בניית אתרים בחינם

 






ל' מנחם אב ה'תש"פ



אופטימיות – בינתיים הכל בסדר אבל זה יעבור.

    ביום שבו אדם חכם מספיק כדי לדעת להיכן לכוון את צעדיו הוא זקן מדי ואין לו כוח לצאת לשום מקום.


     במטה אפרים (סימן תקפ"א סעיף ג') כתב, שגם אלו שאין נוהגים להתענות ולעשות סדר יום כיפור קטן בכל ערב ראש חודש, מכל מקום בערב ראש חודש אלול רבים נוהגים להתענות ולומר סדר יום כיפור קטן.


     האושר לעולם אינו תלוי במשהו חיצוני, האושר בא מבפנים, מתוך האדם. כשאתה יודע להסתכל על החיים בצורה הנכונה, כשאתה מפסיק להיות תלוי בנסיבות חיצוניות, כשאתה לומד להעריך את המתנות הנפלאות שיש לך באמת, את החיים שיש לך, את מי שאתה, את העולם הנפלא שאתה חי בו אתה הופך לאדם מאושר באמת. וכמו שכבר אמרו חכמינו ז'ל: 'איזהו עשיר השמח בחלקו!' ומי לא רוצה להיות עשיר?!

     

השקל הנוסף [מתוך הספר 'כבודם של ישראל']

     סיפר הגה"צ רבי אהרן טויסיג שליט"א: נעימות המידות של דודי רבי חיים ברים זצ"ל היתה נדירה ומיוחדת במינה. הוא נכנס לנפשו ולליבו של הזולת, ממש חי אותו, ועל כך ידע איך להתנהג עמו, ואיך לרומם את רוחו. היה לו מנהג קבוע, כאשר היה נוסע במונית היה נוהג להוסיף לנהג שקל-שנים יותר ממה שהראה הצג של המונה. והסביר את מנהגו: " נהגי המוניות סובלים מתדמית שלילית. גם אם פה ושם יש בהם כאלה המתנהגים באופן שמצדיק את התדמית השלילית, ההכללה עושה עול לרבים מהם. אבל נחשוב רגע: מה יוצר את התדמית השלילית הזו? התשובה:  העובדה שאנו נוטים להתייחס אליהם במבט שלילי, יוצרת אצלם דימוי עצמי נמוך, וההתנהגות שלהם היא בסך הכל תוצאה וביטוי לכך. האדם אומר לעצמו: 'אם כך חושבים עלי -  אתנהג בהתאם'. במקום להראות את הצדדים החיוביים שלו, ובמקום לנסות לשנות את הצדדים שאינם חיוביים במידה וישנם - הוא מקבע לעצמו את התדמית שלו, כפי שהיא רווחת בעיני הציבור. הוא כה מתוסכל מהדימוי שלו,  עד שהוא מוצא לנכון להוכיח לציבור שהם צודקים... לכל זה יש פתרון פשוט: על ידי שמגביהים את הדימוי הנמוך שלהם. ואיך עושים זאת? קודם כל, על ידי יחס מכובד ומכבד נוטעים בהם הרגשה שאינם נחותים. וכשהדבר בא ממקום אמיתי, זה מחלחל ומשפיע. אחת הדרכים הסמליות היא על ידי מתן תוספת של שקל-שנים מעבר למחיר הנסיעה, כמחווה וביטוי להערכה" . סיפרה בתו של רבי חיים: "פעם נסענו יחד במונית , וכשהגענו למחוז חפצנו, הראה צג המונה שלושים שקלים.  הושיט רבי חיים לנהג שלושים ואחד שקל.  אמר לו הנהג: "סליחה, הרב הביא לי שקל מיותר...".  אמר לו רבי חיים: "זה לא מיותר! שלושים השקלים הם עבור הנסיעה, והשקל הנוסף הוא עבורך, לאות הערכה...".  הנהג התפעל מהמחווה הקטנה של הרב הצדיק, והם נפרדו לשלום.

     "לאחר כמה שבועות", ממשיכה הבת, "ניסיתי לעצור מונית במשך זמן רב, אך לא היו מוניות פנויות. לפתע עצרה לידי מונית, הנהג פונה אלי ואומר לי: 'דעי לך, האמת היא שאין לי פנאי כעת, אבל אני זוכר אותך מהנסיעה עם אביך, את זוכרת שהוסיף לי שקל? איזה צדיק! תכנסי למונית, אסיע אותך, על אף שבאמת אין לי זמן כעת...".  בדרך אמר הנהג: "דעי לך השקל הבודד היה שווה בעיני פי מיליון יותר משלושים השקלים, כי על ידי זה אביך הראה לי,  שהוא מבין שנהג מונית הוא גם כן בן אדם...".


     צא ולמד, היאך אדם יכול לרומם את השני בשקל אחד...!.  ללא מאמץ רב, בהשקעה כספית של שקל אחד, של מילה אחת, של חיוך אחד, אפשר לחולל שינוי בבני אדם. 





כ"ט מנחם אב ה'תש"פ



בברכות השחר אנו מברכים 'הנותן לשכוי בינה להבחין בין יום ובין לילה'. ולכאורה, מה כל כך מיוחד באותו שכוי חכם? מי מאיתנו אינו יודע להבחין בין אור יום לחשכת הלילה??? אלא, אומר הרבי, אין זו חכמה להבחין בין יום מואר ללילה חשוך, את זה כל זאטוט יודע! החכמה האמיתית היא,  חכמתו של השכווי-התרנגול, לזהות בתוך ים של חושך את נקודת האור המתקרבת! )נקודות של אור - ספינקא(


     בבתי מלון בהם לא מרשים להדליק נרות בחדרים ומאפשרים להדליק נרות רק בלובי, או בפינה מרוחקת בחדר האוכל,  ידליקו אור חשמל בחדרם הפרטי, ומיד ללא הפסקה ילכו למקום המיועד להדליק נרות בלובי או במקום בו מדליקים נרות,  ויברכו, ויכוונו בברכתן על הדלקת האור החשמל שהשאירו בחדר, ממנו ייהנו  במהלך ליל השבת.

הסוד של דרשה מוצלחת הוא התחלה טובה וסוף טוב – ושהשניים יהיו כמה שיותר קרובים אחד לשני.



     השוהה בבית מלון או צימר פחות מחודש, אינו צריך להניח במקום מזוזה, כדין השוכר בית בחוץ לארץ והמתגורר בפונדק בארץ ישראל,  פטורים ממזוזה במשך שלושים יום.

בלמים [מתוך 'והגדת'-הגדש"פ]


     סיפר הגה"צ רבי יעקב גלינסקי זצ"ל: נסעתי מתל אביב לרחובות, כדי ללמד. ליד מושב הנהג ראיתי מדבקה,  לאמור: "נהג, בדוק את הבלמים לפני צאתך לדרך. הוועדה למניעת תאונות דרכים".  שאלתי את הנהג: "סלח לי, אדוני, מה כתוב כאן?".  הפטיר: "ומה, האם אינך מבין עברית?".  אמרתי: "אתה יודע, אלה מבני ברק יודעים עברית מהתורה... המילה 'בלמים' לא כתובה שם... מה זה ?". שמח הנהג להסביר: "לכל מכונית יש בלמים. אה, סליחה!,  מעצורים, ברקס. ולפעמים המעצורים נשחקים, או נתקעים , ואז אי אפשר לבלום, כלומר לעצור, את המכונית. ואז היא עלולה לגרום לתאונה. להתנגש במכונית אחרת, או לדרוס חלילה עובר אורח" . "עכשיו אני מבין", אמרתי. "תגיד לי, הנפיקו כזו מדבקה גם לבני אדם. להדביק, נגיד, על החולצה?". " לבני אדם?", הוא לא הבין . - "אסביר לך. גם בן אדם יוצא לדרך. דרך ארוכה, מילדות ועד שיבה. הבלמים שלו, תקינים? אתה יודע... כדי לשלוט על רצונותיו, לבלום את תשוקותיו, לחסום את יצריו?. האם יש לך מושג כמה תאונות קורות לבני אדם, משום שאין בלמיהם תקינים? שלא בדקו אותם לפני צאתם לדרך?".  קרא: "פעם ראשונה שאני שומע כאלה מילים! תגיד, אז ידעת מה הם בלמים, הא? עבדת עלי!" " אני עדיין אוחז בלעבוד על עצמי", השבתי לו, "לחזק את הבלמים...". 







כ"ח מנחם אב ה'תש"פ


  אמירת סליחות צריכה להיות בכוונה, בנחת ובמתינות, ובמיוחד יש לכוון באמירת שלוש עשרה מידות. ולכן אותם הנוהגים לומר סליחות במהירות רבה ובחופזה, לא יפה הם עושים וצריכים לבטל מנהגם. אותם הקמים באשמורת הבוקר קודם עלות השחר לאמירת סליחות, ורוצים לטעום מיני מזונות קודם אמירת הסליחות, מעיקר הדין מותר והמחמיר שלא לטעום דבר מאכל אפילו קודם עלות השחר, כדי לחוש לדברי הזוהר הקדוש, תבוא עליו ברכה.


     בכל בוקר אנו מתחילים את תפילתנו במזמור לתודה – על שאנחנו כאן, עם עולם לחיות בו, עם משפחה וחברים לאהוב ולהיאהב, יוצאים לעוד יום מלא באפשרויות שבו נוכל, באמצעות מעשי חסד, להיות צינור לשפיעת השכינה אל חייהם של אחרים. פצעים כאובים רבים בעולמנו, והשמחה עוזרת לרפא כמה מהם. (הרב ד"ר יונתן זקס)


     חז"ל (עבודה זרה ג ע"א) אמרו: "מי שטרח בערב שבת יאכל בשבת, מי שלא טרח בערב שבת מהיכן יאכל בשבת". הקב"ה נתן לנו הזדמנות פז: חודש שלם של חסד, רחמים וחמלה. בחודש זה הוא נמצא קרוב אלינו, ואם נשכיל לומר את הסליחות מעומק הלב, ובמקביל נתחזק בשמירת התורה וההלכה, נזכה להגיע ליום הדין כראוי וכנכון.

     "חמשה עשר באב" בגימטריא "כתיבה וחתימה טובה".  (הרה"ק מקאמארנא זי"ע)

זֹאת התֹוָרה אָדם כי ימּות באֹהל (יט, יד)  (פרפרת, גליון 287)

     הסיפור הבא, מצמרר כל לב, מטלטל כל נפש. הוא מסופר מפי גיבוריו החיים עמנו כיום ומעידים עליו בפה מלא ובלב רוטט מהתרגשות:

     ר' יוסי א., הוא סוכן נסיעות מוכר באנטוורפן, בלגיה. משרדו שוכן בלב הרובע העסקי, ומשם הוא נותן שירות למאות לקוחות, אותם צבר בעמל כפיים של שירות, שירות, ועוד פעם שירות... חוג לקוחותיו הלך והתרחב, וכלל כבר כמה עשרות אנשי עסקים המרבים לטוס ליעדים בעולם, שהיוו את עיקר מקור פרנסתו.  הפרנסה אמנם היתה מצויה ברווח, אך הסיפוק, כוחות הנפש, היכולות האישיות - הלכו ונחלשו... יוסי חש בחסר הזה, ולקח לו את הזמן לעמוד על טיבו. כשהתייסד שיעור הדף היומי סמוך למשרדו - הרגיש כי זהו הרגע, זה המקום,  כאן מצויה תחנת הכח. על אתר החליט להצטרף לשיעור היומי, והיה לאחד ממשתתפיו הקבועים הבולטים ביותר , שבאו מדי יום כדי להתחבר, להרגיש את הקשר, לקבל את הכוחות מדף גמרא ... כך מידי יום בשעה 1:55 בצהריים, היה יוסי מניח שלט קטן על שולחנו, עליו נכתב באותיות מוזהבות: 'בין 02:0 ל- 00: 3 המשרד סגור'. כשמגיד השיעור פצח בשיעור היומי המרתק,  חש יוסי שאושר ממלא את לבו, התורה כובשת את נפשו , מעניקה לו כוחות ועוצמות להמשך היום...

    במשך 5 שנים נמשך נוהג זה, שכלל את סגירת המשרד לשעה בצהרי היום לצורך השיעור היומי, וגם כיבוי הטלפון הסלולרי למשך שעת השיעור. הלקוחות למדו את שעות השירות המעודכנות, ואף העריכו את מסירותו להתנתק לשעה מהעסקים הבוערים, ולהימלט לחיקו החמים של דף הגמרא...  עד ליום אחד, היה זה יום שני, ט' באלול תשנ"ח. בשעה אחת וחצי בערך צלצל הטלפון, ועל הקו היה לקוח ותיק שכבר הפך לידיד אישי, איש עסקים מצליח המזמין טיסה כמעט מדי שבוע. "אני צריך טיסה למחר, מאנטוורפן לניו יורק", אמר הלקוח בקצרה, "וגם חשוב לי לחזור ביום חמישי, כדי להיות כאן בשבת. תבדוק ותחזור אליי ". יוסי החל מיד במלאכה, בדק בנתונים שלפניו, והחל לחפש.  המסך המרצד גילה שאין מקומות בחברות הטסות בטיסה ישירה מאנטוורפן לניו יורק, אך חיפוש מדוקדק גילה מקום פנוי בטיסת 'סוויסאייר' מז'נבה לניו יורק, היוצאת באותו יום שני בשעת לילה מאוחרת. גם בחזור יש מקומות לרוב בטיסת 'סוויסאייר' 111 הממריאה ביום חמישי בשעה 8:00 בערב, מניו יורק לז'נבה. 'נפלא, יש מקומות, צריך רק לוודא שהלקוח מוכן לטוס דרך ז'נבה', הרהר יוסי כשחייג למשרדו של איש העסקים. המזכירה הסבירה כי הבוס יצא לפגישה, והיא איננה רשאית לאשר טיסה כזו בלעדיו. 'כשיחזור - אגיד לו לחזור אליך', הבטיחה.  יוסי הביט בשעון הצצה חטופה, ונבהל לרגע. השעה הייתה 1:53 בעוד שבע דקות מתחיל השיעור, והוא כמעט שכח. נו,  מה עושים עכשיו? - הלקוח אינו במשרד, אי אפשר להשיג אותו כדי לתפוס את המקומות בטיסה. אם ימתין עד אחרי השיעור - אולי ייתפסו המקומות הריקים, והלקוח יישאר מאוכזב? ואולי יחזור אליו כבר בעוד כמה דקות? רגע אחד של התלבטות, ואחריה החליט בגבורה: 'בעוד שש דקות השעה שתיים, אז יתחיל השיעור ואני אהיה שם. זו השעה היומית שלי, זה החמצן שלי, זה נותן לי את הכח, אני לא יכול לוותר על זה!'. הוא מחליט להותיר את הדאגות מאחוריו, להניח את השלט המוזהב על השולחן, ולכבות את הטלפון הסלולרי. 'עכשיו מתחיל השיעור!' - הוא מזכיר לעצמו באושר, ומקווה שהלקוח הוותיק והאיכותי, יתאזר בסבלנות...  

     השיעור האיר, הדברים היו מתוקים מדבש, דף הגמרא היה מובן ובהיר. 'זה באמת חמצן לנשמה!' - הרהר יוסי באושר,  בשעה שהדליק את מכשיר הסלולרי. ' שבע הודעות בתא הקולי', ריצדו לפניו האותיות במסך הקטן, 'שבע עשרה שיחות שלא נענו...' הוא מביט במסך בחוסר אמון, מעולם לא היה לו דבר כזה... בעיניים מתוחות מדאגה הוא מביט מי המתקשרים, ומגלה כי כל השיחות הן מהקליינט הוותיק הממתין למענה בנושא הטיסה לניו יורק... הלה כנראה לחוץ מאוד, וכך נשמע גם מהודעותיו המוקלטות בנוסח: "תסגור לי את הטיסה הלילה, זה דחוף לי!'" או: "מה יהיה עם השירות שלך? למה אתה לא עונה? אני חייב את הטיסה הערב!".  יוסי ממהר למשרד, מזנק ממש. מדליק את המחשב, ברוך השם - המקום בטיסה לניו יורק הלילה עדיין פנוי... צריך רק לוודא מה קורה עם הטיסה חזור... - אך הנה אוי ואבוי: כל המקומות נתפסו, 215 המקומות מלאים!  הוא מתקשר ללקוח, איש העסקים, ומתחיל במסכת התנצלויות... הלה חסר סבלנות, קוטע אותו בשאלה: "אבל סגרת לי? אני אהיה בניו יורק מחר ועד שבת חוזר לכאן ?". יוסי מגמגם, מתנצל שוב, ומנסה להסביר: "להיום - אני יכול לסגור לך, יש מקום. אבל חזור אין מקום, המקומות נתפסו בינתיים... או שתחזור אחרי שבת, או שננסה דרך מקום אחר להחזיר אותך...".  הלקוח מתעצבן: "אז אל תזמין לי, לא צריך טובות, ולא צריך כזה שירות. הרי היה מקום בחזור, ובגלל שלא ענית שעה - אז אין לי איך לחזור לשבת, ולכן אני לא נוסע הערב. שתדע שזה לא בסדר לעשות דבר כזה ללקוח, אבל שתדע את זה עבור הלקוחות הבאים, כי אני - סיימתי איתך!", הוא אומר בכעס, וטורק את השפופרת...  יוסי מתאכזב, ומבליע אנחה כבידה. 'חבל, הוא היה לקוח טוב', הוא אומר לעצמו, 'חבל שכל כך כעס... אבל מה יכולתי לעשות? הרי הוא יודע שיש לי את השעה היומית...  מה אעשה שבינתיים נתפסו המקומות?'.  ואכן, אותו קליינט לא טס באותו שבוע מחוסר מקום, שמו לא הופיע במחשבי 'סוויסאייר'. ומאידך יוסי מיודענו נרגע לאט לאט מהשיחה הקשה, מבין כי הפרנסה היא מידו של הבורא, אשר נתן לנו את תורתו, ואין הפסדים מהתחברות לתורה. 'כן, לפעמים זה דורש התמסרות', הוא חוזר ומזכיר לעצמו, 'לפעמים השיעור היומי דורש הקרבה. אבל זה כדאי, כל כך כדאי!'.

     ביום חמישי שאחריו, בשעה 20:00  בערב, היה מטוס 'מקדונל-דאגלס 11 'של חברת 'סוויסאייר', מוכן לטיסה 111 משדה התעופה 'קנדי' בניו יורק לז'נבה שבשווייץ. עוד כמה דקות חולפות עד שכל הנוסעים התיישבו במקומותיהם,  וכצפוי - לא היה בטיסה אף מקום פנוי, ולכן מיודענו איש העסקים לא היה על המטוס. בשעה 18:20 לפי שעון מקומי, קיבל הטייס אישור להמראה, וציפור המתכת הענקית החלה לנוע על המסלול והמריאה לשחקים... בשעה 19:21 , פחות משעה אחרי ההמראה, שידרו הטייסים אות מצוקה. הם החלו לקבל הוראות מבקרת הטיסה, אך מהר מאוד נותק עימם הקשר, ודאגה רבה הזדחלה בלבבות. כעבור כרבע שעה, בשעה 21:21 התרסק המטוס לים, במרחק כשמונה קילומטרים ממזרח קנדה, לעיני עדי ראיה המומים ומזועזעים מאסון התעופה הנורא... פחות מרבע שעה אחר כך, קיבלו כל סוכני הנסיעות בעולם הודעה קצרה ודרמטית: 'טיסת 'סוויסאייר' 111 מניו יורק לז'נבה, התרסקה. כל 215 הנוסעים ו-14 אנשי הצוות נהרגו!'.

     יוסי פותח את המחשב, ומגלה את ההודעה. משהו צלצל לו, הוא מכיר מישהו שהיה על הטיסה הזו, טיסה 111 של 'סוויסאייר', ביום חמישי... הוא התעסק עם הטיסה הזו, לא? - - - לבו החסיר פעימה. יש לו לקוח על הטיסה שהתרסקה? לבו צנח לרגע, עד שנזכר... לא, הלקוח לא בטיסה! הלקוח הפסיד את הטיסה, כי יוסי היה בשיעור כשנתפסו המקומות האחרונים! הוא ממהר להעביר את ההודעה הדרמטית ללקוח, ומוסיף עוד שלוש מילים: "כי הם חיינו...".  עשר דקות חולפות, עד שהלקוח, איש העסקים המעונב, התייצב במשרדו וחיבק אותו בחום. "תודה על שאתה כל כך מקפיד על השיעור היומי", הוא אומר כשדמעות בעיניו, " השיעור שלך - הציל את החיים שלי!".  עוד לפני שבת, הגיעה עוגת קרם גדולה ומשובחת לביתו של יוסי, ועליה כיתוב: 'תודה על החיים!' מתחתיה, אחרי ברכה מרגשת, נכתב באותיות קטנות: 'תגיד לי איפה השיעור, אני רוצה להצטרף'…


     לפעמים, קשה לראות בעיניים, אבל לפעמים - זה כל כך בולט... ככל שנבין שהחיים האמיתיים שלנו אינם העסקים והחברים, אלא החיבור האמיץ והקשר החזק עם התורה המעניקה לנו כוחות - כך נזכה לחוש את הגנת התורה , להרגיש את שמירתה העילאית, וגם להתחבר אליה באהבה. הסיפור המסעיר הנ"ל, פורסם מפי בעל המעשה בספר 'אור דניאל' פרשת כי תבוא, והוא חושף בפנינו עד כמה 'תורה מגנא ומצלא', עד כמה הקשר, החיבור והנכונות להתמסר לתורה - שומרים ומגינים עלינו.





כ"ז מנחם אב ה'תש"פ



 אמר הרה"ק רבי דוד מסטעפין זי"ע: "כל מי שמקיים סעודת מלווה מלכה, בטוח הוא במזונות תמיד". אף סמך הוא מביא לדבריו, מהכתוב (תהלים קיט) "סעדני ואושעה ואשעה בחוקיך תמיד". כך אומר דוד מלכא משיחא: ' סעדני' – תסעדו נא את סעודתי, סעודת דוד מלכא משיחא במוצאי מנוחה, ובכך תזכו ל'ואושעה' לישועות גדולות, ובמה ישועתכם, ש'אשעה בחוקיך תמיד' שלא יחסר לכם מזונכם,  כי 'חוק' הוא לישנא דמזונא.


    בחצרות החסידים, עובדי ה' ובמיוחד בעלי הרז, היו מייחסים חשיבות מיוחדת לכלי המלא במלח שניצב על השולחן דרך קבע ומזכיר ללא הרף שהאכילה היא כקרבן הזקוק למלח. התייחסות מעניינת נשמעה מפיו של הרה"ק ה'דברי יחזקאל' משינאווא זי"ע שהיה ממליץ להקפיד על "א פולע זאַלְץ מעֶסטל" (- מלחיה מלאה) – שהמלחיה תהיה גדושה עד תום. בהוסיפו: מי שמקפיד על הזאַלְץ מעֶסטל שיהיה מלא, סגולה יש בידו לפרנסה בהרחבה.

     בפסוק נאמר (דברים י"א, כ"ז): את הברכה אשר תשמעו. הנה,  כח השמיעה הוא כח גדול עד למאוד, ולפעמים יש אשר אדם לא יכול לעזור להשני, ולכן מיד כשהשני בא אליו לבקש עזרה הוא ממאן לשמוע את שבפיו, ומשתמט ואומר אין בידי לעזור לך, אכן אין המדה הזו נכונה כלל, שכן בכל עזרה יש ב' חלקים, כח השמיעה ששומעים את השני ונותנים לו מילה טובה ודברי חיזוק, ואח"כ יש עוד חלק של עזר בממון וכדו' חלק ה"למעשה", ולכן הברכה הגדולה היא "אשר תשמעו", שתוכל לשמוע את שבפי השני, ועצם השמיעה בכוחה להוריד חלק גדול מהצער של השני, לשמוע אותו ולתת לו לדבר, ואח"כ אומרים לו מילה טובה ומחזקים אותו..  

''     בשבת מברכים אלול, למרות שהיה עדיין יום קייצי בהיר – השתנתה כבר האווירה, החל כבר להיות מורגש ריחו של אלול, החלה כבר לנשוב רוח של תשובה. כל יהודי נעשה מתון יותר,  עסוק יותר במחשבותיו, והחל לשכוח יותר ויותר את דברי החולין.

מחיר ההצלה (ברכת דוד(.

     הסיפור התרחש בערוב ימיו של הגרי"ש אלישיב זצ"ל. באחד הימים חש רבנו שלא בטוב, ולפתע פתאום קרס ארצה והתעלף. בני הבית הנחרדים מיהרו להזעיק את כוחות ההצלה. למרבה הנס, באותה עת היה אחד מאנשי ה'הצלה' בסמיכות לבית, האיש רץ כחץ מקשת לבית רבנו והחל להנשימו ולהעניק לו עזרה ראשונה, עד אשר בחסדי שמים הצליח להחזירו לארץ החיים.

     נס של ממש היה זה, כי אילו נאלצו לחכות עד הגעתם של כוחות ההצלה, סביר להניח שהיה זה מאוחר מדי... הרחוב החרדי היה כמרקחה והכל שחו אודות איש ההצלה, אשר זכה להציל את פאר הדור. התגלגלו הדברים עד מעבר לאוקיינוס והגיעו לאוזניו של יהודי עשיר, מולטי מיליונר , שלא חשב פעמיים: האיש התיישב, כתב המחאה בנקאית על סך... מיליון דולר, ושיגרה למציל הרב, תוך שהוא מצרף מכתב בקשה בו הוא מתחנן כי יאות למכור לו את מצוות ההצלה תמורת ההמחאה המצורפת.


     המכתב הגיע ליעדו, ומבוכה עצומה פשתה בליבו של המציל. מאז ומעולם היה מצבו הכלכלי צר ודחוק; דירה לא הייתה לו, ואף לא פרנסה מסודרת. לא ירחקו השנים וילדיו יגיעו לפרקם, ואין לו אף כדי תשלום לשדכן... סבר הוא כי מהשמיים הגיעה ישועתו הפלאית לחלצו ממצרו. ובכל זאת, לא מלאו ליבו למכור זכות נשגבה ונדירה זו. בצר לו החליט לפנות לפוסק הדור בכבודו ובעצמו, לדעת מה יעשה. נכנס אל הקודש פנימה ותיאר לרב אלישיב זצ"ל את מצבו הכלכלי הדחוק ואת גודל ההצעה המפתה. שמע הרב אלישיב, והמשיל משלו: "היה פעם גביר גדול שנפטר והשאיר אחריו יורש יחיד - ילד קט בן ארבע שנים. הילד ירש את הרכוש הרב של אביו, את הווילה המפוארת ואת שאר הנכסים ושכיות החמדה. יום אחד הגיע אדם אחד' ובמתק לשון פנה אל הילד: 'ראה, ילדי: יש לי קופסה מלאה בשוקולדים ובכל מיני מגדים. אתה מוכן להחליף את הווילה ושאר הרכוש שירשת מאביך, תמורת השוקולדים והממתקים שלי?' ענה הילד: 'ודאי, מה השאלה? מי צריך את הווילה בכלל? אני רוצה ממתקים! אני רוצה שוקולדים! אני רוצה גלידות ופלאפל! אני רוצה ליהנות!'" סיים הרב אלישיב זצ"ל ואמר: "דע לך, כי ההבדל בין מיליון הדולרים שמציעים לך עבור המצווה שעשית, הוא גדול הרבה הרבה יותר מההבדל שבין קופסת הממתקים לווילה. זה רוחניות! זה נצחיות! נצח נצחים! ואין שווה למכור מצוה זו בעד כל הון שבעולם!" .











כ"ו מנחם אב ה'תש"פ






   איתא בחז"ל (מסכת כתובות דף קי"א ע"ב): אמר רבי יוחנן, טוב המלבין שינים לחבירו יותר ממשקהו חלב. ואמרו חכמי המוסר בדרך צחות לבאר מאמר זה, דהנה כשאדם בשרי, לאחר שאכל סעודה בשרית, לא שייך להרוות צמאונו עם חלב, שכן אסור לו לשתות את החלב עד לאחר שש שעות מאכילת הבשר, ולכן אין המשקהו חלב עוזר לו מאומה, לא כן המלבין שינים לחבירו, הוא אומר מילה טובה לחבירו, הוא שומע את צרתו ומקשיב לו ועוזר לו, זה טוב תמיד, אין זמן שאי אפשר לעשות כן...


    אמר הרה"ק ה"בית אברהם" מסלאנים זי"ע, על הנוסח שאנו אומרים בליל שבת קודש בברכת מעין שבע "מחיה מתים במאמרו", שלפעמים אפשר במאמר ומילה טובה להשני, ממש להחיות מתים.


     בחומש דברים מוצאים אנו את דברי משה רבינו שאמר "והדבר אשר יקשה מכם תקריבון אלי ושמעתיו", ולא כתוב שמשה רבנו יענה להם ויפתור את הדבר הקשה, מכאן ראיה שישנם דברים שדי אם רק מספרים אותם למשה והאדם מרגיש שיש מי שמקשיב ושומע לו,  ואפילו אם לא מקבלים תשובה עליהם זה מרגיע את הדעת.

     בשיחת קדשו, ציטט כ"ק מרן אדמו"ר מליובאוויטש זצוק"ל את אשר הביא זקנו הרה"ק ה'צמח צדק' זי"ע מדברי הזוהר הקדוש, ששערות הזקן, מהוות צינורות להמשכת שפעת הפרנסה על האדם ועל כן גידול הזקן, מסוגל לפרנסה בהשפעה מרובה

מדה כנגד מדה VI (להתעדן באהבתך, עלון 290)

     סיפר הגאון רבי יהודה אריה שוורץ סיפור ששמע מכלי ראשון מיהודי צעיר, אב לבת. בבוקר הוא בעסקים ואחר הצהריים לומד בכולל. בשנות לימודיו בישיבה, היה ליד ישיבתו דירות להשכרה שהוא ניהל את הפעילות, והמשיך את זה גם כשהיה נשוי. עד שהגיע היום והוא נתפס ע"י רשות המיסים על הלבנת הון. הוא העמד לפני שופט וחוייב בשלוש שנות מאסר בכלא מעשיהו!  הוא יושב בכלא כבר שנה ושבעה חודשים וכל יום הוא מתפלל להקב"ה שיאיר את עיניו על מה הוא נענש! ואז זה הגיע – היה זה בפרשת ניצבים,  הביאו להם לכלא עלונים של שבת ובאחד העלונים הוא קורא סיפור שזעזע אותו. וכך היה המעשה:

     בימי נעוריו של החפץ חיים אירע בעירו מקרה באלמנה ששכרה דירה מאדם, ומתוך עניה נשארה חייבת לו שכר דירה. בעל הבית ביקש לגרשה מדירתו באמצע ימי החורף. אך מכיון שלא רצתה לצאת, הסיר את הגג מעל הדירה.  כל אנשי העיר רעשו וסערו על הנבלה שנעשתה, לגרש אלמנה עניה בימי הקור מחוץ לביתה. ואולם בעל הבית לא שם לבו לצעקת האלמנה וגירשה מדירתו. שמר החפץ חיים את העובדה בליבו, ומכיון שעברו כמה שנים אחר הנבלה הזאת ולא קרה שום דבר, חשב החפץ חיים בליבו וגם תמה בפני מקורביו: כלום, אפשר הדבר שלא יאונה לו כל אוון, הלא התורה אמרה בפירוש "וחרה אפי"...  כעבור עשר שנים, נשמע קול הברה בעיר, כי פלוני, בעל הבית הלז, נשכו כלב שוטה, ולא ארכה מחלתו עד שהלך לעולמו.  עד כאן המעשה שקרא בעלון.

     באחת הדירות שהוא השכיר גרה אלמנה עם ילדים קטנים והיא לא שילמה כמה חודשים שכירות. הוא איים עליה כמה פעמים וזה לא עזר.  מה הוא עשה, ה' ירחם, הוא בא באמצע הלילה עם עוד כמה 'חברה', היה לו מפתח רזרבי. הוא פתח את הדלת של הדירה שבה התגוררה האלמנה' הוציא אותה עם ילדיה לרחוב, החליף את הצילינדר, נעל והלך!  כשהוא נזכר בסיפור, זה נפל עליו כרעם ביום בהיר, הוא ידע שמה שהוא עובר עכשיו – זה בגלל זה !!! הוא מתקשר לאחיו ואומר לו: "תשיג לי את מספר הנייד של האלמנה בדחיפות! המפתח של התא שלי במעשיהו נמצא אצלה"...  יום שני בערב אחיו מתקשר אליו ואומר: לאחר מאמצים מרובים השגתי את המספר פלאפון של האלמנה, והעביר לו את המספר הוא מתקשר לאלמנה מציג את עצמו: "אני המשכיר של הדירה זרקתי אותך עם ילדיך בצורה נוראה, נכנסה בי רוח שטות, והנה באתי על עונשי, קבלתי שלוש שנים בכלא מעשיהו, אני מרצה כבר שנה ושבעה חודשים ובימים האחרונים הקב"ה האיר את עיני למה הגיע לי העונש הזה, אני מתחנן על נפשי שתסלחי לי...!"  היא אמרה לו, אני לא מוחלת לך ומאחלת לך שלא תצא דקה לפני הזמן, אתה לא יודע לאיזה משבר גרמת לי ולילדי כמה טיפולים פסיכולוגיים הייתי צריכה להשקיע בהם לאחר שזרקת אותנו באמצע הלילה לרחוב, אני מאחלת לך בלב שבור של אלמנה ששם תשאר!!! " אני יודע שלא מגיע לי שתסלחי לי אבל תעשי למען אשתי שהיא כאלמנה ובתי שהיא כיתומה – להם לא מגיע להיענש!" והיא לא הסכימה!  הוא אמר לה אני אתן לך סכום כסף גדול פיצוי והיא לא מוכנה בשום פנים לסלוח לו. הוא נשבר ופרץ בבכי שנמשך כמה דקות. ואז היא אמרה לו שלוש מילים: מחול לך, מחול לך, מחול לך!


     הסיפור הזה כאמור היה ביום שני. ביום שלישי בעשר בבוקר קוראים לו למשרד השב"ס ומודיעים לו שביום רביעי הוא משתחרר עם עוד שמונה נוספים... )משום שקבוצה חדשה צריכה להגיע ואין להם מקום(  מוסר השכל: עונשי בין אדם לחברו משלמים כאן בעולם הזה וזה מראה עד כמה זה חמור שלא ממתינים לו עד לאחר פטירתו. מוסר השכל נוסף לומדים מהסיפור הזה את המהירות שבה הוא נושע לאחר שתיקן את אותו עוון.

     לא ניתן לחזור ולשנות את ההתחלה  , אך ניתן להתחיל עכשיו ולשנות את הסוף.





 
כ"ד מנחם אב ה'תש"פ


אם מתארחים בדירה של גוי או של אינו שומר תורה ומצוות צריכים ליזהר מבליעת מאכלות אסורות במטבח, ולכן כל משטח שרוצים להשתמש בו למאכלים צריכים לכסות, ועדיף להשתמש בדבר שאינו מעביר חום.


    אמר רבי שמעון מירוסלב: הארכתי ימים משום שמעולם לא באתי בטרוניות או בקושיות על דרכי הקב"ה, אמרתי בליבי אם באריכות ימים אתה חפץ מוטב כי תשתוק ותקבל הכל באהבה ובשמחה,  אחרת יגידו לי: בוא לשמים ותווכח לדעת כי הכל בסדר, צודק הקב"ה בכל מעשיו...


     באתי לעורר לבבכם הטהורים וכל רבני ארץ ומורי צדק בכל קהילות וישובים לגזור על השמש...  שיצוה להכריז שתיקה יפה בשעת התפילה, ואז יהיה להם שיב"ה טובה, שהוא ר"ת שתיק"ה יפ"ה בשע"ת התפל"ה". (ספר דרך משה )אמשטרדם תנט)

     גם בימינו אנו יורד הַמן מן השמים אל בני ישראל, אולם עם שינוי קטן: המן אינו יורד בחוצות העיר כבימי קדם, שכן אז כל הערלים ינסו לחטוף לעצמם; לכך יורד המן בסתר,  הישר אל כיסיהם של בני ישראל ולומדי התורה". זוהי איפה הסברא לתופעה הבלתי טבעית של לומדי התורה המצליחים לפרנס את משפחותיהם גם בימינו כשהיוקר האמיר ומאמיר - הם אוכלים מן שמימי הנוזל הישר לתוך ארנקיהם. (הרה"ק ה'שפע חיים' מצאנז זי"ע )

     הדבר המסוכן להיות בלעדיו, התקווה.    


     ההצלחה זה לא תמיד מה שרואים.


    זכור את עוצמתך שאתה חלש,  זכור את העוצם שלך שאתה חושש,  זכור להיות צנוע שאתה מנצח.


   כאשר אדם מתפלל צריך להיות לבוש בבגדים מכובדים שיכול להפגש בבגדים אלו עם אנשים מכובדים, ולכן על המטיילים להקפיד שלא להתפלל עם מכנסיים קצרים וסנדלים וזיעה. (שו"ע צא ה( וכן בברכת המזון )שו"ע קפג ח(



המטפלת (ופריו מתוק)

 

     בשנות צעירותם של משפחת הגאון המופלא רבי פינחס שרייבר זצ"ל, העסיקו הם בביתם אישה פשוטה ויראת שמיים. תפקידה היה לטפל בילדיהם הקטנים ובמשק הבית בשעות הבוקר, בזמן שהרב והרבנית נעדרו מביתם . כך, מדי בוקר היתה הרבנית יוצאת לעבודתה בגן הילדים בשעה מוקדמת, ובשעה רבע לתשע, כאשר הרב היה צריך ללכת לבית המדרש,  היתה הגברת מגיעה לביתם ומטפלת בילדיהם באהבה ובמסירות.

 

     אותה אישה, חשוכת בנים היתה. למעלה מעשר שנים חלפו מנישואיה והיא ובעלה טרם זכו להיוושע. הרופאים שעימם נועצו הודיעו להם בצורה חד-משמעית, כי סיכוייהם להיפקד שואפים לאחוזים בודדים, וגם הם כמעט והשלימו עם הגזירה, ותקוותם לזכות להקים דור המשך הלכה ופחתה. את כל מעיינות אהבתה לילדים שטרם זכתה להם, הפנתה האישה לגידולם ולטיפוחם של ילדיהם הרכים של משפחת שרייבר. היא עשתה זאת מתוך שליחות קודש, ביודעה כי מבית גדול שכזה בוודאי יצאו גידולים לתפארת, ובהבנה כי נוטלת היא בכך תפקיד חשוב בסיוע ללימוד התורה של הרב שרייבר, שכבר אז נודע כמתמיד מופלא.

 

     באחד הימים, גונבה לאוזניה השמועה, כי בעיר תל אביב הסמוכה דר רופא בכיר, שלאחר מחקר והשתלמות ארוכה הצליח למצוא שיטת טיפול ייחודית, ובסייעתא דשמיא יש בידו האפשרות לסייע להם בהגשמת חלומם שכמעט ונגוז, להביא ילדים לעולם.  כאשר פנתה לקבוע תור למרפאתו, התברר לה כי עקב ריבוי הפונים, כדי להתקבל לטיפול יהיה עליה להמתין בתור במשך למעלה ממחצית השנה. ברירות רבות לא היו בידה, והיא קבעה את תורה לתאריך שנראה היה לה נוח ומתאים. לאחר המתנה ארוכה ומורטת עצבים, הגיע המועד המיוחל. בשעה שמונה וחצי בבוקר עלתה המטפלת בהתרגשות לאוטובוס שעשה את דרכו מבני ברק לתל אביב.  האוטובוס פתח בנסיעה וכבר פנה לצאת מהעיר, כשלפתע נזכרה האישה כי מחמת בהילותה והתרגשותה המרובה, שכחה לעדכן את הרבנית על היעדרותה המתוכננת, כדי שתוכל להביא מטפלת אחרת שתמלא את מקומה. השעה היתה שמונה וארבעים דקות. התור נקבע לשעה תשע ועשר דקות, ועל כף מאזני החלטתה עמדו לפניה שתי ברירות; האחת - להמשיך בדרכה אל התור שכה ציפתה לו ועשוי היה להעניק לה חיים חדשים, ומאידך - לגרום לביטול תורה של אברך שקדן ומתמיד שעדיו לגדולות בישראל וכל שעת לימוד שלו היתה כנצח, ועתה ייאלץ להישאר בבית עם ילדיו הרכים במקום ללכת לכולל להגות בתורה.

 

     הקושי להחליט היה עצום, אולם ההחלטה שקיבלה לבסוף היתה ברורה ונחרצת; בתחנה הקרובה היא ירדה מהאוטובוס,  ובמקום להמשיך בדרכה למרפאתו של הרופא המדופלם, היא חצתה את הכביש אל צידו השני. שם עלתה לאוטובוס שהחזירה לבני ברק, ומיד עם רדתה מיהרה לבית משפחת שרייבר כדי למלא בחרדת קודש את התפקיד שאותו מילאה בכל יום: לטפל בבית ובילדים ולאפשר לרב לצאת ללמוד בבית המדרש כמשאת נפשו . אותה אישה כשרה ופשוטה הבינה בתמימותה, כי את התפקיד החשוב שניתן לה היא מוכרחה לבצע, גם אם תפסיד משום כך את התור שהמתינה לו זמן רב כל כך ועתיד היה בסייעתא דשמיא לגאלה מייסורי הציפייה המרים שליוו את משפחתה במשך שנים כה רבות.

 

     לבית הרב היא הגיעה באיחור קל, והרב מיהר בשמחה לצאת לתלמודו. באותו יום טיפלה האישה בילדים כהרגלה מדי יום, אולם בד בבד הלכה ופשטה בה תחושת צער והחמצה על ההזדמנות הנדירה שניתנה לה, ומי יודע אימתי תשוב היא לפתחה מחדש. בכל זאת המשיכה האישה את הטיפול בילדים כהרגלה, תוך שהיא מדחיקה את הצער העמוק שבתוכה. אולם משנרדמו הילדים, ושקט השתרר בבית, לא יכלה יותר לעצור ברוחה. היא נטלה לידיה ספר תהילים, התיישבה באחד מחדרי הבית והחלה להתפלל מתוכו בהתרגשות ובדמעות שליש. כך, במשך שעה ארוכה שפכה שיח לפני בוראה בתפילה נרגשת שבקעה מעומק לב שבור, כי במהרה יחיש לה ה' את ישועתו ויגאל אותה מייסורי הציפייה שבהם היא מתענה במשך שנים ארוכות.

 כ"ד מנחם אב ה'תש"פ

     כשהיא שבה אל ביתה בשעת אחר צהריים מאוחרת, מיהרה להתקשר בשנית למרפאתו של הרופא כדי לקבוע תור חדש. אלא, שהתור המיוחל כלל לא מומש... מדוע? - משום שבחלוף עשרה חודשים מאותו היום, גבר חסדו יתברך עליה, כאשר לאחר שנים ארוכות של ציפייה, זכו בני הזוג לחבוק בידיהם מתנת שמיים מבורכת - ילד יהודי טהור שהאיר את חייהם באור חדש.

 


     אותה אישה הקריבה את כל רצונותיה למען התורה, והרעישה את השמים בתפילת ליבה השבור, וזכתה שהחישו לה את הישועה,  מבלי שהוצרכה להתערבות ידי בשר ודם, כי אם לידו הרחבה יתברך, המלאה והפתוחה.


כיבוד אב ואם III ('קול ברמה' – בטאונה של רמת אלחנן)

     אחד הנושאים בהם עסק הגאון רבי יצחק זילברשטיין שליט"א בדרשתו בליל השבת האחרונה, נסב על אירוע שגרם לקידוש השם גדול באחת מארצות אירופה.

     יהודי חרדי הזמין מנוף, וקבע עם המפעיל הגוי שיעלה אותו לקומה שמינית בבנין פלוני, שם ישהה שעתיים. עלות הזמנת המנוף היתה בסך  000, 5 יורו. המפעיל עשה את המתבקש ממנו, והיהודי עלה לקומה ה-8 למשך שעתיים.  כשירד, שאל אותו הגוי מה עשה בקומה השמינית, והיהודי השיב שיש לו אבא ואמא מבוגרים מאוד, שמחמת החשש מהמגפה אינם רוצים לצאת מהבית כלל, ואף נועלים את הדלת ואינם מוכנים להכניס אפילו את הבן שלהם. כיון שחששתי לגורלם, הזמנתי אותך שתעלה אותי לקומה ה-8 , שם הם מתגוררים, ובהגיעי לשם נכנסתי לדירה דרך החלון... ישבתי איתם במשך שעתיים, סיפרתי להם סיפורים על דא ועל הא, וכך עלה בידי לראות את מצבם ולעודד אותם...


     הגוי התפעל כל כך ממצוות כיבוד אב ואם של היהודי החרדי – עד שאמר לו שהוא לא לוקח ממנו יורו אחד. "העבודה שעשיתי ניתנת לך חינם אין כסף", אמר. קידוש השם גדול היה באותה שעה, ובשיעורו דן הרב שליט"א בכמה היבטים הלכתיים הקשורים לסיפור זה. 




כ"ג מנחם אב ה'תש"פ


אם אחד ניגש לאכול וחושב רק ''אני רעב'', הרי בכך הוא בירר שעומד הוא לעשות ''מעשה בהמה''. ואף אם האוכל אותו עומד האדם לאכול הוא כשר למהדרין, כל זמן שמחשבותיו עסוקות רק בהשקטת רעבונו ובטעם והנאת המאכל, הרי הוא עסוק עדיין ב''מעשה בהמה''. אך אם אדם עוצר את עצמו לרגע ואומר: ''ברוך המקום שברא זאת! רבונו של עולם אם אני לא אשתה, אמות ח''ו. רבש''ע המשקה הוא גם טעים, גם קר ואפילו מוגז... ואת כל זה נתת לי כדי שיהיה לי תענוג.  למה זה מגיע לי? וכי למדתי תורה היום כ''כ בהתמדה?! הרי זה חסד השם''! וכך מתוך מחשבות של הודאה לקב''ה, מתוך הרגשה של ''להתענג על השם'', מברך היהודי ''ברוך אתה השם... שהכל נהיה בדברו''. רגע זה הוא ''רגע של דביקות'' אשר יכול להביא את האדם לפיסגת הקדושה. האדם הפך את ה נגע' לענג' - ''להתענג על השם''!


     האורך הממוצע של חיבוק בין שני אנשים הוא 3 שניות. אבל חוקרים גילו משהו פנטסטי: כאשר חיבוק נמשך 20 שניות ומעלה, יש לו השפעה תרפויטית עמוקה על הגוף והנפש. הסיבה לכך היא שחיבוק טוב מייצר הורמון הנקרא אוקסיטוצין, המכונה גם 'הורמון האהבה'. לחומר זה יש יתרונות רבים לבריאות הפיזית והנפשית שלנו. אוקסיטוצין עוזר לנו, בין השאר - להרפות, להרגיש בטוחים ולהרגיע את הפחדים והחרדות שלנו. חומר מרגיע, טבעי ונפלא זה מוצע ללא תשלום בכל פעם שיש אדם בזרועותינו, כשאנחנו מערסלים ילד, או כשפשוט מחבקים כתפיו של חבר."


     ייעודו של החינוך אינו אפוא לשמור על הילד שמירה מעולה כמו ששומרים על שור מועד, אלא לתת לו כלים להיות אדם עצמאי, כזה שמבחין בכוחות עצמו בין טוב לרע, ודבק בטוב ומתרחק מהרע גם ללא שוטר ומושל. כפי שאנו מחנכים את הילדים לגלות עצמאות בהתנהלותם האישית ככל שהם מתבגרים, כך גם עלינו לעודדם להיות עצמאיים ביראת שמים.


     יש הנותן זמן לזולת, אחר מעניק מהונו. יש וחולק מחוכמתו בעצה ותושייה, ואחר מסייע פיזית - חסד בגופו. יש ערך רב לכסף הניתן ויש ערך זהב למילה הניתנת, אך נשכיל ונדע בבטחה כי ככל שמעמיקים את הנתינה, כך מעמיקים מקור הברכה. אתה נותן יותר - אתה מקבל יותר. אני מעניק דם או דמים - בכדי להבריא עת עצמי, למרק את ליבי ולהבריק את נשמתי. ראה אנכי . אדם 'אנוכי' נותן, כי הוא מרויח!

ונצעק אל ה' וישמע קולנו" [כ, טז] (ופריו מתוק).

     ליל יום שלישי, ד' בניסן תרע"ד. השמועה הקשה פשטה לה כאש בשדה קוצים והותירה את הקהילה הספרדית בירושלים המומה וכאובה; רבי עזרא בן רבי יצחק עבאדי דהב, תלמיד חכם מופלג, מחכמי ארם צובה אשר קבע את מושבו בירושלים, נפטר לבית עולמו בקיצור ימים ושנים. הוא נקטף בדמי ימיו לאחר שנות ייסורים קשים ומרים, כבן עשרים ושבע בלבד, כשהוא מותיר אחריו את אלמנתו הצדקנית, מרת מסעודה, בת המקובל הא-לוקי, רבי יהודה פתייה זיע"א, ויתומה קטנה. זמן מה לאחר פטירתו נולדה לו בת נוספת,  ושמה בישראל נקרא ויקטוריה.

     עד לעלות אביה הגדול ארצה בשנת תרצ"ד, שאז עברו האם וביתה להתגורר בביתו, לשמשו ולהתבשם מקדושתו, סבלו האלמנה הצעירה ויתומותיה מבדידות ומחסור תמידי. הבת הגדולה אסתר, אף נפטרה בילדותה מרעב, לא עלינו.  ביום מן הימים פנתה ויקטוריה בת השלוש וחצי לאימה ושאלה בתמימות: "אמא, מדוע כל חברותיי מגיעות לגן כשכריך משביע ופרי טעים בתיקן, ואילו אני נאלצת לא פעם להגיע לגן בידיים ריקות, ולעיתים רבות אפילו פרי או ירק איני מביאה בתיקי?". שאלתה התמימה של ביתה מילאה את עיניה של האם בדמעות. תחושת האלמנות והבדידות הציפה אותה במלוא עוזה, ובמשך דקות ארוכות לא עלה בידיה לתת לביתה מענה הולם. לבסוף אמרה בשפתיים רוטטות ובגרון נשנק: "לכל חברותייך, ויקטוריה, יש אבא. כשהן רוצות משהו הן יכולות לפנות אליו, והוא משתדל למלא ולדאוג למחסורן. אך את ביתי, הלוא יתומה את. אביך הצדיק נפטר עוד בטרם נולדת, ולמי תפני...? ברם, ויקטוריה יקירתי - ליטפה האם את ראשה של הילדה - הלוא יודעת את כי ה' יתברך הוא אבי יתומים.  לך יש אבא גדול במרומים, וביכולתך לבקש ממנו כל שתחפצי, כריך משביע, ואפילו תפוח...". האם הצעירה הליטה פניה בידיה ופרצה בבכי חרישי, אך הילדה הקטנה קיבלה את עצתה של אימה בתמימות מושלמת; היא יצאה אל מחוץ לבית, הרימה עיניה למרומים ואמרה בלב נשבר: "אבא שלי, אבא שבשמיים, לכל הילדות בגן שלי יש אבא, ורק לי אין, אבל אמא אמרה שאתה אבא שלי. אתה האבא הגדול והחזק ביותר, ואני בטוחה שאתה אוהב אותי עד מאוד. אנא, שמע לביתך הקטנה שמתחננת אליך ושלח פרנסה משמיים לאימי היקרה, כדי שתוכל לשלוח עימי לגן כריך, ואולי גם תפוח, אנא אבא...!". ויקטוריה סיימה את תפילתה הקצרה ודילגה בקלילות ובעליצות אל הבית פנימה; "אמא", היא קראה לעבר אימה שהתמוגגה בדמעותיה, "ביקשתי מאבא שלנו שישלח לך פרנסה,  אני בטוחה שהוא הקשיב לי. מחר בוודאי תוכלי לשלוח עימי לגן כריך ותפוח!".

     תמימותה של הילדה עודדה במעט את האם. היא מחתה את דמעותיה וצירפה לתפילתה של ביתה תפילה אישית משלה, שימלא ה' את מחסורה וישלח להם פרנסה ברווח.  ואכן, אבי יתומים ודיין אלמנות האזין לתפילתן ומילא את משאלות ליבן לטובה; כמחצית השעה לאחר מכן נשמעו נקישות עזות על דלת ביתן. האם נבהלה מאוד. היא הציצה מבעד לחור המנעול ולמול עיניה נגלו כמה חיילים טורקים גברתנים. לא נותרו בידיה אפשרויות רבות, והיא נאלצה בלב כבד לפתוח את הדלת. " גברת", הרעים אחד מהחיילים בקול גס, "שמענו עלייך שאת תופרת מומחית. החורף כבד, והמלחמה נטושה במלוא עוזה.  בידינו כמות גדולה של גרבי צמר קרועים אשר נצרכים בדחיפות לחיילי הצבא הטורקי המהולל המחרפים את נפשם בשדה הקרב.  תקני אותם בעבורנו, ואנו נשלם את שכרך מראש".


     החיילים הניחו על הרצפה שק גדול מלא בגרביים, שלשלו לידי האם ההמומה שני מטבעות זהב כבדים והמשיכו מבלי לצפות לתגובה: " בעוד כמה ימים אנו חוזרים לכאן ואנו רוצים לקבל את כל הגרביים מתוקנים!".  ברירות רבות לא נותרו בידיה. היא התיישבה והחלה במלאכה ועד מהרה סיימה. הסכום שאותו קיבלה היה גבוה עשרת מונים ממה שמקובל היה לשלם על עבודה שכזו. אלא שהגרביים נותרו ללא דורש עד עצם היום הזה. כמה ימים לאחר מכן נכנס הגנרל אלנבי בשערי ירושלים, והחיילים הטורקים גורשו ממנה ללא שוב. ממטבעות הזהב שהותירו אחריהם התפרנסו האם וביתה במשך תקופה ארוכה.  תפילתה התמימה של הילדה נענתה, בקעה רקיעים והתקבלה ברחמים, והיא זכתה בתקופה שלאחר מכן להביא איתה לגן כריך וגם תפוח.  מיום זה ואילך ידעה ויקטוריה תמיד למי עליה לפנות בעת צער ומחסור, לאביה שבשמיים. אף כאשר גדלה ונישאה לבעלה הצדיק רבי יוסף בצרי זצ"ל, היתה מרבה לפקוד את המקומות הקדושים, שם היתה נושאת תפילה לפני ה': "ריבונו של עולם, אני מבקשת ממך שתיתן לי בנים תלמידי חכמים וצדיקים", והוסיפה: "אם לא יהיו צדיקים ויראי א-לוקים, מעדיפה אני שלא יהיו בכלל".  ואכן, זכתה האישה ותפילתה נשאה פירות. היא הקימה דור של תלמידי חכמים וצדיקים מופלגים, הלוא הם הרבנים הגאונים, ראשי הישיבות והדיינים: רבי מנחם בצרי זצ"ל (ראש מוסדות 'סוכת דוד'), רבי ששון בצרי זצ"ל (מחו"ר 'אהבת שלום'), ויבלחט"א, הדיין המופלא רבי עזרא בצרי שליט"א (מחבר ספרי 'דיני ממונות' 'שערי עזרא' ועוד), והמקובל הצדיק רבי דוד בצרי שליט"א. 

 







כ"ב מנחם אב ה'תש"פ



  אם לא נייצר מוזיקה שתבטא את רגשותינו, אנו נידונים לחקיינות רדודה של סגנונות מוזיקליים אחרים, שאינם נובעים ממקור רוחני. כתיבה בעברית צחה ועכשווית ולחנים היוצאים מתוך הלב היהודי ההומה מפיקים מוזיקה מרוממת, דתית ורוחנית.


     אפשר ורצוי לרצות ולבקש רוב שפע וברכה ברוחניות ובגשמיות,  וברור שבקשות רוחניות מתקבלות שהרי יש בזה עזר וסיוע מיוחד משמים, אך צריך להרבות תפילה ולהפציר בד' שיזכה באלו, ואי אפשר לזכות בכתרה של תורה בתפילה אחת או שתיים, מי שיתחזק ויתאמץ ויקווה אל ד' - יזכה ויראה בישועתו ובעזרתו.


     "ארבעה צריכים חיזוק, ואלו הן: תורה, מעשים טובים, תפילה ודרך ארץ" . אם משקיעים זמן ומשתדלים ככל האפשר להגיע ללימוד ולהבנה של כוח התפילה, סגולתה, נחת הרוח שנגרמת על ידה - מושפעים.


     האור החיים תוהה, מהם שתי בחינות היופי, 1 . יפת תואר 2 . יפת מראה.  מסביר האור החיים: יפת תואר פי' כל פרט ופרט היה יפה, האף, העינים וכו', אבל יכול להיות שיהיו לאדם איברים נאים אבל בכללות האדם הוא לא יראה יפה, לכן כתוב 'יפת מראה', כל הפרטים יפי התואר הצטרפו ונהיו במצב של 'יפת מראה'.

אדם ישר והגון (דברים טובים – פרשת קורח)

     כמות האנשים שעברה ברחוב, הייתה דלילה מתמיד. מאז נפתחו הקניונים החדשים בקרבת מקום מעט מאוד תיירים ומבקרים מגיעים למקום. חנות המסגרות והתמונות של משה ידעה ימים יפים יותר, כך כשמיד כשנכנס אדם כבן ארבעים חבוש והחל להתבונן בתמונות, ניגש מיד אליו משה וניסה להציע לו עזרה. הוא הצביע על מספר תמונות מרשימות, והציג בפניו חפצי יודאיקה וסמלים עתיקים. אבל הזר התבונן בעיקר על תמונה ישנה שעמדה בפינה. הוא הביט בה שוב ושוב, והיה נראה שהוא מעוניין לקנות את התמונה. משה זכר מהיכן הגיעה אליו התמונה, היה זה בביקורו האחרון בבולגריה שם פגש בשוק הפשפשים המקומי בדוכן שהכריז על מכירת חיסול של כל התמונות ב- 50 לבים )מטבע בולגרי), שהוא שווה ערך ל- 120 שקלים. משה קנה את כל התמונות השונות שהיו בדוכן, והתמונה הזאת הייתה אחת מהתמונות שרכש בבולגריה. בתוך מסגרת עץ ישנה נחה לה תמונה עתיקה מבד, ובה ילד על רקע של נהר ובית חד קומתי. תמונה לא מרשימה במיוחד לטעמו של משה, אך לאנשים יש טעם שונה.

     הוא שאל את האיש מה הוא מצא בתמונה, והלה שאל למחירה. משה, כסוחר טוב נקב במחיר של 600 שקלים. האיש התמקח ואמר כי הוא מוכן לשלם 300 שקלים בלבד, אבל משה שהיה סוחר ממולח זיהה את רצונו של האיש לרכוש את התמונה והסכים להתפשר על 500 שקלים בלבד.  האיש הודיע שאינו מוכן לשלם יותר מ- 400 שקלים ואמר שייתכן שיחזור למחרת. משה רצה לומר לו כי הוא מסכים, ולמעשה כבר היה מוכן למכור את התמונה המכוערת גם במאה שקלים אבל האיש כבר יצא מן החנות. בתחושה של החמצה חזר משה לעיסוקיו, כשלפתע נכנס לחנות אדם נוסף. כעת , החליט משה להציע לאיש השני את התמונה של הילד עם הבית והנהר. הלקוח השני הביט בה בהתעניינות רבה והיה מוכן לשלם עבורה 450 שקלים. משה מכר לאיש בשמחה את התמונה שאותה קנה בשוק הפשפשים הבולגרי.

     למחרת בבוקר הגיע הלקוח הראשון לחנות ושאל את משה אם יהיה מוכן לקבל את הצעתו.  כשהודיע משה שהתמונה נמכרה לאחר שהוא עזב את החנות, הוכה בהלם. 'בכמה נמכרה התמונה?!'  התעניין. 'ארבע מאות וחמישים שקלים' השיב משה בגאווה. ' האם אתה יודע מהי התמונה הזאת?!' שאל האיש. 'אין לי שמץ של מושג, קניתי אותה לפני כמה שנים בשוק פשפשים באירופה' הודה משה. 'התמונה הזאת, היא תמונה עתיקה של הצייר ההולנדי וואן גוך שאותה מחפשים אמנים בינלאומיים כבר במשך תקופה ארוכה' אמר האיש, 'אתה מבין למה הייתי בהלם כששמעתי שהיא נמכרה?' ' כמה שווה התמונה הזאת?' שאל משה בקול רועד, הוא התחיל להבין שהחמיץ כאן את הזדמנות חייו. 'קרוב למיליון דולר' הגיעה התשובה. רקותיו של משה החלו לכאוב, הוא מכר תמונה ששווה הון תועפות במחיר מצחיק של ארבע מאות וחמישים שקלים! בתוכו החל לגאות הזעם על הלקוח הרמאי, שידע את ערכה של התמונה ועוד התמקח איתו על חפץ ששווה הון תועפות בסכום של פרוטות. אבל את הנעשה לא היה להשיב, האיש עדיין עמד בחנות כשהוא מתקשה להאמין על ההחמצה הגדולה ומשה עמד בפנים מכורכמות, כשלפתע נכנס לחנות הלקוח מאתמול כשהתמונה בידיו ופנה למשה: 'אדוני אני קניתי אתמול את התמונה הזו ב- 450 שקלים,  אולם אני חושב שהיא לא בסדר, מסגרת העץ שלה משופשפת והיא מתפרקת. אני רוצה את כספי בחזרה'.  ליבו של משה ניתר בקרבו, והיה בטוח שמן השמיים החליטו לרחם עליו, אבל אז קרא לו הלקוח השני לצד ואמר לו: 'תשמע, תיקח את התמונה בחזרה,  תחזיר לו את ה- 450 שקלים שלו, ואנחנו נתחלק בכסף של התמונה. אם לא תעשה את זה, אני אגיד לו שזו תמונה של הצייר ההולנדי ואן גוך, ושלא שווה לו להחזיר אותה. אם לא תעשה את מה שאני אומר, אף אחד מאתנו לא ירוויח...'  משה הבין היטב מה זומם הלקוח הראשון, הוא הבין שכדאי לו להקשיב לו מאחר שהוא עלול להפסיד סכום של מאות אלפי דולרים. אלא שאז הוא הפתיע לא רק את הלקוח הרמאי, אלא גם את עצמו. הוא ניגש לבעל התמונה ואמר לו: 'אדוני, לא כדאי לך להחזיר את התמונה הזאת. זו תמונה של הצייר ההולנדי ואן גוך השווה מאות אלפי דולרים. אני לא ידעתי את שוויה, ומכרתי לך אותה בטעות. אבל כעת היא שלך ואתה זכית בה'. הדיבור עלה לו אמנם במאמץ, אבל הוא הרגיש שהוא עושה את המעשה הנכון. אלא שאז חייך הלקוח ואמר: 'אני יודע שמדובר בציור של וואן גוך. לאחר שקניתי את התמונה אתמול , ניגשתי לסוחר ומבקר אמנות ידוע, שגילה לי כי מדובר בתמונה היקרה האבודה. שיערתי שלא ידעת את ערכה של התמונה וכי מכרת לי אותה בטעות, וחזרתי אליך כדי לבדוק אם אתה אדם ישר. מאחר שהתנהגת כאדם ישר, אני רוצה שנמכור אותה ונתחלק יחדיו במחיר שנקבל עבורה...' פניו של הלקוח הרמאי האדימו והוא מיהר להסתלק מן המקום, ואילו משה הרגיש כיצד האושר ממלא את ליבו. הלקוח המשיך בדבריו: ' דע לך, אם היית מבקש את התמונה בחזרה, לא הייתי מחזיר אותה והייתי מוכר אותה ולוקח לעצמי את כל הכסף, אחרי שהבנתי שאתה אדם ישר והגון, אני חושב שמן היושר הוא שתקבל חצי משוויה של התמונה...'


     כשהולכים ביישרות נשארים אדם ישר, כשמתחילים בדרכים עקומים לא יוצאים מזה כמו שנכנסו.





כ"א מנחם אב ה'תש"פ






 את הפסוק 'את הברכה אשר תשמעו אל מצות ה' אלקיכם' מפרש רבינו האור החיים הקדוש, שעצם הדבר שאדם זוכה לשמוע דברי תורה, זוהי הברכה בעצמה ואין צריך לברכות נוספות, וכל השאר זה רק בונוסים. והאדם צריך לא לצפות לשום שכר,  ואדרבה הוא צריך לשלם לה' על התורה המתוקה שנתן לנו . ולהיפך, מי שלא שומע ולומד תורה, זוהי הקללה הגדולה ביותר שיכולה להיות עבור האדם, כי הוא מפסיד תענוג עולמי ומפסיד את חיות נפשו. ואין צורך לקלל אותו, כי הוא מקלל את עצמו בזה שאינו שומע תורה.


     בפסוק העוסק בבריחת הרוצח לעיר מקלט (שמות כ"א): "והאלקים אנה לידו ושמתי לך מקום אשר ינוס שמה", שיש בו ר"ת "אלול" , לרמוז כי חודש אלול ניתן לעזיבת החטא, ותשובה, ושב ורפא לו. וכן אמר על הפסוק: "ומל ה' אלקיך את לבבך ואת לבב זרעך", ר"ת "אלול", לרמוז על הבא ליטהר, מסייעין אותו. ונזכור שצדקה ותפילה ותשובה, מעבירין את רוע הגזירה. ויהי רצון שנזכה לגאולה השלימה בביאת גואל צדק בב"א. (רבנו האר"י ז"ל (בשער הפסוקים)


     גן עדן - "תראה איזה יופי", מתרגשת בת התשעים לעומת בעלה. "זה באמת גן עדן כמו שמספרים". זוג הזקנים שבחייהם ובמותם לא נפרדו ועלו יחד השמימה, סבבו בגן עדן ולא הפסיקו להתפעל. "ולחשוב שיכולנו להיות פה כבר לפני עשר שנים", הזעיף הקשיש פנים, "אם לא ההתעקשות שלך על קמח מלא"…


     הרה"ק רבי משה מקוברין ראה פעם יהודי ששקוע זמן רב במרה שחורה. חיוך לא עלה על פניו והוא התרחק מחברת אנשים שמחים. סבר אותו יהודי שכך עובדים את ה' ביתר רצינות. פנה אליו הרה"ק מקוברין וביאר באוזניו את הפסוק בפרשתנו: "והיה אם שכוח תשכח" – אם תשכח את השמחה שרמוזה במילה 'והיה', כי "אין 'והיה' אלא לשון שמחה" – אז חלילה וחס "תשכח את ה' אלוקיך". כי העצבות היא המקור לעבירות הגרועות ביותר. ועל ידי השמחה ניתן לצאת מכל הצרות. גם הרוחניות…


ותעצר המגפה

"על דעת ראשי הקהל מוחלט בזאת שמהיום והלאה עני שאין ידו משגת לקנות תכריכים - ייקבר בבגדיו". פטיש העץ הכה קלות לאות שהאספה הסתיימה. פרנסי ברודי יצאו מבית הוועד בלב קל יותר. 

שנת תקצ"א הביאה בכנפיה לאירופה את מחלת החולירע. אין כל חדש תחת השמש, וכמו בזמן הזה כן בימים ההם - החיילים והסוחרים העוברים ממדינה למדינה העבירו את הנגיף איתם בין היבשות. זה היה הרקע להחלטתם הקשה של פרנסי ברודי. לא בקלות באה להם ההחלטה, אולם המגפה המשתוללת וכמות הנפטרים האדירה יצרו מחסור חמור בתכריכים. מחסור שהזניק את מחירם לשמים. 

לעת ערב יצא הגה"ק רבי שלמה קלוגר (ל' בסיוון יום פטירתו), רבה של ברודי העיר, לתפילת מנחה, והנה אוזניו שומעות את שוועת העניים שאין להם מנחם. מתפילת ערבית יצא רבי שלמה אל ביתו של אחד מגבירי העיר ובעל ההשפעה הרב ביותר מבין הפרנסים. הגביר הסתגר בחדרו שבועות שלמים ולא בא במגע עם שום אדם מרוב פחד מן המגפה. 

לרבי שלמה לא יכול הגביר לסרב והוא הוכנס אל חדרו. "שמועה רעה שמעתי", ייסר אותו הגאון בלשון חריפה. "האם חושבים אתם שכיון שיש לכם כסף וזהב אתם את נפשכם הצלתם והעניים יופקרו לגורלם?! רצוני לשמוע עד מחר בבוקר שהעניין מסודר. זכרו: האדם לא לוקח איתו פרוטה לעולם האמת; ממונכם נועד לעשות בו חסד".

הגביר השיב בדיפלומטיות שלא היה באספה עקב שאינו יוצא מביתו ולכן אין לו מושג על מה מדובר.

ה'חכמת שלמה' יצא מבית הגביר והלך לביתו. הגביר נותר מאחור המום. מעולם לא העז מישהו לדבר אליו בצורה כה קשה. 'מחר כבר יטעם הרב מנחת זרועי', הרהר בחרי אף, 'אוריד את משכורתו בחצי ונראה אם יהין שוב לזלזל בי'. 

אחד מבני ביתו של הגביר, בר אוריין ויודע ספר, הכיר היטב את הגביר וידע שתוכחתו של רבי שלמה עשויה לעלות לו ביוקר. הוא יצא בלאט מן הבית ורץ אחרי ה'חכמת שלמה'. "רבנו, מה ראה לנכון להוכיח את הגביר בצורה כזו? הרי כעת יאטום את עורפו ואף ינסה לפגוע בכבוד תורתו". 

רבי שלמה קלוגר לא התפעל. "כמרא דאתרא מחובתי למחות על פגיעה בכבוד הנפטר. בעולם האמת לא ניכר שוע לפני דל. לא אתן שעניי העיר יהיו למרמס. ובאשר לגביר? ד' לי - לא אירא". 

בלילה התהפך העשיר על משכבו. כאבי בטן עזים תקפוהו. כל תסמיני החולירע הופיעו אצלו בזה אחר זה. בטוח היה שתכף תצא ממנו נפשו מרוב ייסורים. 

השכם בבוקר קרא הגביר לבן ביתו, זה שאתמול רץ אחרי רבי שלמה להזהירו. "קח ח"י רובל כסף פדיון נפש אל המרא דאתרא. בקש בשמי את סליחתו והתנצל בפניו שעקב כאבי תופת נבצר ממני להגיע אליו. ימחל נא הרב להגיע לכאן לאחר התפילה ומבטיחו אני נאמנה שהעניין יסודר". 

הגיע רבי שלמה לאחר התפילה לבית הגביר, שכבר חש הרבה יותר בטוב. הגביר הפקיד בידיו אלפיים זהובים תרומה אישית לקניית תכריכים, והבטיח לפעול אצל כל פרנסי ברודי שכל אחד ייתן סכום גדול. 


לעניים הייתה הרווחה מיידית. וגם לעשירים. בחלוף ימים מספר נעצרה המגפה. ויהי לפלא.





כ' מנחם אב ה'תש"פ



בספר זריעה ובנין בחינוך (עמ' טז) מהגר"ש וולבא זצ"ל, וז"ל: " פעמים רבות לא מתייחסים מספיק לענין המשחק של הילד.  משחק זה דבר רציני מאוד אצל ילד. רבי ישראל סלנטר נ"ע אומר כאשר ילד משחק בקרש בתוך המים ואומר שזו ספינה, אם לוקחים ממנו את הקרש הזה הרי זה ממש כמו שהיו מטביעים ספינה גדולה של אדם מבוגר. הקרש אצל הילד הוא כמו ספינה אצל אדם מבוגר.  אדם שמפריע לילד במשחק שלו, גוזל משהו מן הילד.  צריכים להתייחס בכובד ראש למשחקי הילדים שגם זה חלק מהתפתחות שלהם ואופן גידולם", עכ"ל


     גם היום שיש מגפה כה קשה המפילה לא עלינו ח"ו חללים רבים בארץ ישראל ובעולם כולו, היינו יכולים לעצור את המלאך המשחית בעם אילו היינו רק מרגישים שכשאנו מברכים אנו מדברים עם הקב''ה, ואזי לא יכול להיות כעס כזה, אלא שפשוט לא מדברים עם השי''ת, ''בשפתיו כבדוני ולבו רחק ממני'' (ישעיה כ''ט. י''ג.) השפתיים נעות,  אבל הלב אינו חי!...  וצריך לעשות לדבר זה חיזוק תמידי.

     האופן שבו האדם מקיים את המצווה מעיד על הכבוד שאדם רוחש למי שציווהו על המצווה - הקב"ה, מלכו של עולם. על כן גדולה מעלתו של אדם המקיים את המצווה בשמחה, אף אם המצווה עצמה נחשבת למצווה 'קלה', לעומת אדם המקיים מצוה חשובה אך עושה זאת בחוסר חשק, כמי שכפאו שד.


     הגאון מרן הרב שך זצ''ל ''ראש הישיבה'' ישב שפוף על שולחנו, וניסה להתרגל לצינורות החדשים שחוברו אל גופו, לפתע הבחין נכדו, שהוא פורץ בבכי מר. ----  סבא! נזעק הנכד המסור, מה קרא, אולי הצינורות שאינך רגיל אליהם מכאיבים לך.  לא בני לא, היודע אתה מדוע אני בוכה, אמר, כשדמעות ממשיכים לזלוג מעיניו,  מעתה לא אוכל יותר לאכול ולשתות דרך פי, ''תאר לך'' נאנח בצער, לא אוכל יותר לברך שהכל נהיה בדברו.

חיי עולם

     אמריקה, תרפ"ט.  מרוץ בלתי פוסק לזהב, תפיסה חומרית הולכת ומשתלטת, 'ביזנעס', החלום האמריקאי...  שמירת תורה ומצוות כרוכה במסירות נפש. מי שלא עבד בשבת, הפך לחסר עבודה.  יהודים מהגרים מארצות אירופה לעבר החלום, חולפים בדרכם על פני פסל החירות, משאירים מאחוריהם את עברם ומשתעבדים לעגל הזהב.

     הספינות חוזרות ריקות לאירופה, שהרי מי יוותר על החלום האמריקאי? באירופה החיים קשים, העניות גדולה, ובוודאי בעיירות היהודים.  באחת האונִּיֹות החוזרות יושב זוג צעיר, יהודים שזה עתה התחתנו, מוותרים על החרות והפסל ומעדיפים את חיי העיירה,  עם עוניים ומחסורם.  החתן בן ה-19 , רבי חיים פנחס שיינברג, והכלה המהוללה מרת באשע למשפחת הרמן, מתיישבים בעיירה 'מיר', ללא הורים ב'שנה ראשונה', וה'ושמח את אשתו' מתקיים בבית המדרש, בעמל התורה,  בדביקותה ומתיקותה... בדחקות, בחירוף נפש למען כבודה של תורה. יחידים בדורם, אשריהם.

     באחד הימים נשלחו וזכו להיכנס לפני ולפנים, לקודש הקודשים,  אל מרן רשכבה"ג ה"חפץ חיים" זצוקלל"ה. היו אלו שנותיו האחרונות, כשכבדו אוזניו מלשמוע, והמשמש בקודש, שרצה שיקבלו ברכה חמה, קרא בקול לאוזניו: 'נמצא כאן אברך, שבא ממרחק גדול, מאמריקה! וויתר על חיי רווחה בשביל ללמוד את התורה הקדושה בדחקות בישיבת מיר . כמה הופתעו, כשהצדיק זצ"ל, רק ניער את כתפיו ופתח את פיו הטהור: ''אז מה, הלא הקב"ה בא כל הדרך מן השמים ועד הארץ כדי לתת את התורה הקדושה. ואם כן, מהו החידוש, שאברך יבוא רק דרך קצרה כמו מאמריקה ליוראפ, כדי לקבל את התורה...''  רק לאחר שהובהרו הדברים, הסכים מרן זצוק"ל, לברך את ברכתו, ברכת כהן.


     לימים כתב על אותו מאורע מרן ראש הישיבה הגאון רבי חיים פנחס שינברג זצוק"ל: "מה שייך מרחק לגבי אמריקה? בסך- הכל כשלושה אלפים מיל. מפליגים בספינה ובאים! נשמת האדם ירדה לעולם הזה דרך מאות אלפים מילין מ'עולם הנשמות', שכפי שמבואר בספרים, גבוה גם מ'עולם המלאכים'. מ'עולם הבריאה' ל'עולם היצירה', משם ל'עולם הגלגלים'. אחרי-כן ל'עולם העשייה' ומשם לארץ. ממרחק רב כזה באה נשמתו של האדם - גלות ארוכה כזאת. הכל למען התורה!"







י"ט מנחם אב ה'תש"פ




 ארון הספרים שלך הוא מאגר של דעת ורוח, נצל אותו היטב. (שמואל אייזיקוביץ)


    ברכות - באחת הישיבות בארץ לה היה גיוון באוכל, וכל יום היו מגישים קוסקוס... יום אחד ניגש אחד התלמידים לטבח ושואל: 'תגיד מה מברכים על קוסקוס?'... 'כל יום אתה אוכל קוסקוס', ענה הטבח, ומברך, מה השתנה היום?... עונה התלמיד: לימדו אותי שעל משהו שיוצא מהאדמה - "מברכים בורא פרי האדמה", ועל מה שיוצא מהעץ - "בוֹרא פרי העץ", אבל לא לימדו אותי מה מברכים על משהו שיוצא מהאף!...'. מה מברכים על רעל? 'ברכה אחרונה'...


    ״לא על הלחם לבדו יחיה האדם, (דברים ח,ג). לא נאמר ״בלחם לבדו״, אלא ״על הלחם לבדו״. לא למען הלחם לבדו חי האדם. לא זו תכלית החיים. אדם צריך לאכול כדי לחיות, ולא לחיות כדי שיוכל לאכול. (יסוד העיקרים)



      "למען ירבו ימיכם... כימי השמים על הארץ", אחרי מאה ועשרים שנות חייו של האדם כבר אין באפשרותו לקיים מצוות ומעשים טובים ולקבל עליהם שכר, אבל אם הוא משפיע על אחרים לקיים מצוות, או שהניח אחריו דברי תורה שיהודים לומדים אותם – הרי אז גם אחרי פטירתו המצוות ודברי התורה האלה נחשבים לזכותו. זה מה שהפסוק אומר: אם תלמדו את בניכם לדבר בדברי התורה, והם יוסיפו ללכת בדרך התורה, ייחשבו לכם 'ימי השמיים', הימים שבהם אתם כבר בשמיים, 'על הארץ' – כאילו אתם חיים על הארץ ועוסקים בתורה ובמצוות. (רבי אהרון מבעלז זצ"ל)

) הקוגל של שלום בית שושנה ברומבכר)

 

בעל ואישה באו לרבי ישראל מקוזניץ (המגיד מקוזניץ, 1737–1814). הם הסתסכו והבעל חפץ לגרש את אשתו.

כשנשאל מדוע, התלונן הגבר: "אשתי מכינה כל שבוע פשטידה (קוגל) טעימה לשבת. אני כל כך אוהב את הפשטידה הזו! כל השבוע אני טורח ועמל רק בשביל הפשטידה! כשאני רק חושב על הפשטידה, פי מתחיל להזיל ריר...

"אבל ראה מה אשתי עושה לי? היא מענה אותי. אתה חושב שאחרי שאני אומר את הקידוש אקבל את הפשטידה? בשום פנים ואופן לא! קודם היא מגישה את הדגים. אחר-כך את המרק. אחר-כך עוף ותפוחי אדמה. ורק כשבטני מלאה ואני לא מסוגל לאכול ולו נגיסה אחת נוספת, היא מביאה את הפשטידה! האם אינך חושב שעלי לגרש אותה"?

האישה מיהרה להשיב: "ראה מה בעלי עושה לי! אמי המנוחה עליה השלום, הייתה מגישה את הפשטידה רק בסיום הסעודה. כיצד אוכל להפר ממנהג אמא"?

המגיד מקוזניץ הציע בעדינות להכין מעתה ואילך שתי פשטידות. את האחת יאכלו בני הזוג מיד לאחר הקידוש, ואילו האחרת תוגש בסוף הסעודה, כמנהג האישה. בני הזוג יצאו שמחים ומרוצים.


מאותו היום ואילך, היו מגישים על שולחנו של המגיד מקוזניץ שתי פשטידות. האחת לאחר הקידוש, והשניה בתום הסעודה. את הפשטידה הראשונה היו מכנים "קוגל של שלום בית", על-שום המעשה.






י"ז מנחם אב ה'תש"פ


אם נלמד לקבל את זה שאנחנו לא מושלמות ונחיה עם זה בשלום, נוכל לקבל את חוסר השלמות אצל האחר. בן זוג / הילד שלי / השכנה / החמות.


אמר הגאון רבי פייבל שטיינברג: "הנני מוחל למשיח על כל הזמן 
שלא  הגיע, אך העיקר שיגיע כבר..."  כששמע מרן הרב מבריסק את הדברים, נהיה כולו אש להבה עיניו יקדו ואמר: "אתה מוחל לו על שלא הגיע? וכי על מיליון דולר גם היית מוחל?! להוי ידוע שאני כלל וכלל לא מוחל לו , אני אתבע אותו על כל רגע ורגע שלא בא"! ("עובדות והנהגות לבית בריסק"(

     אמר הרבי מקלויזנבורג: 'כידוע, זקני הגאון ה"דברי חיים" היה קובל פעמים רבות על המצאת הרכבת ומסילת הברזל...  בכל זאת פעם אמר שיש גם איזו מעלה בזה, שמובא שבביאת המשיח יסעו ישראל על ענני הכבוד, אך זה יהיה רק לצדיקים הראויים לכך, אבל שאר עם ישראל יצטרכו לנסוע בעגלה וסוסים בטלטול הדרך של כמה חודשים, ועתה שנתחדשה הרכבת יוכלו להגיע במהירות...' (שיעור חומש-רש"י פר' כי תשא תשל"ו(

 

     באחד הימים הזמינו את האדמו"ר מקלויזנבורג לשמש סנדק  בעיר טבריה. והנה, כאשר המוהל עמד למול וכבר החזיק בידו את סכין המילה, פנה אליו לפתע הרבי באומרו: " אני מאמין באמונה שלימה שמשיח צדקנו עשוי להגיע אלינו בכל רגע ממש, וכבר הגידו חז"ל ש"משם - מטבריה - עתידין להגאל", יתכן איפוא שפתאום באמצע המילה, לאחר החיתוך ולפני הפריעה יבוא משיח ויהיה שאון רב ומהומה גדולה סביבו... לכן אבקשך מוהל יקר שבמקרה כזה לא תתבלבל חלילה, אלא תשלים במנוחה וישוב הדעת את מלאכתך עד הסוף..." ("צאנז" גליון ש' ועיין ר"ה לא:(


     דיבר מרן הגאון רבי אהרן לייב שטיינמן זצ"ל על מה שנכנס מאד השימוש בכלי פלסטיק בכל שטחי החיים,  וראה בזה רבינו הכנה לימות הגאולה, כדי שלא יצטרכו לטלטל ולסחוב חפצים כבדים כדי להטבילם. לכן מייצרים היום הכל מפלסטיק, שהוא חומר שאינו מקבל טומאה. ("מזקנים אתבונן" ח"ג(

ה"אור החיים" כתב, במי שירצה לטעון שאין התורה נותנת פרנסה 
ללומדיה הוא בכלל מוציא שם רע על התורה חס ושלום, ואם ראית שאין קמח דע שזה בגלל שאין תורה.  

האור החיים הק' בספרו ראשון לציון אומר הבן יקיר לי אפרים אם ילד שעשועים כי מדי דברו בו זכור אזכרנו עוד, ילד אפילו כשמתלכלך מנשקים אותו, אבל גדול שמתלכלך מתרחקים ממנו, אומר הקב"ה הבן יקיר לי אפרים אתה אצלי כמו ילד שעשועים. יהודי בכל מצב לא לברוח מהמציאות.  

     כתוב בפרשת חוקת "באר חפרוה שרים". חז"ל אומרים שהתורה נמשלה לבאר, שואלים למה דווקא לבאר ולא למעין או לבור,  ומתרצים שהמעין נובע מעצמו, והבור אין לו מים מעצמו, אבל הבאר יש לו מים, אבל צריך לעבוד בו כדי שיצאו לחוץ. כך התורה יש לה כל הסגולות בתוכה רק צריך לעמול בה כדי שתצא לחוץ.

הרשימה של בורא עולם (הרב אשר קובלסקי שליט"א)

     בשעת לילה מאוחרת, נקש בעל המעשה על דלת ביתו של זקני, הגה"ח רבי שמואל צבי קובלסקי זצ"ל, וביקש עזרה. 'מה כבודו צריך?', שאל הרב קובלסקי בסבלנות. ' שמעתי שיש לך גמ"ח', השיב האיש, 'ואני זקוק להלוואה. חיפשתי וביקשתי אצל כל מכריי, ואין מי שיוכל לעזור לי. אני פונה אליך לשאול, אולי תוכל להלוות לי מהגמ"ח שלך כמה אלפי דולרים?' חייך הרב קובלסקי במבוכה והשיב: 'מצטער,  טעית בכתובת... אין לי גמ"ח, ואני רחוק מלהחזיק ברשותי סכום כזה, אמנם הייתי שמח לעזור לך אך אין ביכולתי. לא אוכל לסייע לך, מצטער...'

     הלילה חלף, ולמחרת בשעת בוקר הגיע אותו יהודי לבית הכנסת, כאשר כבר בכניסה הכל אומרים לו 'הרב קובלסקי מחפש אותך משעה מוקדמת מאוד בבוקר'. בתוך רגעים אחדים כבר מצאו הרב קובלסקי, ומיד פנה אליו ואמר: 'לאיזה סכום אמרת שאתה זקוק?' הרהר אותו יהודי: 'בוודאי מצא הרב קובלסקי מטמון ובו כסף רב... או שמא הקים גמ"ח יש מאין באישון ליל... הרי הוא יודע שמדובר בסכום גדול, וכבר אמר אמש שאינו יכול לעזור.' מיד התעשת ואמר: 'ארבעת אלפים דולר, זה הסכום. מה קרה? הרב השיג לפתע?' 'לא ולא', השיב הרב קובלסקי בחיוך. 'עכשיו, שאני יודע בבירור מה הסכום, אלך לנסות להשיג, מי יתן ואצליח...'  ואכן, בתום מאמץ לא קל, הצליח הרב לאסוף את מלוא הסכום והעניק לאותו יהודי כהלוואה.  עתה, התפלא היהודי שבעתיים. 'לא הצלחתי להבין' אמר בפליאה. 'מלכתחילה,  כשפניתי אל הרב נעניתי שהרב אינו יכול לעזור לי. אחר כך, כאשר הרב פנה אלי,  הבנתי שהתחדש משהו, ויש לרב אפשרות להשיג את הכסף הדרוש. אך מיד הבנתי שבעצם אין לרב את הכסף, ובעצם אנו נמצאים באותה נקודה כאתמול. מדוע איפוא חזר אליי הרב וביקש לסייע לי?' 'שאלה טובה אתה שואל', השיב הרב קובלסקי בחיוך, 'הענין הוא שאני חפץ להישאר ברשימה...' 'רשימה?' עיניו של האיש התעגלו בתדהמה. 'איזה רשימה? 'יש לך דקה?' שאל הרב קובלסקי בנחת, 'הסכת ושמע':

     תור ארוך השתרך מאחורי חדרו של הצדיק הקדוש,  הרבי מלובלין זי"ע. עשרות יהודים עמדו בו, מבקשים להיכנס אל הקודש פנימה,  לשטוח בפני הרבי הקדוש את מועקתם וצרתם, ולקבל עצה וברכה. בין הממתינים עמד יהודי פשוט אחד, שבא לרבי לרגל השמחה הקריבה במעונו – הוא עומד לפני נישואי בנו בשעה טובה, אך ראשו נתון בדאגה עמוקה - מניין הוא לוקח את סכומי הכסף האגדיים לצורך החתונה, כאשר הוא עני ואביון. תורו של אותו יהודי הגיע,  והנה הרבי מקבלו ב'שלום עליכם' לבבי, ופניו קורנות כמלאך א-לוקים. היהודי שופך את אשר על לבו, והרבי מקשיב לו בסבלנות. בסיום דבריו, הרבי נושא עיניו ונאחז בשרעפים, והכל יודעים כי זהו הרגע בו עיני הרבי משוטטות בעולם כולו,  כמחפשות אחרי פיתרון. לפתע ניעור הרבי, נוטל דף נייר שעמד בסמוך, ורושם בכתב יד קדשו המלצה חמה עבור אותו יהודי.  הרבי מסיים לכתוב, חותם את שמו, ומעביר את ההמלצה ליהודי העומד לפניו. 'קח את ההמלצה הזו', אומר הרבי ברוך, 'וסע לעיירה ראדושיץ. הראה את ההמלצה הזו ליהודי הראשון שתמצא, וישועתך קרובה לבוא' פוסק הרבי, ומוסיף לומר לו כמה מילים נוספות, לפני שהוא מברכו ופוטרו לשלום.

     עגלתו של היהודי מיטלטלת לה בדרכים, עולה הרים ויורדת גבעות, והנה הוא בשער העיירה ראדושיץ. כמנהגם של יהודים הוא מגיע לבית הכנסת המקומי, שם – בין פשוטי העיירה, הוא מוצא את הרה"ק רבי ישכר דב מראדושיץ זי"ע. היו אלה הימים טרם התגלותו כצדיק מופלא, והוא נקרא בפי כל 'בערל בטלן', על שם היותו יושב בין פשוטי העיירה, מתוקף עבודתו הקדושה להסתיר את מעלתו הרוחנית. 'שלום עליכם', מקבלו 'בערל בטלן', בחיוך. 'מנין רבי יהודי, ולשם מה הטריח עצמו לבוא בקהלינו?'  היהודי מוציא את ההמלצה מכיס מעילו, ומעבירה לרבי ישכר דב. 'מכתב מהרבי מלובלין?' הוא קורא בהתפעלות, 'הבה נראה מה כותב אותו צדיק'. רבי ישכר דב מסיים לקרוא את המכתב, ונאנח. ' אומר לך את האמת. חפץ אני בכל מאודי לקיים רצון צדיק, אלא שאני לא האיש המתאים. הלא תדע כי אני בערל בטלן ותו לא, ואתה זקוק למישהו טוב יותר מבטלן כמוני שיסייע לך. מה עוד שזה עתה סיימתי לחזר על פתחי כל הנדיבים בעיר לצורך משהו אחר, והוזהרתי שלא לשוב ולבקש מתת יד בשנה הקרובה לפחות. תצטרך לפנות לכתובת אחרת', וכבר הוא מחפש למי להפנות את האיגרת... ' טעות בידך!' קובע מיד היהודי. 'הרבי אמר לי לנסוע לראדושיץ, ולהגיש את המכתב ליהודי הראשון שפוגש אותי, כי בידיו לסייע לי. הרבי לא אמר שאם הוא נחשב לבטלן, או אם כבר גייס כסף למטרה אחרת, זכותו לסרב לבקשתי.  הרבי כן אמר, שאם היהודי הראשון שאפגוש יסרב לבקשתי, אגיד לו בשם הרבי שהוא לא ברשימה,  ואפנה ליהודי הבא !' 'לא ברשימה?' שאל רבי ישכר דב בבהלה. 'מה?  באיזו רשימה הרבי אמר שאני לא נמצא?' ' יש רשימה למעלה, בשמים', ציטט היהודי בשם הרבי מלובלין, 'בה רשומים היהודים שהקדוש ברוך הוא חפץ להיטיב עמהם, להפוך אותם לשותפים שלו לסייע לבניו אהוביו. לא כולם זוכים להיכלל ברשימה, יחידי סגולה זוכים להימנות עליה, להיות חלק מהקבוצה המובחרת העוזרת ליהודים אחרים,  בניו של הבורא ית'. הרבי אמר לי, אם היהודי הראשון שתפגוש יסרב לסייע לך – תגיד לו שבכך הוא מוציא עצמו מהרשימה, ותעבור ליהודי הבא...'  היהודי פנה לאחור, ולא הבחין בחרדה הרבה שאחזה את רבי ישכר דב. יש רשימה מצומצמת למעלה של עוסקי החסד, והוא לא ייכלל בה? ישנה רשימה טובה שמימית, ובמו ידיו דחה את ההזדמנות להיכלל בה?  רבי ישכר דב רדף אחריו, אחז בדש מעילו וביקש: ' אנא, אנא אל תבחר במישהו אחר. נכון שכבר נאמר לי לא לפנות שנית, ונכון שאינני אלא בטלן, אך אינני יכול לוותר על מקומי ברשימה. בבקשה', התחנן, ' בוא, בוא עמי, אני אסייע לך ככל שתצטרך...

     דקות ספורות אחר כך, כבר עמדו היהודי הזר ורבי ישכר דב לפני אחד מעשירי ראדושיץ. העשיר שמע את הסיפור המלא מפי רבי ישכר דב, והזכיר לו כי רק אמש הורה לו לשוב אליו שנית בשנה הקרובה. ' הכל טוב ויפה', אמר רבי ישכר דב, 'אבל בדיוק עכשיו הגיע לכאן היהודי היקר הזה, ומכתב מהרבי מלובלין בידיו. איך אפשר להשיב את בקשת הצדיק ריקם?' העשיר קרא את המכתב, וביקש לדעת מה הסכום הדרוש לחתונה. מיד ניגש לחדר הכספות, הוציא את מלוא הסכום במזומן והגיש לאותו יהודי, בתוספת כמה רובלים נוספים. 'קח בבקשה, שיהיה במזל טוב', אמר, וחתם את השיחה...


     רבי ישכר דב יצא מבית העשיר, ועמו היהודי מבקש הנדבה שלא ידע כיצד להודות. 'אינני זקוק לתודות,' אמר רבי ישכר דב, ' תודה שבזכותך היתה לי הזכות להישאר ברשימה...'  הרב קובלסקי הרים עיניים טובות לבן שיחו והסביר: 'אתמול בלילה, אחרי ששלחתיך מעל פניי מאוכזב, נזכרתי בסיפור זה. כל הלילה התהפכתי על משכבי, לא יכולתי להירדם. יהודי פנה אליי לבקש עזרה ולא סייעתי לו? הרי יתכן שבכך אני מאבד את מקומי ברשימה! הלא הייתי על סף הרשימה הטובה של המסייעים ליהודים אחרים, וכמעט איבדתי את ההזדמנות בידיים! עם שחר, רצתי לבית הכנסת לחפש אחריך. ידעתי שאם הקב"ה שלחך אל דלתי,  משמע שאני יכול לסייע לך. ואם אני יכול לסייע לך,  אינני יכול להחמיץ הזדמנות כזו, הרי בכך אני קונה את מקומי ברשימה! השיר והשבח לחי עולמים,  שגם הצלחתי...' הרי כך גילה לנו רבי שמעון בר יוחאי בזוהר הקדוש: כשהקדוש ברוך הוא חפץ לתת מתנה ליהודי, הוא שולח אליו עני לבקש עזרתו!  לא יאומן כי יסופר: כשרוצים בשמים לתת מתנה,  לא מגלים את המספר בלוטו, גם לא מעבירים אי אלו מיליונים לחשבון הבנק באפילה... מתנה ליהודי –  זה לשלוח אליו מישהו שיבקש את עזרתו, לזכותו לסייע ליהודי, להעניק לו את הזכות להיות רחמן בן רחמן גומל חסדים טובים. זו המתנה הגדולה ביותר!

כל אחד והחבית שלו (מאורות הדף היומי, גיליון 1100)

     הם גררו את רגליהם מחוץ לבית הכנסת. השמש טרק את הדלת החורקת ונעל את המנעול הישן כשבליבו מקנן הספק, אם יאות הלה לשוב ולהיפתח לקראת השקיעה.

     בית כנסת, אי שם בעיירה מזרח-אירופאית, לפני מאתיים שנה.  דמויות שחוחות ממשא החיים נפלטו בזו אחר זו אל חצר בית הכנסת. הקבוצה הילכה בעצלתיים. איש איש ומשאו, טרחו ויגיעו. החיים אינם קלים. בעודם צעירים היו שחים על כך בינם לבין עצמם, תוך תקווה כי שינוי פתאומי יפציע אל חייהם. עם השנים כבר לא היה צורך לדבר על הנושא. החיים פעמו מתוכם במאמץ, ואילו הקושי גלש ואפף את ישותם.  בליל שבת היו נפגשים לאחר ששת ימי המעשה, ומהנהנים זה לעבר זה הנהון רב משמעות, אשר כלל בתוכו משפטים רבים יותר מכפי שהעומד מן הצד היה מעלה על דעתו: שמח לראותך, שבת שלום. כן,  העבודה הקשה ניכרת עליך. ברוך ה' שהגיעה שבת.  זקנך הלבין? גווך דואב? ידיך בלויות? שמח בכך . ראה את שמערל שנפטר בדמי ימיו. שבת שלום.

     הם יצאו מחצר בית הכנסת והתפצלו לקבוצות קטנות.  שמש חמימה היטיבה עם פרקי העצמות הדואבים. חג היום, שמחת תורה, הם רקדו לכבוד התורה, רבים מהם נזהרו שלא לקרוע את הנעליים המטולאות, ורוחם מעט עולצת, הן מפני החג הקדוש ושמחת התורה והן מפני שהמתינו בקוצר רוח ליוס'ל הסנדלר, אשר נטל על עצמו את המשימה רבת המשמעות.  יוס'ל היה מחייך בכל עת ובכל שעה, עד שיש אומרים כי חייך עוד לפני שהבין מדוע. רבים מבני מעמדו ביכרו להתחלף עמו; אם כבר להיות עני,  מדוע לכל הפחות לא להיות מאושר? היו מהרהרים בינם לבין עצמם ותוך כדי כך תוהים, אם העניות היא זו שאילצה את יוס'ל להיות שרוי בשמחה כדי להכהות את עקצה, או שמא באשרו הפנימי הוא בז לעושר ולממון ולפיכך הרי הוא עני.  כך או כך, יוס'ל הוא זה שנבחר על ידם בשנה שעברה להשתתף בשנה הבאה בריקודי שמחת תורה של בית הכנסת של הגבירים. הוא החליט כי אם ממון אין בכיסם, לפחות ירקדו כבעלי ממון, לכבוד נותן התורה ולכבוד התורה. יוס'ל הוא זה שניסה להמריצם לרקוד במרץ בשנה שעברה, והם הביטו לעברו בעיניים כבויות שאין בהן מאום. אינני מבין, התפרץ לעברם, מדוע אינכם עולזים, שמחים ורוקדים, חג היום, יהודים, מה זה היה לכם! ראו כיצד עולזים ושמחים אחינו בבית הכנסת של ה'גבירים'.  אך אמר יוס'ל את שאמר, נחרו לעברו בבוז אחדים מידידיו, "גבירים", אמרת נכון.  אולם, יוס'ל אילף לקח את חבריו. בעיצומו של החג יושב היה עם קבוצה נרגנת ממתפללי בית הכנסת,  ומונה עמם את שמות הגבירים אחד לאחד. היש מי מכם המוכן להתחלף ב... סוחר היין? נזף בהם בפנים זועפות ושתק קמעא, כדי לאפשר להם להעלות בזיכרונם את ההלוויה רבת המשתתפים שנערכה לפני שנים ארוכות לבנו יחידו של סוחר היין. מי מבאי בית הכנסת שלנו חפץ לתפוס את מקומו של בעל היערות סנט בהם בחריפות, והמשיך להצליף בהם בעת שהעלו דמעות על ייסוריו של סוחר היערות שהחלו ביום חתונתו עם זוגתו ויסתיימו ככל הנראה ביום האחרון של אחד משניהם.  יוס'ל הרים אותם מן הספסלים, שילב את ידיהם וייצאו המשוחחים במעגל לכבוד התורה, לא לפני שהבטיח להם, כי בשנה הבאה כעת חיה, הוא בכבודו ובעצמו ישתתף בהקפות הנערכות בבית הכנסת של ה'גבירים', כדי לעמוד על סודן. אולי נגלה דבר מה שיעזור לנו.

     עתה היה יוס'ל מתקרב כנגדם, מבושם מיי"ש,  מלהג במרץ, מהלך ברגלו האחת ורוקד ברגלו האחרת. יי"ש, קרא בקול גדול, זה הכל, יי"ש.  לעיניהם המשתאות של ידידיו עמד ותיאר את חבית היי"ש הכבירה הניצבת בפאתי בית המדרש,  וכל הרוצה לוגם ממנה כאוות נפשו. אתם מבינים ? מי ששמח, הופך שמח עוד יותר, ומי שעצוב, הופך שמח על כך שהוא לא עצוב עוד יותר. יהודים , יי"ש! ויוס'ל פצח בריקוד בטיבורה של העיירה.

     בערב שבת גלגל יוס'ל חבית ענק בעזרת מתפללים אחדים, הציבה בפאתי בית הכנסת ובליל שבת הוכרז,  כי בכל שבת יביא כל אחד מן המתפללים כוסית יי"ש מן היי"ש שקנה לכבוד שבת קודש, ירוקן אותה אל החבית, ובעזרת ה', עד שמחת תורה תתמלא החבית והם ירקדו כדת וכדין, כמו "גבירים".  לא היה איש ממתפללי בית הכנסת שהשתמט מן המשימה, אם ברצון ואם מפני הבושה. דומה היה כי פנים חדשות באו לבית הכנסת. החבית היתה כמו רקדן הניצב על משמרתו וממתין לאות התזמורת. בכל עת שבאו לבית הכנסת, הביטו בחבית היי"ש, וידוע ידעו כי יום יבוא והם ירקדו כפי שלא רקדו מימיהם.

     ביום כיפור דפק יוס'ל "על חטא" משלו, על שמחצית התפילה הרהר בשמחת תורה הקרב ובא, אך סינגר על עצמו במחשבה כי לא עשה מה שעשה ולא הרהר מה שהרהר אלא לכבוד התורה.  אלמלא יוס'ל היו המתפללים פותחים את חבית היי"ש כבר בליל יום טוב ראשון של סוכות. בהגיע ליל שמחת תורה, נהרו הכל אל בית הכנסת צוהלים ושמחים, כוסיות בידיהם ונהרה על פניהם.  העצמות הדואבות נשכחו, עמל החיים הוזח באחת,  קמטי המצח קרנו באושר כמו היו יצירת אומנות ובעיניים הכבויות הוצתה אש. שמחת תורה.  יוס'ל כובד בפתיחת החבית ובמזיגת כוסיות היי"ש הראשונות בסדרה לכל המתפללים. היה ביניהם כבוד הדדי. הם המתינו בסבלנות עד שאחרון הילדים יזכה לקבל לידיו את כוסית היי"ש הנכספת. או אז,  כולם יחד בירכו בקול רם "שהכל נהיה בדברו" ו... המאוכזבים ביותר היו אלו שידעו להערות אל גרונם כוסית משקה חריף באחת. הילדים הביטו משועשעים קמעא בהוריהם שאגרו חבית מים עם טעם קלוש של יי"ש, במשך שנה תמימה... רבים מן המתפללים כבשו עיניהם בקרקע. כל אחד חשב שרק הוא הביא במהלך השנה כוסיות מים חלף כוסית היי"ש, ואיש לא ישים לב לכך, שהרי כולם מביאים יי"ש.  אותה שנה הם לא שתו יי"ש, אבל הם למדו לקח לכל החיים.

לא לזלזל במצוות הפשטות

     במדרש תנחומא פרשת עקב סימן א' נאמר על פתיחת הפרשה: "והיה עקב תשמעון"  זה שאומר הכתוב: "לָמָּה אִירָא בִּימֵי רָע עֲוֹן עֲקֵבַי יְסוּבֵּנִי" (תהלים מט ו). הקב"ה שנתן תורה לישראל שיש בה תרי"ג מצות יש בהן קלות וחמורות. ומפני שיש בהן מצות קלות שאין בני אדם משגיחים בהן, אלא שממשליכן אותן תחת עקביהן, כלומר, שהן קלות  לפיכך היה דוד מתיירא מיום הדין ואומר: רבש"ע, איני מתיירא מן מצות החמורות שבתורה שהן חמורות. ממה אני מתיירא? מן מצות הקלות שמא עברתי על אחת מהן, אם עשיתי אם לא עשיתי מפני שהייתה קלה, ואתה אמרת: הוי זהיר במצווה קלה כבמצווה חמורה לכך אמר: למה אירא בימי רע ...

     בתלמוד נאמר (עבודה זרה יח א): "עוונות שאדם דש בעקביו בעולם הזה מסובין לו ליום הדין". לא בכדי רש"י השתמש בביטוי זה בפירושו לפסוק: "וְהָיָה עֵקֶב תִּשְׁמְעוּן אֵת הַמִּשְׁפָּטִים הָאֵלֶּה". להורות על משנה זהירות במצוות שאדם מתייחס אליהן בזלזול שהרי אמרו חז"ל: "ואי אתה יודע מתן שכרן של מצוות".

     משל למה הדבר דומה: לאחד שלא הצליח בעבודתו והגיע לפת לחם. הציעו לו לשנות מקום מגורים שכל המשנה מקום משנה מזל. החליט ה"לא יוצלח" לשים פעמיו לנתניה עיר היהלומים. מכיוון שלא היה לו במה לנסוע החל ללכת ברגל, לקראת לילה כשהוא רעב וצמא ראה נקודת אור מרחוק וגמר בליבו ששם ילון את הלילה. משהגיע למקום התברר לו שאין זה בית כפי שחשב אלא האבנים נוצצות מאור הלבנה. בלית ברירה נשכב לישון, אסף מן האבנים עם שחר, מילא את שקו ושם פעמיו לעיר נתניה.

     כובד המשא, הרעב והצמא עשו את שלהם והוא החליט להשליך חלק מהאבנים וכך הלך וזרק ובשערי העיר נתניה השק היה ריק מתוכן. הוא ניגש למסעדה בעיר וסעד כטוב ליבו כאחד מעשירי העיר. משנדרש לשלם השיב כי אין בכיסו ולו שקל בודד, בעל המקום התעצבן ודחף אותו מהמסעדה אל פתח הדלת. תוך כדי נפילה נפלה מן השק אבן קטנה שהייתה דבוקה בדופנו, בעל המקום הרימה הוציא מכיסו 5000 ₪ נתן לגנב וביקשו להסתלק מן המקום. מיודענו בראותו את הכסף התעלף. בעל הבית הבין שכנראה הלה בא לעסקים והסכום הזעום שהציע בעבור האבן הוא שגרם לכך, התנצל והציע 50,000 ₪. ה"לא יוצלח" צעק וחבט את ראשו בקיר וכמעט ואיבד את הכרתו. בעל המסעדה לא התאפק וצעק: "טיפש שכמותך! לפני רגע לא יכולת לשלם עבור מנה במסעדה שלי וכעת שמציעים לך שכר אתה חובט את ראשך בקיר?!" השיב האיש: "אני באמת טיפש שק מלא אבנים כאלו היה לי והשלכתי את כולן בזו אחר זו"...

כן הוא הנמשל:

     בעולם הזה אין אנו יודעים מהו השכר שנקבל בעבור כל מצווה ומצווה וכשנגיע לעולם הבא לאחר 120 שנה, נגלה מהו השכר שקיבלנו עבור מצוות פשוטות (שנראו לנו ככאלו פשוטות כמו: נטילת ידיים וברכת המזון ועוד...) ניראה בדיוק כאותו אדם... הבה לא נשליך מאחרי גבינו מצוות "פשוטות" שלא נצטרך אף אנו לחבוט את ראשנו בקיר...





ט"ז מנחם אב ה'תש"פ



אדם מורכב משני חלקים: חלק חומרי-הגוף וחלק רוחני - הנשמה. והמקשר ומגשר בין שני חלקים אלה, הוא הלחם. ואם הוא לא אוכל, גם הנשמה תפרח מהגוף, והלחם הוא הנותן חיות לגוף, אך גם נותן חיות לנשמה, אם מברכים עליו כדין, וזהו שנאמר, כי לא על הלחם לבדו, כלומר בלי ברכה, יחיה האדם, כי על כל מוצא פי ה' – היינו הברכה – יחיה האדם, כולל גופו ונשמתו. (צפיחית בדב"ש(


     בשום חלק מכל חלקי שולחן ערוך אין אתה מוצא רמז לפשרות, פרט ל'חושן משפט' הדן בעניינים שבין אדם לחברו, מכאן שבדברי תורה אין מקום לפשרה... ]רבי שלום מבעלז זצ"ל]


   התפילה אינה הדבר שהכי עוזר לאדם, אלא הדבר היחיד שעוזר... [הרבנית קניבסקי ע"ה]



     למה הגיעה המגפה, מה יהיה, איך נמשיך וכמה זמן נמשיך כך?  תשובה: ״למה״ – גימטריה 75 ( על העבר). ״מה יהיה״ – גימטריה 75 (על העתיד). והתשובה לשניהם היא ״בטחון״ – גימטריה 75 , כלומר לבטוח ולסמוך על הקב״ה, ברוך ד' יום יום!

אמרו חז"ל (ערכין ט"ו:) כתיב "מוות וחיים ביד הלשון" (ופריו מתוק).

     סח הגה"צ רבי אלימלך בידרמן שליט"א:

     מעשה שהיה ביהודי שבלידתו לא נקצב לו מן השמים שכל ודעת ככל אחיו מבני ישראל, אלא מעט פחות מזה ב'כמות' וגם ב'איכות' . בהגיעו לפרק 'האיש מקדש', נאלצו לשדך לו בחורה שגם היא לא התברכה בשכל רב ובדעת רחבה.  בס"ד חייהם זרמו על מי מנוחות, והשלום והשלווה שררו בביתם. בחסדי שמים, נולדו לבני הזוג שני ילדים (בעלי דעת שלימה), והם התחנכו בתלמודי תורה ועשו חיל בלימודיהם.

     באחד הימים, הוצרך ה'שווער', חותנו של היהודי, לשלוח לחתנו היקר חבילה מסויימת. אלא שהנסיעה עד למקום מגוריו הרחוק של החתן היתה קשה על החותן. מה עשה? - הוא ירד לתחנת האוטובוסים, וחיפש אחר אחד שנוסע לשכונת מגוריו של חתנו. משמצא יהודי שנוסע לשם, שאלו: "האם אתה מכיר את האברך פלוני משכונתכם?".  היהודי חשב קמעא, ובירר: "מי, אותו המשוגענער...?" (-פלוני המשוגע).  כשהחותן הבין שכוונתו אכן לחתנו, אישר שזהו האיש שאליו צריכה החבילה להגיע, והיהודי הסכים להיות השליח ולמסור את החבילה לחתן. תוך כדי שצעד חזרה לביתו, החל החותן להרהר בליבו, 'וכי זה שמי וזה זכרי - חותנו של המשוגענער?...',  היו לא תהיה!  בהגיעו הביתה, סיפר על כך לאשתו, ושניהם הסכימו: חרפה היא לנו שיש לנו כזה חתן, נדאג להציל את בתנו היקרה מלהיות כפותה בידי משוגענער חדל אישים! (כפי הנראה גם שכלם של בני זוג אלה לא היה כל כך 'רחב'...).  

     האם שוחחה עם בתה על אודות בעלה, ותוך זמן קצר, פרצה אש המריבה בבית החתן והבת ... לא חולפים אלא ימים ספורים, ובני הזוג החלו לדבר על גירושין, ירחם ה . הדברים הגיעו לאוזנו של הרה"ק ה'בית ישראל' זי"ע, והוא הזעיק אליו מיד את רבי ברוך קאמינר זצ"ל, שהיה ממקורביו ושימש בתפקידים רבים הנוגעים להנהגת הציבור. הרבי ביקש מרבי ברוך שישתדל בכל כוחו להשכין שלום בביתם של בני הזוג, להציל את חיי הנישואין שלהם, ואת ילדיהם משיברון ו"יתמות". משיצא את פני הקודש, מיהר רבי ברוך לטפל בעניין. הוא ניסה וניסה בכל דרך אפשרית לחבר בין הניצים, אך לא עלתה בידו.

     לא ארכו הימים והבעל נתן לאשתו גט פיטורין. ומה עלה בגורלם של הבנים? - שניהם יצאו לתרבות רעה, רח"ל.  ועתה נתבונן בדבר הנורא שאירע כאן - עמד לו יהודי בתחנת האוטובוס, ולתומו שאל "מי, אותו המשוגענער?",  ובזה גרם לחורבן הבית; האיש והאשה הושלכו ליגון ואנחה עולמית על שהוכרחו להתגרש זה מזה, ושתי 'נשמות קדושות' , הבנים של ה'משוגענער', ירדו לעמקי שאול...  ועד היום הזה, לא ידע האיש הזה מה גרם במילה אחת שהוציא מפיו!!  


     הבה נשנן היטב את דברי הגמרא הקדושה (ערכין ט"ו:): אמר רבי חמא ברבי חנינא: מאי דכתיב: "מוות וחיים ביד לשון" - וכי יש יד ללשון (להמית אחרים כמו יד)?! לומר לך: מה יד ממיתה, אף לשון ממיתה! יכול, אי מה יד אינה ממיתה אלא בסמוך לה, אף לשון אינה ממיתה אלא בסמוך לה? תלמוד לומר: "חץ" שחוט לשונם (כשם שחץ יכול להמית למרחוק, כך גם לשון יכולה להמית למרחוק). יכול, אי מה חץ אינו ממית, אלא עד ארבעים וחמישים אמה, אף לשון אינה ממיתה אלא עד ארבעים וחמישים אמה? תלמוד לומר: "שתו בשמים פיהם ולשונם תהלך בארץ". כלומר: בלשונו יכול האדם להרוג ממקומו עד סוף העולם, כמרחק שמן הארץ עד לשמים .





ט"ו מנחם אב ה'תש"פ

 האוצר הגדול ביותר-  לדעת לנצל את ימי הנעורים.

     האור החיים הקדוש אומר, כי הפסוק "וזכרת את ה' אלוקיך", הוא בסיס ויסוד לכל, שצריך לתת לבו על טובתו כי מה' היתה לו, ודבר זה יעירהו תמיד להכיר בוראו והשגחתו עליו. הזיכרון של הפסוק הזה הוא קריטי, כי תחילת תחבולות יצר האדם היא להשכיחו דבר זה, ודרך זה יכנס לאבדו!

     האור החיים הק' בספרו ראשון לציון אומר הבן יקיר לי אפרים אם ילד שעשועים כי מדי דברו בו זכור אזכרנו עוד, ילד אפילו כשמתלכלך מנשקים אותו, אבל גדול שמתלכלך מתרחקים ממנו, אומר הקב"ה הבן יקיר לי אפרים אתה אצלי כמו ילד שעשועים. יהודי בכל מצב לא לברוח מהמציאות.


     הארץ הטובה אשר נתן לך (ח י(  - שאל האדמו"ר רבי יחזקאל מקוזמיר את נשיא הקופה של מעות ארץ ישראל, למה נקראת הארץ בשם ארץ ישראל ולא ארץ אברהם או יצחק? השיבו: אלמלא נקראת ארץ אברהם, היה גם לישמעאל חלק בה, ואלמלי נקראת ארץ יצחק היה גם לעשו חלק בה, ועכשיו שהיא קרויה ארץ ישראל השם מוכיח עליה כי שייכת רק לנו. אמר לו האדמו"ר:  יפה אמרת, הטעם האמיתי הוא שנקראת ארץ ישראל ללמדנו שכל המתנהג כישראל יש לו חלק בה, וכל שאינו מתנהג כישראל אין לו חלק בה. (מעינות הנצח(

הקצבה ל'תלמיד חכם' [מתוך 'להגיד']

 

     הגה"צ רבי שלום שבדרון זצ"ל הביא בדרשותיו סיפור ששמע מגר צדק:

 

     ''בעבר שירתתי כחייל במלחמת העולם השנייה, ונפצעתי קשה מרסיס שפגע בראשי. לאחר החלמתי נקבעו לי אחוזי נכות, שבגינם זכיתי לקצבה קבועה גם אחרי סיום שירותי בצבא. מידי 4 חודשים היה עלי לעמוד בפני וועדה רפואית ולהיבדק האם אכן נכותי נמשכת,  והמשך תשלום כספי הקצבה היה תלוי בהחלטת הוועדה. במהלך השנים הכרתי את בוראי והחלטתי לנטוש את הבלי ואלילי העבודה זרה ולהתגייר. מאושר מאוד הייתי מאז הצטרפתי לאור היהדות, ואט אט התקדמתי בידיעת התורה ובקיום מצוות, עד שעברתי ללמוד בישיבה. עליתי והתעליתי בלימודי הגמרא, וזה היה כל עולמי. גם מצבי הבריאותי השתנה ללא היכר והבראתי מנכותי כמעט לחלוטין. זו הסיבה שכשעמדתי שוב לפני הוועדה הרפואית, כבר לא ראו צורך לאשר את המשך הקצבה, שהרי אני בריא ויכול לעבוד לפרנסתי.  לא ידעתי את נפשי מצער על החלטת הוועדה, הרי בזכות כספי אותה קצבה יכולתי לשבת וללמוד באין מפריע, מה אעשה עתה? מאין תבוא הפרנסה ואוכל להמשיך לשקוד על התורה שכה אהובה עלי?. החלטתי לערער על החלטת הוועדה.  נשלחתי מוועדה רפואית אחת לחברתה, הגשתי ערעור ועוד ערעור, עד שהגעתי לבית משפט צבאי - הערכאה הגבוהה ביותר בעניין זה. השופט הצבאי שאל אותי: ''הרי עמדת בפני כל הוועדות הרפואיות האפשריות, וכולן טענו כי אתה בריא וכשיר לעבודה, אם כן, באיזו עילה אתה מבקש את המשך תשלומי הקצבה?''.  נאלמתי דום ולא ידעתי מה לענות, ואז החלטתי לומר לו בעוז את כל האמת: ''איני עובד ואין לי פרנסה!''. '' ובכל אופן ממה אתה חי?'' - שאל השופט. '' אני לומד בישיבה!'' - עניתי בפשטות. '' מה אתה לומד שם?' - הוסיף השופט לשאול. '' אני לומד תורה!'' - עניתי. '' מה זו תורה?'' - התעניין השופט. '' אני לומד להיות תלמיד חכם!'' - עניתי בשלווה . ברגע זה אורו עיני השופט ואמר: ''תלמיד חכם!! אספר לך סיפור:

 


     בימי המלחמה שירתתי כמפקד צוללת. שנה שלמה היינו מתחת למים, ולפי ההוראות שקיבלנו לא יכולנו לעלות מעל פני המים. רוב המלחים ואנשי הצוות שהיו אתנו בצוללת היו שבורים ורצוצים מכך, ותפקידי כמפקד היה להעלות להם את מצב הרוח באמצעות שירה או בדברי בידור בעלמא. אלא שיחד אתנו שירתו שלושה יהודים, והם תמיד היו שמחים. הם לא היו זקוקים לעזרים חיצוניים כדי שיפיגו את מועקתם מהשהייה הארוכה מתחת לפני המים.  רוגע ושלווה היו נסוכים תמיד על פניהם . פעם אחת עברתי ליד התא שלהם ושמעתי אותם שרים בשמחה פנימית מיוחדת. זה כבר היה נשגב מבינתי, ' לשמחה זו מה היא עושה? כולנו היינו בדיכאון כה עמוק,  והם שמחים?!'.  נכנסתי לחדרם וראיתי שהם יושבים כשעל שולחנם ספרים פתוחים. לשאלתי מה מעשיהם?, הם הסבירו לי שהם לומדים תורה ולומדים להיות 'תלמידי חכמים '!''. השופט סיים את סיפורו וקבע: ''כיון שנפצעת בשירותך הצבאי, וכרגע אתה לומד להיות 'תלמיד חכם', אני מאשר לך קצבה קבועה לכל החיים!''.  הן הן דברי הרמב"ם - מי שנדבה רוחו והבינו מדעו להיבדל ולהיות כשבט לוי המשרתים לפני ה', ה' הוא נחלתו, וישלח לו את פרנסתו מן השמיים, ויוכל להמשיך לשקוד על התורה בהשקט ובטחה. 




י"ד מנחם אב ה'תש"פ


אומר רבי שלום-מרדכי מברז'אן: רק כשתאמר בלבבך בכנות שאינך יכול להורישם בדרך הטבע, רק אז לא תירא מהם, כי יושיעך ה'. כל עוד אתה חושב, שתוכל להורישם בכח עצמך ובעוצם ידך – יש לך באמת מה להתיירא מהם, היות ואינך סומך על ישועת ה' אלא על עוצם ידך, ומה ערך לגבורתך...


     האוצר הגדול ביותר - אמונה.


     הרואה ימים ונהרות מברך בא"י אמ"ה עושה מעשה בראשית, וגם ים כנרת בכלל זה, רק אם ראה תוך ל' יום את הים התיכון וברך עליו עושה מ"ב [כדכ' במ"ב סי' רכ"ח] נראה דתלוי בפלוגתא של האחרונים בראה מלך אחד ותוך ל' יום ראה מלך אחר אם מברך ב"פ שחלק מכבודו וכו' או לא, כדכתב במ"ב רכ"ד ס"ק י"ז, וה"ה בב' ימים לא יברך על הכנרת אחר שראה תך ל' יום את הים התיכון.


     מדרש חז"ל: דוד המלך אומר: "אחת שאלתי מאת ה' אותה אבקש שבתי בבית ה' כל ימי חיי לחזות בנועם ה' ולבקר בהיכלו". אומר לו הקב"ה: אמרת אחת וביקשת שלוש? 1. "שבתי בבית ה' כל ימי חיי" 2. "לחזות בנועם ה'" 3. "ולבקר בהיכלו" ?! אמר לו דוד המלך: ממך למדתי, שהרי אמרת "מה ה' דורש מעמך כי אם ליראה את ה'", ולבסוף אמרת "לשמור מצוותיו ולדבקה בו"... (ילקוט שמעוני ושוחר טוב בתהלים).

הכרת הטוב V [מתוך 'באר הפרשה']

     סיפר הגה"צ רבי אלימלך בידרמן שליט"א: פעם אחת שהה רבי יוסף שלמה כהנמן זצ"ל הרב מפוניבז' בשוויץ למטרת החזקת הישיבה. הוא הגיע למלון בלילה, ולא נמצא עבורו חדר פנוי [מחמת ריבוי האורחים שגדשו את המלון]. בלית ברירה נשאר לשבת ב'לובי' של המלון, וניסה להתנמנם על אחד הכאות שהיו שם.

     תוך כדי עבר שם אחד מילדי האורחים במלון ונדהם לראות את הרב במצב כזה. הוא שאל אותו מדוע אינו עולה לחדרו לישון על מיטה, ומה לו לנמנם ב'לובי'. סיפר לו הרב את סיפורו.  אותו ילד מיהר לאביו סיפר לו את העניין ואמר לו: "הרי אנחנו קיבלנו שני חדרים במלון, אולי נצטופף כולנו בחדר אחד וניתן לרב את החדר השני?". האב הסכים והילד חזר לרב מפוניבז' והראה לו את החדר המיוחד עבורו לפי כבודו.  הרב שמח ובירכו על כך, והוסיף ואמר לו כי כבר מעתה הוא מקבלו כתלמיד בישיבה!. הילד שהיה פיקח ו'סוחר'... ביקש מהרב שיעלה לו את זה ע"ג הכתב... הרב נענה לו ונתן לו 'שטר כתוב וחתום' שהוא מתקבל לישיבה כאחד התלמידים.


     עברו שנים, ואותו ילד הגיע לגיל 17 . הוא נסע לארה"ק והגיע לישיבת פוניבז' בבני ברק. הוא נכנס למשרד הישיבה והראה את הכתב שבידו. ביררו את הדבר אצל הרב מפוניבז' והוא אישר את הדברים, קיבלוהו לישיבה, וכ'הכרת הטוב' הורה הרב לסדר עבורו חדר טוב ונוח, ודאג לכל צרכיו. אך לא עברו ימים רבים והתברר שהלה אינו 'בעל כשרון' המתאים לרמת הלימודים בישיבה, ועליו עוד לעבור כברת דרך ארוכה וללמוד הרבה עד שיהיה ראוי להיות תלמיד ישיבת פוניבז'... מינה הרב כמה אברכים שילמדוהו תורה משנה וגמרא, עד שהלה עלה על דרך המלך, וכיום הוא מכהן כאחד מחשובי ראשי הישיבות ומרביץ תורה לעדרים. 





י"ג מנחם אב ה'תש"פ


אנו אומרים ר' "חנינא בן עקשיא אומר רצה הקב"ה לזכות את ישראל לפיכך הרבה להם תורה ומצוות". אם הקב"ה היה מחפש לזכות אותנו היה נותן לנו 10-15 מצוות וזהו? (זו שאלתו של הרמב"ם) השיב הרב פינקוס: הקב"ה חיפש לזכות אותנו במצוות ושתל המון מצוות בפעולות היום-יומיות כמו לנעול נעליים - ימין ואח"כ שמאל, לשרוך שורכים שמאל ואח"כ ימין, נטילת ידיים. דברים שאדם עושה ממילא והוא מקבל עליהם שכר... (הרב פינקוס זצ"ל)

    בתהילים (בפרק יג) נאמר "עד אנה תסתיר את פניך ממני, עד אנה אשית עצות בנפשי" - מתי יש הסתר פנים? כשאדם משית לעצמו עצות. אבל כשמגיעים למסקנה שרק ה' יתברך יכול לעזור - אז זוכים לגילויים מופלאים של השגחה. בכלל, מה לי לדאוג על העתיד? "תמים תהיה עם השם אלוקיך!" רש"י אומר שם: 'ולא תחקור אחר העתידות', ואין זה משנה אילו עתידות, מה שיהיה בעוד עשר שנים או בעוד עשר דקות (במאמר ששמעתי מהרבי מסקולען זצ"ל, שאמר בשם הרה"ק מרוזי'ן זי"ע)


     "ואתם הדבקים בד' אלקיכם חיים כולכם היום" [ד' ד']. יש אנשים האומרים כי דבקות בהקב"ה אפשר רק לאחר מיתה בעוה"ב, וי"א גם בחיים בעוה"ז אבל רק ליחידי סגולה, וי"א כי כולם יכולים להגיע לדרגה זו, אבל רק לעת זקנה כאשר אין כבר כ"כ יצה"ר. לזה נאמר: "ואתם הדבקים בד' אלקיכם חיים" - גם בחיים בעוה"ז, "כולכם" - לא רק יחידי סגולה, "היום" - בכל יום ולא רק לעת זקנה. (שעב"ר(


     "ומי גוי גדול אשר לו חוקים ומשפטים צדיקים" (ד, ח)  - 'משפט' הכוונה היא לדבר שיש לו טעם וסיבה, 'חוק' אין לו טעם. צריך לעשות כי ככה.  ישנם צדיקים שדרכיהם מובנות והנהגותיהם ברורות, אלו צדיקים בבחינת 'משפט'. לעומתם יש צדיקים שדרך הנהגתם היא גבוהה ואינה ברורה לכל אדם, מעשיהם סתומים ולא ניתן לעמוד על טיבם, אלו צדיקים בבחינת 'חוק'. התורה משבחת את עם ישראל שהוא הגוי (-העם) היחיד שיש לו "חוקים ומשפטים - צדיקים", יש לו צדיקים בבחינת משפט ובבחינת חוק... ( הרה"ק רבי ישראל מרוז'ין)


׳א צענטער׳ מעולם האמת )  .יהודה יעקובי, יתד השבוע(

     מספר בעל המעשה, הרה״ג רבי אליהו קלר שליט״א, מחשובי הת״ח בגבעת שאול בירושלים.

     רבי אליהו שליט״א נולד בארגנטינה. אביו,  רבי אברהם משה, נולד בפולין בשנת תרצ״ג, ולפני המלחמה משפחתו עברה מפולין לארגנטינה,  בה הוא גר כמעט שמונים שנה, וכל ימיהם גדלו בארגנטינה, ולמרות שגידלו את צאצאיהם בארץ ניכר, חלומם היה כל העת לעלות ולכונן את אדמת ארץ הקודש לכל הפחות בערוב ימיהם.  ואכן, לפני שלוש שנים זכה אביו רבי אברהם משה קלר זצ״ל לעלות לארה״ק מארגנטינה בהיותו בגיל הגבורות. לאחר תקופה קצרה קבע את מושבו בנווה הורים ׳שומרי החומות׳ בעיר,  שם ניהל את סדר יומו הדקדקני כבימי חייו כל השנים.

     דבר אחד משך תשומת לב כל רואיו: בכל מקום בו שהה, היה מונח תמיד הספר 'קיצור שולחן ערוך׳, בו למד מידי יום. הוא היה דבוק בתורתו ואף לימדה לאחרים כל ימיו. כל מכריו ידעו: רבי אברהם משה והספר ׳קיצור שולחן ערוך׳ – חברי אמת הם.  לפני כחודש וחצי, בליל כ״ז ניסן תש״פ,  בשעת ערב, הסתלק רבי אברהם משה זצ״ל לבית עולמו, והוא בן פ״ז שנים. בצוק ימי קורונה, כידוע, ההלוויות נערכות במהירות, ללא מכרים רבים. בני המשפחה ביקשו להקפיד על מנהג ירושלים ולקוברו עוד באותו הלילה. ואכן נקבעה שעת ההלוויה לשעה 1.00 בלילה והייתה אמורה לצאת מבית ההלוויות שמגר. בתקופת המגיפה מגיעים רק חמישה אנשים ברכב הח״ק , כדי לא לסכן כל המניין הקבוע, במקרה ויצטרכו בידוד וכדומה, והמשפחה אמורה לגייס עוד חמישה בני משפחה שילוו את הנפטר לקבורה , כדי שיהיה מנין בשעת הקבורה.  כאן מספר הבן רבי אליהו את השתלשלות האירועים המפליאה לה היה עד:

     ממשפחתנו היינו אנשים ספורים, ואני כבנו היחיד וחתני שהוא כהן נפרדנו ממנו בכמה מילות פרידה, מפאת חודש ניסן שאסור בו להספיד, ולאחר מכן אמרתי את הקדיש, והכניסו את מיטתו של אבא זצ״ל למכונית הח״ק בדרכה להר הזיתים לחלקת אנשי ירושלים.  אנשי הח״ק באו לבדוק שאכן יש מניין שיבוא עמהם לקבורה, כי לא עורכים קבורה ללא מניין. התברר שאין מניין. מנהג ירושלים שיוצאי חלציו של הנפטר לא מלווים אותו אחרי ההלוויה לבית העלמין, וכך אני כבן יחיד נותרתי ב׳שמגר׳ עד שייסעו ואוכל לשוב לביתי. הנכדים אף הם לא מלווים, ושני חתניי הינם כהנים שלא יכלו גם הם ללוות לבית הקברות, והחתן השלישי שוהה בארגנטינה המסוגרת בימים אלו, וכך נותרו רק ארבעה אנשים מבני המשפחה הקרובה של אחותי וחתניה, שהם דרים עתה בארץ. חסר עשירי למניין...  אנשי הח״ק שראו זאת, אמרו לעצמם,  שבמקרה חריג זה יחרגו ממנהגם, ויבקשו מאחד מאנשי הח״ק שיתארגן להצטרף אליהם ויעברו דרכו לצרפו בשעת ליל מאוחרת זו, אך היססו אם ימצאו אותו זמין בשעת לילה כה מאוחרת.  לפתע מופיע אדם מבוגר שנראה כבן 70 שעמד בצד בשעת ההלוויה, ואומר שהוא מצטרף אליהם לנסוע לקבורה בהר הזיתים. אנשי הח״ק מדרכם אינם מתעניינים מי הם המלווים, וכשמצטרפים ובאים עשרה הם נוסעים לדרכם.  אך בני המשפחה התפלאו מאד מי הוא האיש המבוגר שמוכן לנסוע בשעה אחת בלילה בתקופת הקורונה להר הזיתים. הם היו בטוחים שהוא טועה, ואמרו לו בעדינות: "ר׳ איד, אינך צריך לטרוח בנסיעה זו", הם היו בטוחים שהוא עובר אורח שעבר כאן ורוצה לעשות חסד של אמת,  ולכן אמרו לו באדיבות שאין צורך שיטרח בעבורם, הם כבר ישיגו אדם עשירי למניין...  אך אותו יהודי מבוגר מתעקש. הוא מבקש ללוות את הנפטר להר הזיתים עד אחר הקבורה. כיוון שהמשפחה שלנו לא הכירוהו, שאלוהו בעדינות מי הוא ואם הכיר את הנפטר, והוא ענה להם שהוא ׳קרוב שלו׳... המשפחה המצומצמת התפלאה, כי בקושי ישנם בני משפחה כאן בארץ, ואינם מכירים קרובים בארץ מלבד אלו הנמצאים כאן. הם היו בטוחים שיש לו טעות בזיהוי הנפטר, היו כמה הלוויות בשמגר בזו אחר זו, והם הסבירו לו בדרכי נועם שכנראה נפלה טעות בהבנתו, כי אין לנו משפחה כאן בארץ חוץ מאלו הקיימים כאן, ואולי הוא מחפש מישהו אחר.  אך הוא התעקש שחפץ הוא לנסוע עמהם לקבורה, באומרו שהוא קרוב... כך בלי לדבר הוא נכנס לרכב של אחד החתנים שנסע עמו להר הזיתים והוא זכה להשלים המניין, והח״ק נסעו בשלווה עם המיטה של אבא זצ״ל להר הזיתים.

     לאחר הקבורה, כשאותו חתן רואה את היהודי עומד וחש קירבה למקום, התפלאותו וסקרנותו גברה כאחד, והוא שאלו: מה שמך?  ׳גנצפריד׳, השיב האלמוני.  החתן לא הצליח לשמוע במדויק את השם,  אבל הבין מיד ששם כזה אינו מוכר במשפחה כלל וכלל, והתפלא מאד לזהותו, ובמיוחד לא הבינו מהיכן הוא קרוב משפחה שלהם.  אותו אורח הגיע עמהם בחזרה במכוניתם, ובנסיעה חזרה הצטרף עוד בן משפחה לאותה נסיעה, כך שאותו אורח התיישב מאחור,  וכל הנסיעה הם דיברו ביניהם, ואותו אורח לא אומר מילה, ונראה היה שקוע במחשבותיו. רק כשהורידו אותו במרכז ירושלים, שואל החתן את הקרוב שישב לצידו, אתה מכיר קרוב שלנו שכזה בשם ׳גנצפריד׳ ?! כששומע בן המשפחה את השם, כמעט והתעלף. "זה השם שהוא אמר לך?", שאל בהשתאות והסתובב להביט עליו שוב ולחפש אותו היכן שהורידו אותו לפני רגע אחד. אך האיש לא נראה כלל וכלל, וכל ניסיונותיהם לאתרו עלו בתוהו...

     הבן דוד שהכיר את השם ׳גנצפריד׳ כשמו של בעל הקיצור שו״ע, היה נרגש כולו. הוא זכר וקישר את הענין עם הקשר המיוחד שהיה לאבא כל השנים עם ספרו של ר״ש גנצפריד – קיצור שולחן ערוך, והגיע ישר לביתי לספר את כל דבר המעשה המופלא, באומרו שאין לו ספק שהגיע כאן שליח משמים ללוותו ולהשלים לו מניין נוכח יגיעתו הרבה של הנפטר כל ימיו בתורתו. " כשהגיעו ההורים מפולניה לארגנטינה לא היו כלל מוסדות תורה בעיר, והיה יהודי מופלא שנקרא רבי זאב גרינברג, שהיה שליח מהשמיים להחדיר את אווירת התורה והאידישקייט אצל גלי העלייה הגדולים שהגיעו לארגנטינה,  וכך להכניס מאות ואלפים לחיק היהדות, וכשאבי המנוח הכ״מ הגיע למצוות, לפני 74 שנים, היה זה הרב גרינברג שקירבו וחיזקו, ואמר לו – אשריך שזכית לקבל עליך עול מצוות, ואני נותן לו במתנה לרגל הגיעך למצוות ספר קדוש הנקרא ׳קיצור שולחן ערוך׳, שמחברו הוא רבי שלמה ב״ר יוסף גאנצפריד, והוא ילווה את אורחותיך כל הימים.  הוא קיבל את הספר ולקח זאת כמשאת חייו, ובמיוחד הקפיד לקיים את המשך בקשתו של רבו, שאמר לו: בכל יום שתלמד בספר הקדוש תזכה להיות יהודי טוב, ותוכל לקיים את הלכותיו שהן קלות וברורות לאורח החיים היהודי בכל מקצועות ההלכה, והקב״ה יהיה שמח אתך.  ואוכל להעיד, שמאותו יום הגיעו למצוות ועד יומו האחרון בכ״ו ניסן, אבא זצ״ל היה לומד בכל יום בספר הקדוש הזה, ולא עבר יום אחד שהוא לא למד בקיצור זה, וגם כשעלה לארה״ק,  זה היה הדבר שלקח עמו בתיק הצד, ולקח עמו את הספר לבית האבות שומרי החומות, והוא היה מונח לצד מיטתו . ׳אוכל להעיד מזכרונותיי׳ – אומר לנו הבן בקול נרגש – ׳לפני חצי יובל שנים נישאתי בשעטו״מ בארגנטינה, ולפני החתונה אבא כדרכו לומד את הלכות קידושין ויתר ההלכות הנוגעות לימי הנישואין בקיצור שו״ע, וכשראיתי כיצד אבא לומד בשמחה, שאלנו אותו, ׳כמה פעמים כבר למדת את הספר הקדוש הזה׳. והוא ענה בחיוך וענווה ׳אולי שלושים פעמים׳... וזה היה לפני חצי יובל שנים, ולפני כמה שנים שחגגו לו את יום ההולדת ה־80 בקרב בני המשפחה, ביקשו שיגיד כמה מילים לכבוד המאורע, ואמר ׳אינני יכול לומר הרבה, אני רק יודע לומר תהלים וללמוד קיצור שו״ע, אז אני יאמר לכם מההלכות הללו שאני יודע, והחל לומר בעל פה הלכות מהספר שכה חיבב כל ימיו. הוא אף לימד רבים להכיר את הספר המיוחד. ״

     לפני 3 שנים, כשהוריי החליטו לעלות לארה״ק, התפלאנו. כל ימיהם גרו שם, וגידלו משפחה עניפה וקהילה גדולה, אך אבא התעקש ואמר שבערוב ימיו הוא רוצה לכונן את עפרה של ארה״ק. כשעמדו להגיע ארצה, לקח כל הכסף שרכש בימי חייו, והוציא מהבנק חסכונותיו, כדי להביאו עמו ולחלק לילדיו, ואז הגיעו שודדים באמצע היום שהתחפשו ל׳משולחים׳ ושדדו ממנו לעיניהם כל הכסף שחסך כל ימיו,  והתכשיטים שהיו בביתם.  אימא הייתה מפוחדת ושאלה אותו מה עושים, והוא עונה לה בשקט: ׳הרי נאמר בקיצור שו״ע שכל מה שד׳ עושה הוא לטובה, כנראה ה' נותן לנו מתנה, שבעטיה לבטח נזכה להגיע לארץ הקודש שלמים, כמו יעקב אבינו שכל רכושו מארץ העמים נותר שם, ולא הגיע לארה״ק עם השלל. זו עת רצון ועלינו להתפלל שנזכה לעלות לארה״ק, וכך התפלל תוך כדי השוד לגאולה וישועה.

     אימא העידה, שבמשך 65 שנות נישואיהם לא שמעה מבעלה דבר גנאי או לשון הרע, וכשדיברו משהו לא טוב, עשה עצמו כאינו שומע,  ותמיד אמר ׳הקיצור שו״ע אינו מרשה כן׳, ומה שיכול היה לקיים מהספר היה מקיים בהידור ובפשטות. אפילו הלכות בקיצור שו״ע שלא נפסקו בפוסקים הקודמים קיים בהידור. " כל מי שהכיר את אבא", מסיים הבן, "ראה ירא שמים לא מצוי. ופעם בגילוי לב גילה לי את סוד יראת השמים שסובבה אותו כל ימיו: ׳הסעיף הראשון בקש״ע מתחיל ב׳שויתי ד׳ לנגדי תמיד׳ הוא כלל גדול בתורה ובמעלות הצדיקים׳ , ואבא חי עם המאמר הזה כל ימיו, וכל פעם כשפתח הספר ולמד היכן שהפסיק, היה פותח במשפט הראשון שבו החל השו״ע שלו. לכן עבורנו זה לא פלא שאם חי כל יום כך, התרחש האירוע המופלא בהלווייתו...


     דיברנו עם מורי הוראה מובהקים, ושאלנו אם לפרסם זאת, ואמרו שמצווה לפרסם, ללמדנו עד היכן הדבקות בספר גאוני הדורות, המלווה את האדם לא רק בחייו אלא גם בעלמא דקשוט.


 





י"ב מנחם אב ה'תש"פ


אמר רב גדול שההבדל בין עיתון לספרים הקדושים שעיתון כתוב הרבה מילים וקצת תוכן ובגמרא קצת מילים והרבה תוכן.

     גם אם חתונה נדחית מסיבות אובייקטיביות (כמו במקרה שהחתן או הכלה נדרשים להיות בבידוד), אין להוסיף לדחותה, אלא יש להשתדל לקיימה בהקדם האפשרי.

     ״ה׳ אחד״ (דברים ו,ד). מדוע נאמר 'ה׳ אחד' ולא 'ה׳ יחיד'? אלא שתכלית ואמיתת ייחודו של הקב״ה אינה מתבטאת בשלילת כל מציאות זולתו, אלא דווקא בכך שיש מציאות של עולם, ובכל-זאת נרגש בעולם שאין הוא מציאות לעצמו ושהוא מאוחד עם הבורא בתכלית. אחדות כזאת נרמזת במילה 'אחד'. (הרבי מליובאוויטש)


     ישנם שני עניינים, אשר קודמים להם "חבלים": לידה – ומשיח. חבלי לידה – חוותה כל אישה שהביאה ילד או ילדה לעולם, ואילו את חבלי המשיח – סובלים אנו בדורנו... וכאן עלינו לדעת, כי כשם שחבלי הלידה נעשים פחות ופחות נסבלים, עד שברגע האחרון, כאשר חשה האשה כי אינה יכולה להחזיק מעמד אפילו לא עוד רגע אחד – נשמע ה"מזל טוב", כך בדיוק יהיה גם בחבלי משיח... המצב יהיה יותר ויותר גרוע, עד שברגע האחרון, כאשר נחוש כי שוב איננו יכולים לסבול עוד – תבוא לפתע פתאום הגאולה השלמה!! [נתיבי אור]

כאבי שיניים ( מתוך שיעור מס' 159 בשער הבטחון)

     מספר הרה"ח ר' משה קליגר הי"ו מביתר:

     אמי נפטרה אתמול, בשבת פרשת בהעלותך תש"פ,  וההלוויה התקיימה במוצאי שבת קודש . ביום ראשון התעוררתי ממנוחת הצהרים בשל כאבי שיניים איומים ונוראים, עד שראשי חישב להתפוצץ. "משה", אני שומע את אמא שלי ע"ה אומרת, "אתה הולך לישון רגוע? ולי יש חוב אצל רופא שיניים!"  יצאתי מיד מהחדר לחפש את מספר הטלפון של רופא השיניים. ארבעה חודשים שכבה אמי בבית חולים. בשבוע של הפטירה היא דיברה אתי על כספים שמונחים בבית וביקשה שנחלקם לצדקה, ושאקח 200 שקלים מתוכם כדי לשלם חוב לרופא שיניים.  הבנתי שהיא באה אלי כי אתי היא דיברה. אין מנוס,  מוכרחים לטפל בעניין הרגע. התקשרתי למשרד של הרופא וביקשתי אותו בדחיפות עליונה, ולכן הוא עזב פציינט באמצע טיפול. ביקשתי ממנו שיעיין ברשימות ויראה אם קיים חוב של אמי, אלה קליגר ע"ה.  הרופא התפלא: "אמך הייתה מסודרת ושילמה תמיד בזמן".  בכל זאת הסתכל ואמר: "כן, יש חוב קטן של מאתיים שקלים". ביקשתי ממנו שימחל על האיחור, ותיכף העניין יוסדר. מיד התקשרתי לבני, הלומד בישיבה בשכונת 'בית ישראל', וביקשתי שישיג 200 שקלים וילך למשרדו של הרופא, הממוקם סמוך לביהמ"ד של דושינסקי, ברחוב שמואל הנביא בירושלים, וישלם מיד את החוב.  רבע שעה אחרי שהתעוררתי כבר שולם החוב.  ראה זה פלא: כאבי השיניים נעלמו מיד ב"ה כלא היו.


     זכתה אמי הצדקנית שלמחרת פטירתה כבר דאגה מלמעלה לסלק חוב כספי. תהא התעוררות זו לעילוי נשמתה, אלה בת הרב זלמן חיים הומינר, אחיו של הרה"צ ר' שמואל הומינר זצ"ל בעל 'עבד המלך'. יהי זכרם ברוך.




י' מנחם אב ה'תש"פ

  אנחנו צריכים להתמלא השראה לנוכח מי שיש בו את האומץ לחלוק עם העולם את היצירות והדעות שלו, תזכרו אומץ זה דבר מדבק, הייתי אומר אתה חייב להיות אמיץ עם החיים שלך כדי שאחרים יוכלו להיות אמיצים עם החיים שלהם אל תשכח שגם אתה מקור של השראה לאחרים.

אנכי אנכי עומד בין ה'' - מי שמחזיק את עצמו בגאווה, זה מפסיק אותו להתקרב לה'.    


     בערב ט׳ באב הרבה זמן לפני השקיעה אחד הלך לבית הכנסת ונעל נעליים [שאסור ללכת איתן בטי באב] ולקח איתו שקית עם נעלי בית [שמותר להשתמש בטי באב]. לפני שיצא אשתו אמרה לו: " אתה הולך לבית הכנסת עם שקית, ושם אתה מחליף את הנעלים, ובחזור אתה מגיע עם שקית. אולי תלך מעכשיו עם נעלי בית לבית הכנסת וכך לא תצטרך לקחת איתך בהלוך ובחזור שקית ביד?!". ענה לאשתו: " אולי בדרך לבית הכנסת משיח יבוא, איזה טעם יש בזה לפגוש את המשיח עם נעלי בית?"


     האשה עובדת את בוראה בבית, שם בין הסירים והכביסות.  כשהיא דואגת לכל הנדרש לבני הבית,  על הצלחתם בכל צעד ושעל,  היא ממלאה את ייעודה בחיים.


     הרבנית שטיינמן ע״ה היתה מתפללת בבית הכנסת 'דברי שיר', ופעם לאחר שיצאה מתפילת יום כיפור קטן היא אמרה: " כולם בוכים, אבל כל אחד בוכה לצורך עצמו. אם כולם היו בוכים לדבר אחד, לבנין בית המקדש, אני בטוחה שבית המקדש כבר היה נבנה". (הובאו בגיליון 'מתיקות ההלכה')


     "ונשמרתם מאד לנפשותיכם" (ד, ט"ו) - מעשה באחד מראשי הישיבות בליטא שמנע עצמו מלאכול בשר כדי לחסוך למען תלמידיו. אמר לו ה"חפץ חיים": בין התפקידים הרבים המוטלים על כתפי ראש הישיבה, יש ענין חשוב: הדאגה שיהא לתלמידים ראש ישיבה בריא! (חומש עטרת רש"י(.

     יהודי זה אדם, שיודע שכל מה שיש לו - זה בשביל לתת לאחרים. יהודי זה אדם שיודע שכל מה שהוא עושה - זה בשביל להיטיב עם השני.  


     מה צריך לעשות אבא שרוצה שהילדים שלו יגדלו להיות אנשי משפחה למופת? זה פשוט מאוד:  את אמא שלהם לכבד...


כאיש אשר אמו תנחמנו" – (ומתוק האור - איכה(.

     סיפור רבי ישראל מאיר לאו שליט''א מספר מזיכרונותיו:

     במהלך מלחמת יום הכפורים הגיעו לבית החולים איכילוב ארבע מאות שבעים וחמשה פצועים קשה ביותר, אשר הובאו מהחזית הדרומית. הפצועים קל ובינוני הגיעו לבית החולים "סורוקה" בבאר-שבע ול"ברזילי" באשקלון. הפצועים-קשה הוטסו במסוקים ל"איכילוב". רובם סבלו מכוויות קשות ביותר. היו ביניהם פגועי ראש, פגועי עמוד שידרה ופצועי עיניים. במחלקות הכירורגיות עבדו הצוותים סביב השעון במסירות נפש שאין כדוגמתה. שעות אינסופיות עשיתי בבית-החולים, בעיקר במחלקה הכירורגית של פרופסור ויז'ניצר, בה אשפזו שרופי הטנקים. שם למדתי עד כמה מטופשת ושקרית היא האמירה הרווחת בתיאורי מלחמה: " הפצועים לא זעקו". הם זעקו ועוד איך, כבני-אדם הסובלים כאבי תופת. אי אפשר לתאר את זעקות השבר שלהם כשהלכו לראשונה למקלחת, לאחר שהפרופסור פלשקס המנוח השתיל להם עור חדש. צרחות כאלה לא שמעתי מעודי.

     באחד מחדרי המחלקה הכירורגית שכבו ארבעה שריונרים, שנשרפו כמעט כליל בטנקים. אחד מהם זעק זעקות כאלה, שאיני יודע עד היום מאין שאב את הכוחות להשמיע אותן, למרות כמויות המורפיום שהכניסו לגופו.  התחננו שישמור על מעט שקט, שלא יפריע לשלושת חבריו לחדר להירדם - אך ללא הועיל. גם ההסברים שכך לא יוכל להחלים, כשלו. לפתע, ברגע אחד, חדל הבחור אפילו לייבב. שוועות השבר שלו נדמו. נבהלתי מהשקט הפתאומי שכבש את החדר. חששתי שמא קרה משהו נורא. פחדתי אפילו להישיר מבט לעבר מיטתו, כדי שלא יאומת החשש הנורא מכל. אבל לא. הפצוע נרדם וישן שנת ישרים. שלווה מוזרה ירדה על פניו השרופות, ולא נותר רמז לצרחות האימתניות שהעידו על סבלו הנורא. התברר כי אמו, שלא משה ממיטת בנה, מצאה בין שתי זרועותיו פיסת עור זעירה, סנטימטרים אחדים גודלה, שהייתה כולה שלו, ללא כוויות וללא השתלות. האם החלה ללטף את פיסת העור הלא-פגועה וחזרה שוב ושוב על שמו. "אמא פה. תירגע בן שלי, תירגע", חזרה ואמרה לו,  כשהיא איננה חדלה ללטף את פיסת עורו הבריאה, ומתאמצת בקשי רב לכבוש את בכיה. רק מילותיה וניגונן האימהי, האוהב והמוכר, הביאו מנוח לנפשו המיוסרת. רק אז עצם סוף סוף את עיניו, והביא מרגוע לנפשו.


     באותו לילה ב"איכילוב", ליד מיטתו של החייל השרוף, הבנתי את משמעותו של פסוק מן הפרק האחרון בספר ישעיהו.  ישעיהו הנביא, שפתח את דבריו בנבואת זעם - "בנים גדלתי ורוממתי והם פשעו בי", ומפרק מ' הוא מדבר על "נחמו נחמו עמי", מגיע לפרק האחרון - פרק ס"ו - ואומר: "כאיש אשר אמו תנחמנו כן אנכי אנחמכם ובירושלם תנוחמו". מכל הדמויים בתבל, בחר הנביא בדמוי זה: איש אשר אמו תנחמנו. אמו - ולא אביו. שום דבר לא עזר לבחור הפצוע ולא הרגיע אותו: לא כמויות המורפיום שהזריקו לו, לא הדיבורים ואף לא הגערות. רק כשאמו באה אליו באהבתה, ליטפה אותו ולחשה לו מילים אימהיות, הוא נרגע וישן שינה רגועה"... 

מה שצריכים לראות (להתעדן באהבתך, עלון 298)

 

     למרן הגרש"ז אויערבך זצ"ל היה תלמיד, אברך בישיבה, והיה גר בשכונת קטמון בירושלים. יום אחד פונה האברך ואומר לגרש"ז "ברוך ה' מצאתי דירה בשכונת גאולה ומחר אנו עושים העברה".  אומר לו ר' שלמה זלמן: "פלאי פלאים, ברוך ה' אני מגיע לשתות לחיים". קבעו לשעה 00: 4 .

 


     בשעה 4:00 מגיע ר' שלמה זלמן, הבית היה מלא בארגזים. ובסלון שולחן עם ששה כסאות, בקבוק יין ומיני מאפה...  האברך מזמין את הגרש"ז לשתות לחיים ור' שלמה זלמן מבקש לראות קודם את המטבח... אחר כך ביקש לעשות סיור בחדרים ובמרפסות ורק לאחר שראה את כל הבית התיישב בסלון ושתה לחיים...  תוך כדי השתיה פנה התלמיד לרבי שלמה זלמן ואמר: "רב'ה,  תורה היא וללמוד אני צריך. מדוע הרב ביקש לראות את הדירה,  מה כל כך עניין את כבוד הרב איך נראה המטבח והמרפסת שירות וכו'?!  אומר לו ר' שלמה זלמן: "אנחנו ירושלמים, וכידוע הירושלמים מפחדים מאוד מעין הרע. דע לך, כמו שאתה מאמין שעין הרע יכולה להזיק ולגרום צער, תאמין שמידה טובה מרובה ממידת פורענות פי חמש מאות, ועל ידי עין טובה כמה שפע וברכה אפשר לתת לזולת, ולכן היה לי ענין לסייר אצלך במטבח ולתת בו עין טובה שלא יחסר לכם כל טוב, אחר כך עברתי לחדרים ולמרפסות כדי להכניס בכל מקום ומקום עין טובה...




ט' מנחם אב ה'תש"פ


    אלי ציון ועריה כמו אשה בצריה )קינות לתשעה באב( אמר הרה״ק רבי לוי יצחק מברדיטשוב זי״ע - לא בכדי דימו את עם ישראל כ״אשה בציריה״,  כי אמנם אישה בציריה סובלת, אבל יש לה הרגשה שעוד מעט תשתחרר מסבלותיה ומיד תנוח עם הרך הנולד .  כך אנו בטוחים אפילו בזמנים הקשים, שבמהרה תהיה לנו השמחה של הגאולה המלאה והשלמה. ) פנינים(



     אם אנחנו לא יודעים 'מה יש לבכות בתשעה באב', אנחנו צריכים לבכות על זה שאנחנו לא יודעים על מה לבכות!


     ״אם יחסר לאדם איזה דבר כלשהו, עת טובה הוא להתפלל ולבקש מהקב״ה על זה בתשעה באב בעת שיושבים על הארץ״. דהיינו שדווקא בשיא החושך בזמן אמירת הקינות והבכיה שבתשעה באב שם יש עת רצון עצומה להיוושע בתפילה, כי כמו שלמדנו במאמר הנ״ל בתוך החושך הכי גדול נמצא האור הכי עצום! (הרה״ק רבי פינחס מקוריץ זי״ע (אמרי פנחס ט באב)


     בכייה לדורות אנו משתמשים בביטוי 'בכייה לדורות' כאשר רצוננו להתריע שפעולה מסוימת או מחדל כלשהו עלולים לגרום צרה לדורות הבאים. ואולם הביטוי המקורי שאוב מפרשת המרגלים. בשובם הוציאו את דיבת הארץ רעה וגרמו לעם לבכות. על כך אמרו חז"ל (סנהדרין קד,ב): "אותו ליל ט' באב היה. אמר להן הקב"ה לישראל, אתם בכיתם בכייה של חינם, ואני אקבע לכם בכייה לדורות".

(על-פי 'אהל אברהם')מט' באב לפורים   

בארשת פנים רצינית יצאו היהודים באותו בוקר של תשעה באב לתפילת שחרית בבית הכנסת. נעלי עץ לרגליהם וצער החורבן על פניהם. ופתאום הִכה באפיהם ריח עז של דברי מאפה טריים. הם נדהמו למראה עיניהם: הקונדיטוריה הכשרה, בבעלות יהודית, הייתה פתוחה כבכל יום!

בעליה של הקונדיטוריה, ששכנה בלב העיר, היה יהודי שהחל לזלזל במצוות, והתקשה לוותר על הרווחים של יום עבודה. חמדת הממון שיבשה עליו את דעתו. באותו בוקר פתח את הקונדיטוריה כבכל יום.

ההלם בקרב בני הקהילה היה גדול. פריצת גדר כזו לא נראתה בקהילת קהיר מעולם. הידיעה הועברה במהירות אל רב הקהילה, וזה מיהר לשגר שליחים לקונדיטוריה הסוררת ולבדוק אם אכן אמת הדבר. השליחים הבהולים שבו ובפיהם ההודעה הכאובה כי אכן הקונדיטוריה פתוחה בתשעה באב ושוקקת לקוחות. "צווּ עליו לסגור מייד את החנות!", הרעים הרב בקולו. השליחים שבו אל המאפייה, והעבירו לבעליה את המסר החד-משמעי. האיש הרים את פרצופו מקערת הלישה שבה עיבד גוש בצק גדול, והביט בלעג בשני השליחים חמורי הסבר. "לא אסגור!", אמר באטימות. "הסתלקו מכאן". "זה יום חורבן בית המקדש!", ניסו השניים לדבר על ליבו. "דורות של יהודים צמים ומתאבלים ביום המר הזה, שבו נשפך דמם של מיליוני יהודים ובעקבותיו התפזרנו בכל קצוות הארץ, ואתה בועט ברגל גסה בכאבו של עם ישראל!". האיש הניף ידו בביטול ודחה בשאט נפש את דברי התוכחה. "מה לי ולאירוע שהתרחש לפני אלף ושבע-מאות שנים!", אמר בבוז. "וכי אני אשם בחורבן בית המקדש ועליי להפסיד פרנסה ולהתאבל?".

הרוחות בקהילה היהודית סערו. התנהלותו החצופה של האיש פגעה ברגשות הציבור כולו. ואולם דווקא המרא דאתרא, שאליו היו נשואות עיני הכול, שתק והורה לציבור להבליג על המעשה המחפיר.

חלפו הימים. שנה חדשה פרשה את כנפיה, ואחר-כך באה עונת החורף. הכול שכחו את רמיסת תשעה באב על-ידי בעל הקונדיטוריה. התקרב ובא יום הפורים. הרחוב היהודי לבש ססגוניות. יהודי קהילת קהיר נהגו לקנות ביום הזה דברי מאפה רבים, ולשלבם במרכז משלוחי המנות ששיגרו איש לרעהו ואישה לרעותה. בימים שלפני פורים היו ידי האופים מלאות עבודה. המומחים שבהם נהגו לקרוץ תופינים בדמויותיהם של גיבורי מגילת אסתר, ולהפליא בעוגות עשירות בטעמיהן, ומעוטרות עיטורים מרהיבים. היצירות האפויות הועמדו לתצוגה, ושבו את דמיונם של העוברים והשבים. רק האמידים שבין אנשי הקהילה יכולים היו להרשות לעצמם לקנות את המוצרים הייחודיים הללו. ימי הפורים היו התקופה הרווחית ביותר בשנה בעבור האופים היהודים.

יומיים לפני הפורים הופיעו שני שוטרים חמורי סבר בפתח הקונדיטוריה של היהודי הסורר. לקול שקשוק האזיקים החווירו פניו של האיש. בטרם הספיק לפצות פה כבר נכבלו ידיו. "במה חטאתי?", שאל בתדהמה, "מדוע אתם עוצרים אותי בערב פורים דווקא, בעונה העמוסה ביותר בשנה?". השניים התעלמו ממחאותיו הקולניות, ובארשת פנים נחושה גררו אותו אל בית המעצר. "מה פשע פשעתי?", התחנן האיש ושאל. "איננו יודעים", השיבו לו השוטרים, "נצטווינו לכלוא אותך בפקודת רב הקהילה".

באותה עת נהנה רב הקהילה מסמכות שלטונית רחבה, ואף ניתנה לו הרשות לעצור יהודים מבני הקהילה בבית המעצר המקומי, על-פי שיפוטו האישי. זה היה גורלו של האופה, שהושלך לתא מעצר בלי שידע כלל במה הואשם. ישב האיש בתאו תוהה לפשר הדבר. כמה פעמים ביום נכנס הסוהר אל התא והכניס אליו מזון ומשקה, אך לא אמר דבר. האופה אף לא זומן לחקירה. כך עברו עליו יום ועוד יום. גם את יום פורים בילה בכלא. ופתאום נכנס הסוהר, פתח את דלת התא ושילחו לחופשי. תשוש ונסער מהחוויה הקשה שעבר מיהר האופה אל ביתו של הרב. הפעם היו צעדיו מהוססים, וגם זקיפות הקומה שאפיינה אותו נעלמה. גבהות הלב שבה נהג תמיד הסתלקה ממנו. "מדוע ציווית לשים אותי מאחורי סורג ובריח, ועוד בתקופה העמוסה ביותר בעבורי במהלך השנה?", שאל את הרב בקול כנוע. פניו היו מושפלות והזחיחות מהן והלאה. ניכר היה כי הבילוי בן כמה הימים במאסר נתן בו את אותותיו. "אומַר לך את הסיבה למעצרך", השיב הרב בניחותא. "זוכר אתה כי סירבת לבקשתי לסגור את חנותך בתשעה באב?". האיש קימט את מצחו, ואז הנהן בבושת פנים. "אבל למה דווקא עכשיו, בימי הפורים, המספקים לי פרנסה לכל השנה?", רטן בזעף. "וכי מה מיוחד בפורים?", הגיב הרב בטון מיתמם. "מדוע אירוע שקרה לפני אלפי שנים אמור לגרום ליהודים בימינו לנהור למאפייה שלך ולקנות דברי מאפה במחירים מפולפלים?".


האיש הרכין את ראשו בבושה. דבריו הנוקבים של הרב הוסיפו להלום בו: "מי שאיננו מתאבל בתשעה באב על האסון שהתרחש לפני דורות רבים, אינו ראוי לחגוג ולשמוח על נס שקרה אף הוא לפני שנים רבות". האופה עזב בשתיקה את חדרו של הרב. מעתה והלאה המאפייה שלו לא נפתחה עוד בתשעה באב. הלקח נלמד.







ח' מנחם אב ה'תש"פ

אמרו חז"ל: "כל המתאבל על ירושלים זוכה ורואה בשמחתה" - מי שהחזיק את עצמו קרוב בימי האבלות יהיה קרוב אף בימי הגאולה.



   בתשעה באב יושבים על ספסל נמוך (דלא כתוב ג' טפחים, רק נמוך. בנתיבות ההלכה 512 .) וכן החזו"א לא הקפיד שיהיה פחות מג' טפחים, אלא שיהא נמוך מספסל רגיל. מי שאינו יכול לשבת על כסא נמוך (בגלל חולי), עדיף שיתפלל בבית ולא יישב בביה"כ על כסא גבוה (הגר"ח קנייבסקי שליט"א(.


     בתשעה באב עצמו, אף שרחיצה וסיכה אסורים, אך חיטוי הידיים באלכוג'ל אינו בגדר רחיצה וסיכה אלא הסרת הזוהמה,  ובוודאי בעת הסכנה מותר ונצרך הוא.



     "ואתם הדבקים בה' אלקיכם" – אם אתם דבקים בה' – יש לחייכם משמעות ! יהודי שמאריך ימים – מסתגל למצוות ולמעשים טובים, כל יום פירושו שלש תפילות, נטילת ידיים, ברכת המזון ומאה ברכות. בכל שבוע יש שבת קודש מעין עולם הבא, ובכל שנה חגים וזמנים להתעלות ולקדושה, אלו הם חיים !

זכּות מצוַת ציצית (פניני עין חמד, גיליון 798)

     הוא שכב במחלקה הפנימית במרכז הרפואי איכילוב בתל-  אביב. חדר אחד לפני החדר שבו החלים אחד מבני משפחתי מניתוח קשה. איש צנום, בשנות השבעים לחייו, שהשיבה כבר נזרקה בשערות ראשו וזקנו הדליל.  בהתחלה פניו החיוורות ועיניו הבוהות גרמו לי למקד בו מבט ממושך. אולם בביקוריי הבאים הבחנתי בשני דברים נוספים אשר הגבירו עוד יותר את תשומת ליבי אליו:  האחד, תמיד ראיתיו מדבר באוזני מי שעמד ליד מיטתו או ששהה אותה שעה בחדרו. רופא, אחות, עובד תחזוקה או קרוב משפחה של השכן לחדר. תמיד הוא זה שדיבר והאחר שתק והקשיב. הוא ליווה את דבריו בתנועות ידיים נלהבות,  כאילו תיאר מאורע מסעיר שהתרחש זה עתה . והדבר השני, מעל לפיג'מת הפסים האחידה שלבש כמו כל יתר החולים, עטה טלית-קטן גדולה במיוחד, צהובה מיושן,  שהבליטה עוד יותר את מימדי גופו הכחוש. בליבי פנימה ידעתי כי זו רק שאלה של זמן עד אשר יבחין בי ויפתח גם עימי בשיחה ואכן לא טעיתי.

     היה זה יום אחד בלבד לפני תום האשפוז של בן משפחתי . באופן חריג ביותר, הפעם לא עמד איש ליד מיטתו והחדר היה ריק ממבקרים. הוא ישב על מיטתו, ברגליים משוכלות, ובהה נכחו בחלל החדר, מפליג בהרהוריו.  כשחלפתי ליד חדרו ונעצתי בו את עיניי הסקרניות, קלט אותן מיד. באותו הרגע סימן לי בתנועת אצבע מזמינה להיכנס אל תוך החדר. "

     קוראים לי דניאל ב.", הציג עצמו. "לבטח אתה שואל את עצמך מדוע אני לובש את הציצית הגדולה הזו מעל לבגדיי",  אמר. "נער צעיר הייתי לפני פרוץ מלחמת העולם השנייה.  גדלתי בבית חסידי. כשהייתי כבן חמש-עשרה שלחו אותי הורי ללמוד מקצוע. זמן קצר לאחר מכן כבר יצאתי לעבוד במקצוע שרכשתי, כדי לסייע בפרנסת המשפחה. " את מרבית ימי עשיתי הרחק מהבית ורק מזמן לזמן חזרתי לביקורים קצרים. בכל פעם, כשיצאתי מהבית, היה אבי ז"ל נוהג ללוות אותי כברת דרך ולהשמיע באוזני דברי חיזוק ועידוד. 'השגח על עצמך, דניאל', אמר. 'התרחק מסביבה רעה ושמור על יהדותך. לך בדרך התורה למען נרווה ממך אני ואמך רוב נחת'. כך, באלו המילים פחות-או-יותר, בכל פעם ופעם. "

     קשיים רבים עברו עלי, אך בחסדי ה' עברתי את כולם בשלום ונותרתי דבוק ביהדותי. זמן קצר לאחר פרוץ המלחמה גויסתי לצבא ההונגרי, שבמשך תקופה היה כפוף לגרמניה הנאצית וסייע לה במלחמתה נגד צבאות הברית. גם כשהייתי חייל בצבא השתדלתי בכל מאודי לשמור על אורח חיים יהודי. לא תמיד הדבר עלה בידי. "אולם הייתה מצווה אחת שבגלל הקלות לשמור עליה,  השתדלתי באופן מיוחד לקיימה - מצוות ציצית. פעמים רבות ראיתי את המוות מול עיניי, ובכל פעם נשאתי בליבי תפילה לה' וניצלתי. תמיד חשבתי כי הציצית היא שמגינה עלי. " אך הייתה גם פעם אחת שבה חשתי כי הציצית דווקא מסכנת אותי. היה זה לקראת סוף המלחמה. עם התקדמות כוחות הצבא הרוסי, לחמתי בקו החזית. באותה עת שרר כפור עז ביותר ושלגים כבדים ירדו באזור שבו נלחמנו" . "פלוגתנו נחלה מפלה אחרי מפלה, עד כי לא נותר ממנה הרבה. יום אחד נשארנו קומץ קטן של חיילים, מבודדים לגמרי בתוך מערת קרח באזור מושלג, ללא מזון, מים וציוד מתאים. לצאת החוצה לא יכולנו, בגלל הסערה המשתוללת. ומצד שני,  גם הישארות בתוך המערה הייתה כרוכה בסכנת חיים. בשלב מסוים ידענו כי מוכרחים אנו להשיג מזון ושתיה . "פתאום שמענו קולות הולכים וקרבים לעברנו. הבנו כי מדובר בכוחות צבא ושמחתנו לא ידעה קץ. אלא שמהר מאוד הובררה לנו טעותנו המרה. אלה לא היו 'כוחותינו', אלא חיילי האוייב הרוסי. כידוע, חיילים שנפלו בשבי במלחמת העולם לא זכו לתנאים משופרים, בלשון המעטה. הובאנו אל המפקדה הקרובה של הצבא הרוסי. התכוננו נפשית לגרוע מכול – חקירות, עינויים ואולי אפילו הוצאה להורג . "תחילה הובאנו לבדיקת רופא. הייתי במתח נוראי בגלל הציצית. ידעתי שהרוסים אינם חובבי יהודים ואינם אוהבים חיילים המשרתים בשורות האוייב. יכולתי לשער כיצד הם יגיבו לעבודה שאני גם יהודי וגם לוחם לצד הגרמנים". "נקטתי בכל סוג תחבולה כדי לדחות את מפגשי עם הרופא.  לבסוף היה הדבר בלתי נמנע. כשהגיע תורי להיבדק, הצטוויתי לפשוט את הכותונת ואז התגלתה הציצית. קיוויתי שהרופא לא ראה מימיו ציצית ולא ידע מהי". " הסתבר שטעיתי. הרופא ידע גם ידע. הוא מישש את הציציות באצבעותיו. ליבי הלם בקרבי. לפתע הביט הרופא היישר לתוך עיניי ואמר לי, כמעט זעק: 'שמע ישראל!'. מעוצמת ההלם והתדהמה חשתי סחרחורת חריפה". " הבנתי שזו דרכו לספר לי כי גם הוא יהודי. נעניתי בניד ראש קל ודמעות נקשרו בעיניי. מאותו רגע והלאה נטל אותי הרופא תחת חסותו. בעזרת קשריו עם צמרת הפיקוד, הצליח לשכנע את יתר החיילים שלא לנגוע בי לרעה". " הוא אף דאג לי לאספקה סדירה של תרופות סולפה, שבאותו זמן היו חדשות ולא ניתנו לכל אחד, וודאי לא לשבויי מלחמה.  בזכותו, נותרתי בחיים".


     דניאל חייך ואמר: "מאז ועד היום אני מקפיד ללבוש את הציצית מעל לכל בגדי בכל מקום ובכל זמן: בקיץ ובחורף, בבית, ברחוב או כאן במיטה – תמיד הציצית מלמעלה. אני מקיים מעין נדר שנדרתי בליבי, לספר את סיפורי זה באוזני כל מי שאפגוש.






ז' מנחם אב ה'תש"פ

 אסור לסחוט פירות ביום שבת ואעפ"כ מי שרוצה לסחוט לימון על מנת לעשות לימונדה רשאי לסחוט לימון אפילו לכלי ריק ולתת עליו סוכר ומים (ילקו"י סי' שכ(



     הבו לכם אנשים חכמים ונבונים... (א'-יג'(  רש"י: חכמים – כסופים...  מהי חידש לנו רש"י? מסביר הרה"ג יחזקאל לוונשטיין זצ"ל: 'כסופים' מלשון 'נכספה וגם כלתה נפשי' שפירושה השתוקקות. ובא רש"י ללמדנו יסוד חשוב: 'חכם' אינו מי שיש לו כישרונות או ידע רב כפי שאנו נוטים לחשוב, חכם זה אדם שמשתוקק ונכסף ללמוד ולדעת... (מתוק מדבש!)


  ״הוכח תוכיח״ הוא כמו ״הִמֹל יימול״. כשם שבמצוות מילה דרשו רז״ל (מנחות מב,א) ״המל – יימול״, היינו שרק מי שנימול בעצמו יכול למול אחרים, כן בתוכחה – תחילה "הוכח" את עצמך ולאחר מכן "תוכיח את עמיתך״. (הצמח צדק)



     יום תשעה באב אין בו קדושה, והסיבה למניעת מלאכה היא רק למניעת הסחת דעת מן האבֵלות. לכן בראש ובראשונה יש להימנע משיחה יתרה, שחוק וקלות ראש.

השודדים והציצית (על-פי ספרו של צבי ג׳ייקובס)

זלמן סטרן, צעיר מקנטקי שבארה"ב, נכנס לישיבת 'הדר התורה' בברוקלין, שנועדה לצעירים כמוהו, שלא זכו לחינוך יהודי. הוא ביקש להשלים את הידע ביהדות שהיה חסר לו. זה היה בשנת תשל"ב (1972).

כצלם במקצועו, רצה לשלב לימודים ועבודה. בימים רכן על ספרי הלימוד, ובלילות יצא לעבוד בצילום חתונות. בכסף שהשתכר שילם את שכר הלימוד בישיבה.

אבל ראש הישיבה, הרב ישראל ג׳ייקובסון, ראה כי אחרי ערב של עבודה, שמסתיים מאוחר, קשה לצעיר להתרכז בלימודים ביום המחרת. הוא אמר לו: "אל תדאג בעניין שכר הלימוד. קח פסק זמן מהעבודה בלילות והתמסר ללימוד". זלמן התלבט ולבסוף השיב: "אני לא רוצה לוותר על אפיק הפרנסה, אבל אצמצם את ימי עבודתי".

שבוע לאחר מכן, במוצאי שבת, בשעה עשר בערב, יצא לפגישה עם צלם חתונות ברובע קווינס. הפגישה נסתיימה לקראת אחת אחר חצות. הוא נכנס לתחנת הרכבת התחתית ואחרי המתנה ממושכת עלה לרכבת בדרכו חזרה. הקרונות היו ריקים. הנסיעה התמשכה, וזלמן החל לחשוש שאולי תעה בדרך. הוא ניסה לעיין במפה שהייתה תלויה על דופן הקרון, אך זו הושחתה בגרפיטי.

כשהרכבת עצרה בתחנה החליט לצאת ממנה. הוא ניגש לקופה, ומצא שם פקיד אפרו-אמריקני מעיין בספר תנ"ך. "אדוני, האם תוכל להסביר לי כיצד להגיע לקראון הייטס?", שאל.

הפקיד האיר לו פנים: "עליך לעלות לרכבת A למנהטן וברחוב 42 להחליף למס׳ 2. בלילה רכבת A נוסעת פעם בשעה. היית צריך להמשיך ברכבת שבה נסעת", הוסיף.

זלמן הביט בשעונו בייאוש. השעה הייתה רבע לשלוש לפנות בוקר.

"יש קיצור דרך, אם אתה מעוניין", אמר הפקיד.

הוא שרטט מסלול על דף נייר: "צא ביציאה הזאת. פנה ימינה. בפינת הבניין תמצא גדר ובה חור. עבור מבעד לחור ולך לאורך פסי הרכבת. בסוף השטח הזה תמצא גשר קטן וישן, העובר מעל פסי הרכבת. עבור את הגשר. בצד השני של הגשר יש מדרגות המובילות לסמטה. פנה ימינה בסמטה ולך לאורכה חמישה או שישה רחובות. לימינך תמצא רציף מוגבה ובו קו מתאים".

זלמן יצא מתחנת הרכבת, מצא גדר חלודה, זחל מבעד לחור בגדר וחצה שטח מוזנח. עכשיו הגיע לגשר וחצה אותו בזהירות. תחתיו ראה בתי מגורים שרופים, ערימות אשפה ושרבוטי מחאה על הקירות. הוא הבין שנקלע לאזור לא-נעים.

כשנכנס לסמטה החשוכה נשמעה קריאה: "רוקן את הכיסים שלך!".

דמות של גבר צעיר צצה מתוך האפילה. האיש דרך אקדח. "רוקן את הכיסים שלך!" ציווה שוב.

זלמן הישיר מבט לעבר העיניים שנצצו בחושך. "אני רוצה לומר לך משהו", התאמץ להסתיר את בהלתו. "א-לוקים ציווה שבע מצוות לכל אדם בעולם, ואחת מהן היא האיסור לגנוב. אם תגנוב, תאבד את עולמך".

התוקף שתק לרגע ואחר-כך פלט בזעף: "אני שונא יהודים!".

עוד גברתן הגיח מתוך החושך, ובידו אלה. "למה זה לוקח לך כל-כך הרבה זמן?!", רטן.

"היהודי הזה משגע אותי", השיב הראשון בתסכול.

"תירה בו", הורה השני.

זלמן התערב: "אמרתי לו, שאם יגנוב – יאבד את חיי הנצח".

האיש האוחז באלה נפנף בה בחוסר סבלנות. "הא-לוקים שלך לָבָן?", שאל. "אני לא אוהב א-לוקים בצבע לבן".

"אלוקים שלי בלתי-נראה", המשיך זלמן את השיחה המוזרה, "אך הוא ברא את כל הצבעים".

השניים השתתקו לרגע אך מייד קרא בעל האלה: "אני ארוקן את כיסיו של היהודי!".

הוא תחב את ידו לכיסו של זלמן והחל נובר בו. אצבעותיו הסתבכו בגדילי הציצית שהשתלשלו ממכנסיו. הוא משך את ידו החוצה, אבל הציציות נכרכו סביב אצבעותיו. האיש נבהל. הוא ניער את ידו כאחוז תזזית, הצליח לשחרר את אחיזת חוטי הציצית, ונסוג.

"ליהודי הזה יש הגנה על הכיסים!", צווח בפחד.

זלמן הסביר להם על מצוות ציצית: "יש פה חמישה קשרים ושמונה חוטים – שלוש-עשרה, ועם הערך המספרי של המילה 'ציצית' אנו מגיעים ל-613, שזה המספר של מצוות הא-ל".

השניים הביטו זה בזה בחוסר אמון. "אני רוצה לראות את הא-לוקים שלך!", אמר בעל האלה, "איך אני יכול לראות אותו?".

זלמן השיב: "א-לוקים ממלא את כל המציאות, וגם אתכם, אך אם אתם בוחרים לעשות את הרע בעיניו, אתם רק כמו מקל בידו".

בעל האלה נעלם מהשטח. השני התקרב לזלמן. "לאן אתה צריך להגיע?", שאל בנימה ידידותית.

"לרכבת מס' 2", ענה זלמן.

"אתה עלול למות שש פעמים לפני שתגיע ליעדך, אבל אל דאגה – אגן עליך". כשהוא אוחז באקדח ביד אחת וידו השנייה כרוכה סביב כתפו של זלמן צעדו השניים לעבר הרציף.


בבוקר סיפר זלמן לרב ג'ייקובסון את חוויות הלילה. "אני חושב שהבנתי את מה שא-לוקים רצה לרמוז לי", אמר בחיוך. בארבע השנים הבאות התמסר ללימוד, והרב דאג לכל צרכיו.


ו' מנחם אב ה'תש"פ

בקידוש לבנה במוצאי ת"ב, מותר לשיר טובים מאורות כפי המנהג.  ונוהגים לקדש הלבנה במוצאי ט"ב, עיין ברמ"א ומ"ב סימן תכ"ו


     האמת היא שזה מרגש: לראות את משה, בן מאה ועשרים כמעט, צופה פני עתיד ופני עבר, חולק את חוכמתו עם הצעירים, ומלמד אותנו שגם אם הגוף מזדקן הרוח יכולה להישאר צעירה עד מאה ועשרים. הסוד הוא לשמור על להט האידיאלים הישנים שלנו, לגמול טובה לחברה ולקהילה, להעתיר מניסיוננו על הבאים אחרינו ולעודד אותם להמשיך את מה שאנו לא השלמנו. ( הרב ד"ר יונתן זקס)


     ייסורי מצפון - עלינו לדעת שחובת ההשתדלות בחיים היא רק בנוגע לעתיד. כל מה שנוגע לעבר זה בגזירת שמים.

     מוצאי ת"ב שהוא ביום שישי - בשעת הצורך אפשר להקל לכבס מליל מוצאי ט"ב מה שהוא לצורך שבת, ואפשר להוסיף במכונת כביסה כל הבגדים אף שאינם לצורך שבת, שבמוצאי ט"ב אין בזה דין של היסח הדעת מהאבלות, וכ"ש שיש להתיר לכבס אז בגדי קטנים, אבל אין לכבס רק כביסה שא"צ לשבת זו. וללבוש בגדים מכובסים אסור עד חצות, וללכת לברית וכיו"ב מותר להלביש בגדי שבת גם קודם חצות, ולגבי לתת לכבס לנכרי, עיין מש"כ בסוף סימן פ"א.

ועשו להם ציצית" בחור הישיבה שניצל בזכות הציצית (אור דניאל(.

     מצוות ציצית שכרה מרובה, ובקריאת שמע הפסוק המקדים לפני פרשת ציצית הוא, "למען ירבו ימיכם וימי בניכם ", ומצוות ציצית השקולה בכל רגע ורגע כנגד תרי"ג מצוות ודאי שיכולה להגן על האדם ואף להוסיף לו חיים ממש.

     מעשה נפלא אירע עם תלמידי חביבי שלמד בישיבת עטרת כהנים בירושלים, באחד הימים עת סיים את לימודיו בחצות הלילה והלך לביתו, אירע לו מה שאירע ועל כך סיפר במכתב אישי אלי: "בערב כ' מר־חשוון תשנ"ח,  בשעה :0024 לערך, יצאנו גבריאל הירשברג הי"ד ואנוכי מהישיבה ברחוב הגיא אל הדירה בה התגוררנו )"בית גבריאל" כיום( הנמצאת כעשר דקות הליכה מהישיבה. סמוך לדירה, ב"סמטת הג'בשה", זינקו לעברנו לפתע מחבלים,  מטווח של מטרים בודדים, והחלו לירות לעברנו מנשק אוטומטי. גבריאל הי"ד נפצע פצעי מוות. אני נפצעתי בחזה ובלסת ובכוחות לא לי הצלחתי לרוץ חזרה בדרך ממנה באנו. המחבל רדף אחרי מספר מטרים ופגע בי ביד וברגל. שבעה כדורים פגעו בי.

     המשכתי לרוץ לכיוון רחוב הגיא עוד כמאה וחמישים מטר, כשלפתע הבחנתי שיוצא לרחוב מאבטח מהבית היהודי היחיד ברחוב הגיא, "בית ויטנברג", הידוע כביתו של אריאל שרון. רציתי לצעוק לעברו, אך הלסת שלי, שספגה פגיעת כדור ישירה, הייתה שסועה לחלוטין ולשוני נפגעה אף היא, כך שכל מה שעלה בידי לעשות, היה לנפנף בידיי ולנהום נהמות שהתיימרו להישמע כמילות "שמע ישראל". בתחילה המאבטח לא זיהה את הדמות שרצה לעברו ברחוב המוסלמי מן העלטה ללא כיפה כיוון שהיא נפלה תוך כדי מנוסתי, ללא אומר ודברים שלח המאבטח את ידו לנשקו האישי וכיוונו לראשי. שבריר של שניה הפריד ביני ובין המוות, בדמיוני כבר ראיתי את כדורי המאבטח חודרים לתוך גופי. נפלתי על הרצפה זב דם וחסר אונים. לפתע קרב המאבטח עם נשקו הדרוך והציב את הקנה מול רקתי, בחסדי ה' עלי אשר לא עזב חסדו מעימדי להשאירני בארץ החיים, הבחין המאבטח בפתילי הציצית שנשרכו מחולצתי המוכתמת בדם, מיד התעשת, והוציא את עגלת ההחייאה היחידה שהייתה באותה עת בכל הרובע, והעניק לי טיפול ראשוני שהציל את חיי".


     עם היוודע לי על פציעתו הקשה של תלמידי נסעתי לבקרו בבית־הרפואה "הדסה", שם הוא סיפר לי כי המאבטח ביקר אותו ואמר לו: "אני לא מבין עד לרגע זה מדוע לא לחצתי על ההדק... הרי אנו לא לוקחים סיכונים. אנו יודעים שגם המחבלים מתחזים ועוטפים גופם בטלית ובכיפה. דע לך שיד ה' אחזה בידי ומנעה ממני ללחוץ על ההדק, אחרת מקומך היה ליד חברך ז"ל.  הציצית, חוטי הציצית, שימשו עבורך חומת מגן והם היו יותר חזקים מהנשק שהיה ברשותי!". "חסדי ה' שנתן את הידע והתושייה לרופאיי" - כתב לי תלמידי - "וכנגד כל הציפיות וההערכות, הבראתי והחלמתי לחלוטין תוך תקופה קצרה, וכעבור שמונה חודשים שבתי לתפקד ללא מגבלות כלל". הנה לפנינו כוחה של מצוות ציצית, הנותנת חיים לשומריה. מי יודע מה היה עולה בגורלו של אותו בחור ישיבה אם ח"ו לא הייתה הציצית על גופו. ראוי לנו להתבונן, להשכיל ולהבין כי המצוות אותן אנו מקיימים נותנות לנו חיים, לעיתים מבלי שנדע או נרגיש כי בזכותן אנו ממשיכים לחיות! 




ה' מנחם אב ה'תש"פ

"דברים של טעם"
א' ואתחנן - ה' אב תש"פ


מים חיים

גוי אחד עבד עבודת יומו בפרך, והרויח כמה פרוטות להוציאם בבית המרזח כדי לשכוח את עמלו ויגיעו. יום אחד עבר ליד בית הכנסת ולא האמין למראה עיניו. שכנו הגוי יוצא מבית הכנסת זחוח ומאושר. "מה מעשיך בבית הכנסת", שאלו. אמר לו: היהודים בעלי צדקה, והם מפרנסים עניי נוכרים עם ענייהם מפני דרכי שלום, ובכמה סיבובים במנחה וערבית מרויח אני כפלים ממה שהרוחתי בעבודת השדה!

שמע הגוי, והחליט לנסות. למחרת סבב בבית הכנסת, והפרוטות זרמו. אך שם לב, שליהודים נותנים יותר. הטה אוזן ושמעם ממלמלים "צדקה, צדקה". תרגל כל הלילה, ולמחרת אכן קיבל כפלים, אכן, שם לב שלפלוני נותנים כפל כפלים. ניגש אליו וחקר לסודו. ענהו" :גר צדק אני, וישראל מקרבים את הגרים!" כך?! למחרת סבב ומלמל" :תנו נדבה לגר צדק", וישראל נתבעים ונותנים. גדש כפיו במטבעות.

אבל מה, שם לב שבצד יושב יהודי נכבד, מעיין בספר ומפעם לפעם קם ומסתובב - ולו נותנים שטרות לא מטבעות! לא התעצל, לא הביישן למד... ניגש ושאל לענינו. גילה לו: נכד הבעל שם טוב הקדוש אני ויהודים תומכים בצאצאי הצדיקים! כך?! למחרת סובב וחינן קולו: "יהודים, תנו נדבה לגר צדק, נכד הבעל שם טוב הקדוש..."

והגדת, במדבר

 

פרפראות

ויפול על צואתי בנימין אחיו ויבך ובנימין בכה על צואריו (ויגש). ופירש רש"י, שיוסף בכה על שני מקדשות שעתידין להיות בחלקו של בנימין וסופן להחרב, ובנימין בכה על משכן שילה שעתיד להיות בחלקו של יוסף וסופו להחרב.

והקשה אא"ז (הרה"ק רבי יחזקאל מקאזמיר) זצ"ל, א', מה זה שנתעוררו דווקא עכשיו לבכות על חורבן בית המקדש, הלא בשעת חדוה חדוה, ואין זה מהדרך כשיבואו יחד שני אחים שלא ראו את עצמם זמן רב כזה להיות ראשית מעשיהם לערוך תיקון חצות. ב', מה לו לבכות על חורבן המקדש שבחלק אחיו, יבכה על חורבן המקדש שבחלקו. ג', איך בכה על חורבן מקדש אחיו הלא כשלא יחרב מקודם מקדש אחיו לא יעמידו מקדש בחלקו.

ואמר הענין כך הוא, דהנה החטא מכירת יוסף בא על ידי קנאה ושנאת חנם, ומזה בא גם כן חורבן בית המקדש שנחרב ע"י שנאת חנם (יומא ט:), ולכן זאת היה ראשית עבודתם לתקן זאת. וזהו ענין הבכיה שהיו בוכים על חורבן בית המקדש, היינו שרצו לפעול שיהיה קיום לבתי המקדשות שלא יחרבו על ידי שנאת חנם.

והנה התיקון לשנאת חנם הוא אהבת חנם, היינו אהבה אמיתית שיכאוב לו צערו של חבירו יותר מצערו, זהו שהיה כל אחד בוכה על המקדש של אחיו לא על המקדש שבחלקו, וגם מגודל אהבה אמיתית שביניהם היה כל אחד סבור ומקובל שלא יעמוד מקדש בחלקו ולא יחרב מקדש של אחיו, וזאת היה מיד כשראו זה את זה קודם לכל התחילו לעבוד עבודתם בזה כאמור, עכדה"ק והבן.

דברי ישראל, ויגש

 

דברי הרה"ק ר"י מקאזמיר זי"ע הנ"ל משתלב להפליא עם מאמר מגה"ק מקוזיגלוב זי"ע וז"ל: בזוהר חדש (איכה צג, ב) כתב דמעולם לא הי' עיוות הדין כמו בעשרה הרוגי מלכות שנהרגו, דהרי יוסף מחל להם, ולכאורה תמוה מאד לומר כזה על דין שמים.

ונראה דהנה חטא מכירת יוסף היה שנאת חנם דכתיב 'וישנאו אותו', כמו"כ כתוב בספרים דמזה נצמח אח"כ חורבן בית שני על שנאת חנם, ע"כ היתה נסיבה מן השמים שיוסף ימחול להם ומ"מ יענשו, ויהיה העונש מידה כנגד מידה, כמו שהשנאה היתה בחנם כן העונש יהיה בחנם.

ולולא שמחל להם יוסף לא היה אפשר שיהיה תיקון לחטא זה, דכל מה שיענשו אינו דומה לחטא, שהחטא היה בחנם, והעונש לא היה בחנם רק על החטא, אבל כשמחל להם יוסף ומ"מ נענשו היה העונש מידה במידה, וע"כ שורת הדין שיהיה עוות הדין, וזה שכתב הזו"ח.

ארץ צבי, ויגש

 

מעשה רב

הגמרא במסכת שבת (דף קיט:) אומרת: אמר ר' אבהו: לא חרבה ירושלים אלא בשביל שביטלו קריאת שמע שחרית וערבית.

הגאון רבי יהודה זאב סגל זצ"ל ראש ישיבת מנצ'סטר, נכנס פעם לחדר בפנימיה של הישיבה, וראה שם בחור ישן, והיה זה כמה דקות לפני סוף זמן קריאת שמע, והוא לא העיר את הבחור.

בשעה אחת עשרה כשנכנס הבחור לישיבה, קרא לו ראש הישיבה זצ"ל ואמר לו: "יש לך לב חזק", ולא הוסיף!

הלך הבחור והתישב במקומו והתחיל לחשוב על דברי ראש הישיבה זצ"ל, האם זו היתה ברכה, או חידה... למה הוא התכוון. חזר אל ראש הישיבה זצ"ל ושאל אותו: כבוד הרב, מה כונת דבריך?

ענה לו ראש הישיבה זצ"ל: כשהייתי בחדר שלך וראיתי אותך ישן שנת ישרים חמש דקות לפני סוף זמן קריאת שמע, חשבתי שאם תתעורר ותראה כי עבר הזמן, בטוח שתתעלף. בסוף אני רואה שהגעת לשיעור כרגיל, כלומר שהכל עבר בשלום, הבנתי שכנראה יש לך לב חזק...

והראנו בבנינו, עמ' פט

 

נקודה למחשבה

בשם האדמו"ר רבי יוסף יצחק מליובאוויטש זי"ע: "מען וועט זיך בענקן נאך א גלות טאג".

אמר על זה מרן מאמשינאוו זי"ע: בענקן אהער בענקן אהין, מען קען עס מער נישט אויסהאלטן...



  אכילת בשר שנשאר משבת: מאכלים של בשר שנותרו לו מסעודות השבת יש מחמירים שלא לאוכלם. ויש מקילים בזה מפני שנתבשלו בהיתר. והמיקל בזה יש לו על מה שיסמוך. ואם רוצה לאוכלם בסעודה רביעית ורגיל בכך מותר בזה אף לכתחילה (כ"כ בספר שדי חמד ) פאת השדה מערכת בין המצרים סוף אות ג (. להתיר בסעודת מלווה מלכה לרגיל בכך. וע"ע בספר חזו"ע עמ' קעז שהאריך בזה כיד ה' הטובה עליו. ובילקוט"י עמ' ער. ובספר תורת המועדים עמ' קפה(.

     ברכת הלבנה: בצאת הצום לאחר תפילת ערבית נהגו לברך ברכת הלבנה ברוב עם, וראוי שקודם הברכה ינעול מנעליו, ויטעם משהו. אומנם אם בעבור זה יפסיד את הברכה ברוב עם, עדיף שיברך עימהם (חזו"ע עמ' תי(.



     גיהוץ: מותר לגהץ במגהץ חם את בגדיו אפילו בשבוע שחל בו. ולכן חולצה מכובסת שלבשה קודם לכן מותר לגהצה (כ"כ המשנ"ב סי' תקמא ס"ק ט. וכה"ח ס"ק יב.  והביאם החזו"ע עמ' רלח. ודעת האורל"צ שמותר רק אם גיהץ החולצה קודם שלבשה לפני שבוע שחל בו(.

    גם בשבת חזון מתפללים בשמחה, בניגון ובנעימה קדושה, ויענו כל הקהל יחדיו בקול רינה ותודה כנהוג בכל שבתות השנה. ולא כאותם שעדיין מחזיקים במנהגם לומר קטעים מסוימים בקול קינה ובכיה, או שקוראים את ההפטרה בניגון של קינה, וכתבו הפוסקים,  שמצוה רבה לבטל מנהגם, כי אין זה כבודה של השבת כלל וכלל (כן העלה בשו"ת הרדב"ז ח"ג סימן תרמה. וכ"כ מרן החיד"א בברכ"י סימן תקנא סק"ב. והשערי תשובה סק"ו. וכה"ח ס"ק יד. ועוד.  וכן נהג החזו"א הובא בס' אשרי האיש ח"ג עמ' תסג. וכן העלה בספר תורת המועדים עמ' ריח(.

הסתפקות במועט (בית זכריה, עלון 270)

     לפני למעלה מחמישים שנה, עת כיהן מרן הרב שטיינמן זצ"ל כראש ישיבת "כפר סבא", הנהלת הישיבה סיכמה עימו על גובה שכר החודשי שיינתן לו, אך מצבה הכלכלי של הישיבה לא איפשר לה לעמוד בהתחייבות, והרב לא אמר מילה ואף לא רמז בעניין.  מאכלים מבושלים ירדו מעל שולחנם של בני הזוג שטיינמן במשך כל ימות השבוע! גם בשבת, עת כל ישראל מענגים את שולחנם בבשר ודגים, להם לא היה במה לרכוש את המוצרים היקרים האלו . וכך סיפרה לימים הרבנית תמר ע"ה לנכדיה: "ביום שישי הייתי הולכת לשוק וקונה שני חצילים. פרסתי אותם לפרוסות וטיגנתי אותם, לאחר שהרב קידש על היין ובצע לחם המשנה, הגשתי לו מנת 'דגים' –  פרוסת חציל מטוגן. משסיים לאכול שר זמירות, אומר דברי תורה ערבים ואז הגשתי לו מנה 'בשרית' –  פרוסת חציל מטוגן...  במשך שש שנים רצופות! שבת אחר שבת, אכלו חלה וחציל בתור דגים ובתור בשר.


     כעבור שש שנים התמנה להנהלת הישיבה מנהל חדש צעיר ונמרץ. בשומעו כי בבית הרב אוכלים בשבת חצילים וחלה בלבד, מיהר ביום שישי ובא לרבנית ע"ה והגיש לה מעטפה עם כסף שיספיק לקניית עוף ודגים לכבוד שבת.  הרבנית לא סיפרה לבעלה הגדול כי חפצה להפתיע אותו ובסעודת שבת  לאחר שבצע על החלה,  הגישה לו מנה אמיתית של דג!  הרב לא שאל מאומה ואכל את הדג, וכאשר הוגשה לו גם מנת העוף התעניין ושאל את הרבנית מנין היה לה כסף לקנות מוצרים יקרים כאלו.  הרבנית השיבה בשמחה, כי המנהל החדש נתן לה את המגיע להם. הרב הרהר מעט ופנה לרעייתו ע"ה ושאל: האם החצילים היו לך כל כך רעים? ענתה בנחרצות: לא! " אם כן", - פסק בעלה הגדול – "חבל על כספי הישיבה. במוצאי שבת קודש השיבי את יתרת הכסף,  ונמשיך לענג את השבת בחצילים..."


ג' מנחם אב ה'תש"פ

אבא, זכרונו לברכה - הגאון רבי אפרים קרליבך רבה של לייפציג - מראשי גולת אשכנז היה . בימי בין המצרים בבית אבא היו ניגונים מיוחדים ל"שיר המעלות" ולזמירות, ניגונים לכל שבוע משלושת השבועות. וכל שבוע נעשו יותר עגומים, יותר מזעזעים, יותר מפחידים...


    אנחנו נמצאים ב'תשעת הימים' ימי חשבון נפש, לאומיים ויחידניים. עם תום שנת לימודים נבחן את העבר ונטכס את העתיד. ב'עידן הקורונה' נתבונן כי לנגיף כה קטן - השלכות כה גדולות. אדם אחד 'חיובי' לנגיף עלול להכניס מאות רבים לבידוד ולסגר, בביטול תורה. ומה כוחו של אדם אחד 'חיובי' במעשיו? בכוחו לקדש ולהעמיד אלפים ורבבות! איננו יודעים לשער מראש את כוחו של 'מעשה' בודד, אך השלכותיו עצומות!


     אשכנז, ימי בין המצרים: החזן מנגן בפסוקי דזמרה את הפסוקים אשר נזכר בהם 'ירושלים' או 'ציון' בניגון איכה או של קינות.  בחזרת הש"ץ אמר החזן את תפילת "ולירושלים עירך" בניגון של קינות ואת חתימת הברכה בניגון של איכה. וכן בתחנון אמר הש"ץ בקול את חרוזי "שומר ישראל" בניגון של קינות. מנהג זה נהגו הן בשחרית והן במנחה, מלבד במנחה של ערב שבת.


     דרש רבי לוי יצחק מברדיטשוב זצ"ל: אל לו לאדם להתהדר באדרתו, עומד בתפילתו, שוטח בקשתו בגלל זכויותיו נמצא עבודתו פגומה כי הזכויות מעטות.  עומד אדם בתפילתו ומבקש רחמי שמים, נמצא בקשתו מרובה, כי אין גבול לחסדי השם.


     הגאון רבי אהרן כהן: מה שכתוב "וקבצנו והצילנו מבין הגויים",  הכוונה שהקב"ה יסלק מאיתנו את כל ההשפעות הרעות של הגויים שנדבקו בנו במהלך הגלות! (שביבי חכמה ומוסר מהגה"צ רבי דב יפה( ("נר לשולחן שבת" עלון 707)


     הגאון רבי יוסף צבי דינר סיפר שבעיר מולדתו קלן אחר סיום אמירת הקינות הלכו לבית הקברות העתיק, בו נטמנו קדושי קלן-קולוניה שנהרגו על קידוש השם בעת מסע הצלב הראשון . והסביר, שהלכו דווקא לבית קברות זה כדי לחוש ולהתאבל ביותר על הגלות והחורבן. )"מנהגי מהרי"צ הלוי" כ' י"ד ועיין או"ח תקנ"ט י'(("נר לשולחן שבת" עלון 707)


     הדמעות של ט' באב. - סיפר הגה"צ מלינז ז''ל שמעתי מאבי ז''ל שרבינו החקל יצחק זי"ע אמר לחסיד אחד בתשעה באב, כי טוב לרחוץ את השופר של ר"ה ע''י הדמעות שבוכין ומורידין בתשעה באב,


     כתב הגאון מוילנא: ספר דברים כולל כל התורה כולה, וחמישה פסוקים ראשונים שבו כוללים כל הספר, ובארבעת הפסוקים הראשונים - רמ"ח אותיות כנגד רמ"ח מצוות התורה. [ספר הפרשיות[

השידוך שהתבטל (גליון איש לרעהו, בהעלותך תש"פ)

 

     אנחנו בחורי ישיבה גדולה ומפורסמת. מנהג נאה היה בישיבתנו:  כל בחור שהתארס היה עורך סעודת "נשמת", ובמהלכה מכריז שאם פלוני -  אחד הבחורים - יתארס בתוך פרק זמן קצוב, הוא יערוך סעודת הודיה נוספת.  הסגולה - פעלה! " צביקה התארס" עבר הקול בישיבה "ולא תאמינו עם מי. עם משפחת פישגרונט - לא פחות ולא יותר!" פיש־ גרונט הייתה סמל של "תורה וגדולה".  לצביקה הובטחה דירה במרכז ירושלים,  סמוך לישיבה...

     צביקה הגיע לישיבה זורח כמו שמש בצהריים, עיניו ברקו כמו יהלומים. להפתעתנו, צביקה לא דחה את השמועות, הוא אישר אותן אחת לאחת. "דירה במרכז ירושלים. יחידה צמודה? יש אופציה כזו".  הישיבה כולה צהלה ושמחה, אך שמחתו הפשוטה והלבבית של שמוליק - חברו הטוב של צביקה - הייתה מיוחדת ונוגעת ללב. שמוליק לחץ את יד חבירו בחום דקות ארוכות, צביקה נחלץ ממנו במהירות בשנייה שרק יכל, וריחף הלאה באושר אין קץ.  הבטתי בשמוליק, וידעתי כי מי שיזכה בו - יהיה מאושר, ממש 'וראך ושמח בליבו'. שמוליק הרי יודע שמשוכה ניצבת בינו לבין הקמת ביתו. הצלקת הבלתי נעימה שעל פניו.

     סעודת 'נשמת'. פתאום זינק צביקה ממקומו. השתתקנו והבטנו בו, לאו מילתא זוטרתא היא, צביקה עומד לברך מישהו. את מי? קולו של צביקה היה קולני, עליז וזחוח. "אני מודיע בזאת ברבים,  שאם שמוליק חברי היקר מתארס בתוך - - -  חמש שנים(!!!) אני מקבל על עצמי לערוך סעודה ולומר 'נשמת' " צביקה התיישב על כסאו, מיטלטל בצחוק אדיר,  הוא היה היחיד שצחק.  בהינו בצביקה בהלם. מה פשר המהתלה המזעזעת הזו? מה קרה לצביקה? נראה שהגדולה העבירה אותו על דעתו ועל רגישותו...  הגנבתי מבטי אל שמוליק ולבי עצם מפעום. הוא היה נראה נורא, פניו הלבנות שקופות, עיניו כמו שקעו בארובותיהן. פתאום הבעיר את פניו נחשול של זעם אדום ונורא. הצלקת הארוכה נראתה כמו קו של אש. התקרבתי אל שמוליק, ידעתי שהוא זקוק לעזרה, אבל חבר אחר הקדים אותי, הניח יד רגישה על כתפו וניסה להרגיעו.

     שלושה ימים חולפים, צביקה מנסה ליצור קשר עם חותנו לעתיד,  להודות על מתנה כלשהי או לברר ענין אחר, והקשר לא נוצר.  המחותן טרוד, תפוס, או אין מענה.  במהלך היום מנסה צביקה שוב ושוב, לבו מנבא לו רעות. הוא חייב לדבר עם מי מהמשפחה כדי להירגע. הוא מתחיל לזרוק טלפונים לסבא, לדוד מפה ולבן-דוד משם. אפס, איש אינו עונה לו, כביכול הוא מצורע. בלילה נודע הדבר  . השדכן התקשר לבית ההורים והודיע בשפל קול כי "באמת אין לי מושג מה קרה, אני פשוט לא מאמין למה שאני עומד לומר, אבל משפחת הכלה הודיעה פתאום שהם אינם מעוניינים בשידוך. הם מבקשים לנתק את הקשר מיד".

     צביקה התנתק מן הישיבה, התנתק מן החיים הפועמים, צלל אל תוך המיטה מרוסק נפשית. צלל מאיגרא רמא לבירא עמיקתא שחורה משחור. התהלכנו בישיבה המומים.  מישהו החליט לתפוס יוזמה ו"להזכיר" לצביקה מה היה בסעודה. הוא הגיע לישיבה ניגש אל שמוליק וסינן לעברו, "שמוליק, בטח אתה לא מקפיד עלי. נכון? אתה צריך להבין שמה שאמרתי היה סתם בשביל הצחוקים..." "בטח, בטח" ענה שמוליק מהר מהר, "בטח צחוקים, שום דבר לא קרה..."  מרוב צחוק, ברח שמוליק מהמקום, מצא לו פינה וגעה בבכי. אני לא מסוגל למחול לו, אמר לעצמו. לא מסוגל. צביקה אפילו לא מתחיל להבין כמה פגע בי! בטח אתה לא מקפיד עלי... סתם בשביל הצחוקים...  זה מהשהוא חושב.

     חלפו מאז שנים ארוכות. ארוכות.  יום אחד התחלתי לעבוד כ"רשׁם" בישיבה בה למדתי, ושוב פגשתי את... שמוליק. יום אחד פלט באוזניי שעבר בחייו אירועים רבים, הוא השתדל להתגבר ולסלוח על הכל. חוץ מעל מקרה אחד שהתרחש לפני עשר שנים... בום! המקרה בו נכחתי קפץ למול עיני. שאלתי את עצמי: " ריבונו של עולם, איפה היינו עד עכשיו? הלוא גם צביקה וגם שמוליק עדיין לא התארסו מאז!".

     למחרת, נפגשנו שלושתנו בסלון ביתי. ביקשתי רשות משני הבחורים לדבר חופשי, לטובתם. הם הסכימו, ואז התחלתי להמטיר. " שמוליק, נכון אתה בטוח שהשידוכים נתקעים בגלל ה...צלקת?! שמוליק הנהן קלושות. " צביקה, יש לך עדיין ספיקות למה השידוכים שלך מתרסקים?" שקט בחדר,  המחשבות רצות והגה לא נשמע. לא וויתרתי, ביקשתי מצביקה לצאת אחרי. " צביקה יקירי, האם אתה באמת מאמין שהסליחה האומללה שביקשת בעבר משמוליק נחשבת לך? עליך להבין שאם לא תפנה אל שמוליק בלב שבור, תבכה ותתחנן על נפשך, אין לך סיכוי. אין.  אתה תמשיך להרטיב את הכרית בלילות,  בשעה שהמפתח בידך".

     חזרנו לחדר, לקחתי אתי את שמו־ ליק. "שמוליק יקירי, דע לך שהקפידה שלך עוצרת את גלגל השידוכים. בטוחני שאם תמחל לצביקה בלב שלם, ייקרע רוע גזר דינך, עשה למעננו ולמענך ". החזרתי את שמוליק ועזבתי אותם לבדם. הם יצאו מביתי כעבור שעה,  עיניהם נפוחות מדמעות אך נהרה על פניהם.

     לא חולפים שבועות רבים, והנס הגלוי מתרחש: שמוליק מתארס ראשון!  עם הצעה רגילה, מצוינת במידות, מסודרת בעבודה. המחותנים זיהו את פנימיותו המיוחדת והיו מאושרים. צביקה מתארס מספר ימים אחריו. אתם מבינים?!.


 "והיה לכם לציצית" [ט"ו, ל"ט] [טובך יביעו]

     בן תורה מובהק, עמל בתורה ובעל מידות, חלה לא עלינו , במחלה הקשה. הצעיר, הלומד באחת הישיבות הקדושות המובחרות, התייסר בייסורי אימים, והחל לקבל טיפולים כימותרפיים בבית החולים. בבואו אל המחלקה אמרה לו האחות שכדי לקבל את הטפול הוא צריך ללבוש בגדים סטריליים ולכן עליו להחליף את בגדיו באלה של בית החולים.  הבחור הסכים לכך, אלא שכיוון שבבית החולים אין בגד של ארבע כנפות, הביא עמו לטפול הבא ציצית מכובסת ומגוהצת היטב, כזו שתענה על דרישת בית החולים לבגד סטרילי.

     כאשר ראתה האחות את הטלית קטן שלו על הבגדים של בית החולים,  אמרה לו שלא יוכל לעבור את הטפול עד שיסיר את הציצית מעליו. כל נסיונותיו להסביר לה שמדובר בבגד מכובס ונקי, עלו בתוהו. האחות סירבה להעניק לו את הטפול הכימותרפי.  הבחור היה איתן בדעתו וסרב אף הוא להוריד את הציצית. ישב אפוא והמתין מחוץ למחלקה.

     כעבור שלש שעות חלף במקום אחד מבכירי הרופאים במחלקה, ושאל את בחור הישיבה מה הוא עושה כאן ולמי הוא ממתין. שטח הבחור בפניו את הבעיה, ומששמע זאת הרופא נכנס פנימה, אל חדר הטפולים, ולאחר מס' רגעים יצא משם נרגש כולו ואמר לו שיכנס למחלקה ויקבל את הטפול המגיע לו כשהטלית קטן עליו: "דברתי עם האחות והכל בסדר" אמר לבחור. " אחר כך אספר לך למה התרגשתי".  בתום הטפול הקשה, נגש הרופא אל הבחור, ואמר לו: אני לא דתי אבל הפעם זכיתי לראות כיצד הא-לוקים שומר על הדתיים.  כשנכנסתי למחלקה כדי לשכנע את האחות שאין כל בעיה עם הציצית שלך, רציתי לראות איזה טפול אתה מקבל, ומה מאד נדהמתי להיווכח שהאחות התכוונה לבצע בשגגה טפול לא מתאים, שהיה עלול לדרדר את מצבך למכת מות מהירה. "אבל אם לא היית מתעקש ועומד בתוקף על רצונך ללבוש את הציצית, הטפול היה כבר מתבצע, ומי יודע באיזה מצב היית נתון, ברגע זה נמנע ממך אסון נורא".

     הנה גם בדורנו מתרחשים אירועים מסמרי שער שכאלה.  בחור צעיר שהגיע לבית החולים בגפו, ללא הוריו, ובלי שידו של אדם מבוגר אוחזת בו, מתעקש להיות עבד נאמן לאביו שבשמים מי צייד אותו בכוחות נפש שכאלו, אם לא שהן הן מידות הנפש המצויות בלב כל יהודי, בתוקף היותו בן למלך מלכי המלכים. 





ב' מנחם אב ה'תש"פ

אם רצונכם לשנות אדם, ודאו שאתם מוכנים לעזור לו כשהוא צריך את עזרתכם, להגן עליו כשהוא זקוק להגנתכם, ולראות גם את הטוב שבו להתלונן יכול כל אחד; אך למתוח ביקורת לא כל אחד ראוי.

     בפי העולם שגור דבר נפלא שהחפץ חיים הזמין אצל החייט בגד מיוחד שאותו יחד לקבל בו פני משיח, ולא זו בלבד אלא בכל מסעותיו נטל עמו אמתחת קטנה בה צרר את הבגד המיוחד (בספר גילוני אפרים על מסכת שבת דף לא, א כותב ששמע מהגאון רבי הלל זקס נכד הח"ח ששמועה זו אינה מדויקת ואינה מקובלת במשפחה(.


    חלון היה לו למהר"ל דיסקין בביתו שניתן היה לראות ממנו את הר הבית והיה התריס בחלון זה מוגף כל ימות השנה ופעם בשנה בערב תשעה באב היה סר אל החלון מרים את התריס מתבונן במקום המקדש ובוכה מאין הפוגות (הובא בנתיבות הלכה יב עמוד 16.)

     יותר משאנו רוצים שיבוא המשיח רוצה הוא לבוא, אמנם הוא לא יבוא אלא אם כן כל ישראל יחכו ויצפו )חפץ חיים חייו ופעלו(.


השידוך של חסיד סאטמר (השגחה פרטית, עלון 42)

     אני גר במונטריאול שבקנדה. יום אחד יצאתי לנסיעה לניו יורק שבארצות הברית. זו היא נסיעה ארוכה של כעשר שעות. לאחר נסיעה של שעה הגעתי לקו הגבול, ומשם קצרה הדרך לתחנת דלק.  מי שנוסע לארה"ב מעדיף לתדלק אחרי מעבר הגבול, כי בארה"ב מחיר הבנזין זול יותר. לעומתם, הבאים מארה"ב יעדיפו לתדלק לפני מעבר הגבול מאותה סיבה. יוצא שבתחנה הזאת נפגשים כולם . בעודי ניגש לתדלק אני פוגש אברך חסידי. נתתי לו יד לשלום ושאלתיו לשמו. התברר כי הוא חסיד סאטמר, גר בקריית יואל, ואני מכיר היטב את משפחתו. אביו עוסק בהדפסת ספרי הרבי מסאטמר. " ולאן מר?" המשכתי לשאול. "לחמי", נקב בשמו של חמיו, חסיד טאהש. הדבר היה לי מוזר ביותר, איך נוצר שידוך מעניין כל כך. היה מתאים שחסיד שנטוע עמוק כל כך בסאטמר ינשא לבת ממשפחה 'סאטמרית'. האברך נהנה לראות את תמיהתי ואמר: "השידוך הזה הוא יופי של סיפור . הקשבתי".

     במונטריאול גרה משפחה של חסידי סאטמר, וכיון שהם רחוקים מהרבי שלהם ורוצים בכל זאת לנשום חסידות, הם מגיעים הרבה לטאהש, נוכחים בהדלקת נרות חנוכה ומשתתפים בטישים. פעם אחת, כמדומני שהיה זה במעמד הדלקת נר חנוכה בטאהש, הסתובב ילד מאותה משפחה ומכר כרטיסי הגרלה לטובת צורכי צדקה. חותני קנה כרטיס בשני דולרים, והנה הוא זכה בהגרלה – סט שלם של ספרי הרבי מסאטמר. חבילה של ספרים הגיעה אליו הביתה ומילאה לו מדף שלם בארון הספרים.  חלפו כמה שנים, ודודי הוצרך להגיע למונטריאול לקראת סוף השבוע יחד עם ידיד נוסף. התוכנית היתה לחזור הביתה לפני שבת, אבל ביום חמישי החל לרדת שלג כבד והדרכים נחסמו כליל. בלית ברירה נשארו לשבות במונטריאול. זו היא קהילה נפלאה של מכניסי אורחים , ומהבחינה הזו הם הסתדרו מצוין. הבעיה שלהם היתה שלא הביאו עמם בגדי שבת, ולא היה קל כל כך למצוא מישהו שישאיל להם זאת, מפני שדודי וידידו הם אנשים בעלי נוכחות מרשימה במיוחד וזקוקים למידה גדולה מהרגיל. הם ניסו לברר מי יוכל להשאיל להם בגד, וכך הגיעו אל חותני שיחי'. חותני הוא איש שיחה נפלא וגם אורחיו כאלה. עד מהרה היו השלושה ישובים בסלון ביתו ונהנים משעה של קורת רוח.


     כאשר הוצע לי השידוך, שאל אבי את דודי אודות המשפחה, ודודי נהנה להיזכר בחסד שעשה עמו אבי המוצעת. בכל זאת הפריע לאבי שהוא אינו חסיד סאטמר. 'אל תדאג', הרגיע אותו דודי, 'הוא אמנם חסיד טאהש, אבל יש לו רגש מיוחד לסאטמר. ישבתי אצלו בסלון,  וראיתי בארון הספרים שלו מדף שלם של ספרי הרבי. מילא, אם היה שם רק ספר אחד או שניים, אבל מדף שלם? זה יש רק למי שממש מקושר לחסידות '. הדיווח עשה את שלו, והשידוך קם והיה. עכשיו תבין למה דווקא חמי זכה בהגרלה"... 


 





א' מנחם אב ה'תש"פ



 אמרה השכינה הקדושה "אילו הייתם משערים אחד מאלף אלפי אלפים ורוב רבי רבבות מהצער אשר אני שרויה בו, לא היתה נכנסת שמחה בלבבכם ולא שחוק בפיכם בזוכריכם כי בסיבתכם אני מושלכת לעפר" (של"ה מסכת שבועות פרק נר מצווה העתיק ממוהר"ר שלמה אלקבץ שבו הוא מספר איך השכינה נתגלתה לו ולבני חבורתו בליל שבועות ובין הדברים אמרה להם השכינה הקדושה(.


    אנשים חכמים ונבונים וידועים לשבטיכם (א,יג,) - שאלו את רבי מאיר שפירא, ראש ישיבת חכמי לובלין: " רבנו, הרי אתה מוחזק כאיש אמת ורחוק ממשוא פנים. למה הרב מקבל לישיבה כל כך הרבה נכדים של רבנים ואדמורי"ם?"  השיב הרב: "הללו בכל מקרה יהיו רבנים בגלל הייחוס או משום כבוד החצרות, מוטב שלפחות ילמדו וידעו משהו".


     המקונן על חורבן הבית מכפרים עוונותיו וזוכה לאריכות ימים ובניו לא ימותו בחייו שנאמר (ישעיה נג י) "יראה זרע יאריך ימים" (ספר דרך חכמה הובא בספר מועד כל חי סימן י אות סו בשם ספר קטרת המזבח).


     התקינו חכמים שיהיו ישראל מתפללים שלשה תפילות בכל יום ויום הטעם שהגאולה עדיין לא באה לפי שיש לחוש שתפילה זו אינה בלב שלם ראייה לדבר שהרי כל מי שיש לו איזה צער או יגון בלבו מתאונן ומקונן ומספר ממנו תמיד משא"כ בענין המשיח (הג"ר חיים ב"ר בצלאל אח המהר"ל מפראג ספר החיים גאולה וישועה פרק ב(.

השבת אבידה  (משנת השבועגליון 30)

     מעשה באיש אחד שחזר בתשובה שלימה , וניסה להשפיע על אחותו שג"כ תחזור בתשובה, והנה כל מה שניסה עלה בתוהו ולא הועיל.

     פעם ראה שארגון הקירוב 'ערכים' יערכו כנס לחזרה בתשובה, עלה בלבו שאולי שם ישפיעו על אחותו, וממחשבה למעשה הלך וקנה לעצמו ולאחותו כרטיסים לכנס. והנה הבעל דרשן שעלה לדבר שם לפני הקהל, מסר משך שעה וחצי הרצאה בנושא מצות השבת אבידה, ותוך כדי התחיל להתחרט בלבו על כל העניין שראה שכל יגיעו היה לריק שהיה בטוח שיחממו שם הלבבות לחזור בתשובה, ובמקום זה דיברו על השבת אבידה, אבל על הנעשה אין להשיב, ואכן בסיום הכנס הודה לו אחותו על הכרטיס ונשארה בשלה.

     לאחר כחמש שנים עברה לגור ברומא,  והתחברה שם לגוי אחד מלומד ומשכיל, וכעבור תקופה חשבה להינשא אליו רחמנא ליצלן, יום אחד כשהלכה עמו ברחוב נפל סכום כסף נכבד מכיס של אחד מעוברי אורח, ותיכף התכופף הגוי והכניסו לכיס שלו, משראתה כן אמרה לו שהיה מן הראוי שיחזיר אבידה לבעליו, ומה גם שבטח טרח על הסכום במשך כמה חדשים להשיגו, והגוי בשום אופן לא הסכים לוותר על המציאה שמצא, ובאותה שעה עלה בראשה כל הדרשה ששמעה בעניין מצות השבת אבידה , ועל כן הפצירה ודחקה בו שיחזיר העבידה, והגוי הזה עמד בסירובו, ומכיוון שכן החליטה לנתק עמו הקשר, וחזרה לביתה וחזרה בתשובה שלימה,


     ויש ללמוד מכאן מוסר השכל שדרך העולם לחשוב שרק אם מדברים מענייני תשובה יכול להועיל, הרי שאפשר לדבר על השבת אבידה, וזה מה שהועיל שתחזור בתשובה.



עלון "חוויית השבוע" חוויה משפחתית סביב שולחן השבת.
2all - בניית אתרי אינטרנט