|
בונקר להשראת השכינה: איך העולם מתקיים ללא המשכן והמקדש? דרשה לפרשת פקודי
פרשת "פקודי" חותמת את המסכת הארוכה ביותר בתורה, חמש הפרשיות הרצופות שעוסקות כמעט בנושא אחד ויחיד: הקמת המשכן וכליו במחנה ישראל במדבר. הפרשה חותמת את המבצע הגדול להקמת הבית ומסיימת בגילוי האלוקי ש"ויכס הענן את אוהל מועד וכבוד ה' מלא את המשכן". בדומה לתוכן הפרשה, ההפטרה שקוראים מהנביא עוסקת בגמר הקמת בית המקדש הראשון בירושלים בהובלתו של שלמה המלך. ההפטרה למנהג הספרדים מתארת כיצד חירם, אמן הנחושת שהובא מצור לפי בקשת שלמה, מסיים את הכנת הכלים החשובים ומעמיד אותם במקומם, ואילו למנהג האשכנזים וחסידי חב"ד קוראים את הפסוקים הבאים בנביא, בהם שלמה מרים את העיניים לשמים ומודה לאלוקים על החסד העצום שגמל עמו וזיכה אותו להיות זה שהקים את הבית לה'. ואולם בסוף דברי שלמה, שהם סוף ההפטרה למנהג האשכנזים, ישנו פסוק תמוה: "ואשים שם מקום לארון אשר שם ברית ה'". שלמה מסיים את פרשת הקמת בית המקדש באמירה שהוא הכין מקום לארון הברית. והשאלה היא: פשיטא! מה החידוש? הרי ברור שהוכן בבית המקדש מקום לארון הברית, שהיה עיקר השראת השכינה בבית ובלעדיו אין משמעות לבית המקדש? תוספות הרא"ש מפרש כי שלמה התכוון להעביר מסר בעל משמעות היסטורית. הוא גילה לאנשים סביבו משהו שאיש לא ידע. שלמה צפה את הימים הרעים שיבואו, עת יעלו האויבים על ירושלים ויחריבו את בית המקדש ולכן כבר עכשיו הכין בונקר סודי במחילות מתחת להר הבית בו יוכלו לגנוז בבוא היום את ארון הברית כדי שיד האויבים לא תשלוט בו. הגמרא מוסיפה (יומא נג) כי כחמישים שנה לפני החורבן, החליט המלך יאשיהו להפעיל את אותו מקום מסתור שבנה שלמה ולהעביר אליו את הארון. במקום אחר מספרת הגמרא כי בימי בית המקדש השני, הבחין אחד הכוהנים במרצפת בלשכת העצים שאינה מונחת במקומה. הוא העריך כי מתחת המקום הזה נמצא ארון הברית. הוא קרא במהירות לאחד מחבריו, אך יצאה נשמתו ומת. [ידוע כי מקום הארון במחילות ירושלים הצית את דמיון החוקרים במהלך כל הדורות, והאחרון שפעל לחשוף את אותה מחילה היסטורית היה רב הכותל, הרב גץ. בשנת תשמ"א החלו לבנות בית כנסת במנהרות הכותל (כיום זה בית הכנסת על שם הרב גץ), וכאשר חצבו גומחה לארון הקודש, נפער מאחוריה חור ומאחוריו נחשפה מנהרה החצובה בסלע מתחת להר הבית לכיוון מזרח. ממדיה היו מרשימים: 28 מטר אורך ושישה מטרים רוחב. לפי חישובים שונים שערך הרב גץ, הוא העריך כי המנהרה מובילה אל מתחת לאבן השתייה ויתכן כי שם הונח הארון, במקביל למקום בו הוא עמד למעלה בקודש הקודשים. ואולם המוסלמים גילו את החפירות ופרצה סערה. ממשלת בגין החליטה בסופו של דבר לאטום את הכניסה למחילה והעיסוק בנושא נפסק]. וכאן עולה שאלה פשוטה: למה שלמה מקלקל את החגיגה? מדוע ברגעים הגדולים של הקמת הבית והכשרתו הראשונית לעבודה, מצב הרוח צריך להיהרס עם הידיעה שהבית יעמוד באופן זמני בלבד ועתיד להיהרס? הרי טבע העולם הוא (כדברי רש"י בפרשת בראשית) "בשעת שמחה – שמחה ובשעת אבל – אבל", אדם בריא בנפשו חוגג בימי השמחה כאילו לא יבואו ימי אבל, ומתאבל בימי הצער כאילו לא היו ימי שמחה, אז מה פתאום לערבב את הבניה בחורבן ולספר עכשיו על הבונקר שנבנה תחת לאדמה עבור ימי הצער והאימה? למה הדבר דומה? לחתן שיעמוד תחת החופה ויאמר לכלתו כי הוא הכין לעצמו בית נוסף למקרה שמערכת היחסים ביניהם תעלה על שרטון... השאלה גדולה יותר בעיון בדברי הרמב"ם: בניגוד גמור לדרכו להתמקד בהכרעות הלכתיות בלבד, הרמב"ם פותח את פרק ד מהלכות בית הבחירה עם סיפור ארוך על ההחלטה של יאשיהו המלך לקחת את ארון הברית ממקומו בקודש הקדשים ולהטמינו תחת הבית. בלשונו: "אבן הייתה בקדש הקדשים במערבו שעליה היה הארון מונח ... ובעת שבנה שלמה את הבית וידע שסופו לחרב, בנה מקום לגנוז בו הארון במטמוניות עמוקות ועקלקלות ויאשיהו המלך צוה וגנזו במקום שבנה שלמה". והשאלה הפשוטה היא, אם כן, מה מסתתר מאחורי גניזת הארון? מדוע חשוב לשלמה המלך להעצים את הבונקר המסתורי בעצם הרגעים החגיגיים של בניית הבית, וכך הרמב"ם רואה צורך להדגיש בהרחבה את היות הארון מאז ומתמיד במחילות הר הבית? הרבי מליובאוויטש (ליקוטי שיחות כא/159) מוצא כאן תובנה רבת משמעות אודות העוצמה הנצחית של מקום המקדש, וההשפעה הקבועה והתמידית שלו עד היום הזה.
מקום הארון מתחת לאדמה לא היה רק מסתור כנגד האויבים, אלא הרבה יותר מכך: מוקד חילופי להשראת השכינה. מה ששלמה המלך מתכוון לומר לאנשים סביבו הוא שלמעשה הוא בנה שני בתי מקדש: אחד מעל האדמה ואחד מתחת לאדמה. ולכן שלמה מדגיש זאת דווקא בעת הקמת הבית והכשרתו הראשונית לעבודה, כדי להפוך את המחילה התת קרקעית לחלק בלתי נפרד מהבית ולאתר חילופי ממנו מאירה השכינה בימים הקשים של הגלות. הארת השכינה בעולם היא לא זמנית וחולפת, היא לא תלויה בבניין גשמי והוד והדר, היא נצחית כמו האלוקים בעצמו. אם העולם קיים, בוודאי שישנו צינור אחד של אור שמרים את העולם אל מעבר לעצמו ואולם ישנם שני מצבים בהארת השכינה: בימי בית המקדש הייתה ההארה גלויה וברורה, בעוד שבימי הגלות היא פועמת בצורה נסתרת במעמקי האדמה, אבל מעניקה משם את הכוח להתמודד עם ייסורי הגלות למה הדבר דומה? לפני 15 שנה החליטה ממשלת ישראל על הקמת בונקר מבוצר לניהול משברים בימי מלחמה, כזה שיהיה ממוגן מפני כל איום: רעידות אדמה, איום גרעיני, קונבנציונלי ולא קונבנציונלי. אבל יותר מכל הוא ממוגן מפני אחד האיומים הביטחוניים הכי גדולים: ההדלפות והפטפטת. מתחת לאדמה אין קליטה סלולרית וכך השרים אינם יכולים לפטפט ולדווח החוצה... השימוש הראשון במקום היה בעת שהגיע ארצה הארכיון עם הקלסרים והדיסקים אודות תכנית הגרעין האיראנית. ראש הממשלה כינס את חברי הקבינט באותו יעד תת קרקעי בין הרי ירושלים, כדי ללמוד את החומר ללא הפרעות חיצוניות מהעולם הרועש ולקבל החלטות על הצעדים הבאים. וככה ממש, דרך משל, תכנן שלמה המלך: הוא יצר מוקד חילופי להשראת השכינה עבור ימי הגלות. בימים הקשים הללו היא יורדת אמנם תחת האדמה, אבל ההסתר אינו משנה את המהות. כעת תובן שאלה גדולה: ידוע כי שבי ציון, מקימי בית המקדש השני, לא הצליחו למצוא את המחילה בה הטמין יאשיהו את הארון ונאלצו להקים את הבית ללא ארון הברית. כך עמד קודש הקדשים ריק לאורך כל ימי הבית השני. והתמיהה עצומה: מה משמעות הבית ללא ה'אנטנה' של הכרובים שקישרה אותו עם העולם העליון? מה הערך של טלפון סלולרי ללא כרטיס סים שמחבר אל הרשת? התשובה היא שהארון היה בוודאי חלק מבית המקדש, שכן הוא עמד תחת הבית באותו מקום שנבנה לכתחילה כחלק בלתי נפרד מבית המקדש – ומשם מתחת לאדמה האירה השכינה לעולם כולו.
בתחילת שנת תשכ"ח (אוקטובר 1967), חודשים ספורים לאחר מלחמת ששת הימים, פגעה טרגדיה נוראה בביתו של הגנרל המהולל, אריאל שרון. גור, בנו בן האחת עשרה, שיחק עם חבר ברובה ציד ישן שהיה בבית, והחבר כיוון את קנה הרובה אל ראשו של גור ובטעות לחץ על ההדק. כששמע שרון את הירייה, מיהר החוצה ומצא את בנו גור שוכב מחוסר הכרה בתוך שלולית דם סמיכה. שרון שראה מלחמות רבות הבין היטב את משמעות הפציעה, אבל נאבק בייאוש. הוא לקח את גור בזרועותיו, אותת לרכב חולף וטס אתו לבית הרפואה הקרוב. גור נפטר זמן קצר לאחר מכן. בימי ה'שבעה' הגיע הרב שלמה מיידנצ'יק, ראש ועד כפר חב"ד, לביקור תנחומים ומצא את שרון מרוסק. האלוף שאל את הרב רק שאלה אחת: "איך קמים משבר כזה? למה להמשיך את החיים?". מיידנציק יצר קשר עם מזכירות הרבי מליובאוויטש וסיפר על שברון לבו של שרון. במכתב שהגיע זמן קצר אחר כך, פותח הרבי בהבעת צער על מה שקרה, ומוסיף דברי ניחומים. הרבי מעלה את נוסח הנחמה המקובל: "המקום ינחם אתכם בתוך שאר אבלי ציון וירושלים", ושואל איך נכנס לכאן האבל על ירושלים? מה הקשר בין החורבן הפרטי שאירע בביתו של אדם לאבל הכללי על אובדן ירושלים? הרבי השיב ברעיון רב משמעות - ומאוחר יותר יאמר שרון למקורביו כי אלו היו המילים היחידות בכל תקופת השבעה שרוממו את רוחו: כשם שחורבן ירושלים מתרחש בחלק הפיזי והגלוי בלבד, ואולם ירושלים הרוחנית נותרת קיימת ופועלת גם בימי הגלות, כך מותו של יהודי פרטי מתרחש רק בחלק הפיזי והגלוי, אבל נשמתו ממשיכה להאיר גם אחר כך ונותרת לעמוד בקשר עם יקיריה. האבחנה הזו – אודות נצחיות קדושת ירושלים – חשובה תמיד, אבל חשובה שבעתיים בשבוע הזה, כשאנו מסיימים את פרשיות הקמת המשכן. ככל שמעמיקים יותר בהבנת הפרשיות הללו, עולה בלב כל יהודי השאלה "ומה עכשיו?" מה המשמעות של כל זה בימינו? והתשובה שעונה שלמה המלך היא שהקב"ה אינו עוזב את העולם. השכינה אינה מסתלקת, אלא רק פועלת באופן אחר. התפילה שלנו היא שבמהרה יקום הבית הגלוי מעל המחילה הנסתרת ונזכה לראות בעינינו את האור האלוקי שמאיר בעולם כולו בקרוב ממש. נסיים בסיפור מופלא הממחיש מקצת מהנקודה המדוברת כאן - שהשראת השכינה במקום קדוש, ואפילו ב"מקדש מעט" היא נצחית, ואלא רק שלפעמים היא מסתתרת בתוך גלי החורבן. בשנת תשמ"ט (1989) החלו להיבקע סדקים ראשונים במסך הברזל הקומוניסטי. לאחר שבעים שנה בהן מדינות ברית המועצות היו מנותקות מהמתרחש מהעולם המערבי, קרס מסך השקר ושלטון האימים התנפץ. הנשיא גורבאצ'וב הזמין משלחת רבנים מכובדת מהארץ לבקר בפעם הראשונה במוסקבה ובפטרבורג. בין המשתתפים היה הרב ישראל מאיר לאו, כרב העיר תל אביב-יפו. לאחר פגישות בקרמלין לקחו המארחים את הרבנים לבית כנסת קטן, צריף מט ליפול בשם "מארינה רושצ'ה". בכל שבעים שנות הרדיפה, כאשר בתי הכנסת נאטמו או הפכו לאולמות תיאטרון, נותר הצריף הזה בבחינת 'אי של גבורה'. תמיד התקיימו בו מנייני תפילה והוא היווה מקום התכנסות והתוועדות לנשמות יהודיות שנאבקו לשמור על גחלת האש הבוערת. כמה זקנים ישישים, חסידי חב"ד, שהחזיקו את המקום במסירות נפש לאורך השנים קיבלו בהתרגשות את פני הרבנים. הרב לאו הבחין כי על עמוד התפילה של החזן, כתוב פסוק מספר תהילים, ואולם הפסוק היה שונה מהמשפטים שכותבים בדרך כלל על עמוד התפילה. המנהג הוא לכתוב "דע לפני מי אתה עומד" או "שוויתי ה' לנגדי תמיד" או "ממעמקים קראתיך ה'", והנה פסוק אחר לגמרי: "אנא ה' מלטה נפשי". היהודים המבוגרים שזכרו עוד את הימים לפני שהכול התחיל, טרם מהפכת 1917, הסבירו כי אבותיהם התכוונו בכך לשאת תפילה מעמוק ליבם הרצוץ, כי אף אם הגוף יתרסק, יישלח למחנות עבודה, יישרף או יירה באקדח - הנפש היהודית תימלט ולא תכבה. חלפו כמה חודשים והרב לאו יושב בלשכתו בתל אביב ושומע כי קבוצת צעירים קומוניסטיים מ'אגודת הסופרים הסובייטים', העלתה את המקום באש. לבו של הרב נשבר לשמוע כי מקום ששרד את כל אימי הקומוניזם, נחרב דווקא עכשיו כשנהיה יותר טוב. עוד כמה שנים חלפו והרב לאו - הפעם בשבתו כבר כרב ראשי לישראל - קיבל הזמנה מהשליח הראשי ברוסיה, הרב שד"ב לאזאר, להשתתף בטקס הנחת אבן פינה לבית כנסת חדש על גחלי המקום הישן. הרב לאו כאב את החורבן וההרס מהמקום אותו זכר מביקורו הקודם, אך רגע לפני שעלה לשאת את נאומו, ניגשו המארחים השלוחים והדהימו אותו. הם הציגו לו חפץ קטן, אוד יחיד שניצול מהשריפה הגדולה: עמוד התפילה של החזן ועליו הכיתוב: 'אנה ה' מלטה נפשי'...
אלה פקודי המשכן משכן העדת (לח,כא) (וקראת לשבת עונג) רש"י אומר: נאמר כאן: "המשכן משכן" – שתי פעמים, רמז למקדש שנתמשכן בשני חורבנין על עונותיהן של ישראל. "משכן העדות" – עדות לישראל שוויתר להם הקדוש ברוך הוא על מעשה העגל, שהרי השרה שכינתו ביניהם. יש להבין כיצד יתכן שבאותו פסוק דורשים חז"ל מחד דברי פורענות על המשכן שנתמשכן מחמת עונותיהן של ישראל. ומאידך יש בו דברי נחמה שוויתר הקדוש ברוך הוא לבני ישראל על מעשה העגל והשרה שכינתו ביניהם. הדבר יבואר על פי משלו של המגיד מדובנא: עשיר אחד חיפש שידוך לבנו. מכיון שהיה זה בן יקר מידות ונעלה בתורה ובדרך ארץ, וכאמור גם בן עשירים הוא, חיפש לו אביו שידוך כמעלתו. לבסוף נמצאה כלילת השלימות בתו של סוחר עשיר. הלך אבי הבן אל בית הורי הכלה כדי להיפגש עימם ולסכם את התנאים לשידוך המדובר. בהיכנסו אל הבית פנימה שמח לראות כי אכן בית עשירים הוא זה. בכל עבר היו מונחים חפצי ערך וקישוטים שערכם רב מאוד, גם הכיבוד הוגש לו בכלי זכוכית יקרים משובצים באבני חן. האח! – חשב האיש לעצמו – אכן שידוך נאה ויאה הוא זה! כעבור זמן בא שוב אבי החתן כדי לקבוע עם המחותנים את סדרי החתונה אולם כאשר נכנס אל הבית פנימה חשכו עיניו... אין כל זכר לכלים הנאים. הבית ריק מכל וכל... הפעם הוגש הכיבוד בכלים פשוטים... מדוע זועפים פניך? שאל אבי הכלה. אומר את האמת – ענה אבי החתן – ספק נכנס לליבי... היכן הם כל הכלים הנאים והיקרים?... פשוט מאוד – נענה אבי הכלה ואמר – הוצעה לי עסקה בסדר גודל עצום ומכיוון שהכסף אינו זמין בידי לעת עתה נזקקתי להלוואה גדולה, משום כך משכנתי את הכלים היקרים.בעוד זמן מה תמומש העסקה ובעזרת ה' ארוויח סך עצום ואשיב לעצמי הכל כבראשונה. אם כך – נאנח אבי הכלה בהקלה – הכל בא על מקומו בשלום! לרגע חששתי כי כל תצוגת הכלים המרהיבה שראיתי בביתך לא הייתה אלא הצגה... חששתי שמא שאלת אותם רק כדי להרשים אותי ובאמת הנך חסר כל... הסברך הניח את דעתי לגמרי! כן הוא גם הנמשל – אמר המגיד מדובנא – בית המקדש אמנם נתמשכן בעוונותינו הרבים אולם לא אבדנו לגמרי, בבוא העת ירד מן השמים בית המקדש השלישי וישוב הכל על מכונו כבתחילה! אלא פקודי המשכן משכן העדת (לח,כא) (הרב ראובן שמעוני) רש"י: זהו רמז למקדש שנתמשכן בשני חורבנין על עונותהין של ישראל. אם אכן נחשב המשכן כ"משכון" של בני ישראל – אמר הגאון רבי זלמל'ה מוולאז'ין – אזי גם למשכון יש זמן שצריכים להחזירו, שהרי בפירוש נאמר פסוק (שמות כ"ב, כ"ה): "עד בא השמש תשיבנו לו", ואם כן כבר באה השמש אלפי פעמים ומדוע לא החזיר לנו הקדוש ברוך הוא את המשכון?... אלא – אמר רבי זלמל'ה – התשובה נמצאת בפסוק שלאחריו: "והיה כי יצעק אלי ושמעתי כי חנון אני", תנאי גדול יש בהשבת המשכון – צריך לצעוק!... הקדוש ברוך הוא מחכה שנצעק אליו, אז ישיב לנו את בית המקדש כבתחילה! "אלה פקודי המשכן משכן העדת" רש"י הקדוש בלשונו הזהב, מבאר: מדוע נאמר "משכן המשכן" פעמיים? אלא דבר זה הוא רמז לבית המשכן שנתמשכן בשני חורבנות על עונותיהן של ישראל! משל למה הדבר דומה: אדם אחד נידון למאסר עולם בבית הסוהר. היה שם זקן אחד שריחם על האיש, הלך ומשכן את ביתו ותמורתו קיבל סך כסף עצום, את הכסף נתן ביד פקידי בית הסוהר כדי שהללו ישחררו את העציר ממאסרו. יצא האיש לחופשי, הודה למטיבו הרחום והלך לדרכו... רשע שכמותך! חצוף!!! - גער בו אחד מידידיו - איך יתכן שאתה משוטט חופשי ושאנן, בעוד הזקן משכן את ביתו כדי לשחרר אותך?, האם אינך חושב שמחובתך לנסות ולהשיב לו את ביתו?! אמר המגיד מדרובנא - כן הוא גם הנמשל: כאשר עלה לפני מידת הדין גודל חובם של עם ישראל חמל עליהם הקב"ה ונתן את המקדש וכלי תפארתו ביד זרים כמשכון בעד חובותיהם של ישראל. אלא שישראל שוכחים את גלות השכינה וכבוד ה' יתברך, ואינם שמים על לב כלל להתפלל על בנין בית המקדש שיבנה במהרה בימנו... האין זו חוצפה?!... "אלה פקודי המשכן משכן העדת אשר פקד על פי משה" שאל הגאון רבי זלמן סורוצקין זצ"ל: לא ברור מדוע בעת שהתרים משה רבינו את בני ישראל למלאכת המשכן, בקשו ממנו חשבון מדוקדק על ההתרמות, ואילו כאשר התנדבו לחטא העגל, שם תרמו זהב רב ולבסוף "ויצא העגל הזה"- מכל התרומות הרבות נוצר רק עגל קטן, ודווקא שם לא ביקשו דין וחשבון כלל?!... ועוד - המשיך הרב ושאל - מדוע תופעה זו חוזרת על עצמה בכל הדורות, שמגבאי הצדקה תובעים דין וחשבון, ואילו ממאספי כסף "לעגלי זהב" למיניהם לא מבקשים דבר?! אף פעם לא שמענו מישהו שביקש ממגייסי תרומות להצלה של פליטים מחו"ל או הצלה ממפגעי טבע, דין וחשבון על סך הוצאותיהם ומה נתנו באמת?! אלא - השיב רבי זלמן - כל יהודי בפנימיותו הוא חפץ ומחפש לעשות אך טוב. ובאמת כך מסביר הרמב"ם את הסיבה שכאשר יהודי אינו רוצה לקיים מצווה מסוימת כופין אותו עד שיאמר: "רוצה אני"! כי יהודי בפנימיותו הוא רוצה גם רוצה...לקיים מצוות! לכן בכל פעם שיהודי תורם למען מטרה חשובה - הוא דורש דין וחשבון האם נוצל כספו כראוי! לא כן הדבר כאשר אדם נכנע ליצרו הרע והוא נותן מכספו עבור "עגל הזהב" ודומיו, כבר בשעת מעשה, ליבו נקפו על מעשהו זה ובתוך תוכו לא אכפת לו כלל אם תרומתו לא תגיע ליעדה. בפנימיותו הוא שמח אם גבאי "עגל הזהב" ימעלו קצת בתפקידם... ביד איתמר בן אהרון הכהן (לח,כא) (הרב יוסף ברודי) במדרש רבא מובא שאין עושין עסקי ממון של רבים אלא על פי שני גבאי צדקה. ומשה רבינו, אף שהיה נאמן על פי הקדוש ברוך הוא, קרא לאיתמר בן אהרון הכהן ושיתף אותו בחשבון כלי המשכן. במשך שנים ארוכות שימש ה"חפץ חיים", גבאי הצדקה שבעיר. מדי ערב שבת היה מנהגו לחזר בעצמו על פתחי העיר כדי לקבץ כספים לטובת עניי העיר ולהכנסת אורחים הבאים מניכר. על חזקה זו שמר במשך שנים רבות. ברבות הימים, כשנבצר ממנו להמשיך בעבודה זו והוכרח לבחור באחרים שיעסקו במצווה גדולה זו, גם אז לא פסקה הגחתו והשפעתו בענייני הצדקה. פעם אחת הגיע שמועה לאוזניו כי בעיירות הסמוכות לראדין בקשו פרנסי העיר למנוע מאורחים עניים לסבב בעיר ולאסוף צדקה, משום כך החליטו כי כל עני המגיע לעיר יקבל סכום כסף שווה מקופת הקהל. ה"חפץ חיים" התנגד מאוד ל"תקנה" זו וטען כי יש לבטלה לאלתר משתי סיבות: האחת שהסכום הנקצב לכל עני הוא פחות בהרבה ממה שהיה העני משתכר לו היה מסתובב בבתי העיר, ושנית, יש במנהג זה משום ריעותא גדולה מצד חינוך הילדים, כיון שאים העניים אינם מסבבים בבתי העיר ומקבלים מתת יד מכל משפחה ומשפחה, אזי הילדים הקטנים לא ידעו ולא יכירו כלל מהי מצות צדקה. וַיָּבִיאוּ אֶת הַמִּשְׁכָּן אֶל מֹשֶׁה, אֶת הָאֹהֶל וְאֶת כָּל כֵּלָיו, קְרָסָיו קְרָשָׁיו בְּרִיחָיו וְעַמֻּדָיו וַאֲדָנָיו (לט,כג) (אברהם לוי) לכאורה נראה שהפסוק הזה עוסק בהעברת "מידע היסטורי" תמים ופשוט. אך כאשר מתעמקים בפסוק כהוגן ומטילים עוגן בכל מילה שבו ובוחנים גם את מה שמסתתר בין המילים, מגלים לפתע שבפסוק הזה מסתתר עולם ומלואו וגנוז בו יסוד אביר אדיר כביר ונדיר, ולא נגזים אם נאמר שמדובר במידע שהוא הלב והתמצית של כל היהדות. מה כוונת הסוֹפר והמשורר? מבואר בחז"ל שקרשי המשכן היו כבדים עד מאוד, והקמת המשכן הייתה מלאכה סבוכה שלא היה בכוחו של אף אחד לבצע אותה. נציין רק שהמידות של כל קרש מקרשי המשכן היו אין פלא שרש"י הקדוש כותב על קרשי המשכן את המילים הברורות הבאות: שלא היה יכול להקימו שום אדם, מחמת כובד הקרשים. שאין כוח באדם לזוקפן (רש"י ל"ט ל"ג). והשאלה נשאלת: אם התורה מעידה שאין כוח לאף אחד לזקוף את קרשי המשכן ולחבר אותם, כיצד באמת הצליח משה להקים את המשכן? המדרש פותר לנו את החידה הגדולה הזו - וזה אף מובא ברש"י על המקום: משה כלל לא הפעיל כוח ולא הוצרך להוציא שום אנרגיה בפרויקט סבוך זה. פשוט הוא הניח את ידיו על הקרשים ועשה תנועה של "כאילו מזיז" אותם, וה' כבר דאג לשאר ועשה נס ופלא והקרשים קמו וניצבו מאליהם במקום הנדרש, בהתאם לתבנית ולתוכנית שמשה נתבקש לעשות (רש"י שם). כמובן שהידיעה הזו מעניינת וכעת הפרשייה מתבהרת והתמיהה מתיישבת, אלא שבכל זאת יש כאן איזו נקודה קטנטונת הטעונה ביאור ובירור: לשם מה בכלל ציווה ה' את משה להניח את ידיו על הקרשים ולעשות תנועה של "כאילו מרים אותם"? מדוע ה' לא עשה נס שהקרשים יזדקפו מאליהן גם ללא מגע ידיו של משה? האמת היא שאת השאלה הזו אנו רוצים להפנות גם על "עשיית המנורה"... בורא עולם ציווה את משה לעשות את המנורה מהרבה פריטים (כפתורים, גביעים, קנים, פרחים...), וה' ציווה לעשות את כל המפרט הזה מזהב וממִקְשה אחת - ומובא בחז"ל שמשה נתקשה בעשיית המנורה והוא לא ידע איך להתמודד עם הפרויקט הגדול הזה. ואיזה פתרון הציע לו ה'? "השלך את הזהב לאש, והמנורה תיעשה מאליה" בדרך נס (שמות כ"ה ל"א רש"י), וגם כאן אנו שואלים את אותה שאלה: מדוע ה' ביקש ממשה להשליך את הזהב לאש? מדוע הבורא לא עשה נס עוד יותר גדול - שאונקיית הזהב תהפוך למנורה גם בלי שמשה יזרוק אותה לאש? אותה קושייה קשה גם על הסיפור שמופיע בתנ"ך עם אלמנתו של עובדיה הנביא שבאה לאלישע וסיפרה לו על מצבה הכלכלי הקשה, עד כדי כך שמרוב חובות וְאִי יכולת לעמוד בפירעון - אחד הנושים בא לקחת את שני בניה לעבדים, והיא מבקשת מאלישע הנביא שיעזור לה לצאת מהמצב הקשה. מה עשה אלישע עם הסיפור הכואב, הוא שואל את האלמנה: אולי יש לך איזה נכס או רכוש שניתן למכור אותו ולפרוע באמצעותו את החובות? והאלמנה משיבה שאין לה בבית כלום, חוץ מאיזה כוס חד פעמית עם קצת שמן. באותו רגע ציווה אלישע על האלמנה לארגן ולהשאיל כלים ריקים כמה שיותר, והוא לקח את כוס השמן והחל ליצוק ממנו לתוך הכלים - והשמן נבע וזרם ולא נגמר והספיק למלא את כל הכלים שהאלמנה הכינה, עד שהגיע שלב שכבר לא היה באזור עוד כלים ריקים - ובאותו רגע הנס נעצר והברכה עזבה את כוס השמן, ולאחר החביתה הראשונה - נגמר השמן שבכוס. כולם מכירים את המשך הסיפור... שלאחר מכן לקחה האלמנה את כלי השמן המלאים ומכרה את השמן שבהם והצליחה על ידי זה לפרוע את כל חובותיה, ועוד נשאר לה כסף לחיות הלאה בשנים הבאות (מלכים ב', ד' א' - ח'). ושוב מתפרצת ועולה וזועקת וממריאה השאלה הנ"ל, אך הפעם בעוצמה הרבה יותר גדולה! מדוע אלישע הנביא הטריח את האלמנה לארגן כלים ריקים ולטפל בכל נושא המכירה של השמן ולנהל את כל הפרויקט העצום הזה? להשאיל כלים... למלאות... לאחסן אותם...לסחוב הכול לשוק... להתאמץ ולמכור... למה הוא לא לקח את כוס השמן ובירך אותה בברכה המפורסמת "שלא ייגמר לעולם", ואז הייתה האלמנה הולכת עם הכוס הקומפקטית לשוק ומוזגת ללקוחות כמה שירצו - והיו לה חיים הרבה יותר קלים? על כל השאלות הללו, יש תשובה אחת. אומנם התשובה מאוד פשוטה, אלא שבתוכה גלומה כל עבודת ה' של האדם היהודי: יהודי מתוק, יהודי חמוד, נקלעת לבעיה? אתה עומד בפני פרויקט סבוך ואינך יודע איך להתמודד אתו? הסר דאגה מליבך! אתה לא לבד, בורא עולם הרחום והחנון נמצא אתך והוא כבר יעזור לך להתמודד עם המצב ולהתגבר על הבעיה והתקלה. אלא שבורא עולם מבקש ממך בקשה אחת ופשוטה: יהודי יקר, אל תשב על כסא נוח ותחכה שאני אעשה עבורך את כל העבודה, והישועה תגיע אליך עד לפה! לפחות תשתדל ותתאמץ כפי כוחך ותעשה את מה שאתה כן יכול, ואפילו אם מדובר במשהו קטן - תעשה אותו בשלמות ואל תתעלם ממנו, ואני הבורא כבר ידאג לשאר. משה משה! אתה לא יכול להרים את קרשי המשכן? זה מעל לכוחות שלך? אין בעיה. אבל לפחות תשים את היד על הקרשים ותעשה תנועה של "כאילו סוחב", תעשה את המעט שאתה כן יכול, ואני הבורא ידאג כבר שהמשכן יעמוד מאליו בדרך נס. לעשות מנורה אתה לא יכול? לפחות תזרוק את הזהב לאש ותתיך אותו, תבצע את מה שאתה כן יכול, ואני כבר ידאג לשאר. אלמנה יקרה! נקלעת למבוי סתום ואת רוצה עזרה על בסיס נס ומופת? אין בעיה. אבל... מה שאת כן יכולה לעשות - תעשי, והשאר כבר יושלם בדרך נס. זו נקודה עמוקה עד מאוד, משום שהיא ההגדרה המדויקת של כל עבודת ה' של האדם היהודי. בורא עולם לא מבקש מהאדם לעשות מה שאי אפשר, וגם אם נראה לאדם שיש איזו מצווה שגדולה עליו בכמה מידות ולא נראה לו שביכולתו להתמודד עמה, אל לו להתייאש! עליו להתחיל להמריא בהר ה' ולטפס בסולם העולה בית אל, להשקיע את המעט שהוא כן יכול, ובורא עולם כבר ידאג לכל הפיניש - ויעזור לאדם להגיע אל השלמות ולכבוש את הפסגה. על פי זה אנו זוכים להבין פאן נוסף בדברי התנא במסכת אבות שאמר כך: 1) לא עליך המלאכה לגמור, 2) ולא אתה בן חורין ליבטל ממנה (אבות ב' ט"ז). כל מי שקורא את המשפט הזה והשכל זורם בראשו והמוח פעיל בקודקודו, בטוח שיש כאן סתירה בין המשפטים - וההיגיון בהם מאוד תמוה! משום שאם אין האדם מצוּוה לגמור את המלאכה, אם כן מה הטעם בכלל שיתחיל אותה? מצד שני למרות שהאדם לא מחויב לגמור את המלאכה - התנא מודיע שאין לו רשות להתבטל ממנה. ומה הטעם בדבר? על פי הנ"ל, הכול מובן. תתחיל במלאכה, תעבוד את ה' כפי כוחך - ואל תיבהל מגודל המשא והפרויקט, משום שלא עליך המלאכה לגמור וה' כבר ידאג שהכול יסתדר ויושלם. כעת כבר מובן מדוע אין אתה בן חורין לבטל ממנה. שהרי בסופו של דבר המלאכה הרוחנית שלך תושלם ויגיע ממנה שבח נפלא לבורא עולם, ואין לך רשות למנוע את "הכבוד שמים" הזה. ברשותכם - נעמיק מעט יותר את הדברים, ונגלה את האור הגנוז המסתתר בהם. חז"ל הקדושים התבטאו במשפט הבא: "בא ליטהר - מסייעים אותו" (שבת ק"ד ע"א). אדם שיש לו רצון טהור וזך והוא חפץ לעבוד את ה' - אך יש לו כל מיני הפרעות ומניעות, עליו להתחיל בעבודה מתוך מסירות נפש, ובורא עולם כבר יעזור לו להתגבר על כל המכשולים, ולהתקדם ולהתקדש בשלמות. אלא שהשאלה נשאלת: מדוע נקטה הגמרא את הביטוי "בא ליטהר - מסייעים אותו", ולא "מסייעים לו"? חכמנו מגלים לנו כאן פנינה מאוד עמוקה - שלא כולם יכולים להבין אותה, ואשרי מי שיבין זאת. אדם שבא להיטהר ולהתקדש והוא משקיע מעצמו בעבודת ה', בורא עולם שמח בו ופותח בפניו שערי שמים ומרעיף עליו סוכריות ושפע ונותן לו הרבה סייעתא דשמיא, כדי שיוכל להתקדם ולהתקדש עוד ועוד. אלא שהאדם לא מקבל סתם "עזרה חיצונית", ולא נותנים לו עוד איזה מנוע רוחני שיסייע לו, אלא "מסייעים אותו". פירוש: את אותו מנוע שהוא הפעיל, את אותו מאמץ שהוא תרם, את אותה חתיכה שהוא תרם מעצמו, את זה מגדלים והופכים למושלם. תרמת מנוע של 60% מאמץ? תקבל עוד כוחות וכלים רוחניים שיעזרו למנוע הזה להתרומם עוד ועוד ולהמשיך בלדהור ולהפליג בדרך העולה בית אל, אבל... זה יהיה במינון נמוך, בהתאם למנוע הקטן שהשקעת. תרמת מנוע של 100% מאמץ? הכוחות הנוספים והכלים הרוחניים שתקבל יהיו בהתאם, ברמה הגבוהה של 100%, ובעזרת ה' תזכה להגיע לשלמות הגדולה ביותר. את אותם אחוזים שהשקעת מעצמך, את זה הבורא משכלל ומקדם... זה התירוץ על הקושיא שיש להרבה אנשים בראש - קושיא שהם לא בדיוק מוצאים עליה מענה, ונעלה רגע את הקושיא הזו לבמה ונשתף בה את כולם: מדוע יש אנשים שבנערותם היו דלים ורדודים בהבנה ובצורת החשיבה ואף אחד לא האמין שהם יגיעו לגדולות, ולמרבה הפלא הם הפתיעו את כולם והפכו לתלמידי חכמים מופלגים בעלי עיון עמוק ותפיסה חדה ומחברי ספרים נפלאים והפכו לדיינים נכבדים, ואילו אני המוצלח שהייתי חכם גדול ובעל כישרון מבריק ומפליג - לא הצלחתי כמו שהם הצליחו?... מהו סוד ההצלחה שלהם?... התשובה כנ"ל: כל מי שעובד את ה', זוכה לקבל סייעתא דשמיא וכוחות נוספים ומוגדלים. אלא שהבורא מפתח לאדם את אותו מנוע שהאדם יצר. וכיוון שאותם אלו שהיו קשיי תפיסה וְדַלֵי הבנה נאלצו להשקיע הרבה מאוד בעבודת ה' ובלימוד התורה שלהם, במילים אחרות... הם השקיעו מנוע יותר חזק, מנוע של 100% מאמץ, לכן הסייעתא דשמיא שלהם גם הייתה של 100%. אך בגלל שאתה היית פיקח ומוצלח ובעל תפיסה חדה וזיכרון משובח - השקעת רק מנוע של 60% מאמץ, לכן הסייעתא דשמיא שקיבלת היא בהתאם, ברמה של 60%. בשביל להבין את הדברים כהוגן ולחדד מעט את ההבנה - נעלה כאן סיפור קטן עם מסר גדול, סיפור שסיפר הרב גרשון אדלשטין בשיחה (יום ג' תרומה תשע"ב). פעם אחת ישב רבי אברהם ישעיהו קרליץ המכונה "החזון איש" ללמוד בבית הכנסת, ולפתע הוא התעלף וראשו נשמט על הגמרא - והאנשים שהיו סביבו נבהלו וחרדו לשלומו. כעבור מספר רגעים נכנס החברותא של החזון איש לבית הכנסת והוא ראה את בהלת האנשים, והוא הרגיעם שהכל בסדר - ולא מדובר בדבר חריג. הוא הסביר להם שהרבה פעמים החזון איש מפעיל מאמץ גדול בשעת הלימוד - עד שכוחותיו אוזלים והוא מגיע לעילפון, וכעבור זמן מה הוא מתאושש וחוזר לעצמו. וכך היה. נו, אם כזה מנוע הפעיל החזון איש בשעת הלימוד, אם הוא השקיע בעבודת ה' כל כך הרבה כוחות ומאמץ ומסירות נפש "פשוטו כמשמעו", זה פלא שהוא זכה להגיע לעוצמה המושלמת והמפרסמת שהייתה לו? עד כאן הרחבנו את הנקודה "שה' מבקש מהאדם לעשות את מה שהוא כן יכול, והוא כבר דואג לכל השאר". אך כאן המקום לעשות איזה עדכון קטן למשפט הזה, עדכון מאוד חיוני: ה' לא עוזר לאדם, אלא ה' עושה הכול - והאדם לא עושה כלום! האדם הוא רק בובה בתיאטרון, והבמאי שמאחורה מושך בחוטים ומפעיל את כל המערכת. כאשר יודעים זאת וחיים ונושמים את הרמה הגבוהה הזו, אזי אין דבר יותר משמח מזה. מדוע? משום שמתברר שלא משנה מי אנחנו ולא חשוב גם כמה כלים ה' נתן לנו. יהיו הנתונים אשר יהיו - אין להם כל קשר להצלחה הרוחנית שלנו, ובעצם הכל תלוי רק "בהשקעה ובמסירות שלנו לבורא" ובאחוזי המאמץ וגודל המנוע שאנו מוכנים להשקיע בעבודת ה'. אם נשקיע 100% מעצמנו - ה' כבר יהפוך את זה למושלם ביותר, שהרי הבא להיטהר מסייעים אותו. ואם עדיין לא הגענו אל השלמות ולא כבשנו את הפסגה בעבודת ה' - כנראה שלא הקרבנו מספיק אחוזים מעצמנו בעבודת ה', ואם יש לנו תלונה על "חוסר הצלחה" - עלינו להפנות את האצבע המאשימה... אלינו. את הנקודה הזו אנו רואים גם בשמות הפרשה "ויקהל פקודי", על פי תורת הגימטרייה. ויקהל פקודי גימטרייה 352 (עם הכולל) 8 הכול בידי כל אדם יהודי לטוב או למוטב גימטרייה 352 פירוש: מי שמשקיע בעבודת ה' - מצליח. ואם האדם לא בדיוק מצליח, סימן שהוא לא משקיע מספיק. וכן בעבירות. מי שמתאמץ ונזהר מכל מכשול - מצליח, שהרי הבא להיטהר מסייעם אותו. ומי שלא בדיוק מצליח להתמודד עם העבירה, סימן שהוא לא משקיע מספיק במסירות נפש - ובעצם הוא בתוך המשבצת של "הבא ליטמא פותחין לו" (שבת ק"ד ע"א). מי שמתבונן בדברים הללו יכול לשאוב מהם הרבה עידוד ולהתחזק מאוד כנגד יצר הרע, ולהינצל מכל ייאוש וקשקוש. שהרי מתבררים פה שתי נתונים מוצקים: א) נתוני השטח כלל לא משנים - ובעצם הכל תלוי בגודל המאמץ שהאדם משקיע בעבודת ה', ומי שיתאמץ עד הסוף יצליח להגיע אל השלמות ולהעפיל עד הפסגה - אפילו אם הוא דל כלים ונתונים. מצד שני מי שיתאמץ רק "מעט" - לעולם לא יגיע אל השלמות, אפילו אם יהיו לו את הנתונים הכי טובים. ב) גם אם האדם עומד בפני פרויקט גדול בעבודת ה' ונראה לו שהוא לא יוכל להתמודד עימו - אל יירתע, ואם הוא יתחיל ויעשה את המעט שהוא כן יכול - ה' כבר ידאג לשאר ויסייע לו להגשים את החלום והשאיפה הקדושה, כמו שראינו שהבטיחה הגמרא שהבא לטהר ולהיטהר זוכה לסייעתא דשמיא, ובעצם זה מה שהבורא מצפה שהאדם יעשה. שיתחיל לזוז... שיתחיל להתאמץ... ואל ייבהל מגודל הפרויקט - שהרי לא עליו המלאכה לגמור - והבורא עולם כבר ידאג להוביל אותו להגשמת השאיפה הקדושה - באורח נס ופלא. נו, זה לא מעודד? "את ארון העדות" (לט, לה( רבי מרדכי הכהן היה אומר: "ארון העדות" – הארון עצמו הוא העדות. ארון הספרים של אדם מעיד על מהותו ועל טיבו. רצונך לתהות על קנקנו של אדם, לך אצל ארון הספרים שלו. איש איש ואישיותו בארונו, ובלבד שיהיה תלמודו בידו – שיהיו הספרים משומשים ממגע ידיים. ויברך אותם משה (לט,מג) (וקראת לשבת עונג) מעשה שהיה באמריקה באדם שנפגע באופן קשה בתאונת דרכים. מכיוון שהיה האיש לבדו חיפשו בכיסיו ומשמצאו פרטי זיהוי הצליחו לאתר את כתובתו וליצור קשר עם משפחתו. הללו מיהרו ובאו אל בית החולים שם נאמר להם כי מצבו אנוש. אם כך – אמרה אשתו – ברצוני להודיע לאביו הנמצא לא רחוק מכאן בבית אבות, כדי שיבוא לבקר את בנו. ואכן כעבור זמן מה הגיע האב ונכנס לחדרו של הבן, ראה את מצבו ועמד ללכת. מדוע אתה הולך? תמהו הסובבים – האינך מבקש להישאר על ידו בעת קשה זו, כאשר מצבו כה חמור?! בעזרת ה' הוא יהיה בסדר בקרוב! אמר האב בהחלטיות – בעוד זמן קצר מצבו ישתפר והוא יחזור לאיתנו! הרופאים הסובבים את מיטת הפצוע הביטו באב ברחמים, בחושבם כי בוודאי השתבשה עליו דעתו מחמת גילו המופלג. האב לא השגיח בהם וחזר אל דירתו שבבית האבות. והנה זה פלא. בניגוד לחוות דעת הרופאים השתפר לפתע מצבו של הפצוע והוא שב להכרתו. כעבור ימים מספר התהלך על רגליו ועמד לצאת מבית החולים כשהוא בריא ושלם. הרופאים הודו פה אחד שהחלמה כזו לא ראו מימיהם! כאשר שב האב לבקר את בנו ניגש אליו הרופא הבכיר, מנהל המחלקה, ושאל: אמור נא לי, מנין היה לך הביטחון המוחלט שמצבו של בנך עומד להשתפר, והרי כפסע היה בינו לבין המוות? אומר לך – ענה האב – בצעירותי זכיתי ללמוד בישיבת ראדין אצל רבי ישראל מאיר הכהן, בעל ה"חפץ חיים". באותם ימים עמל ה"חפץ חיים" על כתיבת ספרו הגדול, ה"משנה ברורה", וברצונו לדעת אם הדברים שכתב מובנים לכל, כינס קבוצה של כעשרה בחורים עמם עבר על מה שכתב וביקש לשמוע את הערותיהם. אני – המשיך הזקן בסיפורו – הייתי אחד מאותה חבורה ואף זכיתי להעיר כמה הערות שגרמו לרבנו ה"חפץ חיים" נחת רוח. כהכרת הטוב בירך אותי ה"חפץ חיים" בשתי ברכות: האחת, שאאריך ימים. והברכה השנייה שלילדי לא יאונה כל רע כל זמן שאני בחיים. מי שזכה להכיר את ה"חפץ חיים" – סיים הזקן את סיפורו – ידע היטב שברכותיו מתקיימות, בבחינת "צדיק גוזר והקדוש ברוך הוא מקיים", משום כך כאשר ראיתי את בני לאחר התאונה ברור היה לי שלא יאונה לו כל רע וכי מצבו עומד להשתפר! כאשר צווה ד' (טיב התורה) הם היו שני חוקרים שהחליטו יחד לחקור מדינות נידחות ורחוקות, כשהגיעו ליעדם הראשון החלו להסתובב ולחקור את המקום, את אנשי המקום, את הליכותיהם ומנהגיהם, את סוגי המאכלים הגדלים במקום, וכך הם ממשיכים וחוקרים ובודקים כל פרט ופרט, כאשר הם נהנים מכל תגלית חדשה ומכל המראות היפים שראו, לאחר זמן רב כשכבר כמעט הפכו להיות חלק מתושבי המקום, אמר האחד לחברו 'הבה ונשוב לארצנו ולבתינו, כי חקרנו את המקום מספיק', אך, אז הם נתקלים בבעיה, הם אינן זוכרים מהי הסיבה שלשמה הגיעו למקום זה, מה הם חיפשו שם?... כמה פעמים אדם מחליט לעסוק בדבר מצווה, אם זה בלימוד התורה, או במצוות הצדקה, ובאמת בתחילת דרכו הוא זוכר כל הזמן את המצווה הגדולה שבה הוא עוסק, אך עם הזמן יכול להיות מצב שיתחיל לשכוח את הסיבה האמתית למה הוא עושה המצווה, כי מרוב הרגל נעשה הדבר לטבע, ויכול האדם ללמוד שנים רבות בלי שיזכור למה הוא לומד, או שאדם יעסוק כל ימי חייו במעשי צדקה וחסד, ולא יזכור כלל כי הוא עוסק במצווה, וכי הוא עושה זאת על פי ציווי הבורא. כשהתורה הקדושה מפרטת את מעשה המשכן, אנו רואים שמוזכרים שוב ושוב המילים 'כאשר צווה ד' את משה', ואכן לא לחינם חוזרת התורה ומדגישה בכל פעם 'כאשר צווה ד' את משה', ללמדנו שבכל פעולה ופעולה שעשו, ובכל שלב שהתקדמו, זכרו והזכירו, שעושים זאת כי כך צווה ד', כי כשעוסקים במצווה צריכים לזכור ש'מצוות צריכות כוונה', ולכן כדי שתהיה מלאכת בניית המשכן כהלכה היו צריכים להזכיר בכל פעם 'כאשר צווה ד' את משה'. הגה''ק רבי אלימלך מליזענסק זיע''א כותב ב'צעטיל קטן' וז''ל: 'בכל הדברים שבעולם, הן בתורה, הן בתפילה, הן במצוות מעשיות, ירגיל את עצמו לומר בזה הלשון, הריני עושה זאת לשם יחוד קודשה בריך הוא ושכינתיה, לעשות נחת רוח לבורא יתברך שמו. וירגיל את עצמו לומר זאת בתוכיות ופנימיות הלב, ובהמשך הזמן ירגיש הארה גדולה באמירה זו', עכ''ל. וירא משה את כל המלאכה והנה עשו אתה כאשר צוה ה' כן עשו ויברך אתם משה (לט,מג) (הרב שלמה לוונשטיין שליט"א) בילקוט שמעוני רמז תיח כתוב: "וירא משה את כל המלאכה והנה עשו אתה כאשר צוה ה' כן עשו ויברך אתם משה - מה היא הברכה שברכן?...רבי מאיר אומר, כך ברכן: ה' אלהי אבותכם יסף עליכם ככם אלף פעמים". מדוע בחר משה דווקא בברכה זו בסיום מלאכת המשכן? מבאר ה'פנים יפות': במדרש (ילקוט שמעוני רמז תכ) מבאר, שבסיום מלאכת המשכן עמדו כל בני ישראל בחצר המשכן, וכשראו את האש יורדת מן השמים ואוכלת על המזבח את חלבי הקרבנות, השתחוו והשתטחו על פניהם, ולמרות שכל גודלה של חצר המשכן היה חמישים על חמישים אמה, נעשה נס ולכל אחד מהם היה מקום ארבע אמות הדרוש לאדם ממוצע כדי להשתחוות בפשוט ידיים ורגלים. עתה נחשב: לפי הכלל הידוע ש'גברא באמתא יתיב' - רחב ממצע של אדם הוא אמה, צריך לומר שכל אחד מבני ישראל היה צריך שטח של אמה על ארבע אמות כדי להשתחוות. אם נחלק את חצר המשכן [חמישים על חמישים אמה] לרצועות ברוחב אמה ובאורך ארבעים ושמונה אמות, בכל אחת מהרצועות הללו יוכלו להשתטח שנים עשר איש [אמה על ארבע אמות לאיש] ובכולן יחד שש מאות איש [שתים עשרה כפול ארבעים ושמונה]. כיון שהשתמשנו רק ב-ארבעים ושמונה אמות מאורך חצר המשכן, נותרו לנו עוד שתי רצועות בנות אמה על חמישים אמות שלפי החשבון דלעיל יכלו להשתטח בהן עשרים וחמשה איש, ונמצא שבדרך הטבע לא היה מקום בחצר המשכן אלא ל- שש מאות עשרים וחמשה איש בלבד. כיון שמנין בני ישראל באותו זמן היה כ-שש מאות ושלש אלף איש (לעיל, לח, כו) ובצרוף עשרים ושנים אלף הלויים (במדבר ג, לט) –שש מאות עשרים וחמש אלף איש, נמצא שהיו בני ישראל זקוקים לשטח הגדול פי אלף משטח חצר המשכן, כדי שכל אחד מהם יוכל להשתחוות בפשוט ידיים ורגלים. ומכיוון שכבר היו פי אלף ממה שחצר המשכן יכולה להכיל, לכן, לא הייתה ברכה מתאימה יותר לאותה שעה, אלא: 'ה' אלקי אבותכם יסף עליכם ככם עוד אלף פעמים'. כי ענן ה' על המשכן יומם ואש תהיה לילה בו (מ,לח) (וקראת לשבת עונג) פסוק זה – אמר הגאון רבי יהודה צדקה, ראש ישיבת פורת יוסף – מלמד אותנו בדרך רמז על שתי הנהגות שיש לרב תלמיד חכם לנהוג: ענן ואש. הענן מכסה את השמים ומסתיר אותם מעיני כל. כך גם הרב צריך להיות עניו ולהסתיר את דרכיו מבני אדם. לעומת זאת – המשיך רבי יהודה – האש גלויה לעין כל והיא מאירה את אפלת הלילה ומכלה ושורפת את הכל. כך גם לעיתים חובה על הרב לנהוג בתקיפות ובחוזקה כאש בוערת. מתי יש לנהוג כך ומתי אחרת? כאשר הציבור הולך בדרך התורה והמצוות על הרב לנהוג כ"ענן", בענווה יתירה ובהסתר, ואילו כאשר האנשים אינם הולכים בדרך התורה על הרב להוכיח אותם ולהילחם מלחמת חורמה בפורצי גדר ודרך. דבר זה – סיים רבי יהודה – מרומז בפסוק: "כי ענן ה' על המשכן יומם ואש תהיה לילה בו", כאשר "ה' על המשכן" אזי יש לנהוג בדרך של "ענן", ואילו אם חלילה יש מצב ש"תהיה לילה בו", שכן הלילה מרמז על חושך ואפילה מן המצוות, אזי יש לנהוג בדרך של "אש"! "זה יתנו... מחצית השקל בשקל הקודש" השבת בה מברכים את חודש אדר, מוציאים ספר תורה נוסף בו נקרא על מחצית השקל. בכך אנו מתחילים את ארבעת הפרשיות הנקראות בחודש אדר (הסמוך לניסן - חודש הגאולה) שהראשונה שבהם היא פרשת שקלים. התורה מדגישה: "זה יתנו... מחצית השקל בשקל הקודש" המדרש מביא: "אמר הקב"ה הקדימו שקליכם לשקליו של אותו רשע" - הביאו אתם שקלים לפני שהמן הרשע ישקול לאחשוורוש עשרת אלפים כיכר כסף. מה טמון במחצית השקל וכיצד המטבעות שלנו יעזרו לביטול הגזירה? כדי להסביר את העניין, עלינו להבין מה רצה המן לעשות. חז"ל מבארים שרשע זה ביקש לעורר בשמים את חטא מכירת יוסף. לא בכדי פנה אל אחשוורוש ואמר: "ישנו עם אחד מפוזר ומפורד בכל מדינות מלכותך" - אלו אנשים שימכרו את אח שלהם וההיסטוריה תעיד על כך. בא הקדוש ברוך ומבקש הביאו 'מחצית השקל' כתרופה לקטרוגו של נין עמלק. נשאלת השאלה: מדוע דווקא מחצית ועוד תוך אזהרה: "העשיר לא ירבה והדל לא ימעיט"? מה הבעיה שהעשיר יביא חמישה שקלים אם יש לו?! והתשובה מאלפת: העניין ב'מחצית' הוא קריטי לביטול הגזירה. כשאדם מרגיש שלם הוא דוחה מעליו את הסובבים אותו. אדם שמבין שהוא רק חצי מחפש את החצי השני כדי להגיע לשלמות. מראה הקב"ה למשה באצבע: "זה יתנו" מורה לו ה' את יסוד הגאולה - האחדות. אם עם ישראל יהיה מאוחד הגאולה תגיע! בחלק מעדות ישראל מוסיפים ברכה שמקבלת משמעות מיוחדת בפרשה בה קוראים על הקמת המשכן והשראת השכינה: "מי שעשה ניסים לאבותינו וגאל אותם מעבדות לחירות הוא יגאל אותנו... איך? חברים כל ישראל ונאמר אמן". ''בואו חשבון'' (אמונה שלמה) מעשה באחד מעשירי עולם אשר רכושו נאמד במיליארדי דולרים. יהודי היה, שעתו האחרונה הייתה בדעה צלולה. הוא העיף מבט חבה אל בני משפחתו האהובים, חייך אל כל אחד מהם, עד לרגע בו נשמתו עזבה את גופו. יום לפני כן הזדקף והושיט לבנו הבכור מעטפה עבה שעל גבה רשום בכתב ידו: ''צואה – נא לפתח לפני הלוויה''. דקות ספורות לאחר הפטירה התפשטה השמועה כאש בשדה קוצים, חלפה על פני ערים, דילגה מעבר לים והגיעה לכל מקום. הנפטר הדגול היה ידוע באישיותו המיוחדת. אמונתו בבורא עולם הייתה חסרת פשרות. לבניו נהג לומר, כי הונו העצום אינו אלא פיקדון בידיו, ולפיכך, אך טבעי הדבר כי הפריש סכומי עתק לצדקה. ביד רועדת פתח הבן את המעטפה נכח עיניהם הבוכיות של בני המשפחה. המעטפה טמנה בחבה שתי מעטפות, אחת קטנה ורעותה גדולה. על המעטפה הגדולה נכתב בכתב ידו האהוב של אביהם: ''לפתח בתם השבעה''. על המעטפה הקטנה היה כתוב: ''לפתח מיד!'' היה מי שעזר לעשות סדר. את המעטפה הגדולה הטמין במגירת השולחן. ואת המעטפה הקטנה והחזיר לידיו הנרגשות של הבן. קצהו של פתק משרדי צהבהב בלט מתוך המעטפה, וכעבור רגע אחז הבן את הפתק באצבעותיו הרועדות וקרא בחרדה את המשפט הקצר ששרבט בכתב ידו הססגוני של אביו: אני רוצה להיקבר עם גרביים. אנא, אבא. עוזרו האישי של המנוח אשר נכח במעמד, הרהר בינו לבין עצמו, כיצד זה שבמשך ארבעים שנות שירותו הנאמן והמסור לא עלה בידו להבחין בחיבתו לגרביים. הוא כבש אנחת כאב ופנה לעשות את אשר ידע לעשות על הצד הטוב ביותר; להשליט את השכל על הרגש ולהפעיל את המערכות עבור מעסיקיו. ''גרביים''. השמועה החדשה נשאה ברוח על גבי השמועה על פטירתו שהפכה לנושנה. גרביים! באותם שעות לא היה זה נדיר להיתקל באנשים שבמהלך הליכתם הטרודה עצרו בפתע. הרימו את שולי מכנסיהם, התבוננו בגרביהם והמשיכו לצעד לעבר ההלוויה. אה, היה זה יומם הטוב של האנשים שיודעים הכול לפני כולם: ''הוא פדנט''. ''הוא מתכונן לתחיית המתים''. הוא אסטניס''. ''הוא רוצה להראות שגם לחפצים קטנים יש תפקיד''. ''זו בדותא''. ''תמיד חשבתי שהוא מל''ו צדיקים''. ''עוד מעט יספרו שבקש גם עניבה''. ''הוא גרב אותם ביום השחרור ממחנה הריכוז''. ''מי יודע איזו הפתעה טמונה בצואה השנייה''. במשך שעות ארוכת נערכו התייעצות קדחתניות, מה לעשות וכיצד לנהג. בני המשפחה היו אובדי עצות. מבוכתם גברה לאחר שהם גלו על השולחן הקטן ליד מיטתו. זוג גרביים מקפל בקפידה. הם פתחו את הגרביים במהירות. אולי הם אוצרים בתוכם את הסוד הגדול. שני בנים הפכו במהירות את הגרביים לצדם הפנימי. או אז נשרה פתקית זוהרת: ''אכן, אלא הם הגרביים''. לאחר התייעצות עם כל מי שצריך להתייעץ בדבר, החברה קדישא ורבניה, החלט, כי הנפטר הנכבד ייטמן באדמה, ככל יהודי. ללא גרביים. רבנים נשאו דברי הספד נרגשים. בני המשפחה נפרדו ברטט מראש המשפחה. הבן הבכור לא התאפק, ורמז בדבריו כי אביו היה צלול ופקח עד הרגע האחרון, כדי להוציא מלבם של אי-אלו שאמרו כי אינם רוצים לומר שאביו עשה את שעשה שלא בצלילות. טרם סיים את דבריו, בכה נרגשות ובקש מן הנפטר סליחה ומחילה בשם כל בני המשפחה, על שאינם ממלאים אחר בקשתו הצנוע כל כך. גרביים... כתום השבעה ישבו בני המנוח מכנסים יחד בחדר העבודה של האב, כדי לפתח את המעטפה ובה הצואה השנייה. מחוץ לבית נקהלו סקרנים רבים. ארגונים שונים דאגו להזכיר את קיומם בדרכים שונות, למקרה שבצואתו מצווה הנפטר להוריש את כל הונו למוסד אחד ויחיד שיבחרו בניו, ושיחות טלפון רבות זרמו מאת אנשים שביקשו להציע עזרה. שוב נשלף כתב היד המכר מתוך המעטפה. הייתה זו צואה רגילה, עמוסה במסמכים ובהוראות פרטניות המבהירות מי יירש אילו נכסים, מהם התנאים לכך וכיצד יפעל. מעל צרור הדפים המסדר נחו בשלוה שתי פתקיות צבעוניות. על הפתקית הראשונה נכתב: ''בני היקרים לי עד מאד! אני יודע שלא מילאתם את בקשתי להיקבר עם גרביים. אל תצטערו, אני בטוח שרציתם למלא את בקשתי, אך הסבירו לכם שהיא לא מציאותית. אוהב, אבא.'' על הפתקית השנייה נכתב: בני היקרים, לאחר שנוכחתם לדעת כי עם תום חייב של האדם הוא אינו יכול להחליט אפילו על לבישת גרביים, אקווה כי תפיקו את הלקח ותנצלו לטובה את הנכסים הרבים שאני מוריש לכם לעשיית מצוות ומעשים טובים, כי מאומה מכל הנכסים לא תיקחו אתכם מכאן, אוהב, אבא.'' מאז ששמעתי מעשה זה, נסתי לברר אם היה אם לאו, אך הדבר לא עלה בידי. ברם לאחר שמהרהרים בו, אי אפשר לומר שאינו נכון. המברך יתברך (גד שכטמן) “ איזו משאלה ברצונך שאמלא לך? שאל השד שהגיח מהבקבוק את הקבצן המופתע שבסך הכול אסף בקבוקים שניתן לקבל עליהם דמי פיקדון. “אני רוצה וילה”, נרגש הקבצן עד עמקי נשמתו. “אתה שפוי?” , גער בו השדון, “אילו הייתה לי וילה - הייתי מתגורר בבקבוק?!”... *** כשסיימו עם ישראל להקים את המשכן, הגיעו וסיפרו זאת למשה רבינו, ותגובתו הייתה “ויברך אותם משה”. מה בירכם? אומר רש”י בשם המדרש: “יהי רצון שתשרה שכינה במעשה ידיכם”. וצריך להבין: הקב”ה מצווה את עם ישראל להקים משכן, על מנת שיוכל לשכון בתוכם, ולשם כך טרחו ישראל ועמלו זמן ממושך והשקיעו ממון רב. וכי לברכתו של משה הם צריכים כדי שתהיה שכינה? הרי הקב”ה הבטיח שישכון בתוכם. מספרים על ה”בבא סאלי”, רבי ישראל אבוחצירא, שהתקוטט בילדותו עם אחד מחבריו כדרכם של ילדים, וברוב כעסו הפטיר לעבר הילד השני קללה. אביו, הגאון הקדוש רבי מסעוד, שמע זאת ונחרד. קרא לבנו ישראל לחדרו ובכובד ראש אמר לו: “דע לך בני! אצלנו במשפחה יש השפעה רבה וכוח גדול לדיבור, לכן מעתה ואילך הישמר מאוד על כל מילה שאתה מוציא מפיך ולעולם אל תקלל יהודי”. סיים הבבא סאלי בענווה ואמר: מאז ששמעתי מפי אבי על הכוח שניתן לי - אני רק מברך יהודים. אבל לא רק לצדיקים ומיוחסים יש כח בדיבורם, אלא לכל יהודי באשר הוא יש כח (גם אם לא כח השפעה רב כמו הצדיקים, אבל כח השפעה יש ). מהו כח זה? חז”ל הקדושים מזהירים: “אל תהי ברכת הדיוט קלה בעיניך”. זאת אומרת, גם אם אדם פשוט בירך אותך, אל תרגיש בלבך תרעומת כלפיו, או חלילה זלזול בברכתו. שכן ייתכן שבאותו הרגע תהיה עת רצון בשמי מרומים וברכתו לך תתקיים במלואה. ומיהו זה שאינו רוצה להתברך?... לכן, ברכה באשר היא, חשובה למתברך. ומה בקשר למברך עצמו? גם כאן הקב”ה מתנהג עם האדם מדה כנגד מדה, והמברך את סובבו תמיד במאור פנים ובלב שמח באמת בשמחתם, מרוויח שהוא עצמו יתברך מהקב”ה באותה הצורה. גם לכוהנים, שנצטוו לברך את עם ישראל באהבה, מבטיחה התורה: “ושמו את שמי [וברכתי] על בני ישראל”, כנגד זה הם זוכים להבטחה אלוקית “ואני אברכם”. כאן המקום להרחיב מעט במושג “ברכה”. רבי אליהו אליעזר דסלר, מחבר הספר “מכתב מאליהו”, נותן דוגמה לעיקרון הברכה: מחירו של פריט או חפץ בעולמנו, ייקבע על פי רוב לפי שני פרמטרים – הצריכה שלו וזמינות מדוע זקוקים לברכה? ברכה - שפע רב ללא מאמץ מרכיביו. לדוגמה: הלחם מורכב מחומרים זמינים בהחלט, אך צריכתו התמידית מחייבת פיקוח הדוק עליו, בכדי שסוחרים לא ינצלו את המצב ויעלו את מחירו. לעומתו, מכוניות יוקרה שמרכיביהן אינם חלקים מצויים בשוק, ויצרניות הרכב נוהגות להשתמש להרכבתן בחלקים משובחים ומקוריים, יעלו הרבה יותר ממכונית ממוצעת. אבל מכיוון שהדרישה להחזיק בהן היא חוויה שבה משתמש בדרך כלל מי שהממון מצוי בכיסו, מחירן לא מוגבל. לפי נתון זה, בבואנו לבדוק האם יש מחיר לאוויר אותו אנו נושמים, צריך להיות לפחות מחיר אגרה חודשי (כיון שלא שייך למדוד כמה נשימות נשם אדם בחודש, ולשקלל זאת עם גודל הריאות שלו...) לכל אדם. ומחיר זה כמובן צריך להיות מפוקח. אבל אין מי שמשלם על אוויר לנשימה בכל מקום על פני הגלובוס שנמצא מעל הקרקע. מדוע? משום שהאוויר אינו מוגבל בכמות, לא צריכים לעבוד כדי לייצר אותו, והוא זמין לשימוש תמידי בלי פרומיל מאמץ. ואם התוצאה היא שהוא גם בחינם, הרי שהאוויר הוא “ברכה”. ברכה הינה - מועט המחזיק את המרובה. משה רבינו, הענו מכל האדם, רצה ללמדנו שאפילו כעת, בעת שיש בידינו צו אלוקי בתוספת הבטחה להקים משכן שבתוכו תשרה שכינה, עדיין יש לברך בעין טובה ובענווה: “יהי רצון שתשרה שכינה במעשה ידיכם”. *** גם כשאצלך עדיין חסר, אל תימנע מלאחל זאת לשני בלב חפץ ועין טובה. שכן הברכה, לעולם אינה מיותרת, תמיד היא מבוקשת ורצויה ואין לדעת מתי היא תביא בכנפיה שפע וברכה למברך ולמתברך. במספר מילים תוכל לאחל לחברך וילה רחבת-ידיים, הרי שהמועט החזיק את המרובה, והברכה הגדולה יותר - שתקבל בעצמך כפי מדת הברכה שהענקת לזולת. ברוכים תהיו! אלה פקודי המשכן (לח,כא) (גד שכטמן) במדרש מובא שישראל דרשו ממשה לערוך להם חשבון מפורט על הוצאות המשכן, ולכן פרשה זו מוקדשת רובה ככולה לחשבון מלאכת המשכן. “פקודי” לשון מניין. על פניו, נשמע שדרישה זו של ישראל חצופה היא מאין כמותה. וכי חשדו במשה ששלשל מכסף המשכן לכיסו הפרטי? אך ב“תפארת שלמה” מראדומסק, דרש הרב רעיון נאה: כבר לימדונו חז”ל שבצלאל בן אורי ואהליאב בן אחיסמך “חושבי מחשבות” היו. לאמור: ידעו הם ברוח קודשם מה מדת טהרת הנתינה – ולפי זה שימש הכסף לדבר קדוש יותר. בכיסופיהם של ישראל שממונם ישמש למטרות נעלות יותר, באו כולם למשה רבנו שיאמר להם להיכן הלכה תרומתו של כל אחד. לזה אמר משה שכספו שימש לארון, ולזה אמר שהמזבח נעשה מתרומתו. מחשבון זה, נעשה חשבון מפורט ומדוקדק של כל אגורה שנתרמה ושימשה למלאכת המשכן. יוצא אם כן, שלא דרישה חצופה יש כאן, אלא אהבת הבורא ב”ה ועבודתו הטהורה. משכך, טרחה התורה להקדיש פרשה שלמה למניין התרומות של ישראל קדושים. כאשר ציווה ה' את משה (לט,א( (הרב בנימין אסולין) בפרשה זו – אמר הצדיק רבי אליהו מישקובסקי – אנו מוצאים פעמים רבות שהכתוב חוזר ומציין שמשה רבנו עשה כך "כאשר ציווה ה' את משה", לשם מה הכתוב חוזר על כך? אלא – אמר רבי אליהו – כאשר אדם מקבל מאת המלך משרה כממונה על עסקי הציבור, ומכוח תפקידו הוא מחלק הוראות ופקודות לאנשיו, יש בכך משום כבוד גדול עבורו. בכך מעמדו מתנשא ומתרומם בעיני המון העם. לא כך נהג משה רבינו, על אך שהקדוש ברוך הוא הפקיד אותו כממונה על מלאכת הקמת המשכן, לא נטל כבוד וגדולה לעצמו ולא החשיב את המשרה החשובה כשררה אלא ביצע את המוטל עליו רק משום שכך ציווה אותו ה'. לכן – סיים רבי אליהו – התורה מעידה עליו בפרשה זו לא פחות משמונה עשרה פעמים שעשה כן "כאשר ציווה ה' את משה"! ויעשו את ציץ נזר הקודש זהב טהור ויכתבו עליו מכתב פתוחי חותם קודש לה' (לט,ל( (אהרון כהן) יש להבין – שאל הצדיק רבי אברהם מרדכי אלתר מגור – מדוע כאן כתבה התורה "ויכתבו" בלשון רבים? אלא – השיב הרבי – בגמרא מסכת יומא (דף ל"ח עמוד ב') מסופר על אדם בשם "בן קמצר" שהיה אומן נפלא וידע לכתוב שם ה' בן ארבע אותיות בבת אחת! כיצד היה עושה כן? היה בן קמצר מניח ארבע קולמוסים בין אצבעותיו וכותב בו זמנית את כל ארבעת האותיות של שם ה '!את המומחיות המיוחדת הזו סירב בן קמצר ללמד אחרים ובגמרא שם דורשים אותו משום כך לגנאי וקוראים עליו את הפסוק "ושם רשעים ירקב"! ובאמת – הקשה רבי אברהם מרדכי – מדוע יש לגנות אותו כל כך? ומה החיסרון בכך אם שם ה' נכתב באופן רגיל, אות אחר אות? אלא – תירץ הרבי – כאשר כותבים את שם ה' באופן מיוחד זה יש מעלה גדולה שהשם אינו חסר אף לא לרגע אחד! יש בכך משום כבוד שמים !גם כאן – סיים הרבי – רצו ששם ה' יהיה כתוב על הציץ באופן שלם וללא חסרון אפילו של רגע קט, משום כך נאמר כאן "ויכתבו" בלשון רבים, כי השם נכתב על ידי ארבעה אנשים בו זמנית כדי שיהיה נכתב בבת אחת! ויביאו את המשכן אל משה (לט,לג) במדרש תנחומא כותב על פסוק זה: "ילמדנו רבנו כמה דברים תקנו מפני דרכי שלום, כך שנו רבותינו אלו דברים אמרו מפני דרכי שלום: כהן קורא ראשון ואחריו לוי ואחריו ישראל מפני דרכי שלום." לכתחילה, תלמיד חכם צריך היה לעלות ראשון, אך מפני דרכי שלום קבעו שכהן יקרא ראשון וכו'. מה הקשר בין המדרש לפסוק? עוד שואל המהרי"ל דיסקין: משה רבנו, שהיה עניו מכל אדם, מדוע הטריח את בעלי המלאכה להביא לפניו את המשכן, שהיה משא כבד מאד? ומתרץ: אם משה רבנו היה הולך לראות את המשכן, היה עליו להתחיל לראות מעשי ידיו של בעל מלאכה אחד, והאחרים היו נעלבים, משום שהשאיר אותם לסוף. משה רבנו הורה להביא את המשכן אליו, ואז יוצר באפן טבעי תור, כי בעל המלאכה שבא ראשון יעמוד ראשון, ואף אחד לא יפגע. מכאן מובן הקשר של הפסוק למדרש: משה אמר להביא לפניו את המשכן משום דרכי שלום, ומוסיף המדרש ואומר: "ילמדנו רבנו כמה דברים תקנו מפני דרכי שלום..." וירא משה את כל המלאכה והנה עשו אותה כאשר ציווה ה' כן עשו ויברך אותם משה (לט,מג) במדרש מובא שמשה רבנו בקש מבני ישראל בתום מלאכת המשכן שיעשו עימו חשבון ויראו שלא נטל חלילה מאומה לעצמו. משום כך נמנים כאן כל הדברים העשויים במשכן, משקלם המדויק והכמות הנצרכת לעשייתם. ביאור בדברי המדרש הללו אמר המגיד מדובנא על פי משל: אורח אחד התארח בביתו של גביר עשיר במשך זמן רב. בטרם עזב רצה בעל הבית לבדוק בכליו של האורח, שמא בטעות לקח דבר מה השייך לבית, אולם לא רצה לביישו, משום כך אמר: בדוק נא בחפציך, שמא שכחת דבר מה בביתי... כן הוא גם הנמשל – אמר המגיד מדובנא – משה רבנו חשש שמא בתוך כדי עבודת המשכן לקח מאן דהוא לכליו, משום כך ביקש מבני ישראל שיערכו הם איתו חשבון ויראו שלא נטל לעצמו כלום, אולם עומק כוונתו הייתה לבדוק שלא נטלו הם לעצמם כלום. וראיה לכך שמיד בתום הפירוט המדויק נאמר בתורה: "וירא משה את כל המלאכה והנה עשו אותה כאשר ציווה ה' כן עשו ויברך אותם משה", וזהו שבחם שלא שינו מאומה מכל אשר נצטוו ואף לא נטלו לעצמם מאומה. ויברך אותם משה (לט,מג) (הרב בנימין אסולין) כאשר ראה משה רבנו שבני ישראל עשו כאשר ציווה אותם ה', מיד ברך אותם ואמר: יהי רצון שתשרה שכינה במעשה ידיכם! בהספד שנשא הגאון רבי אלחנן ווסרמן על רבו הגדול בעל ה"חפץ חיים" אמר: נכחתי פעם בביתו כאשר נכנסה אליו אישה מברנוביץ' והושיטה לו פתק, עליו היו רשומים שמות של חמישה עשר מבני משפחתה וביקשה מקדוש ישראל שיברך אותם. אמר לה ה"חפץ חיים" שאין לו רשות לעשות זאת. אולם כחלוף רגעים אחדים אמר לה שתכתוב ליד כל שם את משאלותיו כדי שיברך אותם. מכאן, מורי ורבותי – אמר רבי אלחנן – ראיה ברורה שלרבנו ה"חפץ חיים" הייתה "רוח הקודש", שהרי מתחיל אמר שלא נתנו לו רשות, ורק לאחר מכן, כאשר הרשו לו מהשמים, ביקש לדעת מהן משאלותיו של כל אחד כדי שיברך אותם. וכבוד ה’ מלא את המשכן (מ,לה) (גד שכטמן) באחת הערים בגרמניה, בנו בני הקהילה הרפורמית בית כנסת מפואר וגדול מאוד. דא עקא, שבית תפלתם דמה בפרטים רבים מאוד לבית תפלתם של הנוצרים, ברצותם לחקות עד כמה שאפשר את דרכי הגויים. באחד הימים ראו ראשי הקהילה הרפורמית ברחוב מתחת לבית הכנסת, את הגאון רבי צבי הירש חיות מז’אלקווא. בגאווה בלתי מוסתרת פנו אליו ראשי הקהילה והסבו את תשומת לבו לבית הכנסת המרשים אותו בנו. ראה הרב שמעל פתח הכניסה למקום מתנוסס באותיות זהב פסוק מפרשת פקודי בסופו של חומש שמות, וכך כתבו: “וכבוד ה’ מלא את המשכן”. נענה הרב ואמר: הבניין הזה באמת יפה מאוד, אולם טעיתם בכיתוב שחקקתם בפתחו. למראה תמיהתם של הראביי וראשי הקהל, הוסיף הרב לומר: “פתחתם את מיקום הפסוק הנכון, אך העתקתם מתוכו מילים שגויות”. כמובן שֶׁבּוּרִים אלו לא זכרו כלל מה כתוב בתורה והיכן נאמר, ולאחר שהות קלה סיים הרב בחיוך: “הייתם צריכים לצטט את תחילת הפסוק ‘ולא יכול משה לבוא אל אוהל מועד’”... כי מלא כבוד ה' את בית ה' הפטרת פקודי – מלכים (א,ח) מעשה שהיה כך היה באחד מבתי הכנסת: נושא צלצולי ודיבורי הטלפונים הניידים היה פרוץ מאוד בבית הכנסת דנן, ועל אף שפעמים רבות הזהירו הרב והגבאי על כך, עדיין חלק מהמתפללים המשיכו לזלזל בקדושת המקדש מעט, ונכנסו למקום עם מכשירים דלוקים שגרמו לטרדה ובלבול במהלך התפילה. באחד הימים, הגיע אל בית הכנסת אחד המתפללים העונה לשם שמעון, והניח כהרגלו את שני הטלפונים הניידים שלו על גבי השולחן שלפניו. לפני תפילת הלחש, ניגש כמנהגו לעמוד בתפילה אל ממול לארון הקודש, ולפתע, באמצע תפילת הלחש, החל אחד הניידים לצלצל בקול. הצלצול הטריד את כוונת המתפללים, ולאחר דקתיים, כאשר סוף סוף פסק, התחיל המכשיר השני לנגן ולזמר בקולי קולות, עוברים עוד כמה שניות, ושוב, גם הראשון חוזר לצלצל יחד עם השני... הגבאי הישיש רתח מזעם. ניגש אפוא אל שולחנו של שמעון, נטל את שני המכשירים שצלצולם טרם פסק, ולא טרח כלל לחפש באמצע תפילתו אחר בעליהם, אלא פשוט יצא אל מחוץ להיכל בית הכנסת, הניחם על הספסל שברחוב, וחזר לתפילתו... (יצוין שמדובר בגבאי ישיש שאינו יודע כלל להשתמש בפלאפון, ולכן לא ידע כיצד לנתק את המכשירים). לאחר ששב שמעון אל מקומו, הבחין מיד בהעלמות המכשירים. שאל היכן הם, ואמרו לו שהגבאי הוציאם לחוץ. יצא לחפשם, אך היה זה מאוחר מדי... המכשירים כבר אינם על הספסל! כעת תובע שמעון את הגבאי לשלם לו את דמי הניידים היקרים, "מדוע לא חיפשת היכן אני עומד? ואם כבר החלטת להוציאם, מדוע אל הרחוב?!...", אך הגבאי לא עמד מנגד וטען לעומתו: "באמצע השמונה-עשרה לא אלך לחפש אחריך. הולכתי את המכשירים אל מקומם הראוי - אל הרחוב!". עם מי הדין? - והשיב הגאון רבי יצחק זילברשטיין שליט"א: בודאי שהמתפלל התנהג כפושע גדול, אך כל זה רק בנוגע ל'אורח חיים', אך כשדנים ב'חושן משפט' [בדיני ממונות], הרי עדיין ממונו לא הופקר. (ואמנם כאשר המכשירים מפריעים יש רשות להוציאם אל הרחוב, אבל המוציא חייב לשמור עליהם כדין השבת אבידה, שכן כאשר האבידה בחוץ יש לשמור עליה (.ובשלמא אם אב בית הדין המקומי היה עושה זאת, היה מקום לפטרו, מדין 'הפקר בית דין הפקר', וכעין המבואר בשולחן ערוך (חו"מ סי' ב' ס"א): "כל בית דין, אפילו אינם סמוכים בארץ ישראל, אם רואים שהעם פרוצים בעבירות, ושהוא צורך שעה, היו דנין בין מיתה בין ממון, בין כל דיני עונש". אך לגבאי לא הייתה רשות מבית דין להפקיר את ממונו של האיש, ולכן לכאורה שלם ישלם את דמי המכשירים! ונציג שאלה מרתקת נוספת שהתעוררה בעקבות בעיית הפלאפונים בבית הכנסת: בבית כנסת הממוקם בסמוך לבית חולים מסוים, מתפללים בני השכונה וגם חולים ורופאים מבית החולים, ואף בו פשתה מספחת צלצולי הפלאפונים. והנה, באחד הימים פליאה התעוררה בקרב הציבור, משום שהתפילה התנהלה על מי מנוחות, ללא הפרעות צלצולי ודיבורי הפלאפונים. כאשר האנשים המופתעים שלפו את הניידים מכיסם על מנת לבדוק האם הם במצב זמין (שכן לא יתכן שכל כך הרבה זמן שאני לא מקבל שיחה), השתוממו לגלות, כי אצל כל אחד מהם קיימת בעיה זהה - המכשיר אמנם דלוק, אך אין קליטה... אין אפשרות לחייג מהמכשיר ולא לקבל שיחות... מה התברר? - הגבאים נקטו ביוזמה מקורית כדי למגר את תופעת הפלאפונים: הם רכשו מכשיר מיוחד, המונע את קליטת המכשירים הניידים בכל חלל בית הכנסת ('מיסוך'), כך שמעתה התפילה מתנהלת ללא צלצולים ובלבולים... אלא, שאחד המתפללים הקבועים בבית הכנסת, רופא בכיר מבית החולים הסמוך, ניגש אל הגבאים וטען: "המכשיר שהתקנתם אמנם נצרך על מנת למנוע את הצלצולים המטרידים, אך הוא גם מונע אותי מלהגיע לבית הכנסת..." מכיון שבבית הכנסת שבבית החולים אין מניין מתפללים, הרופא נהג להגיע מידי יום אל בית הכנסת הסמוך, תוך כדי שהטלפון נשאר דלוק בכיסו, למקרה בו יוזעק לשוב לבית החולים. ועתה הודיע לגבאים שהתקנת המכשיר החדש, תאלץ אותו להתפלל ביחידות... ובאים הגבאים ושואלים: היאך עלינו לנהוג עתה, האם יש להתחשב בטענת הרופא ולסלק את המכשיר שחוסם את הקליטה על מנת לאפשר לו להגיע לתפילה בציבור בבית הכנסת, או שמא אין להסיר את המכשיר שהותקן לכבוד בית אלוקינו? השיב הגאון רבי יצחק זילברשטיין שליט"א, שאמנם מכשיר חסימת הקליטה גורם להצלת חלק מהאנשים מחטא חמור של זלזול במקדש מעט, בכל זאת נראה שיש להתחשב ברופא ולהסיר את המכשיר, משום שלא מסתבר שנפגע ונדחה יהודי כשר וצדיק מפני תקנתם של פושעים.
מסירות נפשם של התורמים - קבעה את גורל המשכן | עלון בית דוד אלה פקודי המשכן, משכן העדות (שמות לח, כא) המשכן, משכן, שני פעמים - רמז למשכן שנתמשכן בשני חורבנין על עוונותיהן של ישראל. משכן העדות - עדות לישראל שויתר להם הקב"ה על מעשה העגל, שהרי השרה שכינתו ביניהם . (רש"י) לכאורה, לא מובן כאן הביטוי "משכון". מי שלוקח משכון על חוב, חייב לשמור על המשכון, כדי שיחזירנו לבעליו כשיפרע את החוב; ואילו כאן, הלא בית המקדש נחרב! ועוד תמוה, מדוע דוקא במקום זה, בפרשת פקודי, מרמזת לנו התורה על היות המשכן "משכון"? במבט ראשון ניתן לחשוב, שהרמז "משכן - משכון" מהוה משהו שלילי, תזכורת לכך שהמשכן כאילו אינו דבר הקיים לעולם. אך האמת אינה כן; אדרבה - הפסוק רוצה לרמז : לנו כבר עכשיו, בעת הקמתו, הוצמד למשכן תואר של "משכון"; גם כשיקחו אותו, גם כשיחריבו אותו, הוא לא ילקח אלא כמשכון, והקב"ה ישמור עליו עד שיבא עת פרעון החוב, ואז הוא יחזור אלינו בשלמותו. בכך שהמשכן הוא "משכון", קיומו מובטח לנצח נצחים ! לא לחנם זכו לכך, לא לחנם הפך ה"משכן" ל"משכון". זו היתה תוצאה מהיחס שהראו בני ישראל אל המשכן בעת שהתנדבו למלאכת המשכן. דרכו של אדם, כשיורד מנכסיו וזקוק לכסף, הוא מוכר את כל מה שהוא מסוגל לוותר עליו. הוא מוכן, , ללמש לוותר על דירת פאר, ולעבור לדירה צנועה. הוא ימכור את רכבו, כשזה אינו משמש אלא לנוחיותו. אבל דברים שהם הכרחיים, לא ימכור לעולם; הוא לא ימכור את הדירה, ויגור באוהל. הוא לא ימכור רכב, שממנו הוא מתפרנס. לכל היותר, במצב של לית ברירה, יסכים לשעבד אותו, למשכן אותו זמנית, ולא לחלוטין. גם אצל עם ישראל, כשהגיעה העת שהקב"ה החליט לגבות את חובו, לגמול להם על מעשיהם הרעים, התעוררה השאלה: בית המקדש, מה דינו? כיצד מתייחס אליו עם ישראל? האם הוא בגדר "מותרות", דבר שניתן לקחת מהם, או שהוא בגדר הכרח, שלא ניתן לשלול אותו מהם לחלוטין ? כדי לקבוע זאת, היה צריך מבחן - ומבחן זה התקיים עכשיו, בעת שהקימו אותו. תוצאות המבחן הראו ללא ספק, שאכן הם מתייחסים אל המשכן כאל הכרח ממדרגה ראשונה... כיצד ? נתבונן מעט במצבו של עם ישראל בהיותם במדבר. עתידם היה לוטה בערפל. הם ידעו, שעליהם להלחם נגד מעצמות גדולות, "עם גדול ורם ממנו, ערים גדולות ובצורות בשמים". מי שעושה מלחמה, זקוק לכסף רב מאד; צו השעה היה איפוא, לאגור הון ככל האפשר, מה גם שהיו תלויים לגמרי בחסדי שמים, ללא שום מקורות פרנסה טבעיים. במצב זה היה הדין נותן, שלא יתנו נדבות ביד רחבה גם . העשיר, בזמן שעתידו אינו בטוח, בזמן של מצוקה כלכלית, מקמץ את ידו... "וכי עכשיו הזמן להקים בניני פאר של זהב וכסף "? אם בכל זאת מעיד הפסוק, שלא רק שתרמו ביד רחבה, אלא שההתלהבות הגיעה לממדים כאלה, שהיה צורך להעביר קול במחנה: "אל יעשו עוד מלאכה!", הרי זה סותר את כל כללי ההגיון... אלא מכאן ראיה: בניית המשכן - ולא רק עצם בנייתו, אלא גם הפאר וההדר שבו - היו אצל עם ישראל בגדר של דבר הכרחי, בסיסי, שבלעדו לא ניתן להתקיים, ושגם במצב כלכלי קשה, אין מקום לחסוך בהוצאותיו . אם כן, הרי כבר עכשיו היה ברור, שגם בעת שיחטאו, ויצטרכו לשלם על מעשיהם הרעים, לא יתכן שהקב"ה יקח מהם את בית המקדש. לכל היותר, יהיה אפשר לקחת אותו בתורת משכון, על מנת לשמור עליו שמירה מעולה, ועל מנת להחזיר אותו ברגע שיתאפשר הדבר.
לכן מסיים רש"י: "עדות לישראל שויתר להם הקב"ה על מעשה העגל". בעשיית העגל הראו את חוסר בטחונם בהנהגתו של השי"ת, את פחדם מפני עתיד ללא מנהיג. עכשיו, בנדבת המשכן, הראו שאדרבה - אינם חוששים מפני העתיד, אינם סומכים על כספם, ומפקירים אותו לגמרי כאשר יש צורך להתנדב להקמת המשכן, והרי זה מעיד כמאה עדים, שחזרו לבטוח בבטחון מלא בהקב"ה. (ע"פ אמת ליעקב)
בצלאל גילה: גם המשכן זקוק לעולם הזה | הרב עזריאל יונה
ובצלאל בן אורי בן חור למטה יהודה עשה את כל אשר צוה ה' את משה [שמות לח]. א"ר שמואל בר נחמני א"ר יונתן, בצלאל על שם חכמתו נקרא. בשעה שאמר לו הקב"ה למשה לך אמור לו לבצלאל עשה לי משכן ארון וכלים, הלך משה והפך ואמר לו עשה ארון וכלים ומשכן. אמר לו: משה רבינו מנהגו של עולם אדם בונה בית, ואחר כך מכניס לתוכו כלים, ואתה אומר עשה לי ארון וכלים ומשכן, כלים שאני עושה להיכן אכניסם? שמא כך אמר לך הקב"ה עשה משכן ארון וכלים? אמר לו שמא בצל א-ל היית וידעת [רש"י] מעיר הרב אזרחי בספרו 'ברכת מרדכי' - אבל הלא משה רבנו אמר כי לא כך שמע [עי' רש"י כאן] מהי איפוא התשובה בבצל א-ל? ללמדך כי יש שמיעה ויש שמיעה. ישנה שמיעת אוזניים אך יש גם שמיעה עמוקה הימנה, מוסמכת הימנה, ברורה הימנה. בצל א-ל. מסוגל הוא האדם להביא עצמו לידי כך שצל א-ל יסוכך עליו, שמציאותו תהא כך שנמצא הוא כל כך קרוב לבורא עולם עד כי יראה וישמע ממקור כל המקורות כביכול, את הנהגותיו את השגחתו. זהו שאמר בצלאל למשה רבנו. אמנם אתה שמעת אחרת, אבל אני שמעתי שמיעה עמוקה משלך. אילו אף אתה היית בעניין זה כמוני בצל א-ל, אף שמיעתך הייתה מקבלת את פירושה האמיתי. בצל א-ל מהו? בצל א-ל הוא לרדת, לא רק אל עומק הצוואה העכשוית, אלא אל שרשי ציוויו, כביכול, של בורא עולם. בצל א-ל הוא הכושר להבין את המכוון, את המטרה של כל הבריאה, את התוכן את הכיוון וכדו'. זהו שאמר בצלאל למשה רבינו. כיון שנעשה משכן, אמנם משה רבינו מבין אל נכון, כי משכן הוא מעל לעולמנו שבעולם הזה. מעל לשמי שמים. המשכן, אינו מנוהל, וודאי לא נבנה, וקל וחומר שאינו תלוי בערכי בני אדם דווקא. לכן לא שאל קושיות כי אם הקב"ה רוצה כך לבנות את המשכן, אין להרהר.
בא בצלאל וגילה: כיון שהחליט הקב"ה כי המשכן יתקיים כאן, בעולם הזה, הרי פירוש הדבר הוא כי כל פרט רוחני הכלול בתוך מה שקרוי משכן חייב להיות בעולם הזה, ועומק הפשט הוא כי זקוק הוא ל"עולם הזה". ואם חייב וזקוק הוא לעולם הזה, הרי ממילא פירוש הדבר הוא, שאין לו קיום ללא כל המערכות של העולם הזה - הגשמית הרוחנית סולם הערכים ודרכי החשיבה והמחשבה של העולם הזה. ולכן גם אם בא משה רבנו ואומר לא כך שמעתי, בא כנגדו בצלאל ואומר אני שמעתי אחרת. ופירוש הדבר הוא, שגם אם משה רבנו טוען וידוע הדבר כי בסולם המחשבה והערכים של שמים אין כללים כאלה של משכן קודם לכלים, אבל כך מגלה בצלאל, בצל א-ל אנו רואים כי כל מה שקיים בעולם הזה חייב להיות מותאם לעולם הזה דווקא. ובעולם הזה כך הוא סולם הערכים, שיבנה קודם המשכן ואחר כך הכלים. זהו שהתפעל משה רבנו. כי לבצלאל היה אמנם הכושר להביא עצמו לידי כך, להיות בצל א-ל. לשאוב כביכול מן המקור את דעת א ל את תכנוניו ודרכי מצוותיו. ציור מה מתופעה שמימית כזאת, יש לראות בכל מה שקרוי 'דעת תורה'. דעת תורה היא מעין בצל א-ל, היא ראייה מתוך מצב של היות בצילו של הקב"ה. וצילו של הקב"ה הכוונה היא היצמדות כמו הצל, וחסות כמו בצל. זוכים לכך אותם אשר עמלו רבות והביאו עצמם לידי דרגא עילאית זאת. בצלאל היה בצל א-ל. זוהי המשמעות של הפלוגתא בין משה רבנו ובצלאל בן אורי בן חור. זוהי המשמעות של התפעלותו של משה רבנו כי בצל א-ל היא אמנם שמיעה יותר אמינה, יותר מוחשית, יותר ברורה, ויותר הלכה ולמעשה. בצל א-ל.
מה מיוחד בשבת על פני שאר המצוות? | הרב עזריאל יונה
נשא המגיד מדובנא את משלו ואמר: עשיר מופלג ייבא מארץ מרחקים אריג מובחר שלא היה במדינתו כדוגמתו לפאר וליופי. את האריג מסר לחייט מובחר כדי שיתפור ממנו חליפה מהודרת ושאר בגדי כבוד ויקר עבור בנו יחידו. כאשר כילה החייט את מלאכתו מסר לבן את כל הבגדים שתפר עבורו, פרט לבגד אחד אשר עדיין לא היה מוכן. כצאת הבן לרחוב העיר לבוש בבגדיו החדשים, התנפל עליו אדם שפל ומושחת, קרע ולכלך את הבגדים היפים והזיקם נזק שלא היה אפשר לתקנו. מה נותר אז ביד הבן היקיר? רק אותו הבגד אשר עדיין לא הושלם בזמנו, כי מכיוון שהושאר ביד החייט לא ניזוק הבגד ההוא עם שאר הבגדים. הנמשל אומר המגיד מדובנא הוא על השבת הקדושה [הובא ב'לקח טוב']. כאשר החטיא הנחש הקדמוני את אדם וחוה, הוא לכלך בכך את כל בגדי היקר והתפארת שהיו להם על ידי החטא. הם ירדו ממדרגתם הרוחנית הנישאה ויחד עמם נפגמה הבריאה כולה. רק השבת שעדיין לא הייתה אז בעולם, לא ניזוקה מכוח הנחש לפיכך היא נשארה לעולם ביופייה בשלמותה ובכל הודה והדרה. אי לזאת פונה אלינו הקב"ה ואומר: "אך את שבתותי תשמרו", כאב הרואה בדאבון לב, כיצד איבד בנו יקירו את בגדיו היקרים והחשובים ומבקש ממנו שישמור מכל משמר את הבגד היקר שנותר לפליטה. מוסיף המגיד מדובנא ומבאר על פי דבריו את מה שאמרו חז"ל שהשבת היא מעין עולם הבא, תחושת נועם זיו העליון השורה על שומרי שבת מכוח היותם השריד שלא נפגם על ידי הנחש - נותנת לנו הזדמנות לטעום מטעם החיים הנצחיים. למעשה כל המצוות צופנות בחובן את כל תכלית העונג והאושר. אלא שאחרי החטא איננו חשים בזה, אבל השבת שלא נפגמה מאפשרת לנו לטעום ולהקיש מכאן לטעם שיורגש לעתיד לבוא. ייתכן שזוהי משמעות דברי חז"ל על הפסוק "כי אות היא ביני וביניכם לדעת כי אני ה' מקדשכם", ופירשו חז"ל כי אני ה' - מקדשכם לעולם הבא. השבת כאמור לא נפגמה, וטעם העולם הבא נותר בה. והנה בזוהר הק' שמות מבואר ששבת הוא יום שבו הניח ה' לך 'מעצבך ומרוגזך ומן העבודה הקשה', ביום זה האדם משוחרר לחלוטין מכל טרחה ומלאכה - ממש מעין עולם הבא. ביום זה הוא חוזר במידה מסוימת למצבו המקורי של שביתה מוחלטת מכל עשייה, ומתברך משפע עליון בכל הברכות. שבת שלום!
מהי רגישות? דיוק מופלא מפגישת אסתר ואחשוורוש | הרב עזריאל יונה רגישות בין שני אנשים, ובעיקר בין בני זוג היא המתכון ליחסים בריאים, וטובים. כדי להמחיש זאת הביא הרב זילברשטיין, רבה של שכונת רמת אלחנן דוגמא יפה מפסוק ממגילת אסתר. כתוב "ויושט המלך לאסתר את שרביט הזהב אשר בידו, ותיגש אסתר ותיגע בראש השרביט" שתי שאלות מתבקשות: א. מדוע כתוב כי המלך הושיט את שרביט הזהב אשר בידו, האם לא ברור מאליו כי השרביט היה ביד שלו? ב. מדוע כתוב כי אסתר נגעה ב'ראש' השרביט? האם לא די היה לכתוב כי אסתר נגעה בשרביט? התשובה לשתי השאלות הללו מדהימה. השרביט מורכב משני קצוות – קצה אחד המונח בידו של המלך, וקצה שני המכונה 'ראש השרביט' המופנה כלפי העם. אין ספר כי החלק הנמצא בידו של המלך – הבסיס – הוא חשוב יותר, שכן רק המלך הוא זה שרשאי להחזיק בו. ראש השרביט מופנה להמון העם. כאשר היה מגיע מבקר כל שהוא אל המלך, היה מלך מושיט לו את השרביט בצורתו הרגילה, כלומר היא מחזיק בידו את בסיס השרביט, וראש השרביט היה מופנה כלפי הנכנס. אולם כאשר הגיעה אסתר החליט המלך אחשוורוש – לאחר שנשאה חן לפניו – להפוך את היוצרות ולכבד אותה באופן יוצא דופן: הוא הפך את השרביט, והגיש לאסתר את החלק החשוב - את הבסיס, את החלק שנמצא תמיד בידו: "ויושט המלך לאסתר את שרביט הזהב אשר בידו". ומה עשתה אסתר? היא לא נגעה בבססי השרביט, אלא התקרבה עוד קצת למלך ונגעה בראש השרביט, כלומר בחלק הפחות חשוב, זה שתמיד מופנה להמון ונמצא כעת בידו של המלך. "ותיגש אסתר ותיגע בראש השרביט". הרב זילברשטיין מצטט את הפירוש הזה כדי להראות כיצד בני זוג נדרשים להתנהג האחד כלפי רעהו. הבעל צריך תמיד להפנות לאשתו את הטוב ביותר, את החלק האיכותי, המשובח, זה שתמיד הוא שומר לעצמו... האישה מצידה צריכה להיות רגישה גם כן ולא לנסות רק לחלץ מהבעל טובות הנאה לעצמה. בני הזוג חייבים להיות רגישים האחד כלפי השני.
|
| ||||
פקודי