באדיבות : העיתונאי  קובי לוי  מחבר סדרת ספרי "עיתונאי"

הזמנת הרצאות :

050-4170419

תפילת אם על בניה

מספרים על אשתו של שר בממשלת ישראל הראשונה, דומני שהשר שמו זלמן ארן, אישה זו כבר הייתה רחוקה מתורה ומצוות, אך שמץ של אידישקייט עדיין נשמר אצלה, היא הייתה מדליקה נרות שבת, ומתפללת – כפי שסבתה התפללה על צאצאיה שיהיו מוצלחים כמו... בן גוריון.

עולם המושגים של גברת זו, הצטמצם עד להערצה עיוורת ל"זקן", מי שניהל את ענייני המדינה הצעירה.

לימים, חזר בן גוריון מפגישתו ההיסטורית עם ה"חזון אי"ש". באותה פגישה המשיל רבן של ישראל באותה תקופה, את הנעשה בארץ, לשתי עגלות המגיעות לגשר. אחת ריקנית, ואחת עמוסה כל טוב.

שאל החזו"א את בן גוריון, "למי ראוי לתת זכות קדימה?"

השיב ראש הממשלה ד'אז, "כמובן לעגלה העמוסה".

"אנחנו העגלה העמוסה" הסביר לו החזו"א. "אנחנו עם ישראל המקורי, השורשי, סוחבים על גבינו חוכמה עתיקה, תורה מופלאה מהר סיני עד ימינו, אלפי שנים. אתם, הדור החדש, עגלה ריקנית. כמה עשרות שנים של מה שאם מכנים "ציונות" ותו לא... אז מן הראוי שתתנו לנו לעלות ראשונה על הגשר ולהנהיג את הדור".

כשבן-גוריון חזר מן הפגישה ההיא, הוא אמר לשרי ממשלתו, כי "החזו"א הוא ממש מלאך", זלמן ארן סיפר זאת לאשתו, והיא עשתה חשבון פשוט, אם בן-גוריון שהיא כה מעריכה אומר על איש כלשהו שהוא מלאך, אזי יש ממש בדבריו, מכאן ואילך היא התפללה שבניה "יהיו כמו החזון אי"ש".

לימים תפילותיה התקבלו, ונכדיה הם כבר דור שני לבעלי תשובה, תלמידי חכמים. כוחה של תפילת אם

חומרות?- במתינות...

החומרות שאדם מקבל על עצמו הן בדרך כלל טובות ובונות הרבה יראת שמים. עולמו הפנימי הבריא של היהודי עובד השם, מקבל חיזוק ותימוכין בריאים מן החומרות והסייגים שהוא מקבל על עצמו. הרגישות כלפי כל מצווה והלכה הופכת אותה לעדינה יותר, דקה יותר, שואבת את חיותה מעולם האצילות.

יש איזה זיק אלוקי רם ונישא, נשגב ומרומם, באותם אנשים שפורשים להם מהבלי העולם ונדבקים ברקיע השביעי, רחוקים מהמולת החומרנות הדביקה והסינטטית של העולם הזה. אדם עם יראת-שמים, ולו הקטנה ביותר, נשבה מול הקסם הזה של עובדי השם שמקפידים על קלה כבחמורה, מתוך עידון הנפש ואמונה צרופה ונקייה מכל סייגים.

ייאמר מיד, לא כל נפש בנויה לחומרות וסייגים. כדי לקבל חומרות ודקדוקי מצוות צריכים לבנות את כלי-הנפש, להרחיבם, להקשיחם, ולהכביר עוצמות מחודשות של התמדה, עקביות, והמון לימוד תורה. וגם אז, כאשר אדם כבר מרגיש בשל להוסיף על עצמו חומרות מחומרות שונות, טוב ונכון יעשה אם ייוועץ באחד מגדולי הדור ומחכמיו, כדי שלא יגלה חלילה להוותו, שהחומרה הפכה לקולא, והטהור לטמא, והכוונה הטובה לדבקות, לחורבן ואבדון.

והדברים דקיקין, ודקיקי דקיקין כנימי הדם שבתוך תבלול העין. ומי שאינו מתקדם בסולם החומרות עם תובנה והנחייה מתאימה, ובמתינות הנכונה, עלול לגלות את עצמו באמצעה של הדרך, שבור ונפול ובלי כוחות.

ומה הועלנו בחומרותינו.

אחד מתלמידי הרב מבריסק ידוע ומפורסם היה באדיקותו הרבה. ההתמדה שלו בלימוד הייתה לשם ולדבר. "אין ספק" אמרו כל רואיו ומכריו "מדובר בבן עליה שעדיו לגדולות".

ברכותיו היו נישאות על שפתיו כשיר הלל של מלאכי עליון. "ברוך אתה ד'", החיתוך והגימור והכוונות שבשמות השם היו לעילא ולעילא.

גם עבודת התפילה שלו הייתה מעוררת קינאה. כמו החסידים הראשונים היה עוסק בהכנות שלפניה, לא שלוש שעות, אבל זמן מספיק כדי שיהודי כשר וצדיק יעמוד לפני אלוהיו מרוכז ומעוטף ביראת שמים, במינון המדויק כדי לעמוד לפני מלכו של עולם.

אך סולם העלייה הרוחנית, כידוע, ענק הוא למאוד. הוא מוצב ארצה, אך ראשו... בהחלט מגיע השמימה.

אותו תלמיד יקר היה ידוע כמדקדק בהלכות שבת, על כל קוצו של יוד. החל ממלאכת בורר העצומה, וכלה באיסורי שבות אמירה לגוי, ובגוונים השונים והנפלאים של מצוות עונג שבת.

יום אחד ניגש אותו תלמיד יקר לרב מבריסק וביקש ממנו בקשה צנועה. "כבוד הרב" אמר "אני מבקש לקבל על עצמי שבת כבר בצהרי יום שישי, בעוד היום גדול. כך אוכל להאריך את קדושתה ולזכות בנועם ובשפע האינסופי הטמון ביום קדוש זה. כמו-כן אוכל להקדיש את שעותי עד כניסתה בעמל התורה. וכידוע כבוד הרב, עמל התורה ביום השבת, ערכו לאין-ערוך מעמל התורה בימות החול".

הרב מבריסק ידוע היה ביכולותיו העצומות לחדור לעמקי נפשו של כל אדם, וידע לנתח באבחת סכיני לשונו את המומים הקטנים הצפונים אי שם בעמקי הנפש.

"יפה תלמידי" אמר הרב "תוכל בהחלט לקבל שבת בצהרי היום, ובעוד היום גדול, אך זאת בתנאי אחד שאתה חייב לעמוד בו. בעודך מקבל שבת בשעה זו, אל יראו בעיניך חבריך כמחללי שבת...".

למותר לציין שהתלמיד היקר, הפנים את המסר, פשפש בעצמו, ונמנע לפחות באותו השלב לקבל שבת בצהרי היום.

מי ינצח את השטן?

אישה צעירה אחת, ניצולת שואה, ששרדה בעור שיניה, נסעה עם סיום המלחמה לפאריז. היא החליטה לתת גט פיטורין לעם היהודי, לשרך דרכיה, ולרעות בשדות זרים. "אנשא לגוי, ורק כך אוכל להדחיק את הזוועות שעברתי" חשבה לעצמה. היא נזכרה מצומררת באותה דקה שנמשכה נצח, כאשר הקצין הנאצי הבחין באביה הצדיק, עטור תפילין ועוסק בתורה. הנאצי הרים את קת הרובה והרג את הקדוש היהודי. שש שנים עברו מאז והיא לא שוכחת. היא רוצה מאוד לשכוח. היא רוצה לצאת מן העם הזה ולחיות כמו כולם, הרחק מן הזוועות.

"לאביה היה חבר, אף הוא רב וצדיק, והשמועה אודות בתו היחידה של בר-הפלוגתא שלו הגיעה לאוזניו. "היא "הקדיש" היחידה שלו. אם היא נוטשת, אין לו שם ושארית בארץ, לידידי הקדוש".

"הרב ק. נסע לפאריז מבלגיה והצליח לאתר את בית האישה. הוא דפק על הדלת, פעם ועוד פעם, וכשאמר נואש ופנה ללכת שמע אוושה. אמר: "נסעתי יום שלם לכאן, ולא אזכה לכוס מים צוננים...?". הדלת נפתחה, רווח בגודל טפח. כוס מים הושטה לעברו, הוא דחף קלות את הדלת ונכנס.

"היא לא רצתה לשמוע. אבל הוא השמיע. היא הייתה קפואה וצינית. ריבונו של עולם, הוא בכה בעומק לבבו "תן לי מילים, תן לי חוט של חסד לשכנע אותה לחדול מן ההתבוללות". ואז שאל: "אמרי לי, עברת המון בשואה, ראית זוועות ודם, מי השטן הכי גדול שנתקלת בו?"

השיבה: "הקצין הנאצי שרצח את אבא...".

"ומי הכי צדיק וקדוש שנתקלת בו?". ענתה: "אבא. אבא שלי. היה הכי צדיק וקדוש וטוב..."

ואז זעק: "הייתכן? התתני ידך שהשטן ינצח את אבא שלך. את הולכת להינשא לשטן, וחלילה יולדו לך ילדים שטנים. אם תינשאי ליהודי כמו אבא שלך... תזכי לבנים צדיקים וקדושים כמו אביך. לא חבל?!

"אחר כך פרץ ים של דמעות.

"היום היא סבתא-רבא עם עשרות רבות של נכדים ונינים.

"אבא ניצח את השטן.

"סעודת יום הכיפורים"

הרופא היה סימפטי ובערל היה חולה מסוכן. הוא בלע תרופות וקיבל זריקות במינונים מבהילים. גופו כחש, עיניו שקעו בחוריהן, ויום הכיפורים החל לפתע להציץ מעבר לכתפו של ראש השנה שפנה והלך לו. אוטוטו, יכנס עם צללי ערב, יום התענית שמכפר, שמנקה, שמטהר את היהודי, ומאיץ אותו אל חג הסוכות ומשם לעוד שנה של התעלות.

בערל, כבר לא היה צעיר, סמוך ונראה לגבורות. תמיד הוא היה איש בריא, חזק, נמרץ, עד לפני שנתיים. אז הגיע הסוכר, לחץ דם, הצנתור, וכל שאר המרעין בישין, שנשלחים לאדם מגנזי מרומים, כדי לאותת לו: "הלו, יהודי, דע מאין באת, ולאן אתה הולך... ולפני מי אתה עתיד ליתן דין וחשבון".

בערל, מאז שהוא זוכר את עצמו צם את כל התעניות החל מילדותו, וכלה בזקנותו. הוא היה הגבאי של בית-הכנסת, מסור ונמרץ, יעיל וסבלן. כ-40 שנה נהנה הציבור מדמותו הזכה, התמימה, הפשוטה, שהקרינה אווירה של ידידות ורוגע בבית הכנסת. הוא ידע לפנק את המתפללים באבטיח צונן אחרי צום תשעה באב, בשאר התעניות בעוגות ושתייה קלה, ובכוסות מיץ ענבים במוצאי יום הכיפורים.

הרב היה ידיד נפשו, היו השניים ממתיקים סודות כמוסים, כדי להרחיב את מעגלי הצדקה והחסד, לכל דיכפין, בהסתר, במין חינניות שממיסה כל לב.

בערל שכב על מיטתו בבית החולים, במחלקה הפנימית והאזין בקשב רב לדברי הרופא. "מצטער קינדער, אתה ביום הכיפורים הקרוב, אוכל. אוכל ושותה ממש. לא טיפין טיפין, לא במנות של מלוא לוגמיו, ולא בשיעורים קטנים מכביצה קלופה. אתה חולה מסוכן מאד, הגוף שלך זקוק, למזון. זלזול בהוראה הזו, עלולה לגרור אותך בערל קשישא, למצב מסוכן...".

הרופא היה נבוך למראה עיניו השואלות של בערל "אתה רציני דוקטור? אתה רוצה שבאחרית ימי אקפד את ההלכה שכה דקדקתי בה...".

הרופא היה עקשן, וחייג לרב בית הכנסת. הלה הגיע בדחיפות למחלקה, והורה לבערל לקיים את דברי הרופא. "זה לא הזמן להתווכח ידידי. חיים של יהודי הם מעל לכל. המלך שלנו, חפץ בחיים, למענו. למען הרבות כבוד שמים".

"דע לך בערל" אמר הרב "עכשיו אכילה ביום הכיפורים היא אותה מצווה מן התורה בדיוק כמו הצום. הצום לאנשים בריאים, הוא רצון השם, אכילה לאנשים חולים ביום כיפור, הוא רצון השם, וזה אותו רצון בדיוק".

השמש שקעה.

"כל נדרי ואסרי".

בערל ניסה לסחוב חצי שעה, שעה, אבל האחות נזפה בו "שתה, אל תזלזל...".

בערל עצם את עיניו, הצמיד את כוס המים לשפתיו היבשות, הסדוקות, "ברך שהכול נהיה בדברו... ושתה".

"ריבונו של עולם" זלגו עיניו דמעות "עכשיו יום כיפורים. 70 שנה צמתי, מאז עומדי על דעתי, ועכשיו אני מוכרח לאכול, ולשתות. אז מחל וסלח לי, כי אני אוכל ושותה לכבודך, כי זה רצונך, קשה לי, אני מרגיש מבולבל ומסויט מחולשתי הנוראה, ואינני מבין מדוע הוכרחתי להגיע למצב הזה...".

הוא שתה את המים, נגס מפרוסת הלחם, לעס לאיטו, ולפתע הרגיש שהאכילה מענה אותו הרבה יותר מן הצום. אוי, איזה עינוי האכילה!!!

"תודה לך מלכי, אבי שבשמים. שגרמת לי שהאכילה תהיה עינוי יותר מן הצום. חתמני בספר חיים למענך אלוקים חיים".

אל תשליכנו

ריבונו של עולם, אמר ה"חת"ם סופר": "אל תשליכנו – לעת זקנה. ובמה דברים אמורים? ובכן, גם בגיל זקנה ושיבה, כשהאדם תשוש וחלוש, חסר

אונים, שבר כלי, ואין בו כוחות לעשות חטאים ועוונות, וזו תשובה פחותה מאד בערכה, גם לגבי התשובה הזו, אנו מתפללים ומבקשים, אל נא תהא תשובה זו מושלכת מלפניך, אלא מקובלת ורצויה, כמו תשובת הבחורים.

גיהינום של דוד ריצ'רד

לכתריאל מנצור יש רצון בלתי נדלה להפיץ תורה. הקב"ה חנן אותו בלשון לימודים, ציורית ורבת אנפין. הוא זכה בכישרון שמימי להפיק ממדרשי חז"ל מערכות שלמות של מוסר יראת-שמים והפקת לקחים, כשהוא שוזר ביניהם סיפורים שנונים ומפתיעים. מאזיניו מביטים בו קרועי עיניים, עוקבים אחר תנועות שפתיו כדי לא לאבד אף מילה.

בגיל מאוחר יחסית זכה כתריאל ידידנו לגלות את אביו שבשמים, ומאז ניצל את זמנו לשנן משניות ומדרשים וללגום מסכתות שלימות, כשבין לבין הוא בולע ספרי מוסר. בנוסף לכך, הוא חמוש בזיכרון צילומי מפליא המסייע לו בדרשותיו לנוע מן החומש, למשנה, לגמרא ולזוהר בקצב מפליא ומעורר השתאות.

נו טוב, האמת ניתנת להיאמר שהרבצת תורה בישיבות או בתלמודי תורה הם לא הצד החזק שלו. מה כן הצד החזק?

דרשות בבתי אבלים.

ר' כתריאל מעולם לא ניהל רישום של הופעותיו בבתי אבלים בעשור האחרון, אך אם ננסה לאמוד אזי אין שבוע שהוא לא פוקד חמישה ששה בתים, ובימי השיא הוא פוקד אפילו ארבעה בתים ביום, השם ישמור בר-מינן.

הוא לא בוחל באף בית, ומעולם הוא לא משיב בשלילה להזמנות לדרוש. ההיפך, הוא פונה לידידים ומכרים ומבקש שאם הם שומעים או יודעים על משפחה היושבת שבעה, שיעדכנו אותו. ר' כתריאל גם לא מצפה שמישהו יאותת לו לדבר, הוא מאותת לעצמו ומיד כובש את לבם של הנוכחים.

שלא לציטוט, מר כתריאל אומר, שיש לו סיפוק לדרוש דווקא בבתיהם של יהודים חסרי מושג ביהדות, ואשר לראשונה בחייהם שומעים על הישארות הנפש, העולם הבא דין גיהנום וגן עדן, ושאר מושגים יסודיים שכל תינוק בתלמוד תורה יודע.

יפה, עד כאן למדנו להכיר את כתריאל מנצור, ותתפלאו הוא לא גיבור סיפורנו, אלא הסיפור בא ממנו. וגם זה לא מדויק.

***

ובכן, לפני כחצי שנה נקלע כתריאל לבית אבלים בשכונת יוקרה תל-אביבית, שם ישבו ופטפטו אבלים ומנחמים, באופן כזה שקשה היה להבחין מי אבל ומי מנחם, שלא לדבר על כך שהאווירה הכללית דמתה למועדון חברים בקיבוץ, רק חסר היה שיפעילו את מערכת הסטריאו עם מוסיקת רקע מתאימה. זה לא אבל זה קונצרט...

מיודענו החביב והמיומן, דפק על השולחן וביקש את רשות הדיבור, וכהרגלו בקודש כאשר עמד מול ציבור חילוני הוא פתח את הדרשה במשפט המחץ שלו: "עזריאל מורגנשטרן זכרונו, לברכה לא מת!!! הוא חי".

וזה הספיק, כי מיד לטשו עליו כל עשרות "הצפוניים" שבמקום עיניים בורקות מסקרנות. "מה פרוש לא מת, קברנו אותו שלשום" שאל סקרן ממושקף שעל אפו הזדקרו להם ששה שבעה עגילי כסף.

"לא מת! ואני מוכן להוכיח לכם זאת" התריס הדרשן שלנו.

לא נלאה אתכם קוראים יקרים במקבץ הראיות וההוכחות על הישארות הנפש, רק נגלוש לסיפור הקלאסי, המופיע במדרש על רבי עקיבא, שראה באחד ממסעותיו אדם שחור ומפויח אחד נושא על גבו עצים. חזותו של האיש השחור נראתה שונה ומוזרה ורבי עקיבא שאלו האם הוא מבני העולם הזה, או שמא מן העולם הבא. האיש המפויח ענה שהוא מן העולם הבא וסובל עונש חמור יותר מן הגיהינום, זאת עקב עברותיו החמורות והרבות. הוא נענש לאסוף עצים, לעשות מדורה, לשרוף את עצמו, ואת האפר מפזרים מלאכים ברחבי העולם. אחר כך מחזירים אותו מחדש לחיים וחוזר חלילה כבר עשרות שנים.

"הצפוניים", עם כל הציניות שלהם, היו המומים. סוף הסיפור, שרבי עקיבא הביא על תיקונו את האיש השחור שסבל דיני דינים של גיהינום, העלה חיוך של מבוכה ושמחה על שפתותיהם.

"רבי עקיבא החזיר את בנו של הנענש בתשובה, הבן עלה לתפילת ערבית כשליח ציבור וכשאמר קדיש הסתיים דינו של אביו בגיהינום. האיש התגלה לרבי עקיבא בחלום וברך אותו והודה לו... אז אתם מבינים? מר עזריאל מורגנשטרן שאנו מתאבלים עליו, לא מת. אנחנו רק צריכים לדאוג שיהיה לו טוב בעולם הבא".

***

הבחור הממושקף עם העגילים על האף ניגש אחרי הדרשה לכתריאל מיודענו וביקש לשוחח עמו.

"שמי שוקי מידן, והסיפור על האיש השחור ששרף את עצמו והגיהינום שלו נגע לליבי, ולי אין ספק שהוא מתרחש כעת, כיום... ואני אפילו מכיר מישהו שיש לו את הגיהינום של האיש השחור בסיפור עם רבי עקיבא. הוא נשרף, ושוב מתפזר ונאסף ושוב נשרף. חוזר חלילה...

הפעם היה זה ר' כתריאל מנצור שפער שתי עיניים שחורות ובורקות. "מה פרוש אתה מכיר מישהו כזה?".

"כן" השיב שוקי מידן. "זה הדוד שלי. "ובכן נולדתי בבית חילוני, אבל אף פעם לא התרסנו נגד היהדות, ולא התחנכנו לשנוא חרדים. אבל הדוד שלי ריצ'רד, אח של אבא, עשה מעשה שלא יעשה. הוא עבר עבירה נוראה (ומפאת צניעות ודברים שהשתיקה יפה להם לא נבאר במה מדובר ק.ל.), שאפילו חילוניים מזדעזעים ממנה. וזו עבירה נמשכת, שכל כולה בזיון נורא לדרך ארץ שבני אדם מן הישוב מחויבים לה... בני המשפחה ניסו לשכנעו לעזוב את החטא, אך הוא סירב. שלוש שנים ניסו לשכנע ולא עזר. במהלך התקופה נפטרו אביו של הדוד, שהוא סבי, וגם נפטרה אחת מאחיותיו ממחלה קשה. האבל במשפחה היה כבד, שכן הקשר בין האחים והגיסים והסבא הוא הדוק וחם. עד כאן הכול תקין. גם דוד ריצ'רד ישב שבעה על אביו ואחותו.

"חלפו מספר חודשים ואז ארע דבר מעניין. דוד ריצ'רד בא לבקר את אמו, שהיא סבתי, ושאל אותה לפתע איפה אבא? סבתא הייתה המומה וענתה: אתה יודע שאבא שלך נפטר לפני כמעט חצי שנה...

"ואתה לא תאמין הרב כתריאל, דוד ריצ'רד שמע זאת וזעק זעקה גדולה ומרה אבא נפטר!!! אבא!!! למה לא סיפרתם לי?! למה העלמתם את זה ממני?! הוא בכה בכי נורא, טרק את הראש בקיר, פצע את עצמו. קרע את חולצתו וישב שעות ארוכות אבל וחפוי ראש ממרר בבכי. אחרי אותן שעות הוא התעשת וחזר לתפקד כרגיל, כאילו לא קרה כלום. אותה סצנה חזרה על עצמה כשהלך לבקר את גיסו, ושאל איפה אחותו? הגיס השיב היא נפטרה, שכחת? ושוב הזעקות, וקריעת החולצה והבכי חזרו על עצמם. ואחרי כמה שעות התאוששות. שוב, חזרה הסצנה על עצמה. האיש חלה באלצהיימר.

"אתה מבין הרב כתריאל, כששמעתי את סיפורך על הגיהינום של האיש השחור חשבתי לעצמי, בורא עולם מביא דין דומה גם על אדם חי, בחיי חיותו. שתבין מאז שדוד ריצ'רד איבד את זכרונו חלפו 10 שנים והסצנות הללו חזרו על עצמן עשרות רבות של פעמים במשך השנים, וחייו פשוט אינם חיים. הוא מתאבל וקם מאבל וזועק ומשתולל, ונרגע וחוזר חלילה. רחמנות".

***

חיזקת אותי באמונה, אמר וחיבק ר' כתריאל מנצור את שוקי מידן הצעיר. במשך שנים אני מחזק אנשים באמונה, יש דין ויש דיין, צריך רק לפקוח את העיניים, להתבונן. ותאמין לי שוקי חביבי, הקב"ה אוהב את דוד ריצ'רד ושולח לו גיהינום בעולם הזה, כדי לחסוך לו דינים חמורים פי מיליון בעולם הבא...

שוקי מידן ליווה את ר' כתריאל עד הכניסה לרכב, ובטרם נפרדו ביקש "הרב כתריאל, תשמע הערב הזה הרגשתי טיק בלב. יש לי סחרחורת בראש עם האיש השחור, דוד ריצ'רד והגיהינום. תגיד לי איך יוצאים מן הגיהינום הזה?".

כתריאל פתח את דלת המכונית וסימן לשוקי מידן לעלות: עלה חביבי עלה, יש לנו עוד הרבה על מה לדבר. דומני שאתה חייב הרבה הכרת הטוב לדוד ריצ'רד שהיה השליח שלך לגילוי ההשגחה העליונה והמדוקדקת. ושוקי מידן נכנס

שערי אמונה

המזוזות אשמות

איש העסקים גרשון שרעבי היה ידוע בקרב ידידיו, כביזנסמן נאמן, אמין, ישר דרך, שכל מילה שלו בסלע, שתיקה בתרי. מי ששיתף עמו פעולה ידע, שמעבר למיומנותו המקצועית בענייני יבוא, יצוא, יש לו גם ברכה מיוחדת בידיים. למה? ככה.

בקיצור, היה כדאי לשתף עם שרעבי פעולה, כמעט בכל תחום עסקי, כי השורה התחתונה, הייתה רווח נקי. ומי בימים טרופים אלה, איננו רוצה להרוויח?

גם במישור המשפחתי רשם לעצמו שרעבי הישג לא מבוטל. הייתה לצידו נוות-בית בעלת חסד, מאירת פנים, וארבע בנות צעירות מחונכות להפליא, שהישגיהן בלימודים היו לעילא ולעילא, והנהגותיהן מכובדות למדי ביחס לדור.

יתירה על כל זאת, מר גרשון שרעבי היה איש משפחה למופת, אשר ידע לשמור על המינון המדויק שבין העצבנות העסקית לרגישות המשפחתית. מי כמוהו מומחה שידע כיצד לא לחצות גבולות ולא לערבב בין המתח העסקי, לבית ולנפשות הפועלות בו.

היה לו זמן לכל.

בין פלאפון לטלפון, הוא ידע למצוא את 10 הדקות לשבת עם בנותיו על שיעורי בית, על סיפור מרתק, ואפילו על פיוט תימני עסיסי, כמו "דרור יקרא לבן עם בת" או "אם ננעלו דלתי נדיבים" וכו'. ובאמת בלי הרבה הקדמות מיותרות, שרעבי היה סיפור הצלחה, שפשוט תענוג לקנא לו. הקנאים, מבחינתו, יכלו לעבוד שעות נוספות.

אם כל כך טוב, תשאלו אותו, אז מה בעצם כל כך רע? מה הניע פתאום את מר שרעבי הסימפטי לרוץ לכוון כל חרדי מצוי, או אברך שיגרתי שיבוא לבדוק את מזוזות ביתו? מה הדחיפות, מה הבהלה, על מה ולמה אי-השקט?

הלוא ברוך השם, כולן בריאות, האישה, גם הבנות.

גם העסקים פנטסטיים פורחים מיום ליום.

וגם הוא מרגיש – ברוך השם – מצוין למרות 50 שנותיו הקדחתניות.

מה מריץ את גרשון לעבור מסופר סת"ם למשנהו, כדי לשמוע: "תשמע מיסטר, המזוזות שלך מהודרות, תקינות, הכול יוצא מן הכלל. הסופר שכתב לך אותם מגיע לו צל"ש...".

אלא מה, מר שרעבי היה בטוח, שמומחי הסת"ם מסתירים ממני את הקלקול, ואת האותיות והתגים הפסולים. היה ברור לו מעל לכל ספק שהמזוזות פסולות. "ריבונו של עולם, איך יתכן שפתאום כל הבית שלו מתחיל... לחזור... בתשובה. בטוח שהמזוזות אשמות!!!".

זה התחיל עם בתו הבכורה רוויטל החיילת. לפני כחצי שנה נקלעה רוויטל להרצאה בנושא יהדות. מכאן הייתה קצרה לשמור שבת, ללבוש מלבושים צנועים, ולבקש מאמא להגיש לה בשבת אוכל קר רק בצלחות פלסטיק.

גרשון קיבל את המהפך של בכורתו, בחיוך ציני. "גם אמא שלי מתימן עליה השלום, הקפידה על כשרות... וחוץ מזה אין לי התנגדות לאכול בצלחות מפלסטיק...".

חודשיים אחר-כך ללא הודעה מוקדמת, הודיעה לו בתו השנייה טליה, הלומדת בתיכון חילוני, כי גמלה בליבה החלטה לעבור לסמינר חרדי... שומו שמים, גרשון הרגיש זעזוע... בהחלט מובן.

בתו השנייה, שהייתה ידידת נפש של אחותה הבכירה רוויטל, הלכה בעצתה למספר הרצאות בסניף "לב לאחים" המקומי, ונתפשה. האמת בערה בלבה, היא חשה שאין היא מסוגלת להמשיך וללמוד במוסד חינוכי פרוץ, שמזלזל בקדושת התורה...

כאן גרשון התחיל לנהל מאבק עיקש וחסר פשרות.

"אני מוכן שתהיי דתייה, אבל את מבחני הבגרות תסיימי כאן בתיכון הנוכחי. לא עוברים לשום מקום..." צעק על טליה.

גרשון דיבר עם הקירות.

טליה, שכבר משבצות זהב לבושה, פשוט לא גילתה שום נכונות לעלות לאוטובוס המוביל לתיכון... גרשון רתח.

שבועיים אחר-כך הגיע המפץ הגדול. בתו השלישית אורלי הודיעה אף היא, שבבית הספר היסודי בו היא לומדת, לא לומדים תורה ומצוות, והיא החליטה להיות דתייה כמו אחיותיה הגדולות, ועכשיו ומיד, ללא ויכוח יש להעביר אותה למוסד חרדי...

גרשון שרעבי היה בטוח שהמבול של פרשת נח, הוא קטן לעומת מה שמתחולל אצלו בבית... בעודו חוכך בדעתו כיצד להילחם עם התופעה המחרידה הזו, התיישבה לצידו אשתו גאולה והודיעה לו בקול רך: "גרשון, הבנות הפכו לדתיות, הן יקרות לי מאוד, החלטתי לשמור שבת בשבילן...".

לאיש העסקים החביב שלנו זה היה כבר יותר מדי. הוא התרומם מן הכורסא, נטל סכין מטבח, והחל לשלוף אחת אחרי השנייה את המזוזות המהודרות שנקבעו בוילה שלו, לפני פחות מעשור, ואחוז אמוק הוא רץ לרב השכונה, שהודיעו – חד משמעית – כי המזוזות מהודרות, ומשם הוא רץ לעוד סופר סת"ם, ומשם ללשכת רב העיר... המזוזות, לא יאומן, תקינות.

ולמה להאריך, גרשון שרעבי היה בטוח כי הבית שלו חזר בתשובה, כי המזוזות פסולות... לא מחלות, לא בעיות של שלום בית, לא קשיים עסקיים...

נכון להיום, גרשון שרעבי רגוע. הוא הבין טוב מאוד שהמזוזות המהודרות, דווקא משפיעות לטובה על המשפחה. בנותיו שהיו טובות ממילא, הפכו לטובות ומתחשבות עוד יותר. "כבוד אב" שהוא זוכה לו, הוא לא דמיין אפילו בחלומותיו הכי וורודים.

נו, מה לעשות כאשר כבר כל הבנות שומרות שבת, וגם האישה מתחזקת מרגע לרגע, החליט גרשון שרעבי, שכדי להשאיר אווירה נעימה בתא המשפחתי, גם הוא לא ממהר לאף מקום ביום השבת.

לימדו אותו לעשות קידוש, לא לבלוע מילים, הוא למד לנטול ידיים, לברך "המוציא", ותתפלאו הוא אפילו נהנה לברך "ברכת המזון", ובין נטילה לברכה, הוא מציץ לעברן של המזוזות הקבועות בתוך בתי זכוכית יפהפיים, וחושב בלבו "ריבונו של עולם, איך סידרו אותי המזוזות האלה".

לכה דודי לקראת כלה, פני שבת נקבלה.

קייטרינג ושמו צניעות

"בני הדור הצעיר, איבדו במידת מה את האמון, החיבור, את ההוד וההדר הטמונים במילה "ברכה". לאו דווקא במילה, אלא בתוכן הפנימי שלה, במהות שלה, זה שמחבר בין המציאות הגשמית האפורה והנוקשה, לבין אותם עולמות עליונים מהם משתלשלים אלינו החיים, הפרנסה, החיוּת, הבנים והשמחה. וכמובן שמול הצד הטוב והשפע המבורך של הברכה האלוקית ניצב לו הסיטרא-אחרא בכבודו ובעצמו ומנסה לחולל תעתועים, בלבולים, הטעיות וכמובן כפירות רח"ל. והצד האחר ססגוני הוא, מיופייף, מפתה, וכובש את לבבות אותם צעירים שמשליכים יהבם על כוחות הטבע הגלויים, כאילו הם ורק הם מכתיבים את המציאות והשלכותיה. אפילו בקרב היהדות המאמינה ושומרת המצוות, מסתובבים לא מעטים הסבורים שיש קשר בין עמל הכפיים לבין הפרנסה, והם מעלים על נס את חשיבותה על המלאכה כגורם מפרנס ולא את ברכת השם, שהיא היא זו המעשירה...".

את המונולוג החכם הזה השמיעה לי סבתא הדסה מן המושב בשרון. לא, היא לא יודעת לקרוא, גם לא לכתוב, אבל האמונה שלה בהשגחה האלוקית, ובעיקר בברכה של הצדיקים שהם לעיתים המחברים בינינו לבין השפע האלוקי, גדולה ונעלה לא פחות משל תלמידי חכמים מובהקים.

למה את מתכוונת סבתא הדסה, אני שואל, שצעירים לא מאמינים בברכה מן השמים, ולא מחוברים אליה?

"תראה, אתה אדם צעיר, וספק אם נתקלת בחייך בניסים גלויים מעל לטבע. ספק רב. אבל אני יכולה לספר לך, שלפני כ- 70 שנה בעודי נערה צעירה בעיירה קטנה בתימן חוויתי סוג של נס, שכל בני משפחתי היו שותפים לו, והוא נשמר בין כותלי ביתנו הקטן במשך שנים לא מעטות.

"אבא שלי היה יהודי מלומד אך פשוט. הוא יצא מדי בוקר לאחר תפילת הנץ לעמל יומו בשדה, ולעת ערב עסק בחוכמת הקבלה בבית המדרש עד אחרי חצות לילה. אחרי תיקון חצות היה נרדם לשעות ספורות, קם לתפילה, לעמל וחוזר חלילה. לאבא ואימא נולדו בלי עין הרע 11 בנות. רק בנות. ביתנו הקטן היה סמוך ונראה לבית הכנסת הגדול בעיר. פתח מול פתח, כשהרווח המפריד בין הפתחים הוא לא יותר משלושה מטר. רב העיר שהיה ידידו האישי של אבא ביקש ממנו שיקפיד על בנותיו, שלא תצאנה החוצה – חלילה וחס – בזמן התפילות, וכמובן בתחילת סדרי הלימוד או בסופן, כדי שלא יהיה מפגש מיותר בין הלומדים והמתפללים לבין בנותיו.

"ואני זוכרת שזה היה אצלנו אורח-חיים. גדלנו על יסוד הצניעות כמו האוויר שנשמנו. בת גדולה חינכה את אחותה הקטנה להקפיד על לבוש צנוע, ולימדה אותה שאין יוצאים סתם כך לרחוב, ובוודאי לא בזמן התפילות והלימודים. "כל כבודה בת מלך פנימה" לא הייתה סיסמא סתמית, זו הייתה שיגרה שאין מפרים אותה, אלא שומרים עליה באדיקות.

"הרב אמר לאבא "תשמע יחיא, אתה יודע שאין הברכה שורה אלא בדבר הסמוי מן העין, אז תדע לך, שאם תשמור את בנותיך סמויות מן העין, מעונך יחוש בחוש בברכת השם".

"ועכשיו אני אגלה לך מה הייתה הברכה שזכינו לה. אבא היה משתכר פרוטות ספורות, ואותם היה מעביר לידי רב העיר לסייע למשפחות נזקקות. אנחנו, למרות שהיינו משפחה ברוכה, תמיד היינו שבעות ובריאות. מעולם!!!, תשמע טוב, מעולם! לא חסר לנו סוכר, או קמח, או אורז או פחמים. המוצרים הללו היו מוצנעים בתוך כדי חרס ענקיים ומשם מדי יום היינו מוציאות את מנת המזון היומית שלנו.

"מעולם לא נשלחנו לחנות שבעיר להביא סוכר, קמח, פחמים או אורז. במשך שנים רבות היינו דולים מן הכדים ומתפרנסים, כמו אותו נס כד השמן שמילא כלים על כלים עד כי תמו הכלים. אנחנו חיינו בתוך הנס הזה, וכמעט התרגלנו אליו. אבא היה אומר לנו מדי פעם "בנות, הכי טוב לשתוק, כמו שאתן יושבות בבית צנועות ושלוות, תשמרו גם את הפה צנוע ושקט. הצניעות והשתיקה זו הברכה".

"אינני זוכרת שחלינו אי פעם. היינו חסונות ובריאות, יעילות וחרוצות, מן הבית שלנו יצאו מאכלים ותבשילים לכל עניי העיר, ובשפע. וכשהיו שמחות אנחנו הבנות של יחיא, היינו הקייטרינג של אותה שמחה, חינם אין כסף. אבא היה קונה כבש על חשבונו, ושאר המאכלים נשלפו אחר כבוד מכדי החרס אל הסירים והתנור. וכל חיינו, עד נישואינו, עברו עלינו בתוך ארבע האמות הקדושות של הבית... עד שיום אחד... אבא נסע לדרך ארוכה, עם בית דינו של רב העיר לעשות איזו מצווה. לאחר מספר ימים שמענו נקישה על הדלת, בשעת בוקר. אחותנו הקטנה הייתה בת תשע או עשר והיא פתחה בזהירות את הדלת. בפתח ניצב אחד מפרנסי העיר, הוא ביקש מאחותי להודיע שיש היום שמחה בעיר, וצריך להכין סעודה גדולה, ואבא הבטיח לו שנעזור. הוא הוציא מארנקו 10 מטבעות הניחם על השולחן ואמר: "הנה כאן 10 פרוטות, תקנו בהן את המצרכים שאתן זקוקות להן...

"אחותי הקטנה, בתמימותה אמרה "לא צריך כבודו, אנחנו אף פעם לא קונות מצרכים. כל הזמן אנחנו מוציאות קמח, אורז, סוכר מכדי החרס, ואף פעם זה לא נגמר...".

"וכאן זה נגמר" מתאנחת סבתא הדסה. "אין הברכה שורה אלא בדבר הסמוי מן העין מן הרגע שהעין נכנסה לתוך הברכה, הסתיימה הברכה ונעלמה לה. אתה מבין, סוג כזה של ברכה כבר לא מכירים בדור הזה. מה תשתה? קפה עם חוואג' או תה?".

מעשה ניסים

כל נס הוא יש מיש. אך יש ניסים שהם בריאה חדשה ונבלעים בדרך הטבע.

(רבי צדוק הכהן מלובלין)

לוותר על 25 מליון דולר

איך הייתם מרגישים אילו קיבלתם בדואר מכתב מעו"ד אמריקני, ובו הוא מבשר לכם כי זכיתם בירושה ע"ס 25 מליון דולר? לא פחות ולא יותר.

אין ספק כי פעימות הלב היו הופכות מואצות, לחץ הדם היה קופץ לשחקים, העיניים היו מתערפלות, וסף העילפון לא היה רחוק מכם. 25 מליון דולר!!! זה סכום בלתי נתפש לאברך מן השורה, המטופל ב- 10 ילדים, חלקם נשואים, העמוס בחובות לגמ"חים, לבנקים וכו' וכו'.

ובכן, שמואל זמירסקי קרא את המכתב הממוען אליו, ישר והפוך 10 פעמים לפחות. הוא התיישב על ספסל בגן הציבורי, ומראות יַלְדוּת חלפו לנגד עיניו.

אבא ואימא שלו, היקרים לו, חיבקו אותו חזק. השוטר הנאצי שניצב בסמוך, האיץ בהם לסיים את הסצנה המשפחתית. דמעות ניגרו כמים. שמואל בן השלוש, היה קטן מכדי להבין את גודל השעה, אבל ליבו הקטן, לב יהודי, קלט שמדובר בשעה קשה עבור כולם. עיניו של הגרמני ירו גיצים של שנאה. שמוליק רצה להישאר עם אימא ולהישען על ראשה, הגיונו הילדותי קלט שדבר רע הולך להתחולל פה... אסון.

הנאצי קרע את אמו מעליו, ודחפה אל המשאית, אימא זועקת, אך לשווא. המשאית החלה לנסוע, ואימא נעלמה מעיניו לנצח. אבא חזר איתו לגטו, אך לזמן קצר. רופא המחנה דרש את התינוק אליו. אבא התחנן "תשאירו אותו אצלי". הרופא המרושע, בעט ביהודי, ונטל באכזריות את שמואל הרזה עד לשד עצמותיו. אבא שכב על הרצפה שותת דם ובוכה "שמואל! שמואל!" זעק, "תמיד תזכור את אבא ואימא" נאנק אבא.

שמואל נלקח אל רופא הגטו, קיבל אוכל חם, כמה זריקות והועבר לציפורני המיסיון. מהר מאד גזזו את פאותיו, ענדו צלב כבד על צווארו, והנזירות עטפו אותו בחום ואהבה. למרות גילו הזערורי, הבין שמואל שהוא בעצם אסיר. הוא יהודי, והפסל של יימח שמו וזכרו, עורר בו גועל. הוא לא הבין מדוע.

הוא היה ילד נוח ועדין ושיתף פעולה עם הכומר הגדול. הייתה לו ברירה? לא היו לו מספיק ידיעות וכוחות נפש להתנגד.

אחרי ארבע שנים, הגיע למנזר רב יהודי עם זקן ארוך ולבן ועיניים טובות לב. היתה זו שעת ארוחת הצהרים, כ- 200 ילדים שבויי המיסיון ישבו שם. היו שם רוסים, קווקזים, יוגוסלבים, מכל מין וצבע.

שמואל זוכר היטב את הרב שאמר "בוקר טוב ילדים", ואז הוא זעק במלוא גרון "שמע ישראל השם אלוקינו". ליבו רטט בקרבו, הוא הכיר את המלים הללו. אימא הייתה משכיבה אותו לישון, ומלמדת אותו להגיד קריאת שמע.

"השם אחד" סיים שמואל את המשפט בקול רועד. הוא לא היה היחיד, היו עוד כמה כאלה סביבו. הרב קרא אליהם. הם ניגשו אליו והוא ליטף את ראשיהם. "מתוקים שלי" אמר "אתם יהודים. עכשיו אני לוקח אתכם לארץ ישראל, שם ילמדו אתכם את כל התורה כולה".

אושר הציף את ליבו. הוא חיבק ונישק את הרב ובכה ובכה. "אין לי אבא, אין לי אימא, אין לי משפחה, אבל יש לי את הרב היקר הזה, ויש לי גם קריאת שמע", כך חשב בליבו.

שמואל הגיע ארצה ולמד בישיבות קדושות, הוא הפך לתלמיד חכם בעל שם טוב, והקים משפחה לתפארת.

במהלך המלחמה, גויה גרמניה, הציעה לאביו של שמואל להינשא לה, כדי להצילו מציפורני הנאצים. התרגיל הצליח, אביו של שמואל נמלט מן הגטו וניצל. אחרי המלחמה, במקום לגרשה, הוא המשיך לחיות עמה.

כשבגר שמואל נודע לו שאביו חי, מתגורר בארה"ב ונשוי לנוצרייה. המפגש ביניהם היה צונן משהו, ורק כשנפרדו, שמואל הרגיש שליבו קרוע בקרבו. אבא לא שרד עם אמונה. הנאצים ניצחו אותו.

הקשר ביניהם היה רופף ביותר. מכתב פה ומכתב שם. פעם בכמה שנים שיחת טלפון.

הוא הביט עוד פעם במכתב "מיסטר שמואל זמירסקי, אני מצטער להודיעך כי אביך משה זמירסקי, ובשמו הנוצרי סטפן קלימפטון נפטר. צו הירושה שיש בידי, מעביר לרשותך 25 מליון דולר, מתוך 50 המיליון שהיו לאביך בנכסים ובכסף נזיל. אביך עדיין לא נקבר, עליך ליצור קשר עם אחיך ריצ'רד קלימפטון על מנת לתאם ביניכם היכן לקברו, אחר כך אעביר לרשותך את מחצית הירושה. על החתום פיליפ גולדשטיין עו"ד".

ריצ'רד, אחיו הגוי, התעקש לקבור את אבא בבית קברות נוצרי. "אבא חי כנוצרי לכל דבר" טען. שמואל התחנן "אבל אבא יהודי...".

שמואל בדק היטב, ונודע לו, כי בראש השנה וביום הכיפורים היה אבא מגיע לבית הכנסת הסמוך ושוהה שם כמה שעות. הוא לא היה מומר, נותרה בו אמונה באלוקי ישראל. עובדה.

הגוי התעקש. שמואל התעקש. דרך ללא מוצא.

עורך הדין גולדשטיין הציע לשמואל, הצעה מבריקה: תציע לריצ'רד מליון דולר יותר מן הירושה, ושיסכים לקבורה יהודית...

הגוי היה מתוחכם, הוא הבין שלשותפו לירושה, יש עניין גדול מאד בקבורת אביו עפ"י דת משה וישראל והרחיב את העסקה: "אני מוכן לקבורה יהודית רק בעבור ויתור על כל חלקך בירושה..." חד וחלק.

שמואל ניגש אל אחד מגדולי הפוסקים שבדור כדי לדעת כיצד יוצאים מן הסבך.

"הירושה עדיין אינה שלך" הסביר הרב "לירושה יש שלושה שלבים. השלב הראשון צורכי הקבורה של הנפטר, אחר כך ישמש הממון למימון מזונותיה ומגוריה של האלמנה, ולבסוף תחולק הירושה בין היורשים. נכון לרגע זה, הממון שהותיר אביך, צריך לשמש אותו ורק אותו, כדי להביאו לקבר ישראל".

גם במחיר 25 מליון דולר???

"כן" השיב הרב "קבר ישראל שווה כל מחיר, ההלכה מחייבת שהממון של הנפטר יועמד לצורך הקבורה ההגונה והקדושה של יהודי...".

שמואל ויתר. הוא לא הרגיש שום קושי בדבר. אנחת רווחה מילאה את ליבו. קודם כל כבודו של אבא. נכון אבא נכשל, ניסיון השואה היה גדול מכפי כוחותיו, אבל סוף כל סוף הוא נפטר כיהודי, ומה יותר כבוד מאשר להביאו לקבר ישראל.

"זה הכבוד היחידי שיכולתי לעשות עבורו" ניגב את דמעותיו אל מול עיני הרב. "לא זכיתי לשהות במחיצתו ב- 50 שנה האחרונות, אני מאמין שבשמים יעריכו את הכבוד שנתתי לאבא אחרי מותו".

הרב הניח יד אוהבת על כתפו של שמואל ואמר: "האמן לי ר' שמואל, אני מרגיש שעשית לאביך כבוד, כבוד גדול. בן כמוך, קדיש כמוך, זה עילוי נשמה הכי נפלא לאביך".

והם פסעו ברחוב, לכוון השטיבל לתפילת ערבית.

דברי חכמים – כלום

אדם הנחשב לכלום, מאומה לא יחסר לו. כי לכלום לא חסר כלום

(רבי חיים מצאנז')

קטיושה מתוקה שלי

זה קורה במשפחות הכי טובות. היצר הרע יודע באומנות דייקנית כיצד להכניס מקלות רעים ולהבי סכינים, בגלגלי משפחות שראוי להתפאר בהן. השלום, האחווה והידידות יכולים לשוט להם על נחלי ופלגי מים של אהבה משפחתית חמה ונעימה, וממש ראויה לקנאה. השמחות המשותפות, הטיולים המשפחתיים, האבא יושב בראש השולחן וכל אחד לפי התור אומר וארט מחודש שבדיוק מתאים לאירוע, לשמחה, לבר-מצווה, וליום הנישואין של הזוג המארח. נכון, צפוף, לפעמים אפילו מלאה, אבל בכל זאת משפחה רחבה למופת. וזרעו לברכה, ממש תענוג לעיניים וגם לאוזניים.

יצר הרע סבלן. הוא יודע שמאחורי מנגינות השלום ונאומי האחווה מרחפת לה מאחור רוח מלחמה, שטנית, זוממת רעה, שרק ממתינה לסדק קטן בתמונה האופורית הזו, כדי לפרוץ קדימה ולחולל בוקא ומבולקא, אש ותמרות עשן, שנאה ופירוד, נאצות וגידופים, ושאר מרעין בישין.

"אנחנו שלושה אחים ואחות בכורה אחת לאבא אחד, עליו השלום. אימא נפטרה כשהיינו צעירים למדי. אבא לא רצה להינשא בשנית, כדי שלא נסבול מסימפטום האימא החורגת. הוא היה אבא צדיק. הפיץ חום ואהבה לכל אחד מאיתנו באופן שווה, אף אחד לא הרגיש מקופח, וגם קינאה לא קיננה במעוננו. היינו ארבעה יתומים, אחותי הבכורה בת ה-16, אחי השני בן 15, ואנחנו התאומים בני 10. אבא עבד קשה כפועל בנין, ולא חסך מאיתנו דבר.

"כולנו למדנו בישיבות קדושות, ואף פעם לא חסרו לנו דמי כיס. אבא דאג לטלפן פעם או פעמיים בשבוע, ואחת לשבועיים קפץ לבקר אותנו עמוס כל טוב הארץ. נכון, הלב היה שבור בלי אימא, הגעגועים קרעו לנו את הלבבות, אבל אבא היה נחמה גדולה. הוא ידע לחבק ולנשק כמו אימא, ולתת מכה כשצריך, כמו אבא. הוא ביצע את כפל התפקידים בצורה הכי מושלמת שניתן להעלות על הדעת.

"גרנו בעיר צפונית בדירה בת שלושה חדרים, קטנטנים. היא הייתה עבורנו ארמון מלכות, למרות שכל פינה בבית הזכירה את אימא, ותמונתה בסלון תמיד שבתה את ליבנו. אני זוכר את עצמי במשך שנים טומן את הראש עמוק בכרית, ובוכה מגעגועים. ואז מגיע אבא, מלטף את ראשי, מנשק ואומר לי "איבני, אימא בשמים שמחה, אתה לומד תורה בישיבה...". מילים פשוטות שנותנות כוח.

"השנים חלפו. גדלנו. אבא ברגישות מופלאה חיתן אותנו אחד אחד. לא נח ולא רגע עד שבדק כל משודכת מן המסד ועד הטפחות, העיקר שבניו יהיו מאושרים. "תראו בני" היה אומר "אני לא מאמין שאמצא לכם כלות כמו אמא שלכם ז"ל, אבל אני אעשה הכול כדי שיהיה לכם טוב עם עקרת הבית משורש נשמתכם, כמו שהיה לי טוב עם אמכם עד שהשיבה נשמתה בטהרה".

"התחתנו בעניות, ליתר דיוק בצניעות. אבא נתן לכל אחד מאיתנו כמה אלפי שקלים דמי שכירות לשנה. סייע במימון חתונה צנועה ורקד כמו נער צעיר בחתונות, למרות גילו המתקדם. הערצנו אותו כל האחים והשתוקקנו, כל אחד, להיות הורה נפלא כמוהו. כל כך פשוט, וכל כך גדול.

"עשינו לו כבוד מלכים. כל שבת הוא התארח אצל אחד מאיתנו. בחגים, בימי הנישואין, בשמחות השונות, היינו נפגשים כל המשפחות עם אבא באחד הבתים. הוא ישב בראש השולחן כמו מלך, הנכדים היו מנשקים לו את היד ועטרו לראשו עטרת פז. במוצאי שבת היינו מחזירים אותו הביתה בנשיקות וחיבוקים. הוא היה מאושר, אנחנו היינו מאושרים, חשבנו שמשפחות כמו שלנו, אין בעולם. והאמן לי שזה לא רחוק מן האמת.

"אבא חלה בסכרת, אחר כך בניוון שרירים. אין שליטה על הזקנה. ערכנו אסיפת אחים והחלטנו שאחד מאיתנו חייב לטפל בו באופן רציף, השאר יעזרו. אני הצעיר מבין התאומים, התנדבתי לקבל את אבא אל ביתי השכור בפאתי אותה שכונה. אבא התעקש להישאר בביתו, "אני לא עוזב את הבית שבו גידלתי אתכם עם אימא..." אמר "מי שרוצה לעזור לי שיבוא לגור אצלי". אחי החליטו "דוד, סיים את חוזה שכר הדירה שלך, ולך לטפל באבא בביתו.

"עשיתי זאת בשמחה. כיבוד אב מצווה נפלאה, שיש לה שכר של אריכות ימים. רעייתי ברכה על הרעיון, וילדי מאד אהבו את סבא. נכנסנו לבית אבי, ובמשך למעלה מ-10 שנים מסרנו נפש בשבילו. באהבה. בשנתיים האחרונות הוא היה נכה ממש שאינו שולט על צרכיו, אך עדיין שמר על כבודו העצמי. הייתי מטפל בו בעדינות, ומשמיע לו מילות ניחומים ועידוד. ודברים היוצאים מן הלב, נכנסים אל הלב. אשתי ואנוכי חשנו, שהילדים שלנו מתחנכים באווירת החסד הנדירה הזו, שהיא לכשעצמה מתנה משמים.

"בשבת פרשת "ראה" לפני חמש שנים אבא נפטר. אחרי השבעה, הגיע הביתה עורך דין צעיר ובידו צוואה חתומה. לאבא היו מספר קופות גמל אותן הוא ביקש לחלק שווה בשווה בין ארבעתנו. את דירתו הקטנה הוא הורה להעביר אלי, רק אלי בטאבו. כך הוא ביקש לתגמל אותי על מסירות של 10 שנים. הרגשתי נבוך, אבל גם מאושר. סוף סוף יש לי דירה. וכאן נכנס השטן לתמונה. אחותי ושני אחי לא כל כך אהבו את הרעיון וניסו לשדל אותי למכור את הדירה ולחלק את שוויה בינינו. לאף אחד מאחי אין דירה והם משלמים שכירות חודשית בדוחק. אל תשאל למה ומדוע התעקשתי שהדירה שלי, והיא מגיעה לי על פי צוואת אבא. מכאן ואילך החלה מסכת של מריבות וגידופים, קנאה, שנאה ותחרות. אני עמדתי על שלי, והם בשלהם. ובשורה התחתונה המשפחה המפוארת התפרקה לחלוטין. אחַי, אחד אחרי השני עזבו את הצפון. אחותי עברה לאלעד-מזור החדשה, אחי הגדול התמקם בקרית-ספר, ואחי התאום עבר לאופקים. אני נשארתי בדירה שנתן לי אבא.

"שלוש שנים אחר כך פרצה מלחמת לבנון השנייה, 5,000 קטיושות נחתו בגליל ובצפון. הקטיושה פגעה בקיר המטבח של הדירה שירשתי מאבא וזרעה שם הרס רב. בנס לא נפגענו. ירדנו בזמן למקלט, כשעלינו למעלה ראינו את החורבן. הרהיטים חלקם עלו באש, המקרר התפרק, הארונות הוטחו על כל קירות הבית... נזק עצום. נמלטנו דרומה. אחי ואחותי לאחר שנות הניתוק חיפשו אותי, וביקשו לארח אותי עם משפחתי... הם העלימו את הקפדתם, או שסלחו כליל. אינני יודע.

"התביישתי, לא הרגשתי נוח. אני מתגורר כאן בנתניה בפנימיית נוער, בתנאים של גלות ממש. סובל ושותק ומזיל דמעה.

"תאמין לי שאני יודע למה אני בגלות. הקטיושה המתוקה שלי היא בת קול משמים שלימדה אותי לקח: לעולם יהא אדם וותרן בממונו. כשם שגרמתי לגלות ופיזור של המשפחה המורחבת שלי, קיבלתי גלות בעל כורחי. התפזרתי. הבית שלי מנופץ, המשפחה מפורקת.

"בעזרת השם, עם תום המלחמה, אני מוכר את הדירה ומחלק את שוויה בין כולנו. טוב פת חרבה ושלווה בה, מבית הרוס ומשפחה של קרעים קרעים".

כך סיפר לי דוד מאירי תושב הצפון בשלהי מלחמת לבנון השנייה, ביום קיצי מהביל בנתניה. וכל מילה מיותרת.

שערי דמעה

כריות לא מדברות

אם הכרית של טלי פרץ, מורה בכירה בת 32, יכולה הייתה לדבר, הייתם שומעים ממנה תפילה וזעקה מן הלב. הכרית של טלי פרץ אם לשלושה ילדים (האחרון מבניה, אז, תינוק בן יומו) עברה חוויות לא מעטות של דמעות ללא סוף, תחנונים ובקשות לקב"ה בכל סגנון שתעלו בדעתכם, במשך חודשים ארוכים של אימה ובלהות.

צריכות הנשים היולדות להודות לקב"ה השכם והערב, על היציאה מסכנת הלידה בבריאות איתנה של נפש וגוף. נכון, שעות המכאוב והסבל מסתיימות על פי רוב בחיוך מאושר של אם מתרגשת ושל תינוק מקומט משהו, הנכנס לעולם, צווחני וצרחני כמיטב המסורת של מי שלפתח חטאת רובץ.

כשטלי ילדה את בנה השלישי מיכאל, הכול היה תקין. מיכאל קיבל ציון גבוה מיד עם היוולדו, משקלו 4.5 ק"ג בלי עין הרע, הלידה הייתה קלה ומיד אחרי הבשורות לסבים וסבתות ולבני המשפחה העליזים, הובל מיכאל למחלקת התינוקות ואמו הוזזה לנוח שנת ישרים במחלקת יולדות.

לאחר שש שעות שינה עמוקות התעוררה טלי וביקשה לקום מן המיטה. זה לא כל כך הלך. הרגליים היו כבדות עליה, והידיים עוד יותר. היא ניסתה להזיז אצבעות, אבל זה הלך בקושי. היא חשבה שהיא חולמת וביקשה לישון עוד קצת... אולי זה רק חלום בלהות. היא עצמה שוב עיניה וניסתה להירדם... אחרי שעה ניסתה שוב לקום, אך אבוי, חוץ מהראש שנע ימינה ושמאלה, ושאר חושיו, כל הגוף היה מאובן ומשותק כאבן שאין לה הופכין.

הזעקה המבוהלת של טלי פרץ הדהדה מקצה המחלקה והגיעה עד לחדרי הניתוח, ועד מעבר לחלונות בית החולים. צעקה-זעקה של שוד ושבר, אובדן, בהלה, חרדת מוות מפני הבאות. מה לא. חולים, רופאים ואחיות אטמו אוזניים.

טלי, סגנית המנהל, מורה בכירה בבית ספר מכובד במרכז הארץ, אישה כשרונית ורבת-פעלים, נחשפה לראשונה בחייה, ללא הכנה מוקדמת לנורא מכל. שיתוק טוטלי של הגפיים. היא, שהייתה הרוח החיה, נעה מכיתה לכיתה, מנחה מורות, בודקת ויוזמת מבחנים ופרויקטים חינוכיים, מנהלת ישיבות ביד רמה, מצויה עכשיו בתחושה משפילה של כלי אין חפץ בו... והרופאים? לאחר בדיקות ארוכות נותרו פעורי פה וחסרי אונים לא פחות ממנה. גם רופאים מומחים שהוזעקו מחו"ל לא הצליחו לאבחן מה מקור הבעיה, האם זה וירוס, חיידק חצי-טורף, או אולי טורף וחצי, קריסת מערכת העצבים, פגיעה מוחית. שום כלום. תימהון ושיתוק מקצועי אחז בהם.

לאחר שבועיים של ניסיונות טיפוליים, אבחונים ובדיקות שונות ומשונות הועברה טלי פרץ שבורה לבית לוינשטיין אולי שם תרשם איזו ישועה. מיכאל התינוק נשאר אצל סבתא. טלי הייתה רוויה געגועים פוצעים. בעלה גלעד, איש טוב ירא שמים וחרוץ לא עזב אותה לרגע, ופיו מלא מילות עידוד ואופטימיות, כמו שבעל יהודי צדיק צריך להיות. "משותק לנו הגוף" לחש גלעד לרעייתו, "אבל אין לי ספק אשתי, שישועה קרובה לבוא".

טלי פרצה בבכי תמרורים. שלושה חודשי שיתוק מוחלט היו כבדים מנשוא. כוחות נפש עצומים נדרשו לה כדי לומר לגלעד את המונולוג הבא "גלעד, אתה עדיין איש צעיר, ועתידך לפניך, יש לנו שלושה ילדים מתוקים שצריך לגדל. אני מחוץ למשחק החיים. אני רק ראש בלי גוף, ובשביל לגדל ילדים ולבנות משפחה צריך גם גוף. הקב"ה נטל ממני את הגוף, זה רצון השם ואני מקבלת גזירה זו באהבה עד כמה שביכולתי... אתה בעל צדיק ואיש נפלא ויקר, ואני מלאת הערכה לעידוד שלך ולחיזוק היומיומי, אבל אני מאפשרת לך לבנות חיים אחרים גלעד, בלעדי".

טלי בלעה את דמעותיה וליבה נכמר בקרבה, אבל היא הרגישה שזו האמת לאמיתה, וכי אין זה הוגן וצודק להעמיס על גלעד גם אותה, החולנית והמשותקת...

"אני עד יום מותי אשאר בעלך" ענה גלעד "את עוד תלכי על הרגליים... חידלי מדברי ההבל הללו...".

בחדר של טלי היו עוד שלוש חולות באיזשהו תהליך של שיקום, אם בכלל. האחת, מירב, אישה צעירה עיוורת, השנייה, נורית חולת טרשת נפוצה, והשלישית, נוגה, פצועת תאונת דרכים צולעת קשה שאיבדה את יציבותה הנפשית במידת מה, ועסקה ברקימת כריות. כשטלי הגיעה למחלקה היא העניקה לה כרית במתנה "את חברה שלי" אמרה נוגה, "תניחי ראשך על הכרית שלי, ובעזרת השם תבריאי".

כשגלעד הלך השמש כבר שקעה, וירח צהבהב עגמומי משהו ריצד מעבר לחלון יחד עם שלל כוכביו הזערוריים. טלי השקיעה את ראשה בכרית הקטנה שקיבלה מנוגה והחלה לדבר עם הקב"ה:

"אבא שבשמים, אני יודעת שאני לא צדיקה גדולה, ואין לי ספק שהשיתוק הוא גזירה מתוך רחמים. אני יודעת שנלקחו ממני הגפיים בגלל עבירות אבל יש לי תינוק קטן בבית. שעוד לא ליטפתי, שלא חיבקתי, שלא הניח ראשו על ראשי. מיכאל שלי עדיין לא חש מגע של אימא מגפפת וחמימה. למה? למה אבא שבשמים? אולי תרחם עלי ובמקום משותקת 100% תהפוך אותי לעיוורת כמו מירב. נכון היא עיוורת, אבל היא יכולה לחבק את ילדיה... ואני כל כך רוצה לחבק את מיכאל... ואם לא עיוורת אז אולי תחליף את השיתוק הנורא שלי בטרשת נפוצה, כמו שיש לנורית. נכון, זו מחלה סופנית, אבל לפחות עכשיו נורית יכולה לשחק עם ילדיה... או אולי לחילופין אבא שבשמים, אני אפילו מוכנה לאבד את היציבות הנפשית כמו נוגה, שהיא אומנם משונה, אבל לפחות היא אימא עם רגשות ויכולת לחבק, לנשק... כמה נורא להיות משותקת, חסרת אונים, כמו סמרטוט שאין בו שימוש...".

והכרית של טלי פרץ הפנימה וספגה הכול לתוכה.

"אבא שבשמים... אתה יודע מה, מי אני ומה חיי שאבקש מחלות וצרות של אחרים. אתה הרי יודע מה טוב ומה נכון בשבילי... עשה בשבילי רק מה שמגיע לי... רק לי, לא רוצה משל אחרים".

וגם את זה שמעה הכרית. ותפילה זו בקעה רקיעים.

למחרת הגיע לבית לוינשטיין דר' ארנולד סקופשטיין מהולנד מומחה בעל שם עולמי. הוא בדק את טלי פרץ במשך שעה ארוכה, עיין בתיק הרפואי ואמר: "השיתוק שלה זו תופעה חולפת, לפי הערכתי זה ייעלם והיא תבריא תוך חודשיים או שלושה חודשים לכל היותר".

המילים החמות הללו היו כמים צוננים לנפשה העייפה של טלי פרץ. לראשונה היא שומעת רופא מומחה שמשמיע עתיד ורוד.

אחה"צ כשהגיע גלעד עם אחותו נחמה לביקור, הוא שמח לשמוע את אבחונו של דר' סקופשטיין. לפתע נעורה בו תקווה שניתן לקצר את הזמן. הוא חיכה לרגע שבו חברותיה לחדר של טלי תלכנה לחדר האוכל.

הוא נעל את הדלת פנה לטלי ואמר "טלי את בריאה. לבי אומר לי שהגזירה בוטלה. דר' סקופשטיין איננו מדבר מגרונו, זו בת קול משמים, קומי עכשיו מהמיטה!!!".

טלי הייתה המומה.

"קומי" צעק גלעד "את בריאה!!! זהו, עכשיו זה זמן של רחמים. הוא ביקש מאחותו נחמה לאחוז בידיה של טלי ולסייע לה לשבת. טלי לא האמינה, לפתע ניסכו בה כוחות טמירים, היא צבטה את רגליה וחשה בכאב דקיק... כאב שחודשים ארוכים נעלם ממנה.

נחמה סייעה לה לעמוד והיא התחילה לגרור רגליים... נשענת על קירות וכיור ודלת.

לא יאומן, גוררת צעדים אבל מתקדמת.

לקח לטלי פרץ 10 ימים לחזור לעצמה, עדיין לא ב- 100%, אבל השיתוק הנורא נעלם כלא היה. היא נפרדה בנשיקות מחברותיה לחדר ואיחלה להן החלמה מהירה. כשהיא פנתה ללכת, קראה לה נוגה "טלי, טלי... אל תשכחי את המתנה שלי, קחי אותה איתך... את הכרית הרקומה שנתתי לך ביום שהגעת לכאן".

טלי נטלה את הכרית מידיה של נורית וחיבקה אותה חזק חזק. כשהגיעה הביתה, היא נפנתה לחדרו של מיכאל, תינוקה החמוד, הרימה את ראשו והניחה את הכרית למראשותיו.

"ילד מתוק שלי... הכרית הזו שמעה הרבה תפילות של אימא... תפילות שהרקיעו שחקים. היא גם מלאה דמעות של אימא. יהי רצון שהן ילוו אותך ילדי בהמשך חייך, בבריאות ושמחה".

טלי נעמדה סמוך למיטתו של מיכאל לתפילת ערבית. עיניה זלגו כשהגיעה לברכה: "ברוך אתה השם רופא חולי עמו ישראל".

תפילה נשמעת

אימתי התפילה נשמעת? כאשר הנפש נכנעת, העין דומעת והתלאה לקירות הלב נוגעת.

(רבי יהודה אלחריזי)

השנורר המיליונר

השמחה והששון, הדיכאון והאסון שימשו בערבוביה אצל ר' יקותיאל ארציאלי איש העסקים הנודע, שעסקיו המלבלבים חבקו עולם מחד, אבל מאידך התקשורת זינבה בו יומם ולילה והתוצאות המדאיגות של הבדיקה הרפואית שעשה לא מכבר הורידו את מפלס מצב רוחו, אל מתחת למצולות-ים.

יקותיאל ארציאלי, המכונה קותי, היה חסיד נאמן של האדמו"ר שלו, ששכן כבוד בארה"ב ותחת כנפיו הרחבות פעלו – בקדחתנות מפוארת – מוסדות נפלאים של תורה וחסד. קותי, אב לששה ילדים כישרוניים ויראי שמים, היה יד ימינו של האדמו"ר, וכל עסקה שיזם או רקם עברה תחת עיניו הבוחנות ומוחו הגאוני של האדמו"ר, שידע בשאלה או שתיים להוציא את הערמונים מן האש, ולאבחן סכנות מוקשים ושאר מרעין בישין, העלולים לפגוע בחסיד האהוב והטוב שלו.

למותר לציין כי ר' יקותיאל ארציאלי היה נדבן בקנה מידה עצום, אשר לא אחת ולא שתיים היה משלשל את כל (!!!) רווחיו לקופת המוסדות, מה שהפך אותו לעמוד החסד המרכזי והבולט בשערי החסידות הגדולה. האדמו"ר שליט"א הכיר תודה והוקיר את פעליו הברוכים של העסקן הנודע, והקפיד תמיד שישב סמוך אליו ב"טיש", דאג אישית לקנות לו אתרוג מהודר לפני סוכות, וערך חופה וקידושין לשלושת צאצאיו שנישאו בשעטו"מ.

חיבה עמוקה שררה בין השניים. האדמו"ר נהג לשבח את עינו הטובה של קותי, וליבו הנדבן ללא גבול, וקותי עצמו היה מעריץ של רבו, ודאג לשדר לכל עבר קיתונות של "אמונת חכמים" עקב עצותיו המחכימות והמועילות של הרבי.

מנהלי הבנקים גם הם אהבו את הגביר יקותיאל ארציאלי, שכן חשבונו באופן תדיר הלך והתעצם, תזרים ההכנסות הגיע כמעט מכל מקום בעולם, בדולרים, בינים, ביורו, במה לא.

עד אותו בוקר, בוקר מר ונמהר. באותו בוקר חש ארציאלי שעולמו הולך להיחרב עליו. העתון הכלכלי "קוסמוס" פרסם תחקיר ענק לפיו עסקיו של ארציאלי אינם כשרים בלשון המעטה. הוא נחשד בשיתוף פעולה עם גורמים פליליים ועם סוחרי נשק מתועבים. ההכפשות היו מחרידות ומבישות. העיתון הבטיח להמשיך ולחקור, כשהוא מבטיח שזה רק קצה הקרחון... ואכן כן, מדי שבוע ומדי יום נוספו עוד כמה עלילות. מבחינת התקשורת דמו של האיש הותר, וההכפשות התעצמו כגלים בסערת צונאמי.

אחרי שבועיים הוא התמוטט והובהל לביה"ח. לאחר שלושה ימי בדיקות מקיפות יצא הרופא המטפל דר' סטיבנסון ואמר לרעייתו ולבניו: "צר לי, אבל לאביכם יש גידול ממאיר במעי הגס. אנחנו שוקלים עכשיו דרכי טיפול".

הדמעות שנשפכו שם באותן דקות היו כמי-נהר. ההון, ההצלחה, העושר, הנדיבות, הכבוד, היו שווים כקליפת השום. השמחה והששון של ההצלחה הכלכלית נמחו במבול של הדיכאון והאסון הרפואי... הם רצו אבא חי, בריא, ולא אבא חולני ונרדף ע"י התקשורת. טוב פת חרבה ושלווה בה.

רזה, רועד ועצוב, ניצב קותי מול האדמו"ר וביכה את מצבו. "אני יודע שהכול משמים כבוד הרב. אבל כאלה מכות חזקות, בתוך זמן קצר. המחלה מבהילה אותי... מי יודע כמה זמן נותר לי לחיות. והתקשורת רומסת את כבודי, והפרסומים עלולים לגרום לי נזק כלכלי עצום... אין לי טרוניות חלילה כלפי שמיא, כבוד הרב... אבל אני נבוך, מסוחרר, מבולבל".

הוא התיישב על כסא העץ מול הסטנדר של האדמו"ר ומחה דמעות גדולות. איש העסקים ארציאלי דמה באותן דקות לאחרון האומללים שבדור.

האדמו"ר סימן לו לגשת אליו. קותי ניגש וקרב אוזנו אל פיו של רבו. "לך בני, עשה מה שביקשתי ממך ומן השמים ירחמו". זה היה המשפט האחרון בעצתו של הרב.

למחרת נפרד קותי מבני משפחתו. "אל תדאגו לי בבקשה. אני אקח את התרופות כמו שציווה הרופא, עשו לי טובה ואל תתקשרו אלי. פעם בשבוע, בערב שבת אתקשר להגיד שבת שלום".

איש העסקים הנודע יקותיאל ארציאלי נחת בלונדון. בנמל התעופה "היתרו" הוא החליף את חליפת העסקים שלו בחליפה פשוטה, לבש חולצה לבנה מקומטת ועלובה, חבש לראשו קסקט צמר אפור ויצא לעשות... שנור.

הוא עבר מווילה לווילה, מחנות לחנות, ממשרד למשרד, הציג את אלבום התמונות של מוסדות האדמו"ר שלו וביקש צדקה. "אני שליח של האדמו"ר" סיפר "כל דולר יעזור להציל עוד תינוק של בית רבן ולהגדיל תורה וחסד...". והוא אסף דולר לדולר, סנט לסנט. בלילות הוא נרדם מתחת לגשרים או בתוך מחסנים עזובים. מלון? שלא יעלה על דל שפתיכם.

הו, הו, והיו גם ביזיונות מבישים ומרים. "נוכל, גנב, עז פנים" זעק לעברו מיליונר ברובע העסקים של לונדון. "הסתלק לי מהעיניים חתיכת נוכל", המיליונר טרק את הדלת בפניו של קותי ההמום. הוא שרך רגליו בגרם המדרגות המוביל למדרכה לעיניהם הבורקות והשמחות לאייד של עשרות אנשים ששמעו את הבזיון הגדול. קותי רצה לבלוע את הקסקט ממבוכה. ליבו היה שותת וסדוק, הוא רצה לעלות למטוס הראשון ולחזור הביתה... אך מה לעשות המשימה עדיין לא הסתיימה.

בשכונת היוקרה רוג'רס האוס הוא ספג עוד חרפה פומבית. הגברת המבוגרת שפתחה לו את הדלת החליטה משום מה, שקותי הוא הפורץ ש"ניקה" את ביתה בשבוע שעבר מכל התכשיטים. היא לחצה על כפתור סמוי סמוך למזוזת הדלת, ותוך שתי דקות הגיעה ניידת משטרה עם שני שוטרים קשוחים שכבלו בזריזות את השנורר קותי באזיקים, והכניסו אותו לניידת.

אתם מבינים, קותי ארציאלי המיליונר הענק, עם דרכון מזויף, עם זהות שאולה, עם אלבום תמונות וכמה אלפי דולרים תרומות שאסף, הושלך לתא מעצר כמו אחרון השיכורים, לועס לחמנייה עבשה ושותה מים מכוס אלומיניום מעופשת. אוי לאותה בושה, או לאותה כלימה. באותן דקות של עלבון ושפלות הוא הרגיש כאילו נשמתו פורחת לה, וחדשה ניטעת לה במקומה. הרגשה כזו שרק מרגישים, אבל אי אפשר לתארה במילים.

אחרי שלושה חודשים אפופי ביזיונות נחת קותי בניו-יורק ועם אותה חליפה מיושנת ומבישה והקסקט האפור על ראשו ביקש להכנס לאדמו"ר. המשב"ק לא האמין למראה עיניו, הוא זיהה את המיליונר ארציאלי, וחשב שהשתבשה עליו דעתו...

"אתה רוצה אולי כדור הרגעה" שאל המשב"ק. "לא אני רוצה להיכנס לאדמו"ר".

קותי ארציאלי מצא את עצמו עומד מול האדמו"ר שרכן על הגמרא וניגן את לימודו.

"רבי, רבי", קולו נשנק. הוא ניגש לרב, שחיבקו בחום רב. הוא התחיל למרר בבכי כמו ילד קטן, והרב מלטף את מצחו של חסידו הנאמן ולוחש לו "קותי יקירי, הגלות שלך נגמרה, הנח את התרומות על שולחני ורוץ לבית-החולים, תבקש שיעשו לך בדיקות חוזרות".

הרופאים היו המומים... הגידול נעלם כלא היה, שום שריד למחלה הממארת לא נמצא. "אתה אדם בריא" אמר לו ד"ר סטיבנסון כשהוא כמעט בולע את לשונו מתדהמה. "הצילומים הראשונים אומרים יש גידול, בצילומים האחרונים אין זכר ושארית, קרה פה נס".

אחר כך הוא ניגש למשרד הראשי של עסקיו. העיתון "קוסמוס" של אותו יום הונח על שולחנו. הכותרת של הדף הראשי הייתה ענקית. "התנצלות". מערכת "קוסמוס" התנצלה בפני איש העסקים יקותיאל ארציאלי על מסכת של השמצות ורכילויות ללא שום הוכחה עניינית. המקור שהזין את העיתון התברר כנוכל ממדרגה ראשונה, שניסה להפליל את ארציאלי עקב יריבות עסקית. פרקליטיו של ארציאלי ביקשו 3 מיליון דולר פיצויים מן העיתון כפשרה, כדי להימנע ממשפט דיבה מקיף ומתיש כשידם על התחתונה. לבסוף התפשרו על שני מיליון דולר. הצ'ק הוסב לפקודת מוסדות "תפארת התשובה", בית תמחוי גדול וחדיש שחנך האדמו"ר בפאתי השכונה.

במעמד חיתוך הסרט לחש האדמו"ר לקותי "בני חביבי, עכשיו נטפל בסקרנות שלך. נפלו עליך צרות קשות ואיומות. למה? ובכן נתת צדקה ביד רחבה, בשמחה ובמאור פנים, אבל בפנים עמוק בלב, קיננה בך אותה גאווה ארורה שאיימה לסלק אותך מן העולם ולהפוך את צדקותיך ותרומותיך לחסרות תועלת רוחנית. את ניצוץ הגאווה הזה צריך היה לבער מן העולם, כי הוא חלילה, רצה לבער אותך מן העולם בקיצור ימים ושנים. העיתונות זינבה בך וביזתה אותך, כדי שתחזור בתשובה אך נשארת זקוף... אחר כך באה המחלה הנוראה. התמוטטת, אבל בלב עדיין קיננה בך אותה גאווה מטופשת, כאילו אין נדיב וצדיק כמוך. קותי יקירי, הביזיונות של הגלות, התחושה שאתה שנורר עלוב ומבוזה ספוג ביזיונות וגידופים, הצליחה לעקור ממך את המחלה הארורה ביותר. הגאווה. אני אוהב אותך" אמר  האדמו"ר "לו יהי חלקי עמך, בעל תשובה גדול שכמוך".

קותי חיבק ארוכות את רבו, והודה לקב"ה שקיבל את חייו במתנה.

דברי חכמים

אומר בעל הגאווה: אני חכם, אני עשיר, אני למדן, אני צדיק, אני חסיד, אני תם וישר, אף ענו הנני, אני, אני, אני...

(רבי רפאל מברשד)

צעד קטן להשבת השכינה

"קובי שלום, שמי יגאל שמואלי, ואני מרגיש צורך עז לספר לך, כיצד הקב"ה מגלגל מצבים בעולם בהשגחה מדוקדקת, ועד כמה אינך מתאר לעצמך מה השפעתה הטמירה של המילה הכתובה, בעיקר כשהיא כתובה מתוך כוונות טהורות ויראת שמים צרופה.

... ובכן הנני מתגורר מזה 10 שנים עם משפחתי הטובה, בשכונת מגורים יוקרתית בראשון לציון. לשכונה אין צביון דתי, ומספר הדתיים בה מצומצם למדי, אם כי בשבתות שלושת בתי הכנסת מלאים בציבור שרובו מסורתי.

לפני כשלוש שנים באו להתגורר בבנין הסמוך זוג דתי ולהם שבעה ילדים, מקסימים ומטופחים.

משה ואירית מגד שכנינו החדשים הם זוג משמים לדוגמא ולמופת. הם סבלניים, חייכניים, מאירי פנים, ואופן התנהלותם משפיע לטובה כמובן גם על ילדיהם, שהם ממש פרחים המדיפים ניחוח של יראת שמים ואהבת הזולת. אשתי ואני התיידדנו עמם. מצאתי את עצמי קובע עתים לתורה עם משה שהיה חרוץ ובקיא בהרבה מסכתות, ואשתי מצאה אוזן קשבת ועצות חכמות מחברתה החדשה אירית, שעסקה לפרנסתה בחינוך מיוחד. משה, אגב, הינו בעל חנות משגשגת לצעצועים ומשחקים באזור התעשייה. בקיצור, מדובר בזוג אמיד, משכיל, לבבי, שמי שהכיר אותם זכה להתברך ברֵעִים אהובים, שנוכחותם תמיד השרתה חן וחסד הוד ואצילות. שנה אח"כ נולד בנם השביעי של הזוג מגד.

מר לוי, אל תשאל איך למה ומדוע, אבל השטן כידוע הוא יצר הרע, הוא נחש הקדמוני, ויש לו הרבה מסיכות ותחפושות ושיטות לקלקל ולמוטט ולרסק בית יהודי בעיקר אם הוא מושלם... וזה מה שקרה. לפני שנה נודע לי על מערכת יחסים עכורה שהתפתחה בין משה לרעייתו אירית. העכירות הזו השפיעה כמובן על ילדיהם הקטנים, שפניהם הפכו עצובות ונכאות רוח. האור שבקע מעיניהם הפך נוגה משהו, כבוי. הסכסוך שהתרחש בין ארבעת הכתלים ערער את שלוות נפשם. הבחנו, רעייתי ואנוכי, שהם כבר לא לבושים טיפ-טופ, הגיהוץ לא היה גיהוץ, ובין לבין הם כבר היו מאחרים לבתיה"ס ובקיצור הבית האצילי הזה עמד בפני קריסה נוראה.

משה גם עזב את הבית לעתים מזומנות, אירית נחלשה מן העומס....

אתה מבין מר לוי, מה שנראה לנגד עינינו כדבר מושלם הלך והתערער... הלך והתפוגג. אירית במר בוכה על כתפי רעייתי, ואילו משה ידידי הטוב, לא מצא זמן ללמוד עמי, והשתדל להתחמק ממני, ואני הבנתי למה. היה קשה לו במצבו החדש, והוא מנע עצמו מהסברים...

"עד שערב אחד לפני כחודש אשתי חזרה הביתה עם דמעות. "זהו" כך אמרה "משה ואירית החליטו להתגרש. הם נפגשו פעמיים ברבנות. הנושא היחידי הוא חלוקת הרכוש". כך סיפרה רעייתי, ואני, תאמין או לא, חשתי שעולמי חרב עלי. כל כך אהבתי את שניהם, כל כך הכרתי להם טובה, בעיקר למשה, אבל איזו חומה של ברזל חצצה בין הרצון העז להשכין שלום בית, לבין איזו מן השלמה או הכנעה, שזה אסון בלתי נמנע. חשבתי לעצמי שאני בעצם כלומניק, ואין לי מושג בהשכנת שלום בית ובטוח שעם ההשכלה והניסיון חיים שלי, לא אמצא שום נתיב לסלול מסילות בלבבם של הזוג מגד... מי אני ומה חיי?

"ובכן מר לוי, בסופשבוע שעבר קראתי בעיון את סיפורך בעיתון על ה"שנורר המיליונר". על אותו איש עשיר שבמרומי ההצלחה שלו, החליט השטן לזנב בו, דרך רדיפת העיתונות ודרך מחלה ממארת שקיננה בו. ההצלחה המדהימה שלו, עמדה להתרסק אל קרקע המציאות. אבל האדמו"ר שלו הציל את חייו. הוא נתן לו עצה טובה ושלח אותו להיות שנורר – "בבא צדקה" – במדינה זרה, שם הוא ספג ביזיונות והשפלות, והכול כדי להכניע את הגאווה הארורה. וכשהוא הכניע את הגאווה שלו, העיתונות עזבה אותו, וגם המחלה נעלמה כלא הייתה. הסיפור הזה ריגש אותי מאד, ולפתע גיליתי מה מפריע לי לעשות צעד ניסיוני להשכנת שלום בית בין הזוג מגד. קראתי את סיפורך פעמיים ושלוש, ואז הרגשתי תעצומות נפש עילאיות. אמרתי לעצמי, יגאל צא מהאגואיסטיות שלך, נער את הגאווה המטופשת שנדבקה בך, ולך תשכין שלום בית. אם מיליונר עשיר היה מוכן להשפיל את עצמו עד עפר, אז מי אתה בכלל? יצאתי ברגל לכוון חנותו של משה מגד. השעה הייתה אחת ושלושים בצהריים. הוא עמד לסגור את החנות. ביקשתי להיכנס ולבחור צעצועים לילדי, משה דווקא היה סימפטי אלי אם כי חשתי שעננה אפורה וכבדה מעיקה עליו. בחרתי כמה צעצועים וניצבתי ליד הקופה. נשמתי עמוק ואמרתי לו "משה, משה, אני הרוס, אני שבור". הרגשתי שדמעות חונקות את גרוני. "משה, אתה ידיד שלי, אתה כל כך תרמת לאישיות שלי, לחיים שלי, ללימוד התורה שלי, אתה ואירית הייתם בעבורי כמו זוג משמים, משפחה למופת. כל כבודכם בני מלכים. עכשיו אני שומע שאתם עומדים לפני גירושין... שתסלח לי משה אבל אתם מייתמים שבעה ילדים נהדרים. אתם מאלמנים את עצמכם. ואתם כל אחד בפני עצמו כל כך טובים, והגונים ומאירי פנים. אני מתחנן לפניך משה ידידי, אל תהרוס את הבית שלך... אם אני קצת יקר לך, עשה עמי חסד, עשה עמי ועם הקב"ה חסד, אל תיתן למזבח לבכות, לך תציל את הבית שלך... אתה איש יותר חכם ממני, יותר מנוסה ממני, הנח את הכישרון שלך, וקח את טוב לבך והשתמש בו להציל את ילדיך הטהורים... והשאר את בת זיווגך מן השמים בצל קורות הבית...".

"העיניים שלי נטפו דמעה אחר דמעה. משה קפא על מקומו כל אותן דקות. והבחנתי שהוא מבליע את דמעותיו בין אצבעותיו. אתה לא תאמין מר לוי, אבל הרגשתי שהמילים הפשוטות שלי פועלות על הלב שלו, כי מילים היוצאות מן הלב, נכנסות אל הלב.

"סיימתי לדבר, תחבתי לידיו שטר בן 100 ₪ ועזבתי את החנות עם הצעצועים. חשתי שאבן ענקית נגולה מעל ליבי. יותר מזה אינני יכול לעשות, אני איש פשוט, יהודי קטן פועל במפעל. אבל שום דבר לא פוטר אותי מלעשות ולפעול למען הזולת, בעיקר אם זה ידיד נפש.

"האמן לי מר לוי, אינני יודע אם שלום הבית ימשיך לשכון בבית משפחת מגד, אני מעריך שכן, אבל על כל פנים אני מודה לך על המילים החמות שכתבת בשבוע שעבר, שנתנו לי תעצומות נפש לעשות צעד קטן אבל חשוב כדי להשיב את השכינה לבית יהודי".

מאמר החכם

הגרוע שבעניות, שהעני מאמין שהעשירות תוציא אותו ממצוקותיו.

(רבי דובער מרדושיץ)

הצמה שנגזזה

"שלום הבית מתחיל בילדות" אמרה הרבנית שוש לתלמידותיה שחלקן מבוגרות ממנה לפחות בשניים שלושה עשורים. "ילד שרואה בביתו שלום בית, ילד שרואה אבא מכבד את אימא, אימא שמהלכת בהרהורי ליבו של אבא, פיוטים על שולחן שבת, והמון ויתור, הארת פנים ושמחה השוררים בבית, ילד כזה נבנה ונרקם להיות אדם מאושר".

"עלינו, כהורים, וגם כסבתא וסבא" הדגישה הרבנית שוש, "לתת אל ליבנו אלו מילים אנו מוציאים מפינו. לפעמים, מתוך כעס, מתוך קינאה, או חוסר סובלנות אנו עלולים לפצוע את נפשות ילדינו – נכדינו, ולגרום להם צלקת עמוקה לכל חייהם. מבלי שאנו מתכוונים הילדים חווים את ההנהגות שלנו, את אופן דיבורנו, ולפעמים את האכזריות שאיננה במקומה, והם הופכים לחקיינים של חיי הוריהם".

"אכזריות?" שאלה סבתא עליזה "למה בדיוק את מתכוונת כבוד הרבנית?".

"כן אכזריות. לפעמים הורים עלולים לאבד עשתונות, הם מענישים ומכים את ילדיהם. טורקים עליהם דלת, נועלים אותם בחדר, ומשפילים אותם. זו התנהלות שעלולה להחריב את חיי הילד, ולהפוך גם אותו להורה נרגן, טרדן ומתאכזר... וגרוע מכל, אנשים עלולים לגלות ברבות הימים שהילד הזה לפעמים, איך אומרים, פשוט... שונא את הוריו... הוא מתנתק מהם... הוא מכניס את עצמו לתוך מערבולת רגשות איומה של רצון לנקום בהם...".

לפתע הבחינה הרבנית שוש, שסבתא עליזה מרכינה ראשה ובכי תמרורים מתפרץ מתוכה. מפל של דמעות זרם מעיניה... המבוכה בחדר היתה גדולה. לפתע היא קמה ופנתה במרוצה החוצה, אל המרפסת המשקיפה לים.

לאחר 20 דקות הסתיים השיעור. עליזה, בשנות השבעים לחייה, אלמנה כ- 10 שנים וסבתא ל- 15 נכדים, הייתה ישובה עדיין על כסא הנוח במרפסת, ומבט נוגה נשקף מעיניה.

"אני שונאת ומתעבת את אימא שלי, למרות שחלפו 40 שנה מפטירתה", החלה עליזה לספר. "בעצם יש לי שתי אמהות. אמי הורתי זו שילדה אותי, שהייתה אישה מקסימה, עדינה, וחולנית. היא נפטרה כשהייתי ילדה בת שמונה. דמותה מאד מעורפלת בזיכרוני, אך אני זוכרת היטב את השעות האחרונות לחייה. היא שכבה במיטת חוליה, מלטפת את שערותיי הארוכות שהפכו לצמה עבה באצבעותיה. אני זוכרת את מילותיה האחרונות.

"את ילדה מתוקה שלי. גם כשאימא תלך מן העולם אל תשכחי לטול ידיים כל בוקר, שלוש פעמים בכל יד. אל תשכחי להגיד ברכות-השחר. ותמיד תעשי כבוד לאבא". כך היא אמרה לי בדקותיה האחרונות. אבא שלי עליו השלום, איש אציל, ישב על כסא סמוך וקרא תהילים".

"אימא פנתה אליו ואמרה לו, ראובן, עליזה היא בתי היחידה המשותפת לנו, שמור עליה כבבת עיניך. חנך אותה ואהוב אותה כמו שאהבת אותי, במאור פנים, בוויתור אינסופי. ואנא, הצמה הזו על כתפיה, אל תגזור אותה עד יום חתונתה. הידיים שלי טיפחו את שערותיה. זו המזכרת הקטנה והיחידה שתהיה לה ממני אחרי שאלך לעולם שכולו טוב. היא תאחוז את הצמה ותאמר: אימא קלעה לי אותה".

"אחר כך אימא מתה, ומגיל שמונה אני יתומה מאמי הראשונה. היו אלה שמונה שנות אושר... בכיתי המון על אימא, עד שיום אחד – שנתיים אחרי – אבא הודיע לי, עליזה את עומדת לקבל אימא חדשה... בלילה לפני החופה חלמתי שהאימא החדשה שלי דומה לאימא שמתה. שהיא מחייכת, מלטפת וטובה, ותקלע לי את הצמה הארוכה שאני ואבא שמרנו עליה כדי לקיים את הצוואה של אימא ז"ל. אבא הבטיח לי, עליזה רק בערב חתונתך נגזור אותה ונשמור אותה, מזכרת מאמא... שאהבה לקלוע אותה.

"קיבלתי לאסוני את קלרה, אימא חורגת רעה ורודפת כמו בסיפורים. אבא היה איש קשה יום, שיצא בבוקר לעבודה וחזר מאוחר בלילה. איש תשוש שרדף אחרי פת הלחם... אבל היא, האישה הרעה הזו רדפה אותי. היא הייתה נועלת את ארונות המטבח כדי שלא אוכל לנגוס בתפוח או בביסקוויט. הקציבה לי פרוסת לחם עם כמה זיתים. הכתה אותי, העבידה אותי, השפילה אותי, העליבה וסנטה בי, כאילו אני אויבת שלה. העיניים שלי היו כבויות. הנפש שלי הייתה פצועה ומפוחדת. כשאבא היה חוזר הביתה בשעת לילה הייתי ממתינה לו, בוכייה במיטה. כשהוא ניגש לשאול בשלומי, ואחז בצמה הארוכה שלי, הייתי עונה לו אבא יקר אני מרגישה נפלא, תודה שאתה אבא שלי... לא יכולתי לומר תודה שהיא, קלרה, אימא שלי. אבא היה נרגע, הוא לתומו חשב שהכול בסדר. עשיתי הצגה יפה.

"יום אחד חזרתי מבית הספר עם פתק קטן. "לילדה יש כינים בשיער, נא טיפולכם". קלרה, שיום קודם נעלה אותי בחדרי למשך יום שלם, אחזה בצמתי וגררה אותי למקלחת. הבנתי לקראת מה היא חותרת. התחננתי בפניה, בואי נהרוג את הכינים עם נפט, נסרק אותם במסרק ברזל, אבל היא, ה "זרש" הזו, משכה את ראשי עם הצמה, גררה את ראשי לתוך גיגית, אחזה בידיה מספריים ענקיים והתחילה לגזוז... צעקתי בקול ניחר אימא, אימא, אימא שבשמים, תצילי אותי, הבטחת לי שהצמה תישאר... אבל הרוע והזדון עשו את שלהם... שערותיי הושלכו לפח האשפה ואני בשארית כוחותיי נמלטתי לדירת השכנה עד שאבא יבוא. התקפלתי בפינת ביתה של השכנה מייללת וכאובה, שבורה ומתגעגעת לאימא האמיתית שלי...

"בשעת לילה מאוחרת אבא הגיע, חיפש אותי, לא מצא. קלרה אמרה לו שברחתי לשכנה... הוא הרים אותי מעל הכסא שנמנמתי עליו וראה את ראשי הגזוז. מי עשה לך את זה? צעק אבא, וראיתי זעם מתפרץ מעיניו. קלרה עשתה לך? אני לא מאמין!!! אני כבר נכנס הביתה... מסוכן.

"בחושים הילדותיים הקטנים שלי, הבנתי שזה לא יגמר טוב, וחיי המשפחה של אבא, ואמי החורגת קלרה, פשוט בסכנה. אבא ששמר עלי מכל משמר ואהב אותי, גילה – אולי – אחרי שנת נישואין שאני כנראה עוברת מסכת של גיהינום עם אשתו החדשה. אל תשאלי אותי איך, אבל מן השמים נסכו בי כוחות עצומים. זקפתי את כתפי ואת ראשי ואמרתי: אבא אל תכעס. קלרה רק רצתה את טובתי... השיער שלי היה מלא כינים, היא רק רצתה שלא אסבול מגרודים.

"היא אימא טובה קלרה, אמרתי, והמילים הללו כנראה נעתקו מן המקום הכי טהור שבנשמתי, כי ראיתי שאבא נרגע. הוא הושיב אותי על ברכיו, ליטף את שערותיי הקצוצות ולחש באוזני "אבל הבטחנו לאימא שלך, שרק ערב החתונה נחתוך את הצמה".

"לא נורא אבא, עניתי לו, מהיום אגדל צמה חדשה, יפה ועבה יותר מן הצמה שאמא קלעה לי. אמא בטח תסלח לנו, היא בוודאי תבין".

סבתא עליזה מררה בבכי. "חיפיתי על האישה הרעה הזו שנים רבות עד יום מותה. אבא מעולם לא חשף ממני את החלק המרושע שבאישיות שלה... אבל אני לא סולחת לה. לא סולחת לה!!. היא עשתה לי פצע בלב שלא מתאחה. אבל הרבנית, תאמיני לי, למדתי ממנה איך לא להיות אימא ואישה. היא הייתה הדוגמא הכי מופתית בשבילי, כיצד לא לנהוג...".

הרבנית שוש אחזה בידיה של עליזה ואמרה: "את חייבת לסלוח לה. 40 שנה חלפו מאז, ומי יודע איזה ייסורים היא סובלת מן ההקפדה שלך. הקב"ה סולח לגרועים שבבני האדם. ודעי לך, עליזה, שבכוח המחילה שלך, עכשיו, נכון להירגע, את מורידה שפע רחמים וחיים לכלל ישראל. ועם ישראל, את יודעת עליזה, זקוק להרבה הרבה רחמים".

השתיים פתחו ספר תהילים ועל המרפסת המשקיפה לים הפתוח המשתרע לאורך חופה של העיר, קראו פרקי תהילים מילה אחרי מילה לעילוי נשמת קלרה בת מלכה ת.נ.צ.ב.ה. שבחסדי השם באה על תיקונה השלם.

מבחן המטרנה

החיים, צריך לומר, לא חייכו לעברה של ברכה מינץ. אם לדייק לא רק שלא חייכו אליה, הם אפילו צבטו, חתכו ופצעו אותה כמעט מכל כוון במהלך חייה הקצרים. כן, חובה לציין כי לא לכל אדם בעולם יש את תעצומות-הנפש להרגיש ולתרגם עד הנימים הדקים ביותר, כי כל מה שעושה הקב"ה לטובה הוא עושה. יש אנשים שמעבירים 80-70 שנות חיים, והם עדיין אפילו לא בתחילת הדרך, להודות בפה מלא "הכל לטובה, גם זו לטובה", ובטח ובטח שברכה מינץ, אלמנה צעירה מטופלת בילדה בת ארבע ותינוקת בת כשנה לא מסוגלת לומר זאת. אין לה את הבשלות להבחין שבכל מכה וחבורה, טמונה כבר הרפואה. לא חלילה, שלא תטעו, אין לה טרוניות כלפי שמיא, ההיפך, היא מודה לקב"ה בכל רגע נתון שהיא זוכה למרות ההיסטוריה הקשה, להיות אימא טובה ומסורה לבתה התינוקת החביבה חדוהל'ה, ולגדולה יותר שירלי.

את הזכות להיות אימא במשרה מלאה לבנותיה היא קיבלה בייסורים גדולים... התענוג הזה עלול היה לחמוק מבין אצבעותיה ולהותירה לא רק אלמנה, אלא אישה אומללה ובודדה שבנותיה גדלות בשדות זרים. השם ישמור.

לא לכל אחד מספרת ברכה מינץ על המבחן שבו עמדה בהצלחה אשר פתח לה את שער הזכות לקבל את בנותיה לידיה עם כבוד עצמי והרבה בטחון לדרך צלחה בעזרת השם.

ברכה מינץ נולדה להורים טובים ויראים במושב קטן בדרום הארץ, בת אמצעית בין שני אחים מוכשרים ונמרצים. האסון נחת על משפחתם כרעם ביום בהיר. אמם הצעירה נהרגה בתאונת דרכים קטלנית, היא הלכה לתומה ברחוב כשנהג בגילופין סטה מן הכביש ופגע בה למוות.

ברכה הייתה אז בת 12. אביה נכנס לטראומה נפשית קשה וחדל לתפקד.

"הייתי ילדה בת 12 לבד בעולם. אימא בעולם האמת, אבא בעולמו הסגור חי מאשפוז לאשפוז, ושני אחי היקרים בישיבות. בכוחות נפש אדירים הצלחתי לסיים את הסמינר בציונים טובים, אבל עם לב מיוסר. הגעגועים לאימא לא עזבו ולא עוזבים אותי", היא מספרת.

עם סיום הסמינר ברכה משתדכת עם יפתח מינץ, בחור ישיבה מתמיד גדול ועדין נפש, שכל מכיריו ורבניו צופים לו גדולות. החתונה הייתה מרגשת, הבחורים רקדו, הרבנים ברכו והאופק הזמין לה הרבה אור ושמחה בחיים. היא הייתה זקוקה למשפחה בריאה, כדי להתנתק מן החורבן של הבית הראשון.

בהיסטוריה היהודית רשומים שני חורבנות. יש גם חורבן לבית השני...

שנה אחר-כך נולדה ליפתח וברכה מינץ התינוקת המקסימה שירלי עם מאור פנים מיוחד וחיוך מקסים. בתמונות רואים את יפתח מגביה אותה והצחוק של השניים, האב והבת, מתגלגל לו אל מחוץ לתמונה.

שנתיים אחר-כך במהלך ההיריון לקראת הולדתה של חדוהל'ה, יפתח דיווח לרעייתו על חולשות התוקפות אותו במהלך הלימודים. "אני מרגיש חצי מעולף. צמא... לא יודע מה עובר עלי" התלונן בפניה.

ברכה מינץ חרדה, ולחרדה שלה היה בסיס מוצק.

הרופאים באיכילוב גילו לה את הנורא מכל. המחלה הארורה מקננת ביפתח, וצריך הרבה ניסים ותפילות וזעקות לאבא שבשמים, כדי לצאת מהצרה הזו.

אחרי הטיפולים וההקרנות, היה שביב של תקווה, אך השביב הזה מהר מאד דעך לו. כבשונו של עולם נסתר מאיתנו, ומה לנו חשבונות שמים?

חודשיים לאחר שנולדה בתם השנייה, יפתח היה במצב אנוש.

שבוע לפני פטירתו, בשארית כוחותיו ממיטת חוליו לחש יפתח מינץ באוזני רעייתו השבורה את צוואתו הרוחנית: "ברכהל'ה שלי, את אישה נפלאה, היינו זוג נשוי זמן קצר מאד, ואני מודה לקב"ה על שנות האושר שלי איתך. כל רגע וכל שנייה שמחתי על הזכות שנפלה בחלקי להיות בעלך. אינני בא בטרוניה כלפי שמיא, חלילה, חינכו אותי לקבל הכול באמונה תמימה, הכול לטובה. שתי בקשות לי אליך, ואני מקווה שהקב"ה ייתן לך את כוחות הנפש לעמוד בהן. האחת, בעוד מספר ימים אשיב את נשמתי לבורא, אנא תאמרי עמי "קריאת שמע", אנחנו נשמה אחת. הבקשה השנייה ברכהל'ה, אנא, חנכי את בנותינו ללכת בדרך השם, וספרי להם על אבא שהן בקושי הכירו. אין לי ספק שאת תמשיכי להיות אימא שמחה ומאושרת למען בנותינו הנהדרות".

חורבן בית שני. יפתח נפטר.

ברכה מינץ, אלמנה צעירה עם שתי בנות קטנות, לא שמחה ולא מאושרת. כוחות הנפש לא עמדו לה. יפתח ביקש שתגיד איתו "קריאת שמע", אך היא נמלטה באימה מן המחלקה. זה היה למעלה מכוחותיה. כמה מידידיו היו לצידו ברגע ההוא.

החיזוקים והעידודים שקיבלה מגיסותיה לאחר הפטירה לא פעלו בה נצורות, והיא החלה לדעוך, כמו נר שהשמן אוזל ממנו, היא הבהבה מצוקה... הנפש התרסקה והיא החלה לישון מרבית שעות היום. אחר-כך האשפוז הכפוי, ושתי בנותיה נלקחו ממנה בעל כורחה למשפחת אומנה.

זה היה עבורה חורבן בית שלישי. יפתח כל כך ביקש שהיא תגדל אותן.

תחנוניה לפני העובדת הסוציאלית לא נשאו פרי. הלשונות הרעות דיווחו שהיא מבולבלת, שהיא עסוקה בשטויות, שהיא פוזלת לרחוב, שהיא התחילה לעשן, שאי אפשר לסמוך עליה, שסכנה להחזיר אליה את הבנות. רשויות החוק הפכו לחומה בצורה בפני אשת שלושת החורבנות, שהחלה להיאבק על הזכות המשמעותית היחידה בחייה: לגדל את בנותיה. "את לא מסוגלת לגדל את בנותייך. תביני!!!". השיבה לה העו"סית. "לא ניקח סיכון...".

"אני מסוגלת!!!", צעקה ברכה מעמקי שברונה, "חזרתי לעצמי. אני אהיה אמא נפלאה. תנו לי צ'אנס נוסף!!!".

אחר-כך התחילו השיחות עם הפסיכולוגים. המוטיב המרכזי היה המסוגלות שלה להתמודד עם החיים בכלל, ועם גידול ילדים בפרט.

"תראי גב' שולמן (הפסיכולוגית) הטרגדיות שעברתי, לגדול בלי אימא בגיל כל כך קריטי, ואחר-כך הנפילה של האבא, והנורא מכל מותו של בעלי, הן עומס ענק. אני יודעת שקרסתי, אבל עכשיו אני בתהליך של צמיחה. אם לא יחזירו לי את בנותיי, עלולים להמיט עלי אסון שאין ממנו מוצא. אם לא תתנו לי סיכוי נוסף, אתם תהיו שותפים לחורבן הבית שלי... אני מתחננת לפניך העמידו אותי במבחן... תראו שאצליח. אני עוד אהיה אימא הכי טובה בעולם לשירלי וחדוהל'ה התינוקת...".

הפלא ופלא לאחר כ- 10 שיחות הודיעה לה הפסיכולוגית גב' ציפורה שולמן על ניסיון קטן שעומדים לערוך לה. "ובכן הקשיבי ברכהל'ה. ניהלתי איתך עד היום 10 שיחות פוריות. קשה לי לאמוד את כוחות הנפש שלך, ואת יכולת ההתמודדות והעדיפויות הנפשיות שלך. אני ערה לעובדה שיש בך רצון להיות אימא פעילה. בתום שיחתנו, את תכנסי לחדר הסמוך. החדר חשוך. לפתע יידלק האור למשך שלוש שניות, תביטי על השולחן, יש בו כ- 20 פריטים. עליך להרים פריט אחד בלבד ולצאת".

הדלת נפתחה וברכה מינץ נבלעה בחושך. לפתע נדלק האור, על השולחן ממולה היא הבחינה בהמון פריטים. חפיסת סיגריות, מצית, ספר קריאה, עגבנייה, פלאפון, בקבוק שתייה חריף, ועוד ועוד. בזווית עינה היא הבחינה בקצה השולחן בבקבוק פלסטיק כחלחל להזנת תינוקות, באותה שנייה כבה האור, והיא הצליחה בהינף יד לחטוף את בקבוק התינוקות ולצאת. הוא היה מלא במטרנה.

גברת שולמן המתינה בחדר הסמוך. ברכה, שיצאה במרוצה, הניחה את בקבוק התינוקות על שולחנה ופרצה בבכי תמרורים. "הוי אבאל'ה שבשמים, אני כל כך רוצה להאכיל את חדוהל'ה עם הבקבוק הזה... רחמי עלי גברת שולמן, תעזרי לי להיות עוד פעם אימא...".

גברת שולמן קמה ממקומה חיבקה את ברכה מינץ ואמרה לה "ברכהל'ה מתוקה, אני שמחה לבשר לך, שעד סוף השבוע יחזירו לך את הבנות. את שוב תהיי אימא, ואני מעניקה לך במתנה את הבקבוק הזה. הוכחת לי במשך השיחות ובעיקר בניסיון האחרון את טהור ליבך ומוכנותך לחזור לאמהוּת בריאה וטובה. תמיד אהיה לימינך ברכהל'ה...".

חיבוק ארוך ואמיץ של שתי נשים פתח לברכה מינץ ההולכת ונבנית, צוהר אופטימי לבנין ביתה החדש בשעה טובה.

חוסך שבטו

כאשר מכה האב את בנו, לא יכהו על העבר, אלא להצילו מן העתיד.

(הגר"א)

שערי השגחה

למה צביקה גרינפלד לא משתדך?

אמריקה לא ממש מאוהבת בטיפוס הישראלי שעשה בה מעשה קניין, ומוסר את נפשו כדי לקדש את ה"גרינקארד".

אמריקה כידוע הפכה למדינת מהגרים, אבל זה לא סוד שמגוון הצבעים, העדות, הכתות, והטרופים, כבר מזמן עברו את הטעם הטוב. המהגרים לסוגיהם תרמו תרומה מכרעת למִינוּף הפשע ושאר מרעין בישין, שהגיעו עד לפתחי מדינת ישראל, שהתמקמה לה כעוד כוכב תרבותי עלוב נפש בדגל ארה"ב.

אבל מה לעשות, מליון וחצי ישראלים תקעו יתד עקשנית והכו שורש אימתני במרחב היבשת הזו, שמספרים עליה שהיא נושאת בחובה אפשרויות בלתי מוגבלות. נו,נו.

הישראלים מגיעים לשם עם תקווה נאיבית משהו, לגרד את המיליון הדולרי הראשון כבר בשנה הראשונה. יחידים מצליחים, כל השאר רק עסוקים בגרוד אחר גרוד כדי להישרד, ובמקרה הטוב מצליחים להחזיק את הראש מעל גשר סאן-פרנציסקו, ולא לטבוע. אחרי שלושה או ארבעה עשורים, אחרי שילדיהם נשאו נוכריות, ושערם הלבין, הם נגררים לארץ תשושים, כבויי עיניים, כדי למות בה, ולחסוך גלגול מחילות, חצי נחמה. גם זה משהו.

אבל יש כאלה שמצליחים להימלט ממלכודת הדבש הזו, לפני שהיא בולעת אותם.

האחים שוקי וצביקי גרינפלד גדלו בשכונה ממוצעת בחולון המשמימה, וכבר בשחר נעוריהם חלמו על המיליון שמחכה להם בארה"ב. אביהם, יהודי דתי, איש פשוט וישר-דרך ניסה לשכנע את בניו להישאר כאן. אבל אחרי השרות הצבאי, וכמה ניסיונות עסקיים כושלים החליטו האחים גרינפלד לעטות שש כנפיים לאחד, ובטפיפה אחת או שתיים, נחתו בניו-יורק כדי להוכיח לאבא שלהם, שהם מסוגלים להצליח בגדול. למותר לציין, שהאחים נמוכי הקומה ומקורזלי השיער , כבר מכיתה ו' שמטו את שמירת המצוות מדרס לגלגלי המהפכה הציונית. אביהם היה חלש מול עוצמתם של השניים, שיותר נהנו מצפייה באירוע ספורט מאשר מתפילת מנחה בבית הכנסת השכונתי.

אמריקה לא גלגלה שטיחים לכבודם, והם נאלצו לנדוד כדי לאסוף את פת-לחמם. פה ושם הם העבירו דירות מרובע לרובע, עסקו בשטיפת כלים במסעדות, וכל מלאכה בזויה – שדולר בצידה – הפיחה בהם רוח חיים.

אבא ואימא גרינפלד התפללו עליהם מעומק ליבם, והשנים חלפו. הבנים היו מתקשרים מעת לעת, דיבור קצר, לקוני, מרגישים טוב, מרוויחים טוב, עד לחג הבא. כך חלפו להן חמש שנות געגוע. משפחת גרינפלד מחולון הייתה רצוצה מגעגועים.

האימא גרינפלד החולנית התחננה לפני בעלה: "סע לארה"ב, תיקנה להם כמה מתנות ותראה מה שלומם מקרוב. יש לי כבר הסתיידות עורקים מהניתוק הזה...".

מאז שהגיע ארצה אחרי זוועות השואה, לא יצא מר גרינפלד מהארץ. מה יש לו לחפש בארץ טומאת העמים? כאן נחלת אבותיו, אך נוות ביתו לא הייתה רגועה, ומה לא עושים בשביל שלום בית אמיתי.

היה זה יום שמש ניו-יורקי חבוט למדי כשמר גרינפלד הקשיש שרך רגליים לכוון אחד מרחובות ליבה של העיר. השעון אותת – תפילת מנחה. הוא הבחין בפינת הרחוב בבית כנסת קטן – "שערי רחמים" ונכנס פנימה, החזן בדיוק עמד ב"אשרי". היו שם המון פרצופים ישראלים, והאבא הקשיש היה בטוח שהם יסייעו לו לאתר את בניו.

אחרי "עלינו לשבח" הוא פנה למתפלל צעיר ושאל אותו "אתה במקרה מכיר את האחים שוקי וצביקי גרינפלד?". הלה חייך במאור פנים: "בוודאי, הם חברים טובים שלי" והשניים צעדו עקב בצד אגודל לכוון דירתו של בנו הבכור שוקי גרינפלד.

החוויה הייתה קשה. פתחה את הדלת, לא פחות ולא יותר, אישה צעירה, שהייתה עטויה שרשרת כסף ועליה... צלב. גם פניה העידו עליה, שהיא איננה בת ברית.

בנו היה ישוב על כורסא בוהה מול המרקע.

זו אשתך? שאל גרינפלד את בנו הבכור. והלה חיוור כסיד השיב: "כן אבא".

האבא סבב על עקביו, ונפנה לביתו של צביקי בנו השני. גם כאן חזרה הסצנה, באותו דיוק ממש. צביקי נשא אף הוא גויה... גרינפלד לא המתין לשובו של בנו מן העבודה ואמר לגבירתו: "מסרי לו שאבא בא לבקר".

הוא עלה אחרי 24 שעות על המטוס הראשון ושב לישראל, כאוב ומיוסר כשהוא ממלמל "אני אב שכול, אני אב שכול".

האחים שוקי וצביקי גרינפלד נועדו זה עם זה בחצות הלילה. שניהם היו נסערים. הם הקפידו לא לספר בבית על "הנישואין" הללו, אבל סוף דבר הכול נשמע... עוף השמים לא היה צריך להוליך את הקול. אבא שלהם, גילה את פרצופם האמיתי.

ידידם של הגרינפלדים מבית הכנסת השכונתי שליווה את אביהם לאותו ביקור היסטורי ביקש מהם להיפגש עם רבו, הרב שמריה גרוס.

"תתייעצו עם הרב" אמר "הוא יעזור לכם לצאת מן הפלונטר המביך".

הרב גרוס היה איש צעיר אף הוא, נמרץ וחד לשון.

"אין פשרות מתוקים שלי. לנטוש את הגויות!!! זה איסור חמור. כל דקה היא עבירה" נזף בהם הרב.

האחים גרינפלד רעדו כמו לולבים ברוח. הם כבר התרגלו לעבירה... חזר ושנה בה, נעשית לו כהיתר.

שוקי היה הנועז הראשון. יומיים אחר כך הוא ארז מזוודה, נטש את הנוכריה, נשק לאחיו ונסע ארצה. נקיפות מצפון אחזו בו, הוא נכנס לישיבה, עשה תשובה שלמה, וחצי שנה אחר כך כבר נישא למירב, בעלת תשובה מבית טוב.

מר גרינפלד היה מאושר. לפחות בן אחד ניצל. התפילות מועילות.

לצביקי היה קשה עוד יותר. הוא היה קשור בעבותות של עבירה... לעבירה. הקרבה לרב גרוס נתנה לו תקווה, עידוד, חיזוק, אבל עדין לא הייתה בו את העוצמה לקום וללכת. הוא היה יותר מדי קשור, אחוז, בחבלי הקסם של מי שמצוי בעבירה... הוא הרגיש שהוא חותך בבשר החי שלו, אם הוא נוטש.

אחרי שנה, הוא פשוט אזר אומץ, עלה למטוס והגיע ארצה. אחיו חיכה לו בשדה התעופה, והביא אותו הביתה. ההורים גרינפלד בכו לילה ארוך. הבן חזר...

בכולל, בחולון, יכולתם להבחין באחים גרינפלד שוקדים על תלמודם. שוקי כבר הקים משפחה, אבל צביקי שכבר נראה חרדי לכל דבר, לא היה מסוגל להשתדך. כוחות טמירים ועלומים משכו אותו בחזרה לאמריקה, לאישה ההיא שאסורה לו עפ"י ההלכה.

הוא הלך לשידוך ראשון – כשלון.

גם השני, השלישי והרביעי היו כשלון.

לבו משום מה היה במערב.

ארבע שנות לימוד תורה חלפו עליו, הקפיד על קלה כבחמורה אבל שידוך לא רואים באופק. כשלון אחרי כשלון.

ראש הכולל, שניסה להיכנס אל ליבו, שמע אותו לוחש "כבוד הרב אינני מסוגל להינשא לאף אישה... לבי קרוע".

חלפה עוד שנה של ייסורים, עד שראש הכולל פנה אל צביקי ואמר לו: "ידידי יש לי שידוך מעניין עבורך, גיורת שלומדת בירושלים... תנסה. כבר מזמן לא ניסית להשתדך".

חורף ירושלמי פרש את טלית ענייניו האפורים על ארבע כנפות הארץ. צביקי גרינפלד המתין בלובי המלון לגיורת. הוא היה יקה כמו אבא שלו, וחצי שעה לפני המועד הנקוב, הוא התיישב על כורסא עמוקה עיין ב"מסילת ישרים" ולגם מיץ אשכוליות. דייקן כרוני, בשעה 18:30 בדיוק נכנסה המיועדת, לבושה בצניעות מסוגפת ואיננה מישירה מבט.

"אני צבי".

"שמי שרה מלכה".

הקול היה מוכר לו מאד, גם תווי הפנים.

מסובב כל הסיבות העמיד לפניו את האישה האסורה לו מארה"ב, כאן בארץ ישראל, עם כל צדדי ההיתר. קתרין הנוצרייה, עכשיו היא שרה מלכה.

כמו רבי עקיבא ומטרוניתא.

זו לא הייתה פגישה. אלו היו מפלים של בכי, של הודיה לקדוש-ברוך-הוא, של הדבקות בשכינה, של התעלות באמונה ובהשגחה הפרטית. עכשיו הבין צביקי את פשר המעצורים והמחסומים.

קרוב לחמש שנים של ניתוק, מסתיימים בכתובה.

"כשעזבת את ארה"ב, הרגשתי צורך פנימי להדבק בעם היהודי, ידעתי שאולי יותר לא תהיה בעלי, אבל מי שיהיה בעלי לעתיד חייב להיות יהודי, רק יהודי. הרב גרוס שלח אותי לשיעורי טרום גיור, אח"כ באתי לישראל להתגייר ולמדתי בסמינר לבנות. זה השידוך הראשון שיצאתי אליו... וכאן אני פוגשת אותך".

דמעות של גשם ירושלמי ליוו את צביקי ואת שרה מלכה הגיורת בדרכם אל החופה. הרבה אנשים שהכירו את הסיפור הרטיבו ממחטות.

"הרי את מקודשת לי כדת משה וישראל", רעד קולו של צביקי.

היו מי ששמעו גם את  ניו-יורק עונה: "מקודשת מקודשת".

שתיקה

בימי הנעורים לומדים לדבר, ובימי הזקנה – לשתוק. וזו מגרעתו הגדולה של האדם, לומד הוא לדבר בטרם ידע לשתוק.

(רבי מנדל מקוצ'ק)

גידי כץ נחת והמריא מן הקרמטוריום

גידי כץ היה מאותם טייסי קרב שהשתיקה היא כלי הנשק הייחודי שלהם. הוא ידע להשתמש בה במין מומחיות ולוליינות כשהיא מלווה במבט עין חד ונוקב, שהעמידו מיד במקום, פולמוסנים מזהירים שהיו מנסים לדובב או לגרור אותו לויכוח. השקט שלו היה אומר כל מה שצריך לומר, בלי להוציא מילה אחת. אמן השתיקה. מפקד הטייסת היה משבח אותו כמעט בכל סיטואציה, וסנט בחבריו הטייסים ללמוד ממנו כיצד נעים בשחקים כמו נשר דומם ומסתורי, שעט על מטרות האויב, מחסלם בהפצצה מדויקת וחוזר הדור ונישא לנמל הבית.

"גידי נולד להיות טייס". היה אומר מפקד החיל "אין לי ספק שבעוד 20 שנים, השתקן הזה יתפוש את מקומי כמפקד החיל, בלי פוליטיקה, בלי שתדלנות. השקט שלו יחרוש לו את התלם להנהיג את חיל האוויר...".

האמת ניתנת להיאמר שהמחמאות הללו היו עוברות מעל אוזניו של גידי כץ, והן לא עשו עליו רושם כלל וכלל. הוא די סלד מן ההערצה וההילה שסביבו, והעביר את זמנו הפנוי בקריאת ספרי הרפתקאות. שם היה משתדל למצוא דמויות הרואיות להזדהות עמן, ואלו היו בדרך כלל דמויות של אישים מורמים מעם שידעו לעשות מהפכות בכוח הכריזמה שלהם. תתפלאו אבל מה שחיפש גדעון כץ – הסנוב כביכול מצהלה, בן להורים אקדמאים – אצל הגיבורים הספרותיים, זו מידת היושר, ההגינות והוויתור. והתכונות הללו לא בדיוק נמצאו שם באותם רומנים יומרניים של הסיפורת העולמית. איכשהו, מאיפה שהוא, זחלה לעברם איזו שחיתות מוסרית, או ניסיון שהם נפלו בו. וזה היה מאכזב אותו.

כשהרב הפיקודי שאול דרור הודיע לאנשי הטייסת שמתוכננת נסיעה למחנות ההשמדה בפולין, ניצת בגידי כץ יצר סקרנות שנולד כניצוץ, אך החל לבעור בליבו כאוּר הכבשן. הוא קרא ספרים רבים על השואה, אך מעולם לא נגע מקרוב באותה היסטוריה שרופת איברים ורוויה בדם יהודים.

אמו של גידי, אהובה כץ (לבית ורקר) הייתה בת לניצולי שואה. סבתו ברוריה ורקר ניצולת שואה שאיבדה את הוריה בתופת הנוראה ועלתה ארצה כנערה צעירה ויתומה. שתקן בן שתקנים היה גידי כץ. בבית שלו לא דיברו על השואה, וגם סבתא ברוריה, מעולם לא רמזה ואפילו לא רמז דק, על "חוויותיה" כילדה קטנה בתוך הטרוף הנאצי המבעבע.

הטייס כץ נרשם ראשון למסע, ובסך הכול יצאו 400 חיילים מחיל-האוויר הישראלי לכיוון פולין המדממת שענני השנאה והשכול עדיין מקננים בה, וממטירים מעת לעת גשמים של אנטישמיות הדוקה, בבחינת עשו שונא ליעקב.

הוא נצמד לרב הצבאי שאול דרור וגמע ממנו כל מילה בצימאון אדיר. הם חלפו ממחנה למחנה, הביטו בעיניים מבוהלות משהו בערימות של צמות, נעליים ושעונים, ונחרדו מאומנות הרצח הקר שנחשפה לעיניהם בין גדרות-התיל, הכתלים והצללים במחנות הזוועה.

גידי כץ בחן את מחנות ההשמדה גם בעין של טייס. "ניתן היה להציל הרבה יהודים" הרהר בליבו. "אילו היו המפציצים האמריקאיים והבריטיים מחסלים את מרחצאות הגז, את הכבשנים ומסילות הברזל... אבל זה גדול עלי להבין כיצד התחוללה הסופה המזוויעה הזו, מבלי שמשהו יכול היה לעצור אותה...".

גידי כץ היה צמוד למצלמה קטנה ובה תיעד את המסע. ביום שבת, 400 חיילי חיל האוויר, ללא יוצא מן הכלל ירדו מבית המלון והלכו בטורים ארוכים לכוון בית הכנסת הגדול בוורשה. הוא אחז בידו סידור ועלעל בו, המילים היו זרות לו, הקדיש לא פרט עדיין על מיתרי ליבו. גידי כץ היה מסוגר מתמיד, וסחרור קליל, דמוי ורטיגו (סחרור בשחקים) נגע בו. כל השבת הוא שתק כמו דג.

כשהם נכנסו למחנה המוות שטוטקוף, האחרון בסדרת הביקורים, חש גידי כץ, מין בעירה פנימית לא מוסברת, אי-שקט הדריך את מנוחתו. כאשר הרב שאול דרור תקע בשופר בשער המחנה הוא נטש את הקבוצה והחל לנוע במהירות בין הסככות האפורות והמתישות. ריח גופרית עצוב ריפרף בחלל. רגליו סחבו אותו לכוון מקלחות הגאז. הוא הציץ פנימה וגופו החל לרעוד. הוא יצא החוצה, הביט בקרמטוריום הנורא, והרגיש לפתע דחף עז לרקוד... כן לרקוד... בתוך כיסו היה מונח ספר תהילים קטן שהעניק לו הרב הצבאי, הוא אחז אותו בין כפות ידיו והחל לקפוץ... מניף רגליים, נוחת, מכופף גופו...

הייתה חסרה רק להקת כליזמרים שתלווה אותו... גידי כץ השתקן הסדרתי, החל לזמזם מזמור יהודי שלמד, תתפלאו, דווקא בתנועת הצופים, "שישו ושמחו בשמחת תורה... ותנו כבוד לתורה".

"כנראה שדעתי נטרפה עלי" חשב. "אני רוקד עם ספר תהילים, מזמזם מזמור יהודי מול המרחצאות והמשרפות שמי שנכנס אליהן חי, יוצא פגר. מזל שלא רואים אותי...".

גידי חש לפתע דחף עצום להרים פלאפון לאימא.

"אימא, אני נמצא כרגע במחנה שטוטקוף, אל תשאלי למה ואיך, אבל רקדתי מול מרחצאות הגז עם ספר תהילים...".

אהובה כץ שתקה דקה ארוכה ואמרה "טלפן לסבתא, ספר לה איפה אתה נמצא...".

"סבתא ברוריה, אנחנו אף פעם לא דיברנו על השואה, אבל אני רוצה לספר לך דבר לא יאומן שקורה לי. אני נמצא עכשיו במחנה שטוטקוף אוחז בידי ספר תהילים קטן ושר ורוקד... כמו יהודי מן השטייטל... אני מרגיש שאני ממשש את המתים...".

"גדעון נכדי היקר... אני ניצולת מחנה שטוטקוף. עברו עלי שם ארבע שנות גיהינום. שם איבדתי את אבא שלי ושתי אחיותיי. האם אתה נימצא ליד הקרמטוריום?

כן סבתא.

אחרי שתיקה מהוססת אמרה סבתא ברוריה "גדעון, אתה מספר לי שאתה שר ורוקד ולא מבין למה? אז אספר לך... הייתי ילדה בת שמונה כשהחיות הנאציות גררו את אבא ועמו עוד תשעה יהודים, כדי שיוציאו גופות מתאי הגזים ולהכניסן לקרמטוריום... הצצתי מבין חרכי הסככה הסמוכה, שמספרה 121...".

כן סבתא, אני רואה את הסככה.

"אבא וחבריו, יהודים מזוקנים, צנומים, שלדי אדם, עם כובעי מצחייה על ראשם, סחבו גופות והוכו נמרצות בשוטים. כך שעות ארוכות, עד שהשמש שקעה. מיד כשיצאו הכוכבים, ובעת שהשומרים הנאצים נעמדו בסמוך לעשן... קרא אבא בקול רם: "יהודים, שמחת תורה היום. עלינו לרקוד עם התורה הקדושה". אבא שלף מכיסו דף מספר תהילים, וכולם פרצו במעגל סוער בניגון אידישאי "שישו ושמחו בשמחת תורה".

"היהודים הצנומים הללו, עלובי החיים, נדמו לי אז כמלאכי עליון. רוקדים ומזמרים מול מלאך המוות. אבל זה נגמר רע, גידי. הנאצים ירו בהם והם הוכנסו כמו כולם למשרפות וזו הייתה הפעם האחרונה שראיתי את אבא שלי... והוא שמח והוא רקד... ואתה יודע גידי, אתה קרוי על שמו... גדעון. אתה כנראה רקדת בדיוק באותה פיסת אדמה שסבא רבא שלך עליו השלום רקד. אתה נכדי החביב ממשיך לרקוד את הריקוד של סבא".

סבתא ברוריה מחתה דמעותיה מעבר לקו, וגידי כץ הטייס השתקן והקשוח עצם את עיניו נשען על כותל סמוך ושמע כעין שירת מלאכים מאחורי הפרגוד, את אותו מנין יהודים קדושים בשטוטקוף שרים: "שישו ושמחו בשמחת תורה". הוא רקד במקום שסבא הגדול שלו רקד ואחר-כך מת כיהודי קדוש וטהור. גידי נצמד לדפנות הקרמטוריום ולחש "סבא, סבא, אני הולך להמריא מן המקום שהם הנחיתו אותך". העיניים שלו הפכו לחות.

מפקד הטייסת היה המום.

"אני מגיש בזאת את התפטרותי, אינני רוצה להמשיך בצבא הקבע" הודיע גידי כץ למפקדו הישיר. הוא פנה משם בלווי מפקדו לחדרו של הרב הצבאי ואמר לו: "הרב שאול, תודה על המסע המופלא לפולין. בזכותך אני עוזב את הטייסת והולך לטוס את הטיסה המשמעותית של חיי. הטיסה אל עמי ואל עברי. אני מטיס את עצמי מכאן, מן האגו ההרואי של טייסת הקרב, להמריא מחדש מנקודת מסירות הנפש של סבא שלי מול הקרמטוריום. את הטיסה שהוא לא זכה בה, אני רוצה להמשיך".

בבסיס סיפרו אחר-כך, ששמעו את גידי כץ הטייס המתפטר, אומר שלושה משפטים ברציפות.

דברי חכמים

כל נפש מישראל כשנופלת, בחיקו של הקב"ה היא נופלת.

(רבי מרדכי יוסף מאיזבצה)

199 - A

יונתן גולד היה אמן עם נשמה מיוחדת. אל תשאלו איך ולמה, אבל הקב"ה נטע בו כשרון אומנותי ששילב בצורה מדהימה, ויזואליה הרמונית ססגונית שבין פסוקי תהילים לבין ציורים מלאי הבעה מתוך הבריאה המופלאה של ריבון העולמים. כל המביט בציוריו הייחודיים של גולד, כאילו נוגע בהבזקים הבלתי נראים שבין "ויהי אור" כמאמר, לבין האור עצמו הפולח לאישוני עיניו, היוצא מתוך הצורות והצבעים.

הוא לא צייר הרבה גולד הצעיר, שכן כל ציור היה יונק ממנו המון כוחות ורגשות אציליים ששטפו את פנימיותו כזרמי נהר הוולגה בחורף סואן. הוא צייר מעט, אבל מדהים.

הפסוקים בציוריו, לא רק נכתבו ביד אמן, הם כמו דיברו לצופה את תוכנן העמוק, אותו תוכן עלום וסודי שדוד המלך המשורר, המאמין, הרגל הרביעית של המרכבה הבליע במילים, בתגים, ואפילו ברווחים והחללים שבין תיבה לתיבה ובין שורה לשורה. הוא ידע לנגן את מילות הקודש במכחולו, ואם הייתם מתעקשים יכולתם להאזין לשירת הלויים הבוקעת משם.

יונתן גולד היה גם מרצה מאלף, שמעבר למוסר היהודי המתנגן שבקע ממנו, הוא היה בבחינת "דברים היוצאים מן הלב, נכנסים אל לב השומעים". עם תום ההרצאה הוא היה מגביה את פרוכת הקטיפה שמאחוריו, ולעיני מאזיניו, היו נפרשים קומץ ציוריו המדהימים שמעבר לוויזואליה שלהם שידרו את קסם הבריאה מחד, ושירת דוד המלכותית מאידך. היה זה מהלך מהמם ומפתיע.

יונתן גולד היה אמן רגיש ואיש טוב לב, שידע להעניק מעצמו לאחרים, במידה נדירה. לאחר הרצאתו הרגישה הוא נהג לספר על ציוריו, אבל זו כבר היתה שיחה קולחת חברית, שהעניקה הרבה בטחון ואהבת השם לכל מי שהאזין לו.

את ציוריו המקוריים שמר מר גולד בכספת גדולה באחד הבנקים בניו-יורק. ערכם היה רב, והוא לא רצה חלילה להיקלע לסיטואציה קשה מבחינתו, של שוד וגניבה. הנשמה שלו היתה אצורה בציורים הללו, והוא לא יכול היה שיקרעו ממנו – חלילה – את נשמתו. אשר על כן, הוא שכפל בהדפסי משי מרהיבי עין, 200 עותקים מכל ציור שלו ומספר אותם באופן מדויק.

באחת מהרצאותיו בדרום הארץ בחודש אלול לפני כ- 20 שנה, הוא הבחין בגברת אחת, קשישה עטוית כיסוי ראש שבחנה לאחר ההרצאה את ציוריו אחד לאחד, בעין בוחנת. היא נראתה נרגשת, ופיה מלמל תפילה, או פסוקי תהילים.

"אני רוצה לקנות את הציור הזה" אמרה הקשישה לגולד, והצביעה על הציור אשר בתוכו נשזר הפסוק מתהילים "פותח את ידיך... ומשביע לכל..." הציור והפסוק האירו לעיני המתבונן את מצוות הצדקה באור אלוקי. הנתינה, העין הטובה והלב הנדיב פעמו מן המילים והצבעים. הצדקה קיבלה ביטוי עליון וערכי, היישר מעולם האצילות.

יונתן גולד אמר לה: "גברתי את זוכה לקנות את הציור האחרון בסדרת "הצדקה", שיהיה לך לברכה.

הקשישה נטלה את הציור והתבוננה בו שנית. היא הוציאה מכיסה פנקס המחאות ורשמה. אחר כך היא התיישבה על כורסא סמוכה, והביטה שוב בציור. לפתע הוסט ראשה ימינה ושמאלה, לפתע חרחרה וחיוורון עטה פניה עד שכולם הבחינו שהיא איבדה את הכרתה.

גב' מורן, אחות במקצועה שהבחינה בכך, סטרה קלות בלחייה של הקשישה, אחזה בלשונה שלא תכנס לגרונה, הנשימה אותה ארוכות... כשמסביב כולם קוראים תהילים בהתרגשות "... מאין יבוא עזרי, עזרי מעם ה'".

לאמבולנס שהגיע תוך דקות ספורות לא הייתה עבודה. גב' בלומה מאיר התאוששה וחזרה אט אט להכרה. האח בדק את לחץ הדם, את פעימות הלב, הכול היה תקין. אחרי רבע שעה בלומה חזרה לעצמה.

יונתן גולד היה נסער. "גברתי מה קרה? נראה לי שהציור...".

"כן" השיבה "הציור שלך השפיע עלי קשות... הבט כאן במספר הסידורי המופיע כאן בציור שלך מצד שמאל. 199A.

"נו, מה בכך?" שאל גולד "זה המספר הסידורי של העותק הזה".

"הבט כאן בזרועי" ביקשה גב' מאיר, "כאן מופיע גם המספר 199A, אני ניצולת שואה כפי שאתה מבין... אני פשוט הזדעזעתי מן העובדה שהמספר על זרועי תואם את המספר שעל הציור שקניתי שהוא, לפי דבריך, האחרון בסדרת הצדקה".

"ומדוע קנית דווקא ציור זה" שאל גולד.

"כי נושא הצדקה קרוב לליבי. לפני השואה ניהלתי גמ"ח גדול שסייע ליתומים וליתומות להקים בית בישראל. גם במהלך השואה עשיתי מאמצים רבים לעשות צדקה, עד כמה שיכולתי בתוך השכול הדמע והייסורין, וברוך השם ניצלתי, הגעתי ארצה, ויחד עם בעלי המנוח חזרנו לעזור לכל דיכפין ודיצריך...

199A. גולד הביט במספר שעל זרועה, הביט במספר הסידורי של הציור ואמר ... "לא יאומן צדקה בגימטריה... 199".

יד ההשגחה העליונה ליטפה את תלתליו של גולד הצעיר, כמו אומרת לו "אתה מבין כישרון צעיר שלי, צדקה תציל ממוות זה לא רק ציור, או פסוק, או מספר של אסירה במחנה ההשמדה, אלא זו הנהגה אלוקית פשוטה. והנה חביבי קיבלתם רמז אתה והגב' הצדקנית בלומה גולד. 199".

לילה טוב.

מאמר החכם

המקבץ מעות לצדקה, ייטיב לעשות אם יקח עמו שני כיסים. אחד בשביל המעות ואחד בשביל הביזיונות.

(רבי נחום מצ'רנוביל)

התפילין שהצילו רבבה

ידידי איש החסד, אפרים ברדה, התקשר אלי וכולו התרגשות.

"אתה לא תאמין!! קיבלתי הרגע אימייל מחבר חילוני בארה"ב, והוא כותב לי כאן סיפור, פשוט לא יאומן. סיפור של השגחה מופלאה. ידידי מארה"ב הוא איש עסקים קר-רוח הרחוק מעולם המצוות, וכשהוא שוחח איתי אחר כך בטלפון הוא כמעט לא נשם... "יש בורא לעולם, אין לי ספק", כך הוא סיים את השיחה.

אפרים ברדה שלח אלי את האימייל באנגלית, והנה לפניכם הסיפור המדהים: כיצד זוג תפילין הצליח להציל רבבה של אנשים.

דיוויד מילר הוא איש עסקים חרדי, צעיר, אשר נאלץ מעת לעת לטוס ברחבי U.S.A. לפגישות עסקים. מלבד מזוודת המסמכים שלו, הוא מחזיק צמוד ללב את תיק התפילין שלו, העטוף בקטיפה כחולה עליה רקום באותיות זהב D.M.. דיוויד מקפיד לא להפסיד אף תפילה במניין, שלא לדבר על מסירותו לומר קריאת שמע של שחרית בזמן "מגן אברהם".

באותו יום היה אמור דיוויד לטוס במטוסה של חברת יונייטד טיסה 175, לפגישה עסקית ממנה היה עתיד לקטוף סכום נכבד. שש שעות טיסה הפרידו בינו לבין העסקה. הוא המתין בטרמינל לאיתות לעלות למטוס.

האיתות הגיע, ודיוויד חמוש במזוודת המסמכים. בידו השמאלית ובידו הימנית תיק התפילין. הוא רץ בזריזות לכוון המנהרה המובילה לכבש המטוס. לפתע צלצל הפלאפון בכיס חולצתו. דיוויד נעצר, על הצג הופיע שמה של אשתו.

"כן, רבקה" השיב והניח את תיק התפילין על כסא מתכת שניצב סמוך לכניסה למנהרה. הוא איזן ויישר את הפלאפון על אוזנו והמשיך לצעוד. השיחה הסתיימה, דיוויד עלה בזריזות לכבש, נכנס למעבה המטוס ותפש כיסא בצד הימני. הוא הביט בשעונו והבחין כיצד דלת המטוס נסגרת, אחרי הנוסע האחרון שעלה.

"להדק חגורות" ביקש הקברניט.

דיוויד הבחין לפתע שתיק התפילין איננו מונח על ברכיו כמו תמיד. "איפה שכחתי אותו" הרהר. ואז נזכר, התיק מונח לא רחוק מכאן. המטוס התחיל לנוע.

דיוויד הנסער פנה לדיילת וביקש "אנא בקשי מהטייס להמתין לי דקה. שכחתי את התפילין שלי בכניסה למנהרה המובילה למטוס. זה בקושי 30 מטר מכאן. הדיילת השיבה לו בנימוס אמריקני "סליחה אדוני, יש לוח זמנים מדוקדק. הדלת כבר סגורה".

דיוויד לא ויתר. והוא הרים את קולו. "אני מבקש לשוחח עם הטייס. זה פשוט לא הוגן... יהודי לא יכול להישאר בלי מצוות תפילין".

נוסעי המטוס הצטרפו אף הם למקהלה "תנו לו לרדת, ביג דיל תוך דקה וחצי הוא חוזר עם התפילין...".

הטייס התעקש: "סליחה אדוני, אתה לא ממונה פה על לוח הזמנים, ועם כל הכבוד לתפילין שלך ,לחברתנו יש כללים וחוקים... ואנחנו גם תלויים בלוחות הזמנים של נמלי התעופה בעולם ובנתיבי טיסה...

מילר הצעיר לא ויתר. הויכוח עלה לטונים גבוהים, אם כי נשמרו כללי הכבוד ההדדי.

זה נמשך דקות ארוכות. הוא מתחנן, הם מסרבים.

"יכולתי כבר כמה פעמים לצאת ולחזור " זעק דיוויד "נפלתם פה על הראש?".

בשלב מסוים הטייס נכנע והודיע לנוסע הבעייתי: "ידידי אני פותח לך את הדלת, רוץ לתפילין שלך, אבל לא תוכל לחזור. אני נועל את הדלת וטס. גוד-באיי. להתראות".

דיוויד ניסה לשכנע שהוא כבר חוזר, שיחוס ויחמול עליו. הוא פרץ מן המטוס ושעט לעבר המנהרה, בכניסה היה מונח תיק התפילין על אותו כיסא. הוא פנה בריצה חזרה לעבר המטוס... אך מאוחר מדי. מנועי הסילון הרעישו ובתאוצה קלה החלה ציפור הברזל בשעטה לקראת מעופה.

הבעת אכזבה ניכרה על פניו. העסקה בסכנה.

טיסת 175 של יונייטד מעולם לא הגיעה ליעדה המקורי. מחבלי "אל-קעידה" השתלטו על צוות המטוס באמצע הטיסה, וניווטו אותו לעבר בנייני התאומים, ניו-יורק. אסון ה- 11 בספטמבר 2001 למניינם.

על פי התוכניות המדוקדקות והגאוניות של חניכי בן-לאדן, היו אמורים שני המטוסים להתנגש בטווינס בעת ובעונה אחת. באותה שנייה ממש – כך תוכנן – יפגעו מטוסי הנוסעים במגדלי הענק, ויגרמו להדף אדיר של רעש, רוח וחום לוהט ולדליקה עצומה במימדים דמיוניים, מה שאמור היה להפוך את הפיגוע לקטלני פי כמה וכמה. מומחים אומרים שבמצב כזה היו אפס ניצולים.

18 דקות נמשך הויכוח בין דיוויד מילר העקשן, לבין צוות המטוס. ח"י דקות בדיוק. באותן 18 דקות, מן הבהלה עקב פגיעת המטוס הראשון, הספיקו להימלט מן הבניין השני, שעדיין ניצב על תילו 10,000 בני אדם. דקות של חיים אלו נמשכו כמו נצח, כאשר אף אחד עדיין לא העלה בדעתו שמטוס שני עומד להתרסק. הפאניקה עשתה את שלה.

רבבת בני אדם שנמלטו משם ניצלו מן התופת האימתנית.

הנה לפניכם סיפור השגחה. יהודי צעיר שמוסר נפשו על מצוות תפילין, גם אם על פניו הוא הולך להפסיד כסף גדול. העיקר לעשות רצון השם, לפני רצון הכיס.

רבבה של אנשים בתוכם גם אלפי יהודים, קיבלו את חייהם במתנה בזכות התפילין של דיוויד מילר, וליתר דיוק, בזכות מסירות נפשו לא לאבד מצווה יקרה זו.

ההותז ראשך ???

"יצר הרע – יש לראותו כרוצח, העומד מולך ובידו גרזן, והוא מוכן תמיד להתיז את ראשך מעליך.

"ואם קשה לך לציירו כך, סימן הוא, שכבר התיז את ראשך".

(רבי שמחה בונם מפשיסחה)

הצלה כפולה בוואדי

יש חברויות שמסתיימות פתאום, בלי שום התראה מוקדמת. זה קורה באמצע החיים, אתה גם לא מבין למה ומדוע, ואיפה בדיוק, באיזו נקודת זמן נכנס סכין החיתוך השמימי וחצה את החברות, זו לדרום וזו לצפון. ולפעמים, גם בלי סיבה מיוחדת, סתם כך.

מוטי גולדשטיין ואיציק מידן, היו חברים נפלאים מגן הילדים ממש. הם גדלו באותו כפר קטן, שיחקו בצל עצי אזדרכת, טיפסו על אותם אקליפטוסים, והלכו בצוותא לקטוף תפוזים וקלמנטינות בפרדס. פעם אצל מידן, פעם אצל גולדשטיין. גם הוריהם היו חברים טובים. דור לדור.

ילדים כאלה שגדלים במושב ירוק ותמים, אצל הורים בריאים בגוף ובנפש, בצילה של ציונות בונה ולוחמת (כביכול), קוראים להם "מלח הארץ". יש מהם ציפיות גדולות. מושבניק, שכל חייו, עד גיל 18, עבד בפרדס, ברפת ובגורן, בשרב ובגשמים, מסגל לעצמו אופי בריא, קשוח משהו, חריצות ורצינות וידיים מחוספסות. הצבא אוהב את ה"פרחים" הללו שמגיעים מן הכפר ומן הקיבוץ, ומגלגל אותם לקורסים הכי מובחרים בצה"ל. לסיירות, לגדודים הלוחמים, וכמובן לקורסי הטייס. יש בהם, במושבניקים הללו, מן חיוניות ומשמעת עצמית, שלא כל כך מצויה בילדי העיר המפונקים, שמעולם לא אחזו ביד טוריה או מקטפה, ולא בוססו ברפת בבוץ עמוק עד לברכיים, כדי להכניס פרות עקשניות למכון החליבה.

מוטי גולדשטיין ואיציק מידן התגייסו באותו יום לצבא, ועמדו בתור אחד אחרי השני בבקו"ם (בסיס קליטה ומיון). המספר האישי שלהם זהה לחלוטין, רק אצל גולדשטיין הוא מסתיים בספרה 3, אצל מידן בספרה 4.

שניהם ביקשו להתנדב לאותה סיירת, והמבדקים היו תואמים להפליא. שניהם, בלי עין רעה, מוצלחים.  הם ישנו מתחת לאותו אוהל סיירים בטירונות, בקורס המכי"ם, וכמובן גם בקורס הקצינים.

שניהם, איך לא, סיימו בהצטיינות את קורס הקצינים, וזכו לאות מיוחד על יכולותיהם המשובחות. העתיד הצבאי קרץ להם.

הם נלחמו כתף בצד כתף, באותן חזיתות ובאותה חטיבה, ובנס, ניצלו פעם אחר פעם ממלאך המוות.

באחד הקרבות בואדיות לבנון הבוערת, ספג מוטי גולדשטיין  כדור בכף רגלו ואיבד דם רב. איציק מידן, זחל לעברו תוך אש צולבת וחסם את העורק. "מוטי" זעק איציק "אל תאבד את ההכרה. תסתכל אלי, זה אני איציק, אח שלך!!!" מוטי הביט בו במבט זגוגי ההולך ותופש חיוורון מסוכן. בגופו  נותר בקושי  ליטר אחד של דם. שלושה שבועות נאבקו על חייו, ובחסדי שמיים הוא התעורר לחיים. חיים במתנה.

בגיל 24, אחרי שלוש שנות שירות בקבע, החליט מוטי גולדשטיין, ליתר דיוק, רב סרן גולדשטיין, להשתחרר מן הצבא ולצאת לעולם האזרחי. איציק מידן לעומתו, ראה בצבא אתגר וקריירה. תתפלאו, אבל גם כאן עדיין לא נכנס הסכין השמימי לחצוץ בחברותם. בסופי שבוע ובחופשים, הם היו נפגשים ומעבירים חוויות. מידן סיפר על עלייתו בסולם הדרגות והתפקידים, וגולדשטיין סיפר על עסקיו ההולכים ומסתעפים.

בגיל 26 נישאו שניהם, באותו חודש ממש, תשרי. זה בתוך עשרת הימים הנוראים, וחברו מיד לאחר סוכות. חצי שנה אח"כ עוד שמרו על קשר טלפוני, פה ושם מפגש, אבל אל תשאלו איך ולמה, מוטי גולדשטיין איש העסקים חזר בתשובה.

סגן אלוף מידן לא ידע איך לאכול את זה. שיחתם האחרונה הייתה קרירה משהו. הכיפה השחורה שעל ראשו של מוטי והזקן הצפוף והדקיק שטיפח לעצמו, נראו בעיניו של איציק, כמו חומות ענקיות שהוא לא רצה לחצות אותן. הוא  אמנם חש כלפיו חיבה חברית ענקית, אבל גם מחסומים מסוימים.

עברו להן 20 שנה.

איש העסקים מרדכי גולדשטיין גלש ביום קיצי אחה"צ, עם הג'יפ שלו, לאחד הוואדיות בנגב, כדי לבדוק אפשרות לבצע שם  קידוח לאיתור מקורות מים. החברה הכלכלית שבראשה עמד, פיתחה מומחיות לאיתור מים במקומות צחיחים, ולגיבוש תוכניות להעברתם למרכז בצורה זולה ויעילה ביותר.

אחרי שעה נסיעה בשולי הוואדי, נגלה לעיניו מחזה מזעזע. הוא הבחין בטרקטורון צהבהב הפוך, סמוך לדרך העפר, וכמה עשרות מטרים ממנו השתרעה גופה של נער צעיר, כולו שטוף דם.

מוטי קפץ מן הג'יפ, ניגש אל הצעיר, והשתמש בכל הידע המקצועי שלו מתקופת הצבא. הוא התחיל להנשים את הנער, חבש את פצעיו השותתים, והזמין בפלאפון מסוק פינוי. הוא הכיר היטב את הנוהל, המסוק הגיע תוך 10 דקות. הוא סייע לפרמדיק הצבאי להעלותו למסוק, וביקש להצטרף לפינוי. הג'יפ שלו לא עניין אותו. חשוב היה לו שהילד הזה יחיה...

הוא ישב ליד הנער, שלף את ספר התהילים הצמוד אליו, והחל לקרוא בהתרגשות פרק אחר פרק, בעוד הרופא הצבאי מבצע בנער פעולות החייאה. מוטי שלף מכיסו ממחטה, הרטיב אותה במים והחל לנגב את הדם מפניו של הצעיר. אל תשאלו למה, אבל הוא הרגיש, שהילד הזה מוכר לו מאיזשהו מקום, ומשום מה הוא מאוד אוהב אותו, והוא החליט שהוא לא יסור ממנו עד שהרופאים יודיעו לו שאין לו סכנת חיים.

הוא הפנה מבטו לשמיים ואמר: "אבא שבשמיים, אני יודע שרק השגחתך המופלאה היא שהביאה אותי דקות ספורות אחרי התאונה לוואדי הנידח, כדי שאציל את הנער הזה. אז אנא, התמלא רחמים עליו שיחלים.... ואם יש לי זכות רבים וכמה חסדים שעשיתי, ואם יש לי קצת תורה שלמדתי, אנא אבא שבשמיים, שיעמדו לרפואתו, אני מוותר על הכול... אמן ואמן".

המסוק נחת סמוך לבית החולים, והצוות הרפואי העביר מיד את הפצוע לחדר הניתוח.

מוטי גולדשטיין רץ אחריהם. הוא הרים טלפון לרב שלו, לראש הישיבה של הבן שלו, וביקש "תתפללו על נער צעיר שנפצע בתאונת טרקטורון, אינני יודע מה שמו... הוא זקוק לרחמי שמיים. אני מתחנן".

בשתיים לפנות בוקר, אחרי 8 שעות ניתוח, יצא המנתח ואמר "הוא יחיה, מצבו קשה אבל יציב, אתה אבא שלו?".

"לא", השיב מוטי, "אינני יודע מי אבא שלו, אני מצאתי אותו מרוסק בוואדי, אבל אני מרגיש שהוא כמו בן שלי... צריך לאתר את הוריו...".

בארבע לפנות בוקר, הגיע תת אלוף יצחק מידן לבית החולים. צמוד לדלת המחלקה לטיפול נמרץ, הוא הבחין ביהודי עם זקן מתנענע, קורא תהילים ובוכה.

מוטי?

איציק?

השניים נפלו זה על זרועות זה, בחיבוק של חברות גברית.  מוטי גולדשטיין  ניגב את דמעותיו, ושאל "איציק מה אתה עושה כאן, במחלקה לטיפול נמרץ?"

"אמרו לי שהבן שלי, רונן, בן ה- 17, פצוע קשה ועבר כאן ניתוח 8 שעות... הוא התעופף מהטרקטורון שלו בוואדי..."

"זכיתי להציל את חייו..."  מוטי מחה דמעה עקשנית נוספת. "הגעתי לוואדי  דקות ספורות אחרי התאונה".

שני החברים ישבו קרוב קרוב, ומוטי ביקש מאיציק, "אנחנו מזרע אברהם אבינו, מזרע יצחק ויעקב, והאומנות שלנו זו תפילה. שים עין על פרקי התהילים וחזור איתי מילה במילה. לרפואת רונן בן יצחק ומרים... שיר למעלות אשא... אל ההרים".

לפנות בוקר נכנסו השניים לבית הכנסת של בית החולים. איציק מידן חשף את זרועו וביקש שחברו הטוב יעזור לו להניח תפילין. איציק לא ידע למה, אבל במהלך התפילה, נעצמו עיניו. הוא ראה עצמו זוחל לעברו של מוטי, תחת מטר של אש, שולף מכיס חולצתו תחבושת וחובש את רגלו המרוסקת. "אל תדאג מוטי, אנחנו יוצאים מכאן חיים" לחש לו, "אל תאבד את ההכרה... זה אני איציק, אח שלך".

הם יצאו חיים, וההשגחה העליונה גלגלה 23 שנים אח"כ, שמוטי יציל ממוות בטוח את רונן, בנו של איציק. הצלה כפולה בוואדי.

כשרונן מידן התעורר מן התרדמת שלו, אחרי 36 יום, הוא שמע את הסיפור המופלא וביקש להכיר את מוטי גולדשטיין, החבר של אבא. השניים ישבו שעות ארוכות ושוחחו ביניהם על החיים והמוות ובעיקר על אמונה בצור עולמים. מוטי סיפר גם לרונן על חברותו הצמודה והטובה  עם אבא שלו שהציל את חייו במהלך קרב קשה...

בערב יום כיפור, מגובס ישוב על כסא גלגלים, ביקש רונן להתלוות למוטי גולדשטיין לבית הכנסת. גם איציק האבא, החליט לבוא ולהתארח בחברת ידידו הוותיק, ומן היום הזה, הם עשו את המהפך המתבקש מכל יהודי "אבינו שבשמיים, החזירנו בתשובה שלמה לפניך".

והואדיות ענו כהד, אמן ואמן.

אברהם כפול שלושה

המוהל רבי אברהם סילם ידוע ומפורסם במקומותינו. מוהל בן מוהל בשרשרת דורות של מוהלים, נושא חן בעיני כל רואיו, ומצוות המילה אהובה עליו כיין ישן נושן, שניחוחו אופף כל עלמין. רבי אברהם הופך כל ברית מילה, לשירה ולתהילה לריבון העולם, נוטל את המיקרופון בידו ומסלסל בקולו בבחינת כבד את ה' מגרונך.

הוא כאמור איננו רק מוהל, אלא גם פייטן מהולל, מלחין שירים וכותב פיוטים הנוסכים בהורים הנרגשים ובקהל הקדוש, הילה של שכינה, חן ואור קדושת הימים. היה מי שאמר בבדיחותא, שאילו יכלו התינוקות לדבר, הם היו מבקשים שימשיך לנגן את שיריו המרטיטים וידחה לעוד כמה דקות את הברית.

אבל כידוע, תינוקות ביום השמיני בשלים בגופם ובנפשם לקראת מצוות המילה, גם אם הם אינם מסוגלים להביע זאת במילים, אלא בזעקות צווחניות וחנוקות, עד לכניסתו של צמר הגפן הספוג ביין, לתוך פיהם הנרעד.

זאת למודעי, כי המוהל אברהם במשך דקות ארוכות מבשל בנגינותיו את קהל המוזמנים טוב טוב מכל הצדדים כדי להכינם לרגע הקדוש, לאותן שניות נצחיות, בהן נכנס התינוק בשער האמונה העליונה לאוהל אברהם ושרה, בעוד אליהו הנביא יושב על כסאו. "לכבוד חמדת לבבי". יהודי קטן אומנם, כואב ושותת דם, קטן במשקלו ובשכלו, אבל יהודי כשר שנכנס לבריתו של אברהם אבינו, עוד חוליה של כיסופים בשרשרת הדורות.

"באחד הימים, לא תאמין", מספר לי רבי אברהם בחיוך ביישני, "הוזמנתי למצוות ברית מילה, בחצר ביתם של יהודים צעירים אמידים וחביבים, שעולמם הרוחני רחוק כמזרח ממערב מן היהדות. אבל כהרגלם של יהודים בקודש, על מצוות המילה לא מוותרים, הזמינו נגנים וכמובן סעודה כיד המלך. למעט הכיפה האורחת והמקומטת שעיטרה את ראשו של הסנדק, והכיפה הקטיפתית על ראשי, היו כולם גלויי ראש, עטורי עגילים, קוקיות, אך ברק של התרגשות ריצד מבין עיניהם".

"ואני, לעולם אינני עושה אפליות. את אותם פיוטים שאני שר ומזמר בבתי הכנסת ובבתי היראים לקראת רגע הברית, שרתי גם להם. חלק הצטרף בזמזום חרישי, אבל הרוב הגדול שתק והביט בי בעיניים בוהות. האבא הצעיר ניצב לידי, גבוה, מגולח, אוחז בידו את בנו הבכור. עד כמה שהבנתי האבא הוא גאון היי-טק, איש מחשבים שהכול מחזרים לפתחו.

"זה הכסא של אליהו הנביא", הסברתי לאבא, והוא חשב שאני צוחק עליו. "איפה אליהו הנביא" הוא שאל. "ברוך הבא אליהו הנביא" אמרתי לו, והוא שאל, מאיפה הוא נכנס...".

"דווקא את שמע ישראל הוא אמר יפה. וגם ברך את הברכות בלי להתבלבל במילים. הכול התחיל כשהגענו לקריאת השם. ויקרא שמו בישראל... אני מביט לעבר האבא והוא אומר "נמרוד"."

"הרגשתי שאני כמעט נחנק. תקרא לו היטלר ביקשתי מהאבא".

"היטלר? הוא צעק, השתגעת? אתה עושה צחוק ממני..."

"כן, השבתי לו. תקרא לו אדולף היטלר. אין הבדל בין נמרוד המקראי לצורר הנאצי. שניהם היו רוצחים גדולים ואפיקורסים. שניהם עשו רע לזרע ישראל קודש. אברהם אבינו, הסברתי לו, סבל מנימרוד לא פחות משהיהודים סבלו מהיטלר. נמרוד ביקש לשרוף את אברהם אבינו בכבשן האש, וזה בהחלט מזכיר את הנאצים ומחנות ההשמדה. הנאצי הראשון הוא נמרוד המלך, ואברהם אבינו שקול היה כנגד כל ישראל".

"האבא היה המום".

"עד כדי כך? הוא שאל".

"כן, כן, עניתי לו, אפילו יותר גרוע".

"נו, אז איך נקרא לו? שאל האבא".

"נקרא לו אברהם. הצעתי".

"בסדר הוא השיב. שיהיה אברהם".

"זה הקטן אברהם בן נורית וגיא, גדול יהיה... יגדלהו הקב"ה".

"עם סיום הברית, לוחש על אוזני הסנדק: כבוד המוהל, גם לי קוראים אברהם".

"מיד אחזתי את המיקרופון והודעתי כשכולי צמרמורת של התרגשות, קהל קדוש, אתם לא תאמינו, אבל כאן, על כסא הברית, קרוב קרוב לאליהו הנביא, נפגשו שלושה אברהם. לתינוק קראנו אברהם, הסנדק שמו אברהם, וגם אני המוהל, שמי אברהם. והחוט המשולש של זרע אברהם קודש, במהרה לא ינתק".

"הסבתות מחו דמעה. האבא חיבק ונישק אותי ואת הסנדק, ואחר כך אימץ אל ליבו את אברהמל'ה הקטן, שניצל בעור שיניים מלהקרא בשמו של אחד מן המלכים הרשעים בתבל. פשוט לא יאומן. אברהם כפול שלוש, כי החוט המשולש, לעולם לא יינתק".

חז"ל

דעת בלי עושר, כרגליים בלי נעליים.

עושר בלי דעת, כנעליים בלי רגליים.    (רבי שלמה איבן גבירול)

הסולם חיכה 55 שנה

חרב היתמות הלמה בעוצמה סוערת בחמשת הילדים הקטנים של משפחת שובמיאן. הבכור חיים, היה בן 18, יצחק היה בן 13, ושלושת האחיות הקטנות בנות 10, 8, 5. אבא נפטר ראשון, חמישה חודשים אחר כך נפטרה גם האם השבורה.

השנה תשי"א. אירן. מדינה פרימיטיבית משהו, חוסה בצילו של המגף האנגלי, עם עתיד חיובי של קידמה ועצמאות. חמישה יתומים קטנים ממאנים להינחם.

יצחק מספר: "היינו שבורים ורצוצים בלי אבא בלי אימא. האיסלם רצה לקרב אותנו, והייתה סכנה גדולה חלילה, שהם יאמצו אותנו אל ליבם. לא הייתה לנו משענת, אך בחסדי שמים, מיד לאחר פטירת אימא, אחיה הגדול, הדוֹד רחמים הגיע לעירנו מעירו הרחוקה ולקח אותנו עמו, לבית משפחתו. הוא עצמו היה מטופל בשבעה ילדים קטנים ונוספו לו עוד חמישה יתומים אומללים.

"חיים אחי הבכור ביקש להיכנס למעגל העבודה ולעזור לדוד לפרנס אותנו. דוד רחמים הכניס אותו לעבודה בחנותו, גלנטריה גדולה. חיים התחיל לעבוד, קם בנץ, סיים תפילה, סעד פת שחרית ועד שנטו צללי ערב ישב בחנות, מכר, תיקן, ניקה. כדי להרוויח בכבוד את לחמם של אחיו היתומים.

"אחרי חצי שנה של עבודה התרחש אסון נוסף. חיים טיפס על סולם, כדי להוריד מוצר כלשהו. הסולם היה רעוע והוא צנח על אחד מחלונות הראווה וריסק אותו. שבֶר זכוכית בגודל כף יד חדר לעורק הראשי במפסעתו והדם ניגר כמים. בבית החולים היו הרופאים הפרסיים חסרי אונים. כל הניסיונות לעצור את שטף הדם עלו בתוהו. הוא קיבל מנת דם, אחרי מנת דם, אבל המצב הלך והדרדר.

"מנהל בית החולים בפרס, היה יהודי והוא החליט להתקשר לבריטניה לאחד מהרופאים הגדולים ולהיוועץ בו. הלה יעץ לקשור את שתי קצות העורק החתוך, ולא לנסות לחבר ביניהם. בטח לא כרגע. העצה הייתה מצוינת. הדם עצר ממרוצתו. אחרי שבועיים של התאוששות התחילה הרגל להשחיר. סכנה חדשה, היה חשש לנֶמֶק.

"אנחנו היתומים, היינו שבורים. פחדנו לאבד גם את חיים אחינו הגדול, שהיה לנו אבא ואימא... משענת ותקווה.

"הרופאים בפרס אמרו: אין ברירה אלא לחתוך, שיחיה בלי רגל. אחרת אין תרופה למכתו. היינו מיואשים ורצוצים.

"הלכנו היתומים הקטנים בייאושנו כי רב, לשני רבנים זקנים שהתגוררו בפאתי העיר, עזרא ומנשה היה שמם. זקנם היה ארוך ולבן, הם היו כפופים על ספריהם ובקושי הרימו את עיניהם. בכינו ובכינו. בקשנו שייעתרו לפני אבא שבשמים שירחם על אחינו הבכור. הרבנים מחו דמעה מעיניהם וביקשו שנביא את חיים אליהם, אל הבית בו למדו. הדוד רחמים נסע והביאו מבית החולים.

"הם אמרו לנו, שהם מתכוונים להתפלל כל הלילה, ואם מן השמים ירחמו, אזי לפנות בוקר, עם עמוד השחר, ניתן יהיה להבחין בעמוד של אור שיעלה מן הארובה...

הלכנו משם דומעים וזועקים. חיים בלי רגל, זה עלול היה להיות אסון נוסף, השם ישמור. והכול קרה כל כך מהר. אין אבא, אין אימא, וחיים שלנו גם בסכנת חיים.....

"לפנות בוקר הבחין מושל העיירה מעל מרפסת ארמונו בעמוד אור הבוקע מאחת הארובות. הוא נסע לשם בזריזות ופתח את הדלת והבחין ברבנים עזרא ומנשה, כשמתחתם שלולית של דמעות.

"מה זה העמוד של האור, שיצא מן הארובה" שאל אותם.

"הזקנים הצדיקים שמחו. התפילות התקבלו. כשהגענו בבוקר הם בישרו לנו, דעו לכם, חיים יחיה עוד שנים רבות, לא תיכרת הרגל... אבל צר לנו לחשו הרבנים, המוות שלו, בעוד עשרות שנים, יהיה קשור שוב בנפילה מסולם... בקושי שמענו זאת. שמחנו שהוא יחלים.

"בשעות הבוקר הובהל חיים לביה"ח. באורח נס הגיע לשם מומחה מנתח אוסטרלי שעמד לבצע ניתוח באחד מן השרים העשירים של פרס. מנהל בית החולים פנה אלינו והציע שנבקש ממנו שינתח גם את חיים. האוסטרלי המומחה הסכים, אך דרש 25,000 דולר לא פחות.

"בכינו לפניו, הוא הסכים לעשות הנחה. בכל זאת יתומים... מנהל ביה"ח היהודי כשראה במצוקתנו, הבטיח לשלם את כל הסכום אחרי ההנחה.

"הניתוח בוצע בהצלחה, חיים חזר לחיים תקינים עם שתי רגליים בריאות. עלינו לארץ, הקמנו משפחות טובות.

"חיים נשא בישראל אישה, נולדו לו ארבעה ילדים שגידלם במסירות. הוא למד נגרות ופרנס גם אותנו עד שנישאנו והתבססנו. הוא היה משכים ומעריב, בעל חסד מאין כמותו. אהוב על הבריות.

"בשבת האחרונה שיחק אחד מנכדיו בכדור ובעט אותו לכוון צמרת העץ. "סבא" הוא ביקש "תוריד לי את הכדור". חיים אמר "שבת היום, אסור, אבל מחר אקח סולם ואחלץ לך את הכדור מבין הענפים".

"למחרת לקח חיים סולם, וטיפס לכוון הכדור. לפתע הוא איבד את שיווי משקלו, וצנח עם הסולם על הארץ. ראשו נחבט בחומת החצר, ובאגן הירכיים נפתח קרע... בדיוק במקום הניתוח לפני 55 שנים. 20 דקות הוא שכב על הארץ ודימם עד שאחד השכנים הבחין בו והבהילו לבית החולים. אבל זה היה מאוחר, ניסיונות ההחייאה עלו בתוהו. חיים נפטר. כשהודיעו לי שהוא נפל מן הסולם, נזכרתי באותן דקות, ברבנים הזקנים שאמרו לנו שהמוות שלו יהיה קשור בסולם. הסולם הזה חיכה לו 55 שנים".

הגענו לניחום אבלים במוצ"ש האחרון, לבית של יצחק שובמיאן המצוי בשכונה כפרית בפאתי העיר. לחות כבדה של קיץ הלמה בנו. יצחק יושב שבעה על אחיו הבכור חיים, חמישים וחמש שנים אחרי האסון הנורא שבו נפטרו ההורים, נפטר גם הבן הבכור, שהיה לאחיו הקטנים, אב, אם ותקווה לעתיד.

עולים בסולם. יורדים מן הסולם.

בכור

כל בכור חביב הוא בעיני אביו, ואפילו הוא חרש ושוטה, יורש פי שנים.

(רבי אברהם סבע)

שערי חסד

עושים שותפות

כשהגיעה שושנה-רייזל, בתו הבכורה של יוסף דוד, המכונה דוד'ל, לפירקה, השמחה הייתה מהולה בעצב קל ובדאגה כבדה. שושנה הייתה בת 18, ולאחריה נולדו להם כמעט שנה אחר שנה, בנים ובנות כן ירבו, יפים ובריאים, בלי עין הרע 11 במספר.

הקב"ה חילק את התריסר של דוד'ל 50% בנים 50% בנות, אלא שמן השמים רצו שקודם כל תיוולדנה הבנות, מה שמחייב את אבי הבנות, להיערך לקראת פס-ייצור של נדוניות, וכידוע וכשהבטנים מקרקרות מדי יום, ועול הפרנסה משתרג על הצוואר כמו רחיים, קשה לחסוך פרוטה לפרוטה כדי לייצר נדוניה ברת-משקל סביר, כי פשוט אין פרוטות מיותרות.

גם אם הייתם מנערים את דוד'ל, שואב המים הוותיק של העיירה, לא הייתה מתעופפת מכיסו אפילו לא פרוטה שחוקה אחת. את שלוש הפרוטות שהרוויח מדי יום, היה מעביר לידיו של החנווני המסור מושיקו גרציאני – שהיגר לכאן מספרד – לטובת כמה כיכרות לחם, חתיכת גבינה כחושה ומספר ביצים.

נו, אז מחתנים בת בכורה במזל טוב ושיהיה לברכה והצלחה, ענבי הגפן בענבי הגפן באמת דבר נאה ומתקבל.

ובכן "יועצים" ובעלי מגמות חיוביות בעיירה, יעצו לדוד'ל לא לסמוך על עדת התפרנים והקבצנים של העיירה. "מהם לא תצמח ישועה. נכון, כדאי לעשות סיבוב גם אצלם, אבל במקרה הטוב תצא עם 30-20 פרוטות, אך עם סכום כזה לא מחתנים ילדה, ועוד בכורה.

"גש לפרידמן סוחר העצים הגביר של העיירה. מתחת לרצפה של הארמון שלו טמונים סכומי עתק. אם תצליח לשכנע אותו, אתה מוציא ממנו נדוניה שראוי להתכבד בה".

גם "היועצים" ידעו שלהוציא נדוניה מפרידמן זה כמעט כמו לתפוש בידיים ציפור שמרחפת באוויר... תתחילו לנסות.

האמת ניתנת להיאמר, שאותו שרגא פרידמן, היה אומנם עשיר כקורח, אך אוצרותיו גם היו בלועים באדמה כאוצרות קורח, ורק הקב"ה וקומץ מלאכים יכלו לדעת מה וכמה טמון שם. קבצני העיירה ידעו שמפרידמן להוציא רובל, זה כמו להוציא מים מסלע, ועם כל הכבוד להיותם קבצנים יראים ועבדי השם, הם עדיין לא בדרגת משה רבנו, וגם אם יכו עם 1000 מקלות באותו פרידמן, ספק רב אם המעיין יבקע, ויזובו מים.

לזכותו של אותו סוחר עצים פרידמן ייאמר, שהוא היה יהודי מתמיד משכים ומעריב, פה ושם אחרי תפילת שחרית חוטף כמה משניות, כמה קפיטל תהילים, מנשק מזוזה ושועט לעסקיו. נכון, קשה היה לו להיפרד מאוצרותיו, אבל כבר אמרו חז"ל גדול נסיון העושר מניסיון העוני, ותודו להשם שלא נולדתם פרידמן.

דוד'ל השכים באותו בוקר אלולי מיוחד, שעתיים לפני עלות השחר, אמר ברכות השחר וברכות התורה והתחיל לקרוא תהילים עם דמעות. המון דמעות נשרו מעיניו על כפות ידיו הסדוקות, על הסטנדר השחוק ועל דפי הגמרא. יהודי צריך הלוא להקדים תפילה וצדקה ודמעות, בטרם השנור. הוא סיים את תפילת שחרית, קיפל את תפיליו, לגם חצי כוס מים, והלך מהסס משהו לכוון ביתו הענק של פרידמן.

דוד'ל נקש בדלת, ולבו החסיר פעימה. אחד המשרתים החביבים פתח את הדלת והאיר פניו לדוד'ל "כן אדוני הכנס בבקשה, האדון תכף יקבל פניך". אחרי חצי דקה יצא פרידמן מן המטבח ובידו כוס חלב רותח.

"שב דוד'ל, יקירי, אני כבר שולח להביא לך משהו לשתות" גילה הסוחר פרידמן חביבות יתירה ומפתיעה למדי.

אחרי כמה חילופי מילות נימוסים, ודברי תורה מחזקים על ימים נוראים ויום הדין הגדול והנורא, נשף דוד'ל עמוקות, ואמר: "ר' יהודי, אני צריך עזרה. ברוך השם הקב"ה חנן אותי בתריסר ילדים שיהיו בריאים, 6 בנות 6 בנים, והפרנסה דחוקה...".

פניו של פרידמן התכרכמו להם, וגוון אפור נפרש על לחייו האדמדמות. הוא לא היה בנוי לאיזה סחיטה... בטח לא עכשיו...

"ועכשיו בחסדי השם, בתי הבכורה שושנה-רייזל הגיעה לפרקה... וצריך נדוניה מכובדת, ומה לעשות, אני רק שואב מים... הפרנסה בדוחק".

"אז מה אתה רוצה ממני?" שאל פרידמן בקול צונן. "לך יש בעיה, ואתה מגלגל אותה לפתחי. זכית ב- 12 ילדים שיהיו בריאים זה העסק שלך, זו מטלה שלך להשיא אותם. לי נולד בן אחד, וברוך השם חיתנתי אותו בשפע רב. אתה לא יכול דוד'ל עם כל הכבוד, להפיל עלי עול כבד שאיננו מוטל על צווארי... אני ממש מצטער...".

הדם ירד עד לבהונות רגליו של שואב המים, מן ההלם והבושה. הוא לא ציפה לכזו מקלחת של צוננים, בעיקר לאחר קבלת הפנים האדיבה.

"נו, טוב" הוא לחש "זו באמת לא בעיה שלך...". הוא הרים את תיק התפילין ונפנה לכוון דלת היציאה. עולמו חשך בעדו. הוא הצטמרר מתחת לכובעו המרופט, והסחרחורת איימה למוטטו כמו עץ ללא שורשים מול רוח סערה. אוי, הבזיון, הביזיון. אוי הבושה, הבושה... כמה שזה קשה.

לפתע חש דוד'ל כוחות עצומים וטמירים בוקעים ממעמקי ליבו השבור והנעלב. הוא אחז בידית הדלת, ייצב את עצמו, ובטון צלול ובוטח אמר לפרידמן: "תשמע ידידי מר פרידמן. חז"ל מלמדים אותנו, כי שלושה שותפים יש באדם, הקב"ה, אביו ואמו. האבא והאימא נותנים בשר, עצמות, דם וגידים, והקב"ה נופח בו נשמה טהורה. מר פרידמן, לי יש שנים עשר ילדים... יש לי תריסר שותפויות עם בורא עולם. כמעט כל שנה הוא עשה איתי שותפות, תראה עד כמה הוא אוהב אותי, וכמה הוא סומך עלי, אבל אתה נכבדי, עם כל העושר והכבוד, יש לך רק בן אחד, זה הכול. הקב"ה כנראה לא סומך עליך, ולא רוצה אותך בתור שותף. תסלח לי מר פרידמן, לי יש תריסר עסקים ושותפויות עם בורא עולם, ואתה, עם שותפות אחת קטנה, בא וזורק שותף בכיר של בורא עולם מן הבית שלך בבושת-פנים. תתבייש לך... אתה חצוף... אתה פוגע בשותף גדול של אבא בשמים... תודה רבה, ולשנה טובה תכתב ותחתם...".

דוד'ל סיים את המונולוג המפתיע וטרק את הדלת.

פרידמן כמעט בלע את הלשון מתדהמה. הוא רץ לכוון הדלת וקרא לעבר דוד'ל: "דוד'ל עצור, תגיד לי כמה צריך להשקיע בשביל הנדוניה. 1,000 רובל, 2,000 רובל, תגיד?".

דוד'ל תוך כדי הליכה הרים קולו והפטיר "לפחות 5,000 רובל, הזוג הצעיר צריך גם בית קטן בקצה העיירה...".

"קיבלת" צעק פרידמן "קיבלת, בוא היכנס וקח את הכסף!!".

דוד'ל נעצר. הוא לא האמין למשמע אוזניו. האם סוחר העצים החצוף הזה ממשיך ללגלג עליו. הוא לא רצה להביט לאחור, ולגלות את פרצופו הציני של הסוחר המגושם... אבל לך תדע אולי... אולי...

פרידמן נכנס לביתו, פתח את הכספת, הוציא משם שקית בד מנופחת ובתוכה 5,000 רובל ספורים, ושעט לעברו של שואב המים.

"קח דוד'ל, קח. שיהיה במזל טוב, ברכה והצלחה. אל תשכח להזמין אותי לחתונה, מתי? אחרי סוכות... אבל עם כל הכבוד דוד'ל, אל תשכח, גם אני שותף... גם אני שותף בשושנה-רייזל יחד איתך ועם הקב"ה, לא כן?".

"בהחלט" אמר דוד'ל "אין שותף יותר טוב ממך".

ושמש גדולה וחמימה של אלול, מעל למעטה עננים צוננים, חייכה לה.

סוד אריכות ימי סבתא מדלן

כבת 110 ואולי יותר הייתה סבתא מדלן עם פטירתה מן העולם. נכדים, נינים ובני נינים ליוו אותה בדרכה האחרונה לבית העלמין הקטן והשקט של המושבה הקטנה. כמה מנכדיה וניניה אף שהו במחיצתה בשעותיה האחרונות והספיקו לקרוא עמה "קריאת שמע" עם יציאת נשמתה. למותר לציין שאותם צאצאים הם תלמידי חכמים מובהקים, ראשי ישיבות, אבות בתי דין ומחברי ספרים מפורסמים, שעקבו במשך שנתיים שלוש אחרי תהליך היחלשותה של סבתא מדלן, שעד קרוב לגיל 107 תפקדה כאשת חיל שלא נס ליחה, עד ליום בו הכריז הרופא כי "לצערי הסבתא-רבה סובלת מניוון שרירים... ולפי האומדנים שלי יש לה שנת חיים".

כידוע רופאים הם לא נביאים ואפילו לא בבואה ד'בבואה של נביאים. המחלה אומנם קיננה בגופה של הסבתא הנפלאה, אבל היא לא מיהרה לאף מקום.

הדוקטור הבטיח שנה, אבל רק אחרי שלוש שנים צפופות ביראת שמים מצוות ומעשים טובים חייכה הגברת מדלן את חיוכה האחרון לכיוון השכינה, והפקידה את נשמתה האצילית בידיו של הקב"ה.

13 בנים ובנות נולדו לסבתא מדלן, אבל ביום פטירתה ליוו אותה רק שניים מהם, הקטנים מביניהם, שרה בת ה- 75 ויצחק בן ה- 80. שאר ילדיה נפטרו בשיבה טובה מן העולם הרבה לפניה. טור ארוך של נכדים, נינים ובני נינים, דור ישרים יבורך מחה דמעה על אשה צנועה, מסתורית משהו, שסיפור עלום למדי הילך על סוד אריכות ימיה. סוד טמיר ומסתורי שסופר 10 שנים לפני פטירתה לנכדה אברום גבירץ, מנהל ישיבה קטנה חשובה בירושלים.

הרב גבירץ ביום האחרון לשבעה, ביקש לשאת דברים ש"עדיין לא שמעו על סבתא מדלן".

"תראו אחי ואחיותיי, דודים ודודות, קהל קדוש. הכול כבר שמענו על סבתא. על צניעותה, מאור פניה, ביישנותה, נדיבותה. הכול. כמעט הכול.

"על 75 שנות אלמנות שעברו עליה באופן קשה, אבל היא הייתה הדבק של כולנו. היא נתנה לכל אחד את התחושה החמימה שהיא סבתא שלו, רק שלו. אני לא הכרתי את סבא אברהם שאני קרוי על שמו, אבל סבתא מדלן סיפרה עליו שהוא היה עניו ומסתפק במועט כמו משה רבנו.

"לפני 10 שנים ביום הולדתה ה- 100 נסעתי לבקרה במושבה. הדרך מירושלים דרומה הייתה פסטורלית כתמיד. החלטתי במהלך הנסיעה לשאול אותה: "סבתא, בלי עין רעה, גיל 100 זה גיל מופלג, מה סוד אריכות הימים שלך?".

"ירדתי מהאוטובוס, וכבר מרחוק הבחנתי בה ישובה בפינה החשוכה במרפסת ובוררת אורז. היא בישלה הרבה כי תמיד נכנסו אורחים. היא עלצה לקראת בואי, ובזריזות של שרה אמנו מיהרה להגיש לי כוס מים קרים, קפה שחור וכמה ביסקוויטים. היא שאלה אותי תמיד, ר' אברום "מה שלום התלמידים שלך, הם מתעלים? הם חרוצים? תדאג ר' אברום שהם לא יהיו רעבים. ילד רעב לא לומד כמו שצריך" הייתי מרגיע אותה, סבתא אל תדאגי המקררים בישיבה מלאים כל טוב. ואם קצת חסר שמנת, אז מורחים מרגרינה, אף אחד לא הולך לישון רעב חס ושלום.

"ובעודי לוגם מן הקפה אזרתי אומץ לשאול את סבתא, את השאלה שסקרנה אותי מכל. סבתא, שאלתי, עוד תחיי שנים רבות, אך אנא גלי לי מה הסוד של אריכות הימים? השלווה, הוויתור, השמחה. מה?

"אתם לא תאמינו, אבל סבתא לא התחמקה מתשובה. ראיתי בעיניה ניצוץ של רצון עז לגלות את הסוד שכולנו כל כך שאפנו לדעת. היא הניחה את גרגרי האורז, עצמה את עיניה וסיפרה.

"ר' אברום יקירי, את בני ובנותיי גידלתי בירושלים של תחילת המאה הקודמת. והימים ימי המלחמה העולמית הראשונה, התורכים לחמו באנגלים וניסו בשארית כוחם לאחוז בארץ. האנגלים כידוע, ניצחו ודחקו את רגלי האימפריה העותומנית. היו אלה ימי צער, מצור ורעב. ירושלים סבלה מהרוגים רבים, מאבטלה ומעוני. סבא אברהם, היה צריך להאכיל שישה זאטוטים רזים וחולניים, ועקרת בית צעירה אחת שבקושי נשאה את עול גידולם. הייתי אישה צעירה, חלושה למדי שגדלה מגיל צעיר ללא אבא ואימא, שנפטרו מטיפוס. ידעתי שרק נישואין בגיל צעיר יכולים לתת לי מזור ומרפא לשכול ולסבל של ימי ילדותי ונעורי. נישאתי בגיל 17, ובגיל 25 הייתי מטופלת בששה ילדים, ביניהם זוג תאומות. סבא אברהם היה מתעורר עם עמוד השחר, מתפלל בביהכנ"ס של חורבת יהודה החסיד ורץ להביא פת לחם. הוא היה סבל, שואב מים, צבעי, בנאי, חקלאי, אופה. הוא לא בחל בשום מלאכה, העיקר להגיע לפנות ערב עם כיכר לחם, או חצי כיכר, הכול לפי ברכות שמים... לפעמים הוא הביא גם קצת חלב. מיד כשהוא הגיע הוא אחז בסכין המטבח ובצע את הלחם ל- 8 פרוסות. פרוסה לכל ילד. זה התפריט היומי. כשהיינו עשירים יותר טבלנו אותה בשמן זית, או סוכר, אבל בדרך כלל הילדים מצצו את הפרוסה תוך טבילתה בכוס תה דלוח. הלחם התברך במעיהם...

"החזקנו אותם חיים בניסי ניסים. סבא היה מותש ושחוק. בגיל 30 הוא נראה כמו בן 60. שערו הלבין וגופו כחש. פרוסת הלחם הקטנה נתנה לו כוח לעבור יום עבודה אחרי יום עבודה.

"יום אחד סבא חוזר ממלאכתו, בוצע את הלחם ל- 8 חלקים ואומר לי "מדלן את נראית חולנית, חיוורת. את רזה מאד. אני מודאג". סבא הגיש לי את פרוסת הלחם וביקש "טלי ידיים רעייתי, אני רוצה לראות אותך אוכלת ומתחזקת, לבי נשבר בקרבי בראותי אותך צנומה ומצומקת...".

"לא, אינני רעבה" עניתי לסבא שלך "אני מרגישה טוב, והחיוורון נובע מעייפות, לא מרעב...

"סבא שלך, ר' אברום, היה צדיק ועדין נפש. הוא השפיל ראשו אל בין כפות ידיו ומירר בבכי קורע לב.

"אני יודע מדלן, עכשיו אני יודע שבמשך שבועות רבים את אוכלת רק פרורים? אני יודע שאת שומרת את פרוסת הלחם שלך בצד ומחלקת בין הילדים, במהלך היום. את מרעיבה את עצמך כדי להחיות אותם. ואני, ריבונו של עולם, לא הבחנתי בכך עד עכשיו. אוי, אבא שבשמים, רחם עלי, על ערלות הלב שלי. העניות מנוולת, אבאל'ה, איך יכולתי להשאיר את אשתי רעבה במשך שבועות?

"ליבו של סבא נשבר בקרבו. העול היה כבד עליו, והוא פשוט חשף את האמת. חסכתי מפי, כדי להאכיל את הילדים, אבל שמרתי זאת בסוד כדי לא לצערו.

"מדלן" אמר סבא שלך כשעיניו דומעות "אני מעמיד לך את כל זכויותיי ומצוותי אם יש לי כאלה, ואם יש לי זכות לברך, אז שהקב"ה יאריך ימייך ושנותיך בנעימים עד כמעט 120 שנים!!! בזכות הרעב והצער שגזרת על עצמך, את עוד תזכי, אשתי, לימי שובע ושמחה עם נכדים ונינים, ואני בעליבותי אינני יודע אם אזכה לכך...".

הרב גבירץ מחה אף הוא דמעה והמשיך בהספד "סבא מת צעיר לימים. חשבונות שמים מי יודע? וסבתא שגידלה 13 יתומים צעירים האריכה ימים. וברשותכם נזכרתי במדרש שקשור לפרשת נח:

"נח איש צדיק חילק מזונות לבעלי החיים שבתיבה, וידע כל צורך ומכאוב וכל מאכל שהם זקוקים לו. בין לבין הוא הבחין שעוף החול איננו אוכל, ואיננו מבקש את מאכלו, אלא מצטנף בפינתו ענו וצנום.

"שאל אותו נח, מדוע אינך מבקש לסעוד, השיב העוף: "כי ראיתי אותך טרוד בהאכלת בעלי החיים ולא רציתי להטריח אותך כדי להאכיל גם אותי...", ברכו נח שיחיה לנצח וכך הווה.

"סבתא מדלן יקרה, אין לנו ספק שגם את זוכה כעת בחיים נצחיים של עונג אינסופי תחת כסא הכבוד, עם סבא אברום. כי סבא הצדיק גזר והקב"ה קיים. הרעב שלך בירושלים של מעלה, השביע כאן ומשביע עדיין, מאות רבות של נפשות צאצאים שוקקות".

ואחר כך אמרו קדיש.

את מי להחיות?

אף שיכולתי להחיות מתים, העדפתי להחיות חיים.       (רבי מנחם מנדל מקוצ'ק)

מתארח כאן 30 שנה...

לפני כ- 150 שנה בגרמניה, התגורר סוחר יהודי עשיר מאוד, שהחליט להקים מלון אורחים בעיר חשובה ומרכזית. הוא בנה בנין לתפארת בן שלוש קומות. בקומה הראשונה היה מטבח משוכלל וחדר אוכל גדול. בקומה השנייה והשלישית הוא בנה חדרים מרוהטים בטוב טעם, וחלונות גדולים להם, הצופים אל נוף מקסים.

הסוחר היהודי הודיע לכל דיכפין, כי שערי מלונו פתוחים, אוכלים ושותים חינם אין כסף.

אלפים רבים נהרו לבית הכנסת-אורחים נדיר זה. אכלו ושתו ולנו ופנו לעסקיהם, מתוך נהרה של הכרת הטוב ליהודי נדיב זה, שאת שמו הם בקושי ידעו, ומעולם לא נפגשו עמו.

קבצן אחד שהגיע מפולין, שמע על מלון זה, ושרך רגליו לשם. הוא התנחל במקום, חודש, חודשיים, חודשיים וחצי, וחי כמו מלך בארמון. דבר לא חסר לו, המזון היה מבושל וטרי, השמיכות מכובסות וריחניות, ולא פחות חשוב, אף אחד לא שאל אותו שאלות מיותרות ומביכות.

אחרי שלושה חודשים במלון, חש הקבצן קצת תחושה של בושה. בכל זאת, אוכל, שותה, ישן, ולא משלם, וגם לא יודע למי לומר תודה.... נהמא ד'כיסופא. לא נעים.

והנה הוא הבחין באיש חבוש כובע מצחייה מרופט, מעיל מיושן לגופו. נזכר הקבצן, כי ביום שהגיע לכאן, הוא כבר נתקל באדם זה.

ניגש אליו הקבצן ושאל: "סלח לי ידידי, אני מתגורר כאן במלון, למעלה משלושה חודשים, נהנה מכל טוב, ועד היום אף אחד לא פנה אלי, ולא שאל אותי, ולא אמר לי שום מילה... מה דעתך? זה בסדר?

השיב לו האיש עם כובע המצחייה: "האמן לי, ידידי, אני מתגורר כאן, כבר 30 שנה (!!) ועד היום אף אחד לא העיר לי שום הערה... אז תרגיש נוח".

למותר לציין כי האיש עם המעיל המרופט וכובע המצחייה היה בעליו של המלון, שנטמע בין האורחים, וחש כאחד מהם ממש.

עד כמה נשגבים הם גבולות החסד.

טבק ללא כף זכות

דרור כהן הוא מסוג האנשים שלא מנדנד יותר מדי לרעיו וקרוביו. הוא לא מתקשר לחבריו הקרובים יותר מפעם לחודש, ונמנע לבקש טובות למרות הקשיים שיש לו. הוא חורק שיניים, מפרנס משפחה מהיד לפה, אבל שורד. נכון, קצת קשה לו להתפלל שלוש תפילות ביום, אבל תפילה אחת במניין, הוא לא מפספס.

לא משנה, שחרית מנחה ערבית, הוא מגיע. גם הכיפה לא תמיד צמודה לפדחתו, יום כן, יום לא, זה משתנה לפי מצב הרוח הרוחני שלו. כשהוא עם דתיים, היא דבוקה לו חזק לגולגולת, כשהוא נקלע לסביבה חילונית היא נכנסת לחדר המתנה בכיסו הימני.

"יש לי יראת-שמים" אומר דרור, "אבל לא כל כך צפופה. הלוואי יכולתי יותר. אני כמו עלה נידף, שהרוח סוחבת אותו לאן שבא לה". לפני שבוע הוא התקשר אלי והתחנן "עשה לי טובה ביום חמישי האזכרה של אימא, שנה לפטירתה. "אנא, בוא לדרוש בין מנחה לערבית. רבע שעה, עשרים דקות, תעשה כבוד לאימא שלי...".

נו טוב, עשיתי חשבון שכמעט חצי שנה דרור נעלם לי מן האופק, ובעוונותי הרבים, לא הצלחתי להגיע ל"שבעה" של אמו. עסקנות ציבורית וטרדות מנעו ממני לנסוע חצי יום לבאר-שבע, שם התגוררה אמו, שיכון ו' או ז'. ניחמתיו בטלפון. והנה נקלעה לידי הזדמנות לדרוש בפני מתפללי בית הכנסת השכונתי של דרור, וקומץ בני משפחתו שיגיעו מן הדרום.

דרשן גדול מעולם לא הייתי, אבל אם מבקשים ממני, אני נוהג לעשות שיעורי-בית, ולהגיע מוכן. לא נעים לשלוף וגם לא מכובד, בעיקר כשמדובר באזכרה של אישה צדקנית שזה יום השנה לפטירתה.

עלעלתי בספרים, ובאווירה של אלול, חודש הרחמים והסליחות, החלטתי לעשות לי ולהם חיזוק בעניין החובה לדון לכף זכות. מי לא רוצה לצאת זכאי בדין? כל אחד. וכידוע במידה שאדם מודד מודדין לו. תדון לכף זכות, ידונו אותך לכף זכות, וסיכוייך לצאת זכאי גדולים. בעודי מעלעל בספר ישן, קלטו עיני סיפור שלא קראתי מעולם, והחלטתי לשלבו בדרשה.

מיד אחרי מנחה התיישבו להם זקני השכונה, חלקם רדומים, חלקם ערניים, והמאוורר החורק התחיל לעשות לי חור בראש. עליתי לתיבה. דרור התיישב ממש מולי ופניו משתוקקות לשמוע מוסר וחיזוק. גם בעזרת נשים שררה דממה.

התחלתי לספר: "ליל ראש השנה בבית הכנסת הגדול של הבעל-שם-טוב. מאות מתלמידיו הצדיקים עומדים צפופים עם רווחים וליבם הומה בתפילה. יום הדין הגדול והנורא, בו נחתמים חיי כל בריה מי לחיים ומי למיתה. מי בחנק, מי בחרב. שפתותיהם דולקות והם ממליכים את הקב"ה עליהם, ומתחננים: זוכרנו לחיים מלך חפץ בחיים, למענך אלוקים חיים".

"והנה לפתע צונחת מכיסו של אחד התלמידים קופסת הטבק שלו, ומתגלגלת סמוך לרגליו. התלמיד הפסיק תפילתו, התכופף, הרים את הקופסא, פתח את המכסה, תחב את אפו ושאף עמוק תוך שאיבה מרעישה של טבק חום בהיר, לתוך נחיריו. פעם, פעמיים ושלוש.

"חברו, שהתפלל מאחוריו, הבחין במעשה, ונרעש כולו. הוא חשב בליבו, "איזה חצוף היהודי הזה, ברגע כה נשגב בו חיינו מונחים על כף המאזניים, מלאכי עליון יחפזון רועדים ונרעשים, הטיפשון הזה עסוק בטבק שלו, ועוד מרשה לעצמו להניח את התפילה, ולשאוף טבק".

"באותן שניות פעל ההרהור הזה, נ-ו-ר-א-ו-ת. התלמיד שהריח טבק נידון לגזר דין מוות בעליונים, על שהעדיף טבק בנחיריו על פני תפילה ברתת ובחיל.

"הבעל-שם-טוב הקדוש עשה עליית נשמה במוצאי ראש השנה, והנה נודע לו שתלמידו האהוב נידון למוות. הוא התחנן בפני פמליה של מעלה, שירחמו וימתיקו את דינו – אך לשווא. החטא הזעיר הזה, היה טעון בזלזול מחפיר כלפי מעלה...

הבעל-שם-טוב לא הרפה, ולבסוף נעתרו ורמזו לו, כי רק אם אותו מתפלל – שחשב רעה על מעשהו של הנידון למוות – ימצא כף זכות על כך, ישנו סיכוי שיבוטל גזר-הדין. כף זכות קטנה על שאיפת הטבק, והחיים יוחזרו לו...

ובעודי מספר, צלצל הפלאפון בכיסו של דרור, פעם, פעמיים ושלוש, ובשיא המתח, כשגם הקשישים הרדומים זקפו גבה מתוחים מן הסיפור, קם דרור ממקומו, מטר תשעים בלי עין הרע, הצמיד את הפלאפון לאוזנו ויצא החוצה מבית הכנסת, תוך לחשוש שיחה עם מישהו מעבר לקו. רתחתי מזעם. ריבונו של עולם, איזה חצוף הציפור דרור הזה, הוא מזמין אותי לדרוש, משאיר פלאפון פתוח, ויוצא בדיוק בקטע המותח של הסיפור...

דרור בחוץ ואני ממשיך...

"ירד הבעל-שם-טוב מגנזי מרומים, ומצליח בכוח ייחודיו לגרום לבלבול עצום במוחו של התלמיד שחשב רעה על חברו מריח הטבק. והלה לא הצליח ללמוד אפילו שורה בגמרא. עלטה כבדה ירדה על הגיוני שכלו, אשר לפתע עסק בשאלות פשוטות חסרות טעם וריח, מענייני העולם.

לפתע העסיקו את מוחו עגלות וסוסים, מיתרי כינורות, ערוגות הפרחים. במקום פלפול הגמרא, הפך שיכלו של האיש לבליל של שטויות ותהיות שווא, עד שלפתע הבליחה במוחו שאלה שלא הרפתה ממנו – מדוע ריבונו של עולם, מדוע יהודים כל כך אוהבים להריח טבק, מה הם מוצאים באבקה הזו, מה התועלת. יומם ולילה השאלה ניקרה בו, ותשובה לא מצא.

"ליל הושענא-רבה, חלף לו, תפילת שחרית ואחר כך מוסף, ותלמידי הבעל-שם-טוב ניצבים בשורה ארוכה להתברך מפי רבם ב"פיתקא טבא". עד שהגיע תורו של התלמיד המבולבל. הבעל-שם-טוב ברכו, אך זה רכן על אוזן הרב, ושאל "כבוד הרב יסביר לי בבקשה מה מצאו להם היהודים בהרחת הטבק".

"הבעל-שם-טוב הרים את עיניו וציווה בקול רועם על תלמידו: "תענה אתה!!!".

הלה נבהל. "תענה אתה" צעק הבעל-שם-טוב "שאלת, אבל התשובה מצויה בקרבך".

עצם התלמיד המבוהל את עיניו וחיפש תשובה, חיטט בחביונות מוחו, כולו תחנונים שהבורא יאיר את עיניו, והנה לפתע הבליחה תשובה מבריקה במוחו "כבוד הרב, דומני כי יש באבקת הטבק ניצוצות נשמה הרוצות לבוא על תיקונם, וכאשר יהודי מריח טבק ונהנה ממנו, אזי באות הנשמות על תיקונן".

"יפה אמרת" הנהן הבעל-שם-טוב.

"אוי נבהל התלמיד, אם כן לשווא דנתי את חברי לכף חובה בזמן תפילת ערבית של ליל ראש-השנה, מי יודע כמה נשמות הוא הביא על תיקונן באותן שניות מופלאות..." כך חשב.

"וגזר דין המוות בוטל. הנה ראו רבותי, גם הרהור של כף חובה עלול לגרום נורא נוראות. בואו נלמד עצמנו לחשוב רק טוב... חשיבה חיובית בבקשה".

אחרי סעודת המצווה לעילוי נשמת אמו ליווה אותי דרור לכוון הרכב. ואז סנטתי בו קלות. "ידידי, כיצד אתה יוצא באמצע הדרשה עם פלאפון באוזן אל מחוץ לבית הכנסת, כאשר כולם קשובים ומתוחים... ביקשת שאדרוש לעילוי נשמת אמך ואתה בורח החוצה? ככה עושים כבוד לאימא? ככה עושים כבוד לתורה?".

דרור נעצר מופתע והסביר: "כבוד הרב, מכלוף, דודי הזקן הוא איש נכה על קביים, הוא הגיע לכאן מקרית מלאכי באוטובוס ואיבד את עצמו ברחובות נתניה למעלה משעה... הוא לא מכיר את נתניה, הייתי חייב לענות לו ולהסביר לו כיצד להגיע לבית הכנסת, אני נורא מתנצל...

אוי, ריבונו של עולם, נעצרה פעימה בליבי, אתה דורש כאן חצי שעה על החשיבות לדון לכף זכות, ובאמצע הדרשה דן את חברך לכף חובה. אוי, אוי, אוי.

קבלה לקראת יום הדין

"בשעה שאינני יכול ללמוד, הנני מחויב להתפלל על כלל ישראל"

(המשגיח נתן מאיר וכטפויגל זצ"ל)

שלוש שמלות לחג

אילנה מור-שי איננה אישה דתית, אבל כל מכיריה מעידים שיש בה אמונה ויראת אלוקים יקרי ערך. הכיצד?

ובכן, הגב' מור-שי מעבר לעיסוקיה המקצועיים כדי להביא פרנסה הביתה כיועצת לענייני השקעות, עוסקת בגבאות צדקה מן המעלה הראשונה. יש לה עזות טבעית, וכנות פנימית יוקדת, כדי לעמוד ולבקש תרומה משועי עולם וסתם בעלי עסקים, כדי לפרנס חלכאים ונדכאים. לזכותה ייאמר שלמרות שהיא איננה מקפידה על קלה כבחמורה, את מצוות הצדקה היא מקיימת במסירות ובהידור ראויים לקנאה. היא אינה מפלה בין פונה דתי לחילוני, עולה אתיופי או רוסי. כולם קדושים בעיניה. לכולם היא מאירה פנים. הזכות הזו בוודאי תעמוד לה לחזור...

הפלאפון שלה פתוח 24 שנות ביממה, ואגף הרווחה העירוני השמנוני, זה שתקציבו השנתי הוא כ- 70 מליון ₪, זקוק לה כמו אוויר לנשימה, כדי לתת מענה לאותם מאות ואלפי פונים ונזקקים המשוועים לדבש, רימון, תמרים, עופות ודגים לקראת ימי החג, ימי הדין של ראש השנה הממשמשים ובאים לטובה, אמן, כן יהי רצון.

מנהלות האגף דואגות מדי שבוע ובעיקר בימי החגים להעביר לפקס שבמשרדה מאות שמות של משפחות נצרכות. הגב' מור-שי, לאחר שאספה את דמי הצדקה מהגבירים הרבים, נוסעת בזריזות וביעילות לאחד ממרכזי הקניות הגדולים בעיר, חותמת על צ'ק בן שש ספרות לפחות, ורוכשת כמות עצומה של תלושי קנייה, כן ירבו.

את שעות אחרי הצהרים של טרום ימי החג והמועד, מייעדת אילנה לאותם קשיי יום. היא יודעת להאיר פניה בחביבות רבה, ונותנת לכל אחד תחושה שהוא הכי חשוב ויקר לה. נכון, מעת לעת יש כאלה פונים שפוגעים ומעליבים אותה כי לא מספיק להם, או שכחו אותם, או שהם נאלצו להמתין והדלת הייתה סגורה, אבל החסדנית הזו למדה לבלוע עלבונות באהבה, ולהשיב אהבה תחת כפיות טובה, ואל תשאלו אותה מאיפה היא שואבת את תעצומות הנפש הללו, כי אין לה תשובה ברורה.

יש לה גם לילות טרופים, עקב שיחות בהולות, של אלמנות אומללות, או אפילו יולדות שחוזרות לבית ריק ללא טיטול ומטרנה. אין לה שום בעיה לקום, לרוץ, לרכוש עם עמוד השחר באיזו מכולת זנוחה את הנדרש, ולהביא אל פתח ביתן.

כ- 15 שנה שהגב' מור-שי עושה פעילות נשגבה זו, והגיל כידוע עושה את שלו, אבל למרות החריקות הטבעיות פה ושם, דומה כי עסק החסד שלה הולך וצומח ופורח משנה לשנה, בדיוק באותו אופן ששרי האוצר ערלי הלב מגדילים את נפח העניים במדינה. הם בונים לה את העולם הבא שלה, ומקעקעים את עצמם.

ברקורד המקצועי שלה כגבאית צדקה, ישנם מאות ואולי אלפי סיפורים טראגיים, החל מתינוקות שנזנחו, עבור לנשים חולניות או יתומים בלי נעליים. שום סיפור לא יפתיע אותה. היא הכול שמעה... כמעט. עד שהתגלגל לפתחה סיפור, אולי לא טראגי במיוחד, אבל בהחלט שבר את ליבה וגרם לה לאבד כמה דמעות.

"בטלפון שמעתי קול של אישה עצובה, אבל עם גוון של כבוד עצמי. אני כבר מזהה בטונים, את האומללות, את העצבות, את הסבל. היא לא בקשה אוכל לשבת, גם לא מזון לחג. המקרר שלה תקין, הכול בסדר. היא ביקשה עזרה קטנה, קצת מצעים ומגבות לבת שלה שעומדת להינשא בשבוע הבא. גם זו בקשה מקובלת, אבל תוך כדי שיחה היא הבליעה משפט "וברוך השם יש תופרת שעשתה שמלת כלה לבת שלי...".

"שמחתי לשמוע ואז שאלתי אותה, נו ואת קנית שמלה לחתונה... הייתה דממה מעבר לקו. ושוב שאלתי, נו, את מחתנת בת בכורה, את לא צריכה שמלה...?

"אני צריכה...". ענתה.

"נו, אז תקני" הצעתי לה "אני מוכנה לעזור לך. תגידי מה המידה שלך...?"

"אינני יודעת" היא השיבה לי... "כבר 25 שנה שלא מדדתי שמלה... ולא קניתי שמלה...".

"חשבתי שאני נחנקת. אישה, בת גילי, מגדלת משפחה, חיה בדוחק ובעניות באיזו שכונה, לא קנתה 25 שנה שמלה חדשה, היא מתקנת את אלו שיש לה, ומקבלת מתנה שמלות ישנות מחברותיה. 25 שנה. הרגשתי בהלם!!!

"הצצתי בשעון – ארבעה ימים לפני ראש השנה – בעוד מספר שעות אני אמורה לעלות למטוס אל-על להונג-קונג, שם לצערי אני עושה חג עם בעלי העושה שם עסקים... המזוודה עוד לא מוכנה... צריך להכין גם את ילדי. הרמתי טלפון לתופרת שלי, אמרתי לה אורית, עזבי הכול, אני באה אליך עם גברת אחת, קחי לה מידות ותפרי לה שלוש שמלות חדשות לפי הטעם שלה... – הדגשתי לתופרת – שלוש שמלות צנועות זו אשה דתית...".

אילנה מור-שי עלתה למטוס ממש לפני סגירת הכבש עם שני ילדיה. יום למחרת, התקשר בעלה, ידיד שלי ואיחל שנה טובה. אילנה שוחחה עמי אחריו ואמרה לי "אתה לא תאמין, במטוס – בדרך להונג-קונג – נרדמתי, והנה החלום שחלמתי: סבתא שלי, תימנייה אסלית של פעם, מופיעה לנגד עיני עם התלבושת הצנועה המסורתית, עם התכשיטים המוזהבים של העדה, כיסוי ראש הדוק הדוק, ואומרת לי "בינתי, יא אילנה, את לא יודעת איזו מצווה גדולה עשית. שלוש שמלות לחג, לאישה ענייה שלא מדדה שמלה כבר 25 שנה !!! איזה נחת היה לי בינתי, בכל השמים שמחו מכך, מחאו לך כפיים מקצה השמיים ועד קצה העולם... אל תשאלי למה וכיצד, אבל זו המצווה הכי גדולה שעשית עד היום... ואולי תתפרי גם לעצמך שמלה כזו...".

"ואז סבתא נעלמה. והתעוררתי מבוהלת...

"שלוש שמלות לחג", אמרתי לה, "הן לפעמים יותר קדושות ונעלות מכל התפילות והברכות, כי הן באות מעומק הלב, מן הניצוץ היהודי הטהור של אהבת-חינם, אבל זה לא פוטר אותך מלחזור לנוסח הלבוש של הסבתא התימנייה שלך שרמזה לך מן החלום... להתעורר".

"בעזרת השם" סיכמה הגב' מור-שי. "בעזרת השם. התקשרתי מהונג-קונג לאורית התופרת שלי וגם השמלה הצנועה שלי בדרך...".

שערי מוסר

התנינים בכו על ג'ק סטון

ג'ק סטון בן ה- 80 היה מיליונר כבד. כבר מגיל 16 האף שלו הריח כסף, ולא סתם כסף, אלא כסף גדול. הוריו היו חנוונים אפורים וחרוצים בעיירה אמריקנית זנוחה בקונטיקט, שאפילו את השם שלה הוא לא זכר, או לא רצה לזכור. ג'ק זוכר את עצמו כילד קטן מביט על אביו בסוף יום עבודה מתיש סופר 57 דולר במטבעות, תוחבן לארנק, ופונה לסדר קופסאות שימורים במדפים, ובקבוקי חלב במקרר.

"אני בחיים שלי לא אהיה חנווני" גמלה החלטה בליבו של סטון הצעיר. "אלה חיים עלומים, שעמום נורא ובקיצור בלי עתיד כלכלי רציני. איך שאני ארגיש עצמאי אני לוקח את הרגלים נוסע לניו-יורק ומתחיל להתערבב בעסקים".

אמר ועשה. בגיל 16 נפרד ג'ק סטון מהוריו התשושים ונסע לניו-יורק. "אני חוזר אליכם מיליונר" הבטיח להוריו המודאגים שתחבו לכיסו 22 דולר ועוד כמה כריכים וכמובן פחית קוקה-קולה.

קשה לו לזכור מאין נבע חוש הריח העסקי שלו. קשה לו, למר סטון הישיש להגדיר האם זה האומץ, הנחישות, או יצר ההתאבדות שהקפיצו אותו גבוה גבוה בסולם הטריפ האמריקני של העשירות שנהנים לקנא בה, ולדווח עליה בעתוני הכלכלה הגדושים בסיפורי הצלחה.

תתפלאו, קשה פשוט להאמין, אבל העסקה הראשונה של סטון ג'וניור הייתה רכישתם של 500 תנינים פורטו-ריקניים שהובאו לארה"ב לתעשיית הארנקים. איך זה קרה? פשוט מאד.

בדרך הארוכה שבין העיירה העלובה שלו לניו-יורק, הוא הבחין בעיתון דרום אמריקני מקומט וזנוח המונח על כסא. הוא פתח אותו וראה משבצת פרסום ובה כתוב "לאנשי עסקים עם יוזמה, לרכישה: להקת 500 תנינים לצורך תעשיית הארנקים. מחיר מציאה".

ג'ק ירד בתחנה האחרונה, קנה שני אסימונים וחייג. למזכירה שענתה לו הוא אמר בקול נחרץ "מה מחיר הלהקה?". המזכירה המתינה רגע מהורהרת, הקול מעבר לקו היה צפצפני משהו, ילדותי, זה לא קולו של איש עסקים, עם כל הכבוד. אבל עסקים זה עסקים, וג'ק קיבל תשובה "מחיר כל תנין 800 דולר...".

"קניתי" אמר ג'ק, ולא ידע מהיכן הוא מגרד 400,000 דולר. מהר מאד הוא התעשת, הוא איתר ב"דפי זהב" המקומי שלושה מפעלי עורות והציע לבעליהם עור תנין במחיר מציאה, 20% פחות ממחירי השוק. למותר לציין, שהוא כבר בדק את מחירי השוק.

המבט האמין שבעיניו עשה את שלו. ג'ק חיבר בין הדבקים, בין בעלי המפעלים לבין יבואן התנינים שהיה גם מגדלם, לא לפני שניהל עמו משא ומתן מתיש, במהלכו הוריד את מחיר התנינים ל- 550 דולר כל אחד.

"אני מייצג שלושה מפעלי ענק לעורות" אמר ליבואן הפורטוריקני, "תרד במחיר, ואני הופך אותך למיליונר" לחץ עליו תוך נפנוף כמות של בטחון עצמי צפוף שיכול היה להפעיל כמה טחנות-רוח. הקסם האישי, הכריזמה וכושר השכנוע עשו את שלהם.

כבר בעסקה הראשונה שלו הרוויח הנער מקונטיקט סכום נכבד, והפך במהרה לידידם הקרוב של תעשייני הארנקים והעורות. מכאן קצרה הייתה הדרך להשקעה ביהלומים, רהיטים, מסחר בנשק, נפט, וכמובן נדל"ן.

אנחנו גולשים לסוף. 64 שנות עסקים מוצלחים ביותר עברו על ג'ק סטון במהלכן צבר רכוש עתק וריפד בכמה מאות מיליוני דולרים את חשבונותיו. לדאבון הלב, לא היה לו זמן להינשא לאישה ולהביא ילדים לעולם. הוריו נפטרו 40 שנה לפני בשיבה טובה, שני אחיו הבוגרים שוכנו אחר כבוד במצב סיעודי בבית אבות ולא היה לו קשר אפילו קלוש עמם. סטון היה – בשורה התחתונה – רווק זקן שלא ידע מה לעשות עם הכסף שלו...

לפני כשנתיים צץ רעיון מטורף למדי במוחו. הוא גייס כמה קבלנים זריזים וביקש מהם לבנות לו ארמון, עם 180 חדרים, "וכל חדר" ביקש סטון "צריך עיצוב ייחודי. אני רוצה גם גינת ענק של פרחי נוי ועצי פרי וגם בריכה גדולה ל...".

תוך שנתיים הוקם ארמונו של סטון על פני 50 דונמים שמסביבו גנים לתפארת, מפלים ומזרקות.

הוא ביקש מעורך דינו היהודי צ'רלי ניבן, להזמין לארמונו לא פחות ולא יותר 100 חנוונים מקונטיקט לסיור בארמונו, שלאחריו סעודה גדולה ותוכנית אומנותית. אותם 100 חנוונים מרחבי קונטיקט הכירו את ג'ק סטון, הוא לא היה אלמוני כלל ועיקר, אבל הם לא הבינו מה פתאום נפל בגורלם להיות אורחיו החשובים, וכי חסרים מיליונרים ברמה שלו שישמחו על ההזמנה. סטון לא נתן להם להסס וצרף לכרטיס ההזמנה העשוי עור תנין גם כרטיסי טיסה הלוך ושוב.

והם הגיעו כולם עד האחרון שבהם.

שלוש שעות ארוכות נמשך הסיור בארמונו של סטון. החנוונים היו כבר תשושים למרות שהם לא פסקו מלהתלהב משכיות החמדה, העשירות המהממת ומגוון הרהיטים והשטיחים המרהיב לעין שבכל חדר וחדר. ואחרי החדרים הם חלפו על פני גני הפרי והפרחים, נשמתם כמעט נעתקה מן האדריכלות המדהימה והמרקם הססגוני שבין הצמחים לנחלים והמפלים.

עד שהגיעו לבריכה גדולה תכולה שהבהיקה בשמש במרכז גן הפרי. ג'ק סטון עצר את קבוצת החנוונים ופתח במונולוג אישי.

"רבותי החנוונים. אני ג'ק סטון המיליונר נולדתי לזוג הורים חנוונים. הם עמלו לפרנסתם יומם ולילה. אתם מכירים את העבודה, את מתח הרווחים הנמוך, הלקוחות המעצבנים, הסחורה שמתקלקלת, החובות לספקים. בקיצור פרנסה קשה. הורי היו עבורי – בין השאר – בית הספר הכי טוב כיצד לא לעשות עסקים. החלטתי כבר בנעורי, חנווני אני לא אהיה". ועכשיו שימו לב....

ג'ק סטון לחץ על כפתור סמוי במעקה הסמוך לבריכה. בקרקעית הבריכה נפער לפתע פתח עגול שקוטרו לא יותר ממטר. והנה מתוך הפתח גלשו פנימה 1, 2, 3, 4, לא פחות מ- 13 תנינים ירוקים בגודל בינוני עם מלתעות מאיימות למדי.

"שימו לב ידידי החנוונים. העסקה הראשונה שלי בחיי הייתה רכישתם של 500 תנינים, הייתי אז בגיל 16, העסקה הצליחה ומשם המשכתי לרוץ. כיום אני איש זקן וערירי. אין לי בנים, ואין לי למי להוריש את הוני. החלטתי מתוך מחווה להורי שהיו חנוונים חרוצים ונקיי כפיים, להעניק לאמיץ שבכם לפחות מחצית מהוני, אבל זאת בתנאי אחד... כל שעליו לעשות הוא לקפוץ מכאן למים ולחצות את בריכת התנינים עד לגדה השנייה, 30 מטר בסה"כ ואחר-כך עליו לבקש בקשה אחת, רק בקשה אחת ואני אמלא אותה עד חצי הוני...".

"הנה עורך דיני צ'רלי ניבן שיחתימני מיידית על חוזה למילוי המשאלה, כאמור עד מחצית הוני. שימו לב אין לבקש אלא רק בקשה אחת ששווה הון עצום".

החנוונים היו המומים. סטון דמה בעיניהם למטורף, לחולה נפש. התנינים ציקצקו במים, מחייכים בתניניות אכזרית. איש לא ההין לעשות צעד נוסף, והם ביקשו להמשיך בסיור. "חבל" אמר סטון והמשיך בסיור כשפניו לעבר מנחת המסוקים... לפתע נשמעה צעקה וטפיפות-מים והבריכה הפכה גלית ורועשת. אחד החנוונים נראה שוחה ונאבק בתנינים באומץ רב, תוך שהוא מתקדם לעבר הגדה השנייה. הנשיכות והשריטות שעשו בו התנינים, האדימו את המים, אך הוא לא נואש. דקות ארוכות נמשכה הסצנה המזעזעת עד שהחנווני ג'ון פריפקט נחלץ פצוע, נשוך וזב דם כשהוא נאנק על שפת הבריכה.

סטון היה מרוצה עד הגג. "ג'ון ידידי, הרופא כבר בדרך אליך. עכשיו מה שנותר לך הוא רק לבקש בקשה אחת ואני אמלא אותה".

ג'ון פריפקט הפצוע זקף את ראשו המדמם ופלט בחרחור "אני רק רוצה לדעת מי הכלב שדחף אותי למים...".

סטון היה מאוכזב "ג'ון יקירי אנחנו נברר נחקור מי דחף אותך למים להתמודד עם התנינים, אך צר לי חבר, ביקשת בקשה אחת ותו לא. יותר כבר לא תוכל לבקש".

"אתה מבין מר לוי" לחשש באוזני עורך דינו היהודי של ג'ק סטון, צ'רלי ניבן, "העולם הזה הוא בריכה של תנינים. בן אדם מסכן מפילים אותו לבריכה, והוא נלחם על חייו ומצליח לצאת ממנה שרוט וכאוב, אבל חי. בורא עולם אומר לו "בני יקירי אני מעריך את המאבק שלך, כל הכבוד על הנחישות והמאמץ, אני רוצה להעניק לך עולם ומלואו מן השפע האינסופי שלי...". נו, ומה עונה לו הבנאדם, "אני רוצה לדעת מי דחף אותי למים". אתה מבין מר לוי, אדם חכם מנצל את הייסורין שלו כדי לזכות בנצח, החכם עונה לבורא "אתה הוא שדחפת אותי למים, ואתה גם הצלת אותי, עמדתי בניסיון החיים בגבורה, תן לי אבא שבשמים מקום טוב לידך. זה הכול". וזה כל ההבדל בין החכם לטיפש. זה מה שחשבתי אחרי הסצנה המזוויעה בגינת ארמונו של סטון המטורף".

"רגע" שאלתי את ניבן , "עשית אנלוגיה מדהימה לכל יהודי בר דעת מן הסיפור המשונה הזה. אבל מה תוכל לומר על ג'ק סטון עצמו שככה מסיים את הקריירה שלו... ערירי אבל מליונר".

"הייתי אומר" השיב ניבן "שהנטרף האמיתי בסיפור הזה הוא דווקא סטון קשישא שנפטר לא מזמן והותיר כמעט חצי מיליארד דולר לטובת ארגוני "צער בעלי חיים" ברחבי אמריקה. ואינני יודע אם חלמתי או לא, אבל התנינים שלו הזילו דמעות באותו מעמד, בעיקר על ג'ק סטון, כן, בעיקר עליו".

מאמר החכם

אילו היו הנרדפים יודעים את הטובה שעושים עמהם הרודפים הם היו רודפים אחריהם ונושקים שולי גלימותיהם.

(רבי אברהם מסוכצ'וב)

למה תלו את שר האוצר?

עני חשוב כמת.

האמת היא שמי שמרגיש עני, ייתכן מאד שכבר שולטת בו הרימה הרוחנית, ואכן חוט השערה מפריד בינו לבין החיים. חז"ל הספיקו לחנכנו, איזהו עשיר? השמח בחלקו. כך שהפרוטה אם נמצאת בכיס או לא, נוכחותה איננה בדיוק המתכון לאושר או לשמחה. לא חלילה שאנחנו בזים להימצאותו של חופן שקלים בכיס אבל כבר היו בעולם אנשים שעברו אותו בעניות גמורה, אבל עם חיוך מאושר בעיניים.

די אם נאזכר את רבי חנינא בן דוסא, שהסתפק בקב חרובים מערב שבת לערב שבת, בעוד שכל האנושות כולה, סעדה את ליבה במגדנות ומעדנים על חשבון בנק הזכויות של התנא הקדוש, ואפילו לא אמרה תודה.

אלא שעניות היא לא תמיד דבר רע ובלתי נסבל. לעיתים היא ורק היא הזכות וכרטיס הכניסה לחיים. אבל לא עלינו עניות.

את הסיפור המתוק הזה, משל אם תרצו, שמעתי בליל ל"ג בעומר, סביב שולחנות עמוסים כל טוב, מפיו של ג'מיל, יליד חאלב. יהודי חכם, מלא שמחת-חיים שפיו מפיק מרגליות של חוכמה משלים וסיפורים פנטסטיים המעשירים את הלב והמוח. סגנונו הספרותי של ג'מיל הוא פשוט, אבל הניגון של הדברים, עם הנעימה הערבית חלאבית בעממיות קולחת, שווים הון עתק. הלוואי ויכולתי להכניס את נעימת קולו הססגונית והמסוגננת, לתוך הדפים.

"היה יהודי אחד, עני דלפון. נמאס לו מהחיים. כמה אפשר? אין לחם, אין יין, אין עוף, הילדים בוכים, האישה מקטרת. נמאס לו לבנאדם. אמר אין ברירה, אני נוטל נפשי בכפי. לא יפה להגיד, אבל רצה הבנאדם לשים קץ לחייו, זה מעשה לא ייעשה, אבל ככה חשב.

"חשב לעצמו, איך ייקח את הנשמה שלו. והחליט שזה לא כ"כ חכם ויפה, שהוא חס וחלילה, השם ירחם, יקשור לעצמו חבל לצוואר, או אקדח לראש וכל מיני דברים לא מכובדים. סוף סוף היה עני, אבל עם טיפה כבוד.

"חשב חשב, ואז החליט. יש לי רעיון יופי יופי. ביום שישי בצהרים המלך עובר מול הבית שלי עם הפמליה שלו. השרים, הרוזנים, החיילים. הכרכרה שלו עם פנסים וסרטים צבעוניים, תענוג לעיניים, וכולם אומרים "יחי המלך" ויעני עושים לו כבוד. בקיצור מה אני עושה, פשוט מאד, אני מתקרב לכרכרה  של המלך, ובלי פחד, מקלל את המלך בלי להפסיק, עד שהחיילים שלו יבינו שאני פגעתי בכבוד המלכות, יקחו חרב ויערפו את ראשי, וחלאס, שלום על ישראל. נגמרה העניות, נגמרו החיים, יתנו לי כמה כותרות בעיתון, ונגמר.

"לא שאני חס ושלום לא אוהב את המלך, אוהב אותו דווקא, אבל זה רעיון טוב איך למות בלי לעשות נזק לעצמי בידיים, כך חשב העני.

"נו, חשב וגם עשה. התקרב למלך וקילל אותו "רשע, גנב, אכזר" ועוד כמה מילים שלא מתאים להילולא הקדושה של רבי שמעון בר-יוחאי.

"החיילים שמעו ככה, שלפו את החרב ועמדו לערוף לו את הראש... אבל פתאום שמעו את המלך צועק: "תעזבו אותו יא חוואג'ה, תעלו אותו פה אצלי על הכרכרה".

אבל המלך, כעסו החיילים, זה הכלב הזה... הוא חייב מיתה, הוא מורד במלך...

"שקט. מי שמדבר", אמר המלך, "אני מוריד לו את הראש".

"בסוף הכניסו את העני לכרכרה של המלך, והתיישב ליד המלך. תראו, זה היה מלך חכם. אמר לו "תשמע יא איבני, אני מסתכל עליך, והלב שלי אומר שאני צריך להעלות אותך לגדולה..." העני פקח העיניים שלו כמו רמזורים...

"כן" אמר המלך, "אני כבר החלטתי, אתה תהיה שר האוצר אצלי במלכות. ואני נותן לך לחתום, לעשות, לקנות, גישה חופשית לבנקים, לכספות, גם כן תקבל וילה וסוסים, והרבה כבוד...

"צ'יק צ'ק אצל המלך. הכניס אותו לארמון, הלביש אותו חליפה הכי מודרנית, שם עליו עניבה, והתחיל להסביר לו ענייני מלכות וממון. לא תאמינו, זה העני הזה, הפך לשר אוצר בינלאומי. קנה מכר, פיתח יזם, ובקיצור תוך חמש שנים, הגדיל את ההון של המלך פי כמה וכמה. שמו הלך לפניו, הוא הלך לפני השם שלו, וכולם עשו לו כבוד גדול. אמרו עליו, שמאז שנוסדה הממלכה, לא קם שר אוצר כמוהו. והמלך שיבח אותו בכל מקום, ונתן לו מתנות הרבה.

"והנה אחרי חמש שנים ויומיים, נתן המלך הוראה לתליינים שלו, לקחת את שר האוצר שלו, לקשור אותו, ולהכינו לתלייה פומבית בכיכר מול ארמון המלך.

"השר היה מזועזע. קשרו אותו ידיים ורגליים ותחבו אותו לשק. פתאום, ברגע אחד, מכל הכבוד שלו, נשאר ריח של תפוח-אדמה שרוף, ולך תדע עוד מעט גם יבוא הסוף שלו.

"החצוצרות תקעו והנה קושרים לשר האוצר את החבל על הצוואר. התחנן שר האוצר, לפני שתולים אותי, תנו לי להחליף כמה מילים עם המלך.

"כן" שאל המלך "מה רצונך?".

"סליחה אדוני המלך, אני שר האוצר הנאמן שלך, עשיתי רבות וטובות למענך, לא מעלתי, לא גנבתי, ההיפך, המלך אפילו התעשר ממני, למה אתה תולה אותי?".

"הא" כחכח המלך בגרונו "תשמע חבוב, אתה שכחת שקיללת אותי, וביזית אותי לפני חמש שנים מול אלפי אנשים...?".

"כן" בכה השר "אבל למה לא הרגת אותי אז? למה אז באותן דקות לא ערפת את ראשי? מה קרה? מה השתנה? הייתי בטוח שכבר שכחת מהסיפור הזה!".

"תשמע יא איבני" אמר המלך "אז, לפני חמש שנים, מה היית? כלום, סמרטוט, עני עלוב שאף אחד לא הכיר, ולא שמע. היום אתה שר אוצר מפורסם, מוכשר, מוצלח, עם הצלחות. עכשיו אני תולה שר אוצר עם מעמד ולא איזה עלוב נפש. מבין...?

"ואז התליין משך את החבל...

"אתם מבינים חברים" הסביר ג'מיל למאזיניו המרותקים "לפעמים העניות, העוני, זה החיים של הבנאדם. זה הבריאות שלו, זה הכי טוב בשבילו. זה צריך להכניס טוב טוב לשכל שלנו. נו מתי יגיע לפה הקבאב? ג'מיל רעב".

דברי חכמים

"כמה יש לרחם על אדם, החי בעוני, כדי למות בעושר".

(רבי יחזקאל משינובה)

למות מדאגה

למלך המצרי נמאס מהקטרוגים של הקאדי המוסלמי על רופאו האישי, הרמב"ם. הקאדי התפאר בידיעותיו, ואמר שהוא רופא גדול מן הרמב"ם.

המלך החליט לבסוף לבצע תחרות בין השניים, ובכך לבחון מי רופא גדול יותר. "עליכם לרקוח רעל, וכל אחד מכם ישקה את רעהו. אח"כ רוצו לבתיכם וריקחו תרופה. מי שינצל הינו רופא גדול יותר, מי שימות... ימות."

הקאדי רץ לרקוח רעל.

הרמב"ם אמר בליבו: "אני רופא ומתפקידי להוסיף חיים לבני אדם, ולא לחפש נוסחאות להמיתם...".

ביום המיועד ניצבו הרמב"ם והקאדי לפני המלך. הגיש הקאדי את הרעל בפני הרמב"ם, ואילו הרמב"ם שפך מיץ תפוזים טבעי לתוך כוסו של הקאדי.

"שתו" פקד המלך. השניים שתו. הרמב"ם אץ רץ לביתו, ורקח לעצמו תרופה שתמנע את השפעת הרעל. ואכן השפעתו חלפה, חיש מהר.

הקאדי, אף הוא, רץ לביתו, נבוך מאד מטעמו של "הרעל". רקח לעצמו הקאדי תרופות לאין קץ. ושתה ושתה. החרדה מילאה את ליבו. "הרעל" המשונה הזה הדיר את מנוחתו. אחרי חודש ימים פגש בו הרמב"ם והנה הקאדי גדול המימדים, לא שקל יותר מ- 50 ק"ג.

"תאכל לחם ושתה חלב" יעץ לו הרמב"ם. הקאדי שסבור היה כי הרמב"ם רוקם מזימה להמיתו גזר על עצמו תענית מלחם וחלב. אחרי שבוע פגשו הרמב"ם ומשקלו של הקאדי לא יותר מ- 38 ק"ג. "תאכל בשר כבש" ייעץ הרמב"ם. והקאדי גזר על עצמו לא לאכול בשר כבש, פן הרעל יגרום לו למות במהרה.

יומיים אח"כ שכב הקאדי חולני ושדוף במיטתו. הרמב"ם בא לבקרו ונשאל: "איזה רעל רקחת לי?".

"זה לא היה רעל" השיב הרמב"ם, "זה היה מיץ תפוזים..."

הקאדי שמע את התשובה ומת מהתקף לב.

המלך הזעיק את הרמב"ם והתעניין: "אמור לי רופאי האישי, איזה רעל מתוחכם רקחת, שהצליח להמית את הקאדי אט אט...?".

השיב הרמב"ם: "אני רופא של חיים. נתתי לו מיץ תפוזים טבעי".

"אם כן" שאל המלך "כיצד מת הקאדי?"

"הוא מת מדאגה" השיב הרמב"ם "פשוט מת מדאגה".

חבל לדאוג

הרבה מיץ תפוזים טבעי וטוב משקה אותנו אבינו שבשמים, ואנחנו טועים לחשוב, שחלילה זה רעל. וכשם שלא עלתה לרגזן רגזנותו, לא עלתה לדאגן אלא דאגנותו.

והכול לטובה. חבל לדאוג.

סיפור בלי סוף

יש סיפורים שאין להם סוף. הסוף שלהם נשאר לו תלוי באוויר לצורך חשבון-נפש, לצורך בדיקה מעמיקה בחביונות המצפון האנושי. יש סיפורים שהם לא בדיוק סיפורים, וגם אם נספר אותם הכי יפה ומסוגנן שביכולתנו, יוצא שהסיפור לא העיקר, אלא האינ-סיפור שבסיפור. זה אולי נשמע קצת פילוסופי, בלתי נתפס, אז ברשותכם בואו נצלול לאותו אנטי-סיפור, שהסוף שלו יישאר תלוי על הגרדום, כדי שנוכל להתבונן, ואולי להסיק גם כמה מסקנות אישיות.

אברהם רחמים הוא בן למעלה מ- 90, והגיל תתפלאו באמת לא מהווה גורם בעייתי, לכל מה שקשור לצלילות מוחו, לאיכויות התנסחותו, ולכושרו הפיסי. אברהם, יהודי דתי הוא טיפוס די שקט, צנוע, נחבא אל הכלים, העוסק בזמנו הפנוי בציור, בפיסול, בשמיעת מוסיקה קלאסית, וכמובן בקריאת תהילים. ממרומי גילו הנושק ל- 100 (סבלנות) הוא מביט אל בני הדור הזה, במבט כאוב ובתחושת פספוס.

הצעקנות, הציניות, הלבוש המוחצן, חוסר הסבלנות, הם לא מאפיינים שאהובים עליו. להגיד שהוא הצליח בחינוך בניו ובנותיו? נניח. אבל נכדיו כבר נראים כמו נוער ישראלי לכל דבר, וזה לא דבר שגורם נחת רבה לאברהם שיחיה.

מה שכן, ישנו דבר אחד המלווה את אברהם רחמים, ונותן לו דלק ועוצמות למשוך את חייו עד 120 כאלמן בודד, שצאצאיו לא בדיוק ממלאים את חייו באור ובשמחה. קורה.

הוא בנה את בית הכנסת "אורות התנאים" בשכונתו לפני כ- 50 שנה, והוא קשור אליו בעבותות של אהבה. הוא היה המסגר שבנה והלחים את שער הכניסה החלוד והחורק. הוא הקים את הגדר הארוכה, הוא זה שניסר את הקורות כדי לבנות מהם תיבה משובחת במרכז בית הכנסת. הוא האיש שמדי שנה (עד שנחלש) עלה לגג השטוח ופיזר זפת בחורף שלא יסבלו מנזילות, ובקיץ פיזר סיד שלא יסבלו מחום. הוא שדאג להביא את הלחם והסלטים לסעודה שלישית, הוא שהחליף ברזים שדלפו, וזגוגיות שנשברו.

לזכותו של אברהם רחמים ייאמר, שהוא עשה את מלאכתו בחרישיות כזו, לא מורגשת. אף פעם לא שמעו אותו מתייהר בעובדות הללו, או ממרפק לעצמו איזה מעמד בקהילה. שומכלום. לגבאים הוא נתן את כבודם, לרב בית הכנסת הוא הותיר מרחב פעולה רחב להתגדר בו, ותמיד האיר פנים למתפללים הצעירים שפקדו את המקום מעת לעת. חיפוש כבוד, לא הייתה המחלה שלו. ואתם יודעים מה, הוא אפילו לא נדנד לאף אחד כדי לקבל קמצוץ של הכרת הטוב, על 50 שנות פעילותו. למותר לציין, שבני גילו, מייסדי המקום, ברובם עברו לעולם שכולו טוב, ואברהם היה מ"אחרוני דור הנפילים", כמו שנוהגים לומר.

בית הכנסת היה והינו מוקד חייו. הוא חש בין הכתלים, התיבה, ארון הקודש, כמו מלך נערץ, כמו יהלום שבכתר. כמו דג צבעוני באקווריום זוהר.

עד שיום אחד הלב בגד בו. גם זה קורה. הוא נאנק במיטתו ובשארית כוחותיו חייג והזמין אמבולנס. במשך ארבעה שבועות ריחף אברהם בין החיים והמוות, מחובר למכשירי החייאה ומקבל הזנה מזונדה. מעת לעת כשהיה חוזר להכרה, היה מניע ראשו ימינה שמאלה, ומחפש בעיניים בורקות מבקר, ידיד, בן משפחה. איך אומרים ברוסית – נייט. הכורסא סמוך למיטתו הייתה בדרך כלל ריקה ושוממה.

אחרי חודש וחצי, לאחר שיקום לא קל, חזר אברהם רחמים לביתו מלווה במטפל תאילנדי. אכן כן, הוא נחלש, אבל עם כל זאת, כוחותיו עמדו לו לצעוד לאיטו לבית הכנסת, מרחק של כ- 100 מטר מדירתו.

בשבת, בין תפילת שחרית לתפילת מוסף, ולפני קריאת התורה, נוהג רב בית הכנסת לשאת דרשה בת 20 דקות. הפעם נעתר הרב לבקשתו של ר' אברהם רחמים, שביקש לשאת כמה מילים. רשמו לפניכם: הדרשן של השבת הוא זקן המתפללים. מעמד נדיר.

הוא עלה בצעדים איטיים על הבימה, נאחז במעקה, ובקול חרישי נשא דבריו. הוא פתח בדברי תורה פשוטים ומובנים לכל אוזן, חידושיו היו מוכרים לציבור המתפללים, שדי היה מופתע שהקשיש החביב נטל לפתע את תפקיד הרב.

... ואז הגענו לקטע הדרמטי.

"את אחי אני מבקש" אמר אברהם רחמים לציבור, "יוסף הצדיק, ביקש את אחיו, לשאול בשלומם, לבדוק מה חסר להם למרות הסכנה בדבר, למרות הטינה של אחיו, הוא היה נחוש לקיים את ציוויו של אביו. לבקש את אחיו, לדרוש בשלומם... רבותי וידידי, מתפללי בית הכנסת, גם אני אומר לכם "את אחי אני מבקש". מבקש, אבל בקשתי כעפרא ד'ארעא. אין שם על לב. רציתי לומר לכם כמה מילים שעל ליבי. כמעט כולכם יודעים, שאת בית הכנסת הזה בניתי ב- 10 אצבעות, יש לי חלק בכל קיר, בכל פינה, גם התיבה שאני ניצב עליה היא פרי מעשה ידי. היו ממייסדי בית הכנסת שסברו שהתיבה לא תחזיק מעמד, עקב חוסר המקצועיות שלי בנגרות, אבל הנה היא ניצבת חסונה ויציבה והם כבר עזבו את העולם... אתם אולי לא יודעים, אבל שכבתי למעלה מחודש בבית חולים, בין חיים למוות, חצי גוסס ונאנק מכאבים, ואף אחד מכם לא שאל עלי... אף אחד מכם לא בא לבקר... לא התעניין. היו לי שם שעות קשות של בדידות, חשבתי לעצמי, אברהם, לפחות המתפללים, יזכרו אותך לטובה, יבקרו אותך... יחייכו אליך. סוף סוף הם האנשים הכי קרובים אליך, חשבתי שאני כמו סבא טוב שלכם, או לפחות ידיד קרוב, אפילו רחוק. כל כך רציתי שמישהו מכם יזכור אותי, יתעניין בי, ישאל עלי... עורבא-פרח. לא ראיתי ולא שמעתי אף אחד מכם. את אחי אני מבקש, אבל אחי אינם מבקשים אותי. תודה רבה לכם, גם לך כבוד הרב, ושבת שלום".

את האוויר המחשמל בחלל בית הכנסת ניתן היה לחתוך בסכין. ההלם היה קשה ומסעיר. אברהם רחמים ניגש לפינתו, פתח את הסידור והשאיר את עשרות המתפללים והרב פעורי פה וחסרי נשימה.

וזה רבותי סיפור שאין לו סוף. הסוף, כמו שאמרנו, תלוי באוויר לנגד עיננו חיוור ורועד וזועק את זעקתו. נמצאים סמוך אלינו אנשים רבים וטובים זקנים וצעירים שזקוקים לתשומת-לב, לחמימות, לביקור חולים, לחיוך לבבי. מאמץ כל כך מועט נדרש מעמנו, וכל כך הרבה חסד טמון בו. ואנחנו פוקדים את בית הכנסת, את בית המדרש, לומדים ודורשים מתפללים וקוראים תהילים, משחקים את משחק הצדיקים, ואוי אוי אוי, עד כמה טועים (ורעים) אנחנו. אדם ............ אצל עצמו...

"את אחי אנוכי מבקש, אך אחי אינם מבקשים אותי". לשמוע ולהזדעזע מעורלת-הלב. רגע של מחשבה...

אהבת חברים

אהבת חברים אמיתית היא להרגיש מה שחסר לחברו.

(רבי משה לייב מסאסוב)

דירה למכירה

"שלום לך הרב קובי לוי, שמי חיים בן דרור, קראתי בשבוע שעבר את הסיפור הנוגע ללב שלך על אותו יהודי זקן שבנה בית כנסת בעשר אצבעות, וכשחלה ואושפז בבית החולים במשך חודש וחצי איש מן המתפללים לא טרח לבקרו. נורא, ממש נורא. רציתי לדבר איתך, ולספר לך על הבדידות. גם אני איש אלמן ובודד, שני בני עזבו לחו"ל ומלבד שיחות טלפון פה ושם אין לי עמם שום קשר. פעם בשנה או שנתיים הם מגיעים לארץ למספר ימים וחוזרים, כך שיוצא לי במשך ימים ושבועות וחודשים להישאר עם עצמי, מול התמונה של אשתי ז"ל התלויה בסלון, ועם המון זיכרונות עשירים על ימים טובים יותר. תראה, אני לא טיפוס נוסטלגי, ולא מתבכיין, ואין לי טענות כלפי אף אחד, אני מאמין בהשגחה הפרטית המעמידה כל אדם על מקומו בצורה מדוקדקת. מה שמוטל על כתפי, כאיש מבוגר, קצת חולה, זה לנצח את "הלבד". לא טוב היות האדם לבדו. אז כמו כל יהודי טוב, אני פותח את הבוקר בתפילה, קצת תהילים "חוק לישראל", אבל באיזשהו שלב בשעות הערב, יורד עלי ענן של גלמודיות, אבל בחסדי שמים, גם אותו אני מצליח לנצח. והנה לפניך סיפור מעניין, סיפור שאני מכיר ממקור ראשון.

"ובכן, באחת בערים המרכזיות בארץ, התגוררה אישה קשישה אחת בשם גברת שוורץ בבנין דירות גדול. גם היא, כמוני, נותרה לבדה מכל עמלה. בנותיה גרו רחוק, בעלה עזב לעולם שכולו טוב, ומה שנותר לה לעשות זה לסרוג ולהתגעגע. ואתה יודע הרב לוי, נשים הם רגישות יותר מגברים ותחושת העיזבון הייתה קשה עליה. והנה גמלה החלטה בליבה: אמכור את דירתי, ואעבור לגור סמוך לאחת מבנותיי, אולי ארגיש פחות עזובה, פחות גלמודה.

"ובכן, חשבה ועשתה. כבר למחרת הזמינה גב' שוורץ שלט מאיר עיניים בגודל 2 מטר על מטר, שהוצב הדוק באזיקונים על מרפסת ביתה הפונה לחזית, "דירה למכירה". שלט סטנדרטי, עם מספר טלפון בתחתיתו.

"נו, והשלט כמובן עשה את שלו. סוף סוף דירתה של הקשישה הייתה בשכונה איכותית בעיר מבוקשת בקומה שנייה, כך שנוח ליהודי ירא שמים בשבת, לטפס בקלילות 20 מדרגות ולהגיע הביתה לקידוש, לא מותש ולא סחוט וגם בלי טובות של מעלית שבת, שיש מי שחולק על השימוש בה. הדירה הייתה בת ארבעה חדרים גדולים מרוהטים היטב, צבועה לעילא ולעילא, מטבח גדול עם שני כיורים בשרי, חלבי, שני שירותים, שתי מקלחות, ומן הצד האחורי השתרע לו גן ציבורי גדול, ובו כר דשא ענק עם עצי נוי מרהיבים. במרכז הגן נדנדות ומגלשות, וצחוקם של ילדים מאושרים מתגלגל לו בכל הסביבה.

"וכך חלפו להם חודשיים שלושה, והשלט עדיין ניצב על כנו. הדירה של גב' שוורץ לא נמכרת. חצי שנה כבר מאחורינו, בעלי עניין רבים וטובים עולים ויורדים, אך משום מה העסק תקוע. דירתה של הגברת מבחינת איכותה, ומבחינת מיקומה צריכה הייתה להיחטף תוך שבועיים שלושה. נייט. העסק עמד במקום קפוא לחלוטין. אחרי שנה ושנתיים, השלט כבר איבד מזוהרו, פה ושם התקלפה אות אחת או שתיים, אבל לעוברים ושבים היה ברור שהוא עדיין ניצב וצועק: יש פה דירה למכירה!!! בואו לקנות!!!

"כך חלפו להן ארבע שנים, אחת משכנותיה של גב' שוורץ התפוצצה מסקרנות. היא שמעה שהקשישה מעוניינת למכור ולעבור לעיר אחרת, אבל החידה מדוע הדירה לא נמכרה עדיין ניקרה במוחה ולא נתנה לה מנוח. האם המחיר גבוה או שמא יש פגם בדירה שמרחיק קליינטים? מעניין.

"הו ערב טוב שכנתי היקרה", גב' שוורץ כהרגלה האירה פניה לשכנתה הצעירה "מה אוכל לכבדך?".

"תראי גב' שוורץ" אמרה השכנה "אני שמה לב, שהשלט שלך ניצב ארבע שנים על עומדו, ודירתך עדיין לא נמכרה. חשבתי אולי אוכל לעזור לך במכירה... מה בדיוק קורה?".

"את באמת רוצה לשמוע? אז שבי".

"לאחר שהגישה לה כוס לימונדה ועוגיות תוצרת בית החלה הגב' שוורץ לספר מדוע הדירה עדיין לא נמכרה.

"ובכן שכנה יקרה, אני אישה כבת 80 ויותר, ומזה 10 שנים אלמנה. שתי בנותיי מטופלות בילדים רבים וגרות בערים רחוקות. כשהרגשתי בריאה וחזקה, העדפתי שלא להטרידן כי תפקדתי היטב, אך כשחליתי הבדידות כמעט ונצחה אותי, ולכן החלטתי למכור את דירתי, ולקנות דירה בסמוך לאחת מהן. לאחר שקבעתי את השלט התחילו להגיע קונים פוטנציאלים, ואני חייבת לומר לך בלי עין הרע, אנשים נפלאים, אחד אחד. אחרי סיור בדירה הם התיישבו בסלון, הגשתי להם פירות ועוגות, בשלתי קפה. הם סיפרו לי על עצמם ואני סיפרתי על עצמי וגיליתי עולמות נהדרים של בני אדם. בדרך כלל הגיעו לכאן זוגות צעירים, שכיסם לא אפשר להם לרכוש את דירתי, אבל דאגתי שהם יצאו מכאן מרוצים ושמחים... לפעמים כשראיתי שמדובר באברך הכנסתי לו במעטפה 100 ₪ או יותר ותחבתי לו ליד. זה המעשר שלי, הייתי משכנעת אותו... בקיצור, את לא תאמיני, הקונים הללו מילאו את חיי באור ובשמחה, עם חלקם אני בקשר טלפוני עד היום. לפני כשלוש שנים הגיע אלי יהודי נכבד, אמיד מאד עם מזוודה מלאה דולרים. גברת שוורץ שמעתי שאת מבקשת מחיר גבוה, אמר לי, אני מוסיף לך על המחיר שלך עוד 10,000 דולר, בואי נספור את הכסף, ומחר נפקיד אותו בבנק. את הדירה הזו אני קונה לבתי הבכורה שתינשא בחודש הבא בשעה טובה. בואי נסגור עסקה.

"לפתע הרגשתי שעולמי חרב עלי סיפרה הגברת שוורץ לשכנתה, הסחרחורת עמדה למוטט אותי. התיישבתי, ולאחר שנרגעתי אמרתי לאיש המכובד: תודה על נדיבותך... אבל דבר איתי בחודש הבא, אני מעדיפה בינתיים להישאר כאן.

"ואני עדיין כאן. וכנראה שאשאר כאן עד יום מותי, עם השלט הדהוי ועם הקליינטים הנחמדים שיבואו ויסיירו, וישתו קפה, וינעימו לי את זמני. ואגב אני מבקשת את סליחתם לפני שהם הולכים, על כך שבעצם אינני בשלה עדיין למכור את הדירה. והם לא יוצאים מכאן בלי להגיד לי שהם סולחים, ומבלי להודות לי שבעצם הנעמתי להם את זמנם... והם הנעימו את זמני". כך סיפרה הגב' שוורץ לשכנתה.

"ובכן מר לוי, לפני כשנתיים הגב' שוורץ נפטרה, ובצוואתה היא הורתה שביתה בן ארבעת החדרים יעבור לרשות עמותה שתפעל להנעים את זמנם של קשישים ובודדים. הדירה הפכה בשעות היום למרכז תורני שוקק לבני הגיל המבוגר, ובשעות הערב פועל בו מוקד של מתנדבים צעירים וטובי לב, אשר עורכים ביקורי בית בבתי בודדים ומקדישים תשומת לב למי שמבקש.

"ואני, הרב לוי, אחד מן האנשים שנהנה מאד מן החסד של הדירה שלא נמכרה. ולא תאמין, השלט עדיין ניצב על תילו באותה מרפסת, "דירה למכירה", ואני בכל פעם בדרכי הביתה מרים את ראשי אל-על, מביט בו וחושב, שתהיה בריאה הגב' שוורץ זיכרונה לברכה, איך שהיא הצליחה להפוך שלט דהוי למפעל ענק של חסד".

תורת חסד

עשה חסד עם מי שראוי לו, ועם מי שאין ראוי לו.

(רבי שלמה אבן גבירול)

תוכחה אקדמית תוצרת סורבון

הנער הנעים שלמה משה נ"י עלה ממרוקו לישראל, עם שאיפה יוקדת להפוך לתלמיד חכם וגדול בתורה. והימים, ימי מדינת הבוסר, שנות ה- 50 למניינם, הצנע הסגפנות, מצב בטחוני מעורער, העליות הגדולות בצפון-אפריקה. שלמה משה הקטן ידע כי הסכנה מבית חמורה מן הסכנות מבחוץ. מסע העברה על דת שניהלה התנועה הציונית אכל כל חלקה טובה ואיים גם עליו. רבבות ואלפים נשאבו אל תוך הואקום הציוני, למושבים, לקיבוצים, לתנועות הנוער, ומשם קצרה הייתה הדרך לאבד את הצלם היהודי, ולצעוד בעיניים עיוורות אחרי ההבל.

בחסדי השם, ועם הרבה שאר-רוח ואמביציית נעורים חסרת פשרות, הצליח שלמה משה להיכנס לד' אמותיה של הישיבה המעולה והקדושה "תפארת ציון", שהוקמה בהנחיית "החזון איש" כדי לקלוט ולרומם גם בני נוער עולים, כדי להצילם מיד הכורת הציוני שהרחיב את מעגלי הצחיחות והשממה בקרב בני עדות המזרח התמימים, שרובם צעדו לעברו כצאן המובל לטבח הרוחני.

חינו של הנער כבש לבבות, ובמיוחד קרב אותו הגאון הגדול הרב שמריהו גרינימן זצ"ל, שהיה מגדולי תלמידי החכמים שבדור. פקחותו, שנינותו ותמימותו של הנער שבו את ליבו, והוא נהג לאמצו בחום אל ליבו, ולהשתעשע עמו בפלפולי הגמרא. הנער העולה ממרוקו, היה חריף ובקיא, וזכרונו חבק מכמנים עצומים בכל הש"ס, אשר על כן ניהלו השניים פולמוסים סוערים ובוערים על אמיתותן של סברות במצולות האינסופיים של הוויות אביי ורבא.

הרב שמריהו אמר לכל מי שהאזין לו "זה הקטן גדול יהיה".

באחד הימים הובהל הרב שמריהו גרינימן לבית החולים. לאחר אבחון ובדיקות מקיפות, הוחלט לאחר התייעצות עם ה"חזון איש", כי יש להטיסו לצרפת, לרופא בעל שם עולמי, המתמחה בבעיה הרפואית ממנה סבל.

הפרידה בין הנער למיטיבו הייתה נרגשת. פיו של שלמה משה לא פסק מתפילה ומתהילים לרפואת רבו מיטיבו.

אחרי מספר שבועות חזר הרב גרינימן מצרפת, חזק ובריא יותר. לאחר מספר ימי מנוחה ביקש שלמה משה לבקר את הרב, ולשמחו עד כמה שניתן. עיניו ברקו מהתרגשות כשנפתחה הדלת, הוא צעד פנימה אל הקודש והתיישב סמוך למיטתו.

"אמור לי ידידי הצעיר" פנה אליו הרב גרינימן "האם למדת לאחרונה מסכת גיטין?".

כן. השיב.

"האם אתה מונח היטב על פרק פלוני?".

כן.

"האם אתה שולט כמו שצריך בדף פלוני אלמוני?".

דומני שחזרתי עליו כמה פעמים.

"האם זכורים לך דברי התוספות בדיבור המתחיל...?".

זכורים, כבוד הרב.

"אם כן, חזור על דברי התוספות במקום".

הנער שלמה משה חזר על דברי התוספות כמעט מילה במילה...

ואז הקשה הרב גרינימן קושיה על דברי התוספות וביקש מידידו הצעיר להשיב על הקושיה.

ובכן, השיב שלמה משה, קושייתך כבוד הרב, היא קושייתו של המהרש"ל על דברי התוספות והוא אף מתרץ את קושייתו וזה לשון התירוץ...

אורו עיניו של הרב, ופיו לא הפסיק מלחייך חיוך מאושר של חדוות התורה.

שלמה משה שאל בביישנות על מה גדולה השמחה, הלוא סוף סוף סוגיה זו ידועה ומפורסמת ואין כל חידוש בדבר, הקושיה והתירוץ מוכרים.

"ובכן ידידי" סיפר הרב "במהלך הטיפול הרפואי שלי בצרפת נפגשתי עם גוי משכיל, פרופסור הנושא 13 תארים באוניברסיטת סורבון. לאחר שווידא שאני יהודי, שאל אם אני לומד תורה. סיפרתי לו שכל אחי ובני עוסקים בתורה ואז שאל אותי את הקושיה העצומה על דברי התוספות . אלא שמזיכרוני נשמטה קושיית המהרש"ל. אבל לאחר הרהור קל, תרצתי לפרופסור הגוי בדיוק את תרוצו של המהרש"ל".

עיניו של שלמה משה נפערו בתימהון. אינני מבין, כבוד הרב מספר לי שגוי צרפתי היקשה עליך קושיה מדברי התוספות במסכת גיטין, הלוא היה עליו לדעת את דברי רש"י בסוגיה על בוריים, ולהיות מונח ישר והפוך בפשט הסוגיה על כל אופני השקלא והטריא... קשה להאמין, פשוט קשה להאמין.

"כן ידידי, אכן כך. הפרופסור הגוי היה בקיא בסוגיה כמו אחד מן הצורבים... אף אני תמהתי מן העובדה הזו ולשאלתי השיב הגוי: אני מדען מאד מפורסם בצרפת ובעולם כולו. לפני מספר שנים נפגשתי עם קבוצת מדענים יהודיים שעסקו בלימוד ובהתנצחות סביב ספר... שאלתי אותם על מה הויכוח, והם השיבו לי יש כאן ספר תלמוד, ובספר הזה טמונות כל החוכמות עלי אדמות. כל החוכמות? כן השיבו המדענים היהודים, הכול טמון כאן, ב"מדע התלמודי", שהוא בעצם נקודת החיבור עם השכל האלוקי, של מי שאמר והיה העולם. הסקרנות אכלה בי בכל פה, והחלטתי ללמוד את "המדע היהודי" שבספר המשונה שלהם. התחלתי ללמוד א' ב', ואחר כך כתב רש"י, ומשם התחלתי ללמוד חומש, פסוק אחר פסוק, ותנ"ך ומשניות, עד שהגעתי לגמרא. ואני כבוד הרב גיליתי שאכן כנים דבריהם, וכל החוכמות בתבל גנוזות כאן בתלמוד. אסטרונומיה, פיסיקה, כימיה, רפואה, גאולוגיה, גאוגרפיה, חיזוי העתיד, תעלומות העבר. ה-כ-ל. ומאז כבוד הרב, אני שוקד על התלמוד יומם ולילה. מתרוצץ כאחוז אמוק ממסכת למסכת גומע את דברי הראשונים ואת דברי האחרונים מתעכב על כל קוצו של יוד. ומאחר וגיליתי שכל החוכמות כאן בתלמוד, אינני פותח אף ספר מדע אחר. רק גמרא וגמרא, אין שום צורך בספר אחר...".

"ואז" מספר הרב גרינימן לתלמידו "שאג לפתע הגוי, שאגה גדולה ומבהילה. שמריהו!!! למה אתם אוכלים ושותים? מאיפה יש לכם את החוצפה להתבטל מלימוד הגמרא? אם הייתם יודעים איזה עומק יש בגמרא, איזה חוכמות מופלאות עד אין חקר, לא הייתם ישנים, הייתם שקועים בה מבוקר עד בוקר... אני שואל אותך קושיה קטנה בתוספות ואתה צריך לחשוב? ככה לומדים שמריהו? ככה לומדים?!".

בתוכחה דוקרת זו תקף הפרופסור הגוי את הגאון האדיר ר' שמריהו גרינימן... והדברים נוקבים ומבהילים.

הסיפור המדהים הזה סופר לא מכבר על ידי הראשון לציון הגאון רבי שלמה משה עמאר, בעצרת אלפים לסיום הש"ס בישיבת "תפארת למשה" בעיר נתניה.

הראשל"צ הוא הנער בסיפורנו, ולמותר לציין שאוזניו שמעו מפי קודשו של הרב גרינימן זצ"ל את התוכחה של הפרופסור מסורבון. יהודים! על מה ולמה ביטול תורה?". הגוי אומנם נשאר גוי, אך מה יהא עלינו.

וכל מילה מיותרת.

דברים של טעם

פלוני לומד תורה, אך מה לימדה תורה את פלוני?

(רבי מנחם מנדל מקוצ'ק)

מוציא להם ת'נשמה

אוי הלב, אוי הלב.

אך לפני שנעסוק ברמת אטימותו של הלב, מן הראוי שנאזכר פה סיפור מליצי-עממי שאינו מוכר לרבים.

וכך מספרים.

כאשר כילה הקב"ה לברוא את העולם, על יבשותיו, הימים, וכל שלל הנבראים, החיות, העופות, הצמחים והעצים, דגי הים והרמשים, הוא ביקש מן המלאכים להתייצב בפניו כדי לקבל תפקיד פרטני, בתוך המרקם הנשגב של הוד העולם ויופיו.

רשימת התפקידים בידיו ארוכה היא למאוד, אך לרשותו גם גדודי מלאכים עצומים ורבים, וכולם חדורי מוטיבציה ורצון עז לקבל סמכויות ואחריות על הבריאה המופלאה שריצדה לנגד עיניהם.

במועד שקבע בורא העולם נתבקשו המלאכים להגיע, כדי לקבל את כתב המינוי שלהם. ואכן בשעה הקבועה, התייצב תור ארוך של מלאכים יפהפיים, שלובי כנפיים ונלהבים, כולם ברורים, כולם רוצים לעשות קונם כנועם שיח שרפי קודש, ושפתותיהם אומרות "קדוש".

ואכן כל מלאך שנכנס מהוסס ונבוך, יצא מקודש הקודשים, כשכולו הארה ושמחת שחקים. הקב"ה מינה את חייליו העליונים לתפקידים מגוונים ומרתקים, כאשר כולם כאיש אחד בלב אחד, כנגנים בתזמורת אינסופית, מנצחים על מקהלת הבריאה.

מלאך על הדגים, ורבבות מלאכים על כל סוג וסוג.

מלאך על העופות, ומלאכים אינספור על כל מין ומין.

מלאך על הרמשים, ומלאכים על סוגיהם.

מלאך על החיות, ומלאכים אינסוף על כל אחת מהן.

מלאך על הצמחים...

... ואין לך עשב קטן, שאין מעליו מלאך המכה על קודקודו ואומר לו "גדל".

ולאחר שנסתיימה חלוקת התפקידים, פנה כל מלאך ומלאך אל עיסוקו, לשירה המסחררת בהוד קדושתה של הבריאה, היונקת את עצמה מעולם האצילות, שאין שום בריה יכולה לתפוש את מהותו.

ולאחר שכבר חולקו כל התפקידים, לכל המלאכים, ונסגר ונחתם ספר התעסוקה המלאכי, הגיח לפתע מלאך אל מרכז השמים, וביקש אף הוא תפקיד, אחריות, מינוי על שביב קטן ואלוקי מתוך הבריאה.

הקב"ה סירב לאותו מלאך, באומרו: איחרת חביבי, קבעתי זמן ובאותו הזמן ניצבו מלאכי עליון, וקיבלו משימותיהם. מי שמאחר מפסיד, צר לי... דומני כי עצם היותך ללא תפקיד שומט את הקרקע הקיומית מתחת לרגליך...

זרם של דמעות מלאכים פרץ מעיניו.

"אני מתחנן אבא. אני מתחנן. אנא מצא לי תפקיד בבריאה. סלח לי, מחל לי על שלא ניצבתי במועד... אנא!!!".

נכמרו רחמיו של הבורא ובעודו מדפדף בספר היצירה במכמני הבריאה, לפתע אורו עיניו.

"מצאתי" אמר "ברגע זה הנני ממנה אותך למלאך... המוות. אתה תהיה השליח שלי להוציא את נשמות האנשים מגופם ולהשיבן אל גנזי מרומים, אל בית הדין של מעלה...".

"רק זה לא!" זעק המלאך, "אוי לי, רע ומר לי, חברי המלאכים מופקדים על החיים, על הצמיחה, על פריה ורבייה, על האור והשגב, ואני על התמותה, השכול והאבל... אנא ריבונו של עולם, מצא לי בריה קטנה לשמרה ולהצמיחה... להיות מלאך המוות זה נורא, פשוט נורא. כל באי עולם ישנאו אותי, יקללו אותי, ישמיצו אותי. זה תפקיד כפוי טובה... אנא אל תטיל אותו עלי...".

"אל תדאג בני מלאכי" חייך הבורא, "אף אחד מן הנבראים, מיצירי האנוש, לא יקלל ולא ישמיץ אותך. אף אחד לא יאשים אותך או ישנא אותך. אחרי שתסיים את תפקידך, ותיטול את נשמות הנבראים, ימצאו תירוצים רבים למוות. זה יגידו עליו מת מדום לב, על אחר יגידו חיידק הטורף הרגו, חברו צנח מהגג, ומשנהו נמחץ בין דפנות המכונית בתאונה קטלנית. אל תדאג בני, כאשר יבוא מר המוות, רק אותך לא יזכירו. וכך תהיה שותף לקשר הנשגב שבין העולם הזה, לעולם הבא, נקי וטהור כפיים...".

שוכנע המלאך המאחר, קיבל את הוראות השימוש לתפקיד מלאך המוות, ויצא לדרכו למילוי משימתו.

אוי הלב, אוי הלב.

הרבה אנשים מסתובבים בעולם הזה, עסוקים בבריאותם. וזה כמובן חשוב. הרופאים, המרשמים, התרופות והזריקות, הפכו לחלק מהותי בשגרת חייהם.

המחלות מאיימות על חייהם.

עד כמה אדם מקדיש עצמו למחשבה על קץ החיים? על המפגש הבלתי נמנע עם מלאך המוות. זה המלאך שעושה מלאכה נאמנה ואין מי שיאשים אותו?

בואו נבכה על עצמנו.

בוא נבכה על ליבנו הקשיח, העיקש, אשר מרגיע אותנו במילים מלטפות מרנינות: אתם בסדר גמור, אתם צדיקים גמורים. מלאך המוות לא יגיע אליכם, ולכל היותר תמותו במיתת נשיקה ומשם היישר לגן עדן...

אוי הלב אוי הלב. ומה רבו תעתועיו וערפוליו.

והצנתורים, והניתוחים, וגם השתלות הלב, לא הוסיפו לרבים קורט של יראת שמים.

אוי.

תמימות

תמים הוא מי שפיו וליבו שווים.

(רבי אברהם חיים מזלוצ'וב)

מי ינצח את השטן?

"אישה צעירה אחת, ניצולת שואה, ששרדה בעור שיניה, נסעה עם סיום המלחמה לפאריז. היא החליטה לתת גט פיטורין לעם היהודי, לשרך דרכיה, ולרעות בשדות זרים. "אנשא לגוי, ורק כך אוכל להדחיק את הזוועות שעברתי" חשבה לעצמה. היא נזכרה מצומררת באותה דקה שנמשכה נצח, כאשר הקצין הנאצי הבחין באביה הצדיק, עטור תפילין ועוסק בתורה. הנאצי הרים את קת הרובה והרג את הקדוש היהודי. שש שנים עברו מאז והיא לא שוכחת. היא רוצה מאוד לשכוח. היא רוצה לצאת מן העם הזה ולחיות כמו כולם, הרחק מן הזוועות.

"לאביה היה חבר, אף הוא רב וצדיק, והשמועה אודות בתו היחידה של בר-הפלוגתא שלו הגיעה לאוזניו. "היא "הקדיש" היחידה שלו. אם היא נוטשת, אין לו שם ושארית בארץ, לידידי הקדוש".

"הרב ק. נסע לפאריז מבלגיה והצליח לאתר את בית האישה. הוא דפק על הדלת, פעם ועוד פעם, וכשאמר נואש ופנה ללכת שמע אוושה. אמר: "נסעתי יום שלם לכאן, ולא אזכה לכוס מים צוננים...?". הדלת נפתחה, רווח בגודל טפח. כוס מים הושטה לעברו, הוא דחף קלות את הדלת ונכנס.

"היא לא רצתה לשמוע. אבל הוא השמיע. היא הייתה קפואה וצינית. ריבונו של עולם, הוא בכה בעומק לבבו "תן לי מילים, תן לי חוט של חסד לשכנע אותה לחדול מן ההתבוללות". ואז שאל: "אמרי לי, עברת המון בשואה, ראית זוועות ודם, מי השטן הכי גדול שנתקלת בו?"

השיבה: "הקצין הנאצי שרצח את אבא...".

"ומי הכי צדיק וקדוש שנתקלת בו?". ענתה: "אבא. אבא שלי. היה הכי צדיק וקדוש וטוב..."

ואז זעק: "הייתכן? התתני ידך שהשטן ינצח את אבא שלך. את הולכת להינשא לשטן, וחלילה יולדו לך ילדים שטנים. אם תינשאי ליהודי כמו אבא שלך... תזכי לבנים צדיקים וקדושים כמו אביך. לא חבל?!

"אחר כך פרץ ים של דמעות.

"היום היא סבתא-רבא עם עשרות רבות של נכדים ונינים.

"אבא ניצח את השטן.

את הסיפור המצמרר הזה שמעתי מפיו של הרב משה חיים לאו שליט"א, בעצרת התעוררות לזכרו של ידידי הטוב אלון סיני ז"ל.

חומרות? במתינות

החומרות שאדם מקבל על עצמו הן בדרך כלל טובות ובונות הרבה יראת שמים. עולמו הפנימי הבריא של היהודי עובד השם, מקבל חיזוק ותימוכין בריאים מן החומרות והסייגים שהוא מקבל על עצמו. הרגישות כלפי כל מצווה והלכה הופכת אותה לעדינה יותר, דקה יותר, שואבת את חיותה מעולם האצילות.

יש איזה זיק אלוקי רם ונישא, נשגב ומרומם, באותם אנשים שפורשים להם מהבלי העולם ונדבקים ברקיע השביעי, רחוקים מהמולת החומרנות הדביקה והסינטטית של העולם הזה. אדם עם יראת-שמים, ולו הקטנה ביותר, נשבה מול הקסם הזה של עובדי השם שמקפידים על קלה כבחמורה, מתוך עידון הנפש ואמונה צרופה ונקייה מכל סייגים.

ייאמר מיד, לא כל נפש בנויה לחומרות וסייגים. כדי לקבל חומרות ודקדוקי מצוות צריכים לבנות את כלי-הנפש, להרחיבם, להקשיחם, ולהכביר עוצמות מחודשות של התמדה, עקביות, והמון לימוד תורה. וגם אז, כאשר אדם כבר מרגיש בשל להוסיף על עצמו חומרות מחומרות שונות, טוב ונכון יעשה אם ייוועץ באחד מגדולי הדור ומחכמיו, כדי שלא יגלה חלילה להוותו, שהחומרה הפכה לקולא, והטהור לטמא, והכוונה הטובה לדבקות, לחורבן ואבדון.

והדברים דקיקין, ודקיקי דקיקין כנימי הדם שבתוך תבלול העין. ומי שאינו מתקדם בסולם החומרות עם תובנה והנחייה מתאימה, ובמתינות הנכונה, עלול לגלות את עצמו באמצעה של הדרך, שבור ונפול ובלי כוחות.

ומה הועלנו בחומרותינו.

אחד מתלמידי הרב מבריסק ידוע ומפורסם היה באדיקותו הרבה. ההתמדה שלו בלימוד הייתה לשם ולדבר. "אין ספק" אמרו כל רואיו ומכריו "מדובר בבן עליה שעדיו לגדולות".

ברכותיו היו נישאות על שפתיו כשיר הלל של מלאכי עליון. "ברוך אתה ד'", החיתוך והגימור והכוונות שבשמות השם היו לעילא ולעילא.

גם עבודת התפילה שלו הייתה מעוררת קינאה. כמו החסידים הראשונים היה עוסק בהכנות שלפניה, לא שלוש שעות, אבל זמן מספיק כדי שיהודי כשר וצדיק יעמוד לפני אלוהיו מרוכז ומעוטף ביראת שמים, במינון המדויק כדי לעמוד לפני מלכו של עולם.

אך סולם העלייה הרוחנית, כידוע, ענק הוא למאוד. הוא מוצב ארצה, אך ראשו... בהחלט מגיע השמימה.

אותו תלמיד יקר היה ידוע כמדקדק בהלכות שבת, על כל קוצו של יוד. החל ממלאכת בורר העצומה, וכלה באיסורי שבות אמירה לגוי, ובגוונים השונים והנפלאים של מצוות עונג שבת.

יום אחד ניגש אותו תלמיד יקר לרב מבריסק וביקש ממנו בקשה צנועה. "כבוד הרב" אמר "אני מבקש לקבל על עצמי שבת כבר בצהרי יום שישי, בעוד היום גדול. כך אוכל להאריך את קדושתה ולזכות בנועם ובשפע האינסופי הטמון ביום קדוש זה. כמו-כן אוכל להקדיש את שעותיי עד כניסתה בעמל התורה. וכידוע כבוד הרב, עמל התורה ביום השבת, ערכו לאין-ערוך מעמל התורה בימות החול".

הרב מבריסק ידוע היה ביכולותיו העצומות לחדור לעמקי נפשו של כל אדם, וידע לנתח באבחת סכיני לשונו את המומים הקטנים הצפונים אי שם בעמקי הנפש.

"יפה תלמידי" אמר הרב "תוכל בהחלט לקבל שבת בצהרי היום, ובעוד היום גדול, אך זאת בתנאי אחד שאתה חייב לעמוד בו. בעודך מקבל שבת בשעה זו, אל יראו בעיניך חבריך כמחללי שבת...".

למותר לציין שהתלמיד היקר, הפנים את המסר, פשפש בעצמו, ונמנע לפחות באותו השלב לקבל שבת בצהרי היום.

לא לפגוע בהורי הכלה

בחור ישיבה מתמיד ועילוי קיבל על עצמו חומרה, הוא לא אכל ולא שתה באף בית, למעט בבית הוריו. חומרה זו קנתה לה פרסום רב, וכולם כיבדו אותו על הנהגה זו שבהחלט מצירה ומדכאה את תאוות האכילה, ובמידה רבה שומרת על היהודי מפני נפילה כזו או אחרת בענייני כשרות, וכבר היו דברים מעולם.

גם ראש הישיבה קיבל בהבנה את החומרה הזו ובמשך שנים לא הגיש לתלמידו האהוב אפילו כוס מים, כאשר זה היה סר אליו מעת לעת, להיוועץ עמו או לשאלו בענייני הלכה.

למחרת האירוסין אץ רץ הבחור לבשר לרבו כי בשעה טובה הכיר בחורה מבית מיוחס, בעלת מידות נאצלות ובעוד כחודשיים הוא יבוא בברית הנישואין. עיני הרב אורו, הוא פנה לארון והוציא משם בקבוק יין, שתי כוסות, פתח קופסה של עוגיות והניח לפני תלמידו, "בוא נרים כוסית "לחיים" ונטעם גם עוגייה...".

התלמיד נדהם, ובעדינות פנה לרבו, "כבוד הרב יודע שאני מקפיד לא לטעום באף מקום, ואף כיבדני הרב על כך".

"כן" השיב הרב בחיוך "כל זה היה נכון כל עוד היית רווק, והחומרה שקיבלת על עצמך הייתה בשבילך, לצורכך. אך מה לעשות, אתה עומד לשאת אישה בקרוב, ובוודאי תוזמן לבית הוריה, והם יגישו לך מאכל ומשקה... ואם תדחה אותם, העלבון יהיה גדול, וזו חומרא הבאה לידי קולא. להעליב יהודים ולגרום צער לארוסתך, אלו איסורים מן התורה. לפעמים כדאי לוותר על החומרה, לטעת ביהודים, ועוד קרובים, תחושה של שלום, אחווה ורעות... לחיים".

והם השיקו כוסיות. מזל טוב.

דברי חכמים

תמה אני:

אומר אדם: עני אני – אין אדם מאמין לו.

אומר הוא: חוטא ופושע אני – הכול מאמינים לו.

(רבי חיים מצאנז')

8 דקות ביום

מחנכים רבים וטובים מכירים היטב את טרוניותיהם של הורים, על כי המחנך לא קשוב לבנם, הוא סתם העניש אותו, הוא לא מבין לליבו וכו' וכו'. ולכן בנם נכשל, סובל ומתחצף.

גם אם יש ממש בדברים, הרי שישנה חזקה שמורֶה בישראל, איננו רואה בתלמיד יריב, חלילה, שיש לפגוע בו, והטרוניות והטענות הללו, ברוב המקרים, הם תרוץ שהורים נצמדים אליו, כדי להוריד מעל צווארם את האשמה מכישלון ילדיהם.

כל העולם אשם. המחנך, המנהל, המזכירה, החברים לכתה, המזגן המקולקל בכיתה. כל מה שזז, חוץ מהם עצמם. הם טובים ורגישים ותמיד עוסקים בחינוך בנם למידות טובות ודרך ארץ. נניח.

אגב, מניסיון לא מבוטל עולה, כי דווקא הורים שמשקיעים בבניהם, שיושבים עמם לעשות שיעורים, מתעניינים בנעשה בכיתה, ומשוחחים מעת לעת עם ילדיהם, נמנעים בדרך כלל מלבוא בטענות להנהלה ולמחנך. מדוע? כי עצם העניין בבן, ישיבה ללמוד משותף, שיחות מוסר קטנות ונעימות, מונעות את כל הצרות והבעיות הכול כך מוכרות.

מחנך גדול פעם אמר לי: "תבקש מההורים להשקיע בבנם, רק 8 דקות ביום, לא יותר. במהלך יום שלם, מדובר בפרק זמן מזערי ממש. אנשים משקיעים עצמם בעישון, בקריאת עיתון, בשיחה בטלה בפלאפון, אבל לא מוצאים 8 דקות נקיות לשבת עם ילדם, לזמן של איכות. אבא ובנו, אתה ואני מבלי כל הטרדה העולמית. אם תצליח לשכנע הורים להקדיש 8 דקות ביום, הם יחסכו מעצמם המון ריצות וביזיונות וטרדות מיותרות, שניתן למנוע אותן בתשומת לב קטנה ממש".

"חנוך לנער על פי... דרכו" מציע שלמה המלך, "גם כי יזקין... לא יסור ממנה".

הצעה קדמונית זו, יכולה להצליח רק כאשר ההורה יודע ומכיר את נפש בני-ביתו, רק אז יוכל לתהות על נטיות ליבו, מחשבתו, ותכונותיו של בנו. מבלי להקדיש תשומת-לב יומיומית לרחשי הלב של הזאטוטים, לעולם לא נוכל לדעת מהי הדרך להנחותו, כדי שלא יסור ממנה.

נפנים עצה קטנה זו אל ליבנו.

האם המחנכים באמת משתדלים?

מנהל תלמוד תורה ומחנך כיתה נגשו לרב שלמה זלמן אוירבעך זצ"ל וסיפרו לו כי עם כל הקושי שבדבר, הם נאלצים להרחיק תלמיד מן התלמוד תורה. והם ניסו הכל. שוחחו עמו בנעימות, איימו עליו, הענישו אותו, הרחיקו אותו, קראו להוריו כמה פעמים, ושוב חזרו על מעגל הקסמים הזה פעמיים ושלוש, אבל לצערם אין שינוי. הזאטוט חצוף, עז פנים, איננו לומד, מפריע בקיצור. אם יש ארבע אבות נזיקין, אז נעים להכיר, כי הוא החמישי.

הרב שלמה זלמן הנהן בראשו, ואמר נו טוב.

השניים פנו ללכת, ואז לפני יציאתם מהחדר שאלם הרב: "האם אמרתם תהילים בשבילו?"

המנהל והמחנך היו המומים.

"ואם אמרתם תהילים בשבילו, וזה לא עזר, האם התפללתם עליו ב'שומע תפילה'?"

השניים נעמדו דום.

"ואם התפללתם עליו ב'שומע תפילה' וגם זה לא עזר, האם התעניתם בעבורו תענית קטנה לפני ריבון העולמים, כדי שיתמלא רחמים עליו ויעזרהו לסור מן הדרך הרעה...?"

השניים ביקשו את סליחת הרב ופנו במרוצה לתלמוד תורה.

עם כל הכבוד, הם לשיטתם עשו הכול, אבל לא את ההשתדלות הכול כך נחוצה: תהילים, תפילה, תענית.

לתשומת לבנו.

תפילת אם על בניה

מספרים על אשתו של שר בממשלת ישראל הראשונה, דומני שהשר שמו זלמן ארן, אשה זו כבר הייתה רחוקה מתורה ומצוות, אך שמץ של אידישקייט עדיין נשמר אצלה, היא היתה מדליקה נרות שבת, ומתפללת – כפי שסבתה התפללה על צאצאיה שיהיו מוצלחים כמו... בן גוריון.

עולם המושגים של גברת זו, הצטמצם עד להערצה עיוורת ל"זקן", מי שניהל את ענייני המדינה הצעירה.

לימים, חזר בן גוריון מפגישתו ההיסטורית עם ה"חזון אי"ש". באותה פגישה המשיל רבן של ישראל באותה תקופה, את הנעשה בארץ, לשתי עגלות המגיעות לגשר. אחת ריקנית, ואחת עמוסה כל טוב.

שאל החזו"א את בן גוריון, "למי ראוי לתת זכות קדימה?"

השיב ראש הממשלה ד'אז, "כמובן לעגלה העמוסה".

"אנחנו העגלה העמוסה" הסביר לו החזו"א. "אנחנו עם ישראל המקורי, השורשי, סוחבים על גבינו חוכמה עתיקה, תורה מופלאה מהר סיני עד ימינו, אלפי שנים. אתם, הדור החדש, עגלה ריקנית. כמה עשרות שנים של מה שאם מכנים "ציונות" ותו לא... אז מן הראוי שתתנו לנו לעלות ראשונה על הגשר ולהנהיג את הדור".

כשבן-גוריון חזר מן הפגישה ההיא, הוא אמר לשרי ממשלתו, כי "החזו"א הוא ממש מלאך", זלמן ארן סיפר זאת לאשתו, והיא עשתה חשבון פשוט, אם בן-גוריון שהיא כה מעריכה אומר על איש כלשהו שהוא מלאך, אזי יש ממש בדבריו, מכאן ואילך היא התפללה שבניה "יהיו כמו החזון אי"ש".

לימים תפילותיה התקבלו, ונכדיה הם כבר דור שני לבעלי תשובה, תלמידי חכמים. כוחה של תפילת אם.

אפסים בצמרת

פרק א'

ההצלחה, צריך לומר, די מסחררת את איתן קלופט, שהחל את חייו כבנו של בנאי פשוט ב"סולל בונה" וכיום הוא מנהל ובעלים של שלושה מפעלי ענק. שניים מהם בישראל, אחד מהם באיטליה ועוד כמה בתהליך של היווצרות. קשה להאמין אבל כ- 2,000 עובדים חוסים תחת כנפיו הכלכליות.

והוא בסה"כ בן 38.

האמת היא שהחלומות של קלופט הצעיר לא היו מעוגנים ברדיפה אחרי כסף גדול, שליטה או שררה. זה בא לו די במקרה. הוא דווקא ניתב את עצמו לכוון עולם החינוך וההוראה, ואף עשה כמה צעדים – עם שחרורו מצה"ל – כדי לרכוש כמה תארים ועבר מספר קורסים שיסללו לו את נתיב בעולם החינוך. במשך חמש שנים הוא עבד בפנימיות וטיפל בבני נוער שהיו זקוקים לחום והכוונה, ואף זכה להצלחות לא מעטות בקרב חניכיו, שהעריצו את יושרו וקסמו האישי.

בגיל 27, לקראת השגת תואר אקדמי נוסף, עלה במוחו של איתן קלופט רעיון שיווקי ייחודי, שזכה לתשומת ליבם של כמה מנהלי חברות גדולות במשק. הרעיון קרם עור וגידים, ומהר מאד התחיל קלופט לזכות במכרזים מדושנים שהחלו להכניס לחשבון הבנק שלו סכומים שהוא לא חלם עליהם. ומה שהתחיל כטפטוף סולידי, הפך לגשמי ברכה. יושרו האישי והמקצועי סללו לו מרחבים עסקיים חדשים ושמו הטוב הלך לפניו, בבחינת "טוב שם משמן טוב".

איתן קלופט אוהב להיכנס למשרדו רק לאחר שהוא חולף בין המסדרונות הארוכים של מפעליו, מציץ למשרדים, שואל שאלות את עובדיו, בודק כמה בדיקות, מוריד הנחיות ולאחר שעה קלה הוא מתרווח במשרדו ליום עבודה חדש.

להצלחות כלכליות יש טעם מתקתק. הן משדרות תחושה של עוצמה, הן מנביטות יומרה של השפעה, של חשיבות. המחשבה שאתה מלך של 2,000 נתינים, משכרת היא.

עכשיו נעשה הכרות קצרה עם כפילו של איתן קלופט, מאיר פילץ, מנכ"ל חברת ההייטק המצליחה "סטאר מוביק". לפילץ בן ה- 40 זרחה השמש הכלכלית בעקבות המצאה ייחודית שהגה במוחו, וזו הביאה לשיפור נדיר בקצב התפעול של המחשבים, וביכולת הקיבולת שלהם. פילץ לא מכר את הרעיון, הוא פשוט יישם אותו במעבדתו ושיווק את מוצריו המתוחכמים עד שחברת הייטק אמריקנית פופולרית ממש רדפה אחריו כדי שיכנס עמה לשותפות. פילץ חתם על החוזה, ובאותו רגע הפך למנהלם של 1,000 עובדים בארץ ובעולם. הוא הפך למיליונר תוך יום, לא יאומן.

ומכאן הכול שייך להסטוריה. פילץ, בנו של נגר דרום תל אביבי, הפך לאחד ממובילי ההייטק בעולם ותחושת הסחרור הייתה בת בית אצלו.

הפגישה האקראית והראשונה בין איתן קלופט למאיר פילץ, התחרשה בקומה ה- 36 בכניסה למעלית באחד ממגדלי עזריאלי. אף אחד מהם לא חשד בשני שהוא איזה ענק עסקי בעל השפעה עולמית.

הם המתינו למעלית שהייתה אמורה לצנוח ללובי הבניין ועקבו בעיניים בורקות על המסך הדיגיטלי הירקרק עליו התנוצצו מנורות אדמדמות שהאירו מספרים 34, 35, 36. דלת המעלית נפתחה, מאיר ואיתן נכנסו למעלית ולחצו על כפתור הכניסה.

הדלת נסגרה ברחש, והמעלית החלה לרדת בזריזות. שני אנשי העסקים המהוקצעים היו עסוקים כל אחד בענייניו, מוחם טרוד בהשקעות, בחוזים ביזמות חדשה. העולם העסקי נראה להם מפתה ואינסופי, שהרי הגיל עדיין צעיר יחסית, והכסף הזורם גדול הוא, והזמן כידוע דוחק להם, להספיק עוד ועוד, והשמים הם הגבול.

אך הגבול במקרה שלהם נמתח ונעצר לו בקומה ה- 16. למה? פשוט מאד, תקלה במעלית. וכך מצאו עצמם, קלופט ופילץ, תקועים 27 דקות בתוך מעלית חנוקה, ממתינים ומתפללים שיחלצו אותם משם.

"נעים מאד" שמי איתן קלופט" פתח מיודענו במשפט הכרות חמים.

אני מאיר פילץ.

וכך במשך 27 דקות שנדמו כנצח בתוך מעלית אפלולית עמדו ושוחחו ביניהם פילץ את קלופט בידידות וחמימות, שכל המביט מן הצד היה סובר לתומו כי השניים הם לא פחות ולא יותר אחים מבטן ומלידה, שיש ביניהם קשר דם בלתי ניתן לניתוק.

אז אתה הוא איתן קלופט? לא הייתי מאמין. העיתונות הכלכלית מלאה בסיפורי ההצלחה שלך.

ואתה מאיר פילץ? שתהיה בריא, ספר לי כיצד עלה במוחך הרעיון הגאוני שהכניס לטלטלה את הייטק העולמי?

בדקה ה- 21 לשיחתם, בעוד הכבאים מנסים לנתב את המעלית לנקודה ממנה יוכלו להוציא את שני הלכודים, פילץ את קלופט נגעו בנקודה המשמעותית של חייהם.

"תראה מאיר ידידי" פתח קלופט, "אני בהחלט מאושר מן ההצלחה שלי, סוף סוף התחושה שדרך הידיים שלך מתגלגלים סכומי עתק שמפרנסים 2,000 משפחות היא נפלאה ומרוממת".

איתן קלופט הכניס ידו לכיסו ושלף משם כיפה סרוגה קטנה והושיט אותה לעברו של מאיר. "יש לי אפילו חברותא, פעם בשבוע עמו אני לומד שיעור מוסר, וכמה הלכות", ציין קלופט.

"אבל אני יהודי מאמין, אין לי ספק שהקב"ה ברחמיו המרובים נתן לי את העושר כדי לפעול בו לטובה... אני מקפיד כל בוקר לטול ידיים, לברך ברכות השחר, להניח תפילין ורק אחר כך אני נוסע למפעל, לעסקים. אגב אשתי תומכת בי לאורך כל הדרך...".

מאיר פילץ גרד בפדחתו בהיסוס ואמר, אתה לא תאמין איתן, אני נשוי לאשה חרדית לגמרי. אשתי חזרה בתשובה לפני שלוש שנים, אבל בלי פשרות. אין פשרות בצניעות, אין פשרות בכשרות, אין פשרות בשבת.

"רגע אתה שומר שבת?" שאל איתן.

פחות או יותר, השיב מאיר. אשתי מקפידה להעיר אותי כל שבת בבוקר, ושולחת אותי עם טלית ועם שני הבנים לבית הכנסת הגדול. תראה איתן גם אני יודע שהעושר הזה שנפל עלי הוא משמים... סיכויי ההצלחה שלי להתעשר היו אפסיים... הייתי תלמיד אפס, כזה מין לא יוצלח, אשתי תמיד אומרת לי שהקב"ה הוא שנתן לי את העצה כיצד לקנות נכסים. נו טוב. היא יודעת על מה היא מדברת. היא שומעת קלטות ורצה לכל הרצאה של רב.

המעלית נפתחה. פילץ את קלופט יצאו ממנה נשמו לרווחה ומיד נכנסו למעלית הסמוכה, הימנית וירדו לקומת הכניסה. בדרך הם הספיקו להחליף מספרי פלאפון וקבעו להיפגש לסעודה חברית, וגם עסקית. למה לא.

וכך התפתחה לה חברות אמיצה של שני גאונים עסקיים, שראשם בצמרת, אבל פה ושם הם קשורים בחוטים של אמונה למי שאמר והיה העולם, הפרנסה, הכבוד וההצלחה.

גם נשותיהם, גילה קלופט ומירב פילץ, הכירו זו את זו, והקשר הודק עוד יותר.

שבת רוחנית בעיר צפונית. משפחות קלופט ופילץ נדברו להיפגש בבית המלון הקטן "נוף צפון" הסמוך למרכז העיר.

שעתיים לפני כניסת השבת הם הגיעו. תפילת ערבית של ליל שבת בבית הכנסת של העדה המרוקאית בפאתי שוק הדגים, הייתה נפלאה. מלאכי השלום ריצדו להם, מקטע חזנות אחד למשנהו.

בבוקר אנחנו חוזרים לכאן. החליטו השניים. אך מה לעשות בבוקר הם קמו קצת מאוחר. איתן ומאיר ירדו עטופים בטליתות מתוך כוונה לחפש בית כנסת אחר, שמתפללים בו קצת יותר מאוחר. הם שעטו במדרגות וכשהגיעו נושפים ללובי הבחינו לשמחתם במניין ההולך ומתגבש. המתפללים קשישים וצעירים עטו עליהם שטריימלים וקפוטות, וגם כמה ילדים עטורי פיאות וציציות קראו פסוקי ד'זימרא בקול נעים.

נפלה, החלטו קלופט את פילץ, נצטרף למניין החביב הזה. הם התיישבו בסמוך למתפללים, לקחו סידור והתחילו לברך ברכות השחר.

לפתע ניגש אליהם זקן המתפללים, יהודי כבן 80 ופנה אליהם "סליחה. ממש סליחה. אבל המניין הזה הוא פרטי. סגור. אני מאד מבקש מכם לחפש לכם מקום אחר להתפלל בו...".

מאיר פילץ ואיתן קלופט חשו איך הדם מסמיק על פניהם, ובאותה שנייה נוחת מטה מטה לרגליהם, עד לחיוורון המוחלט. קוראים לזה "שפיכות דמים".

במילים פשוטות, היהודי הזה מבקש מהם להסתלק מן המניין.

המומים ונסערים התרוממו השניים מן הכיסאות ופנו לרחוב המוביל לשוק. איזו בושה!!!

פרק ב'

"אתה מבין איתן, פונה אלינו יהודי כבן 80, נראה סבא טוב וחביב ומבקש שנסתלק מן המנין. אני המום, אני נסער, אני לא מאמין שכך מתנהגים יהודים חרדים. עושים להם מנין פרטי, סגור, כאילו התפילות והקב"ה זה עסק פרטי שלהם.

תשמע מאיר, זה באמת אקט מחריד. אני ממש מרגיש לחצים בלב מהסיטואציה המביכה הזו. ואף אחד לא ניסה לעזור לנו. פשוט שנתנדף... נכון אנחנו לא לבושים כחרדים, אבל סוף סוף יהודים אנחנו... אני כל כך בהלם, וכל כך פגוע, שבא לי לנתק כל מגע איתם...

"למה אתה מתכוון איתן?

תראה, אני תורם לא מעט כסף למוסדות שלהם... אבל אם זו התוצאה!?, אז מה לי ולהם. זו התורה? זו היהדות? לאן הגענו? בא לי להתעלף.

פילץ וקלופט דהרו ברחוב השוק בעיר הצפונית וחיפשו בית כנסת. שלט קטן צנוע וחלוד בכניסה צרה בין שני בנינים האיר להם פנים "בית כנסת – אבות ובנים". הגבאי המקומי האיר פניו אליהם. "הו ברוכים הבאים, הנה שבו כאן, יש לכם מקום פנוי, הנה סידורים. עכשיו מוכרים עליות לתורה, צר לי שאחרתם...".

"תראה איתן, יהודי פשוט, איזה יחס נותן, הגוף שלי ממש רותח מזעם, לחשוב מאיפה באנו, מהלובי שבו מתפללים אנשים חסרי לב...

בוא נרגע מאיר ידידי, שלא נאחר לומר קריאת שמע לפחות עפ"י דעת הגר"א .

ועכשיו, נשאיר את איתן קלופט ומאיר פילץ בבית הכנסת הקטן, ונפנה זרקור לסיפור אחר לגמרי שלא קשור לשני הגבירים ההמומים והפגועים. לא קשור אמרנו? אך בסופו של דבר חוט דקיק ושמימי עוטף את שני הסיפורים הללו לרקמה מופלאה של מוסר יהודי שתענוג לחוות אותו.

* * *

שאול צבי קופלמן גדל כנער חסידי ירושלמי לכל דבר. הוא אהב ללמוד תורה, הוא אהב את הטיש של האדמו"ר, וקולו היה ערב ומלטף שהכול נהנו להאזין לו. האדמו"ר נהג לסמן לו לפני חצות בלילות שבת לפתוח במזמור החסידי הכל כך אהוב ומוכר, וכששאול צבי שאף אוויר לריאותיו לפני שפצח בשירה, היה ענן של שקט מהביל אופף את האולם הגדול, וכל חבריו שניצבו ביציעים הגבוהים היו מביטים בו בקנאה בלתי מוסתרת. שאול צבי פשוט היה זמר, פייטן, ענק. קולו היה פורט על הנימים הכי דקים של הנשמה והיה מפעים לבבות עשויים אבן. היה מי שאמר שרק מלאכים שרים כמו שאול צבי.

החיבה של האדמו"ר, הקרבה היתירה שהמשב"קים הקרינו כלפיו טיפחו וניפחו לו קצת את האגו. סופסוף להיות בן בית אצל האדמו"ר, ולהיות מוזמן לכל שמחה משפחתית סגורה שלו, היוותה אות של כבוד לנער החביב, שתהה בינו לבין עצמו, האם להקדיש חייו לחזנות ולשירה, או שמא לדבוק בעמל התורה. הוא היה מוצלח בכה ובכה, והבחירה? אוי הבחירה כל כך קשה.

לילות ארוכים היה מעביר בשמיעת קלטות של גדולי החזנים והפייטנים. וגם שיריהם של זמרי-העל כוכבי ההווה היו שגורים היטב על לשונו. קצת לפני גיל 20 החליט שאול צבי שהמוסיקה והשירה הם משאת חייו. לא, חלילה, שלא תטעו הוא לא התכוון לנטוש את עולם התורה, אבל הדגש יהיה מוסיקלי... רבות מחשבות בלב איש.

בגיל 21 הוציא שאול צבי קופלמן את הדיסק הראשון שלו. התגובות היו נלהבות. מביני דבר טענו שיש חידוש מרענן במוסיקה שלו, שהייתה שילוב פנטסטי בין חזנות לשירה מודרנית. הדיסק נמכר גם בחו"ל בעשרות אלפי עותקים. אחר כך הגיעו הזמנות להופעות...

לאביו של שאול צבי, ר' גדליה קופלמן, צרמה ההצלחה של בן הזקונים שלו. לר' גדליה היה אטליז מצליח בפאתי אחת השכונות, וחמשת בניו הגדולים, היו תלמידי חכמים מובהקים שהרביצו תורה בישיבות חסידיות, ושמם הטוב הלך לפניהם.

"אוי כואב לי הלב" התאנח ר' גדליה בפני רעייתו "מה יש לשאול צבי לחפש באירופה ובארצות הברית? אוי כמה שאני חרד מן העתיד שלו...".

חושיו החדים של ר' גדליה קופלמן לא הטעו אותו. ההצלחה הגדולה של שאול צבי התבררה ככשלון חינוכי צורב. כמה אנשי עסקים ממולחים בארה"ב שזיהו את פוטנציאל קולו המדהים של שאול צבי, הציעו לו להקליט מוסיקה ושירים שלא בדיוק – בלשון המעטה – הולמים את מחננו. גם כאן ההצלחה המדומה החלה להתגלגל, ולסחרר את הבחור החסידי... שכבר לא כל כך נראה חסידי. באיזהו שלב הכיפה הצטמצמה, הפיאות נגזרו, אחר כך הכיפה נעלמה ועל גופו הוא עטה בגדי צבעונין. הפיתויים הססגוניים של העולם הגדול התחילו לשאוב את העלם החסידי לעתיד מסוכן.

כשנודע לר' גדליה קופלמן שבנו הפך לזמר פופולרי ומבוקש, לאו דווקא בקהילות הקודש, המכה הייתה קשה מאד עבורו, והוא אחז בפלך השתיקה. יותר מאוחר כשנודע לו ששאול צבי, שינה את שמו לשם לועזי ג'וני סטיוארט... הוא פשוט קרס. אך טבעי הדבר, שר' גדליה שלח שליחים ומסרים לבנו הקטן, שהוא מבקש שינתק מגע עם אחיו הגדולים ועם המשפחה המורחבת.

"אינני רוצה שתקלקל את הנוער בחסידות שלנו, זה לא כבוד בשבילי שהנכדים שלי ינסו לחקות את השיגעונות שלך. כל עוד אתה שם, חי כזמר מופקר, שר שירים לא צנועים, אני מוותר על התענוג להיות אבא שלך". אלה המסרים שהועברו לשאול צבי קופלמן, בעודו חסוי וחבוי תחת השם ג'וני סטיוארט, כוכב מוסיקלי אמריקאי.

בעקבות האובדן, ר' גדליה קופלמן קיבל על עצמו תענית דיבור. את האטליז הוא העביר לידי שניים מנכדיו הגדולים, ונכנס ללמוד תורה בישיבה החסידית בשכונתו. מעת לעת היה פוקד את בית אביו הקשיש ר' שמריה נתן, ומבכה את מר גורלו.

"אבא, האמן לי, אני מרגיש כמו אב שכול. לא הייתי מאמין ששאול צבי ייסחף עם הזרם העכור של העולם, ינטוש את התורה והמצוות, וינתק עצמו מעולם החסידות".

ר' שמריה נתן קופלמן אחז בידי בנו ר' גדליה, ואמר בלחש "גדליה שלי, יש צער חינוך בנים וזה צער שלא נגמר עד זיבולא בתרייתא. שאול צבי ילד טוב, ויהודים לא אומרים נואש. אנחנו עם שמעל לייאוש, מעל לזמן, אנחנו מחוברים לכסא הכבוד, ומשם תבוא הישועה. שאול צבי הלך קצת לאיבוד, אבל בסוף נמצא אותו. אתה גדליה שלי תמשיך לעשות תענית דיבור וללמוד תורה, ותן לקב"ה לנהל את העולם לטובה ולברכה".

12 שנים קשות חלפו מאז נשאב שאול צבי, המכונה ג'ון סטיוארט, לקליפה החיצונית. שמעו שהוא עושה כסף גדול, שלהופעות שלו באצטדיונים מגיעים 50,000 צופים, שהוא מוכר מיליוני תקליטורים. השמועות היו בהחלט לא מחמיאות, ולא הוסיפו כבוד לחסידות, ולא כבוד למשפחת קופלמן.

* * *

שבועיים לפני שנכנס ירחמיאל (בן משה שרגא, בנו השלישי של גדליה) קופלמן למצוות, נכדו של ר' גדליה ונינו של ר' שמריה-נתן, הוחלט במשפחה המורחבת לעשות "שבת-חתן" באווירה שונה, לצאת מירושלים ולחפש פינה יהודית חמה לנפוש בה. בלי עין הרע, משפחת קופלמן על בניה, נכדיה וניניה, מנתה למעלה מ- 150 נפשות, כן ירבו.

לאחר ברורים ארוכים, החליט משה שרגא קופלמן למקם את המשפחה במלון "נוף צפון" בעיירה צפונית המשקיפה לנוף מדהים. 

פרק ג'

הנסיעה מירושלים צפונה – עם שני אוטובוסים גדושים ושלושה טנדרים – היתה מרגשת ומרהיבה עבור הקופלמנים הגדולים והקטנים כאחד. ר' שמריה נתן הסבא-רבה נתן הוראה שיוצאים מיד אחרי תפילת שחרית, כדי להגיע מוקדם, ללא דפיקות לב מיותרות. הלכה זו הלכה.

 במלון "נוף צפון" חיכו לקופלמנים ולחתן בר-המצווה ירחמיאל תוך חיכוך ידיים בהנאה, סוף סוף מדובר בהכנסה נאה ביותר, עם אורחים נוחים וחביבים להפליא.

תפילת ערבית של שבת-קודש הייתה עטויה במחלצות האור של שבת-קודש, הפיוטים החסידיים בקעו מגרונותיהם בעדנה כובשת, ושטו אט אט כמו עלים ברוח אל רחובות העיירה הצפונית, וחדרו דרך החלונות הפתוחים למאות בתים שהזימרה השבתית לא היתה לחם חוקם.

לבושי מחלצות מן המיטב של האופנה החסידית, התיישבו הקופלמנים על משפחותיהם הכבודות, סביב שולחנות חגיגיים ועמוסים כל טוב. כשהסבא-רבה ר' שמריה נתן נשא את קולו המחוספס בקידוש "ויכולו השמים... וכל צבאם" הדממה הייתה מופתית.

"אמן" ענו כולם, ואצו רצו לנטול ידיים.

באותו מלון, אך לא באותו חדר אוכל, הרחק מן ההמון החסידי הסואן, היו ישובות משפחות קלופט את פילץ וילדיהם בחדר אוכל פרטי בקומה השנייה של המלון. בעל בית המלון הכיר את שני האישים החשובים והצמיד להם שני מלצרים וערך עבורם ארוחת-ערב גורמה ארבע מנות עם קינוחי צמרת, אותה בישל והפיק בידיים אמונות השף המהולל והוותיק של המלון גרשון גבעולי. למותר לציין, שהפילצים והקלופטים אכלו מזון משובח משאכלו הקופלמנים. נו טוב, הם גם שילמו יותר.

כשחתן בר-המצווה ירחמיאל קופלמן החביב והשנון עלה – בליל שבת – לשאת את דרשתו הראשונה בפני אורחיו, עיניו של הסבא ר' גדליה לא משו מלהביט בו. "אוי ריבונו של עולם" הרהר בליבו, "כמה שירחמיאל הנכד המתוק שלי, דומה לבני הצעיר שאול צבי. אותם עיניים ירוקות וחכמות, אותו חיוך שובב ואפילו סגנון הדרשה המפולפלת ותנועות הידיים כל כך זהות".

ר' גדליה מחה כמה דמעות עקשניות וצורבות  מעיניו, וליבו נשרף מגעגועים לבנו שאול צבי, שנישאב אל הוואקום האמריקני, ומי יודע מה עולה בגורלו עכשיו?!.

בניו של ר' גדליה הבחינו שעננה של געגוע מעיבה על אביהם, והם ידעו למה. אבא אומנם היה שתקן גדול, התמיד בתענית דיבור, אבל עיניו היו מדברות וצועקות: געגועים, כאב ותפילה לשובו של בן אהוב...

הסבא-רבה ר' שמריה נתן, אף הוא קלט את ענות העצב שעטפה את בנו ולחש על אוזנו "ר' גדליה בני יקירי, עכשיו לא זמן לעצב, עכשיו שבת, עכשיו ירחמיאל נכדך, בן משה שרגא, עולה בסולם התורה עד גנזי מרומים... ומי יודע בני, אולי עוד נתבשר בקרוב בשורות טובות".

ועוד כמה דמעות סרבניות גלשו להן מטה מטה, אל תוך זקנו האדיר של ר' גדליה ששמח מצד אחד, ובכה מן העבר השני, כמו מטוטלת של שעון קיר.

* * *

שבת בבוקר, השעה 10:30, בלובי, לאחר תפילת שחרית וקריאת התורה, עלה ירחמיאל חתן בר המצווה לשאת את דרשתו השנייה. אגב, כאן המקום לציין, שהמנהג העממי להפריע לחתנים בדרשתם, נמחק לחלוטין מן הפולקלור של הקופלמנים בהוראת הסבא הגדול ר' שמריה נתן, שטען "אין עוול יותר משווע מלעצור יהודי צעיר לשאת דברי תורה, ששקולים כנגד המצוות כולן".

ירחמיאל פתח את חומש שמות בפרשת "כי תישא" ובמשך 10 דקות ריתק את בני משפחתו בחידושים נפלאים, ובסוף דרשתו אמר: "עכשיו עולה בראשי פרוש חסידי מופלא על הפסוק השני בפרשה כי – תישא – את – ראש – בני – ישראל... ונתנו – איש – כופר – נפשו – לה'... ולא – יהיה – בהם – נגף – בפקוד – אותם". רוצה לומר, שראש של יהודי, כלומר כל יהודי, לעולם לא נעלם. הקב"ה מרים את ראש היהודי ומסייע לו לעבור שיטפונות ואסונות, ניסיונות קשים ומרים, והכול בזכות הצדקה, כופר הנפש. יהודי הכי מרוחק, שנפל לעמקי הקליפות והתיעוב מסוגל להינצל מן הנגף והחורבן שנקלע לתוכו, על ידי מטבע קטן של צדקה... "מחצית השקל... בשקל הקודש", רוצה לומר, גם כשיהודי נשבר והוא רק חצי יהודי, רסיס של יהודי, הוא שקל הקודש, הוא שקול כקדוש מושלם". הבריק ירחמיאל.

ר' גדליה הביט בנכדו נדהם ומופתע. המילים החדות והפולחות והחידוש המפליא, פעמו וחלחלו בקרבו "יש תקווה לכל יהודי... אפילו ירחמיאל – שכל כך דומה לשאול צבי – אומר".

ר' גדליה קם וחיבק את נכדו בחום רב.

ואז ביקש סבא-רבה, ר' שמריה נתן, לשאת דברי ברכה. הוא ניגש לדוכן באיטיות, ובעודו פוסע, נכנס ללובי המלון גבר מגולח גבה-קומה חבוש משקפי שמש שחורות ולראשו כיפה עור קטנה. הזר התיישב לא רחוק מהמתפללים על כורסא עמוקה והביט לעברם בסקרנות.

"יישר כוח לניני חתן בר-המצווה ירחמיאל" פתח ר' שמריה נתן. "אצלנו במשפחה, ברוך השם הדור הולך ומתעלה, והחידוש האחרון שלך ירחמיאל ממש נגע ללב, עד כמה הקב"ה אוהב כל יהודי ונושא את ראשו מן הבוץ ומצילו מרדת שחת בזכות הצדקה... שאול צבי!!!" הרים קולו ר' שמריה נתן. "שאול צבי קום ועמוד לידי...!!!".

כל הקופלמנים גם בעזרת נשים עצרו נשימתם, הם חשבו שנטרפה דעתו של הסבא הישיש. 12 שנים מאז נעלם שאול צבי בארה"ב ולא יצר קשר אפילו לא עם אחד מהם. ר' גדליה הביט באביו משתאה. אביו היה חסיד רציני, עבד ה', שלא פלט מעולם הבלים... "שאול צבי" רעם קולו של הסבא "גש אלי יקירי!!".

הגבר גבה הקומה התרומם מעל הכורסא הצדדית בלובי וצעד בצעדים נמרצים לעבר ר' שמריה נתן, כשהוא לא מביט לצדדים. השניים התחבקו ארוכות, ור' גדליה ישב מסומר למקומו. הוא לא זיהה את בנו... משקפי השמש, השיער הקצוץ, ומרחק השנים עשו את שלהם.

"אבא, סליחה!!! סבא סליחה!!! אחים שלי סליחה!!! סליחה כל בני המשפחה!!!

הו, זה הקול הכול כך מוכר של שאול צבי...

ר' גדליה חשב שהוא עומד להתעלף, הוא ישב מסומר למקומו. שאול-צבי עדיין לא ניגש אליו. ניתן היה לחתוך את האוויר ואת הדממה בסכין.

"שאול-צבי הוריד את משקפי השמש מעיניו – סקר בעיניים גדושות געגוע את בני המשפחה, וביקש לשאת את דבריו.

"עוד לא חיבקתי ונישקתי את כולכם, אבל זה יקרה עוד מעט. רק רציתי להגיד לכם – משפחה אהובה שלי – שאני חוזר הביתה. שאני רוצה לחזור ולהיות ענף מלבלב במשפחה, ענף נושא פירות בחסידות המעטירה שלנו. אני מבקש סליחה על הבושות ועוגמת הנפש שגרמתי לכם, אבא, אימא, מי יודע כמה דמעות שפכתם עלי, מי יודע כמה לילות לא ישנתם בגללי. אבא, מי יודע כמה מטענים של צער ויגון נשאת על גופך מן המחשבה האיומה איפה שאול-צבי נמצא עכשיו...

"אינני יודע מה שמעתם עלי ובטח זה לא הזמן והמקום לספר בפרוטרוט לכם איזה גיהינום עברתי בשתים עשרה השנים האחרונות. הייתי רחוק מאד, עשיר בממון אבל עני משמחה. הייתי עטוף בכבוד, אבל כבוד מדומה. בשיא ההצלחה הדמיונית שלי, כשהייתי נרדם עייף וסחוט, הייתי רואה בחלומי את האדמו"ר מנצח בידיו על הטיש, הייתי רואה אותך אבא מלטף את תלתלי ואומר לי שאול-צבי כשתהיה מוכן תגיד דבר תורה.

"אך למרות הגעגועים והזיכרונות לא יכולתי עדיין לצאת משם... באחד הלילות לפני מספר חודשים מאסתי בחיי, עם כל המשתמע מכך. חזרתי מהופעה לדירה שלי בקומה ה- 127. אתם יכולים לתאר לעצמכם מה תכננתי לעשות לעצמי מן הגובה הזה... נעמדתי על מעקה המרפסת, ואז אני שומע דפיקה בדלת. נעצרתי. סקרנות עצומה הצילה אותי מצעד שאין ממנו חזרה. פתחתי דלת והנה בפתח, יהודי מזוקן, עם פיאות לבוש כחסיד. מאד דומה לך אבא.

"אתה איש מפורסם" אמר לי החסיד "שמעתי עליך שאתה יהודי ויהודים הם בעלי חסד. יש לי נכד בן 10 חולה במחלה קשה וזקוק לניתוח יקר. הטיפולים, התרופות, עלות הניתוח, עולים כסף גדול שאין לנו אותו. התואיל בטובך לעזור לנו", כך ביקש.

"אינני יודע למה, אבל היהודי הזה שבה את ליבי, וביקשתי לנסוע איתו לנכדו המאושפז בבית החולים בבוסטון. נכנסנו למחלקה 13, ועל המיטה מחובר למכשירים, שכב הילד אפרים פישל גולדן. ילד יפהפה עם חיוך של מלאך. "אתה הזמר המפורסם ג'וני סטיואט?" הוא פקח זוג עיניים תמהות. "סבא שלי אמר לי שאתה יהודי... אבל יהודי לא צריך להיראות ככה... סליחה" אמר הילד בביישנות. "אני מקווה שלא פגעתי בך, אבל באמת, ככה לא נראה יהודי... נכון סבא? איפה התפללת הבוקר?" הוא שאל אותי בחיוך... "שוב סליחה... סבא שלי איש יקר, הוא אוסף תרומות כדי לממן את הניתוח שלי והתרופות. אני מאמין שאבריא, אני רוצה להיות תלמיד-חכם, סבא הבטיח לי שאם אצליח בלימודים הוא ישלח אותי ללמוד בירושלים בישיבה החסידית הכי חשובה... "יקירי קרתא" הלוואי..." כך אמר לי אפרים פישל. וזו, כולכם יודעים הישיבה שגם אני למדתי בה בילדותי.

"במשך חודשיים סעדתי את אפרים פישל. הוא הכניס לחיים שלי אור מיוחד. הוא הזכיר לי את עצמי. שרתי לו את כל הפיוטים החסידיים שהכרתי וזכרתי. בשארית כוחותיו הוא שר איתי ועיניו זהרו. הוא היה כמו חבל הצלה שלי, הוא היה היד המושטת שרצתה להחזיר אותי הביתה. בטלתי הופעות, בטלתי פגישות, ישבתי לידו והתפללתי עם הוריו וסביו. רציתי שיחיה, רציתי לשלוח אותו ללמוד בירושלים בישיבה שאני למדתי. רציתי כנראה לפצות את הקב"ה ולהחזיר לו נשמה בסכנת-חיים, תמורת הנשמה שלי שכנראה הלכה לאיבוד. ומה אומר לי הילדון הקדוש הזה בטרם נכנס לניתוח  להסרת הגידול בראשו "ג'וני, זה בטח לא השם שלך", נכון שמי המקורי הוא שאול צבי עניתי לו. "הו, זה שם יפה. שם יהודי. חבל שאתה לא משתמש בו. אני עכשיו נשבע לקב"ה, אם אני יוצא חי מהניתוח, יותר לא אקרא לך ג'וני. אקרא לך שאול צבי, רק שאול צבי, בסדר?" אפרים פישל נכנס לניתוח ומעולם הוא לא כינה אותי שאול צבי. מעולם!!! אחרי שלושה ימים הוא השיב את נשמתו הטהורה לאביו שבשמים.

"אתם לא תאמינו אבל הילד המופלא הזה החזיר אותי בתשובה. פתאום הרגשתי צימאון אדיר שיקראו לי בשמי המקורי. שאול צבי. כמו שאבא ואימא ואחי קראו לי. מיד אחרי ההלוויה שלו, יצרתי קשר עם סבא ר' שמריה נתן וסיפרתי לו הכול... כן, הוא עשה את התיאום שאגיע לכאן למלון "נוף צפון" בין שחרית למוסף. ואני שוב מבקש סליחה, עברתי ניסיון קשה, הייתי אפס, ממש אפס, אבל הקב"ה עשה שהאפס יגיע לצמרת ובמרומי ההצלחה המדומה שלח אלי הקב"ה ילד יהודי קטן שיוכיח אותי, שהכי חשוב בעולם זה להיות יהודי... סליחה".

שעה ארוכה נמשכו החיבוקים והדמעות.

... אחרי הכול עטה על עצמו ר' שאול צבי קופלמן טלית גדולה ונתבקש לעלות חזן לתפילת מוסף.

קול הפעמונים שלו הדהד עד פסגות ההרים המורמות שבאופק הכחלחל "כתר יתנו לך... מלאכים המוני מעלה... קדוש, קדוש, קדוש".

אגב, איתן קלופט ומאיר פילץ לא זכו להתפלל שם...

פרק רביעי

ענן קודר וכבד של טינה ואי-שקט רבץ על הידידים קלופט את פילץ. הם לא יכלו לשאת את העובדה שסילקו אותם מן המנין בבוקר יום השבת, וכבר במוצאי שבת, תוך שהם אורזים מזוודות וגולשים במעלית לכוון לובי המלון, גמלה ביניהם החלטה ללכת ולשאול רב חשוב, שמבין עניין, שייתן להם תרוץ מניח את הדעת, על מה ולמה הם נאלצו לנטוש בבושת פנים את מנין החסידים הסגור שבמלון "נוף צפון". איזו חוצפה?! איזו עזות פנים?! הזו דרכה של תורה?!

"תראה מאיר" אמר איתן קלופט לידידו, "יש לי חברותא, ידיד טוב. סיפרתי לך עליו, אחת לשבוע אנו לומדים בצוותא שיעור מוסר, וכמה הלכות. הוא מבין עניין ולדעתי כדאי שננהל עמו פולמוס בנדון. אני ממש מצוי בטלטלה רצינית, ואני אפילו שוקל – כמו שאמרתי לך – לבטל את התרומות שלי. אם אלו אנשי תורה, אז זו בוודאי לא התורה שלנו...".

הרב חגי בן שאול בן ה- 33 היה ראש מתיבתא בישיבת המצוינים "נחלי תורה". שיעוריו נישאו לשם ולתהילה, בעיקר על רקע פלפוליו העצומים בהם היה מצליח להכניס פיל לקוף של מחט, ולהוכיח בסופם של מהלכים משובבי-דעת שבעצם המחט היא הפיל, והפיל הוא המחט. במשך שנה שלמה, אחת לשבוע, נפגשו איתן קלופט איש העסקים והרב חגי בן שאול לשיעור שבועי. חיבה עמוקה שררה בין השניים והחקירות באמונה ובהשגחה וחידוד דרכי המוסר, שבו את ליבו של קלופט פעם אחר פעם. קלופט זכה להכיר את הרב בן שאול בזכות קלטת שנקלעה לידו, הוא האזין לה בקשב רב, והיא הרטיטה נימים דקים בליבו. "האיש הזה שדורש בקלטת יהיה הרב שלי. המילים שלו יוצאות מן הלב ונכנסות אל הלב".

לאחר חקירה ודרישה איתר קלופט את הרב בן שאול, ומכאן ואילך זרמה לה ידידות רוחנית נפלאה. קלופט גם נהג מעת לעת להעביר תרומות נכבדות לקופת הישיבה. הוא עשה זאת מרצונו הטוב. החברותא שלו מעולם לא רמז לו לתרום.

הרב חגי בן שאול האזין בקשב רב לידידו הנרגש, מעבר לקו הפלאפון, שסיפר לו כיצד ניגש אליו יהודי קשיש כבן 80 וביקש ממנו ומחברו לעזוב את המקום, כי המניין סגור. "אנחנו פשוט התעלפנו. נכון, אנחנו לא נראים דוסים, נכון אנחנו מגולחים ועדיין לא מקפידים על קלה כבחמורה, אבל הסבא הזה פשוט העיף אותנו משם... אתה קולט... אני ומאיר פילץ מרגישים שחרב עלינו עולמינו הרוחני. תסלח לי הרב חגי, אבל אני כל כך סוער ומצומרר שהעסק הזה פשוט מקרר אותי באמונה. ותבין!!! היו שם עוד כמה חסידים, שפשוט שתקו ולא הגיבו. איך אוכלים את זה?".

הרב בן שאול היה קשוב, ושתק שתיקה ארוכה. "באיזו מלון התארחתם השבת?".

במלון "נוף הרים", השיב קלופט.

"בסדר איתן. עשה לי טובה, תגיעו מחר אתה ומאיר פילץ למשרדי הישיבה, נשוחח על הנושא. אני בהחלט מבין את סערת הנפש שלכם".

* * *

קלופט את פילץ הגיעו בדיוק בשעה 21:00 ונקשו על דלת משרדו של הרב חגי בן שאול. הוא פתח את הדלת במאור פנים, לחץ ידיהם והושיבם על כסאות הפלסטיק הלבנים, והגיש להם שתי כוסות מיץ תפוזים דייאט.

"ברוכים הבאים..." שני האורחים הבחינו לפתע ביהודי מבוגר, שזקנו לבן ויורד על פי מידותיו, ניצב ליד הספרייה במשרד הרב ומעלעל בספר. משום מה הוא נראה להם מוכר, או שכנראה כל החרדים דומים זה לזה...

"תכירו זה סבא שלי... ליתר דיוק סבא של אשתי".

נעים מאד.

"סבא, אלה הם ידידים שלי מוקירי התורה ולומדיה. כן איתן, כן מאיר, אני מבין שמשהו מעיק עליהם". שני הגבירים הצעירים תארו שוב בפרוטרוט את תחושתם הנוראה, ואת השבת הקשה שעברה עליהם, עד כדי ערעור באמונה ובמוסר היהודי.

"תסלחו לי שאני מתערב" סבו של הרב חגי נכנס לשיחה. השניים הנהנו בראשם לאות הסכמה.

"תבינו אנשים צעירים, ויקרים, גדלותו של האדם היהודי נמדדת ביכולתו הרוחנית והנפשית לדון לכף זכות את חבריו. יש מי מגדולי ישראל שמסביר שהסברה העקומה, כלומר ניתוחי מציאות של השכל המעוות, נועדו כדי להשתמש בהם לדון לכף זכות. מי שמרגיל עצמו לחשוב חשיבה חיובית, מבלי לחפש מומים בזולתו, לעולם איננו כועס, לעולם איננו מקפיד, ומפתח אהבת חינם לכל יציר נברא. הוא לא נוקם ולא נוטר, הוא אוהב אהבת חינם. אדם שבוחן ומייחס למציאות מימדים של הטבה ונאמנות, הוא אדם מאושר, הוא מורם מעם, הוא היהודי המתוקן. זו עבודת השם נוראה ועצומה, והיא דורשת תעצומות נפש, ועבודה יומיומית. לצאת מתוך האגו הנפוח, לנפץ את בועת הגאווה האישית, ומתוך ריסוק האישיות הנפוחה לפתוח חיים חדשים שהם מצד אחד התבטלות, אך לאמיתו של דבר אלה חיים של גדלות. משה רבנו למשל, למרות שחשדו בו בעבירות נוראות, דיברו עליו לשון הרע, התקוממו כנגדו בחוצפה מזוויעה, שמר על קור-רוח ומסר נפשו על כלל ישראל, "מחני – נא – מספרך" הוא ביקש מהקב"ה, רוצה לומר אני – משה רבנו – למרות חטאיהם ובגידתם בקב"ה מוכן לאבד את עולמי, העיקר שעם ישראל בכלל, וכל יהודי בפרט לא תיפול שערה משערות ראשו. איזו אהבת ישראל, איזו ענווה, איזו ראייה שכולה כף זכות. מבהיל הרעיון.

"ואתם יקירי, איתן ומאיר, קיבלתם ניסיון קטן. ממש זערורי. ניגש אליהם יהודי זקן וביקש בשיא הנימוס והרגישות שתחפשו מנין אחר. כי זה מנין סגור. אתם חשתם זעם איום, ואפילו רצון לנקום ולנטור בעולם התורה... טלטלה שגרמה לכם קירור באמונה. נו, נו.

"ושוב נעים מאד, שמי גדליה קופלמן ואני כמו סבא של חגי בן שאול, שהוא במקרה נשוי לנכדתי. יש לי אבא (שמריה נתן קופלמן) השם יאריך ימיו ושנותיו בנעימים. הוא, הוא האיש שפנה אליכם ביום שבת וביקש שתחפשו מנין אחר...".

ומכאן ואילך חשף ר' גדליה בפני הידידים קלופט את פילץ את מסכת חייו של בנו שאול צבי קופלמן, שיצא לתרבות רעה בגיל 20 והפך לזמר הפופולרי ג'וני סטיוארט.

"סטיוארט?" קראו השניים בתמיהה. "זה הנכד שלך...?! הוא זמר נערץ בעולם".

"היה נערץ!" חייך ר' גדליה, והמשיך לתאר בפני השניים, כיצד לאחר 12 שנות נדודים, וקריירה מדומה כמעט מצא שאול צבי – ג'וני סטיוארט את מותו בנסיבות טראגיות. נפילה מטה מגובה של 127 קומות. כיצד? שניות ספורות לפני שצנח אל המוות, הוא שמע נקישה על הדלת, פתח אותה וזכה להכיר את סבו החסיד של הילד אפרים פישל גולדן ז"ל. הילד החולה ששבה את ליבו של שאול צבי, ושבטרם כניסתו לניתוח, נשבע שאם הוא יוצא משם חי, לעולם הוא לא יקרא לג'וני, ג'וני, רק שאול צבי... אפרים פישל גולדן נפטר שלושה ימים אחרי הניתוח, אבל במותו הוא הגיש חיים רוחניים במתנה לבני, שברוך השם חזר אלינו, וכרגע הוא לומד בכולל האברכים שליד ישיבת "יקירי קרתא", כאחד האברכים. הייתי אפס שהגיע לצמרת, אמר לנו שאול צבי, אבל זו צמרת מדומה, ריחם עלי הקב"ה ושלח ילד יהודי שיחזירני בתשובה".

קלופט את פילץ פערו פיהם בתדהמה, בולעים כל מילה בשקיקה.

"תבינו ידידי" הדגיש ר' גדליה "אבא שלי שיחיה, ידע ששאול צבי נכדו אמור להגיע למלון "נוף צפון" לתפילת השבת. זו הייתה ההפתעה של בר-המצווה. הוא שמר את הענין בסוד, כי כך ביקש גם בני שאול צבי, שרצה לעמוד בפני כל בני המשפחה ולבקש סליחה פומבית ונוגעת ללב מהוריו, מסביו, מאחיו. תסכימו איתי שרגעים מרטיטים אלו, שייכים אך ורק לבני המשפחה, ואדם זר לו נקלע לשם, לא היה מוצא את מקומו. זו חוויה משפחתית שכל חדירה אליה, היא ממש פגיעה, ואם הייתם במקום אבא שלי, שידע את מכאובי ודמעותיי במשך 12 שנה על בני האבוד, לא הייתם מבקשים בקשה דומה מאנשים שאינם קשורים למשפחה...!?".

ר' גדליה לחץ בחמימות את ידיהם, נפרד מהרב חגי ופנה לדרכו.

פילץ את קלופט ישבו דוממים דקה ארוכה. את השתיקה הפר קלופט במילים הבאות "הרב חגי, סליחה. היום קיבלנו מאיר ואני פרק מעשי בהלכות כף זכות, ותיקון המידות. זה לא כתוב באף ספר, רק בספר ניסיונות חייו של כל אדם. ואני לא מתבייש להודות, ומאיר יסכים איתי, ג'וני סטיוארט – שאול צבי, היה אפס שהגיע לצמרת, אבל מאיר ואני, אנחנו זוג אפסים שהגיעו לצמרת, לצמרת המדומה. ואני מאמין שסבא גדליה, החזיר אותנו אל קרקע המציאות, כדי להיבנות מחדש".

כוכבי הלילה קרצו לשני הידידים הטובים, כמו אומרים להם: אתם תהיו תלמידים טובים.

שערי מועד

הסוכה השדכנית

ההצלחה ומושיקו שטיינברג מעולם לא נישאו זה לזה. ניסיונותיו הבלתי נלאים להשתדך עמה ע"י מיטב השדכנים כדי לשכנעה להיכנס עמו אל מתחת לחופה, עלו מפעם לפעם על שרטון. גם כשנראה היה כאילו ההצלחה משתכנעת ומסכימה להינשא לו סוף סוף, אזי דקות ספורות לפני אמירת "הרי את מקודשת לי", היא היתה מתחמקת לה באין רואים ונעלמת מבעד למסך אפלוליתו של החורף הכבד.

גם עקבות היא לא השאירה.

מושיקו שטיינברג, יהודי עבדקן יודע ספר, נשוי ואב לחמישה קטנטנים כן ירבו, משך ידו כמעט בכל מלאכה אפשרית. נגרות, בנין, שאיבת מים, חקלאות. ה-כ-ל. העיקר להביא פרנסה. אבל כמו תמיד הוא העלה חרס ידו, ואף לא פרוטה אחת לכיסו, כך שמחזות רעב ודוחק שכנו אצלו אחר כבוד בין ארבעת כתלי ביתו המט ליפול בלבה של העיירה סלוצק. רק נס וקומץ רחמי שמים הותירו את הבית על תילו, שקורות גגו רקדו לצלילי רוח החורף ואיימו לעוף כמו הציפורים הנודדות.

עד שיום אחד עלה רעיון במוחו. הוא רץ לביתו של הפריץ הקטן (קטן? תכף תבינו למה) אוגוסטוס שטאנץ וביקש ממנו עם דמעות בעיניים, שישכיר לו את הממזגה בשערי העיירה, שבדיוק התפנתה אותה עת, עם פטירתו של מוטל בלום הישיש, שניהל אותה במשך 40 שנה. עשרת בניו של מוטל היו תלמידי חכמים עצומים, ועסקיהם היו רוחניים לחלוטין. האחד ראש ישיבה, השני אב"ד השלישי, מוהל, ועוד כהנה וכהנה.

הפריץ הקטן (סבלנות) אוגוסטוס שטאנץ הסכים מיד, והדמעות של מושיקו היו מיותרות לחלוטין. דמי השכירות השנתיים עמדו על 800 רובל, ומושיקו שטיינברג עשה חשבונן פשוט, שאם מוטל ז"ל, פירנס משפחה של תריסר נפשות מן הממזגה הזו, אין שום סיבה בעולם, שהוא, מושיקו, לא יצליח לגרוף פת לחם מכובדת לכוון חמשת עולליו ורעייתו שתחי'.

אלא שתוכניות לחוד, ותוצאות לחוד, ובל נשכח שההצלחה ואדון שטיינברג היו זרים זה לזה לחלוטין. מעולם לא נפגשו...

וכאן התחילו הצרות. שנתיים ימים ועוד קצת, הסכים הפריץ הקטן (עוד רגע להסברים) שטאנץ לסבול את האיחורים בתשלומי השכירות, עד שהדם עלה לו לעיניים והוא שלח את עוזריו הקשוחים וערלי הלב היינץ וגליץ להעיף את מושיקו מן הממזגה, לחבוט בו יפה יפה מכל הצדדים ולהחרים את בקתתו, ששווייה לא עלה על שנתיים שכירות. ובקיצור, בשורה התחתונה נותר מושיקו ללא פרנסה וגם ללא בית, עם עוד שש נפשות ברחובה של עיר. השם ירחם.

... ובכן אוגוסטוס שטאנץ המכונה הפריץ הקטן, היה באמת קטן לעומת פריץ המחוז סטפן מולדובסקי. זה האחרון היה טיפוס אכזרי ושתלטן שדרש מהפריצים שתחתיו, 24 במספר, לשלם לו בזמן, ולהגיש לו דו"חות חודשיים מסודרים. כאמור, חוץ מהפריץ שטאנץ היו עוד 23 פריצים קטנים מתחת ליו"ר הפריצים המרושע מולדובסקי, והם רעדו ממנו מאד, לא פחות מן הרעידות שרעד מושיקו האומלל מן המכות שקיבל מהיינץ וגליץ צמד הלא-חמד של הפריץ אוגוסטוס.

אז הנה לפניכם ההסברים מדוע מכונה אדון שטאנץ הפריץ הקטן. קטן יחסית.

וכך משרך לו מושיקו רגליו בין סימטאות העיירה סלוצק וברוך השם שעדיין קיץ, והשמש עדיין זורחת. בלי הרבה שאלות מיותרות, מחליט מושיקו שטיינברג לגלות יוזמה, ואם אין בית, למה לא להקים סוכה סמוך לשביל האבנים המעוקל היוצא מתוך העיר לכוון היער.

משום מה, ההצלחה לפתע האירה לו פנים, וסוכה חביבה ניצבה לה אחרי מספר שעות גדולה מאד ויציבה למדי, עשויה מענפי עצי צאלון ואורן ומסוככת בקני במבוק. פניהם של בני המשפחה אורו. הנה יש מקום להניח את הראש. החורף אומנם הציץ מבעד לכתף, אבל שטיינברג לא הרשה לעצמו להיות מודאג. דיה לדאגה בשעתה, וחוץ מזה, איזה יהודי לא יושב בסוכה בחורף??? כולם.

כך חלפו להם חודשיים וסוכתם של בני משפחת שטיינברג הפכה להסדר של קבע. חודש אחר כך, הם לא עשו שום שינוי או מעבר מדירת קבע לדירת ארעי. הם הלוא התגוררו זמן רב בדירת ארעי, וכל שנותר למושיקו לעשות, זה לנענע את הסכך מעלה מטה, ולהכריז "לשם מצוות סוכה".

בלילה השלישי של סוכות נשמעו רחשים סמוך לסוכה. מושיקו התעטף במעיל ויצא החוצה. לתדהמתו הוא הבחין בצלליתו של ... הפריץ אוגוסטוס שטאנץ. אלא שמשום מה הפריץ היה כפוף משהו, והליכתו מהוססת.

לא יאומן כי יסופר. בירור קצר העלה, כי הפריץ הקטן שטאנץ פשוט התנדף לו, ומכל הדמות ההרואית הזו לא נותר אלא זוג מגפי פרווה, גב חבול, ופרצוף משדר דיכאון ועלבון. התברר, כי הפריץ הגדול והאכזר מולדובסקי ערך בדיקה חשבונאית יסודית אצל הפריצון שטאנץ והתברר לו כי הלה הונה אותו במשך 10 שנים תמימות וגנב ממנו לא פחות מ- 150,000 רובל. חמתו בערה לו עד להשחית, והוא מדד לו מידה כנגד מידה, גם אם לא התכוון לכך. הוא שלח את כנופיית עוזריו והללו חבטו באוגוסטוס שטאנץ ללא רחמים ואם נשארו לו כמה עצמות שלמות זה אולי בגלל הזכויות של מושיקו. רכושו, וארמונו הוחרמו לטובת פריץ המחוז, ובני משפחתו הועברו למעצר באחוזתו של הנ"ל. שטאנץ המבוהל הצליח להימלט בשארית כוחותיו ושרך רגליו עד לסוכתו של מושיקו. ליתר דיוק ההשגחה העליונה הוליכה אותו לשם.

יהודים הם רחמנים בני רחמנים, נקימה ונטירה הם לא הצד החזק שלהם. מושיקו שטיינברג הושיב בסוכתו את הפריץ הפצוע, חבש את פצעיו, השקה אותו תה מהביל והבטיח להסתירו בד' אמותיו עד יעבור זעם, אם יעבור. אוגוסטוס הנבל ניגב דמעותיו והודה בחום ליבו הנכלולי למושיקו, על טיפולו המסור. הוא הבטיח לו באלף לשונות של הבטחה שאם גלגל מזלו ישפיע עליו שוב טובה וברכה, הוא לא יקפח את אדון שטיינברג.

האמת היא שמושיקו לא בנה מעולם על הבטחותיו של איש רע מעללים זה, אבל מי שאחראי על פרנסה ודיור הוא כמובן הקב"ה, שמפרנס כל באי עולם, ומזווג זיווגים.

ותתפלאו אחרי 10 ימים של טיפול ואירוח בסוכת שטיינברג ואחרי שהפריץ הקטן לשעבר חש בטוב וחזר לאיתנו, ובעודו נוגס בעוגייה רזה שאפתה אשת שטיינברג בתנור הלבנים שבחוץ, התגלגל גלגל המזל שוב לטובת שטאנץ. שליחיו של הפריץ הגדול סטפן מולדובסקי הפיצו בסלוצק כי מעבידם מוכן למחול לשטאנץ על מעלליו וגנבותיו, בתנאי שיתחייב להחזיר את הגזילה בתוך חמש שנים.

"זו סוכת המזל שלי אדון שטיינברג" אמר בהתרגשות הפריץ – העולה שנית – שטאנץ, בעודו משרך רגל אחר רגל לכיוון העגלה שתוביל אותו לפריץ המחוז, לקראת הסכם השלום בין הצדדים.

"טעות" ענה לו מושיקו שטיינברג, "זו סוכת המזל שלי".

תתפלאו או לא תתפלאו, אבל שטאנץ הנבל עמד במילה שלו. הוא החזיר את מושיקו לבקתתו ולממזגה, הוא אף שלשל לכיסו מענק נאה כדי שיוכל להזיז את העסק ופטר אותו משכירות למשך שלוש שנים, אבל ביקש הבטחה שפעם בשנה, אם לא קשה למושיקו, ואם זה מותר עפ"י ההלכה, שייתן לו לשבת בסוכה תחת הסכך, ולשתות תה. הוא מוותר על העוגייה.

שטיינברג הסכים, אבל היה בטוח שעד סוכות הבא הפריץ הקטן כבר ישכח מהסיפור. אגב, כאן המקום לאזכר שההצלחה החמקמקה החליטה משום מה, להסכים להינשא למושיקו שטיינברג והפרנסה התחילה לזרום בשפע בריא. מקורביו יודעים לספר שהסוכה ההיא, שהוקמה בעל כורחו סמוך לשביל האבנים, היא היא הייתה השדכנית.

הסוכה הקרבית של הצלף גוזלן

עמוס גוזלן גויס לסיירת כמעט בעל-כורחו. אם הייתם שואלים אותו, הוא היה מעדיף להישאר בגדוד הרגיל של גולני, עם סיורי הבט"ש (בטחון שוטף), האימונים וכל הפשטות הכרוכה בחייו של לוחם מן המניין. אבל גוזלן דתי מבית, היה טיפוס כזה שנעתר לכל בקשה. אף פעם לא אומר "לא".

ביקשו שלוחם ילווה נהג, הוא ראשון.

ביקשו שמישהו יתנדב לאבטח מוצב דליל, הוא כבר בקבינה.

צריך שומר על הציוד, לא צריך לחשוב פעמיים, כולם במקלחות וגוזלן הלוחם הבלתי נלאה מפטרל סביב, שלא ייגנב ולא ייעלם אפילו לא פאוצ'.

היה לו מינוס אחד לעמוס גוזלן. כשהוא עמד בתפילת שמונה עשרה, או ברך ברכת מזון, הוא היה מנותק לחלוטין מכל העולם. העיניים שלו נעצמו, וכולו היה מרוכז וממוקד באביו שבשמים. יש אומרים שזה דווקא הפלוס שלו. יכולת הריכוז שלו הייתה מדהימה. וכמו שהוא היה מרוכז בתפילות ובברכות, כך גם יכולותיו להתמקד במטרה היו מדהימות. עמוס גוזלן היה צלף ממדרגה ראשונה. הדיוקים שלו חוללו מהפך גדול בתפישת העולם של קבוצת הצלפים של הגדוד, אבל אלה עניינים צבאיים.

השמועה על יכולת הצליפה שלו, גם במהלך הסתערות, כמו במארב, עשתה לה שם בכל החטיבה, וכשמפקד הסיירת שמע שיש לו "דובדבן" בגדוד, הוא ביקש מהמח"ט להעבירו מיידית לסיירת. קודם כל הוא צריך צלף, וחוץ מזה שהגוזלן הנ"ל הוא חייל דייקן וממושמע שיוסיף המון לאיכות היחידה.

המח"ט זימן את הלוחם המצטיין רב"ט גוזלן והודיע לו על המעבר לסיירת, והימים ימי תשרי, ראש השנה מאחורינו. עוד מעט יום הכיפורים ואחר כך חג הסוכות.

המח"ט החמיא לרב"ט גוזלן ואיחל לו הצלחה בתפקידו החדש כצלף בסיירת וכלוחם ביחידה המובחרת ביותר. הרב"ט הדתי לא הראה שום סימנים של התלהבות, מבחינתו כל מקום הוא מבורך אם זה המקום שייעדה לו ההשגחה העליונה. גם אם היו מקבעים אותו בתור נהג בשק"ם, הוא לא היה מסרב. כזה הוא עמוס גוזלן.

הוא ישב מול מפקד הסיירת וקיבל את ההנחיות הדרושות. כהרגלו היה מרוכז בכל מילה של המפקד, והכין את עצמו נפשית למשימות קשות ממה שהכיר עד כה.

"יש לי פלוס אחד בולט" אמר למפקד הסיירת "אני דתי, ואני מבקש לתת לי זמן להתפלל... עוד מעט חג סוכות, אני מבקש ממך שתאפשר לי לבנות סוכה קטנה לאכול ולישון שם... בכל מקום שננחת" המפקד בלע את לשונו והנהן בהסכמה... "אבל קח בחשבון רב"ט גוזלן... שיש מצבים קשים שכנראה לא יהיה זמן לברך, או לאכול... גם בסוכה".

הימים ימי מלחמת לבנון הראשונה.

עוד באותו לילה הוקפצו במסוקים חיילי הסיירת לכפר לבנוני נידח, והתחפרו להם בשוחה עמוקה, לקראת התקפה על יעד מחבלים. גוזלן שזה היה לו המבצע הראשון בסיירת ניקה היטב את הטלסקופ ומלמל פרקי תהילים, שרק הוא שמע ומלך מלכי המלכים.

המשימה הראשונה הוכתרה בהצלחה. הצלף גוזלן – בעזרת השם כמובן – הצליח להוריד כמה זקיפים של האויב, והסיירת הצליחה לחטוף אישיות בכירה של טרור ולהעבירה לידי המודיעין של צה"ל.

והנה הגיע בשעה טובה ערב חג הסוכות. רב"ט גוזלן, הצלף המהולל של הסיירת איתר כמה קרטונים ודיקטים, חיבר אותם אחד אל השני, עד שיצר מהם ריבוע של 2 מטר על 2 מטר בגובה 2 מטר. אחר כך הוא נע שפוף אל שיפולי הוואדי לקצוץ קני סוף.

המפקד נזעק: גוזלן מה אתה עושה. אתה נחשף לאויב!!!

"סוכה, המפקד. תוך חמש דקות אני חוזר עם סכך, וברשותך אמקם את הסוכה בתוך השוחה המערבית מאחורי שורת המחסנים... זה נראה לי מקום בטוח".

"שטויות" זעם המפקד. "הסוכה שלך לא מוצאת חן בעיני... המיקום שלה מסוכן, ואם צלפי האויב יראו תנועה חשודה זה עלול לסכן את כולנו...".

"המפקד" לחש גוזלן ומיקד בו שתי עיני תכלת בצבע ים רגוע "אתה ידעת היטב שהפלוס שלי, שאני דתי שומר מצוות. אני לא אוכל מחוץ לסוכה, גם במחיר שאצטרך לרעוב... ובאמת, במלוא הכנות, אם קשה לך איתי, אני מוכן עכשיו לחזור לגדוד, המח"ט גם יבין אותי...".

מפקד הסיירת בלע את לשונו, והביט בחייל המסור המקצץ קני סוף ומייצב את סוכתו בקצה השוחה המערבית.

דקות ספורות בטרם התקדש החג לקח רב"ט גוזלן שתי חלות, בקבוק יין וקופסת טונה ונכנס לסוכה. הוא הדליק את הפנס כאשר אלומת האור מכוונת כלפי מטה. אל תשאלו איך ולמה, אבל תוך דקות ספורות הגיעו לסוכה מניין של לוחמי סיירת. גוזלן שלף את הסידור שלו, מזג יין לכוס הקידוש, והחל לקדש.

"אלה מועדי... מקראי חדש אשר תקראו אותם... במועדם. סברי מרנן... ברוך מקדש ישראל והזמנים".

ענני הכבוד סביב לסוכה הקרבית של הצלף גוזלן, בתוך שדה קרב שורץ אויבים, הקרינו השראה רוחנית נשגבה בקרב לוחמי הסיירת, שלגמו איש אחר רעהו מכוס הקידוש... הם טפחו על שכמו בהערצה חברית. "אשריך גוזלן, אשריך".

לפתע נשמע פיצוץ עז, ואחריו עוד אחד, ועוד אחד, ואחר כך זעקות.

השוחה המזרחית חטפה שלושה פגזי מרגמה מדויקים שגרמו לפציעתם של שלושה לוחמים, אחד מהם קשה. מסוקי הפינוי אחרו לבוא, גוזלן וחבריו יצאו מן הסוכה השיבו אש למקורות הירי, ובמקביל צוות החובשים טיפל בנפגעים.

למותר לציין, שכל עשרת הלוחמים שלא נפגעו מההפגזה היו אמורים לשהות באתר הנפילה עם התקדש חג הסוכות. למזלם הם שהו בסוכתו של עמוס הצלף.

שלושה ימים אחר כך, כשהסיירת כבר חזרה לשטח ישראל, התפנה רב"ט גוזלן לבקר את מפקדו, זה שנפצע קשה מרסיסי פגז המרגמה.

עמוס גוזלן הגיע עם הלולב שלו למחלקה לטיפול נמרץ בבי"ח רמב"ם חיפה. המפקד חייך אליו בעיניים בורקות מבעד למסכת התחבושות, אחז את הלולב ביד ימינו והאתרוג בשמאלו ולחש כמעט בלי קול "תגיד לי עמוס, למה לא הזמנת גם אותי לקידוש בסוכה שלך, אתה לא אוהב אותי?".

"אני אוהב אותך המפקד. אוהב מאד. אבל את הקדוש ברוך הוא אני הכי אוהב בעולם...".

בשמים נצצו כוכבים, וגם כמה דמעות בעיניו של רב"ט גוזלן.

חוכמה

לעולם יכין אדם שני פתחים: פתח אחד לצאת מן העולם הזה ופתח שני להיכנס לעולם הבא.

(רבי שמחה בונם מפשיסחה

הקשר שבין נעליו של וולוולה לרבנו יונה

חלום מן הסוג הזה, כל יהודי עבד השם, היה מאחל לעצמו.

ובכלל טוענים מעתיקי השמועה כי ככל שאדם עוסק בחידושי תורה ובחוכמת המוסר של רב פלוני פלמוני, אזי נוצר קשר הדוק בין הנשמות, קרי בין הלומד לבין המלמד, גם אם החיבור ביניהם נוצר ע"י ספר. וככל שעוסק הלומד בתורת המלמד, אזי ישנו סיכוי סביר בהחלט, כי בעת פטירת הלומד, יבוא המלמד ויקביל את פני התלמיד. כך למשל רבים הם הסיפורים על אומרי תהילים צדיקים שזכו בשעת פטירתם לקבלת פנים ע"י... דוד המלך.

הסבא מקעלם, כך מספרים, חלם באחד מלילות עשרת ימי תשובה חלום מצמרר. והנה בחלומו רבנו יונה מגירונדי, מי שחיבר את ספר המוסר הקדמון "שערי תשובה", מגיע עוד מעט לבית הכנסת המרכזי בקלם, ועומד לשאת דרשת מוסר לקראת יום הכיפורים.

התרגשות ותכונה בעיירה. רבנו יונה, מי לא קרא, מי לא שינן את אמרות המוסר הקולעות שלו, החדות, החודרות אל הקרביים כחיצי אש. מי לא מדפדף בין הדפים המצהיבים של "שערי תשובה" ומחפש שם את עצמו, מנסה לזהות את העקמומיות הפנימית שלו, את עיוותי ההשקפה והדעה, מי לא חושף שם, בין המילים החכמות היוצאות מלבו של ראשון, את נבכי ישותו הרוחנית, ומגלה להוותו, כי הוא שייך לאחת מארבע הכתות. אולי חנפן, אולי שקרן, או מספר לשון הרע, או אולי ליצן... השם ירחם.

וכשרבנו יונה עוזב את כל ספריו, כתביו וחידושיו ועומד לשאת דרשה בקעלם, מי לא יוצא? החנוונים סוגרים חנויות, הירקנים אוספים ומאחסנים ירקות, הסנדלרים לוקטים מסמריהם ופטישם, עוטים על עצמם חליפות ושטריימלים ואצים לכוון בית הכנסת, שהרי להפסיד מילה מדיברות קודשו של רבנו יונה מגירונדי, זה הפסד רוחני שאין לו מחיר, ואין לו רֵע.

גם הסבא, יישר את דש חליפתו, הדביק כובעו לראשו, והרים רגליו לכוון בית הכנסת. הוא לא האמין למשמע אוזניו, הנה עוד מעט הוא יוכל להביט בהדרת פניו של אחד מגדולי הדורות, ולהתבשם מחוכמה עילאית שבוודאי תעורר אותו לתשובה שלמה ותזקק את יראתו כצרוף הכסף, או כצרוף הזהב.

וכבר מרחוק רואה הסבא מקעלם, את תושבי עיירתו האהובים נכנסים לבית הכנסת ומתיישבים והנה גם הוא ניצב סמוך לכניסה, ובפתח עומד לו שומר גברתן זעוף פנים, אשר מודיע לו חד וחלק: "אתה אדוני לא נכנס!!!"

הסבא מקעלם משתומם, "אני לא נכנס?" הוא שאל בשפה רפה "אני הסבא מקעלם...".

"הסבא מקעלם והסבא מטוקיו, אתה לא נכנס" חזר השומר על הצהרתו המפתיעה והמחוצפת והמשיך לחסום את הפתח, ומאידך נתן לכל מי שרק רצה להיכנס ולתפוש מקום טוב.

"יסלח לי כבודו" אמר הסבא בענווה "אבל אני הרב של העיר הזו...".

שטויות...

"אני ראש הישיבה".

נו, אז מה.

"אני... מרביץ כאן תורה לכל האנשים שאתה רואה כאן, אני מורה ופוסק הלכות...".

נו, אז מה.

הסבא היה המום והוסיף "תשמע נכבדי, אתה אולי לא מבין – עם כל הענווה – אבל כל התורה והחוכמה והמוסר של קעלם בעשרות השנים האחרונות, זה ממני".

השומר היה עקשן, וכאילו המילים הרכות והמתחננות של הסבא, עברו הרחק הרחק מעל ראשו.

הסבא עצם עיניו, ולא האמין. איזה בזיון. כל התושבים בפנים, והוא בחוץ. רק לו אין זכות לשמוע את הדרשה המופלאה של רבנו יונה, אוי לאותה בושה, או לאותה כלימה. הסבא חש סערה יוקדת מפעפעת בחזהו וחיפש מוצא מן הסבך, עד שצץ רעיון במוחו...

"תשמע יקירי, אתה אולי לא יודע, אבל אני האבא של נחום זאב, המכונה וולוול. הוא הבן שלי...".

"מה? באמת?" אורו עיניו של השומר הקשוח. "חבל שלא אמרת זאת קודם. אם נחום זאב הוא בנך, אזי אין שום בעיה, הכנס פנימה בכבוד, בכבוד רב".

"תודה" אמר הסבא וצעד קדימה.

אבל כאן, ממש בנקודה הזו, הוא התעורר מן ... החלום. אין דרשה, אין בית כנסת, אין רבנו יונה. חבל.

הסבא הזעיק מיד את בנו ושאל "הסבר לי בני יקירי, מה פשר הדברים? הלוא בוודאי יש לחלום הזה אחיזה, יש בו מסר. מה עשית? במה זכית שבזכותך נתנו לי להיכנס – אמנם בחלום – לבית הכנסת המרכזי לשמוע את דרשתו של רבנו יונה?".

וולוול, היה מופתע, האיתות השמימי הזה הדהים גם אותו.

"אולי אבא" אמר "אולי בזכות מעשה חסד קטן שעשיתי עם יהודי לפני מספר חודשים. בעצומו של חורף גיליתי שסוליות נעלי קרועות לחלוטין, השלג הקפיא אותי, הלכתי לסנדלר ושם ראיתי זוג נעליים גבוהות עם פרווה של דֹב. ממש מיוחדות וקורנות חמימות. במשך חודשיים שלושה אספתי פרוטה לפרוטה, ואפילו לווייתי מכאן ומשם, כדי לאסוף את הסכום הגבוה שעלו נעלי הפרווה. נכנס בי יצר רע, מן דחף לא לקנות נעליים רגילות, רק את נעלי הפרווה. ואכן לפני כשבועיים רכשתי אותן והנחתים בארון עד לערב שבת כדי לחדשם. והנה בליל שישי דפיקה בדלת. אני פותח, ובפתח ניצב לו שם קבצן יהודי, שפוף רזה, וביקש צדקה. הכנסתי אותו בזריזות פנימה, הושבתי אותו ליד התנור. הגשתי לו כוס תה חם, עוגות, פירות, ודאגתי שישבע וירגיש טוב. שלשלתי לידו כמה רובלים כדי שיוכל להתקיים בימים הבאים. הוא הודה לי בחום רב וביקש לצאת. ובעודו פותח את הדלת, מנשק את המזוזה, ובחוץ השלג נערם לגובה של מטר וחצי וכבדרך אגב אני מביט לכוון רגליו, ולא מאמין!!! היהודי יחף, פשוט כך, ועל רגליו צלקות ופצעים וחריצים, והן נפוחות. נקרע לבי בקרבי. ביקשתי שימתין, ניגשתי לארון אבל עם הרבה היסוסים, שלפתי משם את זוג נעלי הפרווה. ביקשתי שינעל אותם, והם תאמו לרגליו כמו כפפה ליד, ממש יכולתי להבחין בו, כאילו הוא נולד מחדש, זיק של אושר ושמחה פרץ מעיניו... הוא הודה וברך אותי ויצא לקעלם המושלגת... זה הכול".

הסבא מקעלם נשק את בנו ואמר "בני אהובי, אין לי ספק שחסד אדיר זה, ההטבה שנבעה מלב טהור כלפי בן של הקב"ה, היא שפתחה לי את הדלת של בית הכנסת לשמוע את דרשת רבנו יונה...".

תלמידי הסבא מקעלם יודעים לספר, כי אין להם ספק שהחלום הסתיים ברגע שהשומר השתכנע והתיר לסבא להיכנס, כי אם החלום היה ממשיך ורבנו יונה היה דורש... הסבא היה מוציא לאור את הפרק האחרון שב"שערי תשובה".

"סעודת יום הכיפורים"

הרופא היה סימפטי ובערל היה חולה מסוכן. הוא בלע תרופות וקיבל זריקות במינונים מבהילים. גופו כחש, עיניו שקעו בחוריהן, ויום הכיפורים החל לפתע להציץ מעבר לכתפו של ראש השנה שפנה והלך לו. אוטוטו, יכנס עם צללי ערב, יום התענית שמכפר, שמנקה, שמטהר את היהודי, ומאיץ אותו אל חג הסוכות ומשם לעוד שנה של התעלות.

בערל, כבר לא היה צעיר, סמוך ונראה לגבורות. תמיד הוא היה איש בריא, חזק, נמרץ, עד לפני שנתיים. אז הגיע הסוכר, לחץ דם, הצנתור, וכל שאר המרעין בישין, שנשלחים לאדם מגנזי מרומים, כדי לאותת לו: "הלו, יהודי, דע מאין באת, ולאן אתה הולך... ולפני מי אתה עתיד ליתן דין וחשבון".

בערל, מאז שהוא זוכר את עצמו צם את כל התעניות החל מילדותו, וכלה בזקנותו. הוא היה הגבאי של בית-הכנסת, מסור ונמרץ, יעיל וסבלן. כ-40 שנה נהנה הציבור מדמותו הזכה, התמימה, הפשוטה, שהקרינה אווירה של ידידות ורוגע בבית הכנסת. הוא ידע לפנק את המתפללים באבטיח צונן אחרי צום תשעה באב, בשאר התעניות בעוגות ושתייה קלה, ובכוסות מיץ ענבים במוצאי יום הכיפורים.

הרב היה ידיד נפשו, היו השניים ממתיקים סודות כמוסים, כדי להרחיב את מעגלי הצדקה והחסד, לכל דיכפין, בהסתר, במין חינניות שממיסה כל לב.

בערל שכב על מיטתו בבית החולים, במחלקה הפנימית והאזין בקשב רב לדברי הרופא. "מצטער קינדער, אתה ביום הכיפורים הקרוב, אוכל. אוכל ושותה ממש. לא טיפין טיפין, לא במנות של מלוא לוגמיו, ולא בשיעורים קטנים מכביצה קלופה. אתה חולה מסוכן מאד, הגוף שלך זקוק, למזון. זלזול בהוראה הזו, עלולה לגרור אותך בערל קשישא, למצב מסוכן...".

הרופא היה נבוך למראה עיניו השואלות של בערל "אתה רציני דוקטור? אתה רוצה שבאחרית ימי אקפד את ההלכה שכה דקדקתי בה...".

הרופא היה עקשן, וחייג לרב בית הכנסת. הלה הגיע בדחיפות למחלקה, והורה לבערל לקיים את דברי הרופא. "זה לא הזמן להתווכח ידידי. חיים של יהודי הם מעל לכל. המלך שלנו, חפץ בחיים, למענו. למען הרבות כבוד שמים".

"דע לך בערל" אמר הרב "עכשיו אכילה ביום הכיפורים היא אותה מצווה מן התורה בדיוק כמו הצום. הצום לאנשים בריאים, הוא רצון השם, אכילה לאנשים חולים ביום כיפור, הוא רצון השם, וזה אותו רצון בדיוק".

השמש שקעה.

"כל נדרי ואסרי".

בערל ניסה לסחוב חצי שעה, שעה, אבל האחות נזפה בו "שתה, אל תזלזל...".

בערל עצם את עיניו, הצמיד את כוס המים לשפתיו היבשות, הסדוקות, "ברך שהכל נהיה בדברו... ושתה".

"ריבונו של עולם" זלגו עיניו דמעות "עכשיו יום כיפורים. 70 שנה צמתי, מאז עומדי על דעתי, ועכשיו אני מוכרח לאכול, ולשתות. אז מחל וסלח לי, כי אני אוכל ושותה לכבודך, כי זה רצונך, קשה לי, אני מרגיש מבולבל ומסויט מחולשתי הנוראה, ואינני מבין מדוע הוכרחתי להגיע למצב הזה...".

הוא שתה את המים, נגס מפרוסת הלחם, לעס לאיטו, ולפתע הרגיש שהאכילה מענה אותו הרבה יותר מן הצום. אוי, איזה עינוי האכילה!!!

"תודה לך מלכי, אבי שבשמים. שגרמת לי שהאכילה תהיה עינוי יותר מן הצום. חתמני בספר חיים למענך אלוקים חיים".

אל תשליכנו

ריבונו של עולם, אמר ה"חת"ם סופר": "אל תשליכנו – לעת זקנה. ובמה דברים אמורים? ובכן, גם בגיל זקנה ושיבה, כשהאדם תשוש וחלוש, חסר אונים, שבר כלי, ואין בו כוחות לעשות חטאים ועוונות, וזו תשובה פחותה מאד בערכה, גם לגבי התשובה הזו, אנו מתפללים ומבקשים, אל נא תהא תשובה זו מושלכת מלפניך, אלא מקובלת ורצויה, כמו תשובת הבחורים.

רגע התשובה

אף בחיי הרשע הגדול ביותר, יש רגעים שהוא קרוב אל הקדוש-ברוך-הוא, אף יותר מצדיק גמור – ואלו רגעי התשובה.

(רבי מנחם מנדל מויטבסק)

סנגורית ושמה שבת מוקדמת

אולי זה סוג של מחלה. אולי זה רק חוסר רצינות. אולי זה פגם ביראת-שמים. אולי. מה שברור שברבבות בתים בישראל, נכנסים אל השבת באמוק של חוסר נשימה, מתוך לחץ אדיר של חוסר הספק, אי עמידה בזמנים.

תמיד שוכחים משהו, חסר משהו.

ברגע האחרון מצחצחים נעלים.

בשנייה האחרונה מושכים את האוזניים, כי אין מים חמים בתרמוס, לא לתינוק ולא לאורחים.

אוי, שכחנו לחתוך נייר...

אוי, לא כיוונו שעון שבת של המקרר...

גוועלד! לא גיהצתי את החולצה הלבנה השבתית שלי.

זה קורה כמעט בכל בית, בגוונים שונים, באוקטבות שונות, ברמות לחץ כאלה ואחרות, אבל זה קורה, וזה לא מכובד, ויש בזה נופך לא מבוטל של זלזול בשבת קודש. עליה נאמר "מתנה טובה יש לי בבית גנזי ושבת שמה".

והמתנה הזו היא בבת-עינו של הקב"ה, היא הכתר, היא היהלום, היא צינור השפע המחבר אותנו מן העולם העכור והגשמי אל העולמות העליונים הזכים, המשפיעים עלינו מן הטוב מן החסד ומן הרחמים.

וכשאנו מקבלים את פני השבת, בתו של מלך, בנשימה קצרה, בלחץ והתשת כוחות, בערפול חושים, ולעיתים בכעס נורא על בני המשפחה, זה אינו מכובד, בלשון המעטה. זו אפילו בושה וחרפה. ככה לא מקבלים אורח.

... ואל תביאנו לידי בזיון ... ויש בכך הרבה מן הביזיון. כך לא היינו מקבלים פניו אפילו של מלך בשר ודם.

אין ספק, יש לנו חור שחור בתודעת העומק הרוחב בעניין חשיבותה של השבת, ואיננו מחפשים כאן אשמים, ואין מזרזין אלא למזורזין.

מסופר על הרידב"ז כי בעת שכיהן כרבה של סלוצק, הגיע כבר לגיל זקנה ושיבה, וחלה לפתע במחלה קשה.

ובעודו על מיטתו סובל מחוליו, עלתה נשמתו לבית דין של מעלה, שם המתינו לו הדיינים.

"והדין היה ברור לחלוטין" סיפר הרידב"ז "נגזר עלי למות ולהחזיר נשמתי לעליונים. אלא שאפשרו לי לסנגר על עצמי, ואמרתי לדיינים, בימים אלה אני שוקד על כתיבת פרוש לש"ס הירושלמי. וכידוע לכבוד מעלתכם לש"ס הירושלמי אין הרבה פרושים. וזו תרומה חשובה מאין כמותה לעולם התורה...".

היסו אותו הדיינים "נו, נו, יש מספיק תלמידי חכמים שיוכלו לסיים את מלאכתך המונומנטלית על הירושלמי, עם כל נחיצותה. לא זו סיבה מספיק טובה להאריך את חייך...

"ואז ניסיתי" מספר הרידב"ז "סנגוריה מכיוון אחר. אני מוסר נפשי לעזור לאלמנות ויתומים. והחסד מעלתו עצומה...".

והדיינים בשמי מרומים, גילו קוצר רוח. "גם זו לא סיבה מספקת לתת לך אריכות ימים, תמיד נוכל למצוא גבאי צדקה מסורים ויקרים לפחות כמוך, שיעשו גדולות ונצורות למען יתומים ואלמנות. גבאים טובים לא חסרים...".

הרידב"ז חש באותן שניות שנידמו לנצח, חוסר אונים. הוא רצה לחיות, הוא ידע שיש לו עוד מה לתרום בעולם העשייה, אך לא מצא לעצמו כף זכות שתטה את המאזניים. לפתע הוא נזכר...

"רבותי הדיינים לפני חיתום גזר דיני למיתה, אני רוצה לספר לכם שרעייתי ואנוכי מקבלים את פני שבת המלכה כבר בליל שישי. אצלנו הבית מבריק ומצוחצח בליל שישי, המפה פרושה על השולחן, הפמוטים מוכספים ניצבים להם על גבי מגש הכסף מלאים בשמן זית זך, התבשילים עשויים היטב, ניחוח השבת מתנוסס באוויר הבית. בערב שבת, ביום שישי, אני נושא ונותן בדעתי, מה אוכל להוסיף עוד לכבודה של שבת... ודומני שאין בעולם עוד יהודי שמרחיב את תוספת השבת כמוני...".

הדיינים נאלמו דום. זו הייתה טענה ניצחת, וסנגוריה חותכת דין. בית הדין שבעליונים פסק לרידב"ז עוד 20 שנות חיים, במהלכן הוא הספיק לסיים את פירושו על הירושלמי, לעלות לארץ ישראל, להתגורר בצפת, ולהקים ישיבה מפוארת ובה 150 תלמידים.

דברי חכמים – שבת

כל מצווה מתקנת איבר אחד של האדם – השבת מתקנת את כל הגוף.

(רבי אריה לייב מגור)

שערי תשובה

דקה לפני השקיעה

ד"ר סימון גבריאלי הוא מסוג הרופאים המהססים, החושבים. מאלה שלא ממהרים להחליט, כי הלוא כל החלטה או אבחנה פזיזה עלולה לעלות בחיי אדם אם בחדר הניתוח, או עקב מתן טיפול תרופתי לא מדויק. עוד בימי בחרותו לחש לו רבו המובהק: "ר' סימון, למדנו שצריך לרפא את החולה וממילא נעלמת המחלה. אתה עוד תהיה דוקטור גדול, ואל תשכח שיש קודם כל בן אדם לפניך, שיש לו רגשות, ולב, ומשפחה, ואמונה, ויש קדוש ברוך הוא בשמים, שבוחן כל החלטה שלך, אם יש לה בסיס יהודי, או חלילה נטיות להתנשאות, או טכנוקרטיה. אל תהיה רובוט סימון, אל תיגרר לרובוטיקה של הרפואה, תהיה רגיש ואנושי ותאהב את החולים שלך, כאילו הם בניך כאילו הם בשר מבשרך...".

30 שנה חלפו מאז שד"ר סימון גבריאלי היה סטודנט צעיר לרפואה בבוסטון, אשר את עיצוב אישיותו ורוחניותו כיהודי וכרופא הוא מסר לידי רבו הישיש. לימים כשנפטר הרב בשיבה טובה עמד ד"ר סימון הצעיר על קיברו מייחל לעצמו לא לשכוח את הנחיותיו. "לרפא את החולה ואח"כ את המחלה, ואל תשכח, תהיה רגיש ואנושי ותאהב את החולים שלך כאילו הם בניך, הם בשר מבשרך".

מעת לעת כשהוא נוסע לכנסים רפואיים בארה"ב הוא פוקד את ציון רבו ומתרפק בזיכרונות על ימים של לימוד תורה במחיצתו, בעיקר על הלכות מילה. הוא מתגעגע לעצותיו הנבונות, לליטוף על המצח, ולחמימות הטבעית האוהבת שהעתיר עליו רבו. ד"ר גבריאלי לא יכול לשכוח את אותו לילה גשום בבית החולים בבוסטון כשהגיע בדחיפות לחדר הניתוח יהודי כבן 60 עם חשש לגידול באחד מן האיברים הפנימיים... הוא היה בתורנות והיה עליו להכריע כמה הכרעות גורליות. השעה הייתה ארבע אחה"צ, עוד שעתיים שקיעה, הוא קרא בעיון את המסמכים בתיק החולה, ולדימיר בנימינוב זה שמו. תוך כדי בדיקה הוא הבחין שהאיש נאנק בכאביו, איננו נימול. היה ברור לו שהוא עוד אחד מאותם יהודים מרוסיה, שנשאבו אל הריק הקומוניסטי ואל חוסר התודעה היהודית, בעל כורחו.

ד"ר גבריאלי שלח אותו לצילומים, והכריע כי יש לבצע הרדמה כללית, אם כי בדיקות המעבדה העכשוויות דווקא היו מעודדות, הסימנים נוטים לכך שהגידול שפיר.

חמש וחצי אחה"צ. ולדימיר בנימינוב נכנס לחדר הניתוח. ד"ר גבריאלי נשען על מרפקיו ובהה בחלל. הסטאז'ר האיץ בו להיכנס לחדר-ניתוח, סימון לא השיב לו, הוא נעמד וצעד לעבר הטלפון. חייג, ואחרי שלושה צלצולים הוא שמע את קולו המוכר של רבו.

"זה בסדר ד"ר גבריאלי, אני שמח שהתקשרת למרות שאני שוקד על תלמודי..." הרגיע אותו הרב.

"תשמע כבוד הרב, ממש בדקות אלה אני עומד לנתח יהודי בן 60 בשם ולדימיר בנימינוב, יהודי מרוסיה, עם חשש לגידול פנימי. לצורך הניתוח, יש לבצע הרדמה כללית. האיש ערל... מה כבוד הרב אומר, האם כדאי לנצל את ההזדמנות ולמול אותו... או שמא יש בזה משום פגיעה בו... יש גם חשש שירצה לתבוע אותי ואז אסתבך בתביעה משפטית... אני מסתפק, אני די מבולבל... הרב פעם אמר לי להתייחס לחולים כאילו הם בנים שלי... בשר ובשרי, היהודי הזה יכול להיות אבא שלי, לאבא שלי לא הייתי נותן להישאר ערל, ועוד 25 דקות שקיעה... לא מלים בלילה.

השתיקה מן העבר השני של הקו הייתה ארוכה למדי.

"כן, אתה יכול למול אותו... זו מצווה וזו הזדמנות שיש לנצל אותה. שליחי מצווה אינם ניזוקים" פסק הרב.

האמת היא שד"ר סימון גבריאלי היה די מופתע מן הפסק. הוא חשב שהרב לא ייתן לו להסתכן יתר על המידה עם שלטונות החוק הרפואיים בארה"ב...

משמרת הערב הייתה אמורה להסתיים ב- 22:00 בלילה. בחצות הלילה, שעתיים אח"כ, אמור היה ד"ר גבריאלי לטוס לישראל לחופשה של שבועיים ימים בקרב בני משפחתו בירושלים, כך שעם התאוששותו של בנימינוב הוא כבר לא יהיה באזור. מה יהיה? יהיה מה שיהיה. הנוטל עצה מן הזקנים... אינו ניזוק.

אחרי שעתיים של ניתוח, כשלפניו ברית מילה זריזה עם ברכה ופריעה ובנוכחות אליהו הנביא כשלצידו כמה אחיות תמהות, הוכנס במזל טוב ולדימיר בנימינוב בבריתו של אברהם אבינו. רשמו לפניכם, ברית המילה בוצעה, דקה לפני השקיעה.

כמה שעות אח"כ במטוס הג'מבו ישב ד"ר סימון גבריאלי, מנומנם, אבל די מבוהל, הוא חשש מהטלפון שיקרא אותו לסדר...

החופשה בת השבועיים בישראל חלפה בזריזות. הוא קיבל עדכון מהסטז'ר שלו שבנימינוב עדיין במחלקה הכירורגית שיקום וכדאי שיבוא לבצע בו בדיקה נוספת...

ד"ר גבריאלי נכנס למחלקה הפנימית שהוא ממונה עליה, ובחצי עין הבחין במר ולדימיר בנימינוב ישוב על כורסא סמוך לחדר האוכל, כשהוא... מעוטר בטלית ותפילין ובידו סידור תפילה. סימון חשב שהוא בולע את לשונו מתדהמה. הוא ניגש בחיוך לבנימינוב ושאל לשלומו.

"הו, ברוך השם, מרגישים נפלא" ענה לו בנימינוב באנגלית עילגת "אני כבר יהודי מושלם, אתה דאגת לי לברית מילה, והשכן שלי לחדר דאג לי לתפילין, ואפילו לימד איך להתפלל...".

ד"ר גבריאלי ניגש לחולה בחדרו של בנימינוב ושמע ממנו את השתלשלות העניינים.

"אתה לא תאמין דוקטור, כשבנימינוב התאושש מהניתוח השכיבו אותו בחדר שלי. הוא פקח את עיניו וראה אותי מתפלל. כשכולו כואב ודואב, הוא ביקש שאניח לו תפילין, שאלמד אותו להגיד קריאת שמע... הוא ביקש ספר תהילים. חשבתי שחדר הניתוח במחיצתך היה עבורו כמו סמינר "ערכים"... הוא ביקש מאשתו ללכת לבית הכנסת ולתרום צדקה, ולגשת לרב המקומי ללמוד הלכות כשרות... לא יאומן".

ד"ר גבריאלי נכנס למשרדו וחייג בהתרגשות "כבוד הרב, אתה לא תאמין...".

"אני מאמין להוכל... אל תשכח סימון, את הפסוק הנפלא האלוקי של דוד המלך "סור מרע ועשה טוב". ברגע שנכרתה ממנו העורלה, סר ממנו הרע, ומה נותר לו לעשות? רק טוב. אשריך בני, שזכית להכניס עוד יהודי תחת כנפי השכינה. אשריך שזכית להתייחס לכל חולה, כאילו הוא בן או אבא שלך...".

חלפו מהסיפור הזה למעלה מ- 20 שנה. כל שנה ביום היארצייט של הרב נפגשים השניים. ד"ר גבריאלי והפציינט שלו אברהם (ולדימיר לשעבר) בנימינוב, וקוראים משניות לעילוי נשמת הצדיק.

"תראה דוקטור" אמר לו פעם בנימינוב "אתה אומנם מלת אותי, אבל לא היית עושה את זה, בלי הפסק של הרב שלך... ואת היהדות שלי אני חייב בעיקר לו. אתה לא נעלב?

"נעלב? חלילה" ענה לו ד"ר גבריאלי "אני מאושר שזכיתי להסתופף בחצרו של גדול כזה וגם אתה הרווחת דרכו, את עולמך היהודי".

ואחר כך השמש שקעה.

ראיית ההווה

הנביא רואה את העתיד, והרבי רואה את ההווה. לפעמים קשה לראות את ההווה מאשר את העתיד.

(רבי נפתלי מרופשיץ

נגיחה בג'ונגל

אבי גולן היה מושבניק חילוני טיפוסי. הוא גדל כילד טוב, כפרי וירוק במרחבי המושב האמיד, ששדות תבואה ופרדסי הדרים השתרעו סביבו, והפינוק והשפע היו לחם חוקו הדק היטב, היטב הדק. כפית השמנת העשויה זהב האכילה אותו רק מתוק וטעים. אבי ומושיקו היו שני בני תפנוקים שנולדו שנה אחר שנה להורים משכילים, שעשו עסקים גם מעבר למשק המשגשג, שבמרכזו ניצבה בריכת דגי נוי ייחודית ששווקו, לכל דורש, במחיר לא שווה לכל נפש.

"דגי גולן" הייתה פירמה עולמית שנהנתה מביקושים עצומים בעיקר בחגאות של תושבי ארה"ב ואירופה. הללו משום מה, נהנו לקנות דגים צבעוניים כמתנת חגא. "דגי גולן" היו משייטים להם במיליוני אקווריומים ברחבי העולם, מה שגרם לשייט בלתי מוגבל של דולרים ויורו ומארקים בחשבון הבנק הבלתי מוגבל של המשפחה.

אבי, הבכור, היה כבר בן 23, שנתיים אחרי שרות צבאי, משועמם עד שורשי שערותיו. לא היה אתר בארץ שהוא לא פקד. הוא היה חולה טיולים אובססיבי, צמוד למפות ולמצפנים ומנווט את עצמו בין ואדיות וערוצים עמוקים, לבין מסלולי הרים בצפון ולמכתשים בדרום. לא הייתה פינה שהוא לא הכיר, והרבה חברות תיירות ביקשו ממנו את שרותיו. אבי גולן דחה באדיבות בקשות אלה, למרות שציוני המעבר שלו בקורס מדריכי הטיולים היו מעולים ביותר, ואת הקורס הוא סיים תוך שלושה חודשים בלבד.

בער בו החיידק הכול כך מוכר אצל צעירים ישראליים – חו"ל. טיול מקצועי, יסודי באתרים שעין לא שזפתם באסיה, או אפריקה, או אולי דרום אמריקה. ההורים קצת הביעו דאגה מן הרעיון, אבל אבי גולן ידע לסכל את הדאגות בחביבות ונעימות אופייניים.

לבסוף החליטו האחים גולן על מסע לתוככי הג'ונגל האפריקני. ההחלטה נבעה לאחר הרבה שיחות עם מטיילים מקצועיים ויועצי טיולים מכל העולם. הם היו בטוחים שזה המסע של חייהם.

אל תשאלו איך ולמה, אבל יומיים לפני הטיסה לאפריקה, נפגש אבי לערב חביב עם כמה חבריו מתקופת הצבא כדי להעביר חוויות. גם יוסי פלח מדרום ת"א הטבח של האוגדה נכח בפגישה. אבל זה כבר לא היה אותו יוסי, זקן קצוץ עיטר את לחייו, וכיפה סרוגה לבנה וענקית והמלים "נ, נח, נחמ, נחמן", רקומות בכחול בשני צדדיה.

בשלב מסוים גלשה השיחה לעסוק בפרושה המאגי המיסטי של הכתובת על כיפתו של יוסי, ומיד אחר כך כמנהג בעלי בתים לא חשובים, התחילו לדבר על "שטיפת המוח שעושים החרדים והרבנים לתמימים הללו, שחוזרים בתשובה".

יוסי פלח היה לבד במערכה הזו, מול ששה חברים חילוניים. ביניהם יגאל מכפר שמריהו, ברוך מרמת-גן, איציק הקיבוצניק, ומשה הדייג מעכו. האמת היא שהרבה תחמושת להשיב להם לא הייתה לו. בסך הכול הוא חוזר בתשובה חצי שנה, כן הוא אומנם הספיק לחגוג את ראש השנה באוּמן סביב ציון הצדיק, ולקרוא את "תיקון הכללי" אותם 10 קפיטל תהילים שמחוללים נפלאות, אבל ידיעותיו בתורה ובמצוות היו קלושות למדי.

בשלב מסוים של השיחה שמעו את אבי גולן אומר מילים קשות, בוטות, כלפי שמיא וכלפי הצדיקים והרבנים, מילים שהנייר לא סובלן. יוסי פלח הרגיש שהוא מאבד עשתונותיו ועלול להגיב בצורה לא הולמת, הוא הרים את מכשיר הפלאפון שלו מעל השולחן, ונפרד מחבריו.

"שהקב"ה יסלח לך, אדון גולן", אמר יוסי פלח "והלוואי, הלוואי שתזכה לחזור בתשובה".

"אני נוסע לאפריקה יוסי, מחרתיים" הגיב אבי גולן "ושם באפריקה רק... יכולה להחזיר אותי בתשובה..." וכולם פרצו בצחוק רועם. יוסי פלח לא הספיק לשמוע מה או מי בדיוק יכולים להחזיר את גולן המושבניק בתשובה אי שם באפריקה, אבל היה לו ברור שתגובת חברו הטוב, מצחיקה נורא, עד דמעות. אבל הוא כבר לא היה שם. הוא לא יכול לסבול את האקלים הזה...

אבי ומושיקו גולן נחתו באפריקה עם הרבה מפות, מצפנים, כסף וכרטיס אשראי, ומצוידים במוטיבציה מגביהת שחקים לכבוש את הג'ונגל, ובעיקר אתרים שכוחים שהציוויליזציה עדיין לא השיקה אותה.

שלושה חודשים מסיביים ורוויי הרפתקאות מסמרות שיער חלפו עליהם ביערות-העד והם תעדו הכול במצלמותיהם. החל מעדרי פילים דוהרים, קרבות קיום בין אריות לצבאים, וכלה בציפורים נדירות בעמקים מרהיבי עין. הם התחככו יפה מאד עם שבטים פראיים שלפעמים חשדו בהם, אבל מהר מאד הם נשאו חן בעיני ראשיהם שבמקום לבשל אותם בסיר ענק, העניקו להם קשת וחיצים במתנה ושלחום לחופשי.

עד היום המר והנמהר ההוא. האחים גולן החליטו לחזור לארץ, אך בטרם זאת, הם תכננו טיול ממונע על אופנועים לאתר פראי באחד הג'ונגלים היותר מוכרים. האופנועים צוידו היטב בדלק, במזון ומיד בהנץ החמה הם הניעו את האופנועים ופתחו בדהרה לכיוון היער. הסקרנות גברה עליהם והם החליטו לסטות לשביל כורכר צדדי, אבי לחץ על הדוושה, לכיוון עיקול הדרך, ואי מפה אי משם, יצאה מן המעבה ג'ירפה ענקית ודהרה למולו, הוא נכנס להלם וחרדה. הוא פנה ימינה, היא סטתה שמאלה. הוא משך שמאלה, היא חתכה ימינה, שועטת למולו בדווקא כמו מתעקשת להתנגש בו. הוא לחץ בעוצמה על הבלמים, אך מאוחר מדי. האופנוע נכנס בגוף הג'ירפה וראשו נטרק בראשה. איזה בום!

מושיקו שדהר לפניו היפנה ראשו לאחור וראה את האסון, אחיו היה שרוע על הארץ מפרכס בתוך שלולית דם והג'ירפה אף היא שכובה מיוסרת ונאנקת. איך מזעיקים לכאן עזרה? חרד מושיקו. הוא ניסה להנשים את אחיו, שמצחו כמעט הגיע לעורפו, אך טבע בדמו. הוא הצליח בעזרת תחבושות לחסום פצעים מדממים, עלה לאופנוע וחזר לכביש המרכזי, שם הבחין באוטובוס תיירים מקרטע. הוא עצר אותו, וביקש מן הנהג הכושי לאסוף את אחיו לביה"ח.

הכושי היה אדיש. "האוטובוס מלא תיירים" ענה באנגלית עילגת "אני לא יכול להפסיק את הטיול". מושיקו זעק "אבל אחי עלול למות, כמה כסף לשלם לך בשביל זה?"

הנהג הכושי דווקא גילה עניין ו- 1,500 דולר מרשרשים שכנעו אותו לבקש את סליחת התיירים, תוך הבטחה שיפצה אותם. הוא נכנס עם האוטובוס לשביל הצדדי, ויחד עם מושיקו העלו את אבי לאוטובוס.

בבית החולים הקטן בעיירה האפריקנית הצליחו לייצב את מצבו של אבי, אך הוא היה בחוסר הכרה מוחלט. ראשו היה מעוך וכתות בצורה מחרידה.

הקונסול הישראלי הצליח להעביר בעזרת אמבולנס את אבי גולן לעיר הבירה ומשם בטיסה עם ליווי רפואי למרכז רפואי גדול בארץ.

במשך שלושה חודשים היה אבי גולן בחוסר הכרה. גולגלתו הייתה מרוסקת מצידה הימני ואובחנה פגיעה חריפה באזור חשוב במוח. "רק נס יחזיר אותו להכרה" אמר פרופ' גולדשטיין להוריו הבוכים.

רופאים וניסים לא הולכים יד ביד. אחרי שלושה חודשים אבי פקח עיניים מבינות, אבל פיו היה חתום. הוא לא יכול היה להוציא הגה מפיו. רק אחרי חצי שנה נפלטו ההברות הראשונות "אבא, אימא". כמו תינוק בן יומו.

באותן שעות ארוכות של שתיקה בעל כורחו, הוא חשב על עצמו, על חייו, על תכלית חייו, על מי ברא את העולם, ואיך ברא, ולמה ברא, ומדוע התאונה הזו נכפתה עליו, ולמה הוא שותק ולא יכול לפלוט מילה מפיו. מי משתיק אותי??? הדממה הפנימית חוללה בו זעזוע וטלטלה.

והשאלות ביקשו והתחננו לתשובות. במחלקת השיקום הוא הבחין בספר תנ"ך והתחיל לדפדף. דף אחרי דף. בוהה, מנסה להבין, מנסה למלא בורות נשברים.

"בראשית ברא..." מעניין חשב לעצמו, יש מי שברא את הארץ, השמים, הצמחים, החיות והאדם, ויש סדר ותכנון לכל מהלך הבריאה, וכנראה הוא גם ברא אותי... אז מה הוא רוצה ממני? מה פתאום הוא שלח אותי להתנגש עם ג'ירפה?".

כשנה אחרי התאונה חל שיפור מסוים ביכולת הדיבור של אבי גולן, וגם מצבו הפיסי השתפר לאין ערוך, אך הוא עדיין נשאר צמוד למחלקה השיקומית. בצהרי אחד הימים הגיעו לביקור שניים מחבריו, ללא כל תאום מראש.

יגאל מכפר שמריהו, ויוסי פלח החוזר בתשובה עם הכיפה הלבנה. הם ישבו על הספסל והקשיבו לסיפורי הג'ונגל של ידידם. עד התאונה, את התאונה עצמה כבר לא ידע אבי גולן לספר, האירוע הזה נעלם מזיכרונו. רק מאחיו מושיקו, הוא שמע על פרטי התאונה המוזרה עם ה...

יגאל מכפר שמריהו שלף מכיסו מכשיר הקלטה קטן ואמר, "לא תאמינו, את כל המפגש שעשינו לפני הטיסה שלך לאפריקה, הקלטתי. בואו נאזין. ההקלטה הייתה חדשה וברורה, החל מחוויות הצבא, עבור לסיסמת הכיפה "נ. נח. נחמ." של יוסי, וכלה במונולוג המתריס והמכוער של אבי גולן כלפי שמיא...

השלושה היו קשובים ומרותקים להקלטה, עד שלפתע שמעו את גולן אומר בבדיחות דעת לעברו של יוסי "אני נוסע לאפריקה, יוסי, מחרתיים, ושם באפריקה רק ג'ירפה יכולה להחזיר אותי בתשובה". אחר נשמעו פרצי צחוק.

השלושה היו בהלם. הם האזינו שוב ושוב למשפט הזה, "רק ג'ירפה יכולה להחזיר אותו בתשובה...". רק ג'ירפה... לא יאומן.

"ברית כרותה לשפתיים" הסביר יוסי לאבי. "לפעמים אתה מנבא את עתידך. אתה בת-קול של עצמך. אתה לא זקוק לסמינר ליהדות, אצלך את כל העבודה עשתה ג'ירפה מטופשת אחת במעבה הג'ונגל".

אבי יצא מבית החולים עם כיפה על ראשו, ציצית על גופו ועם המון תודה לג'ירפה, שהכניעה אותו בנגיחה אחת ופתחה בשבילו את פרשת בראשית של יהדותו המעשית.

בראש השנה האחרון הוא נסע לאוּמן להגיד תודה לרב נחמן. הוא ויוסי פלח קראו מחובקים ודומעים את ה"תיקון הכללי". אבי גולן הבחין על המצבה בתאריך פטירת רבי נחמן: חי' בתשרי. לא תאמינו, אבל היה זה יום הולדתו של אבי גולן... היה זה גם תאריך הנגיחה. לפעמים חברים, לפעמים נגיחה של ג'ירפה היא נשיקת חמלה של הקדוש ברוך הוא.

חוכמה

"זריזות היא מידה טובה ויקרה היא, בכל איבריו של האדם, זולת הפה והלשון".

(המגיד ממזריץ')

"אני רק יהודי פשוט"

גברת קורנפלד היא לא אישה דתייה. ליתר דיוק באזור שלה לא תוכלו למצוא גברת יותר אנטי-דתית ממנה. היא פשוט לא יכולה לסבול דתיים על גוניהם השונים, עם שטריימל, בלי שטריימל, עם קיטל או בלי, עם עניבה, בלי עניבה, ואפילו כיפות סרוגות עם חולצה צבעונית עוררו בה טינה עזה.

היא כבר לא אישה צעירה הגב' חווה קורנפלד, ועיסוקה כמאבחנת ליקויי למידה למעלה מ- 30 שנה, העמיד אותה בשורה הראשונה בסקטור המקצועי שלה. שמה הלך לפניה מדן ועד אילת, היא הייתה אוזן קשבת, לב מבין, ופה מפיק עצות-מרגליות, בכל הקשור לאבחונים ורעיונות התמודדות עם כל ליקוי באשר הוא. הספר שכתבה "ילדים עם כשרון אחר" הפך ללהיט גם במגזר הדתי, שם ידעו לסנן ולנפות את הקש והתבן, ולהוציא משם את הסולת הנקייה, בבחינת "תוכו אכל קליפתו זרק". לא נחטא לאמת אם נאמר שאלפי ילדים חייבים לה את חייהם ותפקודם השכלי והרגשי כאחד, גם במגזר שלנו.

היה זה בוקר יום שבת קיצי, פרשת "משפטים", ב' אלול, החום הכבד עדיין לא לפת את הנבראים, והיא השכימה קום כהרגלה, לצעדת הבוקר הקבועה שלה. בראשה חולפות מחשבות של אושר, שתי בנותיה נישאו בשנה שעברה, ובקרוב, ממש בקרוב, היא ובעלה יוכלו לסמן ברקורד שלהם את התואר: סבא וסבתא.

גב' קורנפלד ירדה במדרגות הפונות לגן הציבורי ופתחה בהליכה. הפתגם "נפש בריאה בגוף בריא" היה נר לרגליה למרות שבריאות הנפש לדידה, זו השכלה אוניברסיטאית-אקדמית על כל השלכותיה, נו טוב.

השעה 8:00 בבוקר. אנשים עטופי טליתות נכנסו ויצאו מבתי הכנסת, אבל אותה זה לא עניין. היא אף פעם לא הישירה מבטה לטיפוסים הללו שסימלו בשבילה גלות, חשכה, פרימיטיביות, נחשלות ומה לא?

היא פנתה ימינה לכוון המרכז המסחרי והנה מולה... לא פחות ולא יותר... דוקטור אביגדור נחושתן.

"בוקר טוב דוקטור".

"שבת שלום גב' קורנפלד".

דר' נחושתן היה אף הוא זריז בהליכתו... אך בטרם פנה להיכנס לחצר בית הכנסת השכונתי היא הבחינה בכיפה לבנה על פדחתו...

"לא ידעתי שאתה דתי" אמרה בתימהון.

"אני לא דתי" השיב.

"אז לאן אתה הולך עם הכיפהל'ה הקטנה שעל ראשך?"

"לבית הכנסת" השיב הדוקטור. "זה לא סוד, יהודי שהולך לבית כנסת צריך לחבוש כיפה... לא אני המצאתי את זה".

"אז אתה כן דתי" התעקשה הגברת.

"לא גברתי... אני רק יהודי פשוט, רק יהודי פשוט. שבת שלום".

מכאן ואילך כבדו פסיעותיה. 20 שנה היא מכירה את רופא המשפחה המסור אביגדור נחושתן, ומעולם לא העלתה בדעתה שהוא פוקד את בית הכנסת, שמץ של אידישקייט היא לא מצאה בו. הוא לא הקרין שום לחלוחית כזו.

"אני יהודי פשוט... רק יהודי פשוט", המשפט הזה הדהד כיבבת שופרות של אלול בין אוזניה, כמו מינים ועוגב. כמו צלצלי שמע. לא פסק לרגע. "אני רק יהודי פשוט... יהודי פשוט".

"ריבונו של עולם" הרהרה בעודה נחה על ספסל בגן הציבורי "מאיפה אני מכירה את המשפט הזה, למה הוא לא נותן לי מנוחה...?". רק יהודי פשוט.

חווה נולדה להורים ניצולי שואה. בבית לא דיברו על הטראומות האלה. תמיד היה שקט מתוח באוויר. מעיק. אביה היה איש מופנם וסגור. בקושי הפליט כמה מילים ומשפטים יבשים מדי יום. איש קשה יום, חרוץ, עובד במפעל תעשייתי, ומביא לחמו בכבוד. היא בת יחידה. אמה, אישה טובת-לב נפטרה עליה בחטף בהיותה תלמידת תיכון, ומיד אחר כך חלה אביה במחלה הנוראה – אלצהיימר.

נערה יתומה בת 16, בלי אימא להישען עליה ולהתרפק על כתפה, עם אבא צעיר יחסית, ההולך ומאבד את שאריות זכרונו. יושב שעות ובוהה. שותק. פה ושם מנגב דמעה. שלוש שנים הוא סחב את המחלה, אבל בשנה האחרונה הוא שקע אל מצולות הזיכרון ודלה משם אירוע עליו חזר כמה פעמים בשבוע.

"רציתי למות. לא יכולתי יותר. מוכה וחבול בכל הגוף. רעב. בקושי שוקל 30 קילו. אין לי הורים, אין לי אחים, אין לי לאן לחזור, הוי אלוקים רחם עלי ואז הגיח פתאום החייל הנאצי הזה, שני מטר גובה ושלף אקדח. "יהודון מסריח" הוא שאג, ומיד שלף אקדח והדביק לרקתי".

"מי אתה בכלל?" צעק עלי הנאצי...

"אני רק יהודי פשוט" עניתי לו "יהודי פשוט".

"ואז הנאצי החזיר את האקדח לנרתיק והלך לו".

כן, אבא של חווה קורנפלד חזר על הסיפור הזה עשרות פעמים, אולי מאות, עד שגווע אל מותו, כשעל שפתיו המילים "אני רק יהודי פשוט". היא הייתה נערה שהקשיבה, אך לא הפנימה.

כ- 30 שנים המתין בקרקעית התודעה שלה הביטוי הנדוש כל כך "אני רק יהודי פשוט" עם הבעת הפנים המיוסרת של אביה. עם הדמעה בזווית העין, וזה פעל בה לבסוף כארס של עכנאי.

"ואני יהודיה?" שאלה את עצמה בעודה ישובה על הספסל "אני יהודיה פשוטה? או שמא אני סתם מסתובבת בעולם ללא זהות ותוכן?" והשאלות היו נוקבות עד תהומות הלב.

חווה קורנפלד ובעלה הלכו זמן קצר אחר כך למצוא את התשובות לשאלות בסמינר ליהדות.

חצי שנה אחר כך, סמוך לגן הציבורי, היא שוב נפגשה בשבת בבוקר עם דוקטור נחושתן. הוא בדרכו לבית הכנסת עם כיפתו הלבנה והיא בדרכה לבקר את נכדה הטרי. הוא כמעט בלע את לשונו ובקושי הכיר אותה. הגב' קורנפלד הייתה לבושה בצניעות רבה, ולראשה כיסוי ראש.

"שבת שלום דוקטור" אמרה לו "גם אני רק יהודיה פשוטה".

התעוררות

"כאשר באה לאדם התעוררות על עסקי נפשו ועבודת בוראו, יחזיק בה תכף ומיד, כי היצר מקרר חומו ומבקש להפרידו."

(החיד"א)

ילד של אלבום תמונות

יש הורים שמקבלים קשה, בשברון-רוח, בהשפלה, ואפילו בעצב כבד ומעיק, את העובדה שילדיהם נוטשים את היהדות לטובת חיי הפנטסיה שמעבר לגדר. יש אפילו שמקצינים עד ישיבת "שבעה" וקריעת הבגד על אובדן בן או בת לטובת עולם ההבל שמעבר לארבע האמות של ההלכה. מעטים הם אלה, שמקבלים זאת בהבנה, עד כמה שכוח סבלם עומד להם ונפשם בריאה, ובמידה מסוימת הם יודעים כי הבחירה החופשית של היהודי, היא הדבר היחיד שמוטל עליו, לכאן או לשם. הכול בידי שמים, חוץ מיראת שמים.

ספורים הם ההורים המבינים כי תפקידם הוא להעניק לילדיהם את מלוא החינוך הטהור, את החמימות והנעימות של הבית, את אורם הרוחני של החגים והמועדים, את עונג השבת, וכמובן את חוכמת ים התורה המפלחת עולמות עד אין קץ ואין תכלית. ומן הנקודה ההיא של הענקה ואהבה וחמימות, הבן צריך לבחור היכן מקומו בעולם. זכה, הוא איתנו כחוליה איתנה בשרשרת הדורות. לא זכה, הוא עוד יהיה איתנו בחסדי שמים, למרות הניתוק הזמני... מתפללים.

דרור ציפורי נולד לאב כזה שידע להעניק, ללמד, לחבק, לטייל ובקיצור אבא שכל ילד חולם עליו. אבא קשוב, נינוח, מאיר פנים, שמסביר כל דבר לעומקו של עניין, לאורך ולרוחב להגיון ולשכל, וגם כמובן ללב. אבא שלו גם צילם ותיעד כל אירוע בחייו. ואת הכול הניח באלבומים, אלבומי גן הילדים, אלבומי ימי ההולדת, אלבומי הטיולים. כל שן וכל חיוך של דרור הונצחו באלפי תמונות מרהיבות, וסודרו אחת אחרי השנייה עם ציון התאריך.

דרור היה בן יחיד לאביו ולאמו, והפינוק, תתפלאו, היה במינון מדויק, נכון. מינון כזה שבנה את אישיותו בצורה בריאה, ולכן לא פלא שהוא הצטיין כמעט בכל תחום שהוא נגע בו. כבר בגן הילדים הוא היה הילד הראשון ששלט ראשון באותיות ובניקוד. בכיתה א' בתלמוד תורה הוא קרא בצורה שוטפת והיה כבר מספיק טעון כדי לקפוץ לכיתה ב', אבל בגלל מימדיו הצנומים קפיצת הכיתה נעשתה רק מכיתה ה' לכיתה ו'. גם בישיבה הקטנה הוא היה המוצלח והמבריק ביותר, וכל רבותיו ניבאו לו גדולות ונצורות. הזיכרון שלו היה פנומנלי, כושר הביטוי זך ומדויק, סגנון כתיבתו נהיר וחד, ובקיצור גרשון ורבקה ציפורי היו גאים בבנם לאורך כל הדרך.. כמעט.

כשהגיע דרור לשיעור שלישי בישיבה גבוהה הוא התחיל לגלות עניין בעולם המחשבים, בעמק הסיליקון בתגליות הדיגיטליות ובתעלולי הבורסה ומניותיה. בקיצור, בסמוך לגמרא ולפוסקים, תפשה אצלו פינה קטנה של ענייני העולם. זה פועל כמו תולעת קטנה, כרסום פה, כרסום שם, כמעט בלתי מורגש, ולבסוף מגלים שהתפוח הצבעוני והעסיסי רקוב כמעט עד היסוד.

אין צורך להאריך. עם הגיעו לגיל 19 הודיע לו ראש הישיבה חד וחלק, "מקומך לא איתנו ואתה יודע בדיוק למה... צר לי, אביך הוא ידיד טוב שלי, אבל כל יום שאתה בישיבה, אתה עלול לקלקל עוד בחור. תבין אותי דרור...".

דרור ציפורי הבין היטב את ראש הישיבה, אבל את עצמו הוא הבין עוד יותר טוב. פניו של גרשון ציפורי נפלו. דרור הודיע להוריו, בצורה שאינה משתמעת לשתי פנים, שמכאן ואילך הוא יוצא לעולם הגדול, מחשבים, עסקים, הכול. הוא הבטיח להם שיעשה כל מאמץ לשמור מצוות, אבל שיבינו, יש בחירה חופשית...

אחרי שלושה חודשים הוא עלה לפנות בוקר על הבואינג הענק שהוביל אותו לארה"ב, עם המון תקוות גדולות קדימה ושני הורים שבורים ורצוצים מאחור. נכון, בנמל התעופה הם התנשקו והתחבקו, הם ניסו ליצור אוירה בריאה, אבל גרשון באותן דקות היה כאוב עד תמצית דם לבבו. הוא שלף את המצלמה ותיעד את הפרידה מבנו, החיבוקים והדמעות, את הכיפה הקטנה על הפדחת ואת הנפנוף האחרון לשלום בכניסה למטוס.

"במה טעיתי?" שאל גרשון את עצמו. חינכתי אותו עפ"י כל הכללים. הוא קיבל אהבה, חום, טיולים, מתנות, פה ושם אף הכיתי אותו כשהיה צריך. הוא בחור עם דרך ארץ, בעל חסד, מאיר פנים, מה קרה לו שהוא בורח מעולם התורה ל... לא יודע לאן?!".

היה זה לילה קשה. גרשון ורבקה ציפורי ישבו כל אותו הלילה ודפדפו באלבומים מדפדפים ובוכים. דרור היה כל עולמם, ומכאן ואילך נגזרה עליהם בדידות בעל כורחם. נכון, פעם בשבוע הוא טלפן. השבועות הפכו לחודשים פעם בכמה חודשים שלח גלויה. החודשים הפכו לשנים, כך שמעבר לחילופי מכתבים ושיחות טרנס-אטלנטיות די קצרות, נותק הקשר. דרור נשא אישה יהודיה מעבר לים וניהל אורח חיים חופשי לחלוטין.

... המזל שיחק לו. הגאונות שלו במחשבים, הביאה אותו לעמק הסיליקון, שם הוא פיתח כמה המצאות גאוניות שהפכו אותו לאחד מכוכבי-העל של חברות הענק. כבר בגיל 26 הוא רשם לעצמו את המיליון הראשון, והשמים-בעסקים הללו הם הגבול.

"בואו לביקור אני שולח לכם כרטיס" ביקש מהוריו. הם סרבו בעדינות. "תבוא אתה" רמזו ברוך, אך הוא עסוק. אחר כך נולדו התאומים. לבכור הוא קרא אופק, לשני שובל. גרשון ברך את בנו במזל טוב, ונישק את התמונות שהנציחו את נכדיו הקטנטנים.

כך חלפו 10 שנים. ערב חג החנוכה, לפנות בוקר גרשון חש בליבו. הוא העיר את רבקה וביקש שתזמין אמבולנס. כשהוא נאנק מכאבים הוא ביקש מאשתו לחייג לדרור. דרור ענה.

"כן אבא".

"דרור יקר שלי" אמר גרשון בקול חנוק "אני לא מרגיש טוב, תכף מפנה אותי אמבולנס לבית-החולים. תקרא כמה פרקי תהילים לרפואתי... זו הבקשה הראשונה שאני מבקש ממך מאז נסעת לחו"ל. אתה בני יחידי...".

לאחר יומיים נפטר גרשון ואחרי 10 שנים ארז דרור ציפורי מזוודה וטס לישראל, להלווייתו של אביו.

אמו עמדה סמוך למיטה ורב השכונה קרא "מכתם לדוד".

"אבא מאד רצה לראות אותך דרורי" אמרה אמו, "הפעם האחרונה שהוא ואני ראינו אותך בשר ודם, הייתה כאשר עלית על המטוס לפני 10 שנים, מאז הפך אלבום הנסיעה שלך לחו"ל, לכל עולמו של אבא... אתה אולי לא זוכר, אבל הוא צילם אותך מכל זווית, אורז מזוודה, יוצא מן הבית, עולה למכונית, בתוך המכונית ובשדה התעופה צולמנו נפרדים, חבוקים ובוכים. עשרות רבות של תמונות. בשלב מסויים של חייו, אתה בננו היחיד דרור, היית אלבום תמונות... ילד של אלבום תמונות".

דרור ציפורי עשה קריעה. "ברוך דיין האמת".

כשהגיעו הביתה לשבת "שבעה", הוא נפנה לארון של אבא, ושלף משם את כל האלבומים. הוא עבר עליהם אחד אחד במשך שעות ארוכות, מנגב דמעה פה דמעה שם. מן העריסה, לגן הילדים, לתלמוד תורה, לטיולים, למשחק שחמט בחוף הים, ילדותו ונעוריו שזורים בכל דף באלבום.

בידיים רועדות הוא הרים את האלבום האחרון. אלבום יציאתו מן הארץ.

לפתע הבחינו עיניו בין דפיו במעטפה חומה עליה נכתב בצבע כחול "לבני אהובי דרור".

הוא פתח את המעטפה והוציא משם דף שורות מקופל. כתב ידו העדין והברור של אבא מיד הזדקר לנגד עיניו.

"דרור בני מחמדי. רציתי שתדע שאבא לא כועס עליך. אבא מעולם גם לא כעס. אני יהודי מאמין, ולמרות שברון לבי על שנעלמת מעולמה של תורה, יודע אנוכי שהבחירה החופשית היא הדבר הנתון בלעדית לכל יהודי בוגר באשר הוא. לימדתי ונתתי ככל שיכולתי כדי לעצב אותך כבן תורה רם ונישא, יתכן שנכשלתי, יתכן שאני אשם. אולי לא הענקתי מספיק אהבה, אולי לפעמים הייתי קשוח מדי, או שמא פינקתי אותך יתר על המידה. באמת אינני יודע היכן א-נ-י נכשלתי... ומכך אני חרד בבואי לתת דין וחשבון בפני בית דין של מעלה. אוי לנו מיום הדין.

"בני יקירי, איני יכול להכריח אותך לשנות את דפוס חייך. ומעולם מאז שנסעת לארה"ב לא ניסיתי לשדל אותך לחזור בתשובה, למרות שבנימת קולי הרגשת את כאבי. אתה כבר איש גדול, איש חשוב, ויש לך משפחה שלא זכיתי להכיר. אינני אבא של צוואות ולא אטיל עליך משימות כבדות, אני איש פשוט וקטן שניסה להצליח בחינוך בנו יחידו, אבל נכשל. אני רק מקווה שההשתדלות שלי ושל אמך, לחנך אותך כיהודי, תתברר כטהורה וזכה, שכן מיום שהיית עובר בבטן אמך התפללנו עליך ועד רגע זה אנו מתפללים שתזכה לשוב הביתה כיהודי צדיק לכל דבר.

"אך פטור בלא כלום, בני אהובי, אינני יכול. בקשתי הצנועה, היא, ואתה אפילו לא מחויב לה, שתדאג ששני בניך התאומים יכירו לפחות מה זו יהדות. שיכירו את סידור התפילה, את קריאת שמע. תסביר להם שבת ומועדים מה הם. תן להם מעט מושגים יהודיים, תן גם להם את האפשרות לבחור בחירה חופשית בין טוב לרע, בין הבלי העולם לבין קדושה... אתה הרי זכית לדעת יהדות בטרם בחרת בדרך האחרת. תן גם לבניך אפשרות לבחור. אוהב אותך אבא".

דרור ציפורי תחב את המכתב לכיסו, אימץ את שני בניו הקטנים אל חזהו ודמעותיו זלגו על תלתליהם הזהובים.

בדרך לעליה לקבר, אחרי "זאת חנוכה", הוא חייג לשותפו הישראלי בעמק הסיליקון ואמר לו "רובי ידידי אני נשאר בישראל, עשה לי טובה תחפש קונה לחלק שלי בחברה".

דרור ציפורי שלף את המכתב של אבא מן הכיס ומול הגולל לחש "אבא, אל תדאג, קיבלתי על עצמי שבני התאומים גם הם ידעו יהדות מה היא...".

יתגדל ויתקדש.

כמו בצל

אדם הוא כמו בצל: כשמקלפים את כל קליפותיו נשארת רק דמעה.

(רבי נחמן מברסלב)

כוס פלסטיק עלובה

אביגדור קינסטליך מסר את גופו ונפשו על כל יהודי. חבריו הקרובים היו מתלוצצים ואומרים "אביגדור הוא לא בן אדם, הוא לב". זו אולי בדיחה, אבל כל מי שהתחכך עם אביגדור הרגיש מקרוב, שהטיפוס הזה נותן לך את כל הלב, כפשוטו, ואפילו לא מבקש עודף, או איזה קמצוץ של הכרת הטוב. הלב שלו היה פלסטלינה ריחנית בידיו של כל מי ששיווע לעזרה, לחיוך, לדחיפה.

 בשביל לשמח יתום חתן בר-מצווה בקצה העולם, הוא לא בחל לקום באישון לילה, לארוז מזוודה, לעלות על מטוס, לנחות באיזו מדינה נידחת ולשמח את הילד. תפילין, ספרים, ממתקים, הכול ביד רחבה. חצי יום אחר-כך הוא כבר חזר הביתה עמוס בחוויות.

בשביל להעלות חיוך קטן של אושר על שפתותיה של אלמנה אומללה המטופלת בתינוקות, הוא שעט כאיילה שלוחה אחרי שערגה על אפיקי מים, ומילא לה את המזווה והמקרר מכל טוב, כאשר מפיו משוגרות נעימות חסידיות משובבות נפש.

"הנשמה שלך אדון קינסטליך היא נשמה כללית" היה לוחש על אוזנו האדמו"ר מעת לעת, לפני הטיש, אחרי הטיש. "נשמה כללית זה טוב, אבל תמיד תשמור על איזון נכון בין הרצון לעזור לכל העולם, לבין הצורך להיות איש של בית, אבא טוב לילדיך, ובעל מידות טובות לרעייתך".

אביגדור היה קשוב לכל עצה של האדמו"ר, והיה ערני לא לחצות את הקו-האדום, בין שלום הבית לבין החסד האינסופי שפיעם בתוך ליבו... ליתר דיוק, ליבו כגופו.

היה זה בבוקרו של ראש חודש שבט כשאביגדור קינסטליך עלה על מטוס חברת התעופה ההודית בבומביי, בדרכו מהודו לישראל. האישה והילדים חיכו לו בכיליון עיניים. בשבועיים האחרונים הוא פקד את החורים הכי נידחים בהודו, כדי לפגוש בני נוער ישראלי ולזעוק מעומק ליבו הענק "יש אבא בשמים!!!".

עשרות תלתלים הוא ליטף, מאות חיבוקים הוא חיבק ואלפי ריקודים הוא רקד כדי להחזיר אותם הביתה, להאיר להם את האפילה, ודווקא שם באופל הטמא הם כרו אוזן, הם הטו לב, הם הניחו תפילין והתפללו בדבקות.

בחברת התעופה הכירו אותו היטב, ובכל פעם שהיה מקום פנוי במחלקה הראשונה, הם נתנו לו להתיישב שם, לנוח מעמל החסד. והנה עם סגירת הכבש, גילה אדון קינסטליך התשוש, שחוץ ממנו, יושב במחלקה עוד אדם בכורסא לצידו. היה זה איש עסקים טרוד, כבן 60, לבוש חליפה משונה למראה, שתופף בעצבנות על קלידי המחשב האישי שלו כשהוא לא מסיר עיניו מן המסך.

"הו ברוך השם" חשב אביגדור לעצמו "אני הולך לישון עמוק עמוק עד הנחיתה בישראל".

רצונות לחוד, חלומות לחוד, והמציאות עולה על כל דמיון.

רבע שעה אחרי ההמראה, נכנס הדייל למחלקה הראשונה ושאל באנגלית את שני יושבי המחלקה אם הם רוצים לשתות משהו.

"כן" ענה אביגדור בלע"ז "אשתה קפה שחור, שניים סוכר, אבל עשה לי טובה" הדגיש באוזני הדייל "רק בכוס פלסטיק. לא זכוכית. פ-ל-ס-ט-י-ק".

הנוסע ממול הגביה עיניו ומבט של תימהון נסק מהן.

"או-קי" חייך הדייל "הבנתי, אביא לך קפה עם כוס פלסטיק... רק שתהיה מאושר".

חצי שעה אחר-כך הסצנה הזו חזרה על עצמה. "אני כבר יודע" אמר הדייל "אתה רוצה קפה בכוס פלסטיק, אני גם זוכר אותך מטיסות קודמות".

אדון קינסטליך מתח את הכורסא לאחור, לגם לגימה אחרונה מן הקפה ועצם את עיניו.

"תסלח לי אדוני" פנה אליו הנוסע הצבעוני עם מחשב ה"לפ-טופ", "אולי תסביר לי מה העקשנות הזו לשתות רק בכוס פלסטיק... זה נשמע לי כל כך משונה".

אביגדור התיישר על הכורסא ובשיא העייפות שלו שאב כמה חופנים של סבלנות "אני יהודי" הסביר לשכנו לטיסה "אנחנו היהודים לא שותים מכוס זכוכית או מתכת אם היא לא עברה טבילה במקווה. זו הלכה מן התורה שלנו... זה ציווי של הקב"ה, ואנחנו לא שואלים הרבה שאלות. כוס פלסטיק חד פעמית, לעומת זאת, אינה זקוקה לטבילה, זו ההלכה. אתה מבין?".

הנוסע ממול סגר את המחשב האישי שלו והניחו על השולחן. "תתפלא גם אני יהודי, נעים מאד שמי צ'רלי אנגלנדר".

אתה יהודי?

"כן. אבל חוץ מזה שאני יהודי אין לי שום מושג בתורה. ההורים שלי היגרו בילדותי לאוסטרליה מרוסיה, ושם חוץ מקנגורו, ביזנס וכסף לא ידעתי דבר. אפילו בר-מצוה לא עשו לי. עכשיו אני שומע ממך איזו מן מצווה על כוס פלסטיק, שמעולם לא הייתי מעלה בדעתי...".

חושיו של אביגדור קינסטליך התחדדו.

"תראה צ'רלי, יהודים הם עם נבחר, אתה שייך לעם הזה. אתה לא אשם שגידלו אותך באוסטרליה כמו קנגורו...

שניהם פרצו בצחוק מתגלגל.

"אבל תבין צ'רלי, מן היהדות אי אפשר לברוח..., אתה כיום כבן 60 וכנראה שזו השיחה הראשונה שלך עם יהודי כמוני.

"נכון" אישר צ'רלי "ואתה דווקא מוצא חן בעיני".

וכך במשך שעות ארוכות התפתחה לה שיחה מרתקת בין אביגדור קינסטליך הבלתי נלאה שמזמן שכח שהוא עייף ומותש, לבין צ'רלי אנגלנדר שגילה לפתע את יהדותו שלו ברום 2000 רגל.

כשהדייל הסימפטי נכנס שוב למחלקה טפח לו צ'רלי על הכתף וביקש "הפעם תכין שני קפה, בשתי כוסות מפלסטיק...".

לפנות בוקר הם נחתו בנתב"ג. אביגדור מיהר להתקשר לרעייתו ולהודיע לה: נורית סליחה, אלף סליחות, הבטחתי לך שאגיע עד שבע בבוקר הביתה, אבל אאחר קצת, יש לי מצווה קטנה...".

נורית הייתה רגילה להפתעות האלה. "בסדר אביגדור" לחשה לאפרכסת "אבל תחזור עם סיפור עסיסי לילדים".

המונית טסה לכוון בית הכנסת "היכל שמעון" ביהוד. צ'רלי ואביגדור נכנסו למניין ותיקין. תוך דקות ספורות הונחו הטלית והתפילין על צ'רלי אנגלנדר, שעיניו ברקו מאושר.

"עכשיו מוציאים ספר תורה" הסביר לידידו איש העסקים.

"עכשיו תעלה לתורה, אני אסביר לך כיצד מברכים".

דמעות נקוו בעיניו של צ'רלי למראה האותיות והתגים על הקלף הקדוש. הלב שלו פעם במהירות הקול. אחרי הברכות והקריאה, נזרקו לפתע סוכריות, והמתפללים החביבים של בית הכנסת ביהוד פתחו במעגל סוער. "אשורר שירה – לכבוד התורה", ואחר-כך "ישמח חתני בקהל אמוני".

צ'רלי אנגלנדר חגג בר-מצווה באיחור של 47 שנה. לא נורא. הגבאי הגיש לו גביע יין מוזהב וביקש שיברך...

"רגע, אני שותה רק בכוס פלסטיק" הפטיר אנגלנדר חתן בר-המצווה, לעברו של הגבאי.

"לא" צחק אביגדור. "כאן בישראל, בבית הכנסת הקדוש הזה, כל הכלים טבולים".

לחיים.

הם נפרדו בנשיקות חמות עם הבטחה ברורה להיפגש בקרוב. "האמן לי אביגדור נשמה שלי, אף פעם לא חשבתי שאהיה חייב את כל חיי לכוס קטנה ועלובה מפלסטיק".

ושמש אדיבה של חודש שבט קרצה לה מבעד לטללי הבוקר.

מתנה קטנה

שלום, ראשי תיבות: ודע, מה, שתשיב, לאפיקורוס.

(רבי נחמן מברסלב)

"בית המקדש" על ההר, בצ'ילה

גיא נצר נולד וגדל בקיבוץ דשן ושמנוני במרכז הארץ. זה לא סוד, קיבוצניקים מבינים ויודעים יהדות, כמו שאתם מבינים בבקטריולוגיה. זה לא רק שזה לא מעניין אותם, אלא שרובם התחנכו לטפח מין מבט זלזלני וציני כאשר מדברים על כשרות, או שבת, או דברי תורה...

גיא תמיד התחנך לחשוב שרבנים וחרדים הם סחטנים ויש להם המון דולרים בכיסים, ואם אתה מתחיל לדבר איתם, אז מיד הם מכסים אותך בשמיכת צמר כהה, מדביקים לראשך כיפת קטיפה שחורה, קושרים אותך בתפילין, כובלים אותך בחוטי הציצית הלבנבנים, וכופים אותך להתפלל. לתימהונו, בכל פעם מחדש הוא נדהם לגלות שהכפייה הדתית שלהם מצליחה. עובדה, כמה מחבריו בצבא חזרו בתשובה, ופה ושם במילואים הוא נתקל בעוד דוס חדש. פעם זה היה נהג הסמ"פ, אחר כך קצין אג"מ, ולבסוף שמעון השקמיסט שגידל זקן ארוך ומלמל פסוקים שגיא אף פעם לא הבין.

למען האמת הוא התעניין. תמיד שאל את החוזרים בתשובה, מה מניע אותם לשנות את אורח חייהם מן הקצה אל הקצה.

יש אלוקים, יש תורה, התורה אמת.

היה מתן תורה.

יש הוכחות.

תשמע, לך לסמינר "ערכים" ויתנו לך שם את כל התשובות.

גיא נצר, סגן במילואים, בן למשפחה מפא"יניקית שורשית לא סבל את התשובות הללו, גם לא הייתה לו סבלנות להאזין לתשובות יותר מעמיקות.

הוא היה מביט בהם מעל צריח הטנק בגולן או בבקעה בשעות בוקר מוקדמות ומהרהר "הם משגעים אותי, מה יש להם עם הטלית, התפילין והנענוע המשונה הזה... צועקים "שמע ישראל", למי הם צועקים?"

הוא התניע את הטנק והכניס אותו למעבה המוצב, נשען לאחור ועצם את עיניו. תחושה מאד משונה אפפה אותו. סלט בלתי אפשרי בלבל את עיני רוחו. הקיבוץ, המדשאות, הממטרות, הטנק, התפילין, הטלית, החוזרים בתשובה, הזקן הארוך, המילואים שיש עוד שבועיים לסחוב.

עד שתוך כדי שרעפים הוא התעשת, והחליט: זהו אני בורח מכאן. נמאס לי מהקיבוץ, מהצבא, מהמדינה, מהפיגועים, מהדתיים מכ-ו-ל-ם.

המרחק בין ההחלטה לביצוע היה קצר ביותר. גיא נצר היה כבר בחור בן 25, עדיין רווק, בן יחיד להוריו, שנתנו לו לעשות ככל העולה על רוחו, ולא התערבו אף פעם בהגיגי נפשו ושיגיונותיו.

עם סיום המילואים הוא הודיע למזכיר המשק שהוא יוצא לחו"ל. כמה זמן? לא ברור. חצי שנה, שנה, שנתיים, יוצא בלי תאריך שיבה. מזכיר המשק כבר היה מורגל בשיגעונות הללו, רבים מילדי הקיבוץ השתחררו ומיד טסו למזרח הרחוק. גיא נצר עוד המתין מספר שנים, עבר במדגרה, למד מדעי המדינה, ושיחק בהרכב הראשון בקבוצת הכדורסל של הקיבוץ. בקיצור, בהחלט טיפוס ייחודי ומוצלח.

דרום אמריקה. יערות העד שסופם ותחילתם לא בדיוק מוגדרים. תרמיל, נעלי צבא גבוהות, פנס, חבלי סנפלינג לטיפוס הרים וכמה מפות עדכניות.

גיא נחת בדרום אמריקה ונשם עמוק. סוף סוף בלי השיגעונות של ישראל. חדשות ופיגועים כל רגע, מזכיר המשק כבר לא מנדנד, אף אחד גם לא שואל מה חדש? וגם צווי המילואים רחוקים מן העין והלב.

במשך שבעה חודשים חרש גיא נצר כל פינה בארגנטינה, בצ'ילה, בברזיל. הוא חיפש את הנופים והאתרים הכי אקזוטיים. טיפס על מתלולים חדים, כבש פסגות הרים, שחה וחצה נהרות איתנים וסוחפים ואפילו נתקל בכנופיית שודדים אכזרית, שסחבה ממנו את ארנקו והותירה אותו מוכה וחבול בפאתי כפר צ'יליאני קטן ועלוב.

יומן החוויות שלו היה גדוש לעייפה, ותאמינו או לא, הוא אפילו לא התגעגע לישראל, לקיבוץ ולחברים, בטח לא לדתיים הפנאטיים, שאף פעם לא הבין אותם.

היה זה דווקא יום קיצי, שהתחיל יפה ועתיד להסתיים עוד יותר יפה. גיא נצר מילא את תרמילו בכמה קופסאות שימורים ביסקוויטים ובקבוק מים. הוא הביט על השעון ועל המפה וסימן פסגה של הר. עכשיו 8:00 בבוקר. "לפי החשבון בשעת אחת-שתיים בצהריים אני על הפסגה", הרהר בלבו.

מיוזע ורצוץ הוא נשרך לפסגה, והנוף שנשקף משם היה מסחרר. נוף בראשיתי עמוק, פראי, מרטיט לבבות. השמים נגעו בארץ, העננים שייטו בין הצמרות בבקעה הזחוחה, שהייתה זרועה ערוצי נחל ומפלים לרוב.

הוא הביט במשקפת, פתח את תרמילו, שלף ביסקוויט והתחיל לנגוס. ביס לגימה, ביס לגימה.

"הלו, חביבי, היום תשעה באב, לא אוכלים. תענית היום...".

גיא הסיט ראשו לאחור. מולו ניצב בחור ישראלי גבה קומה, ואיך לא, חבוש כיפה סרוגה, עטוף בטלית ועטור בתפילין. גיא חשב שהוא מתעלף. הדתיים האלה הגיעו עד לפסגה הכי שכוחה בצ'ילה. השם ישמור אותי. אי אפשר לברוח מהם.

אי שם, על פסגה של הר מסולע, הצופה לנוף מדהים, ישבו השניים. גיא שמע לראשונה על תשעה באב, ועל חורבנם של שני בתי המקדש. הראשון נחרב על שלוש עוונות: גילוי עריות, שפיכות דמים ועבודה זרה והוקם בשנית. השני נחרב על שנאת-חינם ולא זכינו עדיין לכינונו. למה? כי יש עדיין שנאת חינם. בלי טעם, בלי סיבה. מתוך רוע.

אחר כך שמע על רבי יוחנן בן זכאי שיצא מן העיר הנצורה אחרי האסונות שהמיטו הבריונים, על שיחתו החכמה עם שר הצבא הרומאי שהפך למלך, על הבקשה "תן לי את יבנה וחכמיה", על חורבן בית"ר הנורא, על מפלי הדם, על טור מלכא ואסונה, על טבח הכוהנים, על דמו של זכריה הנביא שהיה רותח ומבעבע במקדש.

אל תשאלו למה. אבל שם, הרחק הרחק מן ההמולה הישראלית, הדברים חלחלו בו כארס של עכנאי.

איתן חרמון, הבחור שישב איתו על פסגת ההר, היה אף הוא טנקיסט בוגר ישיבת הסדר, שההשגחה העליונה שלחה אותו לפסגה הצ'יליאנית בתשעה באב כדי להיפגש עם קיבוצניק מרוחק, וללמד אותו על החורבן.

חורבן, חורבן, שם על הפסגה, מול השמש הדרום-אמריקנית השוקעת, בנה גיא נצר את נפשו הרצוצה והחרבה וזכה להקמת בית מקדשו הפנימי-היהודי. הוא הצליח לבער דווקא בצ'ילה את מצבורי שנאת החינם שקיננו בו.

בבוקר הם התעוררו, ובטרם ירדו מטה במשעול התלול, ביקש גיא מאיתן "עשה לי טובה, תלמד אותי מה עושים עם הטלית והתפילין. תחבר אותי לדבר הזה. אני מרגיש כאילו בניתי כאן את בית המקדש שלי".

ט' באב. רחוק, אבל כל כך קרוב.

ידיים

כשכל ישראל יתנו יד זה לזה, תצטרפנה הידיים ותגענה עד לכסא הכבוד.

(רבי ישראל מקוזניץ)

"גנב יקר וחביב"

דייגו פרנציסקו נולד בארגנטינה לאימא יהודיה, ואני לא אתן לכם לנחש מאיזה מוצא אביו, פאולו, למרות שאין לי ספק שהניחוש קל מאד עבורכם. האמת ניתנת להיאמר שאמו היהודייה מרסלה, לא הייתה אדוקה במצוות היהדות, ומושגיה הקלושים על מוצאה היו קשורים איכשהו במידע דליל שהיא קיבלה בנעוריה ממשרד הרווחה הארגנטיני, שאמה יהודיה. סבתו של דייגו הצעיר, השאירה את אמו – התינוקת בחדר הלידה בבית החולים בבואנוס-איירס ופשוט התנדפה לה. מרסלה סיפרה לדייגו, שתעודת הזהות של הסבתא שלו נותרה בחדר הלידה ושמה של הסבתא סניורה קליפסו. כל הניסיונות במהלך השנים לאתר את הסבתא-האם, עלו בתוהו. שתבינו, הסיפור הזה התרחש לפני כ- 50 שנה, מרסלה פרצינסקו גדלה במשפחת אומנה נוצרית, נישאה נישואים קצרים למוכר השטיחים פאולו פרצינסקו ומיד אחרי לידתו של דייגו במשקל 3.250 גרם, גרש פאולו את מרסלה עם התינוק הזערורי לעתיד מעורפל ברחובות בואנוס-איירס בלי חצי דולר בכיס.

אז לא פלא שכבר בגיל 10 הפך דייגו פרנציסקו לגנב מדופלם, ערמומי וזריז, שטיפס בזריזות חתולית על מרזבים ומרפסות וחזר משם עם שלל רב שיכול היה לפרנס כמה משפחות במשך מספר חודשים. הוא רכש מיומנות שועלית, כך שגם אם יצא לו להשתחל באמצע היום לווילה או פנטהאוז, והדיירים היו ערים ופעילים, הוא פיתח מסוגלות לעצור את נשימתו מתחת לשולחן, להמתין שעתיים ושלוש וברגע נוח לפרוץ לאחוז בארנק או בתיק ולהימלט לרחוב. ועכשיו לכו תתפשו אותו.

מרסלה אמו ניסתה בתחילה להניא אותו ממעשי קונדס אלה, אך כשהפרוטה כלתה מן הכיס ואין ממה לשלם שכר דירה היא העלימה עין. לא יפה לכתוב, אבל מרסלה ודייגו התפרנסו מגניבות.

עד גיל 17 המשטרה עדיין לא הניחה עליו יד, אך כשזה קרה, דייגו הנער רעד כמו לולב בשעת מצווה. החבטות של השוטרים, האזיקים, החרדה מפני המשפט הכניסו אותו לטלטלה נפשית קשה. אם עד עתה מקצוע הגניבה היה עבורו שעשוע מרתק, אחרי שנה בכלא ובילוי חודש בצינוק, הכניסו לדייגו קצת פחד בריא ללב. כשהוא השתחרר הודיעה לו מרסלה "בני, עד כאן ארגנטינה, עולים לישראל".

דייגו שמח. על ישראל הוא שמע הרבה בחדשות, פיגועים, טילים, קטיושות, אינתיפאדה, מלחמות, ה"אקשן" הזה דווקא מצא חן בעיניו. "ומי יודע" הרהר בליבו, "אולי שם קל יותר לגנוב".

"משפחת פרנציסקו נחתה אחרי חודשיים בנתב"ג, קיבלו סל קליטה והתמקמו להם בדירה דלוחה למדי בפאתי פתח-תקווה. מרסלה מצאה עבודה במשק בית, ודייגו חזר למקצוע הישן והטוב. הוא קנה לו קטנוע ומהר מאד פתח במסע היכרות עם שכונות היוקרה שבגוש דן, והחל "לאסוף" מכל הבא ליד. בין גניבה לגניבה הוא למד עברית באולפן. תוך תשעה חודשים הוא ידע לקרוא ולכתוב עברית כמעט כמו יליד הארץ. אין ספק, הגנב המיומן הזה היה קרוץ מחומרים איכותיים, אלא שפניו ומעשיו היו אנטי-איכותיים לחלוטין.

*  *  *

ד"ר שרגא אביגד מנתח כירורג בבלינסון, גר בוילה מפוארת בשכונת יוקרה רמת-גנית. ד"ר אביגד בן ה- 45 היה יהודי דתי, מנתח נערץ, עם עקרון של ברזל. "אני לא מכניס לבית שלי אזעקות, לא כלבים, לא שומרים, ולא אזעקה. אני קונה 10 מזוזות מהודרות, ואם השם לא ישמור עיר שווא שקד שומר".

תתפלאו, אבל ב- 15 השנים האחרונות, הוילה שלו, פשוט לא קרצה לגנבים. עד שדייגו הגיע לשכונה, והוילה דווקא כן קרצה לו. תצפית בת שלושה ימים לימדה אותו שמשפחת אביגד עוזבת את הבית ב- 7:30 בבוקר עם שלושת ילדיהם, ורק בארבע אחר-הצהרים מתחילה השיבה הביתה. קודם כל הבן הבכור מגיע מן התיכון, ואחר-כך שתי התאומות מבית הספר, לאחר חוגי העשרה.

בשעה 8:10 בבוקר חדר דייגו לווילה דרך החלון של החצר האחורית והחל לרחרח. כספת, נייט. תכשיטים נייט. מכשירי חשמל, זה לא בשבילו. כסף, נייט. בקיצור אחרי 8 דקות הבין דייגו שהווילה הזו יותר דומה למדבר סהרה ולא למכרה זהב כפי שהיה נדמה לו.

כמה שניות לפני שדייגו החליט לנטוש את השיממון הזה, הוא הבחין בתיק ג'ימס בונד מיושן מעל המקרר. הוא שלח יד זריזה, אחז בידית ואץ רץ, יצא מן החלון ומשם בדילוג זריז מעל לגדר, לקטנוע.

אחרי 10 דקות נסיעה הוא הגיע הביתה, פתח בסקרנות את תיק הג'ימס בונד. התיק היה גדוש בעיתונים ישנים. דייגו הביט בתאריך והיה המום. העיתונים הצהובים היו בני 15 שנה.

"הא, כנראה יצאתי יבש מן המבצע הזה" הרהר. הוא רוקן את התיק מן העיתונים, ולפתע הבחין במעטפה לבנה גדולה. הוא פתח אותה, והנה נשרו משם שני שטרות בני 100 דולר ארה"ב, ועוד דף שורות מקופל.

דייגו המסוקרן פתח את הדף והתחיל לקרוא, לאט לאט, מילה אחר מילה, כמו שלמד באולפן.

תאריך המכתב ט"ו בשבט תשנ"ב 7/02/92.

הכותרת: ידידי הגנב היקר.

"שלום לך גנב חביב. כפי שהבנת כבר, התיק שלי חיכה לך הרבה שנים. הספקת להביט בעיתונים המצהיבים ולחשבן כמה זמן חלף מאז נכתב מכתב זה. מדובר בפרק זמן ארוך למדי. אני מאד שמח, שגילית את 200 הדולר במעטפה, ובכך האכזבה שלך מן הביקור בוילה שלי, חלפה עברה לה. הסתובבת אומלל שלי בין החדרים, הפכת ארונות, פתחת מגירות, גילית שומכלום. לא האמנת שבוילה כזו גדולה ויפה, אין שמץ של רכוש רציני או תכשיטים יקרי ערך למעט ספרים, מכשירי חשמל, ריהוט וביגוד ברמה אלמנטרית. 200 דולר זה לא כסף קטן, ובשביל מאמץ כל כך קטן, וביקור בן 10 דקות בוילה, לא יצאת נפסד. אני שמח בשבילך...".

דייגו התחיל להזיע, הוא שלף ממחטה מכיסו והחל לנגב את הזיעה. המילים הפשוטות הללו הוציאו אותו מדעתו. מעולם, אבל מעולם, למעט השוטרים הארגנטינאים האכזריים שהכוהו בהנאה, איש לא התייחס אליו. הוא היה כמו אוויר בעולם. עוד יצור זניח, כמו כלב רחוב. איש מעולם לא כתב לו מכתב. איש לא אמר לו מעולם שהוא שמח בשבילו. הנימה האישית, החייכנית, הלבבית, שנבעה מן המכתב עשתה לו טיק בלב. אף אחד לא כינה אותו בתואר חביב, או יקר, חוץ מאימא שלו. בעיניים הגנביות שלו, חוץ מאמו, כולם היו פרויקטים שצריך לגנוב מהם, ופתאום הוא ניתקל באיזה מין טיפוס, שהוא לא יכול היה להגדיר, שדווקא נהנה שגונבים ממנו, ועוד מביע שמחה משמחתו של הגנב.

דייגו פרנציסקו בן ה- 19 הצמיד את המכתב המודפס באותיות גדולות לעיניו, והמשיך לקרוא בשקיקה...

דייגו המשיך לקרוא את מכתבו של ד"ר אביגד בהתרגשות ובסקרנות רבה.

"ובכן ידידי הגנב, רציתי להאיר את עיניך כיצד מתנהל העולם מן הזווית של יהודי מאמין, שאינו צריך לשלוח ידיו בגניבות – כמוך – כדי להתפרנס. אנחנו בנים ובני בנים של אברהם יצחק ויעקב, שהאמינו שיש בורא לעולם, אשר ברא את ביריותיו, ברוב רחמיו והוא אוהב אותן אהבה עצומה, ואשר על כן, הוא זן ומפרנס לכל, ומיטיב לכל ביריותיו... אשר ברא. מלכו של עולם מאכיל ומשקה מביצי כינים ועד קרני ראמים. כל דגיגון שבים, כל תולעת באדמה וכל עוף שבשמים, מוצאים את טרפם בעת רעבונם.

ואתה ידידי הגנב, בן אדם, ואדם הוא נזר הבריאה, ולא סתם בן אדם, אלא יהודי, בן העם הנבחר, שקיבל תורה בהר סיני ומחויב למצוותיה ואחת מהן "לא תגנובו".

"אתה מבין יקירי, הגניבה איננה רק איסור מן התורה, היא אקט של טיפשות מן המעלה הראשונה, ואסביר לך מדוע. דע לך, כי בראש השנה גוזרים על כל יהודי ויהודי את מנת פרנסתו ומזונו. הכול קצוב ומדוד, וכל מה שנגזר עליו צריך ומחויב להגיע אליו, עד הפרוטה ועד הפרוסה האחרונה. אך רצון השם הוא, שהמזון והפרנסה יגיעו ללא עבירות, לא פשיעה, ובטח ללא גניבה. יוצא אם כן, שאדם שהולך לגנוב, גונב משלו. ומדוע? כי את 200 הדולר שמצאת במעטפה שלי יכולת לקבל ולזכות בהם מבלי לגנוב. בעצם, את שלך אתה גונב. אתה גוזל את פרנסתך במקום לקבלה בכבוד... לקב"ה יש אין ספור דרכים להביאם עד אליך, במאמץ מועט משלך. תאר לעצמך יקירי, שבמקום להשקיע במעקב אחרי ובתצפית אחרי בני משפחתי, ולהכניס עצמך לרגעי חרדה עם החדירה לווילה, היית פשוט הולך לעבודה נורמאלית ומכובדת. בלי פחד משוטרים, בלי לחצים. פשוט חי ומתפרנס נורמאלי כמו כל יהודי בר-דעת.

המילים הפשוטות הללו דגדגו את לבו של דייגו, שגדל יתום, בלי אבא, בלי סבתא, בלי משפחה, בלי חברים, בקושי עם אימא. המכתב הזה נטע בו תחושה שהוא מעולם לא חווה: האיש שכתב את המכתב אוהב ומחבב אותו. הוא כמו דוד טוב, כמו ידיד, אולי אבא.

"אז אתה מבין גנב יקר וחביב, העולם יכול להיות טוב ונעים לחיות בו רק אם מאמצים דרך חיים של אמונה. הנה ראה, אני יהודי מאמין ולכן מאז כניסתי לווילה בשנת תשנ"ב לא התקנתי בה מערכת אזעקה, ואין לי כלב שמירה ולא שומר בכניסה, מדוע? כי אני יודע בוודאות גמורה שהמזוזות הן השמירה האמיתית על הבית, ולא טכנולוגיות מתוחכמות. על בתי המזוזות רשום ש.ד.י. ראשי תיבות שומר דלתות ישראל. כך אני מאמין, וכך אני גם עושה".

דייגו בלע את המילים בשקיקה. המכתב הזה חידש לו חידושים עלומים, שלא שמע ולא ידע מעולם. "אני יהודי, אני בן העם הנבחר, יש בורא לעולם שמפרנס כל אחד, בלי מאמץ מיוחד, והמזוזות הן שומרות על הבית... הצימאון לקרוא עוד ועוד התגבר.

"ובכן ידידי הגנב, הנני מוכן ומזומן להכיר אותך, לשוחח איתך, אפילו בביתי, בשמחה רבה. אין לי ספק שכניסתך לביתי היא עפ"י רצון השם, בניווט יד ההשגחה העליונה, ואין לי שמץ של ספק, שיהיה לנו הרבה על מה לדבר... אני מאד סקרן להכיר אותך, ואני מקווה שזה הדדי. אינני כועס, אינני מקפיד, אני רק רוצה לתרום את תרומתי הקטנה כדי להוציא אותך – בחסדי שמים – ממעגל הגניבות.

"בידידות רבה שרגא אביגד. נ.ב. תוכל להתקשר אלי בכל ימות החול, אחרי עשר בלילה. תודה".

*  *  *

דייגו מתח את רגליו הארוכות מן הכורסא לשטיח, ושוב ניגב את זיעתו. הוא חזר וקרא את המכתב שלוש פעמים רצופות, ורק אחרי שחושיו השועליים אמרו לו שאין כאן שום מלכודת, גמלה בליבו ההחלטה להתקשר לד"ר אביגד. בסתר ליבו הוא רצה להיגמל מן הגניבות, הוא הרי כבר הרגיש את הטעם המר של הכלא והמכות של השוטרים הארגנטינאיים.

כשאמו מרסלה חזרה אחה"צ מן העבודה, הוא סיפר לה על הגניבה המוזרה בוילה של ד"ר אביגד, ותרגם לה את המכתב. "כן, אנחנו יהודים" אמרה לבנה. "אבל גם אני בעצמי לא כל כך יודעת ולא מכירה מה עושים עם זה. אולי כדאי שתדבר עם הדוקטור, אולי באמת תגלה שאפשר להתפרנס גם בלי לגנוב...".

*  *  *

"דוקטור שלום.

ערב טוב. במה אוכל לעזור...

"אני הגנב...

הווו, אתה הגנב? אין לך מושג כמה אני מאושר לשמוע אותך. האקצנט שלך הוא דרום אמריקני, אני לא טועה...

"לא, אתה לא טועה. שמי דייגו. ביקרתי בבוקר בווילה שלך...

כן, הבחנתי שתיק הגי'מס בונד חסר מעל המקרר.

"דוקטור, קראתי את המכתב שלך הרבה פעמים. אף פעם לא ידעתי שהפרנסה קצובה, שהמזוזות שומרות. גם עכשיו אני לא מבין מה זה בדיוק יהודי... אתה באמת רוצה ללמד אותי, אתה לא עושה לי מלכודת?

חס וחלילה מלכודת. 15 שנים המכתב הזה בתוך התיק מחכה רק לך. 15 שנים לא נכנס גנב לבית שלי, עד שהגעת אתה ידידי דייגו. אני משוכנע שיש לנו הרבה על מה לדבר. מצידי, אם אתה גר קרוב, אני ממתין לך.

"יקח לי עשר דקות נסיעה...

ברוך הבא. אין לך מושג כמה אתה משמח אותי.

*  *  *

ד"ר אביגד פתח את הדלת, והבחין בקומתו התמירה והאתלטית של דייגו הגנב. דייגו אחז בידו הימנית בתיק, ובידו השמאלית ב- 200 הדולר.

"זה שלך דוקטור... אני מצטער.

ד"ר אביגד, היה איש לבבי וחביב, הוא חייך חיוך ענק ואבהי לעבר דייגו ותחב את הדולרים עמוק עמוק לכיס חולצתו של הגנב.

"זה שלך חמודי. זה חיכה לך 15 שנה. שב תשתה משהו.

דייגו הבחין שמבעד למעטה העברית הקולחת של ד"ר אביגד, מתחבא לו גם אקצנט ארגנטינאי עדין וקל, הוא צנח על הכורסא, פכר את אצבעותיו ובלב קרוע סיפר לד"ר אביגד, כיצד הפך לגנב מדופלם כבר מגיל 10.

"אתה מבין דוקטור? אימא שלי נזרקה איתי לרחובות כשהייתי תינוק בן יומו. גדלתי בלי אבא, עם אימא שבקושי הביאה לחם הביתה. אני בחור עצוב דוקטור, אני בלי עתיד, וחוץ מלגנוב אני לא יודע לעשות שומדבר. המכתב שלך דוקטור קרע לי את הלב. בפעם הראשונה בחיי הרגשתי שיש מישהו שמדבר אלי מלב אל לב. לראשונה בחיי חשתי שיש מישהו בעולם שאיכפת לו ממני. שרוצה את טובתי.

כמה זמן אתה בארץ דייגו ידידי?

"אנחנו פה כמעט שנתיים, חיים מהיד לפה... אימא שלי עובדת במשק בית, אותי שחררו מהצבא בגלל העבר הפלילי שלי בארגנטינה.

אין לך סבא או סבתא?

"לא, אימא שלי מספרת שהיא ננטשה ע"י אמה, שהיא סבתא שלי, בבית היולדות בבואנוס איירס. יש לי סבתא על הנייר, אבל החיפושים אחריה עלו בתוהו. אינני זוכר את שמה...".

"יש לך סבתא, אתה אומר, שנטשה את אמך התינוקת... מעניין. בת כמה אימא שלך דייגו חביבי?

אמי אישה כבת חמישים, אבל נראית הרבה יותר קשישה. היא גדלה מאז היותה תינוקת, בבית אומנה נוצרי, ותאמין או לא, עד לא מזמן חשבתי שגם אני נוצרי. עד שיום אחד, אחרי שתפשו אותי שוטרים בארגנטינה, אימא החליטה שעולים למדינת ישראל והסבירה לי שאנחנו יהודים. ואם כבר לסבול עדיף שנסבול בין יהודים, ולא בין גויים. מה אגיד לך דוקטור, אני טיפוס בן בלי בית, בן בלי זהות, לדאבוני אני זורם עם המציאות ועדיין לא הצלחתי להגדיר ולמצוא את מקומי בעולם. אני מבולבל עד בהונות רגלי, לא יודע אם אני נוצרי או יהודי, לא יודע אם להמשיך בגניבות או לפתוח דף חדש. לא קל לי...

דייגו הצמיד כפות ידיו לעיניו ומחה שתי דמעות עקשניות.

ד"ר אביגד ניגש אליו וטפח על כתפו. "דייגו, חביבי, אתה איש גדול!! אתה עוד לא מכיר ולא מבין באיזו איכויות ותכונות מיוחדות ומעולות חנן אותך בורא עולם. העובדה שאתה נמצא כאן בביתי, שואל שאלות, נחשף ומחפש כוון הן עדות נאמנה שאתה רוצה להתייצב, שואף להיכנס בדלת הקדמית אל הבית הנכון שיש בו אמת ויראה, שיש בו אמונה".

ד"ר אביגד ניגש למקרר שלף שתי פחיות שתייה קרה, פתחן והניחן על השולחן הנמוך בסלון.

"אני מברך עכשיו את בורא עולם, דייגו יקירי. ובסוף הברכה אתה עונה "אמן". אם תענה "אמן", אתה עושה צעד ראשון ומשמעותי לכוון היהדות. ברוך אתה השם... שהכל נהיה בדברו".

"אמן". ושניהם לגמו בבת אחת את המשקה הצונן.

השעון הורה על 2:00 לפנות בוקר. ד"ר אביגד ביקש מדייגו שמחר בשעות אחר-הצהרים יגיע אליו עם אמו מרסלה. "דומני" אמר שרגא אביגד, "שיש לי כמה דברים מעניינים להשמיע לאימא שלך, ואולי אף לגלות ולהראות לה סוד...".

דייגו חייך. האביגד הזה, עם המסתוריות שלו, שבה את ליבו. החיבה העמוקה שהוא חש כלפיו אותתה לו במצולות נפשו, כי מעתה ואילך יש לו ידיד קרוב, שהוא מוכן לעשות כל מה שיאמר לו. הם נפרדו בחיבוק חברי אמיץ, ודייגו רכב לכוון הלילה הרמת-גני נסער ומתרגש, כפי שלא היה מעולם.

*  *  *

בדיוק בשעה חמש אחר-הצהרים נשמעה דפיקה בדלת בית משפחת אביגד. דייגו ומרסלה אמו נכנסו, התיישבו בסלון, גב' רננה אביגד האירה פניה לשניהם, והניחה על השולחן שפע עוגות, תופינים ומגדנות. "אתם אורחים נפלאים שלנו. בעלי תכף נכנס, יש לו מה לספר לכם".

דייגו הביט בשעון. מתח פנימי טלטל אותו. אמו מרסלה הייתה רגועה יותר, היא לא הבינה מדוע דייגו חסר סבלנות... "תירגע בני. מה מטריד אותך?".

"לא יודע אימא יש בי אי-שקט. כאילו איזו הפתעה גדולה מצפה לנו. ד"ר אביגד הוא איש מסתורי. אני רק מקווה שהוא לא יפיל אותי בפח... הוא נחמד, אבל הפתעות לפעמים הן לא נעימות...".

לפתע נפתחה דלת הכניסה לווילה. ד"ר שרגא אביגד אחז בידיו כסא גלגלים, עליו הייתה ישובה אישה קשישה שכיסוי ראש קטיפתי כחול היה מתוח על ראשה, ועיניה הירוקות נבונות להפליא.

"תכירו זו אימא שלי... אימא, אלה הם דייגו ומרסלה פרצינסקו ידידים שלי...".

"נעים מאד, אני נעמי אמו של ד"ר שרגא אביגד, המנתח הכי טוב בעולם...".

אימא תקשיבי" אמר שרגא "במשך שנים, מאז שאני ילד קטן, סיפרת לי על הדבר שהכי מטריד ומתסכל אותך. אנא ספרי זאת לידידי... תרגישי נוח. הם אהובים עלי מאד... הם כמו משפחה...".

"כן בני, זה לא סוד. עד היום אני סוחבת צלקת בלב, שצורבת את חיי כמכוות-אש. וזה סיפור שאני מספרת כל פעם מחדש, מתוך תקווה שמישהו יודע דבר על כך. ובכן נעורי עברו עלי בבואנוס-איירס, ארגנטינה. הורי, שלמה ואיטה בלום ניצולי שואה, נפטרו עלי עוד בהיותי נערה. הם היו אנשים מבוגרים מאד וחולניים. רב הקהילה בבואנוס-איירס, השיא אותי עם הגיעי לגיל 18, עם רוברט, צעיר יהודי וספן בצי הארגנטיני. הרבה שנים ייחלתי להביא ילד לעולם ורק בגיל 25, לאחר הרבה תפילות הריתי בשעה טובה. רוברט בעלי, היה איש עדין נפש וטוב לב מאין כמותו, אך עבודתו כספן הייתה קשה ודרשה ממנו להעדר שבועות וחודשים ארוכים מן הבית. כשנכנסתי לחדר הלידה בבואנוס-איירס, רוברט היה בהפלגה בלב ים עם אוניית צי הסוחר "מדלנוס". הפלגה ממנה לא חזר, סערה עזה באזור משולש ברמודה העלימה אותה במצולות. זה נודע לי שלושה חודשים אחרי... ומדוע?

"אחרי 12 שעות בחדר הלידה, נולדה לי בת קטנה... עוד הספקתי לחבק ולנשק אותה ואחר-כך איבדתי את הכרתי למשך שלושה חודשים. וירוס קטלני איים על חיי. אחרי שלושה חודשי טיפול ותרופות, ובחסדי שמים שבתי להכרה, אל מציאות נוראה. בישרו לי שרוברט לא יחזור, והתינוקת הקטנה נפטרה מצהבת... אבל אני עד היום זוכרת היטב את פניה הענוגות, את עיניה החכמות. היא לא נראתה לי חולה כלל וכלל. אני חיה בתחושה נוראה שהשלטונות פשוט גנבו לי אותה מתחת לידיים... זה הסיפור... המראה שלה חוזר אלי בחלומות... אני חושבת שהיא עדיין חיה התינוקת שלי...

מרסלה הייתה דמומה והמומה... וכמעט בלחש היא שאלה "אמרי לי נעמי, מה היה שמך הקודם בארגנטינה...".

"סניורה קליפסו" השיבה הקשישה.

"אז את אמא שלי!!!! א-מ-א!!!".

מרסלה פרצינסקו האומללה, שכל חייה היו עוני תלאות וייסורים חשה שעולמה מסתחרר עליה. התחושה שיש לה אימא אמיתית, שיש לה אח, שיש לה משפחה, נטעה בה לפתע כוחות מחודשים, ועוררה בה שמחה פנימית שכמעט איימה להכריע אותה.

דייגו הנסער קרב את כסא הגלגלים לאימא שלו. נעמי אביגד הייתה עדיין המומה וקפואה. היא חששה שהגברת הזו כנראה השתבשה עליה דעתה, ולכן העדיפה לא להגיב.

מרסלה, לעומת זאת, פתחה את התיק שלה, חיטטה במסמכים ושלפה משם תעודת זהות ישנה ומקומטת.

"הביטי נעמי, הביטי! את זה קיבלתי ממשרד הרווחה הארגנטיני לפני 30 שנה, כשביקשתי לדעת מי האימא האמיתי שלי הם סיפרו לי שילדת אותי והתנדפת משם בלי להשאיר סימן".

המילים "סניורה קליפסו" היו מודפסות וברורות. גם התמונה בתעודה דמתה להפליא לנעמי אביגד, רק שאותות השנים לא ניכרו בה.

"בתי! את הבת שלי!!!".

סצנה של חיבוק ארוך ארוך שנמשך כמו נצח. דמעות כנהרות איתן. 50 שנים של חיפוש, של יתמות ושכול, של געגועים וחלומות דומעים הצטמצמו להן לחיבוק שלא ניגמר בין אם ובת שישבו והעבירו לילה שלם של סיפורים, ומכאובים. "מעולם לא נעלמתי מחדר הלידה כמו שסיפרו לך במשרד הרווחה. הפושעים הללו גנבו אותך לצורכי אומנה. אבל הכול מאת השם. אני מאושרת שחזרת אלי, ויש לי גם נכד ממך כל כך נאה ועדין".

*  *  *

דייגו ושרגא יצאו לגינה.  "אז אתה דוד שלי, וזו סבתא שלי... אמר דייגו... תאמין לי ד"ר אביגד, תרשה לי לקרוא לך דוד שרגא, שאתה איש מהמם. אתה יודע כבר עם קריאת המכתב שלך הרגשתי קשר הדוק אליך, קשר של נשמות... זאת עוד מבלי להכיר אותך".

דייגו ודודו שרגא אביגד התיישבו במרפסת הווילה והותירו את מרסלה ונעמי לקצר מרחקים, ולבנות הווה ועתיד.

"תראה דייגו, אני מאמין בהשגחה פרטית. יש אבא בשמים שמנהל פה עניינים. כשהנחתי לפני 15 שנה את המזוודה ובה עיתונים ומעטפה עם 200 דולר, הייתי בטוח ב- 100% שהגנב יחזור אלי. אבל להגיד לך שהייתי חולם שהגנב הוא האחיין שלי, ואימא שלו זו אחותי, לא הייתי חולם... זה שייך להנהגתו העלומה של מלך מלכי המלכים, שהוא פועל ישועות".

"תגיד לי דוד שרגא מאיפה החוכמה שלך? מאיפה הביטחון העצמי שלך? איפה למדת את זה?".

ד"ר אביגד חיבק בחום את אחיינו, לשעבר מיודענו הגנב היקר והחביב, ואמר "הסכת לי, יש לנו תורה, ואם יש בי חוכמה, זו חוכמת התורה".

"דוד שרגא" שאל דייגו, איפה לומדים תורה?"

עד עלות השחר ישבו השניים ועסקו בתורה, ללמדנו שגם גניבה יכולה להפוך לנתיב מדהים של חזרה למקורות. עלינו רק להתבונן וללמוד כיצד הקב"ה ממצוקותיהם, משפלותם מוציאם ומושיעם.