של האדם.
ממקורות אחרים אנו עומדים על תקנות נוספות שנקבעו במטרה לשמור על איכות חייהם של יושבי העיר. לדוגמה, תקנה האוסרת הקמת מפעלים הפולטים עשן וריחות רעים ממערב לעיר, במקום שבו הרוח הנושבת תעביר אותם לכיוון העיר. תקנה אחרת אוסרת להקים בסביבות ירושלים מכל צדדיה מפעלים הפולטים פיח, שכן הוא יגרום לכיעור חומות העיר.
בעיה נפוצה העומדת בראש סדר היום האקולוגי, היא סוגיית הזיהום הסביבתי. בעיה זו התחדדה ביתר שאת בעקבות מספר מקרים שקיבלו תהודה בינלאומית, כמו פרשת ה'אקסון וואלדז'. זוהי מכלית נפט ענקית שעלתה על שרטון במפרץ אלסקה ופלטה לים עשרות מיליוני ליטרים של נפט גולמי וגרמה נזק אקולוגי. אסון טראגי אחר התרחש בעיר בופאל שבהודו, שבו נספו אלפי בני אדם, כאשר תקלה במפעל כימי שחררה לחלל האוויר ענן גז רעיל.
מקרים מסוג זה ודומיהם מעוררים שורה של שאלות עקרוניות, כגון: האם האדם אחראי למפגעים שהוא מותיר בשטחים ציבוריים? האם ניתן להגביל את השימוש שהאדם עושה בשטחו הפרטי, כאשר שימוש זה מפריע לשכנים?
מתברר, שחז"ל כבר נתנו את דעתם לשאלות אלו והתייחסו אליהן בהרחבה. לדוגמא נזכיר את קביעתו של הרמב"ם (הלכות שכנים פרק י"א, הלכה ו'), שלפיה האדם חייב להרחיק מביתו כל דבר הגורם נזק לשכניו, אלא אם כן מחלו השכנים והסכימו לנוכחות המפגע. לכלל זה יש יוצא מן הכלל. קיימים ארבעה סוגי מפגעים שיש בכוח האדם למחות נגדם, גם אם בתחילה הסכים לקיומם: עשן, אבק, ריח רע ורטט. גם אם בתחילה מחל השכן, הרי שבהמשך מתברר, שהמפגע מציק מאד וקשה מאד לגור בסביבתו. מיותר לציין שאלו נמנים עם הבעיות העיקריות שאיתן נאלץ להתמודד תושב עיר מודרנית.
הרמב"ם מוסיף שכל אדם זכאי ליהנות משקט בלי שיוטרד ממעשי שכניו. מסיבה זו הוא רשאי למנוע מהשכן לעסוק בחצרו בעבודה המושכת לסביבה עורבים או ציפורים אחרות הגורמות רעש.
קביעה זו עמדה ביסוד פסק הלכה במקרה מעניין שהובא להכרעתו של הריב"ש (ר' יצחק בר ששת - מגדולי ההלכה בספרד ובצפון אפריקה בתחילת המאה הי"ד). יהודי תושב העיר קסטיליה התלונן נגד שכנו שהפעיל בביתו מכונת אריגה, וזו גרמה לכותלי הבית לרטוט. להגנתו טען השכן כי זכותו לעשות בביתו כרצונו. הוא הוסיף שהעברתה של מכונת האריגה למקום אחר תהיה כרוכה בהוצאות מרובות. הריב"ש הכריע לטובת המתלונן, ואגב כך קבע כלל בעל חשיבות רבה לענייננו: "אין לאדם רשות למנוע נזק ממנו לעצמו על ידי גרימת נזק לזולת".
הדוגמאות שהובאו עד כה הינן מיעוט זעיר מן ההלכות וההנהגות הבאות להבטיח חיים תקינים, נעדרי נזקים ובעלי הרמוניה חיובית וטבעית. החכמים הדריכו את האנשים המתגוררים סמוך זה לזה לחיות באופן שהאחד לא יזיק לשכנו או לסביבה כולה.
חז"ל לא הסתפקו רק בדאגה לסביבתו הפיזית של האדם. הם מהווים חלוצים גם בתחום האקולוגיה הרוחנית.
לפי התפיסה היהודית זכאי כל אדם לחיות בסביבה הרמונית שבה לא יהיה נתון ל"הפגזה בלתי פוסקת" של תעשיית גירויי יצרים. כולנו יודעים היטב עד כמה התקשורת, הספרות, הקולנוע והטלוויזיה ועוד מציפים את הסביבה שלנו באלימות, בפשע ובמחזות הרס מכל הסוגים והגוונים. כל דבר ששוחק את סף הרגישות המוסרית, שפוגע בסביבה המוסרית ומחליש את ההתנגדות הפנימית לרוע, הוא סוג של זיהום תרבותי המסוכן לא פחות מגז רעיל.
המסרים התרבותיים השליליים הללו מחלחלים עמוק אל תוך הרבדים הפנימיים של הנפש ומזהמים את מי התהום של נשמת האדם. הם משפיעים על התת-מודע ומעצבים בדרכים נסתרות את האישיות. כפי שמדע האקולוגיה לימד אותנו - הנזק המידי לא תמיד גלוי לעין. החומרים הרעילים מצטברים במשך שנים לפני שממדי הקטסטרופה מתגלים.
נוסף לכך, חשיפה בלתי מבוקרת למסרים הגלויים והסמויים של חברת השפע מחזקת באדם את הצד האגואיסטי, הרואה רק את צורכי עצמו. אדם כזה עלול להיות מסוכן לא פחות מהחור באוזון או מסופת 'אל-ניניו'. הוא עלול לרמוס כל ערך שיעמוד בדרכו ויתעלם מכל שיקול מוסרי שיפריע לו במימוש מאוויי ליבו.
הבה נתאר לעצמנו ילד הגדל בסביבה רוחנית בריאה ומאוזנת. המזון הנכנס לפיו נקי מחומרי הדברה רעילים, האוויר שהוא נושם צח ונקי ויפי הטבע נשקף מכל עבר. לא פחות חשוב מכך הוא המזון הרוחני העשיר ב'ויטמינים' חיוביים שהוא סופג בנפשו. הוא מוקף אנשים המקיימים אורח חיים המתאפיין במעשי חסד ונתינה, שליטה עצמית והתחשבות בזולת, צניעות והסתפקות במועט. מרב הסיכויים שהוא עצמו יפתח אישיות בריאה ואכפתית.
מכאן המסקנה: אם קיים מכנה משותף בין החור באוזון, הקרחונים הנמסים ואפקט החממה הגלובאלי, קיים גם מכנה משותף בין הגורמים הרוחניים השונים. זהו הגורם האנושי. בסופו של דבר, שורשי הנזק האקולוגי בעולם הם החשיבה האנוכית, תאוות הבצע והמידות הרעות. בעיית הזיהום הגלובאלי לא תיפתר רק באמצעות מעבר למנועים חשמליים או בזכות טכנולוגיית מחזור חדשנית. נחוצה גם מודעות מוסרית עמוקה. רמז לכך אל גור בדברו על חשיבה רוחנית, אולם הוא לא הציע מקור שנשאב ממנו חשיבה זו. הפתרון למכלול כולו נמצא בדברי חז"ל.
"בשעה שברא הקב"ה את אדם הראשון", מספר המדרש, "נטלו והחזירו על כל אילני גן עדן. אמר לו: ראה מעשי כמה נאים תן דעתך שלא תקלקל ותחריב את עולמי. שאם תקלקל אין מי שיתקן אחריך".
קו ישיר מחבר בין הקלקול הרוחני לנזק הגשמי. הבה נשמור על העולם שקיבלנו ונשארו צח ונקי, קדוש וטהור, כביום היבראו.
שמחה
שִׂמְחָה היא רגש חיובי שבו האדם נתון ב מצב רוח מרומם, לרוב בעקבות התרחשות וחוויה שהוא מפרש אותה כחיובית מבחינתו באחד מהיבטי חייו.
מאפיינים
הרגש מתאפיין ב מחשבות ובביטויים גופניים מסוימים, כמו חשיבה אופטימית , מבע פנים צוהל, עיניים מאירות, חיוכים ותחושה אנרגטית וקלילה של הגוף.
חוויות פנימיות העשויות להביא לשמחה הן למשל שכלול המעמד האישי, מערכות יחסים בינאישיות טובות, כניסה לתהליך של התחדשות, פעילות יצירתית , או הצלחה בהגשמת הישגים, יעדים, שאיפות וחלומות. אמצעים חיצוניים העשויים לעורר שמחה הם למשל מוזיקה , ריקודים , שמיעת בדיחות , ארוחה טובה, מסע קניות, קבלת מתנה , הצלחה ב תחרות או ניצחון של קבוצה ספורטיבית אהודה, ואף באמצעים כימיים כמו אלכוהול , סמים ו תרופות .
השמחה מרחיבה את כוחות הנפש, הופכת את האדם לאנרגטי, ומדרבנת אותו לפעילות ולעשייה, לעומת הרגש ההופכי - ה עצב , שמכנס את כוחות הנפש ומביא לירידה בפעילותו של האדם. ישנה זיקה הדדית בין השמחה לבין ה אהבה ; שמחה עמוקה יכולה לעורר אצל האדם את רגש האהבה, ומימוש אהבה והתעוררותה גורם לאדם לשמחה.
הבעות פנים ותנועות גוף מאפיינות
ניתן לזהות אדם שמח כאשר חיוך מ אוזן לאוזן (לרוב עם שיניים חשופות) מופיע על פניו, עפעפיו פתוחים לרווחה, ה לחיים מובלטות, קמטים קטנים באזור העיניים ו אישונים מורחבים, הפה בזווית עגולה וקעורה, ואצל חלק מהאנשים מופיעות גם גומות חן .
תנועות גוף של אדם משקפות שמחה הן לרוב תנועות ספונטניות וקפיצות. לעיתים מופיעים הנפת זרועות, שרירים מתוחים וישרים, מחיאות כפיים , ראש זקוף ומורם, נשימה מואצת מעט, דופק גבוה במקצת, עלייה בקצב הלב ועלייה ב לחץ הדם .
אנשים שמחים לעיתים צוחקים או בוכים מרוב שמחה, נוטים להיות סלחנים וותרנים, חושבים בצורה אופטימית וקלילה, אנרגטיים ונמרצים, מתקיימת תחושה של קרבה רגשית לכל מי שנמצא בסביבה ורצון לעזור לזולת, והם נוטים לבטא הערכה עצמית גבוהה ו שליטה עצמית .
הפונקציונליות של השמחה
השמחה נחשבת כרגש התורם לבריאות האדם. אנשים שמחים לוקחים אחריות על טעויות, עושים שינויים ומצליחים, לעומתם אנשים חסרי שמחה רואים כל טעות ככישלון אישי.
שמחה נוצרת כאשר הושגו מטרות (או התקדמות משמעותית לקראת השגת המטרה) והציפיות חיוביות.
ביטוי שמחה מאותת שהאדם מרוצה ממה שקורה. מצב כזה מאפשר לאחר להעריך שקיים סיכוי נמוך שהצד השני (השמח) יבצע פעולה או התנהגות שעלולה לסכן אותו או להשפיע בצורה שלילית על מטרותיו.
השמחה והשפעה החברתית
רגש השמחה בא בעקבות התרחשויות פנימיות וניזון מתוך יחסי גומלין עם הסביבה. יש שמחות קטנות ורגעיות, ויש שמחות המשפיעות על האדם לאורך זמן.
ניתן להעריך את השמחה בצורה חברתית לפי 4 רמות:
אישי - חיבור וקרבה לאנשים, עזרה לזולת, נחמדות, אכפתיות, עדינות ורוגע.
דיאדי - יכולת לפתח שיחה חיובית, כנה ואמתית, רצון להבין את בן הזוג, אוזן קשבת, עזרה במידת הצורך.
קבוצתי - שיתוף פעולה עם אחרים, העלאת מצב הרוח הקבוצתי, לכידות והרגשת שייכות לקבוצה.
תרבותי - אינטראקציה בין תרבותית, שיתוף, הבנה והכלה של השונה.
השמחה בפילוסופיה
על פי הפילוסופיה יש שלושה רגשות בסיסיים: תשוקה , שמחה ו עצב . הוא מתאר את השמחה כ"מעבר של אדם משלמות קטנה יותר לשלמות גדולה יותר". לכן, לפי ההגות שלו, על האדם לחתור להעצים את שמחתו ובכך להגביר את שלמותו.
השמחה ביהדות
בדת ה יהודית השמחה מתוארת כתכונת נפש חיובית ביותר שהאדם צריך לשאוף אליה, שמביאה אותו לשלמות של עבודה רוחנית ומעידה על מצבו השלם של האדם. בפרשת הקללות בתורה נאמר שעם ישראל יגלה מארצו ויעבוד זרים "תַּחַת אֲשֶׁר לֹא עָבַדְתָּ אֶת ה' אֱ-לֹהֶיךָ בְּשִׂמְחָה וּבְטוּב לֵבָב מֵרֹב כֹּל" (ו מכלל לאו אתה שומע הן ) הרמב"ם בספרו ההלכתימפרש את הפסוק בצורה כזו: "השמחה שישמח אדם בעשיית המצוה ובאהבת האל שצוה בהן, עבודה גדולה היא, וכל המונע עצמו משמחה זו ראוי להפרע ממנו שנאמר "תחת אשר לא עבדת את ה' א-להיך בשמחה ובטוב לבב" . לפי רעיון זה, עיקרון השמחה ביהדות (ובנוסף לה 'טוב לבב') אינו נחשב כמצווה נפרדת אלא הוא תנאי נדרש בקיום כל מצווה ומצווה.
בנוסף הרמב"ם מונה את מצוות השמחה כחלק ממצות "מיצוע המידות"כך שלדבריו יש מצווה לשמוח גם ללא ליווי של עשיית מצווה "ולא יהא מהולל ושוחק ולא עצב ואונן אלא שמח כל ימיו בנחת בסבר פנים יפות. "
מצוות שמחה בחגים
ישנה מצווה מיוחדת מהתורה לשמוח בשלושת הרגלים ( פסח שבועת וסוכות), ונלמד מהכתוב בספר דברים, פרק ט"ז, פסוק י"א: "ושמחת לפני ה' אלוקיך ...", וכן מהפסוק: "ושמחת בחגך אתה ובנך ובתך ועבדך ואמתך" (דברים, ט"ז, י"ד).
עיקרון השמחה ביהדות מקבל ביטוי מיוחד במהלך ימי ה פורים וחודש אדר כולו, בהם הורו חז"ל שיש להרבות בשמחה עוד יותר. ולגביו נאמר ""משנכנס אדר מרבין בשמחה"" .
ההסבר לריבוי השמחה הוא כי בחודש זה מזלו של עם ישראל עולה (ולכן ב שנה מעוברת מתקיימים שני חודשי אדר). במהלך חודש זה נהוג לערוך אירועים מיוחדים על מנת להרבות שמחה. לעומת זאת, בחודש אב ממעטים בשמחה, לנוכח האסונות הגדולים שאירעו במהלכו לעם היהודי ( חורבן בית המקדש למשל).
השמחה בחסידות
אחד מעקרונותיה העיקריים של תורת ה חסידות , הוא דבקות באל על ידי שמחה מתמדת, אף שכל החסידיות מקיימים עיקרון זה, בולטת בהנהגה זו היא חסידות ברסלב , וכן בספרי רבי נחמן מברסלב מזכיר רבות עניין זה. רבי נחמן טבע את הסיסמה הידועה: "מצווה גדולה להיות בשמחה תמיד"
מילים נרדפות
בשפה ה עברית ישנן לפחות עשר מילים נרדפות לציין שמחה (כמו ששון, גילה, דיצה, רינה, עליזה, עליצה, צהלה וחדווה), וייתכן כי הדבר מעיד על סוגים וגוונים שונים של שמחה ועל החשיבות הרבה שמיוחסת לרגש זה.
שנות ה-60 וה-70 הן תקופות בהן הייתה הסתייגות ממלחמה ותקווה לעתיד טוב יותר. בעקבות כך, רבים מההורים בתקופות אלו החליטו לקרוא לילדיהם בשמות המבטאים שמחה . דוגמה לכך ניתן לראות בשמות: ששון, שמחה, עליזה, דיצה, חדווה, גיל, גילי, גילה ויָגֵל. פורה במיוחד הוא השורש רנ"ן אשר ממנו נגזרים השמות רן, רון, ירון, רונן, רונית, רוני, רינה, רינת, רננה.
שמחה לאיד
שמחה לאיד היא שמחה המתעוררת בלב האדם לרגל מפלתו או כישלונו של יריב או אויב. שמחה לאיד היא הפן השלילי שבשמחה, ויש בה דמיון וקרבה ל קנאה , שבה עינו של האדם צרה במה שיש לזולתו, אך היא יכולה לנבוע גם מ שנאה . בחברות מודרניות, חגיגת שמחה לאיד למפלת האויב נחשבת ללא תקינה פוליטית .
ירי שמחה
הוא ירי ב נשק קל , כגון רובה או אקדח , כלפי מעלה אל השמים לשם הבעת שמחה.
הירי מבוצע בעיקר במהלך חגים או שמחות משפחתיות ולעיתים בתהלוכות ואירועים אחרים. הירי מבוצע, בדרך כלל, בזווית תלולה, כאשר הנשק מונף מעל ראשי המתקהלים ללא כוונון. לעיתים הירי מבוצע במצב אוטומטי, מ רובי סער ובכך מועצמת עוצמת ה רעש .
מקומה של השמחה ביהדות
" משנכנס אדר מרבים בשמחה". אך ברצוננו לברר: מה מקומה של השמחה ביהדות - בפורים ובכל השנה? וכיצד לא נעבור את הגבול הדק בין שמחה של מצוה לליצנות ?
שמחת הגוף ! הרב מרדכי גרינברג שליט"א - ראש ישיבת "כרם ביבנה " כתב הרמב"ם בהלכות לולב (ח', ט"ו): "השמחה שישמח אדם בעשיית המצוה ובאהבת הא-ל שצווה בהן, עבודה גדולה מאוד היא וכל המונע עצמו משמחה זו ראוי להפרע ממנו, שנאמר: "תחת אשר לא עבדת את ה' אלקיך בשמחה ובטוב לבב מרוב כל". הרי שהשמחה צריכה להיות מלווה בעשיית מצוה. וכן כתב רבנו בחיי (כד הקמח, ערך שמחה): "ולא תמצא בכל ספרי הקדש שישבח השמחה, אלא בעניין העבודה וההשגה בהקב"ה... כי הצדיקים שלוחי השי"ת זריזין לעבוד את ה' בשמחה ". שונה היא מצות השמחה בפורים: "לעשות אותם ימי משתה ושמחה ויום-טוב", והרי יום-טוב כבר כולל שמחה, שנאמר: "ושמחת בחגך", אם כן מהי השמחה המיוחדת בפורים מעבר לשמחת יום טוב רגילה ? וכתב על זה ה'שם משמואל' (תרע"ה): "ונראה בשמחת פורים ושמחת יום-טוב, לאו בני בקתא חדא נינהו, ששמחת יום-טוב הוא רגש דביקות והיא שמחה פנימית, וכמו שהגיד כ"ק אבי אדמו"ר זצ"ל: 'טעמא דאין מרקדין ביום-טוב, משום שריקוד הוא בחיצוניות האברים, ושמחת יום-טוב הוא בפנימיות'. אך שמחת פורים אינה כן, אלא כעין שהייתה הגזירה עליהם, להשמיד להרוג ולאבד, שהוא בחיצוניות האדם, ונהפוך הוא, על כן השמחה הנצמחת מזה גם צריכה להיות אף בחיצוניות האדם, ועל-כן המצווה לבסומי בפוריא, כדי שתהא ניכרת השמחה גם בחיצוניות. כאומרם ז"ל (עירובין ס"ה): 'נכנס יין יצא סוד '". במילים אחרות, בכל המועדים נאמר "נגילה ונשמחה בך" - הרי עיקר השמחה היא בה', על כל הטוב אשר גמלנו, ועל זה באו ג' הרגלים. והבשר והיין אינם אלא אמצעי לעורר בנו את השמחה בה', שונה הוא פורים שהשמחה היא תכלית לעצמה. והיינו שכיון שרצו הגויים להשמיד את הגופות, הרי שמחת ההצלה באה לידי ביטוי בשמחת הגוף, ועל כן חייב אדם לבסומי עד דלא ידע, שאין השמחה אמצעי לאהבת ה' כמו בשאר הרגלים, אלא שמחה תכליתית עצמית . יש לרעיון זה השלכה מעשית, שהרי אין נושאין נשים ביום-טוב, שאין מערבין שמחה בשמחה, ויש אומרים שאף בפורים אין נושאין נשים מטעם זה, אך הדרכי משה (אורח חיים תרצ"ו) חולק, וכותב ששמע מזקנים שאמרו שראו מעשה שהיו נישואין בפורים, והיינו משום שברגל אמרו "ושמחת בחגך" ולא באשתך, שהשמחה היא אמצעי לאהבת ה', ושמחת חתן סותרת מגמה זו, מה שאין כן בפורים שהשמחה היא תכלית לעצמה, אין זה משנה מה מקור השמחה, והעיקר שתהיה שמחה . אלא שיש להזכיר את דברי רבי יהודה הלוי בספר הכוזרי (ג', י"א): "לבל תביאהו השמחה בשבתות וימים טובים למדרגה שאליה מביאים השחוק והתאוות, ולביטול תפילה בזמנה כמצווה עלינו ".
ההומור הרב יצחק הלוי שליט"א - רב הישוב קרני שומרון אפי: שלום, כבוד הרב ! הרב: (מהרהר קמעא, מקמט את מצחו): שלום! שלום! מי אדוני ? אפי: כבוד הרב, אני אפי! מהשיעור השבועי של כבודו. אני יושב ממש לפני הרב . הרב (מתעשת): עצום עיניים רגע! אפי עוצם את עיניו . הרב: או, עכשיו אני כבר מזהה אותך ... בבדיחה זו קיבל אפי את ההטפה שמגיעה לו, ואולי, גם הרב למד, כי צריך להכיר את תלמידיו ב"עיניים עצומות". תרתי משמע ! להומור תפקיד מכריע, חשוב ביותר כמו: העברת מסרים בדרך עקיפה, יצירת עניין, סקרנות, הפגת מתח, השגת קשב . בפרק "קניין תורה" במסכת אבות נזכר "מיעוט שיחה" כאחד ממ"ח דברים שהתורה נקנית בהם, ובארו בשם הגר"א, שאין הכוונה במובן השלילי, שמוטב שלא לשוחח כלל, אלא אדרבה, במובן החיובי. יש לשמר את הלימוד בתיבול במילי דעלמא. כך הוא פועל יותר, משפיע טוב וחודר עמוק יותר. על פי הדברים הללו באר בנו של בעל שו"ת "זקן אהרן" (ואלקין) בהקדמתו לספר הנ"ל את דברי הגמרא (סוכה כ"א): שיחת חולין של ת"ח - צריכה לימוד! זאת, על-פי המסופר על רבה (שבת ל') שנהג לפתוח את הלימוד במילתא דבדיחותא. מדוע? בכדי לפתוח את הלבבות! אם כן, שיחת החולין הזאת של רבה - נזקקה לצורך הלימוד . השרש "בדח" והשרש "פתח" הם מאותה המשפחה. ההומור, הבדיחה והחידוד פותחים את הלבבות לקלוט את העיקר בצורה טובה יותר. הלא כך כתב הכהן הגדול מאחיו בספר "עין איה" (שבת ע"ז): "כדי לפרק דעתו של האדם, וכדי שיבא... לשמוח בחיים... נבראה השטות. קוצר הדעת וההתפעלות למראה איזה ברק של דבר משמח, אף על פי שהוא כצל עובר, מכל מקום, הרי הוא בעתו משמח, ומשריש את חוש השמחה בתכונת החיים. וממנה בא האדם לרומם את רוחו, לבקש את מקור שמחתו בדברים קיימים ונצחיים שהם הינם יסודות האמת של החיים, שבהם השמחה מכוונת אל החכמה האלוקית שהשמחה במעונו ". ההומור, כאמור, מפיג מתחים, מכשיר את הלב לקלוט את המסרים, נוטע אופטימיות, אמונה ובטחון. ההומור איננו ליצנות אלא דבר רציני ביותר. לא בכדי זכו אותם שני בדחנים לחיי העולם הבא כפי שמתארת לנו הגמרא (תענית כ"ב) . בחידוד, מועברים מסרים קצרים וברורים כמו, למשל: 'משנכנס אב - ממעטים בשמחה! חכה, חכה כשאבא יבוא!'... אבל אנחנו נסיים הפעם ב: 'משנכנס אדר - מרבים בשמחה '!
אין שמחה אלא בבשר ויין
"אין שמחה אלא בבשר ויין" הוא דין הלכתי המוזכר בתלמוד, שעניינו הוא שבימים שמצווים לשמוח בהם כגון ב שלוש הרגלים , חובה להגיע לשמחה זו על ידי סיפוק צורכי הגוף והנפש של האדם.
דין זה משקף את התפיסה של היהדות, שהנאות הגוף אינן פסולות, אם הן מועלות על נס, ואפשר להשתמש בהן כדי להגיע לשמחה .
שנאמר "ושמחת בחגך", במה משמחם? ביין. רבי יהודה אומר: אנשים בראוי להם ונשים בראוי להן. אנשים בראוי להם - ביין, ונשים במאי? תני רב יוסף : ב בבל - בבגדי צבעונין, ב ארץ ישראל - בבגדי פשתן מגוהצין. תניא רבי יהודה בן בתירא אומר: בזמן ש בית המקדש קיים אין שמחה אלא בבשר שנאמר "וזבחת שלמים ואכלת שם ושמחת לפני ה' אלהיך", ועכשיו שאין בית המקדש קיים, אין שמחה אלא ביין, שנאמר "ויין ישמח לבב אנוש".
הביטוי המקורי הוא בדברי רבי יהודה בן בתירא ולפיו בזמן בית המקדש השמחה הייתה בבשר הקורבנות , ובהיעדרו היא בשתיית יין. אולם הרמב"ם ב משנה תורה כותב ששמחת יום טוב כוללת גם אכילת בשר וגם שתיית יין, בין בזמן בית המקדש ובין בהיעדרו:
אף על פי שהשמחה האמורה כאן, היא קרבן שלמים כמו שאנו מבארין בהלכות חגיגה, יש בכלל אותה שמחה, לשמוח הוא ובניו ובני ביתו כל אחד ואחד בראוי לו. כיצד: הקטנים, נותן להם קליות ואגוזים ומגדנות; והנשים, קונה להן בגדים ותכשיט כפי ממונו; והאנשים, אוכלין בשר ושותין יין, שאין שמחה אלא בבשר, ואין שמחה אלא ביין.
— משנה תורה , הלכות שביתת יום טוב, פרק ו', הלכות י"ז-י"ח
הביטוי המלא כורך את הבשר והיין ביחד. כך, למשל, בספר חכמת אדם לר' אברהם דנציג - קונטרס מצבת משה:
"...לא מבעיא שלא יספדו אלא אפילו ישמחו ואין שמחה אלא בבשר ויין ואם כן כיון שכך תיקנו בפירוש ולכן מותר...".
מקום נוסף, הקודם מבחינה כרונולוגית לרבי יהודה בן בתירא ומדבר על שמחה בבשר (ללא תזכורת ליין) מופיע בבמדבר רבה (וילנא) פרשת נשא פרשה י. בהפטרה של פרשת נשא מסופר על מלאך שמגיע אל מנוח ואשתו (הוריו של שמשון), ומבשר להם על לידת בנם. מנוח הסובר שמדובר באדם רגיל, אומר "נעצרה נא אותך ונעשה לפניך גדי עזים". למה דווקא גדי עיזים? תשובת המדרש: "ונעשה לפניך גדי עזים" שמחתנו - ונשמח עמך בגדי עזים, לפי שאין שמחה אלא בבשר".
הבשר והיין כסמלים לשמחה
בתקופה שבה התגבשה ההגות היהודית, מיעטו בני האדם לאכול בשר . בהלכה היהודית, אכילת בשר שלמים מהווה גורם לשמחה; ממילא בשר עוף , שאינו קרב לקורבן שלמים, אינו נחשב לגורם שמחה (תוספות, חגיגה ח ע"ב; רמב"ם חגיגה ב,י). הוא אף אינו קרוי 'בשר' סתם. בשל היקשרות הבשר והיין עם השמחה, חכמים אסרו לאוכלם בסעודה המפסקת שלפני תשעה באב . ברוב העדות איסור זה התרחב למנהג שלא לאוכלם מראש חודש אב. גם בימים בהם מותר ואף רצוי לאכול בשר יש הגבלות על אכילתו כגון איסור אכילת בשר בחלב והקפדה על כשרותו .
גם ה יין נחשב לסמל שמחה בולט ביהדות. נהוג לשתות יין לשם ציונם של ימים קדושים ליהדות ולשם חגיגתם של אירועים משמחים. היין הוא המשקה היחיד אשר זכה לברכה פרטית משלו, שיש לומר לפני השתייה:
על דרך הלצה נהוג לומר על פי רש"י מ פרשת נח - " יי"ש (=יין שרף. כינוי למשקאות חריפים בארצות אירופה) מרבותינו - דורשים אותו לשבח, ויי"ש דורשים אותו לגנאי", כלומר: קבלת משקה מה אדמו"ר או ה רב - זהו מנהג משובח; אולם סתם שתייה ללא מטרה תורנית היא מגונה. גם לשתיית היין יש הגבלות כשרות.
ככל הנאות הגוף, המסורת היהודית מזהירה מפני התמכרות לאכילת בשר ולשתיית יין. אחד המקורות הברורים לכך קיים בדיון אודות בן סורר ומורה במסכת סנהדרין (ע' ע"א) שחייב לאכול בשר ולשתות יין כדי להיעשות כזה. לפי ההלכה בן זה מתחייב ב מוות רק כאשר אכל בשר (זולל) ושתה יין (וסובא)
מאימתי חייב משיאכל תרטימר בשר וישתה חצי לוג יין האיטלקי
— בבלי סנהדרין ע ע"א
כשהפרשנים השונים (כ רש"י וה תוספות ) זיהו את התמכרותו לבשר וליין כגורמי תסיסה בעייתיים, שיהפכו אותו לגורם מסוכן בחברה. לעומת זאת, יש הסוברים כי יש להמשיך את החיים ובכללם אכילת היין והבשר גם בימי אבל, כמו בסיפור הבא:
כש חרב הבית בשניה רבו פרושין בישראל שלא לאכול בשר ושלא לשתות יין. נטפל להן ר' יהושע . אמר להן: בני, מפני מה אי אתם אוכלין בשר ואין אתם שותין יין? אמרו לו: נאכל בשר שממנו מקריבין על גבי מזבח ועכשיו בטל? נשתה יין ש מנסכין על גבי המזבח ועכשיו בטל? אמר להם: אם כן, לחם לא נאכל שכבר בטלו מנחות ! (אמרו לו) אפשר ב פירות (אמר להם) פירות לא נאכל שכבר בטלו בכורים! (אמרו לו) אפשר בפירות אחרים (אמר להם) מים לא נשתה שכבר בטל ניסוך המים ! שתקו. אמר להן: בני בואו ואומר לכם שלא להתאבל כל עיקר, אי אפשר שכבר נגזרה גזרה, ולהתאבל יותר מדאי אי אפשר שאין גוזרין גזירה על הצבור אא"כ רוב צבור יכולין לעמוד בה ... דין הוא שנגזור על עצמנו שלא לאכול בשר ולא לשתות יין, אלא אין גוזרין גזרה על הצבור אא"כ רוב צבור יכולין לעמוד בה
פתגם זה, שנטבע ב הלכה היהודית בקשר לדרכי השמחה ב חגים , ככל הנראה מצביע למעשה על כך שה יהדות היא דת ארצית ופרקטית המתייחסת בעין יפה לשמחה המגיעה מהנאות הגוף, ורואה בהן מנוף עיקרי ומרכזי להגיע אל ה שמחה . זאת, בניגוד לתפיסות הרוחניות, ה סגפניות והפוריטניות , שסוברות כי הדרך לשמחה היא בהתעלות רוחנית מעל לצורכי הגוף ובפיתוח ה תבונה וה מודעות העצמית ובקשת קרבת ה א-לוהות , וכל שמחה אחרת, ובמיוחד גופנית, היא רעה חולה. היהדות, שאיננה מחבבת במיוחד את ה נזירות , סוברת כי הדרך לשמחה שאמורה להיות בחגים, אך לא רק בהם, היא גם באמצעים חיצוניים וממשיים כמו בשר, יין ו בגדים יפים.
על פי דעת האר"י , כפי שמובע בספר שדי חמד של חיים חזקיהו מדיני , השמחה בבשר היא רק בבשר השלמים (בשר הקרבנות) וספק רב אם יש שמחה באכילת בשר סתם.
לעומת זאת, ה רמב"ם חולק על תפיסה זו ולדעתו מצוות השמחה היא דווקא בבשר ויין וחובה לאכול ולשתות:
כיצד? הקטנים נותן להם קליות ואגוזים ומגדנות, והנשים קונה להן בגדים ותכשיטין נאים כפי ממונו, והאנשים אוכלין בשר ושותין יין, שאין שמחה אלא בבשר ואין שמחה אלא ביין..."
— יד החזקה - הלכות שביתת יום טוב פרק ו', הלכות י"ז-י"ח
כגון שנדר שלא ישתה יין או שלא יאכל בשר כך וכך ימים. אומרים לו: אלו ידעת בשעת הנדר, כי השבת או יום טוב שבכלל הימים הללו חייב אתה לאכול בהם בשר ולשתות יין (שנאמר "וקראת לשבת ענג") היית נודר? והוא אומר לא, ומתירין נדרו.
— פירוש המשנה לרמב"ם, נדרים, ט, ו
גם ה רמב"ן , ה משנה ברורה ופוסקים נוספים הלכו בדרכו של הרמב"ם, וסברו שיש לאכול בשר ולשתות יין, אך הזהירו על הגזמה ועל סביאה וזלילה. עמדתו של ה שולחן ערוך בנושא ( אורח חיים סימן תקכ"ט, סעיפים ב'-ג') אינה ברורה.
אומנם יש הרואים בביטוי זה אב טיפוס שמתווה היהדות כדי להגיע לתחושה של שמחה, להשתמש באמצעים חיצוניים כשרים כסולם לטפס אל השמחה שנחשבת למעלה טובה במיוחד. לשיטתם אין חיוב להשתמש בבשר וביין כאמצעי בלעדי להגיע אל השמחה, אלא המטרה היא תחושת השמחה כשלעצמה, וכל אדם צריך לבחור את האמצעים שיביאו אותו לידי כך; ומי שאכילת בשר או שתיית יין מצערת אותו ואינה גורמת לו להגיע אל השמחה צריך לחפש דרכים אחרות שיביאו אותו לידי כך. כפי שכתב הרמב"ם, שהשמחה היא "כראוי לכל אחד ואחד", שמשמחים נשים בקניית בגדים ו תכשיטים וילדים באמצעות מגדנות ו ממתקים , לכל אדם יש דרכים משלו לשמוח.
ניתוח צורני
הביטוי "אין X אלא ב- Y ", היא צורה רווחת ב לשון חז"ל , שמטרתה להדגיש ולחזק את הדרך המוצעת כדרך עיקרית ומרכזית, תוך שלילת אלטרנטיבות אפשריות. בין הביטויים הרבים שקיימים בתלמוד ניתן להביא לשם הדגמה את הביטוי, "אין תפלה של אדם נשמעת אלא בבית הכנסת." (בבלי מסכת ברכות ו' ע"א) ואת הביטוי "אין עומדין להתפלל אלא מתוך כובד ראש" (שם ל' ע"ב).
הצורה השלמה של דרך הביטוי הזו היא "אין X ב- Y אלא ב- Z " כמו למשל הביטוי "אין ארי נוהם מתוך קופה של תבן אלא מתוך קופה של בשר." (שם ל"ב ע"א)
דת ואושר
דת ואושר נלמדו במסגרת מספר מחקרים, כאשר דת מכילה אלמנטים רבים המתייחסים למרכיבים של אושר כפי שמזוהה על ידי הפסיכולוגיה החיובית . הקשר בין דת ל אושר מתהווה בחלקו על ידי קשרים חברתיים של דת מאורגנת [ , והיתרונות הניורופסיכולוגיים של תפילה . ו אמונה .
מכון גאלופ פרסם תוצאות מספר רב של סקרים שנערכו ב ארצות הברית הקובעים כי:
אלו הטוענים כי דת היא חלק חשוב בחיי היום-יום שלהם ואשר פוקדים מקום פולחן דתי לפחות כל שבוע או כמעט כל שבוע, מדורגים גבוה באופן משמעותי במדד רווחת החיים של גאלופ, מאשר הקבוצות שהן דתיות במקצת או כלל לא דתיות.
מחקר
ישנם מספר מנגנונים דרכם דת יכולה לעשות אדם מאושר יותר, ביניהם מגע חברתי ותמיכה הנובעת מהחיפוש אחר אורח חיים דתי, פעילות מחשבתית ורגשית שבאה עם אופטימיות והתנדבות, למידת אסטרטגיות התמודדות אשר מגבירות את היכולת האישית של האדם להתמודד עם מצבי לחץ, וכן מאפיינים פסיכולוגיים משפיעים כגון " משמעות החיים ". ייתכן בנוסף כי אנשים דתיים מסגלים מנהגים הקשורים לאורח חיים בריא יותר, כגון שמפחיתים את ה תלות בתוצרים חומריים (Sustance Abuse Disorder ) שכן שימוש בחומרים פסיכוטרופיים נחשבת הפרעה.
סקרים שבוצעו על ידי גאלופ, NORC (ראשי תיבות של: National Opinion Research Center ) ו Pew Research Center , הסיקו כי הסבירות של אנשים המחויבים רוחנית גבוהה פי שניים להעיד על עצמם כ"מאושרים מאד" מאשר הקבוצה הכי פחות מחויבת מבחינה דתית. מבדיקה של מעל 200 מחקרים חברתיים, עולה כי "דתיות גבוהה מנבאת סיכון נמוך יותר ל דיכאונות [ , שימוש בסמים, וכן סיכוי נמוך ל התאבדות , ובנוסף יותר דיווחים על סיפוק ותחושת יציבות אישית ( Lincoln 1034 )."
סקר של 498 מחקרים הראה כי רוב מוחלט שלהם הצביע על קשר חיובי בין אדיקות דתית לבין תפיסת עולם מאוזנת, הערכה עצמית , אחוזים נמוכים יותר של יתר לחץ דם , דיכאונות ו עבריינות נוער .
ניתוח 34 מחקרים מאוחרים שפורסמו בין 1990 ל 2001 מצאו כי לדתיות יש תרומה להסתגלות פסיכולוגית, המתקשרת ללחץ פסיכולוגי מופחת, סיפוק מהחיים ומימוש עצמי. ולבסוף, סקירה מקיפה של כ 850 מחקרים בנושא הסיקו כי: "מרבית המחקרים שהתנהלו היטב מצאו כי הרמות הגבוהות יותר של מעורבות דתית משפיעות באופן חיובי על אינדיקטורים של בריאות פסיכולוגית (סיפוק, אושר, השפעה חיובית, מורל גבוה) ועם הפחתה בדיכאונות, מחשבות וניסיונות התאבדות ושימוש מזיק בסמים ואלכוהול"
ממצאים בארצות הברית
על פי ממצאי הסקר החברתי של מכון PEW שנערך בארצות הברית, נמצאה התפלגות עם קשר ישיר בין מידת אדיקות דתית לבין מי שחש "מאושר מאד":
מבקרים בכנסייה לפחות פעם בשבוע - 41%
מבקרים בכנסייה פעם בחודש או פחות - 31%
מבקרים בכנסייה לעיתים רחוקות או בכלל לא - 26%
ממצאים בישראל
הממצאים שפורסמו על ידי מכוני סקרים רשמיים בישראל עולים בקנה אחד עם הסקרים הבינלאומיים. בפרסום מיוחד של הלמ"ס תחת הכותרת "פרופיל האדם המאושר, גרסת הסקר החברתי" נבדקו (בין השאר) תלויות בין מצבי אושר ובדידות לבין מידת הדתיות של הנבדק באוכלוסייה היהודית ב ישראל .
מרוצים מאד
התפלגות האנשים המגדירים את עצמם "מרוצים מאד מחייהם" לפי רמת דתיות:
חרדים - 62%
דתיים - 40%
מסורתיים - 31%
חילונים - 26%
תחושת בדידות
התפלגות אחוז הפרטים ש"חווים מצבי בדידות מדי פעם עד לעיתים קרובות" לפי רמת דתיות
חרדים
גברים 10%
נשים 16%
דתיים
גברים 21%
נשים 28%
אחר
גברים 23%
נשים 34%
שעורי התאבדויות
במחקר בנושא התאבדויות שפורסם בשנת 2010 על ידי מרכז המחקר והמידע של הכנסת נודע כי בישראל שעורי ההתאבדויות נמוכים משמעותית בקרב דתיים לעומת חילונים, הן במגזר היהודי והם במגזר הערבי.
ביקורת
בחוגי פילוסופיה
קארל מרקס תיאר בניסוח בוטה את השפעתה של הדת כמנתקת מהמציאות: "הדת [...] היא האופיום של ההמונים ". קדם לו היינריך היינה , שאמר: "ברוכה היא דת, ששופכת לתוך כוס המרה של האנושות הסובלת כמה טיפין של אופיום רוחני מתוק ומרדים".
כתר ארם צובא
כֶּתֶר אֲרַם צוֹבָא הוא כתב יד חשוב של התנ"ך, שנכתב בטבריה על פי כל כללי המסורה הטברנית, ככל הנראה בשנת 930 לערך. חוקרי המקרא רואים בכתב יד זה את הנוסח המדויק ביותר של התנ"ך, בשל ההתאמה הפנימית המדויקת בין הנוסח עצמו לבין הערות המסורה הנמצאות בו. לדעת חלק מהחוקרים זהו ספר התורה שהרמב"ם העיד על דיוקו. הספר נדד בין קהילות יהודיות שונות, בתחילה בירושלים ובקהיר ולאחר מכן בחלב עד שנעלם בפרעות ביהודי חלב בסוף 1947. כעבור כעשר שנים הגיע "הכתר" כשהוא קרוע וחסר לידי נשיאמדינת ישראל, יצחק בן צבי. כתב היד הופקד במכון בן צבי ובהמשך הועבר לספרייה הלאומית ולאחר מכן למוזיאון ישראל. הוא מוצג כיום בהיכל הספר. מאז הגיעו לישראל פורסמו כמה מהדורות חדשות של התנ"ך המבוססות על "כתר ארם צובא". ב-9 בפברואר2016 הוכרז על ידי אונסק"ו כנכס תרבות עולמי
תוכנו
הכתר נכתב בטבריה על ידי שלמה בן-בויאעא הסופר בצורת "מִצְחָף". לאחר כתיבת נוסח האותיות על ידי ה"סופר", הוסיף ה"מסרן" אהרן בן אשר את שלושת המרכיבים המובהקים של המסורה הטברנית: ניקוד, טעמים וציוני מסורה, וגם תיקן את נוסח האותיות (שכתב הסופר בן-בויאעא) על פי הערות המסורה.
הספר נועד להיות מעין מדריך ומראה מקום ולכן נכתב בספר כרוך ולא בצורת מגילה, כדי שניתן יהיה לדפדף בו ללא המאמץ הכרוך בגלגול הקלף. הוא נכתב בדיו סת"ם שאי אפשר למחקו בלי להשאיר סימנים, המורכב משרף עצים טחון מעורב בברזל גופרתי ובפיח שחור, על דפי קלף עשויים מעור פרה או עז. בשולי הדפים כתב בן אשר אלפי הערות זעירות, חלקן בנות אות אחת בלבד, למשל: האות ל' מעידה על מילה נדירה שאינה מופיעה בשום מקום אחר בתנ"ך והאות ב' מעידה על מילה המופיעה פעמיים.
כמאה שנה לאחר שנכתב, נוסף לכתר קולופון (הערת בעלות) בנוסח זה:
זה המצחף השלם של עשרים וארבעה ספרים שכתב... שלמה הנודע בבן-בויאעא הסופר... וניקד ומסר אותו... החכם הנבון, אדון הסופרים ואבי החכמים וראש המלמדים... מר רב אהרן בן מר רב אשר... [מצחף זה הוא] סגולת הקראים השוכנים בהר ציון... קודש לה' לא ימכר ולא יגאל... ברוך ה' לעולם אמן ואמן.
נדודי הכתר
ארץ ישראל ומצרים
הספר נכתב כאמור בטבריה, אך נקנה כמאה שנה לאחר מכן על ידי יהודי קראי, שהעבירו לבית הכנסת של הקראים בירושלים. כמאה שנים לאחר מכן, בסוף המאה ה-11, נשדד הספר על ידי השלטון המוסלמי, שהכיר בערכו, והוא הוצע למכירה לכל המרבה במחיר. הכתר הועבר למצרים, שם נפדה תמורת סכום כסף עצום על ידי הקהילה היהודית.
הכתר נשמר בהיכל שבבית הכנסת העתיק בקהיר העתיקה, ונראה ששם ראהו הרמב"ם, שהעיד:
וספר שסמכנו עליו בדברים אלו (=לגבי קביעתן של פרשיות פתוחותוסתומות) הוא הספר הידוע במצרים שהוא כולל ארבעה ועשרים ספרים, שהיה בירושלים מכמה שנים להגיה ממנו הספרים, ועליו היו הכול סומכין לפי שהגיהו בן אשר ודקדק בו שנים הרבה, והגיהוֹ פעמים רבות, כמו שהעתיקוּ (= כמו שנמסר במסורת), ועליו סמכתי בספר תורה שכתבתי כהלכתו.
אין הסכמה גורפת שהספר שאליו מתייחס הרמב"ם הוא הכתר, וישנם הטוענים שהרמב"ם התייחס לספר אחר (ראו להלן).
חלב
בשנת 1375 יצא דוד בר יהושע, נכד נינו של הרמב"ם, לסוריה, ומסיבות שאינן ידועות לקח אתו את "הכתר". יהודי חלב הטמינו את הספר היקר ב"היכל אליהו הנביא", אחד משבעת ההיכלות בבית הכנסת המרכזי של חלב, וכינוהו "כתר אֲרַם צוֹבָא", על שם קהילתם. הוא שכן יחד עם "כתרים" עתיקים נוספים של המקרא, בהם "כתר דמשק" ו"כתר" שיוחס לעזרא הסופר. בהיכל שבבית הכנסת העתיק נשמר "הכתר" בקפדנות במשך כ-600 שנה. יהודי חלב האמינו שביום שבו ייצא מרשותם יבואו עליהם חורבן ופורענות. מסורת זו הסתמכה על אזהרות המופיעות בדף הפתיחה של הספר: "קודש לה', לא יימכר ולא ייגאל לעולם ולעולמי עולמים. ברוך שומרו וארור גונבו וארור מְמַשְכְּנוֹ!". לשם כך הם אף נעלו אותו בדורות האחרונים בכספת, ולא נתנו כמעט לאיש להביט בו. חכם יצחק שחייבר, בן הקהילה, סיפר על השמירה ההדוקה של הכתר: "אנשי הקהילה חששו פן הכתר ייגנב, לכן ייחדו לו ארגז גדול מברזל שהיו לו שני מנעולים, שמפתחותיהם לא נמסרו ביחד לגבאי אחד, אלא רק לשני אמידים וחשובים, כדי שלא ייפתח הארגז הנ"ל אלא בנוכחות שניהם יחד, ותחת השגחת ועד הקהילה." בין הבודדים שזכו "לגעת מרחוק" בכתר היה החוקר יעקב ספיר, שהתכתב עם הרב מנשה סתהון, מראשי קהילת חלב, וקיבל תשובות לשאלות על נוסח המקרא, שאותן כתב בספרו "אבן ספיר". וכן התכתב עם רבי יעקב מלוצין שהיה מדקדק גדול ובקי במסורה שנשלח על ידי חכמי ירושלים לבדוק את שינויי הנוסחאות, יעקב ספיר הכתיר אותו ליהודי הראשון שראה את התנ"ך ותיאר אותו, אם כי לא היה חוקר ובדק את התנ"ך לשם קביעת המסורה חוקר נוסף שזכה אף להעתיק חלקים מהכתר, היה ר' שלום שכנא ילין (מחכמי ירושלים באמצע המאה ה-19 ואביו של בעל היפה עיניים על הש"ס), שקיבל מכתב המלצה מרבני ירושלים, אך בגלל זקנתו לא נסע בעצמו אלא שלח את חתנו ר' יהושע קמחי עם ספר תנ"ך שעליו רשם את הערותיו ואת השינויים בנוסח המקרא.
על כך כתוב בספר עמודי שש (שמואל שלמה בויארסקי, ירושלים תרנ"א-1891):
וכאשר שמעתי פה (=בירושלים) שבארם צובה נמצא העתק כתר תורה הנכתב מבן-אשר, אשר רמב"ם ז"ל הגיה ממנו איך לכתוב ספר תורה... ושלחתי מהם איש אחד (=שלום שכנא ילין) לארם צובה להעתיק גם איך 'כתובים' נכתב בשירה... וכתבתי גם ה'כתובים' בקלף... והעמדתי בבית הכנסת הגדול אשר בחורבת רבי יהודה החסיד (ברובע היהודי בירושלים)
בשנות ה-40 של המאה ה-20 הוקם באוניברסיטה העברית בירושלים "מפעל המקרא", שמטרתו הייתה להוציא לאור מהדורת תנ"ך מדויקת ומושלמת. חוקרי "מפעל המקרא" חיפשו כתב יד מוסמך, עליו יוכלו לבסס את הנוסח המדויק ביותר, ובחרו בכתר ארם צובא העתיק והמהימן. לביצוע המשימה הוחלט לשלוח לחלב שני חוקרים חשובים – משה דוד קָאסוּטוֹ ויצחק שָמוֹש (יליד חלב, ואחיו של הסופר אמנון שמוש) – במטרה לצלם את דפי הכתר. בשנת 1943 יצאו קאסוטו ושמוש לסוריה, אך נתקלו בסירוב מוחלט לבקשה לצלם את הספר, ובוודאי להוציאו מתחום בית הכנסת. הקהילה הסכימה לתת לקאסוטו לבדו לעיין בכתר, בהשגחת אדם מהקהילה. בחוסר ברירה הסכים קאסוטו, ובמשך כשבוע ימים עיין בכתר ורשם לעצמו רשימות. בינתיים החריפו היחסים בין המוסלמים ליהודים, ובמהרה נסגרו שערי סוריה בפני מבקרים יהודים.
הפּרעות בחלב
היחס כלפי יהודי סוריה החל להסלים, כאשר בשנת 1925 הותקף הרובע היהודי בדמשק; בשנת 1936, במקביל לפרוץ המרד הערבי הגדול בארץ ישראל, התחוללו מהומות נגד יהודי סוריה, שהואשמו בציונות. במלחמת העולם השנייה הפכה סוריה לבסיס תעמולה נאצית, ובמשך כל שנות ה-40 ידעו יהודי סוריה פרעות הולכות ונשנות. בשנת 1945 חלה הרעה גדולה בתנאי החיים של יהודי סוריה: מעמדם הושפל, נאסר עליהם להגר וראשי הקהילות חויבו לגנות בפומבי את הציונות.
יומיים לאחר ההכרזה על תוכנית החלוקה בכ"ט בנובמבר1947 התחוללו פרעות נגד היהודים בחלב. אספסוף ערבי נהר לרובע היהודי והרס, שדד ושרף בתים רבים ואת רוב בתי הכנסת. הקונסול הבריטי בחלב, שראה את הדברים במו עיניו, דיווח לשגרירות בדמשק כי "קבוצות פורעים פגעו במוסדות, בבתים ובחנויות של יהודים. המשטרה והצבא לא עשו דבר, ומספר שוטרים אף נטלו חלק בביזה. הפרות הסדר נמשכו כל היום, ורק למחרת שלח המושל כוחות על מנת להשיב את הסדר על כנו ולהגן על רכוש יהודי". הרב הראשי של קהילת חלב, חכם משה טָווִיל, שגר מול בית הכנסת העתיק, סיפר: "בצהריים התאספו גויים רבים ליד בית הכנסת, והכריזו: 'פלסטין בִּלָאדְנָא ויָאהוּד כִּלָאבְּנָא' (פלסטין היא ארצנו והיהודים כלבינו). אחרי הצהריים התנפל ההמון על בית הכנסת והרס אותו, כשהצבא מסייע לו. אחר חצי שעה נשרף הכל. הוציאו ארבעים ספרי תורה ושרפו אותם בחוץ בנפט ובשמן". במשך שלושה ימים הסתגרו יהודי חלב הנפחדים בבתיהם, ורק לאחר מכן העזו לצאת. לא היו אמנם נפגעים בנפש, אך החיפושים בין החורבות המפויחות של בית הכנסת העתיק העלו כי כתר ארם צובא נעלם. הסברה הייתה כי עלה באש יחד עם שאר ספרי התורה.
הצלת הכתר
כמה חודשים לאחר הפרעות גילו עולים יהודים מחלב ליצחק בן צבי, כי בניגוד לשמועות, הכתר לא נשרף ולא אבד, אלא ראשי הקהילה הפיצו את השמועה, כדי שהערבים לא יחפשו את הכתר ויזיקו לו. לגבי השאלה: 'כיצד ניצל הכתר?' היו העובדות סותרות: היו שטענו כי שמָּש בית הכנסת, אשר בגדאדי, הוא ששלף את "הכתר" מהאש תוך סכנת חייו. אחרים טענו כי "הכתר" הוצא מההיכל כמה ימים לפני הפרעות והוחבא בביתו של חכם משה טָווִיל. כך או כך, ברור היה כי הכתר לא יוכל להישאר בחלב, שם קיים חשש לגורלו.
יצחק בן צבי פנה בקריאה נרגשת לעולים מחלב לסייע לו בהבאת הכתר למקום בטוח. שרה חָבֵר, אחת העולות, הסכימה להסתכן ולחזור לסוריה כדי להציל את הכתר, אך כל ניסיונותיה להסתנן לארץ הנעולה עלו בתוהו. בתחילת שנות ה-50 ביקש יצחק בן-צבי משגרירי מדינת ישראל ברחבי העולם לעורר את היהודים יוצאי חלב בארצותיהם להצלת הכתר והבאתו לישראל. הרב בן ציון מאיר חי עוזיאל, שהיה אז הראשון לציון, כתב לראשי הקהילה בחלב:
מאז נודעתי על דבר הריסת בית הכנסת העתיק והקדמון אשר בארם צובא ועקירת 'הכתר' ממקומו, נתמלאתי חרדה לגורלו של כתב יד יקר זה. שמעתי אומרים שבני קהילת ארם צובא יראים לשלוח ידם בספר הקדוש הזה, מפני האָלָה [הקללה] הכתובה בו על כל מי שיזיז את הספר ממקומו, אבל עתה אסור להשאירו בחלב בידיים זרות! המקום הבטוח ביותר בשעה זו לשמירתו של הכתר הוא מדינת ישראל. הריני פונה בזה אל אנשי קהילת חלב ונכבדיה: עשו כל מה שבכוחכם להציל 'כתר' קדוש זה מאובדן.
בב' בשבטה'תשי"ח (1958), יותר מעשר שנים לאחר שנעלם, ואחרי מסע סודי שארך כחצי שנה, הגיע הכתר לירושלים. גואלו של הכתר היה מרדכי בן עזרא פחאם, יהודי תושב חלב בעל נתינות איראנית שגורש מסוריה. לפני שיצא, קיבל פחאם בסתר את הספר היקר מראשי הקהילה, כדי שיבריח אותו ארצה. משפחת פחאם יצאה מחלב לאיסטנבול בדרכה לישראל, כשבין חפציה, בתוך מכונת כביסה ישנה, מוחבא הכתר. סרינה פחאם, אשתו של מרדכי, סיפרה על האירועים: "הכתר היה בתוך שק מבד. מצאתי חתיכה מרובעת של בד לבן. שמתי בתוכה את הכתר, קשרתי, שמתי בתוך מכונת הכביסה, ומעליו שמתי שק גרעינים, בצל ובגדים".
הספר נמסר בתחילה לידיו של "איש ירא שמים מהימן" (כדברי המבריחים), שלמה זלמן שרגאי, לשעבר ראש עיריית ירושלים. לאחר ששכן לילה אחד בביתו של שרגאי, ובקביעתו כי הכתר שייך לכלל ישראל, העבירו לידי הנשיא יצחק בן צבי. ה"כתר" הושאל למוזיאון ישראל והוא מוצג בהיכל הספר עותק של הספר מוצג בבית הכנסת עדס בשכונת נחלת ציון בירושלים, אשר נבנה על ידי משפחת עדס מחלב.
חלקי הכתר החסרים
לא כל "הכתר" שרד: רק 294 דפים מתוך 487 הדפים המקוריים שהיו בו הגיעו לישראל. ארבעה מתוך חמשת חומשי התורה חסרים כמעט לגמרי, והספר החמישי – ספר דברים – מתחיל רק בפרק כ"ח. גם חמשת הספרים האחרונים בקובץ – קהלת, איכה, אסתר, דניאל ועזרא – נעלמו.
החלקים שנשתמרו מן התורה הם:
בראשית כו,לד עד כז,ל
דברים כח,יז עד סוף התורה
החלקים החסרים בנביאים ובכתובים:
חסר בספר מלכים ב: יד,כא עד יח,יג
חסר בספר ירמיה: כט,ט עד לא,לה; וכן בפרק לב חסרים הפסוקים ב-ד, ט-יא, כא-כד
בתרי עשר: חסרים עמוס ח,יג עד מיכה ה,א; צפניה ג,כ עד זכריה ט,יז
בתהלים: חסרים מזמורים טו,א עד כה,א
בשיר השירים: חסר ג,יא עד סוף המגילה
מגילות קהלת, איכה, אסתר - חסרות
דניאל, עזרה ונחמיה - חסרים
דברי הימים: חסר דברי הימים ב, לה,ז עד לו,יט
בסך הכול יש בכתר כ-65 אחוזים מכל המקרא.
לא הוברר כיצד נעלמו הדפים החסרים. חוקרים העריכו כי בעת שנשרף בית הכנסת בשנת 1947 לקחו יהודים מן הקהילה חלקים ממנו, ופרסמו קריאה ליוצאי חלב להעביר חלקים כאלה הנמצאים ברשותם. בשנת 1982 מסרה אישה מברוקלין דף מדברי הימים לספרייה הלאומית[. בשנת 2007 הועבר ליד בן צבי קטע מספר שמות שקודם לכן שימש כקמע בידי יהודי מחלב, שהאמין שניצל בזכותו מן הפרעות בעיר.
אספן היודאיקה שלמה מוסאיוף העיד במהלך ראיון טלוויזיוני כי בשנות השמונים של המאה הקודמת הגיעו אליו שני סוחרי יודאיקה ובידם מזוודה. הם הציעו לו "סחורה" שהייתה לא פחות מאשר חלקי הכתר החסרים, תמורת סכום של מיליון דולר. מוסאיוף טען בראיון כי באותה העת לא היה בידו סכום כסף גדול כל כך, ולכן העִסקה לא התקיימה.
לטענת העיתונאי מתי פרידמן בספרו "תעלומת הכתר", החלקים החסרים - או לפחות רובם - נשדדו בישראל. לדבריו הכתר לא נמסר לנשיא בן-צבי מיד עם הגעתו לישראל, אלא קרוב לשלושה שבועות לאחר מכן.
נזקים נוספים
מלבד החלקים החסרים, ניזוק הכתר בצורות נוספות ובשנת 1986 הוחל בעבודת שימור ושחזור שנמשכה 6 שנים. הצד השעיר של הקלף, המכוסה בפרוות בקר היה חסין יותר מהצד הפנימי של העור החשוף לנזקים ובמקומות מסוימים הדיו החומצתי כרסם בקלף במשך השנים וגרם להיעלמן של אותיות. הכתמים הסגלגלים בפינות התחתונות הפגומות של הדפים, שנחשבו עד אז כסימני השרפה משנת 1947, התגלו בבדיקות מעבדה מעמיקות כפטרייה שכרסמה את הדפים, אולי תוצאת מגען של אצבעות מדפדפות מלוכלכות ברוק. בכתר נמצאו גם סימנים מלבניים של דבק, ככל הנראה סלוטייפ שהודבק בניסיון לתקן אותו, בנוסף לכריכה גסה שחוברה אליו, לאחר הגעתו לישראל.
הכתר במחקר
חוקרים רבים בדקו את הכתר מאז שהגיע לישראל, והוא שימש יסוד לכמה מהדורות של התנ"ך, ובהן המהדורות שהגיה הרב מרדכי ברויאר (להלן) והמהדורה שהוציאה אוניברסיטת בר-אילן.
יש חוקרים הסבורים כי הכתר שנשתמר בחלב אינו הספר המקורי של בן-אשר, שעליו העיד הרמב"ם. בין חוקרים אלה היו משה דוד קאסוטו(שהתבסס בכך על נוסח מוטעה ברמב"ם), וכן אהרן דותן, שסבר שדווקא כתב יד לנינגרד הוא כתרו של בן אשר, ועל פיו הוציא את מהדורת התנ"ך שלו (מהדורת עדי; ידוע גם בכינוי "התנ"ך הצה"לי"). עם זאת, חוקרים אלו הם בדעת מיעוט, וכיום מקובל על רוב החוקרים שזהו אכן ספרו של בן-אשר.
השפעתו של כתר ארם צובא
מאז נודע הכתר ברחבי העולם היהודי, בעיקר בזכות הזכרתו על ידי הרמב"ם ב"משנה תורה", הפך לסמל לדיוק של נוסח המסורה ומהדורות תנ"ך רבות הושפעו ממנו, מי ברב ומי במעט.
ההשפעה הברורה ביותר של הכתר היא ברשימת הפרשיות הפתוחות והסתומות שבתורה, שאותה העתיק הרמב"ם מתוך הכתר והפיץ בספרו משנה תורה. דחיפה משמעותית להטמעת רשימה זו העניק ר' מאיר הלוי אבולעפיה (הרמ"ה), בספרו "מסורת סייג לתורה". הרמ"ה מצא כתב יד של משנה תורה החתום על ידי הרמב"ם עצמו, ומתוכו העתיק את רשימת הפרשות הפתוחות והסתומות. כך התקבל נוסח זה בכל תפוצות ישראל, כאשר יהודי תימן ינקו אותו ישירות מן הרמב"ם, ויהודי אשכנז וספרד והמזרח – דרך הרמ"ה והמושפעים ממנו.
המחשה לכך ניתן לראות בנוסח מוקשה, בעניין פרשת "כל חלב" (ויקראפרק ז). הרמב"ם מונה שם רק פרשה אחת בשם 'וידבר' (ללא סימן זיהוי נוסף), כאשר באותו מקום ישנן שתיים כאלה. כתוצאה מכך התפתחו שתי מסורות פרשנות – בני תימן סימנו אחת מן הפרשות, ובני אשכנז וספרד סימנו את השנייה. אליבא דאמת ישנה עדות מפורשת של חכם בשם הרב עטייה, שבדק את המקום בכתר עצמו, ומצא את שתי הפרשות פתוחות. ככל הנראה נפלה טעות ברשימותיו של הרמב"ם, וטעות זו התגלגלה לספרי התורה של כל קהילות ישראל. לנוסח זה, המונה פרשה אחת בלבד ולא שתיים, אין מקור אחר בכתבי יד ובעדויות אחרות, שכולן מונות שתי פרשות.
הכתר ושחזור נוסח המסורה
גילוי וחקר הכתר העלה גם את הדיון בשאלה האם לשחזר את נוסח המסורה בהתאם לכתר, בשינוי מהנוסח שהתקבע כבר לפני מאות שנים. בהקשר זה נדונו כתיבת ספרי נביאים וכתובים לפי חלוקת הפרשיות (הפתוחות והסתומות) שבכתר ארם צובא, כמו גם לגבי 9 ההבדלים בין נוסח התימנים לבין נוסח ספרי התורה של קהילות אשכנז וספרד, אשר נוסח הכתר וכתבי היד הקרובים לו תומכים בנוסח התימני לפחות ב-8 מקרים מתוך ה-9.
בשנת תשנ"ה (1995) התנהל פולמוס חריף בציבור החרדי בשאלה זו. הפולמוס התנהל באמצעות מודעות רחוב וקונטרסים שונים שהציגו את דעות הצדדים. בהקשר זה יצוין, כי הניסיון לשחזר את נוסח המסורה המקובל לפי נוסחים קדומים אינו חדש, וכי כבר בירושלים בתקופת הרב שמואל סלנט נכתבו מגילות נביאים על פי מסורת הכתר, בתמיכתם של רבני ירושלים דאז.
מהדורות שונות המבוססות על הכתר
במשך הדורות ניסו כמה וכמה חכמי מסורה להגיע אל הכתר על מנת לברר ספקות בענייני נוסח המקרא. הניסיון הידוע ביותר הוא זה של ר' שלום שכנא ילין, שלא הצליח להגיע לחלב בעצמו, אך שלח שליח כדי שיסמן על עותק התנ"ך שלו את עמדת הכתר בכל הספקות שסימן עליו. ספר תנ"ך זה אבד ונעלם, ורק לאחרונה נמצא (וראו להלן).
ראשית הוצאות התנ"ך שנסמכו על כתר ארם צובא מאז שהגיע לישראל הייתה של הרב מרדכי ברויאר, שהוציא מהדורת תנ"ך בהוצאת מוסד הרב קוק, שגם שולבה בסדרת דעת מקרא. בשנת ה'תשמ"ז (1987) התגלה באורח פלא התנ"ך האבוד עם רשימותיו של ר' שלום שכנא ילין. תנ"ך זה שהה שנים רבות בעליית גג של בית בשכונת קריית משה בירושלים, וכאשר עמד להיהרס, כמעט ונזרק לגניזה. הוא ניצל ברגע האחרון על ידי שמואל לורנץ, באותה עת תלמיד ישיבת הר עציון ולימים ראש ישיבתנחלים, שהעבירו לידי החוקר יוסף עופר. הרב ברויאר הוציא מהדורה נוספת של התנ"ך, לאחר בחינה מחודשת של הנוסח לאור הגילויים האחרונים, בהוצאת חורב, בשנת תשנ"ח (1998).
בשנותיו האחרונות הקים פרופ' משה דוד קאסוטו את מפעל המקרא, שמטרתו הייתה להוציא מהדורה של התנ"ך עם כל חילופי הנוסח מכל המקורות הקיימים (המגילות הגנוזות, תרגומי המקרא, כתבי יד שונים של המסורה, ועוד). עם מותו עמד בראש המפעל פרופ' משה גושן-גוטשטיין, שהחל בעריכה של ספר ישעיהו. המפעל בחר בכתר ארם צובא כנוסח הפנים, מתוך הכרה כי הוא הנוסח המדויק ביותר הקיים, בכתבי היד של המסורה ובכלל.
בשנת 2001 יצא לאור "כתר ירושלים", פרי עמל של שנים ארוכות של נחום בן-צבי, בעל בית דפוס ותיק בירושלים, שנטל את נוסח מהדורת חורב, והדפיסו בצורה שניסתה לחקות ככל האפשר את צורתו החיצונית של הכתר – בשלושה טורים, ובספרי איובמשלי ותהילים בשני טורים (דהיינו, רווח באמצע כל שורה – מנהג סופרים עתיק). עיצוב זה של ספרי השירה שימח את הרב ברויאר, שעד אז לא הגיע אל המנוחה והנחלה בעניין זה: במהדורת מוסד הרב קוק הניח רווח באמצע השורה, אך השורות לא הסתיימו באותו מקום, וכך נוצרו מעין "פרשות פתוחות" שלא היה להן מקור. עקב כך ויתר על כך הרב ברויאר לחלוטין במהדורת חורב, שבו נדפסו ספרים אלו ללא הרווח באמצע השורות. רק מהדורתו של בן צבי פרצה דרך בכך, בנקטה שיטות לא מקובלות, כדוגמת הנחת שוליים רחבים מן המקובל בצדי הדפים בספרים אלו.
מהדורה נוספת המבוססת על כתר ארם צובא היא מפעל מקראות גדולות הכתר, שיזם פרופ' מנחם כהן מאוניברסיטת בר-אילן. כהן התפלמס עם שיטת ההדרה של הרב ברויאר, שסטה מן הכתר בעניינים מסוימים. כהן הקפיד לעקוב אחרי הכתר בכל עניין, גדול כקטן, ואף פיתח שיטת שחזור הנוסח למקומות שבהם נוסח הכתר אינו בידינו. בנוסף, הוסיף כהן במהדורתו את הערות המסורה, שהושמטו ברוב מהדורת התנ"ך והמקראות הגדולות שיצאו בשנים האחרונות.
הכרזת הכתר כנכס תרבות עולמי
בפברואר 2016 הכריז אונסקו על הכתר כנכס תרבות עולמי בשל ייחודיותו ומאפייניו האוניברסליים.
גופות, כסף וסוכנים חשאיים: "ציידי" כתר ארם צובא לא מתייאשים
לאן נעלמו דפיו של ספר התורה העתיק בעולם, "כתר ארם צובא", שהגיעו לישראל בשנות החמישים? את התעלומה הזו, שערכה התרבותי-יהודי לא יסולא בפז ושוויה מאות-מיליונים, מנסים לפתור כבר שבעה עשורים. הבמאי אבי דבאח, נינו של "שומר הכתר" בחאלב, גייס את חברי "מחתרת הכתר" - והם לא אומרים נואש
הכירו את "מחתרת הכתר", קבוצת אנשים המכונה "הציידים" שהפכו את המרדף אחר כתר ארם צובא למפעל חיים. בין המומחים נמצאים החוקרים רפי סיטון ועזרא קצין והסופרים מתי פרידמן ויפעת ארליך, שנדבקו בחיידק התעלומה הגדולה היותר של כתב יד יהודי. ביחד עם במאי הקולנוע, אבי דבאח, הם הופכים כל אבן בהתחקות אחר כתב היד החשוב ביותר של התנ"ך שנעלם לפני שישה עשורים.
העניין של דבאח בסיפורו המסתורי של "הכתר" לא הופיע בחלל ריק: הוא ננו של שומר "הכתר", ובסרטו החדש, "הכתר האבוד" שעלה ב"כאן 11" בהפקת יהודית מנסן-רמון, הוא מנסה להתחקות אחר תעלומת היעלמו של ספר התורה העתיק ביותר בעולם, שנשמר בקהילת חאלב הסורית.
מדובר בפרויקט דוקומנטרי שאפתני, המגולל עלילה רבת מתח ומסתורין על פני היסטוריה בת אלף שנים, הרבה מאד כסף, מאות דפים שנעלמו, רצח וגופות - וגם כעס לא מוסתר כלפי נשיא המדינה הנערץ דאז, יצחק בן צבי ז"ל.
גלגולו של "הכתר"
סיפורו של "הכתר" מתחיל אי-שם במאה העשירית לספירה, בעיר טבריה. כתב היד של ספר התורה נכתב על 487 דפי קלף על ידי הסופר שלמה בן-בויאעא, והוגה ונוקד על ידי אהרן בן אשר. 200 שנים אחר כך נודד הספר לירושלים, נשדד - ומועבר לקהיר. שם הוא מקבל את "החותמת" המעידה על דיוקו המושלם מלא אחר מאשר הרמב"ם: "ועליו היו הכול סומכין לפי שהגיהו בן אשר'', הוא כותב בספרו.
במאה ה-13 מתמנה אחד מצאצאיו של הרמב"ם לרב בעיר חאלב שבסוריה. הוא נוטל אתו את "הכתר" ומאז, במשך כ-600 שנים, נמצא ספר התורה בחאלב. אנשי הקהילה מבינים שיש בידם אוצר. מלבד ערכו התרבותי והספרותי העצום ככתב היד התנכ"י המדויק ביותר, הוא גם מקבל נופך מיסטי, ואנשי הקהילה מאמינים כי הוא מסוכך ומגן עליהם.
הם גם משוכנעים כי ביום שבו יינטל מהם גם גורלה של קהילת חאלב ייחתם – נבואה שאכן התממשה. בינתיים, שוכן הספר בתוך ארגז שבתוך כספת שבתוך ארון שמוקם במערת אליהו , ואיש לא הוציא אותו משם: "הארון היו נעול בשני מפתחות, והם מעולם לא נמסרו לאדם אחד", העיד עזרא, סב-אביו של דבאח, שמש בית הכנסת בחלב ושומר "הכתר".
איש מוסד ומכתב שלא נכתב
החלק המסתורי מתחיל לפני קצת יותר משבעים שנים, בשנת 1947 - ליל ההכרזה של האו"ם על הקמת המדינה. הפרעות שהחלו בחאלב מיד עם ההכרזה, תפסו את גבאי בית הכנסת, אשר בגדדי, מנסה להציל את "הכתר" מתוך בית הכנסת שהועלה בלהבות. למרבה המזל הספר ניצל כמעט לחלוטין, ורבניה המרכזיים של חאלב הבינו בתחילת שנות ה-50 כי הגיעה העת להבריח אותו לישראל. למדינת היהודים המכוננת. אלא שאז נעלמים מאות דפים השווים מאות-מיליונים, וכאן למעשה מתפתחת הדרמה של הסיפור המסתורי שפענוחו רחוק עדיין מסיום. ה"ציידים" שגייס דבאח מגלים כי הספר הוברח על ידי מוראד פחאם בשליחות רבני הקהילה, חכם משה טוויל וחכם שלמה זעאפרני. אשתו של מוראד, שרינה, מספרת כי הניחה את "הכתר" בתוך שק גבינה, שאותו הטמינה במכונת כביסה שאתה הגיע לטורקיה.
היעד הסופי: חכם יצחק דיין, הרב החאלבי המתגורר בתל אביב. אלא ש"הכתר" מעולם לא הגיע אליו. בטורקיה יורט הספר על ידי סוכן ישראלי ששוחח עם פחאם, כשבמקביל הוא יוצר קשר עם ראש מחלקת העלייה בסוכנות, שלמה זלמן שרגאי, שמקבל מידי פחאם את "הכתר" עם עגינתו בנמל חיפה.
כיצד מצא האוצר הגדול ביותר של קהילת חאלב, שאמור היה להגיע לידי הרב דיין, את דרכו לידיו של שרגאי? במכתב שנשלח, כביכול, על ידי פחאם נכתב כי בית הדין בחאלב ביקש ממנו למסור את הכתר לאיש "הנראה בעיניי היותר תמים בעבודת ה' וביראת חטאו". שרגאי, אדם חובש כיפה ושומר מצוות, ענה לכאורה על דרישה זו, ומכאן שהספר ראוי היה להימסר אליו.
"כששאלו את פחאם על תוכן המכתב - לא היה לו שום מושג לגבי רוב הדברים המצוינים שם, שכביכול הוא כתב", אומר החוקר עזרא קצין, ומכאן התעלומה רק מתגברת ונעשית סבוכה יותר. הספר, שכזכור נמצא כעת בידיי שרגאי, אינו חסר כמעט דפים. עדות על כך נמסרת מבנו של שרגאי, שזוכר היטב כי הספר היה שלם מלבד שלושה או ארבעה דפים.
שאלת מאות-המיליונים
ואז מגיע "הכתר" למכון יד בן צבי, בראשות ד"ר מאיר בניהו ובנשיאות הנשיא יצחק בן צבי. זה קורה בשנת 1958 – ולדברי יוצרי הסרט - בניגוד לרצונו של שרגאי. הוא עצמו יעיד בהמשך בפני החוקר רפי סיטון, כי כאשר "הכתר" נפתח אצל הנשיא הוא היה שלם, מלבד דפים בודדים.
שאלת מאות-המיליונים המעסיקה, בין היתר, את הציידים היא לאן נעלמו מאות דפים, מי לקח אותם. "לא הגיוני ששרגאי היה זה שלקח את הדפים", אומרת העיתונאית יפעת ארליך. "שהרי אם כך, מדוע הוא לא העיד ש'הכתר' הגיע אליו כבר חסר?"
הסופר מתי פרידמן מוסיף כי במסגרת המחקר שלו פגש באיש עסקים בשם מוריס סילוורה, יוצא חאלב המתגורר כיום בברוקלין. הוא סיפר לו כי הפקיד כתב יד אחר - שווה פחות מן "הכתר" אך בעל ערך עצום גם כן - במכון בן צבי, וקיבל לידיו שתי קבלות: האחת מהנשיא בן צבי והשנייה מראש המכון, מאיר בניהו. גורלו של הספר של סילוורה היה כשל מאות הדפים של "הכתר". הוא נעלם ולקבלות של סילוורה לא היה כל ערך.
אז לאן נעלמו החומרים היקרים? 30 שנים מאוחר יותר מקבל מאיר מוסאיוף, סוחר עתיקות מפורסם, בחדר מלונו, הצעה משני אברכים לרכישת כמאה דפים מן הכתר. השניים ביקשו סכום עצום ומוסאיוף סירב. שבועיים לאחר מכן נמצא הסוחר שהציע למוסאיוף את דפי הכתר כשהוא שרוע ללא רוח חיים בחדר מלון בירושלים. מאז נותר גורל הדפים עלום.
"מאיימים ולוקחים"
דבאח וקבוצת המומחים נזהרים מהטחת האשמות גלויה כלפי הנשיא דאז, בן צבי, אך אינם חוששים להפנות ביקורת עזה כלפיו: "בן צבי ניסה להעביר את הספר לישראל כבר בראשית שנות ה-40", אומרת ארליך. "הוא היה להוט אחרי אוצרות המזרח, וגם לתימן הוא הרחיק כדי לרכוש כתבי יד נדירים. במסעו אחרי 'הכתר' הוא גם פנה לג'וינט שיאיים על הקהילה בחאלב כי הם לא יקבלו את העזרה שלה הם זקוקים אם לא יעבירו את 'הכתר' לירושלים. הוא מדגיש אמנם כי איננו מתכוון חלילה לממש את האיום, אך כותב כי 'אולי האיום יעזור'. אלו השיטות הבן-גוריוניות הידועות", מוסיפה ארליך בחיוך מר. "מאיימים ולוקחים".
"ההתנהלות של בן צבי בכל הפרשה הזו היא יותר מתמוהה", אומר קצין כשהוא מתייחס בפירוש גם להיעלמות הדפים, אם כי גם הוא מודה שבן צבי היה אדם פשוט וצנוע, שהונע ממניעים אידיאולוגיים בלבד. הוא משער כי הוא ביקש לשמור מספר דפים כדי שאם הספר יימסר בסוף לידי הקהילה החאלבית, תישאר קבוצת דפים לצורך מחקר.
לעומתו, חכם יצחק טוויל, מזקני רבני העדה כיום - אינו מאמין כי בן צבי לקח את הדפים – וכמותו גם יוצר הסרט, דבאח, שמנקה את בן צבי או בניהו - אך לא חוסך ביקורת מהממסד האשכנזי: "ארגזים שלמים של כתבי יד של עולי תימן וארצות המזרח אבדו. לא מדברים על כך הרבה, שכן אבדת התרבות מקבלת חשיבות משנית מול אבדת הגופות וחטיפת ילדי תימן.
"אבל התפיסה הזו שהאוצרות של העם היהודי שייכים למדינת ישראל - אין לה מקום. יש קהילות רבות ומגוונות, ואנו מספיק חזקים כדי להתגבר על 'רעיון כור ההיתוך' ולהבין שלא נתפרק גם יהיה ביטוי לתרבויות שונות".
למה תעלומת "הכתר" כה בוערת בך ובחבריך?
"מה שהתרחש כאן הוא ניצול תרבותי, ניכוס של אוצרות הרוח והתרבות החשובים ביותר למזרח", משיב דבאח. "התפיסה הייתה שאנחנו, המזרחים, לא באמת מבינים מה יש לנו ביד. 'הכתר' מבחינתנו הוא סוג של קבר שסביבו מדליקים נרות ומתפללים. הם - האשכנזים, המשכילים בעלי מכוני המחקר - ידעו כיצד יש לטפל בו.
"מכאן גם נובעת העובדה שכילד שגדל במוסדות לימוד חילוניים, מעולם לא נחשפתי לתרבות שלי. נותקתי ממנה. הגיעה העת להכרה במה שנעשה, לעשיית צדק ולריפוי הפצע".
תפוצת המחלה היא כלל עולמית, אולם היא שכיחה בעיקר באזוריםהטרופייםשלכדורהארץ, ופוגעת במגוון רחב של בעלי חיים )כמעט כל מיני היונקים רגישים למחלה(. לפטוספירוזיס היא מחלה מחויבת בדיווח למשרדהבריאותולשירותים הווטרינריים.
המחלה תוארה לראשונה על ידי הרופא הגרמני אדולף וייל בשנת1886, ומחולל המחלה ,החיידק Leptospira icterohaemorrhagiae, תואר לראשונה בשנת1915על ידיהבקטריולוגיםהיפניםריוקיצ'יאינאדהויסושי אידו.
אפידמיולוגיה
לפטוספירוזיס היא מחלה בתפוצה עולמית, השכיחה יותר באזורים בעליאקלים
טרופיוסובטרופיובאזורים בעליתברואהירודה. ברחבי העולם ישנו תת-דיווח על שיעורי המחלה, אולם ההערכה של ארגון הבריאות העולמי עומדת על 873,000 מקרי לפטוספירוזיס בשנה בעולם. שיעורי המחלה עולים בעונות הקיץ והסתיו, ובאזורים הטרופיים בעונה הגשומה. המחלה שכיחה יותר בגברים בוגרים.
בישראל
לפטוספירוזיסאנדמיתבישראל, בדומה למרבית מדינות העולם, ושכיחה בעיקר ביישובים החקלאיים שלהגלילבמהלך החודשיםיוני–ספטמבר. המקרה הראשון של המחלה תועד בארץ ישראל כבר בשנת1942על ידי הבקטריולוגויליהירש, והיא נכללת ברשימת מחלות המחויבות דיווח למשרדהבריאוD7החל משנת1951. משנת 1951 ועד1987התחלואה בלפטוספירוזיס התאפיינה בהתפרצויות חוזרות על רקע מגמת ירידה בשיעורי התחלואה. שיעור שיא של 3.5 מקרים ל-100,000 נצפה בשנת1962)81 חולים(. החל משנת 1987 היו שיעורי התחלואה נמוכים מ-0.1מקרים ל-100,000 )בין 0- 6 מקרים בשנה(
פרק הזמן מרגע הדבקה עד הופעת הסימנים הקליניים בבני אדם נע בממוצע בין 7–12 יום .
לפטוספירוזיס מתאפיינת בקשת רחבה שלתסמיניםשנעים מהיעדר מוחלט של תסמינים ועד כאלה המעידים על מחלה חמורה. בבני אדם מופיעה המחלה לרוב בשני שלבים:
• C2 השלב הראשון: סימנים של מחלה דמויתשפעת- חום פתאומי, התקררות, כאבי ראש,כאבישרירים, כאבי בטן,דלקתבלחמיותהעין,קשרילימפהמוגדלים,הקאותושיעול. תסמינים אלה נמשכים בדרך כלל כשבוע) 4–9 ימים(, לאחר מכן יורד החום למשך כ-3– 4 ימים.
• השלב השני: עלייה מחודשת בחום הגוף, שלעיתים מלווה בסימנים פחות נפוצים אך קשים יותר של המחלה, דוגמתצהבת)עקב פגיעהכבדית( ודלקת קרום המוח. במקרים אלה ההידרדרות מהירה יותר ושיעורי התמותה גבוהים יותר) %15-%5(.
מערכות גוף נוספות שעלולות להיפגע מהמחלה הןכליות, ריאות ולב. אם מתרחשת הדבקה של אישההרה, עלולה המחלה לגרום למות העוברולהפלתו.
הסימנים הקליניים בבקר
בבקרבוגר המחלה היא לרוב קלה וחולפת, ולעיתים אף חסרת תסמינים. הסימנים הבולטים ביותר להידבקות בקר הם:הפלות, ירידה בפוריותוירידה בתנובת החלב. חלב הבקר הנגוע נראהצהוב, סמיך וכמעט ללא סימנים שלדלקת. העטיניםנראים לעיתים רפויים, רכים וריקים. צבע החלב חוזר לרוב לגוון נורמלי תוך 4–5 ימים, וייצור החלב חוזר לערכים נורמליים לרוב תוך 10–21יום. צהבת ושתןבצבע דמי מופיעים לעיתים רחוקות בבקר בוגר. לעומת זאת בעגלים עלולה להופיע מחלה חריפה המלווה בחום,אנורקסיה)סירוב לאכול( דלקת בלחמית העין ושלשולים. כמו כן עלולים להופיע צהבת, שתן בצבע דמי,אנמיה,דלקתריאותופגיעה במערכתהעצביםהמרכזיתעקב דלקת קרום המוח. תמותה עלולה להופיע בתוך 3–5 ימים.
הסימנים הקליניים בצאן
לפטוספירוזיס בצאן בוגר שכיחה פחות בהשוואה לבקר, אולם דומה בעיקרה לבקר ולרוב אינה מלווה בסימנים קליניים. בטלאים עלולה להופיע מחלה חריפה המלווה בחום, אנורקסיה, לעיתים צהבת, שתן בצבע דמי ואנמיה. הפלות עלולות להופיע בצאן בדומה לבקר.
גורם
Leptospira הוא סוג שלחיידקיםגראם-שליליים, אווירניים מוחלטים, בגודל של 0.1X6.0-20.0 µm, המשתייכים למחלקתה-Spirochaetes ולהם צורהסלילונית. חיידקים אלה בעלי יכולת תנועה בעזרת שני השוטוניםשלהם. הסוג Leptospira מכיל 20מינים, אותם ניתן למיין לפי כאלה שפתוגנייםוכאלה שלא פתוגניים לאדם. מיני ה-Leptospira השונים מתחלקים לסרוטיפיםרבים..
דרך ההדבקה הזואונוטית היא על פי רוב על ידי מגע ישיר או עקיף עם שתן של בעל חיים חולה. הנתיב העיקרי לחדירה של החיידק היא דרךפצעיםאו חתכים בעוראו דרךלחמיתהעין. כמו כן יכולה להתרחש הדבקה דרךמערכתהנשימהעל ידירססטיפתישל שתן אומיםמזוהמים. אופני הדבקה נוספים כוללים חדירת חיידקים דרך עור =D7ריא וש9Cם עקב שהייה ממושכת בתוך מים מזוהמים ובאמצעות נוזלי המלטה והפרשותרחםלאחר המלטה של בעלי חיים חולים, או הפלה של עוברים מתים.
בעלי חיים ובני אדם נחלקים למאכסניםאו מודבקים אקראיים לגבי סרוטיפים ספציפיים של חיידקי ה-Leptospira; בבעלי חיים מאכסנים לסרוטיפ כלשהו מתקיים לרובזיהוםממושךשבו החיידקים חודרים לכליות ומופרשים בשתן. במצב זה המחלה לרוב קלה. לעומת זאת במקרה שבעל חיים נדבק בסרוטיפ אקראי מופע המחלה הוא לרוב קשה הרבה יותר ואף עלול לגרום למוות. המאכסנים המרכזיים של חיידקי ה-Leptospira שעלולים להדביקחיותמ=A9ק,כלביםובני אדם שייכים לסדרתהמכרסמים.
בני אדם בעלי הסיכון הגבוה ביותר להדבק במחלה הם אלה שעובדים עם בעלי חיים ובאים במגע ישיר עם בעלי חיים חולים והפרשותיהם, דוגמתרפתנים, עובדידיר,וטרינרים,קצביםושוחטים,ומדבירימכרסמים.
שיטות לאבחון המחלה
בשלבים החריפים של המחלה ניתן לאתר את חיידקי ה-Leptospira ברוב נוזלי הגוף, ואילו בשלב הכרוני החיידקים מופרשים בעיקר בשתן.
• אבחון המחלה - מתבצע על ידי בדיקת הסימנים הקליניים של המחלה )הפלות, ירידה בחלב, וכו.('
• עד שבוע מתחילת המחלה - שיטת הבחירה היא PCR מהדם לפני נטילתאנטיביוטיקה.
• החל מהשבוע השני למחלה - סרולוגיה היא שיטת הבחירה. כמו כן ניתן לבצע PCR ותרבית לחיידקי Leptospira מהשתן, אולם יש לקחת בחשבון כי חיידקי ה-Leptospira גדלים לאט מאוד בתרבית )מספר שבועות.( הטיפול במחלה
הטיפול בלפטוספירוזיס מתבסס על מתןאנטיביוטיקהמסוג הטטרציקלין,סטרפטומיציןומקבוצת הקווינולונים דוגמתציפרופלוקסצין. יעילות הטיפול תלויה בסרוטיפ. בעדריםבהם זוהתה המחלה מלווה הטיפול התרופתי במתןחיסוניםלכל הפרטים בעדר. בלפטוספירוזיס, כמו במחלות אחרות, מתבססים בעיקר על מניעת המחלה וניטורהּ מאשר על טיפול פרטני בבעלי חיים חולים.
דרכי המניעה ושליטה במחלה
בלפטוספירוזיס ישנה חשיבות רבה למניעה, מכיוון שלשיקולים ממשקיים ישנה השפעה רבה על הסיכון להדבקה והפצה של המחלה. קיימת חשיבות רבה למנוע מחיות בר וממכרסמים להסתובב בסביבת הרפתות/הדירים על מנת להפחית את הסיכון להפצת זיהומים מחיות אלה. אין לאפשר לבעלי חייםלשתותממקורות מים בלתי מוכרים ושאינם מטופלים העלולים להיות מזוהמים בשתן של בעלי חיים חולים נגועים בלפטוספירוזיס.
הדבקה ברפתותאו בדיריםנובעת לרוב מהכנסת בעלי חיים חולים לעדר או מגע עם בעלי חיים חולים מהסביבה המהווה מקור להדבקת יתר הפרטים בעדר. מסיבה זו אין לאפשר מגע עם בעלי חיים מהסביבה וכן אין להכניס לעדר בעל חיים חדש אשר לא ידוע אם הוא עצמו חולה או מפריש את החיידקים. כאשר ישנו בעל חיים שכזה, יש להכניסו להסגרבבידודעד קבלת התשובות מהמעבדהבאשר למצב בריאותו ולאחר מכן לחסנו טרם צירופו לעדר.
קיימיםחיסוניםכנגד חיידקי ה-Leptospira, אך חיסונים אלה לא מונעים לחלוטין את הפרשת החיידקים, אלא רק ממזערים את הסיכון להדבק באופן משמעותי. בעדרים נגועים יש לטפל באופן קבוע בכל בעלי החיים המאובחניםכחולים ולחסן את כל העדר באופן שיגרתי במשך מספר שנים, אפילו אם לא נצפים מקרי תחלואה חדשים. בנוסף לכך יש להפריד את הולדותמאמהותיהם מיד לאחר ההמלטה ואף לטפל מניעתית באנטיביוטיקה על מנת להפחית סיכון להדבקה. בישראלמבוצע החיסון לעדרים על ידי הלשכה הווטרינרית האזורית.
בעקבות בהלת ה"עכברת": עוד מחלות שחיות עלולות להעביר לכם
עשרות ישראלים כבר נדבקו בחיידק ה"לפטוספירוזיס" הנגרם משתן של מכרסמים או חיות בר .
אבל ישנם עוד בעלי חיים העלולים להדביק בעוד מגוון רב של מחלות. זהו את סימני האזהרה וכיצד לנהוג במקרה שנדבקתם ד"ר איתי גל
התפרצותהעכברתשסיבתה עדיין אינה ברורה למערכת הבריאות, הלחיצה מאות ישראלים שפנו בימים האחרונים למרפאות ולחדרי המיון מחשש שנדבקו. אבל העכברת אינה המחלה היחידה מן הסתם, שבה בעלי החיים עלולים להדביק אתכם.
גם בעלי החיים הביתיים, עלולים לפגוע, או להדביק במחלות, לעיתים קשות. רוב הפגיעות מבעלי החיים נגרמות כתוצאה מהתגרות או מהתנהגות לא נכונה בסביבתם. התנהגות כזו מביאה את בעל החיים לתקוף, לנשוך או לשרוט וגם להדביק אותנו באותה הזדמנות בחיידקים שהוא נושא בגופו.
בישראל יש כ-250 אלף בעלי כלבים. לכן אין פלא שמדי שבוע מגיעים לחדרי המיון ולקופות החולים לא מעט ילדים ומבוגרים שננשכו על ידי כלבים. מרבית הננשכים הם ילדים בני שנתיים עד 14, כאשר בנים ננשכים יותר מבנות. רוב מקרי הנשיכה מתרחשים ליד הבית, כשהכלב הנושך מוכר לננשך. כדאי גם לדעת שכלבים מסוג רוטווילר, פיטבול ורועה גרמני אחראים ליותר ממחצית מקרי הנשיכות בעולם.
כלבת
נשיכת כלב עלולה להדביק אדם בסוגי חיידקים שונים המצויים בחלל הפה שלו ולגרום לו למחלות שונות, כשהמסוכנת שבהן היאהכלבת. הכלבת היא מחלה נגיפית המועברת על ידי כלבים וגם על ידי זאבים, תנים, שועלים ועטלפים. זוהי מחלה קטלנית ביותר ולמרבה המזל גם נדירה. בשנים האחרונות אין בישראל דיווחים על מקרי מוות מכלבת, אף שמדי שנה מגיעים למשרד החקלאות דיווחים על בעלי חיים משוטטים הנגועים במחלה.
הסימנים: נשיכות כלבים מתחלקות לשלוש דרגות - שפשופים, פצעים וחתכים עם או בלי קרע רקמות.
נשיכות חתולים ומכרסמים מתבטאות בנעיצת השיניים עמוק לתוך הרקמות. אם הנשיכה גרמה להדבקה חיידקית, יתפתח באזור הנשיכה אודם ונפיחות שיתפשטו וייגרמו לרגישות מקומית עד כאב בהנעת האזור. במקרה של הדבקה בכלבת ייגרם גם שינוי התנהגותי, ריור מוגבר, פחד ממים ומאור, שיתוק שרירי הנשימה ולבסוף מוות.
אם ננשכתם: נקו היטב את הפצע במים וסבון, חטאו את האזור וחבשו את הפצע בתחבושת סטרילית.
במקרה של נשיכה יש לפנות לרופא תוך פחות משמונה שעות. אם יש חשש לזיהום מקומי )צלוליטיס( הרופא יתחיל בטיפול אנטיביוטי למניעת דלקת חיידקית, שהיא הסיבוך השכיח ביותר מנשיכת בעלי חיים.
על כל מקרה של נשיכה יש לדווח ללשכת הבריאות המחוזית. במידת האפשר יש למסור פרטים על בעל הכלב או החתול הנושך, שיידרש להוכיח כי בעל החיים חוסן נגד כלבת. אם D7כלב לא חוסן הוא יועבר להסגר. בנוסף, יש לוודא שהננשך חוסן נגד טטנוס בעשר השנים שלפני הנשיכה. אם לא - הוא יקבל חמש זריקות לתוך השריר.
התגוננות: הימנעו מהתגרות בחיה או מתנועות שעלולות להתפרש אצלה כהתגרות. על פי חוק הכלבת משנת 1995 כל כלב בן שלושה חודשים ומעלה חייב לקבל חיסון נגד כלבת, עליו יש לחזור אחת לשנה.
עם זאת, מאחר שהסיכון להידבק בכלבת גדול דווקא במגע אם חיות בר ולא עם כלבים, מומלץ לכל אדם לקבל חיסון אנטי-טטנוס באופן קבוע כל עשר שנים.
צלוליטיס מנשיכות
חלל פיהם של חתולים וכלבים עתיר חיידקים מסוגים שונים, כולם עלולים לגרום לצלוליטיס: זיהום ברקמות הרכות. מצב זה מתרחש כאשר שיניו של בעל החיים ננעצות בגוף.
הסימנים: החיידקים החודרים לגוף, בין אם רק לרקמת העור או לרקמות הרכות ובהן שרירים ועצמות, יוצרים זיהום המתבטא באדמומיות, נפיחות, כאב ולעתים גם חום מקומי. מצב זה דורש טיפול אנטיביוטי, תחילה דרך הפה ולעיתים, במקרה של חוסר תגובה, גם לאשפוז ולמתן אנטיביוטיקה לתוך הווריד. מחקר שנערך לאחרונה הראה כי נשיכת חתולים גורמת לזיהומים קשים יותר בהשוואה לנשיכות כלבים, משום ששיניהם חדות יותר וחודרות עמוק יותר עד העצם.
אם A0נשכתם: רחצו את המקום היטב במים וסבון. יש לוודא כי חוסנתם בחמש השנים האחרונות לטטנוס. אם לא חוסנתם או שאינכם יודעים בוודאות - גשו לקבלת החיסון במרפאת קופת החולים הקרובה אליכם. בכל מקרה של הופעת כאב אדמומיות ונפיחות ההולכים וגדלים, יש להגיע לרופא אשר יסמן את האזור כדי לוודא אם הוא ממשיך לגדול, ויתחיל בטיפול אנטיביוטי.
שריטת החתול
אלפי ישראלים בוחרים לגדל בבית חתול ורובם מתהדרים בסימני שריטות קבועים על זרועותיהם.
השריטות עלולות לגרום למחלה הנקראת "שריטת החתול." מדובר במחלה הנגרמת מחיידק ברטונלה הנסליי, העובר לרוב בשריטה של חתלתולים גורים או בנשיכה. רוב הנדבקים במחלה הם ילדים, אולם המחלה עלולה להופיע גם אצל מבוגרים.
הסימנים: החיידק העובר בשריטה "מתלבש" על בלוטות הלימפה )בלוטות המפוזרות בכל הגוף ואחראיות על ייצור תאים במערכת החיסון.( התוצאה היא נפיחות של הבלוטות במקומות שונים בגוף, חום גבוה, כאבי ראש, עייפות ותיאבון ירוד. אצל %5 מהחולים עלולה להופיע בתוך שבוע עד שלושה שבועות גם פגיעה מוחית הגורמת לפרכוסים, התנהגות חריגה וירידה במצב ההכרה. החיידק עלול לגרום גם לזיהומים בעיניים, שעלולים להסתיים בפגיעה בראייה, לאנמיה, לדלקות מפרקים, לדלקת ריאות ולפגיעה במערכת הדם.
אם נשרטתם: רחצו היטב את מקום השריטה במים וסבון. אם מספר ימים לאחר השריטה מופיעים חום, כאבי ראש, בלוטות לימפה נפוחות ועייפות לא מוסברת
- פנו לרופא. מחקרים הראו כי לרוב טיפול אנטיביוטי אינו יעיל נגד החיידק, ובדרך כלל די בטיפול תומך הכולל מנוחה, הורדת חום, תרופות משככות כאבים ומתן עירוי נוזלים במקרה של תיאבון ירוד. בלוטות הלימפה המוגדלות עלולות לגרום לכאבים עזים ולצורך בניקוזן. לרוב המחלה חולפת מאליה בתוך מספר שבועות. במקרים קשים ניתן טיפול אנטיביוטי בתרופות אזניל, קלאסיד, רספרים גנטאמיצין או ציפרופלוקסאצין.
התגוננות: הימנעו מהתגרות בחתולים ובמיוחד בגורים. אל תאפשרו לחתול ללקק פצעים פתוחים על עורכם.
לרוב החולדות בורחות מבני אדם, אבל נשיכת חולדה עלולה להדביק אותנו בזיהום קשה. הזיהום נגרם על ידי חיידק הסטרפטובצילוס מוניליפורמיס, הנישא בחלל הפה בקרב כ-%50 מהחולדות הבריאות.
החיידק הזה עלול לעבור לא רק בנשיכה של חולדה, אלא גם בשריטה שלה, במגע עם חולדות מתות או בשתיית חלב המזוהם בחיידק. במקרים נדירים יותר עלולות החולדות להדביק בני אדם גם בחיידק ספירילום מינוס, הגורם למחלת הסודוקו, שגורמת לכאבי שרירים ולדלקות מפרקים.
הסימנים: מרגע הנשיכה דוגר החיידק סטרפטובצילוס מוניליפורמיס בגוף במשך שלושה עד 10 ימים ואז הוא גורם לעליית חום, כאב ראש עז, כאבי שרירים והקאות. כמחצית הננשכים ילקו בדלקת מפרקים.
לעתים יגרום החיידק גם לסיבוכים כמו דלקת ריאות, מוגלה ואפילו זיהום בלב. באזור הנשיכה או השריטה מופיעה אדמומיות ונפיחות שלעתים מתפשטת. הדבקה בסודוקו, הנגרמת כאמור על ידי החיידק ספירילום מינוס, גורמת לדלקת בבלוטות הלימפה )לימפאדניטיס(, פריחה, חום וצמרמורות.
אם ננשכתם: שטפו את המקום היטב במים בסבון וגשו לרופא. הטיפול המקובל בשני סוגי הקדחת הוא פניצילין למשך שבוע עד 10 ימים. לאחר תחילת הטיפול נסוגים סימני המחלה במהירות ללא כל סיבוכים.
החיידק כלמידופילה פסיטאקי שוכן בקרב עופות ובמקרים נדירים עלול לעבור לבני אדם. בעשר השנים האחרונות דווחו בארצות הברית כאלף מקרים בלבד של מעבר החיידק לבני אדם, לרוב מתוכים, יונים ועופות אחרים. ההידבקות בחיידק נעשית דרך שאיפת חלקיקים מצואת התוכים או מהפרשות מערכת הנשימה של העופות הנגועים בחיידק. לרוב ההדבקה נעשית בעת ניקוי כלובי העופות.
הסימנים: זיהום בכלמידיה פסיטאקי יכול להסתיים ללא סימפטומים כלל, אבל עלול גם להתפתח לזיהום כללי ולדלקת ריאות. תקופת הדגירה של החיידק היא 15 יום לאחר ההדבקה, שלאחריה מופיעה המחלה בפתאומיות עם חום גבוה, שיעול, כאבי ראש וחולשה. החום הגבוה גורם לצמרמורות והזעה.
כאב הראש הוא כה עז עד שהוא דומה לזה הנגרם במקרים של דלקת קרום המוח.
אם נדבקתם: אם אובחן החיידק בבדיקות מעבדה, הטיפול המומלץ הוא באנטיביוטיקה מסוג דוקסיצילין, או אריתרומיצין בילדים מתחת לגיל תשע ונשים הרות.
התגוננות: תוכים חדשים, או כאלה שהיו במגע עם עופות אחרים, צריכים לשהות בבידוד משך 45-30 יום. בעת ניקוי כלוב העופות יש לעטות כפפות ולא לשאוף בסמוך להפרשות שבכלוב. אם התוכי חולה יש להגיע עמו לבדיקה אצל הווטרינר.
נחשים
מתוך כ-3,000 מיני נחשים המוכרים בעולם, רק 200 ידועים כמסוכנים לאדם. הנחשים הארסיים הנפוצים בארץ הם צפע ארץ ישראל, אפעה, שפיפון הנגב, עכן גדו=D7, עכן קטן, צפע עין גדי, צפע החרמון והפתן השחור. הנחשים מסתתרים לרוב מתחת לסלעים או מאחוריהם והם פעילים בעיקר באביב ובשעות הערב המוקדמות. הנחשים בדרך כלל אינם תוקפים בני אדם אלא מתגוננים מפניהם. טרם התקיפה עשוי הנחש להשמיע קולות איום כדוגמת לחישה, או לעשות תנועות חיכוך של הגוף או תנועות מאיימות.
הנחש מכיש באמצעות נשיכה שבמהלכה הוא מזריק דרך שיניו החלולות ארס החבוי בבלוטות. ארס הנחש מכיל תערובת של רעלנים, חלבונים ואנזימים החוסמים מעבירים עצביים, גורמים להרס רקמות, לדליפה של כלי דם ולהפרעות במנגנון קרישת הדם. הכשת נחש עלולה לגרום גם לדימומים מסיביים, כשל כלייתי והפסקת נשימה.
בהמשך מופיעים דופק מהיר, ירידה בלחץ הדם, קשיי נשימה, בחילות, הקאות, דימומים פנימיים, סחרחורת וקשיי נשימה. בלא טיפול עלולה הכשת הנחש הארסי לגרום גם לדום לב, להפסקת נשימה ולמוות.
אם הוכשתם: יש להרגיע את הנפגע ולהשכיבו במנוחה מוחלטת כדי להקטין ככל האפשר את התפשטות הארס בגוף. אם אפשר, קבעו את גופו כדי להפחית למינימום כל תזוזה. אין למצוץ את הארס, אין להניח חוסם עורקים על האזור המוכש ואין לקרר את אזור ההכשה שכן הקירור אינו מועיל ורק עלול להחמיר את הנזק. כמו כן יש להימנע ממתן משקה אלכוהולי לנפגע, שכן אלכוהול מגביר את זרימת הדם ועלול להחיש את התD7שטות הארס בגוף.
בכל מקרה של הכשת נחש יש להזעיק בדחיפות צוות מד"א שיפנה את הנפגע לבית החולים. אם אפשר, הביאו גם את הנחש לבית החולים כדי שניתן יהיה לקבוע את סוג הארס ואת הטיפול הנכון באמצעות עירוי נוזלים, טיפול בהפרעות בקרישת הדם ולפי הצורך גם טיפול באנטיוונין - תרופה המכילה נוגדנים נגד הארס.
דבורים
ברוב המקרים עקיצות של דבורים, דבורים או צרעות אינן מהוות סכנה ומסתכמות בתגובה מקומית. אבל במקרה של רגישות עלולה העקיצה לגרום לתגובה אלרגית חמורה הנקראת אנפילקסיס הדורשת טיפול רפואי מידי. סכנה נוספת עלולה להיגרם במקרה של ריבוי עקיצות או במקרה של עקיצה באזור הגרון.
הסימנים: תגובה מקומית לעקיצה כוללת אדמומיות, כאב מקומי, נפיחות או בצקת הנמשכת פחות מ-24 שעות וחולפת מאליה. תגובה עורית כללית גורמת להתפשטות של פריחה ובצקת מעבר למקום העקיצה וגורמת לגרד עז, אדמומיות כללית ונפיחות בגוף.
במקרים חמורים מתרחשת תגובה כללית )סיסטמית( הגורמת לבצקת בלוע, התכווצות של דרכי הנשימה ונפילת לחץ דם. במקרה של עקיצות מרובות עלולים להופיע גם חום, חולשה, בחילות והקאות.
לעתים נדירות מאוד מתרחשת תגובה מאוחרת לעקיצה הגורמת לפגיעה כלייתית או מוחית.
אם נעקצתם: אם התגובה אינה חמורה, הטיפול כולל שטיפת אזור העקיצה עם מים וסבון, הוצאת העוקץ על ידי גירוד עדין או בעזרת פינצטה וקירור מקום העקיצה. אם מופיעה נפיחות וגרד מקומי, ניתן ליטול תרופה אנטיהיסטמינית נוגדת אלרגיה דוגמת פניסטיל )לילדים(, אהיסטון, היסטדקס או אוטרקס.
אם הגרד והפריחה מחמירים, או שמופיעים קשיי נשימה או נפיחות הולכת וגדלה בצוואר, יש לפנות בדחיפות לרופא. הטיפול במקרים חמורים כולל מתן תרופות אנטיהיסטמיניות, חמצן, זריקת אדרנלין תחת העור, עירוי נוזלים ובעת הצורך גם סטרואידים.
אלה שלקו בעבר בתגובה אלרגית קשה לעקיצות נדרשים לשאת עמם מזרק אדרנלין אישי )אפיפן( אותו יש להזריק בכל מקרה של עקיצה, וזאת בשל הסיכון לתגובה קשה חוזרת. צעירים מעל גיל 16שלקו בתגובה אלרגית קשה לאחר עקיצה מופנים לבדיקת תבחין אלרגיה עורי. במקרה שנמצאה רגישות הם מופנים לטיפול מונע.
זבוב החול
כבר כמה שנים שישראל נגועהבהתפרצותמחלתה"לישמניה")שושנת יריחו(" הנגרמת בשל הדבקה באחד מטפילי המחלה. נגעי לישמניה עורית הנגרמים על ידי הטפיל "לישמניה מייג'ור," יחלימו ברובם בתוך 6-12 חודשים. הנגעים הנגרמים על ידי "לישמניה טרופיקה," לעומתם, יחלימו ברוב המקרים בתוך 24 חודשים. לעיתים מדובר גם בנגעים קשים, מודלקים ומכאיבים, שדורשים אשפוז תחת טיפול תרופתי לתוך הווריד וטיפולי אלקטרותרפיה או לייזר.
מחלת הלישמניאזיס העורי, שביטויה הקליני הוא נגעים הפוגעים במראה החיצוני, מוכרת כאמור גם בשמות העממיים "שושנת יריחו" ו"חבורת יריחו." היא מוכרת בישראל מאז שנת 1949 ומועברת על ידי שני מיני טפילים המדביקים את בני האדם דרך זבוב החול. הטפיל נישא על ידי המכרסמים פסמון ומריון או שפנים.
הטפיל מסוג L.tropica הגורם למחלה שוכן סביב הכנרת, גב ההר ביהודה ושומרון, מרכז הגליל ובקעת הכנרת. הטפיל השני הגורם למחלה - L.major קיים בבקעת בית שאן, בנגב המערבי, בהר הנגב ובערבה. המחלה קשה מאוד לטיפול, ודורשת פעמים רבות אשפוז לצורך קבלת עירוי לווריד.
הסימנים: המחלה מתבטאת כאמור בנגעים עוריים מפרישים, ומכאיבים מאוד, שאינם מגיבים לטיפול =D7נטיביוטי. הפצעים קשים לריפוי ולרוב מותירים צלקת על העור.
אם נעקצתם: מרבית העקיצות בישראל אינן של זבוב החול, והן חולפות תוך מספר ימים. במקרה של נגע שאינו מתרפא בתוך כשבועיים, מכאיב ומפריש נוזל עכור, יש צורך להגיע לרופא. במקרה של חשד לנגע לישמניה, רופא נוטל דגימה מהנגע שנשלחת למעבדה לזיהוי הטפיל, לבדיקה הנקראת PCR.
מדובר בבדיקה רגישה ומדויקת המאתרת את המטען הגנטי של הטפיל. הבדיקה לא מתבצעת בקופות החולים, אלא במספר מרכזים רפואיים בארץ ובהם מחלקות העור בבתי החולים תל השומר, שניידר, הדסה וסורוקה. התשובה מתקבלת תוך מספר ימים.
מה הטיפול: הטיפולים המקובלים בישראל כוללים טיפולים מקומיים במרפאות עור או מרפאות מטיילים, וטיפולים סיסטמיים בעירוי לתוך הווריד.
הטיפולים המקומיים הם:
הזרקת התרופה Pentostam לתוך הנגע, אחת ל-1 עד 3 שבועות. מדובר בטיפול כואב שאינו מתאים לילדים.
מריחת המשחה LeshcutanR פעמיים ביום למשך כשלושה שD7ועות. תופעת הלוואי בט=פול זה כוללת גירוי של העור וגרד עז. טיפול זה אינו מתאים לנגעים בפנים, מאחר שהוא יוצר דלקת עור.
צריבת הנגעים בחנקן נוזלי, אחת לשבוע, למשך 20 שניות בכל פעם. נדרשים מספר טיפולים בהתאם לגודל הנגע. טיפול זה יכול לגרום לצביעה של העור ואינו מתאים לטיפול בנגעים בפנים או לטיפול בילדים.
חשיפה למנורות אור אדום. טיפול זה כולל 4 עד 10 טיפולים בהפרש של שבוע עד שבועיים בין הטיפולים.
הטיפולים הסיסטמיים כוללים מתן עירויי תרופות במסגרת אשפוז מלא או אשפוז יום במחלקת עור.
במקרים מסוימים ניתן טיפול בכדור Impavido במינון של 150 מיליגרמים ליום למשך חודש. טיפולים אלה ניתנים רק במקרים קשים, וכוללים תופעות לוואי רבות.
צבים, איגואנות ונחשים הם חיות בית נדירות בישראל, אבל בארצות הברית ב-%3 מהבתים מגדלים זוחל. החיות הללו נושאות חיידקים שונים, ביניהם חיידק הסלמונלה, שעלול לגרום לסלמונלוזיס. על פי ההערכות בארצות הברית, כ-70 אלף איש נדבקים מידי שנה במחלה זו.
הסימנים: חיידק הסלמונלה עובר לרוב באמצעות מזון או מים נגועים, אך גם באמצעות זוחלים. הוא גורם לשלשול מימי ההופך רירי או דמי, הקאות, חום גבוה וכאבי בטן. במרבית המקרים נמשכת המחלה שלושה עד שבעה ימים - עד להחלמה מלאה. במקרים מסוימים, במיוחד אצל ילדים קטנים. המחלה עלולה לגרום להתייבשות קשה, וחלק מהנדבקים עלולים ללקות לאחר פרוץ המחלה גם בדלקת מפרקים. במקרים חמורים החיידק עלול להתפשט מהמעיים לזרם הדם ולגרום שם למחלה קטלנית, או להתפשט אל קרומי המוח ולגרום לדלקת הקרויה מנינגיטיס. אצל מבוגרים או אנשים הלוקים בחסר חיסוני המחלה קשה יותר.
אם נדבקתם: לרוב לא נהוג לטפל במחלה בתרופות אנטיביוטיות שכן לא הוכחה יעילות הטיפול וייתכן שהוא אף מאריך את משך שהות החיידקים בצואה. הטיפול המקובל כולל שתייה מרובה ועירוי נוזלים במקרים של חשד להתייבשות )ריריות פה יבשות ואי מתן שתן מעל 12 שעות.( טיפול אנטיביוטי ניתן במקרים קשים בהם עולה חשד לזיהום בדם או בקרומי המוח או אצל חולים בסיכון )קשישים, חולי איידס, סרטן, מחלות דם או מחלות חסר חיסוני.(
התגוננות: אם אתם מגדלים זוחלים הקפידו על היגיינה מקסימלית, במיוחד לפני אכילה. שטפו ידיים היטב לאחר כל מגע עם הזוחל, עדיף בנוזל חD7טוי, ואל תאפשרו לו להסתובב בכל רחבי הבית. ילדים מתחת לגיל חמש או חולים בכשל חיסוני )חולי סרטן, איידס ומחלות אוטואימוניות( צריכים להימנע כליל ממגע עם זוחלים.
הכותב הוא מומחה ברפואת ילדים, וכתב הבריאות של ynet
לא הספקנו להתרגל לשלישייה הראשונה, והנה באה עוד אחת
שני זוגות שחלמו על משפחות גדולות לא האמינו כשנולדו להם שתי שלישיות, אחת אחרי השנייה. איך זה קרה? איך מסתדרים ביומיום, וכיצד הם שורדים את החופש הגדול?
יעל גרטי
הרופא אמר לי: 'את רואה את כף היד הזו? כמו שלא יצמחו בה שערות, ככה לא יהיו לך ילדים'", נזכרת דורית שרמן (40), העובדת עם נוער ומתגוררת בלוד. כשהייתה בת 20 נישאה לנועם והשניים ניסו מיד להביא ילד לעולם. כעבור שנה פנו למרפאה לבריאות האישה ולאחר מכן למכון פועה, המחבר בין הרפואה וההלכה, שם בנו למענם תוכנית טיפולי פריון. בטיפול ה־IVF (הפריית מבחנה) השישי, כששרמן הייתה בת 26, הוחזרו שלושה עוברים לרחמה - ושלושתם נקלטו. "מובן שהרופאים המליצו על דילול - וסירבנו", היא מספרת, "עד היום הבדיחה בין הילדים בבית, כשאחד מהם מעצבן, היא: אימא, למה לא דיללת אותו?" .
הייתה דאגה כלכלית לקראת הלידה?
"לא. גם היום אנחנו עושים סדרי עדיפויות, במה משקיעים ובמה לא. אני לא קונה מותגים למשל".
אחרי היריון קשה, מלווה במתח אדיר, ילדה שרמן את השלישייה בניתוח קיסרי בשבוע ה־36. התינוקות זכו לשמות חושן, ארגמן והלל. "החיים הם בריכה ומתחילים לשחות", היא אומרת. "מכיוון שהם נולדו פגים ונשארו בבית החולים, היה לי זמן להתאושש פיזית".
איך הסתדרת?
"הסבים והסבתות עזרו, אבל לא היה לנו צי של מטפלות. אני לא יודעת מה זה לגדל תינוק אחד, כך שאין לי בסיס להשוואה. מובן שהיו רגעים של עייפות ובלגן, ועדיין בעיניי קל יותר לגדל שלישייה מאשר שלושה ילדים שקרובים זה לזה בגיל - כי לכולם יש אותם צרכים".
שלושה זה מספיק
כשהיו בני שנה ורבע חזרה שרמן לעבודתה בכ־75 אחוזי משרה. לקראת גיל ארבע החלו הילדים להפציר בהוריהם שיולידו להם אחים ואחיות. "שאלנו את עצמנו אם יש לנו כוחות למסע הנפשי, הפיזי והכלכלי הזה, שהרי המדינה לא מממנת טיפולי פוריות מעבר לשני ילדים", היא מספרת, "פנינו לרופא, שלא הבין מה הקטע שלנו ואמר: 'חבר'ה, יש לכם שלושה ילדים, זה מספיק'. אמרנו לו: 'אנחנו רוצים עוד'. לשמחתנו, הצליח לנו בטיפול הפוריות הראשון. שוב נקלטו שלושה עוברים - ושוב הרופא הציע לדלל. לעומתו, מומחה לתאומים ושלישיות המליץ לשמור על ההיריון כי הגוף שלי כבר ידע להחזיק שלישייה".
הייתם מודאגים מבחינה כלכלית?
"כן, באותה תקופה פיטרו את בעלי, כך שהייתי בלחץ. הוא היה פחות לחוץ, האמין שימצא מקום עבודה חדש במהרה, וכך היה".
מה אמרו חברי השלישייה כשבישרתם להם שבבטן מצפה עוד שלישייה?
"רק בשבועיים האחרונים של ההיריון טפטפנו להם שאני עומדת ללדת: 'מה אתם אומרים? יש לאמא בבטן תינוק אחד? שניים? שלושה?'"
בשבוע ה־35 להריונה ילדה שרמן בניתוח קיסרי את מלכוּת, אלרואי וניגוּן. גם הפעם נשארה איתם בבית שנה ורבע.
מה השתנה בהתנהלות שלך?
"כשילדי השלישייה הראשונה היו פעוטות, ישבתי איתם הרבה והרכבנו פאזלים. כשהקטנים היו פעוטות, הגדולים הרכיבו איתם. אני הייתי עסוקה בתחזוקת הבית ולא הייתה לי סבלנות".
איך אתם שומרים על הזוגיות?
"כשהילדים היו קטנים, החיים היו אינטנסיביים, אבל הקפדנו לטפח את הזוגיות. כיום הגדולים (בני 15) עוזרים להכין ארוחת ערב לקטנים (תשע וחצי), לרחוץ אותם וגם שומרים עליהם".
איזו שלישייה הייתה יותר מאתגרת?
"הקטנים - הם שני בנים ובת, ובנים זה יותר מאתגר. זה אנרגיות. בכל מקרה, שתי השלישיות היו קשות באותה מידה מגיל שנה עד שלוש: מלחמת העצמאות שלהם, מלחמת ההתשה שלנו".
מתי לאחרונה יצאתם לנופש?
"כשיש לנו צורך בנופש זוגי, אנחנו נוסעים, וסבא וסבתא שלהם שומרים עליהם. מדי קיץ אנחנו יוצאים לנופש משפחתי, ובמקביל אני משתדלת לתת לכל ילד יום כיף".
איך שומרים על ייחודיות בשלישייה?
"אנחנו לא מסתכלים עליהם כקבוצות, אלא כילדים שלנו. כל אחד מהם בכיתה נפרדת, לבקשתם. מגיל אפס כל אחד מהם בעולמו. גם אנחנו זקוקים למרחב כדי לפתח את עצמנו כבני אדם, ולכן אנחנו מאפשרים להם מרחב. מעולם לא הלבשתי אותם באופן זהה, לכל אחד אופי ותחביבים שלו".
שרמן, שהשלימה תואר שני בחינוך מיוחד, מרצה כיום על סיפורה האישי, במטרה ללמד על התמודדות עם קשיים. "השנים שבהן ציפינו לילדים בנו אותי ברמה האישית והזוגית והכינו אותי לתפקיד אמא", היא אומרת. "אם הייתי יולדת מיד לאחר החתונה, הייתי נמצאת במקום אחר, לא בוגר. כיום נועם מוכן לעוד שלישייה, ומספר לאנשים שגם אני מוכנה - רק בלי ההיריון".
החלום על המנש
"כשנודע לי שיש לי שלושה עוברים בבטן, הייתי בהלם", נזכרת נועה וולפסון (43) מירוחם, "כל הרופאים הזהירו אותנו שזה היריון מורכב ומסוכן, דיברו על לידה מוקדמת, תקופת פגוּת קשה ובעיות בריאות. כולם המליצו לנו לדלל. כל כך רציתי ילדים, שהיה לי קשה לחשוב על דילול. הרב יעקב אריאל וצוות מכון פועה אישרו לנו להמשיך בהיריון. חיכינו לסקירת המערכות, ראינו שהכל תקין והחלטנו להמשיך".
נועה וולפסון: "הלכנו לטיפול סולידי יחסית וישר נקלטתי עם שלושה עוברים. היינו בהלם. כן, רצינו שמונה ילדים, אבל היינו מודאגים מכל בחינה: איך נסתדר? כמה כוחות יהיו לנו וכמה סבלנות? לא היה לנו נעים להודות שאנחנו מודאגים"
וולפסון, מהנדסת תוכנה במקצועה ומורה למתמטיקה בפועל, נשואה לחיים (44), רב בישיבת ההסדר בירוחם. כמו שרמן, וולפסון נישאה בגיל 20 והמתינה שש שנים עד להריונה הראשון. בתם הבכורה שירה (17) נולדה לאחר טיפולי פוריות, בתם השנייה הדס (14 וחצי) באה לעולם באופן טבעי וההיריון השלישי, תוצאה של טיפולי פוריות, היה עם שלישייה. יצחק, רוני ומוריה (11) נולדו בניתוח קיסרי, בשבוע ה־36.
כצפוי, המצב החדש היה מאתגר: "גידול שלישייה שונה מגידול תינוק אחד: כשנולד לך תינוק אחד, את מרימה אותו, מסתכלת, נהנית. כשנולדת לך שלישייה, את עסוקה בפן הטכני. המשפחה עזרה רבות וגם בקהילה הציעו לנו עזרה. כדי להיות מאופסת ביום, הייתי חייבת לישון טוב בלילה - העסקנו נערה שהייתה מגיעה אלינו בלילה והולכת בשש וחצי בבוקר".
המשפחה התרגלה אט־אט לשגרה לחוצה, "כל הזמן צריך לדאוג לבקבוקים שטופים, למים חמים. בכל האכלה אחד מהם ינק ושניים אחרים קיבלו בקבוק. רק במקרים חריגים צלצלתי לחיים: 'בוא הביתה, יש בלגן'", היא נזכרת.
לא הייתה בך מרירות כלפי חיים, על שרוב העול היה עלייך?
"לא, כך הוסכם בינינו מראש. מרגע שהוא הגיע הביתה, הוא היה שותף מלא".
כעבור שנתיים וחצי החלו לדבר על ילד נוסף. "נמכרו אז מנשאי בד וחלמתי ללכת לאט עם ילד אחד במנשא כזה, בלי למהר", היא נזכרת. "כבר היו לנו חמישה ילדים, אז החלטנו שנעשה טיפולי פוריות עד גבול מסוים. הלכנו לטיפול סולידי יחסית וישר נקלטתי עם שלושה עוברים. היינו בהלם. כן, רצינו שמונה ילדים, אבל היינו מודאגים מכל בחינה: איך נסתדר? כמה כוחות יהיו לנו וכמה סבלנות? לא היה לנו נעים להודות שאנחנו מודאגים. החלום על המנשא התפוגג".
רולטה רוסית
מכיוון שוולפסון כבר נשאה היריון של שלישייה עד שבוע מתקדם, הרופאים לא הציעו לה לדלל. "היה ברור שאנחנו משאירים אותם ושיהיה בסדר", היא אומרת. "אחרי בדיקת שקיפות עורפית כבר השלמנו עם הרעיון ושמחנו. אנשים ברחוב שאלו אותי: 'גם הפעם יש לך שלישייה?' הצחיק אותי שהם חשבו שזה מובן מאליו".
כמעט ארבע שנים לאחר לידת השלישייה הראשונה, בשבוע ה־35 להריונה, ילדה וולפסון את השלישייה השנייה בניתוח קיסרי. היום מתן, טל ודוד הם בני שבע. גם הפעם נעזרה המשפחה בבייביסיטר בלילות. "הרופא אמר לי: 'שיחקת פעמיים ברולטה רוסית', ועניתי לו: 'אבל ניצחתי'. ההתפעמות שהייתה לי מהשלישייה הראשונה כבר לא הייתה ועדיין, בכל פעם שנכנסתי לגן ושלושתם רצו אליי, הלב שלי התרחב".
מתי נפשתם?
"מדי שנה אנחנו יוצאים לנופש זוגי, סבא וסבתא שומרים עליהם. השנה, לראשונה, הגדולות שמרו על שתי השלישיות במשך לילה אחד. מדי קיץ אנחנו גם יוצאים לנופש משפחתי. זה לא פשוט או זול למצוא יחידת נופש שמתאימה לעשר נפשות, אבל אנחנו עושים את זה".
הם מגובשים בשלישיות שלהם?
"לא, הקטע של השלישיות לא חזק: בת משחקת עם בת, בן עם בן. אבל לכל שלישייה יש אחווה: הם דואגים אחד לשני, מביעים אמפתיה".
השלישייה הגדולה עוזרת עם הקטנה?
"אני לא מחייבת אותם לעזור. אני משתדלת שכל ילד יעזור במה שהוא אוהב יותר".
איזו שלישייה מאתגרת יותר?
"הקטנים, כי הם שני בנים ובת, ובנים יותר מאתגרים מבנות. כשהם הגיעו היינו יותר מנוסים, אבל גם יותר עייפים".
איך מונעים קנאה בתוך שלישייה?
"זה תפקיד חיינו! אנחנו רוצים לשמור על שוויון, אבל כל ילד הוא אחר. אני מאחלת לילדיי שיהיו להם כמה ילדים שהם רוצים, אבל שיבואו אחד־אחד".
1 ל-200 מיליון: שלישייה זהה נולדה בבילינסון
למיטל ושלומי דדון נולדה שלישייה זהה - תופעה שמתרחשת אחת ל־200 מיליוני לידות. אתמול, 5 חודשים וחצי לאחר הלידה, הם הגיעו הביתה.
כשמיטל דדון הגיעה לאולטרסאונד ראשון בהיריון השני שלה, הטכנאית לא האמינה למראה עיניה: היא גילתה שלושה עוברים בשליה אחת.
רוב הרופאים לא נתנו להיריון הנדיר של מיטל דדון (26), שסיפורה המלא מופיע הבוקר (חמישי) בעיתון "ידיעות אחרונות", סיכוי לשרוד. אבל הצעירה מבת־ים, מורה לחינוך גופני, ובעלה שלומי (26), איש קבע, לא ויתרו, והיום הם מתרוצצים בין שלושת הבנים הזהים שלהם, שחזרו הביתה בריאים ושלמים.
"יש לנו ילד בן שלוש, אראל, ואני ובעלי החלטנו שאנחנו רוצים עוד ילד. נכנסתי להיריון. בשבוע השמיני הלכתי לבדיקת אולטרסאונד ראשונה לבדיקת דופק. הטכנאית פתאום נראתה המומה ואמרה לי: 'יש לך שלושה עוברים'. חשבתי שהיא עובדת עליי. הגעתי הביתה, הערתי את שלומי וסיפרתי לו אבל הוא המשיך לישון, חשב שאני עובדת עליו. רק אחרי שהראיתי לו את התמונה מהאולטרסאונד הוא האמין לי". סיפרה מיטל.
רופאים רבים המליצו להם להפסיק את ההיריון המסוכן, שמתרחש אחת ל־200 מיליוני לידות. "אחרי שראיתי אותם באולטרסאונד שמים רגליים אחד על השני לא יכולתי לחשוב על זה אפילו", היא מספרת.
מהשבוע ה־20 להיריונה היא הייתה מאושפזת בבית־החולים בילינסון עם פתיחה של שש אצבעות. יומיים לפני חודש שביעי ילדה בניתוח חירום. ב־13 באוגוסט נולדה השלישייה במצב בריאותי קשה. אחד שקל 600 גרם, השני 800 והשלישי קילו. במשך כמה שבועות הייתה סכנה ממשית לחייהם, אבל הם התאוששו. שניים הגיעו הביתה כבר קודם, ואתמול הגיע הפג האחרון: כפיר אברהם, לביא דוד ואיתן יוסף — שוב ביחד.
הירח
הירח הוא הלווייןהטבעיהיחיד שלכדורהארץ. הוא נקרא גם לְבָָנָה או סהרבעברית, ולונה )Luna( במינוח המדעי )בלטינית(, וזאת כדי להבדלו מירחיםשל גורמי שמים אחרים. קוטרו 3,474קילומטרים, מעט יותר מרבע קוטר כדור הארץ. הקרבה היחסית בגודל בין כדור הארץ לירחו היא נדירה. הגוף הנוסף היחיד במערכת השמש שיש לו ירח קרוב יחסית לגודלו שלו הואכוכבהלכתהננסיפלוטו.
אופן היווצרותו של הירח שנוי במחלוקת.
הודות לקרבתו הרבה של הירח לכדור הארץ ניתן לצפות בו בקלות ללאטלסקופאומשקפת, ואף להבחין במכתשיםהרבים הפזורים עליו. בירח קל מאוד להבחין במהלך הלילה, ולעיתים ניתן להבחין בו גם במהלך היום. בשל קרבתו, הירח הוא גםגרםהשמיםהיחיד שבני אדם נשלD7D7 אליו ושדרכה עליו רגל אנוש. ב-1959שיגרהבריתהמועצותשלוש חלליות לחקר הירח:לונה1,לונה2ולונה3.תוכניתאפולוהאמריקניתהייתה התוכנית היחידה שבמסגרתה נשלחו חלליות מאוישות לירח. הנחיתה המאוישת הראשונה על הירח התבצעה במשימהאפולו11ביולי1969, ועד1972בוצעו במסגרת התוכנית חמש נחיתות מאוישות נוספות עליו.
הירח מופיע באגדותובסיפוריםשונים במגוון רב של תרבויות, ולוחות שנה שונים מבוססים על מחזור הירח, כגוןלוחהשנההעבריהמבוסס על שילוב של מחזור הירח ומחזורהשמש, ולוחהשנההמוסלמיהמבוסס אך ורק על מחזור הירח.
מסלול הירח והשפעתו
הירח הוא גרם השמיים הקרוב ביותר לכדורהארץ, והמרחק הממוצע בין מרכזו למרכז הארץ הוא כ-384,403 קילומטר, שהם פי 30 מקוטרו של כדור הארץ, בקירוב, ומשתנה בין כ- 363אלף קילומטר
)בפריגיאה– הנקודה הקרובה ביותר במסלול הירח לכדור הארץ( לבין כ-405 אלף קילומטר )באפוגיאה
– הנקודה הרחוקה ביותר מהארץ במסלול הירח(. המשיכההכבידתיתעל-פני הירח היא כשישית מזו שעל פני כדור הארץ.
הירח משלים הקפה שלמה סביב כדור הארץ כל כ-27.3 יום) חודשסידרי(. כדור הארץ מתקדם במסלולו סביב השמש במהלך החודש הסידרי, ולכן הירח אינו חוזר לאותומופע לאחר ההקפה. משך הזמן בין מופעי ירח זהים, לדוגמה בין מולד ירח אחד למשנהו, הוא כ-29.5 יום) חודשסינודי(. ההבדל בין החודשים נובע ממערכות הייחוס השונות - החודש הסידרי הואזמןההקפהבמערכת בה כוכבי השבת נמצאים במנוחה, והחודש הסינודי הוא זמן ההקפה במערכת בה כדור הארץ נמצא במנוחה. מקובל להניח כי זמן ההקפה מתארך בהדרגה לאורך ההיסטוריה )בשנייה אחת כל כ-500 שנה( בגלל התרחקות הדרגתית של הירח מכדור הארץ.
גאות ושפל והתרחקות הירח
תופעת הגאותוהשפלבכדור הארץ נגרמת כתוצאה מכו חהגאות, שהוא תוצאה של ההפרשים של כוח הכבידהשל הירח במקומות שונים על פני כדור הארץ.
הגאות והשפל גורמים להגדלה הדרגתית של המרחק בין הירח לכדור הארץ. הם גורמים לאיבוד אנרגיה שמאטה את מהירות סיבוב כדור הארץ סביב עצמו. מכיוון שהתנעהזוויתיהכולל במערכת כדור הארץ - ירח נשמר, המרחק בין הירח לארץ צריך לגדול. כדי לכמת את קצב ההתרחקות של הירח מכדור הארץ .
בשנת1969הציבו האסטרונאוטיםשלאפולו11על פני הירח מערכת מחזירי אורות המיועדים להחזרת אור לייזר. במדידות שנערכו מאז נמצא שהירח מתרחק מכדור הארץ במהירות ממוצעת של 3.8 ס"מ בשנה.
ירח על
תופעת ירחהפריגיאה, או בכינויה "סופר ירח", היא תופעה בה גודלו הזוויתי של הירח המלא גדול מהממוצע בגלל הגעתו של הירח לפריגיאה, בסמיכות לזמן היותו במילוא. במצב זה גודלו הזוויתי של הירח המלא עשוי להיות גדול ב-%14 יותר מגודלו באפוגיאה ובהירותו גבוהה בכ-% 20. בגלל חוסר בייחוס בסביבת הירח לא ניתן להבחין בשינוי גודל הירח בעין הבלתי מצוידת, אלא רק באמצעות תצלומים או מכשירי מדידה. עם זאת, ניתן להרגיש בשינוי בהירותו. המרחק לירח הפריגיאה משתנה משנה לשנה. לאחר ירח הפריגיאה של2008מרחקה הלך וגדל עד לשנת2013, אז המרחק יקטן לקראת ירח הפריגיאה של 2016 .
השפעות ביולוגיות
העובדה כי לכדור הארץ יש ירח בודד וגדול, תורמת ליציבות תנאי האקלים. קיומו של ירח אחד בלבד ,בניגוד למרבית כוכבי הלכת, מונע התנהגותכאוטיתשאופיינית לבעיה תלת או רב-גופית בפיזיקה. גודלו של הירח תורם ליציבות יחסית שלנטייתצירהסיבובשל כדור הארץ ביחס למישורהמלקה- ובכך מקבע אתעונותהשנהומונע שינויים גדולים בנטיית ציר הארץ, שיביאו למזג אוויר קיצוני והרסני. אקלים יציב מקל על הישרדות אורגניזמיםחיים.
ישנםסרטניםהיכולים לחוש את כבידת הירח ולהשתמש בה כסימן מקדים לגאות.
החזרתאורהשמש בידי הירח משנה את תנאי התאורה בלילה והדבר מצריך בעלי חיים פעילי לילהלהסתגללמגוון תנאי תאורה. בהשוואה לזמן הופעתו של ירח מלא, במולדהירחהאור קלוש ביותר. בנוסף, מספר השעות בהן מאיר הירח אינו קבוע, עקב שעות הזריחה והשקיעה המשתנות לאורך החודש הירחי.
פני הירח
צדדי הירח
בשל השפעתכחהכבידהשל כדור הארץ, נע הירח כך שהוא מפנה תמיד את אותו צד, שמכונה "הצד הקרוב", כלפי כדור הארץ. הצד הנסתר/הנגדי ל"צד הקרוב", שמכונה" הצדהרחוק", נסתר מעינינו באופן קבוע. הצד הרחוק של הירח צולם לראשונה על ידי הגשושית הסובייטיתלונה3ב-1959, והוא מתאפיין במיעוט ה״ימות״בהשוואה לצד הקרוב.
העובדה שהירח מפנה צד אחד קבוע אל כדור הארץ מוסברת על ידינעילתגאות- סיבוב הירח סביב צירו העצמי בתקופות קדומות הואט כתוצאה מהשפעות חיכוך הנגרם מכוחות גאות מצד כדור הארץ ומאז מהירות הסיבוב הצירי שלו משתווה למהירות הקפתו את כדור הארץ. שינויים קטנים הנגרמים מהאקסצנטריות של מסלול הירח, הנקראיםליברציות, מאפשרים צפייה בכ-%59 מפני הירח מכדור הארץ לאורך זמן, אף על פי שבכל רגע נתון ניתן לצפות רק בכ-%50 מפניו.
בכל רגע נתון )חוץ מזמןליקויירח( לירח יש צד מואר שאור השמש מגיע אליו וצד חשוך.. בשל תנועת הירח סביב כדור הארץ שטחים אלה משתנים בכל רגע, וחוזרים לנקודת ההתחלה בכל מחזור של סיבוב הירח סביב כדור הארץ )כ-29 ימים וחצי(. כיוון שמכדור הארץ רואים כל הזמן את אותו "צד גלוי" של הירח, וצד זה מואר על ידי השמש באחוזים שונים בכל יום, אנו רואים בכל יום מופע אחר של הירח. אין לבלבל בין "הצד החשוך" של הירח, שהוא הצד שאינו מואר על ידי השמש ברגע נתון, לבין "הצד הרחוק "של הירח, שבו לא ניתן לצפות מכדור הארץ כלל. להמחשה, בראש חודש =A2ברי בעת "מ=ולד ירח", ניתן לראות כי הצד הקרוב של הירח הוא ברובו חשוך למעט הסהר המואר שבו, המצביע מערבה. באותה עת ממש, צדו הרחוק של הירח מואר כמעט בכל תחומו.
ימות
המישורים הכהים שבהם ניתן להבחין על פני הירח אף בעין בלתי מזוינת
נקראיםימות)בלטינית:Maria ברבים ו-Mare ביחיד(, וזאת מפני שהתוכנים הקדמונים האמינו שמישורים אלו מכוסי מים. כמעט כל הימות הן למעשה מישורים גדולים של לבהבזלתיתשנוצרה בהתפרצויותגעשיותעתיקות יומין. הלבה שהתפרצה זרמה לאזורים נמוכים שנוצרו בעקבות התנגשויו=AA של מטאורים/=ביטים,אגניפגיעה. )יוצא דופן הואאוקיינוסהסערות,Oceanus Procellarum, שלא מוכל באגן פגיעה מוגדר(. כמעט כל הימות נמצאות בצדו הקרוב של הירח, כאשר הימות הפזורות בצדו הרחוק של הירח מכסות %2 בלבד משטחו, לעומת %31 בצדו הקרוב של הירח. ההסבר הסביר ביותר לשוני זה קשור בריכוז גבוה של גופים מייצר חום בצד הקרוב של הירח, כפי שהודגם במפות גאוכימיות שהושגו מספקטרומטר של קרני גמא של משימתלונרפרוספקטור)Lunar Prospector(.
רמות
אזורים בהירים על פני הירח נקראים Terrae )המילה הלטינית ליבשת(, או רמות, מאחר שהם גבו הים יותר ממרבית הימות. כמה רכסי הרים בולטים בצדו הקרוב של הירח שוכנים בסמוךלאגני
פגיעהענקיים. בניגוד לכדור הארץ, לא ידועים הרים גדולים בירח שנוצרו כתולדה של אירועים טקטונים.
מצילומים שהחזירה הגשושיתקלמנטיין)Clementine(, נראה כי ארבעה אזורים הררים על שפתו שלמכתשפירי)Peary( שרוחבו 73 קילומטר, בקוטבו הצפוני של הירח נשארו מוארים במשך יממה ירחית שלמה. פסגות אלו זוכות להארה תמידית בשל הנטייה הקטנה של ציר סיבוב הירח ביחס למישורהמילקה. בקוטבו הדרומי של הירח לא נמצאו אזורים דומים שזוכים להארה תמידית, על אף ששפתו שלמכתששקלטון)Shackleton( מוארת במשך כ-%80 מהיממה הירחית. תוצאה נוספת של שיפוע הציר הקטן של הירח היא אזורים בתחתיתם של מכתשים רבים בקוטב, המוצלים באופן קבוע.
מכתשים
על פני השטח של הירח ניתן להבחין בבירור במכתשיפגיעה. מכתשים אלו נוצרו כאשר אסטרואידים ושביטים התנגשו בפני השטח של הירח. בסך הכל קיימים על פני הירח למעלה מחצי מיליון מכתשים בקוטר של יותר מקילומטר. מאחר שמכתשי פגיעה נצברים בקצב כמעט קבוע, מספר המכתשים לכל יחידת שטח יכול לשמש כדי לאמוד את גיל פני השטח. העדר האטמוספירה, מזג האוויר והתהליכים הגאולוגיים מבטיחים שרבים ממכתשים אלו השתמרו טוב יחסית בהשוואה לאלו שבכדור הארץ.
המכתש הגדול ביותר בירח, שהוא גם המכתש הגדול ביותר הידוע במערכתהשמש, הואאגןאיטקןשלקוטבהדרום)South Pole-Aitken Basin(. אגן זה נמצא בצדו הרחוק של הירח, בין הקוטב הדרומי לקו המשווה, קוטרו כ-2, 240 קילומטר ועומקו כ-13 קילומטר. אגני פגיעה בולטים בצדו הקרוב של הירח הם:יםהגשמים)Imbrium(,יםהשלווה)Tranquillitatis(,יםהמשברים)Crisium( וים
על פני השטח בירח יש שכבה שלרגוליתאשר נוצרה בתהליכי פגיעה. שכבת הרגולית בשטחים של פגיעות עתיקות היא עבה יותר באופן כללי מזו שנמצאת בשטחים עם פגיעות חדשות יותר. עובי שכבת הרגולית המוערך בימות הוא 3–5 מטר, וכ-10–20 מטר ברמות. מתחת לשכבת הרגולית
שעברהשחיקהרבה, נמצאת שכבה של "מגהרגולית". שכבה זו עבה בהרבה והיא כוללת סלעי אדמה סדוקים.
הימצאות מים
הפגזתו הממושכת של הירח בשביטיםומטאורואידיםתרמה כנראה כמויות קטנות של מים לפני הירח .
אם אכן כך, אור השמש גרם לפירוקם של רוב מים אלו ליסודות המרכיבים אותם – חמצן ומימן, ששניהם דלפו ברובם לחלל במהלך הזמן, בA9ל הגרביטציה הנמו=כה של הירח. עם זה, בשל הנטייה הקלה של ציר הסיבוב הירחי ביחס למישור המילקה – רק כ-1.5 מעלות – כמה מכתשים עמוקים סמוך לקטבים לא
נחשפים מעולם לאור השמש, ולפיכך הם מצויים בחשכה תמידית )כגוןמכתששקלטון(. מולקולות מים אשר נמצאות במכתשים אלו יכולות להיות יציבות למשך פרקי זמן ארוכים.
גשושית קלמנטיין ביצעה מיפוי של מכתשים חשוכים כאלו בקוטב הדרומי, וסימולציות מחשב מצביעות על כך שייתכן שיש בירח עד 14,000קילומטררבועהחשוכים באופן תמידי. תוצאות מניסוי רדאר במשימה של גשושית זו מלמדות על כיסים קטנים של מים במצב קרח קרוב לפני הקרקע, ומידע מספקטרומטר נייטרונים ש9C משימת לונר פרוספ=קטור מצביע על ריכוזים גבוהים של מימן הנמצאים בשכבה העליונה של הרגולית קרוב לקטבים. הערכות על הכמות הכוללת של מים במצב קרח בירח מדברות על כמות קרובה לקילומטר מעוקב אחד.
מים במצב קרח ניתן יהיה לכרות ואז להפריד למרכיבים, למימן ולחמצן, באמצעות תחנות גרעיניות או תחנות חשמליות שיצוידו בלוחות קולטי שמש. נוכחות של כמות בת שימוש של מים על הירח היא גורם חשוב בניסיון להקים יישוב על פני הירח שיהיה יעיל מבחינת עלויות, וזאת מאחר שהעברת מים מכדור הארץ יקרה. עם זאת, תצפיות עדכניות שנעשו על ידי הרדאר הפלנטרי ארסיבו) Arecibo( מצביעות על כך שמידע הרדאר מהקטבים שהתקבל מקלמנטיין ייתכן שהושפע מסלעים שיצאו ממכתשים צעירים ,ולא מנוכחות מים.
בנובמבר 2009, בעקבות הממצאים שסיפקלוויןהמחקרLCROSS, יצאה נאס"א בהודעה רשמית לפיה נמצאו מאגרי מים גדולים באזור הקוטב הדרומי של הירח.
מאפיינים פיזיים
מבנה פנימי
הירח מורכב ממספר שכבות נפרדות:קרום,מעטפתוליבה. הסברה היא שמבנה זה נוצר בעקבות תהליך של שקיעת מינרלים באוקיינוסהמאגמה, זמן קצר לאחר יצירתו. האנרגיה שנדרשה להתכה של החלק החיצוני של הירח מיוחסת לרוב לאירוע של פגיעת ענק) השערתההתנגשותהענקית( שלפי המשוער היה אחראי ליצירת מערכת הארץ-ירח. התגבשות של אוקיינוס מאגמה זה גרם למעטפתמאפיולקרום עשיר בפלגיוקלז.
מיפוי גאוכימי רומז כי הקרום בעל הרכבאנורתוציטיבעיקרו, ועובדה זו תואמת את היפותזת אוקיינוס המאגמה. מבחינת יסודות, הקרום מורכב בעיקר מחמצן,סיליקון,מגנזיום,ברזל,סידןואלומיניום. על סמך שיטות גאופיזיות, נאמד עוביו של הקרום בכ-50 קילומטר.
היתוך חלקי במעטפת של הירח גרם להתפרצויות של בזלת הימות על פני הירח. ניתוח בזלת זו מצביע על כך שהמעטפת מורכבת בעיקר מהמינרליםאוליבין,אורתופירוקסןוקלינופירוקסןושהמעטפת עשירה יותר בברזל מאשר זו של כדור הארץ. חלק מהבזלת בירח מכילה שפע גדול שלטיטניום)שמופיע במינרלאילמניט(, דבר המצביע על הטרוגניות רבה בהרכב המעטפת. נמצא כי רעידות אדמה בירח מתרחשות עמוק במעטפת, כ-1,000 קילומטר מתחת לפני השטח. זה מתרחש במחזוריות חודשית וקשור ללחצי גאות ושפל הנגרמים מהמסלול האקסצנטרי של הירח.
צפיפותו הממוצעת של הירח היא 3,346.4 ק"ג/מטר מעוקב, עובדה ההופכת אותו לירח השני בצפיפותו במערכת השמש לאחראיו. אף על פי כן, קיימות ראיות שונות לכך שליבת הירח היא קטנה והרדיוס שלה או כ-350 קילומטר או פחות מכך. זה מהווה רק כ-%20 מגודלו של הירח, וזאת בניגוד לרוב הגופיים הארציים האחרים שבהם הליבה מגיעה לכ-%50 מגודל הגוף. הרכבה של ליבת הלבנה אינו ידוע היטב, אולם מקובל לשער שהליבה מורכבת מברזל מתכתי יחד עם כמויות קטנות שלגופריתוניקל.
ניתוח תנועת הסיבוב משתנת הזמן של הלבנה מרמז על כך שהליבה לפחות בחלקה מותכת.
טופוגרפיה
הטופוגרפיהשל הירח נמדדה באמצעות אלטימטריית לייזר וניתוח תמונות תלת ממדיות, כשהמידע העדכני ביותר מקורו ממשימת קלמנטיין. האתר הבולט ביותר מבחינה טופוגרפית בירח הואאגןאיטקןהגדולשלקוטבהדרום, שבו נמצאים המקומות הנמוכים ביותר על פני הלבנה. המקומות הרמים ביותר בפני הירח שוכנים צפון מזרחה מהאגן. גם באגני פגיעה גדולים אחרים, כדוגמתיםהגשמים,יםהשלווה,יםהמשברים,יםסמיתוהיםהמזרחי, יש אזורים נמוכים ושפת המכתשים גבוהה. הגבהים בצד הרחוק של הירח גבוהים בממוצע בכ-1.9 קילומטר מאלו שבצד הקרוב.
אף על פי שמקובל לחשוב שהירח נטולאטמוספירהאין הדבר מדויק, לירח אטמוספירה דלילה ביותר שמורכבת בעיקר ממימן,הליום,ניאוןוארגון, וכן כמויות קטנות יותר של חומרים אחרים כמופחמןדו-חמצני,ראדון,מתאן,אמוניה, עקבות שלחמצןוכמות אפסית שלאדימים. המקור לגזי האטמוספירה אינו ברור לגמרי, אך משוער כי הם נובעים ממספר מקורות: רוח השמש, ק=A8ינת השמש, מרבצי סלעים רדיואקטיביים, מיקרו מטאוריטים וגזי הפליטה של חלליות אפולו.
אטמוספירת הירח נמצאת על קו הגבול המאפשר את בלימת הידלדלותה בהשפעת רוח השמש וכוחות הגאות שמפעיל עליה כדור הארץ. קשה לקבוע בוודאות מה מצבה העכשווי של האטמוספרה: האם היא הולכת ומדלדלת או לחלופין, האם שכבת האטמוספירה מכילה את המסה הקריטית הדרושה כדי להחזיק באטמוספירה לאלפי שנים. ראיות גאולוגיות כגון העדר מיקרו מכתשים, בשל התפרקותם של מטאוריטים קטנים בחדירתם לאטמוספירה, מצביעות על כך שהירח היה בעבר הרחוק בעל אטמוספירה משמעותית.
הבדל הטמפרטורות העצום בין היום) 100 מעלות צלזיוס( ללילה) 170- מעלות צלזיוס( בירח, יוצר סחף של אטמוספירה לכיוון הצד הקר. זאת מכיוון שהגזים בו קופאים ושוקעים על הקרקע ובכך יוצרים מפל לחצים קל אשר מושך אליו את הגזים של האזור החם.
היווצרות הירח
ההתנגשות הענקית[
השערת המכה הגדולה, שהעלתה האסטרופיזיקאיתהאמריקניתרוביןמ.קאנופ)Robin M. Canup(, היא המקובלת ביותר בתחילת המאה ה-21. על פיה, כאשרמערכתהשמשהייתה
בתקופתהיווצרותהועצם שנקראתיאהבגודלו שלמאדיםהתנגש עם כדור הארץ 94מתהווה. השברים מן הפגיעה נזרקו לחלל התמזגו ויצרו את הירח. אם אכן כך התרחש הדבר, מכיוון שפני כדור הארץ מכילים בעיקרמתכותקלות יותר כמומגנזיוםואלומיניוםהירח עשוי להכיל פחותברזלמאשר כדור הארץ. לפי אותו מודל, חלק מהשברים לא התמזגו בירח המתהווה, אלא שבו והתנגשו עם כדור הארץ.
השערות אחרות
השערות נפוצות אחרות, שהיו מקובלות עד לשנות ה-80 וה-90 של המאה ה-20:
• השערת הבת )הביקוע( – לפי השערה זו הירח הוא חלק שניתק בעבר מכדור הארץ. העובדה כי סיבוב כדור הארץ מתארך מדי יממה בשיעור של אחד מ-120 אלף חלקי שנייה מחזק השערה זו .
זאת משום, שלפי חוקי המכניקה, חייב מומנט הסיבוב של מערכת הארץ-ירח יחד להישאר קבוע ולכן, אם כדור הארץ מאט את סיבובו, חייב הירח להגדיל את מהירות סיבובו ואגב כך להתרחק מכדור ה ארץ. לפי השערה זו, ההתרחקות מעידה שהירח היה קרוב מאוד לכדור הארץ בעבר. יש הרואים באוקיינוסהשקטאת ה"צלקת" שנותרה בכדור הארץ כתוצאה מקריעת הירח. אך ניתוח הרכב סלעי הירח שהובאו במשימותאפולומצביעים על שונות גדולה ביחסיאיזוטופיםשל טיטניום בין קרום כדור הארץ לבין הירח, ומקובל לראות בשונות זו פסילה גורפת של ההשערות שמקור הירח בקרום כדור הארץ.
• השערת האחות )ההשערה הבינארית( – טוענת שהירח נוצר באותה צורה ובאותו זמן בהם נוצר כדור הארץ. הירח, בשל קרבתו לכדור הארץ, נכנס למסלול סביבו. השערה זו אינה מסבירה את הפרש הגיל הגאולוגי בין הסלעים העתיקים בקרום הירח לבין הסלעים העתיקים בקרוםכדורהארץ.
• השערת הזוג הנשוי )השבייה( – הירח נוצר מחוץ לתחום מסלול כדור הארץ, ובתוך כדי תנועתו סביב השמש הוא נלכד בכוח המשיכה של כדור הארץ ונכנס אתו למסלול משותף.
עיתוי זריחת הירח ומיקום זריחתו כלפי הצופה
מבחינת הצופה, עיתוי זריחת הירח משתנה מדי יום בהתאם למיקומו של הירח ביחס לכדור הארץ .
בנוסף לכך, הצופה הדקדקן יבחין כי הירח עולה במסלול שונה מדי יום בכיפת השמיים המקומית.
עיתוי זריחת הירח ביחס לצופה בנקודה מסוימת, ניתן לניבוי כללי על פי מופעו של הירח. זאת מפני ש"מופע הירח", מעיד גם על מיקומו ביחס לכדור הארץ והשמש. מתחילת החודש הירחי עד אמצע החודש הירחי, קל להתייחס לזמן שקיעת השמש. מדי יום בזמן שקיעת השמש יראה הירח לצופה רחוק יותר מהשמש עד שבאמצע החודש הירח זורח כשהשמש שוקעת. מאמצע החודש עד סוף החודש הירחי קל להתייחס לזמן זריחת השמש. מאמצע החודש יראה הירח לצופה מד=99 יום קרוב יותר לשמש. משך הזמן משקיעת השמש עד זמן שקיעת הירח או מזריחת הירח עד זריחת השמש מכונה "שירות הירח.
לדוגמה - ירח מלא, זורח עם שקיעת השמש ושוקע עם זריחתה )בכל עונות השנה(. ירח ברבע הראשון )חצי ירח(, יזרח בחצות היום, וישקע בחצות הליל )בכל עונות השנה.(
מסלול הירח בכיפת השמיים המקומית ומיקום זריחתו ושקיעתו, משתנים גם הם, בהתאם לעונות השונות ובהתאם למופע הירח. הואיל וחילופי העונות, גורמים לשינוי מיקומו של הצופה ביחס לירח, גם אלו מובאים בחשבון. דוגמאות - ירח מלא בעונת הקיץ, זורח בדרום-מזרח ושוקע בדרום-מערב. ירח מלא בעונת החורף, זורח בצפון-מזרח ושוקע בצפון-מערב.
• לונה1הסובייטית הייתה הלוויין המלאכותי הראשון שהצליח להימלט מכח הכבידה של הארץ ולנוע קרוב לירח. שוגרה ב-2בינואר1959, עברה במרחק 5,995 ק"מ מהירח, לאחר34 שעות טיסה ,והמשיכה למסלול סביב השמש. נקראה לונה 1 אף על פי שלא הייתה הראשונה ששוגרה - לפניה היו מספר גשושיות ששיגורן נכשל.
• לונה2, חללית המחקר הראשונה להגיע לירח, שוגרה ב-13בספטמבר1959 והתרסקה על פניו ב-
man, one giant leap for mankind." "זהו צעד קטן לאדם, צעד גדול לאנושות", משפט שהפך להיות מפורסם ביותר. הנחיתה התבצעה במסגרת תוכנית אפולו, שבמהלכה בוצעו שש נחיתות בירח בשנים
1969 –1972. הפעם האחרונה בה הילך אדם על הירח הייתה בדצמבר1972במשימתאפולו17, כאשר האסטרונאוטיוג'יןסרנןהלך על הירח.
זמן הטיסה אל הירח במסגרת תוכנית אפולו היה כ-65 שעות.
ב-25בינואר1994שוגר מכדור הארץ לווין אמריקני בשםקלמנטין, שסבב את הירח במשך 74 ימים.תצלומיהלווייןגילו משטחיקרחבקטבים של הירח, דבר העשוי לסייע לכל תוכנית התיישבות עתידית. עוד התגלה בצד הנסתר של הירח מכתש בעומק 13 קילומטר, ובקוטר של 2,500 קילומטר ,שחוקרים משערים שנוצר לפני שנים רבות בהתנגשות בין הירח לגוף ענק.
בעקבותאסוןמעבורתהחללקולומביההכריזנשיאארצותהבריתג'ורג'בושעל תוכנית לחזרה אל הירח עד 2020, זאת במטרה ללמוד כיצד לקיים תחנה על כוכב אחר ,לקראת משימה מאוישת אלמאדים. מנהלנאס"אמייקל גריפין הכריז שבכוונתו למלא את הוראת הנשיא מוקדם יותר, ולהנחית חללית מאוישת על הירח עד 2018.
הירח בתרבות האנושית
הירח מופיע בסיפורים ובאגדות שונים במגוון רב של תרבויות.. בתרבויותפגניותהירח היווה כח אלילי ,ונערכו לכבודו טקסים רבים ומגוונים. הוא גם היה האל הפטרון של ערים מסוימות. במיתולוגיה השומרית למשל העיראורנחשבה כקדושה לננה, אל הירח. לוחות שנה רבים מתבססים על שילוב של מחזור הירח ותנועת הארץ סביבהשמש, בהםלוחהשנההעברי,הלוחהסיני,הלוחההינדיוהלוחהבודהיסטי.
בתרבות היהודית הירח תופס תפקיד חשוב. חלק מהחגים) סוכות,פסחופורים,ט"ובשבטוט"ובאב( מכוונים לאמצע החודש הירחי, שבו הירח נראה במילואו. ישנה ברכה מיוחדת) ברכתהלבנה( שנהוג במסורת היהודית לומר כנגד הירח בתחילת כל חודש ירחי.. על פי התנ"ך, הירח נברא ביום הרביעי לבריאת העולם. על פי אגדת חז"ל, בתחילה נבראה הלבנה בגודל זהה לגודלה )או אורה( של השמש ,ואחר כך, הוקטנה לגודלה העכשווי. עם נחיתת האדם הראשון על הירח, בשנת 1969, נכתבו על ידי הרבמנחםכשרכללים כיצד על יהודים לקיים את מצוות הדת על הירח.
ברכת הלבנה
ביהדות,בְִּרְכַּת ַּהַּלְבָָנָה )או בנוסחאשכנז"קִּדּוּשׁ לְבָָנָה"( היאברכהמיוחדת הנאמרת בחציו הראשון שלהחודשהעברי, אל מול פניהלבנהההולכת וגדלה בתקופה זו של החודש. נוהגים להוסיף אחרי הברכהפרקיתהיליםוטקסטים אחרים.
זמן אמירת ברכת הלבנה
יש דעות שונות ממתי מברכים ברכה זו. לפי הרמב"ם, וכןהמאיריוהסמ"גוכן המקובלים, ניתן ורצוי לברך על הלבנה מיד בתחילת החודש ברגע שרואים אותה בחידושה. יש סוברים בדעת הרמב"ם כי רק המברך על החודש "בזמנו" )כלומר מיד בתחילת החודש( רשאי לברך מעומד. האשכנזים הלא-חסידים ,וקהילותמרוקווגאורגיה, נוהגים על פי הפסיקה המתירה לברך החל משלושה ימים מהמולדשל החודש .
על פי הקבלהראוי לברך רק לאחר שעברו שבעה ימים שלמים מהמולד, וכן נוהגים, על פי רוב ,החסידיםוחלק מהספרדים.
נהגו לכתחילה לברך את הלבנה דווקא במוצאישבת, כיוון שבשעה זו "האדם מבושם ובגדיו נאים," אך זאת רק בימות הקיץ כשאין גשם או אם מוצאי שבת חל לפני י' בחודש.
בחודשתשרינהוג לומר את ברכת הלבנה במוצאייוםכיפור, כאשר האדם שרוי בשמחה לאחר מחילת חטאיו, אולם יש הנוהגים לאומרו לפני יום כיפור להרבות בזכ=D7יות. בחודשאבנוהגים לומר אותה במוצאיתשעהבאב, משום שהאבלותלפני הצוםאינה מתאימה לאמירת הברכה. יש הנוהגים גם בחודשטבתלאמרה במוצאי צוםעשרהבטבת.
משמעות הברכה
לפי נוסח הברכהבתלמוד, ובמיוחד לאור מיקומה במסכתברכותבתלמודהירושלמיבין ברכות עלתופעותטבעשונות) רעם,ברקוכו'(, ברכת הלבנה היא מברכותהראייה– ברכה שיש לברך על תופעות טבע. לברכות אלו יש תפקיד חינוכי ראשון במעלה: ציוןה'כמקור 9Bל הכוחות בעולם ושלילת ייחוס של כוח עצמאי לתופעות טבע שהיא מגמה שרווחה בעולם האלילי.
עם השנים קיבלה ברכת הלבנה משמעות נוספת: הלבנה והתחדשותה מסמלים אתהעםהיהודי; כשם שהלבנה מתחדשת ודועכת מדי חודש וחודש, כך גם עובר העם היהודי במהלךההיסטוריהתקופותשפלוגאות. מחזוריות זאת עתידה להמשך עד לגאולההעתידה שבה יזכה עם ישראל למעמדו הראוי, בדומה ללבנה שאף היא )על פי המדרש( נבראהב=ריאתהעולםכשווה לשמשבעוצמת אורה, אך הידרדרה מרום מעמדה והפכה למשנית בחשיבותה לשמש, ועתידה לחזור למעמדה הראשון.
תפילות הנוספות לברכה
בתלמוד)הן בתלמודהבבליוהן בתלמודהירושלמי( מופיעה ברכת לבנה לבדה ללא תוספות כלשהן – כברכה על הראייה, כמו ברכה על הרעםאו על הברק; אך כבר מזמן מוקדם מאוד נוספו תוספות שונות לברכה עצמה. כך למשל, במסכתסופרים, פרק יט, הלכה י' נכתב:
על פי הכתוב במסכת סופרים, ברכת הלבנה איננה ברכה העומדת לבדה, אלאטקסשהברכהעומדת במרכזו. כך עם השנים נוספו לנוסח ברכת הלבנה אמירת מזמוריתהילים, ואצל יהודי אשכנז, גם תפילתעלינולשבחוקדישיתום)כאשר יש מניין(. נהוג להסביר את אמירת תפילת עלינו לשבח כדי שלא ייראה הדבר כאילו מתפללים לירח, ועל כן מוסיפים תפילה זו שבה מודגש עניין העבודה לה' לבדו. עם זאת, בשאר העדות אומרים רקקדיש, ללאעלינולשבח. מנהגחסידיסלוניםלאמרה כחלק מתפילתערביתלפני עלינו לשבח, וכן שהקדיש בסופה לא יהיה קדיש יתום. כיום נהוג לרקוד בסיום ברכת הלבנה, בשירת 'טובים מאורות' שמלותיה לקוחות מהפיוטאלאדון. מנהג בקרב קהילותגאורגיה, בסיום הקדיש לומר קטע הפותח במילים:" כדנא תאמרון להום...", ולאחר מכן לחזור לבית הכנסת לעמוד לפני ההיכל ולזמר " אל אדון על כל המעשים."...
הפניות אל הלבנה )"ברוך יוצרך...", "כשם שאני רוקד כנגדך..."( שבנוסח ברכת הלבנה כמו שהוא מופיע במסכת סופרים, אינן מופיעות כלל בסידורשלרס"ג, לא בנוסח הרמב"םבספרמשנהתורה)הלכותברכותפרקי,הלכהיט( ואף לא בסידורייהדותתימןהעתיקים. הרביוסףקאפח, בפירושו למשנה תורה, מסביר זאת בכך שרס"ג והרמב"ם הסתייגו מהפנייה הישירה אל הלבנה, משום שנראית קצת כמועבודהזרה.
בעקבות משימותאפולוהתעורר קושידתי-הגותיבאמירת המשפט "כשם שאני רוקד כנגדך ואיני יכול לנגוע בך, כך לא יוכלו אויבי לנגוע בי לרעה", הנהוג להיאמר מדי חודש בברכת הלבנה, תוך דילוג וקפיצה סמלית של המתפללים לעבר הירח כדי להביע את חוסר היכולת לגעת בה. יש שפטרו את הקושי ופירשו שכוונת המשפט היא שאין ביכולת האדם להגיע אל הירח באמצעות ה"ריקוד" והקפיצה כנגדו, אך לא שאין באפשרות האדם כלל להגיע אל הירח. רבנים אחדים הוסיפו וציינו שמדובר בלשוןציורית-פיוטיתשבאה לעורר ולרגש את המתפלל על ידי הבעת הרעיון של מורכבותו וגודלו של היקום, שאין בכוח האדם עצמו להגיע אליו ללא המערכות המורכבות שבתחנות החלל. אולם הרבשלמהגורןלא הסתפק בזה, ושינה את נוסח הברכה בסידוריצה"לל"ואיני נוגע בך", כפי שנאמר בנוסח המקורי במסכתסופרים.
את ברכת הלבנה יש לומר בעמידה, ונהוג לומר אותה דווקא בקהל גדול ולא ביחידות.
בהרבה בתי כנסת נהוג לרשום את סדר "קידוש לבנה" על שלט התלוי מחוץ לבית הכנסת באותיות גדולות. על כן, הביטויאותיותקידושלבנהמצייןאותיותגדולות במיוחד. אותיות אלה ניתן לקרוא בקלות גם בחוץ כאשר התאורה מועטה. זאת בניגוד לאותיותטלומטר, שהן אותיות קטנות במיוחד.
הלוח העברי (ר90ה עלון נפרד)
"מחכים לאפקט אפולו" ישראל על הירח
מאחורי פרויקט שיגור החללית הישראלית הראשונה של spaceIL עומדים גם שותפים לדרך, בהם חברת בזק: "היוזמה בבסיס המיזם היא אתגר טכנולוגי ומדעי ,אבל מאחוריה לא פחות מהשראה חינוכית" אפרת אלוני ,
החללית הישראלית הראשונה בדרך לשיגור – וההתרגשות רבה לא רק בקרב היזמים והציבור, אלא גם בקרב השותפים לדרך. אחת מהם היא בזק, שהשקיעה לאורך השנים לא מעט במיזם כחלק מתקציבי
.התרומה לקהילה
עמותה ללא כוונת רווח, עם הפנים להנחתת החללית הישראלית SpaceIL, כבר משנת 2011 פועלתהראשונה על הירח. העמותה הוקמה על ידי שלושה מהנדסים צעירים: יריב בש, כפיר דמרי ויהונתן מרוץ בינלאומי מודרני להנחתת Google Lunar XPRIZE: ויינטראוב, שנענו לאתגר התחרות העולמית
.חללית בלתי מאוישת על הירח– וגם =D7ם תום התחרות המשיכו עם הפנים קדימה
בסיס פעילותה של העמותה אינו רק מדעי, אלא גם חינוכי: במשך השנים היא פעלה בזירה החינוכית כדי לעודד בני נוער ללימודי מדעים, יזמות ושאפתנות שתניע את העולם קדימה. אל הצד הזה בדיוק spaceIL התחברו בבזק: כיוון שהחברה תורמת באופן עקבי לתחום החינוך, היא רואה את העשייה שלכמשהו מעורר השראה לדור הצעיר - ליזום, ללמוד ולדחוף קדימה. זו המהות של בזק כחברה המנסה לתת לדור הצעיר כלים לעשות את זה: היזמים בעמותה הם בעלי ראייה קהילתית וחינוכית. אמנם היוזמה בבסיסה היא אתגר טכנולוגי ומדעי לכל דבר, אבל כוונת המייסדים הייתה לא פחות ההשראה
.החינוכית כתוצאה מפעילותם והצלחתם
לצד התרומה הכספית הגדולה שהשיאה בזק להצלחת הפרויקט, גויסו עשרות מעובדי החברה
להעברת פעילות חינוכית בבתי ספר והרצאות במהלכן הובא סיפורה של העמותהspaceIL כשגריריבמטרה לעורר השראה. "אנחנו מקווים לאפקט אפולו", אומרים בבזק, "כשמיד אחרי הנחיתה המפורסמת על הירח הייתה נסיקה בהרשמה למקצועות מדעיים". חיבור נעשה גםלעמותת
.עמה פועלת בזק רבות לצמצום פע=ים דיגיטליים בחברה הישראלית,"תפוח
spaceIL. נציב את דגל ישראל על הירח", אמר במסיבת העיתונאים השבוע ד"ר עידו ענתבי, מנכ"ל"זו חללית קטנה וחכמה. הקוטר שלה 2 מטר וגובהה כמטר וחצי. המשקל שלה הוא 600ק"ג, והיא "תנחת על הירח כשהמשקל שלה הוא 180 ק"ג. המשגר ישחרר את החללית בגובה 60 אלף קילומטר ,
."והיא תיכנס למסלול אליפטי סביב כדור הארץ - עד שתגיע ליעד
.כעת נותר לחכות ל-13 בפברואר 2019– תאריך היעד לנחיתת החללית החכמה על הירח
הגירה
הגירה היא תנועת אוכלוסייה העוברת ממקום למקום, בתוך מדינות או בין מדינות, לתקופות קצובות או לצמיתות. השימוש הנפוץ במושג הגירה נוגע לרוב לתנועה אנושית החוצה גבולות מדיניים לפרק זמן העולה על שנה. המושג הגירה מתייחס לכל מעבר של בני אדם אם מרצון, בחירה, אידאולוגיה או חיפוש אחר הזדמנויות חדשות או אם מחוסר רצון ובחירה כמו בזמן מלחמה, רעב, אסון טבע או סחר בבני אדם. ידועים מקרים רבים של הגירה המונית במהלך ההיסטוריה. הגירה זו שונה מהגירה של בודדים או של קבוצות קטנות, וכן מהגירה עונתית )אנ'( המתרחשת באופן קבוע בקהילות חקלאיות. בתולדות האנושות נודעה להגירה השפעה עצומה מבחינה דמוגרפית ואתנית, כלכלית, חברתית ותרבותית. ב-400 השנים האחרונות השתנו הרכבי האוכלוסייה ביבשות אמריקה, אוסטרליה, צפון אסיה ובכמה חלקים באפריקה, הם אוכלסו בעיקר בידי אירופאים שסייעו להתרחבות משקי הארצות, להגדלת השוק הפנימי ולגידול מהיר של הייצור. אך בצד תמורות אלו, הגירה מסיבית עלולה לגרום לחוסר במשאבים ולחבלי קליטה קשים, לאינפלציה ולאבטלה. סוגי הגירה הגירה פנימית כאשר יחיד או קבוצת אנשים מעתיקים את מקום מגוריהם מאזור לאזור באותה ארץ, זו "הגירה פנימית". דוגמאות לכך הן: הגירה מהכפר אל העיר. הגירה בין אזורית, בין אזורים שונים באותה מדינה, לרוב מהדרום לצפון או מאזורים חקלאיים לאזורים מתועשים. הגירה בתוך מרחב עירוני משכונות שמעמדן הכלכלי-חברתי בירידה לשכונות חדשות או מתחדשות ובמקביל הגירה ממרכז העיר לפרבריה. הגירה בין מדינות מעבר של אזרחים בין מדינות לצורך התיישבות בהן, לתקופה זמנית או לצמיתות. זהו השימוש הנפוץ במילה "הגירה" בשפה יומיומית. הגירה בין יבשתית מבדילים בין הגירה "פנים יבשתית" לבין הגירה "בין יבשתית". מהגרי עבודה מבחינים בין הגירה לצמיתות לבין הגירה ארעית או חוזרת כאשר המהגר שוהה בארץ היעד לתקופה מוגבלת בלבד ובתום תקופת העסקתו חוזר לארץ מולדתו. מבקשי מקלט מהגרים המגיעים למדינה קולטת בשל אסון טבע, מלחמה וכדומה. אלו מכונים גם בשם פליטים. 3 הגורמים להגירה בניתוח המניעים המשפיעים על ההגירה ניכר ההבדל בין גורמי "דחיפה" - נסיבות המביאות את האדם לעזוב את ארצו, לבין גורמי "משיכה" - המביאים לבחירה בארץ היעד דווקא, כגון תנאים נוחים יותר בארץ היעד או אף סיבות אידאולוגיות. ההגירה )שאינה הגירה כפויה( נובעת מן הרצון לשפר את איכות החיים או למנוע פגיעה בה. הגורמים לכך הם על פי רוב כלכליים או שהם קשורים בתחומים אחרים, כגון מצב ביטחוני. זאת, על רקע של רעב המוני ובצורת, חוסר במשאבים בעקבות ניצול יתר וכו'. בין המניעים שאינם כלכליים בעיקרם ניתן לראות לחץ ודיכוי דתי, לאומי, פוליטי וחברתי. ההגירה של בני עמים רבים מאירופה הכבושה בידי הנאצים היא דוגמה לכך. מגבלות ההגירה בין מדינות לא תמיד ניתן לבצע הגירה באופן חופשי בין מדינות. ישנן הגבלות וחוקים שונים אשר נועדו לווסת ו\או למנוע ממהגרים להיכנס לארצות מסוימות. ישנן ארצות המגבילות את מכסת המהגרים לתוכן, אם על ידי הגבלות חוקיות כמו החזקת אישורי תעסוקה ומחייה בתחומן )כמו גרין קארד בארצות הברית( ואם על ידיי מניעה ממהגרי עבודה להגיע לשטחן או להישאר בו מעבר מתקופה מסוימת. מדינות מעניקות אשרות הגירה שונות, לעיתים לאחר בדיקת מסמכים שונים של המעוניין להגר, הנוגעים להשכלה, הכנסה, פשיעה וכו'. על-מנת ללמוד בדנמרק יש להמציא אישורים מהבנק המעידים ומוכיחים כי יש באפשרותו של הסטודנט לקיים עצמו ולממן את הוצאות הלימודים והמחיה השנתיים ללא הסתמכות על אפשרות לעבוד בדנמרק, מסמכים אלו יש להנפיק באופן שנתי. יש מדינות המחליטות לחלק ויזות לצורכי הגירה לתחומן, על ידיי הגשת בקשות וביצוע הגרלה בין כל המבקשים להגר לתחומן )כמו הגרלת הגרין קארד בארצות הברית(. ישנן מדינות המעודדות הגירה לתחומן )וזאת בתנאי שיפקידו בבנק במדינת היעד סכומי כסף גבוהים מסוימים, מה שיעיד על איתנותם הכלכלית, כפי שנהוג למשל בקנדה לגבי חלק מהמהגרים בקטגוריה של משקיעים( אם כתוצאה ממחסור בכוח עבודה במקצועות מסוימים )כמו מהנדסים ואנשי היי טק( , בשטחן, מכירת אזרחות ודרכונים לצורך העשרת המטבע המקומי ואם בגלל מדיניות לעידוד הגירה לתחומן )כמו עידוד יהודים לעלות ארצה(. השפעת ההגירה על החברה[ בתחום החברתי והתרבותי, יוצרת ההגירה מפגשי תרבויות ומקרבת אורחות חיים שונים. לעיתים תהליך זה מפרה את החברה והתרבות ובמקביל יוצר מתיחויות מרובות ומביא אף לתוצאה של אפליה. המהגר לעיתים קרובות נאלץ להינתק, ולו במקצת, מערכי תרבות, לשון ואורחות חייו במדינת המקור. אם קבוצת המהגרים שווה מבחינה סוציו-אקונומית לאזרחי המדינה, לרוב קלים ההבדלים לגישור. אולם אם קיימים הבדלים משמעותיים מבחינה מעמדית הם עלולים להיהפך לאובייקטים של ניצול. אם מצבה הסוציו-אקונומי של האוכלוסייה המהגרת טוב יותר מאשר בקרב האוכלוסייה המקומית, האוכלוסייה המהגרת עלולה לטפח יחס התנשאות כלפי האוכלוסייה הוותיקה במדינה. בתחום איכות החיים, יש מחקרים המראים כי רמת האושר )Being-Well Subjective - happiness ) של מהגרים נמוכה מזו של ילידי המקום גם כאשר רמתם הסוציו אקונומית זהה ושאר המשתנים זהים. 4 היסטוריה של ההגירה היהודית סקוט אורי גור אלרואי, המהפכה השקטה: ההגירה היהודית מהאימפריה הרוסית, 1875-1924 .ספרו של גור אלרואי הוא מחקר פורץ דרך בעל תרומה משמעותית הן לחקר ההיסטוריה היהודית, הן ללימודים האמריקניים והן לחקר ההגירה. מדובר באחד הספרים החשובים שנכתבו על מה שמכונה 'ההגירה הגדולה' של כ–5.2 מיליון יהודים ממזרח אירופה ליעדים שונים בעולם החדש — מדרום אפריקה עד קנדה — ויש לשבח את המחבר על הרעיונות המקוריים בספרו, על המחקר היסודי ועל הדרך שבה הוא מציג את גילוייו המחקריים . בדומה למחקרים מצוינים אחרים, אלרואי פותח בשאלה היסטורית פשוטה לכאורה : מדוע בסוף המאה התשע–עשרה ותחילת המאה העשרים, למעלה משליש מהקהילה היהודית הגדולה בעולם החליטה לעזוב את מזרח אירופה ולנדוד לטובת חופים רחוקים ?במסגרת מאמציו לשפוך אור על 'מהפכה שקטה' זו מעלה אלרואי שאלות מהותיות על תהליך ההגירה שבמהלכו אחד מכל שלושה יהודים עשה את דרכו לעולם החדש . כך הייתה יהדות מזרח אירופה לקהילה בינלאומית המורכבת מקהילות סובבות עולם מאוסטרליה לאמריקה, מארגנטינה לפלשתינה . יכולתו של אלרואי לשאול שאלות טובות על הטרנספורמציה שכה השפיעה על יהודים בעת החדשה מציינת את תרומתו ואת חיוניותו האקדמית של מחקר זה. בשעה שאלרואי המחבר שואל שאלות בסיסיות אך חיוניות, אלרואי ההיסטוריון מיומן לא פחות בשדה ההיסטוריה החברתית. שילוב זה בין שאלות קרדינליות לחומר ארכיוני רב הופך את המחקר הזה ליקר ערך. על ידי קריאת מקורות מאוספים שונים באמריקה, באירופה ובישראל, העוסקים בהגירה של יהודים רבים וניתוחם, הצליח אלרואי לחבר היסטוריה משכנעת ובנויה כהלכה על אותם יהודים שבחרו לעזוב את מזרח אירופה בחיפוש אחר שדות ירוקים יותר . לאחר הצגת השאלות המרכזיות של ספרו, המחבר ממשיך ושואל מדוע יחידים היגרו , מי בחר להגר, ואיך ההגירה התבצעה בפועל. בתשובה על אחת מהשאלות הוותיקות בהיסטוריוגרפיה היהודית המודרנית, מראה אלרואי באופן משכנע שהמצב הכלכלי המתדרדר במזרח אירופה היה סיבה מרכזית לגל ההגירה חסר התקדים של השנים . 1924-1875 בעזרת נתונים רבים מראה אלרואי איך פיצוץ אוכלוסין, שינויים במשלחי יד ותיעוש שינו באופן יסודי את חייהם של יהודים רבים במזרח אירופה ויצרו משבר קיומי לרבים מהם פרט לקשיים הכלכליים, גורם רב חשיבות אחר שתרם להגירה הגדולה היה האלימות האנטי–יהודית, ובעיקר מה שקרוי הפוגרומים נגד יהודים . אולם אלרואי מצביע, תוך הסתייעות בנתונים, על כך שההגירה לא הייתה קשורה בהכרח באופן ישיר לאלימות אנטי–יהודית, כי אם לשינויים דמוגרפיים וברמת החיים . בשונה מההיסטוריוגרפיה המסורתית, אלרואי גורס כי 'הפוגרומים לא היו גורם ישיר לנדידה ההמונית, אלא גורם עקיף שהחריף את המצוקה הכלכלית בתחום המושב' . לאחר שהפריך את מיתוס המנוסה היהודית עקב מהומות אנטי–יהודיות במזרח אירופה , נעזר אלרואי במערך מקורות מרשים על מנת לדון בהיקף הריאלי של ההגירה היהודית . שלא כמו מחקרים אחרים הבוחנים את ההגירה היהודית מנקודת המבט של מדינת היעד , מתרכז אלרואי בנקודת המבט של מדינות המוצא, במזרח אירופה. התוצאה היא ניתוח משכנע של ההגירה היהודית כתופעה בינלאומית שהשפיעה על החיים היהודיים בלא פחות משש יבשות. כדי לאשש את טיעונו מציג המחבר נתונים מספריים של מהגרים יהודים ליעדים שונים )אמריקה, קנדה, ארגנטינה, אוסטרליה, דרום אפריקה וארץ ישראל ) במהלך הרבע הראשון של המאה העשרים . אף על פי שמספרים עלולים לעתים להטעות, הנתונים שהוא מציג מציבים את ההגירה היהודית ממזרח אירופה בהקשרה המתאים, הבינלאומי, בשעה שיהודי מזרח אירופה נפוצו לארבע כנפות תבל . אלרואי ממשיך במחקרו המלומד בהעלאת שאלות מהותיות נוספת, כגון: כיצד היגרו ? מנין באו? והאם היה קשר בין מקום מוצאם של המהגרים ליעדם הסופי? על ידי השוואה בין נתונים שונים אנו למדים, למשל, כי בשעה ש–78 אחוז מן המהגרים היהודים מאזור ורשה בשנים 1910-1911 הגיעו לניו יורק, רק 39 אחוז מהמהגרים היהודים מאזור קייב בחרו ב'תפוח הגדול' כביתם החדש ו–21 אחוז נוספים ממהגרי אזור קייב בחרו להתיישב בפילדלפיה, 'עיר אחוות האחים', ואילו 17 אחוז בחרו בשיקגו, 'עיר הרוחות', להיות להם לביתם החדש . לגבי 5 התיישבות יהודים בצדו השני של הגלובוס, בדרום אפריקה למשל, אנו למדים שעשרים אחוז מהמהגרים החדשים הגיעו מאזור קובנה ו–35 אחוז נוספים מאזור פוניבז'. ובשעה שלמעלה מ–55 אחוז מהיהודים שהתיישבו בדרום אפריקה באו מליטא, כמעט ארבעים אחוז מהיהודים שהתיישבו בפלשתינה העות'מאנית באו מה'פרובינציות הדרומיות' של האימפריה הרוסית . על סמך דוגמאות אלה ואחרות אלרואי טוען בצורה משכנעת כי 'קיים קשר ברור בין מקום מגורים לבחירת ארץ יעד' . דיונים אלה במגמות הדמוגרפיות והחברתיות מלוות בתובנות על החוויות האישיות של הנוסעים למן ראשית מסעם עד להגעתם ליעדם. שוב, בהסתמך על מגוון רחב של מקורות, אנו לומדים באופן בסיסי על תהליך ההגירה עצמו, כמו גם על חווייתם של מיליוני מהגרים יהודים. גם כאן המחבר אינו מהסס להתמודד עם מיתוסים היסטוריים ועם נוסטלגיה יהודית. כך אפשר לקרוא בספר על סוכני נסיעות נוכלים, על רעיות שננטשו , ועל הרפתקאות בים וביבשה ובהן דרכים להשגת דרכונים, גניבת גבולות וכדומה. המחבר מתאר גם מה ציפה למהגרים בנמלי גרמניה ומה עבר עליהם במסע עצמו. גם כאן מתגלה מחבר הספר במיטבו בשעה שהוא דן בהיבטים הבסיסיים של חוויית ההגירה מקבלת ההחלטה ועד למסע הימי המפרך שהיה מנת חלקם של רוב רובם של 000,500,2 המהגרים היהודים . ספר זה הוא תרומה חשובה למספר גדל והולך של מחקרים העוסקים בחברה ובהיסטוריה יהודית מודרנית הזמינים לחוקרים, לסטודנטים ולקוראים עבריים. חוקרי תולדות יהודי ארצות הברית, כמו גם חוקרי יהדות מזרח אירופה ולימודי ישראל, ימצאו בו עניין רב. מעל לכול הספר מפנה את אור הזרקורים ההיסטורי אל פרק חשוב בהיסטוריה היהודית, שלרוב מוצג כהקדמה לנרטיבים היסטוריים גדולים יותר של גאולה: הסיפור האמריקני של הגירה, אינטגרציה והצלחה, והסיפור הישראלי של עלייה, לידה מחדש ועצמאות. בדומה לכותר הספר, מהפכה שקטה זו פועלת וחותרת תחת הפיתוי התמידי לשעבד את העבר להווה. התמודדות עם הגירה גלובלית: מתווה למדיניות הגירה לישראל מדינת ישראל נותרה הדמוקרטיה המערבית היחידה בעולם ללא מדיניות הגירה . הנחת היסוד היא שישראל היא מדינת עלייה, בעוד שבפועל הפכה ישראל למדינה הקולטת הגירה שלא על פי חוק השבות בהיקף נרחב. לישראל אין חקיקת הגירה מודרנית, רשויותיה אינן ערוכות להתמודדות עם האתגר, החשיבה האסטרטגית לוקה בחסר, אין חזון ולא הוגדרו מטרות ויעדים ארוכי טווח, ואין מסד נתונים אמין המשמש בסיס למדיניות. המציאות כיום נובעת מהחלטות אד־הוק, שחלקן מתקבלות שרירותית על ידי פקידים ממונים וללא יד מכוונת. זאת, על רקע מהפך כמותי ואיכותי שבמסגרתו שיעור המהגרים שלא על פי חוק השבות שקלטה ישראל בעשור האחרון הוא מן הגבוהים בעולם, ושיעור השוהים שלא כדין מסך אלו הוא ככל הנראה הגבוה בעולם. המשך המצב הקיים מוביל הן לפגיעה באינטרסים חיוניים של המדינה והן להתעמרות בזרים המביישת אותנו כעם וכמדינה. ישראל זקוקה למדיניות הגירה ולמדיניות כלפי מהגרים. מסמך זה מציע , לראשונה בישראל, מתווה מקיף למדיניות שכזו . ישראל בפרספקטיבה גלובלית פרק זה ממקם את ישראל בשיח הגלובלי על אודות הגירה ומהגרים ומתאר את מאפייניו החדשים ואת האתגר החדש הטמון בו. מטרותיו של פרק זה הן ראשית להצביע על כך שהדיון בהגירה חורג מן הדיון הקלסי על מהגרים כפרטים ומעלה גם שאלות הנוגעות להגדרה עצמית של עמים ולצביון התרבותי, הכלכלי והדמוגרפי של מדינות. שנית, להצביע על הצורך של ישראל להשתלב בשיח ההגירה הבינלאומי שלו מאפיינים משותפים רבים. בבואה לגבש מדיניות הגירה נדרשת מדינת ישראל ללמוד מן הניסיון המצטבר בעולם, בזהירות המתבקשת לאור מאפייניה וצרכיה הייחודיים . מתווה למדיניות הגירה הגירה היא כלי שנועד לקדם אינטרסים של המדינה ושל הציבור החי בה . מדיניות הגירה צריכה לתת מענה לצרכים חברתיים, כלכליים, מדיניים , תרבותיים וביטחוניים. בבוא ישראל לגבש מדיניות הגירה מוטל עליה לשקלל התמודדות עם הגירה גלובלית: מתווה למדיניות הגירה לישראל ואת השפעותיה על חמישה ממדים: א ) ביטחון וסדר ציבורי; (ב ) אינטרסים כלכליים; (ג ) יכולת 6 קיבול מבחינת גודל האוכלוסייה והרכבה; (ד ) זהות לאומית וצביון תרבותי־חברתי; (ה ) מערכות הרווחה. בצד השיקולים הכלליים, יש לישראל צרכים ואינטרסים הייחודיים לה או החשובים יותר בהקשרה. ישראל היא מדינה ייעודית שבה מממש העם היהודי את זכותו להגדרה עצמית; מדינה הנתונה במלחמה וסכסוך לאומי מתמשך מיום הקמתה; מדינה מפותחת באזור מתפתח; אי דמוקרטי באזור לא דמוקרטי ולא יציב; מדינה קטנה הרגישה לשינויים חברתיים; ומדינה בעלת היסטוריה ומורשת לאומית הצריכות לשמש מצפן מוסרי בעיצוב חוקי הגירה, בעיקר באשר לפליטים . בעשור האחרון נכנסו לישראל כמה מאות אלפים של מהגרים, המהווים אחוז ניכר מאוכלוסייתה, וחלק ניכר מאוד מהם נכנס אליה או שוהה בה באופן בלתי חוקי . מציאות זו, והעובדה כי רבים עודם מתדפקים על שערי המדינה, מחייבות נקיטת כמה צעדים מיידיים • : גיבוש חוק הגירה עדכני. החקיקה הקיימת נחקקה ברובה עם הקמת המדינה ואינה מספקת מענה לאתגר ההגירה. “הסדרים ראשוניים״ בשאלות יסוד של כניסה למדינה והתאזרחות בה מתקבלים כיום בדרג מִ נהלי וללא דיון ציבורי • .תכנון אסטרטגי ומכוון מטרות, על בסיס מסד נתונים אמין. לישראל אין נתונים בשאלות יסוד כגון מספר המהגרים, שילובם בחברה, תרומתם (ועלותם( לכלכלה ולרווחה ומעורבותם בפשיעה. הכרעות ערכיות מתבססות על תשתית נתונים רעועה וחסרה, ויש קושי לגבש מטרות ברורות ולגזור מדיניות בהתאם. המחסור בנתונים יוצר גם הערכות שונות, שלעתים נעשה בהן שימוש מניפולטיבי • . הסדרה מוסדית על ידי “יד מכוונת״. הטיפול בהגירה ובמהגרים מחולק כיום בין גופי ממשל שונים שראייתם צרה וחלקית. לפיכך הטיפול בנושא “נופל בין הכיסאות״ ונעדר יד מכוונת. מצב זה מקשה על מימוש הפוטנציאל הכלכלי הטמון בהגירה ועל ההתמודדות עם אתגריה. יש לאחד את הטיפול בנושאי הגירה ולהפקידו בידי משרד ממשלתי ייעודי או בידי רשות לאומית מיוחדת . עקרונות למדיניות הגירה אין לישראל עניין בהגדלה שיטתית של אוכלוסייתה בדרך של הגירה שלא על פי חוק השבות. העיקרון המנחה למדיניות הגירה המוצע הוא “קשה בחוץ, קל בפנים״ , כלומר מדיניות כניסה נוקשה וסלקטיבית בצד מדיניות הגירה הומנית לאחר כניסה ושהייה ממושכת כדין, לרבות מתן אפשרות לרכישת מעמד ואזרחות בישראל . מדיניות הכניסה לישראל מדיניות הכניסה . ישראל “פרוצה״. אין בה אמות מידה ברורות או מטרות. חרף קיומה של “משטרת הגירה״, המגמה היא גידול עצום במספר המהגרים. נוכח היקפה הדל של העלייה ונוכח מספרם הרב של המהגרים שלא על פי חוק השבות סובלת ישראל ממאזן הגירה יהודי שלילי . מוצע שישראל תנקוט מספר צעדים מיידיים • : קביעת אמות מידה ברורות למתן היתרי כניסה לישראל, כגון גיל, מצב כלכלי ,השכלה, זיקה למדינה, קשר משפחתי קרוב לאזרח המדינה, מכסות וכדומה • . חיוב מהגר שמטרתו היא השתקעות במדינה להצהיר כי הוא מכיר ב״לגיטימיות של ישראל״ . •החלת העילות לאי־כניסה בחוק השבות )סכנה לביטחון הציבור או לסדר הציבורי או פעולה נגד העם היהודי( גם על מהגרים שלא מכוח חוק השבות • .קביעת כללי כניסה המותאמים למצב מלחמה וסכסוך מזוין, לרבות הגבלות כניסה לגבי אזרחים ותושבים של מדינות אויב וישויות עוינות • . השלמת מדיניות הכניסה באמצעות אכיפה אפקטיבית, הכוללת : פיקוח אפקטיבי על גבולות המדינה ואכיפת הוראות הכניסה לישראל (גם באמצעות מכשולים פיזיים בגבולות .) הפחתת מספר השוהים שלא כדין . הדיון במדיניות הגירה בהיר יותר אם מבנים אותו על פי קבוצות מהגרים עיקריות : עובדי חוץ השיקול העיקרי המניע מתן היתרי כניסה לעובדי חוץ הוא תרומתם לכלכלה . מוצע שישראל תפתח מסלולים שונים לגבי מהגרי עבודה, אורך שהייתם ומסלול ישיבתם בארץ, בהתאם לצרכיה ומתוך שקיפות. מומלץ כי ישראל • : תעודד הגירה “איכותית״ לתחומה • .תבטיח את שמירת זכויותיהם של העובדים הזרים • . תפחית את מספר העובדים החוקיים ותקפיד על זמניות שהייתם . מבין האמצעים שנועדו להשיג יעדים אלו מוצע שישראל תנקוט את הפעולות הבאות: אימוץ מנגנון של אשרות עבודה מסוגים שונים, שיתוף פעולה בינלאומי ונקיטת סנקציות כלפי מעסיקים ומתווכים . התמודדות עם הגירה גלובלית: מתווה למדיניות הגירה לישראל . בני משפחה השיקול העיקרי המניע 7 מתן היתרי כניסה לבני־משפחה הוא התחשבות בזכויות ובאינטרסים של אזרחי ישראל תוך שמירה על האינטרסים של המדינה. בישראל , כמו בעולם, מספר המבקשים להגר לצורך איחוד משפחות הולך וגדל ותופס את החלק הארי מן המהגרים. ייחודם של אלה גם בכך שכניסתם מכוונת מלכתחילה להשתקעות. החוק כיום מבוסס על שיקול דעת בלבד, פוטר מרוב תנאי ההתאזרחות, וכולל הסדר מפורש רק בהקשרן של בקשות של נתיני אויב . לצורך התווית מדיניות כניסה מבוקרת מוצע • : להמשיך לקיים העדפה בהתאזרחות לבני משפחה של אזרח או תושב. ואולם , בה בעת, יש להכפיף הגירת בני משפחה לתנאי הסף הכלליים הנדרשים לכניסה . פליטים ומבקשי מקלט על ישראל לאמץ לחוק הישראלי את עיקרי האמנה הבינלאומית להגנה על פליטים . היעדר חקיקה סדורה בעניין מבקשי מקלט ופליטים גורם לאי־בהירות משפטית , לחוסר הקפדה על מחויבויותיה הבינלאומיות של ישראל, להליכים מתמשכים ובעייתיים וליחס לקוי לפליטים. המדיניות כלפי פליטים צריכה לאזן בין הצורך להעניק מקלט ומחסה לפליטים ברוחב לב ובאופן מופתי לבין צמצום היקפה העצום של התופעה וניצול הדין לרעה בידי מי שאינם פליטים. מעשית, נדרש מנגנון מושכל והומני, הכולל בין היתר הקמת מתחמי דיור ראויים לשיכון מבקשי מקלט עד שיוכרע בעניינם, הקמת ערכאה ממוקצעת לטיפול בבקשותיהם, מתן העדפה למי שבקשותיהם הוגשו בשגרירות מחוץ לגבולות המדינה והרחקה בלא דיחוי של מי שבקשתם סורבה כדין . ב. ישיבה בישראל ורכישת מעמד חוק האזרחות הישראלי קובע מסלול כללי של התאזרחות בתנאים מסוימים , אולם מסלול זה אינו פתוח למהגרים, כולל אלה השוהים בארץ כחוק תקופה ממושכת, פרט למי שהמדינה חפצה ביקרו או שהם בני משפחה של אזרחים. מצד שני, תנאי ההתאזרחות לא הותאמו למציאות ההגירה החדשה. לפיכך מוצע : •להרחיב ולחדד קריטריונים להתאזרחות. מוצע להרחיב את משך השהייה הנדרש בישראל כתנאי סף להתאזרחות; לנסח מחדש את שבועת הנאמנות כך שתכלול גם “הכרה בלגיטימיות של מדינת ישראל, התחייבות שלא לפעול כנגדה והתנערות מנאמנות לישות מדינית אחרת״; לדרוש מעבר של בחינת בקיאות [על “משטר מדינת ישראל״; ולקבוע עילות סף לסירוב לבקשת התאזרחות אף אם המבקש עמד בתנאי הכניסה הכלליים. המדינה רשאית לקבוע מסלולים מהירים ופשוטים יותר לקבוצות מהגרים מיוחדות, כגון עובדים מועדפים או בני משפחה • . ליצור מסלול להענקת תושבות קבע למי שיושב בארץ כדין במשך תקופה בת 10 שנים וכן, בהמשך, מסלול המאפשר התאזרחות • . להעניק היתרי ישיבת קבע לילדים של זרים שנולדו בישראל והגיעו לגיל 10 , ובהמשך, עם הגיעם לבגרות, ליצור גם מסלול להתאזרחות . סיכום מבט לעתיד מתווה זה מוצע לאור מציאות נתונה. עם זאת, יש לצפות שינויים בהנחות היסוד ולהיערך בהתאם. הצורך להתמודד עם גלי הגירה יהפוך בעתיד לדוחק יותר . שיפור במצבה הכלכלי של ישראל, מגמות של הקשחת מדיניות הכניסה באירופה ,לחץ דמוגרפי במדינות השכנות - כל אלו עלולים להגדיל את מספרי המתדפקים על שערי המדינה. גם הסדר שלום ישראלי־פלסטיני, לא כל שכן הסדר שלום אזורי, יחייב חשיבה מחודשת. השעה דוחקת: מציאות ההגירה הקשה בישראל היא תוצאה מובהקת של היעדר מדיניות סדורה ובצדה היעדרם של מנגנוני אכיפה אפקטיביים. בלא אלו תתקשה ישראל להגשים כראוי את האינטרסים הלאומיים שלה, למצות את הפוטנציאל הטמון במהגרים ובהגירה, ולשמור על כבודם ושל זכויותיהם של מהגרים ושל פליטים .
בולען
בולען הוא שקע הנפער באופן פתאומי בקרקע. בולענים נפוצים בין היתר בסביבה קארסטית בה הם נוצרים בתהליך איטי מהתמוססות שכבות של גיר כמו גם באזורי חוף ים כתוצאה מהמסה של שכבת מלח מתחת לפני הקרקע, תהליך שלוקח זמן קצר יחסית להיווצרות בולענים קארסטיים.
חורים שחורים (Black holes) - מונח זה מתייחס לקבוצה של בורות ייחודים, עגולים, מלאי מים באיי בהאמה. תצורות אלה נראים שמומסים בבוץ פחמתי מלמעלה, על ידי מי הים. הצבע הכהה של המים נגרם על ידי שכבה של מיקרואורגניזמים שפונה אל אור מרוכז בשכבה צפופה, בצבע סגול בעומק 15 עד 20 מטרים. שכבה זו "בולעת" את האור. חילוף חומרים בשכבה של מיקרואורגניזמים גורם לחימום של המים, המקרה היחיד הידוע בעולם הטבעי שבו מיקרואורגניזמים היוצר אפקטים תרמיים משמעותיים.
חורים כחולים (Blue holes) - שם זה ניתן בתחילה לבולענים מתחת למים העמוקים של איי בהאמה, אך משמש לעיתים קרובות לכל הבורות המלאים מים עמוקים שנוצרו בסלעי קרבונט. מקור הצבע הכחול העמוק של מי בולענים האלה, מהבהירות הגבוהה של המים והעומק הרב של הבולענים; רק הצבע הכחול העמוק בספקטרום הנראה יכול לחדור לעומק כזה ולחזור אחרי ההשתקפות.
סוטנוס (Sótanos) - כינוי מקובל בכמה ממדינות מקסיקו - לבולענים גדולים מאוד.
טְייֵנְקֶנְג (בסינית: 天坑, בפין-יין: Tiānkēng, מילולית "חור השמים") - בולענים גדולים מאוד, בדרך כלל עמוקים יותר ורחבים יותר מ-250 מטרים, עם קירות אנכיים בעיקר, לרוב נוצרו על ידי הקריסה של מערות תת-קרקעיות. בולענים רבים מסוג גדול זה נמצאים בסין, לדוגמה בקארסט של דרום סין.
טומו (Tomo) - מונח זה משמש באזור הקארסט בניו זילנד לתאר בולענים.
בולענים בישראל
בולענים נפוצים, בין השאר, בסביבות ים המלח, בחלק הצפוני של האגם. הבולענים מהווים סכנה בשל הפתאומיות בה הם נפערים ובשל גודלם. הבולען הגדול ביותר שנמדד עד כה, עומקו מגיע ל-26 מטר. עד היום דווח על ארבעה מקרי נפילה לבולענים. מספרם של הבולענים היום (6.2018), עומד על יותר מ-6000 ומספרם גדל לעיתים בקצב של כמה מאות בשנה.
הבולענים הם תופעה המוכרת עוד משנות השבעים של המאה ה-20. הסיבה להיווצרותם היא ירידת מפלס ים המלח, שמקורה בעיקר בהפחתת הזרימה בנהר הירדן. הסיבה העיקרית להפחתת הזרימה בירדן קשורה בסגירת סכר דגניה ובניית סכרים על רוב הנחלים הנשפכים לנהר הירדן ממזרח. סיבה נוספת לירידה במפלס מקורה בפעילות מפעלי האשלג של ישראל וירדן. בתהליך הפקת האשלג נשאבים מי האגן הצפוני של ים המלח ומועברים אל ברכות האידוי באגן הדרומי. פיזור מי הים בשטחי ברכות האידוי מגדיל את ההתאיידות מאגן ים המלח.
על פי מחקר שביצע פרופסור שלמה שובאל מהאוניברסיטה הפתוחה[ תהליך יצירת הבולען מתחיל במי תהום מתוקים הזורמים לכיוון ים המלח בעקבות ירידת מפלס מי ים המלח. המים ממיסים את שכבת המלח התת-קרקעית שנוצרה עם נסיגת ים המלח בעבר וכוסתה במשקעים של חרסיות וקונגלומרטים. שכבת החרסית באזור ים המלח מכונה תצורת צאלים, כאשר החרסיות מכילות בעיקר מינרלים מקבוצת הסמקטיט המתאפיינים בכושר ספיחת מים, והבוץ שנוצר עקב כך הוא אלסטי. לכן שכבת החרסית המצויה מעל שכבת המלח ומתחת למפלס מי התהום היא בוצית וגמישה מאוד. כאשר מי התהום ממיסים את שכבת המלח זורמת החרסית הבוצית הגמישה אל החלל שנוצר מתחתיה וכך נוצר חלל מעל לשכבת החרסית הבוצית. מעל לחרסית הבוצית מצויה שכבת חרסית יבשה שחלקיקיה דבוקים בחוזקה זה לזה ולכן תישאר שכבה זו שלמה מעל החלל שנפער מתחתיה. עם הזמן נוצרים בשכבה יבשה זו סדקי קריסה ההולכים ומתרחבים וגם מתרבים, ובסופו של דבר היא מתמוטטת אל תוך שכבת החרסית הבוצית שמתחתיה. תופעה דומה מתרחשת כאשר על פני הקרקע מצויה שכבת קונגלומרט, שגם היא תישאר תלויה מעל לחלל שנוצר מתחתיה עד שמשקלה העצמי ימשוך אותה מטה או שמשקל נוסף, רכב או בני אדם, יגרום להתמוטטותה. מאחר שמתחת לכל צדו הישראלי של האגם ישנה שכבת מלח, סכנת הבולענים מורגשת בעיקר שם. בצד הירדני ישנה שכבת מלח רק באזור המפעלים, ולכן ישנם רק כחמישה בולענים בשטח ירדן.
הבולענים מסכנים בעיקר את העוברים בכביש העובר לאורך ים המלח (כביש 90), בקיבוץ עין גדי ובמלונות שנמצאים בחלק הדרומי של האגם. עקב כך נסלל כביש חדש בשנים האחרונות באזור נחל דוד, העוקף את האזור המסוכן לבולענים.
בשנת 1979 נפער בולען גדל ממדים במושב עזריה שבשפלה שקוטרו 8 מטרים ועומקו כ-24 מטרים. הבולען נחקר, אך הגאולוגים לא הגיעו למסקנה באשר למקורו, ובשל חשש לחיי אדם נסתם הבולען בעזרת עפר שנחפר ביישוב סמוך שהקים בריכת שחיה. כעבור 22 שנים נפער הבולען מחדש ונסתם בשנית.
שיקום
מכיוון שתופעת הבולענים נגרמת כתוצאה מירידת מפלס מי ים המלח, ברור כי המצב לא ישוב לקדמותו כל עוד ימשיך המפלס לרדת או להישאר במצבו הקיים. נכון לשנת 2005 קיים גירעון שנתי של 650 מיליון מטרים מעוקבים של מים בים המלח. מפלס האגם יורד בקצב של מטר בשנה. קיימות שתי דרכים להזרים מים לים המלח כדי להשיב את המפלס לקדמותו: השבת הזרימה הטבעית מהכנרת או הקמת "תעלת הימים" – תעלה שתחבר את ים המלח לים סוף או לים התיכון. גם אם תתקבלנה החלטות בנידון, תחלופנה כ-30 שנה עד שישתנה מאזן המים באופן מהותי. בינתיים ממפים את אזורי הסיכון תוך מעקב אחרי התפתחות התופעה. פרופ' שובאל טוען כי לא ניתן למנוע את התופעה. מכיוון שאין סיכוי להשבת הזרימה הטבעית מהכנרת, ומכיוון שתעלת הימים תגרום לאסון כלכלי בכך שתעכיר את מי ים המלח בגלל שקיעת גבס ובגלל התפתחות אצות במים המלוחים פחות, ובכך תפגע הן בתיירות המקומית והן במפעלי ים המלח. הפתרון לדעת שובאל יבוא באופן טבעי כאשר כל הבולענים יתחברו וכל השטח יתיישר ויתאים עצמו בכך לבסיס הסחיפה החדש שנוצר עם ירידת מפלס מי ים המלח.
מקרי מוות בעקבות בולענים בעולם
ב-1 במרץ2013 נהרג תושב פלורידה בן 37 כשבולען נפער בחדר השינה שלו. הבולען, בקוטר של שישה מטרים, "בלע" את מיטתו וככל הנראה נהרג מהנפילה. אחיו שניסה לחלצו כמעט ונפל לבור גם כן. ב-3 במרץ2013 כעבור יומיים של חיפושים, הופסקו החיפושים אחרי התושב.
נזקי תופעת ה"בולענים"
תופעת ה"בולענים" ליד קיבוץ עין-גדי מתפשטת וגורמת נזקים אדירים. מטעי התמרים חוסלו והתיירות נפגעה קשות. מי יצילנו, אולי הח"כ חיים אורון
לפני כחמש שנים, בעקבות שאיבה גוברת של מי הירדן על ידי ישראל וירדן והוצאת מים למפעלים מבריכות האידוי של ים המלח – נפערו בורות מים ענקיים שהיוו איום קיומי לתושבי האזור ולתיירים, כמו גם פגיעה בתשתיות חקלאיות וכלכליות. תופעת הטבע המוזרה הזו, "בורות ים המלח", המכונה בטעות "בולענים", הולכת ומתעצמת וגורמת לנזקים של מיליוני שקלים בתחומי המועצה האזורית תמר. בשנת 1999 מדובר היה בכ- 80 בורות שהיו מרוכזים בשמונה אתרים. כיום ישנם יותר מ- 300 בורות ב- 13 אתרים עיקריים. קיבוץ עין-גדי ניזוק יותר מכולם. מטעי התמרים שהיו ב"אזור האסון" ננטשו, הגישה לים כמעט ולא מתאפשרת, הקיבוץ חשוף לתביעות כספיות בגין נזקי רכוש ונפש, וזה לא הכל. לאחרונה התכנסה ועדת הכספים לדון בנושא. ח"כ חיים אורון (ג'ומס) העלה את הבעיה וביקש את התייחסות הממשלה לנושא. נציגי עין-גדי גוללו בפני הוועדה את הנזקים שמסבים הבורות לקיבוץ ולתיירות שמהווה את מרבית הכנסותיו. במכתב ששלח ח"כ ג'ומס לראש הממשלה ולשרי האוצר, התשתיות והחקלאות, כתב בין השאר כי הממשלה מסרבת להכריז על תופעת הבורות כאסון טבע כמשמעו בחוק פיצוי נפגעי האסון, וכי עד היום לא הוצע על ידי הממשלה שום פתרון שיתמודד עם אובדן מקורות הפרנסה העיקריים של הקיבוץ בתיירות ובחקלאות ויציע מקורות לשיקומם. "שום גורם, ממשלתי או פרטי, אינו מוכן לקחת על עצמו אחריות ביטוחית לתופעה ולהשלכותיה". בהמשך מציין אורון כי לנוכח חומרת הבעיה ודחיפות הטיפול בה החליטה ועדת הכספים לדון בנושא שנית, עוד לפני יציאת הכנסת לפגרה. "אנו פונים אליכם בבקשה להנחות את הגורמים הרלוונטיים לגבש בהקדם התייחסות הממשלה לסוגיות הבאות", כותב ג'ומס כנציג הוועדה, "הענקת כיסוי ביטוחי מפני נזקי הבולענים; פיצוי בגין הנזקים הכלכליים שנגרמו לקיבוץ בגין התופעה; סיוע בהקמה מחדש ובשיקום התשתיות שנפגעו כתוצאה מהיווצרות בולענים". אלי רז, עין-גדי, גיאולוג ויועץ סביבתי: "התופעה חיסלה את מטעי התמרים, חניון התיירות על הים ננטש, התיירות נפגעה קשות. יש בעסק הזה הרבה מפסידים אך גם לא מעט מרוויחים. מפעלי ים המלח מרוויחים מיליונים בשל ירידת המים, עם ישראל מרוויח מים מהירדן, ואנחנו, חברי הקיבוץ ותושבי האזור, נעזבנו לנפשנו עם חששות גדולים לגבי העתיד".
האדמה פצתה את פיה במקום שקרח ועדתו שתקו
בפרשת קרח אנו נחשפים למחלוקת קשה בין "קרח ועדתו" ובין משה, מחלוקת בנושא מנהיגות ושררה. מחלוקת זו הפכה להיות מפורסמת בגלל היותה דוגמא בפרקי אבות למחלוקת שאינה לשם שמיים: "כל מחלוקת שהיא לשם שמים, סופה להתקיים, ושאינה לשם שמים, אין סופה להתקיים. איזו מחלוקת שהיא לשם שמים? – זו מחלוקת הלל ושמאי, ושאינה לשם שמים – זו מחלוקת קרח ועדתו" (אבות פרק ה’ משנה י"ז).
סיפור המעשה של הפרשה משקף מציאות מוכרת: קבוצה קטנה מערערת על המנהיגות ורואה עצמה מועמדת חלופית ליהנות מפירות הכוח והשלטון. קרח, דתן, אבירם ואון מערערים על מנהיגותם של משה ואהרון, ומבקשים לעצמם חלק בשררה: "כי כל העדה כולם קדושים ובתוכם ה’ ומדוע תתנשאו על קהל ה’" (במדבר ט"ז, ג'). מעניין לציין פה שקרח עצמו הוא לוי, לכאורה מהשבט הנכון, ושלושת האחרים הם משבט ראובן, אותו שבט שהיה אמור להיות הבכור, ואולי לכן שוללים את הבכורה שניתנה לשבט לוי במנהיגות העם ובעבודת הקודש.
כשהמתקוממים באים אל משה, הם אינם מביאים שום נימוק עקרוני לערעור על מנהיגותם של משה ואהרון, אלא מייחסים למשה את ה"הסתבכות" שלהם במדבר – "המעט כי העליתנו מארץ זבת חלב ודבש להמיתנו במדבר" (ט"ז, י"ג); הם מאשימים אותו בהתנשאות "כי תשתרר עלינו גם השתרר" (שם); ו"פורקים עליו" את תסכולם: "אך לא אל ארץ זבת חלב ודבש הביאותנו" (שם, י"ד).
מעניינת היא תגובתו של משה, בפרק הראשון של הפרשה, פרק ט"ז, ועוד יותר מעניין לראות איך היא מחריפה לנוכח סירובם של המתקוממים להידבר אתו. בפסוק ד' כתוב: "וישמע משה ויפול על פניו וידבר אל קרח", ובפסוק ח': "ויאמר משה אל קרח, שמעו נא בני לוי…". אך באף לא אחד מן המקרים האלה איננו שומעים את תגובת קרח. בפסוק י"ב פונה משה שנית, הפעם במישרין אל דתן ואבירם, אך הם מסרבים להיענות לו.
משה פגוע וכועס "ויחר למשה מאד". לא זו בלבד שאינם מעלים כל טענה מהותית נגדו, הם אפילו אינם מוכנים להיכנס עמו לדיון. בשלב זה, למרות הסירוב העקבי של קרח ובני עדתו להיכנס למשא ומתן עם משה ואהרן, עדיין נרתעים משה ואהרון מעונש קולקטיבי ומתנגדים לו: "האיש אחד יחטא ועל כל העדה תקצוף"? (שם, כ"ב). משה וזקני ישראל אפילו הולכים למקום מגוריהם של אותם מורדים אשר סירבו להתייצב בפניהם: "ויקם משה וילך אל דתן ואבירם וילכו אחריו זקני ישראל" (שם, כ"ה). אולי עכשיו יתעשתו "בני המרי" ויפעלו ליישר את ההדורים, ובעיקר למנוע מלחמה? אלא שגם הפעם ניצבים בני לוי וראובן מול מנהיגם ואינם מסבירים את עצמם.
התגובה של א-לוהים היא תופעה מפתיעה בעוצמתה ומדהימה: "ותפתח הארץ את פיה ותבלע אותם ואת בתיהם ואת כל האדם אשר לקורח ואת כל הרכוש" (ט"ז, ל"ב). התגובה הקיצונית מפתיעה את העם, אך לא את מנהיגו, שכן היא מתרחשת בדיוק כפי שאיים משה: "ואם בריאה יברא ה’, ופצתה האדמה את פיה…" (שם, ל'). לדברי חז"ל בריאה זו היא אחד מעשרה דברים שנבראו בערב שבת, כלומר, תופעה ייחודית החורגת מסדרי העולם, עד כדי כך שהתחייבה יצירה נפרדת עבורה. יצירה זו התרחשה בשולי בריאת העולם, בין השמשות שלפני השבת הראשונה. אותה שעת בין השמשות שיכולה כל כך להפחיד, כי היא מסמנת את המעבר בין יום ולילה, בין ששת ימי הבריאה והיום השביעי בו נח א-לוהים מבריאתו.
אולי פצתה הארץ את פיה משום שאיש מהמורדים לא פתח את פיו, למרות הפניות החוזרות של משה? אולי היה הלוע שנפער תגובה למילים שנבלעו ולא הושמעו?
פרשת "קרח" היא סיפור אקטואלי, היא חוזרת על עצמה גם במציאות החברתית והפוליטית שלנו היום. הקריאה בה מזכירה לנו שוב ושוב את כוחה של מנהיגות שיש בה מסירות וניקיון כפים. הסיפור בא להראות את הכוח בהידברות ואת האסון העלול להיגרם כשלא מדברים.
תקופת הגאונים
חכמי בבל בתקופה שלאחר התלמוד
הגאונים ותורתם הם חוליה חשובה במסירת התורה שבעל פה. תקופת הגאונים נמשכה כ-500 שנים, מחתימת התלמוד במאה השישית ועד מותו של רב האי גאון בשנת 1038 לספירה. תקופה זו מקבילה לימי הכיבוש המוסלמי בארץ ישראל.
ידיעות מעטות בידינו על תחילתה של תקופת הגאונים. גם תאריך תחילתה של התקופה אינו ברור, והוא תלוי בשאלה מתי נסתיימה תקופת הסבוראים (במאה השישית או באמצע המאה השביעית).
שמה של התקופה נגזר מהתואר "גאון", תוארם של ראשי הישיבות בסורא ובפומבדיתא. תואר זה נתקצר כנראה מ"ראש ישיבת גאון יעקב".
בתקופת הגאונים המשיכו להתקיים ישיבות בבל העתיקות שפעלו מזמן התלמוד - ישיבות סורא ופומבדיתא - אף שהיו עליות וירידות בגדולתן וברמתן במשך השנים. בראש עמדו ראשי הישיבה וראש הגולה, ולצדם מוסדות לימוד והנהגה ומערכת מסועפת של תפקידים ודרגות בישיבות ובניהול הציבור.
הגאונים ראו בתלמוד הבבלי מקור לכל ענייני היהדות, ופעלו להפיצו בכל תפוצות ישראל. בתקופתם הייתה בבל המרכז הרוחני לכל יהודי העולם. הישיבות בבבל היו בית דין עליון ליהדות העולם כולו. מכל קצות תבל נשלחו אל הגאונים שאלות בענייני הלכה, אגדה ומוסר. הגאונים השיבו תשובות בפירושי המקראות, בפירוש סוגיות התלמוד, בענייני הלכה ואגדה ואמ=95נות ודעות. הם דנו בדינים שבין אדם לחברו ובין אדם לציבור, והנהיגו את הציבור. הגאונים העבירו לנו מסורות בדבר נוסח התפילה, בקביעת ענייני הלוח היהודי וקידוש החודש.
הגאונים פעלו נגד כתות שניסו לערער את מעמדה של ההלכה, וכאשר קמו הקראים, יצא נגדם רב סעדיה גאון בתקיפות רבה.
התקופה במשך רוב תקופת הגאונים נתנו החליפים המוסלמים אוטונומיה ליהודים בבבל. השלטון על בבל היה בידי בית אומיה, שמרכזו היה בדמשק. שלטון זה הסתיים בשנת 750 לספירה. מבית אומיה עבר השלטון על האומה המוסלמית הגדולה לידי החליפים מבית עבאס. חליפים אלה העבירו את מרכז השלטון מדמשק לבירה החדשה בבגדד (בשנת 762). הפיכת בגדד למרכז המוסלמי השפיעה לטובה על חיי היהודים בבבל, וסייעה לכך שבבל תיהפך למרכז רוחני ליהודי העולם כולו. בבגדד נפתחו מוסדות פיננסים יהודיים, שעסקו במסחר בקנה מידה בין-לאומי. כוח המשיכה של בגדד היה כה רב, עד שבסוף המאה ה-9 עברו אליה הישיבות סורא ופומבדיתא.
ארגון הקהילה היהודית הקהילה היהודית הייתה מאורגנת היטב. ההנהגה המדינית הופקדה בידי "ראש הגולה", אשר קיבל את סמכותו מן החליף וההנהגה הדתית-הרוחנית הייתה בידיהם של הגאונים. הגאונים נתמנו ע"י "ראשי הגולה" וחכמי הישיבה. לעתים היו "ראשי גולה" שהשתמשו לרעה בסמכותם, ומינו לגאונות אנשים שהיו נוחים לקבל את מרותם ולאו דווקא את החכמים המופלגים שבדור. לרוב היה שיתוף פעולה בין שתי ההנהגות: יחד מינו דיינים ורבנים לקהילות השונות. בבל כולה נחלקה לאזורי השפעה ("מחוזות") של ש תי הישיבות העיקריות: סורא ופומבדיתא. כל אזור תמך בישיבתו בכסף, ונהנה משירותיה. מתיאורו של ר' נתן הבבלי (נוסע יהודי בן המאה ה-10) עולה, שמוסד הישיבה היה מאורגן היטב. הישיבה הייתה בנויה כסנהדרין בת שבעים חכמים, המסודרת בשבע שורות, ולפניהם יושבים גאון הישיבה וסגנו. הישיבה בשורות הייתה לפי ההיררכיה. לאחר שבע השורות היו עוד ארבע מאות מקומות לתלמידים הקבועים, ובסוף מקומות נוספים לתלמידים שאינם קבועים.
בחודשים אלול ואדר - "חודשי כלה", היו מתאספים בישיבות אלפי אנשים, שעזבו את עבודתם, כדי לשמוע שיעורים בהלכה. באותם חודשים נהגו הגאונים להשיב בשם החכמים על שאלות שהגיעו מכל תפוצות הגולה.
פעולותיהם של הגאונים הצריכו מנגנון גדול, דבר שהיה כרוך בהוצאות רבות. ההוצאות כוסו ע"י הכנסות ממסים שהוטלו על המחוזות, וכן מתשלומים ששלמו הקהילות בתפוצות: קהילות שפנו לגאונים בשאלות שלחו יחד עם השאלות תרומה כספית.
שקיעתה של הגאונות נבעה בעיקר מהופעתם של גדולי-תורה ברחבי התפוצות, דבר שהביא להתהוותם של מרכזים חדשים לתלמוד תורה. מרכזי התורה החדשים גרמו להפסקת התלות של הקהילות בגולה בישיבות בבבל. מעתה ואילך שוב לא היה מרכז רוחני אחד לכל עם ישראל.
היצירה בתקופת הגאונים מהמחצית הראשונה של תקופת הגאונים ידועים לנו שני ספרים בלבד: "שאילתות" של רב אחאי גאון משבחה, ו"הלכות פסוקות" של רב יהודאי גאון. באותם זמנים הייתה, כנראה, מסורת חיה של לימוד תורה שבעל פה ללא ספרים. התלמוד הועלה על הכתב זה מקרוב, וסיפק את הצורך בספרים לצורך הלימוד. נתגלו קשיים ביחס לפסיקת הלכה לפי המשא ומתן התלמודי, וקושי זה בא לתקן "ה9Cכות פסוקות". במתכונת זה חיבר רבי שמעון קיארא את ספרו "הלכות גדולות".
גם ה"שאילתות" נתן פסק הלכה ללומדים. הספר נערך כסדר הפרשיות שבתורה, ושימש סיכום תוך קישור מקורות התורה שבכתב ושבעל פה, הלכה ואגדה.
במחצית השנייה של תקופת הגאונים נתרבו ספרי ההלכה התלמודיים. עיקר יצירת הגאונים בהלכה התרכזה ב"תשובות" שהצטברו לכמות רבה מאוד. חלקים מתשובותיהם נעשו קבצים שהפכו להיות ספרים מרוכזים על נושאים שונים. השאלות והתשובות עליהן עסקו, בנוסף לענייני הלכה, גם בענייני פרשנות, אמונות ודעות, פירושי אגדות וידיעות בתולדות ישראל. החומר המרובה ביותר מתקופת הגאונים המצוי בידינו הוא פרי רוחם של שלושת הגאונים האחרונים: רב סעדיה גאון, רב שרירא גאון ורב האי גאון..
הקשר שבין הגאונים לתפוצות והתשובות שהשיבו בכתב יצרו ספרות רחבה של שאלות ותשובות (שו"ת) שחלקם נשתמרו עד לימינו. ב"מ לווין אסף וריכז את תשובות הגאונים בספרו "אוצר הגאונים", י"ג כרכים. יצחק יודלוב ושלמה זלמן הבלין אספו את הקיים מדברי הגאונים בספר "תורתם של גאונים", בששה כרכים.
דוגמאות מספרות הגאוני שאילתות ספרו של רב אחאי משבחא, במאה ה-8. הספר "שאילתות דרב אחאי גאון" הוא ספר דרשות בהלכה ובאגדה, בסדר פרשות השבוע. לשאלות מבנה קבוע: (א) פתיחה לברור הנושא, שהוא אחת ממצוות הפרשה. (ב) שאלה הלכתית. (ג) דרשה - לקט מאמרים מהתלמוד. (ד) תשובה קצרה. הספר נחשב מאוד בעיני הקדמונים, וגם בעל "הלכות גדולות" שאב ממנו.
הלכות פסוקות ספרו של רבי יהודאי גאון, ראש ישיבת סורא במאה ה8-. ספר זה הוא ספר הפסקים הראשון אחרי התלמוד, המקיף את כל ענייני ההלכה הנוהגים בזמן הזה. הספר נתחבר על סדר התלמוד למצות את ההלכות הנוהגות בזמן הזה, תוך כדי השמטת המשא ומתן התלמודי. הספר "הלכות פסוקו " הוערך ביותר על ידי הפוסקים שבאו אחריו, וכמה ספרי הלכה נתחברו במתכונתו: "הלכות קטנות"; "הלכות קטועות"; "הלכות קצובות".
הלכות גדולות ספרו של רבי שמעון קיירא, באמצע תקופת הגאונים, סמוך לשנת 850. ספר זה הוא אחת היצירות החשובות של תקופת הגאונים. הספר נכתב כדוגמת ספרו של רבי יהודאי גאון "הלכות פסוקות". הספר כתוב בלשון התלמוד. הוא כולל קטעי תלמוד ומסכם את החלק ההלכתי שבו. מקורותיו הם: הלכות פסוקות, שאילתות, והספרות התלמודית שנכתבה עד ימיו. פסקי ההלכה שלו הם בדרכה של ישיבת סורא .
סדור רב עמרם גאון הסידור נכתב על ידי רב עמרם גאון במאה ה-9, כתשובה לבקשת שואל שיכתוב לו סדר תפילות וברכות של כל השנה. נוסח התפילה מסודר בו לפי תכנית קבועה לימות החול ולמועדים, וכן כלולות בו הלכות תפילה ובית כנסת. הסידור מוזכר אצל רוב הראשונים העוסקים בענייני תפילה. במשך הזמן הוכנסו לסידור שינויים רבים, עד שאין לדעת כיצד בדיוק יצא מתחת יד רב עמרם גאון..
אמונות ודעות רב סעדיה גאון כתב את הספר "אמונות ודעות", שהוא ספר הפילוסופיה השיטתי הראשון בישראל. הספר מתחיל בהוכחות לבריאת העולם, מכאן מסיק הוא על מציאות ה' - שהרי אין נברא בלי בורא. הוא עוסק בענייני השגחה, שכר ועונש, מידות ועוד. הספר נכתב ערבית ו=D7ורגם לעבר=99ת.
אגרת רב שרירא גאון גאון פומבדיתא במאה ה-10. כתב תשובות רבות, והמפורסמת בהן היא התשובה לשאלתו של רב יעקב בר נסים "איך נכתבה המשנה". תשובה זו, הידועה בשם "איגרת רב שרירא גאון", מכילה ידיעות חשובות ביותר על השתלשלות תורה שבעל פה ונושאיה עד סוף תקופת הגאונים. רב שרירא כתב גם תשובות עם בנו רב האי גאון.
ספרי רב האי גאון רב האי כתב ספרים רבים, וכל ספר עוסק בנושא מוגדר. ספרו "המקח והממכר" הוא דוגמה לספר המקיף נושא מכל צדדיו. כתב גם את "משפט השבועות" ואת "ספר השטרות". ותשובות רבות מאוד. כשליש מתשובות הגאונים שהגיעו לידינו הן מפרי עטו. כתב גם פיוטים ופירושים לכתבי הקודש
גאונים ביהדות החרדית (רשימה חלקית ביותר) (הקוראים מוזמנים להציעה מועמדים נוספים עם פרטים מדוע להוסיפו לרשימה זו). המלקט
נולד ב-1488 בספרד לרב אפרים בן הרב יוסף בן הרב אפרים. בעודו ילד קטן נאלץ לנדוד עם הוריו בעקבות גירוש ספרד, והמשפחה הגיעה לליסבון שבפורטוגל ומשם הגיעה לקושטא. אחר שאביו נפטר הוא גדל בבית דודו שחי בקושטא, רבי יצחק קארו. בבגרותו התבסס באדריאנופול. בעיר זו התחתן ובה זכה למעמד רבני חשוב, ובהיותו כבן 34 החל בכתיבת חיבורו על הטור – הבית יוסף.
כאמור, הספר מבוסס פסקי הרי"ף, הרמב"ם והרא"ש, ועל כן הוא מותאם לפסיקה בקרב קהילות תושבי צפון אפריקה ומגורשי ספרד. עוד בחיי רבי יוסף קארו הופצו חלקי ה"שולחן ערוך" עם "מפת השולחן", דהיינו הערות והתאמות של הספר למנהגי ופסיקות יהדות אשכנז שנכתבו בידי הרמ"א – רבי משה איסרליש. על הספר נכתבו פירושים רבים, בהם חיי אדם ומשנה ברורה. גם בתימן,התקבל הספר שולחן ערוך בידי חלק מהקהילות, לאחר שהופץ עם הערות והתאמות למנהגיהם בידי רבי דוד משרקי מצנעא בחיבור הנקרא שתילי זיתים. בייחוד התקבלה פסיקתו בקהילות שבהן הייתה מקובלת דרך הקבלה בעקבות השפעתו של רבי זכריה אלצ'אהרי וספרו "צידה לדרך".
תלמידו של הרב קארו, הרמ"ק, מצטט מן הספר ומתארו : "והוא קבלת מורי ורבי החסיד כמהר"ר יוסף קארו נר"ו וזה לשונו:".
המגיד הבטיח לרבי יוסף קארו בין השאר שימות על קידוש השם:
"ואזכך לעלות לא"י בשנה זאת, ואחר כך אזכך להישרף על קדושת שמו. ואזכך להישרף בארץ ישראל ברבים לקדש שמי בפרהסיה ותעלה לעולה על מזבחי . . ואזכך לסיים חיבורך להאיר בו עיני כל ישראל, שכל עמים חכמים ונבונים ומשכילים ישאבו מחיבורך שנקרא בית יוסף ."
המהר"ל מפראג
רבי יהודה ליווא בן בצלאל (נולד בסביבות 1520, ה'ר"פ- 1609, י"ח באלול ה'שס"ט), המוכר בכינויו מהר"ל (מורנו הגדול רבי ליווא) מפראג (בספרות הגרמנית כונה "רבי לעוו הגבוה") היה רב, פוסקהלכה, מקובל והוגה דעות דתי יהודי, מגדולי ישראל הבולטים בתחילת העת החדשה (בחלוקת התקופות המקובלת בספרות הרבנית, המהר"ל משתייך לתחילת תקופת האחרונים). שמו השני נכתב בצורות שונות בגרמנית: Levai, Loewe, Löwe, Loew וגם בעברית: ליווא, ליוואי, ועוד.
תורתו השפיעה רבות הן על תנועת החסידות והן על תנועת ההתנגדות, שקמו למעלה ממאה וחמישים שנים לאחר מותו, ספריו נלמדים כיום בכל ישיבה, והם נחשבים כבסיס (תפארת ישראל, נצח ישראל) שמקנה הסתכלות תורנית נכונה על עולם התורה וקניית אמונה. ספרו נתיבות עולם, פותח צוהר להבנת מידות נפש האדם. אישיותו המיוחדת, אשר בה רב הנסתר על הנגלה שימשה כר פורה לסיפורים ואגדות על מעשיו למען יהודי פראג כגון זו על הגולם שיצר.
המהר"ל נסע ללמוד בישיבות פולין אך באופן יוצא דופן הוא אינו מזכיר בכתביו שום אדם כמורו, נראה שהיה אוטודידקט ועיקר לימודו היה מספרים באופן עצמאי ולא מפי רב.. ייתכן שהיה תלמידו של מהרש"ל המבוגר ממנו בעשור בלבד ולפי מסורת חב"דית למד מהר"ל במשך שנתיים בפוזנא יחד עם מהרש"ל מפי רבי יצחק קלויבר, סבו של האחרון. בגיל 32 נישא לפרל, בתו הנמרצת של שמואל שמעלקא רייך, אחד מעשירי העיר. לזוג נולדו שש בנות ובן בשם בצלאל, שנקרא על שם אבי המהר"ל. חתנו, ר' יצחק בר שמשון כ"ץ, היה נשוי לשתיים מבנותיו של המהר"ל: תחילה נישא ללאה, ולאחר שנפטרה נישא לפיגלה. ר' יצחק שימש כר"מ ואב"ד בניקלשבורג.
למהר"ל היה ידע נרחב בפילוסופיה ובמדעים, על פי הראי"ה קוק ורבים אחרים הוא ניצל אותו כדי ליצוק את תוכני הקבלה לתוך מסגרת פילוסופית-מדעית. מסגרת שמבחינה צורנית בעלת מאפיינים אריסטוטלים ומבחינה מהותית בעלת תכנים אפלטוניים , ובכך הוא "גאל" את תוכני הקבלה ממסתריהם והביאם אל הציבור הרחב. הגותו משלבת בין הפילוסופיה של ימי הביניים שהחל כבר לשקוע שמשה , לבין תורת הקבלה שזכתה באותה תקופה לפריחה גדולה. כתביו שהם מעין הכלאה של שכלתנות ומיסטיקה, מכילים טרמינולוגיה קבלית חדשה, המתמקדת במהות הפנימית של הדברים ולא =91סימבולים מקובלים,
חיבר חיבורים רבים בהלכה, אך מפעלו הגדול שסמכותו הוכרה לדורות בקרב יהודי אשכנז, היה כתיבת חיבורו ההלכתי "המפה". חשיבותו של חיבור זה היא בהגהות ע=9C ה"שולחן ערוך" של רבי יוסף קארו ובהתאמות שנכללו בו, על-פי המסורות הנבדלות של קהילות אשכנז.
שני מפעלי החיבור ההלכתיים הגדולים שלו, מצא הרמ"א שרבי יוסף קארו, הספרדי, הקדימו. ראשית בחיבור מקיף על ספר ארבעה טורים, הוא "דרכי משה", שבא להשלים את אשר החסיר ר' יעקב בן הרא"ש. במהלך הכתיבה נודע לרמ"א כי רבי יוסף קארו כותב חיבור דומה ואף שאפתני יותר, הלא הוא ה"בית יוסף ". בעקבות ידיעה זו שינה הרמ"א את מתכונת הכתיבה של ה"דרכי משה" וקיצר אותה. בשלב השני ביקש הרמ"א להוציא חיבור פסקני וקצר יותר של "דרכי משה", אולם גם אז נודע לו שרבי יוסף קארו הקדימו, בכתבו את ה"שולחן ערוך . משרבה פרסומו של השו"ע, אף כי זכה להתנגדות רבה באירופה, פרסם הרמ"א בשל"א את הגהותיו על חיבורו הגדול של הבית יוסף, הידועות כ"המפה" ומוסיפות במקום שפ=A1יקתה ומנהגיה של יהדות אשכנז חולקים על פסיקת ה"שולחן ערוך". מחלוקת זו נובעת הן מהמעמד החשוב של המנהג באשכנז בעוד רבי יוסף קארו פסק לפי כללים, והן עקב הבדלים בין הפסיקה שזכתה לרוב בין שלושת עמודי ה"שולחן ערוך", הרי"ף, הרמב"ם והרא"ש, לבין הפסיקה באשכנז ופולין שהושפעה מפוסקים נוספים, כמו בעלי התוספות. על מחויבות האשכנזים לאורך הדורות לפסיקותיו של הרמ"א נודעת אמרת החת"ם סופר: "ובני ישראל יוצאים ביד רמ"א".
בימי חייו ספג ביקורת לא מעטה מפוסקי אשכנז על כך שהעדיף את מנהג פולין והזניח את המקובל במרכז אירופה. רבי חיים בן בצלאל מחה על כך "שכמו כן הוא הכרח גדול להודיע חילופי מנהגי בני אשכנז ממנהגי מדינת פולין שאם הרב לא רצה לבט=9C מנהגו מפני מנהג א"י כ"ש שאין ל91ני אשכנז לבטל מנהגם מפני מנהג מדינת פולין וכן כתב כתשובת מהרי"ל כסי' ק' בשם הרא"ש שאין לבטל מסורת אשכנז בשביל שאר מדינות כי התורה ירושה להם לאשכנזים מימות החרבן... והנה הרב עצמו לא כתב בהקדמת ספרו רק ממנהג בני מדינתו ולא זכר מנהג אשכנז כלל."[11]
בספר "תורת העולה" הוא נתן פרשנות פילוסופית ייחודית להלכות בית המקדש. מצד שני, האמין גם בקבלה וראה אפשרות ליצור הרכבה בין שני התחו=9Eים הנלחמים זה בזה, לכאורה, לפי תפיסתו, כלומר, בין הספירות בקבלה לבין תורת התארים הפילוסופית. האמין בספר הזוהר, אך לא פסק לפיו.
האר"י נולד בירושלים לאם ספרדיה ואביו ממשפחת לוריא שהייתה מפורסמת באשכנז ומיוחסת לרש"י וממנו לדוד המלך. לאחר מות אביו, עברה משפחתו לבית דודו במצרים. הוא עצמו חי במצרים בקהילה הספרדית ולמד מפי הרדב"ז ורבי בצלאל אשכנזי . לפי מסורות שמסרו תלמידיו, עד גיל 36 חי בבית דודו רבי מרדכי פרנסיס שהיה ממונה על המכס במצרים והיה סמוך על שולחנו, שם הגה בספר הזוהר , עד שעל פי המסורת נגלה אליו אליהו הנביא והורה לו לעלות לארץ ישראל. כמו כן, עסק בתקופה זו בהוראה ולפי תעודות מגניזת קהיר, התפרנס גם ממסחר בתבלינים ובתבואה.
בשנת 1570 (שנD7 ה'ש"ל עלה האר"י ממצרים לצפת עם אשתו ושתי בנותיו וחי שם במשך שנתיים עד שבתאריך ה' באב ה'של"ב שנת1572 הוא נפטר במהלך המגפה הגדולה שהתרחשה באותה עת, והוא בן 38. שתי בנותיו נישאו בצפת. האחת, עכסה, לרבי שלמה סאגיס, ראש ישיבה בצפת ורבו של המהרי"ט, והשנייה לבנו של רבי יוסף קארו. על פי המסורת בנו נפטר לאחר שהאר"י גילה סודות קבליים עמוקים לתלמידיו, ובגין זה נענש משמיים.
לפי המסופר, הרמ"ק הורה לתלמידיו לפני פטירתו, שממשיכו יתגלה בהלווייתו, בתור מי שיראה עמוד של אש ההולך אחר מיטתו. אותו אחד היה האר"י שבא באו=D7ה תקופה לצפת וטרם נודע בציבור. מאז לימד מספר מצומצם של תלמידים את כל אשר ידע, כאשר הוא הסביר כי לשם כך הגיע לעולם וזה כל ייעודו בחייו. בכיר תלמידיו היה רבי חיים ויטל.
האר"י לא חשש מלהתעסק בטראומה הנפשית של הפזורה היהודית שנגרמה על ידי גירוש ספרד . צרה זו שניחתה על עולמו של היהודי יצרה שאלות ותהיות קיומיות. הרב שרצה לחזק את רוח תלמידיו החיים בגולה צידד בדימוי ה "אור" השבוי בקליפות הטומאה כשם שישראל מצויה בגולה בן האומות , ובבוא המשיח יבוא גם התיקון, ובני ישראל יאספו למולדתם הוותיקה והעולם כולו ייגאל.
לא היה מי שישיג חכמה זו על אמתתה כמוהו, כי היה יודע במשנה ותלמוד ואגדות ומדרשות על כל דבר ודבר כמה פנים בפרד"ס, ומעשה בראשית ומעשה מרכבה, בשיחות עופות ובשיחות דקלים ואילנות ועשבים, בסוד כי אבן מקיר תזעק ושלהובי פחמים ובשיחת מלאכים.
והיה מדבר ברוחות מהגלגולים רוח טוב ורוח רע. והיה מכיר בריח הבגדים כמו אותו ינוקא דפרשת דברים, ובעופות אלמים. ומביא נשמת אדם בעודו חי ומדבר עמו כל צורכו וחפצו, ואחר כך מסירהו. והיה רואה נשמות בעת צאתם מהגוף, ובבתי הקברות, ובעלותן בכל ערב שבת לגן עדן. והיה מדבר עם נשמת הצדיקים שהם בעולם הבא , והיו מגלין לו רזי תורה.
וגם היה יודע חכמת הפרצוף, ושרטוטי הידיים, ופתרון חלומות על אמיתתם, ובגלגולים ישנים וגם חדשים. והיה מכיר במצח אדם מה מחשב ומה שחלם, ומה פסוק קרא בעליית נשמת=D7 לגן עדן בלילה, והיה מלמד פירוש שורש נשמAAו. והיה קוראו במצחו זכיות ועבירות שחישב. והיה נותן לכל אחד ואחד תיקון כפי הבחירה המיוחדת, או לשורש נשמתו האחוזה בשורש של אדה"ר .
והיה יודע כמה טעיות נפלו בספרים. והיה יודע להכות בסנורים. והיה יודע כל מה ששנו החברים. והיה מלא חסידות ודרך ארץ וענוה, ויראת ה' ואהבת ה', ויראת חטאו, וכל מדות טובות ומעשים טובים היה בו.
וכל זה היה יודע בכל עת ובכל שעה ורגע. וכל החכמות האלו תמיד היו מונחים בחיקו. ועיני ראו ולא זר. וכל זה השיג מרוב חסידותו ופרישותו, אחר התעסקו ימים רבים בספרים ישנים גם חדשים בחכמה זו. ועליהן הוסיף חסידות ופרישות וטהרה וקדושה, וזהו הביאו לידי רוח הקודש , והיה אליהו נגלה לו תמיד.
על פי המסופר, ישראל התייתם מהוריו בגיל צעיר. הוא אהב לצאת לשדה ולצפות בטבע, בתוך כך הכיר את הצמחים ואת סגולותיהם הרפואיות. נשא אישה מבנות המקום באוקופ, והתמנה לשמש בבית המדרש העירוני. אחר זמן קצר נפטרה אשתו ולא הותירה ילדים. הוא שימש באותן שנים גם עוזר למלמדי תינוקות, ובתקופה מסוימת שימש כשוחט בעיירה קשילוביץ הסמוכה ליזלוביץ. אחרי שהתאלמן עבר לגור בברודי , ושימש שם כמלמד תינוקות. שם נישא לחנה, אחותו של רבי אברהם גרשון מקיטוב. אחרי נישואיו אלו עבר לגור סמוך לקיטוב , והתבודד שנים אחדות בהרים שבין קיטוב לקוסוב. אחר כך עבר לטלוסט ומשם לכפרים נוספים.
בחייו כונה "רבי ישראל בעל שם", כינוי שהצביע על עיסוקו כבעל שם, היינו מרפא עממי הנעזר בשמות קדושים, בקבלה מעשית בהשבעות ובקמיעות. כמקובל, הדגיש את הדבקות עם הבורא והעלאת העולם כולו לשורשו העליון. בכמה מקרים מסופר שפעל להציל את הציבור מסכנות שונות באמצעות כוחותיו הרוחניים.
הבעש"ט לא כתב את תורתו. מעט מדברי תורתו והנהגותיו נרשמו על ידי תלמידיו ונדפסו בספריהם ובספרי תלמידי תלמידיו. תורות אלו מגוונות ולעיתים נראות כסותרות. יש התולים זאת בכך שהוא שינה את הדרכותיו עם השנים או שהנחה תלמידים שונים באופן שונה.
הבעש"ט ראה חשיבות רבה באותיות ובדיבור, ככלי להתגלות א-להית. הוא לימד את תלמידיו להתעמק באותיות המרכיבות כל מילה, במילה ("תיבה") עצמה, וכן באות א' המרכיבה לשיטתו כל הברה והברה, כדי לחשוף את האלוקות המתגלה בהן.
הדרכות אחרות שלו עוסקות ב"העלאת מחשבות זרות". לשיטתו, אין לדחות "מחשבות זרות" העולות לאדם בזמן התפילה או לימוד התורה, אלא לזהות את היסוד ("הניצוץ") החיובי, האלהי, החבוי בהם, ולהעלות D7ותו לשורשו.
עוד הדרכה מרכזית שלו היא ההתרחקות מסגפנות, ו"עבודה בגשמיות", דהיינו עבודת ה' בשיתוף הגוף. באגרת שכתב לתלמידו, ר' יעקב יוסף מפולנאה, הוא דרש את הפסוק "ומבשרך לא תתעלם", שאסור לו לאדם להתעלם מגופו, אלא עליו להעלות גם את הגוף לעבודת ה'. "עבודה בגשמיות", כוללת גם עבודת ה' בתחום החולין - כגון בעת משא ומתן. חלק מהתורות המובאת בעניין בשמו מציגות את ה"עבודה בגשמיות" בדיעבד וחלקן כלכתחילה. עבודת ה' בגשמיות משתלבת עם העיקרון של "מלוא כל הארץ כבודו", שביקש הבעש"ט להנחיל לתלמידיו. תחת הסיגופים הנחה הבעש"ט להרבות בטבילה במקווה. את הטבילה ראה הבעש"ט לא כהכשרה לדבר מצווה, אלא כעניין מהותי ודרך לדבוק באל.
באיגרת שכתב הבעש"ט לגיסו, רבי גרשון מקיטוב, הוא מספר על עליית נשמה שזכה לה בשנת ה'תק"ז (1747) , ובה נכנס להיכלו של משיח. באיגרת נאמר: "ושאלתי את פי משיח אימתי אתי מר?והשיב לי: בזאת תדע, בעת שיתפרסם לימודך בעולם, ויפוצו מעינותיך חוצה, מה שלמדתי אותך והשגת, ויוכלו גם המה לעשות יחודים ועליות כמוך ואז ייכלו כל הקליפות ויהיה עת רצון וישועה".
הבעל שם טוב נפטר בחג השבועותה'תק"ך (1760). התאריך המקובל אצל רבים, וכך הוכיח הד"ר יצחק אלפסי מכתב יד שנכתב סמוך לתאריך הפטירה, הוא שהיה זה ביום א' של חג השבועות (ו'בסיוון). לעומת זאת, ישנם הטוענים שפטירתו הייתה ביום ב' של חג השבועות ) ז' בסיוון, יום טוב שני של גלויות(.
הגר"א סירב לשמש במשרת רבנות בווילנה או בכל מקום אחר, כנראה בשל רצונו לא להיבט=9C מלימוד תורה. הוא היה מהמנהיגים האידאולוגיים של ההתנגדות לחסידות במזרח אירופה .
הגר"א התפרסם בהתמדתו העצומה. בניו מספרים כי נהג במשך כל חייו לישון שעתיים בלבד ביממה, בארבעה חצאי שעות , כשכל עתותיו מסורות אך ורק ללימוד תורה. תלמידו רבי חיים מוולוז'יןתיאר, כי כאשר העסיקה אותו קושיה בלימודו, לא היה מכניס אוכל לפיו במשך ימים רצופים, ומראהו היה כחוש ומעונה עד שמצא את התשובה לשאלתו.
הגאון מווילנה זכה כבר בחייו למעמד אוטוריטרי בלתי מעורער ולסמכות יוצאת דופן. גם בקרב מנהיגי תנועת החסידות שנרדפו מכוחו, היו שכינו אותו "יחיד בדורו". בקרב הקהל הכללי הלא-חסידי נאמד מעמדו כדמות חריגה. דימוייו נעים בין בן-דרגתם של התנאים והאמוראים חכמי התלמוד ובין זו של גאוני בבל.
רבי אברהם ישעיה קרליץ (החזון איש) כתב עליו כך: "אנו מתייחסים להגר"א בשורה של משה רבנו, עזרא, רבנו הקדוש , רב אשי והרמב"ם. הגר"א שנתגלה תורה על ידו כקדוש מעותד לכך שהאיר במה שלא הואר עד שבא ונטל חלקו , והוא נחשב אחד מהראשונים, מדרגתו ברוח הקודש, ביגיעתו ובבקיאותו בעיון העמוק בכל התורה המצויה עתה בידינו, אי אפשר כלל לצייר את אפשרותם".
בשל הערצה זו, כונה בפי יהדות ליטא בתואר "הגאון" בלבד.
נולד לברוך ורבקה בליוזנה שבמחוז ויטבסק בבלארוס, שהייתה אז תחת שלטון פולין . ישנן כמה גרסאות לגבי תאריך הולדתו. חיים מאיר היילמן, בראש ספרו בית רבי, ברדיטשוב תרס"ב, מביא אפשרו יות נוספות, אולם נוטה בסופו של דבר לקבוע את תאריך הלידה בי"ז בכסלותק"ז. גם עמנואל אטקס מציין שנה זו בספרו על הרב שניאור זלמן. חסידי חב"ד מציינים בדרך כלל את תאריך הולדתו כי"ח באלולה'תק"ה15 בספטמבר1745 , על פי האדמו"ר רבי יוסף יצחק שניאורסון, אולם בהזדמנות אחרת ציין גם הוא את שנת הלידה תק"ז. יהושע מונדשיין כתב שמעדות של הרב שניאור זלמן עצמו בעת מאסרו עולה שנולד בערך בתק"ט.
לפי מסורת חב"ד, רבי שניאור זלמן הוא דור שביעי למהר"ל מפראג המיוחס לדוד המלך . ישנם חוקרים המפקפקים בייחוסו למהר"ל, אך מציעים אפשרויות שונות לקיים את מסורת החסידים בדבר ייחוסו לדוד המלך.
לפי המסורת, כשנולד שניאור זלמן ערך הבעש"ט, רבו של אביו, סעודה גדולה ואמר שנשמה חדשה ירדה לעולם שתאיר את העולם בתורת הנגלה ובתורת החסידות. מסופר גם כי הבעש"ט ביקש מהורי התינוק שלא יפרסמו את לידת בנם. בגיל שלוש הובא לבעש"ט לבקשתו לשעה קלה, בה גזז את שערותיו והניח לו את הפאות שם ידו על ליבו וברכו.. כשהיה בן 5 שנים למקרא, הביאו אביו פעם נוספת אל הבעש"ט, וברכו שוב. בחזרם הביתה שאל הילד את אביו, מי היה האיש הזה? והשיבו כי זה היה "סבא". מאז היה נוהג לכנותו "סבא", ואף באוזני נכדי הבעש"ט, כגון רבי ברוך ממז'יבוז' ובעל דגל מחנה אפרים. כמו כן היה נוהג לומר באוזניהם, כי אמנם הבעש"ט הוא הסבא שלהם הגופני, אולם הבעש"ט הוא סבו שלו הרוחני ממש. אלו היו הפעמים היחידות שרבי שניאור זלמן ביקר אצל הבעש"ט , כי הבעש"ט הסביר לאביו כי הוא צריך לקבל את עיקר תורתו מתלמידו , המגיד ממזריטש.
בשנת ה'תק"י (1750), כשמלאו לו חמש שנים קיבלוהו כחבר בחברה קדישא של ליאזני, לבקשת הבעש"ט והצדיק הרב ליב שרה'ס. על פי המסורת המקובלת בחסידות, בגיל תשע שנים למד הנדסה ואסטרונומיה ובגיל עשר שנים כבר הכין לוח שנה עברי לחמש עשרה שנה. כשהיה בן שתים עשרה שנים אירע שלימד ברבים הלכות קידוש החודש של הרמב"ם, והרבנים, שהיו באותו מעמד, התפלאו מבקיאותו בנושD7 הנדון "ולא מצאו את ידיהם ורגליהם".
בגיל שלוש עשרה החל לשמש בפועל בחברה קדישא ותיארו אותו כ"רב תנא ופליג". בי"ב באבה'תק"ך (1760), בגיל חמש עשרה, נשא לאישה את סטערנא (בת יהודה לייב סגל מויטבסק(.
בשנת תקכ"ד (1764) נסע לראשונה ללמוד בבית-מדרשו של המגיד ממזריטש (ממלא מקומו של הבעש"ט). המגיד סיפר לו אודות מעלת נשמתו בהיותה נשמה חדשה (נשמה שלא ירדה לעולם קודם לכן, דבר המצביע על כך שמטרת ירידתה לעולם אינה לצורך תיקון חוזר ( על ידי גלגול נשמות), אלא בעלת מטרה כללית) וכי תפקידו בעולם הוא לגלות ולבאר את תורת הבעש"ט באופן של הבנה והשגה בדרך חב"ד.
עוד בצעירותו התלווה רבי שניאור זלמן אל ר' מנחם מנדל מוויטבסק לביקור גורלי בווילנה, על מנת לנסות לשכנע את הגאון מווילנה בצדקתה וכשרותה של תנועת החסידות. הגר"א סירב לראותם ועזב את וילנה לפני הגיעם לעיר. אגרותיו של רבי שניאור זלמן לחסידיו בליטא, סייעו לחסידים לעמוד על דעתם ולהיאבק על דרכם אל מול המתנגדים לחסידות והחרם שכתבו כנגד החסידים. הן מהוות מקור מרכזי גם כיום לידיעת והבנת השתלשלות המאורעות באותם ימים.
לאחר שני המעצרים אותם עבר, פיתח ושכלל ר' שניאור זלמן את תורתו והפיץ את עיקריה ברחבי ליטא ובלארוס. בעקבות שיטת הלימוד החב"דית ואופן הפצתה הציבורית, נקלע ר' שניאור זלמן לוויכוח עם אדמו"רים נוספים בני דורו, שחלקו על דרכו בלימוד תורת החסידות והפצתה.
חיבורו החשוב ביותר הוא ספר התניא, או 'ליקוטי אמרים', שהוא אולי גם החיבור החסידי העיוני השיטתי ביותר. עיקרו של הספר מוקדש לעיון מעמיק בפנימיות חלקי הנפש, תוך זיקה מובהקת למינוחיה של הקבלה (אם כי איננו ספר קבלי). בזכות חיבורו זה נקרא ר' שניאור זלמן גם 'בעל התניא'. כינוי חב"די אחר שלו הוא 'אדמו"ר הזקן'. בעל התניא החל לכתוב גם "ספר של צדיקים", אך הספר D7לה באש [.
כהמשך לתורת החסידות אשר ראתה צורך מהותי בהבנת נפש האדם על גווניה השונים, מיקד אדמו"ר הזקן גם הוא את עיקרי תורתו באדם. אולם עיקר חידושו מול תורת החסידות הכללית היה בפריסת יריעה רחבה, אשר כוללת התמודדות עם שאלות פילוסופיות ותאולוגיות, תוך הסברה שכלית ושילוב של מושגי היסוד של תורת הקבלה. בכך למעשה גישר אדמו"ר הזקן בין החוויה המיסטית לחשיבה הפילוסופית הדתית. במאמריו וספריו ביקש להסביר את המושגים הקבליים במושגי השכל האנושי, ולכל אלה למצוא ביטוי ושיקוף תואם במצבי הנפש השונים. בהתאם לאופי המושגי והשכלי של תורת הרב, הפכה עבודת ההתבוננות והעיון השכלי לאמצעי המרכזי המתבקש עקרונות תורת הרב.
במוצאי שבת כ"ד בטבתה'תקע"ג27 בדצמבר1812 , נפטר רבי שניאור זלמן מלאדי בכפר פיינא, כיון שלא היה בכפר בית קברות , הובילו אותו למחרת בעגלה לעיירה הדיאץ' שבפלך פולטבההסמוך, שם היה בית עלמין יהודי. מאוחר יותר נבנה על מקום הקבר אוהל.
משה סופר נולד בפרנקפורט לשמואל ורייזל בה'תקכ"ג .. אבותיו היו סופרי סתם , וממקצוע זה נגזר שם המשפחה. בגיל שש כבר למד תורה אצל רבי משולם זלמן חסיד , ובגיל שבע כבר ידוע לנו שחידש חידושי תורה משל עצמו]. כשהיה בן 9 למד בישיבתו של הרב נתן אדלר בפרנקפורט – רב שנחשב לרבו המובהק, ואף שימש לו תחליף לאב – ובגיל 13 כבר דרש בענייני הלכה. כמו כן למד גם אצל הרב=A0פנחס הורוביץ מחבר ספר ההפלאה ואצל הרב טיבלי שייער במיינץ. חוץ מלימודיו התורניים למד גם מתמטיקה, אסטרונומיה והיסטוריה כללית,=אצל הרב טיבלי.
תלמידיו הקימו ישיבות בכל רחבי הונגריה ושמשו ברבנות בקהילות שונות. לא רק תלמידיו של החת"ם סופר העריצו אותו והאדירו את שמו, גם תלמידי חכמים ידועים כמו הרב מרדכי בנט, רבי עקיבא איגר, רבי אפרים זלמן מרגליות, רבי משה מינץ, ורבים אחרים העריצוהו, כיבדוהו והקנו לו מעמד הלכתי מיוחד. יהודים מקהילות רבות במרכז אירופה (אוסטריה, הונגריה, צ'כיה וסלובקיה של ימינו)פנו אליו בשאלות בדיני איסור והיתר ועניינים אחרים. הוא נחשב לפוסק אחרון שניתן לסמוך עליו ולנהוג על פי פסקיו, ופסקיו התקבלו ללא שום ערעור בקהילות הונגריה בפרט, וקהילות ישראל בכלל.שמו של החת"ם סופר יצא לתהילה בכל קהילות ישראל, ואף היו שופטים גויים ששלחו אליו שאלות הנוגעות להלכה היהודית.
לחת"ם סופר היה יחס מיוחד לארץ ישראל , לחיים בה ולישובה. הוא ראה בארץ ישראל את מקור הרוחניות ותמצית הקדושה של העולם , והאמין כי עיקר הקיום של התורה והמצוות הוא דווקא בארץ ישראל. ואילו בגלות לא רק שאי אפשר לקיים את כל המצוות, אלא התורה בכללות שלמותה שרויה באפילה , ומעט הרוחניות שקיימת בגלות אף היא מקורה בארץ ישראל. הוא ראה ביושבי הארץ את החשובים שבין אנשי העולם, והקביל את יישוב הארץ להנחת תפילין]. בדרשותיו הוא כותב "כי הקרקע של ארץ ישראל יותר קדושה משמים של חו"ל" . הוא שלל את הגלות באופן חריף ביותר ודימה אותה לקבר. וטען כי ישראל יצאו לגלות מפני שפגעו בכבודה של ארץ ישראל וחרפו אותה באמרם "ארץ אוכלת יושביה" . את הביטוי "ארץ החיים" המתייחס לארץ ישראל הסביר כפשוטו, שרק בארץ זו עם ישראל נחשב לחי, ואילו בחוץ לארץ היהודים נחשבים למתים, מאחר שהגולה מסכנת את קיומו של העם היהודי. את המשנה "יפה שעה אחת בתשובה ומעשים טובים בעולם הזה, מכל חיי העולם הבא" ביאר שהיא דווקא בארץ הקודש, שרק בה החיים יכולים להיות עדיפים יותר מחיי עולם הבא.
לא רק את הצי91ור הרחב דרבן לעניין אלא כגאון מווילנא , גם את תלמידיו, "שהעיר בלב תלמידיו אהבת ציון וירושלים, וישלחם לארץ הקודש במבחר שנותם, להתיישב בה ישיבת קבע". כמה מתלמידי החת"ס עלו לארץ והקימו את כולל בני הונגריה בירושלים . אנשי הכולל היו ממקימי פתח תקווה והיו בהם גם ממתנגדי הציונות המפורסמים (לדוגמה – הרב אברהם שאג-צווD7נר) . יחסו לקיום יישוב יהודי בארץ הגיע לידי כך, שכאשר היה חשש כי אוסף תרומות לבניין בית כנסת בירושלים יקפח את פרנסת תלמידי חכמים, עניי ארץ ישראל, פסק כי תמיכת כלכלת עניים בארץ ישראל, חשובה מבניין בית כנסת בירושלים.
ימיו של החת"ם סופר היו ימי ביכורי האמנציפציה היהודית באירופה המערבית . בעקבותיה החל תהליך חילון , השכלה וראשיתה של תנועת הרפורמה. החת"ם סופר לא רק שלא שמח =9Cקראת האמנציפציה, אלא ראה בה פגע גדול ופיתוי שיוביל לאי-שמירת מצוות ולהתבוללות: "הצרה היא בהיפך, שהמלכות נותנת חירות לישראל ומגביהתם ומקרבתם והיא צרה גדולה מראשונה, שבעוונותינו הרבים כל מגמת ישראל אז להתקרב אל שרי מלוכה וללכת בחוקותיהם ולעזוב תורה ומצוות מרצונם. וזה נקרא שעבוד ולא עבדות.=כי בני חורין מעבדות הם, אך טומאת הארץ מושלת בהם".
המחקר ההיסטורי רואה בחת"ס את הרב הראשון שניתן להגדירו כאורתודוקסי; בעוד שרבים מבני דורו, כמו הנודע ביהודה, עדיין התייחסו למשכילים ולרפורמים המוקדמים כתופעות מבודדות שאפשר לטפל בהן באופן נקודתי, הוא ניסח מענה כולל ומקיף ודגל בעימות חסר פשרות עמם, מתוך הבנה כי כוחותיו כמרא דאתרא הולכים ונשחקים על ידי התמורות הגדולות בחברה היהודית. אם קודם לכן היו לקהילה סמכויות חוקיות לאכוף את ההלכה על חבריה, אלה הלכו והוגבלו על ידי השלטון. ההתערות הגוברת בסביבה הפכה את קבלת חוקי הדת יותר ויותר לעניין של בחירה אישית.בעת שנשאל לגבי הרבנים שתמכו בעמדת בוני ההיכל הרפורמי, השיב ב-25 בינואר 1819 – כי אילו היה הדבר מסור בידיו היה מוציא אותם מכלל ישראל:
אילו היה דינם מסור בידינו היה דעתי להפרישם מעל גבולינו. לא יותן מבנותינו לבניהן ומבניהם לבנותינו, כי היכי דלא ליתי לאמשוכי אבתרייהו. ויהיה עדתם כעדת צדוק ובייתוסענן ושאול . אינהו בדידהו ואנן בדידן. כל זה כ"ל להלכה ולא למעשה מבלי רשות דמלכא יר"ה . וזולת זה יהי דברי בטילים וכלא חשיבי.
למרות התנגדותו לשינוי בסדרי התפילה ובלבוש המסורתי, סבר שאפשר ללמוד גם לימודים כלליים בתנאי שהם באים אחרי לימוד התורה. עיקר חששו היה שההשכלה תשמש כשער להתבוללות,כאשר איננה מלווה בתודעה יהודית ראויה ולכן הסתייג ממנה במקומות אחדים . את הברכה "אשר נתן לנו תורת אמת, וחיי עולם נטע בתוכנו" פירש: תורת אמת היא התורה, וחיי עולם הם מדעים ודרך ארץ של העולם הזה. קודם תורה ואחר כך מדע . הוא ראה את החכמות כמסייעות להבנת התורה. בדרשתו בפרשבורג ב-1811 אמר "כי כל החכמות הם רקחות לתורה, והמה פתחים ושערים לה."
החת"ס עצמו למד אצ=9C הרב טיבלי שייער במיינץ, גם מתמטיקה, אסטרונומיה והיסטוריה, והיה לו ידע נרחב בפילוסופיה, אנטומיה ושפות כגרמנית וצרפתית. החת"ם סופר אף העסיק את אנטון שמיד בהוראת מדעים לבניו. הוא שיבח את תוכניתו של דוד פריזנהויזן, בספרו "מוסדות תבל", לייסד בית מדרש לרבנים בו ילמדו תורה לצד מדעים כלליים. בהספדו על ידידו, רבי דוד זינצהיים הזכיר כי הלה רכש השכלה כללית לצד השכלה תורנית רחבה, ולכן הייתה לו השפעה רבה בחוגי הממשלה הצרפתית. כאשר קהילת פיורדא התלבטה בין מספר רבנים לכהונה בקהילה, צידד ברבי יהושע מראביץ שנוסף על למדנותו ויראת השמים שלו "היה בקיא גם באשכנזית ולפי מלכים יתייצב". הוא גם אישר הקמת בית ספר לצעירים יהודים ללימוד לשונות חול, מלאכה וחקלאות.
החת"ם סופר התנגד לשיטת הפלפול וצידד בלימוד פ=A9ט ובקיאות, שלתפיסתו מביא לאמת. כך כתב לאחד מתלמידיו: "טובה ציפורן של ראשונים, ויניח ספרי האחרונים ופלפולים העמוקים וחקירות".הוא קבע שאסור להשתמש בפלפול לפסוק הלכה, מכיוון שהנטייה לפלפול עלולה להטות את הלומד מהעניין העיקרי.
הוא אף ביקר את שיטת הדרושים כאשר היא מתנגדת לפשוטו של מקרא: "הרבה דרושים יותר רחוקים נאמרים בתרגומים ובמדרשים, אך בתנאי שיניחו הפסוק על פשוטו ואמתו ולא יאמרו שהדרוש הוא הפשוט . . כי האמת אהוב מן הכל ובפרט מה שנוגע הלכה למעשה" . בצוואתו הוא ממליץ לצאצאיו ללמוד וללמד את הבנים, תנ"ך עם פירוש רש"י, ותורה עם פירוש רמב"ן – "כי הוא ראש אמונת אומן, ובו תתחכמו".
הוא סבר שיש ללמוד כדי להגיע למסקנות הלכתיות, ולא לשם לימוד השקלא וטריא התלמודי כשלעצמו. החת"ם סופר נ=A7ט בשיטת הלימוד הפילולוגית-ביקורתית בדומה לשיטתו של הגר"א. תחת ידיו היו הרבה כתבי יד, והוא עמל לברר את הגרסה הנכונה בתלמוד ובפוסקים, מפני שלדעתו שיטת הפלפול צמחה בשל גרסאות משובשות בלימודו הסתייע גם בסיגול השיטות המדעיות של בחינת מקורות מקבילים מבחינה היסטורית, פילולוגית, וניסיונ ת. הוא סבר כי הרבה מהבעיות ומהמבוכות בתלמוד היו מפני שייחסו דעה של חכם אחד לחכם אחר. הוא השתמש בניסויים כדי לברר שיעורי מידות המופיעים בהלכה, ובדיני כשרות לברר אנטומיה של בעלי חיים.
המוציאים לאור מספרים בהקדמה לסD7ר ההלכה המרכזי שלו, "בן איש חי", שכאשר היה כבן שבע שנים, נפל לתוך באר עמוקה תוך כדי משחק ובנס ניצל. בהיותו בבור נדר שכשיצא מהבור יקדיש את כל חייו רק ללימוד תורה.
את ראשית לימודיו התחיל בתלמוד תורה אצל דודו, אחי אמו, הרב דוד חי מאיר יוסף ניסים סלמאן מעתוק.
בגיל 14, למרות גילו הצעיר, התקבל לבית המדרש לרבנים "בית זלכה" בראשותו של הרב עבדאללה סומך, והיה לתלמידו המובהק. מסופר כי אביו, הרב אליהו, התכתב בשאלות הלכה עם הרב חיים פלאג'י, רבה הראשי של האימפריה העות'מאנית. אביו ידע על גדלות בנו בתורה והתייעץ עמו באחת השאלות ששלח אליו הרב חיים פלאג'י. יוA1ף חיים הבן שלח תשובה מפורטת בשמו, ולאחר מספר ימים שלח גם אביו תשובה. הרב חיים =D7לאג'י השיב לרב אליהו שבנו הקדימו כבר והוא עתיד להיות ענק בתורה.
הרב יוסף חיים היה רב קהילתי ופנה לכל שכבות הציבור. הוא פעל רבות לקירוב התורה לכל שכבות הציבור על ידי דרשות ציבוריות וכתיבת חיבורים מיוחדים המותאמים לאופי הציבור וצרכיו. הוא הנהיג נוסח תפילה המושפע ממנהגי האר"י, בימינו דחה נוסח זה את נוסח הספרדים מארצות המערב כמרוקו ואלג'יריה. השפעתו של הרב חיים הייתה מכרעת עבור יהודי עיראק, הודו, פרס, סוריה , ויהודים ספרדים בארץ ישראל.
"היהודים בבגדאד שהכירו את הבן איש חי העריצו אותו מאוד. הם ראו בו לא רק גדול בתורה, הוא נחשב בעיניהם כמו מלאך. עד כדי כך שאמרו שאם הבן איש חי היה חי בזמן הבית הוא לא היה נחרב, כי עם ישראל היה שומע לו. בתקופתו לא היה יהודי שחילל את השבת, לא היה יהודי שאינו שומר מצוות, ובוודאי שלא בפרהסיה. כשנפטר, ליוו אותו למעלה ממאה אלף איש, וספדו לו כמו על בן יחיד "
הרב הזכיר תדיר את ארץ הקודש בדרשותיו, ודאגתו לשלומם של היושבים בה הייתה רבה. ולא רק בדיבורים באה לידי ביטוי אהבה זו אלא גם במעשים. הרב יוסף חיים נהג לשלוח את ספריו לדפוס בירושלים ובכך לעזור בפרנסת אנשי ירושלים ולהביע את מעלתה וקדושתה של ארץ ישראל בעיניו. כמו כן הקפיד כי כל הכספים אשר נאספו בקופות ארץ ישראל אכן יגיעו ליעדם על ידי שד"ר (שלוחי דרבנן מארץ ישראל), ותמך רבות מכספו ואף שידל נדיבים מבני קהילתו לבנות בארץ ישראל. בהשפעתו תD7ם הגביר יוסף אברהם שלום מכלכותא את כל הונו להקמת ישיבת פורת יוסף בעיר העתיקה בירושלים, וזאת לאחר ששכנע אתו כי עדיף להשקיע בדבר לטובת הנשמה היהודית מאשר לגוף (במקור רצה הגביר להקים בית חולים). הרב יוסף חיים עצמו רכש לו בית ושדה בארץ ישראל,=כדי לקיים בה מצוות התלויות בארץ.
כמקובל בקרב הספרדים, גם רבי יוסף חיים קיבל את העיקרון שיש ללכת אחר מרן השולחן ערוךעם זאת, פעמים רבות הכריע שלא כדעתו. בנוסף, דרכו של הבן איש חי להתחשב בפסיקת ההלכה בדעות המקובלים ובפסיקיו משל91 מפסקי האר"י ורבי שלום שרעבי, לעיתים גם כאשר הם מנוגדים לדעת השולחן ערוך והאחרונים. סידור הפסקים נובע מתוך רמזים אסוציאטיביים, שימוש רב בדרשה על אותיות, גימטרייה וכדומה. ספרי הפסיקה של הרב אינם שיטתיים, כשולחן ערוך, אלא ערוכים לפי סדר פרשות השבוע, בדומה לספרי דרשנות. לשיטתו, קיום המצוות והתפילה מהווים גם פעולה מיסטית, הוא הקפיד על ביצוע מדויק של המצוות, על הגייה מיוחדת של התפילה ועל פרשנות מילולית.
הרב עובדיה יוסף יצא בספרו הליכות עולם כנגד שיטת הבן איש חי, מייצג את הקוטב ההפוך בפסיקת הלכה ופוסק כשיטת ה שולחן ערוך, והסביר כי הבן איש חי היה בגדר "חסדאין מיליה" ולכן החמיר כנגד השולחן ערוך . למרות הערותיו, התייחס הרב עובדיה יוסף לבן איש חי כאל "גאון עוזנו ותפארתנו, רבן של כל בני הגולה, אביר הרועים, סבא דמשפטים, מופלא שבסנהדרין, המאיר לארץ ולדרים, הגאון הגדול מבצר עוז ומגדול".
בארבע שבתות בשנה: בשבת תשובה, בשבת זכור, בשבת הגדול ובשבת כלה (שבת שלפני חג השבועות (, היו מתכנסים רבבות מיהודי בגדאד בבית הכנסת הגדול בעיר אD7ר בו כעשרת אלפים מקומות ישיבה, "סלאת אל כבירי" ומאזינים לדרשותיו של הרב יוסף חיי=D7.
בדרשותיו היה הרב יוסף חיים משלב דברי אגדה ומוסר, ואף בהקדמה לספרו "בן איש חי" כתב "ידוע כי לדרוש בהלכות בלבד אין לב המון העם נמשך אחריהם אלא צריך שיהיה העיקר הדרש ורובו בדברי אגדה ומוסר...". הרב יוסף חיים כיוון את דבריו לכל שכבות העם ועל כן השתמש רבות במשלים, סיפורי מעשיות וחידות אשר משכו את הלב לשמוע דברי תורה. גדלותו בהלכה ועומק מחשבותיו וידיעתו בכל תורת הנגלה והנסתר קנו לו אוזן קשבת גם בקרב חכמי ומקובלי בבל.
ייחודם הגדול של דרשותיו היה חידושם המתמיד - אף שהרב יוסף חיים דרש קרוב לחמישים שנה מעולם לא נשמע חוזר על דבר פעמים. בכל דרשה ביאר וחידש פנים נוספות ואופנים חדשים בתורה..
הרב יוסף חיים כתב למעלה מ-100 חיבורים אך רק 53 מהם יצאו לאור. חיבורים אלו עוסקים בכל מקצועות התורה ומשקפים את ידיעותיו הרבות במדע, ברפואה, באסטרונומיה, בפיזיקה ובכלכלה .כמו כן מתגלה בקיאותו הרבה בספרי פסיקה ספרדיים ואשכנזיים.
חלק נכבד מספריו הם אסופות שו"ת אשר נשלחו אליו מכל קצוות תבל במגוון גדול של נושאים. המפורסם מבין ספרי השו"ת הוא "רב פעלים" אשר מסודר על פי חלקי השולחן ערוך, ובו היה לו משא ומתן בהלכה עם כמה מגדולי דורו ובהם אפשר למצוא את הראשון לציון רבי יעקב שאול אלישר[.
בספריו שילב הרב יוסף חיים את דברי הקבלה עם פסקי הבית יוסף. כשישנה מחלוקת בין פסקי הבית יוסף ודברי האר"י או הזוהר, הכריע כדברי המקובלים. הוא היה מחמיר בהרבה דינים ונחשב כפוסק המחמיר ביותר בין פוסקי ספרד וזאת על מנת לצאת ידי כל הדעות בהלכה. בדרך כלל פסק כרב החיד"א, שממנו לקח הרבה חומרות , הרש"ש והאר"י. במחלוקות בין דברי הרש"ש לדברי החיד"א הכריע כרש"ש. לעיתים החמיר כפסקי הרמ"א בניגוד לדעת הבית יוסף ובכך הוא משלב גם פסיקה אשכנזית.
בן איש חי) הלכות( - הספר שעל שמו הוא נקרא. יצא בשנת תרנ"ט (1899). אחד מספרי ההלכה המשפיעים ביותר על יהדות ספרד. בספר מובאים פסיקיו של רבי יוסף חיים, אותם דרש בשבתות במשך שנתיים בבית הכנסת הגדול בבגדד, והספר מסודר לפי סדר הדרשות: שנה ראשונה ושנייה, וכל שנה מחולקת לפרשיות, שבהן נכתבו הרעיונות שדרש בשבת ולאחריהם ההלכות המתקשרות אליהם.
בשנת ה'תרס"ח (1908) נסע הרב חיים לכפר כפיל שבעיראק, להשתטח על קבר יחזקאל הנביא , ושם חיבר את ספרו "מראות יחזקאל". כעבור יותר משנה יצא שוב לקברו של יחזקאל הנביא אך ל=D7 הגיע למחוז חפצו, בדרכו ליד הכפר גץ תקפה =D7ותו מחלה, וביום י"ג באלול ה'תרס"ט,=נפטר.
החפץ חיים הושפע מרבי נחומקה מהורדנה (שלמד בישיבת וולוז'ין) . הוא התגורר בעיירה ראדין הסמוכה לווילנה, שם הקים ישיבה הידועה בשם "ישיבת ראדין " ועמד בראשה. בשנת 1873 הוציא את ספרו הראשון, "חפץ חיים", העוסק בהלכות איסור לשון הרע. ב-1884 הוציא לאור את חלקו הראשון של ספרו משנה ברורה. התעקש שלא לקבל שכר על רבנותו, ואת פרנסתו מצא בחנות מכולת שהייתה בבעלותו ובמכירת ספריו בעילום שם. עמד בקשר עם שאר רבני אירופה בתקופתו, ובין השאר השתתף בייסוד אגודת ישראל ותמך בהקמת רשת בתי הספר לבנות בית יעקב.
מפעלו הציבורי הראשון היה בתחום שמירת הלשון, לשם כך חיבר את ספריו "חפץ חיים" ו"שמירת הלשון". נודע כמי שיישם בעצמו הלכות אלו ונזהר מאוד מכל לשון הרע, על אף שלא נמנע מלדבר הרבה. הדגיש באופן כללי את חשיבות המצוות שבין אדם לחברו, ולשם כך כתב את ספרו "אהבת חסד" וספרים נוספים.
ספרו החשוב והנפוץ ביותר הוא המשנה ברורה , שהוציא בשישה כרכים בין השנים ה'תרמ"ד-ה'תרס"ז. זהו חיבור הלכתי על סדר אורח חיים של השולחן ערוך, שמסכם את חידושי ההלכה בספרים שהתחברו אחרי השולחן ערוך, ובמידת הצורך מכריע במחלוקות ביניהם, על פי סוגיות התלמוד וכתבי הראשונים. במקרי ספק שאין בהם הכרעה ברורה הוא ממליץ לרוב להחמיר, אך אינו מחייב. עם השנים הפך הספר לקודקס ההלכתי החשוב ביותר של הציבור האשכנזי (ובעל השפעה רבה גם על עדות המזרח(
נולד בעיירה איוויה שבליטא לרבי דוד שלמה, שכיהן כרב המקום =91משך כחמישים שנה. התחנך בין השאר בישיבת וולוז'ין, בה היה ידוע בכינוי "העילוי מאיוויה". ידידו בוולוז'ין היה רבי חיים מבריסק, שאת יחס ר' חיים עוזר כלפיו מגדיר הרב שלמה זווין כזה של "תלמיד חבר". השניים נותרו ביחסי רעות כל חייהם.
לאחר מות רעייתו הראשונה נשא בשנית את יאחא[ בתו של הרב מאיר אטלס, רבה של שאוולי, שהיה גם חותנו של הרב אלחנן וסרמן. לעומת גיסו הרב אלחנן וסרמן, שהתנגד בתקיפות לציונות ולהתיישבות חרדים על אדמות הקרן הקיימת, נקט הרב חיים עוזר עמדה מהוססת הנוטה למתינות. כך לדוגמה כאשר הכריזה ההסתדרות הציונית על חרם נגדי על גרמניה הנאצית, בעקבות החרם הכלכלי אותו הכריזה על 99הודי גרמניה< span dir="LTR">, פנה גיסו הרב וסרמן שיביע התנגדות לחרם זה. משיקולים של איסור מרידה באומות, סירב לכך הרב חיים עוזר באומרו שגם האומה הישראלית היא אומה, ואין למרוד בה.
"מחשבות תוגה מתרוצצות בקרב לב חושב: האם שעת חירום כזאת מכוונת להוצאת ספרים לאור עולם? הלא ישאל השואל: עם ישראל טובע בים של דמעות ואתם אומרים שירה?
היכל ה' כולו בוער באש. הלהבה אחזה את ארון הקודש, הלוחות והגווילים משוקעים באש ואתם מתעסקים בקישוט פרחי חמד?"
ב-1939 כבר היה המצב העולמי קשה לאין ערוך והרב הוציא את ספרו האחרון:
"לא הייתה כזאת גם בימי הביניים אשר כל הגולה כמדורת אש, בתי מדרשות וספרי תורה נשרפים בראש כל חוצות... קהילות ישראל גדולות וחשובות נתלשות ממקומן ושערי מדינות נעולות בפניהם, נעים ונדים בין גלי ים... עם ישראל כולו טובע בנהרי נחלי דם... אוי מה היה לנו!" את הפתרון הוא רואה בהפצת תורה, השרשתה, הנחלתה ובחיזוק הישיבות, אמונה שבאה לידי ביטוי בעסקנותו בענייני חינוך מסורתי, יסודי וישיבתי.
בשנה הראשונה של מלחמת העולם השנייה התרכזו בווילנה הכבושה בידי הרוסים פליטים בני ישיבות, ונעשה מאמץ למצוא להם מקלט בארצות מבטחים. בזמן זה, שהיה השנה האחרונה לחייו, לא חדל ר' חיים עוזר מפעילות ומעסקנותו הציבורית ונותר הדמות הרבנית הדומיננטית בעיר..
בו=9Cט אצל ר' חיים עוזר היחס לפוסקים והמפרשים האחרונים, שאחרי דבריהם הוא עוקב ואיתם הוא מתדיין. בניגוד לרבי חיים מבריסק, תורתו היא הלכה למעשה, ויצירתו הגדולה היא ספר שו"ת "אחיעזר". אינו נמנע מפלפול, אך לא מאריך בו יותר מדי. שו"ת אחיעזר כולל תשובות ארוכות המנתחות את הסוגיה בסגנון למדני והפסיקה איננה במרכז הדיון. בהתאם לכך, השו"ת מרבה לצטט את רבי עקיבא איגר.
כמו רבי חיים, אך במידה פחותה בהרבה עוסק הוא בבירורים בין "שני דינים". מוטיב אחר אצלו הוא מציאת קשרים בין דעות של תנאים ,אמוראים ופוסקים במקומות שונים, באופן שדינים שונים לגמרי שיצאו מאותו פה מתבררים כנובעים משיטה ורעיון אחד.
כשנשאל על כיבוי והדלקת חשמל בחג, השיב שהדבר אסור, והתרעם על כך שמתקיים דיון פומבי בשאלה זו, שנותן לגיטימציה לאלו המתירים.
התנגד לקבורת אפר מתים שגופתם נשרפה לבקשתם בבית קברות יהודי כדי למנוע התפשטות דבר זה, שההלכה מתנגדת לו בתוקף.
את כתיבתו מאפיינת ההרחבה ופיתוח כל סברא ושיטה, פירוט של טעמיה ונימוקיה, שלילת דעות אחרות והתאמתה עם סוגיות שונות בש"ס. זאת, לעומת רבי חיים מבריסק בדרך כלל מביא את סברתו בתמצית ללא פירוט יתר.
אברהם ישעיהו קרליץ לא למד בחדר או בישיבה, וכנראה אף מעולם לא נסמך כרב באופן רשמי. את בסיס השכלתו התורנית קיבל מאביו וממלמד פרטי בשם ר' משה טוביה. רוב חייו הוקדשו ללימוד עצמי. הוא התמסר ללימוד התורה מגיל צעיר. אמו סיפרה לימים לרבנית מלכה פינקל, אשתו של הרב אליעזר יהודה פינקל, כי כבר בילדותו למד בהתמדה עצומה. לדבריה, אמר לה פעמים מספר כי אינו אוהב ללמוד, אך הוא לומד מתוך הכרה ש"זה דבר טוב", בציפייה שגם המתיקות תגיע . אחיו, הרב מאיר קרליץ, סיפר בהספדו כי בבר המצווה שלו קיבל על עצמו להקדיש את כל כוחותיו לתורה. לפי סיפור נפוץ, בילדותו לא ניכרו כישרונותיו, אך יש המכחישים פרט זה
החזון איש נודע כבר מגיל צעיר כשתקן: הוא כותב על עצמו במכתב "אוהב אני את העצלות והשתיקה". לאחד ממקורביו , יצחק גרשטנקורן, מייסד העיר בני ברק, הסביר כי בשנות העשרה שלו החליט שלא יוציא מפיו דבר שאינו מגובש כל צורכו, אך מכיוון שדברים מגובשים הוא נוהג לכתוב, נדיר שיהיה דבר מה שעליו לומר בפיו..
בנעוריו נסע החזון איש ללמוד בבריסק , אולם לא מצא בה את מקומו ושב לביתו בקוסובה. סיבת הנסיעה הייתה כדי ללמוד מפי רבי יוסף דוב הלוי סולובייצ'יק מבריסק, שלימד בעיר רבנותו בריסק לאחר שעזב את ישיבת וולוז'ין עד פטירתו בשנת תרנ"ב (1892) . מספר השערות הועלו בעניין חזרתו המהירה לביתו: החל בגעגועים להוריו, דרך בעיות הלכתיות ) איסור חדש, שנהגו בו קולא בבריסק, על פי הוראת הב"ח, שכיהן שם בעבר כמרא דאתרא) וכלה בחברה רעה מבחינה רוחנית שבה נתקל בבריסק]. בשנת תרס"א (1901) פורסמו בכתב העת "הפלס" מספר תגובות בשמו של החזון איש, תחת הכינוי "אי"ש מקָאסאווא [=קוסובה]". באחת מהן הגן על החישוב המD7ובל בלוח העברי מפני ערעור אפשרי שהעלה רב אחר . אלו, ככל הידוע, היו דבריו הראשונים שבאו בדפוס.
בשנת תרע"א (1911) יצא לאור הספר הראשון בסדרת ספריו "חזון איש", על ענייני "אורח חיים", "קדשים" והלכות נידה. הספר יצא לאור בעילום שם ובשערו הופיע רק שם המו"ל – אחיו הרב משה ק=A8ליץ – וללא הסכמות. ספריו לא היו פופולריים במיוחד, ככל הנראה בשל סגנון הכתיבה הקשה והתמציתי והשיטה הפרשנית שהייתה שונה מהשיטה האנליטית המקובלת בעולם התורני הליטאי. לדברי בראון, הקושי בהבנת דבריו נובע מכך שהמחבר מניח שהקורא כבר למד את הסוגיה על מפרשיה ומודע לקשיים העולים ממנה, קשיים שמבקש החזון איש לפתור בדבריו. אחיינו של החזו"א, הרב אליעזר אלפא, שאל אותו לימים, בהשוואה לספרו של הרב חנוך אייגש , "מרחשת", שיצא לאור באותה תקופה: "הרי ספרך קשה וספרו קל, ואם כבר להתאמץ, נתאמץ בשביל ללמוד את ספריו של הרשב"א!". מסופר כי החזון איש השיב: "לאחר שעמלים על הרשב"א כבר אין צורך לעמול על החזון איש".
עקב עלילת הדם נגד מנדל בייליס ומשפט בי99ליס (1911-13) שבא בעקבותיה, שבו הציגה ההגנה בפני בית המשפט הרוסי חוות דעת המפריכות את עלילת הדם באופן פרטי וכללי, כתב הרב קרליץ, אז בן 34, את מסתו שנדפסה בקובץ איגרותיו תחת הכותרת "לשר נכרי" . במסה זו, שרק חלקיה הראשונים נשתמרו, עשרים ושישה פרקים קצרים . הוא סוקר את משנת היהדות בכל הנוגע לקדושת חיי אדם ומבקש להוכיח כי רצח פולחני עומד בסתירה לעקרונות היסוד של היהדות. בראון משער שהחלקים החסרים של המסה כלל לא נכתבו, משום שבשלב מסוים הובהר לו כי דבריו לא יזכו לתשומת לבו של בית המשפט.
הרב שמריהו גריינמן סיפר שכאשר פרצה בעיר מגפה ואנשי החברה קדישא חששו לקבור את חלליה מחשש להידבקות, נחלץ החזון איש לקבור מתים בעצמו משום כבוד המת. כצעד מתריס, הוא נטל את אחד המתים על כתפיו ונשאו אל בית הקברות, מעשה שגרם לאנשי החברה קדישא לשוב לתפקידם. לימים הסביר שהשיקול שעמד לפניו היה שאם לא ייקברו המתים, יעמדו כלל תושבי העיר בסכנה קיומית
באותן שנים היה יושב בביתו במינסק ולומד כל היום וכל הלילה. לשבת היתה באה אשתו מסטולבצי... ימים אלה, סבורני, היו הימים הטובים שלו, משום שעדיין לא הכירו בו... הקהל בכללו לא ידע על קיומו, ומזה 94וא נהנה הנאה מרובה. יכול היה להתבודד וללמוד. יהודים לא הטרידוהו, ופומיה לא פסק מגירסא [=פיו לא פסק מלימודו]. אשתו הייתה שולחת לו כדי קיומו, והוא היה מסתפק בקב חרובין [=במועט] מערב שבת לערב שבת.
הסתגרותו של החזון איש לשם לימוד תורה רציף בעת שהותו במינסק הייתה כה מוחלטת, עד שלא הלך לתפילות בבית הכנסת אלא רק בשבת ובימים שני וחמישי, שבהם מתקיימת קריאת התורה ,בימים אלו נכתבו חידושיו שהתפרסמו לאחר שנים, על מסכת עירובין וסוגיות נוספות ב"אורח חיים" ו"יורה דעה". במינסק פגש החזון איש בגדולי תורה ששהו בה אף הם בשל המלחמה, בהם הרב חיים סולובייצ'יק, הרב נתן צבי פינקל והרב ירוחם ליבוביץ.
בבקרים היה החזון איש צועד ברגל לפרוור אחר בשם פאפלאווס (Paplauja), שם העמיד לרשותו גיסו, הרב שמואל גריינימן, חדר בדירתו ובו ריהוט בסיסי: מיטה, כיסא ושולחן, ספרי יסוד וכדומה.בחדר זה למד ביחידות כמנהגו עד הערב, לעיתים עד אפיסת כוחות, במשך שלוש שנים . על ריכוזו בלימוד באותו זמן סופר כי התעמק במשנה מסוימת במסכת מקוואות במשך שלושה חודשים, כ-15שעות ביממה .ב-13 השנים שבהן שהה בווילנה, יצאו 3 כרכים נוספים של "חזון איש". גיסו הרב גריינימן ואחיו הרב משה טיפלו בהדפסתם.
בשלב זה היה החזון איש מעורב במספר סוגיות ציבוריות לוהטות, בהן: א. פולמוס הרבנות בווילנה. מאבק שהתפתח על הנהגתה הרוחנית של העיר. אנשי המזרחי בווילנה רצו למנות לרבה הראשי של העיר את הרב יצחק רובינשטיין, שהיה עד אותה עת "הרב מטעם"במקום. אנשי אגודת ישראל התנגדו בטענה שהרב חיים עוזר גרודז'נסקי הוא המנהיג הרוחני הטבעי של הקהילה. החזון איש ניהל, מאחורי הקלעים, את המאבק לסיכול מינויו של הרב רובינשטיין.המאבק נכשל, ואחיו של החזון איש, הרב מאיר קרליץ, שהיה שותף גלוי למאבק, אולץ להתפטר מחברותו ב"ועד הרבנים" של וילנה.
ב. מחלוקת בין מרכז ישיבות נובהרדוק לוועד הישיבות בדבר התקציב המגיע מן הוועד לישיבות אלו. הנהלת המרכז טענה כי על ועד הישיבות לחשב כל אחד מסניפי הרשת כמוסד בפני עצמו בעת חלוקת התקציב הכללית. אנשי הוועד, מצדם, החליטו בשל קשיי תקציב להתייחס לרשת הישיבות כגוף אחד. הרב גרודז'ינסקי, שכיהן כנשיא ועד הישיבות, פסל את עצמו מלדון בעניין וכפה על החזון איש, במעמד כמה רבנים בולטים מליטא ומחוצה לה. להכריע בעניין. לאחר דין ודברים נאלץ החזון איש לפסוק. הוא שמע את טענות הצדדים ופסק כי רשת ישיבות נובהרדוק תהיה זכאית ל-10%מתקציבו הכולל של הוועד. הוא לא היה מורגל במעמד מסוג זה ומיהר להסתלק מאולם הדיונים. מסופר כי הרב גרודז'ינסקי סיכם את הדיון במילים: " אי אתם יודעים מיהו החזון איש! החזון איש הוא"אמת" – ולנוכח האמת יש להתבטל!"
באביב תרצ"ג (1933) , בעקבות גנבת הסחורה מחנות האריגים של אשתו , החליט החזון איש לעלות לארץ ישראל. הוא הודיע על כוונתו לרב גרודז'ינסקי, שמיהר לנסות לסדר עבורו ועבור אשתוסרטיפיקט (אשרת עלייה). הוא פנה לשם כך למשה בלוי, מראשי אגודת ישראל בארץ ישראל, בבקשה שיטפל בעניין. בלוי ניסה לרמוז שהסכמה של החזון איש לשמש ברבנות העדה החרדית בירושלים עשויה להקל על קבלת אשרת העלייה. החזון איש סירב גם הפעם, והטיפול באשרות נמסר לידיו של מזכיר אגודת ישראל בירושלים, משה פרוש. הלה פנה, עוד בטרם קבלת התשובה מהחזון איש, לשלטונות המנדט, תוך שהוא מציין כי קיימת אפשרות שהחזון איש עתיד להתמנות כראש בית הדין של העדה בירושלים וכי הוא מתחייב בשם אגודת ישראל לכך שפרנסתו לא תיפול על כתפי הציבור. האשרה סודרה במהירות ונשלחה אל הרב גרודז'ינסקי. בהתאם לבקשה מיוחדת של הרב גרודז'ינסקי בשם החזון איש, סידרו לו העסקנים הירושלמים פטור מיוחד מההסגר שהיה נהוג באותם ימים בנמלים לצורך מניעת העברת מחלות.
בט"ז בתמוזתרצ"ג , (10 ביולי1933) עלו החזון איש ורעייתו לארץ ישראל. בנמל יפו קיבלו את פניהם אנשי אגודת ישראל, לבקשת הרב גרודז'ינסקי. בימים הראשונים לשהותם בארץ ישראל התארחו בביתו של הרב דוד פוטאש בתל אביב. לאחר זמן מה שכרו חדר ברחוב גאולה בעיר. הרב מתתיהו שצ'יגל, שהקים את ישיבת בית יוסף נוברדוק במושבה החדשה בני ברק , הגיע לבקרו בדירתו והציע לו לבוא לגור שם. החזון איש השיב שיבוא לאחר ימי בין המצרים . כאשר הגיעו בני הזוג בסופ=D7 של דבר הם עלו אל גבעת הר שלום. האוויר במקום מצא חן בעיניו החזון איש, והוא החליט לקבוע את מושבו באזור זה. הרב שמואל הלוי וואֹזנר סיפר שאמר לו בעניין זה: "ירושלים מלאה צדיקים וגדולי תורה, אולם בישוב החדש מצאתי מדבר, רציתי לשתול בו נטיעות של תורה, לפיכך באתי לבני ברק.אם לא אצליח לשתול? אזי אלך לגיהנם עם יושביה כאחד"
בני ברק הפכה מאוחר יותר, במידה רבה בזכות החזון איש, לאחד ממעוזי היה93ות החרדית בישראל. בבני ברק נקשרו אליו בתחילה אנשי חוג מצומצם של חברי פועלי אגודת ישראל, שמילאו אחר הוראותיו ההלכתיות בנושאים חקלאיים, בעיקר לאחר שהרב חיים עוזר גרודז'ינסקי הפנה אותם אליו. מאוחר יותר הוא נודע ברבים והפך לסמכות בקרב חוגים רחבים יותר בארץ.
בשנת תרצ"ו–1936 פעל להקמת רשת החינוך "מרכז חינוך התורה בארץ ישראל" , וייסד כולל אברכים בשכונת זי9Bרון מאיר שבבני ברק. כולל זה, אחד הראשונים ביישוב החדש היה למופת למוסדות רבים אחרים . לאחר פטירתו נקרא המוסד על שמו, " כולל חזון איש".
בפגישה שאל ראש הממשלה כיצד יחיו יחדיו דתיים וחילוניים. החזון איש השיב לו ב משל (שמקורו במסכת סנהדרין) : "אם שני גמלים נפגשים בדרך במשעול, וגמל אחד טעון משא, והשני איננו טעון משא, זה שאין עליו משא חייב לפנות את הדרך לגמל הטעון משא. אנחנו היהודים הדתיים משולים לגמל הטעון משא – יש עלינו עול של הרבה מאוד מצוות. אתם צריכים לפנות לנו את הדרך". תשובה זו נודעה כ"משל העגלה המלאה והעגלה הריקה". בן-גוריון הגיב בתרעומת לD7ענה זו: "ומצוות יישוב הארץ אינה מצווה? וזה לא משא? ומצוות ההגנה על החיים אינה מצווה? ומה שעושים הבחורים שאתם כל כך מתנגדים להם, והם יושבים על הגבולות ושומרים עליכם, האין זו מצווה?". והחזון איש השיב: "אם ה' לא ישמור עיר שוא שקד שומר" (תהילים קכז,).בן-גוריון סיכם ביומנו: "... דיבר כל הזמן ברוח טובה ורבת צחוק, בלי זעם קנאי, אם כי בלי ספק יש בו נימה קנאית, אם כי סמויה מן העין ".
"משל העגלה המלאה והעגלה הריקה" הפך את הפגישה לסמל ליחסי חילונים-חרדים.
אחד מדגלי ההשקפה ה"חזון איש"ית הוא נושא ההקפדה על קוצו של יו"ד בכל הנוגע לקיום ההלכה על כל פרטיה ודקדוקיה. החזון איש ראה בהתנהגות קפדנית זו ערובה ליראת שמים , והקדיש לה את החלק השלישי בספרו ההגותי "אמונה וביטחון" , "מוסר והלכה". העצמאות הרבה שהפגין החזון איש כפוסק הובילה אותו להקפדה מופלגת גם על פרטי הלכות שאותן הסיק מהדיון ההלכתי בסוגיות הרלוונטיות. דקדוקים אלו הפכו למ=D7והים עמו ועם תלמידיו. ידועים ביותר דקדוקיו, עוד מתקופת חייו באירופה.
החזון איש גרס שמלבד עצם החיוב המוטל על כל יהודי להישמע להוראות התורה באשר הן, יש להן מטרה להציב את האדם בעמדה של נתין העומד לפני מלכו וסר למרותו. לצורך זה נדרשים מחד גיסא, קבלת מרות מוחלטת וציות לפרטי פרטים; ומאידך גיסא, קיום המצוות בכל תנאי, אף במצב שבו ברור לאדם שאינו יכול לשער במדויק את שנדרש לו לקיום המצווה בשלמותה. זאת מאחר שהעיקר הוא קיום פקודת המלך, ומגבלות האדם והערכותיו נלקחו בחשבון עם הציווי. או בלשונו של החזון איש:
ניתנה ההלכה לחשוב בקירוב, שלא נתנו המצוות אלא לצרף הבריות, ולדקדק בצוואותיו ית' [=בצוואותיו של הא-ל] לקבלת מלכותו ית' וגם לקיום חכמת התורה הכלולה בכל דיני המצוה ולסוד הפנימיות. ולכל הני, אינו מפסיד אם הקביעות של גבולי הצמצום יהיה בקירוב, כדי שיוכלו לקיים מצוות המעשיות אף חלושי הדעת .
לחזון איש הייתה תרומה מכרעת לעיצוב היהדות בדור שלאחר השואה. תרומתו מתבטD7ת במישרין בצורת התנהלותו של הציבור החרדי. הוא חיזק את תחושת חשיבותו של לימוד התורה למשך כל חיי האדם כאידיאל, ולזכותו נזקפת במידה מסוימת יצירת חברת לומדים בישראל. כמי שהיה "גדול הדור" בשעת המפנה שלאחר המלחמה, רוב הישיבות שהוקמו בתקופה זו בארץ ישראל קמו בברכתו ובעצתו – הן לגבי עצם הקמת הישיבה, והן לגבי בחירת המיקום ואנשי הצוות; בהן: ישיבת כפר חסידים בזכרון יעקב, ישיבת השרון ברמת השרון וישיבת באר יעקב. משום כך מייחסים לו הביוגרפים החרדים את התוא=D7 "אבי הישיבות בארץ ישראל"]. דרך תלמידיו ומקורביו הייתה לו השפעה גם על ישיבות מחוץ למגזר זה, כמו מדרשיית נעם בפרדס חנה, שנוסדה בברכתו על ידי מקורבו, הרב יהושע יגל.
החזון איש תרם תרומה הגותית לעיצוב מעמד הישיבות כטריטוריה תורנית וכנמל הבית של בני התורה, גם כאשר הם יוצאים לעמל יומם. לדבריו, הישיבה היא "מבצר עוז להקמת תלמידים תלמידי חכמים, העתידים לחכמים חשובי הדור" (קובץ אגרות חזון איש, ג, סה). גם בצד המעשי, החזון איש רתם פובליציסטים ואנשי חינוך חרדים נודעים כדי לשכנע מחד גיסא פילנתרופים יהודים לתמוך כלכלית במוסדות שהוקמו בשנות ה-40 וה-50, ומאידך גיסא, לשכנע צעירים לוותר על מסלול קידום אפשרי, ולבחור בחיי לימוד תורה, למרות המשמעות הכלכלית הברורה.
בתוקף מעמדו היה לסמכות חינוכית בולטת בחברה החרדית. מכלל הוראותיו ידועה הייתה דעתו שאין לפלוט החוצה תלמידים שנחשבו ל"מקולקלים", מחשש שמא יסטו לחלוטין מהדרך הדתית.
נולד בעיירה אוזדה שבאימפריה הרוסית, לרב דוד - רבה של קהילת החסידים בעיירה, מצאצאי הגר"א, ופייא גיטל, שהייתה בת הרב יצחק יחיאל דוידוביץ אב"ד קרליץ, מצאצאי השל"ה. נולד ביום הולדתו ופטירתו, של משה רבנו - ז' באדר, ונקרא על-שמו.
מסופר שבגיל 10 היה בקיא במסכתות בבא קמא בבא מציעא ובבא בתרא. עוד בטרם מלאו לו 13 שנים נשלח ללמוד בישיבת "עץ החיים" אצל הרב איסר זלמן מלצר. לאחר מכן נשלח עם כמה מחבריו לייסד את "ישיבת קוברין" שבראשה עמד הרב פסח פרוסקין שראה בו כרבו המובהק. נסמך לרבנות על ידי אביו והרב פרוסקין. לאחר פטירת אביו, התמנה לרבה של עיירת הולדתו אודזה. בשנת תרפ"א התמנה לרב ואב בית הדין של העיר לובאן.
הרב פיינשטיין נפטר בניו-יורק בשנת תשמ"ו (1986) , לאחר מחלה קשה. בהלוויתו שהתקיימה בשושן פורים בירושלים השתתפו מאות אלפים. נקבר בהר המנוחות בחלקת הרבנים. על מצבתו נכתב בין היתר: "עמוד ההוראה גדול הדור אב לחכמים ראש המדברים לכל דבר שבקדושה, נשא משא הדור בחכמה ותבונה באומץ וגבורה ובסבלנות אין קץ, בכל אשר פעל ועשה, הדריך הנהיג הורה ולימד, מסר נפשו להעמדת האמת שעלתה לו מעמלו כל ימיו אצר אוצרות של תורה בספריו אגרות משה ודברות משה והעלה אור חדש בלמוד התורה ובהבנתה. מקור ההלכה לכל המבקש תורת חיים משענת ומבטח להם בעבודת השי"ת השפיל והמציא עצמו לכל נזקק ונדכא לשמוע לצרכיהם להשתתף בצערם ולסעדם ונקש על דלתי רחמים בתפילתו לישועתם אמיץ לב בגבורים להציל כל עשוק.קדוש וטהור חכם ועניו אהוב למעלה ואהוב למטה ומקובל לכל".
הרב פיינשטיין היה מוכר כפוסק החרדי הבולט והמשפיע ביותר בארצות הברית. אלפי תשובותיו בהלכה הופצו בעולם היהודי כולו ורוכזו בסדרת הספרים אגרות משה. בין היתר הוא דן בתשובותיו בבעיות טכנולוגיות מודרניות, רפואה והלכה, ואף בעיקרי היהדות.
כמו כן היה פעיל בענייני ציבור וחינוך בקהילה היהודית. התנגד בחריפות לתנועה הרפורמית ולקונסרבטיבית, אך מדבר זה יצאה קולא, שכן לא החשיב לעניין ממזרות נישואים שנערכו בטקס רפורמי או קונסרבטיבי ונישואים אזרחיים. בפסיקה הסתמך על עומק סברתו בתלמוד ובראשונים, יותר מאשר על פסיקות האחרונים. כפי שהוא מסביר בהקדמת הספר. עם זאת, הוא הביע התנגדות חריפה לפסק דין האח והאחות ולהתנהלותו של הרב שלמה גורן בנושא זה.
חיבורו המפורסם ביותר הוא שו"ת "אגרות משה" המכיל מכתבי תשובות הלכתיות שמהוות אבן דרך בפסיקה הלכתית, ובהתייחסות ההלכתית לבעיות החדשות. שבעה כרכים מסדרה זו הדפיס בחייו. הכרך השמיני והתשיעי יצאו לאור לאחר פטירתו, על ידי חתנו, הרב משה דוד טנדלר , וחתנו של הרב טנדלר, הרב שבתי רפפורט. יש שטענו כי כרכים אלו כוללים דברים שלא רצה להדפיס והיו בגדר הוראת שעה. כרך נוסף הקרוי "יד משה" מכיל מפתחות לכל סדרת השו"ת.
כמו כן הוציא לאור ספר בשם "דרש משה" בענייני דרוש ואגדה, וכמה כרכים של "דברות משה" הכוללים שיעורים על המסכתות הישיבתיות D7תלמוד . דברי מוסר וחידושים שלו על התורה והמועדים יצאו בסדרה קול רם, שלושה כרכים, ניו יורק תש"ל-תשל"ט.
נולד בעיר שאוול שבליטא כבן יחיד להוריו לאחר 17 שנות נישואין. סבו מצד אמו, חיה מושא, היה המקובל רבי שלמה אלישיב (עליאשאוו), מחבר הספר הקבלי "לשם שבו ואחלמה". אביו היה הרב אברהם לוינסון, הר=91 של הומל. בילדותו שימש כסופר של סבו, לאחר שעיניו של הסב כהו. בשנת תרפ"ד (1924) עלה לארץ עם משפחתו אשר השתקעה בשכונת מאה שערים בירושלים. לצורך העלייה שונה שם המשפחה ל"אלישיב", כשם נעוריה של אמו, על מנת לקבל סרטיפיקט משפחתי אחד (שינוי השם נעשה בעצת הרב קוק( . לצורך השגת הסרטיפיקט נעזרה המשפחה ברב קוק].
הוא התייחד בהתמדתו, ועד שנותיו האחרונות נהג לישון שלוש שעות ביממה, מ-11 ועד 2 בלילה. שאר שעות היממה (מלבד תפילות וארוחות) הוקדשו ללימוד. הוא התרחק מפעילות ציבורית ואף לביתו כמעט ולא הקדיש זמן.
קשה לקבל אינדיקציה ברורה לדרך לימודו, משום שמסר רק שיעור שמיועד לבעלי רקע תורני בסיסי, ורק בעקבות דרישה ציבורית העלה מעט את רמת השיעור. עם זאת ככל הנראה התמקד בפירוש הטקסט שלפניו ונמנע מניתוחים מופשטים.
הרב אלישיב לא עסק בפומבי בעניינים קבליים , אך מקובל בציבD7ר הליטאי כי הבין גם בתחום זה.
סגנון התנהלותו =D7ל הרב אלישיב היה מסוגר: הוא לא הרבה להופיע בציבור, לא נאם באירועים שבהם הופיע ולא כתב ספרים (למעט ספרים שהוציאו בשמו תלמידיו). בעת הקמת מועצת גדולי התורה של דגל התורה התבקש הרב אלישיב להצטרף כחבר מן המניין אולם לאחר סירובו הורה הרב שך לצרפו כ"חבר בעל דעה", דהיינו כמי שיש להתחשב בעמדתו גם אם לא השתתף בישיבות, לצד חתנו הרב קניבסקי, בפועל הוא עמד בראש אחת מישיבות המועצת בשנת תשס"ג , שנערכה בבית חתנו הרב עזריאל אויערבך בעת ששהה שם למנוחה.
הנהגתו הייתה שמרנית. התנגד לשילוב לימודים אקדמיים בסמינרים לבנות ולהארכת שנות הלימודים בהם. התנגד להידברות בין חרדים לחילונים במסגרת אמנת כנרת.
בשנת תשנ"ט קיבלו מנהלי המרכז החרדי להכשרה מקצועית מכתב תמיכה להפעלת לימודים לגברים, לתואר באישור המל"ג למקצועות המחשב, חשבונאות ומנהל, בתנאי שלא ישולבו בהם תכנים של הגות ומחשבה "או כל לימוד שיש בו נגיעה לאפיקורסות", מהרבנים יוסף ישראלזון, מרדכי שלמה שטיינמץ ושמואל אליעזר שטרן, לאחר שנועצו ברב אלישיב וברבנים נוספים. אולם, בשנת תשע"ב פורסם ביתד נאמן מכתבו כנגד מוסדות להכשרה מקצועית ואקדמית, בנימוק שיש בכך החדרה של רוח ההשכלה לתוך הציבור החרדי:
על כן יש למחות ולהזהיר מפני כל מיני מגמות מבחוץ לשלוח יד בפך השמן הטהור, שמייסדים "מסגרות מיוחדות לחרדים" שיהיו תחת שליטתם המלאה ועל פי רוחם, ובכלל זה כל מיני מסגרות ומסלולים של שירות לאומי, אזרחי וצבאי... וכן מעודדים כל מיני מכונים ומכללות להכשרות ולימודים חיצוניים של תוארים ותעודות ושל לימודי אקדמD7ה וכדו', אשר יכניסו שאיפות זרות הקלוטות מבחוץ... שמטרתם בכל אלו לעשות שינוי הרוח והמהות של הציבור החרדי...
עם פטירתו של הרב שך, בשנת 2001, ירש הרב אלישיב את מקומו כמנהיג הציבור הליטאי ומפלגתו "דגל התורה", ולצדו בלט הרב אהרן לייב שטיינמן. על אף שכוחה האלקטורלי של "דגל התורה" לא עלה עד לפטירתו מעל שני מנדטים, השפעתו של הרב אלישיב אפשרה לו להיות בעל המילה האחרונה בכל הקשור לפוליטיקה החרדית ולהתנהלות החרדים מול החילונים .
בזמן כהונתו בבית הדין הרבני הוא התייחד ביכולת פסיקתו בנושאים סבוכים כמו עגונות וממזרות. פסקיD7 מימים אלו נחשבים לאבני יסוד בסוגיות אלו.
הרב אלישיב השיב במהלך חייו אלפי תשובות בכתב ובעל פה. בשנותיו האחרונות לא השיב בכתב אלא לעיתים נדירות, כדוגמת פרשת הפיאות שמקור שערן בטקסי פולחן בהודו, שם השיב בעצמו תשובה הלכתית האוסרת על השימוש בהן.
בניגוד לדעת פוסקי הלכה אחרים, דעתו הייתה שייתכן ואין דינם של החילונים כיום כדין תינוק שנשבה, משום שהם יושבים בין יהודים ויודעים שיש מי ששומרים שבת . הרב אלישיב סירב לראות ביהודים שאינם שומרי תורה ומצוות גויים לכל דבר, כי אם יהודים חוטאים, על כל המשתמע מכך. לפיכך, אמנם הם אולי אינם תינוקות שנשבו, אך גם לא "מומרים" או "משומדים".
בעניין המצוות התלויות בארץ הרב אלישיב ראה את החזון איש כ"מA8א דשמעתתא" ("בעל השמועה" בארמית, דהיינו - הבקי ביותר בהלכות אלו), ו"מרא דארעא דישראל" ("בעל ארץ ישראל" בארמית, דהיינו - רבה של ארץ ישראל). עם זאת, למרות הסתמכותו על החזון איש, הוא נטה להקל יותר ממנו במצוות התלויות בארץ.
בשנת תשמ"ו פרסם יחד עם הרב שך והרב שלמה זלמן אוירבך פסק הלכה פיו הפלאשים הם ספק יהודים ועליהם לעבור גיור.
בשנת תשע"א יצא נגד פסקו של הרב עובדיה יוסף שקבע כי הגיורים הנערכים בצה"ל תקפים לפי ההלכה . לאחר שפורסמו מודעות רחוב מטעמו ומטעם העדה החרדית לעצרת מחאה ומעמדקריעה על הפסיקה, חתם הרב יוסף על מכתב המבהיר כי התכוון להכשיר רק את מי שקיבלו על עצמם שמירת מצוות.
כפוסק החשוב ביותר בציבור הליטאי הגיעו לפתחו של הרב אלישיב שאלות רבות העוסקות בחיי אדם, וקיימות פסיקות רבות שלו בנושא. אחת מפסיקותיו הידועות היא איסור על ניתוק ממכשירי החייאה של חולה שמת מוות מוחי. הרב אלישיב הגדיר ניתוק כזה כרצח.
בשו"תים שפורסמו בשנת 2004 קבע שהתרחקותם של יהודים מהדת היא הגורם לכך "שבזמן האחרון מתפשטת המחלה שאין לה תרוA4ה, שהרי זו מידה כנגד מידה."
. נולד בבגדאד, בנם הבכור של יעקב (בן עובדיה) וגורג'יה. הוריו היו בני דודים. נקרא 'עובדיה' על שמם של הרב עבדאללה סומך ושל סבו, ו'יוסף' על שמו של הרב יוסף חיים (ה"בן איש חי"). שם משפחת אביו היה עובדיה, ומאוחר יותר הפך את שמו הפרטי השני לשם משפחתו. ב-1924, כשהיה בן ארבע, עלתה משפחתו לארץ ישראל, והתיישבה בשכונת "בית ישראל" בירושלים, שם התפרנסה מחנות המכולת של אביו (בעיראק עבד אב99ו כצורף) . מצבה הכלכלי של המשפחה היה דחוק, והבן עובדיה נאלץ להתחיל לעבוד בגיל צעיר. למד בתלמוד תורה "בני ציון" שבשכונת הבוכרים. מנעוריו התבלט בכישרונו ובלהיטותו לתורה. את יצירתו הספרותית הראשונה כתב בגיל תשע, הערות בשולי הספר "ראשית חכמה".
שנת ה'ת"ש (1940), בגיל עשרים , הוסמך לרבנות ודיינות על ידי הרב בן ציון מאיר חי עוזיאל. בין השנים 1945–1947 שימש כדיין בבית הדין של העדה הספרדית בירושלים. בתקופה זו כבר התבססה תפיסתו ההלכתית, והוא נהג להשיב לשאלות שהופנו אליו מחוגי הרבנות והדיינות הספרדית בארץ ובפזורה, וכן מאשכנזים ירושלמים. בשנת ה'תש"ד (1944), נשא לא=99שה את מרגלית,בתו של הרב אברהם הלוי פטאל, מעולי חלב. בתקופה זו, בני משפחתו של הרב יוסף וחבריו לשכונת מגוריו בירושלים, נחשפו לסביבה הציונית ופעלו במסגרתה, עד כדי מעורבות אינטנסיבית בארגון האצ"ל.
בשנת ה'תשי"ב פרסם את ספרו על הלכות הפסח חזון עובדיה , ספר שזכה לביקורות חיוביות, וזכה להסכמות, בין השאר, משני הרבנים הראשיים, הרב עוזיאל והרב הרצוג, וכן מהרב עטייה. בשנה זו זכה בפרס משרד הדתות שחולק ל-18 "עילויי הישיבות" . שנתיים לאחר מכן ייסד את "אור התורה", ישיבה לאברכים ספרדים מצטיינים. ישיבה זו, שלא האריכה ימים, הייתה סנונית ראשונה של ישיבות שהקים במהלך השנים שלאחר מכן (בין השאר, בעזרת בניו), במטרה לייצר בני תורה ספרדים שיהוו את שדרת המנהיגות התורנית של דור העתיד. בשנים תשי"ד ותשט"ז הוציא לאור את שני הכרכים הראשונים של יצירתו המרכזית "יביע אומר". הרב יוסף זכה בפרס הרב קוק לשנת ה'תשי"ד, פרס ירושלים לספרות תורנית לשנת ה'תשי"ז וה'תשכ" ב. בשנת 1970 זכה בפרס ישראל לספרות תורנית.
בז' בחשווןה'תשל"ג (1972) נבחר לרב הראשי לישראל ולראשון לציון, במקומו של הרב יצחק נסים ברוב של 81 לעומת 68 קולות. התמודדותו של הרב יוסף ספגה ביקורת על שהתמודד נגד רב ראשי מכהן, ובתגובה תמך בו בפומבי הרב יוסף שלום אלישיב. מערכת הבחירות הייתה מתוחה, כאשר ברקע עמדה פרשת פסק דין האח והאחות, וכן יחסים מתוחים בין הרב יוסף לרב נסים. המתח בין שני הרבנים החל עוד בשנות ה-40, כשהרב יוסף יצא בגלוי נגד פסקי הבן איש חי. לצדו של הרב יוסף נבחר לכהן כרב הראשי האשכנזי, הרב גורן. יחסי שני הרבנים הראשיים היו מעורערים. מועצת הרבנות הראשית נשלטה בידי הרב גורן ולתקופת זמן מה אף החליט הרב יוסף שבשל כך אין טעם שיגיע לדיוניה כלל. בשנות פעילותו כרב ראשי פעל הרב יוסף במספר עניינים הלכתיים וחברתיים בעלי תהודה ומשמעות לאומית: בין השאר, התרת נישואין עם קראים , לאחר שלמדו את יסודות התורה שבעל פה, וקבלו על עצמם שמירת מצוות; קבע כי ביתא ישראל הם יהודים לכל דבר, פסיקה היסטורית שהובילה להחלת חוק השבות על יהודי אתיופיה; והתיר את כל עגונות נעדרי צה"ל במלחמת יום הכיפורים, בבית דין בראשותו שבו ישב עם הרב הראשי לצה"ל, מרדכי פירון, וסגנו, הרב גד נבון.
בשנים ה'תשל"ז–ה'תשנ"ד הוציא 6 כרכים בשם יחוה דעת, המבוססים על שיעורי הלכה שנתן במסגרת "פינת הלכה " בקול ישראל, מראשית כהונתו כרבה של תל אביב ועד סוף כהונתו כרב הראשי לישראל. ספר זה נחשב לספר הלכה פופולרי, מאחר שהתשובות נכתבות בקיצור וללא פלפולים, זאת בניגוד לשקלא וטריא הלמדני המאפיין את יביע אומר.
הרב יוסף החשיב מאוד את הפעילות הדרשנית. הוא ראה בפעילותו הדרשנית נדבך חשוב ב"זיכוי הרבים", ערך שהחשיב במיוחד. במשך שנים העביר בקביעות שיעור בבית הכנסת היזדים בשכונת הבוכרים שבירושלים ולאחר מכן בבית הכנסת מתחת לביתו. שיעורים אלה שודרו בלוויין על ידי דר וסוחרת .
דרשותיו של הרב יוסף במוצאי השבת היו מוכרות לציבור הרחב, בשל העובדה שהן שודרו באמצעות לוויין למקומות רבים בישראל ובחו"ל, אך בעיקר בשל התהודה להן זכו הדרשות באמצעי התקשורת. דרשות אלה אופיינו לעיתים בלשון בוטה, בעניינים הקשורים לפוליטיקה וחברה, ועוררו לעיתים סערות פוליטיות וציבוריות. אמרותיו: "צריך לעשות משתה ביום שתמות" על שולמית אלוני, ו"ארור המן, ארור יוסי שריד", אף הבי=90ו אותו אל סיפה של חקירה פלילית . במקרה אחר איחל הרב יוסף לאריאל שרון ש"יקבל באנה בראש ייפול ולא יקום", ולאחר מכן אמר שהוא מצטער על הפרשנויות כאילו ייחל שיקוצרו ימיו של שרון והוא מאחל לו אריכות ימים . היועץ המשפטי לממשלה, מני מזוז, החליט לבסוף לא לפתוח חקירה פלילית נגד הרב, מאחר שמדובר באיחול למותו של ראש הממשלה, ולא בקריאה לאלימות. גם התבטאויות הנושאות אופי תאולוגי הובילו לא אחת לסערה ציבורית. כך היה, למשל, בעת שנשא דברים על אודות חללי השואה. זאת על אף שדבריו בנדון לא היו אלא ציטוט מדבריו של האדמו"ר רבי אהרן ראטה, בעל "שומר אמונים"; או דבריו על חללי צה"ל – דברים שיוחסו על ידי העיתונות לחללי מלחמת לבנון השנייה. וכן על הרוגי סופת ההוריקן קתרינה. בתקופת הבחירות לרבנות הראשית ביוני 2013 כינה את אחד המתמודדים הרב דוד סתיו "רשע" ו"מסוכן ליהדות".
מאז פטירת אשתו מרגלית בשנת 1994 ועד פטירתו סעדו את הרב עובדיה בנו וכלתו, משה ויהודית יוסף, שעברו להתגורר בביתו והשפיעו רבות על המתרחש בקרבתו.
ב-21 בספטמבר2013 (חול המועד סוכות ה'תשע"ד), בעקבות החמרה במצבו הבריאותי אושפז הרב יוסף בבית החולים הדסה עין כרם ומשפחתו הוסיפה לו את השם "חיים" כסגולה לאריכות ימים.הרב יוסף נפטר בבית החולים ב-7 באוקטובר 2013 , ג' בחשווןה'תשע"ד , בגיל 93.
הלווייתו נערכה באותו ערב בירושלים והשתתפו בה, לפי ההערכות בין 275,000 ל-850,000 איש, זו הלוויה הגדולה ביותר בתולדות מדינת ישראל. נקבר בבית הקברות סנהדריה בירושלים
דג זה לטובה
שבעים בני אדם נספו כאשר מעבורת טבעה מול חופי ניו זילנד באסון הימי הקשה ביותר שפקד את המדינה במאה העשרים * וועדת חקירה ביקשה להבין מה בדיוק קרה באותו לילה ולמה פלורוס ג'ק לא נחלץ לעזרה * פלורוס ג'ק - אם תהיתם - היה דולפין ולימאים של ניו זילנד היו ציפיות גדולות ממנו * הבעיה היא שגם לג'ק הייתה בטן מלאה על האניה שטבעה * נקמת הדג?
הרב אליעזר אייזיקוביץ
אנשים שעלו אותו הערב על סיפונה של ה"פינגווין" סיפרו אחר כך שהייתה להם תחושה מבשרת רעות. המעבורת המפליגה בין איי ניו זילנד הייתה כבר בת קרוב לארבעים שנה אך עד אותו יום תפקדה באורח משביע רצון ולא הפגינה כל סימני זקנה. גם הצוות שאייש אותה באותו ערב היה מיומן ומקצועי. האסון הנורא שפקד אותה באמצע הלילה לא היה באשמת איש מהם.
כאשר קפטן פרנסיס ניילור הרים עוגן בשעה שש בערב היו פני הים רגועים ומזג האוויר שליו לחלוטין. התאריך היה 12 בפברואר 1909. מאה הנוסעים ואנשי הצוות ציפו להפלגה קלה ונינוחה מהנמל נלסון באי הדרומי של ניו זילנד לעיר הנמל וולינגטון השוכן באי הצפוני. בשעה שמונה בערב חלה הרעה פתאומית במזג האוויר. רוח עזה החלה לסכסך את הגלים. חרטומה של ה"פינגווין" נזרק בפראות אנה ואנה. גצי האש שנפלטו מהארובה העידו כי הדודים פועלים במלוא הקיטור בניסיון לפצות על תנודות הים. הערפל הסתיר את החוף והקשה על יכולתו של הנווט לזהות היכן בדיוק נמצאת האניה. מחשש להתנגשות עם השוניות השכיחות באזורים הסמוכים לחוף כיוון קפטן ניילור את האניה לעבר המים העמוקים בהם קיווה להמתין עד שוך הסערה.
היה זה מהלך הגיוני ומתבקש אלא שבאותו ערב הוא גרם לאסון הימי הקשה ביותר שידעה ניו זילנד במאה העשרים. קצת אחרי השעה עשר בלילה הגיעה ה"פינגווין" אל פתח הכניסה למפרץ וולינגטון. ניילור הקפיד לשמור על מרחק בטוח מהסלעיים התת-ימיים המסומנים במפות. מה שהוא שכח לקחת בחשבון הייתה האניה הטרופה "ריו לוג" שטבעה חודש לפני כן. מסתבר שחלקים מאניה זו נתקעו בקרקעית הים, לא הרחק מפני המים.
לפתע טלטלה את ה"פיגווין" רעדה עצומה. הנוסעים נזרקו על הסיפון. קרקעית הפינגווין התנגשה בשרידי ה"ריו לוג". עוד בטרם הספיק להרים את עצמו מעל הקרשים כבר שמע קפטן ניילור את הרעש המפחיד ביותר שקברניט עשוי לשמוע: זרמי מים הפורצים בעוצמה בעד השלדה המבוקעת.
ניילור לא איבד את עשתונותיו. הוא הורה לשחרר מיד את סירות ההצלה. בהתאם למסורת הוא העמיס על הסירות הראשונות את הנשים והילדים. אולם לנגד עיניו המזועזעות של ניילור התהפכו הסירות בזה אחר זה ברגע שנגעו במים וכל יושביהם נשפכו אל תוך הים הגועש. הים היה סוער שגם אנשים שידעו לשחות לא שרדו. הם נזרקו בכוח איתנים על הסלעים או נשאבו על ידי הזרמים למצולות. הניצול הצעיר ביותר, אליס מתיוס, נותר בחיים רק הודות למאמציה ההרואיים של אָדה הֶנֶם, הניצולה היחידה מהאסון שאיבדה את בעלה ואת ארבעת ילדיה בקטסטרופה. מתוך מאה הנוסעים רק שלושים נותרו בחיים לאחר שהיטלטלו במשך שעות בים הסוער על שתי רפסודות מאולתרות. אשר ל"פינגווין" עצמה, זו התפוצצה כאשר המים הגיעו לחדר המנועים ושרידיה שקעו אל קרקעית הים.
עם היוודע ממדי האסון ירד אבל כבד על ניו זילנד כולה. הדגלים הורדו לחצי התורן וטקסי לוויה לקרבנות נערכו בהשתתפות בכירי השלטון. ניו זילנד הייתה מאוכלסת באותם הימים בדלילות ולא היה כמעט אדם שלא הכיר מישהו מהנספים. העובדה שמשפחות שלמות על טפן וילדיהן נכחדו באסון העצימה את תחושת הזוועה.
ובכל הזעזוע והחלחלה שפקדו את ניו זילנד בעקבות האסון הייתה גם שאלה אחת נוספת שאנשיהם דרשו לקבל עליה תשובה: היכן היה פֶּלוֹרוּס גֶ'ק בליל האסון ומדוע לא מנע אותו?
פלורוס ג'ק לא היה נווט ואף לא אחראי על הבטיחות נמל וולינגטון. הוא רק היה דולפין.
ואף על פי כן ציפו ממנו לעשות יותר באותו ערב.
הרבה יותר.
"אם פלורוס ג'ק לא התערב בנעשה," חשבו לעצמם אנשים, "כנראה שהייתה לו סיבה טובה לכך".
דג-סֶלֶבּ
מיצר קוק המפריד בין האי הדרומי והאי הצפוני של ניו זילנד הרוויח ביושר את תדמיתו כאחד ממעברי המים הסוערים והקשים בעולם. המצר שוכן בקו הרוחב הארבעים שכינויו בפי הימאים הוא "הארבעים השואגים" (The roaring forties) בגין הרוחות העזות השואגות בו, רוחות שעוצמתן אף מתגברת כאשר הן נדחקות במרווח הצר שבין האיים. בנוסף, זרמי מים קרים המגיעים מהצפון מתערבבים במים חמים שמגיעים מהדרום ויוצרים יורה רותחת שהפך את האזור לבית קברות של אניות רבות. לשמצה מיוחדת נודע האזור שבין האי דורביל לבין האי הדרומי. קברניטים נהגו לחשוב פעמיים ושלוש לפני שהרהיבו עוז לצלוח את המצר האימתני הזה.
בשנת 1888 עמדה מפרשית בשם "ברינדל" להסתכן בחציית המצר. בעוד הימאים מכינים את האניה להפלגה הבחין אחד מהם בדולפין מגודל המשתעשע במים לא הרחק מהם. דולפינים מסוג רִיסוֹ שכיחים למדי בימים הללו ולעיתים היו אוכלים את בשרם. לפי המסופר, אחד הימאים נטל לידו רובה וכבר עמד לירות לעבר הדולפין כאשר אשת הקברניט מנעה זאת ממנו. "דולפינים הם יצורים נבונים ורגישים," גערה בו. "לא יורים בהם לשם השעשוע".
חייו של הדולפין ניצלו. ואז קרה דבר מעניין: הדולפין התקרב לחרטום המפרשית וסימן בתנועות ראש לימאים לשוט אחריו. במהלך הימים הבאים הוא הוביל אותם בבטחה דרך המצר המסוכן תוך עקיפת שוניות והתחמקות משרטונים.
האם פעל הדולפין מתוך הכרת הטוב כלפי האישה שהצילה את חייו? האם הבין בכלל שחייו היו בסכנה? קשה לדעת.
מסתבר שהסיפור היה שוקע לתהום הנשייה ומצטרף לשלל אגדות הפולקלור שמהימנותן מוטלת בספק. אלא שהדולפין הידידותי הוכיח כי לא מדובר במחווה חד פעמית. הוא התייצב על משמרתו בנאמנות יום אחר יום תוך שהוא מלווה אניות רבות בקטעים המסוכנים ביותר של מסעם ומכוון אותם באמצעות תנועות זרבוביתו.
במרוצת הזמן קיבל הדולפין שם פרטי – ג'ק. בשלב הבא הוא זכה גם לשם משפחה – פלורוס, על שם מפרץ פלורוס שהיה אחד המקומות בהם אהב לבלות כאשר לא היה עסוק בהדרכת אניות. אחר כך הוא נעשה סלבריטאי – הדג-סֶלֶבּ הראשון בהיסטוריה. מרק טווין עשה את כל הדרך מאמריקה כדי לראות אותו מקרוב. עיתונאים ניסו לראיין אותו. חברות ספנות אימצו את הצדודית שלו כלוגו. ממתק שוקולד נקרא על שמו וכמה שירים הולחנו לכבודו. ממשלת ניו זילנד אף חוקקה חוק מיוחד כדי להגן על חייו (!).
מנהגו המסקרן של פלורוס ג'ק לכוון את האניות החולפות במיצר קוק עורר ענין רב והביא לניו זילנד עיתונאים שביקשו לראות אותו בפעולה. אחד מהם שפרסם עליו כתבה ב-1906 כתב כך: "רכנתי מעבר לסיפון האניה והבטתי בו מקרוב. זריזותו הייתה מעוררת התפעלות. הוא הסתחרר על מקומו בעודו עומד כמעט זקוף על הזנב, כאשר כל גופו מחוץ למים. ואז הוא צלל מתחת לקוער האניה והופיע מצידה השני... כאשר הוא שרוי במצב רוח ידידותי במיוחד הוא עשוי ללוות אניה במשך חצי שעה – בפרט כאשר מדובר באניה חדשה. בזמנים אחרים - אולי כאשר יש לו עיסוקים בוערים יותר – הוא מסתפק בליווי קצר של רגעים מספר..."
עיתונאי אחר כתב: "פלורוס ג'ק מוכן ללוות כל אניה, אבל הוא לא אוהב שמבזבזים לו את הזמן. כאשר אנית קיטור עוצרת בדרכה כדי לאסוף דגים לשוק של וולינגטון או כדי להיטען בפחם מאניה אחרת ג'ק מפגין את קוצר רוחו בכך שהוא מדלג ומקפץ מצד לצד עד שמדחף האניה מתחיל לפעול מחדש... או-אז הוא מביע את שביעות רצונו בדילוגים מרהיבים מול חרטום האניה".
ימאי שהתראיין לכתב העת "סטרנדד מגזין" סיפר: "חציתי את המצר עשרות פעמים באניות שונות ופלורוס ג'ק תמיד היה שם בשביל ללוות אותנו. זכור לי רק מקרה אחד בו לא הופיע אבל לפי דעתי הוא היה אתנו גם אז. פשוט לא הסתכלנו בכיוון הנכון".
דולפין בודד
התנהגותו של פלורוס ג'ק עוררה גם התעניינות של חוקרים שביקשו להבין את העומד מאחוריה. דולפיני ריסו נחשבים לבעלי חיים אינטליגנטיים במיוחד. הם גם אוהבים להשתעשע בין הגלים. הם נמשכים אל אדוות החרטום והירכתיים של אניות חולפות. ידועים מקרים בהם דולפיני ריסו משייטים בעקבות לווייתנים כחולים כדי ליהנות מהגלים הגדולים שאלה האחרונים מותירים אחריהם.
על פי רוב חיים דולפיני ריסו בלהקות של 10-50 פרטים ובמקרים קיצוניים מספרם אף עשוי להגיע לארבע מאות. במקרה של פלורוס ג'ק יתכן והוא פשוט סבל משעמום ובדידות שכן מסיבה כלשהי בכל מסכת חייו המתועדים במיצר קוק הוא תמיד היה לבד. יש המקשרים את ג'ק עם להקה בת כמה עשרות פרטים שנצפתה במפרץ פלורוס חמישים שנה קודם לכן. יתכן כי ג'ק היה הניצול היחיד מאסון כלשהו שקטל את כל החמולה הדולפינים שלו. אבל במקום לשקוע בייאוש ובמרה שחורה החליט ג'ק להקדיש את חייו למתן עזרה לאניות אבודות ולימאים הזקוקים לעזרה.
דולפינים זקוקים לשמונה שעות שינה בכל יממה, ממש כמו בני אדם, אבל אסור להם להירדם במים. בשונה מדגים אחרים לדולפין אין רפלקס נשימה אוטומטי. אם יירדם – יטבע. הפתרון לכך הוא שהדולפין תמיד ישן רק למחצה. בשעה שמחצית אחת של מוחו רדומה המחצית האחרת פועלת בערנות מלאה. לאחר מכן הצדדים מתחלפים ביניהם (למען האמת אנחנו מכירים כמה וכמה אנשים שעושה רושם שגם הם מתפקדים כשרק מחצית ממוחם ערני...).
הרגלי השינה יוצאי הדופן של הדולפין אפשרו לפלורוס ג'ק להתייצב כמעט לפני כל אניה החוצה את המצר, לא חשוב מה השעה והמקום. אם רציתם לחצות את המצר, הוא תמיד היה שם – לפחות עם מחצית מוחו.
אבל הייתה אניה אחת שפלורוס ג'ק סירב בתוקף להנחות. וזה מה שמחזיר אותנו לאסון טביעתה של ה"פנגווין".
נקמת הדג
לא ידוע בוודאות מה היה הגורם לחתול השחור שעבר בין פלורוס ג'ק לבין ה"פינגווין". הגרסה המקובלת טוענת כי היה זה חייל שיכור, מיוצאי מלחמת הבורים בדרום אפריקה, שבשנת 1904 ביקש באיוולתו לירות בדולפין הנאמן. ג'ק נפצע מהירי ובמשך כמה חודשים נעלם מהאופק. כשחזר והופיע הייתה צלקת ארוכה ומכוערת על צדו. ג'ק חזר ללוות אניות כמימיים ימימה אבל ל"פינגוון" סירב שוב להתקרב. אחרים טוענים כי הפציעה הייתה תוצאה של תאונה בלתי מכוונת. באחד הפעמים ג'ק התקרב מדי לאניה (או שהאניה התקרבה מדי אליו), דבר שהוביל לפציעתו.
כך או אחרת מאז תקרית אומללה זו סירב ג'ק לקיים כל קשר ומגע עם האניה שפגעה בו. הוא נקט כלפיה במדיניות של התעלמות מופגנת. היו מקרים בהם ג'ק עבר בסמוך ל"פינגווין" בעודו מלווה אניה אחרת, אבל אפילו מבט לא הסכים להפנות לעברה. מבחינתו של ג'ק ה"פינגווין" פשוט לא הייתה קיימת.
תהא אשר תהא הסיבה לפציעתו של ג'ק הסיפור על ניסיון ההתנקשות בחייו של הדולפין עורר התמרמרות רחבה בניו זילנד עד כדי כך שהממשלה חוקקה חוק מיוחד המטיל עונשים כבדים על מי שיפגע בחייו. יש הטוענים כי זהו החוק הראשון בעולם שנחקק כדי להגן על חייו של יצור בר בלב ים.
החוק כנראה השיג את מטרתו שכן לא ידועים עוד מקרים נוספים בהם ניסה מאן דהו לפגוע במזיד בג'ק. אבל באותו לילה נורא בו ירדה ה"פינגווין" למצולות עם שבעים מנוסעיה היו כאלה שנזכרו בתקרית שארעה כמה שנים קודם לכן ותלו בכך את הסיבה לקטסטרופה.
"לא יתכן שג'ק היה עומד מנגד מול אסון כזה – בפרט כאשר מדובר בפגיעה בנשים וילדים," טענו נאמני פלורוס ג'ק. "רק המעשה המטופש של אותו אידיוט שכמעט והרג אותו יכול להסביר את היעדרותו של ג'ק באותו הלילה ואת התוצאות האיומות שנגרמו מכך".
זכור לטוב
דולפיני ריסו חיים על פי רוב בין עשרים לארבעים שנה. לא ידוע מה היה גילו של פלורוס ג'ק בעת שהופיע לראשונה ב-1888 אולם הקריירה שלו כמלווה אניות נמשכה לאורך עשרים וחמש שנה. בפעם האחרונה הוא נראה באפריל 1912 ומני אז אבדו עקבותיו. יש אומרים כי מת מזקנה. אחרים טוענים כי ידם הארוכה של הציידים השיגה אותו לבסוף. יש אפילו כאלה המספרים כי היו בעצמם עדי ראיה למותו.
מה שלא תהיה הסיבה להיעלמותו של פלורוס ג'ק זקני ניו זילנד עוד זוכרים אותו לטובה ומנציחים את דמותו בשלל דרכים. אגב, פלורוס ג'ק אינו הדולפין היחיד שהפגין התנהגות כזאת. במפרץ דינגל באירלנד מצוי דולפין בשם פונגי המתנהג באורח דומה. לא ידוע מדוע פונגי מעדיף את חברתם של בני אדם וסירותיהם על פני חברת בני מינו, אך גם היום בגילו המופלג הוא ממשיך להופיע בנאמנות ליד כל סירה חולפת. עקביותו כה מפרסמת שחברות תיירות רבות יחזירו לכם את הכסף אם תשכרו סירת הפלגה ו"פונגי" לא יופיע.
מכל מקום דבר אחד אפשר ללמוד מהסיפור הזה: לפני שאתם מחליטים להרגיז דולפין תחשבו על כך עוד הפעם. לעולם אינכם יכולים לדעת מתי זרבוביתו המחודדת תהיה הדבר היחיד המפריד ביניכם לבין סכנה. במחשבה נוספת העצה הזאת נכונה לא רק ביחס לדגים אינטליגנטיים אלא גם לבני אדם.
שמחה
שִׂמְחָה היא רגש חיובי שבו האדם נתון ב מצב רוח מרומם, לרוב בעקבות התרחשות וחוויה שהוא מפרש אותה כחיובית מD7חינתו באחד מהיבטי חייו.
מאפיינים
הרגש מתאפיין ב מחשבות ובביטויים גופניים מסוימים, כמו חשיבה אופטימית , מבע פנים צוהל, עיניים מאירות, חיוכים ותחושה אנרגטית וקלילה של הגוף.
חוויות פנימיות העשויות להביא לשמחה הן למשל שכלול המעמד האישי, מערכות יחסים בינאישיות טובות, כניסה לתהליך של התחדשות, פעילות יצירתית , או הצלחה בהגשמת הישגים, יעדים, שאיפות וחלומות. אמצעים חיצוניים העשויים לעורר שמחה הם למשל מוזיקה , ריקודים , שמיעת בדיחות , ארוחה טובה, מסע קניות, קבלת מתנה , הצלחה ב תחרות או ניצחון של קבוצה ספורטיבית אהודה, ואף באמצעים כימיים כמו אלכוהול , סמים ו תרופות .
השמחה מרחיבה את כוחות הנפש, הופכת את האדם לאנרגטי, ומדרבנת אותו לפעילות ולעשייה, לעומת הרגש ההופכי - ה עצב , שמכנס את כוחות הנפש ומביא לירידה בפעילותו של האדם. ישנה זיקה הדדית בין השמחה לבין ה אהבה ; שמחה עמוקה יכולה לעורר אצל האדם את רגש האהבה, ומימוש אהבה והתעוררותה גורם לאדם לשמחה.
הבעות פנים ותנועות גוף מאפיינות
ניתן לזהות אדם שמח כאשר חיוך מ אוזן לאוזן (לרוב עם שיניים חשופות) מופיע על פניו, עפעפיו פתוחים לרווחה, ה לחיים מובלטות, קמטים קטנים באזור העיניים ו אישונים מורחבים, הפה בזווית עגולה וקעורה, ואצל חלק מהאנשים מופיעות גם גומות חן .
תנועות גוף של אדם משקפות שמחה הן לרוב תנועות ספונטניות וקפיצות. לעיתים מופיעים הנפת זרועות, שרירים מתוחים וישרים, מחיאות כפיים , ראש זקוף ומורם, נשימה מואצת מעט, דופק גבוה במקצת, עלייה בקצב הלב ועלייה ב לחץ הדם .
אנשים שמחים לעיתים צוחקים או בוכים מרוב שמחה, נוטים להיות סלחנים וותרנים, חושבים בצורה אופטימית וקלילה, אנרגטיים ונמרצים, מתקיימת תחושה של קרבה רגשית לכל מי שנמצא בסביבה ורצון לעזור לזולת, והם נוטים לבטא הערכה עצמית גבוהה ו שליטה עצמית .
הפונקציונליות של השמחה
השמחה נחשבת כרגש התורם לבריאות האדם. אנשים שמחים לוקחים אחריות על טעויות, עושים שינויים ומצליחים, לעומתם אנשים חסרי שמחה רואים כל טעות ככישלון אישי.
שמחה נוצרת כאשר הושגו מטרות (או התקדמות משמעותית לקראת השגת המטרה) והציפיות חיוביות.
ב=99טוי שמחה מאותת שהאדם מרוצה ממה שקורה. מצב כזה מאפשר לאחר להעריך שקיים סיכוי נמוך שהצד השני (השמח) יבצע פעולה או התנהגות שעלולה לסכן אותו או להשפיע בצורה שלילית על מטרותיו.
השמחה והשפעה החברתית
רגש השמחה בא בעקבות התרחשויות פנימיות וניזון מתוך יחסי גומלין עם הסביבה. יש שמחות קטנות ורגעיות, ויש שמחות המשפיעות על האדם לאורך זמן.
ניתן להעריך את השמחה בצורה חברתית לפי 4 רמות:
אישי - חיבור וקרבה לאנשים, עזרה לזולת, נחמדות, אכפתיות, עדינות ורוגע.
דיאדי - יכולת לפתח שיחה חיובית, כנה ואמתית, רצון להבין את בן הזוג, אוזן קשבת, עזרה במידת הצורך.
קבוצתי - שיתוף פעולה עם אחרים, העלאת מצב הרוח הקבוצתי, לכידות והרגשת שייכות לקבוצה.
תרבותי - אינטראקציה בין תרבותית, שיתוף, הבנה והכלה של השונה.
השמחה בפילוסופיה
על פי הפילוסופיה יש שלושה רגשות בסיסיים: תשוקה , שמחה ו עצב . הוא מתאר את השמחה כ"מעבר של אדם משלמות קטנה יותר לשלמות גדולה יותר". לכן, לפי ההגות שלו, על האדם לחתור להעצים את שמחתו ובכך להגביר את שלמותו.
השמחה ביהדות
בדת ה יהודית השמחה מתוארת כתכונת נפש חיובית ביותר שהאדם צריך לשאוף אליה, שמביאה אותו לשלמות של עבודה רוחנית ומעידה על מצבו השלם של האדם. בפרשת הקללות בתורה נאמר שעם ישראל יגלה מארצו ויעבוד זרים "תַּחַת אֲשֶׁר לֹא עָבַדְתָּ אֶת ה' אֱלֹהֶיךָ בְּשִׂמְחָה וּבְטוּב לֵבָב מֵרֹב כֹּל" (ו מכלל לאו אתה שומע הן ) הרמב"ם בספרו ההלכתימפרש את הפסוק בצורה כזו: "השמחה שישמח אדם בעשיית המצוה ובאהבת האל שצוה בהן, עבודה גדולה היא, וכל המונע עצמו משמחה זו ראוי להפרע ממנו שנאמר "תחת אשר לא עבדת את ה' אלהיך בשמחה ובטוב לבב" . לפי רעיון זה, עיקרון השמחה ביהדות (ובנוסף לה 'טוב לבב') אינו נחשב כמצווה נפרדת אלא הוא תנאי נדרש בקיום כל מצווה ומצווה.
בנוסף הרמב"ם מונה את מצוות השמחה כחלק ממצות "מיצוע המידות"כך שלדבריו יש מצווה לשמוח גם ללא ליווי של עשיית מצווה "ולא יD7א מהולל ושוחק ולא עצב ואונן אלא שמח כל ימיו בנחת בסבר פנים יפות. "
מצוות שמחה בחגים
ישנה מצווה מיוחדת מהתורה לשמוח בשלושת הרגלים ( פסח שבועת וסוכות), ונלמד מהכתוב בספר דברים, פרק ט"ז, פסוק י"א: "ושמחת לפני ה' אלוקיך ...", וכן מהפסוק: "ושמחת בחגך אתה ובנך ובתך ועבדך ואמתך" (דברים, ט"ז, י"ד).
עיקרון השמחה ביהדות מקבל ביטוי מיוחד ב=D7הלך ימי ה פורים וחודש אדר כולו, בהם הורו חז"ל שיש להרבות בשמחה עוד יותר. ולגביו נאמר ""משנכנס אדר מרבין בשמחה"" .
ההסבר לריבוי השמחה הוא כי בחודש זה מזלו של עם ישראל עולה (ולכן ב שנה מעוברת מתקיימים שני חודשי אדר). במהלך חודש זה נהוג לערוך אירועים מיוחדים על מנת להרבות שמחה. לעומת זאת, בחודש אב ממעטים בשמחה, לנוכח האסונות הגדולים שאירעו במהלכו לעם היהודי ( חורבן בית המקדש למשל).
השמחה בחסידות
אחד מעקרונותיה העיקריים של תורת ה חסידות , הוא דבקות באל על ידי שמחה מתמדת, אף שכל החסידיות מקיימים עיקרון זה, בולטת בהנהגה זו היא חסידות ברסלב , וכן בספרי רבי נחמן מברסלב מזכיר רבות עניין זה. רבי נחמן טבע את הסיסמה הידועה: "מצווה גדולה להיות בשמחה תמיד"
מילים נרדפות
בשפה ה עברית ישנן לפחות עשר מילים נרדפות לציין שמחה (כמו ששון, גילה, דיצה, רינה, עליזה, עליצה, צהלה וחדווה), וייתכן כי הדבר מעיד על סוגים וגוונים שונים של שמחה ועל החשיבות הרבה שמיוחסת לרגש זה.
שנות ה-60 וה-70 הן תקופות בהן הייתה הסתייגות ממלחמה ותקווה לעתיד טוב יותר. בעקבות כך, רבים מההורים בתקופות אלו החליטו לקרוא לילדיהם בשמות המבטאים שמחה . דוגמה לכך ניתן לראות בשמות: ששון, שמחה, עליזה, דיצה, חדווה, גיל, גילי, גילה ויָגֵל. פורה במיוחד הוא השורש רנ"ן אשר ממנו נגזרים השמות רן, רון, ירון, רונן, רונית, רוני, רינה, רינת, רננה.
שמחה לאיד
שמחה לאיד היא שמחה המתעוררת בלב האדם לרגל מפלתו או כישלונו של יריב או אויב. שמחה לאיד היא הפן השלילי שבשמחה, ויש בה דמיון וקרבה ל קנאה , שבה עינו של האדם צרה במה שיש לזולתו, אך היא יכולה לנבוע גם מ שנאה . בחברות מודרניות, חגיגת שמחה לאיד למפלת האויב נחשבת ללא תקינה פוליטית .
הירי מבוצע בעיקר במהלך חגים או שמחות משפחתיות ולעיתים בתהלוכות ואירועים אחרים. הירי מבוצע, בדרך כלל, בזווית תלולה, כאשר הנשק מונף מעל ראשי המתקהלים ללא כוונון. לעיתים הירי מבוצע במצב אוטומטי, מ רובי סער ובכך מועצמת עוצמת ה רעש .
מקומה של השמחה ביהדות
" משנכנס אדר מרבים בשמחה". אך ברצוננו לברר: מה מקומה של השמחה ביהדות - בפורים ובכל השנה? וכיצד לא נעבור את הגבול הדק בין שמחה של מצוה לליצנות ?
שמחת הגוף ! הרב מרדכי גרינברג שליט"א - ראש ישיבת "כרם ביבנה " כתב הרמב"ם בהלכות לולב (ח', ט"ו): "השמחה שישמח אד9D בעשיית המצוה ובאהבת הא-ל שצווה בהן, עבודה גדולה מאוד היא וכל המונע עצמו משמחה זו ראוי להפרע ממנו, שנאמר: "תחת אשר לא עבדת את ה' אלקיך בשמחה ובטוב לבב מרוב כל". הרי שהשמחה צריכה להיות מלווה בעשיית מצוה. וכן כתב רבנו בחיי (כד הקמח, ערך שמחה): "ולא תמצא בכל ספרי הקדש שישבח השמחה, אלא בעניין העבודה וההשגה בהקב"ה.... כי הצדיקים שלוחי השי"ת זריזין לעבוד את ה' בשמחה ". שונה היא מצות השמחה בפורים: "לעשות אותם ימי משתה ושמחה ויום-טוב", והרי יום-טוב כבר כולל שמחה, שנאמר: "ושמחת בחגך", אם כן מהי השמחה המיוחדת בפורים מעבר לשמחת יום טוב רגילה ? וכתב על זה ה'שם משמואל' (תרע"ה): "ונראה בשמחת פורים ושמחת יום-טוב, לאו בני בקתא חדא נינהו, ששמחת יום-טוב הוא רגש דביקות והיא שמחה פנימית, וכמו שהגיד כ"ק אבי אדמו"ר זצ"ל: 'טעמא דאין מרקדין ביום-טוב, משום שריקוד הוא בחיצוניות האברים, ושמחת יום-טוב הוא בפנימיות'. אך שמחת פורים אינה כן, אלא כעין שהייתה הגזירה עליהם, להשמיד להרוג ולאבד, שהוא בחיצוניות האדם, ונהפוך הוא, על כן השמחה הנצמחת מזה גם צריכה להיות אף בחיצוניות האדם, ועל-כן המצווה לבסומי בפוריא, כדי שתהא ניכרת השמחה גם בחיצוניות. כאומרם ז"ל (עירובין ס"ה): 'נכנס יין יצא סוד '". במילים אחרות, בכל המועדים נאמר "נגילה ונשמחה בך" - הרי עיקר השמחה היא בה', על כל הטוב אשר גמלנו, ועל זה באו ג' הרגלים. והבשר והיין אינם אלא אמצעי לעורר בנו את השמחה בה', שונה הוא פורים שהשמחה היא תכלית לעצמה. והיינו שכיון שרצו הגויים להשמיד את הגופות, הרי שמחת ההצלה באה לידי ביטוי בשמחת הגוף, ועל כן חייב אדם לבסומי עד דלא ידע, שאין השמחה אמצעי לאהבת ה' כמו בשאר הרגלים, אלא שמחה תכליתית עצמית . יש לרעיון זה השלכה מעשית, שהרי =90ין נוD7אין נשים ביום-טוב, שאין מערבין שמחה בשמחה, ויש אומרים שאף בפורים אין נושאין נשים מטעם זה, אך הדרכי משה (אורח חיים תרצ"ו) חולק, וכותב ששמע מזקנים שאמרו שראו מעשה שהיו נישואין בפורים, והיינו משום שברגל אמרו "ושמחת בחגך" ולא באשתך, שהשמחה היא אמצעי לאהבת ה', ושמחת חתן סותרת מגמה זו, מה שאין כן בפורים שהשמחה היא תכלית לעצמה, אין זה משנה מה מקור השמחה, והעיקר שתהיה שמחה . אלא שיש להזכיר את דברי רבי יהודה הלוי בספר הכוזרי (ג', י"א): "לבל תביאהו השמחה בשבתות וימים טובים למדרגה שאליה מביאים השחוק והתאוות, ולביטול תפילה בזמנה כמצווה עלינו ".
ההומור הרב יצחק הלוי שליט"א - רב הישוב קרני שומרון אפי: שלום, כבוד הרב ! הרב: (מהרהר קמעא, מקמט את מצחו): שלום! שלום! מי אדוני ? אפי: כבוד הרב, אני אפי! מהשיעור השבועי של כבודו. אני יושב ממש לפני הרב . הרב (מתעשת): עצום עיניים רגע! אפי עוצם את עיניו . הרב: או, עכשיו אני כבר מזהה אותך ... בבדיחה זו קיבל אפי את ההטפה שמגיעה לו, ואולי, גם הרב למד, כי צריך להכיר את תלמידיו ב"עיניים עצומות". תרתי משמע ! להומור תפקיד מכריע, חשוב ביותר כמו: העברת מסרים בדרך עקיפה, יצירת עניין, סקרנות, הפגת מתח, השגת קשב . בפרק "קניין תורה" במסכת אבות נזכר "מיעוט שיחה" כאחד ממ"ח דברים שהתורה נקנית בהם, ובארו בשם הגר"א, שאין הכוונה במובן השלילי, שמוטב שלא לשוחח כלל, אלא אדרבה, במובן החיובי. יש לA9מר את D7לימוד בתיבול במילי דעלמא. כך הוא פועל יותר, משפיע טוב וחודר עמוק יותר. על פי הדברים הללו באר בנו של בעל שו"ת "זקן אהרן" (ואלקין) בהקדמתו לספר הנ"ל את דברי הגמרא (סוכה כ"א): שיחת חולין של ת"ח - צריכה לימוד! זאת, על-פי המסופר על רבה (שבת ל') שנהג לפתוח את הלימוד במילתא דבדיחותא. מדוע? בכדי לפתוח את הלבבות! אם כן, שיחת החולין הזאת של רבה - נזקקה לצורך הלימוד . השרש "בדח" והשרש "פתח" הם מאותה המשפחה. ההומור, הבדיחה והחידוד פותחים את הלבבות לקלוט את העיקר בצורה טובה יותר. הלא כך כתב הכהן הגדול מאחיו בספר "עין איה" (שבת ע"ז): "כדי לפרק דעתו של האדם, וכדי שיבא... לשמוח בחיים... נבראה השטות. קוצר הדעת וההתפעלות למראה איזה ברק של דבר משמח, אף על פי שהוא כצל עובר, מכל מקום, הרי הוא בעתו משמח, ומשריש את חוש השמחה בתכונת החיים. וממנה בא האדם לרומם את רוחו, לבקש את מקור שמחתו בדברים קיימים ונצחיים שהם הינם יסודות האמת של החיים, שבהם השמחה מכוונת אל החכמה האלוקית שהשמחה במעונו ". ההומור, כאמור, מפיג מתחים, מכשיר את הלב לקלוט את המסרים, נוטע אופטימיות, אמונה ובטחון. ההומור איננו ליצנות אלא דבר רציני ביותר. לא בכדי זכו אותם שני בדחנים לחיי העולם הבא כפי שמתארת לנו הגמרא (תענית כ"ב) . בחידוד, מועברים מסרים קצרים וברורים כמו, למשל: 'משנכנס אב - ממעטים בשמחה! חכה, חכה כשאבא יבוא!'... אבל אנחנו נסיים הפעם ב: 'משנכנס אדר - מרבים בשמחה '!
אין שמחה אלא בבשר ויין
"אין שמחה אלא בבשר ויין" הוא דין הלכתי המוזכD7 בתלמוד, שעניינו הוא שבימים שמצווים לשמוח בהם כגון ב שלוש הרגלים , חובה להגיע לשמחה זו על ידי סיפוק צורכי הגוף והנפש של האדם.
דין זה משקף את התפיסה של היהדות, שהנאות הגוף אינן פסולות, אם הן מועלות על נס, ואפשר להשתמש בהן כדי להגיע לשמחה .
שנאמר "ושמחת בחגך", במה משמחם? ביין. רבי יהודה אומר: אנשים בראוי להם ונשים בראוי להן. אנשים בראוי להם - ביין, ונשים במאי? תני רב יוסף : ב בבל - בבגדי צבעונין, ב ארץ ישראל - בבגדי פשתן מגוהצין. תניא רבי יהודה בן בתירא אומר: בזמן ש ב=99ת המA7דש קיים אין שמחה אלא בבשר שנאמר "וזבחת שלמים ואכלת שם ושמחת לפני ה' אלהיך", ועכשיו שאין בית המקדש קיים, אין שמחה אלא ביין, שנאמר "ויין ישמח לבב אנוש".
הביטוי המקורי הוא בדברי רבי יהודה בן בתירא ולפיו בזמן בית המקדש השמחה הייתה בבשר הקורבנות , ובהיעדרו היא בשתיית יין. אולם הרמב"ם ב משנה תורה כותב ששמחת יום טוב כוללת גם אכילת בשר וגם שתיית יין, בין בזמן בית המקדש ובין בהיעדרו:
אף על פי שהשמחה האמורה כאן, היא קרבן שלמים כמו שאנו מבארין בהלכות חגיגה, יש בכלל אותה שמחה, לשמוח הוא ובניו ובני ביתו כל אחד ואחד בראוי לו. כיצד: הקטנים, נותן להם קליות ואגוזים ומגדנות; והנשים, קונה להן בגדים ותכשיט כפי ממונו; והאנשים, אוכלין בשר ושותין יין, שאין שמחה אלא בבשר, ואין שמחה אלא ביין.
— משנה תורה , הלכות שביתת יום טוב, פרק ו', הלכות י"ז-י"ח
הביטוי המלא כורך את הבשר והיין ביחד. כך, למשל, בספר חכמת אדם לר' אברהם דנציג - קונטרס מצבת משה:
"...לא מבעיא שלא יספדו אלא אפילו ישמחו ואין שמחה אלא בבשר ויין ואם כן כיון שכך תיקנו בפירוש ולכן מותר...".
מקום נוסף, הקודם מבחינה כרונולוגית לרבי יהודה בן בתירא ומדבר על שמחה בבשר (ללא תזכורת ליין) מופיע בבמדבר רבה (וילנא) פרשת נשא פרשה י. בהפטרה של פרשת נשא מסופר על מלאך שמגיע אל מנוח ואשתו (הוריו של שמשון), ומבשר להם על לידת בנם. מנוח הסובר שמדובר באדם רגיל, אומר "נעצרה נא אותך ונעשה לפניך גדי עזים". למה דווקא גדי עיזים? תשובת המדרש: "ונעשה לפניך גדי עזים" שמחתנו - ונשמח עמך בגדי עזים, לפי שאין שמחה אלא בבשר".
הבשר והיין כסמלים לשמחה
בתקופה שבה התגבשה ההגות היהודית, מיעטו בני האדם לאכול בשר . בהלכה היהודית, אכילת בשר שלמים מהווה גורם לשמחה; ממילא בשר עוף , שאינו קרב לקורבן שלמים, אינו נחשב לגורם שמחה (תוספות, חגיגה ח ע"ב; רמב"ם חגיגה ב,י). הוא אף אינו קרוי 'בשר' סתם. בשל היקשרות הבשר והיין עם השמחה, חכמים אסרו לאוכלם בסעודה המפסקת שלפני תשעה באב . ברוב העדות איסור זה התרחב למנהג שלא לאוכלם מראש חודש אב. גם בימים בהם מותר ואף רצוי לאכול בשר יש הגבלות על אכילתו כגון איסור אכילת בשר בחלב והקפדה על כשרותו .
גם ה יין נחשב לסמל שמחה בולט ביהדות. נהוג לשתות יין לשם ציונם של ימים קדושים ליהדות ולשם חגיגתם של אירועים משמחים. היין הוא המשקה היחיד אשר זכה לברכה פרטית משלו, שיש לומר לפני השתייה:
על דרך הלצה נהוג לומר על פי רש"י מ פרשת נח - " יי"ש (=יין שרף. כינוי למשקאות חריפים בארצות אירופה) מרבותינו - דורשים אותו לשבח, ויי"ש דורשים אותו לגנאי", כלומר: קבלת משקה מה אדמו"ר או ה רב - זהו מנהג משובח; אולם סתם שתייה ללא מטרה תורנית היא מגונה. גם לשתיית היין יש הגבלות כשרות.
ככל הנאות הגוף, המסורת היהודית מזהירה מפני התמכרות לאכילת בשר ולשתיית יין. אחד המקורות הברורים לכך קיים בדיון אודות בן סורר ומורה במסכת סנהדרין (ע' ע"א) שחייב לאכול בשר ולשתות יין כדי להיעשות כזה. לפי ההלכה בן זה מתחייב ב מוות רק כאשר אכל בשר (זולל) ושתה יין (וסובא)
מאימתי חייב משיאכל תרטימר בשר וישתה חצי לוג יין האיטלקי
— בבלי סנהדרין ע ע"א
כשהפרשנים השונים (כ רש"י וה תוספות ) זיהו את התמכרותו לבשר וליין כגורמי תסיסה בעייתיים, שיהפכו אותו לגורם מסוכן בחברה. לעומת זאת, יש הסוברים כי יש להמשיך את החיים ובכללם אכילת היין והבשר גם בימי אבל, כמו בסיפור הבא:
כש חרב הבית בשניה רבו פרושין בישראל שלא לאכול בשר ושלא לשתות יין. נטפל להן ר' יהושע . אמר להן: בני, מפני מה אי אתם אוכלין בשר ואין אתם שותין יין? אמרו לו: נאכל בשר שממנו מקריבין על גבי מזבח ועכשיו בטל? נשתה יין ש מנסכין על גבי המזבח ועכשיו בטל? אמר להם: אם כן, לחם לא נאכל שכבר בטלו מנחות ! (אמרו לו) אפשר ב פירות (אמר להם) פירות לא נאכל שכבר בטלו בכורים! (אמרו לו) אפשר בפירות אחרים (אמר להם) מים לא נשתה שכבר בטל ניסוך המים ! שתקו. אמר להן: בני בואו ואומר לכם שלא להתאבל כל עיקר, אי אפשר שכבר נגזרה גזרה, ולהתאבל יותר מדאי אי אפשר שאין גוזרין גזירה על הצבור אא"כ רוב צבור יכולין לעמוד בה ... דין הוא שנגזור על עצמנו שלא לאכול בשר ולא לשתות יין, אלא אין גוזרין גזרה על הצבור אא"כ רוב צבור יכולין לעמוד בה
פתגם זה, שנטבע ב הלכה היהודית בקשר לדרכי השמחה ב חגים , ככל הנראה מצביע למעשה על כך שה יהדות היא דת ארצית ופרקטית המתייחסת בעין יפה לשמחה המגיעה מהנאות הגוף, ורואה בהן מנוף עיקרי ומרכזי להגיע אל ה שמחה . זאת, בניגוד לתפיסות הרוחניות, ה סגפניות והפוריטניות , שסוברות כי הדרך לשמחה היא בהתעלות רוחנית מעל לצורכי הגוף ובפיתוח ה תבונה וה מודעות העצמית ובקשת קרבת ה א-לוהות , וכל שמחה אחרת, ובמיוחד גופנית, היא רעה חולה. היהדות, שאיננה מחבבת במיוחד את ה נזירות , סוברת כי הדרך לשמחה שאמורה להיות בחגים, אך לא רק בהם, היא גם באמצעים חיצוניים וממשיים כמו בשר, יין ו בגדים יפים.
על פי דעת האר"י , כפי שמובע בספר שדי חמד של חיים חזקיהו מדיני , השמחה בבשר היא רק בבשר השלמים (בשר הקרבנות) וספק רב אם יש שמחה באכילת בשר סתם.
לעומת זאת, ה רמב"ם חולק על תפיסה זו ולדעתו מצוות השמחה היא דווקא בבשר ויין וחובה לאכול ולשתות:
כיצד? הקטנים נותן להם קליות ואגוזים ומגדנות, והנשים קונה להן בגדים ותכשיטין נאים כפי ממונו, והאנשים אוכלין בשר ושותין יין, שאין שמחה אלא בבשר ואין שמחה אלא ביין..."
— יד החזקה - הלכות שביתת יום טוב פרק ו', הלכות י"ז-י"ח
כגון שנדר שלא ישתה יין או שלא יאכל בשר כך וכך ימים. אומרים לו: אלו ידעת בשעת הנדר, כי השבת או יום טוב שבכלל הימים הללו חייב אתה לאכול בהם בשר ולשתות יין (שנאמר "וקראת לשבת ענג") היית נודר? והוא אומר לא, ומתירין נדרו.
— פירוש המשנה לרמב"ם, נדרים, ט, ו
גם ה רמב"ן , ה משנה ברורה ופוסקים נוספים הלכו בדרכו של הרמב"ם, וסברו שיש לאכול בשר ולשתות יין, אך הזהירו על הגזמה ועל סביאה וזלילה. עמדתו של ה שולחן ערוך בנושא ( אורח חיים סימן תקכ"ט, סעיפים ב'-ג') אינה ברורה.
אומנם יש הרואים בביטוי זה אב טיפוס שמתווה היהדות כדי להגיע לתחושה של שמחה, להשתמש באמצעים חיצוניים כשרים כסולם לטפס אל השמחה שנחשבת למעלה טובה במיוחד. לשיטתם אין חיוב להשתמש בבשר וביין כאמצעי בלעדי להגיע אל השמחה, אלא המטרה היא תחושת השמחה כשלעצמה, וכל אדם צריך לבחור את האמצעים שיביאו אותו לידי כך; ומי שאכילת בשר או שתיית יין מצערת אותו ואינה גורמת לו להגיע אל השמחה צריך לחפש דרכים אחרות שיביאו אותו לידי כך. כפי שכתב הרמב"ם, שהשמח היא "כראוי לכל אחד ואחד", שמשמחים נשים בקניית בגדים ו תכשיטים וילדים באמצעות מגדנות ו ממתקים , לכל אדם יש דרכים משלו לשמוח.
ניתוח צורני
הביטוי "אין X אלא ב- Y ", היא צורה רווחת ב לשון חז"ל , שמטרתה להדגיש ולחזק את הדרך המוצעת כדרך עיקרית ומרכזית, תוך שלילת אלטרנטיבות אפשריות. בין הביטויים הרבים שקיימים בתלמוד ניתן להביא לשם הדגמה את הביטוי, "אין תפלה של אדם נשמעת אלא בבית הכנסת." (בבלי מסכת ברכות ו' ע"א) ואת הביטוי "אין עומדין להתפלל אלא מתוך כובד ראש" (שם ל' ע"ב).
הצורה השלמה של דרך הביטוי הזו היא "אין X ב- Y אלא ב- Z " כמו למשל הביטוי "אין ארי נוהם מתוך קופה של תבן אלא מתוך קופה של בשר." (שם ל"ב ע"א)
דת ואושר
דת ואושר נלמדו במסגרת מספר מחקרים, כאשר דת מכילה אלמנטים רבים המתייחסים למרכיבים של אושר כפי שמזוהה על ידי הפסיכול גיה החיובית . הקשר בין דת ל אושר מתהווה בחלקו על ידי קשרים חברתיים של דת מאורגנת [ , והיתרונות הניורופסיכולוגייD7 של תפילה . ו אמונה .
מכון גאלופ פרסם תוצאות מספר רב של סקרים שנערכו ב ארצות הברית הקובעים כי:
אלו הטוענים כי דת היא חלק חשוב בחיי היום-יום שלהם ואשר פוקדים מקום פולחן דתי לפחות כל שבוע או כמעט כל שבוע, מדורגים גבוה באופן משמעותי במדד רווחת החיים של גאלופ, מאשר הקבוצות שהן דתיות במקצת או כלל לא דתיות.
מחקר
ישנם מספר מנגנונים דרכם דת יכולה לעשות אדם מאושר יותר, ביניהם מגע חברתי ותמיכה הנובעת מהחיפוש אחר אורח חיים דתי, פעילות מחשבתית ורגשית שבאה עם אופטימיות והתנדבות, למידת אסטרטגיות התמודדות אשר מגבירות את היכולת האישית של האדם להתמודד עם מצבי לחץ, וכן מאפיינים פסיכולוגיים משפיעים כגון " משמעות החיים ". ייתכן בנוסף כי אנשים דתיים מסגלים מנהגים הקשורים לאורח חיים בריא יותר, כגון שמפחיתים את ה תלות בתוצרים חומריים (Sustance Abuse Disorder ) שכן שימוש בחומרים פסיכוטרופיים נחשבת הפרעה.
סקרים שבוצעו על ידי גאלופ, NORC (ראשי תיבות של: National Opinion Research Center=) ו Pew Research Center , הסיקו כי הסבירות של אנשים המחויבים רוחנית גבוהה פי שניים להעיד על עצמם כ"מאושרים מאד" מאשר הקבוצה הכי פחות מחויבת מבחינה דתית. מבדיקה של מעל 200 מחקרים חברתיים, עולה כי "דתיות גבוהה מנבאת סיכון נמוך יותר ל דיכאונות [ , שימוש בסמים, וכן סיכוי נמוך ל התאבדות , ובנוסף יותר דיווחים על סיפוק ותחושת יציבות אישית ( Lincoln 1034 )."
סקר של 498 מחקרים הראה כי רוב מוחלט שלהם הצביע על קשר חיובי בין אדיקות דתית לבין תפיסת עולם מאוזנת, הערכה עצמית , אחוזים נמוכים יותר של יתר לחץ דם , דיכאונות ו עבריינות נוער .
ניתוח 34 מחקרים מאוחרים שפורסמו בין 1990 ל 2001 מצאו כי לדתיות יש תרומה להסתגלות פסיכולוגית, המתקשרת ללחץ פסיכולוגי מופחת, סיפוק מהחיים ומימוש עצמי. ולבסוף, סקירה מקיפה של כ 850 מחקרים בנושא הסיקו כי: "מרבית המחקרים שהתנהלו היטב מצאו כי הרמות הגבוהות יותר של מעורבות דתית משפיעות באופן חיובי על אינדיקטורים של בריאות פסיכולוגית (סיפוק, אושר, השפעה חיובית, מורל גבוה) ועם הפחתה בדיכאונות, מחשבות וניסיונות התאבדות ושימוש מזיק בסמים ואלכוהול"
ממצאים בארצות הברית
על פי ממצאי הסקר החברתי של מכון PEW שנערך בארצות הברית, נמצאה התפלגות עם קשר ישיר בין מידת אדיקות דתית לבין מי שחש "מאושר מאד":
מבקרים בכנסייה לפחות פעם בשבוע - 41%
מבקרים בכנסייה פעם בחודש או פחות - 31%
מבקרים בכנסייה לעיתים רחוקות או בכלל לא - 26%
ממצאים בישראל
הממצאים שפורסמו על ידי מכוני סקרים רשמיים בישראל עולים בקנה אחד עם הסקרים הבינלאומיים. בפרסום מיוחד של הלמ"ס תחת הכותרת "פרופיל האדם המאושר, גרסת הסקר החברתי" נבדקו (בין השאר) תלויות בין מצבי אושר ובדידות לבין מידת הדתיות של הנבדק באוכלוסייה היהודית ב ישראל .
מרוצים מאד
התפלגות האנשים המגדירים את עצמם "מרוצים מאד מחייהם" לפי רמת דתיות:
חרדים - 62%
דתיים - 40%
מסורתיים - 31%
חילונים - 26%
תחושת בדידות
התפלגות אחוז הפרטים ש"חווים מצבי בדידות מדי פעם עד לעיתים קרובות" לפי רמת דתיות
חרדים
גברים 10%
נשים 16%
דתיים
גברים 21%
נשים 28%
אחר
גברים 23%
נשים 34%
שעורי התאבדויות
במחקר בנושא התאבדויות שפורסם בשנת 2010 על ידי מרכז המחקר והמידע של הכנסת נודע כי בישראל שעורי ההתאבדויות נמוכים משמעותית בקרב דתיים לעומת חילונים, הן במגזר היהודי והם במגזר הערבי.
.
'' שמאליים ''
מתוך '' נפלאות הבריאה ''
עורך : שמואל אייזיקוביץ
זו הדרך לגלות אם הילד שלכם ימני או שמאלי
מאיזה גיל אפשר לדעת מה הצד הדומיננטי של הילד, למה יש ילדים שנולדו שמאליים ועם הזמן הפכו לימניים ואיזו בדיקה אתם יכולים לעשות בבית כדי לדעת מה היד הדומיננטית של ילדכם? מומחיות בתחום עם כל התשובות
קרין לויט פרידריך
בת דודתי, חני, היא שמאלית. אצלנו במשפחה תמיד צחקו עליה שיש לה "שתי ידיים שמאליות" ואף אחד לא רצה לשבת לידה בארוחות המשפחתיות כי היא "מפריעה" והמפרק שלה "נתקע". כמובן שכל זה היה ברוח טובה ומבודחת, ובכל זאת, עובדה שהמידע הזה נתקע לי בראש למרות שעברו לא מעט שנים.
נזכרתי בחני ובזיכרונות הילדות שלי ממנה כשקיבלתי לאחרונה תמונה בקבוצת הווטסאפ של הגן שבו לומדת בתי הפעוטה, ושבה היא נראתה מסובבת סביבון ביד שמאל, בעוד שכל הילדים האחרים אוחזים בו ביד ימין.
מה גרם לי להתעכב על התמונה הזאת ולתהות אם כבר בגיל שנה ועשרה חודשים אפשר לדעת איזו יד היא הדומיננטית בין השתיים? למה מעסיקה אותנו, ההורים, השאלה אם הילד שלנו ימני או שמאלי, מתי מתגלה הנטD7יה לאחת הידיים והאם לשמאליות מתלוות בהכרח תכונות נוספות?
חמושה בשאלות הללו, יצאתי לחקור את הנושא עם נשים שמבינות. דיברתי עם ד"ר אילנה מודלינגר, מומחית לליקויי למידה מבית הספר לחינוך של האוניברסיטה העברית, ועם חיה שלהב, מומחית להתפתחות תינוקות ומכשירת מטפלים במכללה האקדמית בווינגייט.
שמאליים - בני שטן או גאונים?
ברשת מסתובבים המוני סיפורים מסמרי שיער על איטרי יד ימינם, שספגו בילדותם ניסיונות של ההורים והמחנכים "להיימין" אותם, בגלל קישור מיסטי עתיק של שמאליות לשטן, או חשש שילד שמאלי משמעו ילד מפגר או מוגבל. שתי המומחיות תמימות דעים וממליצות להורים בחום רב לתת לילדים להתפתח בעצמם בלי לנסות להשפיע על התפתחות היד הדומיננטית, וגם לשים לב שהילדים לא סופגים "היימנה" לא מודעת במסגרות החינוך.
ד"ר מודלינגר יודעת לספר, למשל, שבספר זיכרונותיו, "העצומה של יד שמאל", כתב המדען ואיש האשכולות האמריקני בן המאה ה-18 בנג'מין פרנקלין כיצד הוא הוכרח להשתמש בידו הימנית וחטף מכות כאשר ידו השמאלית התערבה ונטלה את הבכורה בתנועותיו.
"במאה ה-19 ותחילת המאה ה-20 הכתיבה ביד ימין הייתה הוראה מפורשת של האגודה לבריאות הציבור בצרפת", מספD7ת ד"ר מודלינגר, "ובארצות הברית המורים נצטווו ללמד בכל מחיר כתיבה ביד ימין, ולהכות או לקשור את היד המרדנית של התלמידים שנתפסו כותבים ביד שמאל".
גם השפה עדיין משמשת אחת הסוכנים העיקריים ל"ציד המכשפות נגד האיטרוּת", להגדרתה של ד"ר מודלינגר. "בשפות רבות (אנגלית, צרפתית), המילה "ימין" ( droit, right ) משמעותה זהה ל'צודק', 'הוגן', 'זכאי', 'אמתי', 'מתאים', 'נכון', ועוד. זאת בעוד שמקור המילה 'שמאל' בלטינית - sinister - פירושו 'מבשר אסון'. גם הפולקלור לא חס על האיטרים", מוסיפה ד"ר מודלינגר ומדגימה: "קם ברגל שמאל", "בעל שתי ידיים שמאליות", וכדומה.
מן הצד השני, מחקרים רציניים (מה שלא אומר אגב שלא היו מחקרים רציניים לא פחות שהפריכו אותם לחלוטין), כבר קשרו בין דומיננטיות יד שמאל ובין נטייה למחוננות, מה שכמובן גרם ל"גן האימא היהודייה" לקפוץ אצלי ולהיזכר מיד בכל השמאליים המפורסמים והחכמים בהם ברק אובמה, ג'ימי הנדריקס, וינסנט ואן גוך ורבים אחרים.
"את האיטרים תוכלי למצוא בשתי קבוצות הקיצון באוכלוסייה", מסבירה ד"ר מודלינגר. "מצד אחד - חמישה מתוך שמונת נשיאי ארצות הברית האחרונים היו שמאליים, ושיעורם בין האמנים, היוצרים, המנהיגים והגאונים גדול משיעורם היחסי באוכלוסייה. מצד שני, שיעורם גבוה גם בקבוצות המצוקה - רבים מהילדים שסובלים מפיגור ומלקויות למידה הם שמאליים".
בה9Eשך לכך, טוענת ד"=A8 מודלינגר שמספרי השמאליים שנהוג לדבר עליהם באוכלוסייה לאו דווקא משקפים את המציאות. "ההערכה האמתית היא שיש כ-20% שנולדים שמאליים. זאת לעומת 15-10 שנשארים שמאליים. התיאוריות שמנסות להסביר את התופעה הזו רבות ומגוונות, אך בכולן יש סממנים ברורים לכך שהרבה יותר ילדים נולדים שמאליים והופכים במהלך השנים הראשונות לחייהם לימניים. אלה שעמדו איתנים אל מול הניסיונות להמיר אותם הם 'יוצאי הדופן' שבחבורה - לשני הצדדים".
היזהרו מ"היימנה סמויה"
ברור שבישראל 2017 כבר לא קושרים לאיטרים את יד שמאל מאחורי הגב ולא מלקים אותם בסרגל אם העזו לכתוב ביד ה"לא נכונה", אבל גם כאן ועכשיו מתרחשים תהליכים סמויים שהופכים את השמאליים לימניים בלי לשים לב, ועלולים גם לגרום לתופעות בלתי רצויות במהלך החיים, כמו קשיי תנועה וקשיים חברתיים. "אמנם כבר לא נוהגים לקשור כאן את היד לאיטרים או להלקות אותם, כמו שנהוג עד היום במדינות מסוימות, בהן סין ויפן", אומרת ד"ר מודלינגר, "אבל בהחלט אפשר לדבר על מה שנקרא 'היימנה סמויה' ומתרחש עד היום, גם כאן".
ב"היימנה סמויה" מתכוונת ד"ר מודילנגר לתהליכי חברות שעוברים ילדים, שבמהלכם הם לומדים מה "נורמלי" ו"תקין", בלי שאף מבוגר יגיד להם את הדברים באופן מפורש. הילדים הללו בעצם מרגילים את עצמם, בלי מודע, לשנות את היד הדומיננטית שלהם. "אני יודעת בוודאות שיש עד היום גננות שבלי לשים לב עוברות ומעבירות את המכחול, למשל, מיד שמאל ליד ימין", היא מסבירה. "גם בישיבה ליד השולחן, כשילד שמאלי יושב ליד ילד ימני והמפרקים מתנגשים, מישהו צריך לווD7ר. לרוב זה יהיה הש=D7אלי, שקולט מהסביבה באופן לא מודע כבר מגיל מאוד צעיר מהי היד 'הנכונה'".
מתי מזהים אם הילד שמאלי או ימני?
לדברי ד"ר חיה שלהב, הדומיננטיות הצדית מתגבשת אצל תינוקות עוד לפני גיל שנה, ולסביבה אין שום יכולת או דרך להשפיע עליה, וכל ניסיון כזה עלול לגרום לנזק. "אצל חלק מהילדים אפשר לראות סימני העדפה של צד אחד כבר בגילים האלה, אבל לקראת גיל שלוש ההעדפה הופכת להיות ברורה ומגובשת ממש, ואין כמובן שום אפשרות לשנות אותה", היא אומרת.
במקרים נדירים יותר, ההעדפה מתגבשת וברורה אפילו בגיל הרבה יותר צעיר. "לאחרונה פגשתי תינוק שכבר בגיל שלושה חודשים אפשר היה לראות אצלו העדפה לצד שמאל", מספרת שלהב. "נתתי לו רעשן קטן להחזיק ביד ימין, הוא כבר הצליח להחזיק, אבל כשתינוק מחזיק רעשן בשלב הראשוני הזה, אחת התנועות שאנחנו מצפים שיעשה היא להזיז את הרעשן כי הוא שומע את הרעש והאינפורמציה שהוא מקבל מהחושים – השמיעה, המישוש והראייה, מביאות לתנועות חוזרות כי זה גורם לו הנאה.
"כשנתתי לו ביד שמאל את הרעשן, הוא החזיק ושיחק אתו באופן הרבה יותר ברור והיה ניכר שהוא שולט יותר בידו השמאלית. כששאלתי את ההורים של התינוק אם מישהו מהם דומיננטי ביד שמאל, האבא אמר שזה הוא. זה מקרה שקורה לעתים יחסית רחוקות שבגיל כזה כבר יש התחלה של סימנים, אבל זה לוקח זמן עד שהם מתגבשים לדומיננטיות מוחלטת".
מה גורם להעדפת צד?
"גנטיקה היא אחד מהגורמים להעדפת צד שמאל", אומרת שלהב, "וברוב המקרים אם נפגוש תינוק בעל העדפה לצד שמאל, אחד מהוריו מעדיף את יד שמאל גם הוא".
"המומחים מאוחדים בדעתם כי התורשתיות אחראית על השליטה הצדית", מחזקת ד"ר מודלינגר, "אך התורשה לבדה לא יכולה להסביר את התפלגות הימניות באוכלוסייה. הסטטיסטיקה מדברת על סיכוי כפול להיוולד שמאלי לזוג הורים שאחד מהם ימני והשני איטר, לעומת שני הורים ימניים. אבל גם לשני הורים איטרים אחוז הילדים הימניים מגיע ל-60% ויותר. כך שכנראה קיימים גורמים נוספים, מלבד תורשתיות, שמתערבים ומשפיעים על התהוות השליטה הצדית".
גם למגדר יש תפקיד בנטייה של הילד לדומיננטיות של יד מסוימת, וההשערה היא שבקרב השמאליים יש כפי 1.5 יותר גברים מנשים. "אחד ההסברים לפער הזה נשען על התיאוריה ההורמונאלית, לפיה הטסטוסטרון מאט את הבשלת מערכת העצבים בכלל וההמיספרה השמאלית (צד המוח ש"אחראי" על צד הגוף הימני) בפרט", מסבירה ד"ר מודלינגר. "הסבר אחר לשכיחות הנמוכה יותר של האיטרות בקרב הבנות אומר שהן מושפעות יותר - כמעט פי שלושה - מהבנים מה'היימנה' החברתית, ומסתגלות ביתר קלות לעולם הימניים".
"בתך, בהסתמך על תיאורי התמונות, היא ככל הנראה איטרת יד ימינה", מאבחנת ד"ר שלהב. "הפעלה של סביבון דורשת יכולות מוטוריות עדינות למדי, בעיקר ביחס לגילה, ואם את רואה שבאופן עקבי היא משתמשת ביד שמאל אז זוהי ככל הנראה היד הדומיננטית אצלה".
מבחן האיטרות - כך תדעו אם הילד ימני או שמאלי
"הדרך הנכונה לדעת, כבר בגיל צעיר למדי, מהו הצד הדומיננטי של הילד, היא באמצעות מבחן החור בדף", מסבירה ד"ר מודלינגר. "לוקחים דף נייר ועושים חור במרכזו. נותנים לילד להחזיק את הנייר בשתי הידיים, ולהסתכל דרך החור אל עבר משהו מעניין שאתם מראים לו. העין שהוא יקרב אליה את הדף היא העין הדומיננטית שלו, מה שאומר גם שהיד הדומיננטית שלו תהיה באותו צד".
שמאליות
שמאליים , איטרים, או איטרי יד ימינם הם אנשים אשר מיומנים בשימוש בידם השמאלית יותר מאשר בידם הימנית. זאת בניגוד לרוב האוכלוסייה (בין 87% ל-90%), אשר ידם הימנית היא הדומיננטית. תופעת ההעדפה להפעלה דווקא של צד אחד של הגוף אינה ייחודית רק ל אדם ברמת המין, אולם ישנם מינים רבים אחרים בהם הפרטים מתחלקים לימנים ושמאליים, וחלוקה זו היא של 50% ימניים ו-50% שמאליים. ישנם גם מינים רבים שבהם אין תופעה כזו ברמת הפרט. דהיינו הפרט לא יעדיף שימוש בצד מסוים של גופו.
רוב בני האדם מפתחים בסביבות גיל 5 שנים העדפה של צד. בצד המועדף-הדומיננטי, יבצע את מרבית הפעולות הדורשות דיוק ו תיאום עין-יד כגון כתיבה , אכילה וחיתוך. בקרב רוב האנשים אשר ידם השמאלית היא הדומיננטית, נצפית דומיננטיות דווקא ברגל הימנית .
אצל חלק קטן באוכלוסייה לא נצפית העדפה לאחד מן הצדדים. אנשים אלה, הקרויים אמבידקסטרים, (דו-ידיים) מיומנים בשימוש בשתי ידיהם במידה שווה.
סטטיסטיקה של שמאליות
על פי הערכות 10-13% מה אוכלוסייה היא שמאלית. גברים נוטים יותר לשמאליות מאשר נשים , מעריכים שאחוז הגברים השמאליים גבוה פי 1.5 מאחוז הנשים השמאליות.
לפי מחקר, הסיכוי של אדם שנולד לשני הורים ימניים להיות שמאלי הוא 2%, הסיכוי של אדם שנולד להורה שמאלי והורה ימני להיות שמאלי הוא 17%, והסיכוי של אדם שנולד לשני הורים שמאליים להיות שמאלי הוא 46%.
גם אצל בעלי-החיים ההתפלגות של השמאליים והימניים אינה זהה. לדוגמה, כשבעים אחוז מהכלביD7 D7ם ימניים ולהבדיל ה חתולים נוטים לשמאליות. אצל ה שימפנזה , ההתפלגות בין הימניים והשמאליים כמעט זהה.
במחקר שנעשה באוניברסיטת סנט לורנס שבניו יורק נמצא כי בקרב ה גאונים שהם בעלי איי קיו של יותר מ-140, יש יותר שמאליים מאשר ימניים.
גורמים לשמאליות
אין תאוריה בקונצנזוס מדעי לגורמים או ליתרונות של דומיננטיות הימניים. אין גם תאוריה המסבירה מדוע, אם יש יתרון לימנים, בכל חברה קיים מיעוט משמעותי של שמאליים. כמה תאוריות הוצעו בנושא:
תאוריות סביבתיות
מתח לידה
זוהי תאוריה שנויה במחלוקת הטוענת שלידות קשות ומסובכות נפוצות יותר אצל תינוקות שנולדו שמאליים. שמאליים רבים יותר גם סובלים מ אוטיזם ו שיתוק מוחין . התנגדות לתאוריה: היא לא עולה בקנה אחד עם העובדות הסטטיסטיות.
לחץ סביבתי
הורים רבים דוחפים את הילדים שלהם ומחנכים אותם להיות ימניים, לכן הדור הבא יהיה יותר "ימני" וכך גם הדור שאחריו וכו'. התנגדות לתאוריה: התאוריה לא מסבירה מדו ע נוצר לחץ כזה, בנוסף היינו מצפים שבקהילות מבודדות כלשהן לא תהיה דומיננטיות לימניים.
שמאליות בחברה ובתרבות
אנשים שמאליים נתקלים במצבי אי נוחות בחברה כאשר רוב המכשירים, האמצעים והמקומות מיועדים לאנשים ימניים. לדוגמה, השימוש ב מספריים אינו נוח כלל ועיקר בעת החזקתן ביד שמאל ובעת החיתוך לא ניתן לראות את קו הגזירה. דוגמה נוספת - במדינות רבות מוט תיבת ההילוכים ברכב ניתן לשימוש רק ביד ימין.
לשמאליים מיוחסות תכונות כגון יצירתיות ודמיון מפותח.
בישראל בשנות החמישים, הדעות היו חלוקות בשאלה האם מדובר בתכונה מולדת או נרכשת ובת שינוי. התקיימו קורסים לשמאליים לכתיבה ביד ימין.
סטיגמה ודיכוי שמאליות
ביטויים מפלים: בשפות אירופאיות רבות, ביניהן ה אנגלית , משמעות המילה "ימין" ( right ) היא גם "נכון" או "צודק". גם בעברית קיימים ביטויים כגון "שתי ידיים שמאליות", "קם על צד שמאל" (היה לו יום רע), "התחיל ברגל שמאל" (התחיל ברע), "לבש את החולצה על צד שמאל" (לבש את החולצה הפוך), "אם אשכחך ירושלים תשכח ימיני" (גם שמאליים צריכים להישבע ביד ימינם אפילו שהיא החלשה מבין הידיים שלהם) וכיוצא בזה.
נהלים מפלים: בעבר, יכול גבר יפני להתגרש מאשתו אם הוא גילה שהיא שמאלית. עד לא מזמן טייוואן עודדה אנשים שמאליים להפוך להיות ימניים (או לפחות לכתוב ביד ימין). ה אסקימואים האמינו שהשמאליים הם מכשפים ובתרבויות שונות נקשר צד שמאל אל ה שטן .
עיצוב מכשירים
ישנה טענה שבשפות הנכתבות משמאל לימין יותר קל לימניים, ובשפות הנכתבות מימין לשמאל כמו עברית ו ערבית דווקא יותר קל לשמאליים. בסיס הטענה בתקופה שבה לדיו לקח זמן להתייבש ובכתיבה מימין לשמאל ביד ימין הייתה נטייה ליד הכותבת למרוח את הדיו הלח, ולהפך ביד שמאל. אולם, בניגוד לכתב שכולם חייבים לציית לחוקים אחידים בו, ישנם תחומים שבהם ניתן לעצב את המכשור או הנהלים באופן אוניברסלי , אך הדבר הרבה פעמים לא נעשה.
הרבה מהמכשירים שעוצבו במהלך המאה העשרים, כגון עכבר מחשב , פותחני קופסאות ו מסורים חשמליים , לא היו קלים לתפעול בידי שמאליים ולא פעם היו גם מסוכנים להם. כתוצאה מכך שמאליים נפגעו יותר מתאונות ביתיות ומתאונות עבודה, בין אם קלות ובין אם קשות.
היו גם רובי סער נפוצים ו מקלעים קלים נפוצים שעוצבו תוך התעלמות מהעובדה שעשרה אחוז מהלוחמים הם שמאליים - עיצוב זה פגע לא רק בפרט אלא גם במדינה. בדגמים הראשונים של רובה הסער M-16 חסרה הבליטה שיש היום מאחורי פתח פליטת התרמילים, ורובאי שמאלי שהידק את הרובה לכתף שמאל בעת הירי, נרגם בפניו מתרמילים לוהטים. במרבית הדגמים של רובה הסער AK-47 (קלשניקוב) ובמקלע מאג ידית הדריכה מכאיבה ופוצעת את צדי גופו של מי שהולך עם הנשק תלוי סביב צווארו תוך הצמדתו לצד גופו השמאלי.
איטרים בהלכה היהודית
בתפיסה ה הלכתית קיים הבדל בין איטר יד השולט בעיקר בידו השמאלית, לבין איטר רגל השולט בעיקר ברגלו השמאלית. הדיון ההלכתי נוגע למספר ציווים :
בשאר המצוות המעשיות כגון: קביעת מזוזה , נטילת כוס של ברכה, נטילת לולב , הסיבה ב ליל הסדר וסדר נטילת הידיים , אין משמעות לעובדת הגדרת האדם איטר; אף שלחלק מהדעות הגדרות אלו משפיעות.
ביחס ל-'איטר יד' הוצעו מספר הגדרות לקביעת איטר: רש"י [ טען שהדבר מוגדר על ידי היד החזקה יותר; כאשר ה רא"ש ואחרים [ פירשו שיד חזקה אין הכוונה שכוחה רב יותר, אלא שהאדם מבצע ביד זו את רוב הפעולות היום-יומיות. ב שולחן ערוך נכתב שפעולת הכתיבה היא המגדירה את היד השלטת, כך שאדם הכותב בידו הימנית, אף אם ידו השמאלית חזקה יותר לא מוגדר על ידי ההלכה כאיטר.
רוב ההלכות נתבארו ונפסקו ע"י מורינו הגר"ח קנייבסקי שליט"א ואני לא באתי אלא לעורר ולהאיר העניין לתועלת הציבור כי השכחה וחוסר הידיעה רבה בהלכות אלו.
א. טוב שישים שני צידי המלבוש ביד ימינו וילבש הימין תחילה ואח"כ השמאל - בפמ"ג רס' קנ"ח מוכח שאין לחלק בין איטר לאחר. (מ"ב ס'ב סק"ד)
ב. לכפתר הבגד ימין על שמאל (בשם הרה"ק רמ"מ מרימנוב) – פסק בקונט' הל' איש איטר שדינו ככל אדם דהטעם ע"פ סוד.
ג. בעניין נעילת מנעלים וקשירה - כתב המשנ"ב דאיטר יד יקדים ימין גם לקשירה וגם לנעילה כי אצלו הקשירה גם בימין. (ס"ב סק"ו) ועיין בשו"ת נהרות איתן להגר"א רובין הדין באשה ובקטן (שכיוון שאשה לא שייכת בתפילין וממילא יש חשיבות לימין (שו"ת אבני ישפה) או שלא פלוג . (כך הגרח"ק)) (וכן עיין שקושר אדם ימני לאיטר וכן הפוך ובפשטות שדינו ככל אדם)
ד. כשחולץ מנעליו חולץ של שמאל תחילה - דין איטר ככל אדם . (ס"ב סק"ה) . (ובכהן החולץ מנעליו לנשיאת כפים וכן חליצת נעליים לפני יוהכ"פ שזה חליצה לשם מצווה י"א שמקדים ימין (הראי"ה קוק בשו"ת אורח משפט) וי"א שברגל שמאל וכן פסק הגרח"ק)
ה. כשהוא רוחץ וסך ימין תחילה - ל אורה דין איטר ככל אדם . (ס"ב סק"ז)
ו. באיזה יד יקנח - כתבו האחרונים דאיטר יד שכל פעולותיו בשמאל מקנח בשמאל דידיה שהוא ימין כל אדם. (ויש להיזהר לא לקנח באמצע האמצעית לפי שקושר עליה הרצועות של התפילין)
ואם כותב בשמאל ושאר מעשיו בימין או להיפך מצדדים הפמ"ג והלבושי שרד שיקנח בשמאל דעלמא ולא אזלינן בתר כתיבה דידיה אף שהוא קושר בתפילין. ואם כותב בימין ושאר מעשיו בשמאל יש לעיין לפי טעמיהם ע"ש. ובספר בכור שור משמע דאם בידו השמאלית רגיל לכתוב דברי קדושה ואינו רגיל להראות טעמי תורה (עיין ברש"י ברכות ס"ב ע"א, וזה אינו נוהג אצלינו) נחשבת אצלו ימין ולא יקנח בה אלא בשמאל שלו שהוא ימין כל אדם. ואם כותב דברי קדושה בימין ורגיל בזה וכו' ושאר מעשיו עושה בשמאל דינו ככל אדם ומקנח בשמאל דעלמא. ועיין בארה"ח שהאריך בזה ולדבריו יהא כפמ"ג והלבושי שרד.. ואם כותב בימין ושאר מעשיו עושה בשמאל לדבריו ג"כ ה"ה ככל האדם . (ס"ג סקי"ז)
ז. בעניין נטילת ידים שחרית באיזה מהן תחילה - אזלינן בתר ימין דעלמא. (ס"ד סקכ"ב) (ע"כ מרים הכלי בימין כל אדם ונותנו לשמאלו ואח"כ שופך תחילה על יד ימין)
ח. בשעת העיטוף משליך ד' ציציות לצד שמאל - לפי מה שכתב בארה"ח הטעם ע"פ קבלה וממילא אין לחלק בין איטר לאחר. (ס"ח סק"ד)
ט. מצוה לאחוז הציצית ביד שמאלו כנגד ליבו בשעת קריאת שמע. וכשיגיע לפרשת ציצית יקחם גם ביד ימין וכו' - כיוון שהטעם שהוא כנגד הלב א"כ אין לחלק בין איטר מאחר שליבו ולב כל אדם שווים. (סכ"ד סק"ב)
י. מקום הנחת תפילין של יד בזרוע שמאל מדכתיב "ידכה" בה"א פירוש יד כהה דהינו השמאל שהיא תשה וכהה. ועוד דרשו מדכתיב "וקשרתם" "וכתבתם" מה כתיבה בימין שכן דרך בני אדם אף קשירה בימין וכיון דקשירה בימין ממילא הנחה בשמאל. ואם הניחו בימין אף בדיעבד לא יצא. וכתב המחבר: "ואיטר יד ימינו יניח בשמאל" הוסיף ע"ז המשנ"ב ואפילו נעשה איטר ע"י שהרגיל עצמו אח"כ ולא נולד כך יניח בימין וכ"ש אם מן השמים הרגילוהו דהיינו שנולד לו חולי בימינו וניטל הכח ממנו וכו'.. ממשיך המחבר: אם עושה כל מלאכתו בשמאל וה"ה אפילו רוב מלאכתו אז מניח בשמאלו שהוא ימין כל אדם ואם הניחו בימין שהוא שמאל כל אדם אף בדיעבד לא יצא. ובשע"ת כתב בשם בעל העיטור דיצא. וכתב בביה"ל דדבריו אינם מכוונים ואפי' בדיעבד לא יצא עי"ש. אם שולט בשתי ידיו ר"ל שעושה כל המלאכות בשתיהם בשווה, מניח בשמאל כל אדם. אבל אם נקל לו לעשות בשמאל אף שיכול לעשות אותם גם בימין זה לא מקרי שולט בשני ידיו. אם כותב בימינו ושאר מעשיו עושה בשמאלו או ההיפך י"א שיניח תפילין ביד שתש כוחו דבעינן יד כהה מכיוון שכתיבה אין לה שום מעלה משאר מלאכה יחידית ואזלינן בתר רוב המעשים והיא הנקראת שמאל. וי"א שהיד שכותב בה היא חשובה ימין לעניין זה ומניח תפילין ביד שכנגדה. וכתב הרמ"א דהכי נהוג. וטעם הדבר, דכתיב "וקשרתם" "וכתבתם" משמע דבאותו יד שכותב, בה צריך לקשור את התפילין על היד שכנגדו. מיהו כשלא נולד כך ורק אח"כ הרגיל עצמו לכתוב בשמאל ושאר מעשיו עושה בימין יניח בשמאל כל אדם. ואדם שאין יכול לכתוב לכו"ע אזלינן בתר שאר מלאכות. ועיין עוד באריכות בביה"ל שם. ובמנחות דף ל"ז ע"א. (רמב"ם פ"ד מתפילין ה"ג או"ח סכ"ז סק"ו)
יא. המנהג הנכון לתקן שהמעב=D7תא שבה הרצועה עוברת תהא מונחת לצד הכתף, וD7קציצה לצד היד - ואיטר המניח תפילין ממי שאינו איטר או להיפך ואינו יכול להוציא הרצועה ולקובעה כדין יכול להפוך ולהניח הקציצה לצד הכתף והמעברתא לצד היד כ"כ בתשובת שבו"י. ובארה"ח כתב כי זה בודאי טוב יותר ממה שיניח כך התפילין סמוך ללב ויהיה קשר היו"ד חוצה לו. וכמו שכתב הגר"א שאף השו"ע כותב שזה מנהג נכון שיהא היו"ד של קשר תפילה של יד לצד הלב וכו' דהוא דינא דגמ' לפי הגאונים. (ועיין בח"א אות י"ג שלא הזכיר עצה זו. אך הביה"ל כתב דטוב יותר לעשות כהשבו"י עי"ש) (סכ"ז ס"ג בבהי"ל)
יב. צריך שיהא מקום שבקשר שנראה כעין דל"ת לצד חוץ – וכתב המשנ"ב כי שתי רצועות יוצאות מתוך הקשר שלמטה אותה היוצאת מצד שמאל המניח נמשכת לרוחבו כמו גג הדלי"ת ואותה היוצאת לצד ימין נמשכת באורך למטה כמו רגל הדלי"ת – בזה אין חילוק ביו איטר לאחר. (סכ"ז סקל"ז)
יג. אורך רצועה של ימין עד הטבור וי"א עד המילה ושל שמאל עד החזה וי"א עד הטבור – מסתבר שאין לחלק בין איטר לאחר.. (סכ"ז סקמ"א)
יד. יש מהחכמים שהיו נוהגים לחלוץ התש"ר ביד שמאל שהיא יד כהה להראות שקשה עליו חליצתן - ואם הוא איטר יד שכל מלאכתו בשמאלו חולצן בימינו כדי שלא לעשות החליצה במהירות . (סכ"ח סק"ו) וה"ה בחליצת טלית שחולץ בימינו.
טו. בספר שולחן שלמה כתב דטוב שיהיו התפילין של יד בצד ימין של התיק כדי לפגוע בהם תחילה כי יותר מזומן לו - א"כ באיטר אזלינן בתר דידיה. ויניח את של יד בצד שמאל דידיה. (סכ"ח סק"ז)
טז. באיזה יד יכתוב התפי9Cין – צריך שיכתוב בימינו אפילו אם הוא שולט בשתי ידיו מכיוון דאין דרך כתיבה בשמאל. וה"ה לעשות איזה תיקון בשמאל בעניין הכתיבה דפסול. אבל להפריד נגיעות שבאותיות נראה דכשר אפילו בשמאל וכו'. ואם כתב בשמאל פסולים היינו בשולט בימין בלבד אבל אם שולט בשתי ידיו אפילו כתב בשמאלו כשר וכו'. וסופר שכותב בימין וכל מעשיו בשמאל או להיפך כתב הפמ"ג שנכון לכתחילה שלא לקבלו לסופר ובדיעבד אין לאסור. – ואיטר יד שמאל דידיה הוי ימין, ע"כ אם כתב בימינו פסול כמו בשמאל דעלמא וכנ"ל אם אפשר למצוא אחרים. וה"ה לעניין כתיבת מגילה ס"ת, ומזוזות. כ"כ בש"ך יו"ד ס' רע"א סקי"ב ובב"י באו"ח סל"ב בשם הסמ"ק..
יז. שי"ן של תפילין הלמ"מ שיעשה בעור הבתים של ראש כמין שי"ן בולטת מקמטי העור אחד בימינו ואחד בשמאלו. בשל ימין המניח של ג' ראשים ובשל שמאל המניח של ד' ראשים - באיטר אין חילוק ואזלינן בתר עלמא (דצריך שיהא לימין הקב"ה) (ועיין במג"א סקנ"ח ובאליה רבה סל"ב סקמ"ב אות ס"ו)
יח. הנחת ראש הפרשיות של תפילין מימין הקורא שאם בא לפותחן ולקוראן יהיו מונחים לפניו כהלכתן - נראה שאין לחלק בין איטר לאחר.. (סל"ב סקמ"ו)
יט. סדר הנחת התפילין בבתים - ואפילו אם המניח הוא איטר אזלינן בתר ימין ושמאל דעלמא. (סל"ד סק"ב)
כ. אם רוצה ליכנס לבית הכסא קבוע לעשות צרכיו חולצן בריחוק ד"א וגוללן ברצועות שלהן ואוחזן בימינו ובבגדו כנגד ליבו וכתב המשנ"ב שדווקא בימינו ולא בשמאלו מפני שצריך לקנח בה - כתב הפמ"ג (ס"ג במ"ז סק"ח) וארה"ח שבאיטר יאחזן בימין דידיה כי כמו שראינו בס"ג שמקנח בשמאל דידיה.
כא. איזה יד יניח על עיניו בקריאת שמע - לפי הנראה בא"ר ובט"ז סס"א סק"ה שהטעם על פי הסוד א"כ אזלינן בתר עלמא.
כב. באיזה יד למשמש את התפילין – הטעם כתב המשנ"ב שלא יבוא להיסח הדעת. אין קפידא באיזה יד לעשות.
כג. כיוון איבריו בשמ"ע - מניח ידיו על ליבו כפותין הימנית על השמאלית - לפי טעם הד"מ סק"ג שזה רמז להכנעת היצר הנרמז בצד שמאל ועוד טעם להגביר מידת הרחמים על מידת הדין מוכח דאזלינן בתר עלמא .
כד. באיזה צד רוקק - "...ואם א"א זורקו לשמאלו אבל לא לימינו ע"ש 2 טעמים. ובפמ"ג סק"ו כתב שבאיטר בתר דידיה אזלינן (ובשולט בב' ידיו הביא דעות ע"ש) מיהו לטעם שהביא המג"א בשם ש"ל (שנא' "ה' צילך על יד ימינך" וא"כ מסתבר שהשכינה עומדת על צד ימינו ואסור לרוק לצד השכינה ) גם באיטר דינו כעלמא כדמוכח בביה"ל סקכ"ג ובפמ"ג . ועיין בט"ז טעם אחר שיוצא שאין לחלק באיטר וע"ש באריכות. (סצ"ז)
כה. בספר אליהו רבה בשם קיצור השל"ה "וכן אם בא לו מחשבת חוץ בתוך התפילה ישתוק מעט ויעביר ימינו על מצחו ויהרהר פסוק הנ"ל (לב טהור ברא לי וכו') ומסתמא אין לחלק בין איטר לאחר. (סצ"ח סק"ב)
כו. יש נוהגין בקדושה שאומרים "זה אל זה" כורעים לימין ולשמאל כדרך שנוטלים רשות - באיטר בתר ימין דעלמא אזלינן.
כז. סלח לנו – יש הנוהגים להכות באגרוף על הלב בתיבות "חטאנו" "פשענו" ( יעב"ץ בשם השל"ה) בפשטות דין איטר ככל אדם.
כח. כורע ופוסע ג' פסיעות לאחריו בכריעה אחת . ואחר שפסע ג"פ בעודו כורע קודם שיזקוף כשיאמר "עושה שלום" הופך פניו לצד שמאלו וכו' וכשיאמר "הוא יעשה שלום עלינו" הופך פניו לצד ימינו וכו'.- ולא מוזכר איטר ונראה דאזלינן בתר עלמא ע"פ דברי הבה"ל ד"ה כשפוסע והפמ"ג (סקכ"ג) .
כט. כשפוסע עוקר רגל שמאל תחילה דמסתמא עוקר איניש כרעא דימינה ברישא, לכן עוקר כאן בשמאל דמראה עצמו כאילו כבד עליו ליפטר מן המקום. - כתב המג"א דלפי"ז איטר רגל יעקור תחילה את שמאלו שהוא ימין דעלמא . ויש עוד טעם שעוקר שמאל תחילה מכיוון דצריך לפסוע לימין השכינה תחילה . עפ"ז אין חילוק בין איטר לאחר. וכן סתם הבה"ט . אכן הח"א והגר"ז העתיקו את הטעם הראשון של המג"א וממילא באיטר משתנה הדין מאדם רגיל. (סקכ"ג ס"ג)
ל. בברכת כהנים כשאומר "וישמרך" יראה לצד ימין שלו וכו' "פניו אליך ויחונך" יראה לצד שמאלו וכו' - מסתבר שאין לחלק בין איטר לעלמא כיוון שזה ע"פ סוד . (סקכ"ז סק"ז)
לא. בברכת כהנים - מגביהים ידיהם כנגד כפותיהם ומגביהים יד ימינית קצת למעלה מהשמאלית ולא מוזכר איטר. ולטעם הגר"א בסימן זה קכ"ח סי"ב סקכ"ה מוכח מהפמ"ג בריש סקנ"ח דאזלינן בתר עלמא.
לב. בברכת כהנים - "כשמחזירין פניהן בין בתחילה בין בסוף לא יחזירו אלא דרך ימין" - ומביא שער הציון כתב הפמ"ג דגם באיטר אזלינן בתר ימין דעלמא .(ועיין לעיל דין חליצת נעלים)
לג. בנפילת אפיים - אומר הרמ"א והעיקר להטות בשחרית כשיש לו תפילין בשמאלו על צד ימין משום כבוד תפילין ובערבית או כשאין לו תפילין בשמאלו יטה על צד שמאל . ולא מוזכר איטר . 95פלא שאם תלוי בתפילין צריך להיות הפוך. ומשמע בפמ"ג סקל"א במ"ז סק"ב שבשחרית מטה על שמאל דעלמא ובמנחה צ"ע. ובשו"ת באר משה פסק שבמנחה ג"כ מטה על שמאל. ויש סוברים שיכול גם בימין וגם בשמאל . (הגר"חק)
לד. ויש להחזיק התורה בימין על שם הכתוב "וימינו תחבקני" וכו' - ולא מוזכר איטר. אך הפמ"ג סקל"ד בא"א סק"ה מצדד דבתר דידיה אזלינן . ובשערי אפרים חולק עליו ופסקינן דאזלינן בתר עלמא אם לא כשיש חשש שיפול מידיו.
לה. הגבהת ס"ת - כתבו האחרונים כשמראה הס"ת לעם והוא עומד במזרח התיבה יקיף ממזרח לדרום כמו בסקכ"ח. ממילא כמו שם אזלינן בתר ימין דעלמא . (סקל"ד)
לו. המג"א סקל"ט סקי"ג אומר שאחר הברכה וי"א בשעת הברכה יסיר ידו השמאלית - משמע שאין לחלק בין איטר לאחר
לז. רמ"א - "ובשעה שמברך ברכה ראשונה (שעולה לתורה) יהפוך פניו אל הצד שלא יהיה נראה כמברך מן התורה . ונראה לי דיהפוך פניו לצד שמאלו דהוא ימין הקב"ה העומד לנגדו . ונראה שבאיטר אזלינן בתר עלמא .
לח. באיזה דרך יעלה לס"ת - "ואם ב' הדרכים שווים עולה בפתח שהוא לו בדרך ימין". אין לחלק באיטר כמו לעניין נענועים. (סקמ"א ס"ז)
לט. וגם החזן כשמוליך הס"ת לתיבה ג"כ הולך מצד ימין - אין לחלק באיטר. (סקמ"א סקכ"ה).
מ. שמראים באצבע הזרת שאומרים "וזאת התורה" (מנהג ישראל תורה) וצריך ביד ימין - אין חילוק באיטר.
מא. וכשיטול ידיו טוב שיטול ימין תחילה כדי שהשמאל תשמש לימין פוסק הפמ"ג סקנ"ח בא"א סק"א שאזלינן בתר עלמא.
מב. גמ' בברכות דמ"ו ע"ב בזמן שהן שתי מיטות גדול בראש,שני למעלה וכו' - לפי פשט התוס' ד"ה בזמן שהטעם מצד הסיבה ממילא דינו ככל אדם..
מג. באיזה יד אוחז כוס של ברהמ"ז - "מקבלו בשתי ידיו וכו' וכשמתחיל לברך נוטלו בימינו וכו' . ויש מי שאומר שאם המברך איטר אוחז הכוס בימינו שהוא שמאל כל אדם. ואם הוא שולט בשתי ידיו אוחז בימין כל אדם". (הרמ"א) ובכף החיים פסק שאזלינן בתר עלמא .. (או"ח סקפ"ג ס"ה)
מד. כל דבר שמברך עליו לאוכלו או להריח בו צריך לאוחזנו בימינו כשהוא מברך - ובאיטר יד למחבר (וכן בכף החיים) אזלינן בתר ימין דעלמא ולרמ"א אזלינן בתר דידיה ולא בתר עלמא. (מ"ב סר"ו סק"יח)
מה. יש מי שכתב שממידת דרך ארץ לאכול ביד ימין - ומסתבר שיש לאיטר לאכול בימין דידיה דהיינו שמאל כל אדם.
מו. כשמטבילים הלחם במלח - יש להטבילו ביד ימין (כף החיים) והטעם ע"פ סוד וממילא אין לחלק באיטר.
מז. כשאומר לחברו להושיט לו ספר יקבלנו ביד ימינו - לכאורה אין לחלק באיטר כמו לעניין ס"ת רק שצ"ע שהמשנ"ב שם סמכו לדין ברכה ובברכה אזלינן בתר דידיה . ואולי דינו כמו באחיזת ס"ת שראינו בפמ"ג שבתר דידיה וצ"ע . (עיין מ"ב סרפ"ב סק"א).
מח. בשע"ת מובא "שישים יד שמאלו על ה=D7בר" - לפי הנראה בברכ"י שהטעם ע"פ קבלה אין לחלק בין איטר ל=D7למא . (או"ח סרכ"ד סק"ח)
מט. רמב"ם בפ"ד מדעות ה"ה מביא שיש לישון בתחילת הלילה על צד שמאלו ובסוף הלילה על צד ימין - והוא ע"ד רפואה וכ"כ באור צדיקים שזה ע"פ קבלה . ואין חילוק בין איטר לאחר.
נ. נטילת ציפורניים - "לא יטול אותן כסדרן ויתחיל בשמאל בקמיצה ובימין באצבע - לפי דברי הפמ"ג שם אין לחלק באיטר. (סר"ס סק"א)
נא. הדלקת נרות שבת ויו"ט - נראה שאיטר או איטרת אזלינן בתר דידיה דהינו בשמאל כל אדם.
נג. בספר אור צדיקים סכ"ט ס"ח כתב ע"פ האר"י ז"ל (וכן בסידור הגר"א) (לברך הבנים בליל שבת ביד ימנית - אין לחלק באיטר.
נד. לבצוע את החלה הימנית – הטעם ע"פ סוד ואיטר ככל אדם. (כה"ח) ( וכך נהג הקה"י)
נה. הנותן ס"ת והמקבלו צריך שיהא בימין משום שהתורה ניתנה בימין - וא"כ אין לחלק באיטר. (סרפ"א סק"א)
נו. דיני הבדלה - "ואוחז היין בימין וההדס בשמאל, ומברך על היין ושוב נוטל ההדס בימין והיין בשמאל ומברך על ההדס ומניחו וכו' ואח"כ מחזיר היין לימינו וגומר ההבדלה . לגבי איטר כמו שראינו בסר"ו שאזלינן בתר דידיה וממילא הכול הפוך. (סרצ"ו סק"ו).
נז. בהבדלה - "ויש לראות בציפורני יד ימין - בד"מ הביא בשם הזו=94ר שזה ע"פ קבלה וא"כ אין לחלק . (סרצ"ח סק"ג)
נח. הכותב בשבת - הכותב בשמאלו פטור. ואיטר שכתב בימינו שהיא לו כשמאל כל אדם פטור ובשמאלו חייב . והשולט בשתי ידיו בשווה וכתב בין בימינו ובין בשמאלו חייב . כתב הח"א שבשאר המלאכות חייב בין בימינו ובין בשמאלו . (וראיה לכך מתוספתא פ"י) (מ"ב סש"מ סקכ"ב)
נט. בדיקת חמץ - יש הסוברים שאין זה משנה באיזה יד מחזיק הנר של הבדיקה (כיוון שהבדיקה זה בעינייו ולא בידו) ויש לעיין בכך.
ס. ביעור חמץ - בשו"ת באר משה פסק שאיטר מבער החמץ ביד שמאל של כל אדם.
סא. הסיבה בליל הסדר - "כשהוא מיסב לא יטה וכו' אלא על שמאלו" מסביר המשנ"ב : סיבה א'- דלא שמיה הסיבה כיוון שצריך לאכול בימינו . סיבה ב' - שמא יקדים קנה לוושט שהוושט בצד ימין. ואין חילוק בין איטר לאחר . ואע"ג שהוא אוכל תמיד בשמאלו וא"כ לטעם א' היה צריך להסב על ימינו מ"מ אין לחלק מפני טעם ב' דהווי סכנתא וחמירא סכנתא מאיסורא. ובדיעבד אם היסב על צד ימין יצא . (סתע"ב סק"ג) (אכילת הכרפס. הטבלת הכרפס. הגבהת הקערה ובציעת המצה האמצעית בפשטות איטר יעשה בימין דידיה שהוא שמאל כל אדם)
סב. עירוב תבשילין - יש מי שכתב בימיני שיש ליטול את העירוב תבשילין ביד ימין ואיטר ביד שמאל של כל אדם . ויש סוברים (הגרח"ק) שאין קפידא באיזה יד יטול.
סג. באיזה צד קורע - הרואה ערי יהודה וירושלים והמקדש בחורבנן וכו' וקורע מצד שמאל כי הלב בשמD7ל וא"כ אין לחלק באיטר. (מ"ב ס' תקס"א סק"יג). וכן הדין לעניין קר=D7עה על אביו ואמו שכתב הט"ז ביו"ד סש"מ סק"ו שאין לחלק.
סד. תקיעת שופר - וטוב לתקוע בצד ימין אם אפשר לתקוע בכך משום דכתיב "והשטן עומד על ימינו לשיטנו" . ומביא שעה"צ (אות י"ח) שהמג"א כתב עוד טעם משום דבשמאל התפילין מגינין וסיים דא"כ איטר יד יש לתקוע בימין דידיה .
ואפשר שלטעם א' לא שייך זה ( וקרוב לומר שמפני זה לא העתיק הגר"ז החילוק דאיטר ) . ועוד דהחמד משה כתב שלאו דווקא שהתפילין של יד של התוקע מגנה אלא תפילין דעלמא מגינים על מידת שמאל שהוא דין ולפיכך אין חילוק בין איטר לאחר. וכך פסק בכף החיים (ס"ק כ"ט) וכ"כ בפשיטות הגרח"ק בשונה הלכות סק"ד . (ס' תקפ"ה)
סה. בר"ה – כל המאכלים שאוכלים בליל ר"ה (תפוח בדבש וכד') צריך ליקח בימין. וכתב בספר הל' איטר שאיטר בתר ימין ושמאל דעלמא אזלינן.
סו. לוקח הכפרות בידו הימנית - אם הטעם כמו כל דבר מצווה משום חשיבות הדבר א"כ אין לחלק באיטר. אבל אולי זה דומה לדין לעיל ס' ר"ו שדבר מאכל אזלינן בתר דידיה וצ"ע . (ועיין בפמ"ג סר"ו) ( והגר"פ שינברג פסק שיחזיק בשמאל דעלמא )
סז. בוידוי – כתב האר"י ז"ל בשער הכוונות שמכה בימין - ומסתמא שאין לחלק בין איטר לאחר כי מבואר שם ע"פ הכוונה שהעוונות גורמים סיתום וע"י ההכאה מסתלקת הסטרא אחרא שהוא בצד שמאל.
סח. ההדס צריך לקושרו בימין הלולב והערבה בשמאלו - ואיטר יד מצדד הפמ"ג דלא אזלינן בתר דידיה כי אם בתר עלמא. ועיין בבכ=95רי יעקב (ס' תרנ"א )
סט. בארבעת המינים - שיטת השו"ע "ואיטר נוטל לולב בימין כל אדם ואתרוג בשמאל" ככל אדם וכתב שכיון שנטילתו בימין זה רק דרבנן לכן לא כמו תפילין. והרמ"א חולק ואומר וי"א דאזלינן בתר דידיה ויש ליטול הלולב בימין דידיה וכו' וכן נהגו וכן עיקר כמו בתפילין. ואם היפך יצא. (ס' תרנ"א סק"ג). (וברב קהילה וכד' הנוטל 4 המינים מובא בשם הגרש"ז אוירבעך שכיוון שהקהל מתבונן במעשיו אף שהוא איטר, בביהכנ"ס יטול הלולב בימין כל אדם מפני כבוד הציבור. וה"ה בכוס של ברכה)
ע. באיזה צד יתחיל להקיף עם הלולב בנענועים - המ"ב מצדד שאין חילוק (סקי"ג) וכן הדין לגבי ההקפות בס' תר"ס שאין חילוק כי הס"ת על הבימה.
עא. הנחת הסכך - יש מי שכתב שאין חיוב להקדים יד מסוימת בהנחת הסכך.
עב. נר חנוכה - מצווה להניחו בטפח הסמוך לפתח שמאל כדי שתהא מזוזה בימין ונר חנוכה בשמאל. וממילא אם יש מזוזה פשיטא שיניח בשמאל . ואם אין מזוזה בפתח מניחו בימין דכל מידי דמצווה ימין עדיפא . ומסתבר שאין לחלק באיטר וכמו שלעניין מזוזה פסק היו"ד דאזלינן בתר ימין דעלמא כיוון שתולה בשאר האנשים שנכנסים לבית וה"ה כאן . (ס תרע"א)
עג. סדר ההדלקה - יתחיל להדליק בליל א' בנר היותר ימיני . ובליל ב' כשיוסיף נר אחד סמוך לו יתחיל ויברך על הנוסף שהוא יותר שמאלי כדי להפנות לימין כמו שאמרו חז"ל כל פינות שאתה פונה לא יהא אלא על דרך ימין . משמע שאין לחלק באיטר. (סתרע"ו) (ועיין בראיית המג"א ס' תרנ"א סקכ"א שגם מוכח כך).
עד. הדלקת נר חנוכה - איטר מדליק ביד ימין שלו . שהרי הדלD7ה עושה מצווה.
עה. באיזה יד יכתוב מגילה - דינו כדין תפילין לעיל דין י"ד . (ב"י ס' ל"ב בשם סמ"ק).
עו. מתנות לאביונים - לכאורה דינו כצדקה וממילא יש לתת ביד ימין. ובאיטר יש שפסקו (הגרח"פ שיינברג) שבצדקה נותן בימין דידיה . ומסתבר שה"ה במתנות לאביונים . אך הגרח"ק פסק שבצדקה נותן בימין כל אדם וצ"ע מה דינו במתנות לאביונים.
עז. משלוח מנות - יש מי שכתב שאין קפידא באיזה יד לתת (הגרח"ק)
עח. אם נזדמן לו בדרך עכו"ם חגור סייף טופלו לימינו - מסביר הט"ז לימינו של ישראל שיהיה קרוב לסייף של העכו"ם שחגור בשמאלו וכן אומר רש"י בעו"ז כ"ה ע"ב ד"ה בסייף "כדי שיהיה יד שמאל של העכו"ם שהסייף חגור בו לצד ימינו של ישראל ומזומנת לימין ישראל לאחוז בה" . ע"פ הדברים נראה דבאיטר בתר דידיה אזלינן (דהיינו של הנכרי) וכן עשה אהוד בשופטים פ"ג פס' כ"א.
עט. שחיטה וכיסוי הדם - יש שכתבו שלכתחילה איטר יקיים ביד ימין דידיה . (שו"ת באר משה ח"ב ס"ג )
פ. נידה - כל מלאכות שהאישה עושה לבעלה,נידה עושה לו חוץ ממזיגת הכוס שאסורה למזוג הכוס וכו' אלא א"כ תעשה שום היכר כגון שתניחנו על השולחן ביד שמאל וכו'. משמע שבאיטרת אזלינן בתר דידה . (יו"ד סקצ"ח)
פא. טבילת כלים - יש שכתבו שאין קפידא באיזה יד (שהרי תכלית המצווה היא התוצאה (הרא"מ פישר) ויש שכתבו שלכתחילה איטר ביד ימין דידיה משום חשיבות המצווה. (ספר טבילת כלים)
פב. כבוד רבו - שלשה שהיו מהלכים בדרך . הרב באמצע הגדול לימין והקטן לשמאל וכן ביומא ד' ל"ז . ואין לחלק באיטר.
פג. מובא בספר חסידים ס' תרצ"ג אדם שמראה באצבעו דברי תורה יראה באצבע שאצל האגודל של יד ימינו שבו כתב הקב"ה את התורה . עפ"ז אין לחלק באיטר.
פד. מובא באור צדיקים ס' ס"ו מהאר"י ז"ל כשנותן צדקה יתן דווקא בעמידה וביד ימין וכו' . משמע שם שהטעם ע"פ קבלה וא"כ אין לחלק באיטר. והגרח"פ שיינברג חולק שנותן בימין דידיה משום חשיבות המצווה.
פה. הפרשת תרומות ומעשרות – בפשטות אין משנה באיזה יד .
פו. מזוזה – מקום קביעותה על ימין הנכנס - ואין חילוק באיטר. ואם קבעה בשמאל פסולה. ומוסיף בחידושי רע"א שאם הוא איטר יד זה פשיטא אבל במקור הדין במרדכי איתא שאפילו הוא איטר רגל דדרך ביאתו בשמאל דעלמא מ"מ מניחו בימין דעלמא דמזוזה הוא לשמירת כל בני ביתו ולא לו לבדו . וה"ה שכל בני הבית איטרים או שדר לבדו שתפילין זה מצווה שבגופו ותלוי בו ומזוזה זה חובת הבית ותלוי בעלמא . (יו"ד ס' רפ"ט ס"ב)
פז. נשיקת מזוזה - כתב בשו"ת באר משה כשנכנס איטר לבית או בצאתו ינשק את המזוזה ביד שמאל דעלמא שהוא ימינו.
פח. ברית מילה - יש מי שכתב שיש לימיני לכתחילה למול ביד ימין. (ספר הברית ס' רס"ד) ומסתבר שמוהל איטר ימול בימין דידיה. (ויש לעיין כשאומר "בדמייך חיי" שנותן היי9F ביד ימין ומזלף לתינוק מה הדין באיטר שמחזיק הכוס בשמאלו).
פט. פדיון הבן - יש שכתבו שאת כסף הפדיון לוקח האב בידו הימנית (אוצר פדיון הבן פרק י"ח) ובאיטר אזלינן בתר ימין דידיה. ויש שחלקו (בשם הגרש"א שטרן)
צ. באיזה צד קורע - על חכם חולץ מימין ועל אב בי"ד משמאל ועל נשיא מכאן ומכאן. ונראה דאין לחלק באיטר. (ס' ש"מ סקי"ז)
צא. לעניין פצוע דכא - שמובא באה"ע ס"ה "ונשארה של ימין" פשוט שה"ה באיטר.
צב. קידושין - אומר הבה"ט בשם דרשות מהרי"ל והר"ם מינץ ס' ק"ט "ויקדש בימין דידיה וגם בימין דכלה". וע"ש שדן מצד אין מעבירין על המצוות ושימין יותר מזומנת ומזה נראה קצת שבאיטר ואיטרת אזלינן בתר דידהו . (וכך פסק בשו"ת באר משה) ועדיין צ"ע. (ושמעתי בשם הרב וואזנר שהולכים בשתיהם בתר עלמא) (ושמעתי בשם הגרי"ש אלישיב שאין חילוק אם היא איטרת או לא ותלוי רק אם הוא איטר ותמיד נותן על יד ימינה) (אהע"ז סכ"ז) (שבירת הכוס בפשטות באיזה רגל שרוצה)
צג. מובא בבה"ט צריך להעמיד החתן לשמאל הכלה כדי שתהיה הכלה לימין החתן והטעם דכתיב "נצבה שגל לימינך" ס"ת כלה (וכן בד"מ ביבמה). ולפי"ז אין לחלק באיטר כיוון דילפינן מהפס' והיינו לימין הקב"ה . (ס' ס"א)
צד. גט - אומר הרמ"א "ולכתחילה יכתוב הסופר בידו הימנית" - ואם הוא איטר יד יכתוב בשמאלו . אומר הפ"ח שאם כתוב לכתחילה משמע שבדיעבד כשר הגט אם כתב בשמאל אף שאינו שולט בב' ידיו אע"ג דלעניין שבת אם כתב בשמאלו לאו כתב הוא. ובגמ' בגיטין י"ט ע"א מדמה גט לשבת לעניין כתב ע"ג כתב אפשר לומר דלאו לכל מילי מדמינן גט לD7בת, שבשבת בעניין מלאכת מחשבת דומיא דמשכן על כרחך כשכתב כלאחר יד לאו מלאכת מחשבת הוא אבל מ"מ כתב מקרי לעניין גט. (סקכ"ג)
צה. בגט - השליח ששינה בשליחתו וכו' כגון "אל תתנהו אלא בימין ונתנו לה בשמאל או איפכא לא עשה כלום" וצ"ע אם השליח איטר והמשלח לא ידע האם מועיל. (סקמ"א)
צו. בסדר הגט (מובא בשו"ע בסוף הל' גיטין ס' קע"ד) "וב' עדי החתימה וכו' הגדול בימינו והקטן בשמאלו" מסתבר שאין לחלק באיטר כמו במהלך לימין רבו כדלעיל.
צז. דיני חליצה -"שולט בשתי רגליו וכן היא בשתי ידיה יעשו בשל ימין. ואם היא איטרת יד תעשה בימין דידה שהוא שמאל כל אדם. (ס' קס"ט)
צח. איטר ברגלו י"א שחולץ בשתיהם - במנעל של ימין בימין , במנעל של שמאל בשמאל. ויש מי שנסתפק לומר שאין לו תקנה. ונהגו כסברא ראשונה. וכתב הבית שמואל אע"ג דכתב בסמוך אם היא איטרת חולצת בימין דידה מ"מ ביבם מחמירים משום דאיתא גז"ש דצריך דווקא בימין ממש. ובפירוש חליצה כתב לחלוץ בשתי רגליו בפעם אחת תחלוץ ביד א' מרגל א' וביד ב' מרגל ב' דאם תחלוץ זה אחר זה החליצה פסולה. והב"ח כתב דהמנהג לחלוץ בזה אחר זה ויכוונו היבם והיבמה לחלוץ בזה שע"פ הדין הוא לחלוץ ע"ש ועיין בפת"ח באות כ"ד ועיין בתשובת הנוב"י תנינא ס' קנ"ה שחולץ בשתי רגליו בזה אחר זה כב"ח. ועיין בתשובת מהרמ"ל שם. והנה בב"ח ובנוב"י כתבו סתמא שחולץ בזה אחר זה ולא הזכירו איזה מהם חולץ תחילה משמע שאין קפידא בזה. אך בתשובת מהר"ם לובלין שם כותב בהדיא דיש לחלוץ מתחילה הרגל ימין של כל אדם וביאר שם הטעם דמסתבר לן טפ=99 דעת הסמ"ג דסבירא ליה דאפי' איטר חולץ בימין של כל אדם וכו'. וכל זה שלא כדעD7 הגאון בעל גט מקושר שכתב בהגהותיו לס"ח של מהר"ם אות ע"א שתחלוץ תחילה בימין דידיה שהוא שמאל כל אדם. ועיין בבה"ט בסקכ"ז דאם היבם איטר ויש לו אח אחר שאינו איטר לא יחלוץ ויחלוץ האחר וכו' ע"ש.
ולידע אם הוא איטר מעבירין אותו לפי תומו לפני הדיינים ג' או ד' פעמים מרוח לרוח ויראו באיזה רגל הוא פותח תחילה וכו' והמקור לזה ממסכ' בכורות דף מ"ה ע"ב ברש"י "כשהמהלך עוקר השמאל תחילה וכו'. ועיין בספר זכור לאברהם אות ח' שבספק נוהגין לבדוק ע"י שאומרים לו שיכה בכותל ברגלו ואותו הרגל שמכה הוא הימין. עוד בודקים אותו ע"י עליות והרגל שעולה תחילה הוא הימין וכן בדילוג,שדולג ע"ג הקרקע וכן בלבישת מנעליו ע"ש.
ועיין בפ"ת בס"ה של מהר"ם סקנ"ט שמביא ד' דעות בזה כמבואר בטור וב"י ס' קס"ט – דעת הסמ"ג והסמ"ק שחולץ בימין כל אדם דומיא דאוזן המצורע. ודעת י"א שהביא הטור וכן הסכים הטור עצמו שחולץ בימין שלו דומיא דתפילין. ודעת המרדכי והר"ן דתלי באיבעיא דהש"ס שם בכף ועגיל וכו' ולא איפשטא ולפיכך חולץ בשתיהם. ודעת הרמב"ן שאינו חולץ כלל כיוון שאין לו ימין והרשב"א הניח בצ"ע. ועיין הכל בפ"ת בס"ה של מהר"ם סקנ"ט וסקפ"ד באריכות וראיות.
צט. בסדר חליצה - "ותעמוד היבמה לימין היבם" ובד"מ כדרך כלה. וממילא כדלעיל שאין לחלק באיטר.
ק. חליפין - ידוע שקניין חליפין הוא במנעל ימין וכמו שכת' בתרגום רות "שלף איש נעלו" "וטלע גבר ית נרתק יד ימיניה ואושיט ביה
קנין" וכו' וממילD7 צ"ע מה הדין באיטר דאפשר כיוון שלומדים חליפין מחליצה אז כמו שם צריך שיהא בימין וה"ה כאן בימין דידיה או שלא צריך שמעשה חליפין יהיה ממש כחליצה אלא רק צריך שיהיה דבר המסוים כמו שאומר רב ששת בב"מ ד' מ"ז ע"א וצ"ע.
קא. "אמר רב מועד לקרן ימין אינו מועד לקרן שמאל" - אם נאמר ששם זה בדווקא כמו שמשמע מהתוס' שקרן ימין יותר מזומנת להזיק מקרן שמאל, אבל אם מועד להזיק בקרן שמאל אז כ"ש ימין. או שמא אין מועד ואורחא דמילתא נקט. עפ"ז אין שייך לחלק באיטר כיוון שתלוי בכל אדם.. (ב"ק דמ"ה ע"ב)
קג. איטר יד פסול בעבודה - והמקור בבכורות דמ"ה ע"ב ת"ר איטר בין ביד בין ברגל פסול ופירש רש"י משום שאין לו ימין ואיטר רגל משום שאין דרך שירות בכך. ואם הוא שולט בשתי ידיו כשר. (עיין ב"י ס' קס"ט ורמב"ם פ"ח מבי"מ הי"א).
קד. סמיכה בקורבן - מובא בתרגום יהונתן פר' אחרי מות שישים יד ימין על שמאל. משמע שבאיטר אזלינן בתר עלמא כדלעיל סצ"ה. (דין כ"ג)
קה. בעניין הקפת העזרה בביהמ"ק - אומר המג"א ס' תרנ"א סקכ"א עיין בלבוש והסימן "ימין ה' רוממה" וכו' . ונראה לי דאיטר יקיף ג"כ כסדר הזה דאזלינן בתר עלמא.
קו. בתוספתא ביומא פ"א ה"ח כתיב " שפרחי כהונה מכין בצרדה של ימין " ע"פ דברי החזון יחזקאל שהטעם משום כח ממילא באיטר אזלינן בתר דידיה .
=A7ז. בצוואת ר' יהודה החסיד אות נ"ה " אישה שהתחילה להניק את בנה תתחיל להניקו בשמאל" - משמע דאזלינן בתר עלמא. וביותר מהגמ' בברכות ד"י ע"א מאי כל גמוליו שעשה לו דדים במקום בינה וזהו דד שמאלי כנגד הלב ששם החכמה מצויה והרי בזה לא נשתנית איטרת.
קט. בעניין בוהן יד ורגל במצורע - ראינו בב"י ס' קס"ט באה"ע סקכ"ד שלומדים חליצה ממצורע שבדווקא ימין וממילא אין לחלק באיטר. ועיין בתשובת הרשב"א ח"א ס' אלף ק"כ . וכן שתלוי במח' רש"י (בכורות דמ"ב ע"ב) והר"ן (ר"פ ג"ה) לעניין דברים שהתורה הצריכה בפירוש ימין.
קי. לעניין מתנות - מובא הזרוע דווקא של ימין. לכאורה כיוון דילפינן מהפסוק "שוק הימין" (חולין ד' קל"ד ע"ב) יהיה תלוי במח' רש"י והר"ן לעניין דברים שהתורה הצריכה בפירוש ימין . וכן במח' של יבם איטר.
וכן הדין בזרוע של איל נזיר וכן לעניין שוק של שלמים (יו"ד סס"א ס"ב)
קיא. גמ' בברכות דנ"ה ע"ב אומרת " ואי דחיל מעינא בישא דיליה ליחזי (יסתכל) אטרפה דנחיריה דשמאליה " (דופן השמאלי של חוטמו) מסתבר שאין לחלק באיטר. וכן שמכניס אגודל של ימין ביד שמאל וכו' אין לחלק באיטר.
קיב. המש' בשבת ס"ו ע"ב הבנים יוצאים מקושרים וכו' בן שיש לו געגועין על אביו נוטל רצועה ממנעל של ימין וקושר לו בשמאלו. אמר רב נחמן בר יצחק וסימניך תפילין. ואם תלוי בתפילין אז דינו כתפילין.
קיג. נדה דף מ"ח ע"ב – רשב"א אומר בנות עשירי=D7 צד ימין (של דדים) ממהר לבוא שנישוף באפקריסותן. בנות עניים צד שמאל ממהר לבוא מפני ששואבות כדי מים עליהן וכו' . באיטר משמע שאזלינן בתר דידיה.
קיד. ברכות ד"ו ע"א אמר ר"ה כל חד וחד מינן אלפא משמאליה ורבבתא מימניה. ועוד דנ"א ע"ב ת"ר 6 דברים נאמרו באספרגוס...מקבלו בימינו ושותהו בשמאלו.
קטו. אמרו חז"ל שהמלך כותב ס"ת ותולה אותה כמין קמיע בזרוע ימין . יש לעיין במלך איטר.
תאומים בלי מזל
הרב אליעזר אייזיקוביץ
הקירות ספוגי המלח לאורך רחובות הגטו היהודי בוונציה ראו הרבה, אבל אחד המקרים המשונים ביותר לו היו עדים אירע בז' סיוון ה'של"ה (1575). הבוקר הפציע כדרכו בלי שירמוז אפילו על האירוע המסעיר העומד לטלטל את חומות הגטו והרבה מעבר להן. צלצול הפעמונים העגמומי בכנסיית סן מרקו סימן את פתיחת שני שערי הגטו שימשיכו להישאר פתוחים עד חצות הלילה.
הגונדוליירים הראשונים כבר הופיעו בתעלות המים, עששיות הגונדולות שלהם מבליחות בערפלי השחרית כמו רוחות רפאים, להוטים להסיע את הרופאים והבנקאים היהודים שניתן היה לזהותם מרחוק לפי המצנפות הצהובות שהוכרחו על פי חוק לחבוש. אלה שימשו תזכורת מתמדת לכך שגם בשיאו של עידן הרנסנס האיטלקי עדיין נתפסו היהודים כאויב שיש לבזותו ולהשפילו. מבחינת היהודים היה זה הרע במיעוטו. עצם קיומו של גטו בו הורשו היהודים לחיות באופן קבוע היה משום חידוש שכן קודם לכן נאלצו היהודים לעזוב את גבולות העיר בטרם תשקע החמה. לפחות כאן בוונציה לא שרפו אותם על המוקד כפי שעשו לאחיהם בכיכרות ליסבון ואנקונה.
אותו בוקר נקראו המיילדות לביתו של היהודי פתחיה ואשתו, בתו של גבריאל צרפתי. לידה היא אירוע משמח בכל תפוצות ישראל, ובפרט בקהילה היהודית של ונציה שזה עתה ציינה שישים שנה להווסדה. אך במקרה דנן מראה התינוקות שנולדו הכה את כל רואיהן במבוכה ותימהון. תוך זמן קצר נפוצה השמועה מפה לאוזן ועד מהרה צבאו המונים על פתח הבית – יהודים וגויים כאחד – וביקשו שתינתן להם הזדמנות קצרה להעיף מבט חטוף בבריה המשונה שזה עתה באה לעולם. "איזה דבר מפחיד ומבעית," גנח אחד המתקהלים. "מדובר בלי ספק בסימן ממרום," הצטמרר רעהו. "סימן מבשר רעות," השלים מאן-דהו בכובד ראש.
תחילה הגיעו סקרנים מבני הקהילה היהודית. אחר כך הצטרפו אליהם המונים מהעיר עצמה ואף מסביבותיה. סמטאות הגטו המעוקלות מעולם לא ראו המון שכזה. הגיעו רופאים ועורכי דין בגלימותיהם, רוכלים וסוחרים עבי בשר, מלומדים וכמרים, נשים וגברים, גדולים וקטנים. הגיעו עובדים ממכרות המלח בלָגוּנה, ואומני זכוכית מהאי מוֹרנוּ, וגם פועלים מהמספנה שבארסֶנל הגדול. אפילו מארמונו של הדוגֶ'ה אלוויס מוֹקָניגו בכבודו ובעצמו הגיע שליח מיוחד כדי שיוכל למסור להוד שלוותו דיווח מיוחד על המתרחש. כולם נהרו אל הבית הצר והגבוה שבו שכנה הסנסציה, זה הבית שמדרגות העץ שלו חרקו ללא הפוגה ואף איימו לקרוס.
ידיהם של הגונדוליירים היו עמוסות עבודה אותו יום וגם בימים שלאחר מכן. ולא רק הם. בתי הדפוס הוונציאנים עבדו שעות נוספות בהדפסת קונטרסים נרגשים שתיארו את ההתרחשות המסעירה ואומנים הוסיפו לכתוב תחריטי עץ כדי שאפשר יהיה גם לראות במה המדובר. קונטרסים אלה עשו את דרכן בזריזות בנתיבי הים והיבשה והפיצו את הידיעה במהירות בכל מוקדי הדעת של אירופה: בריסל, ז'נבה, קרקוב, אמסטרדם ואפילו לונדון הרחוקה. מאן דהו גם דאג להציב צנצנת בכניסה לבית לתוכו שלשלו המבקרים כמה דינרֵיי כדמי כניסה. "המפלצת," לחשו הבריות זו לזו בהתפעלות ובמורא. "המפלצת מוונציה".
מטבע הדברים בכל אטרקציה נוספו לסיפור פרטים חדשים ומבהילים, שכן אף שענף הדפוס עוד היה בחיתוליו השכילו המדפיסים להכיר את הכלל הבסיסי והמרכזי המלווה את ענף התקשורת מאז ועד היום: מה שמסעיר יותר - מוֹכר יותר. והיו הבריות באותן הימים נוחות להיסער שכן הייתה זו תקופה סוערת ורבת-תהפוכות. לא עברה שנה מבלי שימאים ישובו מקצוות תבל ובפיהם סיפורים על ארצות רחוקות ויבשות שהתגלו. העיר ונציה נחשבה עדיין למעצמת-על אולם צלו הקודר של הסולטן כבר החל להעפיל עליה. נזיר גרמני בשם מרטין לוטר הכריז תיגר על שלטונו הבלתי מעורער של האפיפיור. העולם הקומפקטי והסגור של ימי הביניים נפתח מול מרחבים בלתי מוכרים, ועוד מעט וגם קופרניקוס ידפיס את ספרו ויעקור את כדור הארץ עצמו ממרכז היקום. מושגים חדשים וישנים נאבקו זה בזה.
גם העולם היהודי סער וגעש. דוד הראובני הגיע ממזרח ובפיו סיפורים פנטסטיים על צבא יהודי הממתין מעבר להרי החושך. דון יוסף נשיא פוצץ את הארסנל המהולל של ונציה והזמין את יהודי העולם להתיישב בטבריה. רק עשר שנים קודם לכן, בבתי הדפוס היהודיים של ונציה עצמה, הודפס לראשונה ספר מונומנטלי חשוב בשם 'שולחן ערוך'. מארץ ישראל הרחוקה באה הבשורה על הסתלקותו של מקובל גדול, רבי יצחק לוריא, שבחוגים נסתרים דיברו בהשתאות על הגילויים העליונים שהוריד לעולם. בשמי אירופה עלה והפציע כוכב שביט שזנבו הארוך פצע את השמים החשוכים לילה אחר לילה ובישר על התרחשויות דרמטיות הקרובות לבוא. מה הפלא שהידיעות בדבר "המפלצת מוונציה" השתלבו ברגשה הכללית והוכיחו כי דברים גדולים עומדים בפתח?...
התינוקות
ובשעה זו עצמה, כשכל העולם כמרקחה וכל המלומדים בסערה, "המפלצת" נמה בשלווה בתוך העריסה מבלי שיהיה לה מושג על הטלטלה שגרמה בעצם קיומה, ועל תילי-התילים של פרשנויות וספקולציות שהועמסו על כתפיה הרכות. ליתר דיוק, על כתפיהן הרכות שכן האמת הטראגית היא ש"המפלצת" האימתנית והמבהילה לא הייתה אלא זוג תאומות שעקב מום נדיר נולדו כשהן מחוברות אחת לשנייה - מה שנקרא בימינו "תאומים סיאמיים". עוד לא מלאו להן שעות ספורות וכבר נדרשו התינוקות הללו לשאת על גבן משא של עולם שלם על התרגשויותיו, פחדיו, חרדותיו, אמונותיו התפילות, דמיונותיו ושיגעונותיו.
זה לא היה הפעם הראשונה בהיסטוריה שנולדו תאומים סיאמיים. מצויות עדויות המלמדות כי התופעה הייתה מוכרת גם בעולם העתיק ונמצאו לכך רמזים גם בדברי חז"ל. ועדיין היו המקרים הללו נדירים דיים כדי שתאומים כאלה יעוררו סקרנות וחלחלה בקרב רואיהם - ומה עוד שהיו אלה ימים בהם הסקרנות והחלחלה שלטו בכיפה.
גורם נוסף שתרם לפרסום הכביר של המקרה היו הפמפלטים שהודפסו בזריזות והופצו למרחקים. עוד לא מלאו לתינוקות 48 שעות וברנש בשם ג'וספה גריגָריו מהעיר קרמונה הסמוכה כבר הדפיס קונטרס בן ארבע עשרה עמודים ובו נתן את חוות דעתו המלומדת על המקרה וגורמיו. זה היה עידן שבו האוריינות בקרב הגויים החלה לחרוג מגבולות הכמורה ושכבה דקה של משכילים והתפשטה למעגלים רחבים יותר. נוצר ביקוש לחומרי קריאה מעניינים והיכן שקיים ביקוש יופיע גם היצע. לאחר שתיאר את "המפלצת" עצמה הציע גריגריו לקהל קוראיו ניתוחים מפולפלים להבנת התופעה מנקודת ראות פיזיולוגית ואסטרולוגית. בהיותו קתולי אדוק, ובהכירו את נפש קהל קוראיו באיטליה וביתר ארצות הנצרות, לא שכח גריגריו להדגיש את העובדה ש"המפלצת" נולדה למשפחה יהודית בגטו וונציה - ראיה נוספת לנבזותה של "הסינגוגה השפלה" כפי שכינה את היהדות.
מחברים נוספים הלכו באותה הדרך וידעו להצביע על יהודי וונציה או על יהודים בכלל כמוקדי הרע בעולם. משום מה לא על דעתו של איש מהם שהמפלצת האמתית היא האפיפיור פולוס הרביעי שתקף את "המציאות האבסורדית", כדבריו, שבה היהודים מורשים לחיות בשלווה (בתנאי גטו, כמובן) ועל כן הזדרז לשרוף חיים עשרים יהודים אנוסים שנפלו לידיו; או ממשיכו, פיוס החמישי, שחגג את עלייתו לכס הוותיקן בגירוש יהודים מחמישים ערים באיטליה. מסתבר שהרבה יותר נוח להטיל את האשמה בכל הפורעניות בעולם על זוג תאומים תמימים שלא פגעו באיש מאשר על אצבעותיהם נוטפות הדם של אצילים, דוכסים ואפיפיורים...
תשומת הלב המופרזת שניתנה לזוג התאומים לא היטיבה עם מצבם הרפואי. אף שכפי הנראה נולדו בריאים, ואולי אף השתעשעו זה עם זה כפי שתינוקות סיאמיים נוטים לעשות, ביום השמיני ללידתם הם חלו ונפטרו בהפרש זמנים קצר. אבל מותם בטרם עת לא בישר על סיום הסיפור העגום. מבחינה מסוימת זו הייתה רק ההתחלה. בשלב זה אנשי החברא קדישא של ונציה – אולי בהסכמת האב – נקטו בצעד חריג מאוד. לנוכח הפופולריות העצומה של התאומים הם הספיגו את גופותיהם בחומר משמר והחלו להציג אותם לראווה במקומות שונים באיטליה. לטענתם, הם קיבלו גיבוי הלכתי לעשות כן. המיצג הנודד הפך לאטרקציה גדולה שהכניסה סכומים נאים לקופת החברה קדישא, הכל למטרות קודש כמובן. מתוך כך הסיפור התפרסם עוד יותר ונפוץ במעגלים מתרחבים והולכים.
מעשיהם של אנשי החברא קדישא הגיע לידיעתו של אחד מגדולי תלמידי החכמים שבדור, רבי שמואל יהודה קצנלבוגן, בנו של רבי מאיר קצנלבוגן (המוכר ללומדים בכינויו מהר"ם פדואה), שכיהן באותם הימים כרב הקהילה היהודית בוונציה. בתשובה הלכתית חריפה אותה כתב יחד עם רבי יוסף טרווש, אף הוא מרבני העיר, גינה הרב קצנלבוגן את המעשה וקבע שאין כל היתר להציג לראווה את גופות התינוקות וכי מדובר בביזיון ובניוול הנפטרים. בעקבות הוראתו נקברו התינוקות בבית העלמין היהודי בוונציה.
ממפלצת למלאך
חלפו שנים אך מעשה התאומים מוונציה המשיך להכות גלים. אף שגופותיהם הובאו לקבר ישראל סיפורם המשיך לשמש כותבים נוצריים שהציגו סביבו תיאוריות מוזרות ומעוותות והשתמשו בו כדי לנגח את היהודים. צריך היה אפוא לגאול גם את הדמות הספרותית שנרקמה סביבם מידי הנוצרים ולעשות איתה צדק היסטורי. צעד זה נפל בחלקו של הרב אברהם בן חנניה יגל – רופא, פילוסוף, מקובל ומלומד מחכמי איטליה.
יגל הוא דמות ססגונית ומעניינת. הוא זיהה את ההתעוררות המדעית שהתחילה בזמנו וקישר אותה עם חכמתו של שלמה המלך שמתחילה הייתה מצויה רק אצל היהודים וברבות הגלויות נפוצה בין אומות העולם. הוא התייחס בחיוב לחקר המדעי וטען כי בבוא היום יראו הכל כי שורשי המדע המחקרי נעוצים בחכמת האמת המתארת את השורשים הרוחניים של העולם. כמו יהודים רבים מבני התקופה התפרנס יגל מהלוואות בריבית שנתן לגוים (תחליף לבנקאות המודרנית) דבר שהוביל אותו להתנגשות עם משפחת הבנקאים הנוצרית אלמג'טו. הוא נזרק לכלא במנטובה ובמהלך השנה שבילה מאחורי סורג ובריח היה לו זמן פנוי לחבר את ספרו הראשון - 'גיא חיזיון'.
הספר כתוב במתכונת ספרותית המקובלת באותם הימים וכלל מליצות, משלים ומפגשים אפופי סוד עם דמויות נעלמות. הספר נפתח עם רוחו של אביו המנוח הבאה לבקרו בתא הכלא: "בחלום בחזיון לילה בתנומות עלי משכב בהיותי אל משמר והנה קול קורא באזני. הקול קול יעקב וירא אל אברהם ויאמר אליו: "מה לך פה ומי לך פה? האתה זה בני אברהם?" ואני נשארתי כאיש נדהם מקול הקריאה וכמעט שלא נשאר בי רוח ואסתיר את פני באדרת אשר עלי כי יראתי מהביט הנה והנה... ויאמר אלי בקולו הערב כאשר היה בהיותו חי על פני האדמה: "אל תירא אברהם בני כי אנוכי אביך קונך ולא אזיק לך כי רחמי האב על הבן לעולם עומדים עליו".
יגל מספר לאביו על נסיבות חייו שהובילו למאסרו, בתוך סיפור תולדות חייו, העמוסים סכסוכים כספיים ובין-אישיים נשזר סיפור מסעו עם נשמת אביו בעולמD7ת 'צבא השמיים'. כל הדמויות עוסקות בשאלה מהי מטרת חיי האדם תוך ביאור השקפת היהדות על תכלית האדם.במהלך המסע השמימי נפגשים השניים עם נשמות שונות, למשל, מלמד שהתרשל בחייו וכעת נאלץ ללמד נשמה שנייה. הם גם פוגשים נשמות הקשורות למאורעות היסטוריים כגון נשמות התאומים הסיאמיים מוונציה. אחרי שלמד על מציאותם הטראגית מתוך הקונטרסים הנוצריים שנפלו לידיו ניגש יגל לשקם את דמותם. מיצורים עלובים ונקלים, "מפלצת" בלשון ההמון, הוא הופך אותם ל"מלאכים" המציגים בפני הקורא השקפת עולם יהודית על פי דרך הקבלה.
ראשית הם מזהירים מפני המגפה העומדת לפגוע ביושבי ונציה. לאחר מכן הם מתבקשים להסביר על שום מה נולדו כשהם מחוברים יחדיו. תינוק אחד מסרב להשיב באומרו כי אלה הם מנסתרות ההשגחה שאין לבשר ודם עסק בהן. התינוק האחר מסכים לדבר. תחילה הוא מדגיש את העיקרון כי "הצור תמים פעלו" ואין בעולם עוול או צרה ללא סיבה וטעם. לאחר מכן הוא מוליך את הקורא במסע ארוך בו הוא מציג בפניו את עיקרי תורת הגלגולים. את דבריו הוא מסיים בהשוואה בין מעשה התאומים הסיאמיים לבין פרשת עגלה ערופה. את העגלה הערופה מביאים זקני העיר הנושאים באחריות על המתרחש בתוך תחומה. בדומה לכך גם פרשיה חריגה זו של הולדת תאומים מחוברים - אם מבקשים לראות בה קריאת התעוררות - יש לכוון אותה כלפי פרנסי העיר ומנהיגיו שינהגו כשורה ויתקנו כל עוולה ועיוות.
ספרו של יגל ראה אור בשתי מהדורות, אך במרוצת השנים נשתכח הספר ואף הפרשיה המוזרה שהצמיחה אותו. אולם תקנה אחת הצליח יגל לעשות בכתביו: לתת צורה אנושית וסימפטית לאותם תאומים מחוברים שבעיני הגוים בני התקופה נחשבו ל"מפלצת", ולהציל את דמותם הספרותית מקולמוסי המדפיסים הנוצריים ולהעניק להם את מקומם הראוי בספרות היהודית.
מאמר מוסגר: פריט היסטורי נדיר
חמש מאות שנה אחרי פרשת "התאומים מוונציה" ומרון ארן, שותף בבית המכירות 'קדם', מציג את הקונטרסים האיטלקיים שדיווחו על הפרשה. אלו הן שתי חוברות קטנות כרוכות ביחד ומודפסות על נייר איטלקי משובח שלא נס לחו גם בחלוף חמש מאות שנה כאשר לטקסט נלווים הדפסי עץ ברוח התקופה. באופן חריג נלווים לחוברות מודעת פרסומת המבשרת על צאת הספר – אולי אחת ממודעות הפרסומת העתיקות ביותר שהשתמרו.
"כדי להעריך את המסמך הנדיר הזה צריך להכיר את התקופה המדוברת," מסביר ארן. "המצאת הדפוס התחילה לתפוס רק כמה עשרות שנים והיא מחוללת מהפכה אינטלקטואלית בסדר גודל של הרשת המקוונת. פתאום כל אחד יכול להפיץ את דעותיו ורעיונותיו וכל מיני יזמים יכולים לשווק רעיונות גם ברמה העממית של הציבור הרחב. זו ההתחלה של התקשורת ושל האוריינות. ההיצע של חומרים כתובים יוצר ביקוש רחב לקריאה – בפרט אצל הנוצרים שאצלם האוריינות לא הייתה קיימת קודם לכן. אנשים נחשפים למידע שחורג מגבולות ד' אמותיהם - מסעות בעולם, תגליות מדע וכדומה".
הקונטרס העוסק בפרשת התאומים מוונציאה הגיע לבית המכירות דרך אוסף פרטי של משפחה מוכרת מאיטליה שצברה בדורות האחרונים פריטים לרוב, בהם נדירים ויוצאי דופן. "הפריט הזה למיטב ידעתנו הוא יחיד במינו - יש עותקים בודדים בעולם", אומר ארן. "רק בשלושים השנים האחרונות התחילו חוקרים לעסוק במה שנקרא היסטוריה עממית – לא מה עשו שליטים ומלכים אלא איך חיו ובמה האמינו האנשים הפשוטים, וזה כולל הכרת חומרי הקריאה אליהם נחשפו כדוגמת הקונטרסים הללו".
הקונטרסים כלולים בקטלוג החדש של בית 'קדם'. המחיר ההתחלתי עבורם עומד על אלפיים דולר, אולם להערכתו הזהירה של ארן הם עשויים להימכר בסופו של דבר בין חמש לשמונה אלף. "מכיוון שאלה הם עותקים יחידים אין להם ערך ידוע מראש. אם יש אדם או מוסד שמעוניין בקונטרסים למטרה מחקרית או לצורך אוסף מסוים שהוא בונה הסכום יכול לעלות בצורה דרמטית".
מאמר מוסגר: הפוסק והרופא
הכתבה מתארת מציאות שבה תאומים סיאמיים כמעט תמיד נפטרו תוך זמן קצר לאחר לידתם. הרפואה המודרנית, לעומת זאת, מאפשרת לנתח את התינוקות ולהפריד ביניהם. ברם, הואיל והתאומים לעיתים חולקים ביניהם איברים פנימיים משותפים שחיוניים לקיום האדם, הרי שבמקרים מסוימים הפרדתם כרוכה בדילמה מוסרית מייסרת: מי מהם יחיה ומי ימות? שאלה מורכבת שכזו, שדיני נפשות של ממש תלוים בה, הונחה על שולחנו של הגאון רבי משה פיינשטיין זצ"ל, במקרה מפורסם שגרם לקידוש ה' במערכת הרפואית בארה"ב.
באלול תשל"ז (1977) נולדו זוג תאומים סיאמיים לאחת המשפחות הנכבדות בעיר התורה לייקווד, ניו ג'רזי. השניים הובהלו במסוק לבית החולים לילדים בפילדלפיה, תחת השגחתו האישית של הכירורג הראשי של בית החולים, ד"ר אוורט קופ, לימים היועץ הרפואי הבכיר של הממשל האמריקאי וממובילי המאבק הציבורי נגד עישון סיגריות. קופ כבר היה באותם הימים רופא מפורסם מאוד. הוא נחשב לחלוץ כירורגיית הילדים לאחר שהמציא בעצמו הרבה מהטכניקות והשיטות שמאפשרות לנתח ילדים במינימום סיכון. הוא היה הכירורג הראשון שהצליח להפריד בהצלחה תאומים סיאמיים, דבר שקודם לכן נחשב בלתי אפשרי. אחת התאומות נפטרה כעבור תשע שנים מדום לב, אך האחרת זכתה לחיים בריאים ומאושרים. לימים סיפר ד"ר קופ שהפריט החביב עליו ביותר הוא תצלום משותף שלו עם תאומה זו ביום חתונתה. במקרה אחר שכונה "תאומי רודריגז" ביצע קופ ניתוח כה מסובך עד שרופאים אחרים תיארו אותו כ"נס רפואי במובן עשיית דבר שנראה כחורג מגבולות חוקי הטבע".
במקרה דנן הובהר כבר בבדיקה הראשונית שאפילו כישוריו האגדיים של ד"ר קופ לא יוכלו להושיע. התאומות ימותו אלא אם כן יפרידו ביניהם לאלתר. הבעיה הייתה ששני הילודים התחלקו בלב אחד ובו ששה תאים (בלב רגיל יש ארבעה תאים). הדופן המפרידה בין ארבעת התאים הרגילים לבין שני התאים הנוספים היה דקה מכדי שניתן לחתוך אותה בבטחה. הדרך היחידה להבטיח את הישרדותו של תינוקת ב' היה להשאיר בגופה את הלב כולו, דבר שיגרום כמובן למותו המידי של תינוקת א'.
כלאנשי הצוות הרפואי שהיו מעורבים במקרה היו מודעים לכובד המשקל המוסרי המוטל על כפות המאזניים. ד"ר קופ, בעצמו אדם מאמין מאוד, הודיע כי אינו מוכן לנקוט צעדים נוספים בלי לקבל הנחיה ערכית/מוסרית. בנוסף, רופאים ואחיות בבית החולים התייעצו עם הגורמים הדתיים המקובלים עליהם והודיעו כי לא יוכלו ליטול חלק בניתוח המסובך מטעמים מוסריים. מבחינת ההורים השיקול הקובע היה כמובן עמדת ההלכה אשר על כן הונחה השאלה הסבוכה והמורכבת על שולחנו של גדול הפוסקים בארה"ב, רבי משה פיינשטיין זצ"ל.
בח"י תשרי נערכה פגישה בהשתתפות עשרים רופאים. המשתתפים היו כולם מהבכירים והמובילים בתחומם. כמעט כל התמחות רפואית וכירורגית הייתה מיוצגת בפגישה שכן איש לא ידע לחזות מה בדיוק יקרה במהלך הניתוח חסר התקדים ולאיזה התפתחויות יש להיערך. הנוכחים היו בלחץ עקב חלוף הזמן והסימנים המדאיגים על התדרדרות מצב התינוקות. חלקם היו קצרי רוח ובקשו לגשת לניתוח באופן מיידי. ד"ר קופ ביקש את רשות הדיבור ואמר להם את הדברים הבאים: "שיקולי האתיקה והמוסר במקרה שלפנינו מורכבים מכדי שאכריע בהם בעצמי. אני מאמין שהם מורכבים מדי גם עבורכם. לפיכך הפניתי את המקרה לרב זקן המתגורר בלוואר איסט סייד בניו יורק. הוא תלמיד חכם ואדם קדוש. ה=95א יודע איך לענות על שאלה כזאת. כאשר יאמר לי מה לעשות – אדע גם אני".
לא כאן המקום להיכנס למכלול השיקולים ההלכתיים שעמדו לנגד עיניו של פוסק הדור בגשתו לשאלה זו. אחד מהדברים שהוא ביקש לדעת הוא מה הם סיכויי ההישרדות של התינוקות אם לא יופרדו כלל או אם יעשה ניסיון להפריד גם את תאי הלב שלהם. חוות דעתו של ד"ר קופ ויתר המומחים הייתה שבשני המקרים קיימת סבירות בעלת רמת וודאות גבוהה ששתי התינוקות ימותו. רק לאחר מכן נתן הגרמ"פ את אישורו לקיים את הניתוח ללא שהיות נוספות.
יום כ"ד בתשרי התחיל כבוקר סגרירי וקר. בתוך בית החולים חדר הניתוחים מספר שלוש היה מלא בהמולה קדחתנית של עשרות אנשים. בשעה 6:05 הופנו כל המבטים לעגלת תינוקות שהובאה ממחלקת טיפול נמרץ. בתוכה נחו בשלווה התאומות שרק אחת מהן תצא בחיים מחדר הניתוח. ביציאה מחדר המיון היה מעמד סוחט דמעות כאשר האחיות נפרדו מהתינוקות. אחת האחיות אמרה לצוות המנתחים שהתאומים עשויים להיות קצת לא רגועים מכיוון שהיו ערים רוב הלילה ושיחקו אחד עם השני. אחרת תחבה בפי התינוקות מוצצים.
ד"ר קופ נכנס לחדר הניתוחים עדיין מנומנם מעט. מנהגו היה לישון בבית החולים בלילה שלפני ניתוח מסובך כדי להכין את עצמו נפשית לבאות. התינוקות הורדמו בשעה 8:20, וכעבור כשעה בוצע החיתוך הראשון. בשעה 10:35 הצליחו המנתחים לבודד את כלי הדם העיקריים. בשעה 10:40 בדיוק נתן ד"ר קופ את הסימן ובו ידיו ניתק את העורק הראשי המספק חמצן למוחה של התינוקת א'. מותה נקבע באופן מידי. במשך כמה רגעים ארוכים המנתחים ושאר הנוכחים המתינו בדריכות לאפשרות שמותה של התינוקת הראשונה תדרדר את מצבה של השנייה. אבל זה לא קרה. לשמחתם ופליאתם של הרופאים הניתוח התנהל בקלות רבה מהמצופה וללא אף אחת מההסתבכויות שחששו מהן.
בשעה אחת אחר הצהרים הודיע ד"ר ק=D7פ המותש על סיום הניתוח. תינוקת ב' הובהלה בחזרה לחדר מיון, אבל הפעם במצב יציב ועם פרוגנוזה להחלמה מלאה ולחיים ארוכים וטובים. באותם רגעים ממש הובאה למנוחת עולמים אחותה, התינוקת א', שבמותה ציוותה לה חיים.
"נחלת יעקב"
שבט זבולון ותגליות הגז בים
על הפסוק "בינו שנות דור ודור" (פרשת "האזינו" ל"ב, ז') אומר בעל חידושי הרי"ם כי בכל דור ודור יורדת ובאה מן השמיים הבנה חדשה בתורה, הדרושה ומותאמת לטיב הדור והתקופה.
ואכן, רק לאחרונה, הבנתי את אחת מברכותיו של משה לשבטי ישראל, המופיעה בפרשת "וזאת הברכה" שקראנו בימים אלה בחג "שמחת תורה".
כוונתי היא לברכתו של משה לשבט זבולון:
בברכתו, אומר משה: "כי שפע ימים יינקו ושפוני טמוני חול" (דברים ל"ג, י"ט). על פסוק סתום ולא ברור זה אומר רש"י (ד"ה "כי שפע ימים יינקו"): "הים נותן להם ממוןבשפע". ואת הביטוי "ושפוני טמוני חול" מפרש רש"י: "כסויי טמוני חול". עד לאחרונה, לא כל כך הבנתי את פירושו הנ"ל של רש"י. אולם עתה, לאחר התגליות המדהימות של הגז הטבעי (ובקרוב אולי גם הנפט) בים רואים אנו בהתגשמות ברכתו של משה לשבט זבולון.
שהרי התגליות בים ("תמר", "לוויתן", "כריש", "תנין") נמצאות כולן ממול לנחלתו של שבט זבולון, דהיינו בתחום "המים הכלכליים" של שבט זבולון. וכידוע, הגז הטבעי נמצא בתוך שכבת חול במעמקי הים. לאור זאת, מתבהר פירושו של רש"י. ברכתו של משה לשבט זבולון הינה שעושרו יבוא מן הים. ועושר זה, מקורו במחצבי הטבע, הטמונים (מכוסים) בתוך החול שבים. ואכן, הגז הטבעי, הנמצא בתוך שכבת חול שבמעמקי הים בשטח "המים הכלכליים" של שבט זבולון הוא מקור העושר של שבט זבולון בדיוק כפי שבירך אותו משה.
ואם יש עוד למישהו ספיקות כלשהן תבוא הגימטריא הבאה וותוכיח -
"טמון חול" = 149
גז, נפט = 149
ואם ברצונכם הוכחה נוספת, הרי היא לפניכם:
זבולון = 101
גז טבעי = 101
יעקב פרידגוט, עו"ד
דירקטור בחברת דלק מערכות אנרגיה בע"מ
בס''ד
"ונִשְׁמַרְתֶּם מְאֹד לְנַפְשֹׁתֵיכֶם"
''הרמזור''
מתוך ''ליקוטי שמואל''
עורך: שמואל אייזיקוביץ
eisikovits1@gmail. Com
שמירת הנפש
שמירת הנפש הוא שם כולל לכמה פסוקים במקרא המזהירים בנוגע לשמירת הנפש. קיימים פירושים שונים באשר לפשרה של "שמירת נפש" זו, הנפוץ בהם מפרש כי הכוונה היא להישמרות מסיכונים פיזיים. אף ציווי מסוג זה אינו נמנה במניין המצוות כחלק מתרי"ג מצוות, בספרי מוני המצוות. הפסוק הנפוץ ביותר הוא "ונִשְׁמַרְתֶּם מְאֹד לְנַפְשֹׁתֵיכֶם", המשמש במקומות שונים, ביהדות ובתרבות הכללית, כאזהרה להישמרות מסיכונים.
מקורות מקראיים ופרשנויות
בספר דברים נכתב: "וְנִשְׁמַרְתֶּם מְאֹד לְנַפְשֹׁתֵיכֶם כִּי לֹא רְאִיתֶם כָּל תְּמוּנָה בְּיוֹם דִּבֶּר יְהוָה אֲלֵיכֶם בְּחֹרֵב מִתּוֹךְ הָאֵש" (ד', ט"ו); במקום נוסף נכתב: "וְנִשְׁמַרְתֶּם מְאֹד." (ב', ד'); ולשני מקורות אלה מצטרף הפסוק: "הִשָמֵר לְךָ וּשְמוֹר נַפְשְךָ מְאוֹד" (ד', ט').
שלושה פסוקים אלו אינם עוסקים בהקשרם המקורי בשמירת הנפש במובנה הפיזי, והם נסובים אודות דברים אחרים, אך רבי מרדכי יפה כותב בספרו "לבוש":
שיש במשמעות אלו הלשונות שצריך האדם לשמור את נפשו שלא יביא את עצמו לידי סכנה, אף על גב שפשוטן של אלו הכתובים לא מיירי בזה (עוסק בזה) , מכל מקום סמכו חז"ל על מקראות הללו ואסרו כל הדברים המביאין את האדם לידי סכנה.
ואכן הרמב"םפוסק להלכה כי כל מעשה שיש בו סכנת נפשות, מהווה עבירה על מצוות שמירת הנפש. אך המהרש"א כותב כי להלכה אין כל איסור על נטילת סיכונים פיזיים שנובע מפסוקים אלה, מהסיבה שהם אינם עוסקים בנושא זה.
פירושים נוספים עוסקים בשמירה רוחנית על הנפש במובנה הערטילאי, על פני החברה והתרבות היהודיות:
וזהו שהזהיר השי"ת אתם עוברים בגבול אחיכם בני עשו ונשמרתם מאוד לנפשותיכם", דהיינו שהיו צריכים שמירה גדולה שלא ידבקו בגלולי אדום והעיד הכתוב כל העדה, דאף שעברו בגבול בני עשו וראו את גלוליהם לא נפקד ממנו איש לעבירה וכל העדה היו צדיקים, והיינו דפירש"י ואלו מאותן דכתיב בהן ואתם הדבקים חיים כולכם היום.
פירוש אחר שייך לאיש תנועת החסידות רבי צדוק הכהן מלובלין. לדבריו פירושו הפשוט של הפסוק "ונשמרתם מאד לנפשותיכם כי לא ראיתם כל תמונה..." עוסק באיסור על אמונה בגשמיות הא-לוהות; כלומר, האיסור להאמין שלא-לוהים יש גוף או כל ביטוי גשמי.
יישומים הלכה - למעשה
החפץ חיים פוסק להלכה, בהסתמך על חוות דעת של רופאים, כי האיסור בעישון סיגריות נובע מהציוויים על שמירת הנפש. אך לעומתו הרב משה פיינשטיין והרב עובדיה יוסף פוסקים כי הדבר אינו מהווה ביטול ציווי מהתורה, וזאת על פי הפסוק "שומר פתאים ה'" (ביאור:תהלים קטז ו) המבטא אמונה כי א-לוהים שומר מפני סיכונים הנובעים מדבר ש"דשו בו רבים" (שנהגו רוב העולם לעשותו). אך גם הם מודים כי על פי רוח ההלכה רצוי שלא לעשן.
רמזור
רמזורים, הם מערכת אורותצבעוניים המוצבת בצמתים, ותפקידם הוא לווסת את התנועה בצומת. הרמזור הוא סוג של תמרור. ישנם גם רמזורי אזהרה, בצורת פנסים מהבהבים.
המילה "רמזור" בעברית מורכבת מהלחם בסיסים של המילים "רמז" ו"אור".
היסטוריה
תמרורי אזהרה הראשונים היו עששיות בצבעי ירוק ואדום שהותקנו בלונדון בשנת 1868 ונועדו עבור כרכרות רתומות לסוסים. באמצע המאה ה-19, עם התפתחות הרכבת, החלו לעשות שימוש בתמרורים כדי להסדיר את התנועה. ב-5 באוגוסט 1914 הותקנו הרמזורים החשמליים הראשונים בקליבלנד באוהיו שהשתמשו בצבעים אדום וירוק. צבעים אלו יובאו ליבשה לאחר שנים שנעשה בהם שימוש כדי לסמן ימין ושמאל בכלי שיט. הצבע האדום סימל מאז ומתמיד סכנה ומלחמה בשל היותו זהה לצבע של הדם.
הסימונים המוסכמים הראשונים היו שונים מהמקובל היום. הצבע הירוק סימן זהירות (בדומה לצהוב בימינו) והצבע ה"לבן", שהיה למעשה אור מעששית חשופה, סימן שניתן לנסוע. סימון זה גרם לתאונת רכבת קשה בשנת 1914 לאחר שהקטר זיהה מקור אור חשוף כתמרור "לבן'' לבסוף הוחלף הצבע הלבן בירוק, תוך הוספת אור בצבע צהוב מהבהב כאות לצורך בזהירות.
הרמזור הראשון בישראל הותקן בעיר חיפה, בפינת הרחובות הרצל-בלפור, בשנת 1949.
בתקופת מהפכת התרבות בסין הוצע להחליף בין האור האדום לירוק, כך שהאור האדום ישמש לנסיעה, מכיוון שהצבע האדום היה צבעה של המהפכה והוא סימל, בעיני השלטון, את הקידמה. ראש ממשלת סין ג'ואו אנלאי הצליח למנוע שינוי זה, מחשש לפגיעה בבטיחות ולתאונות דרכים. הוא אמר לוועדת המשמרות האדומים שדנה בשינוי: "לדעתי, האור האדום הוא אורה של המהפכה, המספק את הבטיחות הנדרשת לפעילות המהפכנית."
לרוב, רמזורים המוצבים בצמתים עוקבים על צירי תנועה ראשיים, פועלים באופן מתוזמן אוטומטית, כך שניתן יהיה לנסוע על "גל ירוק" מבלי לעצור, אם נוסעים במהירות המותרת. כיום, רוב הרמזורים בישראל פועלים על נורות LED, החסכוניות בחשמל.
אף כי חלק מתפקידם של הרמזורים הוא להקל על עומסי תנועה, תכנון לקוי של מערכות רמזורים, שאינו מתחשב בעומסי התנועה המשתנים בצומת, עלול ליצור עומסים כבדים, כאשר תוכנן "רמזור קצר" מידי בנתיב עמוס או בשעות העומס.
התנהגות ברמזור
באופן אוניברסלי, להוראותיו של רמזור יש קדימות על הוראות תמרורים, ולהוראות שוטר תנועה קדימות על הוראות רמזור. אך ישנם כמה מאפיינים מקומיים באשר לאופן הקריאה וההכוונה של הרמזור.
רמזורים להולכי רגל
רמזורים להולכי רגל עשויים להיות במצב המתיר חצייה, בזמן שגם מכוניות מסוימות מורשות לעבור. במצבים כאלו, זכות הקדימה נתונה להולכי הרגל.
משך הזמן בו דולק הרמזור הירוק צריך לאפשר חציה לאדם ההולך לאט, ולאפשר לו להגיע לפחות עד לאי התנועה או המדרכה הקרובים. בין תחילת האור האדום להולכי הרגל לבין תחילת האור הירוק למכוניות קיים פרק זמן המאפשר לאדם ההולך מהר להשלים את החצייה.
DONT WALK אדום מהבהב - ניתן לסיים חצייה, אין להתחיל חצייה. משך זמן זה ארוך ביותר. ההוראות מתוכננות להולכי רגל איטיים ביותר, כך שרוב האוכלוסייה מתעלמת מן ההנחיה, ומתחילה ומסיימת את החצייה בבטחה במשך פרק זמן זה.
DONT WALK אדום קבוע - אין לחצות. אם הפך הרמזור לסימון זה מתחילות מכוניות לעבור במעבר החציה מיידית, ללא זמן מספיק להשלים את החצייה.
רמזורים לנסיעה למכוניות
לרמזורים למכוניות שלושה צבעים, המסודרים מלמעלה למטה: אדום, צהוב (או כתום) וירוק.
באופן כללי, פירוש האותות הוא כדלקמן:
אדום - אין להימצא בצומת.
אדום + צהוב - הרמזור עומד להתחלף לירוק, יש להתכונן לנסיעה.
ירוק - מותר לחצות את הצומת. (ירוק מהבהב - יש להתכונן לעצירה.)
צהוב - הרמזור עומד להתחלף לאדום, יש לפנות את הצומת.
צהוב מהבהב - מערכת הרמזורים מקולקלת ויש לנסוע לפי סימון התמרורים, באירופה בעיקר, רמזור צהוב מהבהב גם מציין שהרמזור עומד להתחלף לאדום, יש לפנות את הצומת, וגם שמערכת הרמזורים מקולקלת ויש לנסוע לפי סימון התמרורים.
מעל חלק מהרמזורים מופיעים שלטים עגולים ומעליהם חץ כיוון, המתאר את כיווני הנסיעה אליהם הרמזור תקף. ללא חץ, הרמזור תקף לכל כיווני הנסיעה. לעתים, עשויה התאורה בפנס הירוק של הרמזור להיות מעוצבת כחץ.
במקומות שונים קיימים חוקי התנהגות שונים, בנוסף לאותות מוסכמים אלו.
בישראל
האור הירוק מהבהב שלוש פעמים (ב-3 השניות האחרונות של האור הירוק "הרגיל") ברמזורים הממוקמים בצמתים בהם המהירות הממוצעת היא מעל 60 קמ"ש. הבהוב זה משמעו איתות מסייע, המציין כי האור ברמזור עומד להתחלף לצהוב ואז לאדום, אך אין לו משמעות חוקית.
בצפון אמריקה
כתלות במדינה, ייתכן כי ניתן לפנות ימינה באור אדום תוך כדי הגעה לעצירה מוחלטת ומתן זכות קדימה.
כתלות במדינה, ייתכן כי יש צורך לתת זכות קדימה לתנועה המגיעה ממול והולכי רגל החוצים את הכביש כאשר פונים שמאלה באור ירוק. במקרה הזה, יש לעצור בתוך הצומת ולתת זכות קדימה. אם האור מתחלף לצהוב או אדום בזמן עמידה בתוך הצומת, יש לפנות אותו על ידי סיום הפניה.
כתלות במדינה, האור הירוק מופיע מיד לאחר האור האדום (תוך ביטול הופעת האור הצהוב).
רמזורים לתחבורה ציבורית
בחלק ממדינות העולם נהוג להשתמש ברמזורים ייחודים לתחבורה ציבורית.
רמזור צהוב מהבהב או שניים משמשים לאזהרה על צורך במתן זכות קדימה להולכי רגל או להתרעה כי רמזור סמוך, שאינו נראה למרחוק, אדום. בארצות שונות, בעיקר בצפוןאירופה, ישנו רמזור מיוחד המשמש רוכבי אופניים בעת רכיבתם בכבישים ובמסלולים הייחודיים להם.
רמזורים חכמים
רמזורים "חכמים" ממוחשבים יכולים לחוש ולהגיב לתנועה על הדרך בעזרת תיל לולאתי שקבוע מתחת לכביש לפני הרמזור. זרם חשמלי עובר בתיל, הוא יוצר שדה מגנטי. כאשר גוף מתכתי (כלי רכב) עובר דרך שדה זה, אות נשלח למחשב המקושר. המחשב קולט את האות ומנסה לתת אור ירוק לנהג ברגע הראשון האפשרי, כשהדרך פנויה למעבר בטוח.
רכב דו גלגלי עשוי שלא להפעיל רמזור כזה, ולכן אם יעמוד ראשון, הרמזור לא יתחלף.
אכיפה
כניסה לצומת באור אדום נחשבת לאחת מעבירות התנועה החמורות ביותר ולגורם מהותי לתאונות דרכים קטלניות. משטרות מפעילות מצלמות אלקטרוניות כדי לתעד עבירות של כניסה לצומת ברמזור אדום. בישראל הופעלו מצלמות כאלו מאז שנת 1965.
בישראל הורשעו במספר מקרים נהגים שנכנסו לצומת באור אדום וגרמו למותם של אנשים בתאונת דרכים בעבירת הריגה ונדונו לשנות מאסר ארוכות (7 - 8 שנים בפועל).
האור שבקצה הצומת: יום הולדת לרמזור
104 שנה לרמזור הראשון בעולם, המצאה ששינתה את הדרך שבה אנחנו נוהגים. ולמה נבחרו הצבעים אדום וירוק
רמי שלהבת, מכון דוידסון לחינוך מדעי
באמצע שנת 1949, לא הרבה אחרי מלחמת השחרור, הגיעה הקידמה לישראל. בפינת הרחובות הרצל, בלפור וביאליק בחיפה התקינה העירייה חידוש משונה: מתקן פנסים תלוי על חוט חשמל שהאיר באור אדום וירוק ונועד לכוון את התנועה בצומת הסואן. המתקן החדשני זכה לשם הקליט "מנגנון אור אוטומטי לכיוון תנועה", והעירייה הפיצה מנשר לתושבים שהבהיר לתושבים איך לנהוג ולהתנהג בתנועה עם המתקן החדש והחדיש הזה.
עד מהרה התפשט החידוש גם לערים נוספות ומתקן דומה, הפעם על עמודים, נכנס לשימוש גם בתל אביב, בפינת הרחובות הרצל ודרך יפו. לירושלים הגיע העתיד התחבורתי רק ב-1955, עם התקנת מנגנון הכוונת תנועה בצומת הראשי של הרחובות המלך ג'ורג' ויפו. באותה שנה התעוררה גם האקדמיה ללשון העברית והגתה מילה לתיאור הטכנולוגיה החדישה: רמזור.
הרמזור הגיע לישראל באיחור רב, שכן את הרעיון לכוון את התנועה בצמתים באמצעות שילוט משתנה הגה כבר באמצע המאה ה-19 המהנדס האנגלי ג'ון פיק נייט (Knight) שהתמחה בשיטות איתות לרכבות. בשנת 1865 הוא ניגש אל נציב המשטרה בלונדון והציע לו ליישם את שיטת האיתות של הרכבות גם ברחובות לונדון. המנגנון כלל סמפור (מתקן איתות המבוסס על זרועות נעות, כנהוג במסילות ברזל) בשעות היום ותאורת גז אדומה וירוקה בשעות הלילה.
נדרשו שלוש שנים ליישום התוכנית, וב-9 בדצמבר 1868 הותקן רמזור הגז בצומת הרחובות גרייט ג'ורג' וברידג', לא הרחק מגשר וסטמינסטר. המתקן היה ידני והיה זקוק לשוטר שיפעיל את האותות, כך שמדובר היה למעשה במעין שוטר תנועה משוכלל. הרמזור זכה להצלחה גדולה - אך קצרת מועד, שנקטעה במהירות בגלל אסון מצער. ב-2 בינואר 1869, פחות מחודש אחרי הפעלתו התרחשה דליפת גז והרמזור התפוצץ בפניו של השוטר שהפעיל אותו וגרם לו כוויות קשות. המיזם בוטל מיד.
נדרשו עוד כמה עשרות שנים עד שהטכנולוגיה תבשיל מחדש. ב-5 באוגוסט 1912 הותקן הרמזור החשמלי הראשון בעולם בצומת של רחוב 105 ושדרות יוקליד בעיר קליבלנד שבארצות הברית. קצת יותר מוקדם באותה שנה אמנם פיתח את אותו רעיון השוטר לסטר וייר (Wire) מיוטה, שהשתמש במקור בקופסת עץ עם פנסים, אך הרמזור השימושי הראשון היה זה שבקליבלנד. עיצב אותו הממציא ג'יימס הוג (Hoge), והוא כלל ארבעה זוגות של אורות אדומים וירוקים על ארבעה עמודים וזמזם אזהרה. ההפעלה הייתה ידנית באמצעות מתגים, כך ששוטרים וכבאים יכלו להפעיל את הרמזור במקרה הצורך כדי לווסת את התנועה.
הציבור הבין מהר מאוד את חשיבות ההמצאה. בכתב העת The Motorist של מועדון המכוניות של קליבלנד, שיצא לאור באוגוסט 1914, נכתב: "המערכת אמורה ליצור מהפכה בטיפול בתנועה ברחובות העיר הצפופים. כדאי שוועדות התחבורה ישקלו ברצינות להטמיע אותה לשימוש נרחב".
ומדוע דווקא אדום וירוק? האור האדום היה בחירה טבעית, משום שהוא מקושר מאז ומתמיד לדם ולסכנה. הירוק נולד בחוקי התעבורה הימית: כללי השיט דרשו מאוניות להדליק אור ירוק על הדופן הימנית שלהן ואור אדום על השמאלית. כששתי ספינות מתקרבות זו לזו, זאת שרואה את האור האדום של חברתה צריכה לעצור או להאט עד שהספינה השנייה, שרואה את האור הירוק של חברתה, תעבור. משם התגלגלה המוסכמה גם לתחבורה היבשתית, ראשית ברכבות ובהמשך בכבישים.
האור הצהוב נוסף רק ב-1920, כשהשוטר ויליאם פוטס (Potts) מדטרויט הציע להוסיף פנס אזהרה שלישי בין האור האדום המסמן עצירה לאור הירוק המתיר לנסוע. הסיבה המקורית להוספת האור האמצעי הזה הייתה הקושי לסנכרן בין השוטרים שהפעילו את ארבעת הרמזורים בצומת. התבנית הזאת נותרה כמעט ללא שינוי עד היום, פרט להוספת הצהוב המהבהב ושינוי האור הירוק לגוון כחלחל מעט כדי להקל על עיוורי צבעים שלא מבדילים בין אדום לירוק.
מבחינה מדעית והנדסית הרמזור איננו המצאה מתוחכמת במיוחד - בסך הכל ארבע קופסאות מאירות שפועלות בתיאום. אולם מבחינה חברתית מדובר בטכנולוגיה מהפכנית שמאפשרת לנו להתמודד בהצלחה עד היום עם עומסי התנועה הגדלים והולכים בעולם. אז בפעם הבאה שאתם עומדים בפקק ומקללים את הרמזור שלא מתחלף, חישבו כמה הרבה יותר גרוע היה יכול להיות בלעדיו.
לאן נעלם העמוד הראשון בכל מסכתות הש"ס? היכן תמצאו את ברכות דף ק'? מי קבע שכל דף גמרא יתחיל עם ארבע שורות של רש"י? ואיך קרא שעולם הספרים היהודי נכבש בסערה בידי גוי שאף לא היה מסוגל להבין אף מילה בלשון הקודש? הרב אליעזר אייזיקוביץ חוזר למקום שבו הכול התחיל
===
הוא היה יהודי נמוך קומה, בן למשפחה בעלת שורשים מפוארים שבצוק העיתים נעקרה מאשכנז ותקעה יתד בעיירה הציורית סונצ'ינו שבצפון איטליה. שמו המקורי היה ר' ישראל נתן מענצעלן אם כי העולם עתיד היה להכיר אותו בכינוי 'שונצינו' אותו אימץ לעצמו כשם משפחה. חזותו החיצונית הפשוטה לא הסגירה את הדבר, אולם הוא היה האחראי לאחת המהפכות הגדולות ביותר בלימוד הש"ס מאז חתימת התלמוד.
ר' ישראל נתן מענצעלן-שונצינו עסק ברפואה וסייע לאביו בעסקי הבנקאות המשפחתיים. כמו יהודים רבים בני התקופה התפרנסה המשפחה ממתן הלוואות לאוכלוסיה הנוצרית, אולם בשנת 1480 נפתח בסונצינו "מונטה דה פיאטה" (בית הלוואות ציבורי) והמשפחה נאלצה לחפש לעצמה תעסוקה אחרת.
תריסר שנים לפני כן התרחש בפינה אחרת של אירופה מאורע בעל חשיבות עולמית. צורף גרמני בשם יוהן גוטנברג שהתגורר בעיר שטרסבורג המציא מכונת הדפוס. גוטנברג אומנם פשט את הרגל ומת עני ואביון, אבל ההמצאה שלו שינתה לצמיתות את מדפי הספרים. לראשונה באירופה ניתן היה להדפיס תוך זמן קצר ספר במאות רבות של עותקים. מחירי הספרים ירדו פלאים והיו מעתה היו בהישג ידו של כל אדם ולא רק נחלתם של עשירים מופלגים.
תוך זמן קצר עמדו יהודים על הפוטנציאל המהפכני הטמון בטכנולוגיה החדשה. על רקע אווירה זו החליט, בשנת רמ"א, ר' ישראל שונצינו להיכנס לעסקי הדפוס. כעבור שלוש שנים הוציא לאור מהדורה מודפסת של מסכת ברכות, הראשונה מתוך עשרים מסכתות שהמשפחה הייתה עתידה להוציא לאור.
על השיקולים שקדמו להחלטה להדפיס דווקא מסכת זו מספר בנו של ישראל נתן, ר' יהושע שלמה: "[אבי ציווה עלי:] אתה תבנה בנינו של עולם, תרומם את קרנות החכמה ועשית ספרים בדפוס להיות בהם שתי תועלות מפורסמות: האחת כי יעשה מהר הרבה מהם עד תתמלא הארץ דעה. השנית כי לא יעלה ערכם לערך הנכתבים בקנה או בעט ברזל ועופרת. ואשר לא מצאה ידו די קניינים יקרים יקנה מהם בזול, תחת הזהב יביא כסף". ונזדרז הבן למצות האב ויבא הביתה לעשות מלאכתו מלאכת שמים וכי מדת חסידות עלתה בו עם כי ברכת ה׳ היא תעשיר, פתח במסכת ברכות"...
מסכת ברכות של דפוס שונצינו לא היה הכרך התלמודי הראשון שראה אור. קדמו לו כרכים בודדים של ש"ס שהודפסו במקומות שונים בספרד ופורטוגל. אחד המדפיסים היהודים החשובים שפעל בתקופה זו היה ר' שלמה אלקבץ, סבו של המקובל ר' שלמה אלקבץ מחבר הפיוט "לכה דודי" ומי שנחשב למדפיס הראשון של אחד מכרכי הש"ס בספרד.
אלא שהמצאת הדפוס הגיע לספרד בשעה שהאוכלוסייה היהודית במדינה זו כבר עמדה בדמדומי גסיסתה. רק שבע שנים מפרידות בין הש"ס הספרדי הקדום ביותר שקיומו ידוע בוודאות לבין גירוש יהודי ספרד. הכרכים שנדפסו בתקופה קצרה זו התפזרו בכל רחבי העולם היהודי וחלקם צצו במקומות מפתיעים כמו תימן ואפגניסטן. אולם השפעתם על המשך התפתחותו של התלמוד המודפס הייתה מועטה. דפוס סונצינו, לעומת זאת, עתיד היה להטביע חותם שהשפעתו על צורת הדף בו אנו לומדים מורגשת עד ימינו.
כאן ממציאים את "צורת הדף"
עצם המושג "דף גמרא" היא פועל יוצא של המצאת הדפוס. קודם לכן נכתבו כל 2 מיליון המילים (בערך) של התלמוד הבבלי בקודקסים שלא היו אחידים מבחינת צורתם ומספר הדפים שלהם. כל סופר סידר את הדפים כאוות נפשו. הספרים הכילו את דברי הגמרא בלבד בלי המפרשים הנלווים אליהם שנחשבו לספרים נפרדים.
דפוס סונצינו שינה כל זאת. תחת מכבש הדפוס שלו באותה עיירה קטנה באיטליה קיבל דף הגמרא את צורתו הקבועה והאחידה. סונצינו היה הראשון שהדפיס על אותו העמוד, בצמוד לנוסח הגמרא, גם את פירוש רש"י ואת דברי התוספות. דבר זה יצר בעיה שכן הלומדים התקשו לזהות את המקום שבו דברי הגמרא מסתיימים ודברי המפרשים מתחילים. את הבעיה הזאת פתר שונצינו כאשר החליט שדברי המדפרסים יודפסו באות מעגלית שונה מזו המשמשת להדפסת נוסח הגמרא. עד מהרה דבק בכתב הזה הכינוי העממי "כתב רש"י".
שונצינו גם קבע במהדורתו כי פירוש רש"י לעולם יודפס בצד הפנימי של הדף, בעוד דברי התוספות יודפסו בצדם החיצוני, סידור שנשמר בכל עשרות מהדורות הש"ס הבאות ועד ימינו. וזה לא הכול – בני משפחת שונצינו החליטו שארבעת השורות הראשונות בכל דף יהיו מדברי המפרשים ורק לאחר מכן יתחילו דברי הגמרא. כלל זה נשמר בצורה עקבית כמעט בכל המסכתות שהמשפחה הדפיסה והוא הפך לחלק בלתי נפרד מ"צורת הדף" כפי שהוא קיים עד ימינו. מקובל להסביר שמנהג זה מרמז על כך שאין האדם יכול להגיע להבנת דברי הגמרא לפני שיחזור עליהם לפחות ארבע פעמים.
האיש שהכניס את התוספת לגמרא
במשך השנים הבאות המשיכה המשפחה להדפיס עוד כרכים בודדים של הש"ס - לפי אחת ההערכות עד 16 מסכתות שונות - אולם מעולם לא הדפיסה ש"ס שלם כנראה מחמת חסרון כיס. פעילות הדפוס המשפחתית זכתה לתנופה מחודשת עם הצטרפותו של ר' גרשום סונצינו, אחיינו של יהושע שלמה. היה היה אדם אנרגטי ונמרץ הראוי לתואר "גדול המו"לים היהודיים" באותן שנות בראשית של הדפוס העברי.
ר' גרשום סונצינו חשב בצורה יצירתית וניצל את הדפוס כדי להביא לעולם רעיונות שאף אחד לא חשב אליהם לפניו. הוא הדפיס את לוח השנה העברי המיועד לתליה על הקיר ולפיכך ראוי להיחשב לסבא-רבא של כל לוחות השנה שבאו אחריו. הוא הדפיס את הספר העברי המאויר הראשון, "משל הקדמוני", ועל כן ראוי אולי להיחשב לסבא רבא של כל ספרי הקומיקס היהודים הרואים אור בימינו (לתשומת ליבך גדי פולק). בסך הכל הוא הוציא לאור למעלה ממאה ספרים בתחומים מגוונים, הישג מרשים מאוד בתנאי אותם הימים.
אולם ר' גרשום לא הסתפק בהוצאתם לאור של ספרים ידועים ומפורסמים. הוא הרבה לנדוד ולחקור בגנזכים ובספריות בחיפוש אחר כתבי יד בלתי מוכרים בהם יוכל להעשיר את ארון הספרים היהודי. על נדודיו המרובים הוא רמז בחתימה בה נהג לסיים את ספריו – "גר-שם".
כאן אנחנו מגיעים לתרומה המשמעותית והחשובה ביותר של ר' גרשום סונצינו לעיצוב צורת הדף במתכונתו הנוכחית – ההחלטה אותה קיבל יחד עם יתר בני משפחת המדפיסים לכלול בכל אחד מדפי הגמרא גם את דברי התוספות הקשורים אליו. החלטה זו לא הייתה מובנת מאליו. ברוב מהדורות הש"ס שראו אור קודם לכן בדפוסי ספרד ופורטוגל מופיע פירוש רש"י בלבד. הדבר נבע ככל הנראה משיטות הלימוד השונות שהיו נהוגות בשתי הארצות. בישיבות ספרד למדו את הגמרא בעיקר עם חידושי הרמב"ן, בשונה מישיבות איטליה ואשכנז שבהם מקובל היה ללמוד גמרא עם פירוש תוספות.
מנוי וגמור היה אצל ר' גרשום שאת הש"ס יש להדפיס עם פירוש תוספות דבר שנעשה כבר במסכת ברכות הראשונה. אולם איזה תוספות? ברוב ישיבות אירופה וספרד הכירו רק את תוספות שאנץ, תוספות רבנו פרץ, תוספות ר' שמשון. ר' גרשום לא הסתפק בכך. הוא הרחיק נדוד עד שטרסבורג, שֵמבֶּרי וז'נווה, פשפש בספריות ישנות וחקר בקרב אספנים ותלמידי חכמים עד שחשף את כתב היד של התוספות אותו ערך רבי אליעזר מן העיר טוך ובו עיקר תורתם של רבנו יצחק (ר"י) ורבנו תם. "יגעתי ומצאתי ספרים שהיו חתומים וסגורים, הבאתי אותם לאור יום למען יזהירו כזוהר הרקיע," כך מעיד על עצמו ר' גרשום.
ר' גרשום הביא לכך שצורת הדף תכלול את דברי התוספות, והוא זה שגם קבע שדווקא תוספות טוך ישמשו לכך. מסיבה זו כינה אותם "התוספות שלנו" להבדיל מגרסאות אחרות של תוספות שהיו עדיין בכתב יד או שהודפסו בשלב מאוחר יותר. נוהג זה של הדפסת התוספות יחד עם דף הגמרא הועתק מאוחר יותר על ידי מדפיסי וונציה ומני אז התקבל ללא עוררין בכל המהדורות הבאות.
מי ראה את ברכות דף צ"ט עמוד ב'?
תחת ידם האמונה של מדפיסי שונצינו לא רק שדף הגמרא התחיל לקבל את צורתו אלא שמספר הדפים בכל מסכת החל אף הוא להתגבש סביב מתכונתו הנוכחית. כאמור, בכתבי היד שקדמו לעידן הדפוס ואף בחלק מהכרכים שראו אור בספרד עדיין אין אחידות במספר הדפים. כל מדפיס חילק את דברי הגמרא כפי שהיה נוח לו לעשות ומנין הדפים השתנה בהתאם.
בית הדפוס היהודי בשונצינו הביא לתלמוד את הרעיון של חלוקה עקבית ומסודרת לדפים, אלא שחלוקה זו לא תמיד הייתה זהה לזו שקיימת היום. למשל, בקשו מהלומד המצוי לעיין במסכת ברכות בדף צ"ט עמוד ב', ותתקלו לבטח במבטי תימהון. כולם יודעים שבמסכת ברכות יש רק 62 דפים. אלא שמדפיסי שונצינו בחרו עבור מסכת ברכות שהדפיסו מספר סימטרי ועגול עבור מנין הדפים – בדיוק מאה (בספר היו עוד 17 דפים נוספים שהוקדשו למפרשים שלא נכללו בצורת הדף – עוד חידוש שקיים עד ימינו). במהדורת הש"ס הראשונה של המדפיס דניאל בומברג שראתה אור שנים אחדות לאחר מכן מספר הדפים של מסכת ברכות ירד כבר לס"ו. במהדורה השניה של בומברג מספר הדפים ירד עוד יותר לס"ב, היכן שהוא נותר עד היום.
בגמרות שהוציא דפוס שונצינו הדף הראשון נשמר לשער, לפיכף דף הגמרא הראשון לעולם היה דף ב' עמוד א'. גם נוהג זה נשמר עד היום כך שהדרך הפשוטה ביותר לברר אם האדם שלפניכם אינו אלא מתחזה לבחור ישיבה הוא לבקש ממנו לעיין בדף א' עמוד ב'...
ר' גרשום מעולם לא תכנן להוציא ש"ס שלם, דבר הניכר גם מהבדלי העיצוב והסגנון במסכתות השונות שהדפיס. יתכן שחשב כי ברבות השנים הכרכים הבודדים יצטרפו לכלל סט אחד שלם. אלא שמחשבתו לא יצאה לפועל שכן היה מי שכן הוציא לאור ש"ס שלם והלה כבש בסערה את עולם הספרים היהודי. לאיש הזה קראו דניאל בומברג ולמרבה האירוניה הוא לא היה מסוגל ללמוד אפילו שורה אחת של גמרא כצורתה.
הגוי שכבש את ארון הספרים היהודי
מפליא הדבר שהשלב הבא בהתפתחות צורת הדף שייך לאיש עסקים נטול כל נסיון קודם בתחום הדפוס שלא היה מסוגל לקרוא אפילו מילה אחת בלשון הקודש ובכל זאת הפך לאחד מגדולי מדפיסי הספרים היהודיים שבכל הדורות ומי שהשפעתו על צורת הדף מורגשת עד היום. לדניאל בומברג נולד באנטוורפן שבארצות השפלה (היום בלגיה) אך בגיל צעיר עקר לאיטליה והשתקע בוונציה. רבי יוסף הכהן כותב עליו: "... הוציא מאפלה לאורה ספרים הרבה בלשון הקודש. תמיד היו נכנסים ויוצאים מביתו חכמים רבים ".
לפי התיאורים בומברג היה גוי אוהב ישראל. בין היתר שימש כנציג המקומי של "בנק מנדס" שסייע למלט יהודים אנוסים מספרד ופורטוגל לארצות החופש. הוא הקיף את עצמו ביהודים ובעזרתם הפיק את מיזם התלמוד השאפתני ביותר שהעולם ידע עד אז – הוצאת ש"ס שלם. דפוס בומברג פעל במתכונת זריזה ובתוך שלוש שנים סיים את הדפסת המהדורה הראשונה, הישג שמכונים תורניים היו יכולים להתפאר בו גם בימינו...
המהדורה נחטפה במהירות ואזלה מן השוק ובומברג הדפיס בשנים הבאות שתי מהדורות נוספות בהן הוכנסו שינויים שונים. בניגוד לחוסר האחידות וההבדלים בין הגמרות שהוציא דפוס סונצינו, מהדורת וונציה של בומברג הצטיינה במראה עקבי, מלוטש ובהיר שהפך אותה למבוקשת מאוד בעולם היהודי. הצלחתו של בומברג הייתה כזאת ששוק הספרים היהודי נעשה רוויי לחלוטין ור' גרשום סונצינו נאלץ לסגור את בית הדפוס שלו ולעקור לקושטא.
מהדורות בומברג שלמות הן היום פריט אספנות נדיר מאוד. סט אחד כזה הגיע לכותרות לפני כמה שנים כאשר אספן יהודי מצא אותו במצב מושלם במרתפי מנזר בלונדון. הש"ס השלם הזה נכלל היום ב'אוסף וולמדונה' העומד לרשותכם אם תיאותו לשלם עבורו כמה עשרות מיליוני דולרים. ש"ס וונציה היה הבסיס לכל 64 מהדורות התלמוד שיצאו לאור במשך מאות השנים הבאות עד שהגיעה האלמנה דבורה רום והוציא לאור מהדורה חדשה שהפכה לסטנדרט המקובל עד ימינו. אבל שום דבר לא יקח את זכות הראשונים מבני משפחת סונצינו שמתוך חביונם הנידח בהרי צפון איטליה חוללו את המהפכה שמורגשת עד היום בכל מקום בו פותחים דף גמרא.
המדפיס הקתולי שעיצב את התלמוד
איך קשורה תחרות עסקית על הדפסת ספרים יהודיים בין מדפיסים קתוליים, לשריפת התלמוד ברומא בהוראת האפיפיור? מה קרה לעותקים הבודדים שניצלו? מה חיפשו הנוצרים בארון הספרים היהודי - וגם מה תרומתם של אנשי ונציה במאה ה-16 ל"ישיבות הקדושות" היום. 500 שנים לגטו היהודי הראשון - ובאיטליה עושים כבוד ליהדות)טלי פרקש)
דניאל בומברג – על אף שמו המבטיח – היה קתולי בן המאה ה-16, אבל יש לו חלק נצחי בהיסטוריה של העם היהודי. לא רבים בישיבות הקדושות יודעים, אבל האחראי הישיר על צורת הגמרא המקובלת בימינו,
במלאת 500 שנה לגטו היהודי הראשון בעולם - המצאה שהועתקה בהמשך מוונציה לשאר חלקי אירופה - האיטלקים עושים כבוד ליהדות, ופותחים, בין היתר, תערוכה חדשה בארמון הדוג'ה. הספרייה הלאומית השאילה לתערוכה שלושה פריטים נדירים שהודפסו בוונציה בתקופה זו, וד"ר יואל פינקלמן – אוצֶר אוסף יהדות בספרייה הלאומית - מגלה איך קשורה תחרות עסקית על הדפסת ספרים יהודיים בין מדפיסים קתוליים, לשריפת התלמוד ברומא בהוראת האפיפיור, וגם מה תרומתם של אנשי ונציה הנוצרים דאז, ל"ישיבות הקדושות" היום.
את השיחה בינינו הוא פותח בבשורה משמחת: הצצה בלתי אמצעית ל"אחים" של שניים מהפריטים הנדירים שעשו את דרכם לוונציה, ותוך זמן קצר נכנס אל החדר אוצֶר חייכן בשם אלכס, עם אוצָר - אחד מחלקי "משנה תורה" של הרמב"ם מדפוס ונציאני, שריד מן העבר לתקופה סוערת זו.
ספר זה נחשב לנדיר במיוחד, מאחר ומעט מאוד ספרים מהדפוס האיטלקי של אותם הימים שרדו את "שריפת התלמוד" - שריפת הספרים היהודיים ברומא וברחבי איטליה, בשנת 1553. "אני תמיד אומר שמאחורי ספר יפהפה יש בדרך כלל סיפור עצוב, וכך גם במקרה זה", אומר פינקלמן, בעודי מנצלת את ההזדמנות הבלתי חוזרת לגעת בדפיו של ספר נדיר ויחיד במינו בן 500 שנה.
תחרות בין מדפיסים שהסתיימה בטרגדיה לעולם היהודי
פינקלמן תולה את שרשרת האירועים שהובילה, בסופו של דבר, ל"שריפת התלמוד" - בבית הדפוס שהנפיק את הספר המונח לפנינו, בבעלותו של איטלקי מקומי בן התקופה בשם אלויסי בראגדין. "רבי מאיר קצנלנבוגן (המכונה המהר"ם מפדואה, עיר הנמצאת לא רחוק מוונציה), כתב פירוש למשנה תורה לרמב"ם", מסביר פינקלמן. "הוא ניגש למדפיס אנטוניו יוסטינין והציע לו להוציא 'משנה תורה' עם הפירוש שלו עצמו. יוסטינין סירב, לכן הרב ניגש למדפיס-מתחרה חדש בשוק, מיודעינו בראגדין, שהסכים.
"מן הסתם, אותו בראגדין ראה את ההצעה כהזדמנות לפרוץ אל שוק הספרים היהודי, שהיה ענף ספרותי רווחי באותם הימים. אך יוסטינן שהתחיל להריח תחרות - החליט לגנוב את פירושו של הרב קצנלנבוגן, ומהר מאוד הוציא מהדורה מתחרה עם פירוש מקוצר של הרב, שהחלה להימכר בהצלחה. המחבר שכעס על הגניבה הספרותית, פנה לרבי משה בן ישראל איסרלישׂ (הרמ"א, גדול רבני אשכנז) שבפולין, מי שנחשב לסמכות דתית עליונה, והוא פסק כי אסור לקנות את ספרים שהודפסו במרמה על ידי יוסטינין".
פינקלמן מספר כי המאבק המר על זכות היוצרים של הטקסט, לא נשאר על תקן "מריבה עסקית" בין מתחרים. באותם הימים, הדפסה של טקסט יהודי כלשהו, הצריכה אישור מיוחד מטעם המדינה ורשויות הכנסייה. המאבק הספרותי בין המדפיסים הגיע לבסוף עד לאוזניו של האפיפיור, והוביל לצו אפיפיורי הדורש לבדוק בצורה פרטנית כל יצירה ספרותית יהודית על ידי האינקוויזיציה המקומית, מהלך שהוביל, בסופו של דבר, לשריפת התלמוד.
גם אנטישמיות וגם שיתוף פעולה תרבותי
החיים הסוערים בוונציה באותם הימים היו, לדברי פינקלמן, "שילוב מרתק של אנטישמיות ופתיחות כלפי יהודים, בעת ובעונה אחת. באותו מקום שהמציא את הגטו הראשון, ואת ההגבלות על עבודה, מגורים וצנזורה על ספרים – היו, מהצד השני, שיתופי פעולה תרבותיים. יהודים למדו באוניברסיטה בפדואה, ונוצרים למדו עברית והתעניינו בחיבורים יהודיים. נוצר שילוב מרתק של נוצרים שלמדו מיהודים, ויהודים שלמדו מנוצרים. זו ערבוביה תרבותית. היסטוריה שלא נכנסת לקטגוריות הצרות והחד-ממדיות שלנו".
למה ונציה הפכה להיות כל כך מרכזית בארון הספרים היהודי שלנו?
"במאה ה-15 היו למעשה שני מרכזים של דפוס עברי: אחד בספרד והאחר באיטליה. אחרי גירוש ספרד, המרכז שם נעלם, ומרכז הדפוס עבר לאיטליה בכלל, ולוונציה בפרט. זה קרה גם בגלל קשרי המסחר המפותחים של ונציה, שאפשרו להביא חומרים וגם לייצא סחורות לכל רחבי אירופה ולאימפריה העות'מנית.
"היו לא מעט מדפיסים נוצרים שחיפשו שוק להתרחב בו. הדפוס השתלב היטב ברעיון העיקרי של תקופת הרנסנס של תחייה וחזרה למקורות הקלאסיים, בין היתר, לאלה של הנצרות הקדומה והחיבור שלה ליהדות. לצד הקריאה בחיבורים יהודיים בשפת המקור על ידי נוצרים, הייתה אפילו 'קבלה' נוצרית שחיה ותססה באותה התקופה".
"ונציה במאה ה-16 מפתחת לראשונה את לוחות הדפוס הקלאסיים של הספרים המרכזיים ביהדות: התלמוד הבבלי, התלמוד הירושלמי, משנה תורה לרמב"ם, מקראות גדולות (תנ"ך עם פירושים) וגם ספרי הגות מודפסים באותה תקופה, כמו 'מורה נבוכים' של הרמב"ם ו'הכוזרי' של רבי יהודה הלוי, לצד התחלה של ספרות פופולארית יותר (באידיש למשל), ושפה מדוברת של מנהגים וסיפורי תורה עבור בעלי השכלה תורנית פחותה. לכן דפוס ונציה שיחק תפקיד מכריע באופן שבו אנחנו רואים את ארון הספרים היהודי שלנו עד היום".
התלמוד
באותה התקופה מגיע מאנטוורפן - דניאל בומברג. מדובר במדפיס החשוב ביותר בוונציה בתקופה הזו, והוא זה שאחראי, לדברי פינקלמן, על האופן שבו עוצב דף הגמרא כטקסט מרכזי, שסביבו מוצגים הפירושים השונים אודותיו, פירושים שהוא עצמו בחר להכניס כרש"י ואיבן עזרא ובעלי "התוספות". למעשה, בומברג בחר להציג גרסה אחת עם רבנים מסוימים, מבין לא פחות מחמש גרסאות שונות של מקבץ פרשנים שהסתובבו בשוק התלמוד באותן השנים.
"אותו קתולי שהוא שהמציא את שיטת הדף והעמוד. למשל בבא מציעא י"ד, עמוד א", מציין פינקלמן, שאף מתעתד לתת הרצאה על הנושא בכנס מחקרי שעורכת הספרייה הלאומית בוונציה, במסגרת התערוכה. "הוא היה זה שהדפיס לראשונה, באופן מלא, את הש"ס.
"בומברג היה איש עסקים מספיק טוב כדי להפוך את האופן שבו הוא עיצב את הדף לשיטה הבלעדית. עד אז, מראה דף הגמרא כלל סגנונות שונים ומגוונים. החוש העסקי שלו הוביל אותו לכלול בפירושים אצלו ג�%
עלון "חוויית השבוע" חוויה משפחתית סביב שולחן השבת.
