בניית אתרים בחינם

 






כ"ט טבת ה'תש"פ


אם זה לא היה קשה, כולם היו עושים את זה.


     אמר האמרי אמת מגור: על הפסוק "נקי יהיה לביתו" דיש שלשה דברים עיקרים בשידוך "נדן" "קרן" "יחוס". נדן בגמטריה חמישים זה צריך שיהיה כל אחד מהמחותנים חצי, וקרן שבגמטריה מאה, צריך כל אחד מהצדדים להיות במאה אחוז, ויחוס שבגמטריה עשר מספיק עשר אחוז, וזה כוונת הפסוק נקי יהיה לביתו, שכל בית יהודי חייב את שלושת הדברים האלו.

     במה חתן דומה למת. שניהם חושבים שהם הולכים לגן עדן, ולפעמים מתאכזבים.    


     העתיד שלך ייקבע על פי מה שתעשה היום, לא מה שתעשה מחר.

'השלך על ה' יהבך' ')מתוך הספר 'טיב המעשיות'(

     שח לי יהודי יקר שיחיה הדר באחת הערים הגדולות שבאמריקה, בעל תשובה' שנשא גיורת אמריקאית,  שאביה (הגוי) הוא אחד מאילי ההון שבעשירייה הראשונה בארצות הברית, והונו האגדי מערך בכמה עשרות מיליארדים טבין ותקילין! ברוב עשרו המופלג הוא מבלה כל ימיו בחיי תענוגות והנאות הבלי עולם הזה,  עד שאמרו על אשתו הגבירה שהקנייה הקטנה ביותר שלה היא למעלה מאלף דולר... הבת היקרה, שנשמתה חצובה כנראה ממקור גבוה ונעלה, מאסה ובחלה מאוד בתענוגי ההבל הללו! הרדיפה אחר הנהנתנות הבהמית הזאת לא סיפקה לה שום תוכן ושום משמעות בחיים,  והיא חיפשה ודרשה אחר תכלית החיים ואחר תוכן של אמת הממלא את חדרי הלב והמוח בחיי נפש פנימיים עילאיים, ולא חיי גוף שפלים ומבוזים. בסופו של דבר , בחסד עליון מצאה נשמתה בדת ישראל קודש, התגיירה כדת וכדין, והתנתקה לגמרי מבית אביה להסתפח בנחלת ה', תוך שהיא משליכה אחרי גווה את כל העושר המופלג ואת כל הנאות העולם וחמודות בית אביה.

     אביה ואימּה מצדם נעלבו מאוד והתנכרו אליה לגמרי, ולא רצו להכיר בה יותר כבתם. מעתה יכלה להתמסר כל כולה להתעלות הנפש בתורה, בתפילה ובקיום המצוות בקדושה כראוי, כשאיפתה הטהורה. כאשר הגיעה עת נישואיה עם הבחור היקר, בעל התשובה דנן, לא קיבלה כמובן שום סיוע מבית אביה העשיר, אף לא של 'סנט' אחד... היא החלה דרכה עם חתנה החדש מאפס אפסים ממש, ובתרומת נדיבי לב מאחינו בית ישראל הם הקימו ביתם בדירה צנועה ופשוטה, באחד מפרברי ניו יורק רבתי, ושמחו בחלקם הרוחני שבקיום התורה ומצוותיה בשמחה ובהידור!  

     לאחר כמה שנות נישואין, כאשר כבר התברך ביתם בכמה זאטוטים קטנים, נוצר להם קושי גדול בעניין הפרנסה, ובכל אשר שלחו ידם נחלו אכזבות מרות והפסדים קשים. אולם בעל התשובה דידן לא נפל בעצבות חלילה, אלא חיזק עצמו בתורה ומצוות בשמחה. בהתייעצות עם אחד מחבריו ייעץ לו הלה להרגיל עצמו בלימוד ספר 'חובות הלבבות'. הוא התחבר מאוד בכל נימי לבו ונפשו לספר זה! בהיותו עתה במצוקת פרנסתו ייעץ לו החבר לאמץ לעצמו את 'שער הביטחון' שב'חובות הלבבות', המאריך הרבה בהלכות בטחון והשתדלות שבפרנסה והמסתעף מהן. ואכן לא מש ספר זה מעל שולחנם כל אותם ימים הקשים, תוך שהוא מחזק מאוד את עצמו ואת אשתו שלא לאבד חלילה את התקווה והביטחון בצור עולמים ברוך הוא, הזן ומפרנס ומכלכל מקרני ראמים עד ביצי כינים.

     בכל יום בארוחת הערב היה מסכם עם אשתו את אשר התחדש לו היום בלימוד ב'שער הביטחון'. כך חיו להם בני הזוג מתוך עוני תקופה ארוכה, באושר ובשלווה,  בצניעות ובפשטות, מקפידים על קלה כבחמורה,  ומתחזקים כל העת בביטחונם הגדול בחסדו יתברך. כך הם צעדו בדרכם של רבי עקיבא ואשתו רחל (נדרים נ.). אורח חייהם וחיזוקם הגדול עשו רושם גדול למעלה בשמים! ואחר שעמדו בניסיון הקשה בעוז ובתעצומות, שמעולם לא כעסו ולא התקוטטו, ולא היה בלבם תלונות על מצבם הקשה, נגזר עליהם מלמעלה להוציאם מצרה לרווחה!

     ערב אחד נפל בדעתו של האיש: 'הרי יש לי מעט ניסיון בעסקי תיווך נדל"ן, אולי אנסה את מזלי במקצוע זה?',  וממחשבה למעשה – הוא פנה לכמה מחבריו, בעלי עסקים, וניסה לברר אם יש להם איזושהי הצעה עסקית טובה. ואכן, אחד מחבריו שמח להציע בפניו 'עסקה' שעומדת תקועה זה כמה שנים באין קונה. המדובר היה במבנה ענק ויוקרתי באחד האזורים היקרים שבמרכז העסקים הגדול במנהטן, שערכו היה כ־40 מיליון דולר! "אדרבה!", אמר האיש, "הבה נראה את מומחיותך על ידי שתמצא קונה טוב וישר בשביל עסקה נכבדה זו, ובוודאי תבוא על שכרך!".  בלית ברירה, לאחר שלא מצא שום עסקה אחרת פשוטה יותר הראויה לתיווכו, החליט לנסות את גורלו בעסקת ענק זו. הוא התחיל עם מודעה קטנה וצנועה באחד העיתונים המקומיים, שם פרסם מעט נתונים על המבנה המוצע, מיקומו ומחירו, ועל כניסה מידית תיכף להעברת התשלום!

     אחת האטרקציות האהובות על הסוחרים האמריקאים העשירים של מנהטן היא גלישה על הקרח – 'סקי' - באתר הסקי הגדול שבמנהטן. אחד הגולשים הקבועים במקום, גוי אמריקאי, התרווח לו על כיסא הנוח שבמקום לאחר סיום מסלול גלישה ארוך ומתיש. תוך כדי לגימת כוס משקה קר הוא שם לב לפיסת עיתון יומי שהתגוללה על הארץ, ומתוך סקרנות הרימה והחל לעלעל בה מתוך שעמום. והנה, צדה עינו מודעה קטנה צדדית על מבנה גדול ויוקרתי המוצע למכירה. ההצעה קסמה בעיניו! זה היה נראה כעסק מכניס ורווחי ביותר,  ועל אתר התקשר למספר הטלפון שבמודעה. המתווך הטרי דנן נדהם מההיענות המהירה של המודעה הקטנה.  לאחר שהחליפו מספר פרטים נוספים, התברר שמדובר בקונה רציני המוכן להשליש את כל הסכום תיכף ומיד! לא חלפו כמה ימים והעסקה הגדולה יצאה לדרך.  מיודענו הרוויח בבת אחת הון עתק! הוא קיבל מכל צד כדמי תיווך 'אחוז וחצי' מסך העסקה, שהגיעו ביחד לכדי מיליון ומאתיים אלף דולר!  סכום נכבד זה היה רק 'אות הפתיחה' שלו בענף. מאז עלו קרנו ומזלו שבעתיים, וכיום הוא אחד המתווכים הגדולים והחזקים לעסקי ענק בנדל"ן שבניו יורק. בתוך תקופה קצרה ביותר הם התעשרו עושר רב כברכת ה' עליהם, ככתוב (תהילים פד, ו) "אשרי אדם עוז לו בך" . ועוד על עסקי נדל"ן שבאמריקה הגדולה:


     טיב מעשה נפלא נוסף שהתרחש לפני כמה שנים בארצות הברית מלמד אף הוא על עוצם כוחה וברכתה של מידת הביטחון השלם בא-לוקים, וגם על השפע הגדול שמשפיעה מצוות ברכת המזון במתינות ובכוונה! מעשה זה קיבלתי מיהודי נאמן בעל משפחה גדולה באמריקה, שאף הם התקשו מאוד בעניין הפרנסה , ובנוסף היה ביתם ממושכן בבנק מקומי למשכנתאות.  לאחר שלא עמדו כמה פעמים בתשלומי המשכנתא הסדירים קיבלו איומים מהבנק, שהוא מעביר את התיק לידי ה'הוצאה לפועל'. ואכן, לא עבר זמן רב והאיום הגרוע מכל הגיע לביתם בדואר רשום - הם קיבלו מכתב חתום היישר מבית המשפט הפדרלי, שמחייבם לפנות את הדירה תוך תשעים יום, או לחילופין לכסות את כל החוב הנזקף בחשבונם! האיש לא ידע את נפשו.  לא הייתה לו פרוטה לפרטה, אבל הוא חיזק את עצמו ואת ביתו ומשפחתו בביטחון איתן, וביקשם שישתדלו בתפילות נרגשות לפני כיסא הכבוד. בהתייעצותו עם אחד מחבריו הקרובים, איש ירא שמים מרבים, הפנה אותו הלה אל פסק ברור שנפסק ב'משנה ברורה' (סימן קפ"ה סק"א) בשם הב"ח (שם) שמביא מספר 'החינוך' ( מצוה ת"ל) שמקובל בידו מרבותיו, וזה לשונו: "כתב בספר 'החינוך', כל הזהיר בברכת המזון מזונותיו מצויות לו כל ימיו בכבוד. והמדקדק ייזהר לברך לכתחילה תוך הספר ולא בעל פה", עכ"ל ה'משנה ברורה' שם. על אתר החליט האיש לאמץ לעצמו ולמשפחתו קיום הלכה זו בהידור רב; "הבטחה של הרא"ה ז"ל בעל 'החינוך' שווה יותר מהכל!", אמר לבני ביתו, ואכן נרתמו כולם לקיום מצווה זו בהידור, בכוונה ומתוך סידור דווקא; וליתר חיזוק והתקשרות, החל האיש בלימוד סדיר בספר 'החינוך' כדי לקשר נפשו ונשמתו בנשמת רבינו בעל 'החינוך'. והישועה לא איחרה לבוא...  היה לו לאיש מלפני שנים רבות שטח גדול באחד מפרבריה הענקיים הריקים והשוממים שמחוץ לעיר 'דנור' בירתה של מדינת קולורדו אחת מהמדינות המרכיבות את ארצות הברית, מקום שומם בשולי העיר.  השטח עמד כך בריקנותו שנים רבות, כשלא ניתן להניב ממנו שום פירות - לא בשכירות, לא במכירה, ואף לא בחקלאות. כך עמד לו הנכס בשוממותו, תקוע כאבן שאין לה הופכין, ולא ניתן היה לעשות בו כלום מלבד הוצאות דמי תחזוקה מעטים שהיה עליו לשלם על המקום מפעם לפעם... מול אותו מגרש שומם עמד בנין גדול של תחנת המשטרה המקומית, שהתמקמה דווקא מחוץ לעיר,  רחוק מן ההמולה והרחק ממקומות המגורים. באחד הימים התקבלה החלטה בצמרת המשטרה להקים בנין ענק שישמש כעין 'פנימייה' עבור השוטרים הרבים, אשר מתוקף תפקידם נצרכים לעתים לשרת ימים שלמים במשמרתם, והם נצרכו אפוא למבנה רחב ידיים שיהיו בו מלבד חדרי מנוחה והתרעננות גם אולם ענק לחדר אוכל ומטבח גדול לחלוקת ארוחות סדירות לשוטרים, וכן מרפסות נוף עם פינות עישון וכדומה. הם חיפשו אחר מקום יפה, צדדי ושקט, שיהיה בו מצד אחד רחוק משאונה של עיר ומצד שני גם קרוב למוקד המשטרה,  מקום עבודתם ושירותם של השוטרים. כשיצאו לחפש אחר מקום מתאים גילו את אותו שטח שבבעלות היהודי, הממוקם ממש ממול תחנת המשטרה. המקום נראה להם הולם במדויק את צרכיהם. לאחר בירור קצר בטאבו המקומי קיבלו את כתובתו של בעל הנכס, והוא קיבל מכתב רשמי לביתו ממשרדי המשטרה המקומית,  המבקשת לרכוש ממנו את השטח תמורת סכום הגון ומפולפל! הוא, כמובן, שמח מאוד על ההצעה. ההצעה נחתמה והאיש שלשל לידיו הון עתק, שבחלק קטן ביותר ממנו כיסה מידית את כל חוב המשכנתא שרבץ עליהם , וביתר התפרנס ברווח גדול שנים רבות וארוכות, בדיוק כהבטחת ספר 'החינוך': "מזונותיו מצויים לו כל ימיו בכבוד".








כ"ז טבת ה'תש"פ


 אומץ זה לומר מה שאתה חושב ולגלות מה שעל הלב שלך "לדבר בכנות ובפתיחות על מי שאנחנו, על מה שאנחנו מרגישים, ועל הדברים שחווינו בין הטובים ובין הרעים.

אל תעוררו רחמים, ואל תמהרו לשתף בבעיותיכם אחרים, אנשים עסוקים בבעיות אישיות מספקת,  וחוששים ממצוקות הזולת כממחלה מדבקת.


     אנשים שלא יודעים להיות מבושרים בבשורה טובה, אפילו שהיא בוסר, ועוד לא רואים שום תנאים להתקיימותה, אז גם כשהבשורה תגיע, הם לא ישמחו בה. (הרב דסלר זצ"ל)


     בואם של מנהיגי העולם לכאן הוא לא פחות מבשורת גאולה. אז זה לא שנגמרה האנטישמיות וזה לא שאין מכחישי שואה. משיח עוד לא בא. אבל הפרשה הזאת מסתיימת בהודעה של מנהיג שואת מצרים, פרעה: "ה' הַצִדיק. וֲאִני וַעמי הרשעים ! " זו לא גאולה. אבל זאת בשוָרה גדולה-גדולה. (הרבנית ימימה מזרחי)


     בעל התקשר לאשתו ושאל אותה מה את עושה? ענתה לו אני כל היום מגהצת. כשהבעל הגיע לבית לא ראה שום בגד מגוהץ. אז הוא שאל את אשתו מה גיהצת כל היום? ענתה לו האישה, גיהצתי לך את כרטיס האשראי.


     "והוצאתי אתכם מתחת סבלות מצרים", אוציא אתכם מכך שאתם יכולים לסבול את המצרים ואת הגלות. (החידושי הרי"ם,)


     חז "ל מלמדים אותנו סוד מופלא: "גאולה" - זה לא סוף התהליך,  אלא האמצע שלו. זה לא והֹוֵצאתי אתֶּכם והַצלתי מאושוויץ. זה גם לא וָלַקחתי וֵהֵבאתי לארץ ישראל. וזה "וָגַאלתי", המילה שנמצאת באמצע. "גאולה" זו היכולת להיות אנשי בשורה. לפני שרואים בעין את החתונה, את הילד שחוזר בתשובה, את ההבראה מהמחלה, ישנה יכולת נפשית להאמין שיש טוב והוא עדין לא נראה. קוראים לזה גאולה.


"      יהי לתנין" - מדוע המטה נהפך לנחש ולא לשאר בהמות וחיות כסוס, שור, או אריה? כתב "רבינו בחיי" לפי שהנחש חטא והחטיא את חוה בלשון, וכן פרעה הרשע חטא בלשון, הוא שאמר "מי ה' אשר אשמע בקולו, לא ידעתי את ה' ", ולכך היה תחילת האותות נחש. לרמוז לו שיענש על חטאו כמו שנענש הנחש.

ושבתי בשלום אל בית אבי"  II - (ללמדך(.

     על האדם לעשות את הצעד הראשון מצדו, ורק אז - יוכל לזכות לסייעתא דשמיא... דבר זה נלמד מהמעשה הבא:

     מעשה בבחור יהודי צעיר שלמד ב'ישיבה' סמוכה לניו יורק, או ליתר דיוק: בקולג' בו שילבו בין לימודי קודש ובין לימודי חול, מתוך חתירה להשיג 'תואר' והשכלה כללית במקביל ללימודים התורניים. תקופת מה לאחר שהחל את לימודיו, פקדו את הבחור כאבים באחת מעיניו. הוא פנה אל הרופא המקומי, שמסר לו מרשם לטיפות, אולם לא זו בלבד שהטיפול לא שיפר את המצב - אלא שלהיפך: הכאבים החמירו, ועברו גם לעין השנייה... בלית ברירה, ארז הבחור את מטלטליו ושב אל ביתו שבניו יורק, שם הריצוהו הוריו אל טובי הרופאים, כאשר לבסוף הם מגיעים לפרופסור המומחה ביותר, שהבהיר את המצב: "מצבן של העיניים חמור! ישנו רק טיפול אחד שיכול להועיל,  בדמות זריקה מיוחדת, אולם יש לקחת בחשבון גם את הסיכונים: אם הטיפול יצליח - הבעיה תיפתר... אולם אם ייכשל - הבחור יתעוור לחלוטין!". ההורים המודאגים לא ידעו את נפשם, ומתוך יאוש החליט האב לפנות אל רבי יעקב טייטלבוים, ששמע את הסיפור ואמר: "מקובלני מרבותי, כי כל המקבל על עצמו עול תורה - מעבירים ממנו עול מלכות ועול דרך ארץ... אבל לקבל עול תורה - הכוונה היא: תורה בטהרתה! בלי תערובת של לימודי חול! אין לי ספק שאם תוציא את בנך מה'ישיבה' בה הוא לומד כיום, ותעביר אותו לישיבה על טהרת הקודש, תהיה לו רפואה!". האב שב באותו היום אל ביתו עם תשובתו של הרב, אולם נתקל בהתנגדות נחרצה מצידה של רעייתו ... "מה יצא ממנו אם ילמד כל החיים בישיבה?" שאלה. בלית ברירה, שב האב אל הרב טייטלבוים, אולם הרב בשלו: '" אין לי כיצד לעזור לך... את העצה שיכולתי להעניק - כבר הענקתי לך! נסה להסביר לרעייתך, כי אם יתעוור בנכם - הוא ממילא לא יוכל ללמוד לימודי חול, ו'לא יצא ממנו מאומה'... כלום אין זה מוטב שלפחות ילמד בישיבה ויגדל בתורה?". ואכן, האב שב לדבר על ליבה של רעייתו, עד שהסכימה למהלך. כשחזר האב ובישר על כך לרב - אורו פניו, והוא הכריז: "אכן, כל המקבל עול תורה - מעבירים ממנו עול מלכות ועול דרך ארץ! יעזור השי"ת ותהיה לו רפואה שלמה!".


     וראה זה פלא: למחרת, כאשר הגיעו ההורים עם בנם אל הפרופסור בשנית לצורך בדיקות נוספות - שב לבדוק את עיניו, והכריז בפליאה: "אינני מבין זאת, אולם המצב הולך ומשתפר!, נראה שאין צורך בניתוח או בטיפול כלשהו!". ואמנם, מצבו של הבחור הלך והשתפר עד ששב לאיתנו, כאשר את לימודיו עשה מאותו היום ואילך בישיבה קדושה, ואף זכה להקים בית של תורה, בית נאמן בישראל!. הרי לנו, כי בכדי לזכות לסייעתא דשמיא מופלאה, אין צורך במעשה דוקא... לפעמים, מספיקה מחשבה או החלטה טובה בלבד בכדי שהדבר יחשב כ'פתח', ממנו יפרצו נהרות של סייעתא דשמיא!. ברגע בו הוריו של הנער קיבלו על עצמם להעביר אותו למסגרת תורנית - כבר החלה הישועה להתגלגל, על אף שהם עדיין לא עשו כל צעד בפועל!. אף בפרשתנו אנו רואים כי אמר יעקב "מה נורא המקום הזה אין זה כי אם בית אלקים וזה שער השמים", ופרש"י: "...אמר:  אפשר שעברתי על מקום שהתפללו אבותי ולא התפללתי בו? יהב דעתיה למהדר, וחזר עד בית אל, וקפצה לו הארץ". וקשה, אם משמים ביקשו שיעקב יתפלל במקום בית המקדש, מדוע לא עוררוהו מלכתחילה לעשות זאת ? ואם היה עליו לעשות את הדרך בעצמו - מדוע בסופו של דבר נעשו לו ניסים בכדי שיתפלל שם? נבאר זאת על פי דרכו של בעל ה'חכמת קהלת': אמנם יעקב לא היה צריך לחזור בפועל אל מקום המקדש בכדי להתפלל...  מספיקה העובדה שהוא נתן דעתו לחזור, כלומר: חשב מחשבה טובה אחת - בכדי שתהא זו 'איתערותא דלתתא' מצידו, ומכאן ואילך - הוא כבר זכה לניסים גלויים עד שהתפלל במקום בו התפללו אבותיו!

חתולה (הרב י. טוורסקי )

     "לאן אתה הולך?" – נשמעת השאלה ומפרה את השקט הירושלמי בבוקרו של יום סגרירי . רבי שלום, האברך הצעיר, נעצר בעודו מחזיק בעגלת התינוק אותה הוא מוביל.  מרים עיניו לראות מי השואל.  מולו הוא רואה את הצדיק רבי יצחק אייזיק שר זצ"ל המפנה אליו עיניים תמהות.  מבקש להבין לאן הוא הולך עם הילד. רבי שלום, לימים המגיד הירושלמי הנודע רבי שלום שבדרון זצ"ל, תמה אף הוא על עצם השאלה. כביכול אמור הוא לתת דין וחשבון לכל עובר אורח. מפני כבודו של הצדיק הוא ממהר להשיב דברים נכוחים. ' הולך אני אל השוויגער שלי, להפקיד אצלה את התינוק שיחיה. הוא אינו מרגיש טוב וסובל ממחלה מדבקת. אנו לא רוצים שהילדות הגדולות יותר יידבקו ולכן אני מובילו לחמותי '. 'כן, אבל לאן אתה הולך???' – שואל שוב הרב שר כמו לא הבין או לא שמע.  רבי שלום מתאזר בסבלנות. מפני כבודו של השואל הוא חוזר על הדברים ביתר בהירות, ומסביר בטוב טעם עד כמה מסוכנת היא ההידבקות במחלה, וכי חשוב שהילדות לא יידבקו ולכן הם ביקשו מהשוויגער שתואיל בטובה לשמור על התינוק עד שיבריא, וכעת הוא בדרך אליה להביא את התינוק . אך רבי אייזיק בשלו: 'אבל לאן אתה הולך'?  רבי שלום מבין שיש דברים בגו ומנסה לבקש הסברים לשאלה.  רבי אייזיק קורא בהתרגשות: 'אם מטרתך היא רק להפריד את התינוק מאחיותיו, אינך אלא חתולה - - - ' 'חתולה'??? – משתומם רבי שלום על הדימוי המביך, ורבי אייזיק מסביר מיד. ' אף חתולה שומרת על גוריה. היא מאכילה אותם ומטפלת בהם במסירות.  במקרה שגור אחד קטן ילקה במחלת חורף מדבקת, היא מיד תפריד את שאר הגורים ותשלח אותם למקום מבטחים. אף אתה , בעת שאתה מתעסק בטיפול המסור בילדיך היקרים, יתכן שתעשה זאת בדיוק כפי שהאם החתולה עושה. ' אמנם, אם תוסיף כוונה ורגש במעשיך,  תהרהר ותכוון שבמעשיך אינך אלא עושה רצון קונך שציווה לעשות חסד עם כל אדם,  ובני המשפחה הקרובים הם תחילה לכל אדם –  אזי הנך אדם, יהודי מורם, נזר הבריאה, העושה את מצוות הבורא על כל צעד ושעל. ' חבל מאוד שתשכח את הכוונה האמיתית בכל מעשיך שאתה עושה ותפסיד את עיקר המטרה', סיכם רבי אייזיק וביקש לנסוך טעם וחן של מצוה במעשהו השגרתי והמתבקש של רבי שלום בהולכת התינוק אל השוויגער מפאת מחלה.


     באותו יום, היה מספר לימים רבי שלום בדרשותיו חוצבות הלהבות, חזרתי הביתה והתחלתי בהתלהבות לעזור ולסייע בכל הצריך. אף אצתי אל בור המים לסייע בנשיאת דליי המים. לתמיהת רעייתי מה אירע, הסברתי: רבי אייזיק פתח לי את הראש ולימד אותי שאפשר לעשות חסד גם בבית. צריכים רק לכוון...







כ"ו טבת ה'תש"פ



  אפשר לקבל תוספת שבת על ידי הדלקת הנרות, או באמירת "מזמור שיר ליום השבת", או אמירת לכה דודי , ולסיים: בואי כלה! שבת מלכתא! או לומר "שבת שלום" ולכוון שבאמירה זו יחול עלי קדושת השבת, ומאז אסורים לעשות כל מלאכות שבת.


     במצרים למדנו איך מים אינם מים, אלא דבר ה', שהרי ברצונו כל הנחלים והאגמים הפכו לדם. ובמכת ערוב למדנו איך הישוב אינו ישוב, שהרי כל החיות מכל העולם הגיעו לערי מצרים. בים סוף למדנו שאין ים ואין יבשה, רק דבר ה'. ברצונו פה נעשה ים ופה נעשית יבשה.  ובמדבר ראינו איך סלע נהפך למעיין מים נובעים, אין כלום, רק דבר ה'. וכן כל ארבעים שנה במדבר, מקום ציה ושממה, על פי ה' יסעו, על פי ה' יחנו, אין טבע, יש רק א-לקים!  ביציאת מצרים למדנו שכל חלקי הטבע: דומם, צומח, חי, מדבר אינם כלום, הכל לא יותר מדבר ה'! ("לקט רשימות"(


    ה' יצר את מזג האוויר וערך את מחזור הגשמים. ומכיוון שאנחנו נוטים לשכוח שהוא זה שאחראי על הכל, הוא ברא מנגנון שיזכיר לנו את זה: הרעם. מי אינו נבהל מאותו פיצוץ פתאומי עז בסופה? מי מרגיש בטוח לחלוטין ששום נזק לא יקרה לו כתוצאה ממכת ברק? אנחנו מרגיעים את עצמנו ומסיחים את דעתנו מהמחשבות האלה, אבל בירכתי מוחותינו הן עדיין שם. הרעם גורם לנו להבין שאין לנו שליטה אמיתית על חיינו; אנחנו קיימים רק משום שה' רוצה שנהיה. לכן אומר התלמוד שכששומעים רעם צריכים לברך 'ברוך אתה ה'... שכוחו וגבורתו מלא עולם'. כך מתיישרת העקמומיות שבלב.

     ״וארא אל אברהם אל יצחק ואל יעקב״ (שמות ו,ג). רש"י מפרש:      ״שהרי הבטחתי ולא קיימתי״. מדוע באמת שתקו האבות ורק משה תבע מהקב"ה לקיים את הבטחתו? כי אצל האבות הבטחת הארץ הייתה נוגעת להם בלבד, ובעניין הנוגע לאדם עצמו אין הוא עומד ותובע בתוקף רב כל-כך. ואילו אצל משה הדבר נגע לעם ישראל כולו, (וכשמדובר בכלל ישראל, נדרשת לשון אחרת לגמרי. (ילקוט יהודה 

והנה אנכי עמך... [מתוך 'אור דוד' - הרב אשר קובלסקי]

     עכו, שעת ערב מוקדמת, בשכונה קטנה ושכוחה בפאתי העיר העתיקה. הרב ראובן ג. נעתר להפצרות אביו, ושם פעמיו לדרך ארוכה ממרכז הארץ, כדי לבקר את דודתו הזקנה המתגוררת בעכו. זמן רב היטלטל בדרכים, עלות הדלק הגיעה לסכום נכבד, עתה - כבר הגיע ליעד, עליו רק לחפש חניה, אך הוא מתקשה למוצאה... בלית ברירה, הוא מתחיל לחשב כי שעת הערב הגיעה, וכנראה הפקחים כבר אינם. בנוסף, יש לו מקום לחנות כשרוב הרכב חונה כחוק , רק מיעוטו על ה'אדום לבן'. 'נו, הלא צריך להגיע לכאן פקח חרוץ ומרגיז במיוחד כדי שהעניין יעלה לי בדו"ח' - הוא מסכם, וכשה'נעשית לו כהיתר' הופך למושלם - הוא מדומם מנוע ועולה לבית הדודה.

     שעה ארוכה ישבו ושוחחו בנעימות, על הילדים והנכדים,  התחביבים והזכרונות, הנוסטלגיות והתוכניות לעתיד.  הדודה זכרה אותו היטב, וגם התרגשה מאוד מביקורו הפתאומי. אך כשהוא יורד לרכב, שוד ושבר - הפתעה לא נעימה המתינה לו על השמשה הקדמית... מסתבר שבעכו פקחי החניה חרוצים במלאכתם, חרוצים מדי... למרות שהיתה זו שעת ערב - הם עדיין בעבודה, למרות שהסביבה שקטה - הם עדיין מתרוצצים, ולמרות שרוב הרכב חונה כחוק - הפקח חד העין הבחין גם הבחין בחריגה על ה'אדום - לבן', והותיר דו"ח חניה על סך 500 ש"ח, טבין ותקילין. הוא הנאשם, מס' הרכב שלו הוא המופיע בנידון , וחמש מאות השקלים - זה מה שייגרע מחשבון הבנק שלו,  כל זאת בהנחה שישלם מיד ללא ריביות והצמדות...

     ראובן הפך מתוסכל מרגע לרגע. הן הקדיש את מיטב שעותיו למען מטרה נעלית, שילם לא מעט על הדלק והפסיד שעות עבודה, והחישוב שלו היה כמעט נכון - שלא היה אמור לקרות כלום. אז למה? למה נגזרה עליו הוצאה נוספת של 500 שקלים סתם, על חניה שלא מפריעה לאיש,  רק כי בדיוק היום הפקח היה חרוץ מדי!?.  נו, שוין...

     שבוע ימים חלף עבר. הוא כבר שילם את הדו"ח במועדו, כמעט ושכח מהעניין. ואז, ביום בהיר, הגיעה אליו מעטפה גדולה ונוצצת, עליה התנוסס לוגו של אחד ממשרדי עורכי הדין הגדולים בארץ... היה זה כתב תביעה מנומק להפליא, כנגד ר' ראובן. כתב התביעה מספר סיפור שלא היה ולא נברא, שבדה מלבו שותפו לשעבר של ר' ראובן,  השונא אותו מימים ימימה... הלה אינו פוסק מלפעול כנגדו,  אבל אף פעם זה לא היה עד כדי כך... הפעם זה היה מושלם: הלה ביים סיפור שלם, מורכב להפליא ומרושע לא פחות, בו 'מככב' ר' ראובן בתפקיד 'האכזר הגדול'. הסיפור לווה ב'עדויות', ב'מסמכים', ואפילו ב'תמונות', כשכולם מעלים מסקנה אחת - על ר' ראובן לפצותו בסכום עתק,  הואיל וגרם לו נזק אדיר...

     ר' ראובן קרא את כתב התביעה המלא, הוורידים בראשו עמדו להתפוצץ מזעם. הוא הסמיק כל כולו, נחרד לגלות לאיזו דיוטא תחתונה הידרדר שונאו - שהיה פעם שותפו. פשוט סיפור מצוץ מהאצבע, אבל הוא בנוי כל כך טוב, כה מבוסס, כה חזק. ריבונו של עולם - איך יוצאים מזה? איך מסיימים את מסכת הרדיפות המיותרת הזו!?  בהחלטה של רגע הוא בודק שוב את תאריך ביצוע ה'פשע' לטענת התובע, ואז - בת שחוק מסתמנת על שפתיו, הוא אפילו לא זקוק לעורך דין... די בו בדו"ח החניה ה'מרשיע' כדי לנפנף את התביעה ולהופכה לאבק פורח, ולקינוח - יבקש מעיריית עכו את התמונות המוכיחות כי רכבו חנה בעכו באותו יום ובאותה שעה...  הוא אפילו לא טרח להגיב לעורך הדין, פשוט המתין בשלווה ליום המשפט. כשהגיע הרגע הגדול, ולאחר שכתב התביעה הוקרא, הומחש והודגם, הוציא ר' ראובן את הדו"ח והתמונות מכיסו, והפך את התביעה, ואיתה גם את התובע ועורך דינו - לחוכא ואיטלולא...  הוא יצא מבית המשפט כשידו על העליונה, שכן השופט גזר על התובע פיצויים מוגדלים על תביעת שווא, כשהוא קובע בפסק הדין בנימת הומור: "גם כשיבקש תובע להעליל על הנתבע, מתבקש ממנו לפחות לתפור את העלילה יפה למידותיו של הנתבע, ולא לביים סיפור שלא יכול היה להתרחש...".

     לר' ראובן המאושר, לא נותר לו אלא לשפשף את עיניו בהודאה לבורא יתברך על השגחתו העליונה הצמודה, על הדו"ח שהפך אותו למאושר. בזמנו - זה היה מתסכל ומביך,  עתה הוא מבין כי היתה לכך תוכנית ברורה ומוגדרת מראש. מסבב כל הסיבות שלח את פקחי עיריית עכו להיות חרוצים בערבו של יום, כדי להצילו מיד הקמים עליו להזיקו!

     את סיפורו זה, שמענו מר' ראובן עצמו, כדי ללמד את כולנו : פעמים רבות, כשמשהו נתקע או מסתבך, אנו הופכים מתוסכלים ואובדי עצות, מבולבלים ונבוכים. אבל בסופו של יום יסתבר כי הכל לטובתנו, בורא עולם כיוון את התוכנית בצורה הטובה והנכונה ביותר! אין לנו אלא לדעת ולהאמין,  כי כל המתרחש כאן נעשה בהשגחה עליונה, בברכת שמים תמידית, בפיקוח נעים וקרוב על כל תהלוכות בני האדם.


     הבה נזכור כי הכל נעשה בחסדו יתברך ובהשגחתו העליונה, ואזי נוכל להתמודד טוב יותר עם הקשיים שלנו,  מתוך אמונה שהאבא הטוב והרחום שלנו מוביל אותנו למקום הטוב ביותר! 

 





כ"ה טבת ה'תש"פ




אומר, הרמב"ן כי הניסים הגלויים, מעידים גם על הניסים הנסתרים שהם לכאורה כדרך הטבע, כי גם הם מעשה ידיו של הקב"ה. ואת זה בדיוק אנו מוזמנים לחפש ולגלות כחלק ממצוות האמונה.

     אמר רבנו יונה בספרו שערי תשובה (שער ג, יז): חייב אדם לעיין בשכלו, עד שידע ויבין וישיב אל ליבו, כי ה' הוא הא-לוקים. והחובה היא שנתבונן בפלאי יצירותיו של ה', עד שנבין את גדלותו.


    דבריו של אלברט איינשטיין: "צירוף מקרים הוא הדרך של א-לוקים להישאר אנונימי"


     הִמְּציאּו קפה ללא קפאין, עוגיות ללא סוכר, המבורגר ללא בשר. מדוע לא המציאו משכורת ללא עבודה?!...

זהירות משיחה בשעת התפלה וקריאת התורה ('מקדשי תיראו', מפי הרה"ג ר' סיני דייטש שליט"א רב ור"מ דקהל 'דעת שלום' לונדון)

     בבית כנסת מרכזי בלונדון, אשר הרבה נגידים ועשירים מתושבי האזור קובעים בו מקום לתפילתם, שימש רב יהודי זקן ישיש וצדיק שהתאמץ בכל כחו לעורר על הזהירות משיחה בשעת התפלה וקריאת התורה.  אך הדבר לא עלה לו בנקל, שכן רוב המתפללים היו בעלי עסקים שראשם ורובם שקוע במסחר ובקנייני העולם.

     יום אחד עלה הרב על הבימה והכריז לאמר: שמעו נא רבותי, זקן אני ואין בכוחי לעו־ רר עוד על ענין זה, על כן מעתה אנהיג בבית הכנסת מנהג חדש,  בכל שבת אחר קריאת התורה יכריז השמש בקול גדול את ה'מי שברך' הידוע של בעל התוספות יום טוב, שבו מברך בכל הברכות למי ששומר את פיו מלדבר בעת התפלה. ומעתה, מי שרוצה לזכות בברכת התוספות יו"ט – יקבל על עצמו להמנע מלדבר בתפלה ויזכה לברכה.

     לאחד מהמתפללים היה בן בחור שהתבגר וזה עידן ועידנים הגיע לפרקו ומשום מה לא מצא עדיין את זיווגו. כשמעו את דברי הרב הישיש שהכריז על הנהגה החדשה, חשב: הרי מצפה אני לישועה ומשתוקק מאד למצוא זיווג הגון לבני, א"כ אעשה נא 'עסק' עם התויו"ט: אנסה כמה שבועות להמנע מלדבר בשעת התפלה ואולי אזכה לישועה בזכות ברכתו. ואכן קיים את קבלתו, ובאומץ ובגבורה התגבר על כל נסיונותיו ולא הוציא הגה מפיו מתחלת התפלה ועד תומה.

     עברו כמה שבועות והישו־ עה בוששה מלבוא. ואז עלה בדעתו, הרי כאן בלונדון נמצא ציון הרה"ק רבי שלום משאץ זצוק"ל, אשר הבטיח בצוואתו שיפעל ישועה לכל מי שיבוא על קברו ויקבל ע"ע להיטיב דרכו לשמים בדבר אחד. ואני הרי היטבתי דרכי וקבלתי על עצמי קבלה טובה זו, כדי שהתויו"ט יפעל לי ישועה – ועדיין לא נושעתי, אם כן, אולי אסע לציון הרבי משאץ זצ"ל ואתבע ממנו שיפעל עבורי.


     היה זה ביום חמישי, הוא קם ונסע אל הציון הק', ובעמדו שם אצל הצדיק אחר אמרו כמה פרקי תהלים וכו', שפך את שיחו לפני הצדיק ושטח את כל סיפו־ רו וטען: "אתה הבטחת שתלך אל האבות הק' לפעול, לך נא אל זקנך התויו"ט ואמור לו שיקיים ברכתו ב'מי שברך' אשר לו – ויפעל לי ישועה".  למחרת ביום ערב שבת קודש, קיבל היהודי טלפון עם הצעת שידוך עבור בנו. ההצעה התקדמה בצעדים מהירים ביותר, וביום שלישי שלאחר מכן נגמר השידוך במזל טוב.  אבל דבר הפלא העיקרי עוד לפנינו: אבי אמה של הכלה הוא ממשפחת "הלר ", המיוחסים בן אחר בן לבעל התויו"ט זיע"א! '










כ"ד טבת ה'תש"פ


   אומר ה'חמרא טבא': מה ההבדל בין יהודי מאמין לגוי כופר? התשובה בפסוק זה: 'למחר יהיה' הכופר דואג תמיד דאגת 'מחר יהיה' מה יהיה בכלכלה? מה יהיה בפוליטיקה? מה יהיה בבריאות? ואילו היהודי המאמין חי בשלווה בלי לדאוג דאגת מחר.  וזה שנאמר 'ושמתי פדות' פדות פירושו הבדל 'בין עמי' המאמינים ובין 'עמך' הכופרים. ומהו ההבדל? 'למחר יהיה האות הזה' מי דואג דאגת 'מחר' ומי לא.


     אתם נותנים מעט כשאתם מעניקים מרכושכם. כשאתם נותנים מעצמכם אתם מעניקים באמת.


    המדע לעולם לא ייתן תשובה אמתית לשאלה מדוע אדם חזר בתשובה, כי המדע אינו יכול למדוד את הנשמה ואת הלכי הנפש. "הנשמה יודעת את בוראה ורוצה להדבק בו" – זו אינה תשובה מדעית, אבל זוהי התשובה האמתית.

     כשהייתי צעיר הערצתי אנשים חכמים. ככל שאני מבוגר יותר. אני מעריץ אנשים נדיבים.

  הצוואה II (הרב אהרן מרגלית(

     פעם הזמינו את הרב אהרון מרגלית שליט"א להרצאה בנושא כיבוד הורים. מאחר שמעולם הוא לא הרצה בנושא זה, הוא הכין היטב, למד את הנושא מתוך הגמרא בקידושין והגיע למסור את ההרצאה. הוא הסביר שם על חשיבות המצווה וסיפר לקהל השומעים סיפורים בנושא זה, ובנוסף אמר הרב, ובמידה שמישהו מכם כועס על הוריו, שידע שצריך לדון את ההורים לכף זכות. הרב הוסיף כהנה וכהנה והאריך לדבר על הנושא.

     בסיימו את דבריו הוא פנה ללכת לכיוון רכבו, והנה הוא רואה זוג חסידי מבוגר המחכים לו. האישה אמרה: "הייתי בהרצאה שלך ושמעתי את דבריך, ומהר התקשרתי לבעלי שיבוא לכאן, אנו כבר חודשים נמצאים בבעיה, ורוצים שתעזור לנו..."  ואז מספר הגבר, ר' שמואל שמו, שאביו נפטר לפני כחודשיים. אבא שלו היה אדם אמיד. הוא השאיר נכסים וכתב צוואה בשמונה עותקים, כיוון שהם שמונה אחים, ועוד עותק נוסף הוא הביא לרב של הקהילה וביקש, שאחרי שיקומו מה'שבעה' יפתחו את הצוואה. הוא הראה לרב מרגלית את הצוואה, וניכר היה שהנפטר היה אדם מאוד מיושב. כתב ידו היה יפה ומסודר, ערוך בשורות ישרות. הנפטר כתב את הצוואה כשנה לפני פטירתו.  מספר האיש, שלאחר ה'שבעה' פתחו בני המשפחה את הצוואה, שבה פירט האב את כל נכסיו. בסה"כ היו לו 11 מיליון שקלים, ומספר ר' שמואל, שאביו כתב בצוואה את הפירוט – כמה כל אחד יקבל; ואז הרב שהקריא את הצוואה החל לגמגם, התברר שאביו כתב בפירוט כמה כל אחד משבעת האחים יקבל,  אך את האח השמיני הוא כלל לא הזכיר בצוואה; ומיהו אותו אח שמיני? זה הוא ר' שמואל. הוא היה הבן הבכור, ואביו לא הזכיר אותו בכלל בצוואה. אומר ר' שמואל, שהוא היה המום ותהה, הכיצד לא הזכירו אביו בכלל בצוואה?! גם אחיו היו המומים מכך, עד שאחת האחיות קמה ואמרה: "אני חושבת שאנו נתעלם מהעובדה שאבא לא הזכיר את האח שלנו בצוואה ונחלק את הירושה שווה בשווה!"  אך ר' שמואל סירב להצעה: "בשום פנים ואופן אני לא רוצה שתתנו לי משלכם! אם ככה אבא רצה- ככה יהיה!" אומר ר' שמואל לרב אהרון מרגלית: תאמין לי כבוד הרב, בכלל לא איכפת לי מהכסף, אך מאוד איכפת לי מדוע אבא שלי עשה לי את זה! דע לך כבוד הרב, שמאז שפתחו את הצוואה אין לי תיאבון לאכול, ואני מתהפך על משכבי בלילות ולא מצליח לישון מרוב המחשבות והתהיות שיש לי. מדוע אבי לא הזכיר אותי בצוואה? ירדתי במשקל - 10 ק"ג, ואני מרגיש שאין לי שום טעם לחיים. כשהגיע היום השלושים לפטירתו של אבי, לא רציתי לבוא לבית החיים, אך האחים שלי שכנעו אותי לבוא. לאחר שהאחים שלי עזבו את המקום נשארתי לבדי ליד הקבר ופרצתי בבכי ובצעקות: "אבא! אני רוצה שתסביר לי למה עשית את זה; ואם אתה לא תסביר – תקח אותי אליך, כי איני מסוגל לחיות בצורה כזאת,  כשהמחשבות אוכלות אותי!"

     שאל אותו הרב מרגלית: האם היית ביחסים טובים עם אביך? היינו ביחסים מצוינים. ייתכן שהכעסת את אביך בעבר? מעולם לא ציערתי את אבי, היינו ביחסים טובים מאוד עם אבי, כל האחים שלי יצאו לעבוד, ואני היחידי שנשארתי אברך.  כמה ילדים יש לך? יש לי שנים עשר ילדים, וב"ה חיתנתי את כולם; הבן הצעיר התחתן לפני שנה.  ממשיך ומספר ר' שמואל לרב מרגלית: אני זוכר, שפעם אחת אמרתי לאבי, שקשה לי עם הפרנסה, ואני שוקל לצאת לעבוד, אך אבי התנגד לכך בכל תוקף ואמר לי: אל תעשה את הצעד הזה! שב תלמד, ואני מתחייב לעזור לך! שואל אותו הרב מרגלית: נו, ובאמת הוא עזר לך? ענה ר' שמואל: כן, בודאי שאבי עזר לי! בכל חתונה של ילד נתן לי אבי 50,000. דולר. שווי הדולר באותה תקופה היה גבוה – דולר אחד היה שווה ערך לכחמישה שקלים!  אמר לו הרב מרגלית: הבא בבקשה דף ועט, ונעשה חשבון: אתה אומר שיש לך שנים עשר ילדים, ואביך נתן לך 50,000. דולר זאת אומרת שאבא שלך נתן לך 50 כפול 12 ילדים סה"כ.600,000 שזה שווה ערך ל-3 מיליון שקל; והאחים שלך, כל אחד מהם קיבל כמיליון וחצי שקלים, כלומר: אתה קיבלת בדיוק פי שניים לפי דין תורה, כי אתה הבכור – אז אלו טענות יש לך על אביך?!  ר' שמואל היה בהלם מוחלט. הוא החל לעשות את החישוב במהירות, ופרץ בבכי מרוב שמחה. הוא חיבק בחוזקה את הרב מרגלית ואמר: דע לך, כבוד הרב, שהורדת לי סלע מהלב; אני כבר חודשיים בצער,  ועכשיו אני רגוע לחלוטין, אך עדיין נשארה לי שאלה: מדוע אבי לא ציין זאת בצוואה? השיב לו הרב מרגלית: הטענה היא עליך, ולא עליו, אני מתפלא איך הספקת לשכוח כל כך מהר שאבא שלך נתן לך פי שניים מאשר נתן לאחים שלך! הוא העניק לך שלושה מיליון שקלים – וכבר הספקת לשכוח את זה?! הרי אביך כלל לא העלה בדעתו ששכחת את העובדה הזו, ולכן הטענה היא עליך!

     אמר ר' שמואל לרב אהרן מרגלית: אתה נשלחת אלי משמים כמלאך טוב והארת את עייני. עכשיו אנו נמצאים במוצ"ש, ואני הולך להזמין את כל האחים אלי, נערוך סעודת מלווה מלכה, ושם אספר להם כמה טיפש .הייתי שלא דנתי את אבא שלי לכף זכות..  








כ"ג טבת ה'תש"פ



אני מאמין שעלינו לכבד את העבר, אך לא לחיות בו. האמונה היא כוח מהפכני. א-לוהים קורא לנו כפי שקרא פעם אל משה, ומבקש מאתנו להאמין בעתיד, ואז, בעזרתו, לבנות את העתיד הזה. )הרב לורד יונתן זקס (

      בחיים. לא משנה כמה גדול הוא הבית, אלא כמה שמח הבית. [ ל. מיטלמן]


     גדולתו של משה היא ב"ויצא אל אחיו". במלים אחרות, הוא היה יכול להישאר בקלות בבית, ולהעסיק את עצמו בענייניו האישיים והעסקיים. הוא לא שועבד, ולא הייתה לו כל סיבה להתערב בבעיות של אחרים. הוא היה יכול ליהנות מהחיים הטובים בארמון. במקום זה הוא יצא לראות את הסבל של בני עמו. הוא לא ניסה להתעלם ממנו. "מנהיג" אמיתי הוא מי ששואף לשאת בעול הכאב של זולתו.  מישהו שיכול להתמקד בנצרך – מבלי לשאול מה זה קשור אליו באופן אישי.


     העולם הדתי מתחלק לשניים: אלה שהתורה היא החיים שלהם ואלה שהתורה אינה החיים שלהם. כל שאר החלוקות הן פיקטיביות." (עו"ד יעקב וינרוט.ז"ל)

השכר על המאמץ (ממשנתה של תורה חיי שרה תש"פ)

     היו אלו ימים לא פשוטים. הפרוטה נעדרה מכיסי. ניסיתי בכל דרך להגדיל את הכנסותיי, אך עם כל הרצון הטוב – אברך אני ואברך אשאר. לא אצא פסיעה אחת מבית המדרש, גם לצורך פרנסה. תורה היא וללמוד אני צריך. אך ב"ה הציע לי ידיד לפנות לכולל חדש שנפתח, כולל הנץ החמה, לומדים שעה לפני הנץ ולאחמ"כ מתפללים שחרית, וגם מקבלים מלגה נאה. ראיתי בזה הזדמנות נאותה להוסיף מעות לפרנסתי, ונרשמתי.

     ב"ה התמדתי בלימודי ואף קיבלתי מלגה נאה שעזרה לי איכשהו לסיים את החודשבחיוך מעט יותר גדול. יום אחד התבשרתי על מבצע חדש שנועד לעודד את האברכים באותו הכולל להופיע בזמן. מבצע זה לא בא על חלל ריק, אכן היה זה מן הקשיים היותר גדולים לצאת מהמיטה החמה בשעות אשר הצרצרים הם הגוף החי היחיד שמהלך ברחובות. על כן החליטה הנהלת הכולל לעודד את האברכים עם מלגה נוספת של 200 ש"ח לחודש על הגעה בזמן. היות והמזומנים נצרכו לי, גמרתי אומר מתוך שלא לשמה להקפיד יותר על הזמנים.

     התאמצתי בכל יכולתי, ואכן שמירת הזמנים השתפרה אצלי פלאים, אך עם הגיע החודש לסיומו, נוכחתי כי לא היה די בהתאמצותי, ועל פי הכללים לא מגיעה לי מלגה. אבל עם כל זאת החלטתי שבחודש הבא אעשה מאמץ יותר גדול, ואי"ה אנסה להמשיך לעמוד בתנאי 'שמירת סדרים' גם למרות כישלוני.

     למחרת בעודי הולך ברחוב בחזרה מכולל בוקר, אני מגלה על הקרקע שטר כחול... כן, של 200 ש"ח! מיקומו של השטר לא חייב אותי בהשבת אבדה, ומן השמים ראיתי בזה שכר למאמץ שבכל זאת השקעתי להגיע בזמן באותו החודש. אולם בהגיע סוף החודש התחוור לישוב שלא עמדתי בתנאים, וגם באותו חודש לא הצלחתי לעמוד בתנאי הסף. הפסדתי את תוספת המלגה. אך למחרת הגיע התשובה שוב... בדמות 200 ש"ח שנחו להם על המדרכה!... כמו ראה ה' את מאמציי ואמר לי, בני, ראיתי את פעולתך, המשך כך. השכר איננו על התוצאה, אלא על המאמץ.

     אברהם אבינו נתנסה בעשרה ניסיונות ועמד בכולן. באחד מהניסיונות הוא לא מגיע עד קו הסיום, כי המלאך עצר אותו מהשמים, ועם כל זה הוא קיבל על כך שכר. ועל מה הוא קיבל שכר – על המאמץ, על הרצון לעמוד בנסיון. לא התוצאה חשובה, הדרך הוא המרכיב החשוב. אברהם אבינו תיקן תפילת שחרית, אותה תפילה של'סדר' שלפניה כ"כ התאמצתי להגיע בזמן הנקוב, אך לא עלה בידי, ראה ה' את עניי, והשיב לי כגמולי.


     מה יהיה בחודש הבא? האם עוד אדם יאבד שטר בשביל שאני אקבל שכר על המאמץ?... איני יודע, אבל את הלימוד שלי כבר למדתי. חייב אדם לומר מתי יגיעו מעשי למעשי אבותיי, אברהם יצחק ויעקב...









כ"ב טבת ה'תש"פ





אין הברק והרעם שייכים אחד לשני לענין ברכה, לכן אם רואה ברק יברך מיד ולא ימתין לשמיעת הרעם, וכשיבוא אח"כ הרעם יברך עליו, וכן להפך כששמע רעם ולא ראה ברק יברך ואח"כ כשיראה הברק יברך עליו (משנ"ב רכז ס"ק ה(.


     בכל תענית ציבור אמרו "אגרא דתעניתא צדקה" וכל שכן בתפלת מנחה תענית ימי השובבי"ם (חמדת ימים חלק ב שובבי"ם יד(.


     ברכת הקשת מברך רק פעם אחת ביום כדין רעמים וברקים, אא"כ נתפזרו העבים ושוב התקדרו השמים ונראת הקשת שאז מברך שוב )ברכת הבית שער כט יט(


     הקב''ה הוא א-ל מסתתר, וכדי להעמידנו בניסיון הוא מסתיר את פעולותיו. תפקידנו הוא להסיר את המסווה – לגלות על ידי התבוננות את יד ה' המנחה אותנו בכל עת.

הרועה הערבי (הרב רפאל ברלזון (

     הרה"ג ר' משה מרדכי פליסקין, מאישי החינוך בעיר התורה לייקווד, טייל בצעירותו בהרי יהודה בסמוך ליישוב טלז סטון. בדרך הבחין ברועה צאן ערבי מבוגר אשר הפתיע אותו באידיש עסיסית. "שווער צו זיין א איד" - קשה להיות יהודי...  נאנח הרועה ופתח בסיפורו הטראגי:


     "נולדתי להורים יהודים דוברי אידיש בשכונה ירושלמית. במשך השנים התדרדרתי, הקשר עם המשפחה הלך והתרופף, עד שגם הקשר עם העם היהודי נפרם, ונישאתי לבת ישמעאל. "מזה שנים", המשיך הערבי לספר, "אני מתגורר בשיפולי הכפר אבו גוש. במבט לאחור אני עדיין אומר לעצמי 'שווער צו זיין א איד', אינני מסוגל לקבל על עצמי עול תורה ומצוות. וכך גם אבלה את שארית ימי". הרב פליסקין הזדעזע לשמוע זאת.  ליבו התמלא באהבה לנשמה היהודית התועה, והוא המשיך לדובב אותו. לאחר שנפרד ממנו בלב כבד,  התעורר בלבו חשש: הן הערבי סיפר שהוא עובד בביה"ח 'שערי צדק' בירושלים, במקום זה משמשים ערבים רבים כ'גוי של שבת', אז אולי הם לא יודעים שמדובר ביהודי? פנייה דחופה לרבה של 'שערי צדק' דאז, הג"ר יעקב שטראוס, הניבה מהרב חיוך גדול: "עוד הכרתי את אביו של הרועה, הוא ערבי 'למהדרין'  ללא חשש יהדות.  אבא שלו שימש כרפתן של 'שערי צדק הישן', הבן גדל בין אנשי ירושלים וכך למד אידיש"... כאשר שמע זאת הרב פליסקין, התחלפה בליבו האהבה שחש לאותה נשמה אבודה לתחושת החמצה... "קשה להיות יהודי", אמר מרן הגאון רבי משה פיינשטיין זצוק"ל , "אבל האמת היא שקשה יותר להיות גוי. אלא, שבעיניים של גוי באמת קשה להיות יהודי, שהרי הגוי מתייחס ליהדות מנקודת מבטו האישית, מתחושת הנפש הבהמית שלו שבאמת איננה חשה כלל את מה שנפשו הא-לוקית של כל יהודי חשה במודע או בתת מודע. ומה חשה נפשו של כל יהודי? – 'רק באבותיך חשק השם לאהבה אותם, ויבחר בזרעם אחריהם בכם מכל העמים כיום הזה'" )דברים י טו...( 






י"ט טבת ה'תשע"פ



אדם נדיב באמת הוא זה שתמיד נותן, בין עם מעט או הרבה לפני שהוא נתבקש לעשות זאת. (אורחות צדיקים) 

      בגמ' )ברכות דף נה.) איתא: "ג' דברים מקצרים ימיו ושנותיו של אדם , המנהיג עצמו ברבנות, דאמר רבי חמא בר חנינא מפני מה מת יוסף קודם אחיו )דכת' וימת יוסף וכל אחיו(, מפני שהנהיג עצמו ברבנות". ואיתא בגמ' )פסחים פז( "אוי לרבנות שמקברת את בעליה". ובמשנה )אבות פ"א מ"י ("ושנא את הרבנות".

     במדרשים מכונה ספר זה 'ספר שמות'. ובגמרא הוא מכונה 'הספר השני'. וכן כתב הבה"ג, שאחרי ספר בראשית בא ספר זה הקרוי 'הספר השני' ובטעם שם זה, יש שביאר, שספר זה הוא חלק שני למעשה הבריאה שבספר בראשית, כיון שעיקר תכלית הבריאה היא עבור ישראל, ותכלית זו לא נשלמה עד שיצאו ישראל ממצרים, ובאו לתכליתם שיהיו אור לגויים, ונמצא שיציאת מצרים ומתן תורה הם השלמת מעשה הבריאה.


    האברבנאל כתב, שספר בראשית עניינו סיפור מעשי היחידים שהם אבות האומה: אברהם יצחק ויעקב, אולם ספר שמות מבאר את ענייני האומה בכללותה, במה שאירע לה בגלות מצרים וגאולתה, קבלת התורה ועשיית המשכן. וע"כ נתחלקו החומשים זה מזה כי עניינם שונה.

החקלאי שחזר (ברכי נפשי).

 

     המעשה שלפנינו התרחש בעת שאחד הת"ח בבני ברק השיא את בנו בשעה טובה, ולפני החתונה יצא איתו לאחד הכפרים באיזור, כדי לשוחח עימו במנוחה, ולהכינו כראוי לקראת יום הנישואין. הת"ח החנה את הרכב באחד המשעולים השלווים של אותו כפר, יצא מהמכונית וישב עם בנו על הספסל. בתוך כדי השיחה, מבחין האבא באדם מבוגר, שכנראה היה מתושבי הכפר ההוא, שדמותו וקלסתר-פניו גילו על היותו איש פשוט, חקלאי ואיש-אדמה.  האב, כדרכו בקודש להקדים שלום לכל אדם, בירך גם את היהודי הפשוט ההוא לשלום. אמירת השלום מצד היהודי המזוקן,  הפתיעה את איש-הכפר, שמן הסתם לא התכונן לה, וכיוון שכך הוא נעמד ושוחח במשך כמה דקות עם הת"ח ובנו,  שהשיבו לו בנעימה על כל מה ששאל, ודיברו בנימוס רב.

 

     בין - לבין התברר לחקלאי שהמדובר הוא בחתן העומד להינשא, והוא החל להעלות זכרונות מנישואיו-הוא ב... ווילנה,  סיפר על לימודיו בחיידר, והביע צער עמוק על כך שכאשר הגיע ארצה החליט לנטוש רח"ל את דרך התורה, והתמסר לעבודת האדמה. 'היום אני מתקרב לגיל הגבורות שלי, ומי יודע אם אזכה עוד לראות את בית המדרש שכל כך אהבתי בימי ילדותי',  אמר בעצב שהיה מסוך בערגה-רבתי. השיחה התנהלה ברוח טובה מאוד, כשהאב ובנו מנסים לשכנעו ש'אף פעם לא מאוחר,  וכל עוד הנר דלוק אפשר לתקן', וכו'.  החקלאי התעניין באיזו ישיבה לומד החתן, וכעבור כמה דקות נפרד מהשניים, שהמשיכו בשיחתם השוטפת לקראת החתונה,  שהיתה אמורה להיערך בעוד 3 שבועות.

      והנה, הגיע ובא יום הנישואין, והחתן שהיה בן תורה מופלג, עמד תחת החופה.  מיד לאחר החופה, כאשר קבוצת בני הישיבה בה למד החתן פתחה כבר בשירי-השמחה, המלווים את החתן וכלתו לחדר הייחוד, מגיח מן הצד אדם בלתי-מוכר, מראהו כשל... חקלאי, מתקרב אל החתן ומנשקו בהתרגשות רבה. לאחר מכן הוא שואל היכן אביו של החתן, ומשראהו – נפל על צוואריו וישקהו. גם החתן וגם אביו, לא זיהו ברגע הראשון את האיש ההוא, שנישקם בחום כה רב, אבל כשפתח את פיו ואמר בתמיהה 'נו באמת, כבר הספקתם לשכוח אותי', נזכרו בחקלאי שפגשו בכפר ההוא, שבו ישבו ושוחחו.

 

     החקלאי סיפר לחתן ולאביו שמיד לאחר שנפרד מהם לפני 3 שבועות, הגיע לביתו, ופרץ בבכי, שנמשך שעות ארוכות. 'היה זה בכי של חרטה שלא - תיאמן, על כל מה שעבר עליי בכ- 70 השנים האחרונות, מאז שעזבתי את החיידר'.  הוא הוסיף וסיפר שהחיזוק האישי שקיבל מהם, והעידוד שנשמע מדבריהם על כך ש'אף פעם לא מאוחר', חדר היטב-היטב אל תוך ליבו, עד שבתוך זמן קצר החליט לעשות את מה שרבים מבני גילו לא חושבים אפילו להעלות בדמיונם,  למרות שגם עברם-שלהם החל בחיידר... ' החלטתי להיכנס חזרה אל בית המדרש', אמר החקלאי, וסיפר שכבר ביום המחרת שלאחר הפגישה עמהם, נכנס לאחד מבתי המדרש הקרובים לכפרו, וסיפר לרב המקומי על מה שעבר עליו, ועל החלטתו הנוכחית, וביקש ללמוד תורה...  כיוון שידע באיזו ישיבה לומד החתן, עשה שם בירור קצר באשר לזהות החתן והתאריך המיועד לחתונתו, והגיע לשמחה...

 


     האב ובנו החתן התרגשו מהסיפור עד לדמעות, והבטיחו לחקלאי-לשעבר לשמור איתו על קשר מיד לאחר החתונה,  כדי שאף הם יוכלו ללמוד איתו ולהמשיך לשוחח בדברי חיזוק ועידוד.  את הסיפור שמענו ממקור ראשון, מאביו של החתן. והכל החל ונגמר בגלל אמירת-שלום אחת. לא יאומן. 






י"ח טבת ה'תשע"פ



 אמרו חז״ל: לעולם ימכור אדם קורות ביתו וייקח מנעלים לרגליו. עד כדי כך חשובות הנעליים לאדם. אבל כשבאים לדרוך על אדמת קודש, להתיישב בארץ ישראל – של נעליך! כדאי אפילו להיות בלי נעליים ולהתגורר בארץ ישראל.


     בתפילת שמונה עשרה, כשאומרים "סלח לנו" יש הנוהגים להכות באגרוף כנגד הלב במילים 'חטאנו' - 'פשענו'. מרן הגאון רבי שלמה זלמן אויערבאך בכל תפילה שאין אומרים בה תחנון,  לא היכה על לבו בברכת "סלח לנו". ) "הליכות שלמה" י"א הערה 54 כשל"ה הקדוש, כסידור יעב"ץ וכן נהג ה"מקור חיים", סו"ס קט"ז(


     האדם נמצא היכן שמחשבותיו משוטטות.  אם הוא נמצא בבית הכנסת ומחשבותיו הם על עסקיו ושדותיו הרי שהוא נמצא בשדה ואם נמצא במקום עבודתו ומחשבותיו על דברים שבקדושה, או שחושב על בית רבו הרי שהוא בעצם נמצא במקום קדוש (הגאון רבי מאיר שפירא מלובלין)


"     החסידות מחיה מתים. מה יותר 'מת' מהמוח הקר וחסר החיות וההתלהבות. ואילו החסידות מחיה אותו על-ידי השגת א-לוקות" (רבנו הזקן)

המסעדה בנתניה (חיים ולדר)

     לפני שאתחיל בסיפור, אני רוצה לתאר קצת את המשפחה שלי ובעיקר את החינוך שקיבלנו, זה חלק מהסיפור.

     הורי הם אנשים יקרים וטובים שנתנו את הלב והנשמה ולא חסכו מאתנו את כל מה שהיינו צריכים, עם דגש על מה שאנחנו 'צריכים', כי יש ילדים רבים היום שמקבלים את כל מה שהם רוצים, אבל לפעמים מה שהם רוצים זה לא מה שהם צריכים,  ולפעמים מה שהם רוצים זה משהו שהם ממש לא צריכים ואפילו מזיק להם.  הם לא הסתפקו בכך שהילדים יחשבו עליהם שהם הורים טובים, הם התאמצו באמת להיות הורים טובים, וזה אומר להחליט החלטות נכונות ולהתמודד עם כך שלפעמים הילדים יכעסו ויתמרמרו ויחשבו שהם הורים לא טובים.

     כחלק מאותה מדיניות ההורים שלנו הקפידו שיהיה לנו אוכל בשפע, ביגוד טוב ומכובד, אך לעולם לא הסכימו לשלם שש מאות שקלים על בגד שניתן לקנות כמוהו במאה שקל, ורק בגלל שרקום עליו שם של חברה מפורסמת לשלם יותר. במילים אחרות, לא התלבשנו במותגים וגם לא היה חשוב לנו לעשות זאת.  כילדים ביקשנו מההורים שלנו לצאת לחופשות. שיהיה ברור, לא דיברנו על מלון. הראש של ההורים שלנו, ואני מאמינה שגם שלנו, לא היה יכול לתפוס מדוע לשלם חמש מאות שקלים לבן אדם ללילה רק בשביל לעבור מהדירה שלנו עם חמישה חדרים מרווחים לשניים או שלשה או ארבעה חדרים קטנים במלון, ועוד לשלם על זה. זה היה כל כך בלתי נתפס ובלתי הגיוני בשביל ההורים שלי.  זה עבר כנראה גם אלינו הילדים, ואולי אפילו לא עבר, נולדנו עם זה, גדלנו עם זה וחיינו עם זה ולא רע בכלל. וכשביקשנו לצאת לחופשות, אבא שלי היה אומר: אין שום בעיה, אנחנו נצא לטיולים משפחתיים, טיול אחד גדול וטיול אחד קטן, בשנה.  טיול אחד גדול זה אומר ללכת לצפון, לחרמון לטבריה, וטיול קטן לאזור המרכז, למקום אחר, בתוך ירושלים. יש לנו משפחה גדולה ב"ה וכל נסיעה כזאת היתה מצריכה שכירת מיניבוס, הכנת ציוד ואוכל, ואנחנו היינו משתתפים בהכנות בהתלהבות רבה.  עוד כלל אחרון לפני שמפליגים לסיפור שלנו: אבא שלי, כחלק מהמדיניות הכלכלית שלו היה מודיע לנו מראש מה התקציב לכל נסיעה, וגם היה מסביר לנו מה הולך על מה, זה כדי שלא נסחוט ממנו בשטח כל מיני בילויים וקניות שיעמיסו על התקציב. בהזדמנות זאת אציין, שגם על קניון לא ממש שמענו, גם מבחינה כלכלית וגם מבחינה חינוכית. אם צריכים בגדים הולכים לגאולה או לאיזו תופרת, בשביל מה להיכנס לקניון.  ולמישהו שקופץ ומסיק מסקנות שההורים שלי קמצנים או משהו, אתם מוזמנים לראות את הדירות שהם קנו במשותף עם המחותנים לילדים הנשואים שלהם, כולל אני לפני שנתיים, ואז להחליט שוב אם הם קמצנים או פשוט מתנהלים נכון מבחינה כלכלית. למעשה ההורים שלי היו ועודם אנשים עם עין טובה ונפש רחבה, אבל רק לדברים שצריכים באמת. ואחרי ההקדמה הארוכה הזאת, אנחנו ניגש לסיפור.

     היה זה לפני שנתיים, עוד לפני שהתארסתי. יצאנו לטיול גדול, זה אומר מיניבוס לצפון, שייט בכנרת, טרקטורונים. אבא הודיע לנו מה התקציב שלו וגם פירט מה הולך על מה, שיהיה ברור שאם נבקש משהו אחר, זה יהיה על חשבון שייט או טרקטורונים. בדרך החליטו ההורים שלנו שהמיניבוס יכנס לנתניה ואנחנו נעשה חניית ביניים ונאכל מול הים. מול הים זה בחינם, אם לא תפסתם, ואת האוכל לקחנו מהבית כך שגם זה בחינם, כך שידענו שהעצירה הזאת לא הולכת על חשבון אחת מהאטרקציות. ואל תצחקו בבקשה, ככה הורגלנו לחשוב, לא לקחנו בחשבון התפתחויות בעלילה.

     כשהגענו לטיילת אחד האחים שלי ביקש ללכת לשירותים. אבא שלי החל לחפש מקום, היו שם כמה מסעדות ואבא שלי טען שחייבים למצוא מסעדה כשרה. לא הבנו מה הקשר בין שירותים למסעדה כשרה, וכבר החלו לעוף בדיחות על זה,  אבל אבא שלי הסביר שיש בעיה של חילול ה' שיראו יהודים חרדים נכנסים למסעדה שאינה כשרה, הרי אף אחד לא יודע לאיזו מטרה הם נכנסים. זה היה הסבר מוחץ, לא חשבנו על זה. נהג המיניבוס הוביל אותנו למסעדה כשרה למהדרין שהייתה ממוקמת בהמשך הטיילת, אני חושבת ברחוב בן עמי בנתניה, ושם הוא עצר ואבא שלי ואח שלי ירדו מהמיניבוס... מה שקרה שם הוא הסיפור שרציתי לספר.

     בכניסה למסעדה עצרה אותם צעירה ושאלה אותם כמה אתם. אבא שלי אמר: הבן שלי צריך לשירותים. היא היססה מעט ואמרה: אוקי, בסדר , והם נכנסו. אבא שלי המתין בתוך המסעדה וכעבור שתי דקות אחי יצא מהשירותים, ובדיוק אז מנהל המשמרת במסעדה ראה אותו יוצא מהשירותים. הוא הבין מיד שהם לא נכנסו למסעדה והתחיל לצעוק: "זו מסעדה כאן, לא שירותים ציבוריים, באיזו רשות נכנסתם לכאן?!" אבי ואחי לא ענו,  מנהל המשמרת המשיך לגעור בהם: "אתם אנשים דתיים, איך אתם מרשים לעצמכם להשתמש בשירותים בלי רשות ?!" אבא שלי נכנס לפלונטר רציני, הדבר הפשוט והמתבקש ביותר לעשות היה, לומר לו: "אדוני,  אתה טועה, אני נכנסתי ברשות, קבלתי רשות מהמארחת הנצבת בפתח המסעדה להכנס לשירותים". אבא שלי ידע שאם הוא יעשה את זה, הוא יפגע בצעירה ההיא, שבסך הכל עזרה לו, זו תהיה גם כפיות טובה וגם לשון הרע. הצעירה, אגב, עקבה מבחוץ אחרי הנעשה והיא נראתה מתוחה ומפוחדת מאד. מצד שני מה שקורה כעת זה חילול ה', הוא חייב להוכיח למנהל המשמרת, כמו גם לסועדים ששמעו את הגערות שלו, שהוא לא השתמש בשירותים ללא רשות.  איך עושים את זה מבלי לפגוע בצעירה שעשתה להם טובה, איך אומרים לו את האמת, אבל בלי לגרום שיפטרו אותה.  אבא שלי הוא מתלמידי הרב גניחובסקי זצוק"ל ולמד אצלו בישיבת סלבודקא בבני ברק . רבי אברהם גניחובסקי היה אדם מאד חכם, ותמיד אמר: "כל בעיה אפשר לפתור בתשעים אחוז של שכל, ואם היא לא נפתרת אפשר להוסיף עוד עשרה אחוז של שכל ומידות טובות". אז אבא שלי חשב מה הרב גניחובסקי היה עושה ובתוך שניות היה לו גם רעיון. " אדוני היקר", הוא פונה למנהל המשמרת, " חבל שאתה כועס לחינם, אנחנו מתכננים לאכול כאן, לא רק שנינו, כל המשפחה שלנו תכף תכנס לכאן". אבא שלי לא שיקר, הוא לא אמר תכננו,  הוא אמר אנחנו מתכננים... " או, סליחה!" התנצל מנהל המשמרת, "אני ממש מצטער. תבין אותי, פשוט יש אנשים שנכנסים לכאן בלי רשות לשירותים, ואני בטעות חשבתי..." "זה בסדר", אמר אבי, "רק תגיד לנו איפה אנחנו יושבים". "כמה אתם?" שאל מנהל המשמרת "תשע נפשות" אמר אבי, "ותכף השאר מגיעים לכאן ". אחי כמעט התעלף, אבא שלי הולך להוציא עכשיו ארוחה לתשע נפשות, אבל אבי ציווה עליו לרוץ למיניבוס שלנו ולקרוא לנו למסעדה.

     ראינו אותו מתקרב בריצה, בלי אבא שלנו ולא הבנו מה קרה. הוא עולה למיניבוס מתנשף: " בואו, תכנסו למסעדה, אנחנו נאכל שם". "מה מסעדה?! איך?!" אנחנו שואלים. הוא סיפר לנו במילים קצרות מה קרה שם,  ואנחנו מיהרנו לרדת ולהתקרב לכיוון המסעדה.  כבר בדרך התחלנו לדבר אם זה יהיה על חשבון האטרקציה או לא, ואם כן, על חשבון השייט או על חשבון הטרקטורונים, כי החוקים של אבא היו מאד ברורים בעניין הזה, יש תקציב וממנו לא חורגים! מצד שני, גם המסעדה הייתה אטרקציה לא רעה בכלל. הרי בחיים לא היינו במסעדה, וכשאני אומרת בחיים, אני מתכוונת לזה. לא ראינו מסע־ דה אמתית מבפנים, ואני לא מדברת על חנויות פלאפל וצ'ולנט, אלא מסעדה כזאת של שולחנות מפוארים, עם מפות ומפיות, תפריט, מלצרים שמתרוצצים וחשבון אסטרונומי. נכנסנו בהמוננו למסעדה, ובינתיים כמה מלצרים עמלו לחבר שולחן לשולחן. כולנו התיישבנו,  משתדלים לשמור על ארשת מכובדת, לא לצחוק בקול, לא לאכול בידיים... מלצר ניגש ושאל: "מה אתם רוצים להזמין?" אבא שלי אמר: "תסביר לי איך עובד כאן". הוא הסביר לו שצריך לקרוא את התפריט ולהזמין ממנו. ההורים שלי כמובן עיינו בתפריט, ואחרי שהתאוששו מההלם של המחירים החלו להזמין מנות שישביעו את כולם.  זה היה בשבילנו באמת אטרקציה, איך אנחנו יושבים כמו מלכים וכולם משרתים אותנו,  מביאים מאכלים ומשקאות. עצם הדבר לראות את אבא שלי ואימא שלי, אנשים כל כך שמרניים, יושבים במסעדה, זה היה טיול בפני עצמו.  בין לבין התלחשנו על הסיבה שבגללה זכינו לאטרקציה הזו ובאוויר הייתה תלויה השאלה הגורלית איזו אטרקציה אנחנו נפסיד במקום זה. כבר השלמנו שנפסיד, השאלה איזה.

     לקראת סיום הארוחה לפתע אנחנו רואים את כל המלצרים במסעדה, כולל מנהל המשמרת ועוד אדם מכובד שנראה כמו מנהל המסעדה. הם יצאו מהמטבח כשכל אחד מהם מחזיק מגש עם קינוח ועליו זיקוקים. הסתכלנו מסביב לראות איזה אדם חשוב סועד כאן עם פמלייתו, זה היה כמו טקס למלכים ונסיכים. כל הצוות מתקדם לאיטו וזיקוקים יוצאים מהעוגות ומהגלידות המגרות.  אבל הם לא נגשו לאף מלך ולאף נסיך, הם פנו היישר לשולחן שלנו, הם הקיפו אותו ואז בתנועה מתואמת הורידו את כל הקינוחים לשולחן שלנו . "מה זה?" אמר אבא שלי, "אני חושב שיש כאן איזו טעות, אנחנו לא הזמנו" "זה בסדר," אמר האיש החשוב שבאמת היה מנהל המסעדה, "אתה באמת לא הזמנת, ואתה גם לא תשלם, זו מתנה של צוות המסעדה, לך ולמשפחה שלך היקרה".

     הוא התיישב ליד אבא שלי וצוות המסעדה נשאר לעמוד. "תקשיב," הוא אמר, "אחרי שאתם התיישבתם, אמר לי אחד המלצרים שסיגל, המארחת שיושבת בכניסה, בוכה. הלכתי מיד לשם ושאלתי אותה מה קרה, היא לא כל כך רצתה לספר לי אבל אני לחצתי עליה, ואז היא סיפרה לי בחשש מה שקרה. 'אני נתתי רשות לבן אדם הזה להיכנס לשירותים ואז מנהל המשמרת צעק עליו ואני הייתי בטוחה שהלך עלי, שמפטרים אותי עכשיו,  כבר חשבתי לעצמי איפה אני הולכת לעבוד מעכשיו, הייתי בטוחה שהוא יספר לו שאני הרשיתי את זה, הייתי במתח נורא, ואז להפתעתי אני קולטת שהבן אדם הזה החליט לקחת ארוחה לו ולכל המשפחה הענקית שלו, העיקר לא לפגוע בי' . וכאן היא שוב התחילה לבכות. ' אני בוכה מהתרגשות, הבן אדם הזה עשה את זה כדי להגן עלי, בחיים לא התחשבו בי ככה, אין בני אדם כאלה בעולם !'. "בזמן שאתם אכלתם כאן, אנחנו במטבח כל הצוות, התרגשנו מהמעשה הנאצל והמתחשב שלך, וזו המתנה שלנו אליך מכל הלב. וחשוב לי שתדע שאין אנשים כמוך בעולם שלנו, והילדים שלך יכולים להיות גאים בך", ככה הוא אמר לאבא שלי, ואז הגיעה סיגל עצמה והודתה לאבא שלי ולכולנו ושוב החלה לבכות בהתרגשות, וזו היתה חוויה שלא מהעולם הזה.

     סיימנו לאכול את הקינוח ואז הגיע החשבון...  אבא שלי פתח את כריכת העור הזאת שבתוכה מגלים את החשבון ואז הוא גילה שאין שם שום חשבון, היה שם כרטיס הנחה של חמישים אחוז לפעם הבאה שנגיע למסעדה. אבא שלי קרא למנהל ואמר: "כל הכבוד לכם על הפעם הבאה,  אבל מה עם התשלום על הארוחה הזו?" "הארוחה הזו היא בחינם", אמר המנהל, "המדיניות במסעדה שלנו שלא לוקחים כסף ממלאכים                “

     יצאנו משם למיניבוס והמשכנו לצפון, עשינו את כל האטרקציות, גם את השייט, גם את הטרקטורונים, אבל ידענו שכזו אטרקציה מרגשת כמו שהייתה לנו במסעדה בנתניה לא נחווה לעולם. אני לא מתכוונת לאוכל, למרות שהוא היה טעים וערב לחיך. זו הייתה הידיעה שאבא שלי עם החכמה והמידות הטובות שלו הצליח גם להתחשב בזולת,  גם בזרה מוחלטת, גם להכיר לה טובה, גם למנוע חילול ה' וגם לחולל קידוש ה' גדול.  מאז עברו שנתיים, וכבר נישאתי ויש לי ילד . אני לא בטוחה שאצליח לחנך את ילדיי בצורה הפשוטה, החכמה והמחושבת שהורי חינכו אותי, אבל לפחות אני יודעת לאן לשאוף.





י"ז טבת ה'תשע"פ




אומרת האישה המבוגרת. זקנה היא תמיד 15 שנה יותר מגילי הנוכחי.

     האדם נולד באנוכיות בסיסית לראות את עצמו כאילו הוא עומד במרכז העולם, והכל לא נברא אלא לשמשו. אנוכיות זו הוטבעה באדם לצורך עבודתו הרוחנית, אך הוא משתמש בה שלא כהוגן. הוא סבור שכל מה שעושים לו – מגיע לו, ואין כאן מקום להכיר טובה למישהו. (הגר''ש וולבה שליט''א)

     האדם נולד לפני האישה, כי לכל יצירת מופת צריך טיוטה.

     ה''אדם נוצר כדי להרים את השמים". (ר' מנחם מנדל (מקוצק)


ביטחון II (גיליון השגחה פרטית מ'דרשו')

      שמי יעקב. אני גר בלונדון בשכונת סטמפורד היל. בערב שבת פרשת בהעלותך תשע"ט, היה ראשי תפוס... היו לי שלוש הצעות שידוכים לבתי היקרה שתחי', וכולן עשו רושם מצוין. הייתי נבוך ומבולבל, לא ידעתי להחליט איזו מביניהן המתאימה ביותר, וכך נכנסתי לשבת קודש.  היה פרט נוסף שטרד את שלוותי . נשמע קצת מוזר ביחס לשמחה הגדולה שע־ מדה לפקוד את מעוננו, אבל כאשר דמיינתי את הרגע הזה שבו נשתה לחיים, זכרתי שאז יגיע הזמן לשלם לשדכן את המגיע לו, ואין לי שום מושג מהיכן להביא את הסכום הדרוש. השידוך לא יתעכב בגלל עניין פעוט כזה, ואם השידוך ייגמר לפני שיהיה לי כסף ביד, אאלץ ללוות ממישהו. ואני איני לווה כספים, ברוך השם, אני חי בצניעות, כשיש לי כסף – קונה, וכשאין – אין. בני ביתי למדו להסתדר, ואני את השתדלותי עושה להביא טרף לבני ביתי. עכשיו, עם השידוך הקרב,  הבנתי כי כמויות הבטחון שצריך לגייס כדי לעבור את התקופה הזאת, הם ברמה אחרת לגמרי מזו שהורגלתי בה עד עתה.

     הלחץ תפס אותי, בעיקר על הספק באיזה שידוך לבחור, וגם על דמי השדכנות.  לא הכרתי את התחושה הזאת, ותהיתי על עצמי, איך יתכן שבשעה שכולנו נרגשים מהעומד להתרחש אני נתפס לפכים קטנים. איפה כל מה שידעתי עד היום? איפה כל משפטי האמונה ופסוקי הבטחון? עלי לאסוף אותם מחדש, ולהקשיב להם כמו לא שמעתים מעולם. וזאת היתה ההארה הרא־ שונה שברצוני לספר עליה.

     באותה שבת התארח על שולחני בחור צדיק שיד ושם לו בספרי קודש ובסיפורי צדיקים, פה מפיק מרגליות. האורח הזה, כך חשבתי, נשלח אלי במיוחד משמים לחזקני בזו השעה. בוא נדבר על העניין של בטחון בד', ביקשתי מהבחור, אני צריך חיזוק. הבחור נענה לאתגר, וכמו תמיד, גם הפעם הוא מצא מיד סיפור מופלא:  רבי אשר פריינד זצ"ל בנה כמה בניינים ברמות, והיה צריך לשלם מקדמה של שני מיליון שקלים מזומנים לקבלן.  לא היה לו שום מושג מהיכן להשיג אותם,  והוא הלך להתבודד ולבקש ממי שהכל שלו, שיתן לו. עמד וביקש, הפציר והתחנן , ופתאום שינה את טעמו. נעצר מתחנוניו , ועשה חשבון כזה: הרי אינני צריך להביא היום את הכסף. תאריך התשלום יחול רק בעוד שלושה ימים, אז מה קרה לי היום? מה פתאום אני מודאג כל כך? הרי אם יהיה לי היום את הכסף, הלא אפקיד אותו בבנק, וכי איני סומך על הקב"ה שהבנק שלו עובד טוב לפחות כמו הבנק שלי? הרי ברגע שאצטרך,  הוא ישחרר לי את הסכום! " ריבונו של עולם", קרא ר' אשר פריינד מעמקי לבבו, "אני רוצה לסמוך עליך!!! תחזק אותי בבטחון גמור!" מרגע זה ואילך שוב לא התפלל על שני מיליון שקלים, אלא על מצרך יקר בהרבה. הוא ביקש על בטחון, שהקב"ה יחזק אותו ויטע בקרבו את התחושה האיתנה כי הוא סמוך ובטוח בחסדו יתברך. כך התפלל במשך כמה שעות! למותר לציין שביום שהוא היה צריך את הסכום, הגיע אליו כל הכסף באורח פלא.

     הסיפור חיזק אותי מאד. השבת, מקור הברכה, עברה עלי בהתרוממות גדולה. התענג על השם – ויתן לך משאלות ליבך. ביום ראשון שיניתי כיוון בתפילת 'אתה חונן'. במקום לבקש שיחונן אותי בדעת להחליט באיזה שידוך לבחור, התפללתי מעומק הלב שיחונן אותי שאדע ואבין שאני עומד לגמרי מהצד, והקב"ה מוליך אותי לשידוך הנכון.  בקשה נוספת ביקשתי בברכה הזו, שהשם יתן לי את השכל הישר, לדעת עד כמה אני צריך להשתדל להשיג את הכסף לתשלום לשדכן. נכון שאני מתפלל ומבקש מהקב"ה שיחזקני בבטחון, אבל איך אדע מהי דרגתי ומה אכן נדרש ממני?  קראתי לאחרונה במאמריו של המשפיע רבי צבי מאיר זילברברג שליט"א,  ששמע מחתנו של האדמו"ר מתולדות אהרן זצ"ל, שחמיו זצ"ל הוציא ספר על אמונה, ורצה להוציא גם ספר על בטחון. הוא כבר כתב את הספר, אך לבסוף לא הוציאו לאור. הוא הסביר זאת בכך שאנשים יכולים לטעות בענייני בטחון. זהו דבר מסור ללב, וכל אדם צריך לעשות השתדלות לפי מידת הבטחון שיש לו. קשה לקבוע את הגבול הדק שבין השתדלות רצויה שהיא מצווה, לבין אי השתדלות יתרה. לפעמים אדם משאיר את בני ביתו רעבים בתואנה שהוא בוטח בהשם שישלח לו את מזונו ללא השתדלות, כאשר האמת היא שהוא בסך הכל מתעצל. להוציא ספר לרבים, ולקבוע כללים מתאימים לכולם, זה דבר בלתי אפשרי. ומפני שאכן אין ספר כזה, ואין מי שיעמוד ויפסוק לי בצורה מפורשת כמה עלי להשתדל, עמדתי ופרשתי תחינתי לפני המגן לכל החוסים בו, שיחונני דעה בינה והשכל, ויכוון אותי להתנהג באופן הנכון לי,  כרצונו יתברך.

     בימים הבאים התבהרה התמונה, וכבר ידענו לאיזה שידוך הקב"ה מוביל אותנו.  ביום חמישי י"ז סיון, בסייעתא דשמיא,  עמדנו לברך על המוגמר, וכשנודע לי שהשדכן גם אמור להופיע במסיבת האירוסין,  התפללתי שוב להקב"ה במילים אלו: איני יודע באיזו מדרגה של בטחון אני, אבל רצוני להיות בעל בטחון. אנא, אינני רוצה ללוות,  תעזור לי שלא אצטרך להגיע לזה. והתחננתי מעומק הלב: אנא, ריבונו של עולם, קח את מקצת הבטחון שאני מסוגל להעמיד לפניך, ויהא חשוב בעיניך כאילו בטחתי בך בשלמות.

     בשעה שמונה וחצי בערב עמד־ תי לצאת מהבית לכיוון תחנת האנדער גראונד, זו הרכבת התחתית הלונדונית,  שתוביל אותי לאזור גולדרס גרין, לבית החתן למסיבת האירוסין. אלא שאז נזכרתי במצווה שלי... בישיבה שבה אני משמש כר"מ, לומד בחור חשוב. הבחור הזה פרוש מענייני העולם הזה. שום דבר הוא אינו מסדר לעצמו, לא את המיטה ולא את הבגדים. היו כאלה שניסו לעזור לו ולכוון אותו להסתדר, אבל אני, רוח אחרת היתה עמי.  אמרתי לעצמי, שתהא זו זכות עבורי לארגן לו את הדברים ולהציע לו את המיטה.  בסופו של דבר, אי אפשר לדעת מה יקרה בעוד ארבעים שנה, ואפילו רק בעוד עשרים שנה. שמו של הבחור עתיד לצאת ברבים לגאון ולתפארת, כתלמיד חכם מובהק אשר שם לילות כימים בלימוד התורה, ואני עוד עשוי להיות זה שיספר בהתרגשות כי זכיתי להציע את מיטתו בישיבה... גם אם בסופו של דבר ישאר הבחור אלמוני, הרי שאין סיבה לעצור אותי מהדמיון המבורך הזה, שיש בו לבחור הן הטבה גשמית והן הטבה רוחנית, שכן כאשר חושבים טוב על השני, הטוב שבו צף ועולה למעלה, וזה משפיע עליו למעשה.

     בשבועיים האחרונים, לא חש הבחור בטוב ולא היה בישיבה. בבוקר התקשר אלי אביו של הבחור וסיפר לי שבעז"ה היום בערב יחזור הבחור לישיבה, וביקש לי שאעזור לו להתארגן. הדבר פרח מזכרוני.  בדיוק כשהייתי בדרך לרכבת נזכרתי בכך,  ידעתי שאם לא אסדר לו מקום לישון, הוא פשוט יישן על ספסל. נלחמתי עם עצמי, אם לפנות ימינה או שמאלה, לכיוון התחנה או לכיוון הישיבה, ולבסוף החלטתי שעל המצווה איני מוותר בשום אופן. הלכתי לכיוון הישיבה ומצאתי את הבחור עייף ויגע . כיוונתי אותו אל החדר שלו, פתחנו את המזוודה וסידרתי לו את חפציו. יש בגדים שצריך לתלות בארון, יש חפצים שחשוב להניח במגירה, ויש כמה פריטים שצריך לקפל ולהניח על המדף. תוך זמן קצר היתה כל המזוודה מאורגנת יפה בחדר.


     אני מסיים את מלאכתי ואז מבטי נופל על הדופן הכפולה שבמכסה המזוודה. אולי נשאר שם מסמך חשוב כל שהוא, אני מהרהר. אני ממשש בתוך התא ומוציא מעטפה חומה שלפליאתי הרבה היא נושאת את שמי, לכבוד הר"מ המסור הרב... ומה במעטפה? 2,000 יורו! לא פחות ולא יותר.  עיני הוצפו דמעות. בשום שלב לא יכולתי לדמיין שככה יתגלגלו הדברים,  מעולם לא קיבלתי מתלמיד אפילו רבע מהסכום הזה. ריבונו של עולם דאג לי, ארגן לי, סידר לי את כל הסכום שאני צריך,  בדיוק בזמן! היה לי די כסף לשלם לשדכן, לקנות ש"ס לחתן, ואף לקנות מתנה לכבוד ה'תנאים' שיתקיימו בקרוב. טאטע זיסער!  אין עסק טוב יותר מלבטוח רק בך. תן לי את הכוח והשכל לסמוך עליך תמיד!.






ט"ז טבת ה'תשע"פ


אם אתה שבוי בלקחי העבר, זה לא לקח, זה מאסר עולם.


     אנשים לא הצליחו לעשות את הצדק חזק אז הם עשו את החזק צודק.


     האדם נברא בעולם בצורה כזו שהוא חייב להזדקק לאנשים מסביב, אבל הוא חייב גם לתרום.  אהבה אמיתית, היא כזו שיש בה נתינה. כשאדם נותן מכל הלב הוא מקבל חזרה, ובדרך כלל הרבה יותר. ומי שמנסה להתחמק מנתינה, להישאר תמיד על תקן של מקבל, עלול למצוא את עצמו חסר דבר.


     ואלה שמות בני ישראל הבאים. סופי תיבות "תהלים", עם ספר תהלים אפשר לצאת מכל המיצרים, וזה הכוונה מצרימה, וגם רמז לשובבי"ם שצריך לומר הרבה תהילים.

המציק נעלם (על-פי 'המבשר')

"הצדיק בא!", הדהדה הבשורה ברחובות. בבת אחת לבשה העיירה חג. לא בכל יום זוכה קהילה קטנה לכבוד כזה: האדמו"ר רבי מאיר מדז'יקוב פוקד את עיירתם!

הביקור הצפוי רומם את רוחם של יהודי המקום. תלאות היום-יום נשכחו, וקשיי החיים נדחקו לשוליים. מי מתעניין בזוטות בשעה גדולה זו!

ואכן, היום הגדול בא. מרכבתו של הרבי נראתה בפאתי העיירה, והשמחה הרקיעה שחקים. בני הקהילה נטשו את כל עיסוקיהם והתייצבו, מקטן ועד גדול, לקבל את פני הצדיק בהתרגשות גדולה.

אכסנייתו של הצדיק נהפכה מוקד עלייה לרגל. התושבים נכנסו לחדרו זה אחר זה ובידיהם פתקאות ברכה, שפירטו את צורכיהם ומצוקותיהם, והרבי קיבלם במאור פנים והרעיף עליהם טללי ברכה ועידוד.

ערב אחד, אחרי תפילת ערבית, נכנסה פמליה של עסקנים ופרנסי הקהל אל הרבי. ארשת פניהם הייתה רצינית וקודרת. "רבי", פתחו ואמרו, "בפינו עניין מעציב שאינו סובל דיחוי רגע אחד!".

"מה העניין?", נשא אליהם הרבי את מבטו.

ראשי הקהילה סיפרו לרבי על צרה שנפלה על הקהילה. יהודי, לייבלה שמו, מנסה למצוא חן בעיני השלטונות על-ידי הלשנות על אחיו. כל מי שאינו נושא חן בעיניו נמסר להלשנה, הגורמת לו צרות צרורות. האנשים מתחמקים מלהיתקל בו, כדי שלא להיות קרבן למזימותיו.

"אני מבטיח לכם לפעול ולשים קץ למצוקתכם", נענה הרבי. עיניהם של נציגי הציבור אורו. הם נפרדו לשלום מהרבי בתחושת הקלה גדולה.

זה קרה בשעת ערב, בהתכנסות הפרידה של הצדיק מבני הקהילה. הכול התייצבו בבית המדרש. גם לייבלה המלשין הופיע ונכנס לתוך הקהל.

נוכחותו של האיש עוררה התלחשויות. אנשים החלו להתרחק מארבע אמותיו. הרחש גאה, ועורר   את תשומת ליבו של הרבי.

כאשר נודעה לרבי זהותו של האיש, עלתה נהרה על פניו. הוא הפנה את מבטו לעבר לייבלה וקרא בקול: "שלום עליכם, ר' יהודי!".

חיוך מדושן עלה על פני האיש. סוף-סוף מכירים בערכו, והוא זוכה למעמד הראוי לו. בארשת חשיבות פסע לעבר הצדיק, לקבל ברכת שלום. הרבי הגיש לו כוס משקה והזמינו לשבת לצידו.

"ממה אתה מתפרנס?", שאלו הרבי בחביבות.

המיית השתאות עלתה מהנוכחים המופתעים. הרבי מכבד כל-כך את האיש הבזוי?! העסקנים החליפו מבטים מבוהלים. מה קורה כאן?

לייבלה פלבל בעיניו במבוכה. השאלה הישירה תפסה אותו לא מוכן. לתומו סבר כי הרבי אינו מודע לעיסוקו המפוקפק. הוא גמגם תשובה לא-ברורה.

"שמע", חילצו הרבי מאי-הנעימות, "רצוני להציע לך אפיק פרנסה חדש. מה דעתך לקנות זיכיון לאספקת מזון בעבור צבא הקיסר? הדבר יוכל לאפשר לך להתעשר בקלות".

לייבלה זקף את גבותיו בהתפעלות. מה השאלה! בוודאי ישמח להיות ספק סחורות של הצבא. ארשת שביעות רצון עלתה על פני הרבי. הוא הסב את מבטו לעבר אחד ממלוויו, חסיד עשיר, ואמר: "ר' משה, הלוא אתה מחזיק זיכיון לאספקת תבואה לצבא. אבקשך למכור רישיון זה לידידנו לייבלה".

הרבי הוסיף והפיס את דעתו של מקורבו: "מובן שלייבלה ישלם לך תמורת הרישיון". כמי שכפאו שד ניאות ר' משה לציית לעסקה. כחסיד נאמן הורגל למלא את הוראות רבו, גם אם לא הבין כלל את סיבתן.

מהערב הזה יצא לייבלה זורח כולו. כבוד וגדולה נפלו בחלקו בלי שום מאמץ. הוא פסע זחוח לביתו, מהרהר באפשרויות העסקיות הרבות שנפלו לידיו.

ההזדמנות להתעשר במהירות הגיעה מייד. בימים הבאים נפוצה ידיעה כי עימות חריף פרץ בגבול, ונראה כי האזור מתחמם לקראת מלחמה. החדשות הללו הסעירו את הרוחות ועוררו דאגה רבה, אולם באוזניו של לייבלה הן נשמעו כמנגינה עליזה. הביקוש של הצבא למזון יגבר, והוא יוכל להרוויח הון.

לייבלה לא בזבז רגע. הוא הכין צידה לדרך ויצא למסע רכישות רחב היקף. הוא עבר בין בעלי האחוזות בסביבה וחתם על חוזי ענק לקניית תבואה, שבהם התחייב לשלם בתוך זמן קצר על הסחורה שקנה.

בימים הבאים ספר את הדקות לפרוץ הקרבות, שגרמו למחיר התבואות להאמיר. הוא כסס ציפורניים בציפייה, ממתין לקציני הצבא שיצבאו על ביתו. כשנשא את מבטו לעבר האופק דמיין את תימרות העשן העולות משדה הקרב. כל נקישה על הדלת הקפיצה אותו.

אבל הימים חלפו, וההזמנות המיוחלות התמהמהו מלבוא. חלף שבוע, חלפו שבועיים, ולייבלה יושב ומחכה בקוצר רוח.

יום אחד הגיעה הבשורה והלמה בראשו כמשקולת אדירה. הצדדים הניצים הגיעו להבנות, וברגע האחרון סוכם על רגיעה. אין מלחמה. לייבלה נותר עם סחורה שאין לה דורש, ועם התחייבויות שלעולם לא יוכל למלאן. נותרה לו דרך מילוט אחת ויחידה – להיעלם מהשטח ולהגר למדינה אחרת, שבה איש אינו מכיר אותו.

וכך התעוררו בוקר אחד אנשי העיירה וגילו כי לייבלה ומשפחתו נעלמו ואינם. הם נדדו למרחקים, והשלווה שבה לשרות בעיירה.


 






ט"ו טבת ה'תשע"פ


 אב ואם שכל אחד מהם העניק לילד שם אחר: סמכותם של הורי היילוד להעניק לו שם, זהה ושוויונית, וכל אחד מהם רשאי להעניק לו שם אחר, ושניהם יהיו שמותיו! כך כותב הגאון רבי משה פיינשטיין זצ"ל (שו"ת "אגרות משה" יו"ד ח"ג סי' צ"ז). שהנה, בנו האחרון של יעקב אבינו כונה על ידו בנימין ואילו רחל קראה לו בן-אוני. אולם, המקובל הוא שהאב והאם, קובעים את שמות ילדיהם לסירוגין, פעם האב ופעם האם.


    אין ליהודי להתערב בין האומות ולהתיישב ולהשתקע בארצות הגולה, שאף שבעוונותינו הרבים ארץ ישראל כיום אינה נשלטת ומנוהלת על פי חוקי התורה הק', מ"מ קדושתה קביעא וקיימא, ולא חל בה שום שינוי משנים קדמוניות, ואף בשעה שהבטיח הקב"ה לאברהם אבינו לתת לו את הארץ היו הכנענים מצויים בתוכה ומטמאים אותה בגילוליהם. ואף כששלטו בה יוונים או רומאים לא בטלה קדושתה. לכן כל זמן שניתן לדור בתוכה על התורה ועל העבודה, לקומם את מוסדות התורה והיראה, ולחנך את ילדינו בדרכי התורה התמימה, אין כל אדם רשאי להבטל מכך. (הרב מנשה הקטן קליין זצ"ל)


     אין עולין אב ובנו בזה אחר זה לקריאת התורה. הנה בשער אפרים (שער א' ס"ק ל"א) כתב, אב עם בן בנו אין לקרות בזה אחר זה, אם אין כל כך צורך, וכן כתב בשיירי כנסת הגדולה (סימן קמ"א ס"ק ח') דאפילו אב ובן בנו איכא משום עין הרע. ובכף החיים (סימן קמ"א ס"ק כ"ז), כתב: אפילו אב ובן בנו איכא משום עין הרע.


     בשעה שאדם קורא שם לבנו, הקב"ה שם בפיו את השם הראוי לאותו אדם, כך כותב רבי חיים ויטאל זצ"ל (שער הגלגולים הקדמה כ"ג). מעניין לציין,  כי משום כך, היו צדיקים שנמנעו מלהחליט עבור השואלים איזה שם יאה לרך הנולד, משום שרק השם שעולה בפי האב ובפי האם, ללא התערבות חיצונית, הוא השם הראוי לו (קונטרס "שמא גרים" להגר"מ גרוס, סי' ח').

ושמחת בחגך והיית אך שמח (ספה"ק)

     בכל שנה בעת "שמחת בית השואבה" שנערכה בבית מדרשו.  היה מספר הרה"ק רבי אהרון מקרלין זי"ע את הסיפור הבא:

     בעיירה אחת לא רחוק מקרלין, חיו שני אנשים. האחד "מתנגד" עשיר מופלג. היה לו הכל ולא היה חסר שום דבר, רק דבר אחד אין לו: אין לו שמחה בלב! הוא תמיד מלא מרירות וכעס, ובשבת קודש עת היה יושב עם משפחתו היו נשמעים מביתו צעקות וטרוניות, וכמובן הם לא שרים זמירות, מפני שלא מוכרחים. הרי זה לא דין... והשני באותו הרחוב, מול ביתו של העשיר התגורר ה"חסיד" עני ואביון, בקושי יש לו מה לאכול, אבל תמיד הוא בשמחה. ובביתו היה תמיד נשמעים שירות ותשבחות, וזמירות שבת שהיו ערבים ומגיעים לאזני כל הרחוב , המתנגד הזה חוץ מכך שהיה במרירות עצמית וללא שמחה, כאב וחרה לו מאד איך יכול להיות שכזה עני מרוד כל הזמן שמח, ואילו אני שיש לי כל טוב, הנני מלא כעס ומרירות.  בכל ימות השנה הצליח איכשהו המתנגד להעביר מליבו את הרהורי הקנאה בחסיד זה, אך עם הגיע חג הסוכות כשכולם יושבים בסוכותיהם בחצרות הבתים. הדבר לא נתן לו מנוח,  בסוכתו אווירת נכאים, ואילו ממול בסוכת שכינו העני, אווירת יום טוב ושמחה עד לב השמים.

    שנה אחת החליט מרוב קנאה ושנאה: אין לי כוח לעבור עוד פעם "סוכות" כזה , אני מוכרח לעשות משהו כנגדו, אני לא אתן שלחסיד זה יהיה סוכה . ומכיוון שהוא היה עשיר גדול מאד, וכמעט כל פרנסת אנשי העיר הייתה תלויה בו, אמר הוא לכולם: "מי שייתן אפילו חתיכת עץ אחת לחסיד – העני , יפסיד את עבודתו". ומפני שלעני זה לא היה אף פעם כסף לקנות עצים לסוכה, ומידי שנה היה אוסף מכל שכניו ומכריו עוד קרש ועוד קרש, בשנה זו לא הצליח להשיג אף לא קרש אחד! לכל מי שהיה מבקש בעירו הייתה בקשתו חוזרת ריקם מכיוון שאף אחד לא רצה לסבך את עצמו ופרנסתו בגלל הוראתו של העשיר.

     הולכים ומתקרבים הימים לחג, והחסיד אינו יודע מה לעשות!  איפה הוא יישב עם משפחתו בחג בעוד הוא חושב ומהרהר לעצמו, פתאום הבריק לו רעיון: בפאתי העיר עומדת לה "בית הקברות" ושם בחצר מונחים בערימה מאות קרשים ועליהם כתוב פ"נ, פ"נ: . מוכנים הם לעת הצורך ר"ל, חשב הוא בליבו הרי לא ימותו כל כך הרבה אנשים בסוכות, אלך אני ואקח את אותם קרשים ויבנה מהם סוכה, ולאחר החג אחזירם למקומם, וכך הווה,  הלך העני ובנה מכל אותם הקרשים סוכה – כך שבכל דפנות הסוכה מכל צדדיו הופיע המילים: פ"נ, פ"נ.

     בהגיע ליל יו"ט, שש ושמח העני ובני משפחתו על הזכות שהם זוכים שוב לשבת בסוכה כשירה, ופיזמו לעצמם זמירות ותשבחות כמידי שנה ושנה. והנה ממול יושב לו העשיר וצופה מבעד לחלונו ורואה כי העני יושב כרגיל ושר ושמח כאילו לא קרה כלום, לא יכל העשיר להתאפק ולא שלט בעצמו, פרץ הוא לסכותו של העני, ושאלו: "מי נתן לך את העצים?!" אמר לו החסיד: תירגע תירגע. אני שמח שבאת לבקרני בסוכתי, בא ותשב ואספר לך את השתלשלות הענינים:  כפי שקיווית שיקרה, מאחר שציווית על כל היהודים שלא יביאו לי עצים לסוכתי, באמת לא יכולתי לבנות סוכה, ולכן לא היה לי מה לעשות והסתובבתי בטל מרוב צער, בלילה שלפני החג אני מטייל ברחוב, ופתאום את מי אני רואה? את ידידי הוותיק מלאך המוות! ואני אומר לו שלום לך אחי, ידידי מלאך המוות! איזה כבוד לראותך, מה אתה עושה כאן בעירנו? והוא אומר לי : אהה אני כאן בשליחות מיוחדת. "באתי להרוג את הגביר הזה"! אז אמרתי למלאך המוות אל תהרוג אותו. אל תבזבז את האנרגיה שלך על האיש הזה. הוא כבר מת, הוא יותר ממת!  הוא מת מיתה משונה אלף פעמים ביום, הלא הוא מלא כעס.  אין לו טיפת שמחה בעצמות. זה מתחת מכבודך להתעסק עם סחורה כזאת. אמר לי מלאך המוות: "אני מודה לך מעומק הלב חסכת לי עבודה ואנרגיה. ולאות הוקרה, אני נותן לך במתנה את העצים של בית הקברות" הנה אתה רואה: פ"נ, פ"נ.


     כמו חיצים חדרו דברי החסיד לליבו של הגביר, והוא התחיל לבכות מעומק הלב... לבסוף הוא אמר לחסיד: מה אני יכול לעשות? אני לא יכול להוציא את העצבות מהלב שלי. תסביר לי:  לי יש הכל ואין לי שום שמחה. ואתה, אין לך כלום. אז מאיפה את לוקח את כל השמחה הזאת? אמר לו החסיד בוא איתי מחר "לשמחת בית השואבה" אצל הרבי ושם תילמד מה היא שמחה אמיתית, ובפרט בחג הסוכות, הגיעו הם למחרת לרבי בעת השמחה, פנה אליו הרבי ואמר: ושמחת בחגיך - בחג חייבים לשמוח. והיית אך – אבל מה עושה אדם שהוא כעוס וזעוף וכל היום הוא מתענה: אך אך ! שמח – חייבים להיכנס כל כך בשמחה עד שמימלא כל העצבות ומרירות מסתלקין ובטילים ממנו.... 









י"ג טבת ה'תשע"פ




 ''האדם לא נברא להועיל לעצמו אלא רק להועיל לאחרים בכל דרך שיש בכוחו לעשות" (ר' חיים מוולוז'ין זצ"ל "נפש החיים")


     האדם לא צריך לחיות בעולם הזה בשלוה, אלא חייב הוא לעמול בתורה, ואף על פי שיושב אדם רוב היום, ושומע קלטות של תורה וכיוצא בזה. מכל מקום חייב להתעסק בתורה, וללכת לבית הכנסת או למקום ששם עוסקים בתורה בחבורה בגמרא או בהלכה,  במקרא או במוסר.


     האדם לוקח את כל העולם באחריותו. לוקח על עצמו דברים מעבר ליכולות שלו. הוא מוכרח להיות זמין בכל רגע. מוכרח לעשות רושם על כולם כדי שיחשבו עליו דברים טובים. מוכרח להיראות מוצלח, עשיר ושמח. מוכרח להיראות טוב בפני אחרים כדי לא להרגיש מוזר. אבל אז כל החיים שלו הם בכלל לא שלו. השתלטו על המחשבות והרגשות שלו והוא כבר לא יודע מי הוא. לכן עלינו להבין שאנו מוכרחים להתנתק מכל זה כדי להתחיל באמת לחיות.


     "האדם מחזיק בידיו בנות-התמותה את הכוח לחסל את כל גילויי העוני האנושי – ומנגד, את הכוח לחסל את כל גילויי החיים האנושיים". הכוח הוא ניטרלי מבחינה מוסרית. אפשר להשתמש בו כדי לרפוא וכדי לפצוע. כדי לבנות וכדי להרוס. (ג'ון קנדי)


     האדם מקנא במה ששווה לו, אדם שיקר אצלו הממון מקנא הוא בבעלי הממון, כיון שהממון תופס אצלו ערך חשוב. אדם ששואף לכבוד, יקנא באנשים בעלי מעמד שיש להם כבוד גדול, כיון שהכבוד אצלו ערך חשוב. וכן ביתר התאוות והחשקים של ענייני העולם - יקנא האדם באחרים במה שנפשו חושקת.


     "האדם מתגלה בדיבורו. צלם הא-לוקים שבו מופיע בדיבור שלו, שמעיד על תוכנו הפנימי". (הרבי צבי יהודה קוק)

 

     האדם מתכנן וא-לקים צוחק - מקורו באידיש: דער מנטש טראכט און דרבש"ע לאכט... (חרוזים( על פי הפסוק: רבות מחשבות בלב איש ועצת ד' היא תקום.


     האדם מתמודד כל ימיו בין שתי נטיות מנוגדות,  לעשות מה שנכון , ולעשות מה שנוח.


הסוכה בכלא

"האסירים הישראלים בפלורידה כמעט ולא יכלו לקיים את מצוות חג הסוכות. אבל ברגע האחרון, בזכות משפט שאמר הרבי לפני למעלה מעשרים שנה, הם קיבלו סוכה!"

זהו סיפורו של הרב מנדי כץ, פעיל בארגון אל"ף החבד"י שמרכזו בפלורידה. אם לא שמעתם על הארגון – ואנחנו מקווים שלא שמעתם – אז כדאי שתדעו שזהו ארגון שמקדיש מערך עצום של פעילים למען רווחתם של אסירים יהודיים בבתי כלא בארצות הברית.

"השנה, הצלחנו להשיג לראשונה אישור עקרוני להכניס סוכות לבתי הכלא בפלורידה" מספר הרב מנדי. "אחד מהם הוא בית הכלא 'קרון', שם נמצאים כמה אסירים ישראלים. למרות האישור העקרוני ברמת המימשל של המדינה, הנהלת בית הכלא של קרון סירבה לאשר לנו להכניס סוכה גם מ'סיבות בטיחות' וגם בגלל שהם מעולם לא עשו זאת".

הרב מנדי התאכזב לשמוע על הסירוב, אבל לא היה לו מספיק זמן לחשוב על העניין: 15 בתי כלא אחרים כן העניקו את האישור המיוחל, וזאת בנוסף לארגון תפילות ראש השנה ויום כיפור, ומשלוח 300 סטים של ארבעת המינים לאסירים היהודיים.

יום שישי.  שלושה ימים בלבד לפני חג הסוכות. הרב כץ אומר לעצמו שבאמת חבל שהאסירים הישראליים בבית הכלא קרון לא יזכו לסוכה. הוא מנסה להפעיל קשרים, להתקשר לסמכויות גבוהות יותר, לשלוח מיילים ולהרים טלפונים. אבל אחרי כמה שעות של מאמצים הבקשה שלו נדחתה שוב.

"אמרתי לעצמי: עשיתי את כל מה שיכולתי, אין לי עוד מה לעשות בנידון".

מוצאי שבת.  הרב כץ מתכונן לנסיעה יחד עם משפחתו לניו-יורק לכבוד חג הסוכות. לפתע הוא מקבל סמס. השולח: הרב אהרן ליפסקר, פעיל נוסף בארגון אלף. "ראית את הוידאו השבועי של הרבי"? הוא שואל.

"לא, עדיין לא ראיתי, אז מיהרתי לצפות בוידאו השבועי – מגזין הוידאו "תורת חיים" מפרסם כל שבוע קטעים נבחרים מתורתו ומפגשיו של הרבי – ושם אני צופה ברבי מדבר על ארגון אלף. 'האם וידאתם שלאסירים יש סוכה לקראת חג הסוכות'? הוא שואל.

"המילים היכו בי. הנה, הרבי שואל האם עשינו כל שביכולתנו שלכל האסירים יש סוכה לקראת חג הסוכות... ובבית כלא אחד הם לא יזכו לכך. אנחנו חייבים לעשות כל מה שאנו יכולים כדי להשיג עבורם סוכה!"

1

אנשי אלף נכנסו לפעולה. כל אחד ניצל את כל הקשרים שלו בפלורידה ובוושינגטון כדי לשנות את דעתם של הנהלת בית הכלא. במשך כל הלילה הם התקשרו, שלחו מיילים, ביקשו והתחננו בכל דרך אפשרית: תנו להם סוכה!

יום ראשון, ערב חג הסוכות. השעה: 11:45. הרב מנדי כץ נוסע ברכבת התחתית של ניו-יורק. מתחת לאדמה אין קליטה בטלפון הסלולרי, והיא מופיעה רק כאשר הרכבת עוצרת בתחנה.

"הטלפון מצלצל. על הקו: קצין הדת (הלא יהודי) בבית הכלא. 'כבוד הרב' הוא אומר, 'אישרו לך את הסוכה'.

"יופי! אבל איך אני משיג סוכה שתענה על דרישות הבטיחות של הכלא (ללא מתכת או עץ בדפנות הסוכה) כשהחג אמור להיכנס בעוד שש שעות, ואני תקוע ברכבת התחתית בלי קליטה!"

מתברר שלבורא העולם דרכים משלו. הרכבת נעצרה בתחנה. במערכת הכריזה נשמעה הודעה שבשל תקלה באחת התחנות הקרובות, הנוסעים מתבקשים לעבור לרכבת אחרת. הרב מנדי לא עובר לאף רכבת: יש לו סוכה ואסירים שמחכים לו.

חיש מהר הוא מאתר את השליח הקרוב ביותר לבית הכלא. "יש לך אולי במקרה סוכה מתקפלת?" –"כן, אבל אני לא בבית. אהיה שם עוד חצי שעה בערך". – "תעשה לי טובה, תבקש מאשתך שתפסיק את כל הבישולים לחג ותחפש את הסוכה הזו... זה ממש קריטי!" השלוחה, גברת פרידמן, מפסיקה באמצע הכול ורצה לחפש את הסוכה. הסוכה נמצאה! הרב מנדי ממהר להתקשר למונית שתגיע לאסוף את הסוכה ותביא אותה לבית הכלא; הוא עוקב אחרי המונית דרך אפליקציית "ליפט", וברגע שהאפליקציה מודיעה לו שהמונית הגיעה לביתו של השליח... הרכבת החלה לנוע!


"שנים לאחר הסתלקותו של הרבי, הוא דאג לאסירים היהודיים בפלורידה: בזכותו הם יכלו לקיים את מצוות החג", אמר הרב כץ..

למה התרגש רבי נטע (הרב יטוורסקי)

     ראיתי אותו צועד מולי. אברך כולל חינני וירא שמים. שעת צהרים, והוא מוביל את פעוטו החצי מנומנם בעגלת התינוק שראתה ימים טובים יותר. כנראה היום תורו להחזיר את הילדים מהפעוטון הביתה. בעיניו, ניתן לזהות עייפות. יותר נכון, חוסר חשק. אם הייתי יודע לקרוא מחשבות, יתכן מאוד שהייתה נפרשת לפניי מסכת של חוסר מוטיבציה. משהו על גבול העצבות – דיכאון, בעגה המקצועית.  נזכרתי בסיפור מאלף המסופר על הגאה"ח רבי נטע ציינווירט ז"ל, שהיה דמות קמאית למופת מיקירי קרתא דירושלים,  ואתמול היה יום היארצייט דיליה.

     מכיריו הקרובים של רבי נטע זיהו בו תנועה אופיינית אותה היה עושה ברגעים של התרגשות. הייתה זו תנועה בה מפשיל היה לשנייה קלה את שרוול בגדו וממולל אותו בהתרגשות. הסובבים ידעו כבר שתנועה זו מראה על שלהבת קודש האופפת אותו ברגע זה. אם בעקבות חידוש מפתיע שזה עתה התגלה לו בדברי הרשב"א, אם בעיצומה של תפילה מרטיטה, בהכנה למצווה, בהגעה למקום קדוש, בעתות של חגים ויומי דפגרא וכהנה. משכך, התפלא מאוד אחד ממכריו – אברך ירושלמי חד עין – כאשר 'תפס' אותו לפתע על חם עושה את התנועה הידועה ברגע של שום כלום.  הולך היה רבי נטע אותה שעה ברחוב,  יחד עם בנו הקט. שב עמו מהחיידר. והנה מבחין האברך כיצד רבי נטע ממולל את השרוול בתנועתו האופיינית והקבועה לזמנים של אש קודש.  לא יכול היה להתאפק אותו אברך ירושלמי חד כתער ודוגרי כמחט: 'מה לכם רבי נטע שאתם מתרגשים כעת?' שאל ישירות את ידידו הצדיק. ' אם שאלת אענה לך' השיב רבי נטע בחוסר רצון מופגן. לא הייתה זו דרכו לגלות טפח וטפחיים מהליכותיו בקודש. ' הנני הולך כעת עם בני היקר' – מבהיר רבי נטע – 'והנה מבקש הוא ממני לקשור לו את שרוכי נעליו שהותרו לפתע. ואני חושב לעצמי איזו מצוה גדולה ויקרה הנני עושה כעת, הרי אני מהלך עם בני ועושה לו את מבוקשו, דואג להצטרכויותיו. אין לך מצוה גדולה מזו. ולא עוד, אלא שאני מקיים כעת את ההלכה של קשירת השרוך שמאל לפני ימין... הא! מי ישווה לי ומי ידמה לי . אין מאושר כמוני עלי אדמות. צובר מצוות על ימין ועל שמאל... –


     כמובן שהתרגשתי מאוד', הפטיר לאזני האברך המופתע.  רציתי לספר לאברך העייף את הסיפור.  אולי זה גם ירגש אותו. שיפנים כמה עולמות יקרים הוא קונה לעצמו בשעה אחת זו של התמסרות לילדיו היקרים, אך הוא חלף כבר על פניי ונעלם מהאופק. אולי הוא עוד יקרא על כך כאן.







י"ב טבת ה'תשע"פ



אם ד' מביא אותך לזה,  הוא יעביר אותך את זה.


     אמר רבי משה טייטלבום זצ"ל: אומרים 'תלמיד חכם', היינו, כל זמן שאדם רואה את עצמו כתלמיד הצריך ללמוד הריהו חכם, אבל אדם המחזיק את עצמו לחכם, הרי שאיננו לא חכם ולא תלמיד...

     "האדם חכם בעודנו מבקש החכמה. וכאשר יחשוב שהגיע אל תכליתה - הוא סכל." ( רבי שלמה אבן גבירול)


     האדם לא מקבל סתם כישרונות, כישרונותיו הם הכלים המיוחדים שקיבל אותם לעבודת ה' ועל כל אחד החובה להכיר כישרונותיו לדעת מה תפקידו.

החג בה' הידיעה

משפחתו המורחבת של אברהם בורוכוב (67) מאור יהודה, נערכת מדי שנה לסעודה ההמונית והחגיגית בשמחת תורה. בעבורה אין זה עוד חג, אלא החג בה' הידיעה. כל בני המשפחה, מהגדולים ועד הקטנים, שותפים לסעודה, שבה יארחו מאות מתושבי העיר, בבית הכנסת המרכזי של עולי בוכרה. הם דואגים לאוכל ביתי בשפע כמיטב המסורת, לכלים נאים, והעיקר – לאווירה שמחה ולאירוח במאור פנים.

השנה זו תהיה הפעם המאה ועשר שמסורת סעודת החג תתקיים על-ידי משפחת בורוכוב. באים לאירוע לא רק תושבים מן השורה אלא גם אישים נכבדים תושבי העיר. זו סעודה שנולדה מתוך כאב, והפכה ברבות השנים לסמל של דאגה לזולת והתחשבות בכל אחד ואחד, גם בפשוטי העם.

העלבון וההחלטה

זה קרה בשמחת תורה, בסמרקנד, לפני מאה ואחת-עשרה שנים. זכריה בורוכוב , סבו של אברהם, צעד עם בני הקהילה לעבר ביתו של אחד מנכבדי העיר, שבו נערכה סעודה חגיגית ומושקעת. שמחתו הגדולה של זכריה נקטעה ברגע שהיה עד למחזה עצוב: יהודים עניים, שהתיישבו סביב השולחן העמוס בשפע של מאכלים, התבקשו לקום ולפנות את מקומם לטובת אנשים בעלי מעמד גבוה מהם, בעלי ממון וכדומה.

זכריה כאב את המחזה המביש, שהיה עֵד לו, וחש פגיעה אישית על כבודם המושפל של יהודי 'עמך'. הוא קם ממקומו, מחה על המעשה, ויצא לעבר ביתו, כשהוא מזמין את היהודים הפשוטים להתלוות אליו ולערוך את סעודת החג על שולחנו. "עוד באותו יום החליט אבא שמהשנה הבאה יקיים בשמחת תורה סעודה ציבורית בביתו", מספר נכדו, אברהם. "היו שניסו להניא את אבא מהחלטתו בטענה שזה יהיה קשה לו, אבל הוא לא היה מוכן לשמוע דבר. זו הייתה החלטת ברזל".

נס הצלה

חיזוק מרגש להחלטתו של זכריה בא ממקום מסעיר ובלתי-צפוי. "כמה חודשים לפני שמחת תורה נולד ילד במשפחה", משחזר אברהם את מה ששמע ממקור ראשון. "ביום החג היה קר, והתינוק הונח בתוך קערה ליד האח, כדי שיתחמם. בדרך לא ברורה התינוק התגלגל והתהפך לתוך האש. המולה פרצה במקום ובנס הצליחו לחלץ את התינוק מן הגחלים הבוערות בלי כל פגע, בחסדי שמיים.

"סבא התרגש מאוד, ואמר לכל בני המשפחה ולידידיו שהנס המפעים הזה של הצלת הבן התחולל בזכות הסעודה שהחליט לערוך מדי שנה. זה היה בעבורו הסימן והחיזוק הטוב ביותר לקיים את הסעודה הזאת כל חייו".

בדרכו של סבא

רבים נהרו לסעודה של משפחת בורוכוב בסמרקנד, וזו נהפכה למסורת גם אחרי העלייה לארץ. אביו של אברהם המשיך במסורת, ואירח קהל רב מדי שנה בשמחת תורה. בשנים האחרונות זוכה אברהם, דור שלישי, להמשיך את המנהג.


"אנחנו עורכים סעודה מכובדת אחרי תפילת שחרית, כיאה ליום שבו שמחים עם התורה", הוא מספר. "בדרכו של סבא, אנחנו מזמינים את כולם. כולם רצויים כאן, ואנחנו מאושרים מהזכות לחגוג ולשמוח יחד".









י"א טבת ה'תשע"פ





 אין תפילתו של אדם שלימה כאותה שמתפלל מתוך הצרה והדוחק, שהיא היותר מקובלת ועולה לפניו יתברך. "בהתעטף עלי נפשי ..." הבטיח הנביא שתפילה מתוך צער ועטיפת הנפש היא הנכנסת אל היכל קדשו.(רבנו בחיי פר' שמות "ויאנחו מן העבודה" עיי"ש(


    אמר הבעש"ט הקדוש: "כל הנגעים אדם רואה חוץ מנגעי עצמו" - כל הנגעים שאדם רואה בחוץ, אלו הם נגעי נפשו...


     האדם חייב לנהל את כל חייו ברצף בלתי פוסק של עליה והתעלות, בלי לעצור באמצע. ברגע אחד של עצירה, עלול הוא להפסיד כל אשר השיג. 


     הנדיבות האמיתית כלפי העתיד היא לתת הכל בהווה.

דמעות של שבת (הגאון רבי יצחק זילברשטיין שליט"א)

     סיפר לי הרב אליהו פייבלזון, ראש ישיבת 'פתחי עולם' המיועדת לחוזרים בתשובה. "באחד הימים מתדפק על פתחי יהודי בן 70 ורוצה את עזרתי,  הכנסתיו לביתי, ושאלתי אותו במה אוכל לעזור לך . אמר לי היהודי, אני פרופ' באחת האוניברסיטאות הגדולות כאן בארץ ישראל, לפני זמן קצר יצאתי לפנסיה, והתחלתי לשמור שבת, אני רוצה שגם אשתי תתקרב קצת לתורה ולמצוות, ולכן באתי אליך, כראש ישיבה לחוזרים בתשובה יש לך נסיון , אולי תוכל להשפיע עליה", מספר הרב פייבלזון. "אמרתי לו שכמובן אנסה, אך בכל זאת יש לי שאלה עבורו", " איך יהודי כבן שבעים ועוד פרופ' נכבד, מתחיל פתאום לשמור שבת, בלא שמישהו בלא שמישהו " יקרב אותו ? "השיב לי היהודי: 'אספר לך סיפור ומזה תבין הכל.

     אמי ואבי עברו את השואה, לאחר השואה נישאו, עלו לארץ והתיישבו באשדוד".

"     היה לי דוד שהיה יהודי שומר תורה ומצוות,  וכשאמי התייעצה אתו היכן כדאי שאלמד, יעץ לה הדוד לשלוח אותי לבית אבות בבני ברק של הרב יוסף שלמה כהנמן, מייסד ישיבת פוניבז'. ואכן, אמי שמעה לעצתו ושלחה אותי לשם. "בזמנים ההם הנסיעה מאשדוד לבני ברק לא היתה קלה, ולכן אמי אף פעם לא באה לבקר אותי, באחד הימים נקלעה אמי לאזור בני ברק, והחליטה, אם אני כבר כאן באזור, אכנס לבקר את בני מחמדי, היא נכנסה לבית אבות, מיד כשנכנסה ראתה שמדובר במוסד של שומרי מצוות, היא קראה לי ואמרה לי: 'תארוז את החפצים שלך, אנחנו נוסעים מכאן'. "ארזתי את חפצי, ואמי לקחה אותי לביתי. הייתי אז ילד בן תשע, הרבה זיכרונות אין לי מאותה תקופה, אבל דבר אחד איני יכול לשכוח, ובכל פעם שאני נזכר בכך, יורדות לי דמעות מעיני", ממשיך הפרופסור לספר.


     "לאחר כמה ימים מתדפק יהודי בדלת,  כשאמי פתחה, הציג את עצמו קוראים לי יוסף כהנמן, ואני מנהל את בית האבות בבני ברק. היום נכנסתי לבית אבות, וראיתי שילד חסר שם, שאלתי מיד היכן הילד, אמרו לי שאמו באה לפני כמה ימים,  ואמרה לו לארוז את חפציו, ולקחה אותו לביתו. " מיד עליתי על אוטובוס, ונסעתי לביתכם באשדוד לברר מה קרה, האם לא היה משהו טוב בבית אבות,  אני מוכן לעשות הכל כדי לשפר את התנאים של הילד", אמר ראש הישיבה לאם. "אמא השיבה לו: ' הכל בסדר שם. רק, שאני עברתי את השואה, לא אוכל לתאר לך את הזוועות שראיתי בעיני מה שעוללו לנו הנאצים יימח שמם ואיני רוצה שבני יהיה דתי'", משחזר הפרופסור. "הרב כהנמן ניסה לדבר על לבה כמה דקות, וכשראה שאין עם מי לדבר, ביקש כסא, התיישב עליו, והתחיל לבכות, הוא ישב כך עשר דקות, ובכה על עוד נשמה של עם ישראל שהולכת כעת לאיבוד. לאחר מכן ברכם לשלום ויצא. " כבר עברו מאז כשישים שנה", אומר הפרופסור לרב פייבלזון, "והדמעות האלו לא נותנות לי מנוח. בכל פעם שאני נזכר מזה לבי מתחלחל, התחלתי לשמור שבת, ואני רוצה שתשכנע את אשתי, שקצת תלך בעקבותיי". הרב פייבלזון ממשיך ומציין כי אכן דיבר עם אשתו של הפרופסור וברוך השם היא השתכנעה. "היום הוא מניח תפילין בכל יום, והם שומרים שבת, כשרות, ועוד היד נטויה".






י' טבת ה'תשע"פ





 אומר ה"כתב סופר", ביום הברית של הבן, כשאיננו יודעים איך הוא יגדל, מברכים אותו "ישימך אלקים כאפרים", כלומר שתהיה בן תורה, זו העדיפות הראשונה שלנו. ואם לא, שתהיה "וכמנשה" אך כזה מנשה, שיראו עליו שהיה פעם אפרים.

     אימתי זוכה אדם למנוחה אמיתית, אם "ויט שכמו לסבול" כאשר נוטל הוא על עצמו שיוכל לסבול את הכל, אדם שהוא סבלן – הריהו זוכה למנוחה אמיתית. )הרה"ק מהר"י מווארקא זצ"ל(

     אין בעולם ברכה גדולה יותר, מאשר השכנת שלום בין האחים. אכן, נכונות הן המילים שאמר דוד המלך בספר תהילים: "הנה מה טוב ומה נעים שבת אחים גם יחד" (תהילים קל"ג:1). זוהי הנחת שהקב"ה מאחל לכל יהודי בעולם כולו.


     בך יברך ישראל ישימך וגו'. שואל הבאר יוסף מה הלשון בך , ומתרץ שהכוונה בך ליוסף שממנו נוכל ללמוד שהגם שהיה בשפל המדרגה בכל זאת נתעלה ברום המעלה, כך כל אב יכול לברך את בנו בכל מצב שהוא שיוכל לעלות ברום המעלות.

הנער היהודי שניצל (הרב רפאל ברלזון מוסף שבת קודש פרשת כי תצא תשע"ב)

באחד מביקוריו של הרב אליעזר בונדהיים ראש 'גניזה כללית' בבתי הרבנים שליט"א, שמע מאת הג"ר רבי דוד אברהמי שליט"א מירושלים סיפור נורא. פנינו אל הגאון שליט"א על מנת לשמוע את הסיפור בפרוטרוט, והוא אף הוסיף לו מסר מהדהד.

סטלינגרד, שנת תש"ג:

קרב סטלינגרד, בו נבלם הצבא הגרמני לפני העיר סטלינגרד, נחשב לנקודת מפנה מרכזית במלחמת העולם השנייה, ולראשית התפנית במלחמה לרעת הגרמנים ושותפיהם. הניצחון הרוסי הושג תוך כדי הקרבת חיילים רבים, וביניהם "נערי המולטוב" – הרוסים גייסו נערים בגילאי ארבע-עשרה חמש-עשרה שתפקידם היה לקדם את פני הטנקים הגרמנים בבקבוקי תבערה. הנערים האומללים נדרשו להסתער בזריזות לכיוון הטנקים, להשליך בקבוק בתקווה שהוא יתנפץ בין הסדקים ויבעיר את הטנק.

החיילים הגרמנים ריססו את השטח במכונת ירייה וגבו קורבנות רבים, יחד עם זאת סייעה מתקפת הנערים בבלימת הטנקים הגרמנים. אלפי "נערי המולטוב" היו נחטפים מהרחובות ונשלחים לחזית המלחמה, שבעצם הייתה בתוככי עיר מגוריהם.

בין הנערים שחיו בסטלינגרד היה גם נער יהודי 'פלוני' שאת שמו איני יודע, אך שמעתי את הסיפור ממנו עצמו. גם הוא כמו כולם היה מועמד טבעי לגיוס למשימה הצבאית האכזרית. אז מדוע לא גייסו אותו בימי המלחמה הנוראה?

באותם ימים היה בעיר ביקוש גדול לנייר. פרצו ערלים ארורים לבתי הכנסת, שדדו משם סטים מהודרים של ש"ס וילנא, שו"ע דפוס ראם וכן הלאה, פירקו את הספרים וכך נותרו בידם ערימות של נייר עטיפה משובח ויקר רח"ל. עם הנייר עטפו דגי 'הערינג', סבון, ומה לא. לאחר השימוש השליכו את הניירות תחת כל אבן וכל עץ רענן.

אחד היה הנער הנ"ל, שהסתובב במסירות לאסוף את הדפים המחוללים. לא היה לו 'מנגנון', הוא פשוט התהלך עם שק ואסף לתוכו מהרחובות והשווקים. הנה יבמות דף כ"ד מלוכלך בהערינג, והנה אבן העזר סי' י"ז עם שיירי סבון… את הדפים היה גונז וכך הציל במידת האפשר את קדושת הספרים המחוללים.

מאחר שעסק בכך בקביעות, הבחינו בו הגויים והדביקו לו את הכינוי 'משוגענער', שכן איזה אדם נורמלי אוסף באובססיביות אריזות מטונפות? כאשר ביקשו לגייס אותו ל'צבא המולטוב', התנערו ממנו מידית. הלוא הוא משוגענער!… וכך בזכות עיסוקו בהצלת השמות ניצלו חייו.

כאשר סיפר לי זאת ציין בפניי את העובדה שמטבעו לא היה נער חזק, גם לא זריז, ואין כל ספק שאם היה מגויס היה נהרג מירי הטנקים הגרמנים.

בדרך לא דרך הצליח הנער לעלות ארצה בימי מסך הברזל,  וגם כאן בארץ המשיך לעסוק בגניזה. הוא הרגיש שהשמות הצילו את חייו, וזה גרם לו חשק להשיב טובה ולהציל את חיי השמות. הוא היה הראשון שיסד איסוף גניזה מסודר באמצעות חבית גדולה, שאגב גם היא נצבעה בכחול כמו בימינו, שהעמיד בשטיבלאך 'מאה שערים'. החבית הייתה ממוקמת בצמוד לבית הכנסת הגדול 'ישועות יעקב'.


סבורני שהמסר הברור שעל כולנו ללמוד מכאן זה, שאם אדם עושה מעשה טוב בתמימות הוא יצליח! לא רק שחייו של הנער ניצלו בזכות השמות, אלא שמגלגלין זכות על ידי זכאי, והוא זכה להיות הראשון שמיסד את נושא הגניזה בארץ ישראל!





















ט' טבת ה'תשע"פ



איסור הֲלנת מֵּתים מן התורה, מניין? שנאמר 'תֵּצֵּא רּוחו - ישּוב לאדמתו ביום ההוא'...

    בעיירות ליטא בעת שעשו סיום הש"ס עשו משתה ושמחה ולבשו חג שבעת ימים, אף הנשים נטלו חלק בשמחה בזה שאפו מאפה ובשלו תבשילים לסעודת הסיום (ספר אתקינו סעודתא עמוד ד הערה 8.)


     יוסף הקים, למעשה, את הגיטו היהודי הראשון.  הוא בנה את המודל לבדלנות היהודית. חששו הכבד היה, כי אם תתערה המשפחה בערי מצרים, תביא התערות זו להשתרשות מסוכנת שסופה התבוללות. קיצו של עם ישראל יבוא עליו, עוד בטרם צעד את צעדיו הראשונים על במת העמים. החיים במרוכז, בארץ גושן, מבטיחים פיתוח אורח חיים שונה, הנאמן יותר למסורת האבות: אברהם, יצחק ויעקב


     "כל עוד לא העיר השחר המוסרי על האומות, הרי המחיצות שאומות הקימו, שמרו על ישראל מני הדבקות בשחיתות האנשים, שבקרבם התהלכו מאות בשנים" (רש"ר הירש)

שתי עיניים – רמוטי זיסר ז''ל

     עמדנו אז, לפני כשני עשורים, קבוצת אברכים צעירים, ליד שולחנות ערוכים, בבית המדרש הקטן והחמים של סוכטשוב בבני ברק, והמתנו לתחילת האירוע - כנס ייסוד כולל "סנה משה", בראשות הגרח"ד קובלסקי שליט"א, לזכר הר"ר משה יצחק זיסר ז"ל.  הכל היה ערוך, הדלת נפתחה ואל החדר נכנסו שתי עיניים תכולות. ידענו כי זה האיש. התכול העמוק ריצד בתבונה ובמבט חודר, והחזיר רצון עז לתת ,  להאציל, להשפיע טוב ולהעניק.  אם יש עיניים המשקפות את האישיות, היו אלה העיניים של ר' מוטי ז"ל. פקחות משוננת וטוב לב מדהים בפשטותו, שכנו זה לצד זה בנפש סוערת ורוגשת. בקולו הנעים היה פותח את נאומיו בכינוסים של הדף היומי, ולהפתעתנו, תמיד, בקול השזור מבטחון של איש היודע את אשר מאחריו ואת אשר לפניו, היתה משולבת רעידה קלה, כמו של עלה המתנודד בעליזות על מים. כששמעת את הקול הבוטח-רועד היה לך ברור שהעוצמה האישית והכלכלית לא הקשיחו מאומה בקרבו, והוא מתייחס לאנשים כ...אנשים.

     חלפו ימים, חלפו שנים, ולפני שנה נפגשנו שוב,  על קברו של אביו. כל ימיו צועד האדם מבית היולדות לבית העלמין, ור' מוטי כבר ידע שהוא קרוב יותר אל היעד. קולו הצלול הדף את הבל חמת תמוז, והפעם התרגשנו לשמוע שבקול הרועד נותר בטחון, איתן ויצוק, בה' הכל יכול, שלמען תורתו הוא עשה כל כך הרבה. כששמעת את הקול הרועד-בוטח היה לך ברור שהסערה האישית והכלכלית לא מיררו מאומה בקרבו, והוא ממשיך להתייחס לאנשים בחמימות ובנעימות.  ביום שישי המר ההוא, המלוח מדמעות, לפני כשלושים יום, התאספו בבית העלמין אלפי אנשים, כדי לחלוק כבוד לאיש שידע לחלוק כבוד לכולם, ומצא חן בעיני א-לוקים ואדם. צמרמורת אחזה בנו לשמע קינתו של בנך ר' דוד על האב האהוב. יש רגעים שבהם זועקת האמת מעצמה מפיו של המדבר, כמו היתה רוח קדמונית השוכנת בקרב המדבר ומעידה על נפשו. ואותו רגע מזוקק התפרץ במשפט הפרידה מהאבא המוטל למרגלותיו: "אנחנו נמשיך לעשות יותר חסד!". אז ידע מנוח כי מלאך ה' הוא. היה זה רגע קדוש שבו הזדקרה האמת הפנימית שירשת מהוריך ז"ל והורשת עם רעייתך תבלחט"א, לצאצאיך שיחיו.

     ר' מוטי, אתה היית עטוף בטלית, מיתריך אינם נעים, אבל קולך הנעים ממשיך לבקוע מגרונות צאצאיך. רגליך וידיך אינן נעות, אך של משפחתך – רצות להמשיך את פעלך. גם בשעת כאב וחימום לא הבטיח ר' דוד שיבנה מגדל גבוה יותר או ירכוש קניון גדול יותר..  נעשה יותר חסד! בקולך דיבר בנך, וכולנו קיבלנו אישור דומע למה שתמיד ידענו – כל מה שעשית, היה מהלב, למען שמו יתברך. באותו יום שישי התכנסנו לחלוק לך כבוד, אך לא היה זה הכבוד האחרון.  בכל יום חולקים לך כבוד עשרות אלפי לומדי הדף היומי, אנשים שכבר סיימו ש"ס פעם ופעמיים,  קוראי הגליון שהפצת באדיקות בכל רחבי תבל,  ודירבנת לתרגומו לשפות שונות. בלשון הקודש,  באידיש, בצרפתית, באנגלית ובספרדית, כולם אומרים לך, איש איש בשפתו: ר' מרדכי קלמן ב"ר משה יצחק, אתה יכול להיות גאה במה שהשארת אחריך, פועלך ממשיך. תודה על מה שהיית ועל מה שהורשת.  העולם לפני שהתחלת בפעילותך אינו אותו עולם שהותרת לאנחות.  מי יכול היום להאמין שבעיר ואם בישראל,  המונה עשרות אלפי יהודים, לא התקיימו שיעורי הדף היומי? אבל זו היתה המציאות באותם ימי בראשית של מאורות הדף היומי.. יחד שילבו ידיים שני אנשים צעירים, יבדלחט"א הרב קובלסקי שליט"א, ור' מוטי זיסר ז"ל, במעוף וביוזמה בלתי מצויים הם שאפו לשנות את מפת שיעורי התורה בארץ ישראל, וזכו.

     עם ישראל איבד יזם ענק, שאת כישורי היזמות הנדירים שלו רתם כדי ליזום פרוייקט רוחני אדיר ורחב היקף, שאיש לא שיער את קצב התפשטותו ואת היקפו. שיעורים רבים כל כך של הדף היומי בארץ ובחו"ל נזקפים לזכות הפעילות המדהימה הזו, ובחללו של כל אחד מהם מרחפות מילות אש: לעילוי נשמת ר' מרדכי קלמן ב"ר משה יצחק ז"ל.  ר' מוטי, אתה בוודאי יודע שבשטיבל של סוכוטשוב ממשיך להתקיים השיעור הראשון של מאורות הדף היומי, שהשתתפת בו שנים רבות,  הנמסר מאז ועד היום על ידי הגרח"ד קובלסקי שליט"א, וליד ארון הקודש והעמוד, שגם אותם תרמת לא מכבר בנדיבות לבך, כפי שסיפר אחר מיטתך הגבאי המסור של השטיבל, ר' פנחס הי"ו, ממשיכים ללמוד את הדף היומי, בדיוק כמו שרצית.  ר' מוטי זיסר עזב אותנו לאנחות, אך הותיר מאחוריו צוואה חרותה בשמיר, שבכוחה להעניק כוחות לאנשי-רוח נוספים שאומתנו כמהה להם:  גם אנשים בודדים יכולים לחולל מהפכה גדולה בקרב רבים, אם היא באה מעמקי הלב. נזכור כי אין מדובר באיש שחי לפני מאתיים שנה, אלא ביהודי שחי בתוכנו, בתקופתנו, ובקרבו התעוררה רוח ה' לפעול לדברים שבקדושה.


     תהיה נשמתו צרורה בצרור החיים.







ח' טבת ה'תשע"פ


אין מסכת בש"ס שמתחילה בדף א' ותמיד דפי הגמרא מתחילים בדף ב'  להורות לאדם שלא יתגאה אחר שלמד כל המסכתות והדפים כי עדיין לא למד את האלף וצריך לחזור וללמוד (ברית אברהם הובא במנהגי בית יעקב א א(.


    אני מאמין שבכתיבת הפרק הבא בחיינו אנו משפיעים על הפרקים הקודמים, שכבר היו. בפעולה בעתיד אנו יכולים לרפא חלק נכבד מכאבי העבר. (הרב לורד יונתן זקס)


     בהניחנו להווה לשנות את האופן שאנו מבינים בו את העבר, אנו פודים את ההיסטוריה שלנו ומשחררים אותה לפעול ככוח מיטיב בחיינו (הרב לורד יונתן זקס)


     העוסק בגמרא חונה מלאך ה' סביבו מימינו מיכאל משמאלו גבריאל מלפניו אוריאל ומאחריו רפאל ועל ראשו שכינת אל,  ר"ת גמרא גבריאל מיכאל רפאל אוריאל (יש"ש סוף סוכה(.

כובע בצד הדרך (השגחה פרטית, עלון 27)

     ביום רביעי פרשת ראה, חזרנו מהצפון הרחוק, הגליל המערבי, והתקדמנו לכיוון הצפון הקרוב, אל מקום מגורינו במושב ליד חיפה. נסענו בטנדר בכביש 4 עם ילדים גדולים וקטנים. הנסיעה היתה מעייפת, הכביש היה עמוס עם הרבה פקקים בדרך,  ומידי פעם נפתחה הדרך ויכולנו לנסוע במהירות עד הפקק הבא. פתאום, באמצע הנסיעה המהירה, נפתחה הדלת האחורית. זהו פחד נורא, סכנה גדולה מאד, הן מישהו היה עלול ליפול החוצה אל הכביש, ח"ו.  מיד סגרנו את הדלת, ראינו שכולנו חיים וקיימים ובריאים, ברוך השם,  אבל אחרי שתי דקות התברר שנזק כלשהו כן קרה. מישהו מהנוסעים העיר שחסר כובע. ברכב היו שלושה כובעים, ועכשיו יש כאן רק שניים. אכן, חסרון כיס, אבל לא נורא. זהו כובע שמיצה את עצמו בכמה שנות שימוש טובות וארוכות.  הרעיון להגיע עד לצומת, לעשות פרסה ולחזור ולחפש את הכובע שוודאי נרמס מזמן תחת גלגלי המכוניות והמשאיות, נראה לי חסר טעם, מה גם שהיינו עייפים,  מתגעגעים ממש לביתנו הנעים. אמרנו, שיהיה לכפרה, והמשכנו הלאה.

     למחרת מתקשר לביתנו אדם ושואל אם איבדנו כובע. "כן", אני עונה.  וכאן מגיע סיפורו של המוצא, נהג משאית מהעיר עכו: " אבא שלי, עליו השלום, נפטר לאחרונה, וחברים אמרו לי שצריך להגיד קדיש אחריו. 'אתה צריך למצוא יהודי חרדי, לתת לו מאתיים שקלים בחודש, והוא יגיד קדיש לעילוי נשמת אבא שלך במשך כל החודש. ככה צריך לעשות במשך השנה הראשונה'. החברים, יודעי דבר, אמרו שמוכרחים לעשות את זה, אבא שלי מחכה לקדיש הזה, ואני צריך להתאמץ ולמצוא מישהו שיעשה את העבודה. אבל איך אני מוצא אחד כזה? אני גר בעכו, ולא יוצא לי לפגוש חרדים בכלל. אין לי הכרות אישית עם איש מהם.


     אתמול נסעתי בכביש 4 וראיתי כובע מונח בצד. חשבתי לעצמי, זה נראה כובע של חרדים, אולי דרך הכובע הזה אמצא איזה יהודי טוב שיסכים להגיד קדיש על אבא שלי? עצרתי, ירדתי מהמשאית, הנהגים מסביב צפרו כהוגן, אבל אני עשיתי את זה.  עליתי עם הכובע, ומצאתי את השם שלכם כתוב בפנים. חיפשתי את הפרטים בספר הטלפונים, וככה בסופו של מחקר, הגעתי אליכם".  סיפורו של הנהג נגע ללבי, ומיד אמרתי כי אני מוכן לקבל על עצמי לומר קדיש לעילוי נשמתו של אביו. בסופו של דבר התברר שכל המעשה המוזר שקרה לנו,  הדלת שנפתחה באמצע הנסיעה והכובע שעף החוצה והונח בצורה כל כך אלגנטית בצד הדרך, היה בשביל הקדיש של אביו של הנהג.  הוא זכה לקיים מצוות השבת אבדה, ויהי רצון שיזכה גם לשוב בעצמו אל אבינו שבשמים.









ה' טבת ה'תשע"פ



אל תתנו לתקופה זמנית, להרוס חיים שלמים. הכל נתון לשינויים והכל אפשרי! (הרב יצחק פנגר שליט"א) 

   

      אמר הגאון רבי חיים קניבסקי - על פי הלכה יכול להיות שלכבוד שבת צריך להחליף רק את הבגדים שרואים. אבל על פי הקבלה צריך להחליף את כל הבגדים, וכן יש להחליף בגדי שינה. ("בגדי שבת")



     בטבילת הבוקר היה מרן הרה"ק בעל "ישועות משה" מווי'ניץ זי"ע מכוון על המצוות שהתעתד לקיים במשך היום, וביקש לדעת מראש אם תתקיים אצלו ברית מילה באותו יום, כמו כן כיוון גם על קידוש לבנה.


     בישיבת חדרה קבלו בזמנו בחורים מכל הישובים כשרבים מהם אף תפילין לא הניחו, שאל מרן הגה״צ רבי מאיר חדש את הגה״צ רבי יענקל׳ה גלינסקי זצ״ל איך כביסה מלוכלכת יוצאת כה נקיה, אמר להם כאן מכבסים בדמעות וביזע.

    בספר הזוהר בפרשת השבוע (מקץ) כתוב את אחד המשפטים שמייצג עיקרון שהוא מאבני היסוד של היהדות: "כאשר העם כולו יש בו שלום, ואין בהם בעלי מחלוקת, הקדוש ברוך הוא מרחם עליהם והדין אינו שולט בהם. ואף על פי שכולם עובדים עבודה זרה, אם הם בשלום אין הדין שולט עליהם."  



     גדול אחד – כשאמרו לו הפתגם – "זמן הוא כסף", התבטא ואמר "טעות בידכם – זמן שווה הרבה יותר מכסף! – שכן כסף שאבד או שלא הרוויח, יכול להשלימו בזמן אחר לעשות השקעה יותר גדולה ולהרוויח יותר, אבל זמן שאבד וחלף, לעולם לא יוכל להשלימו...


     הגאון רבי חיים קניבסקי הורה שיש ללבוש בגדי שבת בשמחות.

     יש אומרים שחיוב בגדי שבת הוא מהתורה וי"א שהוא מדרבנן.  )שבת קיד. רמב"ם, יראים, שו"ת חת"ס קס"ח, פמ"ג פתיחה כוללת, שו"ע הרב ועוד(


הכרת הטוב III (בית זכריה, עלון 237)

     יוסף היה יהודי יקר המתגורר בירושלים, למד בצעירותו בישיבה גדולה, ולמרבה הצער לאחר מחלה קצרה הפך עוד בהיותו בחור למשותק בגפיים התחתונות. למרות זאת הוא התחתן ויש לו ב"ה בנסי ניסים שני ילדים יקרים ונפלאים.

     בחצי השנה האחרונה ניסו לעזור ליהודי יקר זה בכדי שיוכל להכניס את בתו לסמינר ראוי. אחיו, בקשריו הענפים הצליח לרתום את הרב שלמה לווינשטיין שליט"א לעזור בעניין.  בסופו של דבר הצליחו המאמצים ונתקבלה בקשתם והנערה קבלה אישור להיכנס. אלא שלא היה אישור רשמי, ולאחר מאמצים נוספים נתקבלו אבי הנערה ואחיו לפגישה אצל מנהל הסמינר שהבטיח להם שבתו נתקבלה, והוסיף, שבתוך שבוע יקבלו הביתה טפסים לרישום ויחזירום ויקבלו תאריך לראיון ובזה יסתיים ההליך הרשמי. אלא שעברו שלושה שבועות ולא התקבל שום מסמך או טופס.  לאחר כשלושה שבועות, מתקשר הרב שלמה לווינשטיין שהיה מעודכן כל העת בכל התהליך לאח של יוסף ואומר לו, 'הנה אני בירושלים כעת, מה דעתך שאכנס למנהל הסמינר ואשאל אותו מדוע אין התקדמות'. מותר לציין שהאח הסכים, ואכן הרב נכנס הישר למנהל הסמינר שאכן בדיוק היה במשרדו ושאל בדבר בתו של מיודענו, המנהל אמר בפליאה: 'מדוע טרחת הלא הבטחתי להם שהיא בפנים, ענה הרב אכן הבטחת אך גם הבטחת שיגיעו טפסים להסדיר את הענין רשמית ולא קרה כן. אמר לו המנהל: ' תאמר לאב ולבתו שיבואו מחר בשעה אחת עשרה בבוקר ואנכי אפגש איתם ונמלא את הטפסים.

     יוסף שכבר היה מלומד בהבטחות ובאכזבות, אמנם הגיע למחרת לפגישה אך לבו אמר לו שסאת צרותיו טרם תמה ולכן לא הביא את בתו לפגישה. ניבא וידע מה ניבא. כשהגיע לסמינר נכנס למשרד היתה שם מזכירה ומאחוריה בקצה החדר עוד מזכירה. 'כן. מה אתה רוצה אדוני? אני?! באתי להיפגש עם המנהל, הוא לא פה ואין לו שום פגישה היום'. 'אבל הוא אמר לי לבוא היום אולי הוא שכח, ואני אמור לרשום ולמלא טפסים היום עם הבת שלי, קוראים לי יוסף'. לא יודעת מי אמר לך להגיע, פה לא מתקיים רישום ואין לך מה לבוא לכאן שוב'. 'אבל את רואה שכבר באתי אז לא יכולה לשאול אותו?, 'כן, הוא לא פה, ואינני רואה צורך להתקשר אליו כי כל יום בא מישהו אחר עם הבטחה ממישהו אחר'. 'מזכירה יקרה, את הרי רואה את מצבי שאני על כסא גלגלים, עבורי להגיע לכאן לבד, זה קריעת ים סוף, אני אומר לך את שמי המלא, וכי אינך יכולה לעשות אפילו צעד קטן להתקשר אליו לומר לו שיש כאן יהודי המזדהה בשם יוסף שיושב על כסא גלגלים וטוען שנקבעה לו עמך פגישה?' בשלב זה קמה המזכירה שישבה אחורנית ניגשה למזכירה האחראית התלחשה עמה כמה מלים, לאחר הנהון הדדי,  ניגשה המזכירה השניה ליוסף ואמרה לו, 'מר יוסף היקר, אתה אמנם לא מכיר אותי, אבל אני חייבת לך הכרת הטוב גדולה ולאחר הכרת הטוב הזו אני כעת אמלא איתך את הטפסים נקבל מיד אישור טלפוני מהמנהל ובתך רשומה באופן רשמי . 'תסלחי לי, מאיפה את מכירה אותי על מה הכרת הטוב הזו?' 'זה היה לפני עשרים שנה' אמרה המזכירה, 'ואנכי כלה כשלושה ימים לפני חתונתי, משפחתי נסעה לאופ-רוף של החתן, ואותי שלחו לקרובי משפחה באשדוד. במוצאי שבת ארזתי את המזוודות שכללו מתנות רבות וחפצים איישים ועליתי על האוטובוס, לאחר חצי שעה התברר לי שטעיתי והאוטובוס הזה נוסע לבאר שבע, ניגשתי לנהג אמר לי לרדת בצומת קסטינה משם יש אוטובוס לירושלים. ואכן ירדתי והתפללתי שיגיע אוטובוס. לאחר כמה דקות הגיע אוטובוס לירושלים, עליתי ואחר כמה דקות מרוב המהירות שכחתי את המזוודה בתחנה.  הגעתי הביתה ובמקום שנשב שלושה ימים לפני החתונה נשמח ישבנו אני והורי ובכינו על האבידות הרבות והיקרות.


     בשתים עשרה בלילה מצלצל הטלפון: 'שלום, אולי שכחתם מזוודות בצומת קסטינה?' 'כן, השמחה הרקיעה שחקים! התברר שיהודי יקר ראה אוטובוס עובר ומזוודות נשארו בתחנה, ראה אנשים חרדים עולים לאוטובוס. חיטט במזוודות עד שמצא סימן זיהוי, והגיע למספר הטלפון שלנו. 'טוב, ממשיך האלמוני בטלפון, שמי יוסף, ואני נכה על כסא גלגלים, אני מצאתי את מזוודותיכם, ואני מגיע עוד כמה דקות לביתכם, אך אני מבקש מכם לרדת לקחת משום שאני לא יכול לרדת מהאוטו. כשהכרזת בקול ואמרת 'תגידי לו שיוסף על כסא גלגלים נמצא פה' חזר אלי הזיכרון בעוצמה ובבת אחת! זהיתי פתאום את הקול שלך, ואכן יש לי הכרת הטוב עצומה אליך...'.

כיצד עושים סיגופים (להגיד - ימים נוראים)

     מספר רבי ראובן קרלנשטיין, מעשה שהיה! תשמעו.  לפני כמה שנים נסעתי עם יהודי נהג רכב, לשיעור. באמצע הדרך החל לדבר דיבורים עד כי ממש השתוממתי. הוא סיפר,  כי הוא וחבריו עורכים גלגולי שלג ותעניות בצוותא, שלוש ימים רצופים, החבורה עושה את מעשיה ע"פ הכוונה של רב (שכבר לא בחיים) "אבל היכן יש לך שלג בהיום בארץ ישראל?" תמהתי. " מה אתה מדבר, בחרמון יש שלג, אנו נוסעים לחרמון, כדי לסבול ולהתייסר בגלגולי שלג" . "ומה אתם עושים שם?" " אנו שוכבים על השלג, ואלו ייסורים גדולים, וגם סיכון, אחד מהחבורה שלא שמע לרופא, וערך גלגולי שלג, סיכן את בריאותו וחלה מאד" אח"כ הסביר לי כי המעשים שלהם לא פשוטים בכלל, כי כתוב בספרים כי אם עושים תעניות, שלושה ימים רצופים ביחד עם גלגולי שלג זה כנגד כמה מאות תעניות, וגם את זה אנו עושים וכו' נורא נוראות.  הבטתי עליו וממש תפסה אותי חלישות הדעת, אלו מושגים אני שומע, לימים ביררתי ובאמת שמעתי כי דבריו היו אמת, כי אכן כך עשתה חבורה זו.


     אנו ממשיכים הלאה לנסוע, ואני מתעניין: "מה מלאכתך?" " אני רופא שיניים, אבל לא סתם רופא העוקר שן או טיפול שורש וכדו', אני מטפל דוקא במקרים מסובכים ריקבון של כמה שיניים ביחד", וכאן העיניים שלו התחילו לזהור כמו השמש: " אתה יודע!" אמר בהתרגשות שלא הכרתי בתחילת הנסיעה "רופאי שיניים עושים הרבה כסף! המון כסף!" כל כולו הבהיק משמחה: כסף! כסף! וסיפר כי "בשבוע שעבר טיפלתי באשה מבני ברק, וציין לי את השם, שאגב ידוע לי כי הם לא עשירים בכלל, טיפלתי בה כמה שעות, ו... שנים עשר אלף שקל! בשני לילות בלבד, כסף רב! ובתחילת השבוע היה עוד מישהו: שבעת אלפים שקלים חדשים! הבנת כבוד הרב?"  חשבתי לעצמי מה הולך כאן, רבונו של עולם, תעניות וגלגולי שלג, אך תאות הממון במלא תוקפה, מדוע לקחת כל כך הרבה כסף? מדוע הנך עושה לאחרים גלגולי שלג... ההוא, יהודי נעבאך,  שאין לו פרנסה, והרווח שלך הוא פי מאה ממה שאתה מוציא זמן וכסף לכך, מדוע לקחת כל כך הרבה כסף, אבל מה שייך בכלל לשאול מדוע לקח סכומי עתק - הלא זה כסף! וכי כל כך פשוט להרוויח כסף? "הרבה כסף! המון!..."  על כך בא הגר"א וקורא לנו: רסן פיו ותאוותו, זה יותר מכל תעניתים וסיגופים שבעולם. אם זו התאווה שלך, אותה תרסן אותה תכניע! 






ד' טבת ה'תשע"פ



 אמר רבי נחמן מברסלב: בימי הנעורים לומדים לדבר. בימי הזקנה-לשתוק. וזוהי מגרעתו הגדולה של האדם: לומד הוא לדבר בטרם יודע לשתוק.



     בשם הבעש"ט הקדוש, שכדאי לאדם לחיות שמונים שנה, כדי שיעשה – ולא פעם אחת – טובה ליהודי, ואפילו טובה בגשמיות. ואותה טובה אינה חייבת להיות מיוחדת במינה. היא יכולה להיות גם טובה קטנה , חסרת ערך, ולא משמעותית, וגם היא תירשם בספר הזיכרונות. וידוע ששורש מדת אהבת חינם נובע ממחשבת תמידית להיטיב עם הבריות ובכלל זה שמירה על כבודם והשתתפות אמיתית בשמחתם .


     המקפיד לדבר תמיד רק אמת, מדייק בלשונו, ומתרחק מאנשים רעים. יזכה להצלחה בחייו ולברכת ה'.  (הרב רונן חזיזה(


    הפולט אנחה קלה, שאינה יוצאת מעומק לבו, הריהו חוטא בגניבת הדעת  .


אתרוג יקר (גליון השגחה פרטית 28)

     בסוף השנה שעברה לא היה לי כל כך קל. ברוך השם, הצלחתי להכניס את החגים ולקנות מה שצריך, אבל זה =94יה קשה. שאלתי את עצמי במה אני יכול לחסוך, וכך נפל הפור על האתרוג. בשנים עברו נהגתי לקנות אתרוג מהודר, שופרא דשופרא, בלי להסתכל על כסף. הוצאתי את כל הסכום שדרשו ממני בלי להניד עפעף, ובלבד שיהיה לי אתרוג שגידולו נאה, פניו חלקים ומאירים, וכל כולו אומר "זה קלי ואנווהו ".  השנה, כך החלטתי בצער, לא אלך בכלל אל מוכר האתרוגים היקרים, זה שכבר מכיר אותי היטב משנים עברו, ומוציא לי מיד את היהלום שבכתר.   אם אכנס לשם, רק יצאו לי העיניים, והרי איני יכול להרשות לעצמי הוצאה גדולה כזאת. לכן, מלכתחילה אכנס לחנות שמוכרת בזול, ומשם אבחר לי את היפה יותר, יחסית. 


     רק החלטתי, וחבר מבקש ממני לעשות לו טובה, להיכנס לבית המדרש ביאלא בלונדון, ולהביא לו מעיל שבנו שכח שם. נעניתי לבקשתו, נכנסתי לבית המדרש, ומצאתי על השולחן ספר קודש. פתחתי אותו, והנה הוא נפתח לי בדיוק בעמוד שמביא ציטוט מהאר"י הקדוש על גודל העניין של קניית ארבעה מינים ביוקר .  זה היה סימן די ברור משמים, שעלי לחשוב שוב על החלטתי בקשר לאתרוג, אבל משעברו יומיים ועדיין לא קניתי אתרוג, חזר היצר הרע וטען בפני, שבשלב זה של השנה, כל ספר שאמצא יעסוק בענייני חג הסוכות , ואך טבעי הדבר שהוא יפתח בענייני ארבעת המינים. הרי הספר נמצא בבית מדרש שהרבה אנשים לומדים בו, ומה ילמדו אם לא את ענייני החג ?  בכלל, ההחלטה להוריד את מחיר האתרוג באה לי על כורחי שלא בטובתי , בגלל המצב הכלכלי, אז מי אמר שמובאה בספר תהיה זו שתכריע, מה המעשה שעלי לעשות ? 


     כעבור יומיים עשיתי את דרכי לחנות הזולה, ובדרך נכנסתי לבית מדרש.  שם נקרה לפני ספר של אוסף עלוני "יגדיל תורה" שעל ידי חסידי בעלזא .  פתחתי אותו, ומיד נתקלו עיניי בציטוט מהמשנה ברורה, על המעלה הגדולה של קניית ארבעה מינים בדמים יקרים. כאן כבר הבנתי כי אין זה מקרה, אלא ד' הקרה לפני את הספרים הללו, ובהשגחה מיוחדת נפתחו לפניי במקומות אלו בדיוק. באותו רגע החלטתי כי אני עוזב את תכניתי לגשת לחנות הזולה, ועושה את דרכי אל מוכר האתרוגים מימים ימימה .  סגרתי את הספר בהחלטה נחושה, והנה, שם, בבית המדרש פוגש בי יהודי שבנו עובד אתי. הוא שמח לפגוש בי, ואז הוא מוציא משהו מכיסו,   ותוקע לי בכף ידי, "קח לך משהו לכבוד יום טוב". אני מתבונן באותו 'משהו', ורואה שהוא הניח בידי שמונים פונט. "כזה סכום גדול?" אני שואל בתמיהה . " שיהיה לך לאתרוג" - - - מה אומר לכם? באותה שנה קניתי אתרוג מופלא ומהודר, כאשר אני מייסר את עצמי, איך לא ידעתי כמה האתרוג שלי חשוב בשמים. איך סיבבה ההשגחה העליונה שאראה את הכתובים ואקבל את התמיכה, ובלבד שאגיע לאתרוג מהודר, כשאיפתי הכמוסה .  הו, הלוואי שיהיה לבי נקי וזך, כמו האתרוג שקניתי באותה שנה.







ג' טבת ה'תשע"פ


 ''בבריסק היו אומרים, בשם הגר''א, שאלמלא הייסורים לא היה אפשר כלל וכלל לזכות בדין של ראש השנה...''


     בחתם סופר כתוב שבכל שנה בעשרה בטבת יש נידון בשמים אם הגלות תמשיך או שתבוא כבר הגאולה.



     האדם זקוק לחיבה.  שהמתבודד מחברו דומה כצמח בלי ארץ ומים שלבסוף כומש ולא יפריח, נובל ולא יביא פרי . והעיקר להתחבר לחבורה של יראי ה'.

     המנהג הוא שקודם תפילת "שמונה עשרה" פוסעים ג' פסיעות, ומקור המנהג הוא ב"רוקח" שביאר שהם כנגד הג' פעמים שמצינו בתנ"ך "ויגש",: "ויגש אברהם", "ויגש אליו יהודה" "ויגש אליהו".   

הכרת הטוב III (בית זכריה, עלון 237)

     יוסף היה יהודי יקר המתגורר בירושלים, למד בצעירותו בישיבה גדולה, ולמרבה הצער לאחר מחלה קצרה הפך עוד בהיותו בחור למשותק בגפיים התחתונות. למרות זאת הוא התחתן ויש לו ב"ה בנסי ניסים שני ילדים יקרים ונפלאים.

     בחצי השנה האחרונה ניסו לעזור ליהודי יקר זה בכדי שיוכל להכניס את בתו לסמינר ראוי. אחיו, בקשריו הענפים הצליח לרתום את הרב שלמה לווינשטיין שליט"א לעזור בעניין.  בסופו של דבר הצליחו המאמצים ונתקבלה בקשתם והנערה קבלה אישור להיכנס. אלא שלא היה אישור רשמי, ולאחר מאמצים נוספים נתקבלו אבי הנערה ואחיו לפגישה אצל מנהל הסמינר שהבטיח להם שבתו נתקבלה, והוסיף, שבתוך שבוע יקבלו הביתה טפסים לרישום ויחזירום ויקבלו תאריך לראיון ובזה יסתיים ההליך הרשמי. אלא שעברו שלושה שבועות ולא התקבל שום מסמך או טופס.  לאחר כשלושה שבועות, מתקשר הרב שלמה לווינשטיין שהיה מעודכן כל העת בכל התהליך לאח של יוסף ואומר לו, 'הנה אני בירושלים כעת, מה דעתך שאכנס למנהל הסמינר ואשאל אותו מדוע אין התקדמות'. מותר לציין שהאח הסכים, ואכן הרב נכנס הישר למנהל הסמינר שאכן בדיוק היה במשרדו ושאל בדבר בתו של מיודענו, המנהל אמר בפליאה: 'מדוע טרחת הלא הבטחתי להם שהיא בפנים, ענה הרב אכן הבטחת אך גם הבטחת שיגיעו טפסים להסדיר את הענין רשמית ולא קרה כן. אמר לו המנהל: ' תאמר לאב ולבתו שיבואו מחר בשעה אחת עשרה בבוקר ואנכי אפגש איתם ונמלא את הטפסים.

     יוסף שכבר היה מלומד בהבטחות ובאכזבות, אמנם הגיע למחרת לפגישה אך לבו אמר לו שסאת צרותיו טרם תמה ולכן לא הביא את בתו לפגישה. ניבא וידע מה ניבא. כשהגיע לסמינר נכנס למשרד היתה שם מזכירה ומאחוריה בקצה החדר עוד מזכירה. 'כן. מה אתה רוצה אדוני? אני?! באתי להיפגש עם המנהל, הוא לא פה ואין לו שום פגישה היום'. 'אבל הוא אמר לי לבוא היום אולי הוא שכח, ואני אמור לרשום ולמלא טפסים היום עם הבת שלי, קוראים לי יוסף'. לא יודעת מי אמר לך להגיע, פה לא מתקיים רישום ואין לך מה לבוא לכאן שוב'. 'אבל את רואה שכבר באתי אז לא יכולה לשאול אותו?, 'כן, הוא לא פה, ואינני רואה צורך להתקשר אליו כי כל יום בא מישהו אחר עם הבטחה ממישהו אחר'. 'מזכירה יקרה, את הרי רואה את מצבי שאני על כסא גלגלים, עבורי להגיע לכאן לבד, זה קריעת ים סוף, אני אומר לך את שמי המלא, וכי אינך יכולה לעשות אפילו צעד קטן להתקשר אליו לומר לו שיש כאן יהודי המזדהה בשם יוסף שיושב על כסא גלגלים וטוען שנקבעה לו עמך פגישה?' בשלב זה קמה המזכירה שישבה אחורנית ניגשה למזכירה האחראית התלחשה עמה כמה מלים, לאחר הנהון הדדי,  ניגשה המזכירה השניה ליוסף ואמרה לו, 'מר יוסף היקר, אתה אמנם לא מכיר אותי, אבל אני חייבת לך הכרת הטוב גדולה ולאחר הכרת הטוב הזו אני כעת אמלא איתך את הטפסים נקבל מיד אישור טלפוני מהמנהל ובתך רשומה באופן רשמי . 'תסלחי לי, מאיפה את מכירה אותי על מה הכרת הטוב הזו?' 'זה היה לפני עשרים שנה' אמרה המזכירה, 'ואנכי כלה כשלושה ימים לפני חתונתי, משפחתי נסעה לאופ-רוף של החתן, ואותי שלחו לקרובי משפחה באשדוד. במוצאי שבת ארזתי את המזוודות שכללו מתנות רבות וחפצים איישים ועליתי על האוטובוס, לאחר חצי שעה התברר לי שטעיתי והאוטובוס הזה נוסע לבאר שבע, ניגשתי לנהג אמר לי לרדת בצומת קסטינה משם יש אוטובוס לירושלים. ואכן ירדתי והתפללתי שיגיע אוטובוס. לאחר כמה דקות הגיע אוטובוס לירושלים, עליתי ואחר כמה דקות מרוב המהירות שכחתי את המזוודה בתחנה.  הגעתי הביתה ובמקום שנשב שלושה ימים לפני החתונה נשמח ישבנו אני והורי ובכינו על האבידות הרבות והיקרות.

     בשתים עשרה בלילה מצלצל הטלפון: 'שלום, אולי שכחתם מזוודות בצומת קסטינה?' 'כן, השמחה הרקיעה שחקים! התברר שיהודי יקר ראה אוטובוס עובר ומזוודות נשארו בתחנה, ראה אנשים חרדים עולים לאוטובוס. חיטט במזוודות עד שמצא סימן זיהוי, והגיע למספר הטלפון שלנו. 'טוב, ממשיך האלמוני בטלפון, שמי יוסף, ואני נכה על כסא גלגלים, אני מצאתי את מזוודותיכם, ואני מגיע עוד כמה דקות לביתכם, אך אני מבקש מכם לרדת לקחת משום שאני לא יכול לרדת מהאוטו. כשהכרזת בקול ואמרת 'תגידי לו שיוסף על כסא גלגלים נמצא פה' חזר אלי הזיכרון בעוצמה ובבת אחת! זהיתי פתאום את הקול שלך, ואכן יש לי הכרת הטוב עצומה אליך...    










ב' טבת ה'תשע"פ




 האדמו"ר מויז'ניץ הסביר את הפסוק 'חנוך לנער על פי דרכו' (משלי כב ו) על פי דרכו של האב; הדוגמא האישית של ההורים בהתנהגותם, בדיבורם, בהקפדתם על קיום המצוות היא אבן-היסוד לחינוך הילדים. אך אולי נאמר שיש עצה הנחשבת בבחינת 'ואת עלית על כולנה' וזו הארת פנים, שההורים יקרינו אווירה של תורה, אווירה של קדושה, כל ההנהגה כבר תהיה בדרך של קירון פנים.   אין ספק, שזוהי ההשפעה הישירה על חינוכו של הילד.

     האדמו"ר רבי אהרון מבעלזא זצ"ל הוצרך פעם לנסוע לברית מילה. האדמו"ר המתין לנהג עד שהודיעו לו כי המכונית ממתינה למטה. כשירד גילה כי המכונית קטנה מאוד, שאל הרבי את הנהג כיצד נכנסים? השיבו הנהג "צריכים להתכופף כבוד הרב". לאחר הנסיעה אמר האדמו"ר לתלמידיו, "למדתי מכאן מוסר השכל, כי אם אתה רוצה להתקדם בחיים-אתה צריך להתכופף".

     האדמו"ר רבי מאיר מפרמישלאן דרש פסוק זה כך: כלל ידוע בעבודת ה' הוא, שעל האדם לנהוג ביושר, שיהיו פיו ולבו שווים, ולא שידבר אחד בפה ואחד בלב. אם כן, "ולכל בני ישראל לא יחרץ" – "יחרץ" הוא לשון חתוך ["חרץ דינו" – חתך דינו]. אל תחתוך ותחלק בין הלב ללשון, אחד בפה ואחד בלב, אלא "כ-לב לשונו" – כמו מחשבת הלב, כך יהיה דבור הלשון.

     האדמו“ר ר‘ מנחם מווארקי שאל שאלה: שבת שלפני הפסח נקרא ”שבת הגדול“, שבת שלפני יום הכיפורים נקרא ”שבת תשובה“. מה שם השבת שלפני חג השבועות? הוא מקשה והוא משיב: שבת ”דרך ארץ“ משום שדרך ארץ קדמה לתורה.

ביטחון (פרפרת, גליון 302)

     מספר דקות לפני השיעור בחומש שמסר מרן הגראי"ל שטיינמן זצ"ל, הגיע ראש ישיבה בדרום הארץ, ושאלתו בפיו: חברת החשמל מאיימת לנתק את זרם החשמל עקב בעיות בטיחות. מצב הישיבה דחוק ואין באפשרותם להשקיע את הסכום הנדרש לתיקונים. אם ינותק הזרם למאור ולמזגנים, יעזבו הבחורים והישיבה תיסגר חלילה.  הוא עירב עסקנים מסורים שלא הצליחו לפעול בנידון, רק פניה למנהל חברת החשמל תוכל להועיל, אבל איך אפשר להגיע אליו?

     אחד משומעי השיעור, בעל תשובה מישיבת 'נתיבות עולם',  שאל את רבינו באותו מעמד האם אפשר להגיע לדרגת בטחון שהבורא יתברך יזמן לפני אותו ראש ישיבה את מנהל חברת החשמל ויצליח לשכנעו.  ענהו רבינו: "קשה הדבר".  שאל: "האם זה מופקע?!" "הוא יוכל לנסות", אישר רבינו. אותו ראש ישיבה ביקש ברכה וקיבל.  אמר אותו ראש ישיבה לעצמו: 'אפנה אל האדם הראשון שאפגוש, וממנו תבוא הישועה', אבל החליט לצרף לכך את זכות התורה, 'אלמד חצי שעה, ואצא לפעול'.  עלה לישיבתו, ולמד חצי שעה. בסיומה הרים ראשו, וראה אחד מחבריו, שאלו: "האם אתה מכיר את מנהל חברת החשמל"? תמה הלה: "מנין ידעת?!" וסיפר שאביו היה בצעירותו 'אליל כדורגל', ומנהל חברת החשמל הוא אחד ממעריציו המושבעים. מיד פנו לשוחח עם האב, שנרתם בהתלהבות.  יחד נסעו לחברת החשמל, והמנהל הסכים מיד לקבלם.  התחילו לספר על הישיבה ופועלה, והיה בטוח שיבקשו תרומה. רווח לו כשביקשו רק להסיר את איום ניתוק הזרם.  מיד הורה שחברת החשמל עצמה תתקן את כל הליקויים,  והישיבה ניצלה מסגירה.


     תוך כדי ההתנהלות מול חברת החשמל ספג אותו חבר גערות חריפות ממנהל מחוז הדרום, שחשבו בטעות לאחראי על הסיכונים העצומים שהיו שם. כששמע על כך רבינו - בירכו שתמורת זאת יעלה מעלה בלימוד התורה ויהיה תלמיד חכם גדול כראש ישיבה. ברכה זו התקיימה במלואה...







א' טבת ה' תשע"פ



אנחנו חושבים יותר מדי ומרגישים מעט מידי.


     בית ללא אישה הוא כמו תיבת תכשיטים ריקה.


     ההומר מחזק את יצר קיומנו ושומר על בריאות נפשנו.


     לכל הילדים יש כישרון: מה שחשוב זה לגלותו.

וְּהָּיּו לְּאֹתֹת ולְּמוֹעדִים ולְּיָּמִים וְּשָּנִים" (א, יד ( [ומתוק האור' בראשית[

     סיפור נפלא מסופר על הגאון רבי יוסף שלמה כהנמן מפּוֹניבז' העוסק במצות קידוש הלבנה שנרמזה בפסוק לעיל.

     היה זה בשנים הראשונות שלאחר השואה האיומה.  הרב כהנמן היה עסוק עד למעלה ראש בשיקום הריסות מבצרי ממלכת התורה שנגדעו בשנות הזעם. טרוד היה בהקמת ישיבתו הנודעת וביסודם של מוסדות מפוארים נוספים שיועדו למען פליטי השואה הצעירים.

     כדי שתצליח פעילות נחוצה זו, זקוק היה למשאבים עצומים שלא היו בידו, ובעל כורחו נאלץ ליטול את מקל הנדודים ולהפליג לריכוזי קהילות ישראל מעבר לים, בתקוה להשיג דרכם את התמיכה שכה היתה דרושה לו.  אלא שהדבר לא עלה בידו בנקל.

     באותם ימים טרם הכירו היהודים שבין עשירי תבל בערכה של החזקת התורה . רחוקים היו הללו מעולמה של תורה, וזקוקים לשכנוע רב כדי להסכים ולתמוך בלומדיה. באחד ממסעותיו הגיע הרב כהנמן לדרום-אפריקה הרחוקה . מדינה שהתגוררה בה אוכלוסייה יהודית עשירה ומבססת.  אלא שלדאבון לִּבוֹ , עוד בטרם הגיעו לשם כבר התארגנו כמה פורקי עֹל מבני המקום שעובדת בואו היתה לצנינים בעיניהם, ופתחו במסע שידול נרחב בעיתונות היהודית המקומית, שתכליתו היתה לשכנע את גבאי בתי הכנסת ומתפלליהם לבל יאפשרו לרב כהנמן דריסת רגל במחיצתם , ועל אחת כמה וכמה שלא יאפשרו לו לדרוש ברבים.

     כאשר נכנס הרב בליל שבת קודש לאחד מבתי הכנסת המרכזיים ביוהנסבורג וביקש כדרכו לדרוש בפני הקהל,  הודיעו לו הגבאים ביבושת כי בהוראה מגבוה הוחלט שלא לאפשר לו לעשות זאת . ההלם הראשוני שאחז בו לא מנע ממנו למצוא על אתר פתרון גאוני; הוא פנה לגבאי הראשי וביקש ממנו שמאחר והוא טרח והגיע עד לכאן, יואיל לאפשר לו להשמיע דברים קצרים בפני המתפללים, תוך שהוא מבטיח לסיים תוך שלוש דקות לכל היותר.  לבקשה שכזו לא היה הגבאי מסוגל לסרב. בלבו חשב על הרעיון, שכן בהכירו היטב את בני קהילתו ידע כי בזמן קצר שכזה לא יספיק הרב לגרום להם להוציא ולו פרוטה אחת מכיסם. תוך שהוא שב ומזהיר כי לא ירשה לו לחרוג ממכסת הדקות אף קמעא, הזמין הגבאי את הרב לשאת את דבריו.

     בצעד קליל ניגש הרב אל ארון הקודש, נישק את הפרוכת, הביט אל הקהל בעיניו האוהבות ופתח: "רבותי, יום היסטורי הוא היום. ביום זה לפני 275 שנים הציג האדם הלבן הראשון את כף רגלו על אדמת אפריקה. כיום, לאחר  275 שנים הת הפכו היוצרות וכעת הנני עומד לפניכם, האדם 'השחור' הראשון בין ילידיה הלבנים של יוהנסבורג..."  המתח ששרר קודם לכן בהיכל התפילה התפוגג באחת לקול צחקוקי הקהל. הכל תלו בו את עיניהם בצפיה לה משך הדברים, אך מה רבה היתה הפתעתם כאשר החל הרב לרדת ממדרגות הבימה.

     על דרשה טובה לא היה מוכן הקהל לְּותֵר. מכל קצוות האולם הופנו קריאות לעבר הגבאים בתביעה לאפשר לרב להשלים את דבריו, ולו לא נותרה כל ברירה אלא להסכים לדרישת הקהל.  כיון שכך, התחזק הרב כהנמן והמשיך בדרשתו, תוך שהוא עבר לדבר על עניין 'ברכת הלבנה', ופתח בשאלה: " שמא תוכלו להשיב לי, רבותי, על שאלה שמציקה לי מאוד:  מפני מה סדרו לנו חכמים לומר בקידוש לבנה מיד לאחר בקשת 'תיפול עליהם אימתה ופחד', את האיחול הלבבי 'שלום עליכם' הנענה על ידי זולתנו ב: 'עליכם השלום'?"  הציבור נאלם דום וציפה בסקרנות לתשובת הרב. הרב המשיך והסביר זאת מיד על פי המציאות שהיה נתון בה באותה שעה: "הנה הגיעה אליכם שמועה על אורח זר המגיע למקומכם. אותה שמועה גרמה לכך ש'תפול עליכם אימה ופחד' מפניו. אולם משרק נתתם לו את הה זדמנות להתקרב אליכם מעט, הבחנתם פתאום כי מדובר באחיכם ובשרכם, ומפיכם בקעהה קריאה: 'שלום עליכם! עליכם שלום '!". שוב התחייכו הנוכחים. האזנים היו כרויות, והרב ניצל את ההזדמנות להוסיף ולהרחיב בעניין מצות 'קידוש לבנה ': " במהלך שנות הגלות שעברו על אחינו בית ישראל, היו לא מעט ימים שבהם נגזרה עליהם גזרת שמד. נאסר עליהם לקיים מצוות ולעסוק בתורה, והעובר על הגזרה - אחת היתה דתו להמית. את מרבית המצוות יכולים היו היהודים לקיים בסתר, אולם מצות ' קידוש לבנה' שהיתה כה חביבה עליהם חייבת היתה לה יעשו תבפרהסיא, וכיצד קיימוה? בלהט רצונם לקיימה מצאו אף לכך פתרון: הם היו יוצאים לטיול 'תמים' לשדות שמחוץ לעיר. שם, בסבך העצים היו מתבוננים בשמים הכהים, ועם ראית הלבנה מיד החלו בברכה. כיון שחששו מן השונאים המחפשים אחריהם, סכמו ביניהם על סיסמה סודית: 'דוד מלך ישראל - חי וקיים', וכך,  כשיהודי פגש בדמות שנעה לעברו בחשיכה, מיד היה מתחיל בסיסמה: 'דוד מלך ישראל', וכאשר נענה ב: חי וקיים', היתה נפלטת מפיו אנחת רווחה. מיד היה מושיט ידו וקורא לעברו: "שלום עליכם', גם אני יהודי, ב'סימן טוב ובמזל טוב' אפשר להתחיל את המצוה".  


     דריכות הורגשה בקהל כאשר סיים הרב את דרשתו המרתקת בזעק  מהולה בתחינה: "שלום עליכם רבותי,  אתם יהודים, וגם אני יהודי כמוכם! יש לנו לב משותף,  ואליו אני פונה: תנו לי את הכוח לגדל דורות נוספים של יהודים שיקיימו את המצוות במסירות נפש"!  למותר לציין כי ההיענות לקריאתו היתה מעל ומעבר לצפיות. הדרשה הנלהבת הותירה בקהל רושם בל ימחה , ומיד עם צאת השבת מהרו הכול לפתוח את לבם וכיסם למען התורה ולומדיה. 



עלון "חוויית השבוע" חוויה משפחתית סביב שולחן השבת.
2all - בניית אתרי אינטרנט