בניית אתרים בחינם

 

 


הושענא רבה ושמחת תורה

 

היום השביעי של חג הסוכות הוא "הושענא רבה". הסיבה שנקרא כך אומר רבנו בחיי: שהוא יום העשרים ושישה מבריאת העולם, כמנין שם 'הויה', שנקרא 'שם רבה'. הוא גם היום ה-51( נ"א( מראש חודש אלול והוא חותם את הימים הנוראים שניתנו לעם ישראל, ולכן אנו מבקשים מהקב"ה "הושענא נא" - הושע אותנו וחתום אותנו לחיים טובים ולשלום בגמר ה-נ"א יום שבהם התאמצנו והתפללנו שהתפילות לא תהיינה לריק ח"ו. רבים נוהגים לערוך סדר לימוד מיוחד בלילה זה, לקרוא את ספר דברים ולקרוא כל ספר תהילים, כדי להוסיף עוד מעט זכויות לפני החתימה הגורלית. ביום הזה, מרבים בתחנונים, אומרים הושענות וחובטים ערבות, כדי למלט את נפשנו מדין קשה.

 

מסופר על רבי שלמה זלמן אויערבאך זצ"ל: שמתחילת ליל הושענא רבה, היתה הנהגתו באימה ויראה, כבימים הנוראים. ועסק רוב שעות הלילה באמירת תהילים בהתעוררות רבה. ואף בימי זקנותו, קם ממשכבו כמה פעמים לאמירת תהילים וכן ציוה לבני ביתו. ולא נחה דעתו כלל מביקורי החג בלילה זה, וגם עם הבאים לקבל פניו לכבוד החג, מיעט מאוד בשיחה, ועסק באמירת תהילים. לאחר הושענא - הוא היום האחרון של חג הסוכות, מגיע חג שמיני עצרת - שהוא יו"ט בפני עצמו ומוסיפים בו ברכת 'שהחיינו'. 'עצרת' מלשון לעצור, דהיינו הקב"ה מבקש כביכול מעם ישראל מתוך חיבה לעמו, לשהות עוד קצת במחיצתו וכותב המדרש שה' כביכול אומר 'קשה עליי פרידתכם' - במהלך כל חג הסוכות כל יום הקרבנו פרים כנגד כל האומות בסה"כ 70 פרים, ובשמיני עצרת מקריבים פר אחד בלבד כנגד עם ישראל. מתקופת הגאונים (לפני כ-1000 שנה) צורף לחג זה גם עניין 'שמחת תורה' - לְגָמְרָה (סיום) של התורה.

 

ידועות מילות השיר - 'שישו ושמחו בשמחת תורה', ולכאורה היה צריך לומר 'בשמחתנו בתורה' על שזכינו לְגָמְרָה? מתרץ ה'בית אברהם' זצ"ל, כשהתורה רואה כמה אנו שמחים ורוקדים איתה, היא שמחה על זה שהגויים לא הסכימו לקבלה, והיא זכתה להיות נחלתם של עם ישראל, שיודעים להוקיר ולכבד אותה כראוי.

 

אומר מרן (שו"ע או"ח סי' תרס"ח ס' ב): שַׁחֲרית מוֹצִיאִין שְלשָה סְפָרִים, וְקוֹרִין בְאֶחָד מִוְזֹאת הַבְרָכָה עַד סוֹף הַתוֹרָה; ובַשֵּׁנִי, בְרֵאשִית עַד אֲשֶר בָרָא אֱֹלקים לַעֲשוֹת; ובַשְלִישי, בְיוֹם    הַשְמִינִי עֲצֶרֶת. מנהג הספרדים להוסיף "חתן מעונה" שקורא בתורה עד "ואתה על במותימו תדרוך", ואחר כך "חתן תורה", חוזר וקורא מתחלת פרשת וזאת הברכה, עד סופה, ומברך לפניה ולאחריה. ומיד אחריו בספר תורה השני בפרשת בראשית - "חתן בראשית", קורא עד "אשר ברא אלקים לעשות", ומברך גם כן לפניה ולאחריה (ילק"י מועדים).

 

משהגיע רבי זושא מאניפולי ביום שמחת תורה לפסוק (וזאת הברכה לג, ג): "אף חֹבֵב עמִים כָל קְדֹשָיו בְיָדֶך וְהֵם תֻּכו לְרַגְלֶָך יִשָא מִדַבְרֹתֶיָך". התייפח ופירש: "אף חֹבֵב עַמִים" - אף על פי שבעוונותינו הרבים אתה מגלה, ריבונו של עולם, חיבה גדולה כל כך לאומות אחרות, ומסרת אותנו בידיהן. עם כל זה "עַמִים כָל קְדֹשָיו בְיָדֶך" - ישראל קדושים אינם נוטשים אותך ואת אמונך, "וְהֵם תֻּכו לְרַגְלֶָך" - אע"פ שבגללך הם מוכים ומעונים ללא הרף - עם זה "יִשָא

מִדַבְרֹתֶיָך" - אין הם פוסקים מלחזור ולומר: "תוֹרָה צִוָה לָנו מֹשֶה מוֹרָשָה קְהִלַת יַעֲקֹב"

 

ישועה בהושענא רבה (קול ברמה, גיליון 258)

 

     מעשה שהיה ברבי מרדכי לבטון זצ"ל שהיה אדם יהודי שעבר על החוק והיה חייב מיתה למלכות וברח מעירו. לאחר כשנתיים המלכות שלחה גופה בארון מתים ליהודים שיקברוהו, ועל הארון רשמו את שמו של היהודי.

 

     לאחר זמן מה, אשתו שהייתה עדיין צעירה לימים, לא רצתה להישאר לבד והגיע אכן חתן וביקש לשאת אותה לאשה. הלכו לבית הדין עם עדים שראו את הארון מתים שהגיע ושרשום על הארון את השם של בעלה, וממילא היא יכולה להתחתן. הרבנים בבית הדין נטו להקל אלא שהיה שם את הרב מרדכי לבטון זצ"ל וחקר את העדים היטב ושאל אותם האם הם פתחו את הארון מתים וראו את הגופה וזיהו שזה בעלה או לא? והעדים אמרו שהם לא פתחו אלא הסתמכו על מה שהמלכות אמרה וקברו אותו, אמר להם הרב שזה לא כל כך פשוט, ויש לעיין הרבה בדבר כי סוף סוף מדובר כאן בספק אשת איש, לכן נמתין קצת זמן וה' יעזור. כל אחד פנה לדרכו וכך עברו להם כמה חודשים, והרבנים האיצו ברב שיעשה היתר כי סוף סוף מדובר בעגונה והבעל לא חזר כבר מעל שנתיים וחצי וגם המשפחות של שני הצדדים לחצו אך הרב דחה ודחה וכך עברה לה עוד שנה, והרב מחפש בפוסקים איזה פתח להתיר אך לא מצא שום פתח, ושוב המשפחות באו לרב, אמר להם הרב נחכה עד פסח, אולי תבוא הגאולה לאשה הזו אבל גם כשהגיע פסח אמר להם הרב נחכה עוד קצת, אבל כאן כבר פקעה סבלנותו של החתן שהוא מחכה כבר ארבע שנים תמימות, ואמר לרב או שיש היתר או שהוא הולך לחפש כלה אחרת. וגם הרבנים לחצו על הרב, תשמע עד שיש חתן שמוכן לקחת אלמנה עם שני ילדים..., צריך לזרז את העניין. והרב שלא התרגש מכל הלחצים כי הלכה זו הלכה ואי אפשר לזוז מההלכה כמלוא נימא, אמר להם, הבה ונחכה עד סוכות, ואני אחרי סוכות אפסוק לכם לכאן או לכאן ואני לא אשאיר את העניין הזה בספק, והסכימו לחכות והרב התפלל לה' חזק שהאמת תתגלה בלי ספיקות, וכך עבר הקיץ והגיע סוכות. באו אליו שוב המשפ' וגם הדיינים בבקשה שיכין כבר את הפסק, אמר להם הרב תחכו עד שיגמר סוכות ובע"ה האמת תצא לאור.

 

     והנה בליל הושענא רבה הרב שומע דפיקות בדלת והוא ניגש לפתוח, והוא רואה מולו אדם מגודל שיער וצפרניים והבגדים שעליו לא ראויים למלבוש, וגם רואים שאולי שנתיים עברו עליו בלי מקלחת, והרב קיבל אותו והושיב אותו בסוכה והביא לו לאכול ולשתות, ובינתיים קרא הרב לאשתו ואמר לה שתכין לו בגדים והראה לו הרב את מקום המקלחת והזמין בינתיים את הספר לביתם, למרות חול המועד והספר החל לספר אותו מהשיער הארוך והמפוזר, והנה, כשסיפר את שערו, החל לזהות את פניו ואמר לרב: "ה' ירחם הוא מת איך הוא קם והגיע לביתו הרי זה בעלה של העגונה..." ונפל הספר על הרצפה כמתעלף. מיד הרב הקים אותו ואמר לו "אני גוזר עליך לא לספר שום מילה, אתה יודע את הסוד ותצפנהו בליבך". והרב חקר את התימהוני שהגיע אליו וגם הוא הסביר לרב שזה אכן הוא והוא כבר בורח הרבה שנים, ופוחד לחזור לביתו שמא אשתו כבר התחתנה עם מישהו אחר ולכן רגליו הוליכוהו לביתו של הרב. והרב הקצה לו חדר בביתו ואמר לו אל תדאג הכול יסתדר ואל תצא בינתיים מהבית. והרב שמח שהקב"ה האיר לו את הדרך ויותר אין ספיקות, והלך לבית הכנסת בשמחת תורה וכולם ראו שהרב שמח, ואמרו זהו, הרב בוודאי יחתן את הזוג ואין בעיות.

 

     ולמחרת כבר על הבוקר באה משפחת הכלה עם הכלה ומשפחת החתן עם החתן ואמרו הדיינים לרב, זהו הגיע הזמן לחתן אותם כמו שהרב אמר שהיום יהיה הפסק. אמר להם הרב לדיינים האם אתם בטוחים שבעלה מת? בוודאי שאנו בטוחים אמרו הדיינים, והאם את בטוחה שאל הרב את האישה, והאישה אמרה אני חושבת שכן, לפי זה שגופתו הגיעה וכבר כמה שנים טובות שהוא לא חזר ולא שלח מכתב או שליח להודיע שהוא חי זה סימן בשבילי שהוא מת! אמר לה הרב: "בסדר. אם כך, כדאי למצוא לך חתן טוב". אמרו הדיינים: "אבל יש כבר חתן". ) והרב פנה לעגונה ואמר: "אני אביא לך חתן אחר, רק תיפגשי אותו לכמה שניות אם ימצא חן בעינייך מה טוב ואם לא תיקחי לך את החתן שאת רוצה", והאישה הסכימה, ואז הרב קרא בשמו של בעלה הקודם שהיה בחדר צדדי ליד הדיינים והוא נכנס פנימה, וכשאשתו ראתה אותו מיד התעלפה במקום, וזה היה האות הסופי שהעגונה אכן מזהה אותו וזהו בעלה האמיתי. הכלה התעוררה מעלפונה והכל חזר על מקומו בשלום והם חזרו לחיות ביחד ומאז אותו יום, נודע שמעו של רבי מרדכי לבטון שהוא איש אלוקים קדוש.

 

שמיני עצרת החג הזה (רי"מ מאוסטרובצה זצוק"ל)

     הנה בכל החגים אנו מזכירים את המילה "חג" לפני שקוראים בשם החג "חג המצות הזה זמן חרותינו, "חג השבועות הזה זמן מתן תורתינו"" "חג הסוכות הזה". רק בשמיני עצרת אנחנו אומרים: "שמיני חג העצרת". וצריך להבין במה נשתנה "שמיני עצרת'' מכל החגים.

     רבי מאיר יחיאל מאוסטרובצה זי"ע עונה על כך: בכל הרגלים, מאורע שארע הוא הגורם והסיבה לחג, אנו חוגגים את חג הפסח על שום יציאת מצרים. אנחנו חוגגים את חג הסוכות על שום כי בסוכות הושבתי את בני ישראל, וחג השבועות נחגג משום שנתנה בו תורה. לעומת זאת שמיני עצרת אינו נחגג משום מאורע שקרה. בשמיני עצרת הקב"ה עוצר אותנו ליום נוסף כי קשה עליו פרדתנו.

     בשבעת ימי הסוכות שמשו חול וקודש בערבוביה - הקרבנו את שבעים הפרים כנגד שבעים האומות, וגם להם היה חלק בחג. ביום שמיני עצרת תהיה "לכם" ולא להם, חג זה נועד רק לקב"ה ולישראל עמו. אנו נעצרים אצל הקב"ה לעוד יום ושמחים שמחה גדולה ועצומה להיות בקרבתו ית' וליהנות מזיו שכינתו. על כך אומרים שמיני חג העצרת הזה.

ביום השמיני עצרת תהיה לכם (במדבר כט, לה).

     מסביר הרה״ק בעל הבאר משה מקוז׳ניץ זי״ע – דהנה ידוע, הגם שבהושענא רבה יוצאין הפתקין, עם כל זאת עדיין הם נעצרים עד שמיני עצרת, ועוד נותנים זמן לאדם שישוב בתשובה, ויקבל עליו עול מלכותו יתברך עול מלכות שמים שלימה. וזהו ״ביום השמיני עצרת תהיה״ - שיהיה עוד עצרת דהיינו מעצור ועיכוב להגזרין והפתקין, ״לכם״ - אותיות מלך, שעוד נותנים לאדם זמן עד שמיני עצרת לקבל עליו מלכות שמים, ולשוב בתשובה לפניו יתברך...

     על הפסוק ״אז איתם ונקיתי מפשע רב״ אמר הרה״ק רכי מנחם מנדל מקוצק זי״ע - ״אז״ עולה למניין ח׳, הוא שמיני עצרת, כלומר שבשמיני עצרת ״נקיתי מפשע רב״. ואילו הרה״ק רבי מנחם מנדל מוארקא זי״ע אמר: אנחנו עברנו כזה ראש השנה שהוא יום הדין הנורא, וכזה יום כיפור קדוש, ואחריו נכנסנו לסוכה ואנחנו בשמחה, אומר לנו הקב״ה - ״אם לא תהיו שוטים אראה לכם עוד יותר טוב!״ וזה הוא - ״שמיני עצרת״, ואסמכתא לכך ניתן לראות ממה שכתוב בתורה (שמות יג. כ) ״ויסעו מסוכות ויחנו באיתם״ - אחרי שנוסעים מסוכות, חונים ב״איתם״, שרומז ל״אז איתם ונקיתי מפשע רב כנ״ל.

שמיני עצרת רגל בפני עצמו... (סוכה מח', א'' (מתוק מדבש, עלון 48)

     אומר ה'בית אברהם' זיע"א: בשמיני עצרת חייב כל יהודי להסתכל בפני עצמו ולראות לאילו דרגות הוא הגיע במהלך הימים הנוראים וחג הסוכות ולשמר זאת כל השנה. (פנינים(  וזהו שאומר ה'בן איש חי' זיע"א על הפסוק: 'מכף רגל ועד ראש אין בו מתום'. 'כף רגל' זהו 'שמחת תורה' שהוא סוף הרגל. ו'ראש' זהו 'ראש השנה' ובין לבין  'אין בו מתום' . וזהו שאומר דוד המלך 'לכו בנים שמעו לי יראת ה' אלמדכם' והיה לו לומר 'בואו בנים' ולא 'לכו'? אלא המדד כמה חינוך ספגו הבנים מאביהם יהיה רק כשהם ילכו מאביהם... ואז אפשר יהיה לראות אם אכן 'יראת ה' אלמדכם' או לא...

שמיני עצרת רגל בפני עצמו. (תפארת יואל – סאטמאר)

     מספרים על הרה"ק ה"ויואל משה" מסאטמאר זי"ע שסבל מייסורים נוראים ברגליו, והזהירוהו הרופאים שלא ירקוד בשמיני עצרת ושמחת תורה. אך לא שמע לציווי הרופאים, ואמר בדרך צחות, 'שמיני רגל בפני עצמו' (סוכה מח.), דהיינו, בימים אלו יש רגליים אחרות. וידוע לפלא עבודת ההקפות אצל הרה"ק הנ"ל, ואירע פעם שהיה דם שותת ויורד, וכששאלו אותו איך יוכל לרקוד למחר במצב זה. ענה שהרה"ק ר' מענדעל'ע מרימאנוב זי"ע, היה רגיל לומר בזה"ל, 'פיסעלעך הייבסט ענק, לכבוד די הייליגע תורה, עס וועט נאך קומען די צייט וואס עטץ וועט שוין רוען אין רוען' [רגלים, תרימו עצמכם לכבוד התורה הקדושה, עוד יגיע הזמן שתנוחו ותנוחו], עכלה"ק.

 

שמיני עצרת חג האחדות.

     מעשה בנכרי אחד שבא לפני שמאי. אמר לו, גיירני על מנת שתלמדני כל התורה כולה כשאני עומד על רגל אחת. דחפו באמת הבניין שבידו. בא לפני הלל: גיירני. אמר לו: דעלך סני, לחברך לא תעביד, מה ששנאוי עליך אל תעשה לחברך (שבת לא.).

     פירש הרה"ק רבי ישראל מרוז'ין זי"ע, בדרך דרוש: בקש אותו גר שיגלה לו הלל את טעמו של שמיני עצרת, מפני מה הוא "רגל בפני עצמו". על כך השיב הלל: "דעלך סני לחברך לא תעביד" עצרת היא חג האחדות, כדאיתא (ויקרא כג, לו רש"י) דהקב"ה אומר על החג הזה "קשה עלי פרידתכם". וזהו סוכת שלם, הסוכה עושה השלום, הוא האחדות.

 בעניין האחדות בעם ישראל (אקלידא דרחמי)

     ובעניין האחדות בעם ישראל יש להביא כאן מה שאמר המגיד מראצקי זצ"ל לבאר מה שאנו מבקשים בתפילותינו "מלא ידינו מברכותיך". והסביר זאת במשל: כפרי אחד בקש לקנות יין. מה עשה, הטעין חבית ריקה על עגלתו, ונסע העירה. הוא עצר ליד בית מסחר ליינות, הכניס את החבית פנימה ובחר את סוג היין. המוכרים מלאו את החבית, ועזרו לו להעלותה אל העגלה. שמח וטוב לב נסע הכפרי לביתו, קרא לבניו שיעזרוהו לשאת את החבית הכבדה, ולהפתעתו, מצאה ריקה. ברוב כעס וחרון סב על עקבותיו וחזר העירה, נכנס אל בית היין, וחולל מהומה: "מדוע הוניתם אותי, הן שלמתי במיטב כספי, וקבלתי כלי ריק, הרי זה חמס, שוד לאור היום". תמהו המוכרים, כי הם ידעו שהחבית הייתה מלאה עד גדותיה. ומאידך גיסא, ניכרים דברי אמת. יצאו לבחון את החבית, וגילו את הסוד, היא הייתה נקובה. הנסרים מהם מורכבת החבית לא היו תואמים, והיין נגר מבין החרכים. אמרו לו: "לא עלינו תלונתך, בך האשם תלוי, הרוצה לקנות יין עליו להביא חבית שלמה, תקינה". כיוצא בכך, מי שמושיט את ידיו כדי לקלוט טובה מלוא חופניו, חייב לראות שאצבעותיו תהיינה מהודקות האחת לרעותה, שאם לא כן, תיזל הטובה ותזרזף מבין אצבעותיו.

     והנמשל: אנו מבקשים מהקב"ה רוב טובה וברכה, והוא אמנם מוכן לתתה, אבל עלינו להכין את הכלי שיחזיק ויאגור את הברכה. ומהו כלי זה, זאת השמיעונו חז"ל באמרם (עוקצין ג, יב): "לא מצא הקב"ה כלי מחזיק ברכה לישראל, אלא השלום". דהיינו, אנו כולם נחשבים לכלי אחד, וכל אחד הוא כמו נסר בחבית. אם יהיו הנסרים מהודקים זה לזה ומחושקים יחדיו תהיה החבית שלמה, והברכה תשרה בו. ועל כן, באמרנו, "מלא ידינו מברכותיך", הרי אנו הכלל כולו מושיטים את ידינו לקלוט טובה מלוא חפנים, כאשר כל יחיד ויחיד הוא כאצבע ביד. והתנאי הראשון הוא, שתהיינה האצבעות מהודקות, ושהשלום והאחווה ישררו בינינו.

להסתופף בצל השכינה

     "אריה (אלול, ראש השנה, יוה"כ, הושענא רבא) שאג מי לא יירא".

     יש קשר הדוק בין הימים הנוראים לסוכות, שהרי החיתום נעשה רק בהושענא רבה ואומרים בו סליחות כשם שאומרים ביוה"כ. ומדוע יש קשר? ומהו הקשר?

     יבואר על פי משל: כפרי אחד הגיע לעיר וראה אנשים מסתובבים כשעל ידם תלוי צינור. הוא הוקסם משלל הצבעים שיש לכל מוט וחשק אף הוא באחד כזה. נכנס לחנות ושאל את המוכר: מה  טיבם של המוטות הללו? ענהו המוכר: למוט הזה קוראים: "מטרייה" והוא מגן מפני גשם ומטר. נדהם הכפרי ואמר: "וכי באמת זוהי תעודת ביטוח מפני הגשם?!" לא, צחק בעל החנות, אין היא מגינה מפני נזקי גשמים אלא ראה, כי אנשים מסתובבים אתה למקרה שירד גשם. עדיין הזוהר של ההמצאה קסם לכפרי, קנה אחת וחזר לכפרו להראות לכל חבריו כיצד מוגן הוא מפני הגשם. נדהמו חבריו - "הכיצד מוט זה יגן מפני הגשם?!" התפלאו. צריך לשאתו ואז הוא מגן!

     לאחר כמה ימים החל גשם עז ניתך ארצה. כולם חיכו לראות כיצד יגן המוט על בעליו, והכפרי מיודענו יצא כשהמוט תלוי על ידו ושב על עקבותיו רטוב עד לשד עצמותיו לקול צחוקם של חבריו. כעוס חזר לעיר של המוכר: רמאי! הפלתני בפח! התריס לעברו. המוכר הבין מיד וצחק צחוק גדול: "הלכת עם מטריה סגורה ונרטבת?! הן מטריה סגורה אין בה מועיל. יש לפתחה ולחסות תחתיה ואז אין נרטבים"...

     כן הוא הנמשל: לאחר ר"ה ויוה"כ וההתעלות הרוחנית אומר הקב"ה - אם אתם רוצים לזכות בהגנתי על חייכם, בריאותכם ורכושכם ומשפחתכם - עליכם לפתוח את המטריה ולחסות תחת צילה כל העת, להתגורר בצילא דמהימנותא בסוכה.

     כיצד? אוכל, שותה, ישן, מטייל ודר בסוכה כל שבעת הימים...

רוצים פרנסה ברווח – תשקיעו בשמחת תורה...  (מתוק מדבש, עלון 48)

     הרבי מקוצק זיע"א הביא ראיה נפלאה שאדם ששמח בכל מאודו בשמחת התורה יזכה לפרנסה ברווח. וזאת ע"פ הפסוק 'וכי תשלחנו חופשי מעמך לא תשלחנו ריקם' (דברים טו', יג'(  המדובר בעבד עברי שכאשר הוא יוצא לחופשי חייב אדונו לקיים את הפסוק 'הענק תעניק לו מצאנך ומגרנך ומיקבך אשר ברכך ה' א-לוקיך תתן לו' (שם יד'(  לפי זה, אם האדם בשמחת תורה יראה לקב"ה שהוא שמח בתורה הקדושה כעבד המשרת בשמחה את אדונו, הרי בהכרח שהקב"ה יהיה חייב לקיים לו מצוות 'הענקה' בשעת יציאתנו מהרגל כפי שהוא ציווה אותנו... (פנינים ( וכי תשלחנו חופשי מעמך = ראשי תיבות 'חותם', רמז ל'שמחת תורה' שחותם את החגי תשרי - 'לא תשלחנו ריקם'.  שווה להשקיע ולשמוח כראוי בשמחת התורה...

על הסלע הך ויצאו מים (תפילת גשם). (הרה"ק ר' מנחם מנדל מווארקא זי"ע)

     קשה איך מזכירים אנו דבר זה הנחשב חטא אצל משה רבינו ע"ה כאשר אנו מבקשים שבזכותו יהי' לנו מים. ויש לתרץ שזה שמשה רבינו ע"ה הכה את הסלע היה כדי שלא יהי' קטרוג ח"ו על בני ישראל שהסלע שומע והם לא שומעים, וא"כ משה רבינו מסר נפשו בזה עבור כלל ישראל, ושפיר אנו מזכירים זכות זה.

חכמתו של הָרב

 

     מסופר על השרף מבריסק, הגאון הרב משה יהושע יהודה לייב דיסקין שבאחת השנים לאחר שגמרו את ההקפות בשמחת תורה בבית מדרשו, הורה לחזור ולערוך שוב את שבע ההקפות, והעם לא ידע , מה יום מיומיים ועל מה עשה כן, אך כמובן קיימו את דברי רבינו ככתבתם וכלשונם. בנו העיד לאחר מכן, שהפציר באביו , עד שגילה לו 'רז' זה. ורבינו השיב: " היות ונכח שם תלמיד חכם חשוב אחד, אשר לא כבדוהו בהקפה למרות שראוי לו והכרתי שיש כאן עלבונה של תורה, על כן הוריתי לחזור ולרקוד עם ספרי התורה, כדי שנוכל לכבד את הלה כיאות בלא עשיית 'עסק' - לפייס את התלמיד חכם, כי פעמים פיוס עלול להרבות את הפגיעה , לכן ברגע שערכנו את הקפות מחדש וכיבדנו אותו, כראוי לו - הכל בא על מקומו בשלום

 

 

חתן תורה (ומתוק האור)

     בקהילה אחת בחו"ל נהוג היה שבשמחת תורה הגבירים קונים לרב "חתן תורה". שנה אחת קם גביר אחד, שהיה חוצפן ועז פנים, והחליט שהוא קונה את העלייה החשובה לעצמו. קנה ועלה חתן תורה, ולא עוד אלא שהרב היה צריך לדבר בקידוש לכבודו...

     פתח הרב ואמר: יש לי שאלה גדולה על החתן תורה של השנה. הרי חז"ל אמרו: 'אסור לאדם שיקדש את האישה עד שיראנה, שמא יראה בה דבר מגונה ותתגנה עליו' והחתן שלנו – אמר הרב – "לא נראה לי שראה פעם את הכלה...." אמנם המשיך הרב – בעצם קושיה מעין זו יש להקשות על אברהם אבינו כיצד נשא את שרה אמנו והלא נאמר 'הנה נא ידעתי כי אישה יפת מראה את' – רק שירדו למצרים והיו צריכים לעבור בנהר, ראה אברהם בפעם הראשונה את הבבואה שלה משתקפת במי הנהר, אבל קודם לכן לא ראה אותה מעולם, והרי אסור לקדש בלי לראותה?

     אלא שהטעם שאסור לקדש אישה עד שיראנה בעיניו הוא, שמא כשיראה אותה אחר כך היא תתגנה עליו, אבל אם הוא לא מתכוון להסתכל עליה גם אחר כך אין בעיה לשאת אותה גם בלי לראותה. וכך גם לעניינו – סיים הרב – החתן תורה שלנו כנראה לא מתכוון להסתכל על הכלה שלו – התורה הקדושה – אף פעם ולכן יכול הוא להינשא לא בלי לראותה...

להכיר את הכלה (בני בנימין)

     מספרים על הגאון האדיר רבי עקיבא איגר זיע״א, גאון הגאונים, מחבר גליון הש"ס, שבכל שנה היה הקהל מכבד את הרב כחתן תורה בשמחת תורה, כך למעלה מחמישים שנה. פעם אחת עלה הרב לברך בתורה בעליית חתן תורה כנהוג, ובמקום לברך החל לבכות. בוכה בוכה הרב, וכל הציבור הקדוש המה ראו כן תמהו ושאלו את הרב למה בוכה?? אמר להם הרב: "למעלה מחמישים שנה אני חתן תורה ומעולם לא זכיתי להכיר את הכלה!!" הרב שהיה גאון אדיר, החידושים שלו על התורה ועל הש"ס כמעט ואי אפשר להבין אותם, והוא אומר שעדיין אינו מכיר את הכלה !! ולא נחשוד חלילה שאמר זאת בהלצה. מה אנו נענה אחריו, אנחנו כן מכירים את הכלה, אנחנו מקיימים מה שהכלה מצווה אותנו, אמת שאנחנו שמחים בשמחת התורה , השאלה אם התורה ג"כ שמחה בנו, בתור בנים ותלמידים של התלמידים. אדם שלא בא כל השנה ללמוד תורה, שכבר בעלינו לשבח, הוא עם רגל וחצי בחוץ, ובסוף השנה הוא בא לשמוח בשמחת התורה האם התורה גם כן שמחה בו.

התחלה חדשה להראות שטרם הסתיים תפקידנו (ר' צבי פרבר)

     מיד לאחר שמסיימים לקרא בתורה, קוראים לחתן בראשית ומתחילים לקרא בתורה מחדש. הטעם לכך הוא, שלא יהיה פתחון פה לשטן לקטרג ולומר שישראל שמחים על שסיימו כבר את קריאת פרשות התורה, וחלילה אינם רוצים לקרוא עוד.

     מוסיף רבי צבי הירש פרבר טעם לדבר על דרך צחות, על פי מעשה שהיה: רבי אברהם מסוכטשוב חלה בנעוריו, ואביו הגאון נסע לרבי מקאצק זיע"א, לעורר עליו רחמים. אבי של רבי אברהם שיבח ביותר בנו החולה, וסיפר לרבי על גדולתו המפולגת בתורה. למרבה מבוכתו, התייחס הרבי לדברי בביטול גמור, ואמר: הזהו למדן?! עליו לעמול עוד הרבה כדי להיות למדן...

     שב אביו של רבי אברהם לביתו בלב כבד, בחששו שמא הרבי הגדול עוד מקטרג על בנו בעת מחלתו, מאחר שכך, לא רצה לספר לבנו, רבי אברהם את דברי הרבי. רבי אברהם הפציר בו עד אשר נענה וסיפר לו בלב כבד את דברי הרבי. בשומעו את הדברים, אורו פניו של החולה, ושמחה גדולה אפפה אותו. אמר רבי אברהם: הרבי התכוון לומר שאיני למדן גמור עדיין, וצריך אני עוד ללמוד הרבה, אם כן לא השלמתי את עבודתי בעולם, וראוי שתהיה לי רפואה שלימה. והביא לכך מקור בירושלמי בקידושין: רבי טרפון חלה ובאה אמו אל החכמים בבקשה שיתפללו בעדו, בזכות שקיים בשלימות מצוות כיבוד הורים, אמרה לה חכמים: עדין לא הגיע לחצי כיבוד שאמרה תורה. דבריהם של חכמים היו זכות על רבי טרפון, ולא קטרוג, חלילה – שעדיין צריך ר' טרפון לפעול ולתקן בעולם, ועל כן ראוי שיזכה לרפואה שלימה ולחיים טובים.

     אף בעינינו לאחר שסיימנו את קריאת התורה, אנו מתחילים מיד ללמוד מחדש. כך שלא יאמר המקטרג שכבר השלימו חוקם, ואין בהם צורך עוד בעולם הזה... עומדים אנו בתחילתו של לימוד חדש, וראוי שייתן לנו הקב"ה שנה טובה, כדי שנוכל למלא את תפקידנו וללמוד תורה הקדושה. אם כן, יש להיזהר שלא לפרוש ח"ו מהתורה, שאז עלול להתחדש הקטרוג. משום כך סימה התורה באות ל' – לרמוז שצריך עוד ללמוד מחדש, וה' יאיר עינינו בתורתו הקדושה.

ההקפות (אמרי דעת)

     בהקפות של שמחת תורה, נהג הגאון רבי מאיר שפירא מלובלין לומר: ההקפות שלנו אינן אלא משל: אדם מסתובב ומגיע לנקודה שממנה יצא. הרי ההקפות שלנו עם ספר התורה נמשכות כבר אלפי שנים. יצאנו עם הספר תורה מארץ ישראל והקפנו עמו את כדור הארץ, גלינו לשפאניה, לאשכנז ולפולין, וכה נמשיך להקיף את העולם עד שנחזור לנקודה שממנה יצאנו, לארץ ישראל...

הקפות מלשון הקפה.

     כשכיבדו בשמחת תורה שנת תרמ"ח להרבי הרש"ב מליובאוויטש בסדר ראשון של הקפה ראשונה, אמר: איני מוכן עדיין. וקרא לסוכן אחד "קומיסיונר" בלע"ז, שהיה אותה שעה בבית הכנסת, וביקשו להסביר מהות ענין "קומיסיונר". והאיש השיב, שסדר מסחרו הוא, שמביא סחורה מהעיר הגדולה ומחלק אותה לחנוונים הקטנים, ומי שמשלם בעד הסחורה הקודמת הוא נותן לו סחורה מחדש בהקפה.

     אמר הרבי: לאחר התשלום במזומן בעבודה של חודש אלול וראש השנה ועשרת ימי תשובה ויום הכיפורים וסוכות ושמחת בית השואבה ושמיני עצרת, אפשר לקחת "סחורה" בהקפה וללכת להקפות.

שמחת תורה (גדול הדור עמ' קנב)

     במוצאי שמחת תורה נכנסו פעם שני תלמידים אצל הגאון רבי יחזקאל אברמסקי זצ"ל. לשאלתו היכן התפללו בשמחת תורה השיבו: בבית כנסת פלוני, והוסיפו וסיפרו, כי כל שבע ההקפות ארכו שמונה דקות... שמע זאת רבי יחזקאל והשיב כנגדם: אני, אף אם ארצה, איני יכול להשתתף שם בהקפות, הלא שמונה דקות דרושות לי רק למחשבה שצריך אני להשקיע בהקפה אחת בלבד.

להעריך את הזמן

     שמחת תורה זהו הזמן הכי שמח, כי מה שבאמת מביא לשמחה אמתית זה רק התורה הקדושה. פתאום אנחנו מגלים שאנחנו והתורה הם אחד ובעזרת פיענוח הקודים שנמצאים בספר הקדוש אפשר להגיע למהות החיים שלנו, לנצל אותם בשלמות ולהגיע לשמחה רוחנית, עליונה, נצחית וגבוהה הרבה יותר מכל שמחה שהכרנו עד כה. ראוי לכל יהודי להחזיק חזק חזק ולא לוותר על הנכס העצום שנמצא ברשותנו. גם אם אין לנו זמן ונשקיע רק חמש דקות בלימוד התורה, זה כבר יעשה שינוי עצום. תארו לכם שאחרי 120, יבדקו מה עשינו במשך כל החיים, ואז מתוך סדר היום העמוס שלנו נראה איך שהכל כמעט נזרק לפח. ימים שלמים שהעברנו בבזבוז זמן מוחלט בלי שום תועלת. אבל מתוך כל זה פתאום יוציאו חמש דקות, ויאמרו לנו שאלו חמש דקות נצחיות ששייכות לנו לתמיד. חמש דקות של תורה. חמש דקות, ועוד שתי דקות שחיכינו בתור וקראנו ספרון קטן או אמרנו תהלים, ועוד עשר דקות ששמענו שיעור בין מנחה לערבית ועוד כמה דקות פה ועוד כמה דקות שם, בסופו של דבר אנחנו נבין איך כל דקה כזו הייתה חשובה ונשארת שלנו לנצח. פתאום נצטער על זה שלא השקענו עוד כמה דקות כאלו. אם היינו משקיעים עוד שתי דקות כל יום, היו לנו מעל 700 דקות בשנה.

"יקרה מפנינים ונחמדה מזהב" (מהרי"ל דיסקין)

     בשמחת תורה מנהג ישראל להעלות שני חתנים - חתן תורה וחתן בראשית, מדוע? נראה לבאר כך, מסופר על המהרי"ל דיסקין זצ"ל כי ישב פעם בחבורת בחורים שחלק מהם עשו סיום מסכת, ודרש בפניהם (וכפי הנראה רצה לעודד, גם את אלו שלמדו, אך לא הצליחו לסיים), ואמר לפניהם, מצינו שני פסוקים המדברים על ערכה של התורה, פסוק אחד "יקרה היא מפנינים" וגו', ופסוק שני "הנחמדים מזהב ומפז רב" וגו', צריך להבין מהן ב' הבחינות "פנינים" ו"זהב" שלהם נמשלה התורה.

     וביאר כך, לפנינה יש מעלה דווקא כאשר היא שלימה, אך הזהב מעלתו גם כאשר הוא גרגירים קטנים. כן הוא בתורה, יש מעלה כאשר היא בשלמות, בסיום מסכת שלימה - כמעלת הפנינה, אך מאידך, יש בה מעלה בכל גרגיר וגרגיר - כמעלת הזהב.

חתן תורה וחתן בראשית (אמרות ופנינים)

     העולם מספרים שפעם ראו עם הארץ ששש ושמח בשמחת תורה, ושאלוהו לשמחה מה זו עושה, וכי מה שייכות יש לך עם התורה הקדושה שאתה שמח כל כך בשמחתה, וענה ואמר וכי ביום שמחתו של אחי העוסק בתורה לא אשמח עמו.

     ולי נראה שלכן תקנו קדמונינו שתי חתנים ביום הזה, 'חתן תורה' הוא העוסק בתורה שהשלים לחם חוקו ושש ושמח לגמרה של תורה, ו'חתן בראשית' הוא זה שמקבל על עצמו להתחיל מהיום, ואף הוא בכלל חתני השמחה ביום גדול זה.

כוחם של הקפות (אור דניאל)

     מסופר כי פעם בשמיני עצרת נכנס יהודי פשוט אל הגאון בעל ה"תניא" וביקשו להסביר לו במילים פשוטות מה עניינו של שמיני עצרת באופן שגם הוא יבין. הרהר הרבי רגע, העביר ידו על מצחו ואמר: "שמיני עצרת הוא כמו תמצית מרוכזת שרוקחים בצלוחית קטנה, ואחר נוטלים ממנה כמה טיפות, מערבבים אותה במים ורוקחים בכמויות גדולות יותר. כך שמיני עצרת הוא תמצית השמחה של כל השנה, וממנו נמשכת השמחה לכל ימות השנה"

     בתו של הצדיק רבי מאיר מפרמישלן זצ"ל חלתה בחג הסוכות, וכשהגיע יום שמחת תורה הייתה ממש על ערש דוי, ל"ע. כאשר שמח הצדיק בשעת ההקפות כמנהגו, נכנסו אליו החסידים וביקשו שיטכס עצה בדבר ישועה ורחמים לבתו. נכנס הצדיק לחדרה וראה שהיא בדקות האחרונות לחייה. נשא עיניו למרום ואמר: "ריבונו של עולם, ציווית לתקוע בראש השנה ומאיר תקע, ציווית להתענות ביום הכיפורים ומאיר התענה, ציווית לשבת בסוכה בחג - ומאיר ישב, ציווית לשמוח בשמחת תורה - ומאיר שמח. והנה, עשית את בתו של מאיר חולה מאוד ומאיר צריך לקבל את הדבר בשמחה, כי 'חייב אדם לברך על הרעה בשם שמברך על הטובה'. ולכן מקבל מאיר גם את זאת בשמחה, אולם רבש"ע! הרי הלכה מפורשת היא 'אין מערבין שמחה בשמחה...'" מיד החלה החולה להזיע ונתרפא.

הקפות, הדרגש

     צינסטוחוב הייתה עד מלחמת העולם השנייה מרכז יהודי שוקק, עד שהגיע יום מר ויד הכורת הנאצי עלתה עליה. כל היהודים נכלאו בגטו, שהיה השלישי בגודלו אחרי גטאות ורשה ולבוב בפולין הכבושה.

     בערב יום הכיפורים תש"ג באה אל הגטו יחידת אס־אס מובחרת, שהתפארה בהצלחותיה בשילוח כרבע מיליון יהודים למשרפות בטרבלינקה. צינסטוחוב נחשבה בעיניהם מלאכה קלה, שכן בה היו כחמישים אלף יהודים 'בלבד'. במשך השנה ערכו הרוצחים כמה וכמה 'אקציות' [=ריכוז יהודים לקראת גירוש והשמדה]. הראשונה בהן הייתה 'האקצייה הגדולה', שבה נלקחו רוב יהודי צ'נסטוחוב והובלו בקרונות בקר אל מחנה טרבלינקה. כמה אלפי יהודים השאירו הגרמנים בגטו. על אלה הוטל לעבוד מבוקר עד ערב בבתי החרושת, האחד מפעל למתכות והשני לייצור כדורי רובים. שוטרי האס־אס עמדו על גבם של העובדים והקפידו שלא יפסיקו את עבודתם לרגע. המפעל לייצור כדורי הרובים נקרא 'האסאג', ובו נאלצה שארית הפליטה של גטו צ'נסטוחוב לייצר בעבור המרצחים את כדורי הרובים שבהם טבחו ביהודים.

     יהודי מיוחד היה הסנדלר של המחנה. הוא היה אומן במלאכתו, ובין השאר הוטל עליו לתקן את נעליהם ומגפיהם של הקצינים והחיילים. לכן התאפשרה לו תנועה חופשית יותר בין הגטו ובין מחנה העבודה. כך אירע שבראש השנה הופיע פתאום ובידו שופר. זו הייתה הפתעה מרננת לב לכל מי שהתאספו בצריפו בשעת הפסקת הצהריים, ושמעו תקיעות חרישיות. הסנדלר לא סיפר מניין השיג את השופר. באחד מימי חג הסוכות עברה התלחשות: "הסנדלר עדיין לא חזר מהגטו. מי יודע מה יביא הפעם". רגיל היה הסנדלר לחזור מהגטו בשעה מאוחרת. כשהיה בא, היה פונה תחילה אל המטבח, לקבל את המנה המיוחדת שנשמרה בעבורו. באותו יום לא פנה אל המטבח כהרגלו. היו שראו אותו נכנס מיד אל צריפו, ועושה דבר מה מאחורי דרגש עץ גדול. השמועה עשתה לה כנפיים: הסנדלר הצליח להחדיר אל המחנה ספר־ תורה קטן! "קרב ובא חג שמחת תורה, ואנחנו נזכה לרקוד עם ספר־ תורה ממש", אמר הסנדלר בעיניים נוצצות.

     הכול היו סקרנים לדעת כיצד הצליח הסנדלר במבצע כזה, אך הוא שמר את סודו. עם זה, יודעי דבר חקרו ודרשו עד שהתמונה התבהרה. לאחר כיבוש הגטו ריכזו הנאצים במחסן גדול בקצה העיר את כל תשמישי הקדושה שאספו. על המחסן העמידו שמירה קפדנית במיוחד. בדרך רגילה לא הייתה כל אפשרות להציל דבר מה מהמחסן. הסנדלר הצליח לשחד את הקצין הממונה, אף שעלול היה הדבר לעלות לו בחייו. בראש השנה הצליח להוציא משם שופר, ועתה, לאחר שהבטיח לקצין כי יכין לו זוג מגפיים מהודרים, כשם שהכין בעבור מפקדים בכירים יותר, הרשה לו הקצין לקחת ספר תורה. הסנדלר בחר ספר תורה קטן, כי רק אותו היה מסוגל לכרוך סביב גופו. כך, מתוך סיכון עצמי, הצליח לחדור אל המחנה וספר התורה עמו. לאחר מכן התברר כי ספר התורה ניצל ברגע האחרון ממש, שכן הגרמנים כבר החלו להכין מוקד גדול, שבו ישרפו את כל תשמישי הקדושה שרוכזו במחסן.

     "מי מקבל עליו להטמין את ספר התורה?" - פנה הסנדלר הגיבור אל הקבוצה שכונתה 'המתפללים'. הללו דאגו לערוך תפילה בכל שבת קודש בפינה נסתרת בין המיטות. מישהו הגה רעיון והחברים ניגשו לביצוע. הם שלפו אחד מקרשי דרגשי העץ, ובחלל שנוצר הכניסו את ספר התורה הקטן. הקרש הושב על כנו כאילו לא אירע דבר. הגיע ליל שמחת תורה. ההתרגשות גאתה. מכל הצריפים נאספו ובאו חרש אל הצריף שבו היה טמון ספר־ התורה. החשש פן ייוודע לשומרים על דבר ספר התורה ופן יאונה לו רע, גדול היה מחששם של האנשים לחייהם. לכן החליטו שלא להוציאו ממקומו, אלא רק לגלותו מעט. הקרש הוזז וגוויליו של ספר התורה נגלו לעיני המתפללים. וכך תוארו הדברים בעדות חיה מפי מי שנכח באותו מעמד: " ... אותו ערב של שמחת תורה נערכו 'הקפות' בצריף שלנו. 'הקפות' משונות במקצת. ספר התורה היה מונח בתוך מחבואו, כי פחדנו בעד גורל הספר, שלא ייפול לידי הטמאים... לכן סידרנו את ה'הקפות' באופן שיהלום תנאי מחתרת. "כל אחד ואחד שנכנס לצריף, היה הולך וסובב את דרגש העץ, אשר בתוכו טמון היה האוצר הגדול שלנו. בהגיעו למקום היה מתכופף ומנשק את הגווילים, וכך הלך המצעד הזה, בצנעה ובחשאי, ובהתאפקות יתרה, אם כי באוזנינו הדהד הפזמון החסידי מן הימים ההם, אשר קיבל משמעות כל כך עצומה וכל כך ממשית במחנה שלנו 'שישו ושמחו בשמחת תורה, כי היא לנו עוז ואורה'. בסופו של דבר ניצל ספר התורה הזה והובא ארצה על-ידי ר' נח אדליסט. כאן נמסר לבית הכנסת של חסידי גור בבני ברק.

מתחילים מבראשית.

     הטעם שמוסיפים וקוראים בשמחת תורה גם פרשת בראשית, מפני שאם ייכנס אדם מישראל לביהמ״ד בעת שכולם רוקדים ושמחים לכבוד התורה, ייפול רוחו בקרבו, ביודעו שלא פתח ספר בל השנה, ומה לו ולשמחה זו, לכן מתחילים ביום זה לקרוא מבראשית, לומר לו, שמח גם אתה בשמחה של תורה, ואם לא למדת עד כה, אל תתייאש, יש לך הזדמנות להתחיל הכל מחדש.

ריקוד שכל אחד אוחז ביד חברו. (לקט שיחות מוסר סלבודקה (סוכות עמ׳ לו)

     ביאור סוד הריקוד שביום שמח״ת, דריקוד זה שכל אחד אוחז ביד חברו ומסבב עמו סביב השולחן אשר לפני ד׳, אף שאין הוא מחזיק ס״ת בידו מ״מ עצם הריקוד בצוותא יש בו ענין נשגב מאוד, כי בזה שאנו אוחזין איש ביד אחיו יש בזה ביטוי לאהבת רעים וחשוב לפני המקום כריקוד עם ד׳ מינים בידינו.

"שבעת ימים תקריבו אשה לה' ביום השמיני מקרא קודש יהיה לכם והקרבתם אשה לה' עצרת הוא כל מלאכת עבודה לא תעשו" [כג, לו]. (נצוצות)

     ריקוד הנצח.

     גידי כץ היה מאותם טייסי קרב שהשתיקה היא כלי הנשק הייחודי שלהם. השקט שלו היה אומר כל מה שצריך לומר, בלי להוציא מילה אחת. אמן השתיקה. מפקד הטייסת היה משבח אותו כמעט בכל סיטואציה, ומציע לחבריו הטייסים ללמוד ממנו כיצד נעים בשחקים כמו נשר דומם ומסתורי, שעט על מטרות האויב, מחסלם בהפצצה מדויקת וחוזר הדור ונישא לנמל הבית.

     "גידי נולד להיות טייס", היה אומר מפקד החיל, "בעוד 20 שנה, השתקן הזה יתפוש את מקומי כמפקד החיל". האמת ניתנת להיאמר שהמחמאות הללו היו עוברות מעל אוזניו של גידי כץ, והן לא עשו עליו רושם כלל וכלל. הוא די סלד מן ההערצה וההילה שסביבו, והעביר את זמנו הפנוי בקריאת ספרי הרפתקאות. שם היה משתדל למצוא דמויות הראויות להזדהות עימם, ואלו היו בדרך כלל דמויות של אישים מורמים מעם, שידעו לעשות מהפכות בכח הכריזמה שלהם. כשהרב הפיקודי שאול דרור הודיע לאנשי הטייסת שמתוכננת נסיעה למחנות ההשמדה בפולין, ניצת בגידי כץ יצר סקרנות שנולד כניצוץ, אך החל לבעור בלבו כאור הכבשן. הוא קרא ספרים רבים על השואה, אך מעולם לא נגע מקרוב באותה היסטוריה שרופת איברים ורוויה בדם יהודים.

     אמו של גידי, הייתה בת לניצולי שואה. סבתו היא ניצולת שואה שאיבדה את הוריה בתופת הנוראה ועלתה ארצה כנערה צעירה ויתומה. שתקן בן שתקנים היה גידי כץ. בבית שלו לא דיברו על השואה, וגם סבתא מעולם לא רמזה, ואפילו לא רמז דק, על 'חוויותיה' כילדה קטנה בתוך הטירוף הנאצי המבעבע.

     הטייס כץ נרשם ראשון למסע, ובסך הכל יצאו 400 חיילים מחיל האוויר לכיוון פולין המדממת, שענני השנאה והשכול עדיין מקננים בה, וממטירים מעת לעת גשמים של אנטישמיות הדוקה, בבחינת עשו שונא ליעקב. הוא נצמד לרב הצבאי שאול דרור וגמע ממנו כל מילה בצימאון אדיר. הם חלפו ממחנה למחנה, הביטו בעיניים מבוהלות משהו בערימות של צמות, נעליים ושעונים, ונחרדו מאומנות הרצח הקר שנחשפה לעיניהם.

     גידי היה צמוד למצלמה קטנה ובה תיעד את המסע. ביום שבת, 400 חיילי חיל האוויר ללא יוצא מן הכלל ירדו מבית המלון והלכו בטורים ארוכים לכיוון בית הכנסת הגדול בוורשה. הוא אחז בידו סידור ועלעל בו, המילים היו זרות לו, הקדיש לא פרט עדיין על מיתרי לבו. גידי כץ היה מסוגר מתמיד, כל השבת הוא שתק כמו דג.

     כשהם נכנסו למחנה המוות שטוטקוף, האחרון בסדרת הביקורים, חש גידי מן בעירה פנימית לא מוסברת, אי שקט הדריך את מנוחתו. כאשר הרב שאול דרור תקע בשופר בשער המחנה, הוא נטש את הקבוצה והחל לנוע במהירות בין הסככות האפורות והמתישות. ריח גופרית עצוב רפרף בחלל. רגליו סחבו אותו לכיוון הגז. הוא הציץ פנימה וגופו החל לרעוד. הוא יצא החוצה, הביט בקרמטוריום הנורא והרגיש לפתע דחף עז לרקוד... כן, לרקוד... בתוך כיסו היה מונח ספר תהילים קטן שהעניק לו הרב הצבאי, הוא אחז אותו בין כפות ידיו והחל לקפוץ... מניף רגלים, נוחת, מכופף גופו... היתה חסרה רק להקת כליזמרים שתלווה אותו... גידי כץ, השתקן הסדרתי, החל לזמזם מזמור יהודי שלמד בתור ילד – 'שישו ושמחו בשמחת תורה... ותנו כבוד לתורה'. "כנראה דעתי נטרפה עלי" חשב, "אני רוקד עם ספר תהילים, ומזמזם מזמור יהודי מול המרחצאות והמשרפות, שמי שנכנס אליהן חי, יצא פגר. מזל שלא רואים אותי...". גידי חש לפתע דחף עצום להרים פלאפון לאמא. "אמא, אני נמצא כרגע במחנה שטוטקוף, אל תשאלי למה ואיך, אבל רקדתי מול מרחצאות הגז עם ספר תהילים". היא שתקה דקה ארוכה ואמרה: "טלפן לסבתא, ספר לה איפה אתה נמצא...".

     "סבתא, אנחנו אף פעם לא דיברנו על השואה, אבל אני רוצה לספר לך דבר לא יאומן שקורה לי. אני נמצא עכשיו במחנה שטוטקוף, אוחז בידי ספר תהילים קטן ושר ורוקד... כמו יהודי מן השטייטל...". "אני לא יודע למה," המשיך גידי ואמר, "אבל בוער בי דחף עצום לרקוד"...

     "גדעון נכדי היקר... אני ניצולת מחנה שטוטקוף. עברו עלי שם ארבע שנות גיהינום. שם איבדתי את אבא שלי ושתי אחיותיי. האם אתה נמצא ליד הקרמטוריום?" "כן סבתא". אחרי שתיקה מהוססת אמרה סבתא: "גדעון, אתה מספר לי שאתה שר ורוקד ולא מבין למה? אז אספר לך... הייתי ילדה בת שמונה כשהחיות הנאציות גררו את אבא ועמו עוד תשעה יהודים, כדי שיוציאו גופות מתאי הגזים ויכניסו אותן לקרמטוריום... הצצתי מבין חרכי הסככה הסמוכה, שמספרה 121...". "כן סבתא, אני רואה את הסככה". "אבא וחבריו, יהודים מזוקנים, צנומים, שלדי אדם, עם כובעי מצחייה על ראשם, סחבו גופות והוכו נמרצות בשוטים. כך שעות ארוכות, עד שהשמש שקעה. מיד כשיצאו הכוכבים, ובעת שהשומרים הנאצים נעמדו בסמוך לעשן... קרא אבא בקול רם: "יהודים, שמחת תורה היום, עלינו לרקוד עם התורה הקדושה". אבא שלף מכיסו דף מספר תהילים, כולם פרצו במעגל סוער בניגון אידישאי 'שישו ושמחו בשמחה תורה'. היהודים הצנומים הללו, עלובי החיים, נדמו לי אז כמלאכי עליון. רוקדים ומזמרים מול מלאך המוות. וזו הייתה הפעם האחרונה שראיתי את אבא שלי... והוא שמח והוא רקד... אבל זה נגמר רע, גידי. הנאצים ירו בהם והם הוכנסו כמו כולם למשרפות, ואתה יודע גידי, אתה קרוי על שמו... גדעון. אתה כנראה רקדת בדיוק באותה פיסת אדמה שסבא רבא שלך עליו השלום רקד. אתה נכדי החביב ממשיך לרקוד את הריקוד של סבא. עליך להמשיך את מורשתו"... סיימה הסבתא בדמעות. סבתא מחתה דמעותיה מעבר לקו, וגידי כץ השתקן והקשוח עצם את עיניו, נשען על כותל סמוך ושמע כעין שירת מלאכים מאחורי הפרגוד, את אותו מנין יהודים קדושים בשטוטקוף שרים: 'שישו ושמחו בשמחת תורה', הוא רקד במקום שסבא הגדול שלו רקד ואחר כך מת כיהודי קדוש וטהור. גידי נצמד לדפנות הקרמטוריום ולחש: "סבא, סבא, אני הולך להמריא מן המקום שהם הנחיתו אותך". העיניים שלו הפכו לחות. "אני עוזב את הטייסת והולך לטוס את הטיסה המשמעותית של חיי. הטיסה אל עמי ואל עברי

ואתם הדבקים בה' אלוקיכם (ומתוק האור)

     בכוחו של יום שמחת תורה לקשר בקשר אמיץ אל התורה הקדושה גם יהודיים שבמשך השנה אינם נמנים על חובשי ספסלי בית המדרש. יש ובזכותו של הקשר הזה, זוכים הללו להתעלות לפסגות של קידוש ה' ומסירות נפש. "אשרי איש שלא ישכחך ובן אדם יתאמץ בך".

     בספרה, הרוח שגברה על הדרקון, מתארת הגברת פרל ביניש, את אחת מדמוית המופת הללו: נשארנו כלואים בביתנו למשך יומיים, מוקפים בפלוגת הס.ס. המיוחדות ה'זונדר קומנדו'. לאחר מכן, גיסו את הגברים היהודיים למלאכת העמסת הסחורה הגזולה – ארגזי פרוות וקופסאות מלאות תכשיטים – על גבי משאיות שהמתינו במקום. סוף סוף נגמר הסיוט. כעת יכולנו לצאת מביתנו לרחובה של עיר, אז גילנו מה התרחש במהלך ה'רבזיה' במי הם ירו תוך כדי חיפושים, את מי הם הרגו, ואת מי שרפו בעודנו חי.

      בבוקרו של היום השני של הרביזיה, כאשר חיות הטרף היו עמוסות כבר בשלל, פנו לעבר בתי הכנסת. הם ציווי על הגברים לרוקן את בתי הכנסת מספרי תורה, מכתרי הכסף הכבדים, וממנורת הקנים אשר ערכן לא ישוער. החלקה השני של ה'אקציה' התמקדו ברחוב מיודובה בכיכר רחבת ידיים, שם גבלו זה בזה בתי כנסת רבים, ומספר בתי מגורים גדולים. באחד הבתים התגוררו כמה מחברותי.

     שטח מסוים בכיכר יועד לנקודת איסוף השלל. ספרי תורה אחדים היו כבר מונחים שם, חלקם בוהקים במעילי משי לבן עטורים ברקמה מרהיבות עין, אחדים מבניהם היו מכותרים בכתרי כסף. הם היו מונחים בכיכר, בינות לשאר החפצים שנגזלו מבתי הכנסת של רחוב מיודובה. כעת הם גררו החוצה את ישראל הקטן, שרוליק הספר (סלח לי שרוליק שכחתי את שם משפחתך) 'קדימה יהודי מלוכלך' צרחו. "מהר חזיר עצל שכמותך, יש הרבה עבודה. אסוף את כל הכסף והזהב בערימה אחת, ואת המנורות והקנים בערימה שנייה. הם כבדים כהוגן. היה צורך בכסף רב כדי לקנות את כל החפצים הללו, יהודים מזוהמים, חה חה חה! כעת הנח את כל הכתרים בערימה נוספת". שרוליק עשה כמצווה.

     עכשיו הפשט את גוילי הקלף המהודרים הללו. נמצא שימוש למשי ולקטפה. ראו כי אין הם כה קדושים אחרי הכל, הנה הם פושטים את בגדיהם, צחקה בלועגות חית הפרא הראשית.

     שרוליק נהג לפקוד את בית הכנסת רק בימים הנוראים, הוא היה אדם פשוט שעובד קשה למחייתו, ולא הקפיד בימות החול על תפילה במניין, אך הוא ידע לכבד את התורה הקדושה, אף הוא נהג לנשק את ספר התורה כאשר החזירו אותו לארון הקודש, לבוש בכל הדרו מעולם לא זכה לקבל 'עליה לתורה' אבל 'עוד יבוא יום' חשב לעיתים, 'בו אהיה אני בין באי בית הכנסת ואף אזכה לכבוד הגדול הזה'. היות וביתו מוקף היה בבתי כנסת רבים היה שרוליק שומע את המתפללים שרים ורוקדים בשמחת תורה, והוא נהג לצאת ולהצטרף אליהם בשעת שמחתם העילאית. בזמנים אלו זכה אף הוא לאחוז את התורה הקדושה בזרועותיו. הוא הצמידה קרוב לליבו. באותם רגעים הייתה היא שלו, והוא רקד אתה והתענג על קרבתה.

     מה רוצים הם ממנו כעת? 'האם חולם אתה, יהודי מזוהם? לא שמעת אותי?' צעק הפרא במלוא גרונו. 'הפשט את גווילך הקדושים'. ישראל התכופף והרים את ספר התורה העטוף במעיל משי לבן, שהיה שרוע על הקרקע המאובקת, לבוש עדיין במלוא הדרו לכבוד הימים הנוראים. הוא הרים את ספר התורה, ובידיים רועדות ובלב הולם בעוז' אימצו אל ליבו. "כעת הוא כולו שלי". הוא חיבק אותו בכל כוחו ונשקו באהבה וביראה. "כעת הפשט את הגווילים וירק בהם!" שאגה החייה. "השומע אתה? דרוך עליהם! בעט בהם!" שרוליק לא הבחין כלל במטר ניבולי הפה שניתך סביבו. הוא חיבק את ספר התורה ביתר עוז. "עשה כפקודתי ולא – אהרוג אותך!" רעם הבריון.

     כיצד תוכל לצוות עלי כי אחלל את כבודם, הוי נאצי טיפש שכמוך, האם אינך מכיר אותנו?, שרוליק חיבק את התורה האהובה ורקד אתה. הוא אימץ אותה אליו בעוצמה הולכת וגוברת, תוך שהוא מקפץ גבוה יותר ויותר, חג במעגלי שמחה. קרוב, קרוב, מהר מהר, דילג ופיזז עם ספר התורה שלו. מאות זוגות עיניים עקבו בחרדה אחריו מבעד לחלונות, מאות לבבות רוטטים התפללו כי התרחש נס, שרוליק היה אדם פשוט וטוב לב, וכולנו חבבנו אותו.

     שתי יריות פלחו את האוויר, ואף את לבבות הצופים. אחת לשרוליק הספר, והשנייה לתורה שבזרועותיו. הם נפלו חבוקים על גבי שאר ספרי התורה – שרוליק וארוסתו, מאוחדים בברית נצחית של אהבה.

הזכרת נשמות. (מבאר הצדיקים)

     הרה"ק מגארליץ זי"ע אמר פעם א' בדרך צחות אודות האנשים הפורקים מעליהם עול התורה והמצוות, ורק ביו"ט אצל הזכרת נשמות באים לביהמ"ד, ואמר: 'מתיר אסורים' אלו האנשים מתירים כל האיסורים שבתורה, אבל 'ומקיים אמונתו' הוא נעשה מאמין בד', 'לישני עפר', כשבא יו"ט אצל הזכרת נשמות ישני עפר, נעשה אז מאמין ובא לביהמ"ד.

לימוד תורה ב'שמחת תורה' . (חיי אברהם דוד עמוד פד")

     מעשה ששמעתי על החפץ חיים שסיפר הבחור נתן ברעזער מהעיירה ברעזא שעי''ד העיירה בריסק. בחור זה התגורר בבית החפץ חיים בשנותיו האחרונות , כיון שהחפץ חיים נחלש מחמת זקנה. והוא נתמנה לישון עמו בחדרו ולסעדו .

     פעם אחת בליל שמחת תורה, לאחר ההקפות, אחרי שכל הציבור בישיבה רקדו בהתלהבות עם מורינו החפץ חיים, חזרו הם לביתם. מיד כשהגיעו, התכוננו ללינת הלילה והבחור שהתעייף מאוד מהריקודים עלה מיד על יצוע כדי לישון. לפתע שמע את החפץ חיים מנגן לעצמו באידיש (הדבר ידוע שהחפץ חיים היה מדבר דברי התעוררות לעצמו "), ניט אייביג זינגטמען, ניט אייביג טאנצט, מען דארף לערנען" ובתרגום ללשון הקודש " : לא לנצח שרים, ולא לעולם רוקדים, צריך לשבת וללמוד". ואני הבחור נתן ברעזר, שכמעט חשבתי להירדם הסקתי שהחפץ חיים מדבר לעצמו כמנהגו מימים ימימה, ולאחר מכן בוודאי שהחפץ חיים ילך גם הוא בעצמו לישון. אך לאחר ששמעתי רחשים, התבוננתי וראיתי כיצד החל החפץ חיים בחזרה להתלבש, על אף השעה המאוחרת. שקלתי בליבי מה עלי לעשות, האם להישאר במיטתי ולהעמיד כפני ישן, או שאתגבר על יצרי ואקום לסייע. לו מיד נפלה בי ההחלטה לקום ולעזור כי. הרי לשם זאת זכיתי להתגורר עימו. והוא-החפץ חיים ישב ולמד עד אור הבוקר. ומדי פעם חזר לעצמו " ניט אייביג זינגט מען און טאנצט מען " לא לנצח שרים , ולא לעולם רוקדים.

בעבורו אל תמנע מים (סיפורי צדיקים, עלון 5)

     תושבי הרובע היהודי שבעיר טבריה, היו מופתעים במידת-מה מהפמליה שהופיעה פתאום בעיר, בין יום-הכיפורים לחג-הסוכות. ימיו של הישוב היהודי המתחדש בטבריה לא היו מרובים. רק כעשרים וחמש שנים קודם לכן שבו כמה עשרות משפחות יהודיות, כולן מהעדה הספרדית, בעידודו של המושל המוסלמי דהר אל - עמר, והקימו מחדש את הישוב היהודי בעיר - קודש זו. היהודים התגוררו בכמה חצרות סמוכות, וכך יצרו רובע שכולו יהודי. קבוצת היהודים החדשה שבאה לטבריה, הייתה של חסידים אשכנזים, שעלו זה עתה לארץ הקודש. הבדלי העדות לא מנעו מיהודי טבריה לנהוג בני הקבוצה האורחת הכנסת אורחים חמה ולבבית, כיד המסורת הטובה עליהם.

     עד מהרה נוכחו היהודים המקומיים כי האורחים הם אנשי - מעלה. בראשם עמד הרה"ק רבי נחמן מהורדנקא. גדולתו של רבי נחמן ניכרה גם בחזותו המרשימה, ועם בואו זכה מיד ליחס של כבוד והערצה. תושבי המקום סייעו לאורחיהם לשכור משכניהם המוסלמים דירות סמוכות לרובע היהודי, וכך נתרחבו תחומי הרובע. באותה שנה, בהגיע תפילת המוסף של שמחת - תורה, נתכבד הצדיק רבי נחמן לגשת אל התיבה לתפילת הגשם, שהייתה שמורה למכובד שבחבורה. ואמנם, תפילתו של רבי נחמן הרקיעה שחקים. בקול גדול קרא את "זכור אב נמשך אחריך כמים", והציבור כולו נסחף אחריו. אולם כשהגיע למילים "בעבורו אל תמנע מים", פרץ רבי נחמן בבכי רם, שהלך ונתעצם. בהזכירו את הבקשות "לברכה ולא לקללה", "לחים ולא למות", "לשובע ולא לרזון" - זעק בסערת-נפש עזה. ויהי הדבר לפלא בעיני כל.

     חודש מרחשוון חלף ואף חודש כסלו עבר, ועדין לא היה זכר לטיפה אחת של גשם. הבצורת החלה להדאיג את התושבים. אולם אז התרגשה על הקהילה צרה יותר גדולה מהבצורת. התרחבותה והתבססותה של הקהילה היהודית לא נשאו חן בעיני תושבי טבריה המוסלמים. לא - אחת ניסו להוציא את דיבתם רעה באוזני המושל. אולם המושל, שהיה מתון וסבלן, לא אבה לקבל את דברי הדיבה והוסיף לרחוש יחס חם לבני הקהילה היהודית. עתה סיפקה הבצורת נשק לשונאי - ישראל. כמה מיועצי המושל דאגו לטפטף באוזניו, כי היהודים הם האשמים בבצורת הקשה. בעיקר הרבו להשמיץ את התושבים האשכנזים שזה מקרוב באו. כראיה ציינו את העובדה שכבר "התנהגותם של אלה מוזרה ביותר, ובמעשיהם כישפו את השמים", אמרו. שנים רבות לא הייתה בצורת כזאת, והנה, אך הגיעו יהודים אלה והרי התוצאה. הפעם נתקבלו הדברים באוזני המושל. על אף שבתוך תוכו פקפק ולא קיבלם כאמת מוחלטת, החליט בכל - זאת להטיל על היהודים את האחריות לבצורת הקשה. אחת מהשתיים, אמר בליבו: אם אשמים הם, יישאו בעונש, ואם נקים הם מעון, אדרבה, יישאו תפילה לא-לוקיהם אשר בוודאי יחוש להציל אותם.

     אמר ועשה. הוא שלח לקרוא ליהודי ששמו היה אבו יוסוף ראש הקהילה הספרדית, ובקול מאיים תבע ממנו להפסיק את הבצורת ולהוריד גשם על-פני האדמה. לא הועילו כל ההסברים והתחינות. המושל קצב שלושה ימים להבאת הגשם. ואם לא יקרה הנס וירד הגשם, כך אמר, יסולקו בשלב ראשון מהעיר כל המתיישבים האשכנזים החדשים שבגינם באה הבצורת, ובשלב השני יישקל גם סילוקם המוחלט של כל היהודים מטבריה.

     כשדבר הגזירה הגיע לאוזניו של הרה"ק רבי נחמן מהורדנקא, מיהר להרגיע את הקהילה המקומית, והרבה לנסוך בה תקוה ואמונה. עוד באותו יום כינס את תלמידיו הגדולים והודיע להם, כי למחרת עם שחר יעלו להתפלל על קברו של רבי עקיבא. ואכן, כמו חוני המעגל בשעתו, חג רבי נחמן עוגה על הארץ וסידר את תלמידיו בתוכה כשהוא נעמד במרכז. הם פתחו בתפילות לפי הסדר שהורה להם. כל אותה שעה זרחה השמש בחוזקה והיכה בהם שרב כבד, והשמים נראו צחים מכל פיסת ענן.

     שעות ארוכות עמדו רבי נחמן ותלמידיו על אומדם והעתירו בתפילה, אולם כל סימן שיבשר טוב לא נראה באופק. כשהחלה השמש לערוב, הפסיק רבי נחמן את סדר התפילה הכללית. בקול רוי תחנונים שפך את תחינתו לפני קונו: "ריבונו - של - עולם, רחם על בניך ופתח לנו שערי שמים. הודע לכול כי יש לך בנים אהובים בעולמך". כשסיים לומר מילים אלה, פנה לאחוריו ובפסיעות זריזות החל לצעוד במורד ההר. התלמידים, שהיו שקועים במחשבותיהם, לא הבחינו בשינוים שחלו בשיפולי הרקיע. אט- אט החלו ענים מתקשרים ורוחות החלו מנשבות בחוזקה. כשהגיעו לתחתית ההר, כבר היו השמים מכוסים ענים אפורים.

     בהגיעם לעיר המתין להם קהל רב, ובראשם המושל המוסלמי. חיש - מהר עברה השמועה, כי רבי נחמן ותלמידיו, אותם תושבים אשכנזים שהואשמו בגרימת הבצורת, הם שחוללו את הנס, והכול יצאו לקבל את פניהם. כשנכנסו רבי נחמן ותלמידיו אל תוך העיר, כבר נפתחו ארובות השמים והגשם ניתך ארצה. תחילה ירדו טיפות מעטות, אך עד מהרה ירד גשם סוחף. ברגשי הכנעה ירד המושל מעל סוסו והשתחווה אפים לפני רבי נחמן. הוא אף הפציר בו לעלות על סוסו ולרכוב עליו עד ביתו. שנים רבות הוסיף דבר המעשה הזה לקדש את שם ה' בקרב כל יושבי הסביבה.

קשה עלי פרידתכם. (ערכי יהושע)

     מאמר חז"ל מובא ברש"י, שמעתי מאבי אדמו"ר הק' נ"ע על דרך הצחות, שכביכול הקב"ה אומר קשה עלי פרידתכם, היינו פירוד הלבבות שביניכם היא קשה כביכול עלי, כי ענין זה של שנאת חנם אחרבא לביתא (יומא ט) ואגליין מארצין וכו', ודפח"ח.

אתה בחרתנו ואתה חוננתנו. (ליקוטי ש"י)

     מספרים על הרה"ק רבי משה לייב מסאסוב זי"ע אוהבם של ישראל, שהיה מנחם את קהלו במוצאי שמחת תורה, באומרו להם: אל נא אחים תעצבו אל לבכם בצאתכם מימי החג המופלאים, הריבונו של עולם של 'אתה חוננתנו' הוא אותו ריבונו של עולם של 'אתה בחרתנו'.

"משיב הרוח"

     הרה"ק הדברי בינה מביאלא זי"ע נהג לומר במוצאי שמחת תורה. ריבונו של עולם "משיב הרוח ומוריד הגשם", אחר כל העבודה הנעלה של חודש אלול, ימי הסליחות, ר"ה, עשי"ת יוכ"פ, ערב חג הסוכות, וסוכות חוה"מ ושמיני עצרת ושמחת תורה, הננו מבקשים ממך, "משיב הרוח" קח בעבורך את כל הרוחניות של עבודה זו, שנעשתה בעבורך, ו"מוריד הגשם" ותשפיע על עמך ישראל, גשמיות פרנסה ברווח וכל טוב סלה.

'תפילת הגשם' של קלמן החנווני

     בעיר אחת אירעה בצורת קשה שהפילה חללים, מחמת המצוקה גזר רב העיר תענית בימי שני וחמישי לתפילה, והורה לעשירי העיר לפזר מכספם לצדקה, אך הדברים הללו וכל המעשים הנוספים שעשו לא עזרו. הסתגר הרב בעלייתו והתפלל לפני הבורא שיחון אותו בדעה מה עליהם לתקן, ומה עליו לעשות בכדי להציל את בני עדתו, ויהי בחלום הלילה וישמע קול: "תפילתכם בלבד לא תיענה, עד שקלמן החנווני יעבור לפני התיבה ויתפלל עבורכם", הרב היה נסער - הן קלמן נחשב לעם הארץ וקמצן, לאיש שרב עם לקוחותיו ופורש מהציבור, "לא יתכן" חשב "אין ספק, שהחלום חלום בטל הוא".

     למחרת היום שוב שטח הרב תפילה בעלייתו, אך גם הפעם נענה שלטרחתו אין ערך, עד שהחנווני דווקא יעבור לפני התיבה, הפעם הבין הרב שיש דברים בגו, הוא כינס את בני העיר לתפילה בבית הכנסת, וכשהיה ההיכל מלא מפה לפה הודיע לתדהמת הכל שקלמן יעבור לפני התיבה. הרב ניגש אל מקום החנווני הסמוך לפתח הבית כנסת, אך הוא סירב  "הלא אף את מילות התפילה איני יודע כיאות" אמר. לבסוף הוכרח הרב לגזור עליו בגזירת מרא דאתרא לעלות ולהתפלל. לשמע הדברים, וללא אומר חלץ קלמן את התפילין ויצא בריצה מהמקום, המתפללים רצו להחליפו בש"ץ אחר, אך הרב פסק שעליהם להמתין שיבוא, ואכן לאחר זמן מה קלמן חזר מתנשף כולו, אוחז בידו מאזנים בהם מודדים ושוקלים בזמן המקח וממכר, ללא שיהוי ניגש לפני התיבה ופתח: "רבש"ע שתי כפות המאזניים שקולות כנגד שתי אותיות ה', המוט הארוך שקול כנגד ו', והחלק העליון המחזיק את הכלי מכוון כנגד י', ויחדיו הם ממלאים את שמך הקדוש ב"ה. אם פעם פגמתי בכלי זה במידות ומשקולות, תרד מן השמים אש ותשרפני כליל, אך אם לא, והייתי שלם בכל מעשי, אנא ירדו גשמי רצון ברגע זה ממש". באותו הרגע החלה רוח, הבריק ברק, וגשם החל יורד להתרגשות ההמון ולמרבה הפלא...

     לימים התברר שכל סוחרי העיר מלבד קלמן, היו פגומים במידות ובמשקלות, והבינו הכל מדוע תפילתו דווקא הייתה נצרכת ומתקבלת. 'משיב הרוח ומוריד הגשם, בטללי רצון ידשן אדמה'.

שמחת תורה (הרב שלמה הלוי)

     שמחה אמתית יכולה לבוא רק מתוך הרגשת ארעיות ויציאה ממוגבלות. זוהי הסיבה שחוגגים את שמחת - תורה מיד לאחר חג הסוכות בו עזבנו את משכן הקבע שלנו ויצאנו אל רחובה של עיר. רק באופן כזה נוכל להבין את המשמעות האמתית של חיינו... שהרי מתוך ביטול וחוסר אונים, יכולים להניע לצמיחה והתחדשות. כוונתי היא: שרק לאחר היציאה מחוץ לבית = הכלוב = החשיבה המקובעת ניתן להבין את הטעות שאנו חיים בה, (קרי: הרדיפה אחר מעשיהם של האחרים, לעשות כי האחרים עושים כך... והסחיפה של הזרם עד כדי אי חשיבה עצמית מינימאלית) ומתוך כך להגיע לשמחה האמתית – שמחת תורה .

     הדבר דומה ל: ניסוי שערכו מדענים בחמישה קופים, הם הכניסו לתוך כלוב סולם, והניחו עליו כמה בננות. לאחר מכן, הכניסו לתוך הכלוב 5 קופים. בכל פעם שאחד הקופים טיפס על הסולם, המדענים השפריצו על הקופים האחרים זרם מים קרים בעזרת צינור. דבר זה גרם לכך שבכל פעם שמישהו מהקופים העז לנסות לעלות על הסולם, הוא קיבל מכות מהקופים האחרים. לאחר זמן מה, אף אחד מהקופים לא העז לעלות על הסולם, למרות הפיתוי הרב. ואז המדענים החליטו להוציא את אחד הקופים מהכלוב, ובמקומו הכניסו קוף אחר. כמובן שהוא מיד ניסה לעלות על הסולם על מנת להגיע לבננות. באותו רגע, הוא קיבל מכות מהקופים הוותיקים. לאחר כמה ניסיונות הוא החליט שלא לנסות יותר, למרות שלא הבין את הסיבה למכות, ולא הבין מדוע איש אינו נוגע בבננות.

     למחרת החליפו המדענים קוף ותיק אחר עם קוף חדש. שוב אותו סיפור חזר על עצמו. ברגע שהקוף החדש ניסה לטפס על הסולם, כל הקופים האחרים הרביצו לו, ולכן הוא ויתר על הבננות. וכך גם עם הקוף השלישי, הרביעי והחמישי. משלא נותר אף קוף וותיק בקבוצה (תזכורת: הוותיקים הם היחידים שקיבלו שפריץ מים קרים), ניסו המדענים להחליף את אחד הקופים החדשים עם קוף אחר. ושוב הקוף קיבל מכות ברגע שניסה לטפס על הסולם, על מנת להגיע לבננות .

     אם היו שואלים את הקופים מדוע הם עשו זאת, הם היו עונים: "אינני יודע, אבל כך כולם עושים''

     הנמשל: כמה פעמים אנו נסחפים אחר חברה שסוגדת לממון וכבוד?!.. אילו נצא לרגע לסוכה ארעית נבין כי הכול שטויות, הבל שאין בו ממש ( זוהי אגב אחת הסיבות שקוראים בחג מגילת-קהלת הפותחת בפסוק: "הֲבֵל הֲבָלִים אָמַר קֹהֶלֶת הֲבֵל הֲבָלִים הַכל הָבֶל ") במשך שבעה ימים אנו שוכחים הכול. אנו משאירים את ביתנו ואת רכושנו מאחור – ואת כל שאר מקורות האושר הדמיוניים – ויוצאים לדור בצריף רעוע אנו שרים, שמחים ואומרים הלל. ומגעים לתובנות על הדברים החשובים באמת. רק מתוך הרגשת ארעיות ויציאה ממוגבלות נוכל להבין את המשמעות האמתית של חיינו... ונגיע לשמחת תורה בשמחה אמתית על התובנות הללו .

שמחת תורה [הרה"ג מאיר גולדריך ראש ישיבה בארה"ב]

     אם נתבונן בימי הסליחות פתחנו את ארון הקודש באמירת שמע קולנו, ובעוד פיוט, בראש השנה פתחנו את ארון הקודש בפיוטים מספר פעמים, ביום הכפורים בכל תפילת נעילה.  בסוכות לא רק שפתחנו את ארון הקודש, הוצאנו את הס"ת לבימה וכל הצבור הקיף את התורה בהושענות, בהושענא רבא שבע פעמים, הגיע שמחת תורה, לא רק שפתחנו את ארון הקודש ולא רק שעמדנו עם התורה וכל הצבור סביבה, אנחנו מחבקים ורוקדים עם התורה, כי המטרה היא להגיע לאתה הראת לדעת כי ה' הוא הא-לקים אין עוד מלבדו, וזה מתאפשר ע"י חבור נכון ואמיתי וחם אל התורה, אהבת תורה אמיתית.

     תורה נותנת איכות חיים, תורה נותנת שמחה, תורה נותנת התבוננות נכונה, בברכת התורה אנחנו אומרים "והערב נא ה' אלוקינו את דברי תורתך בפינו". אומר "הלבוש" כשאדם אוכל ארוחה דשנה, אכל את המנה הראשונה את הדגים, ועובר למנה העיקרית, טעם הדגים נעלם בטעם הבשר, וכשאוכל את הלפתן טעם הבשר נעלם ונשאר הטעם של המנה האחרונה, באוכל טעם מבטל טעם, אבל בתורה הטעם של אתמול מצטרף לטעם של היום והטעם של אתמול והיום מצטרפים לטעם של מחר,  הערבות של תורה, זוהי מתיקות של תורה שמלווה אותנו תמיד.

שמחת תורה (פנינים)

     סיפר הרה"ק רצ"ה מזידיטשוב זי"ע היה אחד בחור מבוגר לא יוצלח שקראו לו "מאטל נער" (מרדכי הטיפש), יום אחד ב"ה התארס "מאטל נער" עם זיווגו, ומאז קראו לו "מאטל חתן" וב"ה הגיע זמן החתונה וראו את "מאטל חתן" לפני חופתו יושב ובוכה, ושאלו אותו למה אתה כל כך בוכה בזמן שמח כל כך ענה "מאטל חתן", שעד עכשיו קראו לי עם שם "מאטל חתן" אבל עכשיו אני כבר נהיה בחזרה "מאטל נער". (הערת המלקט: כנראה שהוא לא היה כל כך נער)

     והנה על זה אנו צריכים לראות שלא נבכה רק נכניס בתוכנו את היו"ט שנישאר עם השם של היום טוב, וכל הפנימיות וההשפעות ויישאר רושם אצלנו, ולא שאחרי החג אנחנו נשארים עם אותו ה"נער".

     אדם הסתובב בבורסה כל היום, וכשיצא בסוף היום התלונן שהוא לא מבין, למה, כל עשירים אומרים שהולכים לבורסה והתעשרו, אני הסתובבתי כל היום עברתי את כל הבלטות, ולא התעשרתי. אמרו לו טיפש אתה, אתה חושב מלהסתובב עושים כסף, אם לא עובדים לא מרוויחים.

     כך גם היה באחד לקח כריך אתו בכיס ובסוף היום טען שהוא עדיין רעב, כששאלו אותו האם לא הבאת אוכל, ענה שהביא ושומר עליו בכיס מול ליבו... כך גם אם לא נעבוד ביום זה רק נסתובב ביום זה בחוסר מעש, איך נשנה את מזלנו.

     וכמו שמספרים על מלך אדיר שבנה לו ארמון מפואר בתכלית ההידור וכלילת היופי על ידי בנאים אומנים ומומחים שהביאם מכל קצווי תבל, כאשר עמדו בגמר המלאכה החליט המלך לקשטו בציורים וקישוטים, וקרא לארבעה ציירים מומחים בתחומם וחילק להם עבודתם שכל אחד יצייר קיר אחד, אחד מהציירים גמר בדעתו שעדיף לו להמתין עד ששלשה חבריו יסיימו את עבודתם ואז יתבונן איך לעשות מלאכתו יתרה עליהם, ברם כאשר גמרו שלושה הראשונים את מלאכתם ראה שהם כבר ציירו כל מה שאפשר עד שלא נותר לו כלום מה לעשות משלו, עד שעלה במחשבתו להחליק את הקיר ולצבעו כמו ראי, שאז ישתקפו בו יחדיו כל שלושת הקירות הנפלאים, והנה הגיע הזמן לשלם שילם המלך לג' ציירים טבין ותקילין, ולרביעי נתן לו מראה שישתקף כספם של הג' האחרים, כי על 'עבודה' מקבלים שכר.

     ואנחנו, דפדפנו ביומן את כל הימים הנוראים, האם עשינו משהו?! המגיד מדובנא זי"ע הסביר, מה הטעם שאנו מחכים עם שמחת תורה עד לאחר סוכות ולא קובעים אותו לשבועות? דהרי לכאורה שמחת התורה הייתה צריכה להיות בחג השבועות באותו יום שקבלנו את התורה, ולמה מחכים עד לאחר סוכות? אלא למה הדבר דומה, לשדכן שימים רבים הציק לבחור אחד שיאות להכיר את המשודכת, יען כי היא אישה כל כך טובה, ממש מושלמת במעלותיה. לאחר שהפליג בשבחיה והציק לו מידי יום, הסכים הבחור להצעה, אף שעדיין לא נודע לו אם נכונים דברי השדכן, כי זאת הייתה האפשרות היחידה להפטר מנדנודיו... ועל כן ערך חופה עם מנין אנשים ומעט מזונות. אך לאחר מספר חודשים התברר שכל מה שהשדכן אמר אודות הכלה הוא כאין וכאפס לעומת המציאות, כאלו מידות טובות ואצילות נפש! כזאת יראת שמים! כיון שכך, אמר החתן, צריך לערוך חתונה כמו שצריך, שכר אולם גדול, והזמין כל מיני כלי זמר, וקרא לכל אנשי העיר לבוא לחגוג בשמחתו. כך אנו עם התורה, ד' אמנם נתן לנו את התורה, אבל כפה עלינו הר כגיגית, ואנחנו הסכמנו, אבל לאחר חצי שנה ביחד, אנו רואים שכל מה שד' אמר זה מעט מזעיר לעומת שוויה האמתי, לכן צריך לשמוח כראוי בשמחת התורה...

     הרה"ק רבי יצחק אייזיק מקאליב זי"ע הסביר את טעם הריקודים והשמחה בשמחת תורה על פי משל לאחד שבא לבית מלון וצווה לתת לו מכל טוב מאכלים טובים, וחדרים נאים ביותר, וכל מיני תענוגים. כך נשאר הדבר זמן רב, עד שבא בעל הבית אצלו עם חשבון גדול שישלם. אמר לו אין לי לשלם, א"ל הבעה"ב אם כן אמסור אותך למשטרה, שיעמידו אותך למשפט. א"ל ומה יהיה לך מזה, הלא לא תרוויח בזה כלום. אך כיון שאין לי לשלם, ארקוד לפניך ריקודים נאים מה שאני יכול, ועל ידי זה יתרבו הבאים כאן בשביל לחזות ברקדן המופלא שמציע בעל המלון ללקוחותיו, ותרוויח עי"ז ממון הרבה כפי התשלומים המגיעים לך. וכן הוא הנמשל: שבכל הימים נוראים אנו מבקשים בני חיי ומזוני, ומבטיחים להקב"ה להיטיב את מעשינו, ובהגיע יום שמחת תורה ואין לנו מה לשלם, רוקדים לפניו יתברך בשמחת תורתו, ומכניסים בזה הרהורי תשובה בלבות בני ישראל, ועל ידי זה יתרבו מצוות ומעשים טובים...

תשובה ניצחת

     פעם אחת בעיצומן של ההקפות הבחין דיין העיר בסנדלר פשוט שרוקד ומכרכר בכל עוז לכבודה של תורה. ניגש הדיין ושאל את הסנדלר בחיוך:" מה זאת יהודי שהנך כל כך שמח? אנו לומדים ואתה שמח? אומר לך – ענה הסנדלר – ביום הכיפורים אני עומד בתפילה ומתוודה: "על חטא שחטאנו לפניך בכפת שוחד" וכי אני לוקח שוחד?! הקשה הסנדלר – ומה לי שייכות לחטא זה?! אלא, השיב הסנדלר, כל ישראל ערבים זה לזה ומתוודה אני על חטאי הדיין, ואם אני שותף לחטאיך, שותף אני גם ללימוד התורה שלך!...

יכולים לתקן יותר מראש השנה ויום הכיפורים (צדיק כתמר יפרח)

     סיפרו לי כמה תלמידים ששמעו מרבינו (בעהמח"ס קדושת יו"ט) בימים אחרונים של סוכות, שאמר, כשאדם מגביה רגל אחת לרקוד בשמחת תורה, בזה מתקן אדם יותר ממה שנעשה מר"ה עד אחר הימים טובים.

לקרוא את ההלל (דברי יונה ח"א דף קפ"ו)

     ועד"ז כשקורין את ההלל ומברכים לפניו אשר קדשנו במצותיו וצונו לקרוא את ההלל, ולכאו' מה פירוש הברכה דמשמע שאנו אומרים להקב"ה שצוותנו לקרוא את ההלל, אך העניין בזה לפי שהאדם מתבונן בנפשו איך נגש לומר הלל בפיו המחולל כ"כ בדברים בטלים ואסורים, ויחשוב בנפשו רבש"ע איך אפתח שפתי לומר הלל לפניך, ולכך בא כמתרץ א"ע לומר הן אמת שבעצמי לא הייתי יכול לבטא ולקרוא את ההלל, אך מה אעשה ואתה צוותנו לקיים מצוה זו ולפיכך אין בכוחי לפטור א"ע מן המצווה.

מימינו אש דת למו (לג, ב). (מקור ברוך)

     משכיל אחד שאל פעם את הגאון בעל "תורת יקותיאל" זצ"ל היכן מצינו רמז לתלמוד, בתורה שבכתב. השיב לו, 'דת למו' אלה אותיות 'תלמוד', מיד עם נתינתה של התורה בימינו של הקב"ה ניתן לישראל גם התלמוד.

וזאת הברכה

     "אף חובב עמים כל קדשיו בידך... תורה צוה לנו משה" (לג, ג-ד) (רבי זושא מאניפולי)

     משהגיע רבי זושא מאניפולי ביום שמחת תורה למלים אלו, התייפח ופירש: "אף חובב עמים" אף על פי שבעוונותינו הרבים אתה מגלה, רבינו של עולם, חיבה גדולה כל כך לאומות אחרות, ומסרת אותנו בידיהן. עם זה "כל קדושיו בידך" ישראל קדושים אינם נוטשים אותך ואת אמונך, "והם תכו לרגליך" אף על פי שבגללך הם מוכים ומעונים ללא הרף - עם זה "ישא מדברותיך" אין הם פוסקים מלחזור ולומר: "תורה צוה לנו משה מורשה קהלת יעקב"!

תורה צוה לנו משה מורשה קהלת יעקב (לג, ד). אל תיקרי מורשה אלא מאורסה (פסחים מט). (שרידי אש)

     רבים האנשים המכבדים את התורה, אך יש בהם המתייחסים אליה כאל אוצר נחמד אשר באוצרותיהם, דבר עתיק ויקר ערך, אולם הם אינם שואלים את התורה כיצד יש לנהוג בשאלות החיים. אנשים אלו מכבדים את התורה כפי שהם מכבדים את זקניהם הבאים בימים ואף מהדרים בכבודם, אולם לעולם לא יתייעצו עימם בבעיות החיים, כי יאמרו מה כבר מבינים הזקנים בטעמם וברוחם של הצעירים, על כגון אלו אמרו חז"ל, אל תיקרי לתורה "מורשה" מלשון ירושה, כלומר אל תתייחסו אליה כאל ירושה עתיקה שנפלה לכם משנים קדומות, וכמו לזקנים שיש לכבדם אך לא להתחשב בדעותיהם, אלא עליכם להתייחס לתורה כאל "מארסה", כדבר אהוב וחשוב, שמתייעצים עמה ומתחשבים בדעתה.

"תורה צוה לנו משה מורשה קהלת יעקב" (לג,ד(תורת הפרשה)

     מה המשמעות של התורה כמורשה לנו? נתאר לעצמו - אומר הגאון ר' משה פיינשטיין - כלה הקונה זוג פמוטים חדשים לפני נישואיה כמה היא מאושרת. אך כמה יגדל אושרה של כלה המקבלת בירושה את פמוטיה של הסבתא האהובה. הם יקירם לה לאין ערוך, והיא לא תמירם בכל זוג פמוטים אחר שבעולם. התורה שאנו לומדים היא אותה תורה אשר משה רבנו ציוה לבני עמנו בסיני, זו היא ירושתנו.

תורה צוה לנו משה מורשה קהילת יעקב (לג, ד). (מפי ישרים)

     הנצי"ב מוואלזין זצ"ל סיפר שברוסיה של הצאר ניקולאי, ישב על כס מיניסטר ההשכלה הגרף אוברוב. הלה נודע בכישרונותיו ובפקחותו, ובין ידידיו הרבים נמנה גם המשכיל הידוע ד"ר לילנטל, שהיה מהעושים והמעשים למען החדרת לימודי חול בישיבות. בשיחותיהם הרבות, היה לילנטל מצטט לעיתים מובאות מהמשנה ומהתלמוד, עד שעורר את התעניינותו של הגרף להכיר את תורת היהודים.

     באחת מפגישותיהם ביקש הגרף מלילנטל לבחור ענין מהתלמוד ולהציעו לפניו. לילנטל פנה לשני משכילים אחרים מידידיו להתייעץ עמם איזו סוגיא מתאימה לגרף, עד שנמנו וגמרו ללמדו סוגית 'תגרי לוד' שבמסכת בבא מציעא (נ.), כיון שסוגיא זו אין צורך להבנתה במושגים תלמודים קודמים. אין בה פסוקים מן המקרא או לימודים מהמידות שהתורה נדרשת בהן. כל כולה של סוגיא זו, לכאורה, הוא משא ומתן מסחרי וחשבון מורכב וסבוך, מה סברו תגרי לוד סביב מעשה שאירע עמם. ישבו השלושה ולמדו את הסוגיא ביסודיות וסידרו את השיטות והפירושים שבה בסדר קל ומובן.

     לילנטל נפגש עם הגרף והציע בפניו את הסוגיא כשהיא מסודרת, דבר דבור על אופניו, וכל אותה העת ישב הגרף והוא מתאמץ להבין את סוגית 'תגרי לוד'. כשסיים לילנטל להרצות את דבריו, נראה השר עייף ויגע ממאמץ, והוא ביקש מלילנטל לשוב להסביר את הסוגיא. כשגמר לילנטל להסביר בפעם השנייה, קם אוברוב ממקומו נרגש, וברוח נכאה ובעגמת נפש פלט, אינני מבין. לא היה קץ לצערו של הגרף, סיפר לילנטל לאחר מכן. בתוך דברי אמרתי כי סוגיא זו מושגת על ידי כל בחור ישיבה בעל כשרון, והנה נוכח אוברוב, מיניסטר בממשלת הצאר, שאין הוא מגיע בכישרונותיו לבן ישיבה ממוצע.

     כשסיפר הנצי"ב את הסיפור, השתוממו הנוכחים ותמהו, הכיצד זה שהשר אוברוב, אשר ידוע היה כפיקח וכשרוני ביותר, לא השכיל להבין סוגיא זו. אמר להם הנצי"ב וכי מדוע תמהים אתם והלא גמרא מפורשת היא בסנהדרין (נט.) 'תורה צוה לנו משה מורשה קהילת יעקב', לנו מורשה ולא להם מורשה.

לבנימין אמר ידיד ד' ישכון לבטח עליו, חופף עליו כל היום ובין כתיפיו שכן (לג, יב). (שער בת רבים)

     עצם העובדא שישראל רוחשים מורא וכבוד למקום בית המקדש אפילו כיום בעת החורבן, סימן הוא, שהשכינה עתידה לחזור ולשרות על המקום הזה. משל למלך גדול שנטש את ארמונו, אשר אם יש עוד בדעתו לשוב אליו, עדיין יש לו בעיניו אותה החשיבות כמקודם. לפיכך אמרה תורה, 'לבנימין אמר' על אודות בית המקדש שהוקם על חלקו של בנימין אמר, 'ידיד ד' ישכון לבטח עליו' ברי שהשכינה עוד תחזור ותשרה בבית המקדש, והראיה לכך מזה ש'חופף עליו כל היום', שתמיד, אפילו בעת הגלות, חופפת השכינה על המקום הזה, 'לא זזה שכינה מכותל המערבי', ועיני כל ישראל נשואות לשם בתפילתם, ואין לך ראיה ברורה מזו שכבוד ד' עתיד לחזור ולשרות על המקום הזה כבתחילה.

"שמח זבולון בצאתך ויששכר באהליך" (לג, יח) (והאר עינינו)

       נביא כאן בעזה"י כמה ביאורים על פסוק זה.

     בספר טעם ודעת להגר"מ שטרנבוך מביא ששמע לבאר, ידוע בשם מרן הח"ח זצ"ל דהתומך תורה מלמדים אותו לעת"ל את התורה. והנה כאן בעוה"ז אין הוא נהנה מהתורה כי הוא טרוד בעסקיו, ורק בעוה"ב הוא ייהנה מהחזקת התורה שלו, אבל הלומד תורה הוא כבר כאן בעוה"ז בשמחה, וזה הפי' 'שמח זבולון בצאתך' דרק כשזבולון יצא לעוה"ב הוא ישמח, אבל 'יששכר באהליך' יששכר כבר כאן בביהמ"ד שמח בלימודו. עכ"ד.

     וידוע המעשה במרן הגרא"מ שך זצ"ל שאמר לנדיב ר' משה רייכמאן, אמת שיהיה לך עוה"ב גדול מאוד אולי יותר ממני, אבל עוה"ז היה לי יותר ממך.

     והחיד"א מפרש דאם אחד מצווה שאחר אריכות ימיו ושניו יפרנסו מכספו ת"ח הרי שהוא ממשיך להתעלות גם אחרי מותו מהתורה שלומד הת"ח מכוחו, וזה הפי' 'שמח זבולון בצאתך' מהעולם הזה, כיון ש'ישכר באהליך', והוא יושב ולומד והזכויות שלך עולות מכח שתמכת בו ובתורתו.

     גאב"ד העדה החרדית בירושלים הגרי"ס וייס שליט"א אמר בזה לבאר בשם רבו הג"ר משה שניידר זצ"ל ר"י תורת אמת בלונדון, ע"פ מעשה שהיה בתקופתו. היה בלונדון יהודי ת"ח שהוזקק לצורך פרנסה לצאת לעסקים, עסקיו החלו לשגשג ועשה בהם חיל, אחרי תקופה החליט לעזוב עסקיו ולחזור ללמוד, הסוחרים שבעיר 'נשמו לרוחה' ושמחו מאד על צעד זה, שכן הם חששו מכישוריו המסחריים שהתחרו עם עסקיהם, לאור המעשה הנ"ל שהתפרסם בזמנו בלונדון פי' הגר"מ שניידער את הפסוק כך 'שמח זבולון בצאתך' דהיינו תשמח זבולון על זה ש'יששכר באהליך', דהיינו שהיששכר הת"ח יושב ולומד, שכן אילו היה הת"ח יוצא גם הוא לעסקים היה 'בולע' את הסוחרים בראשו התלמודי הממולח.

ולאשר אמר ברוך מבנים אשר (לג, כד). (תורת משה)

     ולאשר, לצדיק המאושר אמר, 'ברוך מבנים אשר' עיקר האושר והברכה הוא כאשר 'מבנים אשר' שהוא רווה נחת מבניו, אשר גם הם צדיקים מאושרים כמוהו.

      נפתלי שבע רצון ומלא ברכת ד' (לד, כג). (כ"ק אדמו"ר מגור שליט"א)

     כשאדם הוא "שבע רצון", ומקבל את כל מה שקורה עמו באהבה, אז זוכה ל'ברכת ד', וזה נרמז כאן נפתלי שבע רצון ומלא ברכת ד'.

"וימת שם משה עבד ה'" (אור אלחנן)

     בהספד שנשא רבי אלחנן וסרמן על רבינו החפץ חיים עם פטירתו בשלהי שנת תרצ"ג אמר: שערו בנפשכם כי היה אדם מנסה להספיד את משה רבינו ע"ה, הרי אין קץ וסוף לדברים שיכול היה לומר עליו, אך התורה מספידה את משה רבינו בשתי מלים בלבד: "וימת שם משה עבד ה'". ובשתי מילים אלו, טמונה כל מציאותו של משה רבינו.

     חז"ל במדרש תנחומא (לך לך ח') מספרים: מעשה בסוחר עשיר ולו בן יחיד, שיצא לארץ רחוקה ועמו רכוש רב, ועבדו הנאמן עמו. במהלך נסיעתו חש הסוחר ברע והרגיש כי קיצו קרב, ודאגה מילאה את לבו, כיצד יוריש רכושו לבנו יחידו והרי עבדו עלול ליטול הכל לעצמו. לאחר מחשבה מרובה קרא לעבדו ואמר לו: עבד נאמן היית לי על כן מוריש אני לך בצוואתי את כל רכושי, אולם רשות תהיה לבני לבחור לו דבר אחד מכל עזבוני כרצונו, ולאחר שייטול הרי המותר יישאר לך. שמח העבד שמחה גדולה ולאחר פטירת אדונו נטל את שטר הצוואה והתייצב לפני בן אדונו באומרו לו: בחר לך מכל הרכוש, איזה חפץ שתרצה. נדהם הבן מצוואת אביו ולא הבין הכיצד נישל אותו אביו מכל רכושו. הלך לפני חכם אחד והלה אמר לבן: חכם גדול היה אביך, ביודעו שאם יוריש לך את נכסיו, ייטול העבד הכל לעצמו. לכן כתב נכסיו לעבדו, כדי שישמור הלה את הנכסים ויזהר בהם, אלא שהותיר לך חפץ אחד לברור לעצמך. לכן בבואך לבית דין אמור להם: איני חפץ מכל נכסי אבי, אלא בעבד זה ואז תקנה את העבד ואת כל הנכסים, שהרי אומרת הגמרא (פסחים פח): כל מה שקנה עבד קנה רבו!

     המשיך רבי אלחנן ואמר: זוהי משמעות המלים "עבד ה'". וזאת - אמר רבי אלחנן - הייתה מציאותו של רבינו החפץ חיים, שהיה ראוי לתואר "עבד ה'", כי בכל נימי לבבו, בכל נפשו ובכל מאודו, עבד את בוראו, וכל אשר עשה ופעל בימי חייו, היה תמיד אך ורק כדי לקדש שם שמים.

"ויעל משה מערבות מואב אל הר נבו ראש הפסגה אשר על פני ירחו ויראהו ה' את כל הארץ את הגלעד עד דן" (לד, א) (הגרח"מ קטץ, באר מחוקק)

     "מערבות מואב אל הר נבו, כמה מעלות היו ופסען משה בפסיעה אחת" (רש"י) לכאורה צריכים להבין, איך התיר משה לעצמו לפסוע ההר בפסיעה אחת, ולהקדים מיתתו אפילו בכמה שניות משום הידור מצוה. באותם השניות בוודאי היה יכול משה לעסוק בהרהורי תורה ויראה. ואם כן, הייתכן שמשום הידור מצוה מותר להקדים איבוד נפש ולהפסיד מצוות אלו.

     לומדים אנו מזה יסוד גדול בהבנת ענין הזריזות. זריזות אינו הידור בעלמא באופן קיומו של כל מצוה, אלא הוא חלק ממש מעצם המצווה. ולכן משה טפס על ההר במהירות, לקיים מצות ה', ואף שעל ידי זה יפסיד מחייו ומקיום מצוות, מכל מקום טפס על ההר, מאחר שנכלל בעצם הציווי להביא את מיתתו במהירות.

     וכדבר הזה מצינו בכתוב "וישכם אברהם בבוקר ויחבוש את חמורו ויקח את שני נעריו אתו ואת יצחק בנו ויבקע עצי עולה ויקם וילך אל המקום אשר אמר לו הא-לוקים" (וירא כב, ג). ברש"י כתוב וישכם אברהם בבוקר, נזדרז למצווה, מכאן שזריזים מקדימים למצוות (פסחים ד, א). וגם כאן צריכים להבין, איך התיר אברהם אבינו להקדים העקדה אפילו רגע אחד משום הידור מצוה של זריזות. הלא יש קונה עולמו בשעה אחת, ובוודאי היה יכול יצחק להתעסק בכמה מצוות באותו זמן, אילו לא היה אברהם מקדים העקדה. לפי מה שבארנו שזריזות אינו הידור בעלמא אלא חלק מעצם המצווה עצמה, יש לבאר שאברהם אבינו הרגיש שחלק מעצם ציווי העקדה הוא קיומו בהקדם האפשרי - בזריזות. ולכן קם מוקדם בבוקר לערוך העקדה, למרות שעל ידי זה יגרע מחייו של יצחק, ויגרום שיחסר ליצחק הזדמנויות לקיים עוד מצוות.

ולא ידע איש את קבורתו עד היום הזה (לד, ו). (קהלת יצחק)

     שאל שר אחד מאומות העולם את הגאון ר' יהונתן אייבשיץ זצ"ל, כיצד אפשר להאמין ולקבל את דבריו של משה רבינו, 'ואשב בהר ארבעים יום וארבעים לילה, לחם לא אכלתי ומים לא שתיתי' (דברים ט, ט). בשלמא כאשר נכתבו בתורה מעשי יציאת מצרים ועשר המכות וקריעת ים סוף, הרי היו אלו דברים מפורסמים וידועים בעולם כולו, שהרי 'שמעו עמים ירגזון, חיל אחז יושבי פלשת, אז נבהלו אלופי אדום' (שמות טו, טו). אבל מנין שאכן עלה משה להר סיני, אולי הוא עזב את מחנה ישראל והלך למקום אחר ובסוף ארבעים יום שב אל ההר ומשם ירד מן ההר. גם מי יאמר לנו כי אכן אמת הדבר שאמר משה, 'לחם לא אכלתי ומים לא שתיתי', הרי איש לא ראה את מעשיו ואולי באמת אכל ושתה. השיבו ר' יהונתן, בא וראה כיצד מסיימת התורה ומספרת על פטירתו של משה רבינו. הנה נאמר (דברים לד, ז) 'ומשה בן מאה ועשרים שנה במותו, לא כהתה עינו ולא נס לחה'. ועוד מסופר 'וימת שם משה עבד ד', ויקבור אותו בגי, ולא ידע איש את קבורתו עד היום הזה'. ועתה הגע עצמך, לו היה באומות העולם איש כזה, שעשה מופתים גלויים שנראו בעליל לכל הארץ ולכל הגויים, ועד יומו האחרון לא נראה בו שום שינוי, ואיש לא ראוהו במותו ואיש אינו יודע מקום קבורתו, הרי בוודאי היו אומרים וכותבים כי הוא עלה לשמים עוד בחייו ושם נשאר. אבל התורה הקדושה לא כתבה כך, אלא כתבה במפורש, 'וימת שם משה עבד ד', וסיפרה כי 'ויקבור אותו בגי', ככל ילוד אישה. ואילו היה משה רבינו רוצה חלילה לזייף, הרי כאן היה המקום לכתוב כי לא נפטר ולא קבר אלא עלה לשמים ולא ירד. ומכאן ראיה מוצקה כי 'משה אמת ותורתו אמת'.

"ויבכו בני ישראל את משה" (לד, ח) (מראש אמנה)

     רש"י מדייק שעל מיתת אהרן הכהן נאמר שביכו אותו כל בית ישראל ואילו כאן, במיתת משה, נאמר "בני ישראל" בלבד. והסביר רש"י שאת משה ביכו הזכרים בלבד ואילו את אהרן ביכו גם הנשים משום שאהרן היה רודף שלום ונותן שלום בין איש לרעהו ובין אישה לבעלה.

     והדברים צריכים ביאור, הרי פרשה זאת עוסקת בשבחו של משה רבינו, שלא קם כמותו נביא בישראל אשר ידעו ה' פנים אל פנים. ולכאורה לא הי' מקום לדרוש את לשון הפסוק בצורה שהיא כעין המעטת מעלתו של משה רבינו לעומת מעלת אהרן אחיו.

     ושמעתי בשם המהרי"ל דיסקין זצ"ל, שבא הכתוב לספר בשבחו של משה רבינו: מתוך שהיה צריך להכריע ולפסוק במחלוקות ולזכות את הזכאי ולחייב את החייב, ולהוכיח את מי שחייבים להוכיחו, הרי לא כולם היו שבעי רצון ממנו, ולכן לא ביכו אותו כל בית ישראל אלא "בני ישראל" בלבד.

     זהו גדלותו של מנהיג ומוכיח, שאין הכל מרוצים ממנו מתוך שהוא עומד על דעתו ומנהיג את הכלל לפי דעתה של תורה, מבלי להירתע מאלו המתריסים נגדו שהוא "בעל מחלוקת"! ונמצא, ששבח הוא למשה רבינו שהטיל את מרותו בכח מבלי לשים לב לרכישת אהדה בכל הציבור. ולפיכך משבחתו התורה - ויבכו אותו בני ישראל ולא כל בית ישראל!

מה שנוהגין להפוך הספר תורה בהגבהתה בלילה וביום שמחת תורה. (אשל אברהם)

     נראה שהוא על דרך הפוך בה והפוך בה (אבות ה, כב), בעת סיומה והתחלתה שזהו בחי' הפוך בה. גם יש בזה הוראה על ענין אפי' אומר לך על ימין שהוא שמאל וכו' (רש"י דברים יז, יא), אין לך אלא כהן שבימיך (עיין ראש השנה כה), היינו שיש בכח חכמי הדור לעשות תקנות והוראת שעה, ולכן ביום שמחת תורה אשר הוא יו"ט מדרבנן שאע"פ שאנו בקיאים בקביעא דירחא, עושין אותה יו"ט מדרבנן, ע"כ אנו מרמזין ביום הזה, בעת הגבהת הספר תורה, שבעניין הגבהה מורה על ראשי חכמי הדור הממונים לראשים על עם בני ישראל, שיש בכחם להפוך ולומר על ימין שהוא שמאל ועל שמאל שהוא ימין.

 






פוטנציאל אדיר לשינוי: למה מתחילים את התורה באיחור שלושה שבועות?


דרשה לשמחת תורה 2



 

שמוליק היה מאחר כרוני לעבודה. שלושה טלפונים עמדו ליד המיטה במטרה להעיר אותו אבל הוא המשיך לישון. לאחר שהבוס הזהיר אותו כי בפעם הבאה שהוא מאחר, עליו להישאר בבית ולא לבוא יותר - הלך לרופא לבקש עזרה.

הרופא הוציא כדור מהמגירה והורה לבלוע אותו לפני השינה. "זה כדור שינה חזק, תבלע אותו בלילה וכך תישן טוב ותתעורר ערני בבוקר". שמוליק בלע את הכדור ולראשונה בחייו התעורר בחמש וחצי בבוקר. נרגש הוא טס לעבודה ובפנים מאירות סיפר לבוס כי התעורר בחמש וחצי.

"נהדר", אמר הבוס ביובש, "אבל איפה היית אתמול כל היום..."

שמחת תורה הוא חג נהדר. אנו מסיימים מחזור לימוד אחד ומתחילים את התורה מחדש. אנו חוגגים את כל מה שזכינו ללמוד ולהשיג בשנת תשע"ט ומתחילים את מחזור הלימוד של שנת תש"פ. אבל יש כאן רק בעיה אחת שכל אדם אמור לשים לב אליה בעצמו:

את כל זה היינו אמורים לעשות לפני שלושה שבועות!. השנה הקודמת הסתיימה כזכור בסוף חודש אלול והתחילה שנה חדשה בראש השנה, א' בתשרי. ואם כן הדבר הנכון היה לסיים את התורה כבר אז, בשבת שלפני ראש השנה, ולהתחיל אותה מחדש ביום א' בתשרי, בדיוק כמו שאר העניינים הקשורים בתחילת השנה שהתרחשו כבר אז (כמו החלפת לוח שנה לשנת תש"פ, המלכת המלך, ימי הדין לשנה החדשה וכו').

מה פתאום לסיים את מחזור הלימוד של השנה שעברה רק ביום כ"ב לחודש תשרי - יותר משלושה שבועות אחרי התחלת השנה? מה פשר האיחור הדרמטי?

 

ישנו הסבר מעניין שמובא בספר מנהגי רבי אברהם קלויזנר (מנהגי מהרא"ק). הספר שנכתב לפני כשש מאות שנה בווינה, נחשב המעצב הראשוני והיסודי למנהגי אשכנז והוא מהווה את הבסיס לספרי המנהגים הגדולים שכתבו שני תלמידיו, רבי אייזיק מטירנא והמהרי"ל. מהרא"ק כותב כי אנו עושים זאת כדי 'להרדים את השטן' בראש השנה: "כדי שלא יבין את ראשית שנה או אחרית שנה".

אנו לא רוצים שהשטן יעמוד לקטרג עלינו ביום הדין שחל בראש השנה, ולהזכיר חלילה את כל עוונותינו וכישלונותינו, ולכן דוחים בכמה שבועות את התחלת התורה מחדש, וכך הוא לא יבחין ששנה חדשה התחילה ויפספס את הדיון החשוב והקובע לכל השנה הבאה.

וזה כמובן הסבר שטעון הבנה נוספת: א. למה דווקא התחלת התורה מחדש היא המעשה שידליק אותו לקטרג עלינו? הרי עושים כל כך הרבה מעשים אחרים שמרמזים ששנה חדשה התחילה, כמו להחליף לוח שנה, להזכיר שוב ושוב בתפילות ובקידוש "זה היום תחילת מעשיך", לאכול תפוח בדבש וכל המנהגים והתפילות הקשורים בבקשה להצליח בימי הדין – ומה פתאום דווקא התחלת התורה היא זו שתצית אותו?

ב. בכלל קשה להאמין שאפשר להסתיר מהשטן את יום הדין: הרי השטן הוא מלאך בבית דין של מעלה וזה יום העבודה הכי חשוב שלו? כל השנה הוא מקבל משכורת כדי לעמוד בתור התובע הכללי שמקטרג חלילה ביום הדין.

כך מתאר ספר איוב את הרגע בו הוחלט להעמיד את הניסיון הנורא על איוב: "ויהי היום ויבואו בני האלוקים להתייצב על ה' ויבוא גם השטן בתוכם". הגיע ראש השנה, יום הדין הגדול, והמלאכים והשטן התייצבו לפני ה' כדי לסקור את כל מעשי בני האדם בשנה החולפת. מצד ימין עמדו המסנגרים ומצד שמאל עמד השטן בראש מחנה התביעה. כאשר הגיעו אל התיק של איוב, אמר ה' לשטן: "השמת לבך על עבדי איוב? כי אין כמוהו בכל הארץ, איש תם וישר ירא אלוקים וסר מרע". בתגובה אמר השטן כי ברור שאיוב הוא עובד ה', שהרי "מעשה ידיו בֵּרַכְת ומקנהו פרץ בארץ, ואולם שלח נא ידך וגע בכל אשר לו, אם לא על פניך – יברכך!". וכך יוצא לדרך סיפור הניסיון של איוב.

מה המטרה אפוא בדחיית התחלת התורה מחדש בשלושה שבועות?

הרבי מליובאוויטש מעניק הסבר כביר לעניין (ליקוטי שיחות כד/226), ואין כמו הרעיון הזה כדי לזנק קדימה ולנצל באופן מקסימאלי את ההזדמנות האדירה שטמונה ביום שמחת תורה.

 

השטן פוחד מהתחלות חדשות. השטן חושש מהרגע בו מסיימים את מה שהיה ומתחילים את התורה מחדש, משום שהתחלה יכולה להיות רגע של לידה חדשה. התחלה היא נקודת ציון בזמן שגורמת לאנשים להתעורר ולעשות שינוי בחיים. נקודת התחלה היא ציון דרך פסיכולוגי שגורם לאנשים לחשוב 'מה שהיה היה ועכשיו ישנו אדם חדש'. בשנה שעברה פישלתי, אבל בשנה הזו אני אדם חדש שיכול לעשות הכול אחרת.  

כך אנו רואים אצל תלמידים, שעושים שינוי בתחילת שנת לימודים, וכך אנשי עסקים סוחבים איכשהו שנת עסקים קשה ומתארגנים מחדש בתחילת שנת העסקים הבאה.

[להבדיל, הרעיון הזה כיום הוא מדעי ומוסמך: בשנת 2014 פרסמו שלושה חוקרים מאוניברסיטת פנסילבניה מאמר המוכיח עד כמה התחלה היא פוטנציאל לשינוי בחיים. הם גילו שהחיפושים של המילה "דיאטה" בגוגל, זינקו בשמונים אחוז סביב האחד בינואר. הם גילו עוד שזינוק מסוים מתרחש בתחילתו של כל מחזור קלנדרי, ביומו הראשון של כל חודש וביומו הראשון של כל שבוע.

וזה לא הכול: אותם חוקרים גילו שאדם שמקבל תזכורת ביום ההולדת שלו אודות הצורך להקים קרן פנסיה או לבוא למפגש הדרכה אודות החיסכון לפנסיה - יהיה קשוב הרבה יותר באותו יום לתזכורת כזו מאשר בסתם יום באמצע השנה. הנקודה היא שהרגע של ההתחלה הוא סוג של חשבון נפש שמרחיב את המבט שלנו ומאפשר לראות את התמונה הרחבה של החיים. להתרחק מהעץ ולראות את היער כולו, לעזוב את הזוטות של השגרה ולשים לב אל מה שבאמת חשוב].

ולכן איננו מתחילים את התורה בראש השנה. שכן אילו היינו עושים זאת, השטן היה נעמד על שתי הרגליים במטרה להפריע להתחלה החדשה ולקטרג עלינו. ולכן מוותרים לו ומרדימים אותו בשמירה. דוחים את התחלת התורה בכמה שבועות וכך יום הדין עובר בשקט, ואז ביום שמחת תורה קמים וחוגגים את הפוטנציאל האדיר של ההתחלה.

זה היה בבוקר ראש השנה בבית חב"ד בנגקוק בתאילנד. השליח הרב נחמיה וילהלם ישב עם כמה ממקורביו ללמוד מאמר חסידות כהכנה לתפילה. לפתע הרגיש הרב וילהלם נגיעה בכתפו. מאחור עמד מטייל צעיר וסימן לרב לקום ולצאת אתו החוצה.

"כבוד הרב, בעוד כמה שעות אני אמור לטוס לנפאל ובחוץ כבר מחכה רכב ה'טוק-טוק' שייקח אותי לשדה התעופה. אבל הבטחתי לאמא שלי לשמוע תקיעת שופר בראש השנה. אנא, תתקע עבורי כמה תקיעות ואחר כך אוכל לרוץ במהירות לטיסה שלי..."

הרב נדהם. הבחור עומד לחלל את החג, אבל מצד שני הוא רוצה לשמוע תקיעת שופר ומה יועיל לסרב לו? הרב אמר כך: "אתה אדם בוגר ואחראי למעשיך ולכן אתקע עבורך בשופר וזה עניינך הפרטי מה תבחר לעשות אחר כך. בכל זאת אני מזמין אותך להישאר עמנו בחג. זה היום שפותח את השנה החדשה וטוב להתחיל את השנה ברגל ימין. הישאר אתנו ואחרי החג אדאג לך לטיסה אחרת".

הבחור ביקש לצאת ולחשוב רגע וחזר והחליט להישאר בבית חב"ד בחג. הוא חגג עמם את היומיים של ראש השנה ולמחרת החג ליווה אותו הרב נחמיה לשדה התעופה.

חודש תשרי העמוס בפעילות חלף והסיפור נשכח מהרב. בפתח חודש חשוון הוא קיבל מכתב מאותו צעיר. "כבוד הרב, רציתי שתדע, אני לא אדם דתי ואינני רגיל לשמור שבת. אבל בכל שבת מאז ראש השנה אני אומר לעצמי: התחלת את השנה ברגל ימין, תמשיך כך הלאה, וכבר ארבע שבתות אני מצליח למשוך ברגל ימין..."

 

כעת נבין דבר גדול: בבית המקדש בירושלים התחיל והסתיים כל יום בהקרבת שני כבשי ה"תמיד". לזכר קורבנות התמיד הללו, אנו מתפללים מדי יום את תפילות מנחה וערבית. הגמרא מדגישה כי קורבנות התמיד היו מעשי ההקרבה היקרים ביותר לפני ה' ולכן כל עוד הקריבו את הקורבנות הללו – לא חרבה ירושלים. האויבים לא הצליחו לחדור פנימה. אולם ביום שבעה עשר בתמוז בו נגמרו הכבשים והפסיקו להקריב את התמיד – נפלו החומות והבבלים פרצו לירושלים.

וכאן העלה הרבי מליובאוויטש שאלה פשוטה (ליקוטי שיחות ג/940): מדוע הקורבן נקרא בשם "תמיד"? והרי לא הקריבו אותו "תמיד", אלא רק בבוקר ובערב?

המילה תמיד מתאימה בפסוק "שוויתי ה' לנגדי תמיד" או "טוב לב משתה תמיד", משום שאלו רגשות שאמורות להיות נוכחות תמיד, בכל רגע 24 שעות ביממה, אבל קורבן התמיד שהוקרב רק בבוקר ובערב אינו "תמיד", אלא מתאים יותר לקרוא לו "קבוע" או מילה דומה?

הרבי ענה כך: הקרבן הזה היה באמת תמיד כי מה שעושים ראשון בבוקר ואחרון בסוף היום, הוא משפיע תמיד. הוא לא נגמר לכל אורך היום. ההתחלה היא הרבה יותר מהרגע הנוכחי, היא מעצבת את המשך החיים ומשפיעה באופן תמידי.

אל לנו לפחד: זה הזמן לקבל החלטה טובה חדשה על התקבצות לשיעור תורה קבוע או שיעור חדש שייקבע בערב הזה, והכוח של ההתחלה יעניק לנו את האנרגיה לעמוד בהחלטה הזו כל השנה.

אני מתכבד להזכיר שוב לכל הקהל על רשימת השיעורים המתקיימת מדי שבוע בבית הכנסת: לגברים... לנשים ... לגברים ולנשים ... וביחד נרים כוס "לחיים" – לחיי התחלות רוחניות חדשות.

נסיים עם סיפור נהדר על כוחה של החלטה טובה שהתקבלה בהתחלת השנה (נפלאות המבצעים/95): בעיר בולוניה באיטליה מתקיים מדי שנה יריד קוסמטיקה ענק שמושך אליו יועצי יופי ומומחים לטיפוח אישי מכל העולם. זה לא מקום שאופייני לרבנים, אבל באותו יום נכנס אל האולם רב מזוקן עם מזוודה קטנה.

היה זה הרב דוד בורנשטיין, שליח חב"ד בבולוניה, ובמזוודה שלו לא היו בשמים אלא סנדוויצ'ים. בכל יריד כזה, הייתה אשתו, הרבנית מינדי, ממלאת מזוודה עם כריכים שהכינה בעצמה והוא היה תר אחרי יהודים שלא מצאו אוכל כשר בבולוניה של לפני שלושים שנה.

הוא יצא מבניין עשרים אחת ונכנס אל בניין עשרים ושתיים ותר אחרי פנים יהודיות. השנים הארוכות בשליחות לימדו אותו לזהות מרחוק עיניים יהודיות... מולו חלפו שני בני זוג והלב החבד"י אמר לו שהם יהודים. הוא עצר אותם והתעניין אולי הם קצת רעבים? הם היו המומים, הם הביטו אחד על השני ולא האמינו שזה קורה להם. "האם אנחנו קצת רעבים?! אנו לא יכולים לנשום מרוב רעב, אשתי עם סחרחורות מהבוקר". הם הוזמנו לבחור מתוך המזוודה בין טונה, סלט ביצים, חסה ועגבניות או בשר הודו. הם פשטו טרפו את האוכל ואחר כך ביקשו לדעת אם הוא זה אליהו הנביא...

קוראים להם שלמה ושושנה מונסנו והם מהעיר אנסינו בקליפורניה. הם נוסעים בכל העולם עם כוכבים מהוליווד ומלווים את הצד הקוסמטי שלהם. מאחורי הרעב שקינן בהם עמד סיפור מדהים: הם נמנו על בני קהילתו המפוארת של השליח הדגול, הרב יהושע בנימין גורדון ע"ה. בכל שנה בשעת תפילת ה'נעילה', היה הרב גורדון עורך 'מגבית' בין בני הקהילה. אבל לא מגבית כסף, אלא מגבית מצוות. הרב גורדון היה מעורר את המתפללים לכך ש'שנה חדשה היא התחלה חדשה' וזה הזמן לקחת על עצמם התחזקות רוחנית לשנה שמתחילה.

"ביום הכיפורים האחרון, אשתי ואני קיבלנו על עצמנו להקפיד על כשרות גם בהיותנו מחוץ לבית. היינו נאמנים מאוד להחלטה שלנו והקפדנו עליה בהצלחה כבר כמה חודשים. ואולם בהגיענו לכאן חלה תקלה בהיערכות שלנו ומעבר לירקות בארוחת בוקר, לא מצאנו מה לאכול. הגיעו שעות הצהריים, נאבקנו להרגיע את הרעב עם בקבוקי קולה דיאט, אך דוכני האוכל שמפוזרים בכל פינה לא הקלו עלינו את המלאכה... אני חייב להודות, אמר הגבר, שהמאכל האהוב עלי הוא נקניקיות ((hotdog והן פזורות בדוכנים הללו בכל כמה מטרים. הרגשתי שאני מסתחרר ומאבד שליטה.

הרעב גבר ואשתי ואני אמרנו לעצמנו שה' יבין אותנו. אנחנו לא נמצאים בירושלים או בניו יורק, אנחנו במרכז תערוכת קוסמטיקה בבולוניה וה' מסכים שכאן אי אפשר להיות קדושים... כבר באנו לקנות משהו ואז אתה הופעת פתאום עם מזוודת כריכים נהדרת.

אז תגיד לנו, אם זה לא נס – מהו נס?".

 

 






הספונסרים של התורה: למה אנשי העסקים קודמים לאברכי הכוללים?

דרשה לשבת חוה"מ סוכות / שמחת תורה 1

 

מנהל חברה צעיר נכנס למשרדו של מנהל וותיק וביקש עצה: "איך בוחרים עובדים חדשים בצורה יעילה? חצי מהזמן שלי מתבזבז על קריאת קורות חיים וקיום ראיונות לעובדים לא מתאימים".

"תביא לי את ערמת קורות החיים שקיבלת", אמר המנהל הוותיק. הוא לקח את הערימה, אסף את שלושים הגיליונות הראשונים בראש הרשימה וזרק את כל היתר לפח האשפה.

"מה? השתגעת?", התפלא הצעיר, "אולי שם נמצא הטוב ביותר?".  - "תבין", אמר המבוגר, "אלו שנפל מזלם ליפול בתחתית הערמה הם אנשים חסרי מזל ואתה לא צריך עובדים בלי מזל..."

חכמינו אמרו: "הכול תלוי במזל ואפילו ספר תורה שבהיכל". אנחנו מספיק מבוגרים כדי לדעת שבחיים הכול תלוי במזל. אנשים מוכשרים שכולם צופים להם גדולות, נתקעים ולא מגיעים לשום מקום, בעוד שאחרים שהיו בתחתית המעמד, מזנקים ומגשימים את כל מה שחלמו. זה נכון (להבדיל) גם ביחס לספר התורה בארון הקודש: בני משפחה תורמים שלושים אלף דולר ומעניקים לבית הכנסת את הספר היפה והמהודר ביותר, ואולם הוא עלול לשכב בארון הקודש ואיש לא יפתח אותו ויברך עליו, שכן הגבאי התחבר יותר לספרים אחרים והתרגל להוציא אותם מהארון.

וכשם שזה אמור ביחס לספר התורה בכלל, זה נכון ביחס לפרשיות ספציפיות. יש פרשיות שנפלו בתאריכים רגועים וכל דרשן מחזיק שפע רעיונות עליהן, ויש פרשיות שנופלות בתאריכים עמוסים והן נעלמות בין הנושאים החשובים האחרים. ראשונה לפרשיות מהסוג האחרון היא הפרשה האחרונה בתורה: "וזאת הברכה". זאת הפרשה היחידה שלא נקראת בשבת אלא בתוך חג שמחת תורה, וכך יוצא שהמסרים מעוררי ההשראה עימם נפרד מאתנו משה רבינו, נעלמים ולא זוכים לכבוד הראוי.

אנו רוצים אפוא להעניק את הכבוד לפרשת "וזאת הברכה" ולעסוק באחד הפסוקים המרכזיים שבה: "שמח זבולון בצאתך ויששכר באהלך".

משה רבנו נפרד מעם ישראל בברכה לכל אחד ואחד מהשבטים, וכאן מתרחש דבר מוזר ביחס לשני השבטים הצעירים בבני לאה אמנו: יששכר וזבולון. בעוד שכל השבטים קיבלו ברכה נפרדת בפסוק בפני עצמו, יששכר וזבולון מבורכים יחד בפסוק אחד. יתירה מכך: משה מקדים את זבולון ליששכר ומזכיר את יששכר רק כטפל אליו. הוא מתחיל ואומר: "שמח זבולון בצאתך" – שמח זבולון בצאתך לעולם הגדול, משום שבני זבולון היו סוחרים ממולחים שהיו מפליגים בים הגדול לייצא ולייבא סחורה, ו"יששכר באהלך" – בני שבט יששכר שנשארו באוהל התורה.

וזה דבר מפתיע, שכן יששכר היה מבוגר יותר בין שניהם, הוא הבן החמישי של לאה ואילו זבולון היה השישי והצעיר בין כולם. יתירה מכך: יששכר היה פי כמה יותר בולט בין שניהם: שכן שבט יששכר היה המלומד והמבריק בין שבטי ישראל: בניו הפכו להיות דייני הסנהדרין שקידשו את החודש ועיצבו את עולם ההלכה, בעוד שבני זבולון היו בסך הכול אנשים עובדים.

מה שמדהים עוד יותר הוא שמדובר בתופעה מכוונת שמתרחשת כבר בפעם השנייה: גם יעקב אבינו שבירך את בניו לפני מותו, הקדים את זבולון ליששכר – ושם זה חריג ממש, משום שיעקב הקפיד לברך את בניו לפי סדר הולדתם (בניגוד למשה שלא הקפיד על כך), ובכל זאת עשה שינוי אחד והקדים את זבולון ליששכר.

כיצד יתכן להקדים את הבן הסוחר לבן הגאון? איך זה שהבן הסוחר צריך "לשמוח בחלקו" יותר מאשר הבן הלמדן?

 

רש"י מרגיש בקושי שצועק מתוך הפסוק ומעניק את ההסבר המקובל: שני הבנים הללו היו שותפים, הם לא היו רק אחים אלא פרטנרים. יששכר וזבולון חתמו ביניהם הסכם חלוקת זכויות רוחניות, לפיו יששכר ילמד תורה וזבולון יעניק לו את התמיכה הכלכלית. יששכר יאסוף את הזכויות הרוחניות וזבולון יחלוק עמו חצי מהן. ולכן התורה מקדימה את זבולון, משום שהתורה של יששכר יושבת על האכפתיות של זבולון. בלעדיו לא היה קורה דבר.

זאת הכוונה בפסוק "עץ חיים היא למחזיקים בה", מיהם אלו שמחזיקים את התורה? ולמה נאמר "למחזיקים" ולא "ללומדים" או "החכמים"? משום שזבולון הוא זה שמחזיק את התורה שלא תיפול חלילה. בני זבולון הם יסודות הבניין שמחזיקים את העתיד הרוחני של עם ישראל.

רבנו בחיי מוסיף ומעניק עומק לביטוי של משה: "שמח זבולון בצאתך". הכוונה היא "שמח זבולון בצאתך מהעולם אחרי 120 שנה, כי אז תזכה לראות את כל מה שיצרת עם התרומה שלך". כאשר בן זבולון יעלה למעלה, ישפטו אותו על כל מעשיו בעולם הזה וישלחו מיד לגן עדן. הוא לא יבין במה זכה, הרי בסך הכול היה אדם שעמל לפרנסתו? המלאכים יאמרו: "אתה נכנס לשם כי למדת כך וכך אלפי שעות של תורה, כי קיימת כך וכך מיליוני מצוות". הוא יתפלא ויאמר "בטח נפלה טעות, אני לא זכיתי ללמוד כל כך הרבה ולקיים הרבה מצוות". ואולם המלאכים יסבירו כי הוא קוצר את הזכויות של כל אלו שלמדו בזכותו והכול נרשם על שמו.

עד כאן הסבר ידוע, ואולם סוף-סוף יש בו קושי: איך זבולון מוזכר לפני יששכר? הרי כל זכותו היא בהחזקת יששכר ואם כן צריך להקדים את יששכר ולהוסיף שגם זבולון חולק עמו שכר?

תורת החסידות מעניקה משמעות מהפכנית לתפקידו של זבולון. בעלי המלאכה שעובדים לפרנסתם הם אינם רק מסייעים ליששכר, אלא זוכים במידה מסוימת להגשים את כוונת הבריאה עוד יותר מיששכר. אחד המקומות הבולטים שהרבי מליובאוויטש מאריך בכך הוא ליקוטי שיחות ל/136 ואילך.

 

התורה מקדימה את אלו שעובדים לפרנסתם, משום שהם עושים את העבודה האמיתית המוטלת עלינו: הם יכולים לשנות את העולם הזה. הם מסוגלים לטהר את האטמוספירה של המציאות שאנו חיים בה. בעוד שלומדי התורה מעניקים את ההשראה להיות קרובים יותר לקב"ה, אבל לומדי התורה עושים זאת מרחוק, הם משקיפים על המציאות מבחוץ, אבל בפועל המשימה היהודית הנצחית מונחת על כתפי אנשי העסקים שעמלים לפרנסתם.

העולם אינו מתנהל בסמטאות בני ברק או בורו פארק, אלא במגדלי עסקים, במשרדים ממוזגים ובדוכני השוק. הוא מתנהל בשיחות חולין ובפגישות עסקים. ולכן אנשי העסקים מסוגלים להשפיע על המקומות בהם מתעצבת המציאות. מעבר לכך: דברי בעל עסק מתקבלים יותר מאשר דברי רב. בעוד שדברים של רב נשארים כמו דרשה תורנית, כשזה נשמע מפי אדם שעובד לפרנסתו זה קל לעיכול ומתקבל כדברי אמת.

כאשר אדם שעובד לפרנסתו מניח קופת צדקה על השולחן בעסק ומספר לעובדים על הייעוד של הקופה. כאשר הוא מארגן מניין לתפילת מנחה או שיעור תורה באמצע היום, כשהוא מזמין את החבר לעבודה להצטרף אליו בבית הכנסת או מתעניין אצלו על מצב המזוזה והתפילין שלו – זה מביא את אור הקדושה אל כיכר השוק, אל המקומות האמיתיים בהם מתנהלים החיים.

הנה דוגמה מרתקת: אחרי מלחמת יום הכיפורים הייתה האווירה בארץ מדוכדכת ושבורה. העצב התפשט מעבר לים וחסיד עשיר בארצות הברית בשם דוד דייטש, נכנס לרבי מלובאוויטש ושאל מה ביכולתו לעשות למען העם היושב בציון? הרבי אמר כי בארץ צריכים פרנסה, וצריך להקים מפעלים חזקים שייתנו ליהודים תעסוקה. דייטש ביקש מילדיו לקחת על עצמם את המשימה, חתנו הצעיר, ר' מאיר זיילר, נטל על עצמו את בקשת הרבי ועלה לקריית מלאכי. הוא הקים מפעל טקסטיל משגשג בשם פלוקטקס שעוסק בייצור בדים ומעניק עבודה למאות משפחות.

הייצור הלך וגדל וזיילר החל להשתתף בתערוכות בדים יוקרתיות באירופה, אבל אז נתקל בבעיה: התערוכות התקיימו בסוף השבוע, בימים רביעי עד ראשון, ובאמצע היה עליו לסגור את המפעל ליממה יקרה בעיצומה של התערוכה, אבל הוא לא התלבט ושעתיים לפני שבת, היה תולה שלט על הבודק'ע כי המקום נסגר ליממה לרגל יום המנוחה היהודי.

פעם ביקר אצל מזכירו של הרבי, וסיפר על הפתרון שמצא לבעיית השבת. אחרי זמן קצר קרא לו המזכיר ואמר כי הרבי אמר שהפתרון צריך להיות שונה: "את השלט על השבת, לא צריך לתלות שעתיים לפני שבת. יש לקבוע אותו כבר ביום רביעי, עם פתיחת התערוכה". על פניו הייתה זו דאגה לעסקים של זיילר. כשהקליינט רואה שלט סמוך לשבת, החנות כבר סגורה וזיילר עלול לפספס אותו. אך כשהוא רואה זאת יומיים קודם, הוא יודע שעליו להקדים ולהיכנס לזיילר לפני כל המתחרים...

אך באופן מעמיק יותר, הרבי העביר לו מסר כביר: ה' לא שולח אדם לפריז או לרומא רק בשביל פרנסה. הוא יכול להעניק פרנסה בירושלים. ה' שולח יהודי לקצה העולם כדי להיות שֶלֶט חי על השבת. כדי שבכל מקום בו יהודי יראה אותך – ייזכר שיש בורא לעולם ולכן עליך לתלות את השלט כבר ביום רביעי.

והיה לזה המשך: פעם בערב ראש השנה, התקיימה תערוכה יוקרתית בבלגיה. כפי שזיילר היה רגיל, בתחילת התערוכה הוא תלה את השלט המודיע כי הדוכן ייסגר לפני כניסת החג. באחת וחצי בצהריים בערב החג, זיילר זיהה התקהלות מהכניסה לדוכן. לפי תנועות הידיים הנמרצות היה ברור שהשיחה אינה עוסקת בענייני בדים. עמד שם אדם מבוגר עם שיער שיבה שצעק: "לא ייתכן שאתם סוגרים את הדוכנים בגלל חג שלכם. זו תערוכה בין-לאומית!". זיילר פנה אל האיש ברוגע והתעניין מאיפה הוא בא. "מצ'ילה", השיב האיש. אולם זיילר זיהה שהמבטא שלו לא היה דרום-אמריקני, ולכן שאל "מניין הגעת לצ'ילה?". "איך בין אַ פוילישער!", אני מפולין, הפתיע האיש ביידיש צחה. זיילר הציע לאיש להיכנס פנימה לשוחח ואף הציע לו להניח תפילין. האיש הביט בו בתדהמה: "תפילין?!, מי מאמין בזה בכלל? אני עברתי את היטלר! בן שתים-עשרה הייתי כשפרצה המלחמה..."

"אני מבין אותך", השיב זיילר בנחת. "אך אנא, פעם אחת בחייך הנח תפילין. הבה נחגוג לך בר-מצווה כעת!". משום מה האיש התרצה והחל להפשיל את שרוול חולצתו. ברגע שהחל לקרוא 'שמע ישראל' – פרץ בבכי חסר מעצורים שטלטל את כל גופו. הוא סיים, נשק על לחיו של זיילר וצנח באפיסת כוחות.

זיילר התעניין באילו בדים הוא סוחר. "בדים?", משך הלה בכתפיו, "אינני בעסקי בדים, אני בעסקי דגים". כעת היה תורו של זיילר להיות מופתע: "ומה מעשיך כאן, בתערוכה לבדי ריפוד?". "ראה", השיב האיש, "אמנם אני עוסק בדגים, אך בעת האחרונה אני שוקל להיכנס לעסקי הבדים"...

"עסקים רבים לא עשינו באותה תערוכה", מסיים זיילר, "אבל ידענו לשם מה באנו, כדי שיהודי מצ'ילה יניח תפילין בערב ראש השנה. וגם ידענו עוד משהו: שהשנה תהיה לנו שנה טובה..."

כעת אפשר להבין מדוע משה מקדים את זבולון ואומר לו "שמח בצאתך": משה מעורר את זבולון לשמוח בייעוד העצום שמוטל לו על הכתפיים. להבין את האחריות שמוטלת לו על הכתפיים, שכן מה שזבולון יכול לעשות – רבנים וראשי ישיבות משבט יששכר לא יהיו מסוגלים לעשות לעולם.

הנה ביטוי רב עוצמה: פרופסור וולוול גרין ממיניסוטה היה מומחה לאפידמיולוגיה (חקר המחלות והחיידקים). הוא היה מהחוקרים הבולטים בתחומו עד שנבחר להיות חבר בצוות המצומצם של נאס"א שבחן אם יש חיים על המאדים. בשנות השישים הוא החל להתקרב לחיי תורה ומצוות, והרבי עורר אותו להפעיל את השפעתו על יהודים נוספים. הוא החל להעביר סדרת הרצאות בשם "תורה ומדע בעידן החלל" והיה מסתובב להרצות בכל רחבי ארצות הברית.

פעם קיבל טלפון מדטרויט, מישיגן. על הקו היה נשיא בית כנסת קונסרבטיבי שביקש להזמין אותו להרצאה. גרין פתח את היומן וראה שהתאריך נופל בליל יט כסלו, חג הגאולה החבד"י. הוא התכוון לדחות את האיש ולומר שהוא תפוס באותו לילה, הוא הקפיד לשבת עם חסידים בלילה הזה ולהתוועד כראוי, אבל מצד שני הוא ידע עד כמה הרבי נהנה לקבל דיווח ממנו על כל הרצאה כזו, ולכן החליט לקחת את ההרצאה ואחר כך להמשיך לבית חב"ד בדטרויט ולהתוועד שם.

הוא נחת בדטרויט בצהרי היום והרים טלפון לבית חב"ד לברר מתי מתחילה ההתוועדות. "הערב לא תתקיים התוועדות, אמרה המזכירה, משום שהרב שם טוב וכל הצוות נסעו לניו יורק להתוועד עם הרבי מליובאוויטש". זה היה בשבילו יותר מדי. הוא הרגיש מושפל. הוא צריך לעבוד בליל יט כסלו ואילו החסידים יישבו לצידו של הרבי. הוא כתב מכתב כואב והקריא אותו לרב חודקוב בטלפון.

הרב חודקוב חזר אליו אחרי שעה קלה. הרבי ביקש למסור כך: "כשאתה מרצה בבית כנסת קונסברטיבי על תורה ומדע בעידן החלל, אתה יותר קרוב אלי מאלו שיושבים על ידי בהתוועדות..."

 

כעת נוכל להבין דבר גדול: לאורך היום מתפללים שלוש תפילות, אבל איזו תפילה היא החשובה בין כולן? איזו מהן עולה הכי גבוה למעלה ופועלת את פעולתה?

הגמרא עונה תשובה מפתיעה: "לעולם יהא אדם זהיר בתפילת המנחה שהרי אליהו לא נענה אלא בתפילת המנחה". כאשר אליהו הנביא עלה על הר הכרמל למבחן פומבי מול נביאי הבעל, הוא ארגן מראש את זמן העימות לשעת צוהריים, ורגע לפני שהעלה את האש שלו, הוא עצר להתפלל בדבקות מנחה, וזכה לנס גלוי שהאש ירדה משמים על המזבח שלו.

וזה כמובן תמוה ביותר: מנחה?! זאת הרי התפילה שנערכת בזריזות באמצע היום, כשהראש עסוק וטרוד בכל הלחץ של העסק?

עוד דבר מעניין הוא עצם המילה "מנחה": התפילות האחרות קרויות על שם השעה בה מתפללים אותן. "שחרית" שזמנה בשחר ו"ערבית" שזמנה בערב, אבל מה פירוש המילה "מנחה"? מאיזה שורש היא באה? למה לא נקרא לתפילה הזו פשוט: 'צהרית' כמו "שחרית וערבית"?

מוסבר בספרים כי המילה "מנחה" היא מלשון "מתנה", כמו ה"מנחה" ששלח יעקב לעשו. משום שתפילת מנחה היא הבעת האהבה הגדולה ביותר שיהודי משגר לקב"ה. הוא עוצר הכול באמצע היום, הוא אומר לקליינטים ולסוחרים מסביב להמתין לו, והוא עוצר לעמוד לפני ה'. זאת הבעת הקשר הגדולה ביותר שקיימת, כמו אוהב שעוצר באמצע היום לשלוח הודעת אהבה וגעגוע לאהובתו.

ולכן התפילה הזו מתקבלת כי אין נחת רוח לפני הקב"ה, כמו שינוי שבא מתוך המציאות. כמו תפילה שנערכת בתוך העסק ומתוך האמונה הפשוטה כי גם העסק הגשמי הוא מקום קדוש ששייך לקב"ה.

ונסיים בעוד אמרה עוצמתית שקיבל אותו פרופסור וולוול גרין (מתוך ספרו "פרופסור גרין שלום וברכה"): סבב ההרצאות שלו הלך והתעצם ובלי שהרגיש הוא הפך להיות דמות משפיעה שמייצגת את היהדות. הוא הרגיש לא בנוח וכתב לרבי מכתב בו סיפר שהוא לא מרגיש ראוי לייצג את הקב"ה. הרבי ענה לו: "וולוול, אני מקנא בך!". לא רק שאינך צריך להתבייש במי שאתה, אלא אני – הרבי מליובאוויטש – מקנא בזכות שיש לך, משום שאתה מסוגל להגיע למקומות שאני לא זוכה להגיע אליהם.








המסע הרוחני הגדול, שהתחיל בחודש אלול ועבר דרך כל חגי תשרי,

עומד להגיע לסופו ולשיאו בשמיני עצרת ובשמחת תורה.

מיד עם סיום חג סוכות נציין בשמחה ובריקודים את סיום הקריאה של הפרשה

האחרונה בתורה ואת תחילתו של מחזור קריאה חדש.

מהו מקורם ופשרם של שני חגים אלו, כיצד ייתכן שאנחנו מנשקים ומחבקים ספר

מלא בחוקים, אשר על פניו מגביל וחוסם מבעדנו לעשות את כל שאנחנו רוצים,

למה המים חשובים לדגים ומדוע מומלץ לכולם להגיע להקפות שניות בצאת החג?


המסע הרוחני הגדול, שהחל בראשית חודש אלול ונמשך עם כל חגי תשרי, קרוב לסיומו ולשיאו. גדולי החסידות לאורך הדורות נהגו ללמד כי כל חודש הסליחות והרחמים, בו ניסינו להתקרב קצת יותר אל המלך שיצא אל השדה, מעמד המשפט הגדול בראש השנה, בו עברנו לפניו כ'בני מרון', עשרת ימי התשובה, שניתנו לנו לסליחה ולחרטה, יום הכיפורים, בו נחתם גורלנו לשנה הקרובה, וכן חג סוכות בו קיבלו הלכה למעשה את האורות של השנה הקרובה – כל אלה הם רק הכנה לחג האחרון, המרכז ומתמצת את כל הפוטנציאל הטמון לנו בשנה הקרובה וקורא לנו להתחבר אל מקור חיינו (התורה הקדושה) בכל שנה מחדש – הלא הוא חג שמחת תורה, אשר נחגג באותו היום יחדיו עם חג שמיני עצרת.

 

מה זה בכלל 'שמיני עצרת' (חוץ מעוד יום חופש מבורך...)?

וכך, בעודנו עדיין ישובים בסוכה ונהנים מאורה הנפלא, שני מועדים אלה כבר מבצבצים מעבר לפינה ומחייבים התבוננות ולמידה אודותיהם. רבים לא יודעים, אולם שמיני עצרת הוא חג נפרד מסוכות, אשר רק נחגג בסמיכות אליו וכי יסודו מופיע בתורה (במדבר כט, לה): "בַּיּוֹם הַשְּׁמִינִי עֲצֶרֶת תִּהְיֶיה לָכֶם כָּל מְלֶאכֶת עֲבֹודָה לֹא תַעֲשׂוּ". 'עצרת' פרושה עצירה. עצירה של מסע חיינו השוטף לטובת "סחיטת" הנקודה הפנימית של כל החגים וקליטתם אל תוכנו.מבחינה סימבולית עומדים אנו בפני תקופת החורף, תקופה בה הימים מתקצרים והלילות מתארכים, ותקופה בה הקור והקדרות דומיננטיים. שמיני עצרת וחג שמחת תורה הם, אם כך, תחנת הדלק האחרונה לפני המסע הארוך אותו אנו עתידים לעבור עד לאביב, לפסח ולהתחדשות הפריחה (כמובן, עם נצנוצי אורות החנוכה בתווך...). כדי להצליח להתחזק כראוי יש לעצור, לסכם את כל המהלך המופלא שעברנו עד כה ולהכיל את הטוב.

חז"ל המשילו יום זה לאדם אשר חגג עם ילדיו שבעה ימים וכאשר הגיע הזמן להיפרד ביקש מהם להישאר עימו יום אחד נוסף כיוון שקשה עליו הפרידה מבניו האהובים. כך גם בחג הסוכות, זמן שמחתנו, לאחר שבעה ימים יחד עם הקדושה באותה סוכה מבקש ה' כביכול להישאר יום אחד נוסף עם בניו האהובים, בני ישראל.

בתקופת בית המקדש בירושלים נהגו להקריב בחג הסוכות 70 פרים. חכמינו הסבירו שמספר זה עומד כנגד 70 אומות העולם, שבית המקדש נבנה גם עבורם. בתום חג הסוכות, הקב"ה הוסיף יום אחד של קירבה מיוחדת בינינו לבינו. יום זה נקרא "שמיני עצרת", על שם התכנסותו של העם בבית המקדש. ביום זה נהגו להקריב רק פר אחד במקום 70, כנגד עם אחד - העם היהודי.

מבחינה מעשית, בשמיני עצרת הופכת הבקשה על המים למפורשת יותר ונוסח תפילת העמידה משתנה. החל מ'תפילת מוסף' אנו מתפללים תפילה מיוחדת לירידת גשמי ברכה ויותר איננו אומרים "מוריד הטל", אלא "משיב הרוח ומוריד הגשם". בפשט הגשם מייצג את ברכת הצמיחה והשפע, ולכן אנו מייחלים לבואו, ובעומק הדברים אנו רוצים להשיב לחיינו את הרוח ולהוריד את הגשמיות...

 

שישו ושמחו בשמחת תורה ותנו כבוד לתורה

שמחת תורה הוא חג אחר שחל בארץ ישראל באותו היום של שמיני עצרת (ובחו"ל יום לאחר מכן). ביום מיוחד ומשמח זה אנחנו מסיימים מחזור קריאה אחד בתורה בפרשת "וזאת הברכה" ומתחילים מיד מחזור חדש מפרשת "בראשית". לאחר תפילת שחרית מוצאים כל ספרי התורה של בית הכנסת, המתפללים נושאים אותם בגאון ומקיפים את הבימה שבע פעמים, כאשר לכל הקפה מוסיפים פסוקי תפילה ופיוטים מיוחדים. עם השנים התרחב המנהג, שמקורו ככל הנראה בראשית העת החדשה, וכל הקפה התארכה והתפתחה לכדי ריקודים של שמחה ספונטנית עם ספרי התורה.

לשמחה זו אין אח ורע בכל העולם. גם אם נחפש היטב לא נמצא את הנוצרים, להבדיל, רוקדים עם "הברית החדשה", או את המוסלמים מפזזים כשהקוראן בידיהם. ואילו אצלנו, בכל מקום בעולם ובכל קהילה יהודית באשר היא תהיה נפגש עם יהודים רבים בני כל הגילאים המאוחדים מסביב לשמחת החג ורוקדים במעגלים מעגלים סביב ספר עתיק הכתוב בדיו על קלף מצהיב.

הפליאה הגדולה על כך היא שאם נפתח את אותו הספר שכולם כל אותו היום מנשקים ומחבקים נמצא לא מעט חוקים ומגבלות המפריעות (על פניו) לאדם לפעול כפי ש"בא ומתחשק לו" ונגלה לא מעט תוכחות וקללות המבשרות על סבל, צרות וייסורים אם יפר העם את הברית הכתובה בו עם אלוקיו. גם אם נחשוב על כך היטב, ודאי שלא נצליח להיזכר באף אדם שפוי שלוקח את ספר החוקים של מדינתו ויוצא עימו למסע מחולות אקסטטי, או באף אזרח שמרים אל על את תקנות מס ההכנסה ומסתכל עליהן בערגה ובכיסופים.

נוסיף אל פליאה זו את העובדה ש"בגלל" אותו ספר רדפו את עמנו אלפי שנה, גירשו אותנו, עינו אותנו והרגו בנו, ובכל זאת, ולמרות כל זאת, אנו נשארים דבקים בו ולא מפסיקים לרקוד עימו. מצמררים במיוחד הם התיאורים מימי השואה על יהודים שבגטאות, ביערות ואף במחנות ההשמדה היו מוכנים לוותר על מספר מנות אוכל לא מבוטל בשביל רגע להחזיק בתורה ולחבקה. כיצד זה ייתכן? מהו סוד כוחה של התורה שלנו שהיא הצליחה ומצליחה לאחד לאורך הדורות וגם היום כל כך הרבה יהודים סביבה?

תשובה חלקית לסוגיה ניתן למצוא בדברי הנביאים, כתבי חז"ל ובשפת כל המפרשים, שבאו אחריהם, באומרם כי התורה הושוותה בוואריאציות כאלה ואחרות ל"כלה" שהובאה אל ה"חתן" – היהודי. התורה היא המרווה את צימאון רוחו, היא המשלימה את נפשו ובלעדיה הוא משול לצל עובר, לחרס הנשבר ולחציר יבש.

הגדיל לתאר זאת התלמוד (במסכת ברכות, דף ס"א עמוד ב') בסיפור גורלו של רבי עקיבא: במאה הראשונה ניסו הרומאים למחוק את היהדות מן העולם ואסרו על לימוד התורה. רבי עקיבא לא היה מסוגל לסבול רעיון זה ולכן היה אוסף את תלמידיו, ולמרות הסכנה הגדולה היה מלמדם תורה. פפוס בן יהודה ראה כיצד רבי עקיבא מסכן עצמו ושאל: "עקיבא, אינך מפחד מהשלטונות?" ענה לו רבי עקיבא: "אסביר לך את הדברים באמצעות משל: שועל טייל על שפת הנהר וראה שהדגים שם מתרוצצים מצד לצד. שאל אותם השועל: "ממה אתם בורחים?" ענו לו הדגים: "מהדייגים שפורסים את רשתותיהם במים". הציע להם השועל: "אם כן, למה שלא תעלו אל היבשה ונחיה יחד?" ענו לו הדגים: "עליך אומרים שאתה הפיקח שבחיות?! לא פיקח אתה, כי אם טיפש. אם במים שהם מקום חיותנו אנחנו מפחדים, כמה נפחד ביבשה שהיא מקום מיתתנו?!"

המשיך רבי עקיבא והסביר: כך גם אנחנו היהודים. לפעמים העיסוק בתורה קשה, לפעמים הוא מגביל ולפעמים הוא אפילו מסוכן, ולמרות כל זאת אנו יודעים כי עליה נכתב: "כי היא חייך ואורך ימיך" (דברים ל') ואנחנו חוששים מה יהיה אם נעזוב אותה...?! עבורנו, היהודים, חיים ללא תורה הם כמו חייו של הדג אל מחוץ למים!! פשוטו כמשמעו.

הסוף המר ידוע ורבי עקיבא אכן נתפס בגין מעשיו והומת באכזריות רבה כשבשרו נסרק במסרקות של ברזל, ולמרות כל זאת, עד הרגע האחרון, הוא עדיין דבק בדעתו ובתפיסתו והאמין שחייו של יהודי ללא התורה אינם חיים.

 

על הסוגיה מדוע נוהגים לסיים את קריאת התורה ולהתחיל בה מחדש באותו היום ממש חכמינו משיבים: כדי להראות שהתורה חביבה עלינו כמו מתנה חדשה ולא כמו ציווי שאבד עליו הכלח. כמו ששמחים לקבל מתנה חדשה, כך כולנו שמחים לקבל על עצמינו את התורה מחדש. על מנת להביע את אותה השמחה, שחשים ביחס להתחדשות בקריאה בתורה, וביחס ליכולת לבחור מחדש ללמוד אותה ולקיימה בדבקות ורצינות גדולים יותר, נוהגים, כאמור, בקהילות ישראל את מנהג 7 ההקפות.

טעמים שונים ניתנו למנהג זה. יש אשר רואים את 7 ההקפות כנגד 7 האושפיזין אשר הוזמנו לסוכה בשבעת ימי החג. יש אשר כתבו כי 7 ההקפות הן זכר ל- 7 ההקפות אשר הקיף יהושע את חומות יריחו, הקפות אשר גרמו בסופו של דבר לנפילת החומות. על פי דעה זו, אנו מביעים תקווה כי החומות שעוד נותרו אחרי חגי תשרי בין עם ישראל ובין הקב"ה יפלו לאחר ההקפות עם ספרי התורה.

המעניין הוא שאת שבע ההקפות עושים בשמיני עצרת, שחל, כאמור, מיד לאחר סוכות. הרמב"ן נתן הסבר יפה לדבר מתוך הקבלה באומרו כי המספר שבע הוא מספר השייך לעולם הטבעי. ישנם שבעה ימים בשבוע, שבעה כיוונים (ימין, שמאל, למעלה, למטה, קדימה, אחורה ומרכז) ושבעה תווים בסולם הקולות. שבע – המיוצג ע"י שבעת ימי חג הסוכות  הוא עולם הטבע. לעומתו, שמונה – המיוצג ע"י יום שמיני עצרת הוא העולם שמעל לטבע. היות והמספר שמונה הוא מעל לטבע והתורה גם היא מעל לטבע, אין זה צירוף מקרים שבשמיני עצרת אנחנו חוגגים את סיום קריאת התורה ומתחילים סבב חדש של קריאות.

 

היפה והמיוחד בחג זה הוא שכל הקהל כולו שותף להקפות והשמחה בהם רבה. דגש רב מושם על שיתופם של הילדים הקטנים בהקפות וניתן לראות ילדים עם צעצועים בדמות ספרי תורה קטנים וכן דגלים מיוחדים לכבוד החג.

החשיבות של השמחה ביהדות ידועה ומובנת. הקב"ה אמר במפורש כי הסיבה לקללות על עם ישראל ולסכנות שפורטו בפרשת "כי תבוא" היא: "תחת אשר לא עבדת את ה' אלוקיך בשמחה ובטוב לבב". השמחה בעשיית המצות היא קריטית והיא אמורה להיות חלק אינטגרלי מהעשייה עצמה. ולמרות זאת, אם נפתח את ספר ההלכה היהודית, ה"שולחן ערוך", לא נמצא שם שום התייחסות לשאלה האם וכמה צריך לרקוד בשמחת תורה, להבדיל, לדוגמא, להנחיות המאוד ספציפיות הקשורות לחג סוכות (כדוגמת מתי ניתן לשבת בסוכה, מה נדרש כדי שארבעת המינים יהיו כשרים, כיצד יש לברך עליהם וכו'). ביחס לריקודים ולשירה בשמחת תורה מדובר אך ורק ב'מנהג ישראל' וכל אדם נוהג כפי שליבו מכתיב לו.בספרי החסידות מתייחסים לסוגיה זו ומסבירים שהיופי בדבר הוא שכך האדם יכול לבדוק את הקשר שלו לתורה ולעם ישראל, שכן דווקא בגלל שאין חיוב מוגדר לדבר, התשובה לשאלה עד כמה הוא רוצה לרקוד עם התורה ועם אחיו וקהילתו ועד כמה הוא מתחבר לשמחה הזו מעידה על מיקומו הפנימי האמיתי.

הסיפור המוכר והמפורסם ביותר בתנ"ך על מידת השמחה והחיבור הפנימי של האדם לעצם העובדה שהתורה מונחת לפניו הוא כמובן סיפורם של דוד מלך ישראל ואשתו מיכל. הפסוקים בספר שמואל מספרים לנו כי: "ומיכל בת שאול נשקפה בעד החלון, ותירא את המלך דוד מפזז ומכרכר לפני ה' ותיבז לו בליבה". בעוד דוד המלך התמסר כל כולו לשמחה שבריקודים לפני ארון הקודש (בו היה מונח, כידוע, ספר התורה), מיכל חששה מהעובדה שהעם יראו את בעלה מתנהג כאחרון הפשוטים (ובשפתינו – היה חשוב לה ה"פאסון" והתדמית החיצונית יותר מהמהות האמיתית), ועל כך מספר הכתוב כי היא נענשה ולא היו לה ילדים עד ליום מותה.

 

הקשר בין סוכות ושמחת תורה

חג סוכות וחג שמחת תורה הם, כאמור, חגים נפרדים לחלוטין. ובכל זאת, מבחינה רוחנית ישנו קשר הדוק ביניהם - קשר אשר יכול להסביר טוב יותר מדוע הוחלט לאמץ את השיטה, הנהוגה והמוכרת לנו כיום, לפיה מחלקים את התורה ל-54 פרשות ומתחילים את מחזור הקריאה בתורה בשמחת תורה מיד לאחר סוכות. ראשית, חג סוכות זהו, כידוע לכל,"זמן שמחתנו", ובו אנו מצווים לשמוח. סיבות רבות יש לשמחה של סוכות (חלקן פורטו במאמר בשבוע שעבר) ולשמחה של שמחת תורה. מה שבטוח הוא שהמשותף בין השמחה הזו לשמחה הזו הוא ההודיה על עצם הזכות שניתנה לנו להיות קרובים אל מלך מלכי המלכים. בנוסף לכך, המהות של הסוכה היא עזיבת הבית והמעבר ל"דירת עראי". תפקיד אותה היציאה מהנוחות לעורר אותנו לוותר על ההרגלים הקבועים והקיבעונות ולזכור שכולנו עראיים בעולם הזה וכי רק למידת החיבור שלנו אל הבורא יש משמעות אמיתית וניצחית שתלך אתנו גם הלאה אחרי מאה ועשרים שנה. ביחס לתורה אומרת לנו המשנה ב'פרקי אבות': "עשה תורתך קבע ומלאכתך עראי" ומבארת הגמרא כי על האדם לנהוג במצב שהתורה תהא עבורו עיקר ואילו כל מרדפי העולם הזה טפלים.

לצד ההקפות שנערכות בתוך בית הכנסת במהלך יום שמחת תורה התפתחה עם השנים מסורת של הקפות שניות. יסודה הוא ככל הנראה במאה ה-16 בצפת והרעיון העומד מאחוריהן הוא להביא את שמחת התורה, שהיא שמחתו של העם כולו אל כל שכבות הציבור. וכך, במוצאי החג (השנה ביום שני בערב) יוצאים המוני ישראל לחוצות העיר מבתי הכנסת עם ספרי תורה ורוקדים עמם לצלילי תזמורת. עם השנים הפכו ההקפות להמוניות יותר ולנקודת מפגש חשובה ומבורכת בין הציבור הדתי והציבור שאינו דתי.

אני ממליץ בחום לכל אחד ואחת, כולל למי שלא רגיל באירועים מהסוג הזה, להגיע אל חגיגות ההקפות השניות, לנשק ולרקוד עם תורתנו הקדושה ולחוות את אותה חוויה ששמרה עלינו מאוחדים כעם לאורך כל השנים. מובטחת חוויה מרגשת ומחזקת מאוד.

מועדים לשמחה, ניר אביעד


 הושענא רבה - שמחת תורה - וזאת הברכה

¯   מצוה קלה יש לי וסוכה שמה, לכו ועשו אותה - מובא בגמ' (עבודה זרה דף ג.) : אמר הקב"ה לאומות העולם על טענתם שהם רוצים לקיים את התורה: מצוה קלה יש לי וסוכה שמה, לכו ועשו אותה. מיד כל אחד ואחד נוטל והולך ועושה סוכתו בראש גגו, והקב"ה מקדיר עליהם חמה בתקופת תמוז, וכל אחד ואחד מבעט בסוכתו ויוצא...

מצוות סוכה מוגדרת כמצווה קלה, אך היא אבן בוחנת לנסות בה את אומות העולם. מצד אחד מצוה קלה, דכל כך פשוט לצאת מהבית לתקופה קצרה וליהנות מהאוויר הצח, ואף אם תזרח השמש בחום היום ותפריע את שלוותם מעט – עדיין לא מובן פשר הסלידה מהסוכה והבעיטה בה?!

ביציאה לדירת ארעי יש צופן שבו משתקף ייחודו של העם היהודי על שאר גויי העולם.

"העולם הזה דומה לפרוזדור" - בזה טמון יסוד משנתה של האומה הישראלית. כל ההבלים הנעשים תחת השמש, החיים על כל תענוגותיהם, אינם מהווים תכלית לאיש מישראל, ועליהם אמר החכם מכל האדם: "מה יתרון לאדם בכל עמלו שיעמול תחת השמש" - תחת השמש אין יתרון, אבל למעלה מהשמש יש יתרון" (שבת ל:). חיי אנוש הם גשר מַעֲבר לטרקלין הצפון לו בחיי הנצח לעולם הבא. ובתפיסה זו של משמעות החיים אין כל כך הקרבה מהיהודי לצאת מדירת הקבע לדירת ארעי. היציאה לסוכה מהווה המשך להלך המחשבה של היהודי, ויוצא שיציאתו היא מדירת ארעי לדירת ארעי.

אך ישנה תפיסה שונה מזו, תפיסה שמהלכים בה רבים מהגויים, אלו הרואים את העולם הזה בתכלית קיומם, ובו שואפים למלא את כל תשוקותיהם לעושר ולכבוד. בהשקפה זו נראים חיי החומר בעולם כקבועים ועומדים, שבהם סוד הסיפוק והאושר. וכשאנו באים לומר לגוי: עזוב לרגע קט את זרם החיים השוטף! צא מדירתך הקבועה ועבור לדירת ארעי - נעוצה בזה הקרבה גדולה מצידו, וויתור על גשמיות אשר בה הוא רואה את תכלית חייו.

לכן, כשרצה הקב"ה לנסות את אומות העולם אם ראויים הם לקבלת התורה, מנסה הוא אותם במצוות סוכה - הקלה יחסית, אך משמשת אבן מבחן לתפיסת החיים ומשמעותם. הגויים אינם יכולים להבין משמעות חיים זו, ולכן בעטו בסוכה ויצאו ממנה. הגויים, לא בלבד שאינם יכולים להסתגל לסוכה, אלא בועטים הם בה, ומתנכרים לערכים הנעלים והמקודשים הצפונים במצוות הסוכה – כמו שכתוב בתהילים (פרק ב'): "למה רגשו גויים... ננתקה מוסרותימו ונשליכה ממנו עבותימו". ופירש רש"י: ננתקה מצות סוכה שהטילו עלינו. מסיבה זו על מצוות סוכה נאמר "למען ידעו דורותיכם...", כי בזה טמון היסוד האיתן של התורה והמצוה שניתנו לעם הנבחר (עפ"י תורת המועדים).

 

מהלכות הושענא רבה:

א. לא יסתור סוכתו בהושענא רבא אף אם סיים לשבת בה. החל מזמן מנחה קטנה - מפנה מהסוכה הכלים והרהיטים ומכין הבית לכבוד שמיני עצרת.


1

ב. ד' המינים באמירת ההושענות: העיר רבי יוסף שלום אלישיב זצ"ל שגם בעת אמירת ההושענות יש להחזיק את הלולב בימין והאתרוג בשמאל (משנ"ב סקט"ו), והתרעם על אלו שהחזיקו את הלולב והאתרוג ביד אחת והסידור ביד השניה, אלא יש להחזיק הלולב בימין והאתרוג בשמאל, ובעת ההקפות יש להחזיק את הסידור בזרועות ידיו. ובביאור הגר"א (ריש ס' תר"ס) הביא מילקוט תהילים "כיצד סדר ההקפה: כל ישראל גדולים וקטנים נוטלים לולביהם בידם הימנית ואתרוגיהם בשמאלית ומקיפין", הרי שגם בעת ההקפות הלולב בימין והאתרוג בשמאל. אולם הוסיף, שאם אי אפשר לו כגון זקן, א"צ להחמיר בזה ויוכל להחזיק את הסידור בידו השניה (רבי יוסף שוב שאל את הגרי"ש מדוע אינו מקפיד ע"כ בשנותיו האחרונות, והשיב שאינו יכול בשופו"א לעשות כן).

ג. הסתפק רבי יצחק זילברשטיין שליט"א, לגבי הערבות בהושענא רבה, אם כדאי ליטלן מהלולב, דכיוון דנעשה בה מצווה אחת - נעשה בה מצוה נוספת, אולם כמדומני שיש בזה משום הורדה מהקדושה, עכ"ד. והנה ה"ביכורי יעקב" (ס' תרס"ד ס"ק י"ח כ') כתב: אם התירו אגדו של לולב לאחר נטילה, ונטל הערבה בפני עצמה, פשיטא שיוצא בה. ואפשר דאפילו לכתחילה יכול לעשות כן, עכ"ל. ויתכן שאכן בזה הסתפק ה"ביכורי יעקב" אם יש בזה הורדה מהקדושה (וה"משנה ברורה" העתיק דבריו, אולם השמיט את סוף דבריו.).

 

מהלכות שמחת תורה:

א. ההקפות - בענין ישיבה בבית הכנסת בשעת ההקפות: יש איסור לשבת כשעומדים עם ספר התורה. וע"כ יש נהגו ליישב בזמן ההקפות רק כשמחזיקים הס"ת בידם, כך נהג החזו"א כשישב בהקפות החזיק ס"ת קטן בידיו, ופעם בא רב לשאול את החזו"א שאלה באמצע ההקפות. כשקם והלך - אמר החזו"א לסובבים, כי הלה שכח או לא ידע מההלכה שאסור לשבת בשעה שעומדים עם הס"ת. ורבי ש.ז. אויערבך הקל לשבת בזמן ההקפות, כיון שאנשים רוקדים סביב הס"ת בעיגול ועומדים יחד ומחזיקים זה את זה בפחות מג' טפחים, א"כ הוי כמחיצה סביב הס"ת ומותר לשבת. ומ"מ בהקפה הראשונה - בכל אחת משבע ההקפות שמקיפין הבימה עם הס"ת בפעם הראשונה שהיא עיקר המנהג - יש לעמוד.

ב. ס"ת פסול הוא מוקצה מחמת חסרון כיס בכל שבת ויו"ט, ואסור בטלטול, דכיון דמקפידים שלא ללמוד מתוך ס"ת פסול ומייחדים לו מקום, א"כ עומד הס"ת לתיקון והוא אסור בשבת ויו"ט. מ"מ בשמחת תורה נהגו להקיף גם בס"ת פסול, ואין חשש (שם ושש"כ פכ"ח סכ"ד). ג. אין לתת לקטן ס"ת בהקפות. ומצינו כעין זה דמסרו לקטן חשיב 'אבידה מדעת' (ב"ב פ"ז:). ד. מדיני האבל על אביו ואמו בהקפות שמחת תורה - קיימים מנהגים שונים: הגרש"ז סבר דמותר לו להקיף הקפה אחת עם ס"ת, אך לא ירקוד. כך הורה לרבי יצחק ברודיאנסקי כשהיה תוך י"ב חודש על אביו. ואף שהדבר כאבלות בפרהסיה, דהוא מכהן כמשגיח בישיבה, מ"מ הורה לו לא לרקוד. וכן נהג החזו"א כשהיה אבל על אמו. והגרי"ש כתב (קובץ תשובות ח"ב סל"ז) שאבל יכול להשתתף בין בהקפות ובין בריקוד, רק שיש לו למעט יותר ממה שרגיל. וכן מותר לאבל להשתתף בסעודה לכבוד חתני תורה ובראשית (תרס"ט סק"ח) (קובץ תשו' ח"ב ס' ל"ז).  ה. מותר לטלטל ס"ת לקריאת התורה בשמחת תורה, כיון שצריכים כולם לעלות לתורה הקלו. ו. מאיזה גיל אפשר לתת לילד לעלות לתורה בשמחת תורה? רבי ש.ז. אויערבך הקפיד שלא לתת עליה לתורה לילד שלא מבין עניין העליה לתורה, והורה לגבאי לתת רק לילד מגיל 9 הלומד גמרא.

ז. לא אומרים י"ג מידות בשמחת תורה, לפי שכולו שמחה ("שלמי מועד" פמ"א לרבי ש.ז. אויערבך).

ח. הנוסח בתפילה "את יום שמיני חג העצרת הזה" - אמר בטעות "את חג הסוכות" - כל שלא סיים הברכה חוזר ל"ותתן לנו". אם עקר רגליו לא חוזר, כי יש ספק בזה (הגרי"ש תרס"ח סק"ב ג'). ט. בן חו"ל הנמצא בא"י בשמיני עצרת רשאי להשתתף בריקודי ההקפות של בני א"י, ואין בזה חשש של ריקוד אסור ביו"ט, דגם זה בכלל כבוד התורה שישתתפו גם הם בשמחת התורה שבא"י. ובן חו"ל הנמצא בא"י לא יאכל בשמיני עצרת בסוכה (הגרש"ז).

¯   מובא בירושלמי (סוכה פרק לולב וערבה פ"ד סוף ה"ג): ז' הקפות של הושענא רבה כנגד ז' הקפות דיריחו. ויש לדעת למה עושים בסוכות זכרון להקפת יריחו שהיו בניסן? מבאר רבי יצחק וויס זצ"ל (ראב"ד ירושלים): מובא בסידור יעב"ץ, שגמר מלחמת גוג ומגוג יהיה בהושענא רבה. ובספרי (פ' וזאת הברכה) עה"פ (דברים ל"ד א-ג) "ויראהו ה'... בקעת יריחו עיר התמרים", מלמד שהראהו איך גוג וכל המונו יפלו בבקעת ירחו. וכיוון דביום בוא גוג תהיה מפלתו בבקעת ירחו, לזאת אנו עושים הקפות זכר להקפות אלו, וכמו שאז ע"י ז' הקפות גברה עליהם יד ישראל, כך יהיה גם לעתיד לבוא במהרה בימינו אמן (שי"ח יצחק – מכון ירושלים).

 

¯   זכותן של נשות ה"חברא קדישא" - יש קהילות שנהגו שההכנסות מהעליות לתורה - קודש ל"חברא קדישא". ומנהג יפה היה שלפנות ערב באו נשים צדקניות מה'חברא קדישא' לבהכ"נ, וכל אחת הוציאה ס"ת מהארון, והכינו אותו לקריאה והלבישה אותו במטפחת מיוחדת לכבוד החג (מנהגי סוכות ב"שבע קהילות" קובץ המועדים).

 

¯   חג שמיני עצרת בסוף ימי חג הסוכות - יש להבין הטעם שקבעו בסוף חג הסוכות שמיני עצרת, מה שאינו כן בפסח שאינו נוהג אלא שבעה ימים.  והנה רש"י מפרש "עצרת" - עצרתי אתכם אצלי, כמלך שזימן את בנו לסעודה לכך וכך ימים, כיוון שהגיע זמנו להיפטר, אמר: בני, בבקשה מכם עכבו עוד יום אחד. קשה עלי פרידתכם - והטעם שקשה כביכול להקב"ה הפרידה בחג הסוכות יותר משאר ימים טובים, מבאר ה"חזקוני": משל למלך שבאו בניו להקביל פניו, בפעם הראשונה אמר להם מתי תחזרו לי, אמרו לו לחמישים יום, פטרם לשלום. שניה אמר להם מתי תחזרו, אמרו לו לד' חדשים, פטרם לשלום. בשלישית אמרו לו, לא נוכל לחזור עד לאחר ז' חדשים, א"ל א"כ בבקשה מכם תתעכבו עמי עוד יום אחד, כדי שאשבע בראייתכם מאחר שתאחרו כ"כ, לפיכך אין עצרת לישראל בפסח - לפי שחוזרין בשבועות, ולא בשבועות - לפי שחוזרין בסוכות, אבל בסוכות שאין חוזרין עד פסח מפני הגשמים, ע"כ הקב"ה עוצרן יום אחד.   

                        

¯   השמחה בשמחת תורה - יש להבין מדוע נבחר דווקא שמיני עצרת ליום של שמחת תורה, ואם בגלל שמסיימים בו את התורה, הרי מצינו שבמערבא היו מסיימים את התורה רק אחת לשלש שנים, כך אומרת הגמ' במגילה דף כ"ט. האם יעלה על דעתנו שקיימו שם שמחת תורה רק פעם בשלש שנים? ועוד יש להבין, הרי הזמן המתאים יותר לשמוח עם התורה הוא בחג השבועות, שבו קבלנו את התורה?! מבאר האדמו"ר מקוצק זצ"ל: "שמחת תורה" אינה על העבר. שכן, מיהו זה אשר ירהיב עוז בנפשו לומר שלמד את התורה, ועל כך הוא שמח ורוקד? אלא, "שמחת תורה" היא קבלה לעתיד, וביום זה שמח היהודי מתוך תקוה ואמונה שיזכהו ה' ללמוד את התורה ולקנות את קנייניה.

 

¯   שמחת תורה - ה"ראשית חכמה" אומר: מי שלומד תורה לשמה - זוכה לרוח הקודש, ולא כמו דוד וחבריו, אלא כמו שאנו אומרים בתפילה של אחרי י"ג מידות בג' רגלים: רוח חכמה ובינה ודעת ה'. יש רוח שהקב"ה משרה על האדם שלומד ומשתדל לקיים המצוות לשמה, דמקבל הוא השראה ומתדבק לבוראו.

 

¯   מפני מה לא נקבע יום "שמחת תורה" ביום "מתן תורה" - חג השבועות? כאשר ביקש הקב"ה לתת תורה לישראל, חזר הקב"ה עם התורה על כל האומות ולא קיבלוה. מה עשה - כפה על ישראל הר כגיגית ונתן להם את התורה. בעל כרחינו קיבלנוה, כי לא ידענו מה טיבה. רק כעבור זמן נודע לנו מה גדול ערכה ומה רב יקרה. לפיכך ראוי לשמוח בשמחת התורה ולקבוע יום "שמחת תורה" חצי שנה לאחר זמן קבלתה.

 

¯   אין התורה מתגלית אלא לאוהבה - כך הוא דבר תורה, אינו מתגלה אלא לאוהבה, יודעת התורה שחכם לב ההוא מסבב שער ביתה כל יום, מה עשתה, גילתה פניה אליו מתוך ההיכל, ורמזה לו רמז ומיד חזרה למקומה ונסתרה. כל אלו משם לא ידעו ולא הסתכלו אלא הוא בלבדו, ומעיו ולבו ונפשו הולכים אחריה, וע"כ התורה מתגלה ומתכסה והולכת באהבה אל אוהבה לעורר עמו האהבה. וע"כ בני אדם צריכים להיזהר ולרדוף אחר התורה להיות מן האוהבים שלה (זהר שמות צ"ט).

 

¯   "יהי רצון מלפניך... שיבנה בית המקדש, ותן חלקנו בתורתך" - יש לדעת מה הקשר בין בנין ביהמ"ק לבקשת 'ותן חלקנו בתורתך'. והנה הרמב"ם (בפי"ב מהל' מלכים ה"ד) כתב, "לא נתאוו החכמים והנביאים לימות המשיח, אלא כדי שיהיו פנויים בתורה ובחכמתה, ולא יהיה להם נוגש ומבטל". א"כ בקשתנו שיבנה ביהמ"ק ונהיה פנויים לעסוק בתורה במנוחת הנפש.

 

¯   "אם ראשונים כבני מלאכים.." - בגמ' שבת דף קי"ב שנינו: אמר רב זירא אמר רבא בר זימונא: אם ראשונים כבני מלאכים - אנו בני אנשים, ואם ראשונים בני אנשים - אנו כחמורים. ויש להבין, אם רצו חכמים להמחיש את ריחוק המדרגה שבין דורות ראשונים לאחרונים, מדוע להמשיל בני חורין לחמורין, מדוע לא להשתמש בלשון נקיה? מבאר רבי חיים יעקב גולדוויכט זצ"ל: שינוי בכמות - גם אם הוא גדול מאוד, לעולם הוא ניתן להשלמה, וגם אם אין לו השלמה, על כל פנים יש לנו בו השגה של דעת, שהמועט שלפינו מלמד על המרובה, לפי ששניהם היום בני מהות אחת. לא כן שינוי באיכות, לא לבד שאין לו תקנת השלמה, אלא שאין האיכות השפלה כלל בתודעתה את מהותה של האיכות העילויית, אין ביד אדם להשיג דעת מלאכים, כשם שאין ביד החמור לגעת בתפיסת דעת אדם, ואילו עלה בידינו לצרף מוחות של כמה אנשים ולאמדם לחטיבה, בוודאי היינו מקבלים מח גאוני. אבל צירוף מוחות של חמורים, רבים ככל האפשר, לא יתנו בידינו מוח אנושי אחד, והיא שלימדונו חכמינו, ששינוי בין דורות ראשונים לאחרונים, הוא שינוי באיכות, שאין לו קצה השגה, כדרך שאין לאדם השגה בדעת מלאכים, כך חמורים לא משיגים דעת בני אדם, ולכן חז"ל השתמשו בביטוי, אם ראשונים בני אנשים, אנו כחמורים.

 

¯   "שמחת תורה" - בגמרא לא מצינו שיום זה נקרא 'שמחת תורה'. ב"טור" כתב: קורין אותו 'שמחת תורה', לפי שמסיימין בו התורה, וראוי לשמוח בסיומו. וה"מטה משה" כתב הטעם שנקרא 'שמחת תורה', דבשעה שסיימו ישראל את התורה, בא השטן לפני הקב"ה לקטרג, ואומר, ישראל לומדים תורה ואינם גומרים אותה. אמר לו הקב"ה, סיימוה, והשטן משיב, אע"פ שסיימוה אין מתחילין אותה, וכשמתחילין אותה פר' בראשית, משיב לו הקב"ה, הלא התחילוה. נמצא שהשטן אינו יכול לקטרג, ע"ש זה נקרא שמחת תורה. ובספר המנהגים הוסיף ששמחתינו שהקב"ה נהיה סניגור לפנינו נגד המקטרג, שלא יקטרג עלינו.

 

¯   גדולה תפילה בשעת החיתום - גמר החיתום האחרון - בהשכמת בוקר יום שמיני עצרת (זוהר ומדרש).

 

¯   כתב הזוהר (ויקרא ל"ב.): בשמחת תורה כל מה שאדם מבקש - הקב"ה נותן לו. וידע האדם לבקש בקשות רוחניות לו ולמשפחתו, ובקשות גשמיות שיהיו כלים לתפקידיו הרוחניים.

 

¯   לפני תפילת מוסף אומרים תפילת גשם, ואישה המתפללת בביתה תמתין להתפלל מוסף עד השעה שבה יתחילו "מוסף" בבית הכנסת הקבוע של בעלה, ואז תוכל לומר מוריד הגשם.

 

¯   "גדול יום הגשמים כיום שנבראו שמים וארץ" (תענית ז:). - כשהקב"ה ברא את העולם - היתה לו מטרה שהברואים יכירו שיש מי שברא את כל הבריאה המופלאה הזו, ויהיו הברואים נושאים עיניהם למרום ויכירו את בוראם, יודו לו ויתפללו לפניו. ולפיכך לא המטיר הבורא גשמים עד שאדם הראשון ביקש עליהם. ועתה כשבנ"י מתקבצים בבתי כנסיות ומתפללים ומבקשים על ירידת הגשמים, הושגה מטרת בריאת שמים וארץ על ידם, ונוצרת שעת רצון במרום. ולכן שבחו חז"ל את יום ירידת הגשמים כיום שנבראו שמים וארץ, או כמו שאמרו שם "שאפילו פרוטה שבכיס מתברכת  בו". או ש"יום ירידת הגשמים כיום קיבוץ גליות".

 

¯   שמחת התורה וכבודה - בשעה ששמחים עם התורה ורוקדים עם ספרי התורה, יש לשים לב לדברי הרמב"ם (הל' סנהדרין פכ"ד) אין כבוד התורה אלא לעשות ע"פ חוקיה ומשפטיה. ומה נואלו אלה החושבים שכבוד התורה מתבטא בזה שמנשקים התורה ורוקדים לפניה, ומסדרים לפניה דברים חיצוניים, כבוד התורה האמיתי הוא קיום דברי התורה. והמרקד לפני התורה ואינו חרד לדברי תורה אין זה מכבד אלא מנאץ רח"ל.

ומפורסם הסיפור על ישראל סלנטר זצ"ל שפעם בשעת שמחת תורה לפתע פרש מבין הרוקדים, התיישב בצד ופרץ בבכי. תלמידיו הגדולים נבוכו, עד שאזר עוז ר' אליהו לוינזון זצ"ל (שהיה כתלמיד חבר לגרי"ס) ושאלו: ילמדנו רבינו בכיה זו בעיצומה של שמחת תורה על שום מה. נענה רבי ישראל והשיב לו: כשאנו שמחים על התורה נתתי אל ליבי להתבונן, האם אכן אנחנו שומרים עליה כראוי ומכבדים אותה במשך כל ימות השנה? ופרצו כולם בבכיה. אך לאחר מספר דקות קם רבי ישראל ממקומו ופנה אל תלמידיו ואמר: אדרבא, זה גופא מהווה סיבה לשמחה, שאם אנחנו בוכים על חילול כבוד התורה ומצטערים על  שאנחנו לא לומדים כדבעי, אות היא שאנחנו מקושרים באמת עם התורה, כי אם לא כן, לא היינו בוכים על דבר שאין לנו שייכות אליו. זהו שמחת התורה האמיתית והרגשה זו צריכה למלא את חלל  הלב בשעה שרוקדין ומפזזין לפני התורה, להרגיש ולחוש את השייכות האמיתית שיש לנו עם התורה, ומי שאין לו שייכות עם התורה ומפזז ומרקד לפניה, עליו ניתן להמליץ את דברי הרמב"ם, שאין כבוד התורה אלא לעשות על פי חוקיו ומשפטיו (דעת שרגא).

 

¯   הגבהה הפוכה - ישנם מקומות רבים אשר לשם שמחה של מצוה הם נוהגים בשמחת תורה לשנות את אופן הגבהת התורה, שבמקום שהכתב יהיה כלפי פניו, וע"י סיבובו יהא נראה הכתב לכל. הם תופסין בעמודים ומהפכין שיהא הכתב כלפי העם, והיריעה החלקה כלפי פניו, וכבר כתב ה"אשל אברהם" מבוטשאטש (ס' תרס"ה) שזה רמז להא דאיתא במסכת אבות "הפך בה והפך בה דכולה בה".

אולם ה"שערי אפרים" (שער ח' ס' ס"ב, ובשער י' סעיף ט"ז) מפקפק במנהג זה, על כן יש עדיפות לתת המצוה לתלמיד חכם אף שלא יוכל לעשות הגבהה כזאת. וכבר העיד רבי חיים פריימן זצ"ל שהיה נוכח שנים רבות בשמחת תורה במניין של ראש הישיבה רבי אלעזר מנחם שך זצ"ל, והוא היה מבקש לזכות במצוה של הגבהת ספר התורה שכתוב על זה שמקבלים שכר כולם (היות וכל השנה נותנים לו עליות הוא רוצה פעם אחת בשנה לזכות במצוות הגבהת ספר התורה), והיה נוהג לעשות הגבהה ולא שינה מהגבהה הרגילה (שמחת המועדים דף רי"ח).

 

¯   הנחת נר בארון הקודש - כתב ה"אליהו רבה" (ס' תרס"ט סק"ה): היות ומוציאים את כל הספרי תורה ומשאירים הארון קודש בלי כלום, ע"כ יש נוהגים להניח בתוך ארון הקודש נר דלוק שגם מרמז על נר מצוה ותורה אור. וה"משנה ברורה" (ס' קנ"ד ס"ק ל"א) מביא שהט"ז מפקפק בזה, דהוי דופן הארון הקודש תשמיש לזה. ורבי שריה דבליצקי שליט"א אמר שהליטאים לא נהגו כן, מ"מ אצל בהרבה מקומות של החסידים בפרט בחו"ל נוהגין כן.

¯   שמיני עצרת - נעילת החג - פעם שוחחו חסידים ביניהם, על מה שמצינו בסוף פסוקי דזמרא, שאומרים פעמיים "כל הנשמה תהלל קה...". היה שם חייט אחד ששמע את דבריהם, ואמר להם שהוא חושב שכשם שכשגומרים לתפור בגד עושים תפירה כפולה בסופו כדי שלא ייפתח, כמו"כ כשגומרים להלל את ד' אומרים את הפסוק האחרון ב' פעמים כדי לחזק העניין. נהנו החסידים מדבריו. וכן מצינו בשמיני עצרת שהוסיפו עוד יו"ט הנקרא "עצרת", ואחד מהטעמים מובא בספרים, שע"י יום זה יוכל לשמור ולאצור בקרבו את קדושת ימי החג, כמו מחרוזת של פנינים שכשמשחילים אותן בחוט – אינן יכולות להתקיים אלא אם כן עושים קשר שיעצור את הפנינים מלהיאבד. כן הדבר בנעילת הימים הקדושים והנוראים וימי הסוכות, שכלל ישראל אגרו בהם הרבה מצוות ומעשים טובים וקבלות טובות על העתיד, צריכים לקושרם בשמיני עצרת ולאוצרם שלא ילכו לאיבוד (ויצב אברהם" ע' מ"ט).

 

וזאת הברכה

¯   חידות לפרשה: א. איפה רמוז בפרשה פטירת הרמב"ם? ב. "אין קוראים בתורה אלא בזהב כסף ונחושת" - מה משמעות הדברים? ג. כמה פרקים ישנם בכל התלמוד הבבלי? תשובות בסוף העמ'.

 

¯   "ויבכו בנ"י את משה" - ובאהרן בכו "כל" בית ישראל, מדוע? מבאר ה"חזקוני": לפי שכשמת אהרן מי הוא הרואה את משה בוכה ולא יבכה הוא. וה"אור החיים" מבאר: כי למיתת אהרן לא ידעו לפני שמת, ופתאום ראו שמת, דבר זה יעורר כל לב לפתוח מקור דמעת עינו, משא"כ משה שכבר ידעו מיתתו, ובכל דבריו ותוכחתיו אשר עשה היה אומר להם "כי אנוכי מת.. אינני עובר..." ולכן לא בכו בהספדו כאהרן.

 

¯   "ויקבור אותו בגיא בארץ מואב מול בית פעור" - הקב"ה קבר את משה, וזכה לכך משה בגלל שמשה התעסק בארונו של יוסף במצרים ולא התעסק בביזת מצרים, לפיכך התעסק הקב"ה בכבודו ובעצמו בקבורת משה רבינו. ומכאן דרש רב שמלאי (בגמ' מכות דף י"ד.): תורה תחילתה גמילות חסדים, וסופה גמילות חסדים. תחילתה גמילות חסדים דכתיב "ויעש ה' אלוקים לאדם ולאשתו כתנות עור וילבישם". וסופה גמילות חסדים  דכתיב "ויקבור אותו בגיא". "ויקבור אותו בגיא" - ג' סימנים ניתנו על קבורת משה: א. שנאמר "בגיא". ב. בארץ מואב. ג. מול בית פעור. ואעפ"כ לא ידע איש קבורתו. כי לא קברו איש אלא הקב"ה (חזקוני).

 

¯   "מול בית פעור" - בגמ' סוטה דף י"ג: מובא: כבר שלחה מלכות הרשעה אצל מושל בית פעור, הראנו היכן משה קבור, עמדו למעלה - נדמה להם למטה. עמדו למטה - נדמה להם למעלה. נחלקו לשתי כיתות, אותם שעומדים למעלה נדמה להם למטה, ואותם שעומדים למטה - נדמה להם למעלה. לקיים מה שנאמר: "ולא ידע איש את קבורתו". והטעם שנקבר מול בית פעור, לכפר על מעשה פעור. ומובא שם בתוס' בשם המדרש דבכל שנה ושנה בזמן שחטאו ישראל לבנות מואב, בית פעור עולה למעלה כדי לקטרג ולהזכיר עוון, וכשרואה קברו של משה, חוזר ושוקע, שמשה רבינו שקעו בקרקע עד חוטמו.

 

תשובה לחידה א. "ויתמו ימי בכי אבל משה" - ב'כ'י' - ב' - בשבוע (יום שני). כ' - לחודש. י' - טבת (חודש עשירי). "בכי אבל - בגימטריה ס"ה - שנת ד' אלפים תתק ס"ה (עטרת רש"י בשם צמח דוד).

תשובה לחידה ב. הימים שבהם קוראים בתורה: ז' – שבת, ה' – יום חמישי, ב' – יום שני, כ' – כיפורים, ס' – סוכות, פ' – פסח, נ' – נר חנוכה, ח' – חודש, ש' – שבועות, ת' – תענית.

תשובה לחידה ג. תקכ"ד פרקים, כמנין "תלמוד בבלי" (אוצר הידיעות חלק ג' פרק מ"ד).

מדמעות לריקוד - סיפור

מעשה ביהודי מבוגר שהקדיש את חייו לשמש את תלמידיה של ישיבת פונוביז'. באהבה ובמסירות היה מקרצף את מרצפותיה, מבריק מעקותיה ומבהיק את שמשותיה. ניצול שואה היה האיש. רק הוא ניצל, אשתו וילדיו נותרו שם, בעמק הבכא. ערירי ובודד עלה לארץ הקודש, וכשם שבא בגפו כך נותר בגפו, מכונס בתוך עצמו, אינו מדבר על שאירע "שם", אך בנפשו פנימה התרגשו סערות אדירות של הרהורים נוגים ומחשבות מעיקות על העולם שחרב ואיננו. היה זה בשמחת תורה. בחורי הישבה רקדו בעוז עם ספרי התורה, ובתווך הרב כהנמן זצ"ל, מייסד הישיבה. מן הצד עמד השמש הזקן, מחא כפיים מיובלות בהתרגשות בעודו נפעם מן הריקודים, משמחת התורה ומבחורי החמד שקיפצו בעליזות לכבודה של תורה. עוד החיוך נסוך על פניו, חלפו מול עיני רוחו דמויותיהם של ילדיו הקטנים. פנים גדושי אושר ילדותי, תמימות, נעדרי תככים וערמומיות. ילדים יהודים טהורים וקדושים שנרצחו בטהרתם ובקדושתם. כפיו האטו את מחיאותיהם, עד שפסקו לחלוטין. שרירי פניו המחייכים רפו והפכו לעווית וגופו החל רוטט למראה חזיון נורא הוד שעלה בהרהוריו, מה היה אם. אם לא היו ילדיו בבת עינו נרצחים על ידי הנאצים ימ"ש, וודאי היו רוקדים כעת במרץ ומפזזים לכבוד התורה. ניצוצות של אושר היו בורקים מעיניהם והוא היה משתלב ביניהם, כתף אל כתף ורוקד עמם בשמחה ובהתלהבות. אם לא היו נרצחים. עתה אפשר עצמותיהם הצעירות מפוזר אי שם. שקית הדמעות שבעיניו שתדיר דרוכה היתה לספק חומר מרווה לעיני בעליה הדווי, כבר פתחה את נרתיקה בעת שרגליו נשאוהו בכבדות אל הרב מפוניבז' וזעקה מרה וגדולה יצאה מפיו: "רבי! הילדים!". לא היה צורך ביותר מכך. הרב מפוניבז' בעצמו איבד את רעייתו ואת ילדיו בימי האופל, ויבכו שניהם איש על צוואר רעהו, על מה שהיה ועל מה שהיה יכול להיות. מיד אחר כך נשא הרב מפוניבז' את ראשו ויאמר: "עליהם איננו צריכים לבכות. הם נרצחו על קידוש ה' והתעלו לדרגות גבוהות ונשגבות, בגן עדן מנוחתם, אפופים אושר נצחי. הם בחברת הצדיקים הקדושים והטהורים. אנחנו צריכים לבכות עלינו, שנותרנו כאן בעולם הזה, לדאוג שהחיים שניתנו לנו במתנה על ידי בורא עולם, אכן יהיו מנוצלים למטרתם האמיתית. אם לא ננצל כיאות יום אחד שקיבלנו לחיות כאן, כלום איננו משמידים אותו ושורפים אותו לאפר?... חיבק הרב מפוניבז' את השמש הדווי, והחלו השניים לרקוד בצוותא. אט, אט. עיניים דומעות ורגליים רוקדות. הריקוד עלה והתפשט על פניו של האיש הדווי, עד ששבו פניו לחייך. יש עוד מה לעשות בעולם הזה. כל יום הוא מתנה. הרגליים נישאו, בחורים הצטרפו, ויגדל המעגל, ויגברו הריקודים ואת המסר שהונצח בליבם של הנוכחים, העבירו הם לדורות הבאים. כל יום הוא מתנה וצריך להשתמש בה כיאות.

מעשה נפלא על רבי אברהם בעל "מעלות התורה", אחיו של הגר"א זצ"ל שהיה גר רחוק מהעיר וילנא, פעם אחת הגיע אליו אגרת מרבינו הגר"א, שהוא חפץ ללמוד עמו בצוותא, ומבקש ממנו שיבוא לגור בעיר וילנא. אחיו השיב לו, שהוא היה רוצה מאד בזה, אבל זוגתו הצדקנית אינה מסכמת לעזוב מקום מגוריהם בשום אופן. והסיבה לכך היא מפני מעשה שהיה, כי ידוע שהאתרוגים לא היו גדלים בפולין וסביבותיה, והיו מביאים אותם ממדינות רחוקות. היו האתרוגים יקרים, והקהילה היתה קונה אתרוג, וכל אחד מבני הקהילה שלא היתה לו האפשרות לקנות בעצמו היה מברך עליו. פעם אחת היתה סכנת דרכים באותו מקום קודם חג הסוכות ולא הביאו אתרוג לעיירתם. וקודם חג הסוכות הביא אחד אתרוג לשם, וביקש עבורו סכום גדול מאד, ונתכנסו פרנסי הקהל ודנו בכך, והחליטו שאין להם האפשרות לקנות האתרוג במחיר גבוה כזה. רבי אברהם זצ"ל כששמע החלטת הקהילה חזר לביתו בצער, ואמר לזוגתו הרבנית שהשנה לא יהיה אתרוג בחג, וסיפר לה את כל המעשה. והיא בשמעה זאת נחרדה ואמרה: איך יתכן חג הסוכות בלי אתרוג? והם עניים היו, ולא היה להם ממון לקנותו, אבל היתה להם דירה נאה שקיבלו מהוריה בנישואיהם, ומיד אמרה לבעלה: הבה נמכור את הדירה שלנו ובדמיה נקנה את האתרוג, ואנו ניכנס לדור בצריף פשוט כמו כל העניים. והוא הסכים עימה. מיד הלך ר' אברהם ולווה מעות כסכום דמי האתרוג, וקנה את האתרוג. ולאחר החג מכרו את דירתם הנאה, ונכנסו לדור בצריף קטן כמו כל העניים, וברוב הדמים פרעו את החוב. ועכשיו כשבאה האיגרת מהגר"א, אמרה הצדקנית, שבכל יום כשעוברת על יד הדירה הנאה שהייתה שלהם, והיא נזכרת שמכרו דירה נאה כל- כך עבור קיום מצות אתרוג, אין לה הנאה ושמחה גדולה מזו בעולם. והנאה הזו אינה יכולה להפסיד, ולכן אינה רוצה לעזוב את העיר הזאת שהם דרים בה, ולא תיפרד מכאן, ע"כ. והנה מצד הדין בוודאי שאין צריך לפזר ממון כל-כך ולמכור את דירתם עבור כך. אבל באהבת השי"ת שהיתה בהם, הסכימו לכל זה. להודיעך כמה חביבות מצות על ישראל (שלמי תודה).  

ועוד מעשה שהיה עם הגר"א היה מדקדק בארבעה מינים, וישם כל מעיניו שהאתרוג יהיה מהודר שבמהודרים, ובאותו הזמן היו ישראל יגעים להביא האתרוגים ממרחקים, ושלחו שליחים לבקש ולמצוא אתרוגים כשרים ומהודרים, כי לא היה במקומם. פעם אחת שבו השלוחים בידיים ריקניות, והיה רעש גדול בכל בעיר על כך. וביותר הצטערו מאד על רבינו  הגר"א ודאבונו אם לא יקיים מצות ד' מינים כדרכו בקודש. ושלחו מקורבי הגר"א שלוחים לבקש אתרוג ולקנותו אף בדמים מרובים מאד, ולא עלתה בידם, עד שנזדמן להם איש אחד שהיה לו אתרוג מהודר ויפה כראוי, אבל לא רצה למכור להם אף במחיר גדול מאד. ונאלצו לגלות לו כי האתרוג הוא בעד הגאון מווילנא, וכששמע זאת הסכים למוכרו, אבל התנה עמהם בתנאי מפורש, כי שכר המצוה הזאת שיקיים הגר"א עם אתרוגו, יהא עבורו. והשליחים הוכרחו לנענע לו בראשם ולהבטיח לו זאת. כשחזרו השלוחים היתה בליבם שמחה גדולה שהשיגו האתרוג, אבל גם צער גדול על שנאלצו להסכים לתנאי הזה ולצער את הגר"א. אבל מה מאד הופתעו כשבאו להגר"א והביאו לו האתרוג, ואמרו לו זה התנאי שהתנה המוכר, וכששמעו זאת, נהרו וזהרו פניו הק' משמחה ועליצת הנפש, ושאלוהו תלמידיו לדעת מפני מה הוא שמח כל-כך, וענה ואמר, כי כל ימיו היה מצטער אימתי יוכל לקיים לכל הפחות מצוה אחת כתיקונה שלא על מנת לקבל פרס, כמאמרם באבות (פ"א מ"ג): "הוו כעבדים המשמשין את הרב שלא על מנת לקבל פרס", ועתה הזמין לי יוצרי מצוה יקרה כזאת שלא על מנת לקבל פרס, ואיך לא אשמח על כך ויתמלא ליבי שמחה וגיל (שלמי תודה).

 



 


עלון "חוויית השבוע" חוויה משפחתית סביב שולחן השבת.
2all - בניית אתרי אינטרנט