אל תדברו אם אתם לא מסוגלים לשפר את השקט.

    אמרו זכרונם לברכה (רמב"ם ה' מתנות עניים פרק י הלכה ב(  שאין שום אדם בא לעניות לעולם בשביל רבוי הצדקה שיעשה, שנאמר (ישעיהו לב, יז): "והיה מעשה הצדקה שלום".  ואין ישראל נגאלין אלא בזכות הצדקה, שנאמר (שם א, כז(: " ציון במשפט תפדה ושביה בצדקה".

     הרה"ק מצאנז זצ"ל ראה פעם איך אחד אמר ברכות השחר בלחש, ואף אחד לא שמע. הזכיר לו מה שכתוב בתורה. "את הברכה" - את הברכות שאנחנו אומרים בכל יום, "אשר תשמעו" -  שישמעו ושיכולים לענות אמן , "אל מצוות ה' א-לקיכם" חלק זה שייך גם לקיום המצוות. 

     חכמה - זה לדעת את הצעד הבא, כשרון - זה לדעת איך לעשות אותו, וגדולה - זה פשוט לעשות אותו.

וראיתם אותו וזכרתם את כל מצוות ה' (טו לט(  (בית זכריה, עלון 219)

     סיפר הגאון רבי 'שבתי יודלביץ' זצ"ל (הו"ד בספר להגיד) יהודי בשם יעקב, היה פקיד בסוכנות וסוכן של ניירות ערך. בוקר אחד התעורר מר יעקב והנה אינו רואה... נחרד. הראיה נעלמה ממנו.

     באותם ימים היה ידוע ד"ר בשם טיכו כרופא עיניים מפורסם, יעקב הלך אליו, התברר שמצבו חמור,  הוא אושפז והחל בבדיקות וטיפול ראשוני. לאחר יומים הודיע הרופא ליעקב הנכבד: 'כי אין מה לעשות בבית החולים שלי, כי סיבת חוסר ראייתך אינה בעיניים, כי אם בגידול הנמצא בראשך. הגידול נגע בעצבי הראיה וכתוצאה מכך חדלת לראות'. לפי עצתו של ד"ר טיכו, אסף יעקב את חסכונותיו לווה כספים ונסע לגרמניה אל הרופא היהודי, פרופסור צונדק. יעקב הגיע לגרמניה ופרופסור צונדק ז"ל קיבלו בסבר פנים יפות, יעקב נותח והוסר הגידול מראשו. למרות הצלת חייו, הראיה עדין לא שבה אליו. הוא היה כאוב מאוד.  

     פרופסור צונדק ז"ל אמר לו, כי לחידוש הראיה יש צורך בניתוח נוסף 'בו יש צורך להשתיל בראש חומר מסוים שתפקידו להפעיל כעין שידור חשמלי מהמוח לעצבי העיניים, ועל ידי כך תשוב לראות אך את הניתוח אי אפשר לעשות מיד, כמו כן זקוקים לסכום עתק לצורך ההשתלה . החולה מר יעקב, פנה למוסדות ולקהילה היהודית שסייעו לו להשיג את הסכום שנדרש ממנו. ובסייעתא דשמיא נכנס שוב לאישפוז – ונותח. היה קצר רוח ושבור ממצבו הממושך, אך התגבר וקיוה לישועה.  הוא תיאר לי באריכות את כאביו ויסוריו.  יום אחד פרופסור צונדק פנה אליו ואמר: יעקב הנכבד, מחר בבוקר בעזרת ה' יתברך תוסר התחבושת מעיניך, ותוכל לראות. וברצוני, אמר הרופא, כי הדבר הראשון שתראה יהא דבר מצוה. מה אני יכול להראות לך? הרהר הפרופסור בקול, אראה לך את המצוה של 'וראיתם אותו' את הציצית, שבה נאמר בתורה: 'וראיתם אותו וזכרתם את כל מצות ה' ועשיתם אותם למען תזכרו ועשיתם את כל מצותי והייתם קדושים לאלוקיכם' אעמוד לפניך בשעת הסרת התחבושת, ואתה תביט על הטלית קטן שאלבש במיוחד על הבגדים.

     בשעה שמונה בבוקר, האחות הסירה את התחבושת בזהירות רבה וכל גופו רעד מהתרגשות והנה כמי שחולם חלום, יעקב רואה אדם עומד מולו עטוף בטלית קטן . יעקב, בכה, והודה לרופא בכל ליבו 'תודה'! תודה רבה! געה בהתרגשות הרופא צונדק טפח על גבו וביקש ממנו לקום. והתיישבו זה מול זה ליד השולחן.  כאשר יעקב נרגע שתיקה עמדה בחלל, ופרופסור צונדק פתח את פיו יעקב יקירי! לפני חודשים רבים כאשר בוקר אחד קמת ממיטתך ואינך רואה. אחזה בך רעדה גדולה, יצאת לרופאים, הרחקת עוד ועוד לארץ רחוקה, הוצאת את כל חסכונותיך ועמלת להשיג הון תועפות. שכבת בבית חולים שלוש פעמים תקופות ארוכות, ואין צורך לפרט את כאבי הגוף והנפש שחלפו מעל ראשך, ספר שלם עב כרס אתה יכול לכתוב על גלגוליך, ועל פרטי הכאב והיסורים. ועתה כאשר התחלת לראות, כמה רגשי הודאה ממלאים את ליבך. עכשיו אתה כל כך נסער ונרגש, תאר לעצמך ברגע זה כיצד היהודים קמים מידי בוקר משנתם ומתבוננים כי ה' פוקח להם את העיניים ללא כל צער, והם רואים.  אך, למרבה הצער, רבים מהמברכים כאשר מגיעים לברכה 'ברוך אתה ה' אלוקינו מלך העולם פוקח עוורים' אומרים אותה כמצות אנשים מלומדה, במהירות ללא כוונה, סתם כך מתוך הרגשת חובה, אינם מרגישים את המובן הנשגב של מילים אלו. אני מבקש ממך יקירי, זכור נא את הרגע הזה תמיד, ואהוב את ה' א-לוקינו בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאודך. ובמיוחד כאשר תאמר ברכת פוקח עוורים תתן שבח והודאה למי שאמר והיה העולם.

     יעקב המאושר חזר ארצה והפך לבעל תשובה. במשך הזמן הוא התפרסם ביראת השמים שלו וגם במידותיו הטובות, סייע לאנשים רבים וגידל דור בנים לתורה.  ואמר אחד מגדולי משוררי ספרד, רבי שלמה אבן גבירול: כי אין חוצץ בפני התאוה כעצימת העיניים. יש לשמור ולשמר אותם מכל פגע גשמי ורוחני, כי כך הורו גדולי המוסר, שאין איבר מאיברי האדם שיכול לגרום מכשול כמו העיניים. ה' ישמרנו.

אבות ר"ת ותקבל ברחמים וברצון את תפילתנו, עוד ר"ת וברכתיך בכל אשר תעשה, עוד ר"ת תורה וגדולה במקום אחד.

     במה שהתורה כתבה ”את הברכה אשר תשמעו“ – שעצם השמיעה היא ברכה כלומר עוד לפני החלטתו - הרצון והנכונות שמגלה האדם בשמיעתו בלבד היא כבר מוקד לברכה. וכן להיפך ”והקללה אם לא תשמעו“. הסירוב ואי הרצון להטות אוזן ולשמוע. אטימה זו טמונה בה קללה נמרצת. הרי לנו עד היכן מעלת כח השמיעה שעל ידה אדם יכול לקיים מצוות ולזכות לכל הברכות.

     היו נדיבים בשעת שפע, ואגידו תודה בזמן מצוקה.

    חז"ל אומרים אין עשיר כחזיר, ואין עני ככלב, ובפשטות שהחזיר אוכל כל מיני לכלוך, והכלב תמיד רעב. הגר"א שואל מה מלמדים אותנו חז"ל דברים של טבע, ומסביר שהלא תעשה של חזיר הוא עשיר, שיש הרבה שמקיימים אותו שאוכלי חזיר הם רחוקים ביותר, אבל הכלב שזה מרמז על איסור לשון הרע הוא עני, כי רק מעט שומרים טוב את הלא תעשה של הלשון הרע.

אין צדק בעולם (אפריון שלמה, גליון 299)

     אדם אחד תמיד חשב לעצמו... אין צדק בעולם!  כולם מושחתים, רמאים, גנבים... רק הוא הצדיק עלי אדמות.  הוא החליט ללכת ולהתבודד באיזה יער, שם לא יצטרך לראות ולחזות בכל מעשי העוולה של האנושות. גמר ועשה, ועבר לגור לבדו בבקתת עץ בלב היער.

     לילה אחד, כשירדה חשיכה, הוא הבחין לפתע בנקודת אור קטנה ביער. ככל שהתקרב האור הלך וגדל, עד שהתברר לו שהוא עומד בפתח מערה ענקית, ממנה בקע האור החזק. הוא נכנס פנימה, ועמד נפעם מול מחזה מדהים... המערה הרחבה היתה מוארת על ידי מליוני כוסות שמן שהיו מונחות בצורה מופתית על הארץ, בתוך הכוכים, וע"ג הסלעים. עודו מופתע מהמחזה, הוא שם לב שיש כוסות שמן מלאות, יש כוסות שנשאר בהם חצי, יש כוסות שממש נשאר בהם מעט שמן ועומדות בכל רגע לכבות, ויש כוסות שכבר כבו. תוך כדי שהוא מהרהר בדבר, הוא הבחין מרחוק בדמות אדם יושבת על כסא גבוה, הוא פילס את דרכו בין כוסות השמן והתקרב אל אותו אדם, שהיה זקן מאוד ולבש גלימה מבריקה לבנה ממשי ועטור בזקן לבן . "סבא, שלום עליכם! לאן הגעתי?", שאל בקולו הרועד. " בני הגעת לעולם הנשמות", השיב הזקן, "כל כוס שמן שאתה רואה שייכת לנשמה פה בעולם הזה, ואיפה שאתה רואה כוס מלאה בשמן – אותו אדם יש לו שנים רבות לחיות.  חצי כוס – חצי מהחיים הלכו להם. ואם יש רק כמה טיפות שמן – אוטוטו האדם הזה צריך להיפטר מן העולם. ואלו שכבר כבו נמצאים בעולם שכולו טוב. "

     אנא ממך, הראה לי את הכוס שלי... אני בחור צעיר ורוצה לראות את יתרת חיי". "דע לך שזה על אחריותך. אני ממליץ לך שלא לראות... אין לנו עסק בנסתרות".  הצעיר התעקש, והישיש קם ממקומו וביקש מהצעיר שיתלוה אליו, כדי להראות לו את כוס השמן השייכת לו. "אתה רואה, הכוס האחרונה מצד שמאל – היא שייכת לך!!!".  פתאום נעתקה נשימתו של הבחור, הוא שפשף את עיניו כלא מאמין...  בכוסו נותר טיפ טיפה של שמן, נראה שזה ספק אם הוא בכלל יסיים את השבוע.  מיד תפס הצעיר כוס שמן מלאה, ורצה להשלים את החסר לו. תפס אותו הזקן בזרועו ואמר בקול תקיף: "וכי צדק אתה בא לחפש? אתה חושב שכולם רמאים, התבונן בעצמך.

אהובי ידיד נפשי, ראש חודש אלול אין מן היושר לישון בשינת ותרדמת העולם הזה, כי המה זמן לתשובה, ובלי ספק בזמנים כאלו יש התעוררות מן השמים אל האדם גם כן, אולם צריכים לפתוח פתח, על כל פנים שהרצון שבאדם יהיה רק בדבר הזה , וכמאמר חז"ל [שיהש"ר ה, ג] פתחו לי פתח כחודו של מחט, ואני אפתח לכם פתח כפתחו של אולם. ] מכתבים ומאמרים מבעל השפת אמת – גור[

    "אַּחֲרֵי ה' אֱלֹקֵיכֶם תֵלֵכּו..." (יג, ה)  על פסוק זה שאל ה"חפץ חיים" את האדמו"ר מגור בעל ה"אמרי אמת" (בכנסיה הגדולה הראשונה), שהנה לעיל (יא, ל) כתב רש"י: "אחרי דרך מבוא השמש" - כל מקום שנאמר 'אחרי' מופלג הוא, כלומר רחוק. אם כן, האם גם מה שנאמר "אחרי ה' א-לקיכם תלכו", הכוונה ללכת מרחוק? ענה בעל ה"אמרי אמת": מי שמרגיש שהוא רחוק - סימן שהוא קרוב, ומי שמרגיש את עצמו קרוב - סימן שהוא רחוק...".

     בחודש אלול!  אומרת התורה: "עשר תעשר", הגיע הזמן לעשות מעשר ... איך לעשר? אם תעשר את ה-'רע', יצא לך 'זך'.  ומה לעשר? "את כל תבואת זרעך היוצא השדה שנה שנה" את כל המעשים הרעים שעשית כל השנה, זה הזמן לעשר אותם ולהוציא מהם את הזך”!  

      כי יהיה בך אביון' עליך לדעת כי הוא 'מאחד אחיך' מהמיוחדי שבאחיך, מחשובי כלל ישראל, שהקדוש ברוך הוא ייעד אותם לסבול, בשביל לכפר על עוונות ישראל,  ולכן אין לך לזלזל בהם חס ושלום, אלא אדרבה לרוממם ולנשאם בכל האפשר  

"וְיעשּו להֶם צִיצִית..." (טו, לב(  (ברינה יקצורו, עלון 419)

     מתוך הודאה ושמחה, שאבינו האוהב שבשמיים העניק לנו שכבת מגן עוטפת ומגינה. אשרי העם שככה לו! לפנינו סיפור מסעיר שכתב בעל המעשה עצמו, בעדות אישית מסעירת נפש, מתוך התופת הנאצית, בימי השואה האיומה.  הדברים מופיעים בספר 'מקדשי השם', שכתב הגאון רבי צבי הירש מייזליש זצ"ל, רב העיירה ניימארק שבגליציה - ולימים רב במחנות העקורים, עד שהפך לרב קהילת 'שארית ישראל' בשיקאגו, וספרו מתאר גלגוליו בעומק הבכא:

     היה זה בשערי המקום הנורא - מחנה ההשמדה אושוויץ.  לשם הגיעו הרב ובני משפחתו, כשבחיקו של הרב טמון החפץ האהוב עליו מכולם - הטלית היקרה אותה קיבל בירושה מזקנו, רבי יקותיאל יהודה טייטלבוים זצ"ל. בדרך לא דרך, הצליח להחדיר את הטלית לצריף אליו שובץ, אך הבין, כי מסוכן להתעטף בטלית גדול במחנה בו שורצים אנשי קאפו אכזריים. לפיכך, בצער רב, חתך הרב את הטלית הגדולה, נקב חור במרכזה, והפכה לטלית קטן.  אמנם, גם ללבוש טלית קטן זה מסוכן במחנה אושוויץ, אבל לפחות ניתן ללובשה תחת הבגדים, ולקוות שלא ישימו לב . הדבר היה כרוך בסכנה של ממש, שכן בגדי האסירים במחנה היו זהים ודקים, ובמבט מעמיק ניתן היה לגלות כי מתחת הבגד השגרתי - מדי האסיר, לובש האסיר בגד נוסף.  אך הרב לא יכול להיפרד מבגד הציצית היקר. 'לבי בטוח שמצות ציצית תהיה לי לסגולה ולשמירה מפני המזיקין בשעת הרס העולם' - הוא מעיד על תחושתו.

     במקום כמו אושוויץ, כשסכנה כבידה מרחפת מעל החיים, הצורך בלבישת הציצית נחוץ וגדול - הרבה יותר מבימי שגרה...  מידי ערב, אחרי יום עבודה מפרך, הלכו האסירים לצריף העלוב שנשא את השם 'מקלחת', היה זה חדר קטן שצינור מים קרים בתקרתו. בכניסה ישב שומר אכזר שהביט ביהודים היוצאים מהמקלחת, בחן אותם לוודא כי איש מהם אינו יוצא עם יותר מבגד אחד. כדי להפיג את שעמומו,  היכה לא פעם יהודי מזדמן, סתם, בשם האכזריות שנודעה לשמצה... כשראה השומר את הרב יוצא, הבחין כי בגדיו עבים מהרגיל. חיש קרא אליו את הרב, ואחרי חבטה הגונה על ראשו, החל ממשש את בגדיו, מוצא מתחתיהם את הבגד היקר - את בגד הציצית... הרב רעד באימה וקפא על מקומו, ואילו השומר צחצח את גרונו ושפשף את אלתו, לפני שהחל לצרוח ולהצליף: 'בוש לך יהודון מלוכלך! מהיכן גנבת את הבגד הזה? וכי לא די לך בבגדים הנאים שהמחנה מספק לך'? שאג הצורר והצליף ברב מכות רצח...  אחרי דקות ארוכות של הכאות והשפלות, שוחרר הרב, אסף את עצמותיו השבורות, עצר את שטפי הדם, ויצא לצריף שלו.

     מיד בכניסתו, לא הביט על עצמותיו הדואבות ולא חבש את פצעיו, ראשית בדק את בגד הציצית, לוודא כי נותר בשלמותו... כשגילה כי הבגד עודו לגופו, מלוכלך בכתמי דם ומאובק היטב - אך עדיין כשר ומהודר ללבישה,  נצצו עיניו משמחה וכמעט ששכח את המכות הרבות שחטף... מה לו מכות, מה לו הכאות, מה לו חבטות... מה צריך יהודי יותר מבגד ציצית? מה עוד חלומו הטוב יותר מלשמור על בגד הציצית קרוב ללבו? הן כל עוד הבגד עליו - הוא מוגן, הוא שמור! כל פגע רוחני וכל מזיק גשמי, לא יוכלו לו. הנה, גם השומר האכזר, יכול היה להורגו באבחת ירייה אחת, אבל לא עשה זאת! הרב המשיך ללבוש את הציצית במסירות, לכל אורך תקופת המלחמה.  לקראת סיומה, החלו הנאצים בתוכנית שטנית ומרושעת להעביר את היהודים אסירי הפרך, אל תוככי גבולות גרמניה. רגע לפני שעלו על הרכבת, הוכרחו להתייצב בשתי שורות ישרות, ולעבור לפני הקאפו - השומר שעתיד ללוותם במסע, שספר אותם ומישש את בגדיהם, לוודא כי אינם מבריחים עימם דבר בעל ערך. כשהגיע אל הרב מייזליש,  מיד במישוש הראשוני, הבחין שמשהו אינו כשורה. בחמת זעם משך את חולצתו, ולנוכח עיניו הנדהמות, גילה שם בגד מצהיב מיושן, מאובק ומקומט, וחוטים קשורים לו בצידיו . הרב הביט לעברו בחרדה גלויה, ואז, במשיכה אכזרית וחזקה, משך השומר הנאצי את בגד הציצית, וקרע אותו מעל גופו של הרב... 'לא, לא, רק זה לא'! זעק לעברו הרב באימה. 'הבגד הזה לא שווה כלום, אתה לא צריך אותו. אנא, תן לי אותו בדרכי האחרונה'! התחנן הרב כמבקש על נפשו... אך בקשת הרב עוררה את חמת זעמו של השומר , וכשלא מצא כל פריט בעל ערך אחר - בחר לבטא את זעמו על בגד הציצית היקר... בחרי אף, תפס השומר את הבגד וקרע אותו לגזרים, לנוכח עיניו הדומעות של הרב.

     'אוי ואבוי'! החל הרב בוכה ומיילל, 'מה יהיה? לקחת לי את הבגד, לקחת לי את ההגנה'! התחנן שוב, מבקש לעצור את הקריעה הנפשעת, את השחתת הבגד שמסר את נפשו לשומרו, והוא ששמר עליו... אך השומר האכזר, לא אבה לשמוע, תפס את הבגד והשליכו בשתי ידיו אל התנור הבוער, שם הפך למאכולת אש... הרב התפרץ בבכי סוער,  מלווה במבט הומה את הבגד הנשרף. בלב קרוע וכואב, עלה הרב על הרכבת, מבכה את בגד הציצית היקר שאבד לו, את השמירה וההגנה שכבר לעולם לא ישובו. עם זאת, התחזק הרב באמונה, כי מסירות נפשו והעובדה - כי כה התאמץ והתחנן על בגד הציצית, תעמודנה לו להגנה ושמירה גם בשלבים הבאים... וכך אכן קרה, עוד באותו ערב. השעה היתה שעת לילה מאוחרת, כשהרכבת שעטה על המסילות בואכה גרמניה - בתוככי קרונות המשא, הצטופפו מאות יהודים שישבו צפופים וצמודים זה לזה, דחוסים בדוחק נוראי, וכדי לעצום עין לשינה מינימלית - הוצרכו להישען זה על כתף זה. במרכז הקרון, כמו פריץ מדושן עונג, שכב על ספסל רחב, הקאפו האכזר ששרף את הציצית, וישן שנת ישרים כשקול נחירותיו מהדהד ברחבי הקרון...

     גם הרב מייזליש ניסה להירדם מעט, והשעין את ראשו על כתפו של בנו זלמן לייב שישב לצידו, מנסה לעצום עין.  עברו כמה דקות, כתפו של הבן החלה לכאוב מהתנוחה בה הוא נושא את ראש אביו, ופנה לאביו בבקשה: 'אבא, הכתף כואבת לי מאוד, אני כבר לא מחזיק מעמד יותר'...  ברגע הראשון, הדבר נראה מוזר. מדוע שהבן יסרב לשאת את ראש אביו על כתפו, במקום בו כל יהודי מושיט את כתפו לראשו של חברו? מה קרה לבן, שהתנוחה כל כך הכבידה עליו, עד שגרמה לו לפנות לאביו בקריאה נרגשת כי יטה את ראשו לצד השני?! גם האב התפלא, ובתיאורו, הוא מסביר עד כמה היה הדבר לפלא בעיניו. אך עם זאת, לאור בקשת בנו מקרב לב, וכיוון שאבא לעולם - ינסה להיטיב לבנו - הרים את ראשו מכתף בנו, והטה את ראשו לצד השני, להשכיב את הראש על כתף היהודי היושב בצמוד אליו מהצד השני. מירווח צר נוצר בין ראשי האב והבן...

     באותה עת, בשמיים הכהים הפרושים ממעל, נצנצו פנסי מטוסי ארצות הברית. מפציצים כבדי משקל גילו רכבת נאצית שועטת על המסילות. עד מהרה לחץ הטייס על הכפתור הנכון, ושיגר פצצה עוצמתית במיוחד לעבר הרכבת.  בניסי ניסים החטיאה הפצצה את הרכבת עצמה, ורק רסיס ממנה עף בחוזקה לתוכה... הרסיס פער חור בתקרת הקרון בו היה הרב מייזליש, ועבר במרווח הצר שבין ראשו לבין ראש בנו - כן כן, ממש באותו מקום עליו השעין האב את ראשו אך לפני שניה... משם - המשיך הרסיס היישר לספסל אליו שכב השומר הנאצי הארור, וברגע אחד פגע בשתי ידיו,  מותיר ידיים כרותות למחצה ושותתות דם... הנאצי התעורר והחל לזעוק מייסורים, משתנק מבכי, צועק בקול, מתייסר עד אין קץ. נס פלאי היה זה, שהרב ניצל בהטיית ראשו לצד השני שניות ספורות קודם לכן, לאור בקשתו המפתיעה של בנו. מצות הציצית המשיכה להגן עליו בשל מסירות נפשו,  ונקמה את נקמתה בצורר האכזר, שהשחית אותה ברשעותו ומצא כך את מותו, ולעומתו - הרב השתחרר כעבור ימים בודדים וזכה להקים משפחה וקהילה לתפארת, מכונן חיים חדשים ועשירים ביהדות ובעשיה.

אל תדרוש מהזולת להשתפר כי זה לא נח לך. הניסיון שלו זה לתקן את מידותיו, והניסיון שלך זה לקבל אותו כפי שהוא ולסייע במידת הצורך.

     אמר הלל הזקן, "אל תאמן בעצמך עד יום מותך" ) אבות ב, ה). הלל מזהיר כאן את האדם, שלא יסמוך על הישגים טובים שהשיג בעבר, אלא יתבונן בערנות מרבית לעבר האתגרים הניצבים לפניו בכל יום ויום, וערנות זו תסייע להצלחתו בדרך החיים,

     אף הוא ) הרה"ק רבי מאיר מפרמישלאן זצ"ל( היה אומר: ״בדין הוא, שיהיו למאיר שפלּות והכנעה לפני בורא עולם יתברך שמו, שהרי הבורא יתברך שמו, ״היה, הווה ויהיה״ - ואילו מאיר, הוא ההיפך המוחלט:  לא היה, לא יהיה, וגם עכשיו - מי הוא ומה הוא..."?!

     'את הברכה': 'את' ר"ת - 'אמן תענה', וע"י כך תזכה בברכה, כדברי הזוהר הקדוש (וילך רפה ע"ב) שעל ידי ענית אמן נשפעים הרבה ברכות וטובות, ע"ש (הרה"ג גמליאל רבינוביץ שליט"א, מח"ס 'גם אני אודך')

אז יתענג על השם. (פניני בית לוי, גליון 539)

     ארז ידע מיום היוולדו, שהאדם לא נברא אלא כדי להתענג.  אורן וליאת, ההורים הצעירים קנו בעבורו את מיטת התינוק המעוצבת היוקרתית ביותר שמצאו בחנויות: אל מיטה זו חיברו כבר ביום הראשון לבואו אל הבית, מתקן מנגן ומסתובב, ממנו משתלשלות דמויות צבעוניות של חיות מבד. את מראשותיו הקיפו בתמונות צבעוניות הנמכרות במיוחד לפיתוח הפעוטות,  ופיזרו סביבו אביזרים רכים המשמיעים צלילים ענוגים עם כל תזוזה קלה שעושה התינוק, שיהנה.

     אורן וליאת ידעו שהם נותנים לו את המירב. כשגדל מעט,  התמלא ביתו בצעצועים החדשניים והיקרים ביותר. מה שרצה וביקש מיהרו לתת לו. בגיל שלוש היה לו, מלבד צי המכוניות המפואר והאופניים ושלושה סוגי ”בימבות“ מפוארות, גם טרקטור ממונע. כל ילדי השכונה נעצו בו עיניים בקנאה גלויה,  והוא היה נוסע על המדרכה הלוך ושוב בגאווה רבה. ” אמא, כולם מבקשים ממני סיבוב“, שב ארז בוכה אל הבית בכל פעם מחדש. ” ארז, יקירי, קנינו לך את הטרקטור כדי שתהנה. אין זה עניינם.  להם יש את המשחקים שלהם".

     ואכן, ארז למד והפנים בכל חושיו, שעיקר מאווייהם של הוריו הוא לענגו ולהנותו ככל האפשר.  הוא נסע עימהם לאורכה ולרוחבה של הארץ. הם דאגו להראות לו כל מראה משובב עין שהיה בנמצא בארץ הקדושה. גם כל מקום בילוי אפשרי הוצע לו בחופשים, למן נסיעה ברכבל, עבור דרך שייט בכינרת, חלוף על שייט קיאקים ושייט בסירת טורנאדו עם ”בננה“, ועד לטיסה בשמי הארץ. לא היה מוזיאון שלא ביקרו בו ולא אתר נופש שלא התענגו על מתקניו. בהגיעו לגיל שלש עשרה, סברו הוריו שהם מיצו זה מכבר את כל התענוגות שיש באפשרותה של הארץ הקטנטונת להציע, ולכבוד הגיעו למה שנקרא ”בר מצוה“, קנו בעבורו ובעבורם כרטיס טיסה לשוויץ.  בגיל ארבע עשרה טסו לאיטליה, ובגיל חמש עשרה לספרד.  בגיל שש עשרה כבר טסו מעבר לאוקיינוס, לאמריקה. ” מחובתנו להראות לו את מפלי הניאגרה“, סברו ההורים. טסו מעל העננים שתים עשרה שעות, נחו יום שלם בבית המלון מספר אחד שהיה בטורונטו ולאחר מכן נסעו למפלים המפורסמים.

     ”זה מחזה מרגש שלא ישכח מלבך שנים רבות“, הבטיחו לו, אבל הם לא תארו לעצמם עד כמה הרחיק מבטם לראות...  הם עמדו נפעמים מול המפלים האדירים. קול המים המתנפצים אל הסלעים הסעיר את ליבם, ונתן להם כעין תחושה של בראשית של התהוות העולם, של עמידה מול עוצמתו של הבורא. היה זה מחזה מדהים שאינו ניתן לתאור. ארז הביט גם הוא במפלים, אך הם לא הבחינו בכך שמבטו שונה משלהם, היה זה מבט מזוגג, חסר כל הבעה. ” ארז, יקירנו, החש אתה בגודל השעה?“ לחשה אמו בהתרגשות למראה המפלים.  כל תגובה לא הגיעה מכיוונו. ” ארז, מה קורה?“ התפלאה ונעצה בו מבט בוחן. ”ארז!!“ זעקה נמלטה מפיה. מבטו היה אטום כאילו חומה כבירה חצצה בינו ובינה .הוא סובב ראשו כלפיה, מתנשם בכבדות: ”אין לי אויר. אני מרגיש מחנק“ . ”הצילו! עזרה ראשונה!!“ פרצה אמו בזעקות.

     בה בשעה ממש, בסמוך אליהם, פרצה אם נוספת בקריאות נואשות. בנה הקטן גלש מאחיזתה והחל להתדרדר לכיוון הנהר.  הכל פערו עיניהם בבעתה במראה הילד הגולש במדרון, בלי לשים לב לכך שאישה נוספת זועקת ”הצילו“ בלי קשר אליו . לפתע הבחינו בדמות של בחור הגולש בעקבות הילד המתדרדר . הבחור נראה היה יציב ומחושב, אך גם זריז להפליא. כמעט והשיג את הפעוט, כשהלה התנגש באבן חדה ודם רב החל לזוב מראשו. הבחור, הלא הוא ארז מיודענו, הצליח להגיע אליו, עצר אותו מההתדרדרות, ומיהר להעפיל במעלה ההר כשהילד בזרועותיו.  הכל עקבו אחר צעדיו, עוצרים נשימתם בחרדה. כוחות ההצלה טרם הגיעו למקום, וראשו של ארז כבר בצבץ ועלה אל השביל. עיניו ברקו באור מיוחד. אמו הביטה בו כמהופנטת. מה זה היה לו? רגע אחד קודם לכן כמעט והתמוטט, וברגע שלאחריו נראה הוא תוסס ורענן כפי שלא היה מעולם... ”

     למי יש פלסטרים?!“ שאג ארז.  כל הנוכחים פשפשו בכליהם בחיפזון. אמא של הילד גחנה לעברו,  מגפפת אותו ומנסה לדובבו. ”אושר שלי, אושר שלי, תתעורר ילדי“, בכתה והתחננה. כעבור שניות ספורות, חזרה הכרתו של הילד אליו, לרווחתם של כל הצופים. הוא החל להתייפח בבכי חרישי, ובינתיים הצמיד ארז למצחו הפצוע מספר פלסטרים והציע באדיבות לאם הנפחדת, שהוא יקחנו לבית החולים.  ההצעה היתה במקום ממש, שכן, היתה אותה האם מטופלת בפעוטות רבים שקשה היה למנותם, ובעלה לא נראה לצידה . ”תודה לך, בחור יקר“, לא ידעה איך להביע תודותיה במילים . ”בעלי הלך להתפלל ”מנחה“. תיכף אצור אתו קשר ואורה לו להגיע מיד לבית החולים להחליף אותך“.

     ”אבל ארז“, סוף סוף התעשתה אמו. ”זה הטיול שלך! זו החוויה שלך! בשאר הימים מצפים לנו מסלולים אחרים! מתי שוב תוכל להגיע לניאגרה! היודע אתה כמה זמן יגזול לך בית החולים??!!“ ” זה בסדר“, שלח אליה ארז חיוך מרגיע. ”אני נהנה מזה מאד,  אמא, אל תדאגי“.הוא ניגש אל האמבולנס שהגיע באותו הרגע וטיפס עליו כש“אושר“ בזרועותיו. הוריו לא הסירו מבטם ממנו לרגע. שניהם הבחינו בכך שאור מיוחד נגה ממנו.

     ארז סרב להמשיך במסע התענוגות. ”נקשרתי לילד הזה“ תרץ את עצמו באופן שיניח את דעתם של הוריו. ”הייתי רוצה להתלוות אליו במסעו שלו“ . ”בלעדינו?“ לא הבינו הוריו . ”אולי... ” התגמגם ארז. הפתעתם היתה מושלמת. ” מ.. מה זאת אומרת?“ בקשה אמו הסבר. ”אנחנו השקענו בטיול הזה זמן, מחשבה, והמון כסף. אתה מבין שזה לא נשמע הגיוני לעשות תפנית מוזרה כזאת“.  ארז היה נתון במיצר. המילים סרבו לצאת מפיו. וכי מה יאמר להוריו? הוא אמר להם שבבית החולים יצר קשרים חמים עם אביו של אושר הקטן? – הם לא יבינו איך ניתן ליצור קשר עם יהודי ”עתיק“ כל כך, לשיטתם. ואם ישמעו על אלו נושאים דיברו שם יחדיו ואילו תובנות התחדשו לו, עלולים הם ליפול תחתיהם מתדהמה. עודו עומד ושותק ומחפש את המילים, חרצה אמו את גורלו ואמרה בתקיפות: ”לא, אנחנו לא יכולים להרשות לך את זה.  לא טסנו יום תמים עד לקצה השני של העולם כדי לשלוח אותך לטיולים תמימים עם משפחה תמהונית כזאת... שיצאה מספרי ההסטוריה".

     שוב עלתה וטפסה בגרונו אותה הרגשת חנק, בה חש אל מול המפלים. עתה, לאחר שיחות הנפש העמוקות עם הרב חיימוב– אביו של אושר – ידע לזהות את מקורה. ”אינך מטייל בכל העולם,  הסביר לו הרב חיימוב, ”אתה מטייל סביב עצמך בלבד... אך ורק סביב עצמך... טיול כזה, אין תמה שגורר הוא בעיקבותיו רגשות דחיה וחנק. אין לך אויר, ארז, אין לך טיפת אויר לנשימה!“  הוא נזכר איך נעמד המום מול התגלית. היא היתה כל כך נכונה קולעת. כמה יכול בן אדם לחשוב רק על עצמו ועל מילוי תאוותיו?! הנה, ברגע בו חש להצלת הילד, כבר חזרה נשימתו לסידרה. רגע אחד ויחיד בו חשב על צרכיו של מישהו אחר ולא רק של עצמו, שחרר אותו מהתחושה הקשה. היתה זו תגלית מרעישה. הנתינה לאחרים גורמת עונג רב, ועונג זה יתר על כל הבילויים וההנאות שחווה מימיו.

     רק למחרת בבוקר הצליח ליצור קשר עם הרב חיימוב. הוא היה בטוח שיצטרך להמתין זמן רב עד שימצא פיתרון לבעייתו, אך להפתעתו היתה התשובה מצויה בפניו של הרב ללא צורך בכל מחשבה עמוקה: ”הם רוצים שתהנה, נכון?“ אמר-שאל. ” נו-בטח“ השיבו ארז במרירות. ”פרושו של דבר הוא, שאם אתה ממשיך במסע, זה אך ורק בעבור הוריך, אני מבין נכון?“ ” יותר מנכון“, נאנח ארז. ” אני אמשיך לנסוע איתם...“ אמר ארז לאט לאט. ”הבנתי שאין לי ברירה אחרת. אבל מעתה אעשה זאת למענם. אך ורק למענם . יהיה זה חסד ענק, עצום, חסד שאיש מלבדי אינו יכול להעניק להם. ובכוח הנתינה הזאת, אצליח לעבור את המסע בשלום.  בעזרת השם, כמובן“, הוסיף בקריצת עין. ”רק בעזרת השם...“ - ועשתה לו החלטה מפתיעה זו תחושת אושר מסחררת שהחזירה לו את שמחת החיים וגם את הנשימה . תהיה לו הנאה רבה מהמסע הזה. אז יתענג על השם.

אמר המגיד הגדול ממזריטש: האדם צריך לשלוט על מידותיו, ללמוד גאווה ולא להתגאות, כעס ולא לכעוס, דבור ולא לדבר, שתיקה ולא לשתוק. אדם נוצר כדי לשלוט על המידות ולא שהמידות ישלטו עליו.

     ברכת המזון לוקחת את כל העקרונות הגדולים והפילוסופיים שעליהם אפשר לדבר הרבה - ומכניסה אותם ישר אל תוך המטבח והשולחן, אל הסנדביץ' בהפסקה. רק רצינו לאכול, ופתאום אנחנו מברכים על העבר והווה והעתיד, מיציאת מצרים ועד ירושלים. "ואכלת ושבעת וברכת את ה' אלוקיך על הארץ הטובה אשר נתן לך" - נאמר בפרשת השבוע. מכאן לומדים שברכת המזון היא הוראה מפורשת מהתורה. יש לברך לפני שאוכלים משהו, אבל גם אחרי שכבר אכלת ושבעת - גם אז - "וברכת"

     גם שעובר על האדם מצבים של מחלות ייסורים וכדו' ונראים הדברים כמות קשות שכולם רעה וצרה,  החובה היא לחזק את האמונה, ההכרה והידיעה האמתית, שאין מקרה בעולם והכל נפעל מאתו יתברך אך ורק לטובתנו. (אמרי דעת(

     הבעל שם טוב הקדוש כותב בספרו כך "כתר שם טוב" למילים "כי לֹא על הֶּלֶּחם לַבדֹו יחֶּיה האָּדם". זאת אומרת, אדם יכול לחיות רק על לחם אבל האָּדם, שזו הנשמה, חייבת לחיות מזיכרונות. מזיכרונות של אהבה שייצרבו בגוף ובנפש. אדם צובר זיכרונות כמו נמלים בחודשי הקיץ.

השיחרור (פניני הצדיקים, עלון 49)

     חצות הליל כבר עבר. פניה אדומות ונפוחות מבכי, מידי פעם נושאת עיניה למרום והדמעות אינן פוסקות מלזלוג. בידה החזיקה פיסת נייר, עליו נכתבו מספר שורות. "שולחים אותי לחזית!" כך פתח את המכתב, ששלח בערל לאשתו.

     הימים ימי מלחמת העולם הראשונה, שנת "ותרע"ד הארץ". בערל גויס כמה שבועות קודם לכן לצבא ההונגרי, המגויסים נשלחו למחנה אימונים, עברו אימונים קשים. באותם ימים הייתה החזית אזור הלחימה ממש, בו נלחמו אחד מול אחד עד טיפת הדם האחרונה בחירוף נפש, כלי שריון ופלדה לא היו בזמנים ההם. אדם שנשלח לחזית ידע היטב לאן פניו מועדות, הוא היה נפרד ממשפחתו וכל קרוביו, בהנחה שזו הפרידה האחרונה עלי אדמות.

     בפסקה השנייה ביקש ממנה "גדלי את הילדים, האוצרות שלנו בדרכי אבותינו בדרך הסלולה לנו – דרך התורה והיראה" מעין צוואה לפני דרכו האחרונה. "מי יגדל את שבעת הילדים הקטנים שבבית? כמה מסכנים ואומללים הם", חשבה בליבה. בפסקה האחרונה כתב בעלה: "אם יתאפשר, אנא סעי אל רבה של ערלוי ר' שמעון סופר, הידוע כצדיק גדול ופועל ישועות, והפצירי בו לברכני שאשתחרר מהצבא...".

     כל הלילה ישבה ולא עצמה עין לרגע. התפילות נמהלו עם הדמעות. אך הפציע השחר, יצאה מביתה לעבר תחנת הרכבת הנוסעת לערלוי. הרכבת הייתה עמוסה בחיילים הונגריים לבושי מדים שעשו דרכם למחנות הצבא, זלדה התיישבה בפינת הקרון. בהגיעה לערלוי, הפנו אותה יהודי המקום לבית רבינו. זלדה המתינה מעט ומיד הכניסוה אל חדרו, בטרם פצתה פיה, התקשרו עיניה בדמעות והיא הצליחה להשחיל זעקה קורעת לב "רבי, רחמנות...". יותר לא הצליחה להוציא מפיה.

     רבינו הרגיעה ולבסוף הצליחה להוציא את בקשתה היחידה - להשיב את בעלה הביתה ולהחזיר את השלווה והשמחה לביתם הדל ולשבעת ילדיהם. שמע הרבי ואמר בקול רגוע ושקט "אל תדאגי בתי, סעי בחזרה לביתך בלב שקט ושמח, התפילות והדמעות הרעידו עולמות, והגיעו עד כיסא הכבוד, בעזרת ה' כשאת תרדי מהרכבת בעירך, באותה שעה בדיוק יעלה בעלך על הרכבת, המוליכה לביתכם".

     דברי הרבי היו כטל תחיה. היא הודתה לרבי מעומק ליבה ויצאה לשוב לביתה, כשהיא מחוזקת מאושרת מדבריו. עלתה זלדה על הרכבת הנוסעת לעיר מגוריה, ומשירדה הביטה בהתרגשות על שעונה, שהראה על השעה שמונה בדיוק. היא נצרה בזיכרונה את השעה, והאמינה בכל ליבה בתמימות, כי ברגע זה בדיוק דרכה כף רגלו של בעלה על הרכבת, שתחזירו בשלום לביתו.

     גם בלילה זה לא נתנה שינה לעיניה, היא ישבה להודות לבורא עולם על חסדו הגדול, שעשה עימה עם בעלה ועם שבעת ילדיהם, הפעם היו אלו דמעות של שמחה, והיא ציפתה כל הלילה לבואו של בעלה, מאמינה בכל מילה, שאמר הצדיק.

     בשעות הבוקר נשמע סיבוב של מפתח ומנעול הדלת נפתח. בפתח הופיע בעלה, כפי שבירך הצדיק. לפני שהספיקה לספר לבעלה את אשר התרחש מאז שקיבלה את מכתבו, הבחינה בשלפוחיות אדומות שכיסו את פניו, ומתוך בהלה שאלה: "מה קרה לפניך, שהשתנו כל כך מאז עזבת את הבית?" השיב בעלה "לפני יומיים נלקחנו פלוגה של מאות חיילים לחזית, לפנות ערב הגענו למחנה צבאי קרוב לחזית, קולות הירי והנפץ נשמעו בכל הסביבה, לפני היציאה לשטח הגיע רופא צבאי לבדוק בפעם האחרונה את כושרם הגופני של החיילים לפני יציאתם לקרב.

     ברגע שנכנסתי לחדר, הביט בי הרופא במבט רציני. הוא פנה אליי בהיסוס ושאל: "אתה תמיד נראה כך?", לא הבנתי למה כוונתו... "כן" השבתי לפי תומי. הוא הביט מקרוב על פני, ולתדהמתי שלף דף צבאי ובו ציין, כי אני פטור משירותי הצבאי לאלתר. יצאתי, כמי שאינו מאמין למה שעובר עליו וחזרתי ברכבת".

     "באיזה שעה היה זה?" שאלה בהתפעלות, בחשבון קצר של הזמנים שחלפו, אמר לה בעלה, כי השעה הייתה... שמונה בערב בדיוק! ברגע בו ירדה היא מהרכבת בעיר מגוריה, עלה בעלה על הרכבת שהוליכה לביתו. ולא נפל כחוט שערה מדברי הצדיק.

אומר ה'באר היטב' (או"ח קפה, א): 'מצאתי למה אין את האות 'ף' ב'ברכת המזון', לפי שכל מי שמברך 'ברכת המזון' בכוונה, אין שולט בו לא אף ולא קצף וכו', ומזונותיו מצויין לו ברווח ובכבוד כל ימיו . ומדבריו יוצא שסגולת 'ברכת המזון' מתוך כוונה, היא סגולה להינצל מכל רע צרה ומצוק.

     אומר רבי שמשון - משום מה אין הורים מבינים שלא פחות מכך ראוי להשקיע ולהוציא הוצאות על ילד בעל כישרונות מיוחדים. ואדרבה, בילד מחונן יש להשקיע יותר ולהוסיף לו שעות לימוד עם אברך שיוסיף לו דעת מעבר למה שלומד בכיתה, שבאופן טבעי אינו עונה על הצורך של ילדים מוכשרים ביותר.

   אומר שלמה המלך: "ראשית חכמה יראת ה" - יראת ה' זה השורש וממנה מגיעה החכמה האמתית...

     זה הרבה יותר טוב לדבר אחד עם השני מאשר לדבר אחד על השני.  

כששותקים בבית הכנסת – נושעים ['ובהיכלו אומר כבוד']

     אברך שחזר מארה"ב סיפר מה שקרא בעקבות פתק שהיה תלוי בפתח בית המדרש של אחת הישיבות הגדולה באמריקה,  ועורר הדים מרובים.

     אל ביתו של הצדיק המפורסם רבי אביגדור מילר זצ"ל הגיע אחד מתלמידיו, כך נאמר בפתק, וסיפר לו בבכי שזה עתה גילו אצלו את המחלה, ולפני שניגש להתייעץ עם רופאים, הוא בא אל רבו כדי להיוועץ מה לעשות וכיצד לרפא את השבר הגדול שפקד אותו. 'יש לי לשאול אותך שאלה אחת ויחידה', אמר לו ר' אביגדור. והתלמיד היטה אוזן, מצפה לשמוע מה יגיד לו רבו. 'האם בבית הכנסת בו הינך מתפלל מדברים בקריאת התורה'? – שאל הגה"צ. והאברך לא היסס,  והשיב: 'כן מדברים'. 'אם כן, אין לי תרופה למכתך', הפטיר רבי אביגדור. התלמיד, מזועזע ונסער כולו, שמע את הדברים, והבין את אשר עליו לעשות. הוא העתיק את מקומו לבית מדרש אחר , שם לא מדברים בקריאת התורה. ונרפא.הרופאים היו המומים, ואמרו שאין הם מבינים כיצד ארע הדבר, אבל ר' אביגדור, ידע גם ידע. וזה עוד לא הכל.

     בפתק שהיה תלוי בפתח הישיבה ההיא נכתב עוד שאברך נוסף שנתקף במחלה ושמע את הדברים, עבר אף הוא להתפלל במקום אחר . וגם הוא נרפא. לסיפור המרטיט הנ"ל עם הגה"צ רבי אביגדור מילר זצ"ל,  היה המשך גם בבית מדרשו של הגאון רבי אברהם שלמה יאווא,  רב דקהל 'נטעי אביגדור' באמריקה. ביום שמחת תורה, לפני עליית 'כל הנערים', ניגש אברך אחד אל הגרא"ש, אב"ד הקהילה, הודיע לו שבנו בן ה- 3 שיעלה עוד מעט ל'כל הנערים', חולה במחלה, וביקש שיברכו.  האב"ד לא המתין הרבה, ועוד לפני שעלו כל הילדים לעליית 'כל הנערים', הורה לעשות שקט בבית הכנסת, וסיפר לפני כל המתפללים את הסיפור שהיה עם הגר"א מילר. הקהל התרגש מאד, ומיד לאחר מכן אמר רבה של הקהילה, שהיות ויש כאן עמנו ילד קטן שנתקף במחלה הקשה, אני מבקש שכל המתפללים, ללא יוצא מן הכלל, יקבלו עתה על עצמם שלא לדבר בתפילה בקריאת התורה – במשך שנה שלמה, מ'בראשית' עד ו'זאת הברכה', ובזכות החיזוק הזה ישלח השי"ת רפואה שלמה לילד הפעוט המצפה לרחמי שמים. הציבור הנרגש, קיבל על עצמו תכף ומיד את העניין בהחלטה גמורה, ואמרו שהם מתחייבים שלא לדבר במשך כל השנה.

     לאחר כמה ימים,  כשהילד עבר סידרת בדיקות נוספת, התברר לפליאת כל הרופאים שלא נותר בגופו שמץ מן המחלה. ממש הכל-הכל עבר ונתרפא, כאילו לא היה דבר. הרופאים התפלאו מאד, כיוון שהיה מדובר בסוג נדיר של המחלה, שבדרך כלל אינו מתרפא על- נקלה.  

     כששומעים את כל הסיפורים המרגשים הללו, צריך לחשוב הלא הדבר הזה מחייב אותנו, את כל אחד ואחד, להתחזק במאד בעניין שמירת הדיבור בתפילה ובקריאת התורה. 

     "איננו שכירי יום" - אמר פעם הרב זצ"ל בשיחה בפני מלמדים - "ולא 'פקידים', אלא רופאים של תחלואי הנפש.  ואותה מידה של התמסרות הנדרשת מרופא בטיפול ובדאגה לבריאותם של מטופליו נדרשת גם ממלמד למען הצלחת חינוכם של כל תלמידיו.

אנו עמלים ועובדים ללא הרף, ומבזבזים הרבה כח ועמל בשביל להשיג עוד משהו ועוד משהו, אבל בסוף מראים לנו כי הפרנסה נמצאת למעלה, משמים פותחים בפנינו פתח של הצלה שכלל לא חשבנו עליו, ואילו היינו פונים בתחילה מיד לאותה מקום מלמעלה כבר מזמן מזמן היינו נושעים, ובחנם בלא כל טורח!.. (המגיד מדובנא זי״ע)

     הרה"ק רבי ישראל מטשורטקוב זיע"א פירש על פי הגמרא (פסחים נד): "גזירה על המת שישתכח מן הלב" - שהרי כל דבר אבוד שאין שום סיכוי למצאו, האדם מתייאש ממנו ושוכח אותו. אבל כאלפיים שנה מאז חורבן בית המקדש, עדיין אנו בוכים ומתאבלים עליו. ומכאן שבית המקדש איננו כדבר "מת" ואבוד מאיתנו.  זאת נחמתנו אחרי תשעה באב. שבית המקדש "חי" ויבנה במהרה. 

     "ואתם הדבקים בד' אלקיכם חיים כולכם היום" (ד' ד'). יש אנשים האומרים כי דבקות בהקב"ה אפשר רק לאחר מיתה בעוה"ב, וי"א גם בחיים בעוה"ז אבל רק ליחידי סגולה, וי"א כי כולם יכולים להגיע לדרגה זו, אבל רק לעת זקנה כאשר אין כבר כ"כ יצה"ר. לזה נאמר: "ואתם הדבקים בד' אלקיכם חיים" - גם בחיים בעוה"ז, "כולכם" - לא רק יחידי סגולה, "היום" - בכל יום ולא רק לעת זקנה. (שעב"ר(

    יש מספיק מכשולים בדרך, אל תהיו מכשולים בעצמכם...

ה'קָלְפּטוַֹמְנַייק' (פרפרת, גליון 284)

     מספר הרה"ג רבי אשר קובלסקי שליט"א: לפני עשרות בשנים, בתל אביב של מעלה, התגוררה הרבנית בלה שלזינגר ע"ה, שהייתה בתו של מורנו רבי יעקב רוזנהיים זצ"ל, והיא שייסדה וכיהנה כנשיאת 'נשי אגודת ישראל'.  היא הייתה אישה ברוכת כישרונות ומעשים, שפעילותה הרבה חבקה עולם, למען הציבור היהודי בארץ.

     באותה עת, התגורר בשכונת מגוריה נער צעיר, של"ע לקה במחלת ה' קָלפּטוֹמנַיה', המוכרת יותר בשם מחלת ה'גנבת'.  זו מחלה נפשית שהלוקה בה מאבד את השליטה בדחפיו האישיים, ואינו מצליח להימנע מלגנוב כל מה שרואות עיניו.  יודגש, לא מדובר בגנב מתוך רוע או שרירות לב, אלא באדם ההופך לגנב כתוצאה מחוסר שליטה במעשיו.  כל בר דעת מבין, שהחיים בסביבתו של אותו אדם - קשים מנשוא. לא רק שהאיש מזיק בפועל, הוא גם נחשב כאדם רע, והופך לאדם דחוי חברתית ואומלל נפשית. במצב כזה,  כמעט ואין מה שיכול להוציאו מהסחרור הנורא אליו נקלע,  שכן איש אינו חפץ להתקרב ולטפל בו.

     אותו נער צעיר, חלה במחלה הקשה הזו, ובתוך תקופה קצרה נודע שמו כגנב שאינו חת מאיש, והכל התרחקו ממנו,  כאשר בהרבה מהמקרים גם זכה לגערות וקיתונות של בוז מאותם שניזוקו ממעשיו.  כך הלך מצבו הנפשי והידרדר, עד שהבחינה בו הרבנית שלזינגר, והזמינה אותו לביתה, להתגורר בבית שחסד והכנסת אורחים היו הבריח התיכון בו. היא ידעה כי בכך היא הופכת את ביתה למקום מועד לפורענות, הן מצד הגנב -  שיחמוס את כל מה שיעמוד בדרכו, והן מצד רודפיו - אשר לבטח יבואו לביתה לדרוש את שגנב מהם. למרות זאת,  אירחה אותו בביתה במשך תקופה ארוכה, ולמותר לציין שהייתה זו תקופה קשה מאוד עבורה. דברים נעלמו ממקומם, כלים יקרים מצאו את דרכם לחדרו, לא היה אפשר להשאיר כסף בבית ולו לרגע אחד. אך כל זאת היה רק אפס קצהו ממסירותה כלפיו - - הן מדי יום, יצא הנער לדרכו, ועד שהיה שב הביתה - היה מספיק כמה גניבות... הכל ידעו כי הוא מתגורר אצלה, ובאו לדרוש את הנגנב מהם, תוך שהם מטיחים לא פעם מילים קשות ונזעמות. הרבנית שלזינגר קיבלה את כולם בנועם, התנצלה בשמו, והייתה משלמת את עלויות הגניבות מכיסה הפרטי,  בלי לספר לו על כך כלל! תקופה ארוכה נמשכה המסורת הזו, כשהנער שחי בביתה - גונב כדרכו, והרבנית מתנצלת על לא עוול בכפה, ומשלמת מכספה האישי את הגניבות. היא עשה זאת כדרך טיפולית שהוכיחה את עצמה - כי אכן, עד מהרה, נסללה הדרך לטיפול בנער הסובל. העובדה כי אנשים כבר פחות הטיחו בו בחוצות, יחד עם העובדה שהרבנית ליוותה אותו בתהליך טיפולי ארוך ומייגע, הובילה לכך שכמות הגניבות הלכה וירדה, עד שהתופעה פסקה כליל. לימים, נפרד הנער בדמעות תודה, ויצא לחיים חדשים ומשוקמים, נטולי גניבות ומעשים לא רצויים.

     כדרכו של עולם, הקשר ביניהם נותק, והנער כמו נשכח מלב. גם הרבנית עסקה כבר בעיסוקים אחרים, וכבר שכחה מהנער אליו כה התמסרה, עד שחילצה אותו ממחלתו הקשה בעמל רב והוצאה כספית ניכרת...  חלפו עשרות שנים, וללונדון נקלעה בתה של הרבנית שלזינגר, סבתי הרבנית טורק ע"ה. היא התפללה תפילת שחרית בבית כנסת מקומי, ועוף השמים הוליך את הקול לעזרת הגברים, כי אורחת מישראל בשם הרבנית טורק הגיעה. מששמע על כך אחד מחשובי ונכבדי בית הכנסת המקומי, ביקש לשוחח עמה בדחיפות לאחר התפילה.  בקול רועד מהתרגשות, שאל האיש - שכאמור, נמנה על בכירי ופארי הקהילה בלונדון - אם האורחת בתה של הרבנית שלזינגר מתל אביב. האישה השיבה בחיוב, ואותו אדם החל לבכות ולהתייפח, ובקושי הצליח להוציא הגה מפיו. לבסוף, אמר בקול סדוק: ''דעי לך שאינני יכול ואין דרך בעולם להודות לאמך. היא הצילה את חיי, נתנה לי חיים במתנה! זוכרת את הגנב שהסתובב אצלכם בבית?''.  כמו מחזה נוסטלגי עתיק, צפה ועלתה לנגד עיניה דמותו של אותו נער, שהתגורר בבית הוריה. מתוך ערפל השכחה שבה ועלתה תמונתו, והיא שפשפה עיניה בתדהמה: ''מה?!  זה אתה?!''. ' אכן כן!' - שב האיש וקבע, וסיפר על שנותיו כנער דחוי ומושמץ, גנב בשיא 'פריחתו'... ''הכל טענו כי עתידי בין יושבי בית הסוהר, אך אימא שלך - רוח אחרת הייתה עמה,  היא הצילה את חיי! כשאני מביט במשפחה שהקמתי , בקהילה בה אני שותף, בהתקדמותי הרוחנית - אני יודע שכל זה הוא לא בגללי, כי לכשעצמי - הייתי אמור לבלות את שארית חיי מאחורי סורג ובריח. רק ליבה הפתוח כאולם של אמך, הציל את חיי, נתן לי סיכוי. היא הוציאה אותי מעומק המחלה, גאלה את נפשי, היא שהעמידה אותי כאדם מן היישוב, שגם הצליח להתקדם בחיים!'' - סיפר האיש,  כשהוא מנגב ללא הרף את דמעותיו הנרגשות...

אושר לא נובע מהעדר בעיות אלא מהיכולת להתמודד איתן.

     איך אפשר להעריך את התורה בכסף, כמה נשלם עבור לימוד דבריו של הבורא שנתן לנו את תורתו , אם נעריך זאת בכסף רק נמעט מערכה האמיתי. היא שווה הרבה יותר ממה שכסף יכול להעניק.

     אין שואלים לאורח 'התפללת?' אלא שואלים אותו 'סעדת'?.

     המרן החפץ חיים זצ"ל נשאל על המן, שכל אחד שרצה לטעום טעם היה חושב ונהיה לו. כגון אם רוצה טעם גלידה היה מרגיש זאת. מה היה קורה כשלא חושבים על כלום? ענה הח"ח – כשלא חושבים אין לזה שום טעם!

כבוד התורה – ("איש לרעהו'')

     מעשה באברך, שזה לו כבר כמה שנים מנישואיו, ועדיין לא זכה להיפקד בזרע של קיימא. הוא הגיע למעונו של הגאון הקדוש רבי מאיר אבוחצירא זצ"ל, ותינה לפניו את צרתו הגדולה, והפציר בו, כי יבטיח לו לזכות בפרי בטן.  אמר לו הצדיק: "דע לך, כי נעשתה על ידכם פגיעה ברב שסידר לכם חופה וקידושין... טרם תבואו אליי, עליכם לפייסו...". האברך קפא על מקומו.  לאחר רגעים של חיל ורעדה, הוא נזכר במה שהתרחש בחופתו,

     הגאון רבי דוד פוברסקי זצ"ל, ראש ישיבת פוניבז  , הוא שהוזמן לסדר קידושין, וכך אירע המעשה: המחותנים ביקשו מהגאון רבי דוד, להוסיף לכתובה כמה תנאים, שלא נהוג להכניסם לכתובה. ראש הישיבה פסק, כי אינו מסכים לכך, ומשהמשיכו האנשים לדרוש את כתיבת ההוספות בכתובה, התנצל ראש הישיבה והודיע, שלא יוכל לסדר את הקידושין, אם ימשיכו להתעקש על בקשתם.  לפתע, באותם רגעי לחץ, הגיב אחד המחותנים, 'לא נוכל לוותר בשום אופן על הוספת השורות הנחוצות הללו, ואין ברירה, גם אם כבוד הרב לא יסדר את הקידושין'...הגאון רבי דוד לא כעס ולא התרגז כלל, וגם על פניו לא ניכרו שום סימני קפידא. מתוך שלווה ורוגע, קם ללכת,  ויצא מאולם השמחות. רק בחלוף כמה דקות, התעשתו המחותנים, ורצו אחריו להשיבו. למזלם, רכבו של ראש הישיבה טרם הספיק לעזוב את המקום, והם התחננו לפניו: ' הרב יחזור ויסדר לנו חופה וקידושין, ותהא הכתובה בדיוק כפי רצונו, אנחנו לא מתערבים יותר...'. הרב פוברסקי - ענק בענווה, שב לאולם בשמחה, סידר את הקידושין, והכל בא על מקומו בשלו. אלא, שמסתבר, כי מן השמים לא הסכימו למחול על הפגיעה בכבוד התורה...  

     בבהילות, יצא האברך מבית רבי מאיר אבוחצירא ונסע תיכף ומיד מאשדוד, אל מעונו של ראש הישיבה רבי דוד פוברסקי בבני ברק. שטח בפניו את צרתו בדמעות, וביקש מראש הישיבה שיואיל למחול לו, 'משום שרבי מאיר אבוחצירא גילה לנו, כי עלבון כבוד התורה מפריע ומעכב כאן  ... הרב פוברסקי שמע את דברי האברך בכאב גדול, ולפתע פרץ בבכי מזעזע, על כך שבעטיו נמנע פרי בטן מזוג יהודי.  לאחר מספר רגעים עת שנרגע מבכיו, מיד הצהיר מפורשות,  כי מוחל במחילה גמורה ואין לו כל קפידא.

     עוד באותו הערב, שב האברך אל רבי מאיר אבוחצירא וסיפר לו כי הושגה המחילה. האברך לא זז משם, עד שבירכו הגאון הקדוש שיזכה להיוושע כמשאלת ליבו. ואכן, באותה השנה, זכו הזוג להיפקד במזל טוב בזרע של קיימא.

אושר לעולם אינו פוחת כשחולקים בו.

     אחד פונה לקב"ה בתפילה ואומר לו: ריבונו של עולם אם תתן לי לזכות שני מיליון ₪ בלוטו, אני מבטיח שאשב ואעסוק כל ימי חיי בתורה, לפתע שומע הוא בת קול שאומרת לו: היי אדוני חֲדל מתפילתך, יש לי כבר המון אבְּרֶכִּים שעושים את זה גם בשביל 1500 ₪ בחודש...

     אם המטרה לא מספיק חשובה לך - לא תהיה לך סיבה מספקת להתאמץ. וכשאין סיבה להתאמץ - אין סיכוי להצליח. לכן וודא שהיעד באמת חשוב לך. 

     בכל מעשה שאנו עושים, שנראה לפחות לערב בו כוונה טובה לשם שמים, וחשוב מאוד שבמשך הזמן היא תהפוך להיות הכוונה העיקרית.

אחראי ניקיון (מאורות הדף היומי, גיליון 1047)

     שלום רב . אני, בעל תשובה מתל-אביב, שולח לכם את הסיפור הבא.  ביום בהיר דפק צעיר ביישן על דלת משרדו של מנכ"ל חברת ענק, פתח בדברי נימוס וסיפר בקול שקט כי הוא מחפש עבודה.  מלא בטופס זה את קורות חייך ואת רמת השכלתך, ואו אז נראה מה קורה, השיב המנכ"ל.  לאחר מספר דקות הצעיר השיב את הטופס הממולא. בעל החברה עיין בו ולא האמין למראה עיניו. מולו יושב גאון! השכלה גבוהה, כישורים מגוונים ורב צדדים. גם הכתב המסולסל והנאה העיד כי בעליו בחור פיקח ומוכשר.  בקושי רב הסתיר בעל החברה את התפעלותו ,ופנה אל הצעיר בקול מאופק: אני מוכן להעמיד לרשותך משרד מרווח, עם צוות עובדים. משרתך היא - קידום החברה!  פניו של הצעיר נפלו. לא לזאת ציפה. לא תודה,  אמר. אינני מעוניין ליטול על עצמי אחריות מיוחדת. באתי הנה כדי לבקש עבודה בתור מנקה, או תחזוקן! בעל החברה לא האמין למשמע אזניו. כמעט עמד לזרוק את הטיפש מכל המדרגות, אך במחשבה שנייה החליט כי מוטב לו לתת לבחור את דבר  מבוקשו, אולי ביום מן הימים יתפכח ויטול עליו את התפקיד.

     עברו חודשים. הצעיר עשה את עבודת הנקיון נאמנה, קיבל את משכורתו הצנועה, ולא שת לבו לכל ההצעות הנדיבות שהיה בעל הבית מעלה בפניו מפעם לפעם.  נוכח שלוותו של הצעיר, החליט בעל החברה כי עליו להאיץ את תהליך ההבשלה של העובד המוזר. בו ביום הטיל עליו לנדוד לסניף מרוחק של החברה כדי לשחרר סתימה במערכת האינסטלציה, לנקות גרם מדרגות בבניין בן עשר קומות, ולקראת ערב לגזום את עצי הנוי שבגינתו הפרטית.  הצעיר עבד כמטורף מבוקר ועד ערב, וקרס תחת עומס העבודות.

     לאחר כשבועיים הוא נכנס בראש מורכן למשרדו של בעל החברה,  ובקול שבור שאל: המשרד, המשרד שדיברת עליו, עוד קיים? אפשר להכנס אליו?

     אנחנו בניו של הקב"ה ברוך ה' בשנים האחרונות זכיתי להגיע להכרה נפלאה זו. תפקידנו בעולמנו הוא רם ונשגב. אך לעיתים אנו בוחרים לעסוק בזוטות, בדברים הקטנים, לא בעיקר, במהות, באמת. אך בעל החברה אינו מרפה. הוא מזכיר לנו שוב ושוב, כי אנו ראויים לתפקיד גדול וחשוב.  ככל שנקדים להבין זאת, ייטב.

אם אדם לוקח/גורע מצווה אחת או מוסיף מצווה אחת, נפשו וגופו לא יתפקדו, ולא יגיעו לשלמות הנדרשת.  רק בקיום המצוות בצורה מדויקת ניתן להגיע לשלמות.

     אמר רבי חמא ברבי חנינא אם ראה אדם שהתפלל ולא נענה יחזור ויתפלל, שנאמר: קוה אל ה' חזק ויאמץ לבך וקוה אל ה' (ברכות לב, ב).

     בכל ויכוח יש מנצח ומנוצח. מי אמור לשמוח יותר, המנצח או המנוצח? לכאורה נראה שהמנצח אמור להיות המאושר יותר.  ולא כך הדבר. אומר רבי יהודה החסיד ב'ספר חסידים' שהמנוצח צריך לשמוח הרבה יותר, משום שקודם לכן לא הייתה ידועה לו האמת וכעת הוא מצא אותה.

     ישנם אנשים שהתיקון שלהם הם נשותיהם (שמואל אייזיקוביץ)

הפעמון שלא צלצל )על חומותיך ירושלים עמ' מ(

     בשנת תרע"א פרץ משבר כספי קשה, במוסדות "הישוב הישן" בירושלים. בין המוסדות הנפגעים, היה גם בית היתומים דיסקין,  בנשיאות רבי יצחק ירוחם דיסקין.

     רבי משה בלוי החליט לנסוע לחוץ לארץ כדי לגייס כספים להצלת בית היתומים. בהיותו בעיר פרשבורג אשר בהונגריה, קרה לו מאורע שלמדו עד כמה צריך לדון לכף זכות. וכך הוא מספר עליו: את שבת הגדול שבתתי בפרשבורג. בערב שבת עליתי אל הדיין רבי לייב רובינשטיין והפקדתי בידו את הכסף שנמצא אצלי. ביום ראשון בבוקר נכנסתי אליו שוב כדי לקבל ממנו את הפקדון.  הוא שאלני: האם בקרת כבר אצל הרב (רבי עקיבא שרייבר[?  כשעניתי בשלילה, אמר לי: איך יתכן להיות בפרשבורג ולא לבקר את הרב? לך עוד היום לפני הצהרים לבקרו. לא תתחרט.  הבטחתי לעשות זאת.

     הרב גר בקומה ראשונה. נגשתי אל הדלת וראיתי את הכתובת בהונגרית: הרב הראשי שרייבר. אני לוחץ על הכפתור החשמלי אבל אין תשובה. הנני לוחץ שנית ושלישית. אין תשובה. אני חושד שניתנה הוראה למשרת, אם יראה יהודי אורח (שבוודאי עוסק באיסוף כספים), שלא יפתח לו.  אני מתרעם בלבי, חוזר לאכסנייה שלי ושולח גלויה בדואר. בה אני כתוב שרציתי לבקר אבל לא נתנו לי להיכנס. וקובל אני על הרב, על שאין עניים בני ביתו.  אחרי הצהריים פגשני שוב רבי ליב רובינשטיין ושאלני: האם כבר בקרת את הרב? "כן" עניתי. "אבל לא פתחו לי את הדלת. כנראה אין הוא מתגעגע למבקרים כמוני" "לא יתכן" אומר הוא. "אין אתה מכיר את הרב. אין מנהגו כך.  עכשיו מבקש אני שלא תסע מכאן עד שתתראה עם הרב. האם מצאת את ביתו לנכון ?" "כן" אמרתי. "ראיתי שלט קטן" . "ומה עשית?" "לחצתי על הכפתור החשמלי" . "באיזו דלת?" הוא שואל. "בדלת האמצעית" ? "כן" עניתי. " בלכתך אחרי הצהריים, לחץ על כפתור הדלת, בצד שמאל".

     אני הולך ולוחץ על הכפתור שאמר לי. נפתח אשנב והמשמש שואל: "רוצה לראות את הרב? איזה שם להודיע?" " משה בלוי מירושלים"אחרי מספר רגעים נפתחת הדלת המרכזית והרב יוצא לקראתי ומזמין אותי להיכנס. הביקור נמשך שעה וחצי. אני עומד לצאת והוא מלווני. שנינו לא מזכירים את בקורי שלפני הצהריים ולא את הגלויה (הדואר מתחלק שם, פעמיים ביום(.  הוא יוצא אתי עד מחוץ לדלת ואומר לי: "בבקשה, לחץ על הכפתור" . אני לוחץ. " האם אתה שומע צלצול?" " לא" "הפעמון מקולקל זה ימים אחדים" אומר הרב. עכשיו ודאי נוכחת שאזהרת חז"ל – "והוי דן את כל האדם לכף זכות", כוללת גם את הרב.

אם בוכים, שנדע על מה לבכות...

     אמר התורם שתרם מעל לציפיות, יכולים אתם לאמוד את כיסי, אולם אינכם יכולים לאמוד את ליבי...

     אנו שואלים את עצמינו, מדוע אנחנו לא משתנים ונשארים באותו מצב וזאת משום שאנחנו לא לומדים תורה מתוך עמל ושמחה, אילו היינו לומדים באופן כזה, לא היה לנו את כל הבלבול דעת הקיים כיום. )דרכי החיים(

     לאחר שברור לך היעד הסופי שלך, תחלק אותו ליעדים יומיים. כל יום יש לו יעד קטן שמקדם אותך אל היעד הכללי. יעד כללי לבדו אינו מספיק, משום שאתה תדחה את הפעולות הנדרשות היום, מיום ליום.

הנדיב הצדיק שהסתיר את צדקותו (עפ"י הספר 'טיב המעשיות)

     מעשה זה שלפנינו מסופר בגירסאות שונות, והנני מספרו בזה כפי שקיבלתיו מכבוד אמי מורתי עליה השלום.

     באחת העיירות התגוררו שני יהודים נגידים מפורסמים, האחד יצא שמו לתהילה ולשבח, ואילו השני בהיפך הגמור לקללה ולא לברכה. הראשון היה אמנם בעל פונדק פשוט ביותר, אבל נדיבות לבו התפרסמה בכל העיר וגלילותיה,  בהיותו מכניס אורחים גדול. הוא הקים על יד הפונדק "בית הכנסת אורחים", שהיה מיועד לכל מאן דבעי, כל יהודי שהדפק על דלתותיו קיבל אש"ל מלא חינם אין כסף! הארוחות הוגשו שלוש פעמים ביום כיד המלך, ומשרתים מיוחדים מטעם הנגיד דאגו כל העת לטובתם של האורחים הרבים שגדשו את המקום, ניקו את החדרים ואת אולמות האוכל, החליפו את המצעים ואת המגבות, והכל נעשה במיטב השרות ממש כבבית מלון של חמישה כוכבים, רק בהבדל קטן בענין התשלום. שאם בבית המלון - על כוס מים פשוטה שבלובי יש לשלם מחיר מלא, היה כאן הכל בחינם גמור, לשם מצות הכנסת אורחים בלבד. ואם לא די בזה, הרי כשנפרדו מן המארח הדגול בברכת 'ישר כח' היה משלשל ביד 'נתינה' חשובה והוגנת שיהיה להמשך הדרך.

     חברו השני לעומתו, שהתפרסם גם הוא בכל הגלילות סביב, היה זה כאמור מהסיבה ההפוכה בדיוק. בזכות קמצנותו הגדולה – הוא היה יהודי עשיר, גביר אדיר, יעקב שמו, סוחר ותיק בעל עסקים מסועפים במדינות שונות, אבל כמידת עשרו כן גודל קמצנותו, ולא תרם אף פרוטה אחת לצדקה! הכל ידעו שבארמונו של 'יעקל קמצן' לא מומלץ להתנסות בבקשת נדבה, הוא היה מגרש את מתדפקים על דלתותיו בבושת פנים! לא פלא אפוא שהיו יהודי העיר שונאים אותו,  ומתרחקים ממנו תמיד. עד כדי כך הגיעה מידת קמצנותו, כאשר לרגל עסקיו היה עובר בדרכים על פני ערים ומדינות שונות בעולם - ובימים ההם בטרם עידן הדואר המפותח כבימינו, היו מעבירים כספים ממקום למקום על ידי הסוחרים הללו שנעו בדרכים, תמורת אחוזים מסוימים פעם שחזר מנסיעותיו היה מביא עמו כמה מעטפות תפוחות וגדושות - הגביר הקמצן דנן היה גובה בשכרו מחיר גבוה ומפולפל ביותר. בכל שנשלחו עבור תושבי העיר, וגובה את שכרו הגבוה. במיוחד יצא שמו לשמצה, על כך שגם מאלמנות ומעניים ומאנשים שאין הפרוטה מצויה בכיסם - היה גובה את אותו מחיר גבוה ביותר. רוב המעטפות היו הרי מיועדות דוקא לנצרכים הללו. היה יעקל הסוחר מגיע לבית האלמנה או העני הנמען, מגיש את המעטפה המרשרשת, ודורש במפגיע את שכרו בנתח הגון. האלמנות והעניים כעסו מאד על החלק הנכבד שהותיר לעצמו משלהם, "וכי אין בלבך שום רגש של רחמנות?" התריסו כנגדו - אך יעקב הקמצן היה גם עקשן מובהק, ולא ויתר על פרוטה מדמי סרסורו! כל תחנוניהם נפלו על אזנים ערלות בלית ברירה נאלצו לשלם לו כדרישתו, השנאה נגדו גברה "אם אין תשלום, אין מעטפה!" פסק, "מחזיר אני תכף את הכסף , לשולח!" והלכה, עד שמרוב שנאה ובוז שהתרחקו ממנו בני העיר, כינו אותו כולם "יעקל גוי", על שאין בלבו שום רגש יהודי, והתנהגותו כמו של גוי, רחמנא ליצלן. כך יצא שמו של 'יעקל גוי' לשמצה לקללה ולמרמס בפי כל. כך התרגלו להם בני העיר בשגרת חייהם בצל שני הנגידים ההפוכים באופים מקצה לקצה. כשהראשון מחזיק ותומך תמיד בכל קופות העיר, ואילו השני מתנכר, מתקמצן ומתרחק יותר ויותר מחברתם של אנשים.

     ויהי היום, והנה הגיע קיצו של 'יעקל גוי' להשיב נשמתו אל צור מחצבתה.  בפטירתו לא הזיל איש דמעה, הכל נדו לקמצן אכזר זה. מרוב שנאה ומרירות שחשו כנגדו. בלית ברירה נאלצו להקצות לו פינה נידחת בפאתי בית החיים. על מצבתו רשמו ברוב שנאתם עליו: "פה נטמן יעקב גוי". עד מהרה נשכח שמו של 'יעקל קמצן' נאלח זה מלב אנשי העיר. כולם שמחו להתפטר ממנו, וחסרונו לא כאב לאף אחד - מלבד אולי לאותם אלמנות ועניים שהיה מעביר אליהם את מעטפות הדואר שנשלחו עבורם. אך גם הם לא הצטערו הרבה, עד מהרה ימצא סוחר דוור מחליף, חשבו שלבטח גם יוריד את המחירים הגבוהים והמופרזים שנגס אותו קמצן גוי. חלפה תקופה, והנה התגלו בעיות בתפקוד 'בית הכנסת אורחים' המפורסם, עד שיום בהיר אחד הוא נסגר על מנעול ובריח. כמו כן גם קופות הצדקה הרבות, שעל ידיהן היה מפזר ותומך בעניים רבים ובמוסדות תורה וחסד,  כולן נסגרו בזו אחר זו. הפונדקאי הכריז על פשיטת רגל, ובבת אחת איבדו בני העיר תומך חשוב ונלהב מעמודי התווך של כל ענייני הצדקה שבעיר. כראות רב העיר את תוצאות פשיטת הרגל של הפונדקאי, חש הוא שמשהו אינו כשורה כאן, - מה קרה פתאום שהכל נפסק בבת אחת?  הרהר הרב, אולי זקוק האיש לעזרה או ליעוץ? הזמינו אליו לשיחה. כשהגיע הנדיב לבית הרב, שאלו בחביבות: "אמור נא לי, יקירי, מה קורה לאחרונה בעסקיך? שמא נפלו המניות שלך? אולי זקוק אתה לעזרה או הלוואה כספית?" "לא!" ענה האיש נחרצות, "ברוך השם אינני זקוק כרגע לשום עזרה או הלוואה! הפונדק שלי ממשיך לתפקד כרגיל ופרנסתי מצויה ממכירת יין שרף לתושבי הסביבה, רק את 'בית הכנסת אורחים' אינני מסוגל יותר להחזיק, לצערי. וכן לאחרונה נאלצתי, לדאבוני, לקצץ בתרומותיי ובתמיכותיי בקופות העיר השונות, קשה לי לדבר על זה, אבל כבר אמר החכם: 'ההכרח לא יגונה', ולעת עתה מוכרח אני להפסיק את תרומותיי השונות לצדקה, וכן 'בית הכנסת אורחים' ישאר סגור!" "אבל מדוע?" נזעק הרב, "הרי יודע אתה היטב כמה חיוני וחשוב הוא בית גדול זה בעירנו. כבר אמר החכם מכל אדם (משלי יב, כה) 'דאגה בלב איש ישיחנה', אולי נמצא עצה להוציאך מן הסבך, ולהעלותך על דרך המלך!"  הפציר הרב. אבל האיש לא נענה, "כבר אמרתי, שברוך השם אינני זקוק לשום עזרה, פרנסתי ופרנסת בני ביתי מצויה מבית המזיגה. ואבקש נא מאד לא להכביד עלי בשאלות נוקבות, כי מנוע אני מלדבר בנידון!" חתם האיש, לפליאתו של הרב. משראה הרב שאין הענין פשוט החליט שאין מנוס מחקירת הדברים לאשורם.  בלבד, היא בעיה ציבורית הנוגעת לכל בני העיר! בתוקף סמכותי כרב "שמע נא" פנה אל האיש בתוקף, "הבעיה שלפנינו איננה פרטית שלך העיר עלי לדאוג לשלומם ולטובתם, לפיכך מוכרח אתה לשתף אותי בנסיבות שגרמו לכל הירידה הדרסטית הזו!" מתחילה חתם האיש את פיו, לא אבה לספר כלום, והתעקש לשמור על זכות השתיקה. אך לאחר הפצרות מרובות נשבר האיש, ואמר: "אגלה בפני הרב את האמת, שמעולם לא הייתי לא נגיד ולא עשיר, בכדי שאוכל בכוחות עצמי להחזיק 'בית הכנסת אורחים' ענק שכזה, ובוודאי שלא לתמוך בצדקות הרבות שפיזרתי! הפונדק הקטן שברשותי יש בו בקושי כדי פרנסת משפחתי בלבד, אך קיבלתי את כל הסכומים האדירים הללו מאיש אחד, שמכספו החזקתי את כל המפעל הזה, כשקיבלתי על כך גם 'משכורת' נאה, עבור טרחתי הרבה בענייני תמיכותיו הרבות ובניהול 'בית הכנסת אורחים', והנה לאחרונה פסקו כל תמיכותיו של האיש, ולכן נאלצתי להפסיק הכל!" "ומי הוא אותו נדיב נסתר?" שאל הרב.  מושבע ועומד בשבועה חמורה שלא לגלות שמץ דבר מזהותו של "זאת לא אוכל לגלות בשום פנים ואופן!" ענה האיש, "מאחר שאני האיש! בקושי גדול הוציא הרב ממני את עצם הסוד שיש כאן תומך נסתר, אבל מעבר לזה לא אוכל להוסיף בשום אופן!"

     האיש היה נחרץ מאד בסירובו לגלות, אבל הרב לא הסכים לוותר בדבר. הוא ערך לו התרת נדרים ושבועות, וגזר עליו ב'גזירת רב' מרא דאתרא שהוא חייב לגלות את אזנו לטובת הציבור, ולהודיע בדיוק את זהותו של האיש! לא נותרה כל ברירה בפני הפונדקי, ואמר: "רואה אני שמוכרח אני לגלות את סוד חיי! ואקווה שלא יהיה לאיש תרעומת בדבר, להוי נא ידוע בפני כבוד הרב, שכל מה שתולים בי העשירות וההילה, אין כל הכבוד הזה אלא משל 'יעקל גוי' הקמצן המפורסם, שלא היה אלא 'צדיק נסתר' ביותר, שהסתיר את כל צדקותיו בחכמה מופלאה. הוא אהב והשתוקק מאד לבזיונות והשפלות שספג כנודע מהאר"י ז"ל גודל הטובה הבאה לאדם ברוחניות ובגשמיות על ידי קבלת הבזיונות באהבה. כל אותן תמיכות וצדקות הגדולות שתמכתי בבני קהילתנו, ובודאי בענין 'בית הכנסת אורחים' דנן וכל צרכיו, הכל מתרומותיו הנסתרות של וכן כל אותן 'מעטפות' שהביא באמתחתו 'כאילו' מנדיבי עם 'יעקל קמצן', אשר השביעני בשבועה חמורה שלא לגלות את סודו! רחוקים, לא היו אלא מכיסו, וכדי להסתיר את תרומתו תלה אותן במשלוח נדיבים שמרחוק. ברצונו לזכות במנה גדושה של חרפות וקללות, היה 'גובה' בשכרו מתוך כספו. נתח הגון באחוזים גבוהים ביותר." בשמוע הרב כל זאת, נדהם והשתומם עד מאד, שכן התברר עתה שאין אותו קמצן גוי, אלא צדיק נסתר ירא ה' מרבים,  שהסתיר את צדקותו במעטה של רשעות וקמצנות.

     למחרת קרא הרב עצרת רבתי, והודיע לכל אנשי העיר שהוא יערוך הספד גדול על "הרב הצדיק הנסתר הקדוש והטהור, הנקרא רבי יעקל גוי" כמובן היו הכל מסוקרנים מאד לדעת ולהבין: מה קורה כאן? כיצד נתהפך אותו קמצן רשע אכזרי פתאום לרב צדיק קדוש וטהור?! סיפר הרב בפני אנשי הקהילה את כל האמת , והודיעם מי ומי היה מיטיבם הגדול. הוא הרים קולו בבכי ובזעקה,  על ש"נודע עתה שזילזלנו באדם גדול מאוד, ורדפנו את מיטיבנו הגדול, ועתה שומה עלינו להתחרט בדבר בכל לב, ולבקש מחילה מן האדם הגדול". הלכו כל בני העיר יחדיו בהכנעה וברגשי חרטה עמוקים, לבקשת מחילה ברוב עם. באותו מעמד רצו לתקן את אשר ביזו וביקשו להחליף עבורו מצבה חדשה במקום אותה מצבה שנרשם עליה שהיה "קמצן", אך הרב אמר, שיש להשאיר תיבת השאיר בשביל עצמו כלום. את הכל פיזר נתן לאביונים. אולם על 'קמצן' במצבתו, כי הוא היה 'קמצן' מהנאות עולם הזה והבליו, ולא תיבת 'גוי' הרשומה במצבה הסתפק הרב אם ניתן להשאיר כך מצבת איש יהודי, וביקש להתישב בדבר.

     באותו לילה התגלה אל הרב, רבי יעקב בעצמו, וביקש ממנו להשאיר תיבת "גוי" על מתכונתה, כי נעשה מזה 'קורת רוח' גדול בשמים, עד שנהנו בפמליא של מעלה בערמת הסתרתו הנפלאה את מעשיו, עד שכבר כינוהו כולם בשם "גוי". ציווה אפוא הרב להוסיף תיבת "קדוש", וכך נשאר חרוט באותה מצבה לדורות עולם: "פה נטמן יעקב גוי קדוש!" 

     איך צריף הופך לארמון? כשהגבר שחיי בו מתייחס לאשתו כמו אל מלכה.

     איפה שיש אמונה, יש ניסים.

     אם אתה מוכן לעשות רק דברים קלים, החיים שלך יהיו קשים.  

     יגעת ומצאת תאמין. "אין שלום בית בלי יגיעה".     

בהעלותך את הנרות בנורמנדי (שיחת השבוע, גליון 1693)

המניין שעמד בבית העלמין הצבאי בחבל נורמנדי שבצרפת היה נרגש. זה היה רגע מצמרר. הצלב שעמד מעל קברו של החייל היהודי הורם ובמקומו הונח עמוד ובראשו מגן דוד. הקדיש שלאחר מכן נאמר בהתרגשות עצומה ומתוך תחושת הקלה ושמחה.

בבית העלמין הזה טמונים אלפי חיילים אמריקאים, שהיו בין מאה וחמישים אלף חיילי בעלות הברית שפלשו לנורמנדי בפלישה הגדולה, לפני שבעים וחמש שנים, מהלך שפתח חזית שנייה במלחמה נגד גרמניה והיה ראשית קיצה של גרמניה הנאצית.

אישור חריג מוושינגטון

הטקס הצנוע חתם חודשים של התדיינות מול הרשויות בארה"ב, שקיבלו בשעתו מצרפת את הבעלות על בית העלמין. הכול החל לאחר פנייה מבני משפחתו היהודים של החייל, שביקשו להחליף את הצלב בסמל יהודי. גורמים ב'ישיבה אוניברסיטי' והרב הצבאי האמריקאי, יעקב שכטר , פעלו בוושינגטון לקידום ההחלטה להעניק את האישור החריג.

בין המשתתפים במעמד המרגש היה הרב שמואל לוין , שליח חב"ד בעיר קן, אחת הערים החשובות בחבל נורמנדי. בשעה ששוחחנו עמו, בשבוע שעבר, היו רחובות עירו חסומים, בשל הטקס לציון שבעים וחמש שנים לפלישה, בהשתתפות מנהיגי העולם ובהם נשיא ארה"ב.

מיפוי של קברי היהודים

הרב לוין, שהביא עמו את מניין היהודים, מספר: "אתה עומד שם וחש צמרמורת. חשבתי על הדקות האחרונות של החייל היהודי. מה עבר עליו. אפשר רק לשער איזו שמחה יש לנשמתו אחרי החלפת המצבה והתפילות".

בחבל יש כשלושים בתי קברות של חיילים מהמדינות השונות שלחמו בנאצים. "ערכנו מיפוי מדויק של היהודים הקבורים באותם בתי עלמין", מספר הרב לוין. "יש 22 יהודים בבית הקברות הבריטי, 36 יהודים בבית הקברות הקנדי, ו-150 יהודים בבית הקברות האמריקאי".

חסד של אמת

כחלק מפעילותו עם התיירים היהודים שבאים למקום הוא לוקח אותם לקברי החיילים היהודים, שם הוא אומר קדיש ומציע להם להניח תפילין לזכרם של הקדושים. לנשים רעייתו מעניקה נרות שבת. "לא מכבר הבאתי עשרות ילדים שיאמרו תהילים על קברי חיילים יהודים. זה חסד של אמת", הוא אומר.

לדבריו, הוא רואה לא פעם שמות יהודיים מובהקים על קברים המצוינים בצלב. "היו חיילים יהודים שפחדו כי ייפלו בידי הנאצים ובחרו שלא תצוין עובדת יהדותם. אנחנו פועלים לאיתור משפחותיהם, ואם אכן מתברר שהמשפחה יהודית, אנחנו מנחים את בני המשפחה לפעול לתיקון המצבה. כשאני יודע על חייל יהודי הטמון תחת צלב, זה כואב לי בכל פעם מחדש", מספר הרב לוין. "המינימום שאנחנו יכולים לעשות למענם הוא לציין את היותם יהודים ולומר מדי פעם בפעם פרקי תהילים וקדיש על קברם, לעילוי נשמתם".                                                  

איתא בספה"ק, דלפי המבואר בחז"ל (מס' יומא דף ט' ע"ב) שהבית השני נחרב בעוון שנאת חינם, הנה עתה תקנת הדבר כדי שנזכה לגאולה קרובה צריך להיות ההיפך מזה, היינו אהבת חינם, ופי' הדבר, שכמו ששנאת חינם היינו שאין כל יסוד להשנאה ואין כל טעם בזה, שהלא זהו שנאת "חינם" שאין שום סיבה הנשמעת לשנאתו זו, הרי התיקון לזה צריך להיות גם על דרך זה, לאהוב כל יהודי באשר הוא, וגם במקרה שאינו רואה שום סיבה לאהוב אותו.

    אם ירצו שני חבלים להתקשר יחד, זה בזה, מוכרח כל אחד לוותר מעט על מידת אורכו. בלי ויתור על מעט מן האורך לא יצליחו להתקשר זה לזה. הרי ש'ויתור' הוא סוד ויסוד ה'קשר'!

     דרשו רבותינו, שפרנסתו של האדם, לאחר שנקצבה מהשמיים, תלויה היא בפיו. שכן המילה פרנסה פותחת באות פ ומסתיימת באות ה (דהיינו פה), והאותיות הפנימיות הן- רסן. לא בכדי אמרו רבותינו: "מוות וחיים ביד הלשון".

     דרשו רומזי רמזים 'איש 'ר"ת אדם ימים שעות , כל חשיבותו של האדם הוא כיצד מנצל את שעותיו וימיו לעבודת השי"ת , וכמו שפי '"ואבוא היום אל העין "שצריכים להיות מבעלי חשבון הנפש להביא את היום לפני העין ,לראות כיצד עבר עליו היום ,(אמרי חיים.) מתוך ''מאור שרגא'')

הגיר שהלך (פניני עין חמד, עלון 746)

     להלן סיפור מופלא, המעובד מתוך 'טיב הקהילה' שנשלח מפי בעל המעשה א.ה. ויש בו כדי ללמדנו, שכל מה שעושה בורא עולם - לטוב הוא עושה:

     הרכב, שברשותי משמש למצוות. הוא אינו משמש לצורכי ביתי או כל דבר אחר כי אם לשמח חולים ואנשים נזקקים, לשם כך אני נוסע מעיר לעיר דרך בתי רפואה ועוד ועוד עשייה של חסד. בני ביתי יודעים כי הזמן היחיד שאני משתמש ברכב לשמח את משפחתי אלו ימי חול המועד שאז הרכב מסור אך ורק להם, ואני מוציא אותם, לאן שרק ירצו כדי לשמחם . והנה ביום הראשון של חוה"מ פסח, הייתה תקלה ברכב, הילדים התאכזבו, ואף גם לי כאב הדבר... לאחר שהתייעצתי עם רב, והתברר לי, שמותר לתקן את הרכב בנסיבות הקיימות הודעתי לילדיי, שיתפללו שהרכב יתוקן במהרה ועוד בחוה"מ נוכל לנסוע עם הרכב לטיולים.

     בדקתי את מהות התקלה, והתברר, ש'הלך' הגיר ברכב. בדקתי עלויות תיקון במוסך מקומי ואמרו, שמחיר החלפת גיר לחדש הוא 000,18,שקלים! נבהלתי מהמחיר והתייעצתי עם חבר, שמבין בתחום והוא הציע להעביר את הרכב למוסך מורשה בירושלים. שם יש סיכוי למחיר זול יותר באופן משמעותי, וגם אחריות לתיקון... סמכתי עליו ושלחתי את הרכב לתיקון במוסך החברה בירושלים.  כעבור יומיים התקשרו מהמוסך לבשר לי, שהרכב מוכן. נסעתי לירושלים לאסוף את הרכב בדחילו ורחימו ובתפילה,  שהתשלומים בכרטיס האשראי יעברו בשלום, ובמקרה שחלילה לא יעברו - כבר הכנתי חבר עם כרטיס גיבוי להלוואה...

     ניגשתי לעמדת התשלום לבקש חשבונית. לתדהמתי הרבה הסכום לתשלום היה... אפס ש"ח.  הבנתי, שיש טעות וביקשתי את הסכום לתשלום, אבל אז הסבירו לי את הדבר הבא: "לאחרונה הגיעו לחברה המרכזית העולמית תלונות רבות על הגיר, ומהחברה העולמית הורו למוסכים המורשים מטעמם, שכל רכב שיגיע עם גיר שעבר תקלה ועדיין לא עשה 000150, קילומטר, יחליפו לו את הגיר ללא כל חיוב... שמחתי שמחת חג גדולה ועצומה, הן קיבלתי במתנה ח"י אלפים שקלים בחינם.  לקחתי את המפתחות בהתרגשות והנעתי את הרכב. לתדהמתי גיליתי, כי עשיתי עם הרכב 149670 ק"מ. כלומר עוד 330 ק"מ הייתי ב-150000 ק"מ. כלומר יום אחד של טיול עם הילדים, ואני שאלתי בליבי, מדוע ה' לא יכל לחכות עד אחרי חוה"מ. כי אחרי חוה"מ הייתי בוכה על ,18000 ש"ח. בתודה לבורא עולם, על כל חסדיו הנגלים והנעלמים מעינינו!!!

      אלה הדברים אשר דבר משה ישנו דברים שצריכים לומר וישנו דיבורים שלא צריכים לומר, וזוהי העבודה לדעת איזה דיבורים כן לומר ואיזה לא.

     אלה ר"ת ה'יאוש א'סור ל'עולם , וזהו הדברים שדיבר משה לבני ישראל.

     בספרי חסידות מפרשים: משנכנס אב ממעטים את המעשים והתחושות השליליים – באמצעות שמחה!

     "הסתכל בשלשה דברים ואין אתה בא לידי עבירה", דהיינו שאם תלמוד ג'  פרשיות הראשונות של סדר דברים, אז 'ואין אתה בא לידי עבירה', כי הם יסודות ביהדות ועבודת ד', (וגם ידוע שהיהודי הק' זי"ע היה לומד בכל יום בשנה כמה פסוקים בסדר דברים, באומרו שהוא המוסר ספר היותר טוב(

'אהבת חינם' לימי בין המצרים (מאת: יעקב לוסטיגמן)

     "אתמול נסעתי ברחובות ירושלים עם רכבי הפרטי", מספר לנו אחד מקוראי 'הפותח'. "הכבישים היו די עמוסים, והנהגים קצרי סבלנות. אני נסעתי לי בנחת, ומראש יצאתי מוקדם יותר כי ידעתי שבשעות הללו התנועה יכולה להיות איטית למדי...

     "לפתע פתאום, ללא שום הכנה מוקדמת שבקה המכונית חיים במרכז הכביש, במעגל תנועה. אני מנסה להעביר את מוט ההילוכים למצב חניה, ולהתניע מחדש את האוטו, אבל הוא פשוט לא מגיב.

     "בתוך דקות אחדות כבר השתרכו פקקי תנועה מכל צדדיו של הכיכר. אני רוצה לדרדר את הרכב לצד הדרך, אבל משאית ענקית עומדת מאחורי, ומאחוריה מכוניות רבות נוספות. יצאתי מהרכב וניסיתי להכווין את התנועה. אם כולם ייסעו קצת אחורה, אמרתי להם, אוכל לדרדר את הרכב לאחור, במורד הכביש, ולהחנות אותו בצד הדרך. אבל השיירה הארוכה לא זזה.

     "נהגים עצבניים כבר להתאסף סביבי, אחרים ישבו במכוניות וצפרו בחוסר סבלנות, ואז נשמע קול נהמת המנוע של אופנוע עליו היה רכוב שוטר תנועה. "השוטר דווקא מצא רעיון מצוין. במקום להתחיל להזיז עשרות מכוניות לאחור כדי לעשות מקום ולדרדר את הרכב אחורה, הוא הציע שנדחף אותו מעט קדימה במעלה הכביש, בזמן ששאר המכוניות עמודות על מקומן, ולאחר מכן נדרדר את הרכב בחזרה אחורה ונכוון אותו אל צדי הכביש.

     זה עבד. אחרי שלוש דקות הכביש כבר היה פנוי והתנועה חודשה. "ניגשתי לשוטר והודיתי לו בחום", מספר לנו בעל המעשה. "החמאתי לו על ההברקה ששלף ברגע, ועל כך שהוא 'הציל את המצב'. "לפני כן לא חשבתי כמה המחמאה הזאת תהיה חשובה לשוטר, אבל לאחר שהחמאתי לו ראיתי שפניו פשוט הוארו. הוא כל כך נהנה מהדברים החמים שאמרתי לו, ונסע משם כשמצב הרוח שלו 'בעננים'.

     "חשבתי על זה קצת, והבנתי למה הוא נהנה כל כך. הרי שוטר תנועה מעצם תפקידו ממלא תפקיד לא נעים. בדרך כלל האנשים שהוא פוגש כועסים עליו בגלל הדו"חות שהוא נאלץ לתת להם. המילים הטובות שלי היו ממש כמים קרים על נפש עייפה, ואני בטוח שבשעות שלאחר מכן הוא היה רחמן יותר כלפי אנשים שנתפסו על ידו בעת שביצעו עבירות תנועה. כך, עם דקה אחת של שבחים ומחמאות, עשיתי אותו מאושר, וגם הפחתתי מעוגמת הנפש שנגרמה לאחר מכן לנהגים אחרים".

אדם בדרך כלל נולד אגואיסט... כל הזמן מחפש מה יצא לו מזה... אין דבר שהוא טהור אצלו... כל דבר מה יצא לי מזה... אבל אומר המסילת ישרים המושג חסיד זה שהוא חושב על צער השכינה ולא מחפש מה יצא לי מזה פשוט להיות אכפתי מהצער של הקב"ה.

     אם אתה דבוק בה' אלקיך לא חסר לך מאומה. (תורת אבות)

     בבין המצרים אתה צריך להשקיע לא בעצמך אלא נטו בקב"ה.

    הסיבה לכל השמדות...  הצרות... הפיגועים..  המחבלים... ההכל... זה מפני שעם ישראל לא מתאבלים כמו שצריך על חורבן בית המקדש....[יעב"ץ[

"המספריים של רבי דוד'ל פרנקל...!"   )אמונה שלמה - הרב צבי נקר(

     סיפר הגאון הצדיק הרב אלימלך בידרמן שליט"א, בירושלים גדל ילד קטן – אבל שובב לא קטן! כאשר היה שקט סביבו יותר משלוש דקות רצופות – כבר היה צריך בדיקה אחריו...  פעם אחת אכן נמתח השקט יותר מכמה דקות, ואמו – שהייתה עסוקה בבישול במבטח – מיהרה החוצה לאתר אותו. היא גילתה אותו תלוי בנדנדה, בעוד החבל כרוך על צווארו. פניו כבר היו כחולים . צעקות 'הצילו!' ו'הצלה!' הזעיקו את השכן מלמעלה שהעניק לו החייאה – עד להעברתו בניידת טיפול נמרץ לבית החולים 'הדסה' בעיר. "

     הילד יחיה" – הודיע רופא חמור סבר להורים הרצוצים – "אבל המוח נפגע". האם פרצה בבכי. האב ניסה לברר את המצב לאשורו. הרופא נד בראשו כאות להשתתפות בצער. יותר מזה לא היה לו הרבה מה להוסיף. "הוא שרוי בתרדמת" סיכם הרופא )חושש לומר את המילה הרווחת "צמח"(.  חלפו מספר שבועות והחיים בבית חזרו לשגרה מסוימת – מאפירה. מדי יום יצאו ההורים לבית החולים בתורנות 10: 6:בבוקר: הטלפון מצלצל. – "מדבר כאן דוד פרנקל" דוד פרנקל. נאמן ביתו של מרן החזון איש זי"ע. נכון שהוא שאר בשרם – אך מה לו להתקשר אליהם לפנות בוקר?!  תקשיב, אומר רבי דוד, חלמתי הלילה חלום. את פשרו אני מותיר לך – אך ברור שהוא קשור אליך. בחלומי אני מביט בעבודתם של "בית דין של מעלה". על השולחן שלפניהם מונחות שלוש תיבות: הימנית הינה תיבת החיים, השמאלית תיבת המוות רח"ל, והאמצעית מלאה עם פתקים ובהם שמות.  הבחנתי כיצד מוציאים מהתיבה האמצעית פתק, ולאחר שדנים בה גוזרים עליה אם לחיים ואם חלילה למוות. לפתע הקריאו מתוך פתק את השם של בנכם החולה. החלו לדון בו ולפתע אני מוצא את עצמי – בחלום – בשוק 'מחנה יהודה' בירושלים בתוך חנות בדים. על הדלפק שם היו מונחות מספריים בצבע כחול.  לפתע אני מוצא את עצמי ביחד עם המספריים ניצב מול הפתק של בנכם בבית דין של מעלה, והמספריים גוזרות את הפתק לשביבים, ואיקץ והנה חלום.  את פתרון החלום אני משאיר לך, אין לי מושג מה הוא אומר – אך ברור לי שהוא נוגע אליכם. 6:16 בבוקר: הטלפון מצלצל. – "מדברים מבית החולים".  ההורים מתבקשים להגיע לבית החולים, ולא מעודכנים בסיבה,  שכן "אנחנו לא מוסרים מידע בטלפון ". שני ההורים "טסים" לבית החולם. בנם לא נמצא במיטתו, ורופא המום שניצב שם מעדכן אותם בהתפתחויות: "אין לנו כל הסבר רפואה למה שהתרחש. הוא התעורר הבוקר רגיל – כביכול אתמול בלילה שכבר לישון רגיל". הילד הוכנס מיד לסדרת בדיקות מקפת שתאשר בהמשך שהוא אכן חזר לחיים – כאחד הילדים  , ושובב – בדיוק כמו שהיה לפני האשפוז!... בדרכו חזרה מבית החולים, נזכר היהודי בטלפון המוזר שקיבל משאר בשרם רבי דוד פרנקל. עכשיו, כאשר הכל מאחוריהם,  סיפר זאת לרעייתו וניסה בעזרתה לפתור את החלום... לחרדתו גילה שהיא מחווירה. ליבו נפל בקרבו והוא שאל אם לחזור לבית החולים – והפעם בגללה. " לא. לא" הרגיעה אותו "פשוט המספריים הכחולים שבחלום הן המספריים שלי!"

     מסתבר שבעיסוקה כתופרת הייתה יוצאת מדי פעם לחנות בדים מסוימת באזור שוק מחנה יהודה. כדרכם של בעלי האומנות נטלה את כלי מלאכתה בתיק, והייתה גוזרת לעצמה את הבדים.  באותו יום שקדם ללילה בו חלם רבי דוד פרנקל את חלומו,  בשעות אחר הצהריים, יצאה כדרכה לשוק מחנה יהודה. היא התקשתה לגזור את הבד, אך הפעם עלתה בה מחשבה לקבל על עצמה קבלה טובה לרפואת בנה. היא לחשה בשקט "אני עושה צעד קטן לקראתך – תרחם על שרוליק שלי" והניחה את המספריים על הדלפק – במקום למסור זאת מיד ליד. "

     המספריים הכחולים שלי!" – קבעה בהתרגשות.  הוסיף רבי אלימלך שליט"א וציטט: "יש סדק קטן בחומת הטבע שאינו נראה לעין, ודרכו הנס נכנס הסדק הזה הוא הנכונות למסירות נפש" (מכתב מאליהו ( והמספריים הכחולים הללו – סיים רבי אלימלך – מונחות היום בוויטרינה בביתו של הילד בעל הנס. כיום הוא כבר לא ילד, אלא אברך – בוגר ישיבת חברון. רק חבל שמחמת צנעת הפרט אסור לי לפרסם את שמו של בעל הנס, ולצאת יחדיו בחול המועד הבעל"ט לבקר את "המספריים של רבי דוד'ל פרנקל"!... )

אמרו חכמים במדרש (ויק"ר י"ט, ב'): מי שטיפש אומר, מי יכול ללמוד את התורה, נזיקין ל' פרקים, כלים ל' פרקים, מי שפיקח מהו אומר, הריני שונה שני הלכות היום שני הלכות למחר, עד שאני שונה את כל התורה כולה.

     בספר "תפוחי חיים" באר, לפי מה שכתב בספר "מעגלי צדק" ליישב דברי חז"ל שאמרו: "לא חרבה ירושלים אלא מפני שבזו בה תלמידי חכמים" (שבת קיט ע"ב). וקשה, שהלא מבואר שם בגמרא שגם שאר עברות היו ביניהם, ואלו מלשון חז"ל משמע שהחורבן היה רק מפני שבזו תלמידי חכמים! ותרץ, שכל זמן שכבדו לחכמים וצדיקים, אף על פי שהיו להם חטאים רבים לא נענשו, כי הצדיקים היו מבטלים את הגזרות, כעניין מה שאמרו חז"ל: "צדיק גוזר והקב"ה מקים, הקב"ה גוזר וצדיק מבטל", אבל כשבזו את החכמים – אז תש כחם של החכמים להגן עליהם, יען כי שוב לא הייתה לאנשי העיר התקשרות עמהם.

     הגאון רבי יוסף חיים זוננפלד זצ"ל היה אומר; הרי נאמר בתורה "לך אתן את ארץ כנען". הקדוש ברוך הוא הבטיח שהוא בעצמו ייתן לנו את הארץ ולא נאמר שאנו בעצמנו נצטרך לרשת את הארץ ולקחתה בכח הזרוע. הוא אף מצא לכך רמז נאה בפסוק "ציון במשפט תפדה ושביה בצדקה". "ציון במשפט תפדה" במניין גימטריא "תלמוד ירושלמי". "ושביה בצדקה" במניין גימטריא "תלמוד בבלי". ללמדנו שרק בזכות לימוד שני התלמודים, בבלי וירושלמי, תיפדה ציון מיד הגויים ולא בחיל וכח.

     הרי אתה מוחזק כאיש אמת ורחוק ממשוא פנים. למה הרב מקבל לישיבה כל כך הרבה נכדים של רבנים ואדמורי"ם?"  שאלו את רבי מאיר שפירא, ראש ישיבת חכמי לובלין: "השיב הרב: "הללו בכל מקרה יהיו רבנים בגלל הייחוס או משום כבוד החצרות, מוטב שלפחות ילמדו וידעו משהו".    

ההבטחה קוימה (על-פי 'כהן גדול משרת')

האברך התהלך בחדרו אנה ואנה בסערת נפש. הידיעה שקיבל הסעירה את רוחו. רבו האהוב, הצדיק רבי מנחם-מענדל מרימנוב, ייעדר מבית מדרשו ומעירו בחג השבועות. והוא, רבי משה מסמבור, החסיד הנאמן, לא ידע מרגוע לנפשו. הדאגה לשלום רבו נמהלה עתה בצער אישי גדול.

זה זמן רבי מנחם-מענדל חש שלא בטוב. בשל כך נאלץ לעזוב את משכנו ולנדוד למעיינות מרפא בהונגריה. ההחלמה התארכה זמן רב מעבר למתוכנן. החסידים התאכזבו מרה למשמע הבשורה כי רבם יחגוג את חג מתן תורה הרחק מהם, במקום זר ובלי שיהיה מוקף בחסידיו.

ואולם רבי משה לא אבה להשלים עם הגזירה. שנים רבות הוא נוהג מדי שנה בשנה לכתת את רגליו בעונת הקציר לעיר רימנוב. הדרך ארוכה, אך רגליו קלות. ליבו מתרונן והומה מהתשוקה להסתופף בחג השבועות במחיצת רבו.

היכן תספוג עכשיו נשמתו את התרוממות הרוח שלה היא נכספת בכל שנה בהיכלו של הרבי? כיצד יחמיצו אוזניו את נעימת ה'אקדמות' משובבת הנפש הנשמעת מפי רבו? ובעיקר, אין הוא מסוגל להעלות על דעתו לחוות את רגעי הדבקות הנעלים של שמיעת עשרת הדיברות שלא בארבע אמותיו של הצדיק.

אחרי זמן מה של חיבוטי נפש גמלה בליבו ההחלטה. הוא קם ועשה מעשה: שכר עגלה, נפרד לשלום מבני משפחתו, ויצא למסע הארוך לכיוון הונגריה. יהיה הרבי היכן שיהיה – הוא, תלמידו הנאמן, נכרך אחריו ודבק בו.

ככל שעזה הייתה אהבתו של רבי משה לרבו, כך כמים הפנים לפנים התעצמה חיבתו של רבי מנחם-מענדל לתלמידו האהוב והמסור. שמחתו על בואו הפתאומי לא ידעה גבול. הוא האיר פנים לחסיד שבא ממרחקים, קיבלו בחום ובלבביות, ואמר לו: "יודע אתה כי אנו רגילים לחוג את חג השבועות בכל שנה ברוב עם הדרת מלך. בואך לכאן חשוב לפניי כמו אותם מאות חסידים שהיו באים אליי לרימנוב".

ואז הוסיף ואמר משפט שהפעים את רוחו של רבי משה והדהד באוזניו כל ימיו: "כאות להערכתי", המתיק הרבי סוד, "אשלם לך על כך בזה ובבא!".

שנים רבות חלפו. רבי מנחם-מענדל מרימנוב נסתלק והשיב את נשמתו הטהורה ליוצרה. את נזר הנשיאות נשא עתה תלמידו וממשיכו, רבי צבי-הירש מרימנוב. יום אחד פקד את מעונו אחד מחסידיו, שהתגורר בעיר דוקלה, והשיח לפי תומו כי בשבת האחרונה שהה בקהילתם רבי משה מסמבור. הוא הוסיף, כי רבי משה בא לגייס תרומות, בעקבות מצוקה כלכלית כבדה שפקדה את חצרו.

למשמע הדברים נדרך רבי צבי-הירש ופניו הרצינו. הוא הורה למשמשיו להכין מייד עגלה, שכן רצונו לנסוע לדוקלה לקבל את פני הצדיק מסמבור.

הגבאים הביטו זה בזה בחמיצות. כבודו של רבם היה יקר בעיניהם, והם לא התלהבו מהרעיון שרבם הדגול יבוא אל רבי משה כתלמיד היוצא להקביל את פני רבו. שמו של רבי צבי-הירש יצא בכל הארץ, ואילו רבי משה הוא משומעי לקחו ומתלמידיו. האם ראוי שהצדיק יטריח את עצמו למען התלמיד?

הגבאים ניסו להשתמט, בתואנה כי אינם מצליחים להשיג עגלה פנויה. "אין עגלה? נצא ברגל!", דחה רבי צבי-הירש את דבריהם. במהרה הושגה עגלה, ורבי צבי-הירש יצא לדרך.

בואו של רבי צבי-הירש לדוקלה עשה כנפיים במהירות, והמונים צבאו על משכנו של האורח הדגול. יהודים רבים נהרו לחלות את פניו, בידיהם פתקאות ו'פדיונות' ובפיהם תחינות ובקשות. איש-איש ותלאותיו, צרותיו ומצוקותיו.

רבי צבי-הירש ישב מבוקר ועד ליל וקיבל את מבקשי הברכות. הרעיף עליהם ברכות ודברי נוחם ועידוד, והביא מזור ומרפא לנפשות הדוויות. זה ביקש בריאות, חברו שידוך לבת, השלישי פרנסה והרביעי פתיחת הלב לעבודת הבורא. ככל שחלפו השעות גבהה על שולחנו ערימת המטבעות שניתנו לו כ'פדיון'. באישון לילה, כשאחרון הפונים עזב את המקום, הצטבר הון רב על שולחנו.

סוף-סוף יכול היה רבי צבי-הירש לקום מכיסאו. הוא פנה אל הצדיק מסמבור כדי להיפרד ממנו לשלום. השניים החליפו ביניהם מילים חמות, ואז החווה רבי צבי-הירש לעבר ערימת הכסף שכיסתה את השולחן, והפטיר: "הרי זה שלכם!".

ארשת הפתעה עלתה על פני רבי משה מסמבור. זו התחלפה במהירות להבעת הקלה גדולה. הוא הודה בהתרגשות לרבי צבי-הירש, ואז סיפר לרבי צבי-הירש את אשר אירע שנים רבות קודם לכן, עם מורו ורבו רבי מנחם-מענדל מרימנוב.

"אביכם הבטיח לגמול לי על ביקורי אצלו בעולם הזה ובעולם הבא", אמר, "והנה את הבטחת התגמול בעולם הזה קיימתם אתם!".

גם אם אתה צריך כסף, תשאיר את מכירת הדירה שלך כהאופציה האחרונה שלך! 

   האומללות שלנו היא שאנו לא יודעים בכלל מה רוצים מאתנו. אנו לא יודעים מה חסר לנו, על האומללות הזאת- "על זה דווה לבנו. על אלה חשכו עינינו. ועל הר ציון ששמם". על בית המקדש שבלב שלנו שהוא שמם, שאין לנו שום רגש! על זה דווה לבנו.

     הפרדוקס של ההיסטוריה היהודית הוא שאף על פי שבליבה נמצאת טריטוריה מסוימת אחת, ארץ הקודש, עם ישראל שהה בגלות זמן רב מששהה בארצו; התגעגע אליה יותר משהספיק לגור בה; נסע יותר משחנה בה. רוב ההיסטוריה היהודית יכולה להיכתב בלשונה של פרשת מסעי – ויסעו, ויחנו.

     "הרבי מלובביץ' זצ"ל שלח כידוע שליחים לכל העולם", אמר הרבי מקרלין, "בקרלין לא יוצאים לעשות מבצעים. אני לא אומר לכם ללכת לתחנה המרכזית או לקניון ולקרב שם יהודים, אני לא אומר לכם לעמוד בבתי חולים או בשדות תעופה, אבל... אם זימנה ההשגחה וכבר נקלעתם למקום כזה, אם אתם בתחנה המרכזית בדרך לאן שהוא, אם אתם בבית החולים כי האישה ילדה, אם אתם במטוס או בקופת חולים או בכל מקום ציבורי שלא יהיה, אתם ממילא שם, ונתקלתם ביהודי שצריך עזרה כלשהי, חסד קטן או אפילו סתם איזו מילה טובה – למה לא לתת לו את זה?".

כוחה האדיר של קבלה! [ובהיכלו אומר כבוד]

     סיפר הרב חגי יוסף שליט"א את המעשה המדהים הבא:  לפני לא הרבה זמן, בשעת לילה, נסע לו יהודי עם אשתו באזור השטחים שמעבר לקו הירוק לצורך סידורים מסוימים. לפתע,  באמצע נסיעתם, הם רואים מאחוריהם מכונית שמסנוורת אותם בחזקה. אותו יהודי החל להאט את מהירות הרכב, על מנת שהרכב שמאחור יעקוף אותם ויניחם לנפשם, אך הרכב מאחור החל גם הוא להאט ולנסוע בעקבותיהם, כשהוא ממשיך לסנוורם ולהפריע להם לראות את הנעשה בכביש. היהודי ואשתו פחדו מאד, הם ישבו ברכב רועדים מפחד, בעוד שהמכונית שמאחוריהם לא עוזבת אותם וממשיכה לסנוור אותם. עד שמה שכל כך פחדו ממנו – קרה. הרכב המסנוור מאחור, החל לעקוף אותם, וכשהם היו מאחוריו, הרכב הקדמי עצר עצירה חדה, והיהודי ואשתו התנגשו ברכב ונעצרו. מיד קפצו מהרכב שני מחבלים והחלו לירות לעברם ללא הרף.  אותו יהודי ואשתו הבינו שאלו רגעיהם האחרונים, כופפו את הראש כשעשרות כדורים עוברים לידם ומחוררים את רכבם , הרכב היה נראה כמו מסננת... בנס הצליחו בני הזוג לצאת מהרכב והחלו לרוץ לעבר הוואדי הסמוך. הבעל ואשתו החלו לרדת במורד הוואדי התלול, כשברקע הם שומעים את המחבלים ממשיכים לירות לעבר רכבם. ליבם פעם בחזקה, מצד אחד הם עדיין המומים כיצד לא פגע בהם שום כדור וכיצד לא הבחינו בהם המחבלים, ומצד שני, הם רועדים מפחד שמא יגלו אותם המחבלים ויהרגו אותם.

     בעוד שהבעל ואשתו יורדים בוואדי התלול והמסוכן, הוציאה האשה את הפלאפון שלה בבהלה והזעיקה את הצבא למקום. בינתיים היריות פסקו,  המחסניות של המחבלים כנראה נגמרו. לאחר דקות ספורות הגיעו כוחות צה"ל למקום ורואים את הרכב המחורר לעיניהם.  הם רואים שהרככב ריק ומתקדמים לכיוון הוואדי, שם הם רואים למרבה שמחתם את היהודי ואשתו בריאים ומייחלים לעזרה. החיילים רצו לרדת לוודאי התלול כדי להעלותם, אך לא הצליחו לרדת. הוואדי היה כל כך תלול, אשר היה ממש בגדר של סכנת נפשות. "זה לא הגיוני על פי המציאות, כיצד הם הצליחו לרדת בוואדי, זה לא אנושי", טענו גורמי הצבא.  בינתיים הגיעו מסוקים שירדו אל הוואדי העמוק וחילצו את הזוג המפוחד ואף פינו אותם לקבלת טיפול רפואי. בקשר הצבאי נשמעים באותם רגעים קולות של שמחה – המחבלים נתפסו והובלו למאסר. לאחר כמה ימים, ערכו הבעל ואשתו סעודת הודיה בהשתתפות קצינים ובכירי צה"ל. הבעל עמד והודה לבורא עולם כשהוא מספר בפרטי פרטים כיצד לא פגע בו ובאשתו אף כדור, כיצד ברחו מהרכב בלי שהמחבלים שמו לב, וכיצד הצליחו לרדת בוודאי המסוכן, שחיילי צה"ל עצמם לא הצליחו.

     ואז לפתע, ביקש קצין צה"ל האחראי על אותו שטח, לספר משהו, ואמר: "ישנו עוד נס אדיר שארע לכם,  שאינכם יודעים. דעו לכם, שבכביש זה – אין כלל קליטה! זה דבר ידוע לכל, וכל שכן, בוואדי העמוק, שאין בו שום קליטה ואפשרות תקשורת, וגורמי צה"ל עדיין המומים ותמהים: כיצד הצליחה האשה ליצור קשר טלפוני ממקום זה?" אמר הקצין בתדהמה. הבעל התפרץ לדברי הקצין ואמר: "איני מתפלא כלל מדבר זה מכיוון שהנהגתי בכולל בו אני לומד, שאף אחד לא יכנס לכולל עם הפלאפון, אלא עליו להשאירו בביתו. כך ידוע וברור לכל אנשי הכולל. כנראה, שדבר זה עושה כל כך נחת רוח לקב"ה שבניו לא מפסיקים באמצע לימודם לשיחות בפלאפון – עד כדי כך שעשה לנו נס שנצליח להתקשר במקום שאין בו שום קליטה!", סיים היהודי ברגש ובשמחה. "הנה לא ינום ולא ישן שומר ישראל".