לראות את הטוב: איך מודים דווקא עכשיו?

דרשה לחג השבועות 2, "יזכור", פרשת נשא וחודשי הקיץ

 

מנחם סבידור כיהן כמנכ"ל רכבת ישראל בראשית ימי המדינה. בשנות החמישים הוא נסע לביקור ממלכתי בניו יורק וסיפר בגאווה למנכ"ל הרכבת האמריקאי על המסילות החדשות שנסללו בין תל אביב לירושלים. האמריקאי החזיר בתיאור משלו אודות המסילות האדירות שמחברות אלפי קילומטרים בין ניו יורק ללוס אנגל'ס ובין לוס אנגל'ס למיאמי.

סבידור נבוך מההשוואה בין החברות, ואז אמר: "אתה יודע, באורך, המסילות שלכם יותר ארוכות משלנו, אבל ברוחב, המסילות שלנו אותו רוחב כמו שלכם..."

החג החשוב שמציינים השבוע התברך בכמה שמות: "חג מתן תורה", "חג השבועות" (על שם שבעת השבועות שספרנו מאז הקרבת העומר), "חג הקציר" (על שם סוף עונת קציר החיטה) ועוד שם שמוזכר כבר בתורה עצמה: "חג הביכורים", כמו שנקרא בבוקר החג בספר התורה השני למפטיר: "וביום הביכורים בהקריבכם מנחה חדשה לה' ... כל מלאכה לא תעשו".

משני טעמים, חג השבועות הוא חג הביכורים: ראשית, מקריבים בו קרבן שני הלחם אשר מובא מביכורי החיטה, מהחיטה החדשה שנקצרה בדיוק בעונה הזו של השנה. ושנית – וזה מה שנוגע לענייננו, משום שבו מתחילה עונת העלאת פירות הביכורים לירושלים והיא תימשך עד חג הסוכות.

הימים הללו בארץ ישראל הם ימי הקיץ היפים ועצי הפרי מגיעים להבשלה. לאורך חודשי הקיץ נלקוט ונאסוף את כל פירות האילן ונמשיך עד חג הסוכות, שהוא סוף עונת האסיף ותחילת החורף. וכך חג השבועות מסמל את תחילת עונת פירות הביכורים שעולים לירושלים. אלו שניחנו בזיכרון טוב זוכרים את השיר מגן הילדים: "סלינו על כתפינו מותנינו חגורים, מקצות הארץ באנו הבאנו ביכורים".

וכאן מעלה האלשיך הקדוש, רבי משה אלשיך, מגדולי תלמידיו של מרן רבי יוסף קארו ורבני צפת לפני כ-400 שנה, שאלה מתבקשת: איזה צדק ומידתיות יש במצוות הביכורים? מה ההיגיון לדרוש מחקלאי לאבד כל כך הרבה זמן עבודה בשביל להעלות לירושלים כמה פירות? מילא אם מצוות הביכורים הייתה תלויה בשיעור מינימלי של חצי טון תאנים שצמחו בחצרו, אבל המצווה לא תלויה בשיעור כלשהו, אלא כל חקלאי שגידל 5 קילו ענבים, צריך לעצור הכול ולעלות לירושלים. והתמיהה הפשוטה האם זה לא מוגזם?!

בואו ניזכר בתהליך המורכב של הביכורים: אדם שזכה להצמיח בחצרו פירות משבעת המינים, כורך סרט אדום על הפירות הראשונים שהתחילו להבשיל על העץ ומסמן אותם. אחרי שהם מבשילים לגמרי, הוא מניח בצד את הפירות המסומנים, ממתין שתתקבץ קבוצת אנשים גדולה וביחד בקול שירה וזמרה עושים את כל הדרך לירושלים ומגישים את פירות הביכורים לכהן בבית המקדש.

אפשר לתאר כי העלייה לירושלים באותם ימים, לא התנהלה ברכבת החדשה שנחנכה בחודשים האחרונים ונוסעת בארבעים דקות מתחנת "תל אביב השלום" לתחנת "האומה" בירושלים. זה היה מסע מפרך שארך מן הסתם שבועיים הלוך וחזור – וכל זה בגלל מה? בגלל כמה ענבים או רימונים?! כתמיהת האלשיך (תחילת כי תבוא): "שיחרד איש מביתו ומעירו וילך רגלי עם אשכול ענבים אחד ומן התאנים והרימונים מעט מזער ... ומה קול החרדה הזו על שווי פחות מחצי דינר?".

ישנו רעיון חשוב שכתוב בכמה ספרים והוא תואם להפליא את צורת המחשבה שהציג הרבי מליובאוויטש במכתבים רבים ובעיקר סימל אותו בעצם הנהגתו הקדושה בכל רגע.

 

צמיחת הביכורים על העץ היא רגע נדיר של פתיחת עיניים לשפע שזכינו לו. הבשלת הפירות היא רגע שיא אחרי חודשים של עבודה ומתח. לאורך כל החורף, החקלאי חרש וזרע וזיבל וניכש והתפלל לגשם, וכשהחל הגשם התפלל שלא יהיה חזק מדי שישבור את הענפים, ואז עבר להתפלל שהחמסין של תחילת הקיץ לא ישרוף את הפירות, והנה מגיע הרגע החלומי והתאנים מתחילים להבשיל. עבור החקלאי, אלו 'תינוקות חיים' שצמחו לו על העץ. הנביא ישעיהו מבטא את התשוקה של המגדל לפירות הראשונים: "כבכורה בטרם קיץ אשר יראה הראה אותה - בעודה בכפו יבלענה!".

וכאן בא הקב"ה ואומר לחקלאי: אל תטשטש את הרגע הזה, לך תחגוג אותו. תבטל שבוע, שבועיים עבודה, אבל לך תחגוג את הטוב שזכית לו. זה חשוב בשביל הרגע הזה, אבל הרבה יותר מכך: זה חשוב בשביל החיים בכלל. כי מי שמתרגל לראות את הטוב – מגלה פתאום שכל החיים שלו מלאי פלאות.  מי שמתרגל לשנות את השיטה ולחפש את מה שיש – מבחין שכל כך הרבה יש!.

מרצה באוניברסיטה עבר בין התלמידים והגיש דף לבן חלק עם נקודה שחורה באמצע. הוא ביקש מהם להתבונן בדף ואחר כך לספר לו מה ראו בו. התלמיד הראשון אמר: "נקודה שחורה". התלמיד השני אמר: "נקודה שחורה". וכך השלישי והרביעי וכולם. בשלב מסוים איבד המרצה את הסבלנות ואמר: "תראו איזה עולם, הדף הוא לבן לכל אורכו, אבל כולם רואים את הנקודה השחורה".

אנחנו מתוכננים לחפש איומים, כל הזמן דרוכים לקראת סכנות. זה טבע חיוני שטבע בנו הקב"ה כדי להיות מוכנים לכל צרה שלא תבוא. משפט יפה אומר ש'אם פספסנו פרח יפה, לא קרה שום דבר, אבל אם פספסנו נחש מאחורי הפרח – זה עלול להיות הסוף'. לכן החרדה תופשת את רוב הקשב.

אולם הבעיה היא שכאשר כל הזמן מחפשים צרות, לא נשאר זמן לחיות. אנו מאבדים את ההערכה לחיים ובלי הערכה לחיים – אין שמחה ואין הנאה ואין מניע לעשות אותם. מצוות הביכורים נועדה להפוך את הראש ולמקד את המבט ברגעים של שפע, ושינוי הגישה הזה צריך לחלחל אל החיים בכלל ולגרום לנו לבחור לשים לב אל הטוב.

בדרך דומה, ביאר השפת אמת מגור פסוק מפורסם מתהלים, שמנהג החסידים לאומרו בכל ערב שבת. הבעש"ט הקדוש תיקן לומר בערב שבת את מזמור קז בתהלים, "הודו לה' כי טוב כי לעולם חסדו", שמדבר אודות ארבע מקרי ההצלה שצריכים להודות עליהם ולהביא קרבן תודה. המזמור חוזר ארבע פעמים על הפסוק "יודו לה' חסדו, ונפלאותיו לבני אדם". וכאן עולה שאלה פשוטה: הרי הפסוק אינו תקין מבחינה תחבירית? המילה "חסדו" היא לשון יחיד והמילה "נפלאותיו" היא לשון רבים, ולכן או שהיו אומרים 'יודו לה' חסדיו ונפלאותיו' או 'יודו לה' חסדו והפלא שלו'?

עונה השפת אמת (דרוש לשבת הגדול תרנ"ג): יש רגעים בהם חווה אדם "חסד" אחד בוהק. רגע גדול של גילוי נס שבו אפילו הציני ביותר מתרגש. כאן מצווה התורה להביא קרבן תודה, ומתוך שאדם מודה על "חסדו", על החסד האחד, הוא מתרגל לראות את "נפלאותיו", איך כל חייו מלאי פלאות.

בדומה לרגע הגדול הזה של הביכורים, יש רגעים כאלו בחיים שלנו. אלו הם המקרים שצריך להקריב עליהם קרבן תודה, ובימינו, לומר "ברכת הגומל" בבית הכנסת. כולם רגעים גדולים של פקיחת עיניים שאפילו אדם אדיש וציני מרגיש שהחיים האירו לו פנים. ליוויתי פעם יהודי שיצא מבית הרפואה 'תל השומר' אחרי שעבר ניתוח מעקפים מרובע והליך שיקום ארוך. יצאנו מבית הרפואה והוא פתאום נעצר. חשבתי שקרה לו משהו, אבל הוא הביט למעלה ואמר: "תראה כמה השמש מאירה...". פתאום הכול נראה פלא. הילדים שממתינים בהתרגשות, הנכדים שמפריחים בלונים, החברים שהקדישו זמן לבוא ולבקר אותו. ולכן בא הקב"ה ואומר: אל תיתן לאושר הזה לחלוף מהר. לך לבית הכנסת, תברך הגומל, תיתן קידוש עשיר, כדי ללמוד לומר תודה ולפתח מבט על כל הטוב שמקיף אותך".

סיפור נהדר (לפי 'הסיפור שלי', JEM): פרדי הגר היה יהלומן מכובד באנגליה שנשא בתפקיד 'נשיא בורסת היהלומים של לונדון'. אף שלא היה חסיד חב"ד הוא שמר על קשר עם ליובאוויטש וביקר כמה פעמים אצל הרבי. פעם עמד מודאג לפני הרבי וביכה את צרותיו. "תעשיית היהלומים במצב לא טוב, העסקים מדשדשים ואני לא רואה ברכה בדברים שאני עושה".

תגובת הרבי הפתיעה אותו: "פרדי, הגישה שלך שלילית מדי, פסימית מדי. עליך לחפש טיפוסים חיוביים ולהיות יותר קרוב אליהם". זאת הייתה תגובה מפתיעה, משום שמצב היהלומים היה באמת לא טוב, באופן אובייקטיבי, ובכל זאת הרבי התמקד בסגנון האישי של הגר. היהלומן חזר ללונדון ושב לסדר יומו, אבל כבר למחרת קרה משהו: לבניין הבורסה נכנס סוחר אמריקאי בשם וויליאם גולדברג, נשיא מועדון היהלומנים בניו יורק. הגר הכיר אותו, אבל לא אהב אותו. גולדברג היה טיפוס הפוך בדיוק מהגר: הוא היה אדם גאה, פטפטן, שנהג לשפוך מילים אודות ההצלחה שלו. אבל הפעם הדהדה באוזניו ההנחיה של הרבי "עליך לפגוש טיפוסים חיוביים", ובכל הגלובוס היה קשה למצוא טיפוס יותר חיובי מוויליאם גולדברג.

הגר עצר ליד היהלומן האמריקאי והתעניין בשלומו, וגולדברג אמר: "אני במצב רוח לרכישה, אולי יש לך עסקה טובה להציע לי?". גולדברג היה מומחה לעסקאות ייחודיות, כמו רכישת יהלום מלכת הולנד ויהלום המגן האדום – ולהגר היה מה להציע לו. שני חבריו החזיקו יהלום יקר שתומחר ביותר ממאה אלף דולר והגר הפגיש ביניהם.

ברגע שגולדברג ראה את היהלום הענק, הודיע שהוא מעוניין לרכוש אותו. הגר אמר: "זאת אומרת שאתה לא הולך לקנות אותו, כי השיעור הראשון בבורסה באנטוורפן הוא שאם אתה מעוניין בעסקה, לעולם אל תיראה נלהב, כדי שהמחיר לא יעלה". - "אני אמריקאי", ענה גולדברג, "לא אירופאי, ואני אומר מה שאני מרגיש. בכוונתי לרכוש את היהלום ואתה תקבל את דמי התיווך".

מאותו יום, עד יום מותו של גולדברג כעשרים שנה אחר כך, הם שוחחו בטלפון מדי יום. הגר הפך להיות נציגו של גולדברג בלונדון וראה איך העצה של הרבי לפגוש אנשים חיוביים, שינתה את חייו.

כעת בואו נחשוב מה התכוון הרבי לומר כשהציע "לפגוש טיפוסים חיוביים?" יתכן שהרבי התכוון לפקוח לו את העיניים: "החיים שלך מלאי פלאות, מלאי הצלחות, ולמה הנך נואש בגלל אתגר אחד?'.

 

כעת נוכל להבין דבר נפלא: בחג השבועות קיבלנו את עשרת הדברות והדבר המעניין הוא המיקום של הדיבר החמישי, "כבד את אביך ואת אמך".

עשרת הדברות מחולקות כידוע לשני צדדים: הצד הימני הוא דברות שבין אדם למקום, "אנכי ולא יהיה לך, לא תשא וזכור את יום השבת", ואילו הצד השמאלי הוא דברות שבין אדם למקום, "לא תרצח, לא תגנוב וכו'". לפי החלוקה הזו, מקומה של מצוות כיבוד הורים היא בלוח השמאלי, שהרי זו מצווה בין אדם לחברו. ומדוע נמצאת על הלוח הימני וחותמת את חמש הדברות שבין אדם למקום?

מובא בספר החינוך (מצווה לג) כי כיבוד הורים היא התשתית והתמריץ לכבוד האלוקים. משום שכיבוד הורים מלמד אותנו לראות את הטוב. כיבוד הורים מושתת על הכרה בכל הטוב שהעניקנו לו ההורים. זאת הדרך המינימלית של הילד להחזיר להוריו על הטוב האינסופי שקיבל מהם. על הלילות ששכבו ערים לידו ועל הימים שחירפו נפשם להביא פרנסה בשביל לגדל אותו.

ומי שמסגל מחשבה כזו של הכרת הטוב והערכה למה שקיבל – יבוא בוודאי לכבד את הקב"ה, שהרי כמה טוב קיבלנו ממנו. מנגד, מי שחלילה נוהג בהיפך מכיבוד הורים וממעיט ומבטל כל טובה שזכה לה, הוא מחפש את הרע בכל טוב, גם כנראה לא יגיע אף פעם לאהבת ה' אמיתית. כך שכיבוד הורים הוא הדיבר שעומד מתחת הדברות שבין אדם למקום – כי הוא הבסיס והתשתית של כולם.

היה פעם ילד שלא דיבר. גיל שנתיים, שלוש, הוא לא מוציא מילה מהפה. ההורים המודאגים ביקרו אצל כל סוגי הרופאים, אף אוזן גרון, קלינאי תקשורת ונוירולוגים, וכולם הסכימו שאינם מוצאים שום בעיה. הילד לא רוצה לדבר, הם לא יודעים להסביר את זה.

ערב אחד כשהוא היה בגיל 5, כל המשפחה ישבה לארוחת ערב והוא פתאום אומר: "איכס, איזו מגעילה הפסטה הזו...". האימא כמעט התעלפה: "אז אתה מדבר, למה שתקת עד היום?"

"עד עכשיו הכול היה בסדר, לא היה לי מה לומר..." הוא ענה.

 

מה זה אומר בתכל'ס? מה ניקח מכאן הלכה למעשה?

לקבל על עצמנו לעצור ולהודות על הפרטים הקטנים, על החיים עצמם. על ארוחת הערב שמוכנה על השולחן ועל בן או בת הזוג שטרח והביא את הקניות הביתה.

אתם מכירים את זה: גבר חוזר הביתה בסוף יום עבודה, עייף ונואש. פתאום הוא מקבל הודעת וואטספ מאשתו: "אולי תיכנס למכולת ותקנה שני מצרכים?". זה הדבר האחרון שבא לו לעשות עכשיו, אבל הוא השתתף בשיעור על זוגיות ועוררו אותו לכבד את אשתו. הוא עונה: "בבקשה, מה שתרצי" ומצרף סמיילי של לב. בתגובה הוא מקבל רשימה של 150 מצרכים, כאילו מחר ליל הסדר. הוא לא כועס אלא עושה את כל הקניה. הוא אפילו לא מבקש לרדת ולסייע לו לסחוב את השקיות מהרכב, אלא מעלה הכול בכוחות עצמו למעלה. הוא מניח את השקיות בכניסה למטבח, ומה התגובה הראשונה של הגברת, ושל כל הגברות מאז חווה אימנו?

"למה הקטשופ הזה, לעזאזל? אתה יודע שאני לא אוהבת אותו. גם את הדבר היחיד שאתה עושה בבית, אני אצטרך לעשות בעצמי..."

וכך להיפך: האישה חזרה מהעבודה הרוגה ובמקום ללכת לישון, עומדת ומכינה ארוחת ערב לכולם, אבל כשהגבר מגיע הביתה, הוא אומר: "עוד פעם הקציצות האלו? אי אפשר לגוון קצת?!".

ההמשך הוא ש"על תרנגול ותרנגולת חרבה העיר...". אנחנו מאבדים את החיים בגלל בקבוק קטשופ. תמורת זאת, נחשוב על בית שאומרים בו תדיר את המילים "תודה רבה". האם אפשר להעריך בכלל את העוצמה של שתי המילים הללו?! בכל פעם שנשמעת המילה "תודה" – פרוז'קטור נדלק בבית.

משפט נכון אומר שהמתנה הכי גדולה שאבא יכול לתת לילד הוא לכבד את אימא שלו, והמתנה הכי גדולה שאימא יכולה לתת לילד היא לכבד את אבא שלו. וילד ששומע את אבא או אימא אומרים אחד לשני "תודה", קולט שיש לו כל מה שהוא צריך. שהחיים שלו מלאים ולא חסר כלום. אין מייצר אושר גדול יותר.

וכשם שהדברים אמורים בין אדם לחברו, הם בוודאי אמורים בין אדם למקום. חג השבועות הוא יום הסתלקותו של דוד המלך ואחת התקנות החשובות שלו היא לברך מאה ברכות בכל יום. מי שיעשה חשבון של כל הברכות שאנו מברכים בשלוש התפילות וברכת המזון וכו', יגיע למאה ברכות בכל יום (ראו טור ושולחן ערוך רבינו הזקן סימן מו). אבל מה הצורך בכך? האם הקב"ה הוא מלצר שמודים לו על כל צלחת?! אי אפשר להודות פעם בשנה, בערב ראש השנה, על כל הטוב שהיה השנה?!

אחת התשובות היא שמאה ברכות חשובות בשביל האדם עצמו. ככה החיים שלו מוצפים בטוב. בכל רגע הוא מבחין בעוד הארה של טוב. יש לו מים, יש לו לחם, הגוף מתפקד נהדר, הבגד מוכן בבוקר ליד המיטה, החלב שנשאר במקרר לכוס הקפה הראשונה של הבוקר – ובינינו, מי צריך יותר מזה? בלשונו של הרבי מליובאוויטש (התוועדויות תשמו א/600): "עניין השמחה בא על ידי הודאה, כתוצאה מכך שנותנים לו דבר טוב המביא לידי שמחה. כמו ההודאה על 'שהחזרת בי נשמתי' וממשיך עם כל ברכות השחר, אשר כל עניני הודאה קשורים עם שמחה".

מי שאומר את הדרשה הזו ב"יזכור", יכול להזכיר שהמעמד המרגש הזה הוא ההזדמנות המתאימה לקבל על עצמנו חיזוק בעניין "הכרת הטוב". מי יותר ראוי מההורים להכרת הטוב על כל מה שנתנו לנו, ובימי חייהם אנו לא תמיד זוכרים להודות להם. ואדרבה, מקבלים את הטוב כמובן מאליו ומדגישים את מה שחסר. אחד המעשים הטובים שאפשר לעשות לעילוי נשמתם הוא לפחות עכשיו לתקן את מה שלא עשינו קודם, להתחזק באמירת "מודה אני" בבוקר, במצווה "מאה ברכות", וגם להביע הערכה לאנשים הטובים המקיפים אותנו.

כי האמת היא שאנו מוקפים באנשים טובים ורק אנחנו לא יודעים מזה...

נסיים בסיפור יפה שסיפר הרב אלכסנדר נמדר, השליח בעיר גוטברג בשבדיה. המנהג בשולחן השבת אצלו, כמו אצל שלוחים רבים אחרים, הוא שהאורחים סביב השולחן מציגים עצמם ומספרים משהו. זאת חוויה מיוחדת בה אפשר לקבל בליל שבת אחד, דרישת שלום מכל רחבי הגלובוס. פעם התארח יהודי מניו יורק ושיתף סיפור מוכר: מעשה במשלחת שוחטים במפעל בשר בארצות הברית שהיו נכנסים למפעל בשלוש לפנות בוקר ויוצאים בשלוש בצהריים. פעם יצאו מהמפעל בסוף יום העבודה ולהפתעתם עצר אותם השומר ושאל על אחד מהם שהיה חסר. הם חזרו למפעל לחפש אחריו ומצאו אותו תקוע בתוך חדר הקירור במפעל. אילו היה נשאר שם כל הלילה – היה נחנק.

הם מיהרו אל השומר – בחור כהה עור, שאינו יהודי – וביקשו להבין כיצד שם לב לחסרונו של האיש? הרי כל הדתיים נראים אותו דבר... השומר ענה כך: "בכל פעם שאתם עוזבים את המפעל, החבר שלכם מקפיד לומר לי 'תודה'. במשך הזמן פיתחתי תלות בתודה שלו ופשוט הייתי ממתין לה. הוא היה נותן לי את ההרגשה שאני לא עציץ, לא שקוף, שאני עושה דבר בעל משמעות. וכיון שהתודה שלו לא הגיעה היום – הבנתי שמשהו לא טוב קרה..."

הרב נמדר התפעל מהסיפור והחליט להדר יותר בהתייחסות נאותה לזולת. באותם ימים הוא הקים בית ספר, המוסד היה ממוקם בקומת הקרקע של בניין דירות ותושבי הבניין שלא היו יהודים, לא אהבו את נוכחות התלמידים והתלוננו לעירייה. הרב נמדר כעס עליהם, אבל בעקבות הסיפור החליט כי יתעלה על מידותיו ויאיר פניו לשכני בית הספר בברכת "בוקר טוב".

חלפו כמה שבועות והרב נמדר נסע לכינוס השלוחים בניו יורק. כדרכו מדי שנה העמיס ארגזים עם מוצרי יודאיקה לקראת חג החנוכה: 500 חנוכיות, 500 חבילות נרות ואלפי סביבונים ועלונים. בשובו לשבדיה היה רגיל לעבור את המכס מבלי שנעצר, אך הפעם היה זה שונה. המוכסים עצרו אותו ותבעו להחרים את כל המוצרים. הוא ניסה לשכנע שהמוצרים נועדו לחלוקה ולא למסחר, אבל הם התעקשו שכמות כזו היא רק לצרכי מסחר ועליו לשלם וגם לעמוד למשפט על ניסיון הונאה במכס.

הרב נמדר היה נואש, זה היה חילול ה' נורא אם יתפרסם בכל המדינה שרב מכובד נתפס בהונאה במכס. הוא התחנן לקב"ה לנס ולפתע פנה אליו אחד המוכסים ואמר: "הרי יש לכם בית ספר יהודי, אז כנראה אתם מחלקים את המוצרים לתלמידים". השליח הביט בו ולפתע זיהה עיניים מוכרות. "אהה, אתה השכן של בית הספר שיוצא בבוקר עם הכלב ואני אומר לו בוקר טוב"... אותו מוכס העמיס בחזרה את הארגזים על העגלה ופטר אותו לשלום...

 

חפש את הסבתא: איך נוצר אדם גדול כמו דוד המלך?

דרשה לחג השבועות, יזכור, ופרשת נשא בארץ ישראל - 1

 

ג'ורג' ולורה בוש נכנסים עם הרכב לתחנת דלק. בזמן שהדלק זורם לתוך הטנק, המתדלק מסמן לגברת הראשונה להוריד את החלון ומשוחח איתה. הנשיא מתפלא על ההיכרות ביניהם ושואל מי זה? - "אה, זה אדם שהכרתי בתיכון לפני חמישים שנה".

קנאה צצה בקולו של הנשיא והוא אומר: "אם היית מתחתנת אתו, לא היית הגברת הראשונה".

- "טעות בידיך", היא משיבה, "אם הייתי מתחנת אתו, הוא היה נשיא ארצות הברית..."

בחלק גדול מהחגים יש לנו זווית נשית. בנוסף לקריאה בתורה שעוסקת במצוות החג וקרבנותיו, ישנה קריאה נוספת שמעניקה זווית נשית ייחודית. בפורים קוראים את מגילת אסתר, בפסח המנהג בחלק מקהילות ישראל לקרוא את מגילת שיר השירים שמדמה את אהבת ה' וישראל לאהבת איש ואישה, בתשעה באב קוראים את מגילת איכה שמדמה את ירושלים החרבה לאישה עזובה, ואילו בחג השבועות מנהג קהילות ישראל לקרוא את מגילת רות. [יש קוראים את המגילה בפני עצמה ויש – כמנהג חב"ד – שקוראים את המגילה בשלמותה בתוך סדר תיקון ליל שבועות].

הקשר הפשוט ביותר בין המגילה לחג השבועות - למרות שהמגילה אינה מדברת כלל על החג או על קבלת התורה – מובא במגילה עצמה: הפסוקים האחרונים בסוף המגילה מתארים כי רות ובועז ילדו את עובד, ו"עובד הוא אבי ישי אבי דוד". וכיון שחג השבועות הוא יום הלידה וההסתלקות של דוד המלך, לכן קוראים ביום זה את ה"ייחוס" של דוד ואת אילן השורשים המשפחתיים שלו.

וכאן עולות כמה שאלות: א. למה צריך לקרוא מגילה שלימה במטרה להוסיף בייחוס של דוד? הרי לא היה חסר לו בכלל ייחוס? זה לא שדוד הגיע ממשפחה אלמונית שצריכים לייפות את קורות החיים שלה, הוא הגיע מהמשפחה המפורסמת בעם ישראל שכל ילד מכיר את ההיסטוריה שלהם: דוד בא משבט יהודה, בנו האהוב של יעקב שמסר נפשו שוב ושוב למען משפחתו. בנוסף, בועז, סבו זקנו של דוד, היה נכד נחשון בן עמינדב שקפץ לים סוף וגרם לבקיעת הים, כך שדוד לא זקוק למחמאות.

ב. יתירה מכך: גם אם דוד זקוק לחיזוק הייחוס שלו, מה מגילת רות מוסיפה יותר מכל מה שעשו אבותיו הגדולים לפני כן?

ג. גם לא מובן למה המגילה נקראת דווקא על שם רות, בשעה שיש בה כוכב מרכזי לא פחות: בועז?

נזכיר בקצרה את הסיפור: זאת הייתה תקופת השופטים בראשית ההתיישבות בארץ ישראל, לפני בערך 3100 שנה. אלימלך מבית לחם היה אחד ממנהיגי הדור, לאשתו קראו נעמי והיו להם שני בנים: מחלון וכליון. אלימלך היה עשיר וחשוב ואנשים רבים דפקו אל דלתו. יום אחד פרץ רעב בארץ ואלימלך חשש שכולם יבקשו את עזרתו ויחסלו את רכושו. הוא החליט לערוק ולברוח לארץ מואב (שטח מדינת ירדן כיום). אלימלך ומשפחתו התבוללו ונטמעו בממלכה עד ששני בניו נשאו את שתי בנותיו הנוכריות של עגלון, מלך מואב: ערפה ורות.

השנים חלפו והמזל של המשפחה התהפך: הם ירדו מכל נכסיהם ושלוש הגברים מתו. נותרו רק שלוש נשים אלמנות ועניות: נעמי, ערפה ורות. נעמי הדחויה והבודדה הרגישה זרה במואב והחליטה לשוב לארץ מולדתה. היא נפרדה משתי כלותיה הגויות, אבל אחת מהן, רות, דבקה בנעמי והתעקשה שברצונה להתגייר ולבוא עמה לארץ. נעמי התאמצה לדחות אותה, כפי שנוהגים בגוי שרוצה להתגייר ומסבירים לו עד כמה ההלכה היהודית היא מורכבת וזה מסובך לקבל עול מצוות, אבל רות ענתה במשפט מדהים שסימל הקרבה עצומה: "אל אשר תלכי אלך ובאשר תליני אלין, עמך עמי ואלוקיך אלוקי, באשר תמותי אמות ושם אקבר".

הן הגיעו ארצה בתור שתי קבצניות עלובות, בלי לחם לאכול ובלי גבר שיכול לתת עתיד למשפחה. נעמי קראה לרות וציוותה אותה לעשות מעשה חריג: יש לנו בן-דוד חשוב ונכבד בשם "בועז", שהוא ממנהיגי העם, וכיון שכל הגברים במשפחתנו מתו בלא בנים, אולי בועז ירצה לשאת אותך לאישה, וכך יקיים כעין מצוות "ייבום" שתקים זרע לכל קרובי משפחתו המתים. רות התלבשה כראוי, סכה את גופה והמתינה בשדה סמוך לבועז. הוא התעורר בלילה בבהלה לגלות אותה לידו ואחרי שווידא כי הוא האדם הקרוב ביותר למשפחתם (בעקבות העובדה ש"גואל" יותר קרוב ממנו סירב לייבם את רות), בועז נשא אותה לאישה. עוד בליל החתונה נוצר מהם עובד, שהוא אבי ישי, אבי דוד, והגמרא מציינת דבר מופלא כי בועז מת למחרת החתונה. כך יצא שהקב"ה גלגל את הסיפור כולו כדי להביא דווקא מהזיווג הזה את נשמתו של דוד המלך.

וכאן אנו שבים אל כל השאלות האמורות: למה דוד צריך תופסת ייחוס? איך הסיפור מפאר את דוד המלך יותר מכל מה שעשו אבותיו הגדולים במשך כל השנים? ולמה המגילה נקראת על שם רות ולא על שם בעלה, בועז, שגילה מידת חסד ורחמים על האישה העלובה?

במכתב קצר שכתב הרבי מליובאוויטש לנשות ישראל (מובא בליקוטי שיחות ח עמוד 275), מעלה על נס נקודה מופלאה המועברת בסיפור המגילה, וגם בשם הייחודי שלה – רות.

 

מגילת רות מגלה את הסוד הכי עוצמתי של עם ישראל: איך יהודים מצליחים לעשות את הבלתי אפשרי וכבר 3300 שנה – מאז מתן תורה ועד היום - להעביר את המסורת מדור לדור. שום אומה או דת בעולם לא הצליחה לשכפל את עצמה כל כך הרבה שנים ואילו עם ישראל חי.

הסוד פשוט: לילדים יהודים יש אימהות וסבתות יהודיות. זה הכול. מגילת רות לא נועדה לספר את ההיסטוריה של דוד, היא מוכרת מספיק, המגילה באה לגלות איך יוצרים ילד כמו דוד המלך? איך בא לעולם אדם עוצמתי, זקוף, גאה ונאמן למסורת אבותיו כמו האיש הזה? והסוד הוא: הסבתא שלו. כי אם ראית אדם גדול – לך תקרא את הביוגרפיה של הנשים במשפחתו.

ישנו פער עצום בין הקשר של ילד לאמו לקשר עם אביו: אבא מלמד ילד מה לעשות, מה לעבוד ואיך להצליח בחיים, אבל אימא אומרת לילד מי הוא, היא יוצרת את האופי שלו, את האמונה והאמון שלו. זה די פשוט: אבא בסך הכול נמצא עם הילד באותו בית, אבל אימא היא זאת שיוצרת את הילד ברמה הכי פיזית ונפשית. היא "יוצרת האדם". הוא גדל וצומח מאפס לאדם שלם בתוך הרחם שלה, אחרי הלידה הוא יונק ומתקיים מגופה, בשנים הראשונות לחייו הוא נמצא קרוב וצמוד אליה – והרי כולנו יודעים היום כי בשנים הראשונות לקיומו של הילד, נוצר המבנה הנפשי הכי בסיסי של האדם: הביטחון העצמי, האופי, הגישה לחיים – אופטימית או פאסימית וכו'.

מגילת רות מלמדת כי דוד הגיע לעולם בזכות ההקרבה האדירה של הסבתא שלו, והקרבה לא נגמרת לעולם. גם לא אחרי ארבעה דורות. מסירות הנפש של רות עברה במסורת מדור לדור עד שיצרה את נפשו הגדולה של דוד.

הנה סיפור (שמעתי מהמרצה החסידי הרב י"י ג'ייקובסון): רחל שיף נולדה בווינה לפני כמאה ארבעים שנה. היא התברכה בקול מופלא שהתפרסם בקהילה החרדית בה גדלה והתגלגל לאוזנו של סוכן זמרים באופרה של ווינה שחיפש באדיקות ילדי פלא. אותו סוכן מצא הזדמנות להתרשם מקולה של הנערה ויצא מכליו. הוא יצר איתה קשר והציע לה לשיר באופרה של וינה, ההיכל שהעלה על הבימה את הכישרונות הגדולים באירופה.

האתגר היה עצום: מצד אחד הוא מציע לה שכר, תהילה, וכל מה שנערה צעירה יכולה לבקש. מצד שני, ההתערות בחברה הגבוהה של ווינה הביאה בדרך כלל לקץ החיים היהודיים. רבים מיהודי התקופה התנצרו במטרה להצליח בעולם החדש, והאופרה של ווינה הייתה מסלול די בטוח לגט כריתות מהקהילה היהודית. (וזאת בנוסף לאיסור לשיר בנוכחות גברים). הנערה נקרעה. היא הבינה את הסיכון שהיא נוטלת, אבל היה קשה לה לוותר על ההזדמנות. היא החליטה להתייעץ עם אחד מגדולי הדור ההוא, האדמו"ר מקופישטניץ (אביו של אברהם יהושע השיל שהיגר אחר כך לניו יורק).

האדמו"ר הקשיב לה ברגישות ואז שאל: "בתי היקרה, למה את רוצה להצטרף לאופרה? זה הכסף?I". היא חשבה רגע וענתה שזה לא הכסף, יש לה כל מה שהיא צריכה, אלא הזדמנות לזכות בתהילת עולם. אם היא תצטרף לאופרה, כולם יכירו את שמה. הרבי שקע במחשבות ואז אמר: "החלום של אישה יהודייה הוא לזכות בילד שיאיר את העולם באמצעות לימוד התורה שלו. אם תתעלי על עצמך ותמצאי את הכוחות לוותר על הקריירה הנוכרית, אני מבטיח לך ילד שיתפרסם בכל העולם ויעניק לך נחת נצחי בעולם הזה ובעולם הבא". רחל שיף ניגבה את דמעותיה והסכימה.

חלפו כמה שנים, היא התחתנה עם יהודי בשם יוסף צבי ווזנר ונולד להם בן בשם שמואל וואזנר. הרב שמואל וואזנר חי מספיק שנים כדי שלא יהיה יהודי חרדי בעולם שלא יכיר את שמו. הרב וואזנר התפרסם על שם ספריו "שבט הלוי" ונחשב לפוסק הדור. מאה אלף איש התקבצו ללוות אותו בדרכו האחרונה במוצאי החג הראשון של פסח, כשהוא חצה את גיל מאה והתחיל את שנת ה-102.

מספרים כי הרב דן סגל שאל פעם את הרב ווזנר אם הסיפור נכון? הוא השיב כי אמו לא סיפרה לו את הסיפור, 'אבל כשעזבתי את הבית כנער צעיר כדי ללמוד בישיבת 'חכמי לובלין', אימא הניחה יד על כתפי וביקשה שלא אפסיק ללמוד, כי היא וויתרה על הכול בשביל לזכות בילד כמוני'.

 

ברוח אותו יסוד ביאר הרבי מליובאוויטש בהזדמנות אחרת את אחת העובדות היהודיות הבסיסיות והחשובות ביותר: הזהות הדתית של הילד נקבעת אך ורק לפי האימא. אין לעניין הזה שום משמעות מי האבא. האבא יכול להיות גדול הדור, אבל אם קרה והאימא גויה – הילד גוי. מצד שני האבא יכול להיות רשע גמור, אבל אם קרה והאימא יהודייה – הילד קדוש כמו צדיק גמור.

למה הזהות קשורה לאימא? במיוחד הרי שהיהדות מחשיבה את האבא בהקשרים אחרים: האבא הוא זה שקובע את הייחוס השבטי. גם בתוך השבט עצמו, האבא קובע אם הילד יהיה כהן, לוי או ישראל, והאבא קובע את שם המשפחה, כפי שנקרא בפרשת פנחס: "לפרץ משפחת הפרצי לזרח משפחת הזרחי"?

הרבי ענה כך (שיחת ו' תשרי תשמ"ה): יהדות היא לא מפלגה, גם לא התנהגות, היא זהות, היא טבע, אופי וגנים, כמו התפיסה 'מי אני' והאם יש בי את הכוחות להצליח בחיים, ותפיסה כה עמוקה מגיעה מהאימא ולא מהאבא, פשוט כי האבא לא קרוב מספיק בשביל ליצור את עצם מהותו של הילד.

מצד שני, אבא קובע את כל התחומים האחרים שקשורים בעבודה, תפקיד ומשלח יד, כמו ייחוס שבטי וכהונה ולוויה, כי אבא מכוון ילד לתוך החיים, ובפרט שהאבא עבד בפועל ככהן או לוי ולכן יכול ללמד את בנו כיצד לעשות את העבודה.

סיפור: לרבינו הזקן היו עוד שני אחים גאונים שהיו גדולים בתורה, יהודה לייב ומרדכי. פעם שאלו את האימא שלהם, הרבנית רבקה, איך זכתה בילדים מופלאים כאלו? היא סיפרה כי הילדים למדו אצל מורה פרטי שהתמסר להעניק להם יחס אישי. פעם היא ראתה שהמורה מלמד בלי חשק, היא שאלה אותו מה מציק לו, והוא לא רצה לספר. לבסוף גילה לה כי אשתו ראתה שהרב ברוך, בעלה ואביו של רבינו הזקן, הביא לרבנית מעיל יוקרתי מאחת הנסיעות שלו, ואשתו שאלה אותו למה מעולם לא קנה לה מעיל חדש? המשכורת הדלה כמלמד לא מאפשרת לו לקנות מעיל כזה, ולכן הוא כאוב מצערה של אשתו. הלכה אמו של רבינו הזקן והעניקה למלמד את המעיל שקיבלה מבעלה כדי שיביא אותו במתנה לאשתו. ובזכות זה, סיימה אמו של רבינו, זכיתי בילדים כאלה.

מה הפשט בסיפור? מה הקשר בין החסד שהיא עשתה עם המלמד לילדים גדולים בתורה? יש לומר כי הנקודה היא שכאשר הילדים ראו עד כמה בוער לאימא שהמלמד ילמד עם חשק והתלהבות – הם הבינו עד כמה התורה היא חיינו ואין דבר יקר ממנה בעולם.

 

הנקודה הזו קשורה במיוחד לפרשת השבוע שקוראים בארץ ישראל: בשבת זו קוראים את פרשת נשא, שמדברת על דיני הנזיר, ובהפטרת הפרשה קוראים על אחד הנזירים המפורסמים בהיסטוריה: שמשון הגיבור. ההפטרת מספרת כי להוריו של שמשון, מנוח ואשתו, לא היו ילדים, ויום אחד התגלה מלאך לאשת מנוח ובישר כי היא עתידה ללדת ילד בעל כישורים ייחודיים, ואולם הילד יהיה חייב לשמור על נזירות כל חייו, הוא לא ישתה יין ולא יגלח את שערו. אשת מנוח סיפרה לבעלה והוא התקשה להתגלות שזכתה אשתו. הוא ביקש מהקב"ה לראות בעצמו את המלאך ואכן המלאך התגלה שוב וסיפר לו.

וכאן מספרת ההפטרה דבר מוזר: מנוח שאל את המלאך "עתה יבא דבריך מה יהיה משפט הנער ומעשהו"? כלומר, תלמד אותנו איך לגדל את הילד לנזירות? ואולם המלך עונה מה האימא צריכה לעשות בעת ההיריון: "ויאמר מלאך ה' אל מנוח מכל אשר אמרתי אל האשה תשמר, מכל אשר יצא מגפן היין לא תאכל ויין ושכר אל תשת וכל טמאה אל תאכל כל אשר צויתיה תשמר".

רגע, מה הקשר בין השאלה לתשובה? מנוח שאל מה לעשות עם הילד שייוולד בבוא היום, ולמה המלאך עונה מה האימא צריכה לעשות עכשיו בתחילת ההיריון? התשובה היא שהדרך הכי טובה לחנך ילד היא לחנך את אימא שלו. אם האימא תקבל על עצמה נזירות, הילד יימשך לכך מאליו.

המורם מכל הנ"ל למעשה מובא בשיחת רבינו (התוועדויות מו ג/394): "מנהג אימהות הכשרות בישראל שבמקום לספר לילדים סיפורים וחדשות מעיתונים וכיוצא בזה, מספרים להם סיפורי התורה (גם עניינים שלא למדו בחדר) מתוך חיות והתלהבות, עד שהדבר נעשה כמו חי, ועי"ז מקבלים הילדים חינוך אמתי שיפעל וישפיע כל חייהם".

ונסיים: הרב יצחק הוטנר, ראש ישיבת חיים ברלין בניו יורק, היה תלמיד חכם עצום ומחשובי ראשי הישיבות באמריקה. פעם שאלו אותה מהיכן שאב את האהבה העמוקה שלו לתורה? כיצד עד גיל זקנה אינו מוצא הנאה בחייו חוץ מלהגות ברעיון תורני?

הוא אמר: "מאימא שלי", וסיפר כך: "אבא היה סוחר והיה נעדר מהבית לתקופות ארוכות לרגל מסחרו. אימא הייתה נשארת לבדה עם הילדים ותמיד היה מתוח על פניה דוק של עצב. פעם הגיעה חבילה יפה בדואר. פתחנו אותה בהתרגשות ומצאנו בפנים תכשיט יקר. ממקום מסחרו המרוחק, אבא הרגיש בעצב של אימא ושלח בדואר תכשיט יפה לשמח אותה. אנחנו, הילדים, ציפינו בדריכות שאימא תענוד את התכשיט וסוף-סוף יעלה חיוך על שפתותיה, אך אימא סגרה את הקופסה עם התכשיט והניחה בצד. היא הביטה בי ואמרה: "כעת אין לי מצב רוח להתייפות, אבל בעוד כמה ימים אתה תסיים מסכת משנה בעל פה ואז אחוש שמחה אמיתית בלב ואענוד את התכשיט בגאווה..."

 

מתלמידים למנהיגים: איך ייתכנו שתי גרסאות שונות לעשרת הדברות?

דרשה לחג השבועות 2

 

אחד מגדולי הדורות האחרונים היה הרב משה סופר, החתם סופר, רבה הגדול של פרשבורג (ברטיסלאבה) לפני כמאתיים שנה. אחד מתלמידיו הקרובים מונה למשרת רבנות והתלמיד נכנס לבקש ברכת הדרך מרבו. לפני שנפרדו לשלום, התלמיד השתהה רגע ואמר:

"רבי, בכל שבת אצטרך לעמוד לפני הקהל ולדרוש חידושי תורה, ואולם אינני יודע דבר חוץ מהרעיונות ששמעתי ממך. אבל אינני יכול לעמוד בכל שבת ולומר 'החתם סופר אמר', 'הרבי שלי טען'. הקהל יחשוב שאני בור גמור. אי לכך אבקש רשותך 'לגנוב' ממך רעיונות ולומר את חידושיך בשם עצמי". הרב חייך ואמר: "כל עוד אתה אומר חידושים שלי בשמך – זה בסדר גמור, אין לי כל התנגדות. אבל אם תרצה לעשות להיפך - לומר חידושים שלך בשמי – זה בשום אופן לא..."

הטקסט היהודי הכי חשוב והכי מפורסם הוא 'עשרת הדברות'. הטקסט שאותו שמענו מהקול האלוקי בחג השבועות בהר סיני הפך להיות אבן היסוד של המוסר העולמי. יתכן כי גם באולם בית הכנסת בו יושבים כרגע, כותרות עשרת הדברות מצוטטות על גבי ארון הקודש או הפרוכת היפה שמכסה אותו.

וכאן מגלים דבר פלא שצועק לקבל הסבר. זה מסוג השאלות שאי אפשר להתקדם לפני שמוצאים להן תשובה: התורה מציגה שתי גרסאות שונות לעשרת הדברות. עד כמה שמדובר בטקסט קנוני ומכונן שכל ילד יהודי בקי בו, מתברר כי יש לו יותר מנוסח אחד.

הנוסח הראשון של עשרת הדברות שאותו שמענו מהקב"ה בהר סיני, מופיע בפרשת יתרו ונקרא אתו בבית הכנסת בבוקר חג השבועות. הטקסט הזה מוכר בתור "לוחות ראשונות", משום שהקב"ה כתב אותו על גבי הלוחות הראשונות שקיבל משה בשמים. אחר כך מתקדמים שלושה חומשים ואז בפרשת ואתחנן שבספר דברים מופיעים שוב עשרת הדברות ושם מגלים נוסח מעט שונה.

ספר דברים הוא "משנה תורה", כעין תוספת לתורה, והוא דברי הפרידה והצוואה של משה רבינו מעם ישראל. בשבועות האחרונים לחייו משה דיבר עם ישראל באריכות, הוא סיכם את עיקרי הגלגולים במדבר וכן חזר על המסרים העיקריים שקיבלנו מה'. בפרשת ואתחנן משה חוזר שוב על נוסח עשרת הדברות שקיבלנו בהר סיני – ואולם כאן מגיע הפלא הגדול: משה עורך כמה וכמה שינויים מאותו טקטט ידוע ששמענו באוזנינו מה'. הנוסח הזה מוכר בתור "לוחות שניות", משום שמשה כתב אותו על גבי הלוחות השניות שיצר בעצמו כאן בעולם הזה.

הנה כמה דוגמאות לשינויים בין הדברות הראשונות לאחרונות (וראו עוד בכלי יקר פרשת יתרו): 1. בפרשת יתרו נאמר "זכור את יום השבת", ואילו בפרשת ואתחנן נאמר: "שמור את יום השבת".

2. בפרשת יתרו, מטרת השביתה בשבת היא כדי לזכור מנוחת ה' ביום השביעי, "כי ששת ימים עשה ה' את השמים ואת הארץ וינח ביום השביעי", ואילו בפרשת ואתחנן נאמר טעם חדש למצוות השבת: זכר ליציאת מצרים. "וזכרת כי עבד היית בארץ מצרים ויוציאך ה' אלוקיך משם ביד חזקה".

3. בפרשת יתרו השכר לכיבוד הורים הוא: "למען יאריכון ימיך", ואילו בדברות השניות מוסיף משה עוד כמה מילים: "ולמען ייטב לך".

4. עוד שינוי בולט בעל משמעות הלכתית מופיע בדיבר האחרון: "לא תחמוד". בדברות הראשונות נאמר רק "לא תחמוד בית רעך", ואילו משה מוסיף עוד שתי מילים: "ולא תתאווה", היינו שלא רק שאסור לעשות מעשים כדי להשיג את בית רעך, אסור אפילו להתאוות בינך לעצמך לרכוש הזולת.

והקושייה עצומה: אם כולנו שמענו מהקב"ה דבר אחד, למה משה אומר דברים אחרים? הרי שתי הגרסאות כתובות באותו ספר ומשה ידע שנוכל בקלות לבדוק אותו ולגלות את השינויים שעשה?

 

הכלי יקר, רבי אפרים מלונטשיץ, הדרשן המופלא שדרש בפולין לפני כמאתיים שנה, כותב המצאה מבריקה שמיישרת בדרך אחת את כל השינויים שהוזכרו:משה לא המציא שום דבר מדעתו, האמת היא שהקב"ה עצמו העניק שתי גרסאות שונות לעשרת הדברות. הקב"ה הוא גם הא-ל האוניברסאלי, של כלל האנושות, ובנוסף יש לו ציפיות פרטיקולריות (פרטניות) מבני ישראל. ולכן הדברות הראשונות משקפות את הציפיות של הקב"ה מכלל האנושות ואילו הדברות האחרונות הן פרטיות ומשקפות את התביעות העודפות והייחודיות מבני ישראל.

מדרש ידוע מספר כי לפני מתן תורה, הקב"ה עבר על כל אומה ולשון והציע להם את עשרת הדברות. התכנית המקורית של ה' הייתה שגם העמים יקבלו את עיקרי התורה וינהגו על פיהם. אולם האומות קראו מה כתוב בדברות ודחו את ההצעה. בני עשו לא היו מוכנים להתחייב ל"לא תרצח", בני ישמעאל לא היו מוכנים להתחייב ל"לא תגנוב", וכן הלאה. הקב"ה פנה לעם ישראל והם אמרו "נעשה ונשמע". ואולם גם כשעם ישראל קיבלו את התורה, הקב"ה לא נסוג מתוכניתו המקורית והייתה לו ציפייה כי האומות יצטרפו בהמשך לעם ישראל ויקבלו על עצמם את דרישות התורה. ולכן ה' העניק בהר סיני עשר דברותאוניברסליות, מתוך מחשבה כי האומות ילמדו מבני ישראל וילכו אחריהם.

אולם חלפו ארבעים שנה במדבר והתברר כי האומות מעדיפות לשמור על ההרגלים שלהם ולא לשנות את דרכיהן. ולכן משה העניק בשם ה' עשר דברות נעלות יותר, עם דרישות מוסריות גבוהות יותר כפי שנתבע במיוחד מעמו של ה' המייצגים את נוכחות השכינה בעולם.

כעת מובנים מאליהם כל השינויים שהוזכרו: 1. בדברות הראשונות נאמר "זכור את יום השבת", כאן מדובר רק על החוויה המשפחתית של השבת, כמו קידוש וסעודה בליל שבת, דבר נעים ונחמד שגם גוי יכול לעמוד בו. אבל לא הוזכרה מצוות "שמור" שעניינה הימנעות מוחלטת ממלאכה כמו הפעלת אור בשבת. אולם בדברות השניות שמיועדות לישראל נאמר: "שמור", שהיא דרישה עודפת לישראל, בתור העם הנבחר שנועד להוות עדות לכל באי העולם על נוכחות השכינה בעולם.

2. בפרשת יתרו מצוות השבת נועדה "זכר למעשה בראשית", שכן שביתת האלוקים במעשה בראשית היא עניין אוניברסלי הנוגע לכל באי עולם. אולם הדברות השניות מדגישות את השבת "כזכר ליציאת מצרים", אירוע ייחודי לעם ישראל שיצאו ממצרים ומחייב אותם שבעתיים.

3. בדברות הראשונות נאמר רק "למען יאריכון ימיך", שהוא הבטחה לאריכות ימים בעולם הזה, ואולם בדברות האחרונות נוספת הבטחה על שכר בעולם הבא, "ולמען ייטב לך – בעולם שכולו טוב".

4. בדברות הראשונות נאמר רק "לא תחמוד", משום שהדרישה מגוי היא רק לא לגזול מחברו במעשה. אך בדברות השניות נאמר הרבה יותר מזה: "לא תתאווה", משום שיהודי נדרש לרמת שליטה עצמית גבוהה אפילו בטהרת המחשבה והלב.

סיפור: בחודש יולי 2014 יצא צה"ל למבצע "צוק איתן", במטרה להשמיד את תשתיות החמאס ברצועה שהגיעו לשיאם בחטיפת שלוש הנערים הי"ד ובשיגור ירי רקטי ליישובי האזור. כמה ימים אחרי פרוץ המבצע, התכנסה מועצת הביטחון של האו"ם כדי לפרסם גינוי חריף כנגד ממשלת ישראל. הציפיה הייתה שהגינוי יעבור בקלות עם הרוב האוטומטי נגד מדינת היהודים, אך להפתעת העולם הערבי, ההצבעה נכשלה. נדרשו תשעה קולות כדי להעביר אותה, אך הנציג הדרום-קוריאני נמנע. היה חסר לערבים קול אחד.

כמה ימים אחרי ההצבעה, קיבל הנגיד שלמה ורדיגר, מראשי אגודת ישראל באמריקה ולהבדיל הבעלים של חברת בגדי הספורט Outerstuff, טלפון מהשגריר הדרום-קוריאני באו"ם. הוא ביקש להיפגש אתו באופן אישי. השגריר סיפר כי בזמן האחרון הוא נמנע בשלוש הצבעות נגד ישראל, הסיבה לכך נעוצה באינטרסים של הממשל ששלח אותו בסיאול, אבל הוא הוסיף כי גם לו אישית היה חלק בהחלטה הזו.

בעבר הוא ניזון מסטריאוטיפיים שליליים כנגד היהודים, אבל לאחרונה עבר חוויה מתקנת. הבת שלו מתמחה בעיצוב והיא עובדת בחברה בבעלותו של ורדיגר. כבר חודשים ארוכים היא שבה הביתה ומספרת סיפורים בעיניים נוצצות. היא מתפעלת מכך שכל יום באחת וחצי בצהריים, המשרד עוצר הכול והגברים מתרכזים באחד החדרים כדי להתפלל מנחה ולבטא את אמונתם באלוקים. היא לא יודעת איך להודות על העובדה שכל עובדי המשרד, כולל העובדים הגויים, זוכים ליום חופש בשבת. היא מעריכה את העובדה שכל אדם שנכנס למשרד לבקש צדקה, מתקבל בברכה ומעולם לא יצא בידיים ריקות. ולבסוף, היא מתרגשת מהיחס החם והמכבד אליה, למרות שאיננה יהודייה.

כעת, סיים השגריר, כשבמסגרת תפקידי ניתנה לי האפשרות לבטא את הכבוד וההערכה שלי ליהודים שגאים ביהדותם – שמחתי לעשות זאת.

עד כאן רעיון אחד בשם הכלי יקר. ואולם בשיחה האחרונה שזכינו לשמוע מהרבי מליובאוויטש על פרשת יתרו (התוועדויות תשנ"ב), העניק הרבי רעיון כביר אודות ההבדל בין הדברות. הרבי מצא כאן את עומק היסוד של החיים היהודיים כפי שרואה אותו הפרשנות החסידית.

 

הדברות האחרונות משקפות את המעבר הדרמטי של משה מעמדת מאזין לקב"ה לעמדת שותף ויוצר במעשה הבריאה. בעוד שהדברות הראשונות הן דבריו של ה', הדברות האחרונות הן הדברים הללו כפי שנקלטו במוחו של משה והובנו בהבנתו. שכן הסיפור הגדול של התנ"ך הוא הרבה יותר מהאזנה: הוא המעבר מהעמדה של היהודי כילד, כמקבל, לאדם שמתבגר והופך את העולם בעצמו.

קריאה שטחית של התורה יכולה לתת תחושה שהאדם נועד להיות פאסיבי, מקבל, בעמדת מגננה, ואולם אין דבר יותר רחוק מהאמת. כל התורה מלמדת שאלוקים עושה ניסים לאדם, כדי שאחר כך האדם יעשה ניסים בעצמו. התורה מתחילה בכך שהקב"ה בורא עולם עבור האדם, אבל אחר כך הסיפור מתהפך והאדם בורא את העולם מחדש עבור הקב"ה. אחרי שהקב"ה מוציא אותם ממצרים בניסים עצומים, בני ישראל הולכים ומשקיעים את כל הכוחות כדי לבנות משכן לה' בכספם האישי, ובכישרונותיהם האישיים, ובמרץ האישי שלהם.

אחרי שהקב"ה עושה להם ניסים עצומים במדבר ומביא אותם עד פתח הארץ המובטחת, הכול מתהפך והם צריכים לכבוש את הארץ בכוחותיהם ואחר כך לקדש את חיי היום יום שלהם בדרכי הטבע. יהודי צריך לקום מדי בוקר ולמצוא את הכוחות לקדש את הבית, המשפחה, הסביבה והעבודה שלו. הוא לוקח את הכוחותשמקבל מהקב"ה, כדי לבצע מהפך ולקדש עבור הקב"ה.

והכוח לכך מתחיל מהתורה עצמה: לאורך הדברות הראשונות אנחנו בעמדת מקבלים, מאזינים, אנו עומדים בטלים ומבוטלים בפני קול האלוקים ומקבלים את ההוראות לפעולה. הדברות האחרונותך, לעומת זאת, מסמלות את ההתבגרות של משה כשהוא מתרגם את הדברים בשפתו ומטביע בהם את חותמו האישי. כאן נזרעים הזרעים לתורה שבכתב, בה חכמי ישראל יהפכו את תורת ה' ל"תורתו" ויתעצמו אתה בעומק אישיותם, ומכאן מגיע הכוח למשימת הכיבוש הפרטית של כל יהודי בסביבתו.

[כמובן, מדובר בנושא רגיש מאוד עם גבולות דקים. צריך להיות "איש האלוקים" כמו משה רבינו, שיוכל לתרגם את התורה בשפתו, ואולם כשאדם כמונו יעשה זאת, זה כבר לא יהיה תורת ה', אלא לכתחילה חכמת בני אדם ח"ו. ואולם בכל זאת משהו מהעניין שייך אלינו: כל יהודי נדרש להתקדם בלימוד התורה ולפתח משהו בעצמו. לחשוב, לעיין, להתווכח, להעביר בעצמו שיחה בבית הכנסת, ועד שיחלום בלילה על רעיון תורני. הכול חייב להיות בגבולות ההלכה, אבל עדיין לכל אדם יש את מקומו האישי, כפי שאנו מבקשים: "ותן חלקנו בתורתך", שנזכה למצוא את החלק האישי בתורה].

הנה סיפור: לפני חמישים ואחת שנים, בשנת תשכח (1968) עמד סטודנט בריטי באמצע השנה השנייה ללימודי הפילוסופיה באוניברסיטת קיימברידג'. המרצים היו מאנשי המדע האתאיסטים בעולם והוא חש ניתוק מהקרע האמונית המוצקה עליה גדל. הוא היה מוכרח לדבר עם רבנים. הוא טס לאמריקה ונפגש עם רבנים גדולים וכולם אמרו לו 'אתה מוכרח לפגוש את הרבי מליובאוויטש'.

לא היה לו כסף לכרטיס טיסה מלוס אנג'לס שם שהה, אז הוא הטלטל במשך שלושה ימים באוטובוס 'גרייהאונד" לניו יורק. בשעת לילה מאוחרת הוא נכנס לחדרו של הרבי ופעל לפי הנוהג הרגיל בו פעל אצל כל הרבנים הקודמים שבמעונם ביקר. הוא שאל שאלות פילוסופיות וציפה לשמוע תשובות. אבל אז קרה משהו שלא קרה מעולם: הרבי קטע את השיחה והפך אותה. הוא החל להפנות שאלות אל הסטודנט: "כמה סטודנטים יהודיים לומדים בקיימברידג'?", "מה אתה עושה שהם יידעו יותר על יהדותם?". הסטודנט היה נבוך, הוא לא היה מנהיג, הוא היה בסך הכול נער שחיפש את דרכו.

אבל הרגע הזה שינה אותו והפך את חייו. הסטודנט הזה הוא הרב יונתן זקס, עד לא מכבר רבה הראשי של בריטניה ואחד הקולות היהודיים החזקים ביותר כיום.

מה שהרבי התכוון לומר לאותו סטודנט הוא הגיע הזמן להפוך מעמדת מאזין לעמדת משפיע. אתה יכול להישאר שואל שאלות, אבל לא זאת המטרה. הקב"ה ברא את העולם כדי שתיקח את מה שלמדת ותתבגר אתו. תשנה את העולם סביבך. או כפי שסיכם הרב זקס בעצמו: "העולם חושב שהרבי הצמיח תלמידים, אז העולם טועה: הרבי לא הצמיח תלמידים. הוא הצמיח מנהיגים".

 

מה זה אומר בתכל'ס: כל אחד צריך לחשוב כיצד הוא מבצע את המהלך הנוסף ועובר מעמדת מאזין לעמדת משפיע: זה קורה בתחום לימוד התורה, כשאדם לא מסתפק רק בלימוד אישי, וגם עולה על הבימה בבית הכנסת ומוסר משהו ממה שלמד.

זה קורה בתחום האישי, כשאדם מנצח תאווה או חולשה שמגבילה אותו ויוצר את אופיו מחדש.

זה קורה במובן המשפחתי, כשאדם מביא משמעות רוחנית הביתה והופך רגעים סתמיים לרגעים נעלים שמרוממים את המשפחה.

וזה קורה כמובן בתחום העבודה, כשאדם מסמל מקור השראה לסביבתו לחיים מאמינים ונאמנים כמי שמייצג את האלוקים במרחב הציבורי.

כל המעשים הללו יחד מתקבצים למהפך אחד גדול שיאיר עלינו את אור הגאולה בקרוב ממש.

 

בס"ד

השיחה המכרעת בין נעמי לרות: למה לא להיות דתי בלב?          מבוסס על שיחת שבועות תשל"א

 

פרופסור ירמיהו ברנובר הוא מדען מכובד בתחום האנרגיה החילופית (הידרו-דינמיקה). הוא גדל בריגה, לטביה והפך למדען מוכר בברית המועצות. בשנות השלושים שלו החל להתקרב לתורה ומצוות והגיש בקשה בפני השלטון הקומוניסטי לקבל אשרת עליה לישראל. הבקשה נדחתה בתוקף והוא הפך להיות 'מסורב עליה' סדרתי, עד שהלחץ הבינלאומי עשה את שלו והוא הורשה לצאת בשנת 1972.

באותם ימים שהחל להתקרב למצוות, הוא קנה תפילין מחסידי חב"ד בריגה והיה מחביא אותם במזוודה קטנה שהיה נושא לכל מקום. פעם הוזמן להרצאה חשובה בתחום עבודתו, היה עליו לנאום בפני מאות אנשי אקדמיה והוא לקח עמו את המזוודה. הוא השאיר אותה במלון ותכנן להניח את התפילין במשך היום, אבל הדבר פרח מזכרונו. הוא טיפס על הבמה לנאום ופתאום נזכר בתפילין. מול עיניו ראה את השמש שוקעת ולבו התהפך: זה או עכשיו או להפסיד את ההנחה. מצד שני, גם עכשיו הוא עושה שירות חשוב עבור היהדות ועומד בפני מאות אקדמאים עם זקן מעטר את לחייו ועוד בשעה שהוא מפורסם בפעילותו למען העלייה לארץ - ולמה להפסיק את כל זה בגלל הנחת כמה רצועות בסתר?

הפה שלו מדבר והלב נקרע, ולפתע הוא פרץ בשיעול כאילו אינו יכול להוציא מילה, הוא התנצל שיש לו סחרחורת וירד מהבמה. הוא טס אל הרחוב ועצר מונית, הורה לנהג למהר אל המלון והספיק להניח תפילין במקביל לקרני השמש האחרונות. אחר כך נפל מותש על המיטה וניסה להבין מה קרה לו? מה זעזע אותו לעזוב הרצאה יוקרתית בפני מאות אקדמאים עבור מעשה טכני של הנחת תפילין?

התהייה של ברנובר מציפה את אחת השאלות הגדולות במחשבת ישראל: למה היהדות היא דת פרקטית? מדוע היהדות מבוססת על מעשים הלכתיים במקום להסתפק בדתיות מסורתית בלב?

ההבדל הגדול בין היהדות לדתות האחרות[1], להבדיל, שהיהדות היא דת מעשית הלכתית. זה כלל לא משנה במה אתה מאמין, אלא מה הנך עושה. זה לא משנה מה אתה מרגיש כלפי העם שלך אלא מה אתה עושה עם הידיים והרגליים. זה לא מספיק להאמין שהעולם מנוהל בהשגחה פרטית, אלא חובה לברך את הקב"ה לפני כל כוס מים. לא מספיק להאמין שהקבה שבת ביום השביעי, אלא אסור להניח סיר על הגז בשבת. וזה לא משנה שהנך מתרגש עד דמעות מנס יציאת מצרים, מה שחשוב הוא לאכול חמישה כזיתים מצה בליל הסדר.

וזה כמובן דבר לא קל. העשייה מגבילה את החיים, מצמצמת אותם, והאמת היא שהפרקטיקה היא גם די מתישה. אין בה חוויה, אין בה התרגשות ואין בה ניצוצות. השגרתיות של ההלכה מציקה במיוחד לאנשים שמתחילים להתקרב לחיי תורה ומצוות. לא פעם רואים נער ונערה שמתחילים להתחזק בשמירת מצוות ופתאום נעלמים מבית הכנסת. הם פשוט מרגישים משועממים. תחילת ההתחזקות הרוחנית מאופיינת באקסטזה, בפרפרים בבטן מכל תפילה וברכה, אבל במשך הזמן מתרגלים והחיים הופכים בעיקר להיות רצף של פעולות, אוסף של ריטואלים. עוד ברכה ועוד הנחת תפילין – ואנשים עם עומק פנימי מרגישים שזה לא נותן כלום.

וכאן עולה השאלה הגדולה מה המשמעות של המעשים הקטנים? האם הקב"ה הגדול והאינסופי באמת מתעניין בכך שאני אחזיק שני סטים של מזלגות – חלבי ובשרי?! האם באמת משנה אם הנחתי סיר מבושל או לא מבושל על הפלטה בשבת?! ואם כבר דורשים משהו מהותי, האם לא עדיף להניח יותר דגש על חוויות רוחניות מטלטלות, כמו לצאת ליער עם גיטרה ולשיר שירי אהבה לה'?!

הנה מכתב מהרבי מליובאוויטש המצביע על המאפיין היהודי הייחודי:

1. אגרות קודש ז ב'קכז: כמדומה שכבר כתבתי לה איזה פעמים אשר פסק רז"ל הוא שלא המדרש עיקר אלא המעשה, אשר נקודת הכובד בתורתנו ובמצוותיה הוא בהנוגע למעשה, פחות מזה בנוגע לדיבור, ועוד פחות בנוגע למחשבה. ואף שיסוד הקיום של כל הנ"ל תלוי באמונות ודעות, ובפרט על פי המבואר בתורת החסידות בעניין ד'דע את אלוקי אביך' [חובת ההכרה התודעתית באלוקות] ובעניין דאהבת השם יתברך ויראתו [חוויות רגשיות] שהם שורש לכל ענייני התורה והמצוות שאחר כך, בכל זאת הנה רוב היום והלילה ובמילא רוב השנים, דורשים מאתנו שיהיו בקיום במעשה.

מי שמציג את השאלה הזו בעוצמה הוא "הכוזרי" בשיחתו עם "החבר". המסורת מספרת על ממלכה בשם "כוזר" שהתקיימה לפני כאלף שנים לחופי הים השחור (אוקראינה וחצי האי קרים). המלך שעמד בראשה התגייר וסחף בעקבותיו רבים מבני עמו. ההוגה רבי יהודה הלוי, שחי לפני כתשע מאות שנה בספרד, חיבר את ספר "הכוזרי" במטרה לתאר את חיבוטי הנפש שהובילו את המלך לשנות את חייו ולהצטרף ליהדות. הספר מתחיל בכך שהמלך פוגש "פילוסוף" גוי שמתאמץ לשכנע אותו כי אין חשיבות למעשים. תכלית העבודה הרוחנית היא לייצר גישה נכונה וזכה אל החיים אבל הפרטים המעשיים הקטנים הם דלים מדי לפני בורא העולם.

כוזרי א, א: אל תחוש באיזה מין ממיני העבודה אתה עובד לאלו-ה או איך תתפלל ואיך תשבח, באיזה דיבור ובאיזו לשון ובאילו מעשים ... בְדֵה לך דת לשם העבודה וההערצה והשיבוח ... בקש לך זוך הלב ככל אשר תוכל ואז תגיע אל מבוקשך שהוא ההידבקות בשכל הפועל.

וכאן עולה השאלה כאמור מהי חשיבות המעשה?

אנו רוצים לחקור את מעלת המעשה דרך אחד הרגעים הדרמטיים במגילת רות: הרגע בו נעמי מפצירה בכלתה להיפרד ממנה, לחזור למואב ולהניח לה להמשיך לבדה לארץ ישראל, אך רות מתעקשת להצטרף אליה בהליכתה ארצה. בסערת נפשה זועקת רות פסוק מפורסם: "אל אשר תלכי אלך ובאשר תליני אלין, עמך עמי ואלוקייך אלוקי" ואנחנו נראה כי הפסוק הארוך טמן בחובו דיאלוג נוקב שניהלו נעמי ורות אודות השאלה הזו בדיוק: המשמעות הייחודית של הגיור היהודי שתובע לשנות את חיי השגרה ואת המעשים עצמם.

 

ב. בחלק גדול מהחגים, ישנה זווית נשית. מעבר לקריאה העיקרית מהתורה, קיימת זווית נוספת מהנביאים והכתובים שמייצגת את הצד הנשי. בפורים זאת מגילת אסתר, בפסח מנהג חלק מהקהילות לקרוא שיר השירים, שמדמה את אהבת ה' וישראל לאהבת איש ואישה. בתשעה באב קוראים מגילת איכה שמדמה את ירושלים לאלמנה עזובה, ובחג השבועות קוראים רות. ישנם מנהגים שונים אודות קריאת המגילה, חלק קוראים אותה בברכה, חלק בלי ברכה, וחלק נוהגים כמנהג חב"ד שקוראים את המגילה בתוך סדר "תיקון ליל שבועות".

המפרשים מרבים לחפש את הבשורה הייחודית של המגילה: מה בעצם הנקודה של הסיפור? ואיך זה קשור לחג השבועות? הרי אין בה נס כביר כמו אסתר ולא עצב שובר לב כמו מגילת איכה?

2. רות רבה ב,טו: מגילת רות אין בה לא דיני טומאה ולא טהרה, לא איסור ולא היתר, ולמה נכתבה?

הסבר אחד אומר שהמגילה נכתבה כדי לספר את הייחוס של דוד המלך, שנוצר מסבתא דגולה כמו רות. חג השבועות הוא יום הלידה וההסתלקות של דוד המלך ואכן הפסוקים האחרונים במגילת רות מפרטים את הייחוס שלו, שהיה דור רביעי מנישואי רות ובועז (רות-עובד-ישי-דוד).

בכור שור בבא בתרא יד,ב: הטעם פשוט על פי מה שכתבו תוספות חגיגה יז,א דדוד מת בעצרת, והנה קיימא לן שהקב"ה ממלא שנותיהן של צדיקים מיום ליום וכיון שמת בעצרת נולד ג"כ בעצרת,  ועיקר ספר רות לייחס את דוד ... ולהכי קורין רות ביום לידתו.

הסבר נוסף אומר שהמגילה מעבירה מסר שקשור במיוחד לקבלת התורה בחג השבועות: ללמדנו שהתורה נקנית בייסורים. כשם שרות מסרה הכול כדי לזכות להיכנס לחיק עם ישראל, כך אל לנו לצפות שהחיים היהודיים יכללו רק תפוח בדבש.

מדרש זוטא רות א: ומה ענין רות אצל עצרת? ללמדך שלא ניתנה תורה אלא על ידי ייסורים ועוני.

סיפור המגילה מתרחש בתקופת השופטים בארץ ישראל לפני יותר מ-3000 שנה. אלימלך מבית לחם היה אחד ממנהיגי הדור, לאשתו קראו נעמי והיו להם שני בנים: מחלון וכליון. אלימלך היה עשיר ואנשים רבים דפקו אל דלתו. פעם פרץ רעב בארץ ואלימלך חשש שכולם יבואו לבקש את עזרתו ויחסלו את רכושו. הוא החליט לערוק ולברוח לארץ מואב (שטח מדינת ירדן כיום). אלימלך ומשפחתו התערו בממלכה הנוכרית עד ששני בניו נשאו את שתי בנותיו הנוכריות של עגלון, מלך מואב[2]. אחד נשא את ערפה והאחר את רות. השנים חלפו והמזל של המשפחה המכובדת התהפך: הם ירדו מכל נכסיהם ושלוש הגברים מתו. נותרו רק שלוש נשים אלמנות: נעמי ושתי כלותיה, ערפה ורות.

נעמי הרגישה זרה במואב והחליטה לשוב לארץ מולדתה. שתי כלותיה סירבו להיפרד ממנה, אבל היא הפצירה בהן להישאר בארץ מולדתן שהרי הן גויות. ערפה נענתה ונשארה ואילו רות דבקה בנעמי והצהירה על רצונה להתגייר. וכאן מצטטת המגילה פסוק ארוך שאומרת רות לנעמי:

רות א: ותאמר רות: אל תפגעי בי לעזבך לשוב מאחרייך, כי אל אשר תלכי אלך ובאשר תליני אלין, עמך עמי ואלוקיך אלוקי: באשר תמותי אמות ושם אקבר.

יכולנו לקרוא את הפסוקים כמו סתם מילות שירה מלב אוהב, אבל רש"י מביא פירוש מסתורי ומסועף מהגמרא יבמות מז,ב, לפיו התנהל דיאלוג מעמיק בין הנשים:

רש"י: מכאן למדו רבותינו ז"ל: גר שבא להתגייר, מודיעים לו קצת עונשים [על העבירות], שאם בא לחזור בו יחזור עכשיו. שמתוך דבריה של רות אתה לומד שאמרה לה נעמי 'אסור לנו לצאת חוץ לתחום בשבת' - אמרה לה רות 'באשר תלכי אלך'. אמרה נעמי: 'אסור לנו להתייחד נקבה עם זכר שאינו אישה' - אמרה לה: 'באשר תליני אלין'. אמרה נעמי: 'עמינו מובדלים משאר עמים בשש מאות ושלוש עשרה מצוות' - ענתה רות 'עמך עמי'. אמרה נעמי: 'אסור לנו עבודת אלילים' - ענתה רות 'אלוקיך אלקי'. אמרה נעמי: 'ארבע מיתות נמסרו לבית דין' - ענתה רות: 'באשר תמותי אמות'.

כל מילה בפסוק הייתה תשובה של רות כנגד טענה שהעלתה נעמי, וכמובן התמיהות בדברי רש"י אינן נגמרות: א. למה רש"י החליט בדרך הפשט – דרכו של רש"י - שמכל המצוות בעולם, נעמי החליטה ללמד את רות ש"אסור לנו לצאת חוץ לתחום בשבת ואסור לנו להתייחד עם זכר"? במיוחד ששני האיסורים הללו הינם רק מדרבנן, ובוודאי שאיסור ייחוד לאישה שאינה נשואה (כמו נעמי ורות) אינו כה חמור ואם כבר היה על נעמי להזכיר איסורי עריות חמורים (כמו ייחוד עם אשת איש)?

ב. איך זה שנעמי מזכירה שני איסורים פרטיים ורק אחר כך מלמדת את הכלל הגדול ש"עמינו מובדלים בשש מאות ושלוש עשרה מצוות"? ג. מדוע היא מזכירה את איסור עבודה זרה החמור רק בסוף? ד. מה פתאום נעמי מכבידה על הלב של רות עם הזכרת ארבע מיתות בית דין?

בשיחה ארוכה שנשא הרבי מליובאוויטש בחג השבועות תשל"א, ענה תירוץ 'גאוני' שמיישב בשיטה אחת את כל השאלות (ועוד שאלות שלא הוזכרו כאן)[3]. כל מה שנעמי עושה הוא להסביר לרות את הייחודיות של הדת היהודית על פני כל הדתות האחרות: להיות יהודי זה לא מה שאת חושבת, זה לא לאהוב את ארץ ישראל ולפרוט על גיטרה 'הבה נגילה', זה להתחייב לסדרת מעשים הלכתית שמשנה את החיים מהקצה אל הקצה. וכדי לחדד את המסר, נעמי נוקטת בדוגמאות שנוגעות להן כאן ועכשיו כדי שרות תבין עד כמה זה אמתי ונראה אם תהיה מוכנה להתחייב לזה כרגע.

בהמשך המגילה מסופר כי הנשים הגיעו ארצה "בתחילת קציר שעורים" ורש"י מפרש שזה היה הזמן בו קצרו את העומר, כלומר, במוצאי יום טוב ראשון של פסח. נמצא ששיחתן - בדרך לבית לחם – התקיימה בערב החג או בתוכו ממש, ולכן נעמי אומרת לה: הנה תראי, עכשיו עלינו לעצור את הדרך ולא להמשיך הלאה, שכן אסור לנו ללכת חוץ לתחום בשבת [בחג]. רות לא נבהלת ועונה: "באשר תלכי אלך". נעמי ממשיכה כי אחרי שנעצור את הדרך יהיה עלינו לחפש מקום ללון, אבל לא נוכל ללון במקום שנצטרך להתייחד עם זכר. רות לא נבהלת ומשיבה: "באשר תליני אלין". נעמי ממשיכה ומבהירה כי שני האיסורים הללו הם רק דוגמית מתוך 613 מצוות, אבל רות מתעקשת: "עמך עמי". נעמי ממשיכה ומסבירה כי עד עכשיו דברנו על איסורים מעשיים, אבל היהדות כוללת גם איסורים תודעתיים כמו איסור עבודה זרה, ורות עונה בטון רגוע: "אלוקייך אלוקי". ואז נעמי הולכת הכי רחוק שאפשר ומגלה כי המחויבות לדת כוללת אפילו עונש מוות במקרה חטא, אבל רות מצהירה: "באשר תמותי אמות ושם אקבר". וזה הרגע שרות משלימה את הליך הגיור ונכנסת לחיק העם היהודי.

תוכן משיחת חג השבועות תשל"א: כשנעמי מסבירה לרות את פרטי התקרבותה לעם ישראל, היא מדגישה בפניה כי המעשה הוא העיקר. אין דת ישראל מיוסדת על קרבת הלב ורצון כנה להיכנס לעם ישראל, אלא על מחויבות מעשית. ולכן נעמי מדגישה כי עליה לגשת לביצוע מעשי של המצוות שחלות עליה ברגע זה, כמו איסור יציאה מחוץ לתחום, משום שהם הלכו ארצה בערב פסח או בתוך החג עצמו. וכן לאחר שיעצרו בדרכן ויהיה עליהן לחפש מקום לינה, אסור להן ללון עם זכר. ואחרי שרות מסכימה לזה, ממשיכה ומדגישה כי כל זה רק חלק מתרי"ג מצוות. וכן אלו הם רק איסורים מעשיים, ובנוסף ישנם איסורים תודעתיים כמו איסור עבודה זרה, ומעל כל זה, החוטא מתחייב מיתה באופנים מסוימים – ועל הכול עונה רות "עמך עמי ואלוקייך אלוקי וגו'".  

וכאן אנו שבים אל נקודת הפתיחה ושואלים: למה אנחנו כה קשים? מדוע היהדות מתמקדת בסדרת חיובים מעשיים נוקשים ולא מסתפקת במחויבות ערכית או יצירת חוויות רגשיות?

נתחיל עם ההסבר הפשוט שמובא בכתבי הוגי מחשבת ישראל לדורותיהם ובראשם ספר החינוך, ואחר כך נמשיך עם הרעיון החסידי שמובא בכתבי אדמור"י חב"ד לדורותיהם.

 

ג. נפתח עם סיפור שכבר הזכרנו בעבר: בעיצומן של ההקפות בליל שמיני עצרת תשל"ח, עבר הרבי מליובאוויטש אירוע לב חמור שהצריך טיפול רפואי צמוד. הרופא שהתמסר במיוחד לטיפול ברבי היה קרדיולוג משיקאגו בשם ד"ר איירה ווייס. במשך ארבעים יום הוא כמעט לא עזב את המקום עד שהרבי שב לתפקוד מלא. באחד הימים פנה הרופא אל הרבי בשאלה אישית: "מבחינה מקצועית אני מרגיש סיפוק רב. יש לי שם בינלאומי כמנתח לב בכיר ומגיעות אליי פניות מקצועיות מכל העולם. אבל מבחינה משפחתית אני שרוי בתחושת החמצה ותסכול. שעות העבודה נמשכות אל תוך הלילה וגולשות אל סופי השבוע, ואינני פוגש כמעט את אשתי וילדיי. כיצד אוכל לאזן בין שתי משימות חיי?".

הרבי השיב כך: "גם אני נמצא באותה סיטואציה וזה הפתרון שלי: אני מקפיד לשבת עם רעייתי, הרבנית, לעשרים דקות רגועות ושקטות על כוס תה מדי ערב וערב, ועשרים הדקות הללו חשובות בעיניי באותה מידה כמו הנחת התפילין בבוקר".

הבשורה שהעביר הרבי במילים המעטות הללו היא משנת חיים: האדם הוא לא מה שהוא מרגיש, אלא מה שהוא עושה. בני זוג מתחילים את החיים מלאי רגש, אבל אחרי שנתיים הם לא זוכרים שפעם אהבו. הסיבה לכך היא שהאהבה נדרסת תחת הגלגלים של החיים. הרגש הוא מושג ערטילאי, חמקמק, שפשוט נעלם תחת הלחץ של השגרה. הפתרון היחיד הוא לתעל את הרגש אל תוך החיים עצמם, לסדרת מעשים קבועה וכך הוא מתקבע והופך להיות מורגש ונוכח.

כשאדם מתחיל את היום באמירת מודה אני, אחר כך נוטל את הידיים ואומר עשרים וחמש ברכות השחר, אחר כך מתעטף בטלית ותפלין ומתפלל וגם אינו יוצא לעבודה עד שלומד שיעור תורה קצר – החיים עצמם הופכים להיות שונים. ההלכה היא הדרך להפוך ערכים גדולים לדרך חיים.

יתירה מכך: כוחו של המעשה אינו רק להפוך את הרגש לדומיננטי, אלא הרבה יותר: המעשה מעצים את הרגש עצמו והופך אותו להרבה יותר משמעותי. מה יותר חזק – לאהוב את הילד או להסתובב חצי יום בחנות משחקים ולמצוא מתנה שתשמח אותו? לחשוב על הקב"ה או להימנע יום שלם בשבוע מלעשות מלאכה בגלל הקב"ה? לכאוב את חורבן ירושלים או לצום 26 שעות רצופות בגלל זה?. דווקא המעשים הפשוטים שנראים טכניים וחסרי משמעות הם אלו שפועלים בנפש. אף שאנו עושים אותם בצורה מכאנית, אך ההרגלים מעצבים את התודעה. אם הצבא צועד על קיבתו, הראש צועד על הרגליים. בדיוק כמו אדם שמצחצח שינים בוקר אחר בוקר והופך להיות תלוי בהרגל האסתטי הזה עד שאינו יכול להתחיל את היום בלעדיו.

3. ספר החינוך מצווה טז: למה ציווה ה' יתברך לעשות כל המעשים לזיכרון יציאת מצרים והלא בזיכרון אחד יעלה הדבר במחשבתנו? ... דע כי האדם נפעל כפי פעולותיו, ולבו וכל מחשבתיו תמיד אחר מעשיו שהוא עוסק בהם ... ואפילו רשע גמור בלבבו וכל יצר מחשבות לבו רק רע כל היום, אם יערה רוחו וישים השתדלותו ועסקו בהתמדה בתורה ובמצות - ואפילו שלא לשם שמים - מיד יטה אל הטוב ... ובכוח מעשיו ימית היצר הרע כי אחרי הפעלות נמשכים הלבבות!.

נסכם עם משפט יפה: אנחנו נעשים טובים על ידי מה שאנו עושים, לא על ידי מה שמרגישים. וכך ההלכה היא הדרך לעצב מחדש את התודעה ואת הרגש.

כעת נוכל להבין מדרש מפורסם וקשה להבנה:

הקדמת העין יעקב: מצאתי מאמר בשם המדרש ... בן זומא אומר: מצינו פסוק כולל יותר והוא 'שמע ישראל' וגו'. בן ננס אומר: מצינו פסוק כולל יותר והוא: 'ואהבת לרעך כמוך'. שמעון בן פזי אומר: מצינו פסוק כולל יותר והוא: 'את הכבש אחד תעשה בבוקר ואת הכבש השני תעשה בין הערבים'. עמד ר' פלוני על רגליו ואמר: הלכה כבן פזי, דכתיב: ככל אשר אני מראה אותך את תבנית המשכן וגו'.

שלושה חכמים דנו ביניהם מה המצווה המרכזית ביהדות? החכם הראשון סבור כי העיקר הוא ההכרה האינטלקטואלית באחדות ה'. החכם השני מוצא את העיקר במצוות אהבת ישראל הרגשית. ואילו החכם השלישי מניח את הדגש על דבר שנראה די צדדי: הקביעות המעשית להקריב קרבן אחד בבוקר וקרבן שני בין הערביים. למרבה ההפתעה, ההלכה היא כמו העמדה השלישית. כך שיותר ממה שחשוב להאמין ולאהוב - חשוב לעשות באופן קבוע. למה?

כי החיים הם לא אמונה ולא אהבה, הם הרגלים מעשיים וההרגל נעשה טבע ומעצב את התודעה. עד כאן רעיון אחד פשוט, אמנם תורת החסידות מניחה דגש על מעלה מהותית ועמוקה בחיי המעשה.

 

ד. פרופסור וולוול גרין ממיניסוטה בארצות הברית היה מומחה לאפידמיולוגיה (חקר המחלות). הוא נמנה על הצוות המצומצם של נאס"א שחקר אם יש חיים על המאדים ונחשב מומחה בתחומו. פרופסור גרין ניהל חיים רחוקים מתומ"צ, עד שבשנות השישים הגיע למיניאפוליס שליח נמרץ בשם הרב משה פלר ופעל לקרב את גרין לחיים רוחניים.

פעם גרין קיבל טלפון מהרב פלר. "וולוול, שמעתי שאתה אמור לטוס לנסיעה ארוכה לצרכי עבודה, אנא עשה לי טובה: הזמן אוכל כשר לטיסה". באותה תקופה גרין לא שמר כשרות בביתו ומה פתאום עליו להחמיר יותר בטיסה? הרב הסביר כי זה יעשה טוב ליחסי הציבור של הקהילה. אם יהודים ישמעו שמדען כמותו מקפיד על כשרות, זה יעצים את הגאווה שלהם. גרין הסכים לעשות טובה. הוא עלה לטיסה רעב והמתין לסיום ההמראה ולחלוקת הארוחה. בתור נוסע במחלקה הראשונה הוא היה אמור להיות הראשון שיקבל את המנה, אך להפתעתו הדיילים החלו בחלוקת האוכל ודילגו עליו. הפרופסור המנומס גייס את מידת הסבלנות ושאל בעדינות איפה המנה הכשרה שהזמין? הדיילת התנצלה כי הוא הנוסע היחיד שהזמין מנה ייחודית כזו והם שכחו להעלות על הטיסה.

הפרופסור איבד שליטה. הוא בעיקר הרגיש אידיוט. למה עשיתי את זה? מדוע הסכמתי ליטול חלק במשחקים של הרב? הוא זעם על כל העולם, על הרב, על העם היהודי ועל האלוקים בכבודו ובעצמו. "בסך הכול ניסיתי לעזור לך, ריבונו של עולם, וככה אתה מחזיר לי?!"... באמצע הלילה נחת המטוס בחניית ביניים בשיקגו והפרופסור המכובד איבד את המעצורים. הוא הרים טלפון לביתו של הרב וירה בזעם: "מול העיניים שלי עומד דוכן נקניקיות טרף ואני עומד להזמין שלושה סנדוויצ'ים לזכותך".

הייתה שתיקה. חצות לילה, הרב היה עייף ומהעבר השני עמד יהודי רעב ונעלב. לפתע אמר הרב: "וולוול, פעמים רבות שאלת אותי מה המטרה של היהדות? מה הרגע היהודי המהותי ביותר? יהיה מי שיאמר ללמוד תורה כל יום, יהיה מי שיאמר להתפלל ברצינות ויהיה מי שיעלה רעיונות נוספים. ובכן כולם טועים: היהדות היא לעצור בנחיתת ביניים בשיקגו, הבטן שלך מתהפכת מרעב ואתה עוצר ולא קונה. זאת היהדות וכל השאר הוא פירוש". גרין צרח לתוך השפופרת: "ראביי, עד עכשיו חשבתי שאתה משוגע. עכשיו זה ברור לי".

הוא נעמד בתור לדוכן המזון המהיר, התלבט האם למרוח חרדל או קטשופ, אבל כשהגיע תורו הוא לא עשה את זה. לא כי הוא מבין, לא כי הוא מרגיש, כי האלוקים רוצה וזהו זה. גרין עזב את התור, נרדם על ספסל והפך להיות אדם אחר.

בחג השבועות עמדנו כולנו למרגלות הר סיני והמטרה של אירוע מתן תורה היא "ואתם תהיו לי ממלכת כהנים וגוי קדוש". לעשות את הדבר הבלתי אפשרי וליצור חיבור בין השמים ובין הארץ. באירוע מתן תורה הקב"ה כביכול הושיט יד ונתן לנו את האפשרות לאחוז בו, ואולם הרגע היחיד שאנו באמת אוחזים בו הוא כאשר אנו עושים דבר לגמרי לשם שמים, רק כי הוא ביקש.

קיום מצווה מעשית זה רגע נדיר של התעלות מעבר לעצמי, משום שבעשיה אין שום שותפות רגשית שלי. אני לא מבין ולא חווה, אלא פשוט משקף את הקב"ה, נותן התורה. נאמר זאת כך: ללמוד תורה – יכול גם מי שאינו מאמין במציאותו של הקב"ה. אפילו להתפלל יכול גם גוי, אבל לנענע ד' מינים – אי אפשר בלי להאמין בקב"ה. כי זאת חוויה חסרת משמעות לולי התביעה האלוקית שבבסיסה.

נאמר זאת כך: הפילוסוף הצרפתי רנה דקארט טבע את המשפט המפורסם: "אני חושב משמע אני קיים". כפרפראזה נאמר: "אני חושב משמע אני קיים, אני עושה – משמע האלוקים קיים".

כעת נוכל להבין דבר גדול: ההיסטוריה של עם ישראל היא מתח קבוע בין שתי שושלות: בין בני לאה לבני רחל, ובצורה ספציפית יותר: בין זרע יהודה ובין זרע יוסף. פעם אלו מנהיגים ופעם אלו, ואולם הפלא הגדול הוא ששושלת יוסף היא תמיד זמנית וחולפת ואילו מלכותו של יהודה נצחית. יהודה נופל, נעלם, מתגלגל מכאן לשם, אך תמיד צף וחוזר אל המרכז, בעוד שמלכותו של יוסף היא חולפת.

זה מתחיל כבר בסיבוב הראשון ביניהם והסיפור הוא תמוה עד מאוד: יוסף הצדיק פועל כמשנה למלך מצרים ועושה זאת בהצלחה אדירה. הוא מפגין כישורי ניהול עצומים ומציל את מצרים מהרעב הנורא. הוא גם מתגלה כאיש אציל כלפי אחיו ומוחל וסולח על כל מה שעוללו לו. ולמרות כל זאת, מלכותו של יוסף היא זמנית בלבד וכאשר יעקב אוסף את בניו אל המיטה ומכריז את השבט שיוביל את עם ישראל עד ביאת המשיח, הוא מתעלם מיוסף ומקדם את יהודה. כדבריו: "לא יסור שבט מיהודה".

והשאלה העצומה היא למה? הרי 'נבחרת מנצחת לא מחליפים' ויוסף עשה את עבודתו מצוין? יתירה מכך: מה מעלתו של יהודה? הרי כל דבר שיהודה עשה - יוסף עשה טוב ממנו? אם יהודה הציל את חיי יוסף בכך שדרש למכור אותו לעבד ולא להרוג אותו, יוסף לכתחילה לא חטא בשנאת אחיו ומחל וסלח להם על הכול? ואם יהודה התעלה על מידותיו בכך שהודה לתמר "צדקה ממני", יוסף עמד איתן לכתחילה כילד צעיר מול הפצרות אשת פוטיפר ולא נענה לבקשותיה?

וכך נמשך המתח בין בני יהודה לבני יוסף בכל הדורות, ובסופו של דבר, יהודה מתנשא מעל יוסף: יורשו של משה רבנו הוא יהושע בן נון, משבט אפרים בן יוסף, אך מלכותו נמשכת זמן מוגבל ויורשיו כבר אינם מהשבט הזה. ראשון מלכי ישראל הוא שאול בן בנימין בן רחל, אך בניו אינם יורשים אותו והמלוכה עוברת לדוד וזרעו. בהמשך נוצר הפילוג הגדול בממלכת ישראל וזה שוב רחבעם בן שלמה משבט יהודה מול ירבעם בן נבט משבט אפרים. הפילוג נמשך 350 שנה כאשר גבול נוקשה חוצה בין הממלכות (שתי מדינות לעם אחד...), אבל בסוף אותם ימים, בשלהי ימי הבית הראשון נאמרת נבואת יחזקאל שמנבאת את האיחוד העתידי בין הממלכות עם ניצחונו הסופי של יהודה. הנביא הצטווה לקחת שני עצים, על אחד לכתוב "יהודה" ועל השני "אפרים", לחבר אותם זה לזה, כדי לסמל את איחוד הממלכות העתידי ואולם "דוד עבדי נשיא עליהם לעולם". וכך לגבי הגאולה העתידה מובא שסדר התגלות המשיח יהיה שבתחילה יתגלה משיח בן יוסף ואחריו יופיע משיח בן דוד שיבנה את המקדש.

לפי ההקדמה שיצרנו, אפשר להבין את העניין: יוסף מתואר כאיש תורה והגות. עוד לפני שנמכר למצרים הוא לומד תורה עם יעקב, הוא תמיד מתכנן עשרה מהלכים קדימה ולכל דבר יש לו הסבר: כשהוא מוחל לאחיו, זה מלווה בנימוק מעמיק של "אתם חשבתם עלי רעה והאלוקים חשבה לטובה". יהודה, לעומתו, הוא איש מעשה. הוא לא מרשים כמו יוסף, הוא אינו ידען כמו יוסף, הוא בסך הכול פלאח, רועה צאן פשוט, אבל יהודה עושה את הדבר הנכון כי זה הדבר הנכון. הוא לא יודע להסביר למה, הוא אינו מנומק כמו אחיו הצעיר, אבל הוא פשוט מניח את עצמו הצידה ועושה את מה שראוי.

כשצריכים להציל את יוסף – הוא מציל את יוסף. כשמתעורר קונפליקט בין היוקרה האישית שלו ובין הצלת החיים של תמר - הוא קם באומץ נדיר ומודה על מעשהו. כשהשליט במצרים עובר את הגבול ומעכב את בנימין – יהודה נעמד מולו בזעם ומכריז כי יישאר לעבד תחת בנימין.

אם יוסף הוא התלמיד חכם, יהודה הוא הירא שמים, היהודי התמים שעושה את מה שאבא שלו עשה.

שתי התנועות הללו נדרשות ולכן שתיהן קיימות ופעם זה עולה ופעם זה – אך המלוכה הסופית היא של יהודה. שכן העשייה התמימה שורדת לנצח. זה שלומד תורה, עובד בסופו של דבר גם את עצמו ולכן יכול לטעות ואולם קיום מצוות מעשי מעמיד את הקב"ה במרכז והאדם אינו אלא עבד ה', וזה הכוח היחיד שיכול להחזיק אותנו כעם בפרספקטיבה של שנים וגלויות.

4. הרבי מלובאוויטש, מאמר ד"ה ועבדי דוד מלך עליהם... בישראל היו שתי ממלכות, מלכות בית דוד משבט יהודה ומלכות בית יוסף... אבל לעתיד לבוא לא יהיו עוד שתי ממלכות, אלא רועה אחד יהיה לכולם וזה דוד משבט יהודה ... החילוק בין יוסף ויהודה יובן מהשמות עצמם: יהודה הוא מלשון הודאה ויוסף הוא מלשון הוספה ... ובכוחות הנפש הוא החילוק בין כוח העשייה לכוח השכל ... וזהו שלעתיד לבוא יהיה מעשה גדול (יהודה), מעלת הקבלת עול, שלמעלה מכוחות האדם.

פעם התוועד האדמו"ר הקודם מליובאוויטש עם הבחורים, ההתוועדות הייתה נפלאה והבחורים לא רצו שתיגמר. הרבי ישב עם שעון לידו כדי לדעת מתי שעת תפילת מנחה, אבל הבחורים שיחקו עם השעון והחזירו אותו חצי שעה אחורה. המזכיר הדגול ר' יחזקאל פייגין הי"ד ראה את מעשיהם ולא מחה, לפתע הביט הרבי לכיוונם ותפש מה שעשו. הוא אמר למזכירו: "חאצ'ע, אור אין סוף הוא לא מציאות אמיתית, גילוי העצם [גילויים] הוא לא מציאות אמיתית, תפילת מנחה היא מציאות אמיתית".

בעומדנו בערב חג השבועות, יום הולדתו והסתלקותו של דוד המלך החי, תפילתנו לחזות באיש מבית דוד גואל את ישראל בגאולה אמיתית ונחזה כולנו שוב באותם גילויים מרוממים מעין מתן תורה.

חלאקה

חלאקה (מערבית: حَلَقَ, חלק (ה) גילח; או ביידיש: אָפּשערן, נהגה: Opshern, לסַפר) הוא טקס תספורת יהודי, קבלי במקורו, הנערך לילדים כשהם מגיעים לגיל שלוש.

     יש נוהגים לערוך את החלאקה דווקא בל"ג בעומר בהר מירון ליד קבר רבי שמעון בר יוחאי, ומספרים שם את כל הילדים שיום הולדתם השלישי חל כמה חודשים לפני או אחרי ל"ג בעומר. אולם, יש המקפידים שלא לספר את הילד לפני יום ההולדת השלישי שלו, ולכן אם יום הולדתו חל אחר ל"ג בעומר, מספרים אותו ביום ההולדת. אך, אם יום הולדתו חל מעט לפני ל"ג בעומר, ממתינים לל"ג בעומר של אותה שנה, ואם הוא חל כמה חודשים לפני ל"ג בעומר, מספרים אותו ביום ההולדת. הטקס נעשה בליווי נגינה של כליזמרים. יש שנהגו לערוך את החלאקה בקבר שמואל הנביא או בקבר שמעון הצדיק בירושלים. כמו כן, חלק מהילדים מסופרים על ידי רב.

     המנהג חדש יחסית, והוא מובא לראשונה רק בתחילת תקופת האחרונים. לראשונה הוא מוזכר בשו"ת הרדב"ז,‏[1] בצירוף המנהג לתת צדקה כמשקל השיער הגזוז. רבי חיים ויטאל מספר שרבי יונתן שאגיש העיד לו שהאר"י ביום ל"ג בעומר "הוליך את בנו הקטן שם (=למירון) עם כל אנשי ביתו, ושם גילחו את ראשו כמנהג הידוע, ועשה שם יום משתה ושמחה". אולם הוא מסיים בהערה: "אבל איני יודע אם אז היה בקי ויודע בחכמה הזו הנפלאה שהשיג אחר כך... וכתבתי כל זה להורות כי יש שורש במנהג הנזכר", כלומר הוא מפקפק במשמעות הקבלית של המנהג.‏[2] המנהג התפשט ברחבי יהדות ארצות ערב, עד לתימן ומרוקו. בקרב האשכנזים המנהג לא היה מקובל, אך לאחר בואם לארץ ישראל קיבלו את המנהג מהספרדים, ובהמשך הוא התפשט אף ליהדות אשכנז שבחוץ לארץ.

     ייתכן שהמנהג לקחת את הילדים למירון לחלאקה הוא המשכו של המנהג לעלות לקבר שמואל הנביא בנבי סמואל בכ"ח אייר (יום פטירתו של שמואל הנביא), ושם לגלח את ראשם של הקטנים ולתת כסף כמשקל השערות לצורך תחזוקת המקום או לעניים. עקב הגבלת השלטונות העות'מאניים (בשנת ש"ל, 1570), העבירו את המנהג צפונה, להר מירון, ושם המשיכו את הטקס על קברו של הרשב"י ובנו בל"ג בעומר .‏

     למנהג זה ניתנו מספר טעמים: על מנת לתת למנהג זה אופי רוחני-תורני, חסידי האר"י הדגישו את עניין השארת פאות הראש לקטן. כיוון זה תפס תאוצה והתפשט בקרב עדות שונות. ניתן לראות מגמה זו גם מתוך תפילות שונות.

‏     יש מקורות שהמנהג צוטט בלא ציון של גיל מסוים, אלא בהתייחסות לתספורת הראשונה. וכך כתב ה"שערי תשובה": "המנהג בארץ ישראל לעשות שמחה בתגלחת הראשונה של קטן, שמחנכים אותו במצווה להיות לו פאות הראש".

     גיל זה נחשב בתורה כגיל מיוחד. עד גיל שלוש הילד אינו בשל ללימוד תורה ומגיל שלוש אביו מקדישו לתורה. למדים זאת מהכתוב בתורה על איסור ערלה (על אילנות): "שלוש שנים יהיו לכם ערלים לא יאכל ובשנה הרביעית יהיה כל פריו קודש הילולים לה'" – ויקרא י"ט,כג-כה

     ראשית ימיו של התינוק מרוכזים בצורכי עצמו ובגופו, ובגיל שלוש מתפתחת תודעתו הסביבתית. גידול השיער מגן על האדם מפני השפעות העולם החיצוני, וגזיזת השיער מבטאת את היציאה מתוך האני הבודד והיפתחות לסביבה.

     גזיזת שערות הילד והפיכתו מאיש שעיר (עשו) לאיש חלק (יעקב), יש בה כדי לסמל את כניסתו של הילד לעולם התורה, עולמו של יעקב. על פי זה, המילה חלאקה מתפרשת על פי לשון המקרא בראשית כ"ז י"ב: "ואנוכי איש חלק".

     יש אומרים תפילה זו בשעת החלאקה:

     ''יה"ר מלפניך, ה' אלקי האלוקים ואדוני האדונים, שבזכות כל הצדיקים והחסידים מיום שנברא העולם ועד סופו, ובזכות תורתך הקדושה והטהורה, ובזכות מצות פאת הראש, שציוויתנו בתורתך "לא תקיפו פאת ראשכם", ובזכות הצדיק הקדוש הזה מורנו ורבינו ועטרת ראשינו [בכל ציון של צדיק ששם גוזזים מזכירים את שמו], כמו שזכה הנער לפאת הראש, כן יזכה לתורה ולחופה ולמעשים טובים, ויורה הרואת בישראל בחיי אביו ובחיי אמו, אמן נצח סלה.''

     מנהגם של חלק מהאשכנזים לומר מזמור הללויה הללו אל בקדשו (תהילים מזמור ק"נ). אצל עדות המזרח ישנם מנהגים ותפילות נוספות. יש שכתבו שטוב לתן באותו יום צדקה לעניים או לתלמידי חכמים. ואחר כך מברכים על מזונות וכדומה ושרים בהודאה לה'. יש שהיו נוהגים לשקול את השערות אחר הגילוח בזהב או בכסף, ונתנו כנגד המשקל מעות לצדקה. והעלו זאת כסגולה שהבן יהיה חכם בתורה וביראת שמים ויאריך ימים בטוב. וכך נהגו בחסידות מונקאטש בהונגריה.

עוד על חלאקה

     חלק מעדות ישראל נוהגות לקיים את המנהג המסורתי על פיו אין מספרים את שיערותיו של ילד (זכר) עד יום הולדתו השלישי. טקס התספורת נקרא "חלאקה" (בערבית - תספורת), או "אופשרין" (Upsherin, ביידיש - גזיזה). העדות הראשונה למנהג החלאקה מוזכרת בספרו של רבי חיים ויטאל (רב ומקובל חשוב שחי בצפת בסוף המאה ה- 16 ובראשית המאה ה- 17 והיה תלמידו המובהק של המקובל הגדול - האר"י הקדוש), שבו הוא מתאר איך רבו גילח את שערות בנו של רבי יהונתן שאגיש, על פי מנהג שהיה ידוע במקום, וחתם ואמר בספרו: "וכתבתי כל זה להורות שיש שורש למנהג הזה הנזכר". 

טעמים למנהג  

» טקס התבגרות:

     טקס התבגרות אשר משנה את מראהו של הילד ומצהיר על כניסתו לעולם הגברים. עד גיל שלוש נחשב הילד בעיני החברה ואף בעיני המסורת לתינוק. הוא הסתובב אצל הוריו ומטפליו, ובעיקר בחברת הנשים. בעולם המסורתי, שהפריד בין הנשים לגברים, היה גיל שלוש הסמל למעברו של הילד לחברת הגברים ולתחילת תהליך לימוד התורה שלו. הסמל החיצוני של גזיזת השיער הבהיר את שינוי המעמד. לא עוד שיער פרוע כשל תינוק, אלא שיער מבוגר כשל מבוגר, ולא עוד שיער ארוך כשל נשים, אלא שיער קצר כשל גברים. נוכחות הקהילה, ובעיקר גברי הקהילה בטקס הגזיזה היה סמלי ובכך הכניסו את הילד במעין 'טקס גמילה' לתוך קהילתם הלומדת.

» טקס חניכה דתי:

     טקס חניכה דתי, אשר מדגיש את כניסתו של הילד לעולם המצוות. כמובן, הילד עוד אינו 'בר מצווה' ואינו מחויב במצוות, אולם גיל שלוש נחשב לגיל בו מסוגל הילד לנהל שיחות, להבחין בין טוב ורע, ולהתחיל להתפתח כאדם. הציפייה המסורתית היא כי הילד, בהגיעו לגיל שלוש, יתחיל לחוות את התורה ואת מצוותיה. זוהי הסיבה לכך שבגיל זה מתחיל באופן מסורתי הילד בלימוד מסודר של התורה. טקס ה'חלאקה' הינו המחשה של אחת ממצוות התורה, המצווה שלא לגלח את הראש באופן בו נהגו עמים אחרים, ולהשאיר את פיאת הראש (השיער הצומח מאחורי האוזניים) - בלתי מגולחת, על פי הפסוק (ויקרא יט 27): "לֹא תַקִּפוּ, פְּאַת רֹאשְׁכֶם וְלֹא תַשְׁחִית, אֵת פְּאַת זְקָנֶךָ". לפיכך נהוג לספר את שערות ראשו של הילד, ולהשאיר לו פאות (יש הנוהגים להשאיר פאות ארוכות, ואחרים מקפידים רק על כך שהתספורת תשאיר את שרשי השיער בערך עד אמצע האוזן).

» טקס חיבור בין האדם לטבע:

     טקס חיבור בין האדם לטבע, אשר יוצר הקבלה בין צמיחתו של ילד לבין צמיחתם של עצי הפרי ושל הסביבה הטבעית. טקס זה יוצר הקבלה בין האיסור בן שלוש השנים על הנאה מפירות האילן ('ערלה') לבין האיסור בן שלוש השנים על גזירת שיערו של ילד. בתורה בספר ויקרא (יט 23) כתוב: "וְכִי-תָבֹאוּ אֶל-הָאָרֶץ, וּנְטַעְתֶּם כָּל-עֵץ מַאֲכָל וַעֲרַלְתֶּם עָרְלָתוֹ, אֶת-פִּרְיוֹ. שָׁלֹשׁ שָׁנִים יִהְיֶה לָכֶם עֲרֵלִים, לֹא יֵאָכֵל".

     פסוקים אחדים אחר כך מופיעה המצווה (שהוזכרה לעיל) -'לא תשחית את פאת זקנך'. בשל סמיכות פסוקים זו, כיון שבתורה נמשל פעמים רבות האדם לעץ: "כִּי הָאָדָם עֵץ הַשָּׂדֶה" (דברים כ 19) ובשל היות השיער ביטוי בולט בגוף לצמיחה ולגדילה, המקבילה לצמיחת העצים והפרחים - למדו כי כפי שאין לגזום את הפירות משך שלוש שנים, כך אין לגזוז את שיער הילד משך שלוש שנים.

מנהגים בעת הטקס

» עריכת הטקס במיקום בו ישנם קברות צדיקים, ובמיוחד קברו של ר' שמעון בר יוחאי בהר מירון. כיוון שמקורו של המנהג בקבלת האר"י (ר' יצחק לוריא, צפת, המאה ה- 16, מגדולי המקובלים בתולדות היהדות) ובקבלת ספר הזוהר, נחשב גיבורו של ספר הזוהר, ר' שמעון בר יוחאי, לגיבורו של טקס החלאקה.

» עריכת הטקס בחברת בני משפחה וידידים, החונכים ביחד עם הילד ומשפחתו את התבגרותו את מעברו ממעמד של 'תינוק' למעמד של 'ילד'.

» חלוקת 'עבודת' התספורת בין הנוכחים במקום, כך שכל אחד לוקח חלק ומספר קווצת שיער, ולאחר מכן הולכים לספר שישלים את המלאכה.

» עריכת התספורת כך שקודם כל מספרים את השערות שבקדמת הראש, במקום בו עתיד הילד, כשיגיע לגיל מצוות, להניח תפילין, כלשון פסוקי קריאת שמע (דברים ו 6, 8): "וְהָיוּ הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם עַל לְבָבֶךָ- וּקְשַׁרְתָּם לְאוֹת עַל יָדֶךָ [תפילין של יד] וְהָיוּ לְטֹטָפֹת בֵּין עֵינֶיךָ [תפילין של ראש]".

» שילוב טקס הגזירה עם לימוד ושירת פסוקים מן התורה, בעיקר פסוקים העוסקים בלימוד התורה. מכיוון שה'חלאקה' מסמלת את המעבר של הילד למצב בו הוא מסוגל ללמוד דברים חדשים, נהוג שמלמדים את הילד פסוק ואותו הוא אומר או שר בזמן התספורת, לפניה או אחריה. פסוקים לדוגמא:  "תּוֹרַת יְהֹוָה תְּמִימָה מְשִׁיבַת נָפֶשׁ עֵדוּת יְהֹוָה נֶאֱמָנָה מַחְכִּימַת פֶּתִי" (תהלים יח 8). "וְהָגִיתָ בּוֹ יוֹמָם וָלַיְלָה" (יהושע א 8). "טוֹב לִי תוֹרַת פִּיך מֵאַלְפֵי זָהָב וָכָסֶף-(תהלים קי"ט 72).

» שילוב טקס הגזירה עם שירת ה'אל"ף-בי"ת' בפני הקהל, בעצמו או במשותף, כסמל לכניסתו הקרובה לעולם האותיות והמלים. יש הנוהגים למרוח דבש על פי הילד באומרו את האותיות, כדי שיהיו דברי התורה מתוקים בפיו.

» יש הנוהגים לשקול את שיערותיו של הילד, לאחר גזירתן ולתת את שווי משקלו של השיער בזהב או בכסף לצדקה. מנהג המבטא את האמור בספר תהילים, פרק קי"ט, פסוק ע"ב, ובו כתוב: "טוֹב לִי תוֹרַת פִּיך מֵאַלְפֵי זָהָב וָכָסֶף."

נקודות למחשבה

     מעמד ה'חלאקה' יכול להיות קשה להורי הילד, שרואים את תינוקם פוסע לפתע את צעדיו הראשונים לכיוון הילדות הבוגרת ותלתלי ינקותו נלקחים ממנו. אולם חשוב לזכור כי גם לילד עצמו, המעמד יכול להיות מפחיד וטראומתי. זהותו העצמית שעד עתה התקשרה בעיניו לשיערו הארוך - הולכת להשתנות, שכן זוהי הפעם הראשונה שמספרים אותו. המספריים עלולות להיות מאיימות, וכך גם הקהל הרב שנדחק סביבו ומקים רעש גדול. כיוון שכך, מומלץ להכין את הילד מראש, להסביר לו מה הולך להתרחש, ואף לעבור אתו על הטקס. ניתן להדגים לו את השינוי במראהו על ידי איסוף השיער והרמתו. אם יש לילד אחים - כדאי לשלבם בטקס, על ידי שיר שישירו יחד עם אחיהם, ריקוד שירקדו, או משחק שישחקו יחדיו. כך גם תימנע מהם תחושת קיפוח, שאחיהם זוכה לכל תשומת הלב. חשוב ליצור אווירה שבה הילד ירגיש בנוח ושהחוויה לא תיזכר לו כמעמד טראומטי.

משמעות השם "חלאקה"

     יש רעיון נפלא שכתב הרה"ג שמואל אליהו שליט"א: כל מי שלמד את סיפורו של שמשון הגיבור, כשכל גבורתו הייתה בהיותו נזיר, שלא נגע ברזל בשערות ראשו, ואילו, בזמן בו נגזזו שערותיו, הלכה לאיבוד כל גבורתו. יוצא אם כן שבשיער יש כוח חיות גדול  מאד. ניתן לשים לב לעובדה שהשיער נמצא בגוף האדם בעיקר במקומות, שיש בהם הרבה חיות. לא בכדי תיקנו חז"ל לנשים המגדלות שיער לכסות אותו, משום שהן צריכות להביא הרבה חיים לעולם –  הן האישה נקראת בתורה: "אם כל חי" יוצא איפה שיש השלכה בין החיות של האדם לשערות שבגופו. אם נתבונן בקצב הגדילה של האדם ניווכח שבשלוש השנים הראשונות, הילדים גדלים ביחס הרבה יותר גדול מאשר בכל חייהם, ולכן משאירים להם את השיער.

     עם זאת השיער מבטא את החומריות (יוסף סיסל בשערו ועמד בניסיון קשה עם אשת פוטיפר...) בגיל שלוש אנחנו מספרים אותם כדי שלא להרבות שיער – שלא להימשך לצד החומריות. סמליות השיער כחומריות באה לידי ביטוי גם בשוני שבין עשיו שהיה אדמוני - "כולו כאדרת שיער" לעומת יעקב אבינו שהיה איש חלק "ואנוכי איש חלק". גזיזת שערות הילד והפיכתו מאיש שעיר (עשו) לאיש חלק (יעקב), יש בה כדי לסמל את כניסתו של הילד לעולם התורה, עולמו של יעקב. על פי זה, המילה "חלאקה" מתפרשת על פי לשון המקרא בראשית כ"ז י"ב: "ואנוכי איש חלק".

עוד על חלאקה (2)

     ה'חלאקה' הוא מנהג גזיזת שערות הילד באופן המותיר את פאותיו שלימות. בכך מתקיימת מצוות התורה 'ופאת ראשם לא יגלחו'.

מקור המנהג והתפשטותו: מנהג זה לא היה נהוג בזמן הגמרא והראשונים (כמוכח מהגמרא מו"ק יד. ושיטמ"ק שם ותוספות נזיר מא: 'השתא'), וגם לא נזכר בשום פוסק מחכמי אשכנז וליטא.

     המנהג נזכר לראשונה לפני כ-430 שנה בשו"ת הרדב"ז (ח"ב סימן תר"ח, נפטר בשנת של"ג) שהביא שיש אנשים שהיו נוהגים לנדור לגלח את הבן (הדוגמא שם היא גילוח בקבר שמואל הנביא) ולתת משקל השיער לצורך המקום להדליק בו נרות וכו'. אמנם בדבריו לא מוזכר מקור לדבר, וגם לא גיל מסויים של הילד.

     על האר"י (שנפטר שנה לפני הרדב"ז) מובא (מהרח"ו, שעה"כ דף פז): "והמנהג שנהגו ישראל ללכת בל"ג בעומר על קברי [[רשב"י ור"א בנו הקבורים במירון, ואוכלים ושותים ושמחים שם, ראיתי למורי האר"י ז"ל שהלך לשם בל"ג בעמר הוא וכל אנשי ביתו, וישב שם 3 ימים, וזה היה בפעם הראשונה שבא ממצרים, אבל איני יודע אם אז היה בקי ויודע בחכמה הנפלאה שהשיג אחר כך. והרב רבי יונתן סאגיש העיד לי שבשנה האחרונה קודם שהלכתי אני אצלו ללמוד עם מורי ז"ל, שהוליך את בנו הקטן לשם עם כל אנשי ביתו, ושם גילחו את ראשו כמנהג הידוע, ועשה שם יום משתה ושמחה... וכתבתי כל זה להורות כי יש שורש במנהג הנ"ל". מכאן רואים שבימי האר"י היה המנהג כבר "ידוע", אולם גם כאן לא מוזכר גיל הילד. וגם לא ברור בבירור אם הכוונה שגילחוהו דווקא בל"ג בעומר. כמו"כ לא ברור מי הוא זה שסיפר את בנו – האר"י או ר"י סאגיש? ואף אם יוכרע שהאר"י הוא שסיפר את בנו הרי שלא ברור האם לדעתו יש לנהוג כך גם לפי ה"חכמה הנפלאה שהשיג אחר כך". יש אכן מי שכתב שלפיה אין לעשות כן, ויש שהוכיחו זאת מכך שלפי האר"י כלל אין מסתפרים בספירה כולל בל"ג בעומר (ירח למועדים). אולם יש להשיב על ראיותיהם.

     המנהג הוזכר לאחר מכן אצל חכמי הספרדים שאחרי האר"י (שו"ת גינת ורדים, נחפה בכסף לר"י נבון, מזבח אדמה, משנת חסידים, שדי חמד, נהר מצרים, כה"ח, ועוד), ולעומת זאת בספרי פוסקי ומנהגי אשכנז, ראשונים ואחרונים, לא הובא זה בשום מקום. יש שבמפורש התנגדו למנהג זה מחמת שהוא מ'חוקות הגויים' או מטעם שאינו טוב ע"פ הקבלה ועוד. המנהג היה אצל הספרדים שבא"י, ולכן הכתר שם טוב כתב שבלונדון 'לא נודע להם מנהג זה' וביעב"ץ לא הזכירו. אצל החסידים התפשט מנהג זה רק בארץ ישראל (כנראה למדו זאת מהספרדים) מהדור השלישי לתלמידי הבעש"ט (שנת ת"ר בערך) ואח"כ גם התפשט לחו"ל.

גיל התספורת

גיל 3 לא הובא באר"י או ברדב"ז או במקור קדום אחר.

היו כמה מנהגים בגיל בו מספרים את הילד:

ט' חודשים (מנהג מרוקו)

שנתיים (פעולת צדיק למהר"י צאלח, וכן מנהג פולין וליטא וגור וסקווירא ועוד)

ארבע (מנהג א"י כמובא בכתר שם טוב ובאבן ספיר ועוד)

בגיל 5 ויותר (מנהג הספרדים בירושלים כמובא בשלחן גבוה ושלמי ציבור)

בגיל 6 ו-7 (המנהג במירון כמובא בשנת תרכ"ז ע"י חכם אברהם רוזאנס)

חלק מהחסידים נהגו בגיל שלש.

ישנם עוד מנהגים בדבר (הובאו בנטעי גבריאל עמ' כד ובשרשי מנהגי אשכנז ועוד).

"המצווה הראשונה - חלאקה"

     כתב בספרו "פניני הלכה" הרה"ג אליעזר מלמד: את הטעם למנהג של תספורת הקטנים  הנקרא – חלאקה: יש נוהגים שלא לספר את שיער בניהם הקטנים עד שיגיעו לגיל שלוש, ואז מספרים את שערותיהם, ומשאירים להם פאות. ובזה, מחנכים אותם למצוות "לא תקיפו פאת ראשכם" (ויקרא יט' כז'), שעניינה, לא לספר את שערות הראש בעיגול, תוך גזיזת הפאות.

     ומצאו לזה רמז במצוות ערלה, שאמרו חז"ל על שלוש השנים של ערלה, שמרמזות לשלוש השנים הראשונות של תינוק שאינו יודע להשיח ולדבר, ואז, אין מקיימים בו מצוות. "ובשנה הרביעית יהיה כל פריו קדש" (ויקרא יט' כד'), שאביו מקדישו לתורה (תנחומא קדושים יד'). וכך למדו, בעלי מנהג זה, שבשלוש השנים הראשונות הוא דומה לעץ ערלה ואין גוזרים שערותיו, ובשנה הרביעית שכבר יכול להתקדש, גוזזים את השערותיו ומשאירים לו פאות, וזו המצווה הראשונה שמקיימים בו...

תורה לא עוברת בירושה?!

     בתחילת הפרשה וזאת הברכה, אומרת התורה (דברים פרק לג פסוק ד): "תּוֹרָה צִוָּה לָנוּ מֹשֶׁה מוֹרָשָׁה קְהִלַּת יַעֲקֹב"...

     חז"ל אומרים לנו (בגמרא מסכת סוכה מב, א): תנו רבנן קטן היודע לנענע חייב בלולב, להתעטף חייב בציצית לשמור תפילין אביו לוקח לו תפילין, יודע לדבר אביו ללמדו תורה וקריאת שמע. תורה מאי היא? א''ר המנונא (דברים לג-ד): תורה ציווה לנו משה מורשה קהלת יעקב". זה הדבר הראשון, שמלמדים ילד קטן, ברגע שהוא יכל ללמוד תורה...

     נשאלת השאלה: מדוע דווקא את הפסוק הזה?

     אלא, באים ואומרים לילד: "תדע לך, אתה מתחיל עכשיו ללמוד תורה. תורה לא תקבל בקניין. זה שאבא שלך תלמיד חכם, זה שאבא שלך ראש ישיבה, זה שמשה רבינו היה ראש ישראל, זה לא נתן לו את האפשרות, למנות את הבנים שלו אחר כך, בתור מנהיגי ישראל!". מה שנתן ליהושע בן-נון את הכוח, לקבל את ההנהגה של כלל ישראל , היה שתורה איננה עוברת בירושה, אלא  תורה צוה לנו משה מורשה קהלת יעקב, אל תקרי מורשה אלא מאורסה ... שלב אחר שלב, נדבך אחר נדבך, כל שלב, מקרב אותך יותר, אל הדרגה הזאת של האירוסין עם התורה.

     לכן מבאר רש"י במקום: תורה. אשר צוה לנו משה מורשה היא לקהלת יעקב, אחזנוה ולא נעזבנה... הגמרא (מסכת פסחים מט, ב) מפרשת: - "אל תקרי מורשה אלא מאורסה"...