בניית אתרים בחינם

 


ל' ניסן ה'תשפ"א





"דברים של טעם"
יום ב' פר' תזריע מצורע - א' דר"ח אייר תשפ"א

מים חיים

וְדַע מַה שֶּׁתָּשִׁיב לָאַפִּיקוֹרוֹס (אבות ב, יד).

הגאון רבי זלמן סורוצקין ז"ל היה הרב של העיר לוצק באוקראינה.

במסגרת תפקידו, פעל הרבה מאד לחיזוק התורה והיהדות, אך אדם אחד - רשע וכופר - שהיה מראשי הקהל, עמד כנגדו. הרב נסה להקים תלמוד תורה, ואותו רשע לא נתן לו להקים תלמוד תורה, הרב נסה להקים ישיבה, והרשע לא הניח לו. בכל צעד ופעולה שבקש הרב לעשות לחיזוק היהדות, נצב ראש הקהל מולו, ועשה כל שביכלתו כדי להצר ולהזיק.

יום אחד חלה ראש הקהל במחלה קשה, והרופאים הרימו ידים. השמועה שהרשע עומד למות תוך ימים ספורים התפשטה בעיר כאש בשדה קוצים.

הגאון רבי זלמן אמר למקורביו: אותו רשע, גם על מטת חליו ממשיך לגרום צרות ובעיות, הכיצד? שכן אם לא אבוא להספיד אותו, יגידו אנשים שמחמת חשבונות אישיים לא באתי להספיד, אך מצד שני, כלום יכול אני להספיד אדם רשע כזה, שנלחם בכל דבר שריח יהדות נודף ממנו?!

אעשה איפוא פשרה, אמר הגאון, אלך אליו לבקרו עכשיו, כשהוא חולה, ויראו כולם שאין לי טינה אישית כלפיו, מצד שני, לא אזדקק להספידו אחר מותו.

נכנס הרב לחדרו של החולה הרשע, ומיד נזעק האיש ובקש: אנא רבי, תתפלל עלי, אני יודע, שאין לי תקוה, אבל אני מתחנן לפניך שתתפלל עלי, שיסורו ממני כאבי המעים הנוראים הללו, כבר אינני יכול לשאת את הסבל, ורק הקב"ה יכול לעזור לי!

הלך הרב, והורה שיאמרו בבית הכנסת פרקי תהלים על ראש הקהל החולה.

תמהו האנשים ואמרו: על הכופר ההוא אומרים פרקי תהלים? אדרבה, שימות, באבד רשעים רנה, הוא סובל? לא נורא, יסבל על מה שאנחנו סבלנו בגללו!

אמר להם הגאון: עד עכשיו אכן דמיתי - כמותכם - שהוא כופר, עד עכשיו נודעתי לדעת שרק קצת כאב מעים היה חסר לו...

הגדת שש באמרתך, עמ' תקעה

 

וכבר נודע בשערים מאמרו של הרה"ק הרבי רבי בונם מפרשיסחא זי"ע שאין אפיקורסים בזמנינו כי אילו רק ירגישו קצת כאב הראש מיד יצעקו שמע ישראל...

שיח שרפי קודש, שמות

 

פרפראות

הוּא הָיָה אוֹמֵר, לֹא עָלֶיךָ הַמְּלָאכָה לִגְמוֹר, וְלֹא אַתָּה בֶן חוֹרִין לִבָּטֵל מִמֶּנָּה (אבות ב, טז).

איתא במדרש (ויק"ר יט, ב) ג' משלים בענין לימוד התורה והעמל בה.

א. א"ר אמי (משלי כד) 'ראמות לאויל חכמות', א"ר יוחנן לככר תלוי באוירו של בית, מי שטיפש אומר מי יכול להוריד את זה, מי שפיקח אומר, ולא אחר תלאו? אלא מביא שני קנים ומספקן זה לזה ומורידו.

כך מי שטיפש אומר מי יכול ללמוד תורה שבלבו של חכם, מי שפיקח אומר, והוא לא מאחר למדה? אלא הריני לומד שתי הלכות היום, ושתים למחר, עד שאני לומד את כל התורה כולה.

ג. במדרש (שיר השירים א, ח) מצינו משל נוסף, א"ר חנינא לבאר עמוקה מלאה מים והיו מימיה צוננין ומתוקים וטובים ולא היתה בריה יכולה לשתות ממנה, בא אדם א' וספק לה חבל בחבל משיחה במשיחה ודלה ממנה ושתה, התחילו הכל דולין ושותין.

כך מדבר לדבר ממשל למשל עמד שלמה על סודה של תורה.

ג. (ויק"ר שם) אמר רבי לוי, משל לטרסקל (נוד) נקוב ששכר בעליו פועלים למלאתו, מי שטיפש מהו אומר, מה אני מועיל, מכניס בזו ומוציא בזו (פי' המים יוצאים דרך הנקב ומה אני מועיל בעמלותי), מי שפיקח מהו אומר, ולא שכר כל חבית וחבית אני נוטל (בין כך ובין כך אני נוטל שכר שכן ע"ז צוה לי הבעלים ומה לי אם המים יוצאים)?

כך, מי שהוא טיפש מהו אומר, מה אני מועיל ללמוד תורה ומשכחה, מי שהוא פיקח מהו אומר, ולא שכר יגיעה הקדוש ברוך הוא נותן?

 

הרה"ק מקאצק זי"ע אמר פעם במעמד הרה"ק הרבי רבי העניך מאלכסנדר זי"ע והרה"ק החידושי הרי"ם זי"ע והרה"ק מגאסטינין זי"ע והרה"ק מפולטוסק זי"ע לבאר שאלו המשלים הם הוראות בעבודת ד', והם עמוקים א' יותר מחבירו.

במשל האחד שככר תלוי באויר אין בו כ"כ חכמה, שכן הוא רואה 'דרך' ו'תכלית', שכן כ"א מבין שא' תלאו שם, וממילא מבין הפקח שמוכרח שיש 'דרך' להגיע לשם ולהורידו, וגם רואה ה'תכלית', והוא להגיע לככר, ולפיכך מחפש הדרך ומוצא.

אכן במשל השני בבאר עמוקה המלאה צונן, אין ראיה שיכולים להגיע למים שבתחתית הבור, שהרי לא הגיעו המים לשם על ידי אדם, וצריך החכם לחדש 'דרך' היאך להגיע למים, והיא חכמה עמוקה יותר, וקושר חבל בחבל ונימה בנימה ומשיחה במשיחה. אכן ה'תכלית' יש והוא להגיע למים ולהשיגו.

אך במשל השלישי החכם היה באמת חכם, שכן לא רואים 'דרך' ולא רואים 'תכלית', שכן אם החביות מלא חורים וסדקים אין דרך למלאותו במים, וכן אין תכלית במעשה זה שכן המים יוצאים, עד שהחכם הראה להם כי אין התכלית למלא את החבית, עיקר התכלית הוא לעשות רצון הבעלים.

וסיים הרה"ק מקאצק זי"ע להם: הבנתם מה שאני חושב? ופטרם לשלום, ובזה רמז להם את דרכו בקדש - דרכו של החכם השלישי.

עפ"י אמת ואמונה, ופני מנחם ויגש תשנ"ד

 

מעשה רב

הֱווּ זְהִירִין בָּרָשׁוּת, שֶׁאֵין מְקָרְבִין לוֹ לָאָדָם אֶלָּא לְצֹרֶךְ עַצְמָן. נִרְאִין כְּאוֹהֲבִין בִּשְׁעַת הֲנָאָתָן. וְאֵין עוֹמְדִין לוֹ לָאָדָם בִּשְׁעַת דָּחֳקוֹ. (אבות ב, ג).

הרה"ח רבי מנחם אליעזר מוזס שיחי' משב"ק אצל כ"ק האמרי חיים מוויזניץ זצ"ל מספר כדלהלן:

בחודש שבט תש"ל, שהה רבנו (האמרי חיים) למנוחת הנפש במלון אשל בעיה"ק טבריה. באחד הלילות, אור לכ' שבט, מצלצל רבנו בפעמון מתוך חדרו וכדרכי מיהרתי להיכנס פנימה לדעת את שלום רבנו ומה יעשה לו. תיכף בהיכנסי, ראיתי את רבנו יושב על מיטתו, כולו שטוף זעה ובידו סימן לי על לבו הלוחץ. רצתי במהירות לבעלת המלון, אשת הרה"ח ר' יוסל הורוביץ ז"ל, וסיפרתי לה על המצב שרבנו לא חש בטוב ויש להזעיק רופא בדחיפות. גב' הורוביץ החישה פעמיה לד"ר אברמוב שיבוא איתה תיכף ומיד לבית המלון.

השעה היתה אחת לפנות בוקר, וד"ר אברמוב נבהל מאד למראה פניו של רבנו. הוא קבע מיד שמדובר בהתקף לב חמור ויש צורך דחוף להתפנות מיידית לבית החולים פוריה בטבריה. ניסיתי לומר בקול, שאולי כדאי יותר לקחת את רבנו לבית החולים זיו בצפת, שהרי רבנו כבר אושפז שם בקיץ שעבר והרופאים מכירים את התיק הרפואי שלו, כמו ד"ר שיק ועוד. אבל ד"ר אברמוב נענה ואמר לי: עד זיו הוא לא יחזיק מעמד וסכנה גדולה נשקפת לחייו.

אנו מגיעים לבית החולים פוריה ומוצאים שומר טורקי יושן בתוך ביתן השמירה. היות וראה שהגענו בלי אמבולנס, לא רצה להכניס אותנו פנימה. נהג המונית מר קדוש, סייע לי להניח את רבנו על האלונקה שמצאנו בחוץ, בעודו מעדכן את השומר שהרבי מוויזניץ הגיע לבית החולים ועליו להתאשפז. השומר המנומנם למחצה ניסה להתעקש ואמר לו: מה אתה רוצה? עד מעט יבוא רופא ויטפל בו. אמרתי לשומר בתקיפות: לא עוד מעט, אלא יבוא עכשיו ומיד. אדהכי והכי, בעודנו מתווכחים עם השומר העקשן, רבנו פונה אלי ושואל אותי בצחות לשונו: נו, מנחם אליעזר, איפה אלפי החסידים שלך שיעזרו כעת?!...

לפתע הבזיק במוחי רעיון נועז... נכנסתי לתא טלפון ציבורי שעמד בסמוך לגדר בית החולים, התקשרתי למודיעין של בית החולים ואמרתי שמדברים כאן מלשכת ראש הממשלה, ראש הממשלה מבקש לברר בדחיפות האם 'הרב הגר מויזניץ' כבר הגיע לבית החולים והאם אכן מטפלים בו בכל הכבוד הראוי לו...

חלפו שתי דקות, ואני רואה שהשומר מתחיל להתרכך ולבוא לקראתינו. כעבור מספר דקות, התקשרתי שוב למודיעין ואמרתי כי מדברים כאן ממערכת העיתון הנפוץ בארץ, מבקשים לברר האם האדמו"ר מויזניץ, נשיא מועצת גדולי התורה של היהדות החרדית, אכן אושפז בבית החולים ומה מצבו...

לפתע אנו רואים תכונה רבה מכיוון שער בית החולים. רופאים יצאו והכניסו אותנו פנימה על אתר, והחלו לברר ביראת הכבוד למה באנו ובאיזה מקרה מדובר... נהייתה שם בהלה גדולה, עד שהזעיקו בבהילות את מנהל בית החולים מקבוצת כנרת שבא במהירות מביתו באמצע הלילה, שיבוא לראות באיזה פציינט חשוב הם זוכים לטפל, הרי אם ראש הממשלה ומערכת העיתון המפורסם מתקשרים לברר מה עם החולה 'הרב הגר', הרי שמדובר כאן במקרה יוצא דופן. השכם בבוקר גם התקשרתי כביכול מלשכת שר הבריאות לברר על מצבו של הרבי מויזניץ...

כך זכיתי בסייעתא דשמיא מיוחדת להציל את חיי רבנו מהתקף לב מסוכן.

לפני ולפנים, עמ' תקד

 

נקודה למחשבה

רַבִּי אוֹמֵר אֵיזוֹהִי דֶרֶךְ יְשָׁרָה שֶׁיָּבוֹר לוֹ הָאָדָם (אבות ב, א).

נאר א רבי קען דאס זאגען... (רק רבי יכול לאומרו)

כ"ק אדמו"ר מלומאז' זי"ע, מובא הרב מפאריז עמ' קצג




כ"ו ניסן ה'תשפ"א





בספר 'מעיל צדקה', אות א' תרצ"ט, וזה לשונו: 'אם רואה אדם שבא אליו עני בפתע פתאום, יידע שיש עליו גזירה והקדוש ברוך הוא רוצה להציל אותו ולכן שולח לו עני כדי שעל ידי נתינת הצדקה יינצל מהגזירה!'



    בעל המנחת אלעזר ממונקאטש זצ"ל שכתב וז"ל: "מאוד השביח מנהג החסידים והיראים בעיר הקודש ירושלים שהולכים ביו"ט שני לכבוד אסרו חג ולכבוד כלל ישראל אחיהם שבגולה במלבושי שבת ויו"ט וכו', יפה מנהג החסידים והיראים עכ"ד.



     בעת המלחמה הנוראה היו יהודים שהיו כה רחוקים מיהדות, עד שהגוים – הם הזכירו להם שהם יהודים... ועל זה אומרים הברכה "שלא עשני גוי" – שאהיה יהודי ואזכור כן מעצמי, לא שהגוי יעשה אותי ליהודי...


     משפחה לא צריכה להיות מושלמת, אלא רק מאוחדת.


לא לקלל עצמו

     קוראים יקרים מובא לפניכם סיפור מצמרר מתוך "ברכת דוד" שימחיש את הדברים.

     סיפר הרב מנחם שטיין שליט"א: לפני מספר שנים נכחתי עם אחד מגדולי ישראל בחתונתה של אחת מבנות סמינר אחד באולמי "פרדייז" בבאר שבע . סידרנו את החופה והקידושין, ובסיומה עשינו את דרכנו לרכב להחזיר את אותו גדול ישראל אל ביתו. והנה, עוד לפני שנכנסנו לרכב, ניגשה אלינו לפתע בחורה מבוגרת, בת שלושים וחמש וחצי, מהעיר אופקים, שעדיין לא זכתה להקים בית. מאז שסיימה את לימודיה בסמינר לפני   כ-16 שנה היא מחפשת את זיווגה, אך ללא הצלחה.

     היא ניגשה אל אותו גדול תורה והחלה לפרוץ בבכי קורע לב לפניו: "הרב, מה יהיה איתי? מתי אזכה להקים את ביתי?  שנים רבות שאני מנסה ומחפשת את החתן שלי, אך ללא הצלחה". הדמעות חנקו את גרונה, והיא התחננה על נפשה: " הרב, הכלה הזו שחיתנתם כעת, הייתה אחת מילדות הגן שלי כשהייתי בת 20 ! אני הייתי אז הגננת והיא הייתה בת שלוש-ארבע! חלפו מאז 16 שנה, היא זכתה בחתן בן תורה נפלא, ואני כבר בת שלושים וחמש וחצי ורואה כבר שערות לבנות בראשי. מה יהיה הרב? גם אני רוצה משפחה" ! נכמרו רחמיו של אותו גדול תורה, שהגיב בשאלה שלא אפיינה אותו כלל: "תגידי לי בבקשה, האם אי פעם קיללת את עצמך? האם אי פעם דיברת כנגד עצמך"? אני עמדתי מהצד, אמר הרב שטיין והתפלאתי מאוד, שהרי, בדרך כלל,  הרב מברך את מי שצריך בברכה קצרה וממשיך הלאה.  מעולם לא שאל שאלה שכזו, זה לא הסגנון שלו.    השם ית' פשוט שם לו את המילים בפה. אותה אישה עצרה את דמעותיה, חשבה למשך כדקה ואז השיבה לרב: "כן, כן!  כבוד הרב, זכורה לי פעם אחת שקיללתי את עצמי. היה זה לפני כ-15 שנה, כשהייתי בת 20 , בתחילת השידוכים. עדיין לא הייתי בוגרת בנפשי ולא תמיד שקלתי בכובד ראש את ההצעות שהגיעו אלי. באחד הימים ניגש אלי אבא והציע לי בחור מסוים וביקש ממני להיפגש אתו. ביררתי עליו כמה פרטים, ואכן התברר שהוא בחור טוב, אבל... גיליתי דבר מסוים על המשפחה שלא היה תקין. ניגשתי לאבי ואמרתי לו שאיני רוצה לגשת לשידוך עקב הבעיה המשפחתית.  אבי שמע והתנגד לדברי: 'נו, אז מה? זה לא רציני! לא שווה לפספס בחור שכזה. אני מבקש שתיפגשי אתו, בבקשה. לא כדאי לוותר על בחור שכזה'! ואני בשלי אמרתי לו, שאיני מוכנה בשום פנים ואופן. אבי כעס עלי וקבע: 'אתם תיפגשו'! העניינים התחממו, עד שמרוב עצבים אמרתי לאבי: 'אם אתה תפגיש אותי עם הבחור הזה, אז שלא אתחתן אף פעם! אני לא רוצה להתחתן בכלל! כך אמרתי כשהייתי בת 20 ..."הרב שמע את הדברים ואמר בבהלה: " באמת?! ככה אמרת לו"!? " כן, כי הוא הרגיז אותי".  הרב הזדעזע כולו ואמר לה בחלחלה: "אבל הרי 'ברית כרותה לשפתיים, שאינן חוזרות ריקם'! בורא עולם כרת ברית עם שפתיו של האדם שדבריו ישפיעו ואף יוכלו להזיק לו. היכנסי עמנו לרכב", ביקש ממנה הרב.

     נסענו לכולל ערב, הרב הוציא עשרה אברכים והעמיד אותה במרכז. היא עמדה וקיבלה על עצמה לשמור על הפה שלה ושלא תדבר יותר נגד עצמה. האברכים ערכו לה יחד עם הרב "תיקון קללות", שסידר מרן החיד"א, המובא בסידורים,  והתירו לה את אותה הקללה שלפני כ-16 שנה. " עכשיו התפללי לזיווגך. אותו פה שבו מנעת זיווגך לפני שנים רבות, אותו פה בתפילה ובתחנונים יזכה אותך בחתן" ! - הורה לה הרב.

     ואכן, הבחורה מספרת: "קבלתי כוחות חדשים לאחר ברכתו של הרב והתחלתי לשפוך דמעות לקב"ה שלא יעכב עוד את זיווגי. ספר התהלים היה ספוג בדמעות... התחננתי לפני בורא עולם: 'ריבונו של עולם! הרי אתה יודע את גילי, כל שנה שחולפת גורמת לי לצער שמא יעבור הזמן שאוכל להביא ילדים לעולם. ריבונו של עולם,  רק אתה יכול להושיעני ולא אף אחד אחר! רק מבקשת אני ממך לדעת: עוד כמה תפילות חסרות לי עד שתגיע הישועה"?... כך יום יום דיברתי עם בורא עולם, העתרתי בתפילות ובתחנונים ולא עזבתי לרגע את הקב"ה"!


     עבר חודש. הבחורה התקשרה אלי ואמרה: "כבוד הרב, אני רוצה להזמין אותך למסיבת האירוסין שלי, ב"ה, שתיערך באותו אולם בו נפגשנו, אולמי 'פרדייז' באר שבע. מצאתי בחור נפלא בן 38 מדרום אמריקה, שהקב"ה גלגל שניפגש בחודש האחרון, והחלטנו להתחתן בשעה טובה"...

 




כ"ה ניסן ה'תשפ"א





אם ספר ג' ימים כשהיה במזרח קו התאריך, ונסע למערב, ושם כבר ספרו ד' ימים לעומר. אם עדיין יום, יספור ד' ימים ושאר הימים ימשיך בברכה, ואם לא ספר יום ד', ממשיך לספור שאר הימים בלא ברכה )תשו' בצל החכמה ח"ה סי' צ"ו צ"ח. תשו' באר משה ח"ז סי' צ'. הליכות שלמה פי"א אות ח'. עיי"ע תשובות והנהגות ח"ג סי' קמ"ז(.

     בימי הספירה חצי שעה קודם השקיעה לא יאכל פת או עוגה בשיעור של יותר מכביצה, ולכן המתפללים בערב שבת במניינים מוקדמים ורוצים לאכול קודם צאת הכוכבים יכוונו שעון מעורר או שימנו שומר להזכיר להם לספור. )ילקו"י עמ' רפח(


     בליל ל"ג בעומר יזהר לא לומר, היום ל"ג בעומר. אבל אם אומר לחבירו אל תאמר וידוי שהוא ל"ג בעומר, יכול לספור ולברך אח"כ (דע"ת ס"ק ד'. כפה"ח ס"ק ל', ועי' בשעה"צ ס"ק כ"ח דלא"ר אם לא הזכיר שבועות, מוכחא מילתא שמכון לא לצאת(.


     מסך של מחשב, אפשר להשאירו פתוח עם דברי תורה, כיון שאין זה נחשב לספר.

הסוד להורדת נפיחות שגילה בן הרבי שהתחזה

     "מה עושים איתם?" פכר הגבאי את ידיו במבוכה. "היהודי החולה הפך עולמות כדי שבני משפחתו ייקחו אותו מוורשה הרחוקה עד לצאנז, הסכים להתייסר בייסורי תופת ברגלו הנפוחה והחולה שעומדת לפני כריתה, ועד שהגיע לצאנז - הרבי אינו בעיר"...

 

     בנו הבכור של הרה"ק ה'דברי חיים' מצאנז - הרה"ק רבי יחזקאל שרגא משינאווא - שאיתו התייעץ הגבאי, התמלא רחמים על החולה ומשפחתו. "אמור להם שייכנסו אל הרבי. אני אשב בצד השולחן (שכן אסור לשבת על מקומו של האב) לבוש בבגדי הרבנות, כביכול אני הרבי, ואקשיב למצוקתם". 

 

     נכנסו בני המשפחה אל הקודש פנימה בלי שידעו שהרבי אינו בעיר. כמובן שבאותם ימים ללא תמונות, טרם הכירו את מראה פניו של הרבי מצאנז אם לא ראוהו קודם לכן. החולה שטח באוזני הצדיק את ייסוריו בשל הרגל הנפוחה ואת תחזיות הרופאים, וציפה לברכה. 

 

     לאחר שעודד אותם הרבי משינאווא בדברי חיזוק, בירך אותם והבטיח: "אם תפרישו מדי יום סכום מסוים לצדקה, בעזרת השם תחלים הרגל ותחזור לאיתנה!"

 

     בני המשפחה הנרגשים יצאו מחדרו של הרבי מצאנז. כל המסע הקשה היה שווה. קרובה ישועתם לבוא. הרבו בתפילה, הקפידו במשך חודש על מתן הסכום לצדקה מדי יום ותקוותם איתנה הייתה שיזכו לנס. 

 

     והנס אכן אירע! הרגל החולה איבדה מנפיחותה יום אחרי יום, עד שהרופאים הודו שאינם מבינים מה אירע כאן. הרגל שעמדה לפני כריתה - החלימה כליל. 

 

     שבו בני המשפחה בלב מתרונן לצאנז, אל ה'דברי חיים', להודות לו על ברכתו ועל המופת שאירע בגינו. 

 

     הפעם, כשנכנסו בני המשפחה לקודש פנימה, אחזה בהם רתיעה. היהודי המבוגר שיושב בחדר - אינו הרבי! בפעם הקודמת היה הרבי צעיר יותר. גם הכיסא היה ממוקם בצד אחר של השולחן... הם החלו ללחוש באוזני הגבאי על הטעות. הלה, שלא היה הגבאי שהתייעץ עם הרבי משינאווא, כמובן לא הבין מה הם סחים. אלא שה'דברי חיים' עצמו, ששמע שברי משפטים, הבין בין-רגע מה אירע. הרה"ק משינאווא זומן אל החדר, ובני המשפחה המאושרים פרצו בבכי של הודיה בהיכנסו. זה הרבי שהציל את רגלו של אביהם... 

 

     "מהיכן לקחת את האומץ להבטיח להם שאם ייתנו צדקה תתרפא הרגל?" שאל הרה"ק מצאנז את בנו. 

 

     "ראיתי זאת אצל אבא", ענה הרבי משינאווא בחכמה. "תמיד לאחר קבלת הקהל נתן אבא צדקה לעניים מהערמות התפוחות של שטרי הפדיונות, בכל נתינה כזו - הצטמקו הערמות הגבוהות עד שנעלמו. משם למדתי שצדקה היא סגולה להורדת נפיחות"...




כ"ד ניסן ה'תשפ"א






  אלו הם המשקין המכשירין לקבל טומאה לפירות וירקות: סימן י"ד שח"ט ד"ם, ר"ת יין דם, שמן-זית חלב טל, דבש-דבורים מים.


     אף שכל חלקי התורה מזכים את האדם בחיי עלם הבא,  אולם הדבר העיקרי שיזכה אותו הוא "שמירת הפה"!!! וכלשונו: "וזהו יותר מכל התורה והמעשים, כי הפה קודש קודשים! " "וזהו יותר מכל התעניות והסיגופים שבעולם"! [מי האיש]


     אפשר לכסות ספר פתוח בכיסוי של ניילון שקוף, שהעיקר שהספר לא יהיה בביזיון, וכאשר מניח עליו כיסוי, אפילו שקוף,  נחשב הוא לכיסוי, וגם נשמר מהאבק על ידי כיסוי השקוף.


     "דרך ברייתו של אדם להיות נמשך בדעותיו ובמעשיו אחר רעיו וחבריו ונוהג כמנהג אנשי מדינתו. לפיכך צריך אדם להתחבר לצדיקים ולישב אצל החכמים תמיד כדי שילמוד ממעשיהם, ויתרחק מן הרשעים ההולכים בחושך כדי שלא ילמוד ממעשיהם". (הרמב"ם)

דבר אל בני ישראל ויקחו לי תרומה מאת כל איש אשר ידבנו לבו תקחו את תרומתי" [כה, ב] (אור דניאל).

     למרות הכל למתן "תרומה" יש צורך בפיוס מאת הקב"ה.  לעיתים אנו יכולים לראות שני אחים, האחד בעל ממון ונכסים רבים, ואילו השני עני מרוד שאין ידו מספקת להאכיל אף את ילדיו. ואינך מבין: העשיר צריך לתת רק מעט מיתרת כספו ואחיו יהיה מסודר. אך לא-לוקים פתרונים. האחד יהנה מהבלי העולם הזה ולא ייתן פירור לשני למרות שמבין הוא בערך מצוות הצדקה.

     הרי לפנינו מעשה נפלא הממחיש את הדברים:  בוקר אחד נסע הרבי מקופישניץ שהתגורר בארה"ב מביתו, כדי לפגוש אחד ממתפללי בית-הכנסת שלו. האיש לא ידע שהרבי עומד לבקרו. בעל-הבית רץ לחדר ההמתנה, ועמד בפה פעור כשראה את האדמו"ר.  "מדוע הרבי הגיע לכאן?"- שאל . "יכולתי להגיע אל הרבי מכל מקום שהיה קורא לי!". חייך הרבי בעדינות וענה: "כעת אני הוא זקוק לך. לכן, מן הראוי שאני אבוא אליך.". "רבי,"- הפציר בעל-הבית- "בבקשה, במה אני יכול לעזור לך?". הרבי דיבר באיטיות, כשהוא מביט אל תוך עיניו של בעל-הבית: "ידוע לי על משפחה הזקוקה לתרומה דחופה ביותר. הבעל ללא עבודה, האישה חייבת להימצא בבית כדי לטפל בילדים הרכים, ולכן אינה יכולה לעבוד לצורך פרנסתם. חלק מהילדים חולים, והיה עליהם לשלם לרופא סכומים נכבדים.  אפילו אוכל קשה להם להשיג בימים אלה. אני זקוק לסכום נכבד עבורם" . "אבל," – מחה בעה"ב – "אם הרבי הגיע רק בשביל זה, יכול היה להתקשר עמי, ואני ודאי הייתי נענה לבקשה". "לא," –  אמר הרבי – "מדובר בבקשה מאוד חשובה עבורי, ולכן הרגשתי צורך לגשת אליך בצורה אישית ביותר". "אתן כמה כסף שיבקש הרבי!" - ענה בעה"ב. הרבי הסביר, שסכום הכסף שאדם נותן לצדקה הינו החלטה בלעדית, שרק התורם יכול להחליט. " האם יכול אני לתת המחאה?" – שאל בעה"ב. "ודאי," – ענה הרבי. "על שמו של מי עלי לרשום את המחאה?" – שאל האיש.  הרבי הביט לרגע לארץ, והשתהה קצת לפני שענה. ואז ענה בלחש: "כתוב את ההמחאה על שמו של אחיך!" 




כ"ב ניסן ה'תשפ"א





אסור לשאול "מה יהיה", צריך לשאול: "מה נעשה" . "מה יהיה" זה להיתקע בהווה הבעייתי; "מה נעשה" זו הדרך לצאת מכאן ולהפוך את המשבר למקור של כוח, את הגולה לשער אל הגאולה. (הרבי )


     "אפילו הגדול שבלוויתנים חסר ערך במדבר" (קונפוציוס)


    ביום אסרו חג של פסח נהגו לערוך חגיגות סעודות לכבוד המימונה ונוהגים להשמיע שם כלי שיר, טוב ונכון שאחד המשתתפים יסיים מסכת באותו מעמד אבל אינו מעכב. )ילקו"י עמ' תמט(


     דפים שתולשים כל יום מלוח ספירת העומר אינם  טעונים גניזה אעפ"י שמצרפים להם חלקי פסוקים של למנצח ואנא בכח )ילקו"י שבועות, עמ' שנד(

השטיבלאך (יקותיאל יהודה גנזל)

     אחד המקומות המרתקים בתבל, הוא השטיבלאך בשכונת מאה שערים. מין פסיפס של מגוון אנושי מרהיב . מבריאי נפש ועד פצועי לב. עובדי ה' מופלגים לצד טיפוסים מטיפוסים שונים. ליצני הדור לצד קנאים שמעולם לא יצאו את גזרת כיכר השבת בואכה מלכי ישראל. ובקיצור: מרתק.

     את אותה תפילה שהתפללתי בשטיבלאך ב'שחרית' אחת של ימי בחרותי, לא אשכח.  אל עמוד התפילה ניגש אברך צעיר שהתפלל בדיוק כמו שצריך. לא מהר מדי ולא לאט מדי. הציבור התפלל בהתלהבות. אבל מתוך הציבור בלט יהודי מסוים שלא חדל מלהפסיק לשליח־הציבור. הוא נעמד לידו ונדנד לו ללא סוף.  הוא לא הפסיק מלסמן לו שיאט, ויאט עוד, וימתין, ויחכה , ויאט, ושוב ימתין. הציבור כולו כבר איבד את כוונת התפילה,  ואט־אט גם את הסבלנות. אלא שבדיוק אז הסתיימה התפילה.

     עם תום התפילה, ניגש אותו נודניק אל שליח־הציבור ובייש אותו לעין כל בצעקות על כך שהוא מתפלל מהר מדי (מעיד אני עלי קולמוס וקנקנתום שהוא לא התפלל מהר,  בשום פרמטר) והוא חוטף את התפילה ועוד כמה הערות מסוג זה.  האברך לא התרגש, הוא ביקש מהיהודי להשיב לו בסיפור.

     תראה את הרכב, כל רכב שהוא, איך הוא נוסע. הוא מתחיל לנסוע ואז בולם – רמזור לפניו. הוא נוסע עוד קצת,  והופ, כיכר. הוא שוב עוצר. ממשיך בנסיעה ושוב עוצר, מעבר חציה. נוסע ועוצר, ילד קפץ לכביש. הוא לא יכול לנסוע ישר, הוא כל הזמן חייב להפסיק ולבלום. אבל ברגע שהנוסע מתרומם עם מסוק, הוא כבר לא נתקל בשום מחסום, לא פקק ולא רמזור, לא צומת ולא מעבר חציה. כשמתרוממים קצת – הכל נוסע חלק בלי עיכובים. " רב איד, הֵייבט זִיך אוֹיף  אַביסל" – חתם האברך את דבריו. לאמור: תתרומם קצת. אם תתרומם קצת (מלשון רוממות הנפש), כבר לא תצטרך לבלום כל רגע באמצע התפילה – – –

     המסר של אותו אברך מלווה אותי עד היום (לא יודע אם זה המסר או הסיטואציה. אבל זה מלווה). והוא נכון לנו לכל פניה ופניה בחיים. פעמים רבות אנחנו לא מפסיקים להיתקל בבלימות. פה מפריע לנו משהו, שם מציק לנו משהו. מציק לנו מה שההוא אמר ומה שקרה לאלמוני. אנחנו לא יכולים להתעלם ממה שקורה, ממה שאומרים, ממה שנעשה. לאחד מפריע המצב בסקרים, לשני מפריע שכן/לא מתחסנים,   לשלישי מפריע שיש מי שמפריע לו המצב בסקרים או שיש מי שמפריע לו שכן/לא מתחסנים. וכן על זה הדרך. וכשאנחנו רואים שמשהו עוצר אותנו, רובץ על ליבנו, עובר מהמוח המבין וקולט אל הלב המרגיש ובולם, עלינו לספר לעצמנו על ההבדל בין רכב לבין מסוק ופשוט להתרומם...


     אם מתרוממים ומסתכלים על הכל מלמעלה, ממבט עילאי, מבט של יהודי האחוז בכבלי האמונה מבלי רצון להינתק, שום דבר כבר לא מפריע. החיים מתחילים לזרום כמי נהר. במנוחה. 




י"ט ניסן ה'תשפ"א




  אדם מחפש עצות שונות, ובסוף מכלכלו ה' יתברך בדרך חדשה שלא עלה על דעתו. ידע האדם כמו שחג פסח הוא חג של האמונה, ומכוח האמונה יכול להגיע לבטחון בה' יתברך, במיוחד בענייני פרנסה וזיווג עליו, ואם עושה כן,  עליו נאמר (ירמיהו יז, ז):        "בָרּוְך הַגֶבֶר אֲשֶר יִבְטַח בַה' ", ואז "וְהָיָה ה' מִבְטַחוֹ ".(רבי שמחה בונם מפרשסיחא זי"ע ('ישמח ישראל' שבת חוה"מ פסח אות קלח)


      אם חל ברית מילה בתוך ימי הספירה, מותר לאבי הבן ולסנדק ולמוהל להסתפר ולהתגלח באותו היום, הואיל ויום טוב שלהם הוא. וכן יש להקל לנער שהגיע לגיל מצוות ונעשה בר מצוה שיוכל להסתפר באותו יום.


    אף על פי שמותר מעיקר הדין לשמוע בשאר ימות השנה דרך הרדיו והטייפ שירי קודש המלווים בכלי נגינה , מ"מ בימי הספירה יש להמנע מלשומעם, אבל בשמחת מצוה כגון מילה, או בר מצוה, או סיום מסכת, מותר לשמוע שירי קודש. ושירה בפה כשהיא דרך הודאה לה' יתברך, בלי כלי נגינה, מותרת אף בימים אלה, וכ"ש שמותר להשמיע נעימה בתפילה, או בשעה שעוסק בתורה, וכ"ש בשבתות שבתוך ימי הספירה, ואין להחמיר בזה כלל.

     בני תוניסיה וג'רבה: בשביעי של פסח היו מתפללים בשפת הים שחרית ומוסף. לבית הכנסת היו הקהל חוזרים בתהלוכה, אחד התחפש לאהרן הכהן ואחד למשה רבינו, והם הולכים בראש,  ובמשך כל הדרך הקהל שרים שירת הים ושירים שונים. בבית הכנסת קראו בתורה ושמעו דרשה מהרב. ("ילקוט מנהגים)"

דמי שדכנות מחוץ לעיר (מצוה לספר - עמ' תב)

 

הרה"ק רבי ברוך מגארליץ זצ"ל, נוהג היה רבות להתנהג בהנהגות שאינן מובנות, ורק לעתים הבינו בני ביתו ומקורביו את ענייניו הטמירים.

פעם יצא עם בעל-עגלה לנסיעה מחוץ לגארליץ. לפני היציאה את העיר פגש ביהודי בשם רבי שאול שהיה 'מלמד' בעירו והוא התהלך כשראשו בל עמו. לשאלת הרבי מדוע זה רעים פניו, השיב שהנה עוד שבועיים חג הפסח וכל ממון אין בידו להוצאות החג.

ביקשו רבי ברוך לעלות על העגלה ולהצטרף אליו למסע מחוץ לעיר. בתחילה ניסה המלמד לסרב מאחר והוא עתה בדרכו לחפש מלאכה, תהיה אשר תהיה, להתפרנס ממנה, אך הרבי ציווה עליו במפגיע והוא עלה על העגלה.

הם נסעו כמה שעות ובאו לעיר אחת, שם הורה הרב מגארליץ לעצור ליד 'אולם שמחות' זעיר, ובו מסעדה יהודית שבבעלותו של יהודי אחד.

הרב מגארליץ ביקש מן המלמד שהצטרף אליו לרדת מן העגלה, נתן בידו כמה פרוטות, וביקשו לרכוש עבורו כוס בירה. משבא ר' שאול המלמד ובידו כוס הבירה נתן לו הרב פרוטות נוספות שירכוש אף עבור עצמו כוס בירה. שב המלמד אל הפונדק ובאותו הרגע הורה הרבי לבעל העגלה להימלט מן המקום במהירות...

כעבור דקות אחדות יצא ר' שאול מן הפונדק ובידו כוס המשקה, והנה נעלמה העגלה עם הרבי והוא נותר כך לבדו.

נכנס וסיפר לבעל הבית את אשר עשה עמו הרבי מגארליץ, תהה על דבר זה ושאל את בעל הפונדק מה יעשה עתה.

'לא רחוק מכאן' השיב לו בעל הבית, 'ישנה תחנת רכבת, ובסכום קטן תרכוש לך נסיעה אל תחנה הסמוכה לגארליץ עירך'. אלא שאני מציע לך להיוותר כאן מאחר ובעוד כמה שעות תיערך באולם אשר לי סעודת אירוסין מפוארת, וכפי שאתה נראה כבר זמן רב לא סעדת את ליבך בסעודה הגונה'. הסכים ר' שאול ונותר בפונדק.

בשעות הערב, משבאו המחותנים, הכירם היטב, הן את השידוך הזה ערך הוא. שעות וימים נתן בכדי לשכנע את המחותנים שמתאימים המה, אך לאחר שהשתדכו, התחמקו מלשלם לו. הם אף קבעו את סעודת האירוסין כאן, הרחק מגארליץ כדי שהשדכן לא יתבע את המגיע לו. אך עתה לא נותנה להם ברירה והם נאלצו לשלם לו את מלוא החוב בסכום נכבד וניכר כפי יכולותיהם של העשירים הללו.


לימים, משפגש שוב המלמד ר' שאול את הרה"ק רבי ברוך מגארליץ, שאלו הרב: 'נו ר' שאול, האם למקום טוב נטלתי אתכם באותו טיול שנכפה עליכם מחוץ לעיר?!...'




י"ח ניסן ה'תשפ"א






  "אב הרחמים" בכל שבתות השנה, לפני תפילת מוסף, מנהגינו לומר "אב הרחמים", פרט לשבתות שמברכים בהם את החודש, או שחלו בימים שבחול אין אומרים בהם תחנון, או כשיש ברית מילה בבית הכנסת. אפילו הכי בשבתות שבין פסח לשבועות אומרים "אב הרחמים" )שו"ע רפד ז, ומשנ"ב רפד ס"ק יח) והטעם: לפי שבימי אלו היו צרות רבות לישראל ונחרבו כמה קהילות קודש (פרי מגדים רפד, משנ"ב שם ס"ק יח). טעם אחר: כדי להזכיר נשמות תלמידי רבי עקיבא שנפטרו בזמן הזה (לבוש תצג ד(.

     בליל שביעי של פסח עושים קידוש על היין ואין אומרים בקידוש "שהחיינו". מפני ששביעי של פסח אינו חג בפני עצמו אלא המשך של פסח.


     בענווה גדולה אני יכולה להגיד שכל בנות ישראל היו באמת גדולות, הנשים של תש"פ ותשפ"א, מפסח שעבר ועד לפסח הזה. שהקב"ה יזכור לכל נשיו הצדקניות את קורבנות השנה הזו, את הקרבת השנה הזו, והיא תגאל אותנו.  (הרבנית ימימה)


   ה"שפת אמת" יכתוב על שבת הגדול: "כי בשבת הזה מתאספין כל חמישים שבתות השנה להביא גאולה. ונקרא 'שבת הגדול' בגלל זה, ואוספת את הכוח של כל שבתות השנה. ובשבת הזאת דווקא רואים בעין, שאין שום כוח מחוץ מרצון ה'!

הרגשתי ממש כמו בבית"...

     לפנינו סיפור מרגש, מעשה שאירע בפסח תש"פ:  מכורח מצב התפשטות נגיף הקורונה, הוראת גדולי הדור (על סמך חוות - הדעת הרפואית) הייתה, שכל משפחה תערוך את ליל הסדר לבדה, ללא אורחים, כדי למנוע חשש הידבקות.  אלמנה ישישה אחת, נאלצה, למרבה הצער, לערוך את ה'סדר' לבדה בדירתה. אחד השכנים, יהודי יקר ואוהב חסד, שדלת דירתו מוצבת ממול דלת דירת האלמנה, התקשר אליה והציע שיפתח בליל החג את דלת דירתו,  באופן ששולחנו יעמוד בכניסת דירתו, וכך היא תוכל לשמוע את הכל ולהצטרף אליהם ממקומה.  ההצעה מאוד ריגשה את לב האלמנה. וכך היה. היא פתחה את דלת דירתה, וגם היא ערכה שולחנה בסמוך לפתח,  ואכן שמעה היטב כל מלה. ה'סדר' מתחילתו ועד סופו התנהל לשביעות רצונה.


     במוצאי יום טוב ראשון של פסח, התקשר אליה בנה ושאל אותה: "אימא, איך עבר ליל הסדר?". " נפלא", השיבה האם, "הרגשתי ממש כמו בבית. מעניין שהשכן נוהג ממש כמו אביך... אותו הנוסח, אותם הביאורים והמנהגים בדיוק, אותן הזמירות והמנגינות, שהחזירו זיכרונות כה ערבים. זה נתן לי הרגשה נפלאה..." "אימא"! אמר הבן בהתרגשות, "עכשיו תתברר התעלומה: שכן צדיק זה, פנה אלי לפני כשבוע, וביקש ממני שאפרט לו את כל ניגוני בית אבא בליל הסדר, וכמו כן שאפרט לו איך נהג אבא בכל פרט ופרט, בכל קטע בהגדה ובעריכת הסדר... השכן האזין ברוב קשב לכל מילה, ורשם לעצמו כל פרט ופרט. בסיום השיחה הארוכה אמר שהשנה יערוך את הסדר בדיוק כמנהג עדתנו, כפי שאבא ז"ל ערך את הסדר בביתנו...".  מדהים עד היכן הדברים מגיעים! כאמור, המדובר היה שבוע לפני פסח תש"פ. שבוע בו התפרצות הקורונה הייתה בשיא תוקפה, מחדרים אימה, מתח של הכנות, הילדים בבית...  ויהודי זה עוסק בשלו - הוא חוזר על הנוסח, הוא משנן את המנהגים המיוחדים, הוא מפזם את מנגינותיו של בית השכן... הוא רוצה להרנין לב אלמנה, שתרגיש כמו בבית, כבשנים קדמוניות. רוצה להכניס שמחת יום טוב בנפש ישישה בודדה, לאחוז בדרכי הבורא יתברך, הרופא לשבורי לב ומחבש לעצבותם...




י"ז ניסן ה'תשפ"א





 אישה אומרת לבעלה: 'יקירי, אחרי שנתחתן, אני מבטיחה שאקשיב לך כאשר תספר לי על הצרות שלך'. הבעל השיב: 'אבל נשמה, אין לי צרות!'... 'אני יודעת' השיבה האישה, 'אמרתי אחרי שנתחתן'...


     בעידן עקבתא דמשיחא 'משפחה' הוא מצרך יקר. חוצפא יסגא, בן מנוול אב, בת קמה באמה. הפסח הוא 'תחנת אגירה' לחיזוק המשפחתיות. הקליות והאגוזים שהאב מעניק לבנו, לעוררו בליל הסדר, ימשיכו ויעוררוהו לאורך ימי חייו. אין כהסבה משפחתית, בחג ובחול המועד, לטעת זיכרונות נצחיים - מנצחים!


    "בשביל לחנך את הילדים צריך לאהוב אותם, יש שחושבים שמשמעת זה העיקר, בצבא יש משמעת, לכן הם יוצאים מחונכים?  ההיפך ... תאהבו את הילדים ורק כך הם יקבלו ממכם" (רה"י הגראי"ל שטיינמן זצוק"ל)


     גם עם השחרור מִסְּגָּרֵי ה'קורונה' לא ניחפז 'החוצה'. הרי עיקרון הפסח הוא ' בבית פנימה', לא ה'תפריט הקולינרי' הוא עיקר ליל הסדר, לא עיצוב שלחן ו'צִלְּחּות', לא מחלצות וקולקציות – אלא 'והגדת לבנך'!

הזקן מרחוב יפו (גליון וקראת לשבת עונג(

     פלוני אלמוני, יהודי זקן, התגלגל בבתי חולים עד שלרופאים נמאס ממנו. אין מה להשקיע בו, שילך הביתה, שילך למושב זקנים, העיקר לא פה. אבל הוא במצבו צריך בית חולים? אז צריך ... השם ישמור ויציל.

     התערב בעניינו מרן הגאון רבי שלמה זלמן אויערבאך זצ“ל.  התקשר לאחד ממקורביו, אברך מוכשר ודומיננטי, סיפר לו על הזקן שנמצא בבית מושלך ועזוב לנפשו ושאל מה ניתן לעשות עבורו כדי שיסכימו לאשפז אותו בבית החולים. גלגלי מוחו של החברה‘מן סובבים במהירות, אך רעיון אין. ” רב‘ה“, הוא מתחנן, ”תנו לי עצה“. ומרן הגרש“ז לא מבין. ”נו, אם היתה לי עצה הייתי מבקש להתייעץ?“

     עצר האברך את המונית הראשונה, נסע הישר לבית הזקן, הוריד אותו, הכניס אותו למונית ונקב באוזני הנהג בשם אחד מבתי החולים של ירושלים. המונית עצרה בכניסה לחדר מיון, שם מיהר האברך להשכיב אותו על מיטה פנויה. ” מה זה? מה זה?“ הסתערו עליו אנשי הצוות הרפואי.  מכיוון שההגנה הכי טובה היא התקפה, השיב להם: ”מה זה ’מה זה‘? זה יהודי שמצאתי שרוע על הכביש ברחוב יפו. האם לדעתכם היה צריך להשאיר אותו למות?“ ” רגע, רגע“, מנסה אחד הרופאים להשתלט על המצב. ” מי זה האיש הזה?“ ” אינני יודע“, משיב האברך ורגליו נושאות אותו החוצה.  

     בעודו ניצב ליד הדלת משיגה אותו צעקת הרופא: ”הלו, הזקן הזה מוכר לי. בוא תיקח אותו בחזרה“. והאברך מציע: ”תסחוב אותו אתה לרחוב יפו, לא אני“.  ברירה היתה להם? הזקן התקבל לאשפוז. ” עשיתי ככל אשר צוויתני“, הודיע האברך לרבי שלמה זלמן  , ועל פניו מרוח חיוך גדול של מנצח. הוא סיפר על ההתרחשות כהווייתה, ולא הצליח לבלוע את הצחוק נוכח האפיזודה המעציבה והמשעשעת כאחד.


     החברה‘מן לא ציפה לתגובה הבאה, כפי שנשמעה מפיו של פוסק הדור. ”הסיפור שלך טוב, אבל הצחוק שלך לא טוב. הלוא עברת על איסור דאורייתא של שקר, גנבת את דעת הבריות, סיפרת להם שהזקן היה שרוע ברחוב יפו, שאתה לא מכיר אותו. אז לשמחה מה זו עושה? ” תבכה, תספר בעצב: רב‘ה, אני רימיתי, אך לצערי נאלצתי לעשות זאת. רב‘ה, אני שיקרתי, אבל זה היה פיקוח נפש“. 




ט' ניסן ה'תשפ"א





  טוב שלא יעבור שולחן ממש. - דהוי כסילוק מהאכילה (עיין שו"ע קעז ב(  וכל שכן שלא יעבור מחדר לחדר.


     יש הנוהגים: לפצל את הסעודה הראשונה לשתים, היינו שבאמצע הסעודה מברך ברכת המזון וישהה מעט ויש שמפסיקים כמחצית השעה אם יש עוד זמן עד סוף אכילת חמץ [מנהג החזו"א באגרות ח"א] ויש שעוקרים עצמם מהחדר ומהשולחן לזמן קצר ונוטלים ידים לסעודה שלישית ויברך ענט"י והמוציא ויאכל בשביל סעודה שלישית (משנ"ב שם ס"ק ח שכך כתב הגר"א, סדר ערב פסח שחל בשבת לגר"ח זוננפלד ו(


     צריך כל אדם לישן ביום השבת אחר סעודת שחרית, - כדי שיהיה נעור היטב בלילה והוא הדין שהנשים והקטנים יזהרו בכך, ואחר שיקץ משנתו ביום יעסוק בתורה הנותנת חיים לעושיה וטוב ללמוד מסכת פסחים (בא"ח(.


     ראוי להכין את המי מלח לפני שבת (משנ"ב תעג כא, חיי אדם כלל קל(.

הדוחסים (יקותיאל יהודה גנזל)

     נזכרתי השבוע ב'ווארט' ששמעתי בבחרותי, מפי אחד המגידים, ב'שטיבלאך מאה שערים' (המקום היחיד בו 'דמויות של פעם' מהלכות בו גם כיום). ההוא רצה להסביר את הפסוק 'ואברהם זקן בא בימים'. מאי משמע 'בא בימים'?

     במשלו נדד הממשיל דווקא אל משאית הזבל. זו האוספת בקול רעש וצחנת אפיים את הזבל מרחבי העיר. המשאית מסובבת ברחובות ואוספת לקרבה את כל תכולת הפחים הירוקים. הקטנים עם הגדולים. אלה המכונים 'צפרדע' ועשויים פלדה, ואלה שאין להם כינוי וקומץ מתלהטים הפכו אותם ל'מדורת בית המוקד' של כל הפגנה משתלהבת למחצה.  מי שעקב בילדותו אחר מלאכתה של המכונה, בטח שם לב איך היא פועלת – כמות גדולה של זבל נשפכת לתוך המכונה. ואז מפעיל פועל הזבל (בטח כיום כבר נתנו לו שם יותר פורמלי כמו 'דוחס ראשי במחלקת התברואה') את ה'דוחס'. בכוח אדירים דוחסת כנף הברזל את כמות הזבל. שקיות וצלחות ושאריות ועטיפות ועוד ועוד, הופכות בבת אחת לפלטה אחת דקה. כל האוויר יוצא. נשאר רק התוכן המוצק שמצטמק לכדי שכבה דקה . כך מצליחים הדוחסים הראשיים והמשניים במחלקת התברואה, לדחוס עשרות ומאות פחי אשפה בתוך מכולה אחת.

     אבל מה קורה כשאל בטן המשאית מושלכים חפצים דחוסים. מקרר גדול ועמוס. מיכל גדוש באבנים? במקרה כזה – תיאר המגיד הירושלמי בעסיסיות – "קוועטשט ער און קוועטשט ער, אבער ס'קוועטשט זיך נישט!" (הוא דוחס ודוחס, אבל כלום לא נדחס). כשהחפץ כבד ומלא, אי אפשר לדחוס אותו, אין בו אוויר שיכול להתנדף בדחיסה.  שכבה דקה לא נוצרת. האשפה נשארת עבה וגדולה ותופסת מקום. "

     שם למעלה, יש גם סוג של מדחס כזה", נאום המגיד הירושלמי. "כשאדם מגיע לשם עם שבעים ושמונים או תשעים שנות חיים, מכניסים את כל מהלך שנות חייו אל תוך המדחס. דוחסים את כל החיים ומוציאים את כל האוויר, את כל שעות ההבל והפנאי, העוונות, ביטול התורה, לשון הרע,  שעמום, בטלה, תענוגות. הכל מתנדף. מחיים שלמים נשארים שנים בודדות המכילות רק את התוכן בלבד, את חיי התורה,  את שעות התפילה, את המצוות, המעשים הטובים".

     כשאברהם אבינו עלה למרום, נטלו את כל מאה שבעים וחמש שנותיו, והכניסו אותן למדחס. אבל מה קרה? מה שקורה כשמכניסים למדחס חפץ עמוס שכל כולו תוכן מוצק . ""קוועטשט ער און קוועטשט ער, אבער ס'קוועטשט זיך נישט!" (הוא דוחס ודוחס, אבל כלום לא נדחס). עם ימים מלאים בתורה . גם כשהוא אכל או ישן – הכל היה חלק מעבודתו את קונו. ולכן לא היה מה שיתנדף, הוא הגיע עם ימים שלמים ושנים מלאות.


     כשהרהרתי השבוע בדמויות הוד של צדיקים וחסידים הנוטשים אותנו, כל לבב דווי, לא יכולתי שלא לחשוב על כך שכשהם מגיעים למעלה, הם מגיעים עם חיים מלאים. ואם בדרכם נלך, נלמד אף אנו למלא את סדר היום ברוחניות. גם כשעוסקים בענייני גשמיות, גם תהיה המחשבה עם הבורא ורצונו . וכך, כשיגיע היום (עם מלאת מאה ועשרים, ויש אומרים:  שלוש מאות ושישים שנים) וידחסו את השנים שלנו. יקוים גם אצלנו: "קוועטשט ער און קוועטשט ער, אבער ס'קוועטשט זיך נישט!" .



ח' ניסן ה'תשפ"א





 אין צריך להקדים ולמהר לתפילת שחרית ערב פסח כמו בכל שנה (עיין משנ"ב תכט ס"ק יג בשם מהרי"ל), והטעם: לפי שאין נוהג בו איסור אכילת חמץ אחרי שליש היום כבכל השנים (חק לישראל י, סדר ער"פ שחל בשבת הגר"ח זוננפלד ג, לוח א"י(.


     בישול לשבת -  נכון לבשל בכלים של פסח ומוצרים הכשרים לפסח, ומכינים במקום מוצנע כמה קערות וכוסות של חמץ שיאכל בהם בשבת, והטעם: כדי שלא יתערבו כלי חמץ בכלי פסח (מנהגי מהרי"ל, קונטרס דיני ע"פ שחל בשבת להגר"מ שטרנבוך ו(.


     "כי כל שאור וכל דבש לא תקטירו ממנו אישה לד'" (ויקרא ב, יא). שאור = חמוץ ומחמיץ, דבש = מתוק מאוד וממתיק. "כל שאור וכל דבש לא תקטירו ממנו אישה לד'" - הקב"ה אינו רוצה חמוץ מדי ולא מתוק מדי, אלא אנשים שהנהגתם הינה ממוצעת - נורמאלית.

     לחשוב טוב טוב לפני שמלווים כסף לחברים. אתה עלול להפסיד את הכסף וגם את החברים.

שלוש העצות המסתוריות של הרב מברדיצ'וב ועל ה'מחיר' הכבד ששילם עליהם המלמד (רחל יפה)

 

במשך שתים עשרה שנים לא ראה המלמד את אשתו ואת ילדיו. העוני והמצוקה בהם היה שרוי גרמו לו להרחיק נדוד מביתו, מן הפונדק הקטן ששכר הדירה בו לא שולם זה זמן רב, וללכת להרוויח את לחמו בעיירה מרוחקת, שם לימד ילדים קטנים את אותיות האל"ף-בי"ת. במשך השנים הוא חסך סכום נאה למדי, תשע מאות רובלים, וכשפירות עמלות בידו הוא החליט סוף סוף לשוב הביתה, לשלם את חובו לפריץ, להשיא את בנותיו ולבלות את שארית ימיו יחד עם אשתו הטובה.

מכיוון שחסיד היה, בטרם יצא למסעו הביתה הלך לברדיצ'ב והתפלל בבית הכנסת של רבי לוי יצחק, הרבי החסידי המפורסם. לשמחתו, אחרי התפילה ניגש אליו הרב והזמין אותו לסעוד אצלו בטרם יצא אל המסע. במשך הארוחה כולה חשב המלמד על הדרך הביתה, והחליט לבקש את ברכת רבו.

"אם תרצה" נענה לפתע רבי לוי יצחק ואמר, "אתן לך שלוש עצות." לבו של המלמד רחב מהתרגשות. "אבל" הוסיף הרבי, "עליך לשלם לי בכסף מלא עבור כל אחת מהן. עבור הראשונה עליך להעניק לי שלוש מאות רובלים".

המלמד הביט על רבו בעיניים משתוממות. הוא בקושי האמין למשמע אוזניו. שלוש מאות רובלים?! אך הוא מיהר להוציא את הכסף מן הנרתיק. האם לא כך נאמר "טוב לי תורת פיך מאלפי זהב וכסף"?

"כאשר אדם נמצא בפרשת דרכים" אמר הרבי, "עליו לפנות לימין, כמו שנאמר "כל פניותיך יהיו לימין." כעת, עבור העצה השנייה עליך לשלם שלוש מאות רובל נוספים".

המלמד קפא על מושבו כשלבו פועם בפראות. האם עבור עצה פשוטה זו הוא שילם שלוש מאות רובל? ועוד עליו להוסיף סכום זהה עבור עצה נוספת? ומה יהיה על אשתו? על בנותיו שהגיעו לפרקן? על החוב לפריץ? על שנות עמלו? אך הרבי אמר והמלמד לא יכל לסרב. הוא מנה את המעות, הניח שלוש מאות רובלים נוספים על השולחן והמתין.

"בעל זקן ואישה צעירה הם מוות למחצה" אמר הרבי את עצתו השניה. "עבור העצה השלישית תצטרך להעניק לי סכום זהה".

המלמד ישב משותק למשך דקות ארוכות, קרוע בין שתי אפשרויות בלתי אפשריות. ואז , באצבעות רועדות, פתח את תיקו ובפעם השלישית רוקן את תוכנו על השולחן. הוא נמלא תחושה מוזרה של התעלות וזחיחות הדעת. הרי מורו ורבו אמר. הוא יציית לו, יהיה אשר יהיה.

"דע לך, בני, שעליך להאמין רק למה שאתה רואה במו עיניך. זוהי העצה האחרונה שאני נותן לך. עכשיו, לך לשלום, ויברך הא-ל את דרכך."

המום ומבולבל נדד המלמד ברחובות העיירה. אמונתו ברבי לא נתערערו אף לרגע. אך כיצד יוכל לשוב לביתו בידיים ריקות, עני אף יותר משהיה כשעזב? לא, לא, מוטב לחזור אל העיירה שם שימש כמלמד ולהתחיל לחסוך שוב. לכמה זמן? שתים עשרה שנים נוספות?

המלמד צעד כמסונוור ולא השגיח בנעשה סביבו. הוא לא הבחין באנשי העיר עד שקרבו אליו.

"איפה הם? הגנבים, לאן הלכו? פרס כספי גדול הובטח למי שימצא אותם! האם הם ברחו ימינה או שמאלה"?

המלמד היסס רק לרגע. "ימינה!" אמר בבטחה, בזכרו את דברי הרבי. כעבור כמה שעות היה המלמד בדרכו הביתה, צעדיו קלים כצעדי נער. בידיו היה צרור ובו 600 רובל, הפרס על תפיסת הגנבים. הוא היה כה נלהב לקראת השיבה הביתה שהיה יכול לצעוד כל הלילה . אבל החושך כבר ירד, הכביש היה שומם וגשם זלעפות ירד. המלמד עצר בפונדק הראשון בצד הדרך וביקש מבעל הפונדק הקשיש והחלוש להתאכסן שם בלילה. האיש הזקן עמד להרשות לו להיכנס, אלא שאז הופיעה לצדו אישה צעירה ולתדהמתו של בעלה, סירבה נחרצות.

"אין חדר פנוי!" אמרה לו נחרצות. "חפש לך מקום אחר ללון בו."

"בעל זקן ואישה צעירה", תהה המלמד לעצמו. הוא החליט לא להמשיך בדרכו, אלא התכונן להעביר את הלילה בפינה סמוכה לפונדק, במקום יבש מתחת לקימורי הגג.

מקץ שעות מספר נבהל המלמד למשמע גלגלי עגלה. הוא הציץ בעד הגשם היורד וראה שני אנשים יורדים מן הקרון ועומדים לרגע מול הפונדק כשהם מצביעים לאחד מן החלונות החשוכים. הם נקשו בדלת והוכנסו מיד. באור שבקע מפתח הדלת ראה המלמד שאחד מהם נושא כלי נשק קטלני.

המלמד לא היה אדם פזיז, אך האירועים המופלאים של השעות האחרונות נסכו אומץ בלבו. הוא החל לדפוק על חלון הפונדק. "הצילו!" צעק. "רוצחים! רוצחים הגיעו! אל תתנו להם לברוח!"

כל דרי הבית התעוררו בהמולה רבה. אורות נדלקו, אופנים הרעישו והרוצחים נמלטו מן המקום.

בבוקר שוב יצא המלמד לדרכו כשבכיסו 300 רובל נוספים מאתמול.

המשך הדרך הביתה לא הביא עמו הרפתקאות חדשות, ותוך כמה שבועות הוא שב לכפרו . הנה הנחל בו היה משתובב בימי ילדותו, הנה בית הכנסת העתיק על ראש הגבעה, הנה הרחוב הראשי, והכל כפי שהיה. מסביב לפינה ובמורד הרחוב היה ביתו שלו.

זכר המלמד את אזהרתו האחרונה של הרבי ולא פנה לביתו ולמשפחתו, אף שכל סיב בגופו ביקש לעשות זאת. חלף זאת, עמד בטל בפינות רחוב ובכניסות לחנויות כמין זר מוזר, ופטפט עם יהודי העיירה. מן הסתם הזקין הרבה בשנות גלותו, שכן איש מבני העיירה לא הכירו, אף שהוא עצמו הכיר את כולם או את הוריהם.

הוא שאל כבדרך אגב על בעל הפונדק שעזב את העיר לפני כשתיים-עשרה שנה. שאלותיו נענו תמיד במבטים קודרים ובמלמולים מדאיגים. אהה, כן, האיש האומלל נעלם ומשך שתים עשרה שנה לא נודעו עקבותיו. ואשתו, ירחם השם, איזו משפחה מקסימה! כמה עצוב – היא סטתה מדרך הישר ונפלה בידי יצר הרע.

המלמד הקשיב לדבריהם בחשש הולך וגובר, אך לבו הורגל בניסים והוא זכר את עצתו של הרבי, שאותה קנה במחיר כה גבוה: "אל תאמין לשום דבר עד שתראהו במו עיניך."

באותו לילה עמד המלמד מחוץ לביתו, בצלו של עץ אלון גדול. באור הירח החיוור ראה את דמותו של איש צעיר הולך לביתו ונוקש על החלון. פניו של אשתו הופיעו בחלון ונעלמו שוב. הדלת נפתחה בשקט. לאחר כמה שעות יצא הצעיר בגניבה כפי שנכנס . המלמד היה מפנה את גבו ועוזב את ביתו לתמיד, אילולא עכבהו זכר מילותיו של הרבי . במאמץ רב אילץ את עצמו להירגע והמתין.

 

בבוקר הבא נקש המלמד על דלת ביתו, לבוש בגדים יפים ונושא מתנות, אב השב למשפחתו. הכל היה כפי שחלם אלף פעמים. אשתו רצה לקראתו ופניו קורנים. "בעלי ,בעלי!" ילדיו הרבים ויפי התואר גדלו ובגרו עד שכמעט לא הכירם, הקיפוהו, הציפוהו בדמעות ובנשיקות. בקרב כל זאת עמד המלמד בדממה ולבו נקרע בקרבו.

כשנשאר לבסוף לבדו עם אשתו, לא יכול עוד לרסן עצמו ואמר לה, "מה הטעם בכל זה ? האם לא שמעתי את כל העיר מדברת? כן, וראיתי זאת במו עיניי"...

 

"עצור, אנא, עצור!" פניה היגעים של אשתו נמלאו צער. "אל תוסיף דבר! עזבת לפני כל כך הרבה שנים, האם שכחת הכל? האם שכחת את בננו הצעיר ביותר"?

ואז נוכח המלמד שבכל ההמולה לא הבחין בהיעדרו של בנו, שהיה ילד קטן כאשר עזב. "כשלא יכולתי לשלם את שכר הדירה שלנו, לקח אותו הדוכס אליו בתור ערבות על חובנו", אמרה האישה. "במשך חודשים ושנים בכיתי והתחננתי. כמה סבלנו! אך שום דבר לא עזר. הוא נשאר מאז בבית הדוכס. אבל א-לוקים היה טוב אלינו. הוא נער מקסים. כל לילה הוא מתגנב מן הארמון ובא הביתה, ואני לימדתי אותו חומש, ברכות. לא הרבה", כך השלימה דבריה בפשטות, "אבל תודה לא-ל, לפחות הוא יודע שהוא יהודי. עכשיו אתה מבין"?

המלמד הנהן בראשו בלי לומר מלה. הוא הבין.

הזורעים בדמעה ברינה יקצורו. בימים הבאים פדה המלמד את בנו והשיא את בנותיו. הוא בילה את שארית ימיו בלימודים לצד אשתו הטובה.

אך בטרם החל לסדר את חייו מחדש, ניסה המלמד לחלוק את הבנתו עם אשתו. לא זו בלבד שא-לוקים נתן לרבי את היכולת להרחיק ראות יותר משאר האדם, מעבר לזמן ולמקום, אף שדברים אלו נפלאים בפני עצמם. הדבר שהיה בעיני המלמד נפלא מכל , הייתה החוכמה שבה התבונן הרבי לתוך לבו שלו. אילו היה משלם פחות עבור עצת הרבי , מעולם לא היה שת לבו לדבריו במבחן האחרון והנורא הזה.


הדבר הגדול מכל – וכאן נענע המלמד בראשו בתדהמה ובענווה – היה כיצד נתן לו א-לוקים – לו, יהודי פשוט שכמותו – את הכוח לתת את הרובל האחרון שלו במצב שבו קל היה לו יותר להקריב את חייו. 




ד' ניסן ה'תשפ"א





 יש להקפיד להוציא את השקית של שואב האבק ולנקותו היטב, והטעם: כיון שמשתמשים בו בערב פסח ומצוי שמצטבר בפנים כזית חמץ ויותר לכן יש להוציא את השקית ולהחליף קודם הפסח או ימכור כולו לגוי (שער המועדים פרק ח מא(.


    יש שמקפידים להשתמש במגבות מיוחדות לפסח (הגריא"ד מים חיים גליון 284 ,הגרחפ"ש ליקוטי הלכות תשנ"ו(.



     כיון שטלפונים ופלאפונים מונחים כל השנה בחמץ במטבח וכו' וגם נוגעים בהם בידיים מלוכלכות בחמץ וגם בחול המועד נוגעים בהם בשעת אכילה לכן יש לנקותם כראוי


            צעצועים שלא משתמשים בהם בפסח ניתן להניחם בארון ולמכור את החמץ שעליהם לגוי, ומי שמקפיד שלא למכור חמץ בעין יכול לראות בנקל אם יש חמץ בעין. צעצועים שרוצה להשתמש בהם בפסח מכיון מצוי הרבה פעמים שנדבק בהם חמץ, יש לנקותם מחמץ, והעצה שיכניס בציפה וכדומה ויכבסם במכונת כביסה (הגראי"ד מים חיים גליון 284.)


כַּבֵדֹ אֶתֹ אָבִיךָ וְאֶתֹ אִמֶךָ לְמַֹּעַּן יַּאֲרִכּוןֹ יָמֶיךָ עַּלֹ הָאֲדָמָה..." (כ, יב( [ע"פ דרשו[

     קול עבר בעיירה: "על כל היהודים להתייצב בשעה 5,00: בבוקר בכיכר העיר המרכזית, מצוידים במזוודה אחת בת 10 ק"ג בלבד. אתם עוברים למחנה עבודה", אמרו להם הגרמנים.

     חלקם כבר שמעו אי אלו שמועות על הרג והשמדה, לא האמינו לדברי הנאצים וידעו כי הם יובלו גם כן להשמדה, אך רובם האמינו לצוררים, והחלו לארוז כמה שיותר חפצים יקרי ערך והכרחיים לחיים. היו שתפרו כסף בכיסים, הכניסו זהב לעקבים, או בלעו יהלומים על מנת להקיאם בדרך. הם לבשו בגד על בגד כדי להציל כמה שיותר חפצים מהבית, או כדי להתגונן מפני הקור פן יבוא, כי מי יודע, אולי יגלו אותם לסיביר... " אבא שלי", סיפר אחד הניצולים היחידים מאותה עיירה, " לא התנהג כמו כולם. הוא לא ארז בגדים ולא החביא כסף וזהב, הוא קרא לי וביקש ממני שאגהץ לו את החולצה.  הבטתי בו בעיניים רחמניות ואמרתי לעצמי 'הוא כנראה לא מבין לאן פנינו מועדות', "אבא", זעקתי אליו, "לשם מה אתה זקוק לחולצה מגוהצת? אנחנו הולכים להיהרג, או במקרה הטוב לעבוד בכפיה עבודות פרך"!... "בכל אופן"  , אמר לי אבא, "גהץ לי בבקשה את החולצה" . כשסיימתי ביקש ממני אבא שאצחצח לו את הנעליים,  ותמהתי עוד יותר, "אבא! לא חבל על הזמן?! עוד מעט עלינו כבר להתייצב בכיכר, ולא ארזנו כלום"!  אבא לא התייחס להערותיי, לבש את החולצה, ענב את עניבתו   והמשיך להסתדר כאילו הוא הולך לחתונה.

     כשסיימתי לעשות את כל בקשותיו של אבא, הוא שם לב לתמיהתי והסביר לי: "ראה בני! האנשים שלוקחים איתם כסף, זהב ויהלומים, אינם יודעים שהגרמנים ימ"ש לא ישאירו אצלם כלום, הכל הם יִּבְזְזּו להם או לפני המוות או אחרי המוות, אני, לעומת זאת, נתתי לך כעת מתנה יקרה שתציל את חייך, נאמר בתורה", המשיך אבא; כַּבֵדֹ אֶתֹ אָבִיךָ וְאֶתֹ אִמֶךָ לְמַֹּעַּן יַּאֲרִכּוןֹ יָמֶיךָ , בזכות הכיבוד אב שעשית ברגעים יקרים אלו, בעזרת ה' ינצלו חייך".


     עומד אני כעת לפניכם בחתונת נכדי", סיים הניצול את סיפורו, "חי וקיים. כמעט יחיד מכל העיירה שלי, ובטוחני שזכות זו של כיבוד אב בשעה גורלית כל כך, היא זו שעמדה לי בשעות המלחמה הקשות, כברכתו של אבי זכרונו לברכה". 







ג' ניסן ה'תשפ"א






 בספרים שצריך בפסח יש לבדוק את כל הספרים דף דף, ואם אינו משתמש בפסח יכול למוכרם )חזו"א(. ואת הארון ישכיר לגוי ויעשה מחיצה על הארון )ארחות רבינו ח"ב עמוד ו והגאון ר' ניסים קרליץ(.


     ברכונים וזמירונים נקיונם קשה עיקר החשש הוא מפירורים, ולכן יניחם בארון וימכרם לגוי )הגריש"א קונטרס דיני פסח וספרה"ע עמוד 6.(


    "וכל אדם צריך לכבד חדרו קודם הבדיקה (רמ"א תלג יא) והמנהג לכבד כל הבית והחדרים ביום י"ג כדי שיוכל לעשות הבדיקה כדין בתחילת ליל י"ד" ) משנ"ב תלג ס"ק מו(.


     ניקוי רצפת הבית מספיק בשטיפה אחת, והטעם: כיון שהיום ברוב הבתים אין חורים וסדקים ברצפה ולכן מספיק בשטיפה אחת במים וסבון ויכול להוסיף אקונומיקה ואין צריך לבדוק יותר שהרי לא יתכן שנשאר כזית ואם נשארו פירורים הם ודאי מטונפים קצת וכתב המשנ"ב שלכו"ע אין עליהם חיוב ביעור )הגריא"ד גליון מים חיים 283 . הגאון ר' חיים פינחס שינברג ליקוט הלכות תשנ"ו, ספר הכשרות פרק ו ל(.

'רפאנו ונוושע' (מפי הרה"ג רבי גואל אלקריף (

 

     בנתניה הקים יהודי בשם ר' חיים שפירא אירגון הנקרא: 'רפאנו ונוושע', מטרתו של הארגון לעזור לחולים ובני משפחותיהם ביעוץ, בתמיכה, באספקת מזון ובארגון שבתות בבתי הרפואה, והכל בצנעה ולשם שמים בענווה. ר' חיים נותן את ההרגשה שעושים חסד עמו ולא להיפך.

 

     ר' חיים נשאל: איך הקמת את הארגון? סיפר שלפני 20 שנה הוא למד בכולל במשך היום, בלילה היה מתפרנס מבדחנות. הופיע בחתונות ואמר חרוזים דברי שבח על משפחות החתן והכלה.  יום אחד, בתו התינוקת בת עשרה חודשים חלתה. חיידק אלים המכונה 'החיידק הטורף' פלש לתוך גופה. המערכות בגופה החלו לקרוס, והפרופסור שטיפל בה אמר לר' חיים שהמצב קשה ביותר. היא אמנם מטופלת באנטיביוטיקה אך מכיון שהמערכות בגופה החלו לקרוס כנראה שהאנטיביוטיקה לא פועלת. החיידק פגע לה בריאות ובכליות, וברגע שהוא יפגע בכבד – תוך 24  שעות היא תמות, תתכונן להיפרד מהבת... וכל זה קרה בעיצומה בערב השבת.

 

     בשעה 02:00 בלילה. ר' חיים ישב ליד מיטת בתו וקרא תהילים, העייפות הכריעה אותו והוא נרדם.  ובחלומו רואה את רבי דוד אבוחצירא הולך יחד עם אביו רבי מאיר זיע"א. פונה אליו רבי דוד ושואל אותו: מדוע פניך נפולות?  ר' חיים שהיה מקורב לגאון הצדיק רבי דוד אבוחצירא וכן לאביו הגאון הצדיק רבי מאיר זצוק"ל להבדיל בין חיים לחיים – ענה לרבי דוד: מדוע פני נפולות? יראה הרב היכן אני נמצא – בבית הרפואה, בתי גוססת. רבי דוד אבוחצירא מביט בו במבט שכל כולו אהבת ישראל ואומר לו:  יודע אתה ששבת היום, 'שבת היא מלזעוק ורפואה קרובה לבוא' תקבל על עצמך קבלה טובה, תקבל עליך לעזור ליהודים והקב"ה יעזור לך...

 

     ר' חיים מתעורר מהחלום נפעם ומכריז:  ריבונו של עולם אני מקבל על עצמי שאם אתה מחזיר לי את הילדה שלי אני בעזרת השם מקים ארגון שיטפל וידאג לחולים ולבני משפחותיהם.

 

     למחרת בבוקר מגיע הפרופסור כולו נסער ואומר לר' חיים: הגעתי בגללך, האחיות אמרו לי שבשעה 02:00 בלילה כל המערכות בגופה של בתך החלו להתייצב . אמרתי לאחיות ולרופאים במחלקה שזה לא יתכן, האנטיביוטיקה לא עזרה, האיברים קרסו, זה פשוט נס רפואי! מדהים לראות אותה חוזרת לתפקוד מלא זו ממש תחיית המתים!  הפרופסור: אמר דע לך שאני אפיקורס אמיתי, אני בוגר קיבוץ בית השיטה, אנו נמצאים ימים ספורים לפני יום הכיפורים, מעולם לא צמתי ביום הכיפורים עכשיו אני רואה שיש א-לוקים בשמים, אני לא יודע מה בדיוק עושות התפילות שלך או איזה קבלה שקיבלת הם נתנו לבתך חיים. אני מבקש ממך שתגיד לי מתי מתחיל הצום ומתי מסתיים הצום.. רבי חיים מספר: אמרתי לפרופסור את זמני כניסת יום הכיפורים ויציאתו.

 

     אותו פרופסור צם באותו יום כיפור, הארגון הזה קיים כבר 20 שנה והפרופסור כל ערב יום כיפור מתקשר ומתעדכן לגבי תחילת הצום וסיומו. אותו פרופסור צם בכל יום כיפור, כבר 20 שנה שהוא מתמיד בכך. אומר רבי חיים, אם הייתם שואלים אותי לפני 20 שנה מה תעשה בחייך? באיזה תחום תתעסק? לא הייתי חולם שאני אזכה להקים ארגון של חסד שיטפל ויעזור לחולים ובני משפחתם שאני אדאג להם להסעות למזון ארגון שבתות וכל צרכם, אני מטבעי אדם צנוע שלא יודע אפילו איך אוספים כסף ובס"ד התברר לי שיש לי תפקיד אחר בעולם. רואים אנו מסיפור נפלא זה מה הכוח של קבלה שיהודי מקבל על עצמו ומחולל שינוי דרסטי בחייו. בנשמתו של כל יהודי יש כוח רוחני חזק שהוא ללא גבולות כל יהודי יכול להגיע לפסגות גבוהות ולחולל שינוי המביא למהפך בחייו.


 




ב' ניסן ה'תשפ"א



 אמר הרה"ק רבי ישראל מטשורטקוב זי" ע, ה' יתברך כרת ברית עם המלח, כי כל מהות המלח היא רק לתת טעם באחרים, ולבדו אינו ערב לחיך. זו גם עיקר עבודתנו בעולם הזה, שיתן כל אחד משלו לאחר, ולהיטיב לזולתו ללא טובת הנאה.


     אני מכיר מקרוב את אופן עשיית מצות חמץ בימינו,  מצות הנמכרות בקופסאות עם כיתוב 'מצות חמץ' בפשטות אינן חמץ כלל,  וכעיקרון יתכן שהיה מותר לאוכלן בפסח. 


     במדרש (ויקרא רבה פ"ז ג') מובא: "אמר רבי אסי, מפני מה מתחילים לתינוקות בתורת כהנים, ואין מתחילים בבראשית,  אלא שהתינוקות טהורים, והקרבנות טהורים, יבואו טהורים ויתעסקו בטהורים".

     ב'מחזור ויטרי' (הלכות מילה, סימן תקז), הובא מנהג להניח ספר 'חומש' על התינוק הנימול, ולומר: "יקיים זה מה שכתוב בזה", וכתב שם עוד, שהמנהג להניח קולמוס בידו של התינוק, לסימן טוב שיזכה לכתוב חידושי תורה.


לֶחם מן השמִים (טז, ד) [מתוך 'איש לרעהו']

     בפרנסת האברכים בדורנו ניכרת במיוחד ההשגחה הפרטית על כל צעד ושעל, ורואים בחוש עד כמה לחמם הוא בבחינת 'לחם מן השמים'. * * *

     מספר יהודי יקר: בשבוע שעבר השתתפתי בבר-מצוה, לפני שיצאתי לביתי הבחנתי ביהודי שגר באזור שלי. שאלתי אם הוא צריך להגיע הביתה, והשיב שאם בין כה וכה אני נוסע לכיוון הוא יצטרף - אך אין בדעתו להטריח במיוחד. כאשר הגענו ליעד - ביתו - אמר: "אני מאוד רוצה לשלם לך על הנסיעה אבל אין עלי כסף, האם אני יכול לשלם בסיפור?...". עניתי לו, שלא הייתי מעלה בדעתי לקבל כל תשלום עבור נסיעה שבין כה וכה אני עושה, ואף אם הייתי יוצא מדרכי עבורו משמעותית, אך אם הוא רוצה לשלם ב'תשלום רוחני', הרי שזה דבר ששווה יותר מהכל!".

     וכך הוא סיפר: "אני לומד בישיבת 'מיר'. אין לי מקום קבוע בביהמ"ד, אבל אני יושב עם חברותא במקום של מישהו אחר כבר כמה שנים... מדי תחילת זמן הוא מגיע, עושה 'מחאה', יושב במקומו למשך יום - יומיים ואחר כך בהיעדרותו הממושכת אני משתמש במקום [לא נרחיב פה בכל סדרי המקומות של 'מיר', אשר נוצרו עקב הצפיפות הרבה המאפיינת את המקום. אך 'חזקה' ו'מחאה' על מקום הינם מושגים ידועים ומקובלים בישיבת מיר המעטירה] .

     פעם אחת, בתחילת זמן, הגיע בעל - המקום וכדרכו עשה 'מחאה'. כבר הייתי רגיל לכך, אלא שהפעם הוא הגיע עם חברותא, וגם כעבור יומיים המשיך לפקוד את המקום...  החברותא שלי חשב שאולי כדאי להגיד לו שיחפש מקום אחר, או שילמד עם החברותא שלו באותו מקום שהוא לומד בכל זמן בבית מדרש אחר, הרי אנו רגילים כבר לשבת כאן כמה שנים, נוח לנו כאן והתרגלנו גם לדבר בלימוד עם האברכים החשובים שיושבים מסביבנו, ובכלל, 'אין אדם לומד אלא במקום שלבו חפץ'... אך אני אמרתי לו: "מוויתור לא מפסידים". הוספתי ואמרתי לו את אמרתו המפורסמת של ראש ישיבת מיר רבי חיים שמואלביץ זצ"ל בענין "ששה מתכסים בטלית אחת", היתכן?! אלא, שאם כל אחד דואג שהשני יהיה מכוסה, אפילו לששה יש מקום תחת טלית אחת. 'אומר ועושה', הצטופפנו בספסל ומדי פעם מצאנו פתרונות זמניים. לחברותא שלי עדיין היה קשה לקבל את הדבר. "מה זאת אומרת? מילא שהוא מגיע לעשות 'מחאה', אבל להתיישב במקום? בקביעות? ועוד עם חברותא?...".  בתוככי לבי ידעתי, שלמרות שהפעם זה נראה שונה,  מסתבר שבעל-המקום יפנה אותו בקרוב ולכן חבל לפתח קפידות ומריבות. אדהכי והכי התיידדתי עם החברותא של בעל-המקום וסיפרתי לו שבתאריך פלוני אני מחתן בן. הוא התלהב: גם אחותי מתחתנת באותו יום! ואז שאלתי אותו : "שמא אתה מכיר מישהו שיכול לעזור בהוצאות המרובות?,  כבר חיתנתי כמה וכמה ילדים!". " תראה", השיב האיש. "לי עצמי אין. אבל האבא של המחותן שלנו, הוא עשיר גדול מארה"ב. הרי מדובר בחתונה שמתקיימת באותו יום של חתונת נכדו, זה דבר שמעורר רגשות, אז אולי נמצא מסילות לליבו...".

     אני כבר דמיינתי מתנה לחתונה של כמה מאות דולרים, לכל הפחות. ניסיתי לשדלו לדבר עם הורי מחותנם, ואף אני כבר בניתי 'תילי תילים' של דמיונות, שהרי יש לי קרוב משפחה שגר באותה מדינה שגר העשיר, ואולי דרכו אוכל לפנות... תכל'ס - הערוץ הוזנח מצד החברותא וגם דרך קרוב משפחתי לא נעשה דבר, וממילא שום מתנה לא הגיעה...  באמצע ימי השבע-ברכות אני בודק את חשבון הבנק שלי.  לתדהמתי אני מגלה שם העברה בנקאית של מטבע חוץ לזכותי על סך 5,000 דולר! ההעברה בוצעה ע"י קרן כלשהי שלא הכרתי, ומעולם גם לא ביקשתי ממנה תרומה.  


     יצאתי למסע בירורים שהביא אותי לגילוי המדהים הבא : בחתונת בני שהה משפיע ירושלמי שאני מקורב אליו. דקות לפני החופה מקבל הגבאי של המשפיע שיחת טלפון בהולה.  יהודי מחו"ל שנמצא עכשיו בחתונת נכדו [זהו אותו עשיר שחשבתי לבקש ממנו עזרה], חייב להתייעץ עם המשפיע בנוגע לענין דחוף.  מה היה נושא ההתייעצות אין לי מושג, אך כיצד הסתיימה השיחה יש לי מושג... העשיר אמר למשפיע שברצונו לתרום משהו לזכות חתונת הנכד, והוא שואל למי לתרום. השיב לו המשפיע, שלא עולה כרגע בדעתו למי אפשר לתרום, מלבד העובדה שהוא שוהה כעת בחתונת בנו של יהודי [אני הקטן...] שנצרך, ובנש"ק, ואולי הוא ראוי לקבל את התרומה. מיד הורה העשיר לקרן להעביר לחשבון שלי 5,000 דולר בלא שאני אפילו ידעתי מכך ... בחכמה שלאחר מעשה חשבתי לעצמי: מה בעצם קרה פה?  באופן טבעי, החברותא של בעל-המקום אמור להיות הצינור של הכסף. הרי הוא סיפר לי על הגביר, ואני דיברתי איתו , והלה התרשם שיש סיכוי שהעשיר יתרום לחתונה שמתקיימת באותו ערב של חתונת נכדו. אך מה היה קורה אז, אם הכסף היה עובר דרך אותו יהודי? - הייתי 'טופח לעצמי על השכם' ואומר: 'בזכות זה שנמנעתי ממחלוקת,  הרווחתי. שהרי ברור שאם לא הייתי מקשיב לחברותא שלי,  ומתרעם על בעל-המקום והחברותא שלו, לא הייתה נוצרת ביננו השיחה שהניבה לי את המתנה'. אבל מה הקב"ה רצה ללמד אותי? - לקבל את מה שמגיע לך תקבל גם בלי שתוותר... ולהימנע ממחלוקת? את זה צריך לעשות גם בלי רווחים... 


 






א' ניסן ה'תשפ"א


  "אָדָם כי יַקְִּריב "– אדם שרוצה להתקרב להשם יתברך, אזי "מִֶּכֶם "– כפי שיעור והמידה אשר יהיה מכם, כן תהיה ההתקרבות מהשם יתברך. 

     אם אדם חושב שהוא יודע הכל - לעולם הוא לא ילמד. זוהי הסיבה שאין דף א' בדפי התלמוד - לומר לך שאפילו אם הנך בקי בכל הש״ס, דע! אפילו את דף א' אינך יודע...  

   בער"פ שחל בשבת, אם יש חשש שיכניסו בו חמץ לאחר ששפך שם חומר הפוגם, או שחושש שיכניסו בשבת את החמץ הנשאר מהסעודה לתוך פחי האשפה , וישארו שם עד אמצע הפסח, אם הפחים הם שלו, [וטוב להודיע לשכנים שלא לזרוק לשם חמץ כל זמן שלא פגמו], צריך להשכיר את הפח לנכרי עד חול המועד פסח, שודאי יפנו כבר את האשפה.


     החיים הם המבחן הכי קשה. הרבה נכשלים בו כי הם מנסים להעתיק מאחרים ולא מבינים שלכל אחד יש טופס שונה. ] ר' עדיאל בר שאול שיחי'[

'ואתם תחרישון' (יד,יד,) [מתוך 'השגחה פרטית']

     השותק כשמחרפים אותו, ואינו מגיב לדברי המבייש, ובפרט אם גם בפנימיותו נפשו מחרישה ורגועה כאילו היה חרש ולא שמע חרפתו, מובטח לו שה' ילחם עבורו ויושיע אותו.

     סיפור מפי בעל המעשה: עת ספוד, ועת רקוד. את ההספדים סיימו מזמן, כאשר גיסי עלה למרום בצעירותו רח"ל. עכשיו הגיע הזמן לרקוד בחתונת הבת. כלה יתומה שבחסדי שמים מצאה את זיווגה, והיא עתידה להיכנס לחופה, ולרש אין כל.  התאספנו כל הגיסים כדי לדון בדרכים לגיוס כספים, והוחלט שכל אחד יתחייב על סכום מסוים שאותו הוא יביא.  כשרואים את המודעות של קופות הצדקה, שמבקשות תרומות ליתומים שנישאים במשך החודש, אולי לא יודעים עד כמה מדובר בעזרה קריטית, שמורידה רק במעט מהעול של בני המשפחה שנרתמו לעזרה.

     התחייבתי על חמישה עשר אלף דולר!. לא גביר הנני, ולא בן גביר, אני עמל לפרנסתי המצויה לי כדי צרכי ולא יותר.  התכנית שלי היתה לזכות את עם ישראל במצוות הכנסת כלה. התקופה שבין האירוסין לחתונה ארכה כשלושת רבעי שנה, ובזמן הזה שיערתי שאוכל לגייס את הסכום.  בחרתי לי שני מוקדים לאיסוף התרומות. בתי כנסת ואולמי שמחות. לכתת רגלי בין בתים ולדפוק בדלתות לא הייתי מסוגל, אבל גם בתי כנסת ושמחות הם די והותר למי שלא רגיל בכך.

     כל יום הקדשתי זמן מה אחרי התפילה לאיסוף צדקה. ועם ישראל קדושים הם, נתבעים ונותנים. הם שומעים שמדובר בהכנסת כלה יתומה לחופה, ונותנים בעין יפה, כל אחד כמה שהוא יכול, ופרוטה לפרוטה מצטרפת.  במשך כמה חודשים אספתי סכום נכבד, אבל העול, המתח והקושי עלו למעלה ראש. הרגשתי שכבר אין לי כוח. עוד פעם ועוד פעם לעשות את הסיבובים בין המתפללים, כל פעם בבית כנסת אחר, שוב ושוב להיכנס לאולמות, ובתוך המולת השמחה לחלץ מטבעות מכיסיהם של האורחים.

     יום אחד, אחרי התפילה, ישבתי מעט לנוח בבית המדרש ויז'ניץ שברחוב נחמיה בירושלים, וחיפשתי כמה טיפות רוחניות של מים קרים לנפשי העייפה. התקשרתי לקו השגחה פרטית, והקשבתי לשיעור 107 בספר שער הבטחון.  במהלך השיעור סיפר המגיד שיעור על הרה"ק רבי מנחם מנדל מפרמישלאן זי"ע. שפעם אחת אסף הרבי את החסידים, וביקש שישתתפו עמו בסעודת הודיה. בשעת הסעודה קרא פסוק בפסוק את פרק ק"ז שבתהילים, הפרק של ארבעה החייבים להודות. בכל פעם בהגיעו לפסוק "יודו לה' חסדו" אמר זאת בהתרגשות מיוחדת, ועדיין לא ידעו החסידים על מה ולמה?.  לאחר מכן פתח הרבי בדרשתו, ובין הדברים אמר: "כתוב בספר הק' 'רבינו בחיי' על התורה בפרשת כי תצא (דברים כב, ח) עה"פ 'ועשית מעקה לגגך', שכל המאורעות שעתידים לבוא על האדם במשך החיים כבר הוכרזו בששת ימי בראשית. כל המקרים כבר תוכננו, ולפני שהנשמה ירדה לעולם היא הסכימה לכל מה שיקרה איתה. ואם תשאלו בשביל מה להתאמץ כאן בעולם? מה מקום יש לתפילות ולצדקות לביטול הגזרה? אז תדעו - כך אמר הרבי - שיש לי קבלה מאבותי הקדושים, שאם נגזר על אדם קושי או חולי מסוכן ח"ו, לפעמים יש לאדם איזו זכות, ומחליפים לו את כל הקשיים לביזיונות ולבושות, והוא ניצל מהגזירה!". " עתה", המשיך הרבי, "במקום שאצטרך לעבור איזה חולי,  חלילה וחס, ולהתרפא, ורק אז לעשות סעודת הודיה, זיכוני מן השמים בביזיונות גדולים ועצומים, עד עמקי הנפש,  ובטוח אני שניצלתי בזה מחולי ומכאב של כמה שנים. על מתנה מופלאה כזאת, ראוי לעשות סעודת הודיה!".

     המעשה הזה האיר לי את כל ההתעסקות עם הצדקה באור יקרות. הרי כשמסתובבים בקהל ואוספים כסף, יש כל מיני תגובות של אנשים, ובטח התכפרו עוונותי מזה. אמנם לא היו דברים חריגים, אבל בכל זאת, הרגשתי שנשלח לי עידוד מן השמים לחזק אותי.  ישבתי שם ואמרתי לפני ריבונו של עולם: "אתה ידעת את צערי ואת מכאובי. מלבד האחיינית הכלה, ברכת אותי במשפחה ברוכה, וגם את המחויבויות שלי אליהם עלי למלא ולקיים את כל המצוות שיהודי צריך. קשה לי! אבא שבשמים, אני צריך ישועה. אתה הוא אבי יתומים, אתה הוא המחותן שעומד מצד הכלה, והלא עליך נאמר 'לי הכסף ולי הזהב'! הנה, אספתי כבר שני שליש מהסכום שהתחייבתי . עשה נא עמי אות לטובה, הראני את חסדך, ותשלח לי מאוצר מתנת חינם את השליש השלישי בקרוב, למען הכלה היתומה".  ככה ישבתי והתחננתי לפני אבי יתומים ודיין אלמנות,  וכשהרגשתי מחוזק ועמדתי לצאת את בית המדרש, ניגש אלי יהודי אחד. הוא כבר הכיר אותי מהסיבובים לאיסוף הצדקה ואמר לי: "היום מתקיימת שמחת שבע ברכות לא הרחק מכאן. מדובר במשפחה מכובדת מחוץ לארץ, וכדאי לנסות להתרים שם לצדקה".  הודיתי לו בכל ליבי, ואכן, בשעת ערב עשיתי את דרכי אל האולם.

     הגעתי מוקדם מדי, רק מעטים מבני המשפחה נכחו, והם היו עסוקים בתמונות, מחייכים, זזים קצת קדימה וקצת ימינה, מעט שמאלה, מעט אחורה. פתאום אני נכנס.  לא קשור משום כיוון ולא מתאים לתפאורה. ניגשתי אל אחד מהנוכחים והתחלתי לומר שאני אוסף כסף להכנסת כלה יתומה... עוד אני מדבר, ניגש אלי אחד מהמשפחה, ומושך לי במעיל. "בשביל מה באת לכאן?" הוא צועק. "כאן זה לא בית התבשיל. אתה לא תקלקל לנו את השמחה!...".  כדי שבטוח אבין למה הוא התכוון, הוא משך אותי החוצה בידיו, כשאני נגרר אחריו. כבר הבנתי את ה'רמז' מצוין,  אבל הלה לא נרגע. הוא המשיך לאחוז בי הלאה, לחכות אתי ברמזור, ולהעביר אותי את הכביש לצדו השני של הרחוב. רק אחרי שעמדתי במרחק הגון מהאולם, הוא בא על סיפוקו ועזב אותי לנפשי.

     העלבון והביזיון היו גדולים כל כך, שהיה נדמה לי כאילו כבר נקברתי באדמה, ורק הרוח הקרה שנשבה על פני הזכירה לי כי חי אני, ברוך השם, כל אברי שלמים, ואפילו, בחסדי הבורא, אני מסוגל להתבונן ולחשוב...  לחשוב על הסיפור ששמעתי בדיוק היום. על סעודת ההודיה הגדולה של הרה"ק רבי מנחם מנדל מפרמישלאן. באותם רגעים קלטתי בהתרגשות כי שמע השם את תפילתי.  התחינה שהתחננתי היום מעמקי לבבי עלתה השמימה,  והקב"ה שלח לי ביזיון, שיכפר לי על כל חטאי, ומעתה ודאי ירחם עלי, וישלח לי במהרה את יתרת הסכום שהתחייבתי לאסוף. היתה לי הרגשה ברורה שנושעתי.

     למחרת המשכתי במנהגי. אחרי תפילת שחרית סובבתי בבתי כנסת, והנה ניגש אלי אברך. "אתה נזרקת אתמול מהשמחה שלנו?" שאל האיש, "מחפשים אותך!. אל תשאל מה היה אחר כך. אבא שלי, אבי החתן, שמע מה שקרה , ואין לך מושג כמה הוא הצטער. כאב לו מאד, והוא ביקש מכולם שישימו לב אם פוגשים אותך. הוא רוצה לפייס אותך". האברך נתן לי את מספר הטלפון של אביו. "הוא ביקש שתתקשר אליו". אחר כך הוסיף בהתנצלות, "זה שהחליט על דעת עצמו להוציא אותך מהאולם, צריך בעצמו ישועה גדולה. כנראה מרוב שהוא סובל הוא הוציא את הכאב שלו עליך".

     התקשרתי אל אבי החתן, אך הוא לא ענה. הוא היה כבר בדרכו לחו"ל. השארתי לו הודעה, ובערב הוא חזר אלי, 24 שעות בדיוק אחרי האירוע של אתמול. הוא תפס איתי שיחה ותוך כדי הדברים שאל: "במה אוכל לעזור לך ?". "יש לי אחיינית שעומדת להינשא בקרוב. היא יתומה, ואני אוסף עבורה כסף, להכנסת כלה", עניתי. " כמה כסף אתה צריך?", הוא שאל. " חמשת אלפים דולר", אמרתי. זה השליש שחסר כדי להשלים את ההתחייבות שלי. " קיבלת את זה", אמר האבא, "ואני מבקש ממך, שתיגש אל בני שדיבר אתך היום, ותיקח ממנו את הכסף. רק אמור שאתה מוחל בלב שלם על התקרית אתמול". "מוחל, מוחל!" עניתי מכל הלב, ובירכתי את האב ואת בניו,  את החתן והכלה שיבנו בית נאמן בישראל ויראו טוב כל ימיהם, ואת בנו שזקוק לישועה, שיוושע בקרוב.


     למחרת קיבלתי את חמשת אלפי הדולרים במזומן...  בתוספת לכפרת העוונות... אבי יתומים שלח לי אותם בדרך מופלאה, 'אודך השם כי עניתני'.





ל' ניסן ה'תש"פ ראש חודש אייר



 איסור רכילות הוא אפילו ברמאות, שמנסה להזכיר לו נשכחות על מריבה ישנה שהיתה לו עם פלוני, כשמזכיר את מה שנגרם לו אז, אע"פ שאינו מספר מי עשה הדברים, והרי זה איסור גמור (הל' רכילות, כלל א, סעיף י')


     אמרו חכמים (נדרים סד) ״מצורע חשוב כמת״. מכיוון שהוציאוהו אל מחוץ למחנה ואין לו שִּיחַ וְשִּיג עם הבריות,  הרי חייו אינם חיים, לכך נאמר: "או חברותא או מיתותא״ )תענית כג). [עיטורי תורה[


     בדרך רמז אמרו: כל הנגעים אדם רואה חוץ מנגעי עצמו,  דהיינו שאדם רואה רע, רק במעשיהם של אחרים אבל על עצמו רואה רק טוב, וכמו שאמרו "הגמל אינו רואה את הדבשת של עצמו אלא רק את של חברו", ורבי לוי יצחק מברדיטשוב רגיל היה לומר - הנה הקב"ה ברא לאדם שתי עיניים, האחת - שיראה את המעלות של חברו, והשנייה - שיראה בה את החסרונות של עצמו ויתקן אותם, אך הבריות משתמשים בהן בצורה הפוכה, באחת - רואים את חסרונות הזולת, ובשנייה - רואים רק את המעלות של עצמם. [מאור ישראל דרושים[


     בעת הזאת, בה אין המשחית מבחין בין עשיר לרש, בין חכם לכסיל, ואפי' בין צדיק לרשע, נתאחד יחד - בריחוק מקום וקירוב לבבות. בזוה"ק למדנו (פר' וירא) על רב אחא שעצר מגפה באמירת פרשת הקטורת . ומה מלמדת פרשה זו? שבשחיקת סממנים שונים עד שאין הבדל ניכר ביניהם, מעלים ריח ניחוח להשי"ת.

     בְרִית מילה: לפי דעתי, גם לחַתּונָה צריך לקרוא 'בְרִית מִילָה'... כי אתה עושה אתה בְרִית ומאז אתה לא מוציא מִילָה.    


     הבעל שם טוב הקד' היה אומר: אם חשקה נפשך לבזות מישהו - בזה את עצמך. ואם חשקה נפשך להלל מישהו - מוטב כי תהלל את השם יתברך...


     חודש אייר קרוי 'זיו' כי בבוא האביב יש זיו ויופי בעולם. נראה ביופי הזולת. אילו היינו כולנו זהים לא היה הזיו היופי ניכרים. נתקשר לחברינו בקהילה ובעבודה שלא מתראים עמהם, נתקשר לחברים 'מפעם' שהקשר עמהם נשמר רק ל'הזמנות לשמחות'. נעורר זכות ונזמין לכולנו שמחה, כי ישיש ה' להטיב לנו!


     כתוב בספר 'אור לחיים', זהו שאמר הכתוב: "זאת תהיה תורת המצורע" - התורה הנלמדת על ידי המצורע מתקבלת רק "ביום טהרתו" - שאז היא באה על תיקונה, ואילו עד לטהרה אין לה כל ערך.

בדד ישב, מחוץ למחנה מושבו ("תפארת רפאל"(

     ידוע ומפורסם החסד המופלא שעשה הגאון הצדיק רבי אריה לוין עם החולים המצורעים. הצרעת הינה מחלה חשוכת מרפא,  עקב סכנת ההדבקות מהמחלה נאלצו החולים בה לשהות בבית חולים מיוחד ששכן בשכונת טלביה שבירושלים. שם היו בבידוד, מנותקים מבני משפחתם.

     למצבם הנורא התוודע רבי אריה בעת עומדו בתפילה בכותל המערבי, שמע קול בכי מר של אישה שהתייפחה בתפילתה.  רבי אריה, שהבין שהאישה זקוקה לעזרה, המתין. כשסיימה את תפילתה פנה אליה: "למה תבכי, אולי אוכל לעזור לך". החלה האישה לגולל בפניו את מסכת ייסוריו של בנה - יקירה שחלה בצרעת, ונתון בהסגר בבית החולים, בודד, בלא אפשרות מזור לרפואתו. רבי אריה הזדעזע מהדברים ששמע, והחליט כי חייב הוא להאיר את חשכת חייהם של אותם אומללים. במסירות נפש, מתוך בטחון בה' שלא יינזק, הלך לבית החולים לראות במה יוכל לסייע להם.

     בהגיעו גבר זעזועו כשראה שנים עשר חולים יהודים המוקפים בשלש מאות חולים ערבים ונזירות נוצריות מטפלות בהם. כשראו החולים את רבי אריה פרצו בבכי קורע לב: "זה שנים רבות שלא זכינו לביקורו של אדם מהחוץ ". מני אז החל בתמידות פוקד אותם, כשהוא יושב ולומד עמם ומחזק את רוחם ונפשם. כמו כן דאג להם לאוכל כשר, שאשתו הרבנית מרת צפורה חנה הייתה מבשלת עבורם.

     בהגיע ראש השנה, בגלל שאר חיוביו, שלח את בניו, רבי רפאל ורבי שמחה שלמה לתקוע בשופר לחולים. הם קיבלו על עצמם את התפקיד ברצון ובשמחה, וכפי שסיפרו היה זה מעמד מרטיט לב שלא מש מזיכרונם כל ימיהם! " בהגיענו לבית החולים מצאנו את החולים כשהם כבר ממתינים בדריכות לבואנו. ומה גדולה הייתה שמחתם עת ראו שאכן אבא דאג עבורם לזכותם במצוות היום.

     מחשש להדבקות נותרו החולים לעמוד בפתח חדריהם כשאנו עומדים במרחק מה. כשהחלו להישמע התקיעות נפרץ באחת סכר דמעותיהם, מועקת לבם אשר טמונה הייתה בעומק לבם התפרצה באחת החוצה, ומפיהם החלו להישמע זעקות ויללות אדירות קורעות לב כשאנו נסחפים עמהם בבכי נורא. כך נמשכו התקיעות בקושי רב, כשקולות גניחותיהם ויללותיהם נבללים בקולות השברים ויללות התרועה של השופר".

     הזכיר פעם הגאון רבי יצחק זילברשטיין את הנהגתו זו של רבי אריה לפני הגאון רבי יוסף שלום אלישיב, חתנו של רבי אריה,  ושאלו: "הכיצד רבי אריה סיכן את עצמו בכך?" השיבו: "לרבי אריה היה מותר!" 

השידוך הקרוני

שידוך נפלא מדובר ביממה האחרונה במרפסות בקרית ויז'ניץ בבני ברק - שידוך שנערך על פי כל הוראות משרד הבריאות, החתן והכלה גרים בבניין אחד בכתובת אמרי ברוך 11 בבני ברק. 

אמש (שני) נסגר השידוך לבנו של הרב פנחס ברוך וייס, חתנו של המשב"ק לבית ויז'ניץ ר' הרשל כץ, עם הכלה בתו של ר' שלמה קליין, הסופר הוותיק לבית ויז'ניץ.

המחותנים הם כאמור שכנים באותו בניין, ובעקבות הוראות משרד הבריאות להישאר בבתים, אם הכלה ראתה את החתן מתפלל בדבקות מהמרפסת וביקשה מאח שלה שיציע את השידוך המדובר לאבי החתן. 

ואכן, אמש נסגר השידוך המעניין שלא הצריך את הצדדים לצאת כלל מהבניין ולסגור את השידוך בפורום מצומצם. וכך המחותנים ירדו עם כפפות על ידיהם לשתיית 'לחיים'. הסבא ר' הרשל כץ שלא יוצא מביתו הגיע רק לפתח הבית לשתות לחיים וחזר לביתו.   

ל'בחדרי חרדים' נודע כי הרבי מויז'ניץ סיכם עם החתן הלומד בישיבת ויז'ניץ בבני ברק, שמיד לאחר השידוך ועד לחתונה הוא לא ייכנס לבניין הוריו, עקב כך שהכלה מתגוררת בבניין, ויילך מעתה ועד לחתונה לשהות בבית סבו הרה"ח רבי הרשל כץ.


לנו לא נותר אלא לאחל מזל טוב ובניין עדי עד.






כ"ט ניסן ה'תש"פ



בנובהרדוק היו אומרים על נעלי הבחורים: 'כולם אהובים כולם ברורים, וכולם פותחים את פיהם...'.


    "הגאון מהר"ן אזולאי, אב"ד צפת, תיקן פה שלא לעשות סעודת יום המילה בבשר אלא בדגים, משום שהם נמכרים אצלנו בזול יותר מן הבשר, כדי שלא לבייש את מי שאין לו!"

   הציבור שהתפללו במנין כגון מנייני מרפסות וכד' ולא קראו בתורה, צריכים להשלים הקריאה, וישלימו בשבת הקרובה את כל הפרשות החסרות, אף אם יהיה זה כמה פרשיות יחד (היינו צו שמיני ותז"מ, או אף פר' ויקרא למי שלא קראו).


      חודש אייר קרוי 'זיו' כי בבוא האביב יש זיו ויופי בעולם. נראה ביופי הזולת. אילו היינו כולנו זהים לא היה הזיו היופי ניכרים. נתקשר לחברינו בקהילה ובעבודה שלא מתראים עמהם, נתקשר לחברים 'מפעם' שהקשר עמהם נשמר רק ל'הזמנות לשמחות'. נעורר זכות ונזמין לכולנו שמחה, כי ישיש 

ה' להטיב לנו


הסגולה לשלום בית (מתוך גליון 'משקה ישראל' כי תבא תשע"ט(

     סגולה בדוקה ומנוסה לשלום בית מעשה נאה מסופר על בתו הרבנית שרה מרים ע"ה (אשת הרה"ק מראצפערט זי"ע(  שנסעה לבאבוב לבית בתה אשת ה'קדושת ציון' מבאבוב זי"ע,  וסיפרה הרבנית שרה מרים לנכדה הרה"ק רבי שלמה מבאבוב זי"ע, שפעמים רבות היו באים לבית אביה רבי מרדכי דב זוג מאוקראינה שלא היה ביניהם שלום בית והרבי היה מחזיר את השלום ביניהם, ולאחר זמן היו חוזרים שוב לבקש עצה לשלום בית. עד שפעם אחת ביקש היהודי מהרבי שייתן לו ברכה על שלום בית אחת ולתמיד, שלא יצטרך להטריח את הרבי מדי פעם בפעם... אמר לו רבי מרדכי דב: "אתן לכם סגולה, ביום שישי הבא תלך האשה לג' שכנות שלה ותבקש מהן שרוצה לשפשף ולנקות את הלאקשן־ ברעט שלהן (-עץ מיוחד שעליו הכינו את האטריות לכבוד שבת, והיו כמה עיסות דבוקות על העץ והיה קשה לנקותו) ואם היא תנקה את הלאקשן־ברעט של שלוש שכנות זה מסוגל שיהיה להם שלום בית".


     הזוג האוקראיני קיבל את הסגולה בתום לבב, וחשבו שמסתמא יש בזה סודות גבוהים מאוד. ויהי ביום השישי ותלך האשה לשכנה אחת לבקש שהיא רוצה להיכנס ולנקות את הלאקשן־ברעט שלהם,  כי יש להם איזו סגולה מהרבי לכך. המה ראו כן תמהו, ונתנו לה לעמוד במטבח ולשפשף את הלאקשן ברעט בשמחה.  תוך־כדי שהיא עומדת בבית השכנה, היא שומעת איך שהבעל צועק על אשתו: "מה לך שעוד לא הכנת את המאכלים היום",  ועוד צעקות משונות כאלו. לאחר שיגעה לנקות את האחד הלכה לשכנה שניה וגם ביקשה כנ"ל, ושם בעמדה במטבח שמעה צעקות גדולות יותר מהשכנה הקודמת, איך שהבעל צווח על אשתו: "מדוע עדיין לא כיבסת את הבגדים שלי" וכו' וכו'; וכן היה בשכנה השלישית צעקות קשות וגערות בוז וכו'.  השכנה חזרה לביתה לאחר שפשוף שלושה לאקשן־ברעטן בשמחה, והתחילה להבין שאינה צריכה שום סגולה לשלום בית, כי בהשוואה לצעקות ששמעה בשלושת הבתים של השכנים, הבינה שהצדיק'ל שלה יותר טוב מכולם. וחזר השלום בית לשכון כבוד בביתם עד היום אחרון





כ"ח ניסן ה'תש"פ



אומר הפסוק: "והנה נרפא נגע הצרעת" - הנגע עצמו, העבירה והזדון נהפכו לרפואה ולזכות, וכל זאת בזכות "הצרוע" שחזר בתשובה שלמה.


     אורך ימים הוא דבר שצריך להתפלל עליו בכל בוקר ואולי זה מה שמצווים עלינו הצדיקים האלה בפטירתם, כי הם באו בימים. ''לבוא בימים" משמעו לומר בכל יום: "יום, אני בא!" 


     כאשר האדם שופט ובוחן את עצמו, אל לו לעשות זאת בחומרה יתרה, כי הוא עלול להיכנס לדיכאון ולמרה שחורה. עליו לחפש גם ובעיקר את הנקודות הטובות שבו (גם אם אינן מושלמות ו...) בעזרתן למנף את עצמו ", לְהַחֲיוֹת אֶת עַצְמוֹ וּלְשַׂמֵּחַ אֶת עַצְמוֹ " ולהשיב לו את בטחונו העצמי . את המבט החיובי הזה, עלינו להפנות לא רק כלפי עצמנו, אלא גם כלפי הסובב אותנו " . וְעִנְייָן זֶה לְחַפֵּשׂ תָּמִיד הַטּוֹב   שֶׁבְּיִשְׂרָאֵל   (בכל אחד ואחד...) וּלְלַמֵּד עֲלֵיהֶם זְכוּת הוּא עִנְייָן גָּבהַּ וְעָמק מְאד מְאד" .

   כל צעד שיש בחיים האלה,  צריך להוקיר ולכבד. רק להבין, שאנחנו במצעד מופלא של חיים. איזה נס זה, להיוולד. איזה נס זה, חיים.      

 התורם (טיב הפרשה(

     משפחה אחת מן המיוחסות שבארץ ישראל, לא התקיימו ילדיהם ל"ע. הם זכו להיפקד בפרי בטן כמעט מדי שנה, אך לדאבון לבם בתקופה קצרה אחר הלידה מתו היילודים, ונשארו שנים רבות ללא ילדים.  צערם הגדול היה קשה מנשוא. לאחר שזכו כבר להיפקד, ומשכו במשא העובר כל תשעת ירחי ההריון.  בקושי הספיקו לחבוק את התינוק תקופה קצרה ביותר – והנה אבד מהם והלך לנגד עיניהם.  הם כמובן הרעישו עולמות בתפילות, ואף בסגולות אין קץ, ומנגד גם בדרישת הרופאים מקרוב ומרחוק,  לדעת מדוע הילדים לא מתקיימים.

     אחד הפרופסורים הגדולים, מחוקרי התפתחות הילודה באחד מבתי חולים הגדולים בעולם, שהגיע אליו מקרה זה, נגע הדבר מאוד ללבו, ולאחר שבחן היטב את תוצאות הבדיקות הרבות ובדק את כל פרטי התיק הרפואי העבה, הגיע למסקנה ברורה, שהעצה היחידה להצלת היילודים, להחליף תיכף ומיד לאחר הלידה את הדם של התינוק, משום שהגנים הזורמים בדם היילוד מהורים אלו, אינם מאפשרים קיום. ולכן פסק ברורות, שיש להכין מספר מנות של דם מסוג מסוים הנצרך ליילודים אלו, בכמות המספיקה להחלפת כל דמו של התינוק . ההורים שמחו מצד אחד על עצם העצה, המאפשרת פתח הצלה לקיום ילדיהם, אבל מאידך גיסא,  המשימה שהטיל עליהם הפרופסור לא היתה קלה.. הם פתחו במסע חיפוש ודרישה אחר אדם בעל אותו סוג דם, שיסכים לתרום מדמו מספר מנות מכובדות בדיוק בעת לידתו של התינוק.

     החיפוש לא היה קל, אך מה לא יעשו הורים בשביל לקיים את ילדיהם?! –ביררו ושאלו, חיפשו ופרסמו עד שבסייעתא דשמיא נמצא אדם מתאים מחוץ לארץ, שחס וריחם על אותם הורים, והסכים לעמוד הכן, זמין לקראת הלידה ולטוס לארץ הקודש, לכשייקרא להגיע לבית החולים כדי לתרום את דמו לחיי הרך הנולד.  ואכן לתקופת הימים הגיעה העת ללדת בשעה טובה ומוצלחת, האיש התורם עודכן מבעוד מועד, הוא טס במיוחד ארצה כדי לעמוד מוכן להצלת נפש מישראל! בעת שנסעו ההורים ללידה בבית החולים, הצטרף עמהם אותו תורם, הרופאים הקיזו מדמו את הכמות הנצרכת, כשנולד התינוק, היתה מנת הדם מוכנה. הפרופסור הגדול היה נוכח בזמן החלפת דמו של התינוק, כשהוא מקפיד ומשגיח שייעשה הכל בדקדוק כראוי.

     לשמחתם הגדולה של ההורים, התקיים זה הילד לאביו ולאמו, התברר שעצתו הנבונה של הפרופסור הועילה, והילד המשיך לחיות בבריאות טובה ואיתנה לאורך שנים.  ההורים המאושרים לא שכחו לרגע את מיטיבם ומציל חיי בנם, ולא פסקו להודות לו ולהכיר בטובתו.  עוד בטרם עלותו על כבש המטוס, הקיפוהו במתנות עטורות במכתבי תודה נרגשים, שכל משפחתם המורחבת מצטרפת לברכת התודה על זכותו הגדולה להיות שליח ההשגחה העליונה להצלת חיי הבן האהוב.  האיש מצדו הצטנע, ולא הבין על מה המהומה הגדולה, הוא טען שראה זאת מיד, מהרגע הראשון,  כחובתו הטבעית והפשוטה... אם יש בידי האפשרות בתרומה של כמה מנות דם להציל נפש מישראל,  להחיותו ולקיימו – הרי זו חובתי לקום ולהציל! כך אמר בענוותו.  ברם הערכתם והכרת טובתם של ההורים לאותו איש יקר רק התעצמה וגדלה, ככל שראו את הנחת בעיניהם, בהתפתחותו התקינה וגידולו של בנם אהובם, בכל שלב בחיי התינוק, כימי הולדת וכיוצא, שלחו מכתב נאה אל תורם הדם לחו"ל בצירוף תמונות יפות מהתקדמותו.

     כשהגיעה שמחת ה'חלאקה', שלחו מתנה מיוחדת בצירוף תמונת החלאקה עם 'פעקעלאך' בצורת ציצית לכל בני ביתו ומשפחתו, ובמשך השנים נוצרה ביניהם קרבה מיוחדת, עד שחשו כמשפחה אחת,  כך, שבכל התקדמות בחיי הילד קיבל התורם הנכבד תזכורת של מכתב השתתפות בהתפתחות, כגון ב'חומש סעודה', בתחילת לימוד המשניות, עם תחילת לימוד הגמרא ובסיומים וחגיגות שונות...  לשמחת בר המצוה הגדולה של הנער הגיע תורם הדם במיוחד לארץ הקודש, מאחר שההורים טענו,  שאי אפשר לגשת לשמחה הגדולה בלעדיו... כך נמשך כל העת קשר האהבה המופלא עם אותה משפחה , לנער היה חן מיוחד, ועשה חיל בלימודיו ובכל הליכותיו.  הוא ליווה את התקדמותו בכניסתו לישיבה הקטנה, מהטובות והחזקות שבארץ הקודש, ובמעברו לישיבה הגדולה וכו' וזאת – באמצעות חליפת מכתבים תדירה, שהיו ההורים מעדכנים אותו כדרכם בכל קורות בנם, כשאינם שוכחים לציין תמיד את ברכת תודתם, ואילו הוא מצידו היה חוזר ומדגיש, שלא עשה כלום, רק קיים את חובתו הפשוטה, ושמח על הזכות הגדולה שנפלה בחלקו, כמו שאמרו רז"ל )סנהדרין לז.( "כל המקיים נפש אחת מישראל, מעלה עליו הכתוב כאילו קיים עולם מלא".

     והנה, בהגיע אותו בחור עילוי לקראת עונת השידוכים, סיבב מסבב כל הסיבות – אשר ממנו יתברך בעצמו מפתחות השידוכים, כמאמר רבי ראובן בן האצטרובילי (מו"ק יח ): מן התורה ומן הנביאים ומן הכתובים, מה' אישה לאיש – שנעשה זה הבחור חתנו של תורם דמו בכבודו ובעצמו ונשא את בתו לאישה! ונודע אז למפרע, שכל אותה הצלה ותרומת הדם שתרם האיש, חזרה אליו, להחיות ולקיים את חתנו, המעותד לבתו הכלה, עוד מארבעים יום טרם יצירתו... וכמאמר בעולם: "כל מה שאדם עושה,  לעצמו הוא עושה!" כי אכן מחסד ונתינה לזולת לא מפסידים כלום; אדרבה רק מרוויחים בכפלי כפליים, בפירותיהם הטובים שבעולם הזה ובקרן הגדולה הקיימת להם לעולם הבא! 

 






כ"ז ניסן ה'תש"פ

  אמרו חז"ל (ע"ז ג') שגדול המצווה ועושה ממי שאינו מצווה ועושה. תפקידינו לגדול, לפרוח ולהתחזק בקיום מצוות ה' ולא להיות מקטני האמונה בעניינים אלו ובכך ניתן לגבור על הרע.


     האלשיך אומר: "טעם ההסגר הוא כדי לחזור בתשובה. כי הצרעת באה על פתחי פיו מלדבר לשון הרע, על כן למען ייתן אל לבו לתקן את אשר עוות, יצוו הא-ל שבהיראות בו מראה הצרעת, יסגירנו הכהן שבעת ימים, למען ישיב אל לבו כי הסגיר בעד רוע ניב לשונו ולרמוז שיפתחו פתח התשובה וישים לפיו מחסום".


     המדרש בתנחומא לפרשת מצורע (סימן ב') מביא: "אמר להם הקדוש ברוך הוא לישראל: רצונכם להימלט מגיהינום, הרחיקו עצמכם מלשון הרע ואתם זוכים בעולם הזה ובעולם הבא, שנאמר: מי האיש החפץ חיים וגו' ( שם לד יג).

     ויהי רצון, שלא נזדקק עוד לתזכורות של מוות של צעירים, של שואה, של הרוגים במלחמות ובפיגועים,  של הרוגים במיתות משונות, שבאים להזכיר לנו עד כמה כל צעד בחיים האלה הוא יקר. רק לספור; וָסְפָרה לּהּ" ''עמר" בגימטרייה – יקר. ויהי רצון שנוקיר את  מתנת החיים ונספור כל יום וכל צעד. תמיד.


 

גמ"ח ה'רב קו' [מתוך 'אוצרותיהם אמלא']

     סיפר הגר"א טורק שליט"א: שמעתי מתלמיד חכם חשוב, כי לפני כמה שנים נסע בנו עם משפחתו לפארק גדול במרכז הארץ.  באוטובוס בו נסעו, עלתה באחת התחנות אשה עם מספר ילדים קטנים. האשה ביקשה מהנהג להמתין עד שהיא תושיב את הילדים במקומם ומיד תבוא לשלם דמי נסיעה.  לאחר כדקה היא שבה אל הנהג בפיק ברכים, והתנצלה כי שכחה בבית את הארנק ובו כרטיסי הרב-קו, והוסיפה כי כנראה אירע הדבר מרוב מהירות ובהילות שלא להפסיד את האוטובוס. אך למעשה כרגע אין לה איך לשלם על הנסיעה,  וכבר התכוננה שהנהג יורה לה לרדת.  אלא שכאן קרה דבר בלתי צפוי. הנהג, שהיה נראה רחוק מהדת ומשמירת תורה ומצוות, הגיב בצורה נינוחה ונעימה: " אין לך כלל מה לדאוג. יש מי שישלם עבורך ועבור הילדים...". ובעודה עומדת נדהמת מהתשובה, הוציא הנהג מכיסו הפרטי כרטיסי 'רב קו' הנדרשים לתשלום עבור מבוגרים ונוער, ו... פשוט שילם בעצמו במקומה.

     איש שיחנו מספר, שההנהגה המיוחדת הזאת של הנהג הפעימה את רוח בנו. איך יתכן שנהג הלבוש כאדם חילוני,  עד שבקושי ניתן לשער אודותיו אם הינו שומר שבת, ינהג במידת חסידות נפלאה שכזאת, והחליט להתחקות אחר סודו. הוא ניגש אל הנהג והתעניין לדעת אצלו מה עומד מאחורי ההנהגה המאלפת הזאת?.  הנהג השיב בפשטות, כי בהזדמנות מסוימת עלה בדעתו להחזיק בכיסו כרטיסים אלו, שישמשו כמין גמ"ח למקרים דומים, כאשר אנשים נתקעים מבלי שיש להם מספיק דמי נסיעה.

     תמיהתו של הלה רק גברה לשמע דברי הנהג. עד עתה היה סבור שהנהג נהג כן באופן חד פעמי, ואילו כעת שמע שזוהי הנהגה קבועה שלו. הוא לא התאפק ושאל את הנהג: "אשמח אם תגלה לי מהיכן למדת הנהגות טובות כאלה "?. השיב לו הנהג: "תראה, אני תושב רמת- השרון, והרב יעקב אדלשטיין הוא רב העיר". " מה? הוא המממן של הגמ"ח הזה"? - תמה הלה בפליאה. " לא! לא!", השיב הנהג בשלילה, "מה פתאום! וכי יעלה על דעתך שאני אלך להטריד את הרב בדברים פעוטים כאלה?,  אך אומר לך: כאשר רואים כזה טוב לב כמו של הרב, אי אפשר לנהוג אחרת!...".


     מדהים עד כמה הנהגתו של ת"ח קדוש משפיעה גם על הרחוקים משמירת התורה והמצוות, ומשתקפת במעשי הטבה וחסד כאלו. 





כ"ו ניסן ה'תש"פ



אנשים שתוהים אם הכוס חצי מלאה או חצי ריקה מפספסים את הנקודה. ניתן פשוט למלא את הכוס.

    אש האמונה יכולה להבעיר – ויכולה להאיר. להבעיר ולשרוף ולהיות אש־תופת כשמניחים לה להשתולל חופשית – או להאיר את חיינו ואת כבוד ה' כששמים אותה במסגרת ברורה. מן הסיבה הזו כוללת תורת ישראל דינים ופרטים מרובים כל כך. וככל שאנו מתקרבים לה', כך אנו זקוקים להם יותר.


     אתם יכולים להעניק לאנשים ידע אבל לא לגרום להם לחשוב.



     התעסקו בלאהוב את עצמכם במקום בלאהוב את הרעיון שאנשים אחרים אוהבים אתכם.


מ'סגר' לגאולה (הרב דוד ברוומן שליט"א)

     כשרצו זקני ירושלים לתאר שמחת נישואין אמיתית,  היו אומרים: "מי שלא ראה את שמחת הנישואין של המקובל הגה"צ רבי משה יאיר ויינשטוק זי"ע לא ראה שמחת חתונה מושלמת מימיו!"

     היה זה לפני כמאה ושש שנים, מעט לפני שפרצה מלחמת העולם הראשונה. התורכים שלטו בארץ ישראל שלטון עריץ ואכזר . הבחור החשוב משה יאיר ויינשטוק היה ידוע כבר אז כעילוי נדיר. (במהלך חייו הוא חיבר 84 ספרים בכל מקצועות התורה) עם הגיעו לפרקו, הוא בא בקשרי שידוכין עם כלתו הצדקנית דבורה. בינתיים פרצה המלחמה העולמית. בירושלים הוכרז על גיוס כללי. כולם ידעו שהמגויסים למלחמה לא ישובו לעולם. בחורי ירושלים הסתתרו בגגות ובמרתפים. וברחו, בחרדה גדולה, ממקום למקום. החיילים הטורקים היו עוברים מבית לבית, מחדר לחדר, ומחפשים אחריהם.  סכנה נוראה ריחפה מעל ראשם, גזר דין מוות הושת על מי שהעז להשתמט. למרבה הצער היו שמצאו את מותם על הגרדום הי"ד. במשך כארבע שנים תמימות חי החתן משה יאיר על גגותיה של ירושלים, ולמד בהתמדה עצומה בתנאי רעב בלתי נתפסים.

     המלחמה הסתיימה ב"ה בשנת תרע"ח. ועמה בא הסוף לשלטון התורכי האכזר. בחורי ירושלים יכלו סוף סוף לצאת מ'החורים ומהסדקים'. במהלך המלחמה נפטרו הוריה של הכלה. כארבע שנים תמימות היא ציפתה ליום כלולותיה. וכארבע שנים תמימות בכלל לא התקיימה חתונה בירושלים. וזו הייתה החתונה הראשונה.  בערב חג הסוכות. בסוכה הגדולה של בית כנסת 'פרושים' בבתי וורשה, התכנסו כל בני הישוב הישן,  בהתרגשות אדירה, לחגוג יחד את השמחה . כולם חשו כמחותנים ובני משפחה. בסיום החופה. הם פרצו בספונטניות בריקוד ענק של אושר. מעגלים, מעגלים, שלא פסקו עד לשעות הקטנות של הלילה.  כשדמעות השמחה, דמעות הפחד החרדה, ודמעות התקווה והתפילה, נמהלו יחד לשמחה אחת גדולה.


     ימים קשים עוברים עלינו. כל מי שלב יהודי פועם בתוכו, נשבר, למשמע האסונות הפוקדים את העולם בכלל, ואת העם היהודי בפרט. חיים מסתיימים בפתע פתאום. לוויות קטנות וזעירות של יהודים צדיקים המופלגים בתורה ובגמילות חסדים,  יוצאות כבסרט נא רח"ל . יהודים רבים שוכבים מונשמים במצבים קשים בדרגות שונות. לרפו"ש בתושח"י. המספרים הקשים והמזעזעים עלו מיום ליום רח"ל. איש אינו יודע מה ילד יום, ואפילו שעה.  החיים היהודים שלנו השתנו והתהפכו מן הקצה לקצה. תחושה המזכירה את תקופת חורבן בית מקדשנו. דרגת הקושי מטפסת ועולה. בתחילה עוד הותר ללמוד ולהתפלל בציבור מצומצם. אך בהמשך בתי חיינו: הישיבות, תלמודי התורה, בתי המדרשות ובתי הכנסיות נסגרו על מנעול ובריח בזה אחר זה. מקומות שעשרות שנים פעלו 24 שעות כל ימות השנה ננעלו בדמעות. שריד בית מקדשנו - הכותל המערבי. קבר רחל, ומערת המכפלה, סגורים ונעולים . נחמה פורתא מצאנו כשהתכנסנו למניין מצומצם מחוץ לבית כנסת כנזופים כפי שמשלו חז"ל בסוכה: "  משלו משל למה הדבר דומה, לעבד שבא למזוג כוס לרבו, ושפך לקיתון על פניו"... אך גם זה נאסר עלינו. עברנו להתפלל במניינים מאולתרים בחצרות הבניינים. אך גם זה לצערנו נאסר. וכעת אין תפילה בציבור, אין חזרת הש"ץ, אין קדיש, אין ברכו, אין קדושה, אין ברכת הכוהנים, אין קריאת התורה, ואין טהרת המקווה לשבת קודש. "שעריך שוממים מבלי באי מועד". קולות שירת התורה בבתי המדרש הושתקו, ספסלי בית המדרש בוכים. הסטנדרים זועקים יתמות. הלב היהודי רוטט בכאב עצור ורוצה לזעוק: "ריבונו של עולם עד מתי?!" מבקשים אנו בתפילה : "אמן יהא שמה רבא מברך לעלם ולעלמי עלמיא".  בע"ה נזכה שהתקופה הזו תעבור במהירות, הנגיף ייעלם והחולים יבריאו, עלינו לצאת מן הבידוד אנשים חדשים. עם מבט של הודיה על כל מה שהיה נראה עד כה מובן מאליו. נרשום לעצמנו כמה דברים נלקחו או נאסרו עלינו עד כה. כדי להודות מעומק הלב לבורא עולם שקיבלנו חזרה.  השנה במיוחד עלינו לא להסתפק בחזרה לשגרה.  אלא, לבקש, לדרוש, להתחנן, לזכות ל"עומדים צפופים ומשתחווים רווחים"... בבית מקדשנו.  בביאת משיח צדקנו במהרה אמן.










   בנעוריו האריך רבי יחיאל מאלכסנדר בתפילתו, היה שרוי כל היום בעבודתו ומצוי תמיד בצום. אמרו לו: ומה עם הציווי: "ונשמרתם לנפשותיכם"? השיב רבי יחיאל: אם הקב"ה עוזר והתפילה היא כראוי,  מי צריך לאכול?, ואם התפילה אינה ראויה, מי יכול לאכול?


     ההתלהבות "רואה את עצמה בשֵלה לקִרְבַה אל הא-לוקות בלי תיווך אנושי". הנתון להשפעתה מתפקע ממה שבעיניו הוא דבקות דתית, הוא מרגיש שהוא יכול לדלג על כללי הפולחן המקובלים. חוקים ותקנות, חושב המתלהב, נועדו לאנשים רגילים, לא לי. אני, שרוח א-לוקים צלחה עליי, יודע יותר. והדבר הזה, יכול להיות מסוכן מאוד.


     כשילד נופל ופורץ בבכי, בגלל שריטה בברך או במרפק, אל תפטור אותו באמירות מרגיזות כמו "לא קרה שום דבר" "ועד החתונה זה יעבור. תן לו נשיקה, תן לו תשומת לב, וגם פלסטר יעזור.

     מה שאנחנו יודעים זה טיפה, מה שאנחנו לא יודעים זה אוקיינוס.

כשיש שמחה בבית )"אוצרותיהם אמלא"(

     חז"ל אומרים (שבת ל, ב) אין השכינה שורה על האדם מתוך עצבות, כשיש שמחה בבית יש שכינה, וכשיש שכינה יש ברכה בבית, זהו מתכון ברור ובטוח להצליח בהקמת בית בישראל, ולהצלחת האדם בכל אשר יפנה.

     סח רבי אלעזר טורק:  אספר סיפור נורא ששמעתי מהגאון רבי ישראל זיכרמן שליט"א, רבה של אחוזת ברכפלד, כאשר הספיד את רבנו, מרן הגאון רבי שמואל הלוי וואזנר זצ"ל בעל 'שבט הלוי':  היה זה כאשר שימש הרב זיכרמן כחבר ועדת הרבנים של בית החולים 'מעייני הישועה' בבני ברק, באחד הימים הוא נקרא למיטתו של חולה במצב קשה שלא עלינו היה משותק ברוב חלקי גופו, בקושי רב יכול היה להניע את גופו או להזיז אבר מאבריו. הוא שאל את הרב זיכרמן בתום לב האם עדין יכול הוא לברך בברכות השחר את ברכת 'שעשה לי כל צרכי', הרי כעת אין לו יותר שום תפקיד בעולם?  השיבו הרב זיכרמן כי הנה המרא דאתרא, מרן בעל 'שבט הלוי', אמור לבקר כאן היום בבית החולים ונציג לפניו את השאלה. ואכן מאוחר יותר כשהגיע הרב וואזנר לבית החולים והציעו בפניו את השאלה, התרגש עד מאוד וביקש להיפגש עם החולה, לשוחח עימו פנים אל פנים.

     כשנכנס לחדר, ליטף הרב וואזנר את ידי החולה באהבה רחימאית וביקש את רשותו לספר לו את הסיפור המדהים הבא: " בבחרותי זכיתי להתלוות למורי ורבי, מרן הגאון רבי מאיר שפירא מלובלין זצ"ל, בעת שהלך לבקר את אחד מטובי בני הישיבה שחלה במחלה חשוכת מרפא. הבחור שכב אמנם חסר אונים, מיוסר וכאוב בגופו, אולם מרומם בנפשו, שרוי בשמחה ובמצב רוח טוב.  רבי מאיר שהתפעל מאוד מכוחות הנפש הכבירים של תלמידו החולה, שאלו: "שמחה זו – מהי עושה?"  השיב הבחור תשובה מפעימה: "הנה בנוגע למצבי הקשה שאני שרוי בו כעת, שכמעט ואינני מסוגל לעשות דבר, התבוננתי רבות מה התפקיד שלי כאן בעולם? בשביל איזו מטרה השאיר אותי הקב"ה כאן לחיות? עלו בדעתי דברי חז"ל (שבת יב, ב) האומרים: 'שכינה מראשותיו של חולה'. נמצא אם כן, שהתפקיד של החולה הוא להוריד את השכינה לעולם, שעל ידי חוליו ה' יתברך משרה את שכינתו עליו, וזהו תפקיד נעלה וחשוב מאוד.  אולם במקום אחר אומרים חז"ל (שם ל, ב) שאין השכינה שורה מתוך עצבות, לכן אני משתדל ככל יכולתי וכוחותי לא להיות עצב, כי על ידי העצבות מסתלקת השכינה, ואני מועל בתפקידי לגרום שתשרה עלי השכינה. לכן אתם רואים על פני שמחה גדולה כל כך, אני שואב עידוד רב בכך שאני גורם להשראת השכינה בעולם".

     רבי מאיר הביע קורת רוח והנאה מרובה מהאמרה הטהורה והמחוכמת שנשמעה מבחור מיוסר כמותו, והתבטא בהתפעלות: "אמרה כזאת צריכה להישמר לדורות!" בשלב זה אמר הרב וואזנר לחולה בנימה אישית: "כיצד יכול אתה לומר שאין לך תפקיד בעולם, הלא על כתפיך מוטל אחד התפקידים הכי נעלים ומרוממים בבריאה להשרות בה את השכינה!"  


     והוסיף הרב זיכרמן לספר כי לאחר הדברים הנפלאים הללו ששמע החולה מפי הרב וואזנר, השתנה כל מצב רוחו לטובה, והרופאים העידו כי לאחר תקופה גם מצבו הבריאותי השתפר פלאים מעל דרך הטבע. 





כ"ב ניסן ה'תש"פ



 אדם ישר, מאה ליצנויות לא יזיזוהו ממקומו . לץ מאה תוכחות לא יפעלו עליו.  

 אנחנו חושבים יותר מדי ומרגישים מעט מידי.    

     במנהג אכילת הדגים בפסח כתב בסידור יעב"ץ (שער האיתון דף כא, א ( "יזמין בשר ודגים ויין כפי כוחו מן המשובח למצות שמחת יו"ט"

     בספרי החסידות נאמר שכאשר יוצר האדם מן החג,  עליו לשים אל לבו, עם מה הוא יוצא מהחג אל ימות החול. ועל כך נאמר אסרו חג בעבותים - תקשרו את החג בעבותות חזקים, שלא יישכח ולא ייעלם,  אלא שיישאר ממנו רושם גם לימי החולין    



     ברכת המזון חמורה כתפילת עמידה, שצריך לאומרה במקום אחד, ואין להפסיק בה אפי' לענות קדיש וקדושה וברכו [החזו"א מקל בזה,  אבל האחרונים כתבו כנ"ל].


     "הגרביטציה מסבירה את תנועתם של כוכבי הלכת, אבל היא לא יכולה להסביר מי קבע אותם בתנועה" (אייזיק ניוטון)


     יש מאתנו חוששים להתחלק באהבתם,  כאילו זה בא בכמויות מוגבלות.

יהודים, אתם חופשיים! ". ]הרב ישראל לאו מתוך 'משפחה'[

     כ"ח בניסן תש"ה, בוכנוואלד - הם היו בפלנטה אחרת.  עשרות יהודים שעולמם התהפך עליהם. שש שנים אחרי שראו את העולם. שוכבים הלומים, מותשים, רעבים ומאובנים. יותר קרובים לגוויות מאשר לגופים אנושיים.  עור ועצמות. מוזלמנים קרועי עיניים. לאיש לא היה חשק גדול לחיות. ואז נשמעה הצעקה, יהודים, אתם חופשיים.  יותר משבעים שנה חלפו, ועדיין עוברת צמרמורת בגווי, כשאני מספר לעצמי את הסיפור המטלטל הזה אותו שמעתי מכלי ראשון.

     כשיצאו אותם יהודים החוצה, הם ראו את הגנרל פאטון מצבא ארה"ב. לצידו, בג'יפ צבאי, ישב הרב הרשל שכטר זצ"ל. יהודי אמיתי תלמיד חכם וירא שמים - לימים נשיא ועידת הנשיאים של יהודי ארה"ב. הוא עבר מצריף לצריף והכריז את בשורת הגאולה: "יהודים, אתם חופשיים" ! זו מילת קסם שהיהודי כל כך משתוקק לשמוע - בן חורין . זו היתה הכמיהה שלנו במחנות הארורים. תנו לנו כבר חופש. נכון, זה לא נגמר. החופש עוד היה רחוק מאוד. בשום מקום לא רצו אותנו. לא באמריקה ולא באירופה. למרבה הצער גם בארץ ישראל - או בפלשתינה, כמו שקראו לה אז - איש לא חיכה לנו. לא ידענו כלום על הארץ. רק ירושלים,  חיפה ויפו. עיר הקודש וערי הנמל. אבל אלו היו נעולים בפנינו. בזה אחר זה סולקו אוניות המעפילים: 'פאטריה', 'סטרומה', אוניות שהוטבעו או 'אקסודוס' שנשלחה חזרה לאירופה. גם אותנו, קבוצה של 200 ילדים יתומים, שהגיעו בצורה לגאלית מטעם 'עליית הנוער' - כלאו. הישר מהנמל בחיפה, רכבת - המשא עם קרונות אטומים, עד למחנה עתלית, שהיה מוקף גדרות תיל. זו הייתה התחנה הראשונה שלנו, למרות שהיינו חוקיים. אני עד עכשיו לא מבין למה?  למה לא נתנו לנו ללכת לאן שבחרנו? מה בסך הכל ביקשנו?  חירות! עצמאות! חופש ! באופן מפתיע, הנושא הזה של החירות והחופש פותח את הטקסט הכי קדוש ליהדות - עשרת הדיברות. זהו תיאור של הרגע הנשגב ביותר בהיסטוריה האנושית. ריבון העולם מתגלה לראשונה בכבודו ובעצמו,  ואז הוא מציג את עצמו. ומהו כרטיס הביקור? לא "אנכי ה' א-לוקיך אשר עשיתי את השמים ואת הארץ", גם לא "אני ה' אשר בראתי אתכם". לא! רק "הוצאתי אתכם מארץ מצרים מבית עבדים". היציאה מעבדות לחירות, זאת 'תעודת הזהות' של בורא העולם. מדהים!


     גם בתפילות שלנו אנחנו מדגישים את העניין של עבדות לחירות. במצרים גזרו עלינו פתרון סופי: "כל הבן היילוד היאורה תשליכוהו", אבל כשאנו מספרים את הסיפור, הקטע הזה לא בולט. במשך דורות יושבים אבות וילדים ליד שולחן הסדר, הילד עומד ושואל את הקושיות, והאבא מקיים "והגדת לבנך". ומה הוא מספר?  על ה' שברא את העולם? לא! על האבות והאמהות? גם לא!  התשובה היא: "עבדים היינו לפרעה במצרים. ויוציאנו ה' א-לוקינו משם ביד חזקה ובזרוע נטויה". כל הסיפור הוא היציאה מעבדות לחירות, וזה מדהים!  בן החורין האמיתי שעוסק בתורה, הוא משוחרר. אם יש דבר אחד, אם יש משהו שמנתק אותו מהשעבוד ליצר, אם יש משהו שמרומם אותו ומנתק אותו מההשתעבדות לחומר והופך אותו לרוחני יותר - זו התורה, אלו המצוות, זו עבודת הבורא. ולכן על התורה כתוב "חרות על הלוחות". המשמעות של חירות מופיעה על הלוחות האלה, והמסקנה היא: "אין לך בן חורין אלא מי שעוסק בתורה.

המשפחה התורמת 

 

המוטו המרכזי של בני משפחת דרור מגבעת זאב הסמוך לירושלים הוא לעשות ככל יכולתם כדי להפוך את הסביבה שלהם לטובה יותר. האמצעי: כמעט כל אחד מבני המשפחה תרם דרך עמותות החסד השונות בירושלים, חלקם את שיערם ואחרים אפילו כליה ומח עצם.

 

תרומת הכליה של אילנה דרור (52), אם המשפחה, היא מה שמוגדר 'תרומה אלטרואיסטית' לאדם שלא הכירה. לפעילות של ארגון 'מתנת חיים' היא נחשפה דרך גיסה, שקיבל תרומת כליה מהבן שלו. "אחרי התרומה הזאת הבנתי שאפשר לחיות גם עם כליה אחת והתחלתי את התהליך של בירור לתרומה", היא מספרת.

"המשפחה הכירה את המושתל רק אחרי התרומה, אבל הוא תמיד אומר לי שמאז אני כמו בת נוספת שלו. יש לנו קשר מאוד טוב. בכל יום שישי אנחנו מדברים, ונפגשים בכל שנה בהדלקת נרות חנוכה".

את החוויה של תרומת הכליה היא מתארת באופן ייחודי. "אפשר לומר שזה כמו אחרי לידה. שוכחים את הסבל ואת אי־הנוחות ומה שנשאר הוא הרווח", היא מוסיפה. "ואם משווים ביניהם, הכאב זניח לעומת הרווח".

אילנה, כאמור, לא לבד בתרומה שלה. בנה, רס"ל ע', לוחם מגלן שיסיים את השירות שלו בצה"ל בעוד מספר ימים, תרם גם הוא. עם כניסתו לצבא, בבדיקות במהלך שרשרת החיול הוא נמצא מתאים לתרומת מח עצם. "אני שונא מחטים", הוא מעיד על עצמו. "כשעברתי בשרשרת הגיוס הכנתי את עצמי לבדיקה לא נעימה והחלטתי להתמסר למען הסיכוי שאולי אמצא מתאים לתרומה. הצחוק הוא שהבדיקה היא בסך הכל דגימת רוק. כשהודיעו לי שאני מתאים לתרומה הייתי בשטח ובלי טלפונים. זה היה בשבועות המתקדמים של הטירונות. אחרי שחזרנו המפקד שלי אמר לי להדליק את הטלפון כי אמא שלי מחפשת אותי. היא אמרה לי להתקשר ל'עזר מציון' כי נמצאתי מתאים לתרומת מח עצם. לא היה לי ספק שאתרום - כאשר אתה מבין ש'נבחרת' כדי להציל למישהו את החיים אתה נדהם. זה לא משהו שקורה בכל יום".

"המפקדים נתנו לי לצאת לכל הבדיקות בלי בעיה, אפילו שזה יצא לעתים על ימים בטירונות יחידה. גם התרומה עצמה התבצעה בתחילת המסלול ביחידה, ונתנו לי תמיכה מלאה בתהליך גם בהתחשב בעובדה שזה כרוך בלהפסיד ימים בהכשרה", הוסיף.

מהרגע שתרם, ע' מספר שבכל חודש-חודשיים התקשר כדי לבדוק מה מצב התרומה שלו. "ניסיתי להשיג מידע, לוודא שהתרומה הצליחה ועברה בשלום", הוא אומר. "הקפדתי להתקשר כדי להיות בטוח שבאמת עשיתי משהו".

לדבריו, במשפחה שלו מייחסים ערך עליון לתרומה וההורים מחנכים לזה מגיל צעיר. "זה סוג של דרך חיים. חוץ ממני גם שלוש אחיות שלי תורמות שיער באופן קבוע ל'זכרון מנחם' החל מיום בת המצווה שלהן".

והאם אילנה מסכמת כי החינוך לתרומה נעשה באופן לא מכוון. "אומנם זה נמצא בבסיס הבית שלנו, אבל זה לא מתוכנן. זה פשוט משהו שקורה", היא אומרת. "אני מניחה שהילדים לומדים את זה מתוך הדוגמה האישית שלנו, ההורים. אני באמת מאמינה שדרך החיים האמיתית היא להפוך את העולם שלנו ליותר טוב. אחרת אנחנו פשוט צריכים להסתפק בלחיות בעולם פחות טוב. אז אולי לא כל אחד יכול לתרום כליה, אבל כל אחד יכול להפוך את סביבת החיים שלנו ליותר טובה".


"משפחת דרור היא משפחה מיוחדת במינה", אומרת ד"ר ברכה זיסר, מנהלת ומייסדת המאגר הלאומי לתורמי מח עצם של 'עזר מציון'. "מדובר בצניעות וערבות הדדית שמייחדת אותנו כיהודים ומאפשרת לנו לסמוך על החברה ברגעים הקשים באמת".








כ'ניסן ה'תש"פ



 אם אתה עושה פסח בבית>יש לך 'פֶסַח כָשֶר וְשָמֵחַ ' אִם אתה במלון>יש לך 'פֶסַח שָמֵחַ ' (אך לא בטוח כָשֵר) ואם אתה עושה פֶסַח אצל חֲמוֹתְך>יש לך 'פֶסַח'.... והשנה 'קוֹרוֹנָה'. לא עושים אצל החֲמוֹת>יש לך 'פֶסַח כָשֶר וְשָמֵחַ מאוד'


    "ככל שמספר יותר ביציאת מצרים נעשה האדם עצמו משובח יותר ". ]רבי ירחמיאל ישראל יצחק דנציגר זצ"ל - 'ישמח ישראל ' - אלכסנדר[


     כעקרון כל מצוות 'עֲשֶה' שהזמן גָרמן (הן חלות רק במועדים קבועים, ומתבטלות לאחר פרק זמן קבוע, כגון, מִצְוַת סוכה-רק במהלך חג סוכות, הנחת תפילין-רק ביום חול, ביום ולא בלילה). הנשים פטורות חוץ משלוש מִ צְ ווֹ ת 'עֲשֶה' שאפילו שהזמן גָרמן, הנשים חייבות לקיימן (מדרבנן)-כי הן היו באותו נס. 'אָמֵן'אַרְבָֻע כֻוֹסוֹת, מגילת אסתר, נֵר חנוכה.


     מצווה בחזרת – חסה – דחס רחמנא עלן. "מרור" בגימטריא "מוות", ואילו "חס" בגימטריא חיים – חס הקב"ה עלינו והפך את ה"מרור" ל"חס".

5001 (אחת שאלתי).

     מעשה באיש עסקים מלונדון בשם מיכאל, שבבוקר בהיר אחד עיין בטופס פירוט הצ'קים שנגבו מחשבונו, ולתדהמתו גילה שמחשבונו נגבה צ'ק על סך 5,001 ליש"ט (לירות שטרלינג)! הצ'ק נכתב לטובת מוסד תורני מסויים, ומיכאל הרבה לאמץ את מחשבתו, מתי תרמתי למוסד סכום כה גדול? אני מרבה לתרום סכומים קטנים, 100, 200 , מקסימום 360 ,אך 5,001 מעולם לא תרמתי. ועוד, מהי פשרה של הלירה שטרלינג הנוספת?!...

     התקשר אל המוסד, ולאחר שהפנו אותו אל המשולח האוסף כספים עבור המוסד בחוץ לארץ, העניינים התבהרו. האזינו נא לסיפור המעניין שעומד מאחורי גביית הצ'ק החריג:

     לפני מספר חודשים, ביקר המשולח במעונו של מיכאל. המשולח ביקש ממיכאל שיתרום סכום הגון בעין יפה לטובת המוסד שנמצא במצוקה. "אצל שכני, הגביר עמוס, כבר ביקרת?", שאל מיכאל. "לא", השיב המשולח. "אם כן - המשיך מיכאל - הבה 'נעשה עסק': אמסור לידך צ'ק פתוח [מבלי לנקוב במחיר] על שם המוסד שלכם, ואתה תלך לגבות צדקה מעמוס.  על הסכום שיתן לך עמוס, תוסיף עוד לירה נוספת, ותרשום על הצ'ק שלי. זו תהיה תרומתי"! המשולח חשב בליבו 'כפי הנראה עמוס זה הינו קמצן שאינו נודב לצדקה, וכדי להיפטר ממני השתמש מיכאל ב'טריק' הזה...'.

     ואכן, נודע למשולח כי עמוס הוא עשיר קמצן, שגבאי הצדקה כבר התייאשו ממנו ואינם פוקדים כלל את מעונו...  המשולח לא אמר נואש. הוא החליט לעשות 'שיעורי בית' ולברר איך וכיצד יוכל לרכך את ליבו של עמוס ולהוציא ממנו כסף לצדקה. לאחר חיטוט בעברו, גילה דבר מעניין; אביו של עמוס עבר את תלאות השואה ונעקד בה על קידוש ה', ואת התקופה הנוראה ההיא עבר יחד במחנה המוות עם לא אחר מאשר... אביו של המשולח (שלבסוף ניצל מגיא ההריגה, ועודו חי,  לאורך ימים ושנים). המשולח הזדרז להתקשר אל אביו, וביקש שיספר לו על אביו של הגביר עמוס. האב סיפר לו דברים מופלאים, ובעיקר הבליט את עובדת היותו אוהב ומכבד תלמידי חכמים. הוא העדיף להישאר רעב, וממש מסר את נפשו בחלקו את לחמו ללומדי התורה...

     עם הסיפורים הללו עלה המשולח לביתו של הגביר הקמצן והתדפק על דלתו. כשהלה שמע שמדובר בגבאי צדקה,  התנצל והודיע שכעת אין באפשרותו לתרום, וכאן המשולח הודיעו: "יש באמתחתי רשמים מרגשים וסיפורים מעניינים על אביך הקדוש, עובדות מתקופת השואה שעבר...".  בעל הבית הזמינו להיכנס אל סלונו, ולספר לו את אשר בפיו. במשך שעה ארוכה ישב המשולח וסיפר את הדברים אשר שמע מאביו. הגביר האזין, כשכולו מסוקרן ומרוגש, ומעיניו נשרו דמעות... במרכז הדברים סיפר המשולח אודות מסירותו של האב ללומדי התורה, איך שנתן בכל יום בתקופת השואה את פתו-שלו לתלמידי החכמים. "דע לך יקירי - הפטיר המשולח - כי הדברים הללו מחייבים אף אותך, כבנו ממשיך-דרכו של אביך הי"ד. אם אביך התמסר כל כך עבור לומדי התורה, גם אתה צריך ללכת בדרכו" ... "אני מאוד מודה לך. חיממת לי את הלב", אמר הגביר הנרגש. הוא הוציא את פנקס הצ'קים שלו, ורשם עבור המוסד צ'ק על סך 5,000 ליש"ט!...

     מיד ביציאתו ממעונו של עמוס, רשם המשולח על גבי הצ'ק הפתוח של מיכאל5,001 , כפי שהתנה עמו מיכאל - תוסיף ליש"ט אחת בצ'ק שלי!

     עכשיו בא מיכאל וטוען שמעולם לא עלה על דעתו לתרום סכום שכזה. "הלא איני רגיל לתרום אלא סכומים קטנים של מאה ומאתיים, אך לא חמשת אלפים... מסרתי למשולח את הצ'ק רק משום שהייתי בטוח שגם אם עמוס יסכים לתרום,  לא יתן אלא סכום מועט..."! לעומתו טוען המשולח: "ברגע שלקחת את הסיכון ומסרת לידי את הצ'ק, היה עליך לקחת בחשבון כל התרחשות,  כי משולח מפולפל מסוגל להתרים גם כאלו שאינם מרבים לתרום...". עם מי הדין?


     הגאון רבי יצחק זילברשטיין שליט"א הציע את השאלה לפני הגאון רבי ניסים קרליץ שליט"א, ותשובתו היתה כדלהלן:  בזאת יבחן מיכאל: אם את עסקיו הפרטיים, הוא מנהל באופן שמבצע עסקאות הכרוכות בסיכונים ובהימור על רכושו,  כגון בהשקעות עתידיות, מניות ספקולטיביות, שיש לו אפשרות להרוויח על ידן סכומי כסף גדולים, ובמקביל להתרושש מכספו, אם כן, גם כאן, בנוגע לנתינתו לצדקה [שהיא ההשקעה הטובה ביותר], נוכל לומר, שלקח על עצמו את הסיכון וההימור בהפקידו בידי המשולח צ'ק פתוח. ויתכן שהציב אתגר מיוחד בפני המשולח - להוציא מהעשיר הקמצן כספי צדקה , ואם יצליח במשימה, גם הוא מוכן להירתם למגבית ולתרום מכספו. ולכן, גם אם מדובר בסכום גדול, עליו לתנו לצדקה.  אמנם, אם בעסקיו הפרטיים הוא אדם זהיר, שקול ו'סולידי', אזי נוכל לומר שזוהי "נתינה בטעות". [ובכל זאת יש לגבות ממנו ממון בשיעור שרגיל ליתן בדרך כלל] . וסיים הגר"נ קרליץ: כך או כך, אם לעצתי ישמע, כדאי לו להציל את נפשו מספיקות, ולהשאיר את ה-   5,001ליש"ט בידי הצדקה!




י"ט ניסן ה'תש"פ


אדם יתבע על זה לאחר 120 שנה שלא ביקש עזרה מה׳ לשוב בתשובה... 


    אמר הגאון רבי עזריאל הילדסהיימר זצ"ל מברלין: מקנא אני במשכילי עירי, פורקי העול, שמעולם לא נכשלו באיסור הרהור דברי תורה במקומות האסורים.


     העולם חושב שתכלית התפילה היא כדי להיוושע. ואני אומר שזו טעות, כל תכלית הצרה היא כדי שתתפלל... הקב"ה מייסר את האדם כדי לשמוע את תפילתו ואז להושיעו. וזהו שנאמר: 'השמיעיני את קולך כי קולך ערב...' (שיר השירים ב', י( (ר' ירוחם ממיר זצוק"ל)

     "ליל שימורים הוא, ר"ת "המחזיר שכינתו לציון", רמז למה שאמרו חז"ל (ר"ה י"א) 'בניסן נגאלו ובניסן עתידין להיגאל'.

הבוקר הראשון שלהם בארץ ישראל ('דחזיתיה', בשלח תש"פ, מתוך הספר החדש 'מרן בעל האילת השחר' הועתק מהפותח בכ"י).

 

     סיפר רבי שלמה ריין שיחי', בנו של מקים ישיבת 'חפץ חיים' בכפר סבא והנושא בעולה כל השנים, רבי אברהם ריין זצ"ל, מה ששמע פעם מפי הרבנית שטינמן ע"ה על הימים הראשונים לבואם לא"י. "

 

     עם בואנו לארץ ישראל באנו לפתח תקוה, שם היינו בבית פשוט וחסר כל – כפשוטו ממש. הגענו בערב, ובבוקר יצאתי פעם לראשונה לרחוב, שם אני רואה שוק. בשווייץ לא היה שוק, כך שלא הכרתי את זה בכלל, ועמדתי והסתכלתי . ואז ראתה אותה אשה טובת לב וצדיקה, שהיתה מוכרת דגים בשוק [אז מכרו דגים חיים בדוכן]. לאשה קראו גב' פסתרנק,  היא היתה חמותו של רבי אברהם ריין. היא הבחינה באשה העומדת ומתבוננת, וקלטה מיד שהיא לא מקומית. היא שאלה אותה – "מהיכן אתם?".  הרבנית תמר ענתה: "הגענו לארץ ישראל להתגורר כאן" . "מתי הגעתם?" – "אתמול בלילה",  ענתה הרבנית הצעירה. " הגעת לבד?" – "לא, יש לי בעל" . "האם ישלכם עזרה, מישהו דאג לכם?" – הרבנית ענתה: "חבר של בעלי קצת עזר לנו להשתכן" . "איך קוראים לו?" – "וועלעל איידלמן" . אותה אשה יקרה, שהכירה היטב את תושבי המקום בפתח תקוה, הבינה שאם הוא החבר שעוזר המצב שלהם לא הכי טוב... היא הוסיפה ושאלה: "והאם יש לכם מה לאכול ?" – "לא", השיבה הגב' תמר בפשטות, "הבית שלנו ריק ואין לנו גם כסף בשפע, ובאתי לראות מה אני יכולה לקנות" . בנדבת לב בלתי מצויה, נטלה הגב' הנטשעא (הניא) פסתרנק דג טרי שמקודם יצא מהמים, עטפה אותו בעיתון מקומי, מסרה אותו לאשה הצעירה ואמרה לה: "קחי אותו שיהיה לכם מה לאכול".  הרבנית, נבוכה משהו, נטלה בשתיקה את הדג, הנהנה בראשה במבוכה הודתה ופנתה לצאת. אבל אז המוכרת לא ויתרה ושאלה אותה: "האם אתה יודעת לנקות דג?" " לנקות דג?" התפלאה הרבנית תמר (מאיפה שהיא תדע, הרי בשווייץ היו אנשים מסודרים, קונים דגים כשהם כבר מוכנים לבישול). היא נאלצה לגלות שאין לה ידע מוקדם ואמרה כי היא כבר תדע ותלמד לבד כיצד לנקותו. אבל האשה הקדימה אותה ואמרה: "בואי נלך לחנות מכולת שפיץ, שם ננקה לך את הדג ". היא עשתה כדבריה, הם צעדו יחד בשוק לסוחר המבוקש, ואז החלו בנקיון הדג.  באמצע, שאל אדון שפיץ: "גברת, כיצד תבשלי אותו?"  שאלה קשה, באמת היא לא ידעה כיצד תבשל אותו... הוא שאל אותה שוב – "האם יש לך בבית אש לבישול?" הרבנית ענתה כמובן, שאין לה... הסוחר טוב העין ציווה על אחד מעוזריו ללכת לחנות הסמוכה, קנה עבורה פתיליה, הגיש לה אותה ואמר לה, הא לך פתיליה, והוא אף הסביר לה כיצד מבשלים על זה.

 


     הרבנית לא ידעה כיצד להודות לו,  נטלה את החפצים ושבה לביתה, והחלה בהכנות לבישול.  הבוקר חלף והצהרים הגיעו, הדלת נפתחה, והבעל רבי אהרן לייב רואה כי על השולחן מוכן אוכל. הוא הגיב בשמחה: "מצוין , אני רואה שיש לך מה לאכול, אני חוזר לבית המדרש"... והוא חזר לבית המדרש. הוא, כמובן,  לא היה זקוק לכל כך הרבה אוכל... די היה לו בפת שחרית הנאכלת לפנות ערב... " לא היה לך קשה שהוא לא נכנס אפילו לטעום מן האוכל? – שאלתי את הרבנית אודות זה שבעלה שב לבית המדרש" – סיפר רבי שלמה ריין. "היא ענתה לי מיד: 'מה פתאום,  מצוין שהוא חזר. מה יש לו לבן תורה לעשות בבית, מקומו בבית מדרש על יד הגמרא'". 





י"ח ניסן ה'תש"פ



הנוטריקון של עבדי"ם הוא ד'וד ב'ן י'שי ע'בדך מ'שיחך.


     חמץ – מצה. מובא בשם חידושי הרי"ם זי"ע,  בזוהר הקדוש מובא כי ההבדל בין חמץ למצה היא הנקודה הקטנה, המבדילה בין האות "ה' "לאות "ח'", וזוהי הנקודה היהודית, קוצו של יוד,  הנצרך למסירות נפש, כי בזה תלוי כל היהדות,  כמו השעון אם מתקלקל בנקודה אחת, עומד השעון, כן ביהדות.

     יש לומר את ההגדה בקול רם (הריטב"א בסדר ההגדה). וה"שבולי הלקט" הוסיף שיאמר בנעימה ובשיר, כמו שאמרו אבותינו במצרים שירה והלל באכילת הפסח. ונוהגים שבעל הבית יאמר ההגדה בקול, ושאר המסובין יאמרו בלחש. ועיקר הסיפור - החדווה והשמחה שבליבו (יסוד ושורש העבודה שער ט' פ"'ו(.

'     כרפס' ר"ת כלל ראשון פה סתום, 'יחץ מגיד' גם מה שנחוץ תשתדל לקצר ולומר רק החצי..., ' מוציא מצה מרור' ועל ידי זה תצא מן המצה המריבה והמרור...

בכי מאותת (על-פי 'בארות המים')

קצרה הייתה מחלתו של ר' תנחום. רעייתו הביטה בחוסר אונים בבעלה הדועך אל מול עיניה, וידה קצרה מלהושיע. אדם אמיד היה, ולא חסך בהוצאות להבאת הרופאים הטובים ביותר, אך כל הונו לא עמד מול המחלה הקשה.

לא חלפו ימים רבים ור' תנחום השיב את נשמתו לבוראו. מסע ההלוויה בחוצות העיירה רימנוב, שבה התגורר, היה כאוב. הנפטר היה במיטב שנותיו, ובלכתו הותיר חלל ריק בקרב משפחתו וכל מכריו. הכול פסעו אחרי מיטתו בראשים מורכנים ובעיניים מושפלות. מעמודי התווך של הקהילה היה, וחסרונו הורגש היטב.

במהלך ימי השבעה הרעיפו בני הקהילה ניחומים ועזרה על המשפחה האבלה. אל הבית זרמו משלוחי מזון, וכל צורכי האבלים סופקו ביד רחבה. המנחמים עודדו את האלמנה ושאר הקרובים, והשתדלו להקל מעליהם את צער האובדן.

הימים חלפו והלם האסון התעמעם ונדחק מן התודעה. המת נשכח מלב הבריות, וחיי הציבור שבו למסלולם השגרתי. רק האלמנה נותרה לבדה, מנסה לאסוף את השברים. כשביקשה לטפל בעיזבון שהניח בעלה, גילתה כי לפניה התמודדות נוספת.

מתחת לפני השטח החל להתפתח מאבק מר על ירושת המנוח. קרוביו של ר' תנחום לטשו עיניים אל כספו, בתואנות כאלה ואחרות. המתח בין הצדדים הלך וגבר. תחילה הוצנע, אך כשהובא לשולחן בית הדין של העיירה רימנוב התפוצצה הפרשה בקול רעש גדול.

הסכסוך קרע את בני הקהילה. רבים נטו לרחם על האלמנה האומללה, שכספו של בעלה היה משענת הקיום היחידה בעבורה. ואולם היו מי שהזדהו עם טענות הקרובים וסברו שהצדק עימם.

בית הדין דן ארוכות בסוגיה שהונחה לפתחו. לבסוף, לאחר דיונים רבים, הוציא את פסק דינו. לא בלב קל אך בתמימות דעים קבעו הדיינים כי הצדק עם הקרובים, וכי ירושת הנפטר תועבר אליהם. הדיינים הסבירו כי התורה הקדושה מצווה עליהם לדון דין אמת ולא לשאת פנים, גם אם הלב נוטה לטובת האלמנה המסכנה.

פסק הדין המם את האלמנה. היא התקשתה להשלים עם ההחלטה. כמוצא אחרון פנתה לכתובת הטבעית שהכירה בעת מצוקה – ביתו של האדמו"ר רבי צבי-הירש מרימנוב.

נוסף על קדושתו הפלאית ומעשי המופתים שחולל נודע הצדיק כאיש חסד מופתי, שעסק ללא הרף במעשי צדקה ועזרה לזולת. אף שבעצמו חווה סבל לא-יתואר, לאחר שהתאלמן משתי נשים ושכל שישה-עשר מילדיו, רבי צבי-הירש האיר פנים לכל אדם, והשתדל לשמח כל נדכא ונזקק.

התייפחויותיה של האלמנה נשמעו היטב מאחורי דלתו של הצדיק. "רבי, הצילני!", בכתה האישה במר ליבה. "נותרתי בחוסר כול! הדיינים נישלו אותי מירושת בעלי. האין צדק בעולם?!". ליבו של הצדיק נכמר למשמע דבריה של האישה המסכנה. הוא הבטיח לה להיכנס לעובי הסוגיה, להפוך כל אבן ולוודא שהדין נפסק כהלכה ושהדיינים כיוונו אל האמת.

זיק של תקווה ניצת בעיני האישה. היא חשה שהושט לה קרש הצלה. בצאתה מחדרו של הרבי הודתה לו נרגשות ושבה לביתה. הצדיק פנה אל אב בית הדין, רבי ישראל הכוהן רפפורט, וביקש לראות את נימוקי פסק הדין.

הדיינים היו נרגשים לשתף את הרבי הגדול בפסק הדין המורכב. "הבה נלמד יחד את הסוגיה", הציע הצדיק בענווה. ספרי הפוסקים נערמו על השולחן. הנוכחים החלו צוללים בעומקה של ההלכה, מתפלפלים בלשון השולחן ערוך ומדקדקים בדברי נושאי כליו.

עד מהרה התחוור כי דעתו של הרבי חלוקה על זו של הדיינים. הוא הקשה על סברותיהם ועל פרשנותם לדברי ההלכה. הדיינים, שהיו גאונים בתורה ובעלי ניסיון רב בפסיקה, ומאחוריהם שנים רבות של הוראת הלכה ודיינות, השיבו בסברות ובנימוקים משלהם.

שעות רבות עלה שאון הדיון מתוך חלל בית הדין, ובסופו של דבר, כששקע להט הוויכוח, הודו הדיינים בפה מלא כי הרבי צודק. שגגה חמורה יצאה מתחת ידם, ועליהם להפוך את פסק הדין. לא הקרובים צודקים בדין, אלא האלמנה.

בלי היסוס מיהרו הדיינים לזַמן את הצדדים לבית הדין, הבהירו כי טעות נפלה בפסק דינם הקודם וכי ירושתו של ר' תנחום שייכת לאלמנה ולא לקרוביו. עיני האלמנה אורו. האיום הגדול על עתיד חייה הוסר, בזכות הצדיק רבי צבי-הירש.

כשיצאו הצדדים מבית הדין, אלה בפנים מעוננות וזו בנהרת שמחה, אזרו הדיינים אומץ וביקשו מהצדיק הסבר. "כיצד ידע הרבי, עוד בטרם עיין בפרטי הסוגיה, כי טעות נפלה בפסק דיננו הקודם?", תמהו באוזניו.


השיב להם הרבי: "בספר התהילים אומר דוד המלך: 'תורת ה' תמימה, משיבת נפש'. פסק דין המכוּון לאמיתתה של תורה, אינו יכול לצער כל-כך בני-אדם. כשבאה אליי האלמנה ושמעתי את קול בכייה, הבוקע מעומק ליבה, הרגשתי שככל הנראה פסק הדין היה שגוי, כי אילו היה צודק – לא הייתה האלמנה שבורה ונסערת כל-כך. אשרינו", חתם הרבי, "שזכינו להעמיד את פסק הדין בקרן אורה ולמנוע עוול חמור מהאלמנה".












ט"ז ניסן ה'תש"פ





  בליל הסדר אנו הופכים את העבר להווה ומנסים לחוות מחדש ולספוג אל תֹוכֵנּו את הגלות ואת הגאולה. את השעבוד ואת החירות. לילה בו אנו שואלים ודורשים בענייני החג. לילה בו חייב כל אדם לראות ו"להראות את עצמו כאילו הוא בעצמו יצא עתה משעבוד מצרים" (רמב"ם הלכות חמץ ומצה ז, ו). גם להרגיש את הגאולה וגם לשדר אותה החוצה, סביבנו.

     הגר"א וסרמן זצ"ל פתח את הסדר באומרו את מנין השנים לצאת בנ"י ממצרים, דבשנת 2448 יצאו בנ"י ממצרים, ולפי"ז יוצא השנה (תש"פ) שלפני 3332 שנים יצאו ממצרים    


    חז"ל מופלא מובא בילקוט שמעוני (רמז תע"ד) ועדיין לא זכה לפרסום. כבר אמרו דרשנים כי כל חז"ל צריך מזל. יש מאמרים השגורים בפי כול, ויש מאמרים נחבאים ולא ידועים, ומצווה לפרסם כאן מאמר נפלא זה. למה סמך יציאת מצרים ללחם? אלא כשם שעשה הקב"ה כמה ניסים לגאול את ישראל, כך הוא עושה בפרוסה הזו.


     הרבה יותר ממה ששמעתי על מתים מהקורונה, שמעתי על אנשים שמתו מהתקפי לב ומחולאים בגלל חתונות שהם לא יכלו לעמוד בהן ובהוצאות שלהן. וחתונה פשוטה כמו שאנחנו רואים בימים הללו - זו שמחת עניים הכי מהממת והכי מדהימה שיש, מפני שהיא מייקרת את הדבר האמיתי, שזה הזוג עצמו."

     ברכת המזון (מכתב שפורסם בגיליון 'על המזון' אדר תש"פ)

     וכך מספר בעל העובדא משה ווילינגער, ממונסי:

     לפני תקופה קצרה נסעתי עם בני משפחתי ברכב שלי מעירנו מאנסי לעיר בולטימור, לרגל חתונה משפחתית. נסיעה זו לוקחת כמה שעות, לכן עצרנו באמצע הדרך באתר מנוחה ['רעסט איריע'], כדי לפוש מטירחא דאורחא ולשאוב קצת אויר וכוח . היות ואנו רגילים כבר מזה זמן רב להקפיד על ארוחת 'המוציא', תוך נטילת ידיים וברכת המזון כראוי וכנכון,  נטלנו שם ידים ואכלנו ארוחתנו, כשבדעתנו לגמור סעודתנו ברכב ולברך ברכת המזון בהמשך הדרך.

     זמן קצר לאחר שהמשכנו בנסיעה, כשרצינו לברך ברכת המזון, הבחנו ששכחנו לקחת עמנו 'סידור' או 'בענטשער' [ברכון]. חיפשנו ובדקנו בין החבילות ובין השקיות אולי נמצא איזה סידור, אבל לא מצאנו כלום.  או אז נזכרנו במה שמובא בשם גדולים וצדיקים, שכשאדם נקלע למקום שאין לו שם סידור לברך מתוכו,  מוטב שיטריח את עצמו ויכתוב את כל נוסח ברכת המזון על דף, ומתוכו יברך ברכת המזון. ללא מחשבה נוספת חילקנו בינינו את כל ברכת המזון, וכל אחד העלה על הכתב חלק מהנוסח. כשגמרנו העברנו בינינו את הדפים על פי סדר , וברכנו את ברכת המזון מתוך הדפים.  לאו בכל יומא מתרחיש לברך ברכת המזון המחולק לכמה סוגי כתב...  ועוד יותר שמחנו שהצלחנו אף הפעם להחזיק במנהגנו היפה, לברך ברכת המזון מתוך הכתב דווקא.

     בערך עשרים דקות אחרי שגמרנו עם 'פרויקט ברכת המזון', הרגשנו פתאום חבטה עזה ופיצוץ אדיר. תוך רגע הבנו שהרכב שלנו היה מעורב בתאונה רצינית. הבטנו סביבנו וראינו שכולם בסדר גמור, יצאנו מהרכב וראינו שאירעה כאן 'תאונת שרשרת',  בה היו מעורבות חמש מכוניות שהתנגשו זו בזו. מכונית שלנו הייתה בדיוק באמצע, כשלפנינו שתי מכוניות ומאחורינו שתי מכוניות.  ארבעת המכוניות ספגו נזקים גדולים, וכמה מהנוסעים הובהלו לבית החולים, חלקם במצבים קשים מאוד.  לא יכולנו להאמין למה שעינינו רואות –  לא רק שאף אחד ממשפחתנו לא נפגע ולא נפצע כלל, גם הרכב שלנו לא קיבל שום שריטה.

     לאחר שהתאוששנו מרגעי הטראומה שעברו עלינו, הודינו ושיבחנו לבורא כל העולמים על הנס הגדול והגלוי שקרה לנו זה עתה. מיד היה ברור לכולנו בלי שום צל של ספק, שכל זה היה בזכות שהתאמצנו לפני כמה דקות לברך ברכת המזון בכוונה ומתוך הכתב . וציטטתי בקול רם לכל המשפחה את ההבטחה הקדושה של בעל ה'עטרת זקנים': "המברך ברכת המזון מתוך הכתב בדקדוק ובכוונה, מסלק מעצמו צרות רבות ואסונות ל"ע". 


     








י"ג' ניסן ה'תש"פ





אמר הגה"צ ר' ישראל סלנטר זצ"ל לפני שאדם מוציא דבריו מפיו הוא הבעל הבית על דיבוריו, אבל אחרי שדיבר והוציאו מפיו הדיבור בעל הבית עליו. 



     "בפמליא של מעלה מבקשים לראות איך מתנהגים בשעת הניסיון באמונה שלמה וברורה. (כ"ק מרן אדמו"ר מסאדיגורה שליט"א)


     הטכנולוגיה התגלתה בזמנינו לא בגלל עלית הדורות אלא אדרבה בגלל ירידת הדורות שהתקטנו מאוד ומן השמים מראים לנו אותות ומופתים על כל שורשי האמונה מה שבעבר היה ברור לכל בלי שום צורך בהוכחות לחזק את האמונה שהקב"ה רואה הכל ושומע הכל וכל מעשיו מתועדים (ח"ח חתימת ספר שם עולם ח"א(.

     למה נקרא הנגיף "קורונה"? שכן "קורונה" בגימטריה היא 367, שזה שווה גם ל-"אני מאמין בסוף טוב". על כן כולנו צריכים להאמין שהכל ייגמר בטוב

 בזכות שמירת השבת (חנה ויסברג)

 

"בתיה, הקבוצה יוצאת ברכבת הערב", אמר הרב פנחס סודאק לאשתו. הוא דיבר אליה בלחישה, למרות שבביתם הפרטי לא היה איש מלבדם.

ברוסיה הסובייטית של שנות ה-40, שבה בכל פינה היו עלולים להסתתר מרגלים, מלשינים או המשטרה החשאית – מקום שעליו נאמר כי לכתלים עצמם יש אוזניים – זהירות וחשאיות היוו חלק מחייהם. לא היה מושג של "יותר מדי זהיר", במיוחד כשהנידון היה נושא מסוכן.

בתיה הייתה מודעת היטב למשמעותה של ההדגשה בדבריו של בעלה ולפוטנציאל התקווה שהיה גלום בה. בני משפחת סודאק התיישבו זמנית בלבוב, עיר הסמוכה לגבול הפולני. הם בחרו במיקום זה כדי לתכנן את בריחתם מברית המועצות. לאחרונה הם השיגו דרכונים מזויפים שיאפשרו להם להתחזות כאזרחים פולניים ולעלות על הרכבת החוצה את הגבול אל החופש.

הקבוצה שפנחס דיבר עליה היו משפחות של חסידי ליובאוויטש אחרים, אשר יחד עמו תכננו את הבריחה הנועזת הזו. אם הקבוצה תיתפס ותעודותיהם תיבדקנה ביתר קפדנות, פירוש הדבר יהיה מאסר מידי וסביר מאוד שאף גזר-דין מוות לכל אחד מהם. זה היה סיכון שהם חשו שעליהם לקחת.

"אבל היום ליל שבת", מחתה בתיה בקול.

"זה פיקוח נפש", השיב לה פנחס בקצרה אך בתקיפות.

בתיה ידעה היטב שחילול השבת מותר אם מדובר בהצלת חיי אדם. היא ידעה היטב, שסיטואציה זו מוגדרת כמסכנת חיים, וכי הנסיעה במצב זה מותרת ללא כל ספק.

"כן, כמובן", היא השיבה בקול רועד, "אבל איך נוכל אנחנו לנסוע? אחרי כל מה שעברנו כדי לשמור על קדושת השבת ולשמור את המצוות, האם נחללן כעת? בנקודה זו?" היא עצרה בהיסוס.

"זו נסיעה מסוכנת. אנו עלולים לשלם עליה בחיינו", היא טענה. "איך נוכל לצאת אליה דווקא ביום שבת קודש?

"לא!" פסקה בתיה ונחישות רבה יותר ניכרת כעת בקולה. "אנו לא ניסע הלילה".

"אנו נפסיד את הרכבת שנוסעת עם הקבוצה שלנו", התנגד פנחס, "אולי לא תהיה עוד הזדמנות..."

"לא", התעקשה בתיה. "אנחנו לא ניסע. אני אלך ואגיד להם".

בטרם יוכל ספק כלשהו לחלחל ולערער את נחישותה, יצאה בתיה בחיפזון במורד מדרגות ביתם לעבר הדלת הקדמית. אולם בחפזונה, היא מעדה על המדרגה האחרונה ונפלה על הרצפה כשכף רגלה מעוקמת מאוד. היא זעקה בכאב, ופנחס חש מיד לצדה. הוא עזר לה לעלות לכיסא והרים את הרגל. תוך רגעים ספורים, כף הרגל התנפחה והפכה לגוש עצום נפוח וכואב.

וכך נעשתה ההחלטה עבור בני משפחת סודאק. עם קרסולה הנפוח של בתיה, יהיה זה בלתי אפשרי לערוך את המסע.

משפחת סודאק חגגו את השבת כפי שעשו בכל שבת – באווירה שמחה ורגועה ככל שיכלו. הם השתדלו לא להרשות לחששות שלהם לפגום בקדושת השבת.

רק מקץ ימים מספר נודע לבני משפחת סודאק גורלם של האחרים שעמם כמעט יצאו לנסיעה.

באותו ליל שישי עלו המשפחות שבקבוצה על הרכבת כפי שתוכנן כשהן נושאות את הדרכונים המזויפים ואת כל רכושם עלי אדמות. החברים המבוגרים בקבוצה נשמו לרווחה כאשר חצתה הרכבת את הגבול בין רוסיה לפולין.

אך תחושת הרווחה הזו לא האריכה ימים, שכן סכנה חדשה ציפתה להם.

קבוצה של שודדי-דרכים חמושים תקפה פתאום את הרכבת. הנוסעים התחננו בפני השודדים לחוס על חייהם. "קחו את כל כספנו ורכושנו, רק תנו לנו לחיות", הפצירו בהם.

למזלם של הנוסעים, השודדים אכן גזלו את כספם ואת רכושם אך הסכימו לא להרוג את כולם. שעות רבות לאחר מכן הגיעה הקבוצה סוף סוף ליעדם בעיר לודז' שבפולין. הם היו אסירי תודה להיות בחיים אך היו חסרי כל ועניים מרודים, שכן איבדו את כל חסכונותיהם.

בעיר לבוב, עם צאת השבת, החלו בני משפחת סודאק לשוב ולתכנן תוכניות לבריחתם. הם קיבלו חדשות על רכבת אחרת שתגיע ותצא מן העיר בליל שלישי הבא. כף רגלה של בתיה החלימה כליל בינתיים, ובני המשפחה עשו את ההכנות הדרושות לעלות על הרכבת.

בתיה ופנחס ושלושת ילדיהם הגיעו ללודז' ללא אירועים מיוחדים, והיו אסירי תודה על כך שהצליחו להימלט מברית המועצות ולהשלים בהצלחה את החלק הזה של מסעם אל החופש.

בזכות כף רגלה הפגועה של בתיה וקדושת יום השבת, הם ניצלו מחוויה מבהילה ומסכנת-חיים והצליחו לשמור על כספם ועל חפצי הערך שלהם, שיהיו כה חיוניים להישרדותם בארץ זרה. בתיה ופנחס שבו וחשבו, כמה אמת יש בפתגם העממי כי "יותר משעם ישראל שמר את השבת, השבת שמרה על עם ישראל".

אחת הילדות שהייתה בנסיעת הרכבת הזו שנדחתה למועד מאוחר יותר, הייתה אמי הרבנית בת-שבע שוחט, הבוגרת מבין שלושת ילדיהם של פנחס ובתיה סודאק. שנים לאחר מכן, היא החלה לשמש יחד עם בעלה כשלוחי חב"ד הראשונים שנשלחו כדי להפיח חיות מחודשת בקהילה היהודית בטורונטו. כמו אחיה ואחיותיה, ילדיהם האחרים של בתיה ופנחס, היא הקדישה את חייה לדבר שאותו נאבקו הוריה כה קשה לשמר, בעוזרה לאנשים אחרים לגלות את יופייה ואת קסמה של השבת ומצוות נוספות.   






י"ב' ניסן ה'תש"פ





 "אמר רב חנינא אחת לשישים שנה ולשבעים שנה הקב"ה מביא דבר – מגיפה גדול בעולם ומכלה מהם את הממזרים ונוטל עמהם כשרים שלא לפרסם את החטאים" (מדבר רבה ט ח(.



     בימי מגפה צריך ליזהר בתכלית השמירה ושיוסיף בהנהגתו לנקות המותרים ושלא להרבות במזון... וירחיק האנחה וירבה השמחה ולא יספיק בזה מיצוע בלבד... וכל זה הוא ענין טבעי (רשב"ש בתשובה קצה(.


     יש חובה לשמוע בקול הרופאים עיין גמרא חולין (עז, א) שאלו לחכמים וחכמים לרופאים, והעובר על דבריהם נקרא פושע ומסכן נפשות (עיין ב"ק פה, א הרי שעבר על דעת הרופא). וכתב הרע"א )מכתבו אגרות סימן עג) והעובר על ציווי הרופאים בסדר ההנהגה חוטא הוא לה' במאוד כי גדול סכנתא מאיסורא ובפרט במקום סכנה לו ולאחרים (עיין שו"ת חת"ס חו"מ מד, שו"ת שבט הלוי ח"י רצא(.


     יש להיזהר שלא להדביק אחרים (תוס' ב"ק כג, א ד"ה ולחייב) וכתב החת"ס (חידושי ב"ק ס, ב) שהרשות שניתן למשחית שלא להבחין בין רשע לצדיקים הוא בזה שלא המשחית בעצמו יזיק אלא שאחד יזיק את השני.

חטא הפרשנות (הרב אהרן לוי שליט"א)

 

     פעם לאחר שהתברר כי כולם חגורים התנעתי את המכונית, זהו... יוצאים לדרך בעזרת השם. - "עוד סמינר מאחורינו", הכרזתי בסיפוק. המלון נתעטף בשתיקה ואחרוני המשתתפים כבר יצאו לדרכם למעט אחת או בעצם שתיים. הם עמדו ליד המכונית ברחבת הכניסה למלון. בעלת הרכב ממשתפות הסמינר ולידה ניצבה הרבנית, הן נראו נואשות, עצרנו לידן. - "מה קרה?, - "הרכב לא מניע", ענו. יצאתי,  נכנסתי, ניסיתי, בדקתי, כלום, הכול תקין אך משום מה המכונית מסרבת להתניע . – "זה בסדר, אתם יכולים לנסוע, הזמנתי מכונאי, הרבנית תחכה איתי". בתחילה חשבתי להשאר איתן ולהמתין למכונאי אלא שילדי הקטנים החלו לזמר, הבנתי שהיא צודקת, ברגשות מעורבים איחלנו להן הצלחה ויצאנו.

 

     למחרת היא התקשרה הרבנית מאתמול. – "אתה רוצה לדעת איך הסתיים הסיפור?" - "ודאי" עניתי, אני הרי אוהב מאוד סיפורים, אלא שלא הבנתי איזה "סיפור" בדיוק יש בחילוץ מכונית תקועה. – "אחרי שנסעתם נותרנו לבד ליד המלון, היא ניסתה להניע שוב ושוב ללא הצלחה ואז... יצאה מהמכונית ואמרה לי בערך כך. – "את מכירה את הסיפור על יונה הנביא את הרי רבנית נכון? מסופר שם שנוסעי הספינה העירו אותו כדי לברר מיהו הגורם לסערה שמאיימת על ספינתם. יונה הנביא לא התחמק וענה בפשטות "בשלי הסער הגדול הזה". טוב תראי... אינני יונה הנביא אבל כמוהו גם אני יודעת מדוע הרכב לא מניע.  זה לי הפעם השנייה שאני משתתפת בסמינר "ערכים". בפעם הקודמת, עם סיום הסמינר יצאתי אל המכונית שחנתה בדיוק כאן וכשנכנסתי לתוכה אמרתי לעצמי "זהו זה דנה, אין לאן לברוח, כנראה שהסיפור הזה עם התורה הוא אמיתי. את יודעת שאם את לא מחליטה עכשיו זה לא יקרה, תחליטי כאן ועכשיו, מה את לוקחת איתך מכאן?" כשהתנעתי את הרכב קבלתי על עצמי לכסות את הראש...  טוב, אני לא רוצה להישמע מידי דרמאטית, לפחות לנסות לכסות, לכבוד ה' יתברך.

 


     כשהגעתי הביתה הוצאתי מתא המטען את חפצי האישיים אך את ההחלטה על כיסוי הראש הותרתי שם, מה לעשות זה לא קל הסיפור הזה, נראה לי שהקב"ה רוצה שאוציא אותה עכשיו". – "את מה להוציא?" שאלתי, - "את ההחלטה, את מה שהבטחתי לו בפעם הקודמת". לא עניתי לה. אתה מבין? אני לא נביאה. מאיפה לי לדעת חשבונות שמים? מצד שני, אם היא חושבת כך אז למה לא?.  וכך כששתינו עומדות ברחבת המלון שעל שפת הכנרת היא הכריזה. – "ריבונו של עולם אני יודעת מה אתה רוצה אז הנה אני מבטיחה ומקיימת". הוציאה מתיקה מטפחת, אספה את שערותיה לתוכה ואופס... עוד יהודיה כיסתה את ראשה. – " "הבאתי אותה איתי" אמרה בביישנות, "חשבתי שבסמינר זה יקרה אבל זה לא קרה,  לפחות עכשיו, מוטב מאוחר מלא כלום". התחבקנו ובכינו מהתרגשות עד שכמעט ושכחנו את הגורם להחלטתה. כשנרגענו מעט אמרתי – "נו עכשיו כנסי לרכב,  תגידי פרק תהילים ותנסי אולי יקרה נס". היא חייכה והתיישבה ליד ההגה – "לא צריך נס, הוא כבר קרה, כיסיתי את הראש", סובבה את המפתח והרכב הניע באופן מיידי. התקשרתי רק כדי לספר לך. מה אתה אומר אה?". – "נו טוב... זה דבר ידוע" עניתי בידענות. – "מה ידוע?" – "נו... זה ידוע שמכוניות מאוד פוחדות מנשים שמכסות את ראשן...".

 





י"א' ניסן ה'תש"פ





אומר דוד המלך: "מלוה ה' חונן דל". אדם המלווה לעני נחשב כמלווה  להקב"ה.   

אם חולה אינו יכול לשתות יין או מיץ ענבים,  ישתה חמר מדינה הכשר לפסח, כגון מיץ תפוזים טהור %100 , קפה ]שתים הראשונים, גם עם חלב( או תה כל מקום לפי הנהוג )מ''ב סקל''ז(.


חג הפסח = 164 בגימטרייה. חכה, עוד יהיה טוב! = בגימטרייה 164 (עם הכולל והמילים) 


     כל מי שהוא בכור או יש לו בן בכור מתענה בערב פסח. השנה ראוי ונכון שעד ערב פסח ישתדל לסיים לפחות מסכת משניות, ואם קשה לו הדבר, יכול בשעת הדחק להשתתף בסיום מסכת גם אם שומעים דרך טלפון או אמצעי תקשורת אחר, וזאת למרות שלא נמצאים בפועל במעמד הסיום ולא בסעודת המצוה.

ממלכת אלוקים וגוי קדוש" - (שבת קדש(.

     הסיפור שלפנינו התרחש לפני שנים ספורות בארה"ב, ברציף תחנת הרכבת. ברציף זה, התעלה שתחת פסי הרכבת הייתה בעומק של למעלה ממטר. קבוצת אנשים עומדת ממתינה לאורך הרציף, הרכבת נשמעת ברקע ותיכף אף נראית באופק. הנוסעים החלו בתזוזה לעבר הרכבת, ותוך כדי כך מעד אדם כבן שישים לתוך התעלה.  הנוסעים הנחרדים ציפו לראות אותו מטפס ויוצא במהירות החוצה בטרם תגיע הרכבת, אבל הגיל ככל הנראה עשה את שלו - האיש ניסה לטפס על הקיר החוצה, ללא הצלחה! הבטון המפויח ניצב מולו כחומה בצורה , וצפירות הקטר ההיסטרי גרמו לו לאבד את עשתונותיו לחלוטין. אנשים טובים מיהרו לשפת הרציף, הושיטו לו ידיים, אך הוא החליק פנימה שוב ושוב. הכל התרחש בחלקיקי שניות, 12 קרונות הרכבת התקרבו בדהרה.  הפאניקה נוראית. חרדת א-לוקים. הרכבת מתקרבת ומתקרבת ואז... באינסטינקטיביות עוצמים כולם עיניים, לא רוצים לראות אדם נדרס למוות. הרכבת עוצרת. צופרי החירום משתתקים. כולם בהלם. דממת מוות. - אבל האיש חי!.


     מסתבר ששניות ספורות לפני הדריסה הוודאית, גילה כושי ענק תושייה, הסתכן, זינק לתעלה, תפס את המבוגר ופשוט 'זרק אותו החוצה', ועוד הספיק לחלץ עצמו לפני הגלגלים. שניהם ניצבו על הרציף ללא שריטה. הניצול קפץ על הר-האדם השחור. חיבק ונישק אותו כמו ילד קטן: תודה! נשיקה. תודה בשמי! נשיקה. תודה בשם אשתי! נשיקה. תודה בשם ילדי!...הניצול כמעט נמס על הרציף, ואילו המציל עמד אדיש. יבש. "עזוב אותי" ביקש. כל הנוסעים ניגשו לראות את הגיבור מקרוב, עטפו אותו בהערצה ובמילים, והוא לא מבין מה רוצים ממנו. בין הנוסעים היה עיתונאי, ששמח על הסיפור החם שנפל לידיו כפרי בשל. אף הוא ניגש אל הכושי, אך בשונה מאחרים - לא הניח לו לחמוק. הוא תיאר בצבעוניות את המעשה האציל, והתעקש לקבל תגובה. "אתה לא רק הצלת את האיש, אלא אף סיכנת את עצמך! מה יש לך לומר על כך, אדוני?! אנשים רבים עמדו על הרציף, ורק אתה זינקת! רק אתה! תגיד משהו, אדוני!" בלית ברירה פער המציל את פיו והסביר: "אני ראיתי את מה שקרה פה כמו כל אחד אחר, אבל אני עובד כמלצר. הבנתי שאם תהיה פה תאונת רכבת, אאחר למשמרת בארבע שעות לפחות. עכשיו תעשה חשבון כמה זה 25.7 דולר כפול ארבע!!!". את הסיפור שח המגיד מישרים רבי ישראל מאיר שושן שליט"א בעודו נאנח: אוי! האיש עשה כזו פעולה עצומה, אבל איפה הראש שלו מונח? בכמה סנטים שהרוויח! הרי זה נורא!. הצלת חיים. חסכת אלמנה. מנעת יתומים. בנית עולמות בשבריר שנייה - ומה המניע שלך לכל המפעל האדיר הזה? - "25.7 דולר כפול ארבע!!!". רק גוי מסוגל לחשוב כך! מה שצריך להוביל אותנו זה 'סוף מעשה במחשבה תחילה', להכניס תוכן ולהקדיש רגע של מחשבה בתוך העשייה. עשית מצווה? גמלת חסד? תייקר את זה! תעריך! הכנת 'מטרנה' לתינוקת באמצע הלילה. למה? "כדי שלא תפריע לי לישון" או "כדי לגמול חסד"?... לו נשכיל להכניס מעט מחשבה על חסד, כוונה ותוכן רוחני לעשייה שאנו ממילא עושים - מעשינו יעלו בערכם בכמה דרגות, והשכר עליהם לאין שיעור. ע"ז אומר הסבא קדישא ה'חפץ חיים' זצ"ל: "והיו מלכים אומניך ושרותיהם מיניקותיך" )ישעי' מט כג( - לעתיד לבוא נשיא ארה"ב יעשה לנו ספונג'ה בסלון, ומלכת אנגליה תקרצף את המטבח... נשאלת השאלה: האם לבשורה הזו חיכינו 000,2 שנה? עונה ה'חפץ חיים': הבשורה הזו אינה עבורנו - כי אם עבורם. לעתיד לבוא אף הגויים יבינו מהי עוצמתו של יהודי, מה ערך כל מעשה, כיצד ברכה בוראת עולמות, איך בכל מצווה היהודי מזרים שפע לעולם כולו. אז יאמר הגוי לעצמו: אני מתגייר! אבל על מחלקת הגיור ברבנות כבר יהיה שלט ענק: "סגור לנצח!". זהו. יותר לא מקבלים גרים. בשעה זו יאמר הגוי לעצמו: אוקיי. אני מוכן לעשות ספונג'ה בבית היהודי ובלבד שאזכה להידבק אליו. צחצוח נעליים לבחור-ישיבה הינו מעשה מכובד עבורי מלשבת בבית-הלבן! גם מלכת אנגליה תבין ש'בייביסיטר' אצל אשת אברך שווה יותר מכל ארמון 'בקינגהאם'!. אה! מה זה יהודי! מה זו מצווה! כל זה יקלוט הגוי לעתיד לבוא, האם אנו היהודים קולטים זאת כבר עכשיו?!... 







ט' ניסן ה'תש"פ




אדם הנמצא בבידוד או סגור בביתו ואין לו אפשרות להוציא חמצו מביתו ולשרפו, יכול לכתחילה לפורר החמץ לחתיכות קטנות ולזרקו לבית הכיסא שהרי כך הוא מבוער מן העולם (מ''ב סי' תמ''ה סק''ה), ובבניינים של מגורים יוודא שלא יסתום עי''ז הביוב וימצא החמץ בדירתו של חברו.

     אדם חלש, זקן וחולה יכול לסמוך על שיעור הכי קטן לאכילת מרור (מ''ב סי' תפ''ו סק''א) שהוא לפי הגר''ח נאה 3.17 גרם, ותוך כדי שיעור של 9 דקות.

    איזהו עושק?" שואל התלמוד, "אמר רב חסדא: לך ושוב, לך ושוב, זה הוא עושק." (בבא מציעא דף קי, ב).    

     "ביכולתי לחשב את תנועותיהם של הגופים השמימיים, אך לא את טירופם של אנשים" (אייזיק ניוטון)

      בימינו, לא מעריכים אדם לפי מה שהוא עושה, אלא לפי הסכום שהוא מקבל

   הדרך היחידה לשמור על הבריאות היא לאכול מה שאינך רוצה לאכול, לשתות מה שאתה לא אוהב לשתות ולעשות דברים שהיית מעדיף לא לעשות (מרק טוויין)

    התורה איננה ספרו של האדם על א-לוהים, אלא ספרו של א-לוהים על האדם.

     "ועכשיו, כשאין לנו קורבן, צריכים להודות בפה בכל לבו, שזהו בחינת שמחה, כי עיקר השמחה הוא ההודאה לה' יתברך, שזה עיקר תכלית השמחה... כי זה עיקר התיקון, שחייבים להודות כשיוצאים מהצרה, לתקן הקלקול שמשם באו הצרות שהוא העצבות... תודה, הודאה, לספר חסדי השם ונפלאותיו איך שנתהפך הכול לטובה, שדווקא על ידי שהיינו בזה העולם וכל אחד סבל מה שסבל, עד שהרבה נכשלו בעוונותיהם מאוד, ועתה נתהפך הכול לטובה". (רבי נחמן מברסלב )

וירד יי על הר סיני (יט' כ') [מתוך 'דורש טוב']

     סיפר הגה"צ רבי אהרון טויסיג שליט"א: לפני שנים היה לי תור אצל פרופסור ברמת גן. בעודי ממתין בתור, אני רואה לידי אדם חילוני מחזיק בידו גמרא מסכת יבמות, ולומד את הדף היומי. כולם יודעים כי מסכת זו היא מן הקשות ביותר בש"ס.  כאשר אותו יהודי ראה אותי שם, הוא ניגש אלי, ושאל אם אוכל להסביר לו משהו מוקשה בגמרא. שאלתי אותו היכן הוא לומד מסכת יבמות, והלה סיפר לו שהוא גר בהרצליה,  ולפני כמה חודשים הוא הבחין שבכל ערב, בשעה מסויימת,  מגיעה לבניין קבוצת אנשים, ונכנסת לאחת הדירות בבניין.  לאחר כמה ימים הוא שאל אחד מהם לפשר בואו, והלה סיפר לו כי בבניין מתגורר אברך שמוסר שיעור בדף היומי.  אותו אדם לא ידע כמובן מה זה 'הדף היומי', והלה הסביר לו את המשמעות.

     ביום המחרת הוא פגש את השכן האברך, ושאל אותו האם הוא יוכל להגיע לשיעור היומי, כדי לשמוע מה לומדים. הלה השיב לו בחיוב, אבל השכן החילוני הוסיף שהוא אינו חובש כיפה, ואין בכוונתו לחבוש כיפה בשיעור, האם בכל זאת יתאפשר לו להגיע לשיעור. האברך אמר לו כי הוא יכול להיכנס לשיעור איך שהוא רוצה, ואיש לא יכפה עליו דבר. אותו אברך הכין את משתתפי השיעור לבואו של השכן החילוני, וביקש מהם שלא לומר לו דבר על זה שאינו חובש כיפה. ואכן הלה הגיע לשיעור גלוי ראש, וכבר בפעם הראשונה הוא שאל שאלה טובה במהלך השיעור. האברך שיבח אותו על השאלה, ואמר לי כי היא מופיעה ב'פני יהושע', ואף הוציא את הספר להראות לו את השאלה . למחרת שוב הגיע אותו שכן, וגם הפעם שאל שאלה טובה בשיעור, ומגיד השיעור הראה לו כי השאלה מופיעה במהרש"א.  ממשיך אותו יהודי חילוני לספר לי: "אני במקצועי מהנדס אלקטרוניקה. כדי לקבל את התואר מהנדס, נזקקתי לכמה שנות לימוד, והייתי צריך לעבור על ספרים רבים מכריכה לכריכה, עד שרכשתי את המקצוע. והנה כאן, כבר בשיעורים הראשונים שאני משתתף - לאחר שמעודי לא למדתי גמרא - אני מצליח לשאול שאלות המופיעות בספרים שחוברו על הש"ס, כיצד זה יתכן?". " השאלה הזאת ניקרה במוחי", הוא ממשיך, "ולמחרת ביום השלישי שהשתתפתי בשיעור, הצגתי את השאלה בפני האברך מגיד השיעור, והוא השיב לי כי קדושת התורה שונה מכל החכמות האחרות. אדם הרוצה ללמוד תורה,  התורה מאירה לו פנים. אמנם אתה מגיע בלי כיפה, אבל נפשך חשקה בלימוד, ולכן התורה מאירה פניה אליך" . "חשתי בתוכי סערת רגשות" - ממשיך הלה לספר לי. " הייתי בטוח שאחרי כמה שבועות של השתתפות בשיעור,  לא יהיה להם יותר כוח אלי, והם יעירו לי על הלבוש שלי,  שלא בדיוק התאים ללבוש שלהם, וכמובן על כך שאני הולך בגילוי ראש. אבל עד היום כבר חלפו כמה חדשים, ואיש מהם לא אומר לי דבר ". כך מספר לי אותו יהודי, בזמן שאנחנו מחכים בתור לרופא.  אני, כמי שמתעסק עם 'בעלי תשובה' ו'מתחזקים' ומכיר אנשים מהסוג הזה, מאד סיקרן אותי הסיפור, ולכן ביקשתי לדעת את שמו של האברך מגיד השיעור. עוד באותו ערב התקשרתי לאברך, הצגתי את עצמי וסיפרתי לו על הפגישה שהיתה לי עם אותו יהודי חילוני, המשתתף בשיעור שלו. אמרתי לאברך: "דע לך שיש מלחמה קשה בלבו של אותו יהודי, בין היצר הטוב ליצר הרע. הוא מרגיש סערת רגשות ויצרו הרע ממש 'מחכה' שמישהו יעיר לו על לבושו, כדי שיהיה לו תירוץ להרחיק אותו מהשיעור. יתכן שגם אתם כבר לא מסוגלים לראות אותו כך, ואתם עומדים על סף פקיעת סבלנותכם".  אמר לי האברך: "אין לך מה לדאוג, יש לנו, לכל משתתפי השיעור, החלטה נחושה, שגם אם הוא ישב בשיעור שנה ושנתיים, לא יעירו לו דבר. יש כאן שיעור של הדף היומי,  ואם הוא רוצה להשתתף, שיבוא וילמד תורה" . אמרתי לאותו אברך: "אתה לא מכיר אותי, אבל אני רוצה לזכות את הרבים, לכן אני מבקש ממך לעשות עמדי חסד , ואם תהיה איזו התקדמות עם היהודי הזה, תעדכן אותי בכך, כדי שאוכל לספר זאת לרבים".

     חלפו שלושה חודשים - ועד היום אני מתרגש כל אימת שאני מספר את הסיפור - ואותו אברך מתקשר אלי ואומר לי: "איש בשורה אנוכי. לפני מספר ימים, נכנס אותו שכן חילוני לביתי יחד עם אשתו, והיא מספרת לי כי מאז שהתחיל ללמוד תורה, חל שינוי דרסטי בכל מהלך החיים שלו. הוא הפך לאדם עדין ומתון, ורואה ברכה מיוחדת בעסקיו. לכן הם החליטו יחד, שהם רוצים להכשיר את המטבח שלהם, ומבקשים הדרכה כיצד לעשות זאת".  הסיפור הזה היה באמצע הקיץ. בערב ראש השנה התקשרתי לאברך כדי להתעניין על המשך הסיפור, והוא סיפר לי כי אותו יהודי הוציא את כל ילדיו מבתי הספר החילוניים, והכניסם למוסדות חינוך חרדיים. ראו מה יכול דף גמרא לחולל. איזה מהפך. המאור שבתורה מחזירם למוטב . וכאן מנקרת השאלה: הרי ישנם רבים שלומדים תורה עידן עידנים, ועדיין אינם רואים ברכה בעמלם?. אמנם נסתרים דרכי ה', אבל האמונה שלנו צריכה להיות חזקה, כי מי שהחליט לעזוב את דרכו הקודמת ולהדבק בתורה, השי"ת לא יקפח אותו. ידועים על כך עובדות רבות, על אנשים שכמעט והתייאשו, אבל המשיכו לדבוק בתורה ולפתע חשו סייעתא דשמיא בכל התחומים, גם מבחינה רוחנית וגם מבחינה גשמית.

 ועשה חסד לאלפים (כ' ו') [מתוך 'איש לרעהו']

     ועושה חסד - נוצר חסד שאדם עושה, לשלם שכר עד לאלפיים דור (רש"י)

     ישראל מאמינים בני מאמינים הם, ובטוחים שהקב"ה משלם על חסד - כאן בעוה"ז, ולמשך אלפיים דור נהנים הצאצאים מפירות חסדי אביהם. אבל לפעמים אנחנו זוכים לקבל הצצה לדרכי שמים ורואים בחוש כיצד מקבל הבן שכר משמים באופן ישיר מהחסד שאביו עשה.

     סיפר הרה"ג רבי מנדל גרוסמן שליט"א: "הוזמנתי להשתתף ב'שלום-זכר' שערך אברך מישיבתנו 'מרכז התורה'. ישב שם הסבא של אבי-הבן, אשר פנה אלי ושאל: 'רוצה לשמוע סיפור'?. כמובן שרציתי!, והוא מספר:

     "אבי הבן נקרא 'מאיר בהרנד' על שם סבא-רבה שלו, כלומר על שם אבי. אבא היה ראש - הקהל ב'המבורג', גרמניה, לפני כמאה שנה בסביבות שנת תר"פ. באותה תקופה כיהן שם כשוחט,  יהודי שנודע כירא שמים ובר-סמכא שכולם גומרים עליו את ההלל. אולם, פעם אחת נתפס אותו שוחט עובר על איזה 'מנהג', שלא היה קשור לתחום השחיטה. אבל היות וביהדות אשכנז מאוד הקפידו על מנהגים, החליטו ראשי הקהילה להעביר אותו מתפקידו על אתר, כשרוח הדברים היא: 'נכשלת במשהו - אי אפשר לסמוך יותר על שחיטתך!'.  אבא, שכאמור שימש כראש-הקהל, לא הסכים עם הפיטורין. הוא סבר שמכשול כזה לא מספיק כדי להעביר שוחט מתפקידו, ובפרט שאין קשר בין המכשול לתחום השחיטה. ומה גם ש'אם ראית ת"ח שעבר עבירה בלילה אל תהרהר אחריו ביום שבוודאי עשה תשובה' (ברכות יט.). הוא ניסה לשנות את ההחלטה בכל דרך - אך ללא הצלחה.  בלית ברירה החל להוגיע את מוחו בשאלה: 'מה בכל אופן ניתן לעשות כדי למזער את הנזק?. השוחט הלוא אמור להיוותר ללא פרנסה, וכאשר תיוודע סיבת הפיטורין גם יתבזה לעין-כל. מה יהיה עליו ועל משפחתו?'.  נצנץ במוחו רעיון. הוא ניגש לשוחט ובירר: 'מה תכניותיך לעתיד?'.  נענה השוחט ואמר, שעקב הפיטורין הצפויים הוא לא רואה לעצמו שום סיכוי באירופה, לפיכך החליט להגר לארה"ב ושם לנסות את מזלו מחדש.  הודיע לו אבא: 'אסכם עם הנוגעים בדבר שלא יפרסמו את ענין הפיטורין, וממילא בושות לא יהיו ותצא מכאן בשם-טוב!  אארגן לך מסיבת-פרידה גדולה. נזמין את כל הקהילה,  ובאופן זה יוותר הרושם שעזבת מרצונך ...'. וכך הווה. קיימו מסיבה גדולה, דרשו דרשות, ונפרדו ממנו כולם בברכות עד בלי די. לפני שעזב אף צייד אותו אבא בקצת כסף, כדי שיהיה לו עם מה להתחיל את החיים החדשים באמריקה.

     חלפו כמה שנים ואחותי נישאה לבחור וינאי בשם 'אדלר'.  באותה תקופה וינה האוסטרית היתה עיר ואם בישראל,  התגוררו בה כ- 175,000 יהודים. אחותי הלכה אחר בעלה לוינה, ושם הקימו את ביתם.

     שבת-זכור, שנת תרצ"ח: צבא גרמניה פולש לאוסטריה ומבצע את ה'אנשלוס' ['סיפוח'] ללא קרב. אוסטריה על כל משאביה [כולל ה'אינטרפול' הבינלאומי...] נופלים כפרי בשל לידיו של האשמדאי הנאצי. העולם שותק, אך יהודי המדינה פותחים במנוסה כללית. אחותי ובעלה מוגיעים את מוחם לאן להימלט.  האופציה הסבירה ביותר הינה 'ארצות הברית של אמריקה',  אך דא עקא: ממשלת ארה"ב לא מאשרת הגירה למי שלא מסוגל להציג ערבות כספית של אזרח אמריקני המסוגל לכלכל אותו. הממשלה לא מעוניינת במהגרים עניים שיפלו על צווארי מחלקת הרווחה שלה... נו, מי יכול לעזור להם?,  הלוא אין להם שם כל מכר וגואל בארה"ב!.  לפתע נזכרת אחותי באותו שוחט שאבא כל כך עזר לו בשעת דחקו וצרתו. אולי הוא יוכל לעזור?, אבל לך תמצא אותו באחד מתוך עשר מיליון (!) הקילומטרים המרובעים של המדינה האדירה...  אמנם, כאשר חש אדם בסכנה הוא יעשה הכל, כולל הכל ... כדי להינצל. מלבד שמו של השוחט אין לה כל מושג לגביו, אבל היא יוצאת למסע שאולי יציל את חייה .

     בדרך לא דרך היא הצליחה להשיג 'ספר טלפונים' שבו שמות וכתובות של יהודים רבים שהתגוררו בקהילות היהודיות בארה"ב. דפדפה במהירות לשמו של השוחט וקיבלה פיק ברכיים: תחת השם הזה הסתופפו כ-50 יהודים,  שכן היה זה 'שם יהודי קלאסי'.  אסור להתייאש וגם אין מה להפסיד, הלכה והכינה מכתב בערך בנוסח הבא: "לכבוד השוחט.... שמי גב' אדלר, ואני מתגוררת בוינה שבאוסטריה. אני בתו של ראש הקהל בהמבורג ר' מאיר בהרנד. אם אתה הוא השוחט שאבא שלי עזר לו כשיצאת מהמבורג לעבר ארה"ב, אם כן אני זקוקה עכשיו לעזרתך להוציא את משפחתי, ועוד משפחה אחת של חברתי מכאן, אודה לך מאוד...".  היא הכינה כ- 50 עותקים ושיגרה אותם לכל הכתובות השונות שהופיעו במדריך.  עצם העובדה שכל כך הרבה מכתבים - הממוענים לאותו שם - יצאו מאוסטריה לעבר ארה"ב בתקופה שהנאצים כבר שלטו שם, זה עצמו כבר נס. אבל היא קיוותה לנס נוסף...  הנס הנוסף התרחש בדמות מברק שהגיע אליה. השולח אישר שהוא השוחט, למרות התמציתיות בה נכתבו מברקים לא שכח להזכיר את חסדי אביה, וציין שיעשה כל מאמץ לסייע!.

     חלפה תקופה קצרה ו'לואי ספטימוס' - יהודי אמריקאי עשיר -  לקח חסות על שתי המשפחות, שלה ושל חברתה.  מה שהתברר, שהשוחט עצמו כבר שימש כרב קהילה בארה"ב. לו עצמו לא היו את האמצעים לחתום על הערבות,  אך הוא מצא את הדרך להשפיע על אותו עשיר שיעשה זאת. וכך, תוך תקופה קצרה מצאו את עצמן שתי המשפחות בדרך למדינת החופש. מיותר לציין שכמעט כל מי שנותר באוסטריה נספה בשואה, הי"ד.  

     סיים אותו קשיש: "כאשר סייע אבא זכרונו לברכה לשוחט , לא חשב על כך שהוא בעצם עוזר ל... עצמו! הוא עשה את מה שהרגיש שצריך לעשות לטובת אותו יהודי, אך במעשה זה הציל את חיי בתו, ואת כל צאצאיו שנולדו ממנה!".





ח' ניסן ה'תש"פ






אפשר לגור בגן עדן ולהרגיש גיהינום. ולהיפך, אפשר לחיות בתנאים לא כ"כ טובים ובכל זאת להרגיש גן עדן. אנחנו נחליט איפה ואיך נחיה.


     בספר אביר הרועים, מובא שהאבני נזר אמר שכל הקשיים שיש לאנשים בחיים הם מפני שהם עושים את המצוות בקושי, כלומר מתפללים בלי חשק, לומדים בלי חשק, והוא אומר שאם אדם יעשה את כל המצוות בשמחה "אני ערב לו שלא תסור השמחה מביתו".


    הפעולה שאנשים יחידים עושים לתקן את עצמם ולהתגבר על יצרם זה לא משפיע רק עליהם עצמם אלא משנה ומשפיע טוב לכלל הציבור כולו, וזה חביב ביותר לפני בורא עולם, לכן זכרו האמירה "בשבילי נברא העולם" כן!! בכוחי לשנות ולהשפיע טוב על כל עם ישראל ולכל העולם או חלילה להיפך, לכן ובחרת בחיים ונשפיע רק טוב לכולם אמן ואמן.


     "הטבילה שלך במסירות נפש עלולה לגרום לזולתך טהרה'.

האוטומוביל של אדון דונט (להאיר- הרה"ג רבי יחיאל מאיר צוקר שליט"א(

     בשמירת השבת כרוכים זה בזה שני אופנים: הראשון, הוא ההקפדה העצמית בקיום השבת, והוא מי ששומר בעצמו את השבת ובקי בהלכותיה, ומקפיד וזהיר הן באיסוריה והן בקדושתה.  השני, מי שחשובה לו השבת ודואג שהיא תהיה שמורה. לא רק שהוא בעצמו מקיים את מצוות השבת,  אלא איכפת לו שיום השבת יהיה שמור! ויומו של הקדוש ברך הוא יהיה שמור כדבעי, ואז ה' יתברך משלם לו מידה כנגד מידה ושומר על שלו, כנאמר (דברים רבה ד ד): אם אתה משמר את שלי, אני משמר את שלך.

     כל ילד חיפאי ידע לספר על האוטומוביל של אדון דונט, שלמעשה הוא זכר לאוטובוסים של פעם, ולא רק להם. הוא עדות חיה ליהודי ששחק על מנעמי העולם הדימיונים, וזכה! זכה למה שכל יהודי מייחל ומשתוקק . האוטומוביל של אדון דונט, יותר משהיה משנע את עצמו על כבישי חיפה, היה משמש כאובייקט לתיקונים. היה נראה כגרוטאה ולא ככלי תחבורה... אבל סוד גדול נחבא בתוכו, סוד שהתגלה רק כשנעצמו עיניו לנצח, ורגבי עפר כיסו את גופו הטהור של אדון דונט; רק אז יכולה היתה האמת שבו לצאת לאור עולם.

     חברת 'השחר' היתה חברת התחבורה הראשונה במדינה המתפתחת. בחברה זו זכה אדון דונט לקבל מניה כחלק מסל הקליטה שניתן לו. ולא דבר פשוט היה זה, שכן בימי הצנע ההם, כשהמחסור והרעב שלטו בכל פינה, מניה שכזו היתה אוצר יקר, אוצר שבכוחו להביא בסופו של יום כמה פרוסות לחם לבני הבית. בימים ההם היה זה הדבר החשוב והנחוץ ביותר.  לימים התאגדה חברת 'המקשר' עם חברת 'השחר', והן נעשו לחברת התחבורה הלאומית 'אגד'. מאז עלה שוויה של המניה פי כמה מזו של המניה הקודמת, ותמורת החברות ב'אגד' אפשר היה לכלכל משפחה שלימה בכבוד רב.  אך כאן התגלעה בעיה חמורה לשומרי התורה: חברת אגד הפעילה חלק ניכר מהקוים שלה בשבת.  אמנם החברה לא כפתה על איש מחבריה לחלל שבת, אבל מי שהחזיק ברשותו מניה של חברת אגד,  למעשה התפרנס מרווחים של מחללי שבת.

     אדון דונט חשש מרווחים מפוקפקים שכאלו, וניגש אל הרב החיפאי הנערץ הגאון הרב קליין זצוק"ל,  ושטח לפניו את שאלתו, הרב קליין ישב על המדוכה משך שעות ארוכות והפך בה מכל צד. תשאלו, איזה מקום יש להפך כל כך בדבר, וכי יש מקום של היתר פרנסה מחילול שבת?!  השאלה הזאת היא של פיקוח נפש ממש! ויתור על פרנסה בימים ההם היה כרוך בקיבוץ נדבות כדי לבקש לחם לעוללים, כולם היו אז בחזקת מי שאין לו... ומצב זה יכול היה להימשך חודשים, ואולי אפילו שנים, כשיום אחר יום נמשכת המצוקה החריפה באין לחם לפי הטף!  הרב קליין לא הצליח להכריע בשאלה קשה זו והציע לאדון דונט לשאול באיש הא-לוקים, ה'אורים והתומים' של הדור: רבנו ה'חזון איש' זי"ע, כי רק הוא יוכל להכריע בשאלות של פיקוח נפש.

     הנסיעה מחיפה לבני ברק נמשכה למעלה מחצי יום, ואחר כל תלאות הדרך הגיע לביתו של ה'חזון איש'. לאחר תפילת המנחה ניתנה לו הרשות לגשת אל הרבי הגדול. החזון איש שכב במיטתו, ועל פניו ניכרה חולשה איומה. אדון דונט הציג את שאלתו בעדינות, ורבנו החזו"א בקול חלוש ושקט אמר לו: 'אין אפשרות'!  מר דונט קיבל את פסק גדול הדור ופנה הישר אל משרדי אגד וביקש לקבל לידיו את אגרת המניה שלו ובמקום קרע אותה לגזרים! הוא ויתר על המניה!  מאותו יום היה צועד ושקים על גבו. שקים כבדים, שבתוכם בלוקים של סבון כביסה. חיזר על הפתחים והציע את מרכולתו, וכשנענו להצעתו, הוריד אדון דונט את השק מעל גבו, הוציא בלוק סבון וחתך קוביה בגודל מסוים לפי בקשת הלקוח ששלשל לידו כמה פרוטות . כך נהג במשך שנים. בחורף הקר ובקיץ הלוהט צעד בגב כפוף, אך בראש מורם, שהרי לכבודה של שבת הוא טורח!

     כעבור מספר שנים הצליח אדון דונט לרכוש לעצמו אוטומוביל, וכך הקל מעצמו את כובד המשא, אך רכב זה, יותר משהיה נוסע, היה משמש לו כמחסן... הימים בהם שבת בגלל קלקולים רבו על הימים בהם תפקד ונסע... כך לאורך שנים! עמל אדון דונט ויזע כדי להביא טרף לעולליו.  הגיעו שנות הפנסיה. חבריו של אדון דונט כבר ישבו ונהנו מחסכנות הפנסיה שצברו במקומות עבודתם , אבל הוא – לא! מעולם הוא לא חסך... ולכן נאלץ לעבוד עד יומו האחרון! התקבל לעבודה בישיבת 'נחלת הלויים' בתור עובד משק, עבודה לא קלה לאדם בגילו המבוגר, אבל זו היתה האפשרות היחידה שלו להמשיך ולפרנס את משפחתו.


     יום אחד נצפה אדון דונט כשהוא נכנס אל בנין הישיבה זורח ומאושר, וחיוך רחב על פניו... ' מה יום מיומים?!' שאל אותו הבחור הראשון שנתקל בו. לא השיב לו אדון דונט, אלא מלמל לעצמו:  מה כבר יבין בתענוע אמתי מול תענוג דמיוני, רגעי וחולף?! מה הוא יבין בעוצמת ההנאה שאין לה סוף?!...  הנאה של נצח כאן בעולם הזה... מה, מה הוא יבין?!' הבחור עמד ותמה: על מה הוא שח? מי זה שלא יבין? ' שמע' הפטיר לבסוף אדון דונט, 'שמע היטב: בבוקר צעדתי לתומי באחת משכונות היוקרה שבפסגת הכרמל, כשלפתע הגיע למולי מכר ותיק, לשעבר חבר מהעבודה. הוא זיהה אותי ואמר לי: 'תביט, תתבונן סביבך, כל הבתים היפים האלו של פנסיונרים חברי המניות של 'אגד', תראה ותבין מה הפסדת בפזיזותך כשוויתרת על המניה. כיום היא שווה זהב! כולנו מסודרים בבתים מהודרים, בבעלותנו רכב פרטי ומשכורת חודשית שלא מביישת אף אחד! ואתה, עד היום מתרוצץ ועמל מבוקר עד ערב..' '. לא עניתי לו', סיים אדון דונט את הסיפור.' מה הוא יבין כשאספר לו שהיום, היום אני הולך להשתתף בסעודת 'סיום הש"ס שעורך בני... הוא לא עושה סיום על מה שרפרף בעיניו בש"ס, הוא יודע ש"ס בעל פה! אני אשב שם, וסביבי בני, כולם תלמידי חכמים, אברכים היושבים יומם ולילה ולנים בעומקה של הלכה, נכדיי מלאי רוח חיים של תורה, את כל הנחת רוח הזו שילמה לי השבת! היא החזירה לי בכפל כפליים!' 





ו' ניסן ה'תש"פ





 אם אי אפשר להגיע לרב בעצמו, יכול למנות הרב שליח דרך הטלפון שהרי מעיקר הדין אין צורך בקנין למינוי שליחות (שו''ע חו''מ סי' קפ''ב ס''א), ולכן השנה שיש קושי להגיע לרב עקב בידוד או איסור להסתובב בין אנשים, אפשר לסדר המכירה דרך הטלפון )הגריש''א, הגר''נ קרליץ סידור פסח כהלכתו פי''א הע' 25 ,) דרך הפקס או ע''י אימייל וכדומה, והשכר טירחא של הרב יכול וראוי לסדר בהזדמנות אחרת..

     גם אדם שמנהגו בדרך כלל לא לכלול במכירה חמץ גמור משום חששות שמא לא נעשה כראוי, מ''מ השנה [תש''פ] שנמצאים בשעת הדחק, ולא יודעים מה יולד יום ויתכן שיהיה מחסור כללי במזון לאחר פסח, או הגבלות בנגישות לחנויות, אדם שחושש וירא מפני המצב שלאחר פסח, וכן מי שמוגבל לאכול מאכלים מיוחדים בשביל בריאותו וירא שמא יחסר לו מאכלים אלו לאחר הפסח, מותר לכתחילה להשאיר מוצרי חמץ שיש כבר בבית, אפילו חמץ גמור, ולכלול אותם במכירה עם הרב, ולסגור המקום ולסמן המקום כראוי שהוא מכור לגוי, ולא צריכים התרת נדרים מאחר שהוא שעת הדחק ואופן עראי (פוסקי זמנינו(.

     יש שכתבו שניקיון הבית לפני פסח יש בו משום זכירת עבודת הפרך' וגם מזכיר את התועלת שבאה לעולם אחרי יציאת מצרים דהיינו ניקיון מההרגלים הרעים של האנושות (ספר ואתם עדי פרק א ח 5.)


 


     כל שמבטלים החמץ ערב פסח ואומרים הנוסח 'כל חמירא וכו' ומבינים מה שאומרים (רמ''א סי' תל''ד ס''ב ומ''ב סק''ט), הרי החמץ נהיה הפקר וכבר אינו שלו, ולכן אפילו אם הבית מלא חמץ כגון לחם ובייגלא'ך וכדומה, מן התורה כבר אינם עוברים עליו כלל 'בבל יראה ובל ימצא' (מ''ב סי' תל''א סק''ב(.

ישועה ושתיקה (פניני עין חמד, עלון 780)

     לרגל שמחת ה'אופרוף' של אחיינו, טס ר' אלכסנדר משה הי"ו ממקום מגוריו ביוניון-סיטי שבארה"ב למונטריאול שבקנדה.

     בליל שבת התפלל בביה"כ שהיה סמוך לבית אכסנייתו. כאשר נכנס לביהמ"ד, הבחין, כי בכניסה מתנוססת מודעה גדולה ובה כתוב: "מובא בשם ה'חפץ חיים' זיע"א ששתיקה יפה בשעת התפילה וקריאת התורה, ומסוגלת לכל הישועות ". מודעה זו קשה לפספס, לא ייתכן מצב, שיכנס אדם לבית המדרש, מבלי שיבחין היטב במודעה.  התרגשות עזה תקפה את ר' אלכסנדר משה, כאשר הבחין כי קרוב לעשרה מניינים התפללו שם בנוסף להרבה ילדים ובחורים, ומתחילת התפילה ועד סיומה לא נשמע אף לא משפט אחד של שיחה בטלה! הוא חש בהתעלות נפשית רוחנית גבוהה בקבלת שבת ובתפילת ערבית שלאחריה.

     למחרת הגיע לתפילת מנחה, לאחר מכן שוחח עם הדומ"ץ של ביה"כ והביע את התפעלותו, שאתמול בזמן קבלת שבת וערבית לא שוחחו אנשים באמצע התפילה, התפילה נערכה מתוך יראת כבוד כראוי לבית מקדש מעט, וההקפדה שלא לדבר ולשוחח בעת התפילה נראתה היטב בכל מקום, וזו הסיבה שבא עכשיו להתפלל כאן פעם נוספת. התרגשות נוספת חש בליבו, כשראה את המודעה הגדולה שהשתיקה מסוגלת לכל הישועות, כשהוא עצמו חווה זאת על בשרו את הסגולה לכל הישועות! כששמע הדיין את סיפורו, ביקש ממנו לספר זאת בסעודה שלישית. הוא הסכים לכך ובאמצע סעודה שלישית החל ר' אלכסנדר משה בסיפורו. "

     הסיפור שלי החל בסוף חודש טבת ה'תשע"ה, התחלתי להרגיש כאבים חזקים באזור הכליות. בתחילה חשבתי, שאולי מדובר באבנים בכליות, אולם תוצאות הבדיקה הראו, כי לא מדובר באבנים בכליות". " הרופא שלח אותי לבדיקות מקיפות כולל סי.טי, ובדיקות דם שונות. לאחר מספר ימים, הרופא ביקש ממני להיכנס אליו בדחיפות ואז הודיע לי את הגרוע מכל, גידול ממאיר ל"ע,  שהתחיל באזור הכבד, התפשט לכל האיברים הפנימיים, והוא הגורם לכאבים העזים אותם אני חש". " הוא הוסיף, שהסיכוי לצאת מזה אפסי, ההתפשטות היא כה מקיפה שבשום ניתוח לא יצליחו להוציא ולנקות את כל הגרורות. הרופא אף הקציב זמן, בו ניתן לחיות עם מצב שכזה, מספר חודשים בלבד!"... "

     המצב וההרגשה שלי הייתה בכי רע. סיפרתי זאת לחברי וידידי. לא ניסיתי להסתיר את המצב, חשבתי, כי כמה שיותר אנשים יתפללו עלי, יש יותר סיכויים, שיתקבלו התפילות בשמיים ובורא עולם ישלח לי רפואה שלימה ". "שבת ראשונה לא באתי להתפלל בביהמ"ד בו אני מתפלל עקב חולשה נוראה שתקפה אותי. במשך השבוע לאחר מכן החלו כוחותיי אט אט לחזור, דיברתי עם אנשים שנסכו בי תקווה. ניסיתי להתחזק בכל כוחי באמונה שלימה בבורא עולם שיושיע אותי ולא הנחתי לייאוש להשתלט עלי בשום אופן". " בשבת השנייה חשתי יותר טוב והלכתי לביהמ"ד לתפילה.  לפני התפילה פנה אלי הגבאי וביקש את הסכמתי לערוך עבורי מגבית, והדגיש לא מגבית של התרמת כספים! הסכמתי לכך.  לפני קריאת התורה תיאר הגבאי את מצבי הקשה והאומלל,  הוא פנה בבקשה נרגשת למתפללים לקבל על עצמם לא לשוחח בעת התפילה ובקריאת התורה מתחילה ועד הסוף והוסיף: 'ובזכות זה ישלח ה' יתברך רפואה שלימה לאחד מבני החבורה'.

     קריאתו נענתה בקרב המתפללים וביום שלישי לאחר מכן עלה לביתי לבקר אותי, הוא הגיש לי דף עם שמונים חתימות! של המתפללים, אשר חתמו שהם מתחייבים לא לשוחח שום שיחת חולין בזמן התפילה מתחילתה ועד סופה, אף לא בעת מכירת העליות, והדבר ייזקף לזכותי שאזכה לרפואה שלימה". "

     בשבת שלאחר מכן שרר שקט מוחלט בביהמ"ד בכל עת התפילה וקריאת התורה. במקביל המליץ רופא גדול בתחום לקחת סוג מסוים של טיפול כימותרפי, כניסיון לראות, כיצד המחלה תגיב לזה. ברגע שהתחלתי לקבל את הטיפול חל שיפור מדהים בגופי. בהתחלה עמדו המספרים במחזור הדם על 33,000 ! כשלאדם רגיל המספר עומד על 32 בלבד".  לאחר שתים-עשרה שבועות כאשר ערכו בדיקה חוזרת, נדהמו הרופאים להיווכח, שהמספרים ירדו באופן דרסטי ועמדו על 3,200 ...!הרופא התקשר אלי ואמר בהתרגשות, שהדבר בלתי נתפס, ועפ"י מדעי הרפואה אין אפשרות להסביר עובדה שכזו".  הרופא הסביר: "בדרך כלל יורדים המספרים רק כמה אלפים בתקופה קצרה כזאת, וכאן הם ירדו כמעט בשלושים אלף!  בנוסף לזה מצאו, שהגידול החל להיעלם באופן ניכר, מעבר למצופה, והדבר נותן הרבה תקווה, שאוכל להירפא ממחלתי ". "המשכתי בטיפולים וכעבור שתים-עשרה שבועות ערכו בדיקה נוספת ושוב מתקשר הרופא בהתפעלות ומבשר, שהמספרים ירדו מתחת לשלוש מאות... לדבר שכזה לא היה תקדים!. כל עובדי המחלקה יודעים לספר על הנס הגדול, שראו אצלי.


     אני בטוח, שזכות זו של שתיקה בשעת התפילה היא שעמדה לי,  ועומדת לי בהווה ובעתיד. מצבי השתפר מיום ליום, הכאבים חלפו והפכתי להיות ככל האדם ". "לקראת ראש השנה, כתשעה חודשים מאז פרצה בגופי המחלה, כתבתי מכתב מרגש לכל ידידי בביהמ"ד, הודיתי להם מקרב לב על המאמצים וההשתדלויות שעשו עבורי, וביקשתי שימשיכו להיזהר ולהקפיד על דבר חשוב ונשגב זה ". "כאשר הגעתי הנה, התרגשתי מאוד לראות את המודעה בכניסה ש'שתיקה בשעת התפילה מסוגלת לכל הישועות'. אמרתי, אספר את סיפור חיי, למען ימשיכו להתחזק ולדעת, כי יש דברים בגו, ואכן זו סגולה גדולה ועצומה עד מאוד!".




ה' ניסן ה'תש"פ





  אם אתה לומד מתבוסה, משמע שלא הפסדת.


     בדרך כלל נוהגים להחמיר בכל מיני חומרות משום 'חומרא דפסח', מפני שחמץ הוא איסור כרת, ורגיל בו כל השנה, ולכן מי שיכול להמשיך בדרך זה, ימשיך כמנהגו, מ''מ בשעת הסכנה ובעת הדחק ולאור המצב ובאופן שא''א להקפיד על כל דבר, וכן באופן שהחומרות מכבידות על האדם נפשית כך שקשה להישאר בבידוד למשך זמן ובאותו זמן גם להקפיד על כל דבר, אפשר להקל בכמה דינים שהם רק חומרות ולא מעיקר הדין וכיבואר, שהרי שמחת יו''ט הוא גם מצוה מן התורה.

   בין עשרות הציוויים המרכיבים את עשיית המשכן, מופיע ציווי שלא להסיר לעולם מארון העדות את המוטות המשמשים כדי לקחת אותו ממקום למקום. ציווי זה מסמל את הידיעה כי על האדם לדעת להיות מוכן תמיד לצאת למסע שיזמנו לו חייו ולהכין צידה לדרך את התורה והמצוות כפי שהיה בתוך ארון הקודש, שבתוכו היו ספר תורה ולוחות הברית, הציוד הטוב ביותר לכל מסע שיצטרך אדם לעבור במסלול חייו...


     טבע - מובא אשר קדוש אחד שאל להק' החכם צבי והסכים בתשובתו לדבריו הק' של הקדוש הנ"ל. וכך מובא בשו"ת חכם צבי (סי' יח). צריך לידע ששם טבע הוא מהמצאת האחרונים מזמן ארבע או חמש מאות סמוך לזמנינו מאחר שאינו מצוי בדברי חכמינו הקדמונים ז"ל, אלא שהקב"ה משיב הרוח והוא יתברך מוריד הגשם, והוא יתברך מפריח טללים, מזה מוכרח שהקב"ה עושה כל אותן הענינים שהאחרונים קוראים טבע באופן שטבע אין בעולם ואותו הדבר שהוא ההשגחה הוא שקוראים טבע. זהו שאמרתי שהא-לקים והטבע והטבע והא-לקים הכל אחד, דעה זו היא ישרה חסידה וקדושה, ואשר לא יאמינו בהם הם קראים ואפיקורסים.

החור באוזן ['באר הפרשה'- ו'פניני עין חמד']

     סיפר הגה"צ רבי אלימלך בידרמן שליט"א מעשה מדהים:

     "ישנו אברך יקר וחשוב, אותו אני מכיר כבר שנים על גבי שנים, מאז שהיה נער, אשר בא אליי וסיפר לי את המעשה המדהים הבא: כבר שנים רבות, שאותו אברך סובל ל"ע מ'חור' בעור התוף שבאוזניו. מי שאינו סובל מבעיה זו, אינו יכול להבין, מהו הצער שאותו אדם חש. יש לו חור גדול שלא נסתם, והדבר גורם לו לסבל וצער רב כבר שנים רבות, בכך שאינו שומע טוב באוזניו, ובנוסף שומע צלצולים באוזניים, וכן תוקפים אותו זיהומים חוזרים ונשנים.  מדובר בכאבים עזים באוזניו שחש הוא ללא הרף, ובעיקר על כך שאסור בשום פנים ואופן, שיכנסו מים לאוזניו. כי אם חלילה יכנסו לו מים - יוכפל סבלו פי שניים ושלוש שכן במקרה מעין זה יתפתח זיהום או דלקת באוזניו, ומדובר בכאבים עזים וחזקים... ל"ע.

     בערב ר"ה תשע"ה, הלך אל רבו בבכיות וסיפר לו על הסבל האדיר, שסובל באוזניו כבר שנים רבות ואינו יכול לשאת אותו יותר. שמע זאת רבו בכאב, הביט בפניו והורה לו כי אם הגיע לפחי נפש שכזה, הרי שעליו לעבור ניתוח מידי,  וזאת על אף הסכנות הטמונות בניתוח מעין זה. האברך פנה אל עסקני רפואה, אשר חשו לעזרתו והצליחו בס"ד לסדר עבורו תוך מספר ימים בודדים ניתוח מיוחד לאוזניים אצל פרופסור המוביל בתחומו. מיודענו החל לפתח תקווה שבעז"ה על ידי הניתוח תיפטר בעייתו או לכל הפחות הדבר יקל במעט את הסבל והכאבים, אשר הוא חש מדי יום ביומו.

     התור לניתוח נקבע לאחר ראש השנה. בינתיים, ביומיים של ראש השנה כאבו אוזניו, והאברך חש סבל נוראי באוזניו וזעק לבורא מקירות ליבו שירפא אותו ויושיע אותו במהרה מכאבים אלו.  רגעי השיא הגיעו בשעת התקיעות בו הרהר האברך בתשובה, עשה חשבון נפש וקיבל על עצמו קבלה נפלאה , וכך אמר: "ריבונו של עולם, אדון הכול אשר הכול בידו. אני מקבל על עצמי קבלה חזקה לשנה החדשה, והיא - שלא לדבר כלל בשעת התפילה. ואנא בורא עולם, מתחנן אני , בעבור שאני מקבל על עצמי לסתום את פי בשעת התפילה,  אנא סתום לי את החור באוזניי ורפא אותי מהסבל הנורא".

     "סופו של הסיפור", ממשיך המגיד מישרים, הגה"צ רבי אלימלך בידרמן לספר, "הוא הגיע אליי ואמר לי במילים אלו: " תמו להם ימי ראש השנה המרוממים, והלכתי לבדיקה אצל הרופא לפני ביצוע הניתוח. הרופא מכניס מכשירים לאוזניי,  מביט שוב ושוב. חולפים מספר דקות ומבקש הרופא לערוך את בדיקה בפעם השנייה. הוא עורך את הבדיקה שוב,  מביט באוזניי ולאחר מכן מסתכל עלי ואומר לי בתדהמה: " אני לא יודע, אבל אירע לך נס, שאין לו אח ורע בעולם הרפואה!". אני מביט בפניו כשאיני מבין מהי כוונתו, ואז הוא אומר לי: "אין לך שום חור בעור התוף! החור, שהיה לך בצילומים הקודמים, נסתם לחלוטין. אתה בריא לגמרי,  ואינך צריך שום ניתוח!".


     חתם האברך ואמר: "כל מי שמכיר אותי יודע, כיצד אני סובל שנים מאוזניי, ואף אחד לא האמין למשמע הבשורה.  אוזניי התרפאו לחלוטין, וכיום אני ב"ה שומע מצוין ללא שום סבל וכאב, כשאני לעצמי יודע את הסוד - הקבלה שקיבלתי בראש השנה לסתום פי מלדבר בבית הכנסת, היא זו שעוררה עלי רחמים בשמיים לסתום את החור באוזניי".






ד' ניסן ה'תש"פ





 אם אדם מתעלם מהטבע, מתעלם הוא מהסדר שברא הקב"ה בעולם, כיון שהקב"ה ברא את חוקי הטבע, לא לתוהו בראם אלא למען נשתמש בהם ונהיה כפופים להם, וכבר אמרו חז"ל "הכל בידי שמים חוץ מצינים ופחים ". ממש כמו שאמרו "הכל בידי שמים חוץ מיראת שמים". כמו שניתן ביד האדם לקדם עצמו מבחינה רוחנית כך ניתן לו צו להתגונן בפני פגעי הטבע. לא בגלל שאי אפשר אחרת,  אלא בגלל שהקב"ה רצה שכך יהיה.

     בדיקת מזוזות ביתו, וכפי שידוע, נוטריקון המילה מזוזות הוא ’זז מוות', דעל ידי שיש בפתח ביתו של האדם מזוזות כשרות בתכלית ההידור, המוות מתרחק מעלו ומעל בני ביתו.


    "המשנה במסכת אבות אומרת לפום צערא אגרא, השכר הוא לפי הקושי והצער שיש בכל דבר, וכתוב בספר חסידים טובה מצוה אחת בצער ממאה שלא בצער, וע"כ בימים אלו אשר יש שינוי הסדרים ולחץ הילדים בבית וכמו כן לחץ הפרנסה, ובכל זאת מתחזקים לעשות את רצונו יתברך בזה יש נחת רוח לבורא ב"ה, ובזה אנו עושים את הפתח כחודו של מחט, והקב"ה עי"ז יפתח לנו פתח כפתחו של אולם של ישועות ורפואות ושפע ברכה והצלחה, ולגאלנו גאולת עולם במהרה בימינו אמן".



"     ונעלם דבר" )ד, יג ( בש"ס מצינו שהגמרא דנה מה דינו של אדם שנכנס לבית המקדש ושכח שהיה בבית המקדש. כיצד יתכן שבן אדם שוכח שהוא בבית המקדש?!  אלא - זהו כוחו של הרגל!  )מרן הגרי"ש אלישיב זצוק"ל(

ה‘דיל’ בביתר עלית (‘ביתר עלית אונליין’.)

חברי ועדת תכנון ובניה בעיריית ביתר עילית, שהתכנסו יחד עם מהנדס העיר אבישי מירון על מנת לדון בבקשות שהוגשו על ידי תושבים – נתקלו השבוע בסיפור בלתי שגרתי.

הסיפור פורסם באתר ‘ביתר עלית אונליין’.

באחד התיקים שהתנהלו על תוספת לדירה בגבעה ,A הביעה אחת השכנות התנגדות חריפה. לטענתה, תוספת הבניה של השכן תחשיך מספר חדרים – דבר שיגרום לה נזק.

השכן, מצדו, הציע לשכנים המתנגדים פיצוי כספי בשל הנזק שייגרם לדירה.

לאחר שיח ער בין הצדדים אמרה השכנה: “אני מוכנה לוותר ולהסיר את ההתנגדות שלי בתנאי אחד. התנאי הוא שהמבקש – השכן, יחל ללמוד בקביעות את הדף היומי”.

חברי הוועדה נדהמו למשמע הבקשה.

השכנה סיפרה בשיחה עם ‘ביתר אונליין’, כי באחד הימים הסתכלה אל האזור שבו אמורה להיות התקרה שתחשיך את הבית – וחשבה לעצמה: “כסף בא כסף הולך, אני רוצה משהו נצחי. אני אסתכל כל יום בשבע וחצי שנים הקרובות ואדע שיש לי תמורה”.

כך ההחלטה להצעת הדיל המיוחד הבשילה עד להגשת ההצעה בוועדה.

הראשון שפצה את פיו היה מהנדס העיר שאמר: “אני כבר פה 14 שנה בוועדה ובחיי לא נתקלתי בוויתור כה נדיר ועוד בתמורה לדבר רוחני שכזה, זהו דבר מדהים ומרגש בעיני”.

לאחר ההלם הראשוני נענה השכן לבקשה, והשיב  כי הוא כעת כבר לומד את הדף היומי, אך הוא כמובן מוכן להקדיש את זכות הלימוד עבור השכנים.

הצדדים יצאו מחוץ למליאת הוועדה כדי לערוך הסכם, ולאחר מכן שבו לחדר הוועדה והשכנה הסירה את התנגדותה.

אחד מחברי המועצה שנכח במקום, סיפר ל’ביתר אונליין’: “אני מאמין שזה התיק היחיד בהיסטוריה של וועדת תכנון ובנייה שנפתר באופן רוחני. במרבית התיקים הפשרה היא על פיצוי כספי אבל פה זה היה שונה לגמרי.


“אבישי המהנדס אמר במליאת הוועדה לאחר מכן שהוא הרגיש רגע של קדושה בחדר באותו זמן. אני מקווה ששאר תושבי העיר ילמדו מהוויתור המכובד הזה ויפרגנו יותר אחד לשני”












 אני מאמין שלאהוב את השם הוא לאהוב את בני האדם זולתנו. שלכבד את ה' הוא לכבד את בני האדם זולתנו. אם איננו מוכנים להקשיב לזולת – אַל נבקש מהשם להקשיב לנו. אם איננו נכונים לסלוח לזולת – בַּל נבקש מהאל לסלוח לנו. לדעת את השם הוא לשאוף לחקותו; ופירוש הדבר, כפי שהראו לנו ירמיהו והרמב"ם, הוא לנהוג בחסד, במשפט ובצדקה בארץ. (הרב לורד יונתן זקס)

     אף על פי שהחמץ אוסר בפסח בכל שהוא, ואינו מתבטל בששים, מכל מקום אם נתערב חמץ לפני הפסח, והיה ששים כנגדו, אינו חוזר וניעור בפסח לאסור במשהו, אלא כיון שנתבטל מותר באכילה בתוך הפסח. ואפילו לא נודע ענין תערובתו אלא בתוך הפסח אף על פי כן מותר באכילה. ואפילו אם עירב את החמץ קודם הפסח וביטלו בששים, אינו חוזר וניעור בפסח לאסור בכל שהוא. ואין לספרדים להחמיר בדין חוזר וניעור, אלא יש להורות כדעת מרן בזה.


     בזמננו המנהג ברוב ערי ארץ ישראל, שמקבלים שבת בהדלקת הנרות,  קודם השקיעה עשרים דקות, ויש מקומות שנוהגים שלושים דקות , ובירושלים רובם נוהגים ארבעים דקות קודם השקיעה. אך ראוי להראות חביבות המצוה ולהוסיף על החובה, יש עניין גדול שאדם יוסיף תוספת שבת, יותר ממנהג הרגיל במקומו, כפי אשר ידבנו ליבו.

     בעת ניקיון הספרים לפסח, יאבק את ספרי הילדים תחילה ואת ש״ס החתנים באחרונה, שתדיר וממש אינו תדיר - תדיר קודם...  


     בשבת, חוזרים עם הנערים על לימודם ואין לומדים דברים חדשים.  שזה גורם לביטול עונג שבת, של האבות, או של התינוקות מפני צערם, שלימוד דבר חדש הוא יותר עמל ויגיעה. (נדרים לז: יו"ד רמ"ה( 


     גוף בריא משמש לנפש כחדר אורחים. גוף חולה כבית כלא.

    'כאשר משיח יבוא, לא כל אחד יזכה להיות מלמד תורה לילדי ישראל, נצטרך לזה לזכויות גדולות!' (הגה"צ רבי משה רוזנשטיין,  המשגיח של ישיבת לומז'ה)


     מי שיש לו בריאות, יש לו תקווה: מי שיש לו תקווה יש לו הכל.

אין כפרה ("זמן")

     מסופר על יהודי צדיק בשם משה ארזי שסובל מבעיות בריאותיות קשות ואין כאן המקום להאריך. ענין אחד הטריד את ארזי יותר מכל הסבל האישי שלו. טיפולי הדיאליזה הקבועים שאשתו נאלצה לעבור בקביעות. הוא התפלל ללא הרף שהיא תזכה להשתחרר מן הטיפולים. כעת, בעוד ארזי שוכב בבית החולים, התקשר אליו נציגי הארגון "מתנת חיים", המעודד תרומת כליה בארץ ישראל, ובפיהם הבשורה הנפלאה: נמצא תורם עבור אשתו.

     בני הזוג ארזי היו מאושרים. הם החלו מיד בהכנות לקראת הניתוח. גברת ארזי נסעה לבית החולים בילינסון, הנמצא במרחק רבע שעה נסיעה מתל השומר, בו אושפז בעלה. משה הובא לשם באמבולנס, בכיסא גלגלים, כדי שיוכל להיות קרוב אליה בשעת הניתוח. הוא נשאר להמתין בתוך האמבולנס, כאשר לפתע הבחין במהומה המתחוללת בחוץ. מה קרה?  אחד מהאנשים שהגיעו למקום סיפר לו כי אישה דתית אחת, שהייתה כבר בחדר הניתוחים כדי לעבור השתלת כליה התחרטה לפתע ברגע האחרון.  התברר כי התורמת לא יהודייה, אישה מהולנד, נכדה של נאצי שרצח אלפי יהודים. המצפון שלה הציק לה במשך שנים רבות, עד שלילה אחד היא חלמה כי עליה לתרום אחת מכליותיה ליהודי. בעקבות החלום החליטה לעשות מעשה, ובכך לכפר במשהו על חטאיו של סבה. בקשתה היחידה, כאשר הציעה את תרומת הכליה שלה לארגון "מתנת חיים", הייתה כי יאפשרו לה לפגוש את מקבלת התרומה. אך הפגישה לא התנהלה כמתוכנן .

     הילה ארזי נחרדה לשמוע מפי האישה מה עומד מאחורי תרומתה הנדיבה. היא הקשיבה לה בנימוס, אך ברגע שהתורמת יצאה מהחדר, היא הודיעה נחרצות לצוות הרופאים כי בשום פנים ואופן היא אינה מוכנה לקבל את הכליה. " אני צריכה להעניק סליחה לנאצי? בשום אופן לא! אני מעדיפה למות מאשר לחיות עם כליה של נכדה של נאצי, ולדעת בכל רגע ורגע בחיי שאני חיה בזכותו של נאצי אכזרי שרצח כל כך הרבה יהודים. לא! זה לא בא בחשבון!" האיש שסיפר לארזי על המתרחש אמר לו כי הרופאים מוכנים להתחיל בניתוח, והם אובדי עצות.

ארזי ביקש מנהג האמבולנס להוביל אותו אל חדר הניתוחים. שם הוא החל להתווכח עם אשתו, כשהוא אומר לה כי עליה לקבל את הכליה שתשחרר אותה מן הדיאליזה ותאפשר לה לחיות חיים רגילים. הרופא הראשי אמר לו כי קיימת התאמה של 98% , רמה נדירה ביותר של התאמה לאיבר מושתל, אך הם אינם יכולים להמתין. אם היא תסרב, הכליה תגיע למועמדת הבאה בתור, אישה עם אחוזי התאמה של 40%בלבד.

     נציגי ארגון "מתנת חיים" ניסו אף הם להתווכח עם הילה ארזי, כשהם מסבירים לה כי זוהי שאלה של פיקוח נפש (תוחלת החיים של מטופלי דיאליזה קצרה מהרגיל). במצב כזה מותר אפילו לחלל שבת, אך היא המשיכה לסרב בעקשנות . משה ארזי הרגיש על סף ייאוש. הוא התקשר לגר"ח קנייבסקי והסביר למקורבו של הגר"ח כי זוהי שאלה קריטית, הדורשת תשובה מידית. הלה הבטיח למסור מיד את השאלה לרב. כעבור שניות ספורות, הטלפון צלצל וארזי מצא את עצמו מדבר ישירות עם ר' חיים. הרב קנייבסקי ידוע בתשובותיו הקצרות והתכליתיות, הניתנות למי שמגיע אליו, מתוך רצון לחסוך דקות יקרות מזמנו, המוקדש כל כולו ללימוד התורה. אך הפעם,  מתוך התחשבות בשאלה הרת גורל זו, הוא החליט לנהל בעצמו את השיחה, במקום להעביר את תשובתו דרך מישהו אחר.


     ר' חיים פסק שלא זו בלבד שמותר להילה לקבל את הכליה, היא חייבת לעשות כן. ולגבי השאלה האם תרומת הכליה תכפר על מעשיו המרושעים של סב התורמת, ר' חיים התייחס לכך בקיצור: "אף תרומת כליה לא תכפר על מעשיו של הנאצי. היא יכולה אפילו להסכים לקבל את הכליה השנייה,  וגם את הלב..."  עם פסק כה חד משמעי מפוסק הדור, גברת ארזי ויתרה והביעה את הסכמתה. הניתוח התקיים בהצלחה והיא התאוששה ממנו במהירות. יתכן שהיה לה קשה מבחינה רגשית לקבל את הכליה, אך מנקודת מבט רפואית, הכל הלך למישרין, באופן יוצא מגדר הרגיל. סוף סוף היא השתחררה מכבלי הדיאליזה. לראשונה בחייהם הייתה לאחיה ולאחיותיה אימא בריאה שתטפל בהם.

בת מצווה לנסיכה (מאת ד"ר איווט אלט מילר)

אליאור קורוגלי, בת למשפחת המלוכה של קמבודיה ויהודייה דתית, חגגה לאחרונה את בת-המצווה שלה, הראשונה מסוגה בקמבודיה.

נערות יהודיות רבות שחוגגות את בת-המצווה שלהן מרגישות ממש כמו נסיכות. אליאור קורוגלי, ילדת בת-מצווה מלאס וגאס, היא באמת כזו.

לאחרונה היא חגגה את בת-המצווה שלה בקמבודיה, שם מלך בעבר הסבא רבא שלה, הוד מעלתו המלך מוניבונג, ואילו המלך הנוכחי, הוד מעלתו המלך נורודום סיהאמוני הוא בן דודה. "זו הייתה הזדמנות נהדרת להדק את הקשרים עם המשפחה", מסבירה אמה של אליאור, סוזן, בראיון בלעדי ל- Aish.co.il.

הייתה זו חגיגת הבת-מצווה השנייה של אליאור. בת השתים-עשרה החברותית חגגה קודם לכן בעיר הולדתה לאס וגאס, שם היא ומשפחתה חברים בקהילה היהודית של חב"ד. משפחת קורוגלי מארחת בקביעות עשרות אורחים לשבת בביתם היפה. בסוכות, הסוכה הענקית שלהם יכולה להכיל עד 120 אורחים.

"משפחת קורוגלי מארחת אנשים כל שבת", מסביר הרב מנדי הארליג, הרב של חב"ד בהנדרסון, לאס וגאס. לפעמים נערכות חגיגות קהילתיות מטעם בית הכנסת שלו בביתה של משפחת קורוגלי.

ריי וסוזי קורוגלי נפגשו בארצות הברית, שם גרה משפחתה של סוזי. אביה, טאי סוק, היה דיפלומט קמבודי וסוזי (ששמה המלא הוא סאתסווי טאי), נולדה בוושינגטון. למרות שמשפחתה התגוררה בכל רחבי העולם והיא בילתה חלק גדול מילדותה מקליפורניה, סוזי גדלה בבית שספוג בתרבות הקמבודית. היא פגשה את ריי, יהודי איראני מהעיר שירז שבאיראן, אחרי שהגיע ללמוד בארצות הברית בשנות ה- 70. ריי וסוזי גרו בלאס וגאס ונפגשו במסיבת יום הולדת של חבר משותף. "הייתי עייפה – בדיוק חזרתי מהעבודה", נזכרת סוזי. אבל כשהיא פגשה את ריי היא הבינה שהוא מישהו מיוחד. הזוג התחבר, אולם לאור ההבדלים הדתיים ביניהם, נישואין לא היו על הפרק. "למדנו להכיר זה את זה תקופה די ארוכה", נזכרת סוזי. אחרי שנים של למידה, סוזי התגיירה והתחתנה עם ריי, נחושה להקים בית יהודי.

למרות שהם עדיין לא היו דתיים, ריי הלך לפעמים לבית כנסת אורתודוקסי של חב"ד בדרום נבדה. יום אחד, סוזי חיכתה לפגוש את ריי בבית הכנסת, כשהיא שמעה שיעור תורה שהועבר על-ידי אחיו של הרב מנדי, הרב ישעיה הארליג. השיעור היה "מהו אלוהים?" וסוזי התחברה לדברים בצורה עמוקה. "תמיד חשבתי שמשהו גדול יותר יצר את כל זה – השמים והארץ. הייתי מרותקת ורציתי לדעת עוד ועוד. מאותו יום ואילך התחלתי ללמוד". 

הרב ישעיה שמע שהתלמידה החדשה שלו היא נסיכה, אבל התייחס למידע זה בעירבון מוגבל. "בהתחלה חשבתי שזו מחמאה שאימא שלה חלקה לה", הוא נזכר בחיוך. בסופו של דבר הבין הרב הארליג שסוזי אכן בת מלוכה אמיתית. "היא למדה כמה שיעורים ביהדות ואז החלה להתפתח", אומר הרב הארליג. ככל שסוזי קיבלה על עצמה שמירת יותר ויותר מצוות, היא הביאה גם את משפחתה לאמץ בהדרגה חיים יהודים דתיים.

לאחר שלמדה יהדות, עברה סוזי גיור אורתודוקסי. היא וריי אימצו אורח חיים דתי. הם נישאו מחדש בטקס יהודי דתי. כשילדיהם היו בגיל בית ספר, הם שלחו אותם לבית ספר יהודי דתי. הם אומצו על-ידי הקהילה היהודית החמה ובנו בית של תורה ומצוות.

יום הולדתה השנים-עשר של אליאור חל בנר חמישי של חנוכה בדצמבר 2018. משפחתה ערכה חגיגת בת-מצווה גדולה לאליאור וחבריה בביתם שבלאס וגאס. שנה לאחר מכן, נסעה המשפחה לפנום פן לאירוע השני: נשף גאלה מלכותי שבו הם חגגו עם משפחת המלוכה הקמבודית.

חגיגת בת-המצווה של אליאור נערכה במלון ראפלס לה רויאל שסבה, המלך נורודום סיהאנוק, סייע בהקמתו. "בת הדודה שלי, הנסיכה נורודום, הציעה שנערוך שם את המסיבה", מסבירה סוזי, לאור הקשרים המלכותיים של המלון וחדר הנשפים הגדול והמפואר. לפני שהיה המלון מוכן לארח את חגיגת בת-המצווה הראשונה שלו, היה צורך לטפל במספר משוכות. ראשית, היה צורך להכשיר את מטבח המלון. משימה חשובה זו נפלה בחלקם של הרב בנציון והרבנית מאשי בוטמן, שהקימו את בית חב"ד בקמבודיה ב- 2009. יחד עם סוזי, הם הכשירו את מטבחי המלון. הם הטיסו את השף הישראלי קובי מזרחי כדי להכין סעודת בת-מצווה כיד המלך – תרתי משמע. לאורך כל ההכנות, סוזי השגיחה מקרוב על הבישולים, כולל פיקוח על אוכל שהוכן במלון מקומי לאורחים שישהו בביקור בן 10 ימים.

לבושה בשמלה קמבודית מלכותית מסורתית, אליאור ומשפחתה נשאו דברים, הדליקו נרות חנוכה ודיברו על הכרת התודה שלהם לא-לוקים. האורחים בנשף נהנו מארוחה כשרה. כמה ימים לאחר מכן, בטקס מלכותי, אליאור, הוריה ואחיה הוצגו באופן רשמי בפני המלך נורודום סיהאמוני והמלכה האם, המלכה נורודום מוניניאת'. "הם אמרו שהיה נפלא שבחרנו לחגוג את יום הולדתה של בתנו בקמבודיה. היה נהדר להיות כולנו יחד עם המשפחה שלי".

חגיגת בת-המצווה של אליאור נמשכה בשבת במרכז של בית חב"ד בקמבודיה. בדרך למרכז וחזרה ממנו, ליווה את בני המשפחה משמר כבוד מלכותי.

למרות שאליאור, אחיה ואמם הם בני המשפחה הקמבודית המלכותית, יהדותם מעניקה להם מקור נוסף להרגשה מלכותית. "אשתי מאירה בנוכחותה כל חדר שהיא נכנסת אליו", אומר ריי. "אנשים פשוט נמשכים אליה ומרותקים לא רק מהידע שלה ביהדות, אלא גם מהמהות שלה". כשנשאל אם הוא מרגיש שאשתו נסיכה קמבודית השיב ריי, "היא המלכה שלי".


עכשיו אחרי ששבו ללאס וגאס אומרת סוזי שחגיגת בת-המצווה כולה הייתה מושלמת. משפחתה הצליחה לחגוג גם עם משפחתו של ריי, ו- 30 איש מלאס וגאס טסו לקמבודיה כדי להצטרף לחגיגה שלהם. ריי וסוזי מתכננים לחגוג את בר-המצווה של בנם בישראל. כשהיא מתארת את יופיו של הנשף המלכותי והביקור אצל משפחתה, מסכמת סוזי את חוויותיה ב"ברוך השם" לבבי, מתוך הודיה לא-ל על כך שהוביל אותה במסע שלה אל היהדות והפך את חגיגת בת-המצווה הייחודית הזו לאפשרית.







א' ניסן ה'תש"פ

 אמרו חז"ל (יבמות סג, א) אין פורענות באה לעולם אלא בשביל ישראל וכו', ואין הכוונה שתבוא ח"ו פורענות על בני ישראל, אלא על הגויים ועל כל הרוצחים הרשעים, וזאת כדי לרומם את בני ישראל, ובוודא יש עלינו להכריז הודו לה' כי טוב על כל מהשעבר ועובר עד הלום, אשר כל המתבונן במצב הנוכחי רואה כאן בארץ ישראל רק ניסים ונפלאות אשר השי"ת לא עזב חסדו ואמתו מאתנו, והוא ית"ש יעזרנו כן הלאה יותר כהנה וכהנה. (כ"ק אדמו"ר מצאנז שליט"א)


     "ומי שרוצה לחדד את הקול הייחודי שלו, את ראיית העולם שנובעת מתוכו ופחות מהחברה, חייב לבלות יותר זמן עם עצמו, מתוך בחירה. בסופו של יום, זה התהליך החשוב ביותר בגיבוש של האינדיבידואל" ( מחקר של פרופ' דניאל גילברט - חוקר פסיכולוגיה ידוע מהרווארד(.


     כבר הורו גדולים וטובים בדורות עברו איך יש להתנהג ולהישמר בזמנים שכאלו, וב"ה בדורות הללו לא ידענו על כאלו דברים של מחלות ומגיפות שעברו ממקום למקום, אך עתה כשהגיענו מצב כזה צריך לציית לכל מה שאומרים, ולקיים בעצמינו 'לך עמי בא בחדריך וסגר דלתיך בעדך חבי כמעט רגע עד יעבור זעם', זה הדבר שהתורה דורשת מאתנו וזה שהקב"ה מצווה אותנו. וברור שעל כל ספק ושאלה צריך לשאול דיין ומו"צ כדת מה לעשות. (כ"ק אדמו"ר מצאנז שליט"א)

     מוטב להיות איכר בריא מאשר קיסר חולה.    

מעייני הישועה (על-פי 'אוצר המכתבים' לרבי יוסף משאש)

"באתי להציע לך עסקה", אמר מחמוד אבו-סלמן לישועה שפורטש, שכנו, כשזה פתח לפניו את הדלת. "אשמע בשמחה", נענה המארח, והוביל את שכנו אל הטרקלין המפואר. השניים שקעו בכורסאות הנוחות, והעשיר היהודי כיבד את עמיתו בקפה מהביל ובדברי מתיקה.

"ניגש ישר לעניין", פתח השכן, מדלג על שלב דברי הנימוסים ואינו מתאמץ להפיג את העננה השורה על פניו. "מה קרה, ידידי?", שאל ישועה, בנימה דאוגה. בין השניים שרתה ידידות ארוכת שנים, בשל מגוריהם המשותפים בשכונת היוקרה בעיר סאלי שבמרוקו והיותם עתירי נכסים.

"אני מציע לך לקנות את הפרדס שלי", הטיל מחמוד את הפצצה.

"מה?! השתגעת?!", נזעק היהודי. "מי מוותר על שכיית חמדה שכזאת?!".

בתוך נכסיו של מחמוד בלט פרדס שופע, שהתברך בשני מעיינות, שנבעו משני צדדיו וסיפקו לו מים זכים בשפע. עצי הגן הניבו פירות משובחים ועסיסיים, שהיו סחורה מבוקשת בשווקים.

"נקלעתי לקשיים", השיב השכן בעצב. "האמן לי, הפרדס הזה יקר לי מכל נכסיי, אך אין לי ברירה. העדפתי לפנות אליך, כי אני סומך על יושרך ותבונתך, ומאמין שבמהרה נוכל לסכם את העסקה".

ישועה עלעל במסמכי הבעלות, ולא הזדקק למחשבה רבה. אמנם המחיר שאבו-סלמן דורש תמורת הפרדס אינו נמוך, אבל ערכו של הנכס גבוה הרבה יותר.

שני הסוחרים צללו לפרטי החוזה, התפלפלו בסעיפיו, ולבסוף לחצו ידיים ונפרדו מרוצים: הערבי יצא ובידו המזומנים הנחוצים לו להיחלצות מן התסבוכת הכלכלית שבה שקע, והיהודי קיבל את הפרדס היוקרתי.

עם שחר מיהר ישועה אל הפרדס שרכש. הוא פסע בשביליו, ושאף אל ריאותיו את הניחוחות המשכרים. "כל זה שלי!", הרהר בעליצות, בעודו מתבשם מהנוף, מתענג על מראה הפירות ונהנה משאון המים המפכים.

חלפו חודשיים. יום אחד ניגש אליו אדם ממכריו, ובארשת פנים קודרת אמר לו: "המקום ימלא את חסרונך". אוזניו של ישועה הזדקפו בתמיהה. "מה אמרת?", שאל.

"גש אל הפרדס שלך", אמר האיש, "תראה בעצמך!".

ליבו של ישועה החסיר פעימה. הוא עלה על סוסו ופתח בדהרה. בהגיעו אל הפרדס נדהם לגלות כי שני המעיינות פסקו מנביעתם, האדמה חרבה ועלי העצים מעידים כי הם סובלים מיובש. "איפה המים?", זעק בחרדה.

תוואי המעיינות נראה עתה כמו בקעים צחיחים. ישועה ההמום לפת את ראשו בידיו כלא מאמין. בלי המעיינות, כל השקעתו הגדולה יורדת לטמיון.

בצר לו פנה לביתו של רבי חיים בן-עטר, ה'אור החיים' הקדוש. על אף גילו הצעיר, שמו כבר יצא לתהילה כמחולל ישועות.

ישועה לא דקדק כל-כך בקיום התורה והמצוות, אך ברגעים קשים נהג להיוועץ בצדיק ולבקש את ברכתו. שבור ורצוץ נפל לרגליו, ובקול בוכים תינה את מצוקתו: הפרדס כולו בסכנת אבדון.

"הירגע נא!", ביקש הצדיק להשקיט את סערת רוחו של האיש. "הבה נשב ונשוחח בנחת". הוא מזג כוס והושיטה לעבר האורח. "שתה בבקשה", אמר לו במאור פנים.

ישועה היה צמא. משעות הבוקר לא באו מים אל פיו. שעות רבות התרוצץ בפרדסו תחת השמש הקופחת, מנסה להבין את פשר התופעה המוזרה. הוא נטל את הכוס, קירבהּ לפיו, ובבת אחת גמע את תכולתה. הוא לא בירך 'שהכול נהיה בדברו' קודם השתייה ולא 'בורא נפשות' אחריה.

עווית כאב עלתה על פניו של רבי חיים. "אכן, נודע הדבר!", קרא מנהמת ליבו.

"מה הכוונה?", תמה האורח.

"עכשיו הבנתי את הסיבה שבעטייה יבשו המעיינות", אמר הצדיק. "יש שתי ברכות שמברכים על שתיית מים: 'שהכול' קודם השתייה, ו'בורא נפשות' לאחריה. הנביא ישעיהו אומר: 'ושאבתם מים בששון ממעייני הישועה'. המילה 'בששון' היא ראשי תיבות: ב רכות ש תיים, ש הכול ו בורא נ פשות – יהיו מעיינות הישועה. כלומר, הכרת התודה לבורא העולם על השפע שהוא נותן לנו, היא התנאי לקיומו".

העשיר קימט את מצחו במחשבה, ואז ניצת בעיניו זיק של הבנה. הוא השפיל מבט אל כוס המים הריקה והמתין למוצא פי הצדיק. "הקשב לדבריי", הוסיף רבי חיים ואמר, "משעה שיחזרו המעיינות לנבוע, עליך להשגיח שכל יהודי שמבקר בפרדסך ומבקש ללגום ממי המעיינות, יברך את שתי הברכות האלה".

ישועה הנהן בהכנעה. לא חלפו עשרים וארבע שעות, וכבמטה קסם – המים החלו לבצבץ בקרקעית המעיינות. תחילה בקילוח דק, ואט-אט גבר והיה לזרימה קולחת, שהחזירה את החיים לפרדס.


ישועה מילא את הצעת הצדיק, והעמיד שומר שתפקידו להזכיר לכל יהודי לברך את שתי הברכות על המים. יהודי המקום אף נתנו שם למעיינות האלה – 'מעיינות חיים', על שמו של 'אור החיים' הקדוש, וידעו לספר כי מימיהם נושאים סגולות ריפוי מיוחדות.



עלון "חוויית השבוע" חוויה משפחתית סביב שולחן השבת.
2all - בניית אתרי אינטרנט