חוויית השבוע שלי, פרשת "שמות"


תפריט דף הבית חנות קטגוריה 1 עלון פרשת השבוע פרשת "בראשית" פרשת "נח" פרשת "לך לך" פרשת "וירא" פרשת "חיי שרה" פרשת "תולדות" פרשת "ויצא" פרשת "וישלח" פרשת "וישב" פרשת "מקץ" פרשת "ויגש" פרשת "ויחי" פרשת "שמות" פרשת "וארא" פרשת "בא" פרשת "בשלח" פרשת "יתרו" פרשת "משפטים" פרשת "תרומה" פרשת "תצווה" פרשת "כי תשא" פרשת "ויקהל" פרשת "פקודי" פרשת "ויקרא" פרשת "צו" פרשת "שמיני" פרשת "תזריע" פרשת "מצורע" פרשת "אחרי מות" פרשת "קדושים" פרשת "אמור" פרשת "בהר" פרשת "בחוקותי" פרשת "במדבר" פרשת "נשא" פרשת "בהעלותך" פרשת "שלח" פרשת "קורח" פרשת "חוקת" פרשת "בלק" פרשת "פנחס" פרשת "מטות" פרשת "מסעי" פרשת "דברים" פרשת "ואתחנן" פרשת "עקב" פרשת "ראה" פרשת "שופטים" פרשת "כי תצא" פרשת "כי תבוא" פרשות "ניצבים וילך" האזינו-וזאת הברכה" סרטון על הפעילות חגים - "חנוכה" מקור השמות אמרי שפר - טבת -שבט נפלאות הבריאה חגים - ט"ו בשבט סיפורת עיתונאית 1 סיפורת עיתונאית 2 סיפורת עיתונאית 3 סיפורת עיתונאית 4 אמרי שפר - אדר אמרי שפר - ניסן אמרי שפר - אייר אמרי שפר - סיון אמרי שפר - תמוז אמרי שפר - אב אמרי שפר - אלול אמרי שפר - תשרי אמרי שפר - חשון אמרי שפר - כסלו חגים - פורים התפילה חגים - פסח חגים - שבועות חגים - ראש השנה חגים - יום כיפור חגים - סוכות חגים - שמחת תורה שולחן ערוך מגילת רות מעשיות לשבת חגים- ל"ג בעומר חברות - מצגות בדיחות כשרות הכותל המערבי ברית מילה סרטון יום יום טבת ה'תשע"ח ארכיאולוגיה שבט ה'תשע"ח אדר ה'תשע"ח ניסן ה'תשע"ח בקהילה אייר ה'תשע"ח א.ש. סיון ה'תשע:ח א.ש. תמוז ה'תשע"ח א.ש. אב ה'תש"ע"ח א.ש. אלול ה'תשע"ח א.ש.תשרי ה'תשע"ט א.ש.חשון ה'תשע"ט א.ש.כסלו ה'תשע"ט א.ש. טבת ה'תשע"ט א.ש.שבט ה'תשע"ט א.ש. אדר א' ה'תשע"ט א.ש .אדר ב' ה'תשע"ט א.ש. ניסן התשעט ספירת העומר השואה א.ש. אייר ה'תשע"ט א.ש סיון ה'תשע"ט א.ש.תמוז ה'תשע"ט א.ש. אב ה'תשע"ט א.ש אלול ה'תשע"ט א.ש.תשרי ה'תש"פ\א א'ש חשון ה'תשפ"א א.ש.כסלו ה'תשפ"א א' ש.טבת ה'תשפ"א א.ש. א' שבט ה'תשפ"א א,ש. אדר ה'תשפ"א א,ש. ניסן ה'תשפ"א א.ש. אייר ה'תשפ"א א.ש. סיון ה'תש"פ א.ש. תמוז ה'תש"פ א.ש א' אב ה'תש"פ א.ש אלול ה'תש"פ
מונה כניסות : 373162

בס"ד

צעקתו של הבורח: השיעור שהמליך את משה להנהגה

דרשה לפרשת שמות ושבת מברכים שבט

שמואל היה יהודי טוב וקיבל את הזכות לבחור כבר בחייו בין גן עדן לגיהינום. באחד הלילות עלתה נשמתו למעלה ושוטטה בעולם הבא לבחור היכן תשהה אחרי ה-120 שלה. הנשמה ביקרה בגן עדן, היא גילתה אווירה רגועה, חם ונעים ותלמידי חכמים יושבים ולומדים תורה.

אחר כך חצתה את המסדרון והגיעה לגיהינום. הכל היה אפוף עשן וסירחון, אבל בכל פינה עמדו שלטים שהכריזו על תנופת שיפוץ. "כאן ייבנה קאנטרי מרהיב, כאן יוקם מגרש ספורט, כאן יעמוד מועדון לצעירים". נשמתו של שמואל הייתה יזמית בטבעה והתחברה לחדשנות. הוא בחר: "גיהינום".

אחרי 5 שנים הגיע יומו והוא הובל אחר כבוד לבאר שחת. לתדהמתו הכול היה הרוס ושבור כמו אז ורק השלטים נעלמו. "איפה הפיתוח? היכן הכרזות? שיקרתם אותי?!".

לקח למלאך רגע להיזכר ופתאום הבין: "מצטער, אז כשביקרת פה, היינו בדיוק לפני בחירות..."

שוב מערכת בחירות בישראל ושוב נשאל אותה השאלה: מי ראוי להנהיג? מי ידאג לנו טוב מהאחרים או לפחות יגרום פחות נזק? הדרך להכרעה היא באמצעות בחינת עברו של המועמד: מהיכן בא? מה ערכיו? איזו חברת הייטק ניהל ועשה אקזיט? על מי פיקד? כמה עשירה קופת השרצים מאחוריו?

והשבוע, להבדיל, מספרת התורה על רגע הבחירה בגדול המנהיגים שלא היה כמותו, משה רבנו. אבל מה היה הרגע המכונן של הגילוי? מה היה הצעד שהוכיח שיש כאן דמות פלא? שזה האיש שכולנו מחכים לו, שנועד להיות 'איש האלוקים' ולהוביל את עם ישראל ממצרים למתן תורה?

המדרש מניח כי התשובה רמוזה בתוך הפסוקים עצמם. ואכן פרשתנו מספרת שמשה נקרא להנהגה מול הסנה - בעת שצעד עם הצאן במדבר. ומוכרח ששם קרה משהו מטלטל ומרעיש שעורר סערה בעליונים ובתחתונים וגרם לקב"ה להכריז: זה האיש שאני מחפש. המדרש מספר (רבה ב,ב): "כשהיה משה רבנו רועה צאנו של יתרו במדבר, ברח ממנו גדי, ורץ אחריו עד שהגיע לבריכה של מים ועמד הגדי לשתות. כין שהגיע משה אצלו אמר: 'לא הייתי יודע שרץ היית מפני שאתה צמא. עיף אתה. הרכיבו על כתפו והיה מהלך. אמר הקב"ה: יש לך רחמים לנהוג צאנו של בשר ודם כך, חייך אתה תרעה צאני ישראל".

וכל אחד שואל: איפה הסיפור? היכן הגדלות? איה הרגע המכונן שהסעיר עליונים ותחתונים?

האם זה שמשה רץ אחרי הגדי? וכי מישהו היה נוהג אחרת?! משה היה רועה ואחריותו היא להחזיר את כולם הביתה, אחרת יצטרך לשלם בכספו או בעצם תפקידו? בדיוק כמו מורה שיוצא עם כיתה לטיול ואחריותו להחזיר את כולם שלמים, כולל התזזיתיים שמקפידים לברוח לצד השני של הפארק?

ולמה מוסיף המדרש את השורה "לא הייתי יודע שרץ היית מפני שאתה צמא"? מה זה נותן לסיפור?

התמיהה גדולה יותר: אותו מדרש מתחיל עם סיפור על הבחירה בדוד המלך, והסיפור ההוא אכן מפליא את רגישותו ורחמיו של דוד. "במה בחן את דוד? במרעה צאן, שנאמר 'וייקחהו ממכלאות צאן'. דוד היה מוציא הכבשים הקטנים תחילה כדי שיאכלו העשב הרך, אחר כך היה מוציא את הבינוניים כדי שירעו העשב הבינוני, ואחר כך היה מוציא את הבחורים שיאכלו העשב הקשה".

זה סיפור גדול שמוכיח את ראיית היחיד, את העצמת הפרט ותשומת הלב לאינידיבדואל. אבל איך הסיפור החמוד על משה שרץ אחרי הגדי והבין שהיה צמא – הכין אותו להנהגה?

בספר "ממעיני החסידות" מובא רעיון מופלא מהרבי מליובאוויטש. רבים שסייעוני למצוא את מקור השיחה הצביעו על התוועדויות תשמג ג/1563 סוף אות כא (וקצת לפני זה שם). עכ"פ חזקה על העורכים שידועים כדקדקנים (הרה"ת אלתר אליהו הכהן פרידמן ולהבחל"ח הרה"ת אברהם מייזליש) שראו בזמנו את המקור. בעומדנו בערב שבת מברכים "שבט", יובל שבעים שנה לעליית הרבי מליובאוויטש על כס נשיאות חב"ד, כמדומה שכאן נמצאת המהפכה של הדור השביעי על רגל אחת.

משה לא נבחר בגלל מה שהוא עשה, אלא בגלל מה שהוא למד. הכוכב המרכזי של הסיפור הוא לא כל כך משה רבנו, כמו הגדי הקטן עצמו.

משה גילה לתדהמתו שגדי בורח כדי שירדפו אחריו!. גדי בורח אבל רוצה לשמור על קשר. כלפי חוץ הוא נראה כמו מורד, בוגד, חתרן, יצור חסר גבולות שמוכן לסכן את כל העדר כי לא נוח לו ללכת עם כולם, אבל כשלא ממהרים לשפוט ותמורת זאת רצים ועוקבים אחריו למרחקים מגלים שהוא בסך הכול מחפש מים. זאת הדרך הייחודית שלו לרוות צימאונו.

כאן נמצא הפאנץ' של המדרש, בשורה האמצעית שלו. משה נבחר כשלא היה יכול להתאפק והתנצל באוזני הגדי: 'מצטער שכעסתי, שחשבתי שאתה מורד, לא הייתי יודע שרץ אתה מפני שאתה צמא'.

אנחנו יצורים מורכבים ולא תמיד יודעים לבטא מה אנו מחפשים. לפעמים זה מאוד פשוט: תלמיד קופץ באמצע השיעור ומפריע, אבל אולי סתם חם לו בשיעור שלא נגמר והוא רוצה להתאוורר וכילד אינו מסוגל להתאפק? אולי גרוע מכך: הוא סובל מהפרעת קשב שמסחררת לו את הראש?

ואולי זה מסובך יותר: אולי הוא מרעיש כי זו הדרך שלו לעמוד במרכז ולקרוא 'אנא תבחינו בי, אני קיים'? ואולי אלו יחסי אהבה-שנאה של אדם שאוהב בכל ליבו ובגלל שאינו מקבל מענה או כי מדחיק את האהבה שאינה מקבלת מענה – הוא מפתח שנאה? ואולי הסיפור האמתי שהוא יותר מוכשר ועמוק מכולם ולכן צריך את הנתיב הייחודי והעצמאי שלו בטיפוס בסולם העולה בית א-ל?

המסר הראשון שלומד משה בדרך להנהגה הוא: תאמין בעם שלך!. אל תתייג מורדים ובוגדים כי לא כל מי שמורד בך – בוגד בך. על המנהיג להאמין בלב שלם במסר שלו, ולהיות בטוח כי המסר אמיתי ומשקף את הרצון של כל יהודי באשר הוא ולהמשיך להעניק אותו ולהתעקש עליו.

כך ביארו מאורי החסידות מאדמור"י פולין את ההיגד המפורסם של רבי יהושע בן פרחיה: "הוי דן את כל האדם לכף זכות". והתמיהה עצומה: איך אפשר לדון כל אדם לכף זכות? ומה עם רשע? ומה עם מעשיו מוכיחים לחובה? אלא רבי יהושע בן פרחיה דייק לומר: "את כל האדם" ולא סתם "אדם". המסר הוא: אל תדון רק את המעשה העומד לפניך, אלא את כל "האדם", כל הרקע שלו: מאיפה צמח? איזה חינוך קיבל? עם אלו מצוקות הוא מתמודד? ופתאום תגלה פנים חדשות ואדם חדש.

הנה מסר אדיר: העיתונאי שלמה שמיר שימש עשרות שנים ככתב עיתון 'הארץ' בניו יורק ובמסגרת זו נפגש עם הרבי. כך סיפר: "שנים רבות חולם הייתי על פגישה עמו, עם אחד מענקי הרוח של דורנו, והנה עומד אני לפני דלת חדרו. הרבי מתרומם מכיסאו, לוחץ את ידי ומזמינני לשבת על הכיסא ממול. עיניו תכולות, זקנו אפור וחיוכו יכול להמיס את ערמות השלג של ניו יורק.

הוא דיבר על אמונה. ולא על הצורך באמונה, לא על דרכים להביא יהודים רחוקים לאמונה, אלא על אמונה הקיימת כבר, החיה בטבעיות בליבותיהם של היהודים בזמננו, בעיקר אלה היושבים בארץ ישראל. וכה אמר: "כל אחד מתושבי ישראל מאמין גדול הנהו, לעתים אף מבלי שידע בעצמו על כך. ארץ ישראל היא חבית מלאה וגדושה באמונה, חסר רק הניצוץ שיצית חבית זאת ויגרום להתלקחות האמונה. הנה: יהודי יושב עם אשתו וילדיו במדינה מוקפת שונאים השואפים להכחיד אותו ואת ילדיו, מהו הדבר המחזיק אותו בארץ ישראל? מדוע חי בה? למה יוצא להגן עליה? כי מבלי שידע על כך, הוא מאמין באלוקים ומאמין שארץ ישראל ניתנה לעם ישראל".

סיפור: הרב שלמה כובש נמנה על שלוחי חב"ד הנמרצים בבודפשט ומשמש כמנהיג "איגוד יהודי הונגריה". לפני 12 שנה הוא קיבל שיחת טלפון מוזרה. על הקו היה מתווך נדל"ן ששאל אם הוא מעוניין לרכוש בית כנסת?. הרב כובש נדהם. מי מציע למכור בית כנסת?! המתווך סיפר על היכל מפואר ברובע השלישי של בודפשט שאחד ממלכי הונגריה היה מביא את אורחיו לראות את המקום כאחד מפלאי העיר. בצד המזרחי של האולם יש ארון קודש ומעליו תבליט של הר בוער באש וענן עם ציור עשרת הדברות. הסיפור הכואב הוא שבשנות השישים הלאים השלטון הקומוניסטי את בית הכנסת והאולם הפך לאולפן המרכזי של הטלוויזיה הלאומית. כעת הטלוויזיה עוזבת את המקום וההנהלה מחפשת רוכש לבניין. במקום שני מיליון יורו, אפשר לחתום מיד בחצי מיליון.

הרב כובש ביקש לראות את המקום ועיניו חשכו. לא היה זכר לבית כנסת. זה היה נראה כמו אולפן טלוויזיה לכל דבר. הרב ביקש בינתיים לשכור את המקום ובהמשך ינסה להשיג את הכסף לקנייה. הוא החליט לפתוח מיד בראש השנה את המקום לתפילות כפי שהוא.

שבועיים אחרי הפתיחה הוא מקבל טלפון מקידומת "1212" (מנהטן). לבו של הרב כובש החסיר פעימה: אולי זה הטלפון של "הדוד מאמריקה" שיעניק את הסכומים לקניית המקום? האיש פתח את השיחה כך: "קודם כל, אני רוצה שתדע שאני יהודי רע!, כבר שישים שנה לא דרכתי בבית כנסת ומתוך עיקרון אינני הולך אפילו לאכול במסעדה כשרה". הרב כובש ניסה לומר שאין יהודי רע, אבל הוא התעקש שזאת זהותו. אוקיי, הרב כובש נאלץ להסכים לפתיחה ואחר כך המשיך האיש: "קראתי בעיתון שיוצא מטעם מוזיאון השואה בוושינגטון על גאולת בית הכנסת, ורציתי שתדע שבבית הכנסת הזה התפללו הורי ושם התקיימה בר המצווה שלי. אני רוצה להציב לוח זיכרון לזכרם". הרב כובש ניסה לרחרח מהו עושה, והוא ענה: "חשמלאי". הרב כובש התאכזב שזו לא השיחה שהוא מחכה לה... אבל האיש סיפר שהוא פעם התעניין לקנות בית מלון בבודפשט, והוא עשה את כל עבודות החשמל בשדה התעופה בקנדי עם 300 עובדים. הרב הבין שזה חשמלאי מסוג אחר...

הרב הזמין אותו לבקר בבודפשט וערך לכבודו אירוע חגיגי עם המתפללים. לאורך כל האירוע, לא הצליח האיש להוציא מילה, וכשהם התיישבו אמר כך: "אתה זוכר שאמרתי לך שאני יהודי רע?! אני רוצה לספר לך איך הפכתי להיות יהודי רע: אחרי המלחמה נשארתי עם אחותי כשני יתומים בודדים. פעם הלכתי ברחוב ופגשתי את הרב הזקן של בית הכנסת. הוא נדהם לראות את הבן של "קרמבר מוריץ", אבא שלי, והזמין אותי לבקר בראש השנה בבית הכנסת. אספתי אומץ, נער יתום לבדו בבית הכנסת, והקשתי על הדלת הגדולה. השמש פתח וביקש לראות כרטיס כניסה. התביישתי ואמרתי שאני יתום ואין לי כסף לקנות כרטיס. השמש סגר את הדלת. התחננתי שהרב הזמין אותי, אבל הוא התעקש שבלי כרטיס לא נכנסים. באותו רגע החלטתי שיותר לא אדרוך כאן. מי שלא מקבל אותי בלי כרטיס – לא יקבל אותי עם כרטיס... ועכשיו אני כל כך שמח שחיברת אותי עם בית הכנסת של אבא.

עד כאן הסיפור, ואולי זה המסר שלמד משה רבנו: יהודי לא צריך כרטיס כדי להיכנס לבית כנסת. וגם אם הוא איבד את הכרטיס ואפילו אם זרק אותו לים במכוון, בית הכנסת יישאר הבית הפרטי שלו.

איפה הפגין משה רבנו בחזרה את המסר? היכן צעק החוצה את השיעור הראשון שלמד מהקב"ה? אולי יש לקשר את הדברים לנקודה הבאה: בחטא הגדול והנורא של העגל, מכריז הקב"ה על ה'התייאשות' מעם ישראל, על החרטה שהוציא אותם ממצרים ומכריז שוב ושוב את האישום החמור בגללו אין טעם לסלוח להם: "ראיתי את העם הזה והנה עם קשה עורף הוא, ועתה הניחה לי ויחר אפי בהם ואכלם" (לב,ט) ... "כי לא אעלה בקרבך כי עם קשה עורף אתה" (לג,ג) ... "אמור אל בני ישראל אתם עם קשה עורף, רגע אחד אעלה בקרבך וכיליתיך" (לג,ה).

העם הזה הוא עקשן, דעתן, שמתבצר בעמדותיו ואינו נסוג מהם. לא משנה כמה פעמים הוא טועה, כמה הוא חוטף ומשלם על הטעויות שלו, הוא דבק באותה הדרך. וכאשר מקבל תוכחה, הוא מפנה את העורף במקום להקשיב (רש"י).

וכאן מגיעה הפליאה. משה עונה לקב"ה כך: "ילך נא ה' בקרבנו כי עם קשה ערף הוא וסלחת לעוננו ולחטאתנו". משה משתמש באותו מטבע לשון כסיבה לסלוח ולמחול ולהמשיך את הקשר.

והקושייה עצומה: איך חוזר הסנגור על דברי הקטגור? כיצד ההאשמה של אתמול הופכת להיות הזכות של היום? פעמים רבות הזכיר הרבי מליובאוויטש את המשמעות של תשובת משה. המפורסמת ביניהם הייתה בסוף שיחת כ"ח ניסן תשנ"א כשהרבי נקט בביטוי: "עם קשה עורף למעליותא".

משה עונה לקב"ה: רבש"ע, אתה לימדת אותי שאסור להתייאש מיהודי, שהמרידה שלו לא מבטאת נתק. אז למה העקשנות?! היא לא גנאי, להיפך, היא הנכס הכי חשוב שלהם. זה בגלל שהם יצאו מ-200 שנות עבדות במצרים וכאנשים אמיתיים ועקשניים הם אינם יכולים להניח ברגע את האלילות שהתרגלו אליה. אבל כשיחלפו 40 השנים במדבר והם יקלטו בעומק נפשם את התורה החדשה – הם יהפכו להיות קשה עורף למעליותא, בנאמנות שלהם.

יהודים הם עקשנים? בוודאי, אין תכונה שיהודי זקוק לה יותר מאשר להיות "קשה עורף". המדרש אומר: "החצוף באומות – ישראל ... אתה סבור לגנאי?! אינו אלא לשבח: או יהודי או צלוב!". יהודי הוא הנצח. הוא הכוח היחידי בעולם שלא מתכופף. מי זוכר את טיטוס או פונטיוס פילטוס? מי יודע מי זה אנטיוכוס או קליגולה? בני האומות האחרות נסחפו אחרי הזרם, בכל כמה שנים נוצרה השקפה חדשה והעמים נשבו בקסמיה, אבל יהודי הוא "קשה עורף", הוא חרש, הוא נעמד על שתי הרגליים וממשיך את מה ששמע מאבא וסבא שלו. ולכן כבר 3000 שנה הוא אוכל אותה מצה וקורא אותה הגדה.

כאן מחזיר משה ומפעיל את השיעור שלמד מהקב"ה: לא כל מי שמורד בך – בוגד בך. הוא אמנם מגשש עוד את הדרך הייחודית שלו, אבל בעומק נפשו רוצה בדיוק את אותו הדבר. זאת מהותו של מנהיג: מי שדבק במסר, דבק בעמו ודבק בדרך שלא מפסיקה עד ביאת משיח צדקנו בקרוב ממש.

תולה את הנעליים: למה הציווי הראשון למשה היה לעמוד יחף?

דרשה לפרשת שמות וכ' טבת

יהודי נכנס לרב מקובל וביקש ברכה לילדים. הרב אמר כי קבלת הברכה עולה חמישים אלף דולר. האיש נדהם: "כבוד הרב, למה ברכה עולה כסף? הכוהנים בבית הכנסת מברכים אותנו באהבה ומעולם לא תבעו מההנהלה סנט אחד?".

"לכן הם הולכים יחפים...", ענה הרב.

ועוד אחת: במשך חמישים שנה ניהל שמואל חנות נעליים ברחוב דיזנגוף בתל אביב. השנים חלפו וסוחרים צעירים החלו להתחרות בו. מצד ימין של החנות נפתחה חנות נעליים אחת ובהמשך נפתחה חנות נוספת לשמאל החנות שלו.

עלה לו רעיון. הוא תלה על דלת החנות שלו שלט בולט וצבעוני: "הכניסה לחנויות הנעליים מכאן..."

השבוע קוראים על ההתגלות האלוקית הראשונה של גדול הנביאים, משה רבנו. הפעם הראשונה ש"איש האלוקים" זכה לשמוע את קולה של השכינה. משה חי בעולם אחר ובמרחק מאות קילומטרים מהסבל הנורא במצרים. הוא גר לבדו אצל חמיו, יתרו, במדין ומדי בוקר היה יוצא עם הכבשים אל המדבר הגדול. משה צעד במדבר ולפתע ראה מחזה מוזר: שיח קוצני בוער באש, אבל השיח לא נאכל. בעוד ששיח כזה אמור להתכלות תוך שניות, הוא בער ובער ולא כלה.

משה הבין שהוא חלק מהתרחשות פלאית שלא מהעולם הזה, הוא התקרב במהירות לראות טוב יותר ואז שמע קול מתוך השיח: "של נעליך מעל רגליך כי המקום אשר אתה עומד עליו אדמת קודש הוא". הקב"ה ציווה אותו לחלוץ את הנעליים מעל הרגליים כי הן פשוט לא מתאימות למקום בו מתגלית השכינה. וכך עמד משה יחף על האדמה וקיבל את הכרזת ההכתרה להפוך להיות גואל ישראל, ללכת למצרים ולפתוח את תהליך הגאולה שישנה את העולם.

מעניין כי ציווי דומה חזר גם באזני ממשיך דרכו של משה. רגע אחרי שעם ישראל עבר את הירדן ונכנס לארץ, יהושע בן נון עמד מול חומותיה האדירות של יריחו ותהה איך יהיה מסוגל לפרוץ את קירות האבן העצומים. לפתע ראה מול עיניו דמות מסתורית. יהושע שאל את הדמות: "הלנו אתה אם לצרינו?". והאיש – שהיה מלאך ה' - ענה: "של נעלך מעל רגליך כי המקום אשר אתה עומד עליו קודש הוא" ואחרי שיהושע נותר יחף, בישר המלאך על נפילתה הקרובה של יריחו לפני לוחמי ישראל.

בהמשך לכך נקבע שבבית המקדש הולכים הכוהנים יחפים, כראוי לאדמת קודש. וכך, אגב, נהוג בהליכה למקום קבורתו של צדיק, לפשוט את נעלי העור ולהיכנס עם נעלי בד פשוטות.

והשאלה הפשוטה היא איפה הבעיה עם הנעליים? למה ישנה התנגשות בין הנעליים ובין הקדושה?

במיוחד שאין חפץ חשוב כמו הנעליים? הרי אותה תורה שמצווה את משה לחלוץ את נעליו וכן לצעוד יחפים בית המקדש, מעוררת את האדם לרכוש נעליים טובות ולשמור על רגליו? חז"ל אומרים (שבת קכט,ב): "לעולם ימכור אדם קורות ביתו וייקח מנעלים לרגליו". הוי אומר שמוטב למכור את הבית ובלבד לצעוד על נעליים יציבות. עוד נאמר (ברכות ט,ב ושולחן ערוך רבינו הזקן סימן מו) כי צריך ללבוש את הנעליים לפני שמברכים בברכות השחר את ברכת "שעשה לי כל צרכי". שכן הנעליים הן "כל צרכי!", הן מסמלות את הצורך העיקרי של האדם ואת היותו מסודר ומוכן לחיים. [זאת אחת הסיבות לכך שבתשעה באב וביום הכיפורים אין מברכים ברכה זו, משום שנועלים נעלי בד ואין לאדם "כל צרכו"].

גם בפי העולם, להבדיל, הנעליים הן סמל ליציבות, שליטה ומעמד. כשאדם נכנס לתפקיד חדש נהוג לומר: "הוא נכנס לנעליים גדולות". כשהוא לוקח תפקיד גדול עליו אומרים בזלזול: "הוא לובש נעליים גדולות מהמידה שלו", ואילו כשהוא מסיים תפקיד (בעיקר בעולם הספורט) אומרים: "הוא תולה את הנעליים". כלומר, הוא יוצא מתוך הקריירה שהוביל בהצלחה. [אגב, יסוד הביטוי הוא תורני, להבדיל. הגמרא אומרת (קידושין מט) כי אדם שהטעה אישה אודות ייחוסו ואמר שהוא בא ממשפחה פשוטה בעוד שבא ממשפחה חשובה, היא רשאית לחזור בה מהסכמתה לקידושין, בטענה "מסאני דרב מכרעי לא בעינא", כלומר, אינני חפצה בנעליים גדולות מהמידה שלי].

אז מה מייצגים הנעליים? למה מצווה ללבוש אותם בשגרה? ולאידך, מדוע מצווה ה' את משה ויהושע להיפטר מהנעליים ולעמוד יחפים? [כלומר, 'לתלות את הנעליים' דווקא כשהם מתחילים את התפקיד הנעלה שלהם...]. ומדוע בבית המקדש צריכים לצעוד ברגליים יחפות?

הרבי מליובאוויטש התייחס לנושא פעמים רבות ומזוויות שונות, הנה אחת מהן (התוועדות אחרון של פסח תשכ"ה, תורת מנחם חלק מג עמוד 205 ואילך).

החיים הם דבר נפלא, הם מאפשרים לקנות, למכור, להצליח ולהגיע להישגים אדירים, אבל החיים תובעים מחיר: הם לוכדים את האדם ברשת של החלום להצליח ועד שהוא קולט את המחיר – נהיה מאוחר. הרצון לבלוט ולכבוש יעדים משתלט על סדר היום עד שלא נשארת אנרגיה לשום דבר אחר.

הציווי של חז"ל 'למכור את הבית וללבוש נעליים' הוא מאמר בעל משמעות אדירה. זה ציווי ליצור הפרדה בין האדם ובין הקרקע, בין הראש ובין המפגש עם החומר. להזכיר לו כי הוא עובד בשביל לחיות ולא חי בשביל לעבוד. לפי התפיסה הפנימית, הנעליים נועדו להגביה את האדם מעל החומר ולהזכיר כי הוא שליח בעולם הגדול. הוא נועד לרומם את העולם ולהפוך אותו למקום טוב יותר ולא להוריד את עצמו אל האדמה. עליו לזכור שהוא עצמו יותר נעלה מהעסקים והעולם הנפשי שלו הרבה יותר עשיר מהמלאכה.

אדם אמור לעשות עסקים ולהצליח, אבל לזכור שהעסקים הם כלי בדרך להתקרב אל הקב"ה. היהדות לא שוללת הצלחה, להיפך, מי כמו התורה משבחת את האבות שהגיעו להישגים משמעותיים של הצלחה בכסף ובמקנה, אבל התורה תובעת שההצלחה תהיה חלק מהמאמץ להפוך את העולם למקום טוב וקדוש יותר ולא במקומה.

ולכן יהודי נדרש ללבוש נעליים כשהוא יוצא מהבית בבוקר, כדי לזכור שהחיים הם הכלי ולא היעד. שהעבודה היא שליחות ולא סתם קריירה. וכך כללות המפגש עם החומר, באכילה ושתיה, בהנאה ותענוג מענייני העולם, בחיי אישות ובכל חוויותיו - הוא בכל רגע משימה של הפיכת חומר לרוח. צריך לאכול – אבל לעשות את זה כמו יהודי, בעדינות ובהקפדה על כללי כשרות. צריך לחיות חיי משפחה – אבל כמו יהודי, בצורה שמקרבת ולא רק מטפחת את האגו. מבחינה מעשית זה אומר לסיים את החודש ולתת צדקה, למצוא זמן בתוך העבודה כדי לעצור ולהתפלל, למצוא זמן בסדר היום לשיעור תורה, לעצור את העסק בסופי שבוע עבור השבת, ולפנות זמן בשביל המשפחה.

בכך מבארים מאמרי חסידות עובדה מעניינת: אחד הסימנים לבעל חיים טהור הוא היותו "מפריס פרסה",. כלומר, שאצבעות הרגל שלו מכוסות בסוליה עבה שמגנה על האצבעות. בעוד שבעל חיים שאינו טהור האו כזה שאצבעות הרגל מונחות על האדמה עצמה. מה הקשר? שכן קיומה של הפרסה מעיד על עליונות רוחנית של בעל החיים, על היותו נעלה יותר מעצם הקיום הארצי והחומרי.

הנה סיפור להבדיל על אדם ש'לא לבש נעליים': אם נשאל אדם באמריקה מי מייצג את החלום האמריקאי, מי זה שהגשים את כל מה שאמריקה הגדולה מאפשרת, הוא יענה: "סם וולטון", מייסד רשת הקמעונאות (retail) "וולמארט". בגיל 27 פתח וולטון חנות קמעונאית למזון במדינת ארקנסו, כאשר המתכון המנצח היה קנייה בכמות גדולה מהיצרן ומכירה בזול לצרכן עם פערי תיווך מינימאליים. הקונים התנפלו על הסחורה והוא הקים עוד חנות ועוד אחת. רשת "וולמארט" היא כיום חברת הקמעונאות הגדולה בעולם עם יותר מ-3000 סניפים בארצות הברית לבדה ואלפי סניפים מחוצה לה. החברה מעסיקה יותר מחצי מיליון עובדים ברחבי העולם, ומשפחת וולטון, ילדיו ונכדיו של סם, נחשבת למשפחה העשירה בעולם.

בשנת 1992 חלה סם וולטון במחלה קשה, הוא היה אז בגיל 74 וידידיו התאספו להיפרד ממנו. בכוחות אחרונים הוא הוציא כמה מילים מהפה. הן היו מדהימות: "פישלתי", טעיתי, נכשלתי. אמנם הקדשתי את חיי לעסקים והצלחתי יותר מאשר בחלומותיי הפרועים, אבל היה לזה מחיר. לא חוויתי חיי משפחה. בקושי ראיתי את אשתי וילדיי ולא זכיתי לרוגע של חיבוק נכד על הברכיים. בהארה שאדם זוכה לה בדקות האחרונות לחייו הוא חש כי היו לו כיסים עשירים אבל נפש ענייה.

מנגד, ומאותה הסיבה בדיוק, כשמשה ויהושע עמדו במקום קדוש, וכך כשאדם בכלל נכנס למקום נעלה כמו בית המקדש - עליו לחלוץ את הנעליים. כאן המצווה היא הפוכה: ראשית, להשאיר את הנעליים שבאות במפגש עם הלכלוך של העולם הזה בחוץ. ובשפת ימינו: לסגור את הטלפון בכניסה לבית הכנסת... להשאיר את העבודה ואת הטרדות מחוץ לבית המקדש. שנית והוא העיקר: הדרישה היא לעמוד עם הרגליים ממש על הקרקע ולהתעצם עם האדמה הקדושה שהוא עומד עליה. לחוות בכל מאודו את המפגש עם התגלות השכינה ולצמוח ולהיות אדם חדש לאחרי ההתגלות הזו.

הנה שתי דוגמאות ליהודים שלבשו נעליים עבות: החסיד רבי משה חיים אלפרוביץ היה עובד ה' בכל לבו. באמצע שנות השלושים של המאה הקודמת עלה ארצה מרוסיה ומצא עבודה כשוחט בירושלים. פעם בערב יום כיפור עמד ושחט תרנגולים לכפרות וראה שהתור אינו נגמר. אנשים עומדים ואין לדבר סוף. הוא שלח את בנו לראות מה קורה אצל השוחטים האחרים והבן חזר וסיפר שכולם עומדים בלי עבודה.

יצא שמעו כצדיק וכולם רצו שהוא ישחט עבורם. רבי חיים משה הזדעזע לשמוע שהוא משיג את גבול השוחטים הוותיקים והניח את הסכין מידו והודיע שלא ישחט יותר. הוא מצא עבודה בחברת "סולל בונה" והחל לעבוד כפועל בניין שבונה את ארץ ישראל המתחדשת. מספרים כי היה שקוע במחשבות עמוקות בעת הבנייה, עד שפעם בנה את כל החדר ולא ראה ששכח להניח פתח וכך ננעל בפנים...

מנהל העבודה ריחם עליו, הוא ראה יהודי בעל דרגה שצריך לשבור גופו בעבודה בחומר ובלבנים והעביר אותו לעבודה משרדית מול המאוורר. אבל רבי משה חיים ביקש לחזור ללבנים. הוא הסביר כך: כתוב "יגיע כפיך כי תאכל", צריך לעבוד עם הידיים אבל את הראש צריך להשאיר פנוי למחשבות עיוניות, ואולם עבודה משרדית תופסת את הראש שלי ואינני מוכן להניח את הראש בתוך הניירת...

ואולם כמדומה שהסיפור הבא מרשים אפילו יותר. כאן מדובר על אדם שעבד, ועבד בכל מאודו ובהצלחה עצומה, ויחד עם זה, ידע בדיוק מהי תכלית חייו: בערב שבת זו, כ' בטבת, מציינים את יום ההילולא של הנשר הגדול, רבי משה בן מימון, הרמב"ם. מעבר לעצם דמות הפלאים של האדם היחיד עד היום שזכה לכתוב ולסדר את כל הלכות התורה בכל מקצועותיה – כולל ענייני הלכתא למשיחא שאינם מצויים בזמן הגלות, ישנה עובדה מעניינת נוספת הקשורה בו:

הרמב"ם היה אדם עובד לפרנסתו, ואדם שעבד במשרה תובענית שכילתה את רוב שעות היממה. הרמב"ם היה הרופא הרשמי של הסולטן המצרי, ובתור רופא מפורסם לא נותרה לו דקה פנויה. מכל העולם באו להתייעץ אתו בענייני רפואה, ובכלל בענייני עסקנות והנהגת הדור. ישנה אגרת בה הרמב"ם עונה לרבי שמואל אבן תיבון, מי שתרגם את ספר מורה נבוכים מערבית לערבית, והוא מבקש לפגוש את הרמב"ם ולשוחח אתו אודות הספר ובמטרה לתרגמו כיאות. ואולם הרמב"ם עונה למתרגם שלא יבוא!, כי אין לו זמן לקבלו מרוב יגיעת כוחו ונפשו בענייני הרפואה והעסקנות.

ויחד עם זה, מצא הרמב"ם את הזמן לכתוב את היצירה התורנית המקיפה ביותר עד היום הזה – ללא גוגל וללא אוצר החכמה... וזה אומר שני דברים: א. בעת העבודה 'החילונית' לבש הרמב"ם נעליים. הוא אמנם עשה את זה בהצלחה, אבל ידע מה עיקר חייו בעולם הזה. ב. מנגד, כשהוא פתח את הספרים באמצע הלילה לכתוב משנה תורה, הוא חלץ את הנעליים!. הוא התמסר כל כולו והתעצם עד עומק נפשו בתוך מלאכת הכתיבה.

ואגב, זאת ההזדמנות לעורר את הציבור להתחזק בלימוד הרמב"ם היומי, באחד ממסלוליו, כפי שעורר הרבי כמה פעמים בקשר עם הילולת הרמב"ם.

כעת נוכל להבין תמיהה חזקה: בהפטרת אחרון של פסח בחוץ לארץ קוראים את נבואתו המפורסמת של ישעיהו פרק יא אודות העתיד המופלא הצפוי בימות המשיח: "והחרים ה' את לשון ים מצרים ... והכהו לשבעה נחלים והדריך בנעלים". כלומר, הנהר ייפרד לשבעה נחלים וביניהם יבשה, והיהודים המתקבצים לירושלים מכל קצוות תבל יצעדו ביבשה שבין הנחלים כשהם לבושים בנעליים!.

והתמיהה מתבקשת: מה לנעליים ולעלייה העתידית לירושלים? ואדרבה, הרי כשהולכים למקום קדוש צריכים לפשוט את הנעליים ולהתעצם עם הדרך, ומדוע מדגיש הנביא כי העלייה העתידית לירושלים תהיה דווקא על גבי נעליים יציבות?

אחד הביאורים בכך (ראו שם בסוף השיחה) שזה השכר המובטח על העבודה בגלות. הסיבה שנזכה לגאולה שלמה – כפי שמבטיח ומנבא הרמב"ם בסוף ספרו – היא העובדה שבאנו עם הנעליים. למרות קשיי ופיתויי הגלות ידענו מה עיקר ומה טפל ומצאנו את הכוחות לבלום את ההתמכרות לעבודת הפרנסה והחומר, ולהקדיש את מיטב הכוחות עבור הקדושה – היא הסיבה בזכותה נזכה בקרוב ממש לעלות בנעליים בטוחות לירושלים ולבית המקדש השלישי.

*הסתייעתי בדברים שכתבו בעבר הרבנים השלוחים אלי וולף, מענדי רייצעס ואליהו שוויכא

שפרה ופועה

שפרה ופועה הן שתי מיילדות, שסיפורן מופיע בתחילת ספר שמות סיפורן הוא מהסיפורים הבודדים המספרים את סיפורן של מיילדות במקרא:

וַיֹּאמֶר מֶלֶךְ מִצְרַיִם לַמְיַלְּדֹת הָעִבְרִיֹּת, אֲשֶׁר שֵׁם הָאַחַת שִׁפְרָה וְשֵׁם הַשֵּׁנִית פּוּעָה. וַיֹּאמֶר: בְּיַלֶּדְכֶן אֶת הָעִבְרִיּוֹת וּרְאִיתֶן עַל הָאָבְנָיִם, אִם בֵּן הוּא וַהֲמִתֶּן אֹתוֹ, וְאִם בַּת הִיא וָחָיָה. וַתִּירֶאןָ הַמְיַלְּדֹת אֶת הָאֱלֹהִים, וְלֹא עָשׂוּ כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר אֲלֵיהֶן מֶלֶךְ מִצְרָיִם, וַתְּחַיֶּיןָ אֶת הַיְלָדִים. וַיִּקְרָא מֶלֶךְ מִצְרַיִם לַמְיַלְּדֹת וַיֹּאמֶר לָהֶן: מַדּוּעַ עֲשִׂיתֶן הַדָּבָר הַזֶּה וַתְּחַיֶּיןָ אֶת הַיְלָדִים. וַתֹּאמַרְןָ הַמְיַלְּדֹת אֶל פַּרְעֹה: כִּי לֹא כַנָּשִׁים הַמִּצְרִיֹּת הָעִבְרִיֹּת, כִּי חָיוֹת הֵנָּה - בְּטֶרֶם תָּבוֹא אֲלֵהֶן הַמְיַלֶּדֶת וְיָלָדוּ. וַיֵּיטֶב אֱלֹהִים לַמְיַלְּדֹת וַיִּרֶב הָעָם וַיַּעַצְמוּ מְאֹד. וַיְהִי כִּי יָרְאוּ הַמְיַלְּדֹת אֶת הָאֱלֹהִים וַיַּעַשׂ לָהֶם בָּתִּים.

— ספר שמות, פרק א', פסוקים ט"ו-כ"א

זהותן

שפרה ופועה מוזכרות במקרא רק בקטע זה, ולכן עסקו הפרשנים בניסיון לזהותן. יש שסברו שהן עבריות ויש שסברו שהן מצריות. נקודת המוצא של הגישות השונות היא משמעות הביטוי "למיילדות העבריות". יש הרואים את המילה "העבריות" כלוואי המתאר את המיילדות, ומכאן שאלה מיילדות עבריות, ויש הרואים את המילה "העבריות" כמושא פעולתן, כלומר כאילו נכתב "למיילדות את העבריות", ומכאן אפשר שאלה מיילדות מצריות[1].

יוסף בן מתתיהו, בספרו "קדמוניות היהודים", כתב: "והמלך פחד וצווה בעצתו של אותו אצטגנין להשליך היאורה ולהרוג כל זכר שיולד לבני ישראל, ופקד שמיילדות מצריות תשגחנה בשעת חבליהן של נשי העברים ותקפדנה על לידותיהן. עליהן הייתה מוטלת החובה, לפי פקודת המלך, להיות המיילדות, הואיל ונדמה שהן לא תעבורנה על החלטת המלך מחמת היותן בנות עמו".

ילקוט שמעוני המשיך בדרך זו, ומנה את שפרה ופועה ברשימה של נשים שהתגיירו והצטרפו לעם ישראל.

יעקב דילישקאש בן המאה ה-14, בפירושו "אמרי נועם", מנמק גישה זו:

"מצאתי בשם רי"ח ששפרה ופועה מצריות היו מתחילה ונתגיירו, דאם לא כן תימה, היאך ציוה אותן להרוג את היהודים, וגם הן היאך הודו לדבריו, והלא אמרו: בכל יעבור ואל יהרג חוץ מעבודה זרה, גילוי עריות ושפיכות דמים? לכך כתיב "ותיראנה המילדות", אע"פ שלא היה להן לירא מתחילה, דאם לא כן מאי רבותייהו ומאי יראה היתה זו? פשיטא."

גם דון יצחק אברבנאל תמך בגישה זו ונימק: "ולא היו עבריות, כי איך יבטח לבו בנשים העבריות שימיתו ולדיהן, אבל היו מצריות מילדות את העבריות, ר"ל עוזרות אותן ללדת, כמו שנאמר 'בילדכן את העבריות'."[

במסכת סוטה ניסו לזהותן עם נשים עבריות אחרות המוזכרות במקרא, ומוצעים שני זיהויים מתחרים: "רב ושמואל, חד אמר: אשה ובתה, וחד אמר: כלה וחמותה. מאן דאמר אשה ובתה, יוכבד ומרים. ומאן דאמר כלה וחמותה, יוכבד ואלישבע".

רש"י מפרש בעקבות התלמוד, ששפרה ופועה הן יוכבד ומרים. הרב ברוך הלוי אפשטיין, בפירושו "תורה תמימה", מדייק באומרו: "לפי חשבון השנים של מרים ושל אלישבע אז, קשה לומר שהיו אז מילדות, ובמדרש רבה מבואר שהיו רק עוזרות ליוכבד במה שצותה עליהן".

שד"ל מונה תומכים בכל אחת משתי הדעות, ומנמק את תמיכתו בדעה שמדובר במיילדות מצריות:

"דעת רז"ל (שמות רבא א' י"ז) ואונקלוס ורשב"ם ורמב"ן שהיו המילדות האלה מזרע ישראל, ודעת המתרגם האלכסנדרי והיירונימוס ויוסף פלאויוס ודון יצחק שהיו מצריות מילדות העבריות, וכן נראה, כי איך ייתכן שיצוה לבנות ישראל להכרית את כל בני עמם ויאמין שלא תגלינה הדבר? וקלעריקוס טוען, שאם לא היו עבריות היה לו לומר "למיילדות לעבריות", וראזנמילר הגיה ואמר שהיה לו לומר "את העבריות"; ואין זו טענה, כי אמת שיכול היה לומר "למילדות את העבריות", אך אפשר גם לומר "למילדות העבריות" בהשמטת מלת "את", כמו "האדם האוכל הבוסר" (ירמיה ל"א כ"ט). ומה שטענו ממה שכתוב "ותיראן המילדות את האלהים", איננה טענה כלל, כי "את ה'" אין כתוב כאן, אלא "את האלהים", וכל מי שיש לו אלוה (יהיה אלהי אמת או אלהי שקר), הלא יירא מהכרית עוללים שלא חטאו, יהיו מאיזה עם שיהיו, ודוגמת זה נאמר בעמלק "ויזנב בך כל הנחשלים אחריך ואתה עיף ויגע ולא ירא אלהים" (דברים כ"ה י"ח); ותלמידי חביבי החכם ר' יעקב חי פארדו זצ"ל מוסיף, שאם היו מעם אחר, יצדק לומר שעשו זה מיראת האל ולא מאהבה, אך אם היו עבריות אין צורך להזכיר יראת האל, כי כל אדם אוהב בני עמו"[8]

נחמה ליבוביץ הצטרפה לדעה שהמיילדות היו מצריות, והוסיפה נימוק משלה, המתבסס על מקומות נוספים בתורה שבהם מוזכרת יראת אלוהים:

"ויושם לב לכך, שבכל המקומות אשר בהם הנכרי ישובח, על כי יש בלבו יראת אלקים או יגונה על כי איננה בו, בכל אותם מקומות "יראת אלהים" מתבטאת בהתנגדות אל בן עם אחר, אל בן המיעוט. כי יחס זה אל הזר, אל חסר הכוח ונטול החסות, הוא הוא אבן הבוחן – אם יש יראת אלקים בלב או אין. לכן גם בגלל הביטוי הזה "ותיראנה המיילדות את האלקים" נראה, שעדיף הפירוש האומר: מצריות היו".

היא מוסיפה מוסר השכל הנלמד מסיפור זה:

"יש לתת את הדעת על כך שהתורה מראה לנו בתוך ים של רשע ועריצות – ודווקא בסמוך לפסוק יג המראה את מצרים (הממלכה והעם) ברשעותם – כיצד יכול הפרט לעמוד נגד הרשעות, להתקומם לפקודה, לא לציית לה, ולא לגול מעל עצמו את אשמת הרצח באמרו: קבלתי פקודה מאת מלכי. ואין צדיקות או רשעות תוצאה של השתייכות לאומית או גזעית, וכשם שיצאו רות ונעמה ממואב ומעמון, כן היו שתי צדקניות אלה ממצרים".

שמותיהן

המיילדות היחידות במקרא שאינן אנונימיות, הן שפרה ופועה. בניגוד לכל המיילדות הנזכרות במקרא ומזוהות באמצעות עיסוקן בלבד, הרי שה"מיילדות העבריות" נזכרות בשמותיהן. החוקרים חלוקים האם השמות שפרה ופועה הם שמות מלאכותיים או שמות ששימשו גם נשים אחרות בעת העתיקה ויליאם פוקסוול אולברייט ואחרים קשרו את השם פועה עם פע'ת, בתו של דנאל הנזכרת באפוס האוגריתי עלילות אקהת, וייחסו לשם את המשמעות האוגריתית של פע'ת = ילדה או בחורה. אחרים מצאו בשם משמעות מערבית וטענו שמשמעותו "ריח בושם", "פריחת הכופר" או גור של גמל.

התלמוד במסכת סוטה דורש את שמותיהן: "תניא כמאן דאמר אשה ובתה, דתניא: שפרה - זו יוכבד, ולמה נקרא שמה שפרה? שמשפרת את הולד. דבר אחר: שפרה - שפרו ורבו ישראל בימיה. פועה - זו מרים, ולמה נקרא שמה פועה? שהייתה פועה (ומוציאה את הולד). דבר אחר: פועה - שהייתה פועה ברוח הקודש, ואומרת: עתידה אמי שתלד בן שמושיע את ישראל".

דון יצחק אברבנאל הלך בעקבות התלמוד ופירש ששפרה ופועה הם שמות גנריים:

"שהיה מנהג במצרים, שהיו באות שתים מילדות לעמוד עם כל אשה שהיתה יולדת, והאחת מהן היה עסקה בהוצאת הוולד ובשכלולו, ולכן נקראת שפרה, ע"ש שמשפירה את הוולד. והשנית היה עסקה להחזיק ביולדת ולעוזרה בדברים וקולות ותפלות, ולכן נקראת פועה, מלשון 'כיולדה אפעה'. ואמר שדיבר פרעה למילדות העבריות ר"ל לכולנה, כי לא אמר לשתי המילדות, אלא לפי שלכל המילדות הרבות ההנה, דיבר וצוה זה, וכלן היו נחלקות לשתי אומניות ההם, וזה אמרו ששם האחת שפרה ושם השנית פועה.".

יש שכתבו שפרעה הוא שנתן למיילדות את השמות, ברצונו להראות את אדנותו כמלך, ושהמיילדות התמרדו ולא השתמשו בשמות אלו. פירוש אחר מייחס את השמות להסוואת מהלך הרצח, בכך ששפרה ופועה היו נודעות כדואגות לתינוקות (פועה = בוכה על מות תינוקות) ועל כן לא יחשדו בהן שהרגו את התינוקות.

לעומת זאת, היו שדווקא דרשו את השמות שפרה ופועה לשבח וטענו שפרעה נמנע מלהשתמש בשמותיהן שפרה ופועה כדי לבזותן.

תפקידן

אל מול המספר הגדול של היולדות, עלתה השאלה כיצד יכלו שתי מיילדות לטפל בכל כך הרבה יולדות. רבי אברהם אבן עזרא, בפירושו לתורה הסביר: "שׂרות היו על כל המילדות, כי אין ספק כי יותר מחמש מאות מילדות היו, אלא אלו שתיהן שׂרות היו עליהן לתת מס למלך מהשכר, וככה ראיתי היום במקומות רבות".

לעומת זאת, אליהו שץ מראה חישוב שבאותה תקופה הייתה לידה אחת בממוצע כל 2.8 שעות וטוען שבעבודה מאומצת שתי מיילדות מסוגלות לטפל בכלל האוכלוסייה של העבריות.

גזרתו של מלך מצרים

גזרתו של מלך מצרים, כפי שנמסרה לשפרה ופועה היא "אִם בֵּן הוּא וַהֲמִתֶּן אֹתוֹ וְאִם בַּת הִיא וָחָיָה". לפני סיפורן של שפרה ופועה מופיע המניע של מלך מצרים לגזרה זו, והוא חששו מעם ישראל "פֶּן יִרְבֶּה וְהָיָה כִּי תִקְרֶאנָה מִלְחָמָה וְנוֹסַף גַּם הוּא עַל שֹׂנְאֵינוּ וְנִלְחַם בָּנוּ וְעָלָה מִן הָאָרֶץ". ספר הישר מייחס את ההחלטה להמית את הזכרים לעצה שנתן איוב למלך מצרים, שזו לשונה: "הנה אנחנו יריאים מהמלחמה זה ימים רבים, ונאמר: בפרות ישראל בארץ יגרשו אותנו מן הארץ כאשר תקראנה מלחמה. אם על המלך טוב יצא דבר מלכות מלפניו ויכתב בדתי מצרים ולא יעבור, אשר כל זכר הילוד לעברים ישפך דמו ארצה. והיה בעשותכם הדבר הזה כאשר ימותו כל זכר בבני ישראל וחדלה מעלינו רעת מלחמותיהם."

מדרש שמות רבה לועג להחלטה להמית רק את הזכרים: "אמר לו הקדוש ברוך הוא: רשע! מי שנתן העצה הזאת טפש הוא, היה לך להרוג את הנקבות, אם אין נקבות אין זכרים, מהיכן ישאו נשים?! אשה אחת אינה יכולה ליטול שני אנשים, אבל איש אחד יכול ליטול עשר נשים או מאה". בהמשך מנמק המדרש מדוע הורה מלך מצרים להחיות את הנקבות: "אלא כך היו אומרים: נמית הזכרים ונקח הנקבות לנשים, לפי שהיו המצריים שטופים בזימה"

רש"י מעלה נימוק אחר להחלטת המלך להמית את הזכרים: "לא היה מקפיד אלא על הזכרים שראו אצטגניניו שעתיד להוולד בן המושיע אותם".

רבי חיים אבן עטר, בפירושו "אור החיים" קושר את הגזרה על הזכרים בלבד לחששו של מלך מצרים "וְעָלָה מִן הָאָרֶץ" ומסביר: "והנה חכמה יעץ פרעה בדבר זה לבל יוכלו עלות מן הארץ, והוא כי באמצעות שיהרגו כל הזכר ויתרבו הנשים, והן האשה טב למיטב טנדו ויתחברו נשים ישראל עם המצריים ויתחתנו בהם, ומעתה אין מציאות לעלות מן הארץ כשיהיו לעם אחד"

מדרש שמות רבה מסביר שמלך מצרים הורה למיילדות לעסוק בהמתה, ולא עשה זאת בעצמו, "כדי שלא יתבע הקדוש ברוך הוא ממנו, ויפרע מהן". רמב"ן, בפירושו לדברי מלך מצרים, "הָבָה נִתְחַכְּמָה לוֹ", מעלה הסבר אחר, המציג צעד זה כחלק ממדיניות כוללת של מלך מצרים, המתחשבת באילוצים שגם שליט נתון בהם: "לא ראה פרעה וחכמי יועציו להכותם בחרב, כי תהיה בגידה גדולה להכות חנם העם אשר באו בארץ במצות המלך הראשון. וגם עם הארץ לא יתנו רשות למלך לעשות חמס כזה, כי עימהם הוא מתייעץ, ואף כי בני ישראל עם רב ועצום ויעשו עימהם מלחמה גדולה. אבל אמר שיעשו דרך חכמה שלא ירגישו ישראל כי באיבה יעשו בהם ... ואחרי כן ציווה בסתר למיילדות להרוג הזכרים על הָאָבְנָיִם, ואפילו היולדות עצמן לא ידעו בהם". כלומר, בדרך זו ייראה מות הזכרים כמקרה שגרתי של תמותת תינוקות בלידה, ולא כהמתה יזומה.

כדי שהמיילדות יוכלו להמית את הזכרים תוך כדי הלידה, הן נזקקו לזיהוי מהיר של הילוד. מסכת סוטה מתייחסת לכך באומרה: "אמר רבי חנינא: סימן גדול מסר להן - בן פניו למטה, בת פניה למעלה". מדרש רבה נימק סימן זה: "אם פניו למטה, דעו שהוא זכר, שמביט באמו בארץ שממנה נברא. וכשהוא פניו למעלה, היא נקבה, שמבטת בבריתה בצלע". רש"י בפירושו למסכת סוטה וחזקוני בפירושו לספר שמות מביאים הסבר אחר לסימן זה: "כדרך תשמיש"

תגובת המיילדות

המיילדות לא צייתו להוראתו של מלך מצרים ונמנעו מלהמית את היילודים. הן הצטדקו בפני המלך בתירוץ הכוזב שאין סיפק בידן לעשות זאת, מפני שהנשים העבריות זריזות בלדתן ומקדימות ללדת לפני בואן.

וַתִּירֶאןָ הַמְיַלְּדֹת אֶת הָאֱלֹהִים, וְלֹא עָשׂוּ כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר אֲלֵיהֶן מֶלֶךְ מִצְרָיִם, וַתְּחַיֶּיןָ אֶת הַיְלָדִים. וַיִּקְרָא מֶלֶךְ מִצְרַיִם לַמְיַלְּדֹת וַיֹּאמֶר לָהֶן: מַדּוּעַ עֲשִׂיתֶן הַדָּבָר הַזֶּה וַתְּחַיֶּיןָ אֶת הַיְלָדִים. וַתֹּאמַרְןָ הַמְיַלְּדֹת אֶל פַּרְעֹה: כִּי לֹא כַנָּשִׁים הַמִּצְרִיֹּת הָעִבְרִיֹּת, כִּי חָיוֹת הֵנָּה - בְּטֶרֶם תָּבוֹא אֲלֵהֶן הַמְיַלֶּדֶת וְיָלָדוּ.

מהמילים "וַתְּחַיֶּיןָ אֶת הַיְלָדִים" לומד מדרש שמות רבה את שבחן של המיילדות, ומציין שלא רק שלא המיתו את הילדים, אלא אף טרחו על איכות חייהם: "למה הוצרך הכתוב לומר ותחיין את הילדים? יש קילוס בתוך קילוס, לא דין שלא קימו את דבריו, אלא עוד הוסיפו לעשות עמהם טובות. יש מהם שהיו עניות, והולכות המילדות ומגבות מים ומזון מבתיהם של עשירות, ובאות ונותנות לעניות, והן מחיות את בניהן, הוא שכתוב: ותחיין את הילדים." המדרש מוסיף ששפרה ופועה התפללו לשלום הוולד והיולדת, והקדוש ברוך הוא נענה לתפילתן.

שכרן של המיילדות

סיפורן של המיילדות מסתיים בשכר שקיבלו על פועלן: "וַיְהִי כִּי יָרְאוּ הַמְיַלְּדֹת אֶת הָאֱלֹהִים וַיַּעַשׂ לָהֶם בָּתִּים".

פירושים שונים ניתנו לגבי מהות אותם בתים. במסכת סוטה נאמר: "רב ושמואל, חד אמר: בתי כהונה ולויה, וחד אמר: בתי מלכות. מאן דאמר בתי כהונה ולויה - אהרן ומשה, ומאן דאמר בתי מלכות - דוד נמי ממרים קאתי". אבן עזרא מפרש באופן דומה: "כטעם בית יעשה לך ה' (שמואל ב', ז',י"א) והטעם שהרבה זרעם, תגמול שכר שהחיו הן זרע ישראל".

פירוש אחר, שמופיע בתרגום סעדיה גאון, הוא שה"בתים" הם הגנה, שהמיילדות לא נענשו על שהפרו את הוראת פרעה. אבן עזרא מסביר את דברי רב סעדיה גאון, ומייחס את ההגנה לבתים ממשיים: "ויאמר הגאון כי עשה להם בתים שהסתירם שם ולא נמצאו". פירוש "מי השילוח" מרחיב את פירוש ההגנה דווקא לכיוון ההגנה הרוחנית, על סמך הזיקה שבין תחילת הפסוק לסופו, כלומר בין המעשה לשכרו: "דהנה יראת בשר ודם כשאדם מתירא מפני אדם אין בו ישוב הדעת, כי יראה הוא היפך מזה, אך יראת הש"י יש בה נייחא. וע"ז מורה ויעש להם בתים. כי בית מורה על ישוב הדעת, וממילא כאשר היה להם ישוב הדעת מחמת יראת א-לקים לא היה להם שום פחד מגזירת פרעה, וזהו ויעש להם בתים.".

אליהו שץ כותב ש"עם גידול האוכלוסייה העברית נבנו בתי חולים (בתים) עבור המילדות כדי לאפשר להן לטפל במספר ההולך וגדל של לידות". ניכר שכוונתו כאן היא שהבתים הם שכר של הצלחה עסקית.

לעומת פירושים אלו, רשב"ם מפרש את הבתים לא כשכר אלא כמעשה של פרעה, שנועד למנוע מהמיילדות להפריע לו במזימתו. כך כותב רשב"ם: "ויעש להם בתים - לשמרם פן ילכו לעבריות היולדות". באופן דומה, חזקוני, בפירושו השני, מציג את הבתים כהוראה של פרעה כמקום אליו יובאו היולדות העבריות ללדת כדי שהמיילדות תוכלנה להרוג את הילדים. הרב אליעזר אשכנזי מפרש שהבתים נעשו לעברים ולמיילדות גם יחד כדי שהמיילדות תהיינה קרובות ליולדות ותוכלנה להגיע אליהן בזמן ללידה כדי להרוג את היילודים הזכרים

הנצחתן

חוקר המקרא ד"ר נחום סרנה מעיר שציון שמן של שתי המיילדות, שפרה ופועה, בספר שמות, בעוד ששמו של מלך מצרים העומד מולן לוט בערפל, מלמד על סולם הערכים של המקרא.

שמותיהן של שפרה ופועה ניתנו ביהדות לארגוני חסד שנועדו לסייע ליולדות, בהם מכון פוע"ה, "יד שפרה" של חסידות ברסלב וארגון הסיוע ליולדות של נשי ובנות חב"ד, הקרוי "שפרה ופועה".

על שמן של שפרה ופועה רחובות בשכונת הדר הכרמל בחיפה ובבאר שבע ועל שמה של שפרה רחוב בשכונת קריית משה בירושלים.

בס"ד.

עסקת בפריה ורביה? המלחמה להצלת הילודה היהודית

עשיר קמצן קיבל טלפון מבהיל: "חטפנו את הבן שלך. אם אתה רוצה לראות אותו שוב, תעביר לנו עד יום שישי מליון דולר".

הגביר הצטמרר ושאל בחרדה: "הילד אוכל"? "כן"!. "שותה"? "כן"!. "ישן""? "כן אדוני!, הכל בסדר, אנחנו מטפלים בו כמו בילד שלנו".

חשב רגע הקמצן ואמר: "אז אולי תקחו גם את אח שלו"...

ילדים זה שמחה, אבל ילדים הם גם חתיכת 'עול'... גידול ילדים נעשה מורכב מיום ליום, בפרט בימינו שהילדים הפכו להיות ה"בוס" של ההורים ומעניקים הוראות מה לעשות ומה לא, לאן ללכת ולאן לחזור... ["כשהילדים קטנים, רוצים לאכול אותם. כשהם גדלים, מצטערים למה לא אכלנו אותם"...].

ובכל זאת, המצוה הראשונה בתורה, שנאמרה שוב ושוב, גם לאדם הראשון וגם לנח היא:

1. בראשית א,כח: ויאמר להם אלקים: פרו ורבו ומלאו את הארץ וכבשה. בראשית ט,א,ז: ויברך אלקים את נח ואת בניו ויאמר להם פרו ורבו ומלאו את הארץ ... ואתם פרו ורבו שרצו בארץ ורבו בה.

לפי ההלכה, אדם[1] חייב לשאת אשה במהלך החיים ולהעמיד צאצאים, ואסור לו להישאר רווק. בכלל ההלכה הזו הוא גם, להעדיף אישה צעירה שיכולה ללדת ולא לקחת לכתחלה אישה שאינה בת בנים.

שולחן ערוך אבן העזר סימן א: חייב כל אדם לישא אשה כדי לפרות ולרבות וכל מי שאינו עוסק בפריה ורביה כאילו שופך דמים וממעט את הדמות [צלם אלקים] וגורם לשכינה שתסתלק מישראל ... אע"פ שקיים פריה ורביה, אסור לו לעמוד בלא אשה וצריך שישא אשה בת בנים אם יש סיפק בידו.

חשיבות העמדת הצאצאים היא כל כך גדולה, עד שהמשנה כותבת כי בני זוג שהיו נשואים 10 שנים ולא ילדו, צריכים להיפרד ולהינשא לאחרים. ואף שכותב הרמ"א (שם), שכיום לא נהוג לכפות את ההלכה הזו, אולם רוח הדברים מעידה ללא ספק על החשיבות שרואה היהדות בהעמדת צאצאים.

היום אנו רוצים לעסוק בגדרי מצות פריה ורביה: להבין כמה ילדים צריכים ללדת כדי לצאת ידי חובת המצוה? לראות מה אומרת ההלכה על "הפלה" (ח"ו) במקרה שההורים אינם מתלהבים מההריון, ובעיקר לנסות להבין, למה כל כך חשוב להתאמץ ולהביא ילדים?

אנו עוסקים בכך בעקבות פרשת השבוע, המספרת על המלחמה האמיצה, ההירואית ממש, שניהלו נשות ישראל במצרים כדי להמשיך ולקיים את עם ישראל.

א. ספר שמות, נפתח עם הדאגה של פרעה מלך מצרים. פרעה הביט אל ארץ גושן וגילה תופעה שהפחידה אותו. היה שם עם זר, שהתפתח וצמח לממדי ענק. לפני מאה שנים, המצרים היו נחמדים והעניקו 70 וויזות לבני משפחת יוסף, אך בינתיים המשפחה ההיא צמחה לממדי ענק, ופרעה חשש שהם יהפכו להיות 'גיס חמישי', שאם "תקראנה מלחמה, ונוסף גם הוא על שונאנו".

2. שמות א: ובני ישראל פרו וישרצו וירבו ויעצמו במאד מאד ותמלא הארץ אותם. ויקם מלך חדש על מצרים אשר לא ידע את יוסף, ויאמר אל עמו הנה עם בני ישראל רב ועצום ממנו, הבה נתחכמה לו, פן ירבה והיה כי תקראנה מלחמה ונוסף גם הוא על שונאנו ונלחם בנו ועלה מן הארץ.

כדי להבין עד כמה בני ישראל היו רבים, די לערוך את החשבון הבא: הם יצאו ממצרים 600,000 גברים מגיל 20 עד 60. מה שאומר שהיו גם נשים במספר הזה. עליהם צריך להוסיף זקנים במספר דומה והגענו ל-1,800,000. כעת נאמר שלכל משפחה היו מינימום שלשה ילדים (והיו הרבה יותר) – 3 כפול 600,000 הם עוד 1,800,000. וכל זה רק עשרים אחוז מהעם, שהרי רק חמישית יצאה ממצרים ועוד שמונים אחוז מתו במכת חושך. כך שהיה מדובר על עשרות מליוני בני אדם.

פרעה כינס את הקבינט המצרי ותבע פתרון דחוף ל"בעיה הדומגרפית". אכן, אם פרעה היה איש ישר, היה פשוט מגרש אותם מהמדינה, אך הוא היה חמדן שלא רצה לוותר על כח העבודה והמסחר הזה, ולכן חיפש פתרון 'יצירתי', שגם ישאיר את העם במצרים וגם יבלום את ההתרבות שלו.

כאן מתארת התורה את "הפתרון הסופי" שבו בחר פרעה. היה זה מהלך אכזרי בן 3 שלבים:

השלב הראשון היה הקמת "מחנות עבודה". השיטה היתה להעביד את בני ישראל "בפרך", עד שיאבדו את החשק לחיות וכך יפסיקו ללדת ילדים. פרעה קרא להם "בפה-רך" והזמין אותם לעבוד בבניה עבור מצרים. המדרש מספר כי ביום הראשון, פרעה עצמו יצא לעבוד ואף הבטיח תשלום על כל לבינה שהעמידו, אך למחרת כבר לא שילמו להם וחייבו לבנות את אותו מספר לבנים כמו אתמול.

השיטה של פרעה התחילה לעבוד, והגברים המותשים איבדו את החשק לחיות ולהרחיב את המשפחה. עם ישראל היה אמור לקטון באופן מיידי, אך מי שהציל את המצב היו נשות ישראל:

תנחומא פקודי ט: מה היו בנות ישראל עושות? יורדות לשאוב מים מן הבאר והקב"ה מזמן להם דגים קטנים בתוך כדיהם והן ... הולכות לשדה ומאכילות את בעליהן שם ... ונוטלות המראות ומביטות בהן עם בעליהן ... ומתוך כך היו מרגילים עצמם לידי תאוה ופרים ורבים ... כאשר אמר הקב"ה למשה לעשות את המשכן, עמדו כל ישראל והתנדבו כסף וזהב ... עמדו הנשים והביאו את המראות הללו למשכן. כשראה משה את המראות, זעף בהן ... אמר לו הקב"ה: על אלו אתה מבזה?! על ידן העמידו כל הצבאות הללו במצרים. טול מהן ועשה כיור נחשת וכנו לכהנים.

חלפו 3 שנים של עבודת פרך, ופרעה ערך מפקד אוכלוסין נוסף, אך לתדהמתו התברר שהעם רק המשיך לגדול. הוא החליט לעבור לשלב השני של "הפתרון הסופי". רצח חשאי של הנולדים. פרעה קרא ל"מילדות העבריות" וציווה אותן להמית בשעת הלידה את הבנים, ואילו את הבנות להחיות, כדי להטמיע אותן בעם המצרי ולקחת אותן לנשים.

אמנם, למרבה המזל, המילדות "יראו את האלקים" ומסרו את הנפש כדי לא לבצע הגזירה. פרעה הזועם תבע לדעת כיצד העם היהודי ממשיך לגדול, אך הן התחמקו בתואנה, שהנשים היהודיות "חיות הנה", כלומר, דומות לבעלי חיים שיולדים בשדה, ועל כן אינן זקוקות לעזרה של מיילדת.

כעת פרעה עבר לשלב השלישי והמכריע. הוא גזר: "כל הבן הילוד היאורה תשליכוהו". החיילים המצרים נצטוו לעבור בבתי היהודים, לאסוף את התינוקות הנולדים ולהטביע אותן באכזריות ביאור.

המשימה של פרעה כמעט הצליחה. הגמרא מספרת כי עמרם, שהיה גדול הדור במצרים, נשבר מהגזירה והחליט לפרוש מאשתו. ובעקבותיו, כל עם ישראל פרשו מנשותיהם – וזו היתה הפעם הראשונה והיחידה בהסטוריה, שבה העם היהודי כמעט נגמר וכלה ח"ו.

מי שהצילה את המצב, היתה שוב 'אישה', ילדה קטנה בת 5 שנים:

סוטה יב: עמרם גדול הדור היה. כיון [שאמר] פרעה הרשע כל הבן הילוד היאורה תשליכוהו, אמר: לשוא אנו עמלין. עמד וגירש את אשתו. עמדו כולן וגירשו את נשותיהן. אמרה לו בתו [מרים]: אבא, קשה גזירתך יותר משל פרעה! שפרעה לא גזר אלא על הזכרים ואתה גזרת על הזכרים ועל הנקבות ... פרעה הרשע ספק מתקיימת גזירתו ספק אינה מתקיימת, אתה צדיק בודאי שגזירתך מתקיימת ... עמד והחזיר את אשתו, עמדו כולן והחזירו את נשותיהן.

ואכן, כתוצאה מאותה מסירות נפש של עמרם ויוכבד, נולד מושיעם של ישראל, משה רבינו!.

יש מדרש מעניין, המסכם בדרך מיוחדת את התקופה הנוראה הזאת – בת 3 שלבי הפתרון הסופי:

שמות רבה כו,א: בגזירה הראשונה שגזר פרעה, שנאמר 'וימררו את חייהם', העמיד להם הקב"ה גואל - זו מרים על שם המירור. בגזירה שנייה - 'אם בן הוא והמתן אותו' - העמיד להם הקב"ה גואל - זה אהרן על שם [איסור] ההריון. בגזירה שלישית שגזר ואמר 'כל הבן הילוד היאורה תשליכוהו' - העמיד הקב"ה גואל - זה משה, שנאמר 'כי מן המים משיתיהו'.

מרים, אהרן ומשה נשלחו לעולם כמענה לגזירות, ואף השמות שלהם מספרים את אירועי התקופה.

ב. כדי להבין יותר את מסירות הנפש באותם ימים, ראוי להתבונן במעשה המופלא של המיילדות. עיון קצר מעלה, שהן עשו דבר שכלל לא היו חייבות בו. הן מסרו את חייהן על מקרה שעל פי ההלכה היבשה, היו יכולות לחמוק ממנו.

התורה אומרת כך: 3. ויאמר [פרעה] בילדכן את העבריות וראיתן על האבנים אם בן הוא והמתן אותו, ואם בת היא וחיה. ותיראן המילדות את האלקים ולא עשו כאשר דבר אליהן מלך מצרים.

כאן ראוי לעיין בפירוש המלים "וראיתן על האבנים": באיזה שלב של הלידה מדובר?

רש"י: על האבנים – מושב האשה היולדת, ובמקום אחר קוראו משבר [כמו 'יושבת על המשבר'].

רש"י לומד שמדובר אחרי הלידה, אחרי שהוולד יוצא אל מושב היולדת הקרוי "משבר". [מיטות היולדות היו 'שבורות' באמצע והיה בהן מקום שאליו היה יוצא הוולד] ופרעה תבע מהן שיהרגו את התינוקות רגע אחרי הלידה.

אכן לפי זה מובן היטב, מדוע המיילדות מסרו את הנפש שלא לשמוע לפרעה, שכן אסור לחלוטין לסייע בהריגת תינוקות חיים והרי זה איסור שפיכות דמים שהוא בכלל "יהרג ואל יעבור".

אמנם הגמרא מפרשת באופן אחר: סוטה יא,ב: אם בן הוא והמתן אותו - סימן גדול מסר להן: בן פניו למטה, בת פניה למעלה. [בן יוצא מהרחם כשהוא שוכב על הבטן ופניו כלפי מטה, ואילו בת יוצאת כשהיא שוכבת על הגב ופניה כלפי מעלה. חשוב לציין "שהשתנו הטבעים" וכיום אין סימן כזה[2]].

מהעובדה שפרעה נתן להן סימנים כדי לזהות את מין היילוד, ברור שמדובר כשהעוברים עוד היו בתוך הרחם. כיון שאחרי שהעובר יוצא, קל לזהות אותו. נמצא שפרעה תבע מהן לגרום להפלת העוברים ברחם, ולפי זה הן היו מוכנות למות – ואפילו שלא לסייע בהפלת עובר!.

האור החיים כאן, מוסיף ומסביר את ה'הגיון' הרצחני של פרעה: המלך ידע שאם התינוקות ימותו אחרי הלידה, האימהות היהודיות יחשדו שיש כאן מזימה. אך אם זה יקרה כהפלה בתוך הלידה, הדבר יישמע להן סביר.

ובכל זאת, כאמור, המיילדות מסרו את נפשן אפילו שלא לסייע בהפלה. וזו נקודה מדהימה, כיון שעל פי ההלכה, אין מצוה למות כדי שלא להפיל. היינו שאין מצות "יהרג ואל יעבור" על הצלת עוברים.

הדיון על השאלה הקשה הזאת, עלה בעוצמה רבה בזמן השואה. דוגמא אחת: גיזלה פרל היתה רופאה גניקולוגית מהעיר סיגט ברומניה. בשנת תש"ד (44) היא הועברה לאושוויץ עם כל יהודי העיר, היא איבדה שם את בעלה ומשפחתה, אך היא עצמה הגיעה לידיעתו של מנגלה והוא מינה אותה ל'רופאה' במרפאה של אושוויץ.

פעם צעדה במחנה וראתה קבוצת חיילים מקיפה כמה נשים צעירות ומתעללת בהן. היא ביררה ושמעה דבר נורא: הנאצים פרסמו כי אשה שנמצאת בהריון, תקבל מנה כפולה של לחם. באו כמה נשים הרות והסגירו את עצמן, והנאצים לקחו אותן וזרקו מיד למשרפות.

אח"כ היא שמעה שהנאצים מתכוונים לעשות זאת לכל הנשים ההרות במחנה. היא החליטה לעשות מעשה ופרסמה שהיא ממתינה בלילה במרפאה ותסייע לנשים הרות להפיל את עובריהן, כדי להציל את חיי האמהות. היא חיפשה מישהי שתסייע לה ומצאה נערה יהודיה בשם לאה פרידלר, שהיתה נערת שליחויות של מנגלה ברחבי המחנה.

חלפו שנים, ואותה לאה פרידלר הזדקנה והתייסרה במחשבות על מעשיה. היא פנתה לרב בארץ וביקשה לדעת, האם היא נהגה נכון? כלומר, האם היה עדיף שאותן נשים ישמרו על העוברים גם במחיר מות או שעדיף על פי ההלכה, שיפילו אותם ולא יסכנו את עצמן?

לאמיתו של דבר, השאלה הזו נשאלה כבר במלחמה עצמה: בחורף תש"ב הנאצים הודיעו להנהלות "מועצות היהודים" בגטאות ('יודנראט') על האיסור לקיים הריון, ואכן הרבנים נשאלו את השאלה הזו בדיוק: מה קודם למה? החיים של העובר או החיים של האמא?

מצד אחד, ההשקפה ההלכתית הבסיסית היא ש"הפלה היא רצח": עובר הוא דבר חי לכל דבר והפסקת הריון היא רציחה שלו. ראו כאן סרטון מרגש על "יומנו של עובר": http://www.efrat.org.il/hebrew/considering-abortion/?id=24

4. סנהדרין נז,ב: משום רבי ישמעאל אמרו: [בן נח נהרג על ה[ריגת] עוברין. מאי טעמיה? דכתיב: שופך דם האדם באדם דמו ישפך - איזהו אדם שהוא ב[תוך] אדם? הוי אומר זה עובר שבמעי אמו.

לכן המקרה היחיד שבו מותר להפסיק הריון, הוא רק כשהעובר עצמו מאיים על האם ונחשב "רודף":

הלכות רוצח להרמב"ם א,ט: עוברה שהיא מקשה לילד, מותר לחתוך העובר במיעיה ... מפני שהוא כרודף אחריה להורגה.

אמנם במקרה הזה, הרי לא העובר עצמו רודף אחרי האמא, אלא הנאצים, ונשאלת השאלה, האם חיי האמא קודמים לחיי העובר או לא?

אמנם למעשה, הרבנים פסקו שהן יכולות להפסיק את ההריון, וזאת משתי סיבות: א. העובר הרי ימות בין כך וכל השאלה היא, האם גם האמא תמות איתו או לא. ב. סוף סוף העובר אינו מוגדר כאדם שלם ("נפש"), ולכן חייו נדחים מפני חיי האמא ואינה צריכה להיהרג עליו.

הרב אפרים אשרי (רב בגטו קובנה): נשאלתי, אשה שנתעברה בגיטו, האם מותר לעשות הפלה כדי לבטל ההריון, שהרי גזרו הטמאים שכל אשה שתתעבר יהרגו אותה ואת עוברה? תשובה: מותר בכה"ג, דאם ידוע ששניהם ימותו מותר להציל את האשה ... ולהציל עכ"פ נפש אחת מישראל ... ובפרט בעניננו דהולד ספק של נפל, יש להקל להציל לפחות האשה.

נמצא על פי זה, כי המיילדות במצרים לא היו צריכות לסכן את חייהן כדי להציל את העוברים, אלא חייהן שלהן קודמים!. ובכל זאת הן הפקירו את חייהן ובלבד שלא לסייע בהפלת עובר יהודי.

וכמובן, כל זה מחזיר אותנו אל נקודת הפתיחה, אל השאלה, למה כל כך חשוב ללדת עוד ילד יהודי?

ג. לפני שניגשים לענין, סקירה קצרה על גבולות החיוב של פריה ורביה. ובשפה פשוטה, כמה ילדים צריכים להביא לעולם?

5. יבמות סב: לא יבטל אדם מפריה ורביה אלא א"כ יש לו בנים. בית שמאי אומרים: שני זכרים, ובית הלל אומרים: זכר ונקבה. מהו הטעם דבית שמאי? לומדים ממשה רבינו, דכתיב: 'בני משה גרשום ואליעזר' [ואחרי זה פרש מאשתו, כדי להיות מזומן תמיד לקבל שכינה]. ובית הלל לומדים מברייתו של עולם [שהקב"ה ברא זכר ונקבה].

עד כאן המצוה מדאורייתא, אמנם רבנן הוסיפו והגדילו את החיוב: רבי יהושע אומר: נשא אדם אשה בילדותו, ישא אשה בזקנותו. היו לו בנים בילדותו, יהיו לו בנים בזקנותו. שנאמר (קהלת יא, ו): 'בבקר זרע את זרעך ולערב אל תנח ידך, כי אינך יודע אי זה יכשר, הזה או זה, ואם שניהם כאחד טובים'.

אם כן, מדאורייתא מספיק זכר ונקבה כדעת בית הלל, אמנם רבנן הוסיפו וציוו ללדת כמה ילדים שרק יש כח (כמובן ללא סיכון פיזי או נפשי של האמא).

דוגמא להנהגה כזאת היא מאברהם אבינו: בהתחלה הוא ילד את ישמעאל ויצחק, אמנם בגיל 137! כששרה נפטרה, הוא הלך והתחתן שוב עם קטורה וילד עוד 6 בנים!.

מהי באמת הסיבה שצריך לטרוח כל כך ולהוסיף וללדת ילדים כמה שרק אפשר?

ד. מעשה בשליח חבד"י שחגג חצי יובל לשליחות שלו. הוא החליט לערוך אירוע מכובד שיאגד את כל יהודי העיר, ולשם כך שכר אולם ענק בן 5000 מקומות והזמין מרצה מפורסם שינאם בפני האלפים.

למרבה הצער, הגיע יום האירוע והטמפרטורות צנחו לאפס. איש לא הוציא את האף מהבית והרחובות היו ריקים מאדם. כשהוא הגיע לאולם, העיניים שלו חשכו. האולם הענק היה ריק מאדם, מלבד איש אחד בודד שהופיע במקום. האכזבה היתה גדולה, אך למען האמת, הכאב שלו היה הרבה יותר גדול על אותו מרצה, שהכין נאום רהוט ומלהיב, ובסוף ייאלץ לדבר בפני אדם אחד.

האירוע נפתח והגיע תורו של המרצה. הוא עלה על הבמה ולמרבה ההפתעה, דיבר בהתלהבות ורהיטות כאילו הוא באמת נמצא בפני 5000 איש. כשסיים לדבר, השליח לא היה יכול להתאפק ושאל אותו, איך היה מסוגל להתלהב כל כך בפני אולם ריק ואדם אחד?

"מה זאת אומרת", שאל המרצה, "אני באמת דיברתי בפני 5000 איש!. האדם הבודד שהקשיב לי, התרשם מאוד ממה שדיברתי ובגלל זה יחנך יותר טוב את הילד שלו. הילד הזה יחנך בבוא היום יותר טוב את הילד שלו, וגם הילד ההוא יחנך בבוא היום יותר טוב את הילד שלו. וכך עד סוף כל הדורות. כך שלא דיברתי בפני אדם אחד, אלא בפני אלפים"...

כאשר הרמב"ם רוצה להסביר את ההלכה האמורה - על המצוה דרבנן ללדת עוד ועוד – כותב כך:

הלכות אישות פט"ו הלכה טז: אע"פ שקיים אדם מצות פרייה ורבייה, הרי הוא מצווה מדברי סופרים שלא ייבטל מלפרות ולרבות כל זמן שיש בו כוח, שכל המוסיף נפש אחת מישראל, כאילו בנה עולם.

ילד זה לא רק ילד אחד. זה הוא והילדים שלו וילדי הילדים שלו עד סוף כל הדורות. נמצא שכאשר אנו מתאמצים להביא עוד ילד, אנו מוסיפים לעם ישראל חטיבה שלמה. ובכלל, מי יודע ערכו של אפילו ילד אחד בודד ומה שהוא עשוי לחולל בעולם?

הרב חיים גוטניק היה נוסע לעיירה קטנה ומרוחקת באוסטרליה ומוסר שם שיעור בטהרת המשפחה לנשים. הקהל התמעט במשך הזמן ורק אשה אחת הופיעה בשיעור. כשהוא היה ביחידות אצל הרבי, סיפר שהוא רוצה להפסיק את השיעור, כיון שקשה לו לטרוח כל כך בשביל אשה אחת.

אמר לו הרבי: "איך אתה יודע כוחה של אשה אחת? גם משה רבינו נולד רק מאמא אחת"...

נתאר לעצמנו שעם ישראל היה מונה היום 50 מליון איש! או העם היושב בציון היה מונה 30 מליון איש! הרי ברור שהעוצמה הפיזית והרוחנית שלנו היתה באין ערוך. אם כן, המתנה הגדולה ביותר שאדם יכול לתת לעצמו ולעם היהודי הוא ללדת עוד ילד – ובזה "כאילו בנה עולם".

ראוי להוסיף, שהרבי הביא ראיה נפלאה לדברי הרמב"ם הללו: בתחילת השיעור לעיל, צוטט לשון התורה בפרשיות בראשית ונח, שבו היא מצווה גם את אדם הראשון וגם את נח לעסוק בפריה ורביה. אולם לכאורה פלא גדול, שהתורה רואה צורך לחזור ולצוות את נח בפריה ורביה, לאחר שהיא כבר ציוותה בכך את אדם הראשון? ובפרט שהתורה חוזרת את אותו הלשון בדיוק: "פרו ורבו וגו'".

מבאר הרבי כך: לאדם הראשון לא היו ילדים בכלל, ולכן ברור שהיה צריך ציווי לפרות ולרבות. אולם לנח כבר היו שלשה ילדים, ולכן היה יכול לחשוב שכבר יצא ידי חובת המצוה. ועכ"פ אין לכך חשיבות כמו ללדת ילד ראשון.

לכן באה התורה ומצווה אותו באותו לשון בדיוק כמו בילד הראשון: "פרו ורבו ומלאו את הארץ". ללמדך שכל ילד – אפילו הרביעי - הוא "עולם מלא" ומעניק תועלת לאנושות בדיוק כמו הילד הראשון.

לקוטי שיחות חלק ל/28: יש לומר שענין זה ד"כל המוסיף נפש ... כאילו בנה עולם" מודגש בפרשת נח. הנה "פרו ורבו" נאמר בתורה בפרשיות בראשית ונח, ואחד החילוקים ביניהם הוא שבפרשת בראשית זה נאמר לאדם הראשון, שלפני אמירת הציווי לא היו לו ילדים ומובן שבזה מדובר עיקר קיום מצות פריה ורביה. משא"כ בפרשת נח נאמר "פרו ורבו" גם לנח עצמו, שכבר היו לו שלשה בנים. ויש לומר שבזה נרמז אשר גם הוספת נפש (יותר מקיום המצוה בבן ובת) הוא בכלל מצות פריה ורביה ו"כאילו בנה עולם".

וכשם שגאולת מצרים היתה בזכות היותם פרים ורבים (יבמות סב, סע"א), כך הגאולה העתידה תלויה בכך ש"יכלו נשמות שבאוצר" והעולם כולו יגיע לתיקונו במהרה בימינו.

בס"ד.

עסקת בפריה ורביה? המלחמה להצלת הילודה היהודית

עשיר קמצן קיבל טלפון מבהיל: "חטפנו את הבן שלך. אם אתה רוצה לראות אותו שוב, תעביר לנו עד יום שישי מליון דולר".

חשב רגע הקמצן ואמר: "אז אולי תקחו גם את אח שלו"...

ובכל זאת, המצוה הראשונה בתורה, שנאמרה שוב ושוב, גם לאדם הראשון וגם לנח היא:

לפי ההלכה, אדם[3] חייב לשאת אשה במהלך החיים ולהעמיד צאצאים, ואסור לו להישאר רווק. בכלל ההלכה הזו הוא גם, להעדיף אישה צעירה שיכולה ללדת ולא לקחת לכתחלה אישה שאינה בת בנים.