בס"ד

כמה טוב שבאת הביתה: הגיע הזמן לתשובה של שבת

דרשה לשבת שובה

בית הכנסת התמלא לקראת תפילת "כל נדרי" ורוני ניגש לרב. "כבוד הרב, השנה לא חטאתי במיוחד ואין לי על מה לבקש סליחה. איך אוכל להכות על החזה בתפילה?".

"תשמע חביבי", הציע הרב, "תיגש לבית הסמוך, גר שם עברין שעושה צרות לבית הכנסת. תן לו מכות ואחר כך תצטער ותכה על החזה מכל הלב". רוני מצא את העבריין שרוע על כיסא בחצר, הצליף בו מכל הכיוונים ועזב את המקום כשהוא מתחרט וכואב את מה שעשה.

פתאום צועקת לו מהמרפסת אשתו של אותו טיפוס. "תודה לך, אין לך מושג איזו מצווה עשית..."

השבת הקרובה שייכת לקבוצת השבתות המיוחדות שזוכות לכינוי חיבה נוסף. מעבר לשמה הרגיל על שם הפרשה שנקראת השבוע - שבת "האזינו" – עם ישראל רגיל לכנות אותה בכינוי נוסף שמבטא את הייחודיות הנעלית שלה.

רבי אייזיק מטירנא, מגדולי חכמי אשכנז לפני כ-600 שנה, שכתב את "ספר מנהגי אשכנז" שהשפיע רבות על סדרי ההנהגה במדינות אלו, מגדיר את היום בתור "שבת תשובה". זאת על שם היותה חלק מהתקופה המעוררת של עשרת ימי תשובה שבין ראש השנה ליום הכיפורים. כך כותב גם גדול פוסקי אשכנז, הרמ"א, בספר "מטה משה" וכך מעתיק רבינו הזקן בשולחן ערוך סימן תקפב ס"ד: "בשבת תשובה אומר הש"ץ בברכה מעין שבע שבליל שבת 'המלך הקדוש'".

מנגד, המהרי"ל (רבי יעקב הלוי סגל), רבה של מגנצא, שנחשב לאבי מנהגי אשכנז וכתב אף הוא ספר מנהגים חשוב מגדיר את השבת אחרת: "שבת שובה". כך מעתיק רבנו הזקן בסימן תכט ס"ב: "לפיכך נהגו בדורות האחרונים שהחכם דורש הלכות פסח בשבת שלפניו והלכות החג דורש בשבת שובה". זאת על שם ההפטרה אותה נקרא בשבת זו: "שובה ישראל עד ה' אלוקיך כי כשלת בעוונך".

השבת הזו ייחודית בכך שקוראים בה הפטרה שקשורה לעשרת ימי תשובה ולא כרגיל הפטרה שקשורה לעניין הפרשה. לכן המהרי"ל מכנה אותה על שם ההפטרה המיוחדת שלה, כמו שבתות אחרות שמכונות על שם הפטרותיהן: "שבת נחמו" ו"שבת חזון".

והשאלה היא למה להתווכח על הכל? אם נמצאים בתוך עשרת ימי תשובה וההפטרה עצמה נבחרה בגלל התקופה - למה מתעקש המהרי"ל לקרוא לה "שבת שובה"? למה לא פשוט יותר "תשובה"?

עוד צריך להבין את גוף הפסוק הפותח את ההפטרה: "שובה ישראל עד ה' אלוקיך" – מהו "עד ה'"? איך מגיעים עד ה'? איפה הוא נמצא? הרי היה ברור יותר לכתוב "אל ה' אלוקיך" כמו שקראנו לפני שבועיים בפרשת נצבים (ל,י): "כי תשוב אל ה' אלוקיך בכל לבבך ובכל נפשך"?

והשאלה האחרונה: הרי עצם צירוף המילים "שבת שובה" הוא אוקסימורון. המילה "שבת" מסמלת תענוג, רוגע, רוחב נפש, יום ללא דאגה בו הכול מושלם, "מנוחת שלום ושלווה השקט ובטח" ואילו המושג "שובה" מסמל את ההיפך: צער, חרטה, הכרה בכישלון ובכל מה שלא מוצלח. האם הרצף "שבת שובה" אינו סתירה פנימית כמו 'לרוץ אחורה' או 'לשתוק בקול'?!

אדמור"י חב"ד העמיקו והרחיבו מדי שנה בשנה בסודה של "שבת שובה" וראו בה דרמה אחרת לחלוטין של תשובה, תשובה של שבת (ראו ליקוטי שיחות יד/144 ואילך, ובכ"מ).

הקריאה הגדולה "שובה ישראל" נועדה להרים לפסגות חדשות של קשר וחיבור עם הקב"ה. היא נועדה להעמיד אותנו על מהותה של מערכת יחסים אמיתית.

לפעמים בני זוג מתקוטטים בחריפות, כועסים ופגועים, והקשבה קלה לטענות שלהם מגלה שמדובר בציפיות שונות לגבי מהות הקשר. היא טוענת: "הוא אגואיסט ורואה רק את עצמו, אף פעם לא זוכר את יום הנישואין שלנו, תמיד שוכח את ימי ההולדת של הילדים". הוא עונה בעצבים: "נודניקית, עשיתי פעם משהו רע?! הכאבתי לך?! פגעתי בך?! את יודעת איך זוגות חיים היום..."

או הוא טוען: "היא ביקורתית, עקשנית, לא מכירה בצרכים שלי". והיא עונה: "למה? אני לא עובדת, מפרנסת, מכבסת ומבשלת?!".

או הורים מפצירים בנער מתבגר: "תבוא יותר הביתה, אנו כל כך מחכים לך", והוא עונה בכעס: "הלו, אבא ואימא, אני כבר לא ילד, תנו לי עצמאות...".

אתם מכירים את זה: בני זוג חגגו חמישים שנות נישואים. האישה ניגשת לפרוס את העוגה הגדולה שהביאו הנכדים ורואה את בעלה מוחה דמעה. היא נדהמת: "משה? אתה בוכה מעוגת יום נישואים?! הרי לא פועם לך כלום בתוך בית החזה? בחופה של הילדים לא הזלת דמעה!".

"אגיד לך למה אני בוכה: את זוכרת לפני חמישים שנה, אבא שלך שמע שאנחנו יוצאים ביחד. הוא ניגש אלי בבית הכנסת, תפש בצווארון שלי ואמר: תשמע, בחור, או שאתם מתחתנים או שאני מכניס אותך לכלא לחמישים שנה. ובכן אם הייתי בוחר אז באפשרות השנייה, היום הייתי משתחרר..."

על מה הם מתווכחים? על מהות הקשר. הוא אומר 'לא עשיתי שום דבר רע', אבל היא אומרת: 'הציפייה שלי ממערכות נישואים היא אחרת. אני רוצה שנהיה קרובים, מאוחדים, שנהפוך להיות שתי אנשים בנשמה אחת, שנהיה שני אנשים שחולמים לכיוון אחד'. הנער המתבגר רוצה שההורים יסמכו עליו שלא יעשה טעויות, אבל הם מתכוונים לומר: "אנו כל כך נהנים שאתה קרוב אלינו".

זה ההבדל העמוק בין המושגים "תשובה" ו"שובה": "תשובה" היא הרמה ההלכתית של לא לחטוא, לא לבגוד, לא לעשות פעולות שליליות שהורגות את הקשר. אבל הנביא הושע קורא "שובה ישראל עד ה' אלוקיך" – וזאת רמה גבוהה הרבה יותר: לא רק לא לחטוא, אלא להיות קרובים, לקיים מצוות מתוך מלאות, מתוך רגש של אכפתיות והכרה בערך המצווה.

האדמו"ר הזקן מחלק באגרת התשובה בין שתי בחינות: "תשובה תתאה" ו"תשובה עילאה". הרמה הראשונה היא לא להיות רחוקים, הרמה הגבוהה היא להיות קרובים. להיות אכפתיים לאינטרסים של הקדושה. לקיים מצוות מתוך כוונה, התלהבות, הידור מצווה וגם אם זה עולה יותר כסף. "תשובה תתאה" היא חרטה על העברות, אבל "תשובה עילאה" היא חרטה על המצוות! שנעשות בחוסר עניין. "תשובה עילאה" היא לא רק לא ליפול, אלא לערוך חשבון נפש כמה אפשר לעשות יותר, עד כמה אפשר לגדול ולצמוח מבחינה רוחנית.  

הסיפור הבא התרחש לפני כמה ימים https://www.kikar.co.il/374775.html)): נתנאל הוא בעל תפילה וותיק שמתפלל בבית כנסת בירושלים. בסערת הקורונה והתרוקנות בתי הכנסת, בוטל החוזה שלו והוא חיפש מקום להיות בו בעל תפילה. מישהו הציע לו לשמש חזן בישיבה של נערים מתחזקים ביישוב מעבר לקו הירוק. זה היה רחוק, גם לא מכובד לפי טעמו, האווירה לא רצינית, אלו נערים קופצניים, עם הפרעות קשב או בשלבי בלבול אחרים בחיים, אבל לא עמדה בפניו ברירה יותר טובה.

אולם היה רגע אחד שטלטל אותו והצדיק את הנסיעה. בלילה השני של ראש השנה, לפני ערבית, ניגש נער מתוק אל הבימה וביקש להעביר שיחת חג. הוא סיפר על חבר שלו, מושיקו שמו, שעבר מסכת חיים קשה. מושיקו עזב את החיים הדתיים לחלוטין, נסע להודו, גידל שיער ארוך ושקע בסמים ובשאר מרעין בישין לתפארת המזרח. אולם לפני חודשיים, המשיך וסיפר הנער המתוק ליד הבימה, התפללנו במירון ופתאום אני רואה את מושיקו עם כיפה, שיער קצוץ, רגוע ופאות מעטרות את לחייו.

"הלו מושיקו, איפה קנית את הפאות?", שאלתי. הוא ענה בעדינות: "לא קניתי. הן שלי". התיישבנו והוא סיפר לי מה החזיר אותו ארצה. "פגשתי חבר שגר ליד הוריי. סיפרתי איך ניתקתי עימם את הקשר והם בטח לא רוצים לשמוע עלי". החבר הביט בי ואמר: "מושיקו, תדע לך, שמאז שעזבת את הבית, ההורים שלך לא נועלים את הדלת בלילה. הם משאירים אותה פתוחה 24 שעות, אולי תעבור באזור ותרצה ללחוץ את הידית ולהיכנס הביתה..."

זאת הקריאה של הנביא הושע: "שובה ישראל עד ה' אלוקיך". הקב"ה הוא לא רק מלך, הוא אבא, הוא רוצה להרגיש אותנו קרובים, נעלים ומזוככים ולכן התביעה העצמית בשבת הזו צריכה להיות הרבה יותר מ"תשובה". עלינו לחשוב על הקריאה הנצחית שלעולם אינה באה לידי שובע: "שובה"! ושוב "שובה"!, להיות יותר קרוב ויותר קרוב.

לכן אומר הנביא: "עד ה' אלוקיך", ולא רק "אל ה' אלוקיך". שכן תכליתה של תשובה עילאה היא להגיע ממש "עד ה' אלוקיך", עד שהקשר עם הקב"ה יהפוך להיות "אלוקיך", מהותך וחיותך. מאותה סיבה אפשר לומר את רצף המילים "שבת שובה", שכן תשובה נעלית כזו אפשר לעשות גם בשבת. אין בה צער והכאה על חטא, אלא אושר של צמיחה, התלכדות וחזרה הביתה.

הנה שני סיפורים אודות שני אנשים שהתעקשו להיות קרובים ולא רק לא רחוקים: 1. בליל ראש השנה הלכה לעולמה אחת הנשים היהודיות המוכרות בדורנו, שופטת בית המשפט העליון בארצות הברית, הגברת רות ביידר-גינסבורג. גינסבורג כיהנה כשופטת הערכאה הגבוהה עד יום מותה, במשך 27 שנים, וכך הטביע את חותמה על רשת רחבה של פסיקות במדינה החשובה בעולם.

השבוע התפרסם סיפור נהדר: מושב החורף בבית המשפט האמריקני, זה שבא אחרי פגרת הקיץ הארוכה, נפתח תמיד ביום שני, הראשון בחודש אוקטובר. כך נקבע בחוק הפדראלי עוד בשנת 1916, לפני יותר ממאה שנים. אולם לפני ארבע שנים, בדיוק ארבע שנים קודם מותה, סדר היום הופרע. יום שני, 3 באוקטובר 2016, נפל בראש השנה היהודי. שלוש השופטים היהודיים בבית המשפט העליון [שלושה יהודים מתוך תשעה שופטים!] - רות ביידר גינסבורג, סטיבן ברייר ואלנה כגן - לא נכחו ביום פתיחת המושב. אבל זה היה מדהים יותר: מושב הפתיחה נמשך חמש דקות בדיוק ואחר כך התפזרו השופטים, ללא כל דיון ושמיעת עדויות.

איך זה קרה? איך נכנע בית המשפט האמריקני לראש השנה?! האם בית המשפט העליון אינו מחויב לחוקת המדינה שקובעת שמושב החורף מתחיל ביום מסוים?! השופטת גינסבורג סיפרה את הסיפור בארוחת ערב: זה קרה בשנת 2003, באותה שנה, יום כיפור נפל ביום שני, הראשון באוקטובר. היא והשופט ברייר פנו לנשיא בית המשפט העליון דאז, השופט רנקוויסט, וביקשו לעכב את הפתיחה. רנקוויסט אמר מה פתאום? אף פעם איננו חורגים מהמועד וגם אם יחול חג נוצרי ביום זה (הוא הזכיר את 'יום שישי הטוב' למניינם, שחל לעתים בתאריכים הללו).

רות גינסבורג שלפה את הנשק האחרון: "כבוד הנשיא, עורכי דין ממתינים כל הקריירה שלהם להופיע בפני בית המשפט העליון. עבור רבים מהם, זה סיכוי של פעם בחיים לדון בפני הערכאה העליונה בארצות הברית. מה אם ירצה עורך דין יהודי להופיע בבית המשפט ביום פתיחת המושב? האם נגרום לו לבחור בין שמירה על אמונתו ובין הופעה בבית המשפט?!". מאותו יום הוחלט שאם ראש השנה או יום הכיפורים חלים ביום זה, בית המשפט ייפתח לחמש דקות, אבל שום טיעון לא יישמע.

2. סיפור מרגש על דמות נעלית ומרוממת (מתוך עמוד הפייסבוק של הרב שמואל אליהו). יהודי ירושלמי מספר כך: כשהייתי ילד בן שמונה, אבי נהרג בתאונת דרכים קשה. החיים שלנו התפרקו ברגע. אבא היה המפרנס העיקרי ופתאום עול הפרנסה נפל על כתפיה של אימא. השנים הבאות היו קשות ועצובות, כשאימא הבודדה מנסה להחזיק את הראש מעל המים. אחרי הבר מצווה שלי, באתי הביתה בתחילת חודש אלול ואמרתי שהמורה אמר שאני כבר בוגר ועלי לרכוש סט ארבע מינים. אמי השיבה בכאב: "לצערי לא אוכל לתת לך כסף לקניית אתרוג, בקושי חסכתי כסף לקניית בשר ודגים לסעודות החגים. אנו נמצאים בתחילת חודש אלול וביכולתך לחסוך כסף מדמי הכיס שלך, וכן ממבצעי ה'תהלים' שאתה משתתף בהם".

במשך חודש וחצי אספתי פרוטה לפרוטה, עד שהגיע ערב סוכות. הלכתי באושר עם קופת החיסכון שלי לשוק מחנה יהודה וקניתי אתרוג בקופסה סגורה שכתוב עליה "מהודר". האושר שלי לא ידע גבול. אני כבר גדול ומצליח למלא את החלל שהותיר אבא. כשהגעתי הביתה ופתחתי את הקופסא, גיליתי שכנראה סידרו אותי. האתרוג לא היה יפה ובטח לא מהודר.

נשברתי, התקשיתי להכיר בכך שחלומי אבד. אמרתי לעצמי שאולי אני לא בקי בהלכות אתרוג והוא כן כשר ואפילו מהודר כמו שכתוב על הקופסה. החלטתי לעלות לביתו של הראשון לציון, הגאון הרב מרדכי אליהו, שגר בשכנות אלינו ולשאול על איכות האתרוג.

הרב עיין בו מכל צדדיו ואמר: "כשר". שאלתי: "האם זה מהודר?" והרב חזר ואמר: "כשר". נישקתי את ידו ויצאתי מהבית בלב כבד. זה כשר, אבל לא האתרוג שחלמתי עליו. בטרם הספקתי לרדת שתי מדרגות, יצא אחד מבני הבית וקרא: "הרב מבקש שתשוב אליו". חזרתי והוא אמר: "בוא נעשה עסקת חליפין, תביא לי את האתרוג שלך, הכשר, ואני אביא לך את האתרוג שלי, המהודר". לא ידעתי מה לומר, אבל הרב לא הניח ברירה. הוא החליף את הקופסאות ואני יצאתי עם אתרוג של למעלה מאלף שקלים. ירדתי את המדרגות בוכה, הדמעות ירדו על פני ואפילו לא עצרתי לנגב אותן.

למחרת, ביום הראשון של סוכות, קמתי להתפלל בנץ החמה עם הרב אליהו. הסתכלתי עליו כאשר הוציא את האתרוג ולא האמנתי. הרב אחז את האתרוג שלי, ה"כשר". הוא ראה מרחוק שהגעתי לתפילה והיה חשוב לו שאבחין שהחלפת האתרוגים לא הייתה רק כדי לשמח אותי...

לחבר את הנקודות: איך אפשר לשיר את תוכחת האזינו?

דרשה לפרשת האזינו

ילד נכנס הביתה עם תעודת סוף שנה. אבא מעלעל בה ונחרד לראות ציונים קטסטרופליים: חמש בתנ"ך, שש במתמטיקה. השורה האחרונה בתעודה הייתה חיובית: זמרה - 10.

כאן איבד האבא עשתונות והוריד לו סטירה. הילד ההמום לא הבין למה אבא מתרגז איפה שסוף-סוף הוא הצליח? - "תגיד לי, זעם עליו האבא, איך עם תעודה כזו יש לך מצב רוח לשיר?!..."

פרשת האזינו היא הפרשה היחידה בתורה שכמעט כולה מוגדרת בתור "שירה". ברגעי הפרידה האחרונים לפני הסתלקות משה רבנו, הוא פנה לעם ישראל בסגנון שונה לחלוטין מזה שהיה רגיל לדבר בו. משה עזב את סגנון הסיפורת הרגיל בתורה (פרוזה) ועבר לדבר בסגנון שירה. הייחודיות של הטקסט באה לידי ביטוי בשני פרטים: א. סגנון הכתיבה: בעוד שפסוקי התורה הם ארוכים ומחולקים לפי הבנת העניין, משפטי השירה הם קצרים, כתובים בשפה פיוטית גבוהה ויש ביניהם חריזה וקשר. הפסוקים לא מחולקים לפי העניין אלא לפי צורך החריזה. גם בספר התורה עצמו, הפסוקים מסודרים בשני טורים מקבילים כדי להדגיש את החריזה והרצף בין המשפטים.

ב. מדי שבת היו הלויים בבית המקדש שרים בניגון את פסוקי האזינו. הרמב"ם כותב בהלכות תמידים ומוספים כי אחרי הקרבת קרבן המוסף בשבת, היו הלויים שרים פרק אחד מתוך הפרשה. הפרשה חולקה לשישה חלקים וכך מדי שש שבתות היו מסיימים את כל השירה, וחוזר חלילה. חלוקת הפרשה לשישה חלקים הייתה בדומה לחלוקתה בעליות לתורה והחלוקה מפורסמת בראשי התיבות "הזי"ו ל"ך". אלו ראשי התיבות של הפסוקים הפותחים את העליות לתורה: ראשון: "האזינו השמים ואדברה", שני: "זכור ימות עולם", שלישי: "ירכיבהו על במתי ארץ", וכן הלאה.

וכאן עולה תמיהה אצל כל אחד שמתעמק להבין את המילים שמאחורי השפה הפיוטית: לשיר את האזינו?! לנגן את פסוקי הפרידה?! הרי בכל התורה אין פסוקי תוכחה קשים כמו פרשת האזינו?

הפרשה אינה נבואה חיובית כי אם נבואת זעם. משה צופה את העתיד לבוא, את כפיות הטובה וחוצפת הלב של עם ישראל ומתאר את היד הקשה בה יעניש הקב"ה. משה מתחיל מהעבר, מתאר את גודל החסדים ביציאת מצרים ובניסי המדבר – "ימצאהו בארץ מדבר ובתהו ילל ישימון ... כנשר יעיר קנו על גוזליו ירחף, ישא כנפיו יקחהו ישאהו אל עברתו", אבל עם ישראל יחזיר בשכחה, כפיות טובה וטיפשות: "וישמן ישורון ויבעט שמנת עבית כשית, יזבחו לשדים לא אלוה, אלהים לא ידעום". ואז יגיעו העונשים הנוראיים ומשה מתבטא במילים נוראות כמותן אין בפרשיות הקללות האחרות: "אמרתי אפאיהם אשביתה מאנוש זכרם", הקב"ה ירצה חלילה להשבית אותנו כליל ורק לא יעשה זאת מפני סיבה צדדית, כדי שלאויבים לא יהיה פתחון פה – "לולי כעס אויב אגור".

אולם בכל זאת, משה מסיים בנבואה טובה כי באחרית הימים ירחם עלינו הקב"ה ונגיע אל הגאולה העתידה, אל תחיית המתים והנקמה הגדולה באומות: "אני אמית ואחיה מחצתי ואני ארפא ... הרנינו גויים עמו כי דם עבדיו יקום ונקם ישיב לצריו".

והתמיהה זועקת לשמים: מה מעורר חשק לשיר? האם אפשר לדמות זאת לשירת הים או לשירת דבורה שנתקנו על ניצחונות כבירים?!

ובעיקר: במה שונה תוכחת האזינו מפסוקי התוכחה של פרשיות בחקותי וכי תבוא, שם קוראים את הקללות בשקט ומעלים את בעל הקורא עצמו לתורה כדי שלא יינזק אחר מהקללות ואילו כאן שרים ומזמרים? במה זה שונה מפסוקי ההליכה לגלות במגילת אסתר שמנהג העולם לקרוא אותם במנגינת איכה, ואילו כאן לא רק שלא קוראים בשקט וביגון, אלא שרים שירה לפני המזבח?

בקטע קצר בתוך שיחה ארוכה (ליקוטי שיחות כד/233), מעניק הרבי מליובאוויטש תובנה מהממת אודות הנגינה שמאחורי התוכחה – וכמה נאים ומתאימים הדברים למי שאמרם.

הסוד של פרשת האזינו נמצא במבנה השלם שלה. הפרשה הזו בנויה כחטיבה אחת מתחילתה ועד סופה וכשרואים את התמונה השלמה אפשר לשיר על כל חלקיה. משה רבנו עושה כאן משהו אחר מאשר פרשיות הקללות הקודמות: בעוד ששם מבודדת התורה את הקללות ומגישה אותן בפני עצמן, כאן הייסורים מוצגים כחלק מתמונה שלמה: כחלק ממסלול שמוביל אל הגאולה השלמה.

פרשת האזינו משרטטת מסלול שלם מהעבר אל העתיד הסופי, ובדרך מתרחשות טעויות ובאים עונשים, אבל בני ישראל מסיקים מסקנות, לומדים ומתקדמים עד הגאולה. בכך משה אינו מאיים, אלא מעודד: דעו לכם שאתם כל הזמן מתקדמים. גם כשתטעו, תיכשלו, וחלילה תחטפו ותיענשו חמורות - זאת לא באמת דריכה במקום או נסיגה אחורה, אלא התקדמות בדרך אחרת. אתם תלמדו, תפיקו לקחים, תתבגרו ותמשיכו קדימה לקראת הגאולה.

הרעיון הוא שהחיים בנויים כרצף של נקודות, ורק בסוף המסלול אפשר לחבר את הנקודות ולהבין שכולם הובילו אל התוצאה הטובה. כשמביטים על כל נקודה בפני עצמה, היא נראית כואבת וכושלת, אבל כשמחברים הכול במבט לאחור, מבינים שכל נקודה ביגרה אותנו ותרמה לתוצאה הטובה.

למה הדבר דומה? סטיב ג'ובס הוא אחד האנשים ששינו את העולם והשפיעו על החיים של כל אדם. בתור מנכ"ל אפל הוא היה אחראי להמצאת המחשב האישי הפופולרי הראשון (אפל 2), ומאוחר יותר להמצאת האייפון והאייפד. כמה שנים לפני שנפטר בגיל 56 ממחלה קשה הוא נתן את נאום חייו, מה שנחשב בעיני רבים לנאום ההשראה הטוב ביותר[1].

בגיל 17 הוא הוציא את כל החסכונות של הוריו כדי ללמוד בקולג' יוקרתי. אחרי שישה חודשי לימודים הוא לא ידע מהו עושה שם. המרצים שעממו אותו והוא התקשה להקשיב. הוא נשר מהלימודים וחיפש דרכים להתקיים. לא היה לו מקום לישון, אז הוא ישן על הרצפה בחדר של חבר. הוא אסף בקבוקי קולה ברחוב והחזיר אותם כפיקדון תמורת 5 סנט כדי לקנות אוכל, וביום ראשון היה הולך 5 קילומטר כדי לקבל ארוחה מבושלת ב'מקדש' כלשהו.

מישהו הציע לו להצטרף ללימודי "קליגרפיה", אמנות קישוט האותיות, משהו כמו (להבדיל) כתיבת אותיות סת"ם. לא היה לזה שום קשר למה שהוא רוצה לעשות בחייו, אבל לא עמדה בפניו אפשרות טובה יותר. הוא למד צורות של פונטים, אותיות מסולסלות ומרווחים בין אותיות. עשר שנים מאוחר יותר כשהוא הקים את אפל, הלימוד הפך פתאום להיות נכס יקר ערך. לפתע היה אפשר להכניס את האומנות הזו לתוך המחשב ולייצר אותיות אלקטרוניות בצורות שונות ובמרווחים נוחים לקריאה, וכך ליצור מחדש את דרך הקריאה המודרנית של העולם כולו, דרך מחשב, מדפסת וספרים.

המסקנה שלו הייתה שהחיים הם רצף של נקודות שאי אפשר להבין אותם בהווה, רק במבט לאחור.

ואז אפשר לשיר בכל רגע, כשמביטים על החיים כמו מסע שלם שמכוון בזרועו האוהבת והמחבקת של הקב"ה, אפשר לחגוג כל רגע, בימים המוצלחים כמו בימים הפחות מוצלחים. כי אנו בטוחים שגם הימים הפחות טובים יתבררו כעתיד כחלק מעליה גדולה.

חסידים מספרים על האחים הצדיקים, רבי אלימלך ורבי זושא. הם היו ערוכים מסעות "גלות", כפי שהיה נהוג באותם ימים, לישון כל לילה במקום אחר מחוץ לבית, בלי אוכל ואירוח וזאת כדי להחליש את תאוות הגוף. פעם עצרו אותם שוטרי הגבול בלא ניירות מסע מסודרים ועצרו אותם בבית הכלא. האחים הקדושים נאלצו להצטופף בתא מוזנח ומלוכלך עם עשרות אנשי פשע גסי רוח.

השמש שקעה והם רצו להתפלל ערבית, אבל לידם עמד הכלי בו היו עושים האסירים את צרכיהם, והם לא היו יכולים להתפלל על ידו. אמר רבי אלימלך לרבי זושא: "למה מגיע לנו העונש הזה? כיצד נעבור את הלילה בלי להתפלל ערבית?". ענה רבי זושא: "להיפך, אחי היקר, עלינו לשמוח שה' לא נטש אותנו. הרי אנו נמנעים מלהתפלל משום שזאת המצווה שקיבלנו, לא להתפלל מול כלי כזה, ולכן זאת הדרך שלנו להיות קשורים אליו כעת: על ידי שאיננו מתפללים".

התעודד רבי אלימלך ופרץ בריקוד משותף עם אחיו. שמע הסוהר את הריקודים ופרץ פנימה לדעת על מה רוקדים? הם סימנו על הכלי שעמד ממול. "אם כך, התרגז השומר, אוציא מכאן את הכלי כדי שלא תוכלו לרקוד...".

תפישת 'ההתקדמות הנצחית' היא נכונה ברמה האישית, ברמה היהודית, אבל גם ברמה העולמית. כשאנו מבודדים כל רגע במציאות בפני עצמו, קשה לראות את העולם מוכן לקראת הגאולה. ההיסטוריה מלאה בכל כך הרבה רגעי שפל, מלחמות וקרבות, אבל אם נרחיב את המבט ונביט על ההיסטוריה בפרספקטיבה של 5780 שנה, נשים לב עד כמה התקדמנו ואנו קרובים אל הגאולה.

ההיסטוריה היא לא רצף של מאבקים, אלא מסלול של נפילה, קימה, לימוד והסקת מסקנות מתוך המלחמה והשבר, והתקדמות לקראת היעד הסופי. הנה כמה דוגמאות: אמונה באלוקים: לפני 4000 שנה האמין העולם בעץ ואבן. ואז הפציעה שמשו של אברהם אבינו והוא ניסה לשווק טענה מוזרה: האלוקים הוא יחיד והוא נמצא מעבר לטבע. אברהם היה מושמץ ומצורע ונמרוד זרק אותו לאש באשמת הפצת כפירה, אבל 4000 שנה חלפו וכיום רובו המוחלט של העולם המערבי מאמין באמונתו של אברהם. הפגאניות נותרה כלואה במדינות המזרח הפרימיטיביות, אבל יהודים ולהבדיל נוצרים ומוסלמים מאמינים באמונתו של אבינו. אברהם הוא האיש המשפיע בהיסטוריה העולמית.

קדושת החיים: עד לפני מאות שנים, כשאבא רצה לבדר את ילדיו היה לוקח אותם למופעי אלימות. הם היו צועדים אל הקולוסיאום לחזות בקרבות גלדיאטורים. במופעי אכזריות ורצח בין אנשים לבעלי החיים ובין בעלי החיים עצמם. אבל משנה לשנה האנושות הופכת להיות הומנית ורכה, ואדם שמבקש לפגוע אפילו בחתול ומי מדבר על חייו שלו מסיבות מוצדקות בעיניו – נבלם בידי השלטונות.

שלום עולמי: מאז שחר האנושות, הנורמה המקובלת היא מלחמה, כיבוש ומשטרי דיכוי עריצים. איש לא שאל את אלכסנדר מוקדון, ג'ינגס חאן או נפוליון מדוע כבשו עמים כה רבים ובדרך חיסלו חיים של מיליונים. רק לפני שבעים שנה, נהרגו בשני מלחמות העולם באירופה מאה מיליון איש!.

כיום, יש הסכמה אוניברסלית שהתנהגות כזו ראויה להחרמה. האווירה העולמית חותרת לסיום תקופת המלחמות ואילו הרודנים ההם היו חיים כיום, היו מובאים בפני בית המשפט הבינלאומי בהאג. כך בנוגע לשימוש בנשק: במשך אלפי שנים התחרו מלכים ומעצמות בהגדלת ארסנל הנשק, כולל הנשק הגרעיני. זה היה המצב הכי נרמלי. כיום, מביט העולם כולו על קים גו'נג און כעל מטורף בודד ופועל כדי להסיר ממנו את האיום.

שפע ואריכות ימים: עד לפני כמאה שנה, אנשים בעולם הסתובבו עם מחשבה אחת: איך גומרים את היום הזה בחיים? אנשים לא ביקשו הרבה, רק שהמלך לא יפרוץ במלחמת שלושים השנים ומיליון גברים לא ישובו ממנה, רק שלא יפרוץ רעב ומיליונים ימותו, ורק שלא תפרוץ מגפת טיפוס, דיזנטריה או אבעבועות שחורות ועיירות שלמות יימחקו. כל אדם שישחזר את תולדות משפחתו שלושה דורות אחורה, משהו כמו שבעים שנה אחורה, ישמע על ילדים ומבוגרים שמתו ברעב ובמגיפות.

ובכל זאת, הרמב"ם מנבא בסוף ספרו כי לא יעזור שום דבר, העולם מתקן את עצמו והולך למקום מושלם. והנה מעין זה זוכים לראות כבר היום: הפניצילין ניצח את רוב החיידקים, מוסד האו"ם מצליח למנוע את רוב המלחמות ומנהיגי העולם עושים הכל כדי להתגבר על מאבקים בדרכים דיפלומטיות, ואפילו הרעב בדרך להשמדה. תשעים אחוז מאוכלוסיית העולם אינה סובלת מרעב, ומדענים מעריכים כי עד 2030 יתגברו כליל על בעיית הרעב בעולם.

אם כבר, המחלות כיום נוצרות מעודף שפע ויותר אנשים מתים מקוקה קולה מאשר מרעב...

כמובן, גם היום ישנם רודנים בסוריה ובמקומות אחרים שראויים למוות מידי, אבל היום לפחות הם מוקעים בראש כל חוצות. הם לא יכולים לצאת מהמדינה. אבל היטלר וסטאלין לא חשבו שהם צריכים להתבייש במה שהם עושים. רבים סביבם סברו שהכול מותר והעולם הוא גו'נגל בו החזק שורד.

לא נותר אלא לבקש שהמסע כבר יושלם וכפי שמבטיחה פרשתנו עצמה: "אני אמית ואחיה מחצתי ואני ארפא" ואמרו חז"ל: "מכאן לתחיית המתים מן התורה" בקרוב ממש.

נסיים בסיפור עוצמתי: ד"ר מרים אדהאן היא פסיכולוגית ילדים ומחברת ספרים בנושאי הורות. קראתי את הסיפור הבא באחד מספריה: היא נולדה במשפחה משכילה בארצות הברית, התקרבה ליהדות באמצעות חב"ד בקליפורניה ועשתה עלייה ארצה. בשלב הראשון לחייה בארץ, גרה במרכז קליטה בירושלים והבחינה באישה מעניינת. היה באותה אישה משהו מסקרן שרמז על עבר מפואר. היא אמנם חיה בעניות, בדירה קטנטונת בת חדר וחצי עם ארבעה ילדים, אבל האישיות הקרינה אצילות. אדהאן הצעירה עשתה מאמץ להתיידד עם הגברת ונדהמה לשמוע את סיפור חייה.

היא עלתה ארצה מאיראן, שם חיה עם בעלה חיי עושר מופלגים, בתי קיץ, משרתים, חופשות בחו"ל וכל מה שמשפחה עשירה יכולה לעלות על הדעת. ואז פרצה המהפכה האיסלאמיסטית. השאח הודח והמוסלמים של חומייני השתלטו על השלטון. צהריים אחד דפק מישהו בבהלה על דלת ביתה: אחד העובדים של בעלה סיפר מזועזע כי חבורת בריונים פרצה למפעל השטיחים שלהם, הטיחה בבעלה שהוא סוכן של השאה וירו בו למוות.

היא הבינה שדקותיה ספורות. הם רוצים להשתלט על הכסף שלהם ולא יניחו עד שיחסלו אותה ואת הילדים. היא צררה את התכשיטים, אספה את הילדים ויצאה אל פרבר מחוץ לעיר. בחשכת הלילה יצרה קשר עם אדם שהיה מבריח את הגבול מאיראן לטורקיה וסיכמה לעבור את הגבול עם הילדים.

בליל ירח מלא יצאו לדרך ומאותו רגע התחיל גיהינום שאי אפשר לתאר. המבריח העלה אותם על גמלים ואז הוציא אקדח מהכיס, נופף מול הפנים של הילדים ואמר שאין דרך לעצור באמצע המסלול. ילד שלא יעמוד בתנאים, יקבל כדור בראש וייקבר באמצע הדרך. הם רכבו על הגמלים 18 שעות ביממה, משש בבוקר עד חצות הלילה. ביום היה חמסין נוראי ובלילה קור מקפיא. באמצע הדרך הם נאלצו לעבור נהר קפוא, הנעליים נשמטו להם מהרגליים והם נאלצו לצעוד ביציאה מהנהר יחפים על שיחי קקטוס דוקרניים. הילדה הקטנה התחילה לצרוח, ומורה הדרך הצמיד לה את האקדח לראש. האמא נתנה צרחה ויחד עם הבן הבכור עשו תורנות לסחוב את הילדה על הידיים.

הם היו צריכים לעבור גשר חבלים רעוע, ומתחתיו פעורה תהום. היא צעקה שאינה עולה על הגשר והוא צרח שהוא יורה בה ועוזב את הילדים. היא שנאה אותו כמו שלא שנאה איש והייתה יורה בו אם רק היה האקדח בידה. הגיהינום הזה נמשך שבועיים, עד שהם ראו את הגבול התורכי.

ואז, כשהגיעו אל הארץ המובטחת, קרה דבר מדהים: מורה הדרך אסף את הילדים, חיבק אותם ואמר מילים מפתיעות: "אני יהודי כמוכם, אני אוהב אתכם בכל ליבי, אבל לא הייתה לנו דרך אחרת לעשות את המסע הזה..."

         האזינו

קיבלת עושר - זכור מהי חובתך!  (הרב שלמה הלוי שליט"א)

     "וישמן ישורון ויבעט" כשהקב"ה נותן עושר לאדם קורה לרוב לצערנו שהוא בועט בכולם מסביבו .ר' ישראל סלנטר חשש מלהיות עשיר ואמר: ה' מעשיר אדם כדי לעזור לאחרים, אדם זה הוא גבאי צדקה. מי יכול לעמוד באחריות כזו?! על כל אחד שנמצא בסביבתו וה"גבאי" לא עזר לו - ייתן העשיר את הדין! אחריות כזו אינני רוצה על כתפיי!!!

     לצערנו, העשיר בגאוותו - משמין ובועט בכל הסובבים אותו, במי שנתן לו את העושר ובתורתו... לא רק בבין אדם לחברו אלא גם בקיום התורה ומצוות. התורה איננה מבקשת פאר ומעדיפה אדם פשוט ובלבד שישמע בקול ה'.

     משל למה הדבר דומה:

     שתי אחיות נישאו לשני גברים - האחת לעשיר והשנייה לעני. יום אחד באה האחות הענייה לעשירה לביקור ונדהמה מהיופי - המשרתים בכל פינה, והריהוט המהודר. משישבו לדבר סיפרה העשירה לאחותה כי איננה יודעת אם גורלה טוב משלה ... התפלאה האחות הענייה ואמרה: "תראי באיזה ארמון את חיה, על מה את מדברת?!" השיבה העשירה: אבל כל זה איננו שווה לי כיון שבעלי מזלזל בי ואינו מכבדני, מצבך טוב בהרבה משלי... אמנם את מתגוררת בעוני, אין לך ארמון ומשרתים, אבל בעלך מכבד אותך.

ושומר את מוצא פיך...

     כן הוא הנמשל : לעיתים מלבישים את התורה במעיל מכסף טהור ותולים כתר מפואר ומניחים אותה על שולחן זהב והארון קודש מפואר מעשה ידי אומן. אולם כל זה איננו שווה לתורה אם אין שומעים בקולה, התורה זועקת - הסירו מעלי את הפאר הזה ובלבד שלא תרמסוני...!!! לפעמים דווקא בקהילות שאינם בעלי אמצעים נוהגים כבוד לתורה ומקיימים כל תג ותג בה,

     זהו שאמרו חז"ל (חגיגה ט:): "נאה עניותא ליהודאי" - נאה העניות לישראל, כי מי יכול לעמוד בניסיון הזה... קיבלת עושר - זכור מהי חובתך! בכל מקרה אל תבעט!!!

                                                                                                 שבת שלום ומבורך

"האזינו השמים ואדברה ותשמע הארץ אמרי פי ". (ברוך פורטנוי שליט''א)

     משה רבינו מבדיל בין האזנה לבין שמיעה. האזנה היא שמיעה חיצונית, שמיעת האוזן. שמיעה היא שמיעה פנימית, שהדברים חודרים ללב.

     "הגר''ש שבדרון זצ"ל המחיש את העניין, לבן כפר שלא ראה רכבת מימיו. לימים נקלע לעיר, וראה את פסי הרכבת, מוטות ברזל ארוכים מאד ומוברגים היטב. מצאו הפסים חן בעיניו, והתיישב עליהם בהנאה מרובה. והנה, לפתע באה הרכבת מרחוק, והקטר שהבחין באדם יושב על המסילה, החל לצפור. אולם הכפרי ששמע צפירה יפה, הטה את ראשו וראה את הרכבת. ומשלא ידע מה פשר הצפירה, לא נתן אל לבו להיזהר מהסכנה. אלא רק נהנה מהצפירה היפה שכמותה לא שמע עד הנה. וכי ניתן לומר, שהוא שמע את הצפירה? הלזו יקרא "שמיעה !?"

     כיוצ''ב מצינו ג"כ בפרק "שיר המעלות" שאומרים בחלק מקהילות ישראל במהלך עשרת ימי תשובה ''ה' שמעה בקולי תהיינה אוזניך קשובות לקול תחנוני". ואם נצרף את דברי משה רבינו לבין דוד המלך, נמצא שדוד המלך אומר לקב"ה, אמנם גם שמים וארץ יכולים להאזין ולשמוע, אבל רק אתה יכול להקשיב לי, להבין אותי, ולחוס עלי ".

     יתרונו של בעל כושר השמיעה באה לידי ביטוי רק כשהיא עוברת לדרגה של הקשבה, במשמעות שגם הלב וגם המוח שותפים בשמיעה. רק שמיעה כזו שנלווית אליה תשומת לב, אכפתיות ניסיון אמתי להבין את המשמיע, הרי היא בבחינת מעלה גדולה. וכבר אמר אחד מבעלי המוסר", העולם סבור שמעלה גדולה היא לאדם שניחן בכושר הדיבור, ואילו אני סבור שגדולה מכך מעלת האדם שניחן בכושר השמיעה".

     וזה מה שביקש שלמה המלך: "ונתת לעבדך לב שומע לשפוט את עמך, להבין בין טוב לרע". כל אחד יודע לספר עד כמה חשובה אוזן קשובה, ועד כמה נחוץ להאזין לזולת. כמה פעמים משוחחים אתנו, ואנו מתוך חוסר עניין או מתוך שאנו עסוקים בעצמנו, נותנים למילים לחלוף ליד אוזנינו בלי לאפשר להן להיכנס? כמו שנאמר במצרים: "ולא שמעו אליו (למשה) מקוצר רוח ומעבודה קשה". וכל כך למה? מפני כשלא פנויים פיסית ונפשית לא יכולים באמת לשמוע אל הזולת ואז הדברים נכנסים באוזן אחת ויוצאים מן השנייה. לעומת זאת הקשבה כנה לדברי הזולת תיצור אצלו תחושת ערך. שהרי אם מאזינים לי - זאת אומרת שדברי ראויים, ואם דברי ראויים להתייחסות, אף אני ראוי להתייחסות. ואלו כאשר אין מקשיבים לאדם והדבר חוזר על עצמו שוב ושוב, הוא מסיק את המסקנה ההפוכה: דברי אינם ראויים להתייחסות וכך אף אני. מכאן ועד לאיבוד הביטחון העצמי - הדרך קצרה.

     כשם שאי הקשבה וחוסר בהענקת תשומת לב עלולה לפגוע בנפשו של האדם, הרי הקשבה נכונה מסוגלת אפילו לרפא נפש חולה. מספרים על הצדיק ר' אריה לוין זצ''ל שפרופסור ירושלמי ידוע היה שולח אליו חולי נפש והוא היה מרפא אותם. פעם פנה הפרופ' לרב בשאלה: "איך אתה מרפא אותם? מה אתה עושה להם? גלה לי את הסוד". ענה לו ר' אריה: "אני לא עושה להם שום דבר. אני רק מקשיב להם ... ". בפעם הבאה שבן או בת הזוג ידברו אלינו, נטה, אוזן נפתח את הלב, נשמע/ ונקשיב לניב לבו וכך נזכה לעשות חסד הן עם החברה והן עם עצמינו .

ערוף כמטר לקחי תזל כטל אמרתי (לב,א-ב)

     כאשר יורד הגשם או הטל על גינת הירק - אמר הצדיק רבי שמחה בונים מפשיסחא - אין ההשפעה הטובה ניכרת מיד על הירקות. ברגע זה לא רואים שום שינוי אולם לאחר זמן, כאשר הירק גדל יפה, אנו מבינים כי הגשם שהשקה אותו פעל והצמיח אותו לשיאו.

     ממש כמו הגשם והטל כן הוא גם האדם שלומד תורה ומקיים מצוות ה', אין ההשפעה המבורכת ניכרת מיד, אולם לאחר זמן כאשר רואים את האדם ומידותיו הנעלות עד שהבריות אומרות: ראו פלוני, כמה נאים דרכיו! כמה מתוקנים מעשיו! אשרי אביו שלמדו תורה! אשרי רבו שלימדו תורה! אז מבינים את רוב הברכה שקיבל בלימודו ובקיום המצוות.

יערוף כמטר לקחי תזל כטל אמרתי. (הגר"ח קניבסקי שליט"א )

     ואחז"ל יערוף כמטר לקחי מיירי בתלמיד שאינו הגון שאסור להתחבר עמו, תזל כטל אמרתי מיירי בתלמיד הגון, ויש להבין מדוע פתחה התורה בתלמיד שאינו הגון קודם, וי"ל שהתורה מלמדת אותנו כאן כלל יסודי בהלכות חינוך הבנים, והוא שאם ברצוננו לראות את בנינו צומחים לתלמידים הגונים אזי קודם כל צריכים לסלק מהם את החברים הרעים העלולים להזיק לו ולנשמתו ולקלקל את כל מה שלמד עד הנה.

יערוף כמטר וגו' כי שם ד' אקרא וגו'. (הרה"צ מוהר"ש (השני) מבאבוב זצ"ל)

     יערוף כמטר לקחי קאי על התורה כמ"ש כי לקח טוב נתתי לכם וגו', תזל כטל אמרתי קאי על התפלה כמ"ש ויהיו נא אמרינו לרצון וגו', ואם הוא חושש מפניות ועי"ז יתגבר כח הסט"א ח"ו אזי העצה לזה, כי שם ד' אקרא, דהיינו שיקבל עליו עול מלכות שמים ע"י קריאת שמע דהוא ענין מסי"נ ועי"ז יתכפר לו.

"הצור תמים פעלו כי כל דרכיו משפט ק-ל אמונה ואין עוול צדיק וישר הוא" (לב, ד) (מובא בספר "מרפא לנפש")

     לפעמים מסובבים את האדם מאורעות שונות ואינו מבין למה ומדוע זה קורה לו. בא הכתוב וצווח אין עוול! בסיפור הבא מומחש רעיון זה: על בימת בית הכנסת בפריס עמד רבינו יחיאל מבעלי ה'תוספות', עטוף בטלית, אוחז בשופר. המתפללים המתינו ברטט לאמירת הברכות ולתחילת התקיעות, אלא שהפעם החליט הרב לשנות מהסדר הרגיל. לפתע הפנה את ראשו והזמין בתנועת יד קלה את אחד האנשים לגשת אליו. חיש מהר פילס לו האיש דרך בין המתפללים, והתייצב לצדו של רבי יחיאל. זה היה נפתלי עזריה, צורף זהב ידוע בקהילה.

     "על אף גודל השעה, ואולי דווקא בשל כך", פתח רבי יחיאל "מצאתי לנכון לשתף את כולכם בסיפור בעל לקח חשוב שתחילתו לפני שנה וסופו אמש. לפי סיכום מוקדם עם אחד מגיבורי המעשה, ידידנו ר' נפתלי, אזמין אותו כעת לספר לכם את השתלשלות הדברים". הכל הביטו משתאים ברב ובצורף, סקרנים לשמוע את הספור.

     נפתלי היה נרגש. הוא בלע את רוקו, השתעל שיעול נבוך והחל בסיפורו: ודאי מכירים אתם את שכני הטוב, עמיתי למלאכת הצורפות, יעקב אבודרהם. ובכן, ימים אחדים לפני ראש השנה שעבר שבנו שנינו מהעבודה, והאזנו לשיעור תורה. בשיעור למדנו את דברי הגמרא, כי "מזונותיו של אדם קצובים לו מראש השנה". הדברים עוררו בנו התעניינות מיוחדת. בשיחה בינינו עלתה ההצעה להתענות תענית מיוחדת ולבקש מהקדוש ברוך הוא כי יגלה לנו כמה תהיה פרנסתנו בשנה הבאה. כך עשינו, יומיים לפני ראש השנה צמנו וצפינו לאות כלשהו משמים.

     בלילה האחרון של השנה אירע הדבר, כל אחד ואחד מאתנו חלם כמה כסף ירוויח בשנה הקרובה. כשנפגשנו בבוקר סיפרנו איש לרעהו בהשתאות את חלומותינו. חברי יעקב חלם כי בשנה הבאה ירוויח מאתיים זהובים. ואילו בחלומי שלי ראיתי כי ארוויח רק מאה וחמישים זהובים. החלטנו לפנות אל מורנו ורבינו ולספר לו על התענית ועל החלום. "אם לעצתי תשמעו", אמר, "כתבו במשך השנה הבאה כל הכנסה קטנה כגדולה, שתבוא לכם". כמובן שקיבלנו את עצתו ונהגנו על פיה.

     יום אחד נתגלע בינינו ויכוח חריף סביב סחורה שרכשנו בשותפות ומכרנוה ברווח נאה. כשבאנו לחלוק ברווח טען יעקב חברי, כי השותפות בעסקה הייתה על דעת כן שנחלוק ברווחים שווה בשווה. לעומתו טענתי אני, כי מכיוון שהשקעתי ברכישה שני שלישים ואילו הוא השקיע רק שליש, יש לחלוק את הרווחים גם כן על פי אותו יחס. פנינו לרב שיפסוק דין תורה. "בידי מי נמצא עתה הרווח מהמכירה?" שאל, הכסף היה בידי יעקב. "האם יש לכם עדים או שטר על העסקה שעשיתם?" הוסיף הרב לחקור. לא היו עדים ולא היה שטר. "אם כן יעקב הוא ה'מוחזק' ועל נפתלי להביא ראיה לדבריו, באין לנפתלי כל ראיה, יישבע יעקב כי דבריו אמת הם ויזכה במחצית הרווח". אבל יעקב מיאן להישבע. "דברי אמת לאמתם, אך להישבע אינני מוכן, ועל כן אוותר על הרווח המגיע לי", אמר. נטל אפוא יעקב לעצמו שליש מהרווח ומסר לי את שני השלישים הנותרים. הפער ביני לבינו עמד על עשרה זהובים.

     המשכנו כמנהגנו לרשום את כל רווחינו. לפני כמה ימים, בהתקרב ראש השנה, הוצאנו את רשימותינו וסיכמנו את כל ההכנסות. התברר כי יעקב הרוויח במהלך השנה, מאה שמונים ותשעה זהובים, אחד עשר זהובים פחות מחלומו. ואילו אני הרווחתי מאה שישים ואחד זהובים, אחד עשר זהובים יותר מחלומי. באנו לפני רבינו וספרנו לו כמה הרווחנו. הוא לא חשב רבות וקבע מיד "ובכן, מסתבר כי בוויכוח ההוא על העסקה, חברך הוא שצדק והיה עליכם לחלוק ברווחים שווה בשווה". "מדוע אפוא הפער הוא של אחד עשר זהובים בשעה שהוויכוח בינינו היה על עשרה זהובים בלבד?" ניסיתי לעמוד על שלי. תשובת רבינו הייתה מוכנה בפיו. "זהוב אחד הוצאתי בשכר הסופר שכתב את כתב התביעה והשליח שקבע לכם זמן לדין", אמר. ואולם אני לא עמדתי בפיתוי, ולא הצלחתי להשלים עם הפסד פתאומי של אחד עשר זהובים, סכום גדול ונכבד. "אינני משגיח בדברי חלומות", הפטרתי, וכדי להשקיט את מצפוני הוספתי "על פי דין התורה שפסק רבינו כפי שפסק ואני זכיתי בצדק וביושר בשני שלישים מהרווחים".

     פנינו אל חנויותינו כדי להשלים כמה התחייבויות לחג. פתאום הבחנתי כי חנותו של יעקב הומה קונים ואילו לחנותי לא נכנס איש. עד הצהריים הרוויח יעקב אחד עשר זהובים. סגר את החנות והלך לביתו. סר וזועף פניתי גם אני לביתי. בעוברי בשוק פגעתי בדוכנו של מוכר זכוכית נכרי והפלתי את סחורתו ארצה. הכלים נשברו והמוכר הפליא בי את מכותיו, עד מהרה נגררתי לבית המשפט. השופט הריץ לשוק שמאי שהעריך את הנזק שעוללתי ב... אחד עשר זהובים. הגעתי אפוא לביתי חבול ומושפל וחסר אחד עשר זהובים. אז ידעתי כי צדק רבינו וכי גדול א-לוקינו. עוד אמש ניגשתי לבית ידידי יעקב אבודרהם ובקשתי את מחילתו. אחר כך פניתי אל רבנו ושיתפתיו בסוף הסיפור.

     נרגש ירד נפתלי עזריה מהבימה, ורבי יחיאל פתח בסדר התקיעות.

"הצור תמים פעלו כי כל דרכיו משפט ק-ל אמונה ואין עוול צדיק וישר הוא" (לב, ד)

     יש לבאר את הפסוק על פי משל לגביר שבנו יחידו חלה, והרופאים נאלצו למצוא תרופה למחלתו. לימים הגיע פרופסור מומחה לאותה מדינה והצליח לרפאו, והזהיר את אביו שישגיח על בנו יחידו שלא יבוא מאכל של בשר שמן לתוך פיו כי הדבר תלוי בנפשו. ויהי היום והאב הוכרח לנסוע חוץ לעיר לרגל מסחרו, וציווה את אשתו שתשגיח על הבן כפי הוראת הרופא.

     והנה כשישבה אמו אל השולחן לאכול ארוחת צהרים, הריח הבן את הבשר, נגש אל השולחן, חטף חתיכת בשר שמן ותחב לפיו וברח החוצה. מובן מאליו שתיכף שוב חלה הבן. וכששב אביו מדרכו מצא את בנו מפרפר בין חיים למוות. רץ מיד אל הפרופסור ובקול בוכים התחנן לפניו שיציל את בנו יחידו מרדת שחת, וקפץ ונשבע שלא ייסע עוד לרגלי מסחרו. ואכן גם הפעם, הצליח הפרופסור להסיר מעל הבן סכנת מוות.

     כשהגיעה העת לעשות סעודת הודיה לה' יתברך בבשר ויין לרעיו ומשפחתו, גירש האב את בנו מהאולם הגדול שישבו שם האורחים על יד שולחנות ערוכים. שאלו האורחים זה את זה על הנהגתו המוזרה של "האב האכזר“ שאינו שם לב לתחנוני הילד להרשות לו לשב עם האורחים. ורק האב היה היחידי שידע טעמו של דבר. כן הוא העניין עם הנהגת ה' יתברך את העולם. יש שהוא מגרש מחדר האוכל דווקא את הצדיק לטובתו, ואם כי אין אנו מבינים את הנהגתו, אבל אנו מאמינים בלב שלם שהוא לטובתו, כי צדיק וישר הוא, ואל לנו להתרעם חלילה על הנהגתו, הנסתרות לה‘ אלוקינו והנגלות לנו.

"הצור תמים פעלו" (לב, ד(

     הרה"ק רבי שמעון מירוסלב זי"ע האריך ימים והגיע לזקנה מופלגת. שאלו אותו תלמידיו, במה הארכת ימים? השיבם הרבי: תמיד קיבלתי הכל באהבה ולא הרהרתי אחרי מעשיו של הקב"ה, שהרי ברור כשמש כי כל מעשי ה' מוצדקים וטובים,  אלא כשאדם שואל שאלות ומתלונן, מעלים אותו השמימה ומראים לו: ראה הכל טוב, ובצדק... ואני, אינני מתלונן, לכן לא מעלים אותי להיווכח בצדקת ה'...

     מעשה באחד שבא אל החזון איש זי"ע והקשה קושיות על ההשגחה העליונה, בקשר עם השואה הנאצית שניתכה על בית ישראל באירופה. העיר לו החזון איש: מי שאינו מבין במלאכת התפירה, ורואה את החייט כשהוא גוזר וקורע את האריג, חושב כי אותו חייט משחית את הבד – ולאמתו של דבר אינו אלא מכין בגד חדש...

"הצור תמים פעלו,(ל''ב, ד') (ניצוצי התורה)

     מרן בעל הח"ח זצוק"ל שהה פעם בעיר ווארשא ובא אליו יהודי עם בנו והתאונן לפניו שהמלמדים שלו בחדר אומרים שיש לו תפיסה מהירה בלימוד וזיכרון נפלא אבל אין לו חשק ללמוד, אמר הח"ח לילד תדע לך שאם לא תרצה ללמוד אזי יהיה ח"ו קושיא על הרבש"ע, והסביר את דבריו דהנה כתיב בפ' האזינו הצור תמים פעלו דהיינו שהבריאה הייתה בתכלית השלמות בלי שום עול, וא"כ יש לכאורה לתמוה מדוע לבעלי מלאכה אין את אותה הבנה עמוקה כמו שיש לרב ולת"ח, אלא התי' הוא שהקב"ה היודע תעלומות יודע שאיש זה יהיה בעל מלאכה ולכן די לו בהבנה פחותה משא"כ לרב ולת"ח צריכים לתן הבנה עמוקה יותר, וסיים הח"ח ואמר לילד אתה שיש לך הבנה עמוקה ואם לא תרצה ללמוד אזי בהכרח שתיעשה לבעל מלאכה ואז תהיה שונה משאר בעלי המלאכה שלהם אין הבנה עמוקה ולך יש כן וא"כ תהיה ח"ו קושיא על הקב"ה מה נשתנה בעל מלאכה זה משאר בעלי מלאכות, אבל אם כן תלמד ותהיה רב ות"ח אזי יבינו כולם מדוע לך יש כן הבנה עמוקה.

"שיחת לו לא בניו מומם דור עיקש ופתלתול" (לב,ה) (מעיינה של תורה)

     כתב בספר "שער בת רבים": יש בני עצמם שהם עצמם אינם הולכים בדרך התורה ואין זה אכפת להם כלל, ברם בו בזמן דורשים הם מבניהם כי ילכו בדרך התורה והיהדות, ואם הם משחיתים דרכם הריהם מצטערים על כך. ברם, נפתלים הם הללו בטעות מרה. הלא צריכים הם להבין, כי כשם שהם דורשים מבניהם ללכת בדרך הישר, כך דורש השם יתברך גם מהם בתור בניו כי ילכו בדרך הישר. וכיון שהבנים רואים כי ההורים אינם שומעים בקול אביהם שבשמים, ממאנים גם הם לשמוע בקול אביהם והם נשחתים ויוצאים לתרבות רעה.

     זהו שאמר הכתוב: "שיחת לו" - זה שהוא עצמו מושחת הוא - "לא" - דבר זה לא אכפת לו כלל, אולם "בניו" - אם בניו השחיתו דרכם - "מומם" – הרי זה מום ומגרעת בעיניו. ברם, "דור עיקש ופתלתול" - אדם שכזה טועה ונפתל הוא - "הלה' תגמולו זאת" - הלא כזאת עושים גם אתם לשם יתברך, אשר "הוא אביך קונך", ודורש הוא ממך בתור בן שתלך בדרך הטוב והישר, ואם אינך שומע בקול אביך, איך אתה בא לדרוש מבניך כי ישמעו בקול אביהם? אם רצונך בבנים טובים וישרים, השתדל אתה להיות טוב וישר. אם תשמע בקול אביך שבשמים, ישמעו בניך בקולך אתה...

שאל אביך ויגדך זקניך ויאמרו לך (ל''ב, ז'). (הגה"צ רבי מאיר אריק זצוק"ל)

     פי' אם יש לך שאלה שאין אתה יודע הדרך לילך בה, שאל את שאלתך למנהיג כזה שתשובתו תהיה, זקניך ויאמרו לך, כך היה אומר זקנך על שאלה כזו, אבל אם תפגוש מנהיג שיאמר לך זקני אמר כך ואני אומר אחרת יש להתרחק ממנו, יהיה מי שיהיה, כי אם מתרחקים מן הזקנים אזי מתרחקים מרחק רב מדרך האמת.

שאל אביך ויגדך זקנך ויאמרו לך.(ל''ב, ז') (מנחת יהודה)

האב שהוא במיטב ימיו אומר דברים קשים כגידים (ויגדך מל' גידים), אבל הזקן אומר אותם הדברים אמירה רכה, כיון שראה הרבה ויודע למנות ולשקול כל דיבור.

שאל אביך ויגדך זקנך ויאמרו לך.(ל''ב, ז') (ניצוצי התורה)

     סיפר בעל השפע חיים זצוק"ל שפעם ראה יהודי זקן עם בנו ונכדו, והנכד לא הבין את דברי סבו וביקש מאביו שיסביר לו בשפה האנגלית מה שסבו אומר, ופי' לפי"ז הפ' שאל אביך ויגדך זקניך ויאמרו לך, דהיינו שהדרך הנכונה היא שהנכד יבין את דברי זקנו ולא יצטרך למתורגמן.

"כי חלק ה' עמו יעקב חבל נחלתו" (ל''ב, ט')

     רבי חיים מוולוז'ין זצ''ל, פנה פעם בשאלה אל הגאון מווילנא זצ''ל אודות הנאמר בתנא דבי אליהו, שאחת ממידותיו של הקדוש ברוך הוא, היא מדת השמח בחלקו. והקשה רבי חיים דמה מקום לומר כלפי הקדוש ברוך הוא - לו הארץ ומלואה - שהוא שמח בחלקו? והשיב לו הגר , א"כי כוונת המאמר הוא שהקב"ה שמח בעמו ישראל בכל מצב ומעלה שהם מצויים בו, ואף בדורות האחרונים שהרוחניות נתמעטה לעומת הדורות הראשונים - ראשונים כמלאכים. וזהו אפוא פירוש הפסוק: "כי חלק ה' עמו יעקב חבל נחלתו . "בני ישראל, אלו הם חלקו ונחלתו של הקב''ה ובהם הוא שמח - שמח בחלקו

"יעקב חבל נחלתו". 

     הרב מקוברין שואל: מה עניין הדימוי של עם ישראל לחבל? מדוע נמשלו לחבל ? ומתרץ: כששוזרים חבל עבה מהרבה חוטים, גם אם יש ביניהם חוטים פגומים ? לא מבחינים בהם ולא שמים אליהם לב. אדרבה, ועוד הם מוסיפים חוזק לחבל. 
כך גם בעם ישראל, שבזמן שהם מלוכדים ושזורים יחד,  אזי אפילו הגרועים שבהם מביאים תועלת לעצמם ולכלל.

"וישמן ישרון ויבעט" (לב, טו(

     מספרים: כשבא הגה"ק רבי ישראל סלנטר לפרנקפורט, הזמין אותו הברון רוטשילד שהיה ירא שמים לבקר בארמונו, כשעמד להיפרד ממנו לאחר שתהה על תוכו של הבית ואורחותיו, פנה רבי ישראל אל הברון ואמר: ימחל נא לי אבל עלי לומר לו את האמת שאין אורחו של הבית כל כולו על פי התורה, שאלו הברון בתמיהה ובחרדה למה רבי? חייך רבי ישראל הדבר פשוט הוא, בתורה כתוב "וישמן ישרון ויבעט" כשיהודי עולה לגדולה ונעשה עשיר הריהו בועט בתורה וריבונו של עולם נשכח מלבו ואילו אצלו נהפוך הוא, בלי עין הרע אתה עשיר מופלג, ואף על פי כן ביתך בית יהודי כשר לכל דבר והכל מתנהל בו ברוח ישראל סבא, נו הרי זה שלא על פי התורה.

"צור ילדך תשי, ותשכח אל מחוללך" (לב,יח) (מעיין השבוע)

     רבינו בחיי זצ"ל, הדיין הספרדי, כתב בספרו "חובת הלבבות" שבתחילת חשבון הנפש יש לאדם להודות לבוראו על תחילת הווייתו. ויחשוב: אילו הייתה אמו משליכה אותו בלידתו אל הרחוב, והיה עובר שם אדם וחומל עליו, ואוספו אל ביתו, ומטפל בו עד שיגדל - כמה היה אסיר תודה למצילו! והבורא עשה עמנו כל זאת ויותר, איך לא נתבונן בכך. וכתב, שזהו שנאמר כאן: "הלה' תגמלו זאת, עם נבל ולא חכם, הלא הוא אביך קונך, הוא עשך ויכוננך"! והרב "אהבת דוד" זצ"ל פירש בזה פסוקנו: "צור", הוא הקדוש ברוך הוא, "ילדך תשי", יצרך תינוק תש כח וחלש, חסר אונים, כדי שתכיר בטובתו, שנתן לך כח ובריאות ודעת ותבונה - "ותשכח אל מחוללך", ושכחת את טובותיו, שחולל בך שינוי כה רב לטובה, מימי הינקות ועד עתה!

"כי דור תהפוכות המה" (לב, כ) (המגיד מדובנא)

     רב אחד השתדך עם בעל עגלה עשיר מעיר רחוקה. ביום החופה, כשעמדו שני המחותנים לנסוע לחתונה שנקבעה בעיירה במחצית הדרך, אמר הרב בלבו: למה אבייש את המחותן? קם ופשט מעליו את קפוטת המשי ואת השטריימל, לבש בגדים פשוטים ומגפיים ושם על ראשו מצנפת כדרך הילוכם של העגלונים, ואף המחותן העגלון עלתה בלבו מחשבה דומה, אמר בלבו: למה אבייש את המחותן במלבושי הדיוט שאני לובש? פשט את בגדיו, ולבש קפוטה של משי ואבנט רחב מידות, ושם בראשו שטריימל מהודר. וכך קיבלה העיירה את פני הרב כבעל עגלה, ואת העגלון כרב.

     "דור תהפוכות" מעין זה קם וגדל בגלות, היהודים, שלא רצו לבייש את הגויים במידותיהם המצוינות נטלו את המידות היהודיות הנעלות, ולאט לאט דחקון הצידה והסתירו אותן, וסיגלו לעצמם מדרכי הגויים, ואילו הגויים להיפך, סיגלו לעצמם הרבה ממידותיהם של ישראל - וכך לעתים נוצר הרושם, כאילו הם הגויים הם הרבנים ואנו - העגלונים. וזה גם פשוטו של הכתוב: "ויתערבו בגויים וילמדו ממעשיהם" ערבבו החליפו ביניהם את הדרכים, הגויים למדו מישראל ונטלו לעצמם מן המידות שהצטיינו בהן בני ישראל מאז ומתמיד, ובני ישראל נטלו לעצמם ממידותיו הרעות ומשנאתו של עשו.

כי דור תהפוכות המה (ל''ב,כ') (מנחת עני)

     שואלים יהודי עשיר למה אין רואים פניך בביהכ"נ והוא עונה אין לי פנאי אני עסוק במסחרי, כשבאים לבקש ממנו צדקה הוא טוען כיום העסק חלש ואין רווחים, שואלים יהודי עשיר למה הוא נוהג היתר בתעניות ואינו צם הוא עונה שהדורות חלשים כיום, כשבאים אליו לבקש נדבה עבור עני בן טובים הוא עונה הרי הוא בריא ויכול לעבוד.

"לו חכמו ישכילו זאת יבינו לאחריתם" (דברים לב כ,ט')

     לומד הסבא מקלם "בחכמה ומוסר'' מהפסוק את החובה לקרב אל החושים את זיכרון יום המיתה. "לו חכמו – ישכילו'' דהיינו אילו בני האדם היו מנתבים את דרכם בחכמה היו מבקשים השכלה, ובאיזו השכלה מדובר כאן?

     "יבינו לאחריתם" כלומר להעמיק את ההבנה בנושא אחריתו של האדם לדאוג לאחרית זו.

"לו חכמו ישכילו זאת יבינו לאחריתם" (דברים לב כ,ט') (וטהר ליבנו – האזינו)

     קראתי מאמר מוסרי של הרב יעקב פרידמן שליט"א, שסיפר על רבי גרשון ליבמן בחור ישיבת נובהרדוק מלפני השואה, שהתעורר ברעיון מוסרי עצום, שחייב הוא להמחיש לעצמו את יום המיתה, יזכיר לו יום המיתה בחוש ובכאילו ממש!!

     ואכן אומר ועושה!! בלילה נכנס לחדר הטהרה בו שוטפים את המתים לפני הקבורה,  וחשב הנה לי אמבטיה שבו משכיבים את המת בכדי לנקותו ולשטוף אותו ולטהרו לקראת הקבורה, זה המקום בו אבלה לילה זה, " יזכיר לו יום המיתה" הלכה למעשה!!

     אך כאשר התקרב לאמבטיה לפתע יד לבנה מתרוממת החוצה מהאמבטיה!!! רבי גרשון חטף שוק והתעלף!!! וכשהתעורר מצא עצמו לפות ביד הלבנה שראה יוצאת מהאמבטיה,  ופני ידידו משה לייב מחייכות איליו, כי גם הוא חפץ בהמחשה זו רק הקדים לעשות זאת קודם רבי גרשון.

     ועד יום מותו , התייסר רבי גרשון על אותו רגע בו התעלף, כי גם אם היה מת באמבטיה הרי מת לא מסוגל להרים יד!! אלא ברור שזה עוד בחור נוברהדקער שחשב כמוהו!!! אז למה הוא התעלף?? וכי הגאווה שלו לא נתנה לו מקום לחשוב שעוד בחור חשב כמוהו?? ועל מחשבת גאווה זו שבאה לו תוך כדי התבוננות ליום המיתה, התייסר הצדיק כל ימיו.

     אך אילו הייתי פוגש בצדיק זה, הייתי מבשר לו שקיים בשלימות את דרישת התורה בפסוק זה " לו חכמו ישכילו זאת יבינו לאחריתם", כי כאן היה התבוננות עם המון חוכמה שכל ובינה, ככה מגיעים לשלימות כראוי!!! יהי חלקי עמו !!!

הרנינו גויים עמו כי דם עבדיו יקום" (לב,מג) (אשר לורבר)

     בזמירות שבת בזמר "דרור יקרא", נאמר: "אלוקים תן במדבר הר, הדס שיטה ברוש תדהר" ולכאורה צריך להבין, האם זה מה שמטריד אותנו כרגע, שבמדבר יהיה הר, או הדס, שיטה, ברוש ותדהר?! ונראה לבאר ע"פ הגמרא במסכת ראש השנה דף כ"ג ע"א, אמר רבי יוחנן כל שיטה ושיטה (שם של עץ) שנטלו נוכרים מירושלים, עתיד הקב"ה להחזירן לה, שנאמר "אתן במדבר ארז שיטה", ואין מדבר אלא ירושלים, שנאמר "ציון מדבר היתה". א"כ, המשורר מבקש: א-לוקים, תחזיר לירושלים שהיא המדבר, ולהר הבית את ההדס, שיטה, ברוש ותדהר.

     וממשיכה הגמרא שם: ואמר רבי יוחנן אוי להם לעובדי כוכבים שאין להם תקנה שנאמר, "תחת הנחושת אביא זהב ותחת הברזל אביא כסף ותחת העצים נחושת ותחת האבנים ברזל. תחת רבי עקיבא וחבריו מה מביאים? ועליהם הוא אומר "ונקיתי דמם לא נקיתי". וביאור הפסוק "ונקיתי דמם לא נקיתי" (שהרי משמע נקיתי, ומשמע לא נקיתי), הוא: שהקב"ה אומר, אני מוכן לנקות לגויים על שאר הדברים שלקחו והרסו, על רכבות מלאות זהב ששדדו הנאצים מהיהודים וכו' וכו'. אבל דמם לא נקיתי. את דמם של ישראל, זה לא אנקה להם, לגויים. ואנו מחכים לראות שהקב"ה ינקום לעיננו נקמת דם עבדיו השפוך.

     כידוע, אחת מהסיבות שמצאו הגויים להרוג בנו, הייתה "עלילות הדם", שכביכול אנו משתמשים בדמם לאפית המצות. בדרך כלל היה "נעלם" איזה ילד גוי, ו"מצאו" אותו אצל אחד היהודים, וזו הייתה ה"הוכחה" שאנו רוצחים ע"מ להשתמש בדם. בספר "עולמו של אבא", מספר שעד כדי כך הגיעו הדברים, שבקהילה אחת בהונגריה קרה, ששבוע לפני חג הפסח נמצא ילד הרוג בקרבת בית הכנסת ואימה ופחד נפלה על כל בני הקהילה, שוב יאמרו הגויים שהיהודים הרגו את הילד, כי הם זקוקים לדמו למצות, והערלים ינקמו את נקמת דמו. התאספו ראשי הקהילה ודנו כיצד לקדם את פני הרעה. לפתע נפתחה הדלת ושמש הקהילה פרץ לתוך החדר ואמר בשמחה: מזל טוב, ברוך ה' התברר שההרוג הוא ילד יהודי...

"כי לא דבר רק הוא מכם" 

     בתם פרשת האזינו מתרה משה בכל אחד מעם ישראל לצוות את הבנים לשמור, ולעשות את כל דברי התורה. ולא רק בגלל השכר המובטח בשל קיום המצוות, אלא: "כי לא דבר רק הוא מכם, כי הוא חייכם, ובדבר הזה תאריכו ימים על האדמה]''האזינו, ל"ב, מ"ז[..

     המלה 'מכם' בפסוק לכאורה מיותרת. הפסוק לא היה חסר מאומה לו השמטנו את המלה מכם. לפיכך דרש התלמוד [ירושלמי, פאה,פ"א] את המלה 'מכם' בפסוק באופן המעניק משמעות אדירה למלה זו:  "כי לא דבר רק הוא, ואם רק הוא ? מכם הוא, ולמה? מפני שאין אתם יגעים בתורה". אם משהו נראה לך בתורה מיותר, או שמא הוא רק סיפור עובדתי, הטעות היא בהבנת האדם הקורא, בחוסר תפיסתו או בחוסר רצונו להעמיק בהבנת התורה [[נ.לייבוביץ].  כל פרט, גם בסיפורים העובדתיים בלבד לכאורה, כל אות ומילה, באים ללמדנו מסקנות עמוקות וחשובות לכל הווית קיומנו וחיינו. וכפי שמדגיש הרש"ר הירש:  אין שום דבר בתורה שהוא חסר ערך להוויתנו ורצונותינו. אין דבר בתורה שאפשר להתייחס אליו בשוויון נפש. בכל דברי התורה כולה ישנה אמת חשובה להווית האדם, ואותה אמת מהווה חלק חשוב להווית חיינו כבני אדם. לפיכך דברי התורה הנם הסיבה לקיומנו ולהוויתנו כדברי משה ? "כי הוא חייכם", ויש לשמרם, ולהעמיק בחקר הבנתם, ללא קשר לשכר קיום המצוות. אין אדם רשאי לומר על דברי תורה שהם 'רק' סיפור, תאור עובדתי, אמירה כללית וכיו"ב. כשהאדם מצמצם את דבר התורה בדעה עצמית שמדובר 'רק ב..', הוא מפספס את מהות הדברים, ומוציא מהם את החשוב לתכלית חייו. לפיכך, ניתן לסרס את דברי הפסוק ולדרשו גם כך: בשל היותם של דברי התורה הווית חייכם, היא לא יכולה להיות 'רק' עבורכם, ואם היא 'רק' עבורכם, ה'רק' שאתם סבורים שיש בה נובע מכם, ולא מעצם דברי התורה לגופם.

וידבר ה' אל משה בעצם היום הזה (לב, מח-מט) (מר אבישי יוחננוף)

     'וידבר ה' אל משה בעצם היום הזה' בשלושה מקומות נאמר בעצם היום הזה וכו' אף כאן במיתתו של משה נאמר בעצם היום הזה, לפי שהיו ישראל אומרים בכך וכך אם אנו מרגישין בו אין אנו מניחין אותו אדם שהוציאנו ממצרים וכו'. (רש"י).

     כיצד אמרו ישראל 'אין אנו מניחין אותו' וכי היה ביכולתם למנוע את מיתתו של משה רבנו, וביאר רבי חיים שמואלביץ זצ"ל דבני ישראל היו מרבים בתפילה ומתחננים לפני הבורא שלא ייקח את משה.

     אולם הגרי"ז זצ"ל אמר שא"צ לומר כן, אלא מכיוון שנאמר לו 'ומות בהר אשר אתה עולה שמה', הרי לנו העלייה להר היא תנאי הכרחי למיתת משה, והיה בידם למנוע ממנו מלעלות להר ובכך היו מעכבים את מיתתו

על אשר מעלתם בי בתוך בני ישראל במי מריבת וכו (לב,נא) (הרב חנן ליבוביץ)

     אומר ה"משך חכמה" כי הגאון מווילנא מבאר את המושג "דין וחשבון", ולכאורה צריך לעשות קודם חשבון ורק לאחר מכן לתת את הדין?! אלא שראשית יש לתת דין על מה שעשית, ולאחר מכן בוחנים מה היית אמור לעשות באותו הזמן… וכאן בני ישראל נותנים דין על אשר מעלתם בי, ומעבר לכך מגיע להם עונש על אשר לא קידשתם את ד'…

ומות בהר אשר אתה עולה שמה והאסף אל עמיך כאשר מת אהרן אחיך בהר ההר ויאסף אל עמיו (לב,נב)

     'כאשר מת אהרן אחיך' באותה מיתה שראית וחמדת אותה, שהפשיט משה את אהרן בגד ראשון והלבישו לאלעזר, וכן שני וכן שלישי וראה בנו בכבודו, אמר לו משה אהרן אחי עלה למיטה ועלה, פשוט ידיך ופשט, פשוט רגליך ופשט, עצום עיניך ועצם, קמוץ פיך וקמץ, והלך לו. אמר משה אשרי מי שמת במיתה זו (רש"י).

     מה בדיוק חמד משה במיתת אהרן. ונראה, דהלוא האדם בהיותו בעולם חייב לחיות ע"פ ה' ולשמור את כל מצוותיו, ואולם כשמת נעשה חפשי מן המצוות, ואולם במיתת אהרן מצינו דאף המיתה הייתה ע"פ ה', דקיים את צווי המיתה אחד לאחד, נצטווה לעלות למיטה וקיים ועלה, נצטווה לפשוט את ידיו ופשט, וכו'. אל כך נתאווה משה רבינו שאף מיתתו תהיה על פי ה', ואכן זכה לכך כדכתי' 'ומות בהר', דאף על מיתתו נצטווה, וכדסיים הכתוב ואמר (לקמן לד, ה) 'וימת שם משה עבד ה' בארץ מואב על פי ה''.

לקונה עבדיו בדים (ר' מאיר זיילר)

     מאות המבקרים שפקדו את תערוכת בדי הריפוד לא יכלו להחמיץ את החסיד המזוקן, שדמותו בלטה בנוף סוחרי הבדים. ר' מאיר זיילר, חסיד חב"ד תושב קריית מלאכי ויצרן טקסטיל, הביט בדוכני הבדים שלו ברגשות מעורבים. מבחינה עסקית – כדאיות התערוכה נמוכה ואין הצדקה כלכלית לשנע את הצוות והציוד, שנה אחר שנה, לתערוכה. אולם לא השיקולים העסקיים הטהורים מנחים אותו. זו הייתה הוראה של הרבי מליובאוויטש להשתתף בתערוכת הבדים השנתית. אמנם היא לא הולידה עסקי בדים רבים, אך עסקים רוחניים הניבה גם הניבה. כל יהודי שהיה נקלע לדוכן היה מתבקש להניח תפילין, וכך נזרעו זרעים רבים של יהדות. אחרי כל תערוכה היה זיילר משגר דיווח לרבי על שהתרחש בה. לא אחת סיפר על יהודים שהניחו תפילין בין יריעות הבדים אחרי שלא עשו זאת עשרות שנים.

     זה קרה לפני עשר שנים. התערוכה השנתית התקיימה הפעם בבלגיה. זיילר התלבט אם המאמץ כדאי. התערוכה נועדה להתקיים ארבעה ימים, מיום ראשון ועד רביעי, אלא שביום שני חל ערב ראש השנה. האם יש היגיון בהשקעה העצומה, אם ממילא הדוכן לא יהיה פעיל במשך יותר ממחצית משך התערוכה? ובכל-זאת לא ויתר על המסורת. ביום הראשון של התערוכה הציב זיילר שלט המודיע למבקרים כי הדוכנים שלו יהיו סגורים בימי החג. זו הייתה עצת הרבי, להציב שלט המודיע על סגירת הדוכנים בשבת, כדי שהלקוחות ידעו שעליהם לפנות אליו בתחילת התערוכה. השעה הייתה אחת וחצי בצהריים של ערב ראש השנה. לפתע צדו עיניו של זיילר אדם המתהלך הלוך ושוב מול הדוכנים. האיש עצר ליד השלט המודיע על סגירת הדוכנים בראש השנה וקרא את הכתוב בו. כשסיים החל לשוחח עם אחד מנציגיו של זיילר.

     זיילר השקיף מרחוק בנעשֶה. הוא הבחין שהשיחה מתלהטת. ממקום מושבו לא היה יכול לשמוע את תוכן השיחה, אך תנועות הידיים הנמרצות שבהן לוּותה העידו שהשניים אינם משוחחים על בדים. הוא החליט לגשת לאורח ולשמוע מה בפיו. בעודו מתקרב קלטו אוזניו שברי מילים: "לא ייתכן שאתם סוגרים את הדוכנים בגלל חג שלכם. זו תערוכה בין-לאומית!". "שלום לך", קטע זיילר את דברי האיש ולחץ את ידו. כעת הבחין בבירור שהאיש מבוגר ומתקרב לגיל שיבה. הלה הפנה אליו מבט זועף, אך זיילר התעלם והתעניין באדיבות מניין בא. "מצ'ילה", השיב האיש. זיילר זיהה מיד שהמבטא שבו הגה האיש את שם המדינה לא היה דרום-אמריקני, ולכן שאל: "ומניין אתה קודם שהגעת לצ'ילה?". "איך בין אַ פוילישער!" (=אני מפולין), הפתיע האיש ביידיש צחה. באותו רגע הִכתה בזיילר המחשבה: ייתכן שהמפגש הזה הוא תכלית כל הימצאותו כאן, בתערוכה המיותרת, בערב ראש השנה. "מה דעתך להיכנס פנימה, לשתות משהו", הציע בחביבות לאורח. זה נענה והשניים החלו לשוחח. "האם תרצה להניח תפילין?", הפתיע זיילר. האיש הביט בו בתדהמה. "להניח תפילין?", התיז בכעס. "מי מאמין בזה בכלל? אני לא מאמין בתפילין, לא מאמין בדת ולא מאמין בא-לוקים! אני עברתי את היטלר! בן שתים-עשרה הייתי כשפרצה המלחמה". "אני מבין אותך", השיב זיילר בנחת. "אך אנא, פעם אחת בחייך הנח תפילין. הבה נחגוג לך בר-מצווה כעת!"... בתוך הדברים נטל זיילר את האיש בזרועו והחל לפסוע אתו לעבר משרדו. שם פשט האיש את מקטורנו והחל להפשיל את שרוול חולצתו. זיילר כרך את רצועות התפילין על זרועו והניח את התפילין של-ראש על קרקפתו. ברגע שהחל האיש לקרוא 'שמע ישראל' – פרץ בבכי חסר מעצורים, שטלטל את כל גופו. הוא רעד ונאחז בידו של זיילר, בעודו גועה בבכי ממושך. כשנרגע, קרא את קריאת שמע באיטיות ובשיברון לב. הוא סיים, נשק על לחיו של זיילר וצנח באפיסת כוחות על כיסא.

     "אינני יודע כיצד להודות לך", נשא את עיניו הדומעות לעבר החסיד, שהיה עתה נרגש מאוד בעצמו. לאחר שהתעשת יצא מן המשרד, בעוד כל הצוות מביט במחזה בעיניים קרועות מתדהמה. זיילר ביקש להציג לפני האיש את סחורתו והתעניין באילו בדים הוא סוחר. "בדים?", משך הלה בכתפיו, "אני בעסקי דגים". כעת היה תורו של זיילר להיות מופתע. "ומה מעשיך כאן, בתערוכה לבדי ריפוד?". "ראה", השיב האיש, "אמנם אני עוסק בדגים, אך בעת האחרונה אני שוקל להיכנס לעסקי הבדים"...

     זיילר הביט במבט משתאה ביהודי ניצול השואה מצ'ילה, סוחר הדגים, שיד ההשגחה הובילה אותו לתערוכת בדים בערב ראש השנה, כדי שיוכל להניח תפילין בפעם הראשונה בחייו. "עסקים רבים לא עשינו באותה תערוכה", מסיים זיילר, "אך ידענו לשם מה באנו, וגם ידענו שתהיה לנו שנה טובה".

עשרת ימי תשובה: עצת היצר (אור דניאל).

     בארה"ב גל הגניבות גאה והמשטרה הפעילה כוחות רבים על מנת לאתר את חברי הכנופיה. באחד הימים קיבל מפקד המשטרה הודעה בזו הלשון: "מחר בשעה שלוש, כשתעבור ברחוב פלוני, נגזול ממך את השעון הזהב היקר שברשותך, ראה הוזהרת!!!" המפקד הבין מיד, שהודעה מוזרה זו נשלחה אליו מאחת מכנופיות הגנבים, שאחריהן נערך מצוד. "כיצד עלי להגיב להודעה זו?" – שאל מפקד המשטרה את עצמו הוא חכך בדעתו, חשב שוב ושוב, היסס והתלבט: האם לעבור באותו רחוב באותה שעה ולהפגין אומץ וכוח או שמא להתעלם מההודעה. לבסוף החליט החלטה נחושה: "אעבור מחר באותו רחוב, בדיוק בשעה שעליה הודיעו אנשי הכנופיה, ונראה אם יעזו לגעת בי ובשעוני לרעה." ואכן למחרת בשעה שלוש, עבר המפקד במקום המיועד, והנה נפל לרגליו כר נוצות, שנשמט מידיו הרועדות של רוכל זקן ועלוב מראה, אשר צעד לידו במסכנות. הנוצות התעופפו מן הכר הפרוס ודבקו במדיו המגוהצים של מפקד המשטרה. והרוכל הזקן – חש עצמו אשם במאורע. כשמילות התנצלות על שפתיו הוא קרב אל השוטר, ובמאמץ עזר לו לנקות את בגדיו מן הנוצות. דקות אחדות חלפו עד שמדיו של השוטר הניחו את הדעת, פחות או יותר. ואז ביקש הרוכל את סליחתו בקול רועד, ושוב מלמלל כמה דברי התנצלות ופנה להמשיך בדרכו.

     גם השוטר המשיך בדרכו. אך מבט חטוף שנשלח אל פרק ידו הותירו מסומר במקומו: שעונו, שעון הזהב היקר שלו, נעלם ואיננו. לפני רגעים מספר פיאר את ידו, ועתה איננו... לא היה המפקד צריך להרבות במחשבות ובניחושים כדי לדעת שגונב השעון לא היה אחר מאשר "הרוכל הזקן והמסוכן". "הצגה נאה ערך לי פה הרוכל" – חשב המפקד במרירות – "ומתי גנב את שעוני? אכן, היה זה בזמן שהתנהג באדיבות למופת... הן התנצל, ועזר לי להתנקות מן הנוצות שדבקו בי, ובאותה עת ביצע בי את זממו וגנב את שעוני..."

     מעשה זה בא ללמדנו, שעלינו להכיר היטב את טבעו וטיבו של "הגנב הערמומי", המתחפש למסכן או לאדיב. מסתתר הוא בין ידידים ורעים, האוהבים אותנו "אהבת נפש", וכל חשקו וחפצו הוא לסייע לנו לקיים את התורה והמצוות. בכל פעם הוא מגיע ומשכנע עד כדי כך שאי אפשר לסרב. אין ספק, כי כוחו הגדול של היצר הרע הוא בידידותו הטובה עמנו ובטוב ליבו, ברחמנותו הרבה ובאדיבותו היתרה. הוא נחמד, נוח, נעים, סבלן והצעותיו הן כה מפתות שאין שום סיבה שאנו נסרב לבקשותיו.

     הרי לנו כמה מהצעותיו "ההגיוניות": לקרוא עלונים בשעת התפילה כדי להתמצא בפרשת השבוע. להשאיר את הטלפון הנייד בתפילה על רטט כי אולי מישהו צריך אותי באופן דחוף. לאכול סמוך לתפילה כי הרעב מציק ולא אוכל לכוון כראוי בתפילתי. בין מנחה לערבית לצאת מביהכ"נ ולשוחח עם חברים על עניינים דחופים. בחזרת הש"ץ ובפתיחת ההיכל לשוחח ולברר עניינים. להגיע לתפילה לקראת "ברוך שאמר". האם נלכדת ברשתו בחלק מהצעותיו המעניינות?

     לדוגמא, נושא התפילה. מדי בוקר הוא מציע לנו לישון "עוד חמש דקות" כדי שנקום לעבודת הבורא רעננים ושלווים... ולבסוף התוצאה ש... נרדמנו לעוד חצי שעה והפסדנו תפילה במניין... זה כוחו של היצר – להרדים אותנו, ורק כאשר אנו מתעוררים אנו מצטערים על שנכנענו לו. מתכסיסיו של היצר הוא לסמא את עיני האדם. שיטה זו של היצר הרע – אומר הגר"י ניימן זצ"ל בספרו "דרכי מוסר" – מקבילה לשיטת ציידי עופות המניחים בתוך המצודה מאכל ציפורים. מגמתם ברורה – הרי הם אינם עושים זאת מתוך כוונה לדאוג להזנת העופות, אלא מפרישים מעט אוכל משלהם ועל ידי זה יוכלו להשיג רווח גדול יותר.

     אנו עדים היום למעטפות מפתות רבות הזורמות לתיבות הדואר שלנו ובהן מכתב בנוסח זהה פחות או יותר:  "שלום, מר...! רציתי לבשר לך כי זכית במתנה! כן! כל אשר עליך לעשות הוא להתקשר למספר הטלפון המופיע בתחתית הדף והמתנה בדרך אליך! על החתום, מנכ"ל חברת..." הנך אץ לחייג למספר הרשום כדי לקבל את המתנה, ואכן מעבר לקו עונה לך פקיד המאשר את דבר זכייתך ב"מתנה נפלאה ושימושית", ותוך כדי השיחה הוא מציע לך בדרך מיומנת להוסיף למשלוח המתנה כל מיני מוצרים ב"מבצעי ענק" ובתשלומים נוחים ועליך למהר להחליט כי המבצע מסתיים בעוד יומיים... תוך דקות הנך מגלה שרכשת כמות לא מובטלת של מוצרים "מוזלים" שמימיך לא היית נזקק להם ורק לאחר מכן הנך מגלה שאם תחשב את סך כל קניה ה"מוזלת" תגלה שהשקעת סכום לא קטן בזכות המתנה ששווייה כמה שקלים בודדים... זהו כוחו של היצר!

     הבה נזכור שבימים אלו של עשרת ימי תשובה יודע גם היצר כי אנשים מקבלים עליהם כל מיני קבלות וחפצים לנצל ימים אלו כדי לשוב בתשובה על מנת לזכות ביום הדין. לצערנו, מתברר שהחוזר בתשובה הגדול ביותר, "בעל התשובה מספר אחד", הוא לא אחר מאשר... היצר הרע! הוא כל הזמן מפשפש במעשיו, מחפש היכן טעה, במה הוא יכול לשפר וכל זאת כדי שיוכל להחטיא את האדם. דרכו של היצר היא להביא את הפיתיון, כפי שהדייג יודע לעשות. הדג שמח וטוב לב שהנה זוכה לקבל את מזונו ללא עמל וטורח ופתאום הוא מגלה שהוא נלכד ברשת. כך דרכו של היצר – הוא מחפש עבור כל אחד ואחד את הפיתיון שילכדהו ברשתו ולאסוננו הוא עושה מלאכתו נאמנה...

עשרת ימי תשובה: ושוב יום אחד לפני מיתתך (אור דניאל).

     מי יודע עתו ומתי קיצו? דוד המלך ביקש מהקב"ה (תהילים לט, ה): "הודיעני ה' מידת קצי ומידת ימי מה היא אדעה מה חדל אני". בגמרא (שבת ל.): אמר רב יהודה אמר רב: מאי דכתיב 'הודיעני ה' קצי ומידת ימי מה היא אדעה מה חדל אני'? אמר דוד לפני הקב"ה: ריבונו של עולם, הודיעני ה' קצי! אמר לו: גזירה היא מלפני שאין מודיעין קצו של בשר ודם. "ומידת ימי מה היא"? – גזירה היא מלפני שאין מודיעין מידת ימיו של אדם. "ואדעה מה חדל אני" – אמר לו : בשבת תמות. ע"כ. הקב"ה אינו מודיענו כמה ימי שנות חיינו. גזירה היא מלפני ומכאן מתבקשת המסקנה, כיוון שכך, חשוב כל יום כאילו זה היום האחרון בחייך (חפץ חיים).

     יש אנשים הבטוחים באריכות ימיהם ומשאירים את הלימוד והתפילות לקראת סוף ימיהם, "לקראת הפנסיה" כהגדרתם... אך, לצערנו, מדי יום שישי מתפרסמים נתונים מבהילים במהדורת החדשות בצהרים: "השבוע נהרגו 12 (!) בני אדם, כמו כן 9 בני אדם נפצעו קשה..." אם נשאל את בני משפחותיהם יתברר לנו כי אף אחד מהם לא ידע על האסון הגדול שעומד להתרחש. איש מהם לא ציפה פתאום ללא הודעה מוקדמת... למות, או ח"ו, להיפצע קשה, שזה... כמעט מוות. יש מישהו שיכול להבטיח לאדם חיים? רק הקב"ה הוא הגוזר חיים, הוא הקוצב לכל בריה ובריה את ימיה, אז איך אפשר להיות שאננים ולומר "בעזרת ה', יהיה בסדר. הנה עוד כמה שנים אני פורש מהעבודה ואז אקבל עלי שבת, תפילה, שיעור תורה... הילדים יגדלו ויהיה לי קל יותר בחיים". יהודי יקר! מי מבטיח שתגיע לעת הזאת? מי מוכן לערוב לך שתהיה בריא ותוכל ללמוד ולהתפלל? די אם תעיף עיניך במחלקות בתי הרפואה ותראה כמה אנשים פתאום נעשו חולים, פתאום קיבלו את "המחלה" וכבר אין להם כוח לכלום. שוב בימי בחורותיך, בעוד יש בכוחך לעשות. אל תאמר מחר פן יהיה מאוחר. זו עצת היצר לדחות ככל יכולתו, הוא תמיד מציע "רק לא מהיום... בעזרת ה', כל דבר בעתו ובזמנו..."

     בספר "מעשה איש" מובא מעשה שסיפר רבי ראובן אליצור שליט"א: בשנת תש"ד למדתי בחברותא בישיבת "בית יוסף" בת"א עם בחור בן ארבע עשרה שנה, בעל כישרון נפלא ומתמיד עצום. הוריו העשירים גרו בסמוך לישיבה, אבל הוא העדיף לאכול עם חבריו את המאכלים הדלים של מטבח הישיבה, כי חס על זמנו לחזור לביתו לארוחת הצהרים. אחר כך עברתי ללמוד בישיבת פוניבז', וכעבור מספר חודשים פגשתיו בת"א ונדהמתי לשמוע ממנו שעזב את הישיבה והינו עובד ביהלומים... בראותו את תדהמתי, הסביר לי, שבעלי בית החרושת הם אחיו, והם מלמדים אותו תחום חשוב בענף היהלומים, הנקרא "קליוון". זה מקצוע משתלם באופן מיוחד, עד שעבודה של שעתיים ביום מבטיחה פרנסה בריווח לעובדיה. אז יתפרנס בכבוד, ילמד בנחת ומתוך הרחבה מבלי להצטרך לבריות.

     אמרתי לו, שאחיו יוכלו ללמדו את המקצוע גם בעוד עשר שנים, לכשיצטרך לפרנס אישה וילדים, אך עתה חבל על הזמן היקר שלו, על כישרונותיו הנפלאים ועל העתיד המזהיר שלו כי הוא מיועד לגדולות – ומה שיכול להשיג בשנה אחת עתה, לא יוכל להשיגו אחר כך בעשר שנים! הוא הוסיף והסביר לי, שבכל ענף היהלומים זקוקים לעובדים מועטים בלבד במקצוע זה, ולכן מלמדים אותו רק לבני משפחה הקרובים ביותר, וכעת נקרתה לפניו הזדמנות פז, כי אחיו זקוקים לבעל מקצוע שכזה בבית החרושת שבבעלותם.

     לא הצלחתי לשכנעו כי היה תקיף בדעתו שהזדמנות כזאת אינה חוזרת פעמיים. אמרתי לו: "הרי החזון איש חי ובית דינו קיים. בוא וניסע אליו לשמוע ממנו את דעתו." הוא ניאות לדברי ויחדיו נסענו לבני ברק. הגענו לדירת החזון איש בגבעת רוקח. החזו"א שמע במתינות את כל העניין, ולא ענה אף מילה. רק הוציא גמרא תענית והקריא את המעשה באילפא ורבי יוחנן: "אתו שני מלאכי השרת. אמר חד לחבריה: נישוי עלייהו האי גודא ונקטילנהו, שמניחין חיי עולם ועוסקין בחיי שעה כו". הוא דיבר בהתרגשות עצומה והדגיש כל מילה ומילה בהדגשה יתירה. אחר פנה לבחור ושאלו: "מה אתה אומר?", הלה ענה בהחלטיות: "אני חוזר לישיבה!"

     בראות האב שבנו החמיץ הזדמנות זאת להיות בעל מקצוע טוב וחזר לישיבה, לא השלים עם הדבר. כשנפגש עם החזו"א, שוחח עימו על כך ובסופו של דבר נעתר האב לבקשתו לדחות בשנתיים את לימוד המקצוע. שנתיים אלה נוצלו עד תום. הבחור למד בהתמדה עצומה. בד בבד נתעלה מאוד בקדושה ובעבודת ה', בהדרכתו של הרה"ג רבי אהרון ראטה זצ"ל, בעל "שומר אמונים". והנה, בדיוק במלאת שנתיים, נסתלק הבחור לבית עולמו בפתע פתאום לאחר ארבעה ימים של חום גבוה, שהרופאים לא ידעו סיבתו. החזו"א ניסח בכתב ידו את נוסח המצבה בשלמותה עם כל השבחים המופלגים שבה. עצם העובדה שהאסון אירע בדיוק כתום שנתיים, שאותן ביקש החזו"א שיישאר בישיבה, עשה רושם עז על האב שהתקרב ביותר אל החזו"א והפך לאחד מבאי ביתו.

     לצערנו, מקרה זה אינו חריג ורבים הם האנשים המבקשים לדחות את "תשובתם" למועד מאוחר יותר. כוונתם אכן רצינית. הם רוצים בכל נפשם ובכל מאודם להשלים בבוא היום את מה שהחסירו או איבדו במשך השנים. אך אם האדם היה יודע עתיו, אכן יכל לתכנן את "לוח החיים" האישי שלו. אך מי שקובע את ימיו של האדם זה הקב"ה, ומה לעשות שהוא אינו מגלה רז זה לבניו. על כן, יהודי יקר, עכשיו, היום, עם כל הצרות, כל הקשיים, כל הייסורים, קבל עליך תשובה, שאבן היסוד שלה הוא לימוד תורה. אל תדחה זאת למועד מאוחר יותר, כי האדם אינו יודע עתותיו ושנות חייו.

גאווה מדומה (אפריון לשלמה, גליון 138)

     פעם בא איזה חסיד אחד בשם זלמן לאדמו"ר שלו ואמר לו : ר' אתה חייב לעזור לי יש לי בעיה של גאווה! תציל אותי! אמר לו האדמו"ר: גאווה זה עניין מסובך, אני צריך לחשוב איך לעזור לך. תשמע, לך בינתיים ליד הבימה, תשב שם, אני כבר אקרא לך.

     נכנס הבא בתור אל האדמו"ר. כן איך אפשר לעזור לך? ר' מס הכנסה עלו עלי! אני לא יודע מה לעשות.  אל תדאג, הגעת בדיוק בזמן, זלמן שיושב שם ליד הבימה הוא מומחה גדול לענייני מס, לך להתייעץ איתו.  ניגש אליו אותו אדם, וסיפר לו על צרותיו – מה לעשות? מאיפה אני יודע מה לעשות? מה אני יודע בענייני מס? אבל הרב אמר לגשת אליך. בוא נלך לרב לשאול אותו.  נכנסו לרב – וזלמן אומר לרב – למה שלחת אותו אלי?  שאל אותו הרב – אינך מבין בענייני מס הכנסה? לא.  טוב, כנראה שטעיתי, לך תשב ליד הבימה אני כבר אקרא לך...

     נכנס הבא בתור לרב – הרב!!! הבת שלי צריכה להתחתן וחסרים לי 30,000 דולר! מה לעשות? מאיפה אני אשיג את הכסף?  הגעת בדיוק בזמן – זלמן הוא עשיר גדול – לך אליו, הוא כבר ייתן לך הלוואה.  מגיע האיש אל זלמן – אתה יכול לעזור לי עם הלוואה?  איזה הלוואה, בקושי יש לי מה לאכול, למה פנית אלי?!  הרב אמר לי לפנות אליך, בוא נלך לרב לברר את העניין.  הלכו לרב, ושוב הרב שואל את זלמן – אינך עשיר? לא.  טוב כנראה שטעיתי לך תשב ליד הבימה, אני כבר אקרא לך.

     נכנס הבא בתור – הרב!!!! אני צריך עזרה נפל לי הסוס, ואני חייב כמה חבר'ה חזקים שיעזרו לי להרים אותו.  שלח אותו לזלמן.  זלמן רק ראה אותו מתקרב, הוא כבר אמר לו – אל תגיד לי!  בוא נלך לרב – כן הרב מה עכשיו?  הוא צריך עזרה עם הסוס, אתה אדם חזק – תעזור לו.  איזה חזק, אני יש לי כילה, בקושי מותר לי להרים קש.  

     נכנס הבא בתור – הרב, יש לי שאלה בטרפות. שחטתי בהמה ויש סירכה בריאה – כשר או טרף? שלח אותו לזלמן.  זלמן רק ראה אותו יוצא אמר לו: תחכה לי שם, אני מגיע אליך.  אמר לו הרב: גם לפסוק דינים של טרפות אתה לא יודע?  לא! אני לא פתחתי אף פעם שולחן ערוך.  אמר לו הרב: תסלח לי, אתה באת לבקש עצה על גאווה?  ראש – אין לך. כסף – אין לך. כח – אין לך. תורה – אין לך.  אז על מה באת לבקש עצה – מאיפה יש לך בכלל גאווה?!

     האמת היא שכולנו בעלי גאווה, אבל מה לעשות, בשביל להיכנס לסוכה צריך ענווה אם נחשוב טוב טוב על מה בדיוק יש לנו להתגאות – נוכל להיכנס בקלות!

וזאת הברכה

¯   חידות לפרשה: א. איפה רמוז בפרשה פטירת הרמב"ם? ב. "אין קוראים בתורה אלא בזהב כסף ונחושת" - מה משמעות הדברים? ג. כמה פרקים ישנם בכל התלמוד הבבלי? תשובות בסוף העמ'.

¯   "ויבכו בנ"י את משה" - ובאהרן בכו "כל" בית ישראל, מדוע? מבאר ה"חזקוני": לפי שכשמת אהרן מי הוא הרואה את משה בוכה ולא יבכה הוא. וה"אור החיים" מבאר: כי למיתת אהרן לא ידעו לפני שמת, ופתאום ראו שמת, דבר זה יעורר כל לב לפתוח מקור דמעת עינו, משא"כ משה שכבר ידעו מיתתו, ובכל דבריו ותוכחתיו אשר עשה היה אומר להם "כי אנוכי מת.. אינני עובר..." ולכן לא בכו בהספדו כאהרן.

¯   "ויקבור אותו בגיא בארץ מואב מול בית פעור" - הקב"ה קבר את משה, וזכה לכך משה בגלל שמשה התעסק בארונו של יוסף במצרים ולא התעסק בביזת מצרים, לפיכך התעסק הקב"ה בכבודו ובעצמו בקבורת משה רבינו. ומכאן דרש רב שמלאי (בגמ' מכות דף י"ד.): תורה תחילתה גמילות חסדים, וסופה גמילות חסדים. תחילתה גמילות חסדים דכתיב "ויעש ה' אלוקים לאדם ולאשתו כתנות עור וילבישם". וסופה גמילות חסדים  דכתיב "ויקבור אותו בגיא". "ויקבור אותו בגיא" - ג' סימנים ניתנו על קבורת משה: א. שנאמר "בגיא". ב. בארץ מואב. ג. מול בית פעור. ואעפ"כ לא ידע איש קבורתו. כי לא קברו איש אלא הקב"ה (חזקוני).

¯   "מול בית פעור" - בגמ' סוטה דף י"ג: מובא: כבר שלחה מלכות הרשעה אצל מושל בית פעור, הראנו היכן משה קבור, עמדו למעלה - נדמה להם למטה. עמדו למטה - נדמה להם למעלה. נחלקו לשתי כיתות, אותם שעומדים למעלה נדמה להם למטה, ואותם שעומדים למטה - נדמה להם למעלה. לקיים מה שנאמר: "ולא ידע איש את קבורתו". והטעם שנקבר מול בית פעור, לכפר על מעשה פעור. ומובא שם בתוס' בשם המדרש דבכל שנה ושנה בזמן שחטאו ישראל לבנות מואב, בית פעור עולה למעלה כדי לקטרג ולהזכיר עוון, וכשרואה קברו של משה, חוזר ושוקע, שמשה רבינו שקעו בקרקע עד חוטמו.

תשובה לחידה א. "ויתמו ימי בכי אבל משה" - ב'כ'י' - ב' - בשבוע (יום שני). כ' - לחודש. י' - טבת (חודש עשירי). "בכי אבל - בגימטריה ס"ה - שנת ד' אלפים תתק ס"ה (עטרת רש"י בשם צמח דוד).

תשובה לחידה ב. הימים שבהם קוראים בתורה: ז' – שבת, ה' – יום חמישי, ב' – יום שני, כ' – כיפורים, ס' – סוכות, פ' – פסח, נ' – נר חנוכה, ח' – חודש, ש' – שבועות, ת' – תענית.

תשובה לחידה ג. תקכ"ד פרקים, כמנין "תלמוד בבלי" (אוצר הידיעות חלק ג' פרק מ"ד).

מדמעות לריקוד - סיפור

מעשה ביהודי מבוגר שהקדיש את חייו לשמש את תלמידיה של ישיבת פונוביז'. באהבה ובמסירות היה מקרצף את מרצפותיה, מבריק מעקותיה ומבהיק את שמשותיה. ניצול שואה היה האיש. רק הוא ניצל, אשתו וילדיו נותרו שם, בעמק הבכא. ערירי ובודד עלה לארץ הקודש, וכשם שבא בגפו כך נותר בגפו, מכונס בתוך עצמו, אינו מדבר על שאירע "שם", אך בנפשו פנימה התרגשו סערות אדירות של הרהורים נוגים ומחשבות מעיקות על העולם שחרב ואיננו. היה זה בשמחת תורה. בחורי הישבה רקדו בעוז עם ספרי התורה, ובתווך הרב כהנמן זצ"ל, מייסד הישיבה. מן הצד עמד השמש הזקן, מחא כפיים מיובלות בהתרגשות בעודו נפעם מן הריקודים, משמחת התורה ומבחורי החמד שקיפצו בעליזות לכבודה של תורה. עוד החיוך נסוך על פניו, חלפו מול עיני רוחו דמויותיהם של ילדיו הקטנים. פנים גדושי אושר ילדותי, תמימות, נעדרי תככים וערמומיות. ילדים יהודים טהורים וקדושים שנרצחו בטהרתם ובקדושתם. כפיו האטו את מחיאותיהם, עד שפסקו לחלוטין. שרירי פניו המחייכים רפו והפכו לעווית וגופו החל רוטט למראה חזיון נורא הוד שעלה בהרהוריו, מה היה אם. אם לא היו ילדיו בבת עינו נרצחים על ידי הנאצים ימ"ש, וודאי היו רוקדים כעת במרץ ומפזזים לכבוד התורה. ניצוצות של אושר היו בורקים מעיניהם והוא היה משתלב ביניהם, כתף אל כתף ורוקד עמם בשמחה ובהתלהבות. אם לא היו נרצחים. עתה אפשר עצמותיהם הצעירות מפוזר אי שם. שקית הדמעות שבעיניו שתדיר דרוכה היתה לספק חומר מרווה לעיני בעליה הדווי, כבר פתחה את נרתיקה בעת שרגליו נשאוהו בכבדות אל הרב מפוניבז' וזעקה מרה וגדולה יצאה מפיו: "רבי! הילדים!". לא היה צורך ביותר מכך. הרב מפוניבז' בעצמו איבד את רעייתו ואת ילדיו בימי האופל, ויבכו שניהם איש על צוואר רעהו, על מה שהיה ועל מה שהיה יכול להיות. מיד אחר כך נשא הרב מפוניבז' את ראשו ויאמר: "עליהם איננו צריכים לבכות. הם נרצחו על קידוש ה' והתעלו לדרגות גבוהות ונשגבות, בגן עדן מנוחתם, אפופים אושר נצחי. הם בחברת הצדיקים הקדושים והטהורים. אנחנו צריכים לבכות עלינו, שנותרנו כאן בעולם הזה, לדאוג שהחיים שניתנו לנו במתנה על ידי בורא עולם, אכן יהיו מנוצלים למטרתם האמיתית. אם לא ננצל כיאות יום אחד שקיבלנו לחיות כאן, כלום איננו משמידים אותו ושורפים אותו לאפר?... חיבק הרב מפוניבז' את השמש הדווי, והחלו השניים לרקוד בצוותא. אט, אט. עיניים דומעות ורגליים רוקדות. הריקוד עלה והתפשט על פניו של האיש הדווי, עד ששבו פניו לחייך. יש עוד מה לעשות בעולם הזה. כל יום הוא מתנה. הרגליים נישאו, בחורים הצטרפו, ויגדל המעגל, ויגברו הריקודים ואת המסר שהונצח בליבם של הנוכחים, העבירו הם לדורות הבאים. כל יום הוא מתנה וצריך להשתמש בה כיאות.

מעשה נפלא על רבי אברהם בעל "מעלות התורה", אחיו של הגר"א זצ"ל שהיה גר רחוק מהעיר וילנא, פעם אחת הגיע אליו אגרת מרבינו הגר"א, שהוא חפץ ללמוד עמו בצוותא, ומבקש ממנו שיבוא לגור בעיר וילנא. אחיו השיב לו, שהוא היה רוצה מאד בזה, אבל זוגתו הצדקנית אינה מסכמת לעזוב מקום מגוריהם בשום אופן. והסיבה לכך היא מפני מעשה שהיה, כי ידוע שהאתרוגים לא היו גדלים בפולין וסביבותיה, והיו מביאים אותם ממדינות רחוקות. היו האתרוגים יקרים, והקהילה היתה קונה אתרוג, וכל אחד מבני הקהילה שלא היתה לו האפשרות לקנות בעצמו היה מברך עליו. פעם אחת היתה סכנת דרכים באותו מקום קודם חג הסוכות ולא הביאו אתרוג לעיירתם. וקודם חג הסוכות הביא אחד אתרוג לשם, וביקש עבורו סכום גדול מאד, ונתכנסו פרנסי הקהל ודנו בכך, והחליטו שאין להם האפשרות לקנות האתרוג במחיר גבוה כזה. רבי אברהם זצ"ל כששמע החלטת הקהילה חזר לביתו בצער, ואמר לזוגתו הרבנית שהשנה לא יהיה אתרוג בחג, וסיפר לה את כל המעשה. והיא בשמעה זאת נחרדה ואמרה: איך יתכן חג הסוכות בלי אתרוג? והם עניים היו, ולא היה להם ממון לקנותו, אבל היתה להם דירה נאה שקיבלו מהוריה בנישואיהם, ומיד אמרה לבעלה: הבה נמכור את הדירה שלנו ובדמיה נקנה את האתרוג, ואנו ניכנס לדור בצריף פשוט כמו כל העניים. והוא הסכים עימה. מיד הלך ר' אברהם ולווה מעות כסכום דמי האתרוג, וקנה את האתרוג. ולאחר החג מכרו את דירתם הנאה, ונכנסו לדור בצריף קטן כמו כל העניים, וברוב הדמים פרעו את החוב. ועכשיו כשבאה האיגרת מהגר"א, אמרה הצדקנית, שבכל יום כשעוברת על יד הדירה הנאה שהייתה שלהם, והיא נזכרת שמכרו דירה נאה כל- כך עבור קיום מצות אתרוג, אין לה הנאה ושמחה גדולה מזו בעולם. והנאה הזו אינה יכולה להפסיד, ולכן אינה רוצה לעזוב את העיר הזאת שהם דרים בה, ולא תיפרד מכאן, ע"כ. והנה מצד הדין בוודאי שאין צריך לפזר ממון כל-כך ולמכור את דירתם עבור כך. אבל באהבת השי"ת שהיתה בהם, הסכימו לכל זה. להודיעך כמה חביבות מצות על ישראל (שלמי תודה).  

ועוד מעשה שהיה עם הגר"א היה מדקדק בארבעה מינים, וישם כל מעיניו שהאתרוג יהיה מהודר שבמהודרים, ובאותו הזמן היו ישראל יגעים להביא האתרוגים ממרחקים, ושלחו שליחים לבקש ולמצוא אתרוגים כשרים ומהודרים, כי לא היה במקומם. פעם אחת שבו השלוחים בידיים ריקניות, והיה רעש גדול בכל בעיר על כך. וביותר הצטערו מאד על רבינו  הגר"א ודאבונו אם לא יקיים מצות ד' מינים כדרכו בקודש. ושלחו מקורבי הגר"א שלוחים לבקש אתרוג ולקנותו אף בדמים מרובים מאד, ולא עלתה בידם, עד שנזדמן להם איש אחד שהיה לו אתרוג מהודר ויפה כראוי, אבל לא רצה למכור להם אף במחיר גדול מאד. ונאלצו לגלות לו כי האתרוג הוא בעד הגאון מווילנא, וכששמע זאת הסכים למוכרו, אבל התנה עמהם בתנאי מפורש, כי שכר המצוה הזאת שיקיים הגר"א עם אתרוגו, יהא עבורו. והשליחים הוכרחו לנענע לו בראשם ולהבטיח לו זאת. כשחזרו השלוחים היתה בליבם שמחה גדולה שהשיגו האתרוג, אבל גם צער גדול על שנאלצו להסכים לתנאי הזה ולצער את הגר"א. אבל מה מאד הופתעו כשבאו להגר"א והביאו לו האתרוג, ואמרו לו זה התנאי שהתנה המוכר, וכששמעו זאת, נהרו וזהרו פניו הק' משמחה ועליצת הנפש, ושאלוהו תלמידיו לדעת מפני מה הוא שמח כל-כך, וענה ואמר, כי כל ימיו היה מצטער אימתי יוכל לקיים לכל הפחות מצוה אחת כתיקונה שלא על מנת לקבל פרס, כמאמרם באבות (פ"א מ"ג): "הוו כעבדים המשמשין את הרב שלא על מנת לקבל פרס", ועתה הזמין לי יוצרי מצוה יקרה כזאת שלא על מנת לקבל פרס, ואיך לא אשמח על כך ויתמלא ליבי שמחה וגיל (שלמי תודה).