---

     אינני סובל מעודף משקל אמר השמן, אני סובל מחוסר גובה. (שמואל אייזיקוביץ)

 

 

     "אין רשעים גדולים יותר מאלו המתקראים אוהבי האנושות" (טיילור קולדוול)

 

     בסמוך לנישואי הצדיק הירושלמי - רב האסירים, הגה"צ רבי אריה לוין זצוק"ל, אמר הרב לארוסתו: "נוהג יש בירושלים שהחתן מעניק שי לרעייתו, והכלה אף היא מעניקה שי לחתנה, אך מה אעשה ואני יתום ועני ואף את יתומה וענייה, ואין באפשרותנו לרכוש שי זו לזה, אבל, יש לנו אפשרות להעניק שי לזולת מבלי שהדבר יהיה כרוך בהוצאה כספית, הבה נבטיח כי במהלך שנות נישואינו נוותר האחד לשני, זאת תהיה התשורה האמיתית שנעניק ואין בה משום חסרון כיס... 

 

     "בשפה, כמו בחיים, צריך לדעת איפה לשים הדגשים"

 

     "הדבר היחיד שאדם מקבל עם לידתו זה שמו את כל השאר עליו להרוויח בעצמו"

 

      מסופר שפעם דברו אנשי מעשה בשבחו של אחד החסידים שהוא עניו ושאל אחד הנוכחים במה יש לו להתגאות הלא אינו עשיר ולא למדן ולא יחסן וא"כ מהו הרבותא שהוא עניו ואמרו לו שזה עצמו שמכיר במצבו ואינו מתרברב במה שאין לו זהו ג"כ חשיבות גדול, דבדרך כלל נדמה לו לאדם על תורתו ותפלתו שיש בזה איזה חשיבות, ואינו מכיר כלל במצבו האמיתי שאין לו כלום. וא"כ מי שלבבו נשבר בזה שיודע בנפשו שחטא ולא עשה כלום לפני בוראו זהו ג"כ חשיבות גדול (דברי יונה גליון 105)

 

 

     מתנגד אחד שאל פעם את הרה''ק מרוזי'ן זצ''ל שמענו כי צדיקים ראשונים חיו בדחקות , ומדוע שהצדיקים של היום חיים ברוחה ונוסעים במרכבות מהודרות. השיב לו בין אלה שבאים היום אל הצדיק ישנם ג' סוגים א) חסידים ואנשי מעשה. ב) בעלי בתים. ג) אנשים פשוטים. את הכסף שהצדיק מקבל מאת החסידי ואנשי מעשה הוא נותן לדברים שבקדושה, הכסף מבעלי בתים הוא נותן לכלכלת ביתו, ומהכסף של האנשים פשוטים הוא קונה עגלה וסוס, והנה בדורות הראשונים היו מעטים מהסוג השלישי וע''כ לא היה בידיהם לקנות סוס ועגלה, משא''כ היום. (מגדולי התורה והחסידות)

 

הנער והדוד (שיחת השבוע גליון 1451)

     מחוגי השעון התקדמו ועמם גברה הדאגה בליבו של ר' אברהם-לייב דבורץ, חסיד חב"ד ומוהל, שעשה את דרכו למוסקווה. הדרך עודנה ארוכה, והחסיד חשש שלא יספיק להגיע לעיר לפני כניסת השבת. כשעצרה הרכבת בתחנה הקרובה, סמוך לעיר צריצין (כיום וולגוגרד), ירד ממנה. תוהה ונבוך עמד בתחנה. לאן יפנה? הלוא צריצין ממוקמת מחוץ לתחום המושב שבו הורשו יהודים להתגורר, ובוודאי אין בה בנמצא בן-ברית לעשות בחברתו את השבת. בכל-זאת פנה אל עוברים ושבים והתעניין אם מתגורר כאן יהודי. למרבה השמחה נענה בחיוב. "יש חייט אחד", הצביעו האנשים לעבר בית צנוע, "הוא יהודי".

     ואכן, בעל-הבית אירח את החסיד בשמחה ובמאור פנים. החסיד, שהקפיד מאוד על כשרות המאכלים, העדיף לאכול מן הצידה לדרך שהביא עמו, אולם שמח לשוחח עם המארח. ואז שמע מפיו את הסיפור הזה: ילדות קשה עברה על החייט. בגיל רך נחטף בידי חיילי הצאר ונהפך ל'קנטוניסט' – ילד שגוייס בכפייה ומשרת בצבא הרוסי. ל'קנטוניסטים' נועדו חיים מנותקים מכל סממן יהודי. אביו עשה כל מאמץ לשחררו. בין היתר הפעיל את גיסו, יהודי נכבד שהתגורר במוסקווה והיה בעל קשרים ענפים עם בכירים בשלטון. בתוך כך חלפו חודשים רבים, ולבסוף נודע לגיס שהנער מוחזק במוסקווה, בבסיס צבאי. הוא ניגש לבסיס ושוחח עם המפקד בניסיון לשכנעו לשחרר את הנער. "אתה בוודאי מבין שלא תפסיד מכך", אמר למפקד, ורמז למנת שוחד הגונה שיקבל. המפקד תאב-הממון ניאות. הוא זימן את הנער והציגו לפני הדוד. אלא שכאן קרתה תקלה. "אני דודך!", קרא הגיס הנרגש, "באתי להחזיר אותך הביתה!". הנער העווה את פניו. "לא רוצה! אני שונא את הז'ידים! [=היהודונים]". הגיס נדהם מהמהירות שבה הצליחו הרשעים להחדיר בלב הנער את השנאה ליהודים.

     הדוד לא אמר נואש. הוא החליט להניח כעת לנער, אך ביקש ממפקד הבסיס להכין את הנער לקראת ביקורו הבא, בעוד חודש. בחלוף הזמן הזה שב הדוד לבסיס. כעת היה יחסו של הנער שונה. בדמעות סיפר לדוד על המכות הקשות שהוא סופג על כל צעד ושעל, ועל היחס האכזרי של המפקדים אליו ואל חבריו.   "אם אני נכשל במאמץ לתפור כפתור בבגד – אני מקבל מכות רצח", סיפר. "אני רוצה ללכת איתך!". ליבו של הדוד התרונן. הוא נטל את הנער ויצא עמו מן הבסיס. לפתע, באמצע הדרך, החל הנער לבכות. "אינני רוצה ללכת איתך, אני שונא את הז'ידים". שוב הופיעה בעיניו אותה אש זרה שהייתה בפגישתם הראשונה. בקושי רב עלה בידי הדוד לשכנע את הנער לבוא עמו אל ביתו. הוא העניק לו מתנות ופייס אותו בדברים, ואף הבטיח לו שייקח אותו אל רבו, ה'צמח צדק' מליובאוויטש. למשמע ההבטחה התרצה הנער. הביקור המיועד אצל הרבי סקרן אותו.

     זה היה בין יום הכיפורים לסוכות, וחצרו של הרבי הָמְתָה מחסידים שהתרוצצו אנֶה ואנה. דודו של הילד הצליח להתקבל אצל הרבי ל'יחידות', ושח לפניו את מה שקורה לאחיינו הקנטוניסט. כעת המתין הקהל, ובו הנער והדוד, לצאתו של הרבי מחדרו. לפתע עבר רחש של התרגשות בין החסידים. הרבי יוצא! הנער הביט לעבר חדרו של הרבי, והנה – הדלת נפתחה ודמותו ההדורה של הרבי נתגלתה לעיניו. פניו הזכות והטהורות של הרבי וזקנו הצחור שיוו לו מראה של מלאך, והעבירו התרגשות בליבו. "מעיי התהפכו למראה הרבי", סיפר החייט לר' אברהם-לייב דבורץ.

     לפתע פרץ בבכי נסער והחל לזעוק בקול רם: "אני רוצה להיות יהודי! אני רוצה להיות יהודי!". קול הבכי והצעקות הגיעו לאוזניו של הרבי. הוא נפנה לעבר הנער הדומע והנרגש, ואמר לו ברכות: "ילדי, עליך לנסוע לעיר ויטבסק, שם תלמד כיצד לחיות כיהודי. רכוש לעצמך מקצוע שיוכל לפרנס אותך, ובעזרת השם תזכה להקים בית נאמן בישראל". ואכן, הנער נשלח לוויטבסק וחזר אל חיק היהדות. בתוך כך נעשה שוליה של חייט ולמד את המקצוע, עד שנעשה חייט מוכשר. בזכות מקצועו, חתם את סיפורו, הוא מורשה להתגורר מחוץ לתחום המושב, וכאן, בצריצין, הקים משפחה כשרה, כברכת הרבי.

     ר' אברהם-לייב דבורץ נפעם למשמע הסיפור. בצאת השבת נפרד לשלום ממארחו, הודה לו על האירוח ושם את פעמיו לתחנת הרכבת. בהגיעו למוסקווה פנה לבית הכנסת להתפלל. בתום התפילה ניגש אליו יהודי זקן, בעל חזות חסידית, ונתן לו ברכת 'שלום עליכם' לבבית. הוא אף הזמינו להתארח בביתו בשבת הקרובה. ר' אברהם-לייב דבורץ נענה בשמחה להזמנה. גם באותה שבת התעקש שלא לאכול ממאכלי הבית, והסתפק במזון שהיה עמו. "אספר לך סיפור מעניין", פתח בעל הבית, ואז החל לספר לאורחו סיפור מוכר, על ילד קנטוניסט ששוחרר על-ידו מהצבא... להפתעתו של ר' אברהם-לייב התחוור לו שמארחו החביב אינו אלא דודו של החייט, שבביתו התארח בשבת שעברה...

 

''מוויתור לא מפסידים'' (המעין, עלון 1459)

     דמות גבוהה ורחבת גרם החשיכה לרגע את החנות בהיכנסה דרך הפתח הצר. מיכה, המוכר, נתן עיניו בנכנס, ותכף ידע, כי אין הוא יהודי. מומחה היה מיכה בזיהוי מוצאם של הבאים והיוצאים בגלריה לאומנות של רייכניץ. שמונה שנים רצופות עובד הוא במקום, והעיסוק עם תיירים מכל קצוות תבל הקנה לו את אותו חוש מיוחד . לתייר הנוכרי התלוו שתי בנותיו. הם סקרו יחדיו את ציוריו הנהדרים של רייכניץ, פולטים מפיהם קריאות התפעלות והערכה. מיכה רגיל היה גם בכגון זה. רייכניץ, בלי ספק, היה אמן ממדרגה ראשונה. יצירותיו היו מלאות הבעה - ויחד עם זאת מקוריות במיוחד. כמעט ולא קרה שיצאו התיירים מחנותו בלי ציור קנוי בידיהם.

     לפתע פתח התייר את פיו ושאל בעברית אטית, אך ברורה לחלוטין: "כמה זה עולה "? הוא הצביע על אחת היצירות המרהיבות ביותר, בה צויר יהודי בתוך להבת אש גדולה, החובק בידיו ספר תורה באהבה עצומה. את אהבתו העצומה ניתן היה כמעט למשש, כאשר התבוננו בציור.

     ההיגוי הגרמני בו נאמרו הדברים היכה את מיכה בפליאה. מחד, חש מיידית שאט - נפש כלפי אדם זה, המשתייך לאומה השנואה על כל יהודי ביותר. מאידך, גברה השתוממותו למראה התרגשותו הרבה ובחירתו בציור המביע יותר מכולם את סמלו של העם היהודי. מה לגרמני זה ולמסירות נפש לתורה ! ?

     "ארבע מאות שקלים", ענה, כמתבקש מתפקידו בחנות, כולא בתוככי לבו את כל תמיהותיו ורגשותיו באיפוק ראוי לשבח ."מאד זול", אמר האיש. "על כאלו יצירות אפשר לבקש ארבעת אלפים שקלים ". "נכון, " השיב מיכה. גם לתמיהות אלו מורגל הוא דבר יום ביומו. "הצייר הזה אינו מבקש להתעשר מיצירותיו. יש לו נפש של אמן, והוא מסתפק במכירת היצירות במחיר עממי, שיספק לו את מחייתו בכבוד ". "יפה ומיוחד", התייר היה מופתע. הוא שוחח דקה או שתיים עם בנותיו בגרמנית, ועל פי תגובותיהן המלאות התפעלות, שיער מיכה שהוא מוסר להן את תוכן שיחתם . "ומהו שמו של האמן?" ביקש האיש לדעת. אכן, קשה היה להבין את השם על פי החתימה בתחתית כל יצירה. "רייכניץ'' , השיב מיכה, "רייכניץ???!!!". האב ובנותיו הביטו זה בפני אלה בפליאה עצומה. שוב דברו ביניהם בגרמנית בהתלהבות, ולאחר מכן, פתח התייר את תיקו ושלף מתוכו קופסה סגורה. "אני מבקש לתת לו את זה כשי על ישרותו והערכה על כשרונותיו "!. הוא הגיש את הקופסה למיכה ויצא מהמקום, כשהתמונה הקנויה בחיקו.

 

     - - - שני האחים ישבו שעה קלה על המזרן, ולאחר מכן קמו מאבלם. תמו שבעת ימי האבל, כל ימי השבעה נמנעו מכל שיחה בנושא, משום כבודו של הנפטר,  אך עתה לא היה מנוס מכך ויש לדון עתה בענייני הירושה.

     סמואל גר בעיר אחרת, הרחק מכאן מאות מילים, ומאד יקשה עליו לשוב עד לוורשה רק בכדי לסגור ענייני ירושה. הלא יש צוואה ברורה אצל עורך הדין פטר ולס, וכל שעליהם לעשות הוא לצעוד מרחק שני רחובות מכאן, ולקבלה לידיהם.

     תוך שעה קלה היו שניהם חזרה בביתו של סיימון. הם פתחו את הצוואה שנית, לאחר שהכול הובהר להם מול עורך הדין, יוסכמו ביניהם מה לוקח כל אחד לביתו על פי הצוואה. חלק זה של חלוקת הירושה ארך זמן רב. כל חפץ וחפץ הועלה לדיון עד להכרעה על גורלו, ורק אז עברו לחפץ הבא. סוכם ביניהם שסיימון יתעסק במכירת הדירה. את מחצית ערכה יעביר דרך הבנק לאחיו, ואת כל החפצים שבחר סמואל לקחת לביתו יעביר לו דרך חברת הובלות . נראה היה שהכול סוכם לשביעות רצונם של שני הצדדים, כאשר סיימון נזכר בגביע . הגביע! איך יתכן הדבר, שמכל חפצי הבית ישכח אביהם דווקא חפץ יקר-ערך  זה !? עיון חוזר בכתוב בצוואה הורה כי, אכן, הגביע נשכח. הגביע המיוחד שעבר במשפחה מאב לבן במשך ארבעה דורות וחקוקה עליו הערכה מרבי בן ציון שוטלנדר... מי יזכה להחזיק בו? "נראה לי, שכמי שטיפל בהורים בשנותיהם האחרונות מגיע לי הגביע", העיר סיימון בלחישה. לא היה לו ספק בכך, שהוריו היו רוצים לראותו משתמש בגביע בכל ליל שבת. הן אחיו הגדול, סמואל, רחק מקיום המצוות מרחק רב. צער רב הסב הדבר להוריו, מנוחתם עדן ."ולי נראה, כי לבכור מגיע הגביע", מיהר סמואל להביע את דעתו. "במקום שלא נכתב מפורש, הבכור צריך לקבל פי שניים, לא כן?" רעייתו של סמואל מיהרה לבוא לעזרתו והוסיפה: "אני יודעת בברור שכך אומרת היהדות ".

סיימון ביקש דקות מספר להיוועץ ברעייתו הם פנו לחדר צדדי בבית, וסיימון אמר חרש: "ברור לי, שהוריי היו מאושרים לדעת שהגביע נשאר ברשותנו ולא בביתו של סמואל, המתנכר ליהדות. אבל, מצד שני, ברור לי גם כן, ששמחים היו יותר לראותנו חיים בשלום ולא מתכתשים על רכוש, יקר ככל שיהיה. "תן להם את הגביע", לחשה שרה. "מוויתור לא מפסידים, כך הם אהבו לומר תמיד, לא כן? בכך נקיים את צוואתם יותר מהחזקת הגביע ברשותנו ".

     סיימון הרגיש שרווחה גדולה באה ללבו. כן מוויתור לא מפסידים, זוהי משנתם של הוריו, ומה טוב שרעייתו מקבלת על עצמה את הדין באהבה. יצאו השניים מהחדר, מודיעים בלא כל ניד של חרטה "אתם יכולים לקחת את הגביע בשבילכם , "סמואל ואשתו היו מאושרים וידעו להודות לאח ולבת זוגו על ההחלטה הנבונה. חלוקת הירושה הסתיימה בכי טוב, והם הפליגו לביתם ולעיסוקיהם .

     שלושה שבועות לאחר מכן הגיע 'ליל הבדולח', ומאז ואילך שום דבר לא נשאר כשהיה. יהודים חכמים ברחו מגרמניה, עוזבים את כל רכושם מאחריהם ובלבד שנפשם תישאר להם לשלל. סיימון ורעייתו היו ביניהם . לעומת זאת, אחרים, לא האמינו שהמצב יכול להחמיר כל כך, או שקשה היה להם להיפרד מרכושם. סמואל היה אחד מהם. כאשר התפכח ונוכח לראות כי האדמה בוערת תחת כפות רגליו, לא ניתן היה עוד לעזוב את גרמניה. אך בניסי-ניסים מצאו הוא ורעייתו מפלט בבית ידיד גוי, מחסידי אומות העולם. ידיד זה פינה בעבורם חצי חדר מאחורי ארון. לשם נטלו עמהם מינימום הכרחי של חפצים, כדי שיוכלו להתקיים כל ימי גלותם. בין החפצים הללו היה גם הגביע. למרות שלא היה נחוץ להם, לבם לא מלאם לעזבו בידי זרים ונטלו אף אותו אל ביתו של רודולף הטוב. כך חיו מספר חודשים, נתונים לפחד מתמיד, ושרויים בדוחק וצמצום המטריפים את הדעת. לבסוף, חרף הסיכון הרב שבדבר, החליטו לנסות לברוח מגרמניה הם יצאו מן הבית מחופשים, בחסות החשיכה, אך ברגע בו דרכה רגלם על המדרכה תפסו אותם חיילי הגסטפו. גורלם נחרץ .

***

     "היה כאן תייר גרמני שהתרגש מאד מתמונת היהודי החובק את ספר התורה בתוך לבת אש'' , סיפר מיכה לבעל הגלריה, כשזה נכנס למקום. "הוא קנה אותה, וכששמע את שם משפחתך, השאיר עבורך מתנה. הנה", מיכה הגיש את הקופסה הסגורה לשמעון. שמעון פתח את הקופסה בסקרנות - מה, וכשראה את תכנה, התמוטט על הרצפה מתעלף. בתוך הקופסה מונח היה הגביע המשפחתי היקר.

 

     לאחר שניות ספורות, שנדמו למיכה הנאמן כנצח, פקח שמעון את עיניו ולחש : "הרואה אתה את הגביע שבתוך הקופסה, מיכה? אות יהיה לך, כי מויתור לא מפסידים"... 

 

פרשת-נח

בליל ז' במר חשון בערבית מתחילין לומר ותן טל ומטר, שכח לומר וכבר אמר ברוך אתה ה', מסיים הברכה, ואומר ותן טל ומטר לברכה קודם תקע, (וי"א שאין אומר כאן אלא בשומע תפלה), נזכר כשהתחיל תקע אומר בשומע תפילה, שכח גם שם אומר קודם רצה, ואם כבר התחיל רצה חוזר לברך עלינו, וכשנזכר לאחר שעקר רגליו חוזר לראש התפילה.

 

השבע איננו מרגיש בחסרון הרעב (הרב שלמה הלוי)

     הפרשה פותחת באדם שה' ב'חר בו (נח) ומסיימת באדם שבחר בהקב"ה (אברהם). פתחה בנח שה' בחר בו שנאמר ": -כִּי אֹתְך רָאִיתִי צַדִּיק לְפָנַי, בַּדּוֹר הַזֶּה (". בראשית, ב,ז,) וסיימה באברהם אבינו שבחר בה' כפי המובא במדרש (בראשית רבה פרק ל') רבי לוי בשם ריש לקיש אמר : בן ג' שנים הכיר אברהם את בוראו ...

     שניהם התרחקו מבני דורם אך השוני מהותי. נח הסתגר בתוך עצמו ואילו אברם איש החסד דאג לילך ולקרב את האחרים תחת כנפי השכינה . מאידך ניתן לראות את מסירותו של נח לחיות בתיבה וניתן להסיק שהיה גם כן איש חסד ונתינה. ה' מצווה את נח בעניין האכלת החיות והבהמות: "וְאַתָּה קַח, לְך מִכָּל - מַאֲכָל אֲשֶׁר יֵאָכֵל, וְאָסַפְתָּ, אֵלֶיך; וְהָיָה לְך וְלָהֶם, לְאָכְלָה" (בראשית ו',כא' ). ההלכה מחייבת להאכיל את בעלי החיים שברשות האדם קודם שיאכל האדם עצמו. חז''ל פירשו את לשון הברכה שבפסוק "ונתתי עשב בשדך לבהמתך - ואכלת ושבעת'' (דברים יא,ט''ו) כהוראה: "אסור לאדם שיאכל קודם שייתן מאכל לבהמתו, שנאמר 'ונתתי עשב בשדך לבהמתך' והדר 'ואכלת ושבעת' (בבלי, ברכות מ ע, א) הטעם לכך כיוון שהשבע איננו מרגיש בחסרונו של הרעב.

     ניתן להבין זאת עפ"י המעשה הנפלא הבא: באחד מלילי טבת הקרים , ישב רבי חיים אוירבך לבדו ולמד. לפתע נשמעה נקישה בחלונו. "מי זה?" שאל. "אני סנדלר'', נשמעה התשובה, "ולפני שעות אחדות ילדה אשתי בן למזל טוב, אבל קר ואין בביתנו עצים להסיק את התנור". מיד יצא ר‘ חיים מביתו והלך עם הסנדלר לביתו של העשיר מבני העיר והחל דופק בחזקה על דלת ביתו. נבהל העשיר וכששאל: "מיהו הדופק כל כך" ? נענה: "זה הרב!" מיד נפתחה הדלת. הרב נשאר עומד בחוץ וסירב להיכנס למרות הפצרותיו של העשיר. מפני הנימוס נאלץ העשיר לצאת אף הוא החוצה, למרות שהיה לבוש בחלוק הבית שלו, וכך לשמוע את דברי הרב שהתעניין בעסקיו דקות ארוכות. הקור היה גדול ושוב התחנן העשיר בפני הרב: "היכנסו נא אל תוך הבית! אתם עלולים לקפוא למוות!" ועדיין הרב מסרב. "רצוני שתרגיש מעט ממה שמרגישים הסנדלר ואשתו והתינוק שזה עתה נולד להם", הסביר. לא היה צריך הרב להאריך בדיבורים ובו במקום הבטיח העשיר לספק למשפחת הסנדלר עצים וזרדים למשך כל החורף.

     הבה לא נמתין שה' יסביר לנו מה מרגיש הרעב... עדיף שנדמיין זאת ונזדרז להשביעו ...

                                                                                          שבת שלום ומבורך

 

רעיון מהפרשה (אוהב תורה)

     הפרשה פותחת בתאור דמותו של נח: "אֵלֶּה תּוֹלְדֹת נֹחַ נֹחַ אִישׁ צַדִּיק תָּמִים הָיָה בְּדֹרֹתָיו אֶת   הָאֱ-לֹהִים הִתְהַלֶּךְ נֹחַ"[בראשית פרק ו']. בהמשך הפרשה מסופר על דורו של נח : " וַתִּשָּׁחֵת הָאָרֶץ לִפְנֵי הָאֱ-לֹהִים וַתִּמָּלֵא הָאָרֶץ חָמָס".

     נח מצטווה לבנות תיבה אשר באמצעותה ינצל נח ואשר אתו מן המבול: "וַאֲנִי הִנְנִי מֵבִיא אֶת הַמַּבּוּל מַיִם עַל הָאָרֶץ לְשַׁחֵת כָּל בָּשָׂר אֲשֶׁר בּוֹ רוּחַ חַיִּים מִתַּחַת הַשָּׁמָיִם כֹּל אֲשֶׁר בָּאָרֶץ יִגְוָע. וַהֲקִמֹתִי אֶת בְּרִיתִי אִתָּךְ וּבָאתָ אֶל הַתֵּבָה אַתָּה וּבָנֶיךָ וְאִשְׁתְּךָ וּנְשֵׁי בָנֶיךָ אִתָּך".

נשאלת השאלה והרי יש לקב''ה דרכים הרבה להציל את נח ומשפחתו ואת כל מי שיישאר בחיים אחרי המבול ואם כן מדוע נצטווה נח לבנות תיבה? להלן נביא שני תירוצים לשאלה זו:

     רש'י שואל שאלה זו : " ולמה הטריחו בבניין זה" ? [=של התיבה] ומשיב: "כדי שיראוהו אנשי דור המבול עוסק בה [=בתיבה] מאה ועשרים שנהה ושואלים אותו מה זאת לך ? והוא אומר להם עתיד הקב"ה להביא מבול לעולם אולי ישובו [=בתשובה] ".

     לעומתו מפרש הרמב'ן : " ועוד עשו אותה [=את התיבה ] גדולה, למעט בנס, כי כן הדרך בכל הניסים שבתורה או בנביאים, לעשות מה שביד אדם לעשות, והשאר יהיה בידי שמים .

     ועדיין יש להקשות: אם תפקיד התיבה להציל את נוח מן המבול יש קושי שמתעורר למקרא הפסוקים הבאים שמתארים את מה שקורה עם נח אחרי המבול, ומהם עולה שגם אחרי שהמבול פסק והאדמה הייתה ייבשה נוח עדיין לא יוצא מן התיבה, והוא מחכה להוראה מאת ה' לצאת מן התיבה וכך נאמר: "וַיְהִי בְּאַחַת וְשֵׁשׁ מֵאוֹת שָׁנָה בָּרִאשׁוֹן בְּאֶחָד לַחֹדֶשׁ חָרְבוּ הַמַּיִם מֵעַל הָאָרֶץ וַיָּסַר נֹחַ אֶת מִכְסֵה הַתֵּבָה וַיַּרְא וְהִנֵּה חָרְבוּ פְּנֵי הָאֲדָמָה". אך נח עדיין לא יוצא מן התיבה. הוא מחכה כמעט חודשיים , וגם לא יוצא מן התיבה עד שהקב''ה מצווה אותו לעשות כן : " וּבַחֹדֶשׁ הַשֵּׁנִי בְּשִׁבְעָה וְעֶשְׂרִים יוֹם לַחֹדֶשׁ יָבְשָׁה הָאָרֶץ: וַיְדַבֵּר אֱ-לֹהִים אֶל נֹחַ לֵאמֹר צֵא מִן הַתֵּבָה אַתָּה וְאִשְׁתְּךָ וּבָנֶיךָ וּנְשֵׁי בָנֶיךָ אִתָּךְ":

     כדי לענות על שאלה זו עלינו להתבונן בהבדל שבין נח לאברהם: כתוב בזוהר שבשעה שיצא נח מן התיבה ראה עולם חרב , התחיל לבכות ואמר לקב''ה מה עשית ? מדוע החרבת את עולמך ? אמר לו הקב''ה : עכשיו אתה שואל ? וכאשר אמרתי לך "קץ כל בשר בא לפניי "נכנסת לבית המדרש ולא עשית דבר לתקן את הדור שלך. לעומת זאת אברהם כאשר הקב''ה אומר לו שהוא רוצה להשמיד את סדום , אברהם עומד לפני ה' ומנסה להציל את אנשי סדום הרשעים : "וַיִּגַּשׁ אַבְרָהָם וַיֹּאמַר הַאַף תִּסְפֶּה צַדִּיק עִם רָשָׁע: אוּלַי יֵשׁ חֲמִשִּׁים צַדִּיקִם בְּתוֹךְ הָעִיר הַאַף תִּסְפֶּה וְלֹא תִשָּׂא לַמָּקוֹם לְמַעַן חֲמִשִּׁים הַצַּדִּיקִם אֲשֶׁר בְּקִרְבָּהּ" [בראשית יח].

     אברהם איש החסד ניסה להציל את דורו , נח היה צדיק פרטי שלא פעל לעשות למען דורו. נח היה חסר במידת החסד, וכל בניית התיבה היה כדי שנח יתקן את מידת החסד. כל שנים עשר חודש שהיה נח בתיבה הוא לא ישן והיה עסוק לתת אוכל לכל בעלי החיים שהיו בתיבה. נח שהיה חסר במידת החסד , עסק במשך שנה רק בנתינה למען הכלל. לנח לא היו חיים פרטיים במשך תקופה זו, הוא לא ישן כמו כל אדם, לא היו לו חיי משפחה, וכל זה כדי לתקן את התקופה שהיה מנותק מן הכלל, ועסק רק בענייניו הפרטיים , ברוחניות ובגשמיות.. ולכן גם כאשר נפסק המבול , ויבשה הארץ נח לא יוצא מן התיבה עד אשר יאמר לו ה' לצאת מן התיבה, כי השאלה איננה האם אפשר לצאת בצורה בטוחה מן התיבה , אלא מתי נגמר התיקון של נח , שצריך לתקן את מידת החסד אשר בה הוא היה חסר.

     אומות העולם נחשבים בני נוח, ואנחנו בניו של אברהם אבינו. להיות בן של נוח זה לא לפגוע באחרים, ואילו להיות בנים של אברהם אבינו זה לעסוק בנתינה על פי התורה שתחילתה גמילות חסדים וסופה גמילות חסדים .

 

אלה תולדות נח נח איש צדיק וגו . 'פרש"י יש מרבותינו דורשים אותו לשבח כו' ויש שדורשי אותו לגנאי כו .'

     בדרך צחות מובא לפרש דברי רש''י ז"ל יש מרבותינו דורשים אותו לשבח כו' ויש דורשים כו , כי רש"י מדייק לכתוב "מרבותינו" רק אצל הדורשים לשבח, כי כך הוא דרך הצדיקים, משא"כ אצל הדורשים לגנאי אינו מוזכר "מרבותינו ".

     ויש להוסיף­ כי א­ף שדברי שניהם ממקור טהור יהלכו וב' הדעות המה ב' שיטות אמוראים המוזכרים במדרש, מ''מ כיון שנכתב ברש''י בלשון כזה יש לרמז בו מוסר השכל הנ''ל.

 

אלה תולדות נח נח איש צדיק תמים היה בדורותיו

     וכאן המקום להביא אמרת הרה"ק מהר"ם מפרימישלא זי"ע וכ"ה ג"כ בספר הקדוש ''אור ישע" להרה"ק ר' אשר ל 'ראפשיצער זי"ע, דלפעמים כאשר נמצא אנשים המגנים את האדמורי''ם, יש להחסידים שלהם חלישות הדעת מזה, ובכן אל יחושו לזה כי כזה כבר היה לעולמים, אשר נח שהתוה"ק בעצמה העידה עליו אשר "איש צדיק תמים היה , " ועכ"ז היה נמצא כאלו שדרשו אותו לגנאי.

 

איש צדיק תמים היה ('נפש שמשון' על סידור התפילה עמ' קלח).

     הגאון רבי שמשון פינקוס זצ"ל אמר פעם בהתעוררות לשומעי לקחו: דעו לכם, כי אם חסר לאדם אחת מן המכסות שקבעו חכמינו לאמירת דברים שבקדושה - צ' אמנים, ד' קדושות, י' קדישים, ק' ברכות, הוא כבר לא צדיק! אין זה ענין של עוד אמן או פחות אמן, אלא של כל בנין ה'צדיק' - אם חסר לנו אמן אחד, כל הבניין של הצדיק חסר! וכפי שאדם שחסרה לו אצבע אחת, הוא לא אדם פחות אצבע - אלא כל שלימות האדם נחסרה בו! אף כאן יש לפנינו אדם 'בעל מום'.

 

תינוקת של בית רבן – "נֹח אִיש צדִיק" (הרב יעקב לוי)

     אנחנו משפחה מורחבת אך מאד מאוחדת, כל האחים והאחיות נשואים וגרים בקרבת מקום. ההורים שלנו אנשים מבוגרים אך חיוניים להפליא שתענוג לבקרם... תמיד אמצא שם אחות, או גיסה, או כמה אחיינים קטנים שהושארו שם למשמרת קצרה בין הכולל לבין מנוחת הצהריים, שלפני סדר שני.

     ההורים שלנו הם אנשים חמים ואדיבים, אבל המנהיג המדביק של העץ המשפחתי שלנו, הוא לא פחות ולא יותר, אחי הבכור, שמחה נתן שמו. מה אומר לך, אחי זה כשמו כן הוא, קיבל שמחת חיים בכמויות שלא היו מביישות אוקיאנוס, ה' חנן אותו בחיוך כובש, בחביבות מדביקה, ומעל לכל ברגישות לזולת שספק אם יש שני בעולם כמותו ו... כך לפחות מעידים עליו החתנים, שהם תלמידי חכמים בפני עצמם כמוהו.

     אתן לך דוגמא קטנה לרגישות רוויית בינה של שמחה נתן. מאחר והקן המשפחתי הסתעף לו, והעומס על ההורים הלך והכביד, שמחה נתן אסף את כולנו חצות לילה אחד, כשהוא ממתיק סוד: "יש לי סוד לספר לכם", אמר. הגענו כולנו, סקרניים לשמוע את הסוד... סמוך ונראה לפרשת נח, פתח את דבריו שמחה נתן" רציתי לשבח בפניכם את נח הצדיק התמים, שהצליח להכניס לתוך תיבה אחת כמות אדירה, בלתי נספרת של חיות עופות שקצים ורמשים, אך בינינו לבין עצמינו, זה נס אלוקי של מעט המחזיק את המרובה. ואני שואל את עצמי, ריבונו של עולם, מהיכן נח עצמו שאב כוחות להאכיל ולהשקות כל כך הרבה חיות? לדעת בדיוק מה אוהב לאכול הפיל, ומה תלעס הג'ירפה, ומה יבלע הברווז. מהיכן היו בו תעצומות אינסופיות לדעת בדיוק את התזמון לרעבון של כל קיבה מקרקרת ושל ארי נוהם מתוך קיבתו וקצב העבודה שלו? הפלא ופלא, מאין זה בא? ואז הקב"ה נתן לי מתנה, והתירוץ הונח על לשוני היום לפנות בוקר. ובכן, מה שהניע את נח, זו האהבה לכל יציר נברא של בורא העולם. מי שאוהב את בריותיו של הקב"ה, מי שמתפעם מנשגבות יצירתם, מי שרואה בכל בריה את אביו שבשמים, מתמלא אהבה ותעצומות נפש עד אין תכלית, הוא לא נם, הוא לא נח, כדי למלא את רצונם".

     הבטנו כולנו נדהמים, מה רוצה מאתנו שמחה נתן אחרי יום עבודה או יום לימודים מפרך, לחדש לנו חידושי תורה? ואז הוא סיכם "אחיי ואחיותיי גיסיי וגיסותיי, ההורים שלנו לא עשויים מהחומרים של נח. כן, הם צדיקים ותמימים, יראים ושלמים, אך לא הגון ולא ראוי שנצפה מהם לפעול עבורנו ועבור ילדינו יומם ולילה. ברוך ה' יצאנו מן התיבה, המבול פסק ויש לכל אחד מאתנו תיבה משלו... אני מבקש מכם לעשות סדר בביקורים אצל ההורים בחוכמה, בתבונה, לא לעייף לא להכביד, באופן כזה שכולנו נרגיש שמחים בשמחתם". כך במשך שעה ארוכה הוא התווה תוכנת גאונית מושלמת, מי מגיע, מתי מגיע, עם ילדים, בלי ילדים, כמה זמן להישאר, ואם באים לשבת קודש, מה מביאים, לא באים בידיים ריקניות. כשהוא סיים את דבריו, שתיקה מביכה ריחפה באוויר אבל כולם הנהנו בהסכמה.

     למחרת, אחה"צ, הוא זימן את כל הנכדים בגיל חינוך, הצחיק אותם בבדיחות וחידות שעה ארוכה, חילק להם ממתקים ופרסים, והסביר להם את הוורט על נח, התיבה והחיות בחינניות ובפשטות שילדים מבינים. ואלה, הרבה יותר מאתנו, התנדבו לקנות להורינו במכולת, לנקות את הבית, לבשל, לרחוץ ולגהץ. מה אומר לך, הוא הכניס את הנכדים והנכדות למסע של הטבה מופלא כלפי הסבא והסבתא, פשוט להתפעם.

     שמחה נתן בהיותו אברך כולל חשוב וכישרוני, מכיר כל אחיין ואחיינית, וזוכר לשלוח מתנה קטנה לימי הולדת, וכרטיס ברכה, ובלון וציור, והוא מפרגן להם בחמימות על כל עזרה לסבא ולסבתא, עם תעודות הוקרה צבעוניות, העשויות מתמונות ענק של תיבת נח בוואריאציות שונות עליהם רשום "מושי המתוק עשה קניה חשובה לסבא ולסבתא". בקיצור שמחה נתן הוא אהוב, נערץ, על כולנו... על גדולים וקטנים כאחד. כן כמובן, אסור לשכוח, הוא שינן באוזני הנכדים השכם והערב: "אתם תינוקות של בית רבן, הבל פיכם טהור, תתפללו שסבא וסבתא יהיו בריאים בתוך שאר חולי עמו ישראל". הוא חזר והדגיש זאת באוזניהם ובאוזנינו בכל הזדמנות, אפילו בפגישה אקראית ברחוב. ביתי אלישבע בת החמש, שהצטרפה לא מכבר לקבוצת המסייעים לסבא ולסבתא, טוענת במתיקות, שאם לא היו קוראים לדוד שלה שמחה נתן, אז הוא בטוח היה אליהו הנביא, למה? אנחנו שואלים והיא משיבה כי "אליהו הנביא מגיע רק בשמחות שלברית מילה, ודוד שמחה נתן כל הזמן עושה לנו שמח... אפילו לכל העולם הוא עושה שמח".

     אחרי האשפוז המפתיע הראשון של שמחה נתן, קיווינו שזה יחלוף. אח"כ הגיע אשפוז שני! העמיקו את הבדיקות, וענן קודר ושחרורי ריחף מעל ראשינו. שמחה נתן בעצמו, אב לשמונה ילדים, הרוח החיה של המשפחה, ניסה לשדר אופטימיות, אבל עמוק באישוניו ניבטה דאגה. היה ממצא בצילומים, אבל הרופאים לא ידעו כיצד להגדירו... היו כאלה שאמרו שלא כדאי לנתח, היו שאמרו ננתח ואז נעשה שוב חושבים. אחרי קונסיליום רציני של רופאים מן הארץ ומן העולם, הוחלט לנתחו ביום שלישי - פעמיים כי טוב. בעצה אחת, החלטנו להסתיר מהורינו הקשישים, כי יש בעיה רפואית עם שמחה נתן, שהרי גם עבורם הוא בבת-עין.

     "השבת האחרונה עברה עלינו קשה. במוצאי שבת, ישבנו בעלי ואני אחרי שהילדים הושכבו לישון, ושוחחנו. בין לבין, במהלך השיחה ביננו הבעתי דאגה עמוקה מן הניתוח הצפוי לשמחה נתן, ושאלתי את בעלי האם זה נכון להסתיר את המידע מן ההורים... לפתע שמענו את הדלת נטרקת. אנחנו גרים בקומת  קרקע, הצצתי מחלון המטבח, והנה אני רואה את אלישבע הקטנה שלי רצה על המדרכה ונעה לכיוון בית הכנסת הצמוד לביתנו, נעמדת לה באיזו פינה חשוכה... שתיים שלוש דקות, וחוזרת בשקט, פותחת את הדלת ומהלכת חרישית לחדרה. "אלישבע, מה עשית בחוץ"! "התפללתי אימא, התפללתי". "במוצאי שבת? בחוץ? בחושך? על מה התפללת"? אלישבע ניצבת מולי עם עיניים לחות ואומרת "אימא, התפללתי לקב"ה על דודי שמחה נתן. אמרתי לקב"ה אבא'לה, דוד שמחה נתן אמר לנו פעם, שתפילות של תינוקות של בית רבן תמיד מתקבלות לפניך.... ואתה יודע, אני תינוקת של בית רבן, אני אפילו לא יודעת לקרוא, רק לצייר. אז אני מבקשת ממך אבא שבשמים, שלא ינתחו את דוד שמחה נתן, ושהוא יהיה בריא בזכות התפילה הקטנה שלי... ככה אמרתי לקב"ה, והכנסתי שלוש מטבעות של שקל לקופת צדקה של "חסדי נעמי". ואני מאמינה אימא, שכמו שדוד שמחה נתן אמר, שה' ישמע לתפילתי", חיבקתי אותה חזק חזק, מרוגשת, מודה לה' שנתן לי פרח ענוג שכזה...

     הרב לוי, אינני חולמת חלומות!!! ביום שלישי, שעתיים לפני הניתוח עשו לשמחה נתן צילום נוסף לאחר יום של צום... לא היה שריד ולא זכר לגידול... לאף רופא לא היה הסבר מניח את הדעת.. אבל אני, אני בטוחה שהתינוקת של בית רבן שלי, פעלה בשמים גדולות ונצורות... זה הכל הרב לוי... תעשה את שיקול הדעת המקצועי שלך... אם זה סיפור או לא...

 

מותר האדם מן הבהמה (פחד דוד,גליון 738)

     המעשה הבא ארע עימי רק פעם אחת בחיי, אולם אני למדתי ממנו מוסר השכל גדול.

     מעשה היה באישה שבאה לפני וביקשה ממני ברכה עבור הכלב החולה שלה. הופתעתי מאד מהבקשה המשונה, ואמרתי לה: "גברת, יש לך בנים? אולי אברך אותם". אך האישה השיבה: "רבי, הבנים שלי ברוך ה' בקו הבריאות, ואילו הכלב שלי חולה. הוא זה שזקוק כעת לברכה של הרב ולא בניי". למרות שאינני נוהג לחלק ברכות לבעלי חיים, כיון שראיתי שהאישה מתעקשת שאברך דווקא את כלבה – נתתי לה ברכה כפי שביקשה. אולם במשך זמן רב התדהמה והפליאה מבקשתה לא עזבו אותי. במקום לבקש שאברך את בני משפחתה לשמירה ולהצלחה שכן איננו יודעים כלל מה ילד יום – במקום זאת ראשה של האישה היה שקוע כל כולו רק בבריאות הכלב שלה, והיא התעקשה שאברך רק אותו.

     אך במחשבה נוספת על האישה ועל כלבה החולה, הודיתי לה בלבי על בקשתה המוזרה שהביאה אותי למחשבת מוסר. כפי שידוע, יצירתו של האדם הראשון הייתה ביום השישי לששת ימי המעשה, היום שבו נבראו גם בעלי החיים. ועלתה בראשי שאלתו של האברבנאל – מדוע לא נתייחד יום בפני עצמו לבריאת האדם? מדוע האדם נברא ביום אחד עם בעלי החיים?

     האברבנאל משיב תשובות רבות לדבר, ואחת מתשובותיו היא: בכל יום הקב"ה ברא נבראים בעלי מכנה משותף, לכל הנבראים של כל יום הייתה מעלה מסוימת שקיימת בכולם. ביום השלישי – הצמחייה, ביום רביעי – המאורות ברקיע. וכן הלאה. והנה, ביום שישי נראה לכאורה שישנה סתירה בדבר. שהרי האדם שנברא ביום שישי ביחד עם החיות, שונה מהחיות בכך שהוא בעל בחירה שיכול להימשך אחר שכלו ולהיות כעליונים ויכול להימשך אחר החומריות שבו ולהיות כבעלי החיים, ולמרות זאת הקב"ה ברא אותו ביום אחד עם בעלי החיים. אלא הקב"ה רצה ללמד את האדם שלא יחשוב שהחיות שונות ממנו בדרך הטבע שלהן, באופן קיומן ובאופן מיתתן. "ומותר האדם מן הבהמה אין" (קהלת ג, יט) – בעניין הגוף אין הבדל בין האדם לבהמה. כי הכל הבל.

     ההבדל הגדול הקיים בין האדם לבהמות, הוא מצד השכל שיש באדם. ולכן עליו להתחזק להתרחק מדרכיהן החומריות ולהידבק בשכלו, כי בזה הוא משיג את היתרון הגדול שלו על פני החיות. ואם לא יעשה כן – סופו יהיה כבהמות וכחיות, כשם שבריאתם והתחלתם הייתה שווה, ביום אחד.

 

אלה תולדות נח נח איש צדיק תמים היה בדורותיו את האלקים התהלך נח (בראשית ו, ט) (מחשוף הלבן, נח)

      הלומד תורה לשמה, אמרו עליו (אבות ו, א) שהוא "זוכה לדברים הרבה", ובכלל האמור שדבריו יעשו רושם ויהיו מקובלים באזני שומעיהם. וזה סימן בדוק: מי שדבריו נשמעים והוא מסוגל להשפיע על הבריות, אות בדבר שהוא עוסק בתורה לשמה. זולתו, מי שעסק התורה שלו אינו לשמה, דבריו אינם מתקבלים. כי חן התורה על לומדיה רק אם יעסקו בה לשמה.

     "אלה תולדות נח", אותיות 'חן', כאשר תרצה לבדוק את מידת החן שנותנת התורה ללומדה, בזאת ייבחן: אם "צדיק תמים היה בדורותיו" שהכירו בו וקיבלו אמריו, אות בכך כי "את הא-לקים התהלך נח", ותורתו רצויה לפני המקום ומצא חן בעיניו.

 

נח איש צדיק תמים היה בדורותיו (ו,ט) (מר רפאל ירקוני)

     לעומת פס' זה המופיע בתחילת הפרשה, בהמשך אחרי סיפור ענין המבול כתוב (ז, כג) "וישאר אך נח ואשר אתו בתיבה", לכאורה לא מובן מדוע בפסוק שאחרי המבול לא כתוב כינויו ושבחיו של נח (צדיק, תמים) וראיתי שתי תשובות בדבר:

1. אומר ר' יעקב יוסף מפולנאה (מגדולי תלמידי הבעל שם טוב): ביחס לאנשי דורו הרשעים, היה נח צדיק תמים, ואילו אחרי המבול הוברר בעליל שנשאר "אך נח" אדם פשוט.

2. אומר ר' מאיר שפירא מלובלין: שבפסוק שאחרי המבול התורה לא מזכירה את שבחיו של נח שכן נחשב לו לחטא על שלא עשה מספיק לתיקונו של הדור החוטא, וכבר הוכח הרבה פעמים שאדם המסתגר בד' אמות שלו, ואינו פועל כראוי לתיקון סביבתו סופו לירד מן המדרגה שאליה הגיע מקודם.

     מספרים על אחד מחסידי קוצק שהוא סטה מדרך התורה, חסו עליו שאר החסידים והתאמצו להחזירו למוטב, אך זה לא עזר והוא המשיך להידרדר, כשסיפרו על כך לצדיק רבי מנדל מקוצק אמר: בתחילת פרשת נח כתוב (ו, י) "ויולד נח שלושה בנים, את שם את חם ואת יפת". כאן יש לשאול, הרי חם היה הצעיר בבני נח, ומן הדין שהכתוב יזכירו בסוף רשימת בני נח? אלא נראה שהאחים הצדיקים יפת ושם בקשו לקרב אליהם את חם הרשע, והכניסו אותו ביניהם בתקווה שימנעו אותו מן ההידרדרות, אך לדאבון הלב כל מאמצי שם ויפת היו ללא הועיל, כי חם נשאר חם, אפילו מושיבים אותו בין גדולים וצדיקים

 

נח איש צדיק תמים היה בדורותיו (ו'- ט')

     מסופר על ה"חוזה" הקדוש מלובלין זיע"א, ששאלו אותו פעם, מי חשוב ממי? תמים חשוב מגדול, או גדול חשוב מתמים? אמר להם ה"חוזה": אף אתם צאו וראו, הבא לבצוע על הפת ושתי ככרות לפניו, אחת כר לחם גדולה אבל בלתי שלמה, ואחת קטנה אבל שלימה, על איזו משתיהן מברך ברכת המוציא? שמא על הגדולה הפרוסה או אינו אלא על הקטנה השלמה? והתשובה היא: על הקטנה השלימה, למדנו מכאן שתמים וגדול, תמים עדיף.

 

נח איש צדיק תמים היה בדורותיו (ו,ט) (אוהב תורה)

     ידועה המחלוקת במדרש (שמובא ברש"י) בקשר לביטוי: "תמים היה בדורותיו". הדעה הראשונה "כל שכן, שאילו היה בדור צדיקים היה צדיק יותר" ברורה. הרבה יותר קשה להיות "צדיק בסדום" מאשר להיות "צדיק בפרווה", וזוהי גדולתו של נח. אולם הדעה השנייה, "לפי דורו היה צדיק, ואילו היה בדורו של אברהם לא היה נחשב לכלום" משתמעת לשתי פנים. "לא היה נחשב לכלום" לעומת מי? לעומת אברהם או לעומת בני דורו? מקובל לפרש שהכוונה היא בהשוואה לאברהם. משל למה הדבר דומה? לנר בתוך מערה, שאורו ניכר וחזק, אך לאור השמש, כמעט ואין אורו ניכר ואינו מועיל כלום. לעומת זאת, ניתן לפרש גם בכיוון האחר, שהרי דור המבול היה חסר תקנה ("ותשחת הארץ... ותמלא הארץ חמס... כי השחית כל בשר את דרכו... כי מלאה הארץ חמס"). בדור זה, אין הרבה מה לעשות כך, על כל פנים, החליט נח וכשהקב"ה מצווהו לבנות תיבה ולהתכונן להכחדת העולם, הוא אינו מניד עפעף, אלא "ויעש נח ככל אשר צוה אותו אלֹקים כן עשה".

     לא כן דורו של אברהם. בדור זה יש עבודה, יש מה לעשות! "כיון שהכיר וידע התחיל להשיב תשובות על בני אור כשדים ולערוך דין עמהם... והתחיל להודיע לעם שאין ראוי לעבוד אלא לא-לוה העולם... והתחיל לעמוד ולקרוא בקול רם לכל העולם... והיה מהלך וקורא ומקבץ העם מעיר לעיר... היה מודיע לכל אחד ואחד כפי דעתו... עד שהתקבצו אליו אלפים ורבבות... ושתל בלבם העיקר הגדול הזה, וחיבר בו ספרים." (רמב"ם הל' ע"ז א:ג).

     תחום פעילותו של נח בדורו היה בגדר "סור מרע". לא כן בדורו של אברהם שהיה בו עם מי לדבר והדרישות היו גבוהות בהרבה. דורו של אברהם היה צמא ומוכשר למהפכה רוחנית, עד כדי כך שלא איבד אברהם תקווה אפילו מאנשי סדום.

לפי הדעה השנייה במדרש, נח לא היה מתאים למשימה זו של קירוב לבבות, חינוך וגיוס נפשות להסתופף תחת צל השכינה. הוא לא היה מסוגל להשמיע ולהחזיר למוטב, וממילא: "אילו היה בדורו של אברהם, לא היה נחשב לכלום".

 

אֵלֶּה תּוֹלְדֹת נֹחַ...תָּמִים הָיָה בְּדֹרֹתָיו... (ו,ט) (אהרון דויטש)

אברהם ונח

     התורה הק' לא חוסכת בשבחים לפאר ולרומם את דמותו של נח. אבל בתוך דבריה היא מכניסה מילה אחת הניתנת לפירוש לכאן ולכאן לדורותיו.

     וכך מפרש רש"י,

     יש דורשים לשבח - כל שכן שאילו היה בדור צדיקים היה צדיק יותר.

     יש דורשים לגנאי - לפי דורו היה צדיק. ואילו בדורו של אברהם, לא היה נחשב לכלום.

     ואתמהמה - בדורו של אברהם לא היה נחשב לכלום. הייתכן ממש כלום. נאמר שלא היה מגיע לדרגת אברהם אבינו. אבל בוודאי היה שווה משהוא. ומה גם שתורתנו הק' מעידה עליו שהיה צדיק, תמים, את האלוקים וכו'. א"כ מדוע מקצין המ"ד במילותיו. ואומר "לא ... כלום".

     ישנם שתי אישים המצווים לעזוב את בתיהם וללכת למקום אחר. האחד זה מיודעינו נח שעוזב את ביתו והולך לתיבה. והשני זה אברהם אבינו שמצווה "לך לך מארצך". שימו לב להבדלים שבין שני האישים האלו.

     כאשר נח יוצא לתיבה כך כתוב אצלו. "בעצם היום הזה בא נח, ושם וחם ויפת, ואשת נח, ושלושת נשי בניו אתם, אל התיבה". נח נכנס אל התיבה הוא ומשפחתו הקרובה. אשתו, בניו וכלותיו.

     ומאידך גיסא אצל אברהם נאמר - "ויקח אברהם את שרי אשתו ואת לוט בן אחיו, ואת כל רכושם ואת הנפש אשר עשו בחרן". אברהם עוזב את ביתו ומי הוא לוקח עימו. בראש ובראשונה את אשתו ואת בן אחיו לוט עד כאן זה ממש משפחתו הקרובה, אבל פה יש עוד תוספת "ואת הנפש אשר עשו בחרן" מי הם הנפשות האלה. אומר המדרש "אלו הם האנשים שהכניסם תחת כנפי השכינה. אברהם מגייר אנשים ושרה מגיירת את הנשים". אברהם אבינו כאשר יוצא לדרך הוא כבר לא יוצא לבד, יש לו פמליה שלמה של אנשים שהכניסם תחת כנפי השכינה. זהו בעצם ההבדל התהומי בין נח לאברהם. נח אמנם היה צדיק, תמים, ירא אלוקים. אבל כל זה התבטא בינו לבין עצמו ובמשפחתו הקרובה. אברהם מלבד היותו צדיק ומגלה את האלוקים. דאג להפיץ את אור ה' בקרב הארץ.

     מעתה יובן שפיר דברי המ"ד "אילו היה בדורו של אברהם לא היה נחשב לכלום" בדורותיו של אברהם באותם הנפשות החדשות שנכסנו תחת כנפי השכינה. בפריצת הדרך שהביא אברהם אבינו. לנח אין שום שייכות. ממש כלום.

 

נשבעתי מעבור מי נח עוד (יחיאל מיכל מונדרוביץ')

     מה בין אברהם אבינו לנח? אברהם הכריז בפני באי עולם שיש א-לו-ה בורא ומנהיג, ואף נח במשך מאה ועשרים שנה בבניית התיבה, וכל אותה עת הכריז שה' עתיד להביא מבול, יש לברוח 'ממנו אליו' ולשוב בתשובה. לכאורה שווים הם בפועלם, אך שונים בתוצאה. אברהם הצליח לגייר רבבות, כדברי הרמב"ם בסוף הל' ע"ז, ואילו דבריו של נח נפלו על אזנים ערלות. אף אחד לא שב בעקבות קריאותיו. הכיצד?

     יש כאן לקח רב משמעות בדרכי המוסר והנהגות החינוך! נח, בשעת הכרזתו, מניף הוא בידו פטיש של בנאים ומסור מושחז. הוא בא באיומים על אסון הקרב ובא. דבריו מפחידים, עם היותם נכונים. בטבע האדם לדחות ולברוח מהכרזה המוצגת באופן זה. ואילו אברהם אבינו פתח פונדק דרכים. הגיש מזון ומשקה. הכניס אורחים בצל קורתו. לאחר שאכלו ושמעו ודשנו היה מקרב את ליבם לאבינו שבשמים. בכדי לשבות את לב התלמיד ולמשוך את לבו לדברי תורה, הדרך היחידה המועילה לטווח רחוק הוא באמצעות חום ואכפתיות. הנפת פטיש מאיים כמו שעשה נח, יבריחו את השומעים. הגשת מגדנות כאברהם ירבו מקשיבים.

     עומדים אנו במרווח הצר בין "ימי הזכרת גשמים" לבין "ימי שאילה". זכור לכולנו את המסופר בגמרא תענית אודות המלמד שירד לפני התיבה, בימי הבצורת, וזכה להיות מתפלל ונענה. פתח ואמר 'משיב הרוח' ובאה רוח! המשיך בתפילתו 'מוריד הגשם' ותיכף ירדו מטרות ברכה. לשאלת רב "מה מעשיך?" השיב שכמלמד הוא מחזיק בבריכת דגים קטנה, וכל תלמיד שמורד וחומק מלימודיו, מקרבו ומחזירו ללימוד באמצעות דגיגים שמעניק לו. מלמד מחולל פלאות בחינוך - בחיוך. לא רק פרס למצטיין, אלא גם ההיפך. מענק עידוד לנמנע בלימודיו. יש כאן הנהגה של אכפתיות ליחיד, ותחושת אחריות לכלל!

     בראש פרשתנו מכונה נח בתארי כבוד שאין עוד דוגמתם! וְ נֹח מָצָא חֵן בְעֵינֵי ה'... צדִּיק תָמִּים הָיָה... כִּי אֹתְך רָאִּיתִּי צדִּיק לְפָני בדוֹר הזֶּה! ואילו בספר ישעיהו נאמר כִּי מֵי נֹח זֹאת לִּי אֲשֶּר נִּשְבעְתִּי מֵעֲבֹר מֵי נֹח עוֹד על הָארֶּץ. מי המבול נקראו על שמו. האם מכות מצרים נקראו מכות משה? מדוע נקרא העונש על שמו? בזוהר הקדוש נאמר כי אברהם אבינו התפלל על אנשי סדום הרעים והחטאים. משה רבינו העתיר למען עם ישראל במצבים הקשים ביותר. ואילו נח שמע שהוא ומשפחתו ניצולים בתיבה, לא ביקש רחמים עבור דורו. הוא אישית מסודר. מקורביו מסודרים. שמו מונצח על העונש, מי מבול – מי נח.

     נח סבל שנה תמימה ולא ראה שינה לעיניו, גנח מהכשת האריה ויצא חבול ומרוט מן התיבה. אילו היה משקיע מראש בהצלת דורו היו ניצולים, וחוסכים את כל הקשיים! אברהם אבינו התפלל בעד אנשי סדום, ביקש ומנה עד עשרה צדיקים, ולא פחות. כי אצל נח היו שמונה צדיקים ולא הגנו על הדור. החתם סופר מעיר שלפני המבול היה מתושלח חי, הרי תשעה! הקב"ה היה משלים לעשרה! אילו התאמצו בתפילה...

     אברהם זכה להיות אבינו הראשון, למרות שנח המציל את היקום כולו. מנהיגותו נקבעה מאחריותו כלפי החלשים והרחוקים, גם להם הטיב באכפתיות, במאכל ובמשקה. בהלבנת שיניים ולא בהלבנת פנים.

     'אחד היה אברהם' והביא שינוי לעולם. נצליח בס"ד לחולל שינוי ולקרב עוד ועוד, הכוח בידינו לפעול!

 

"נח בדיבורו, נח בהילוכו ונח במעשיו" (מאמרי הרב אליהו ממן)

     והנה מצינו בספר חרדים (פ״ט , אות מ''ב) שהביא מדברי הזוה"ק (במדרש הנעלם) ש״ונח מצא חן בעיני ה׳״ היינו שהיה ליבו תמיד נח ומיושב ובזכות כך מצא חן בעיני ה׳. ולכן נסמך לו הפסוק ״אלה תולדות נח״ שנאמר בו ג׳ פעמים ״נח״, לרמז שמתוך שהיה לבו נח ומיושב מאוד היה נח בדבורו, נח בהילוכו, ונח במעשיו ."

      ועוד כתב החרדים (פס״ו , אות ה)' : ״אם רוצה אדם למצוא חן בעיני ה׳, לא יכעס, שנאמר נח מצא חן בעיני ה׳, ולא פירשו למה, אלא בשמו פירושו, שהיה נח בדבורו ובמעשיו והילוכו, ולכן מצא חן. ח״ן ונ״ח חד הוא״. ונמצא שסיבת חינו של נח רמוזה בשמו, שהיה נח לשמים ולבריות, ולכן מצא חן בעיני א-לוהים ואדם.

 

תמים היה בדורותיו את האלוקים התהלך נח (ו,ט) (מנחם יעקובזון)

     אומר רבי שלמה גנצפריד בספרו "אפיריון" על התורה, שדרך העולם היא, שאם יעמוד איש צדיק להוכיח את אנשי דורו, מיד ידאגו הם לברר היטב היטב במעשיו כדי שאם יאמר להם "טול קיסם מבין שיניך", יאמרו לו הם "טול קורה מבין עיניך". אבל, אם יש צדיק שיושב לו בשקט בפינתו ולומד תורה ולא מוכיח את אנשי דורו, אז יאמרו כולם זהו צדיק אמתי.

     והנה חז"ל אומרים שנח לא הוכיח מספיק את אנשי דורו. וזה רמוז במילים: "תמים היה בדורותיו". כלומר, אנשי דורו אמרו עליו שהוא צדיק תמים, ומדוע? מפני שאת האלוקים התהלך נח. ישב לו בפינתו ולא הוכיח אותם

 

נח איש צדיק תמים היה בדרתיו (ו,ט)

     ברש"י: בדרתיו - יש מרבותינו דורשים אותו לשבח. כל שכן, שאלו היה בדור צדיקים היה צדיק יותר. ויש שדורשים אותו לגנאי לפי דורו היה צדיק ואלו היה בדורו של אברהם לא היה נחשב לכלום.

     ב'לקוטי יהודה' מובאות בשם רבי שמואל שמריהו מאוסטרובצא שתי קושיות על כך: ראשית, אם אפשר לדרוש אותו לשבח - מדוע יש הדורשים אותו לגנאי? שנית, רש"י אומר: "ואלו היה בדורו של אברהם לא היה נחשב לכלום" - מדוע לא היה נחשב לכלום, הלא אפשר לומר שאברהם היה צדיק יותר ממנו?!

     אלא, שקיימות שתי דרכים בעבודת ה': דרך אחת היא על פי חקירה, שמתוכה מגיעים לאמונה. והדרך השנייה היא באמונה תמימה, מתוך התורה עצמה, ללא כל חקירות. הדרך המעולה מבין השתיים היא הדרך של האמונה התמימה.

     מרן הרב שך זצ"ל הביא את דברי החסיד יעב"ץ הנודעים, שבעת גרוש ספרד היו כאלו שהלכו במסירות נפש ונשחטו, או שברחו ומתו בים, והיו שלא עמדו בניסיון והמירו דתם, ואפילו רק למראית העין. וראה זה פלא: אלה שעסקו בחקירות - לא הצליחו לעמוד בניסיון והמירו דתם, ואלו האנשים הפשוטים, והנשים הפשוטות, בעלי האמונה הפשוטה והתמימה - דווקא הם עמדו בניסיון! אמנם, לא תמיד אפשר ללכת בדרך האמונה התמימה, שכן לעתים קיימים מצבים של חוסר בררה, כמו קנטרנות של אפיקורסים, וחובתנו היא - "דע מה שתשיב לאפיקורוס". אך עלינו לדעת שמלכתחילה לא זו הדרך הטובה ביותר.

     לנח, שהיה בדור של אפיקורסים, לא הייתה, ככל הנראה, כל ברירה, והיה עליו לעסוק בחקירות. אך אברהם אבינו צעד בדרכה של האמונה התמימה. כפי שאומר הפסוק לקמן (יב, ה): "ויקח אברם את שרי אשתו ואת לוט בן אחיו ואת כל רכושם אשר רכשו ואת הנפש אשר עשו בחרן ויצאו ללכת ארצה כנען", ותרגם אונקלוס: "ואת הנפש - וית נפשתא דשעבידו לאוריתא בחרן". כלומר דרכו של אברהם הייתה מתוך שעבוד לתורה, ללא כל חקירות. זו, אם כן, כונת רש"י: יש שדורשים אותו לשבח - באמת בדורו היה נח משובח, אבל אם היה בדור של אברהם, בדור של אמונה פשוטה, הוא לא היה נחשב לכלום. כי לעומת האמונה הפשוטה אין החקירה נחשבת למאומה!

 

וַתִּמָּלֵא הָאָרֶץ חָמָס (ו-יא) (הרב צ. מנדלסון)

     בגמרא (ב"ק סב.) נחלקו חכמים בפרוש המלה "חמס". האם חמסן הוא אדם המכריח אחר למכר לו חפץ נגד רצונו, או שחמסן גוזל פחות משוה פרוטה בעוד הגזלן גוזל משוה פרוטה ומעלה.

     ונשאלת השאלה: אם המבול הגיע על כך שאנשי דור המבול היו חומסים בעל חנות בגזלה של פחות משוה פרוטה, והוא לא יכול היה לתבעו אותם בבית דין כי מדבר בגזל של פחות משוה פרוטה, וכל מה שנותר לו זה רק לצעק "חמס" מה חטאו של בעל החנות עצמו שאף הוא נענש עמהם? התשובה לכך היא, שאמנם בחנותו שלו הוא היה עומד וצועק "חמס", אבל גם הוא חמס פחות משוה פרוטה בחנויות אחרות...

     ה'בן איש חי' מספר על גנב אחד שנתפס בגנבתו והמלך גזר עליו מות. טרם בצוע גזר הדין בקש הגנב לומר דברים אחרונים. הרשות נתנה לו והוא פתח ואמר: מודה אני ומתודה על חטאי ומקבל עלי את הדין, אלא שברצוני לומר דבר אחד, יש לי פטנט מיוחד, ומאחר שאני חושש שאם יהרגו אותי הסוד ירד עמי לקבר, הייתי רוצה לגלותו לכם". "יפה דברת", אמר לו המלך, "מהו הפטנט שבידך?" ענה הגנב: "יודע אני לקחת גרעין של פרי, לבשל אותו עם סממנים שונים ולהטמין את התערבת באדמה, ולאחר דקות ספורות צומח אילן עם פרות לתפארת".

     התפעל המלך ובקש מהגנב להראות לו את דבר הפלא, הגנב בקש את החומרים, ומשהביאו לו הוא נגש למלאכה. לאחר שסים הגנב להכין את התערבת, אמר: "יש רק בעיה קטנה. את התערבת צריך להטמין באדמה אדם שלא גנב מעודו ולו פרוטה אחת, ואפילו לא בילדותו. אני", התנצל, "איני יכול לבצע זאת, כידוע, אבל אולי המשנה למלך יכול..." המשנה למלך החוויר ואמר בחיוך מתנצל, שכאשר היה ילד נדמה לו שגנב גלה מאיזשהו חבר...

     "אולי שר האוצר יתכבד ויטמין את התערבת", בקש הגנב, אך שר האוצר סרב: "חבל שאהרוס את הפטנט במו ידי, הן אני מתעסק עם כל כך הרבה כסף, ומי יודע... אני מציע להעניק את הכבוד הזה לשר החינוך..." וכך עברו משר לשר עד שהגנב הציע את המלך בכבודו ובעצמו.

     המלך זע באי נוחות ואמר: "כשהייתי ילד נטלתי מאבא שרשרת יהלומים ללא רשות. לא כדאי שאני אעשה זאת!" פנה הגנב למלך ואמר: "המשנה למלך אינו נקי כפים. גם שר האוצר לא יוכל לרחוץ בניקיון כפיו. המלך עצמו לא נקי מרבב, אם כן, מדוע דווקא אותי תולים?!"

     כאלו היו פני הדברים בעולם בתקופת המבול, הזועקים "חמס" ומתלוננים על כך שגנבו מהם ושדדו אותם, הם אלו שהיו חומסים אחרים במו ידיהם.

 

כי מלאה הארץ חמס (ו,יג)

     במדרש (תנחומא סימן ד) אמר רבי אלעזר כל עבירות שבתורה עברו דור המבול עליהן, ולא נחתם גזר דינם למחות את זכרם עד שפשטו ידיהם ב"גזל" שנאמר "כי מלאה הארץ חמס" וכו'. אמר רבי אבהו, שלשה אין הפרגוד ננעל בפניהם: אונאה וגזל ועבודה זרה. ואמר רבי יוחנן כל הגוזל שווה פרוטה מחברו, כאילו נוטל נשמתו הימנו. ואין ספק שסתם איש ואשה אין שולחים ידם לגזול ולגנוב ממון או חפץ מזולתם, כי ברור להם אפוא שאין זה שלהם, והדבר כמובן מאליו הן מבחינה הלכתית תורנית, הן מבחינה מוסרית (ועיין ביומא דף סו:). ויותר מזאת לימדונו חכמינו, שיזהר אדם מלקבל דבר מחברו כאשר יש חשש שנתינה זו אינה נובעת מרצון אלא מחמת בושה, כאשר סיפרו חז"ל (ב"מ כב.) שישבו שלשה חכמים בפרדס, והגיש האריס פירות ואחד החכמים לא טעם מהם, וכאשר נשאל על התנהגותו זאת, השיב כי אולי אין בעל הבית מסכים. ולפתע הופיע בעל הבית, ואמר לאריס מדוע לא כבדת לחכמים בפירות היותר משובחים. ואז אמרו לחכם: נו, עכשיו הנך רואה ושומע דברי בעל הבית. וענה להם "אפשר שמחמת כסיפותא אומר זאת". (וע' שם בחכמת מנוח ובספר פלא יועץ ערך הנאה וערך ת"ח).

     ואעפ"כ נתאזרחה טעות בין ההמון, שכאשר נמצאים במשרד ואין פוצה פה על תנועתם, הרי המה משתמשים בממון כגון ניירת, טלפונים וכו' לצרכיהם הפרטיים. ואינם שמים על לב שיש בזה "גזל לפעמים. כי יתכן ואין בעל הבית מסכים בהנהגה זו להשתמש כל פעם לצורך פרטי. והם גם הם אינם מתכוונים לגנוב, חלילה רק "מורים היתר" לעצמם שכנראה "מה בכך" וכי כמה מחירו של נייר כזה ושיחה קלה, הלא פרוטות המה. ומה שבאמת: דין פרוטה - כדין מאה! וכל נקיי הדעת תראה אותם נמנעים ליהנות בכל דבר אשר יש בו סרך גזל או דומה בדומה, דוגמא קלה: פעמים כשנגש אדם לדוכן או לחנות ובעל הבית מציע לו "טעם נא את הזית... את האבטיח" כדי לוודא שהוא משובח וטוב. והמון עם ששים לקראת "הצעה" כזו. אבל "נקיי הדעת" חלילה להם מנגוע בקצהו. וכל חכם לב ובר לבב, יקיש דבר לדבר. ויזהר מכל דבר. ואל יהי נבהל להון. ולא למתנה אשר לו איש יחון. ומקיים בעצמו 'נקי כפיים ובר לבב'.

 

קץ כל בשר בא לפני כי מלאה הארץ חמס (ו,יג)

     מפורש בפסוק, שסבת הכחדתם של בני דור המבול, היא עוון החמס שלהם, כמו שמפרש רש"י: "לא נחתם גזר דינם אלא על הגזל". אלא שכאן מתעוררת שאלה: אמנם חטא זה הוא סיבת עונשם של הגנבים והגזלנים, אולם במה חטאו הנגזלים והנחמסים אשר כלפיהם הפנו מעשי הגזל? מדוע גם הם נספו במבול?

     אפשר להבין את הדברים, לאור מה שלמדונו בעלי המוסר, כי מי שצועק צעקה גדולה יותר מכפי כאבו, עושה מעשה רמאות, שכן הוא מרמה את הסובבים אותו הסבורים כי כואב לו יותר ממה שהוא מתייסר באמת. דבר זה הינו אסור, ככל גנבת דעת או רמאות אחרת.

     בספר "מדבר שקר תרחק" מופיע מעשה בידידו של רבי שמחה זיסל זיו, "הסבא מקלם", שנפל למשכב. החולה גנח מרה מרב כאב, וזעקותיו הרעידו את לב השומעים, אולם איש מהם לא הצליח להרגיעו. הגיע "הסבא מקלם" לבקרו, נכנס ושהה זמן מה בחדרו, והנה, משיצא, לאחר מכן חדל החולה מזעקותיו. תמהו בני משפחתו: מהו המופת או הסגולה שעשה, אשר מכוחה הצליח להשקיט בן רגע את כאבי החולה? הסביר ה'סבא': פניתי אליו ושאלתיו אם אינו מפריז מעט באנחותיו, שכן בכך הוא נכנס לאסור "מדבר שקר תרחק" (שמות כג, ז), ומיד השתתק הידיד ושלט בעצמו שליטה מוחלטת.

     ספור דומה מובא בספר "חיים שיש בהם" אודות האדמו"ר רבי שם מקאלושיץ זצ"ל, אשר היה נוהג ללכת מדי לילה לטבול במקווה לפני סדר לימודו. באחד הלילות הבחין הרבי שמשמשו נרדם על משמרתו, ולפיכך החליט ללכת למקווה לבדו. בדרכו, עודו שקוע במחשבותיו הגבוהות, נתקל בדבר מה, נפל ושבר אחת מצלעותיו. ימים רבים שכב הרבי במיטתו, כשהוא מתפתל בייסורים נוראים, אולם אפילו קול אנחה אחת לא בקע מגרונו! כשהתענינו מקרביו כיצד ביכולתו להתאפק עד כדי כך, ענה להם שהוא חושש לדברי רבי פנחס מקוריץ, אשר אמר כי אדם הנאנח מעבר למה שמתאים לכאביו - עובר על שמץ של אסור שקר...

     אם כן, אפוא, יתכן לומר שחטאם של הנגזלים והנחמסים בדור המבול, היה צעקותיהם מעבר למידה שהיה עליהם לצעוק, ובכך חטאו בעוון שקר...

 

כי מלאה הארץ חמס (ו,יג) (פחד דוד עלון 738)

     הידרדרותו המוסרית של העולם הבראשיתי, הגיעה לשיאה בימי נח. רק כ 1600 שנה חלפו מאז גורש אדם הראשון מגן עדן, והעולם החדש הגיע לשפל מחפיר. אנשי דורו של נח, לא נמנעו מכל תועבה. מעשי שוד ורצח, גזל וחמס, כמו גם הפקרות מוסרית נוראה, היו לחם חוקם. מהרגע בו גילה העולם את כוחו של היצר הרע, הוא עשה בו שימוש נרחב, עד שהבריאה כולה הגיעה לשפלות מוסרית. התורה תמצתה את מצבו של האדם במשפט קצר אחד: "וכל יצר מחשבות לבו רק רע כל היום".

     בתוככי אותה אפלה, מבארים לנו חז"ל מהי משמעות האמור בתורה "כי מלאה הארץ חמס". לדבריהם 'חמס' הוא נטילת ממון הזולת ששוויו פחות מפרוטה, ולא בכדי השתמשה התורה במלה זו ולא במלה 'גזל': "וכך היו אנשי דור המבול עושים, היה אחד מהם מוציא קופתו מלאה תורמוסים, והיה זה בא ונוטל פחות משוה פרוטה וזה בא ונוטל פחות משוה פרוטה, עד מקום שאינו יכול להוציאו ממנו בדין".

     אנשי דור המבול, דור מופקר ומושחת, מוצגים על ידי חז"ל כמי ש'מקפידים' על הדין. כאשר ביקשו ליטול את רכוש הזולת, הם עשו זאת ב'היתר'. במקום לגזול את הכל בלי חשבון, הם השתדלו לקחת פחות משוה פרוטה, כדי שיהיו פטורים מהשבה. ולבל תהיה טעות, כי הם חששו שמא שופטי התקופה יחייבו אותם בהשבה. השופטים עצמם, כך על פי חז"ל, היו מושחתים כאנשי הדור. הם אלו הקרויים בתורה 'בני הא-להים' (בראשית רבה, כו, ה), שהיו שותפים במעשי הפשע של הדור כולו. כך שלא החשש מפני ההליכים המשפטיים, הביא את אנשי הדור לגזול פחות משוה פרוטה. ואם כן מה פשר אותה הקפדה 'הלכתית' במעשי הגזל? מבאר הגה"צ רבי שלום שבדרון זצ"ל: "למדנו כאן דבר פלאי בכוחות נפש האדם, האיך שיכול גם יכול לעשות כל תועבה, ועם כל זאת בתוך ביצת הרוע ששקוע בה, יכול לחשוב את עצמו למדקדק בדברים מסוימים, כאומר לנפשו מהיות טוב אל תהי רע... שאם אפשר לקחת בהיתר למה לעשות איסור... ואינו מרגיש כל סתירה בנפשו בקיצוניות מעשיו. מצד אחד נהנה הוא מגזל, ומאידך מתענג על דקדוק מצווה שאינו גוזל ואומר לנפשו, האח! כמה ירא וחרד אני!"

     כדרכו, מתבל רבי שלום את ביאורו בסיפור מהחיים: "פעם הלכתי באחת מסמטאותיה של ירושלים עיה"ק, וראיתי מרחוק אנשים עוברים על יד מקום כלשהו, וסותמים את אפם ובורחים להם לנפשם. אמרתי לעצמי כשאגיע למקום ההוא אראה על מה ולמה הם בורחים מאותו המקום. המשכתי בדרכי והתחלתי להרגיש ריח נורא אבל עוד לא ראיתי מהיכן יוצא הריח הנורא הלזה. ואולם לאחר שהמשכתי עוד, וכאמור הריח התגבר עוד, הבחנתי שמרחוק עומדים קבוצת אנשים וסובבים סביב בור ומביטים פנימה, והנחתי בדעתי שאכן שם הוא מקור הריח. כשהתקרבתי סמוך לאותו מקום נדחקתי לשולי הרחוב וזירזתי פעמי כשידי על אפי לגודל הצחנה. אך לפתע עלה בדעתי וחשבתי על מה מביטים האנשים הסובבים את המקום ומה יש להתעניין שם.

     התגברתי אפוא על ריח הצחנה הקשה והתקרבתי קרוב, ואז ראיתי מחזה פלא. המדובר היה בבור ביוב מרכזי שפתחוהו בשל תקלה, ולכן נדף ממנו הריח למרחק כה רב. ומכיוון שהבור היה בור מרכזי, היה גדול ככדי כניסת כמה אנשים לתוכו, וכמה פועלים נכרים היו בתוכו, ולא פחות ולא יותר אחד מהם פינה לעצמו בתוך הבור איזה מקום, מצא איזה ברזל לשבת עליו והתענג באכילת פיתה פלאפל... היה אפשר להבחין שגודל תענוגו שווה לאסטניסט הבא למסעדה ויושב על כיסא מרופד ואוכל עם כלים נאים. אותו פלאפל ואותו תענוג...

     כשראיתי את זה הרהרתי בדעתי שלא לחינם ראיתי זאת, אלא ללמדנו מוסר השכל עמוק ונורא. הלא אני כבר ממרחק רב לא סבלתי את הריח, ואילו אותו פועל יושב לו בתוך הגומא עצמה כשמקומו מזוהם, והוא מוצא מקום בנפשו ליהנות ולהתענג על הפלאפל. והאיך לא נדחית נפשו מן הריח הרע? הוי אומר שכשהאדם בתוך הסירחון אינו חש ואינו מרגיש...הלקח המוסרי מהסיפור, אותו למד הגה"צ רבי שלום שבדרון זצ"ל, שגם ברוחניות יש והאדם נוהג כך. הנה תמהים אנו על אנשי דור המבול. רשעים ומופקרים, הן במעשי נבלה בין אדם לחברו, והן במעשי תועבה שבין אדם למקום. ועם כל זאת לא מצאו סתירה בנפשם כאשר דקדקו שלא לגזול שווה פרוטה, ובכך ביקשו להרגיע את מצפונם.

     ההסבר לכך הוא, שכאשר שקוע האדם בתוך רפש מעשיו הנבזים, אפו סתום ולבו אטום, ולכן מתענג הוא על איזה הקפדה של גזלה בפחות משווה פרוטה. בכך משביע הוא את יצרו הרע באומרו, כי אדם טוב וישר הוא, שאינו גוזל יותר משווה פרוטה.

 

"קֵץ כָּל בָּשָּר בָּא לְפָּנַי כִּי מָּלְָאה הָּארֶץ חָּמָּס מִּפְנֵיהֶם והִּנְנִּי מַשְחִּיתָּם אֶת הָּארֶץ" (ו, יג). (ברינה יקצורו עלון 175)

     גדולי ישראל לאורך הדורות, נזהרו מאוד מאיסור גזל. הנה דוגמאות לכך: מסופר, כי פעם אחת הסבו תלמידים לסעודת מצוה בביתו של רבי חיים מבריסק זצ"ל. על השולחן עמדו כלי זכוכית יקרים וצלחות עדינות. לפתע עשה אחד התלמידים תנועה לא זהירה והמפה וכל אשר עליה נפלו על הרצפה... נבהלו התלמידים ובני הבית בחשבם כי ודאי מכל הכלים היקרים לא נותר דבר. הרגיע אותם רבי חיים ואמר: אל דאגה! לא קרה דבר, בדקו וראו כי הכל שלם כשהיה. בדקו ומצאו שכדברי הרב כן היה! הבחין רבי חיים במבטי הסובבים כאילו הם חושבים: איזה נס... איזה מופת...! אז החווה בידו בתנועת ביטול ואמר: לא נס ולא מופת! אלא כך מקובלני בשם רבי חיים מוואלוז'ין זצ"ל, כי כסף הבא לאדם בניקיון כפיים, בטוח הוא מכל נזק רע! כסף זה לא ייגנב ולא ייגזל ואף לא יינזק כלל! וגם כלים אלה - סיים רבי חיים ואמר: באו מכסף כשר לחלוטין ללא כל חשש גזל, על כן מובטחני שלא יינזקו...!

     פעם אחת הלך כ"ק מרן האדמו"ר מצאנז בעל ה'שפע חיים' זצוק"ל, לרופא נכרי. באמצע הביקור, ביקש הרבי את סליחתו של הרופא, ובקש רשות ליטול את ידיו ולהתפלל. הרבי ומשמשו נטלו ידיים, והנה ראה הרבי כי משמשו עומד לתלוש נייר מהגליל שעל הקיר כדי לנגב את ידיו. סימן לו הרבי שיחדל בהסבירו: "קבלנו רשות ליטול ידיים, לנגב ידיים לא קבלנו"...

     מסופר גם על ר' יוסף חיים זוננפלד, רבה של ירושלים, שהיה ממונה על קופה מיוחדת, שממנה היו עוזרים לבני ירושלים לחתונות ילדיהם. כל אדם שהיה זקוק, קיבל סכום עצום של ארבעה זהובים. פעם אחת, עמד ר' יוסף חיים בעצמו להשיא את בתו, אך, לא רצה לקחת בעצמו מקופת העזרה, והמתין ששאר הגבאים הממונים יזכרו לתת לו את ארבעת הזהובים. אולם, הדבר נשכח מליבם. משראה הוא, כי שכחו הם לתת לו, הלך ולווה מאחד מעשירי ירושלים, העשיר שמח על ההזדמנות לעזור לרב הנערץ, והלווה לו מיד את הסכום המבוקש. לאחר זמן, נערכה החתונה ברב עם, יום למחרת, נזכרו הגבאים בבהלה כי לא נתנו לרב את ארבעת הזהובים. מיד רץ אחד הגבאים לבית הרב עם הסכום וביקש את מחילתו. "איני יכול לקחת את הסכום", אמר הרב, "קופת העזרה נועדה לעזור לחתן ילדים, ולא להחזיר חובות"...

 

וכפרת אותה מבית ומחוץ בכפר (ו,יד) (הרב יעקב חן)

     מסופר על הרב עזריאל הילדסהימר זצ"ל מרבני יהדות גרמניה שנאלץ פעם להיכנס לבית תיפלה רפורמי, הראביי היה באמצע הדרשה והרב נאלץ להקשיב לדיבורי הסרק, לאחר סיום הדרשה שאל הגבאי את ר' עזריאל "נו כבודו, הנהנה מן הדרשה? ענה לו ר' עזריאל "על ידי הראביי שלכם התיישבה לי שאלה בספר קהלת !" הסתקרן הגבאי, נו הנה בכל אופן הראביי שלנו יודע משהו שהחכם היהודי לא ידע. אמר הרב "כתוב בקהלת פרק ג', עת ללדת ועת למות, עת לנטוע ועת לעקור, עת להרוג ועת לרפא וכו' לכל דבר יש את היפוכו, ואולם לכולם יש גם את הדרך באמצע, כמו ללדת ולמות האמצע הוא לא ללדת ולא למות אלא לחיות את החיים כמות שהם, וכן עת מלחמה ועת שלום האמצע הוא לא להילחם ולא לחיות בידידות, באמצע. השאלה היא עת לחשות ועת לדבר מה שייך באמצע הרי מי שאינו מדבר הוא בהכרח שותק וכן להיפך??? אלא שהיום הראביי תירץ לי את השאלה, פשוט לדבר ולדבר אך בעצם לא להגיד כלום,,,

     אח"כ לקח אותו הגבאי לסייר מחוץ לבית התיפלה ושאל "נו מה הרב אומר?" אמר לו ר' עזריאל ממש כמו תיבת נח. שמח הגבאי "עד כדי כך תיבת נח שניצלה מהמבול??" אמר לו הרב כמו תיבת נח שנאמר "וכפרת אותה מבית ומחוץ" לא רק כפירה בפנים אלא ניכרת הכפירה אף מבחוץ,,,

 

היין, הזלזול והכבוד (הרב משה גרילק "פרשה ופישרה")

     זה עתה יצא נח מהתיבה אל העולם החדש. פליט השואה הגדולה. שריד בודד מאסון שמחק אנושות שלמה. ניצול שידע שלא בחינם הצילו הא-לוקים. הוא הכיר בכך שהא-לוקים, אשר הכריז עליו: "כי אותך ראיתי צדיק לפני בדור הזה" (בראשית ז', א'), מצפה עתה ממנו שהוא יניח את הבסיס לאנושות חדשה, ערכית יותר, מוסרית יותר, אנושית יותר. אך הוא נכשל כבר בפעולתו הראשונה. וכך מספר לנו הכתוב: "ויחל נח איש האדמה, ויטע כרם" (בראשית ט', כ'). בקריאה ראשונה אנו מבחינים שאין הפסוק מדווח רק על נטיעת הכרם. הכתוב משמיע לנו, למעשה, שני נושאים בשש מילים אלו.

     המדרש הבחין במשמעותו הנסתרת של הפסוק ומעיר: "עשה עצמו חולין, שהיה לו לעסוק תחילה בנטיעה אחרת" (רש"י ע"פ המדרש). וכך אמר לו הקב"ה: "מה לך אצל מטע כרמים? והרי על ידי היין נקנסה מיתה על האדם הראשון? (בהתאם לדברי המדרש 'אותו אילן, שאכל ממנו אדם הראשון - גפן היה'). היה לך ליטע תחילה ייחור של זית, גרופית של תאנה". אין כל רע, חלילה, בנטיעת כרם. אולם התמקדותו של נח בתחילת פעולתו המחודשת בעולם דווקא בנטיעה זו והעדפתה על פני האחרות, הצביעה על נטיות נסתרות בנפשו. נטיות שיתכן שהוא עצמו לא היה מודע להן. נקודת החולין שבליבו, היא זו שדחפה אותו אל היין. היין קורא את האדם אל ההתפרקות, אל השכחה העצמית ואל ההתחמקות מן האחריות המוסרית למעשיו. כלום זו חייבת להיות הפעולה הראשונה בעולם החדש, החייב לקום על חורבות עולם הרשע ששקע בתהומות? כיצד פותח נח במהלך שיאפשר בעתיד התחמקות מעשיית טוב ובריחה מאחריות אישית וציבורית? הכוסית הראשונה בהחלט טהורה ותמימה היא, אולם בכוחה לגרור כוסיות רבות בעקבותיה, עד שתשלוט הנטייה להפקרות ולהתפרקות, עד להשתקעות בהנאות הרגע. ובעיקר, עד להסרת האחריות מכל הנעשה. מיד בצאתו מן התיבה נמשך נח אל הכרם ואל היין עד כי: "וישת מן היין היין וישכר ויתגל בתוך אהלה" (שם, כ"א). העביר אותו על דעתו והוא התגלה בביזיון לעיני כל.

 

"צהר תעשה לתיבה" (בראשית ו, ט''ו) (מדי שבת, עלון 88)

     פירש הבעש"ט - שתיבות התפילה יהיו מאירות ומצהירות (אור תורה). וכן שצירופי התיבות מתהפכים ומהתיבה 'צרה' תעשה 'צהר' (תולדות יעקב יוסף).

     יהודי אחד חפץ לזכות ברוח הקודש, ולשם כך נזהר 40 יום רצופים מלדבר דברים בטלים, כשכלו לו ימיו וראה שלא נענה במאומה, נסע אל הצדיק הקדוש רבי ישראל מרוז'ין זצוק"ל. הרבי שכידוע היה מפורסם בגינוני המלכות שלו, ובפאר וההדר העצום, בכסף וזהב, ומיני תענוגות שכלפי חוץ נהג, והיהודי שהגיע אליו תמה וכי כך דרך התורה... ככל שהוסיף אותו האיש לשהות בחצר הרבי, גברה תמיהתו עד שהחליט שאין זה צדיק ולא כדאי לבוא אליו בהתייעצות.

     כשתכנן לחזור לביתו ראה את הרבי מתכנן לצאת לטיול, העוזרים רתמו לו ארבעה סוסים לכרכרה, והרבי התיישב במקומו אך קודם החליק בידו על גב הסוס מספר פעמים. למראה הדבר כבר לא יכל האיש להתאפק ושאל "ילמדנו, איזו עבודת ה' היא ללטף את הסוס" ? והצדיק שידע שיש ללמד אדם זה פרק בהבנת עבודת ה', ענהו "סוס זה עברו עליו 40 יום ללא דברים בטלים''.

 

מן הבהמה הטהורה ומן הבהמה אשר איננה טהורה(ז,ח)

     אמרו חז"ל בגמרא במסכת פסחים (ג,א): "לעולם אל יוציא אדם דבר מגונה מפיו, שהרי עיקם הכתוב שמונה תיבות ולא הוציא דבר מגונה מפיו", שנאמר: "ומן הבהמה אשר איננה טהורה" – חז"ל מלמדים אותנו ממה שכתוב בפסוק: " מן הבהמה הטהורה ומן הבהמה אשר איננה טהורה " ולא כתוב: "ומן הבהמה הטמאה", שאין לדבר דיבור שאינו הגון.

     נשאל פעם המגיד מדובנא זי"ע, מדוע אם כן מופיעה בתורה פעמים רבות המילה: "טמא" או "טמאה" ? והרי בכל פעם היה צריך להיות כתוב: "אשר איננה טהורה ?"

     אסביר לכם זאת על פי משל – נענה המגיד ואמר – בעיר אחת גר יהודי עשיר מופלג, ועם זאת היה האיש גם תלמיד חכם גדול. תורה וגדולה במקום אחד. בשכנותו גר יהודי פשוט ועם הארץ, עני ואביון, שנודע בכינויו: "יוסל בור" יום אחד התדפק הלך על דלתו של הגביר. פתח המשרת ושאל אותו מה רצונו. מחפש אני את כתובתו של ר' יוסף הגר ברחוב זה, ענה ההלך. – מי ? פרץ המשרת בצחוק גדול – ודאי מתכוון אתה ליוסל בור! ובכן הנה כאן מתגורר הוא, בבקתה העלובה ממול... שמע בעל הבית את דברי משרתו ונזף בו: האם אינך מתבייש? להעליב שכן בפני אדם זר בכינויי גנאי, אין זה נאה! לאחר כמה ימים התדפק על דלתו של הגביר שדכן, ובקש להתראות עם בעל הבית. השכן – אמר השדכן – ר' יוסף שלחני אליך, ברצונו להציע את בנו הבחור כחתן לבתך... מי??? צעק בעל הבית בקול גדול – יוסל בור? שאני אשתדך עם יוסל בור? צא מעלי ואל תוסף לבוא אלי בהצעות כגון אלה... סלח אם אעז ואשאל – פנה המשרת אל אדוניו - לפני ימים מספר גערת בי על שאני מכנה את השכן בכינוי: "יוסל בור", והנה עכשיו אני שומע את אותו כינוי מפיך? ודאי – השיב בעל הבית – כאשר בא יהודי ושואל מה היא כתובתו של השכן, אין זה נוגע לנו, ואין מקום לספר "בתאריו" של השכן. אולם כאשר מציעים לי שידוך את בנו, צריך אני להודיע מפני מה אין שידוך זה ראוי לנו... כן הוא גם הנמשל – סיים המגיד מדובנא – כאן מונה לנו התורה אלו חיות ובהמות נכנסו לתיבת נח, אין זה מעניינינו לדעת מי מהם טהורה ומי מהם אינה טהורה, משום כך שינה הכתוב והאריך בלשונו, כדי ללמדנו חומר דיבור שאינו ראוי. אולם בשאר המקומות, כאשר מדובר בשמירת נפשו של יהודי ממאכלים אסורים, שם אין צורך להשתמש בלשון עקיפה ועדינה, אלא יש לומר בכל חומר הדין: דבר זה "טמא הוא לכם"...!

 

מן הבהמה הטהורה ומן הבהמה אשר איננה טהורה, ומן העוף וכל אשר רמש על האדמה, (ז,ח-ט) (הרב זליג ברנשטיין)

     פסוק זה מלמדנו ששום בעל חיים לא יכול היה להיכנס אל התיבה, אלא אם כן היה לו בן זוג.

     המדרש מספר כי השקר ביקש אף הוא להיכנס אל התיבה, ומשום כך הוא חיפש לו בת זוג. בראותו את האמת הולכת בדרכה אל התיבה הוא ביקש להצטרף אליה. הוא אמר: "הבה ניכנס ביחד; את מפורסמת בגללי, ולכן אני בן זוג ראוי לך." האמת הסכימה; ואולם כאשר הם התקרבו אל התיבה החל השקר לחשוש שמא נח לא יקבל אותו, ולכן ביקש מן האמת את אדרתה, כדי שלא יזהו אותו. "את אינך צריכה אדרת", הוא אמר לאמת, "כיוון שכל אחד יכיר מיד בכך שאת אמת". האמת הסכימה, ושניהם הוכנסו אל התיבה. אחרי המבול יצא השקר מן התיבה אך הוא לא השיב לאמת את אדרתה. ומאז ועד היום לובש השקר את אדרתה של האמת, ומשום כך לא פעם קשה לזהות אותו.

 

"ויבואו אל נח אל התיבה שנים שנים" (ז,טו)

     מובא במדרש שוחר טוב תהלים ז': כי בשעה שאמר הקב"ה לנח שיכניס לתיבה שניים שניים מכל מין ומין, בא השקר ורצה להיכנס גם הוא לתיבה. אמר לו נח, כי אינו יכול להיכנס, משום שאין לו בן זוג, וה' אמר לו שניים שניים יכנסו. הלך השקר וחיפש לו בת זוג, והנה פגש ב"מזל הרע", שמכלה ממון האדם. שאלה אותו: "מהיכן אתה בא"? "חוזר אני מנח", ענה השקר, "ביקשתי להיכנס לתיבה, וסרב לי משום שאין לי בת זוג" "ומה תיתן לי, אם אנשא לך"? "כל מה שארוויח אני בשקר, אתן לך! הסכימה המזל הרע ונכנסו יחד אל התיבה. ואכן, כאשר יצאו מהתיבה, אחרי המבול, קיים השקר הבטחתו, וכל מה שהרוויח – נתן לה, והפסידה...

     וזה מה שנוהגים העולם לומר: "מה שאדם מרוויח ע"י השקר, מפסיד הוא ע"י המזל הרע"...

 

וימח את כל היקום אשר על פני האדמה מאדם עד (ז,כג) (הרב צ. מנדלסון)

     רש"י בפרשת עקב על הפסוק "ואת כל היקום אשר ברגליהם" פירש: זהו ממונו של אדם שמעמידו על רגליו.

     ויש לדון, מדוע העניש הקב"ה את אנשי דור המבול בשני עונשים - מיתה וממון. והלא אמרו חז"ל דאין אדם מת ומשלם. והתוספות במסכת ע"ז דף ע"א כותב שגם אצל גויים יש את הדין של "קים ליה בדרבה מיניה", ואם כן, כיון שהיו חייבים מיתה, איך יתחייבו גם ממון, שאבד כל היקום שהיה להם. ומתרץ הרב רחמים ניסים יצחק פלאג'י בספרו "חלק יפה" שההלכה היא "שקים ליה בדרבה מיניה", אומרים רק כאשר אדם חייב מיתה בידי אדם אבל במיתה בידי שמים אין את הדין הזה, כפי שאומרת הגמרא במסכת כתובות דף ל' שאין הלכה כרבי נחוניא בן הקנה, שהיה עושה את יום הכפורים כשבת לתשלומים. והואיל והמבול הוא מיתה בידי שמים לכן אבד גם ממונם.

 

עלה זית טרף בפיה (ח,יא) (זרחיה ליאור)

     עלה זית טרף בפיה: מה מבשרת ומה דורשת היונה מנח בהביאה לו עלה זית בפיה?

     כדי להבין יש ללכת לפרשת בראשית שם האדם ואשתו תופרים מעלה התאנה חגורה למותניהם מן הבושה שנפשם קלקלה מאכילה מעץ הדעת, וזה לפי הדעה שהיה עץ הדעת, תאנה. ויש גם שמסבירים שיש בתאנה מעין ריבוי של תאווה. ונח שמרגיש שאחרי המבול תהיה לו משימה לתקן את העולם המעוות, אי לכך מכניס לתיבה ע"פ המדרש איחורי תאנים. אך היונה מביאה לנח במפתיע עלה זית ולא עלה תאנה, מדוע?

     יש הבדל עצום בין תאנה לזית.

     התאנה- אפשר לאכול את פריה כולו כמות שהוא ללא כל הכנה ובכלל היא פרי אלוקי.

     הזית - הוא כשלעצמו נוקשה ומר יש בו גרעין וכדי להפיק את השמן את האור ואת המתיקות יש להתאמץ, יש לכבוש הזית כדי לאכול או לכתוש הזית כדי להפיק את השמן.

     ואותו הרעיון רצתה היונה ללמד את נח, אתה נכנס כעת לעולם חדש, יש כעת לקום ולפעול במאמץ אנושי להשגת יעדים לתיקון העולם. ולמרות החידלון שראית בצאתך מן התיבה אתה אכן מסוגל בכוחות משותפים להאיר את החושך ולתת לעולם תקווה לאור ולטוב. ולמרות שהמדרש אומר - שרמזה לו שעדיף מזון מר מאת ה' ממזון מתוק מבני אדם אך אדם שלוקח את מעשה ה' (זית) ומפתח אותו ומפיק ממנו שמן למאכל ושמן למאור זה כבר שותף במעשה בראשית וזה רצון ה', נח! עזוב את איחורי התאנה וקח את הזית ממנו תבוא הישועה והתיקון לעולם כולו. והרמז שהאור הגנוז בה לידי ביטוי דווקא בנרות המנורה הדולקים בעיקר בשמן זית זך.

 

עלה זית טרף בפיה (ח,יא) (הרב יוסף ברוק)

     לאחר חודשים ארוכים בתיבה פורשת היונה כנפיים ויוצאת לעולם. מן הסיור הראשון היא שבה בידיים ריקות, אך בפעם השנייה עלה זית טרף בפיה. חכמינו ראו בכך מסר לנח: "יהיו מזונותי מרורין כזית בידו של הקב"ה ולא מתוקין כדבש בידי בשר ודם" (לשון רש"י מהמדרש). לאוזן רגישה יש כאן משהו צורם, לאחר שנה שלימה שבה נח מפרנס ומקיים אותה, זוהי התודה? זה הזמן להביע זאת? משהו כאן דורש ביאור נוסף. יש מקום לומר כי רצתה היונה לומר לנח "אתה הרי נבחרת מעולם של רֶּשַע, חמס וגזל, התפקיד המוטל עליך ועל משפחתך הוא להקים עולם של יושר ואמת, בו גם תחרות תישאר בתחומי היושר וההגינות". זה יהיה עולם אחר, שונה ומושלם. אך איך עושים זאת? כיצד מגיעים לאידיאל הנפלא? זוהי תשובת - בשורת היונה: אם נדע ונבין כי המזונות שלנו הם מידי הקב"ה, לא ניגע במה ששייך לזולת, ואיש לא ייקח את שלנו. הרי בטלו השקר, הגזל, הקנאה והרמאות. הרי הכל מידי שמים. גם אם זה לעיתים מר, הרי זה מדויק ומדוד מאת היושב במרומים. אך אם יהיו מידי בשר ודם - אפילו אם מתוקים יהיו, הרי הכישלון מובטח, והעולם ישוב למצבו לפני המבול. אם כן אין כאן קנטור או ציניות, יש כאן תובנה נפלאה, אדם החי בידיעה כי "אין אדם נוגע במוכן לחברו אפילו כמלא נימא" (כשערת ראש!) כי המזונות מיד הקב"ה. לעולם לא יגיע לגזול ולחמוס את הזולת. כך יהיה לבו שקט ורגוע, וכל חייו שלווים ומלאי שמחה. ולואי יהא חלקנו עמהם.

 

צא מן התבה אתה ואשתךָּ אתךְּ ובֶניך ונשי בֶניךָּ (ח,טז) (הרה"ג דוד כהן שליט"א)

     זה שאמר הכתוב: "הֹוציאה ממסגר נפשי להֹודֹות את שמך בי יכתרו צִדיקים כי תגמֹל עָּלי" (תהילים קמב,ח)

אחריות –

(במדרש תנחומא (בראשית סימן ט') "צֵא מִן הַתֵּבָּה", זה שאמר הכתוב: "הֹוציאה ממסגר נפשי ", שהיה נח סגור בתיבה. אמר רבי לוי: "כל אותן שנים עשר חדש לא טעם טעם שינה, לא נח ולא בניו, שהיו זקוקין לזון את הבהמה ואת החיה ואת העופות. יש בהמה שאוכלת לשתי שעות בלילה, ויש אוכלת לשלשה. תדע לך, שלא טעמו טעם שינה, דאמר רבי יוחנן בשם רבי אלעזר ברבי יוסי הגלילי, פעם אחת שהה נח לזון את הארי, הכישו (הכהו) הארי ויצא צולע, שנאמר: "וישאר אך נח". כתב ה"אבן עזרא" בפירושו על התורה "ויזכור א-להים את נח". גם בניו והנשים בכלל נח ש"הוא העיקר": כיוון שהוקשה לו מדוע לא הוזכרו בפסוק בניו והנשים מלבד נח? והלא אף הם היו שותפים פעילים לפעילות השוטפת של התיבה על כל יושביה. ומדוע זכה נח להיות עיקר יותר מבניו והנשים?

     לכשנביט בסיפור שמסמיך המדרש המוזכר יתכן ששם נמצא את התשובה, וכך מספר המדרש: פעם אחת שהה נח לזון את הארי, הכישו הארי ויצא צולע! מדוע פגע הארי דווקא בנח ולא בבניו שהיו אמונים כמוהו על מזון החיות? אלא שהאריה חיפש את האחראי! את הנושא באחריות ולא רק את מבצעי המטלות. האחריות היא אחת המידות הדגולות שמעידות על אצילות וגדלות נפש. עדים אנו, מעשים בכל יום לפעילות ברוכה המתבצעת בהמון ארגונים, וארגוני חסד שונים, עסקנים לרוב, נמרצים ביותר, שמקדישים רבות מזמנם למען הזולת, וברגעים של אמת נוטלים הם על עצמם אחריות לא קטנה והתחייבויות גדולות על דברים שפעמים לא קשורים אליהם כלל וכלל, וזאת מתוך תחושת אחריות לכלל ומתוך דחף פנימי של שליחות קודש למען הזולת, וכבר אמרו חז"ל: "על שלשה דברים העולם עומד על התורה ועל העבודה ועל גמילות חסדים!" והנה לימדונו חז"ל בתלמוד כי שניים הם שגדולתם מכפרת על חטאיהם: חכם וחתן! חכם כשעולה לנשיאות, וחתן בשעה שנושא אישה נמחלים להם כל עוונותיהם. ובמה יפה כוחה של גדולה זו לגרום להם למחילת עוונות? לכשנבחין נגלה כי גם הנישואין וגם הנשיאות, נושאים בכנפיהם נטל אחריות בל ישוער. הנשיא מתחייב לשאת בעול עדתו לצאת ולבוא לפניהם, בעוד החתן מתחייב לזון את אשתו ואת בניו.

     "אחריות"! בזכות נטילת האחריות עלה זכרונו לפני ה': "וִּיְזכֹר א-לֹהים את נח ואת כל החָּיה ואת כל הבהמה אשר אתֹו בתבה וַּיֲעבר א-לֹהים רוח על האֶּרץ וָּיּשֹכו המִים" (בראשית ח,א)

 

“ויאמר אלוקים אל נח ואל בניו אתו'' (ט,ח,) (מעין השבוע)

     בן עשרים וחמש שנה היה הגאון רבי משה פיינשטיין כאשר נקרא מרבנות אוזדה לכהן כרבה של ליובן שברוסיה, בעיצומה של המהפכה הבולשביקית. השלטונות התאנו לכל דבר שבקדושה, רדפו את הדת ושומריה באף ובחמה. השוחט נאסר והוגלה לסיביר. משכורתו של הרב עוקלה, הוא וביתו נידונו לחיי רעב. כל זה לא שבר את רוחו, והרבנית אימצה את ידיו. מוכנה הייתה לסבול חרפת רעב, לרעוד מכל נקישה בדלת, לפחוד לילה ויומם, לדעת שבעלה עלול להיאסר בכל רגע בעוון פעילות בלתי חוקית. הוא המשיך ללמוד וללמד, להורות ולערוך חופות. כאשר נסגרה המקווה בפקודת השלטונות - בא בדברים עם הקבלן שבנה את הבריכה המקומית. תמורת שלמונים נכבדים ותחינות נרגשות הכשיר הקבלן בסתר אוצר של מי גשמים שהשיק לבריכה והפך אותה למקווה טהרה כשרה. השלטונות ניאותו להקצות שעות רחצה נפרדות לנשים בלא שידעו את סוד המקווה, וכך הציל הרב הצעיר והמסור את קהילתו מאיסורי כרת חמורים ונוראים. רדיפות השלטונות גברו, הם החליטו להפקיע את דירתו של הרב. שמש בית הכנסת, שהתגורר עם שבעת ילדיו בחדרון צר בירכתי בית הכנסת, ניאות לחלוק את החדרון עם משפחת הרב, שמנתה שלושה ילדים רכים וחותן קשיש. וכאשר בחור ישיבה ערירי חסר תעודות, שנרדף על ידי הבולשת הסובייטית, ביקש מקלט - הציע לו הרב את חדרו, והוא היה בו המשתכן השישה עשר! והכל ידעו מה יהא השלב הבא במלחמת הטומאה בקדושה. מאסר היה שאלה של זמן. אבל זה לא הפחיד ולא הרתיע. “יהודי הוא חייל במערכה, וחייל אינו בורח משדה הקרב”, אמר בנחישות.

     יום אחד נפלה הידיעה כרעם ביום בהיר: הרב עוזב! הוא גישש בדבר האפשרות לעלות לארץ ישראל, ונענה בשלילה. מאמריקה נענה בחיוב, והשלטונות שמחו לאשר את יציאתו. להפטר ממנו. משלחת של יהודי העיר באה להתחנן שיישאר, לבקש שלא יעזוב. חרף הקשיים, על אף הסכנות. “קשיים לא הרתיעוני”, ענה הרב נחרצות, “וסכנות אינן מפחידות אותי. דומני הוכחתי לכם זאת בשנים האחרונות!” “אומנם כן”, ענו. “לפיכך אנו שואלים מה נשתנה, מה הביא לנקודת השבירה”. “נקודת שבירה?!” תמה הרב. “מי דיבר על נקודת שבירה? המצב, פשוט, השתנה. גורם חדש נכנס לתמונה”. “מהו?!” שאלו בפליאה. “ילדי גדלו, ועלי לדאוג לחינוכם”, השיב. “מבינים אתם, יהודי הוא חייל במערכה. וחובתו העליונה - לדאוג לחינוכם היהודי המושרש של בניו! כל השאר - בעדיפות שניה”... והוא הציל את בניו - והאיר ליהדות ארצות הברית ולכל העולם שנות יובל ויותר.

     מעשה שהיה הוא, ותמיד חתרתי למצוא לו מקור. ככלות הכל, על כף המאזניים האחת שלושה בנים ועל כף המאזניים השנייה קהילה שלימה. מי יכול להכריע בדיני נפשות. הגאון הכריע. ולא רק הוא: בשעתו התמנה הגאון רבי יואל קלופט זצ”ל לאב בית דין בבאר שבע. לא הייתה זו באר שבע של היום. הוא ריכז וגיבש את בני הקהילה, דרש ולימד והדריך ופסק, ובנה מקווה טהרה משוכללת. אך כשילדיו גדלו וחשש לחינוכם, הורה לו הרב מבריסק, מרן הגרי”ז זצ”ל, לעזוב הכל ולעקור למקום תורה!

     מה המקור לכך? ומצאתיו בפרשתנו. נח, אמרו חז”ל, לא פעל בהשבת דורו בתשובה כאברהם אבינו. נשמעת כאן נימת ביקורת על מי שהתורה מעידה שהיה צדיק תמים. ובעל ה“כתב סופר” כתב להצדיק את הצדיק. היה ביניהם הבדל: לנח היו בנים... וכשיש לו לאדם בנים - עליו להשקיע כל מעייניו בחינוכם! ועינינו הרואות, שאמנם הצליח! “ויאמר אלוקים אל נח ואל בניו אתו, שארבעתם נביאים”. הדור כולו נמחה, ובנים אלו הקימו עולם, היוו תשתית לאנושות החדשה!

     כמה לקח יש בדברים. כמה חובה מטיילים הם על ההורים: חובתנו הראשונית, כלפי ילדינו היא. להצילם מאוירת הרחוב, ולחנכם לתורה ולאמונה!

 

את קשתי נתתי בענן (ט,יג) (זרחיה ליאור)

     קשת הביטחון

     לפרשת נח ה"קשת" היא נועדה לשלום או שמא למלחמה?

     צריכים אנו לדעת ידיעה ראשונה ובסיסית שהשמים הם המשפעים והארץ היא המושפעת עוד צריכים אנו לדעת שהאדם נברא משמים ומארץ דהיינו נשמה ששייכת לשמים, ומגוף ששייך לארץ. תפקידו יהיה מעתה לחבר שמים וארץ ומשכך מעשיו הטובים יגרמו שהמשפיע ישפיע טובה והארץ תיתן יבולה, אך אם יתרשל מתפקידו זה, השפע משמים ייפגם וכתוצאה מכך תיפגם גם תוצאות האדמה. ומכאן נפנה מבט חד אל המפה הסינופטית שהייתה לפני המבול כפי מה שהבנתי מן הפרשנים וזאת בכמה מישורים. נאמר "ואד יעלה מן הארץ והשקה את כל פני האדמה..."כוחות הטבע והחומר היו חזקים מאוד מאז הבריאה עד המבול, ולכן האדם היה יכול לחיות מאות שנים. יש אומרים שהיה באותה תקופה בטבע כוח חומרי כה אדיר עד שגשם היה יורד על הארץ פעם בארבעים שנה. הגשם שירד כתוצאה מריבוי אדים במרחבי הרקיע , הרקיע התעבה עד כדי כך שנצרך לו שנה שלמה כדי להוריד לארץ את כמות האדים הללו שנהפכו למים , לגשם על הארץ ואז שוב מתכונן היקום כולו לארבעים שנות בצורת נוספות, כל זה היה עד המבול. אכן מה התרחש בעולם לאחר המבול, התהוותה הקשת אך מה היא?

     דע שקשת יכולה להתהוות רק במהלך היום כשהשמש זורחת ונצנוצי זריחתה מוקרנים על עננים דקים השטים להם ברקיע וחום השמש הופך את האדים לגשם שברגע שנשברת הקרן שמש בזרזיף הגשם או אז מתהווה הקשת בשלל צבעיה ועוד נדבר רבות בעניין צבעיה של הקשת. הם שמראים לנו כאן בארץ את הקשת.

     המשנה באבות פרק ה' אומרת ומונה עשרה דברים שנבראו בע"ש בין השמשות כאשר אחד מהם הוא הקשת ואני שואל הרי בין השמשות זה אחר שקיעת גלגל חמה מאופק כדור הארץ אי לכך איך יכולה הייתה להיברא הקשת אם לא ניתן לראותה? ועוד ידועה המחלוקת בין האבן עזרא שטוען שהקשת נבראה בזמן נח לבין הרב סעדיה גאון שטוען לעומתו שנבראה בבריאת העולם וכו'. אלא מסביר המהר"ל בספרו "דרך חיים" שע"ש בין השמשות הוא מושג של משהו הנמצא בין החומר לבין הרוח מה שיוצא שלמרות שהקשת נבראה בערב שבת בין השמשות לא באה לידי ביטוי אלא רק בימי נח וזאת למה? ההסבר הוא פשוט שהמבול שירד על העולם דאז, למעשה ניקה את השמים מאותם עננים שחורים מאותם אדים רבים שיצטברו שם ברקיע, כך שנשארו פה ושם עננים דקים בגובה הרקיע שכיסו חלקית את השמים ובזמן זריחת השמש התהוותה הקשת. זה הסבר סלחני משהו אך באמת מלאה הארץ חמס ולא ניתן היה לנקות את העולם מהחמס לכאורה, אלא באמצעות המבול וד"ל.

     התורה מעידה שהשחית כל בשר את דרכו על הארץ אז מידה כנגד מידה השחית ה' באמצעות המבול את הארץ. במקום זה זקוקים אנו לדברי הספורנו על המילים "והייתה לאות ברית"-בהיות הקשה כפולה, כי אומנם נלאו חכמי המחקר לתת טעם לסדר צבעי הקשת השנייה אשר הוא על הפך סדר צבעי הקשת הראשונה המושלמת, וזה יהיה אות לצדיקי הדור שדורם חי בזכותם, כמאמרם ז"ל - כלום נראתה הקשת בימיך? דומה שהקשת מגינה על העולם מחורבן כדוגמת הצדיק המגן על דורו.

     עוד נוסיף - שכשיעקב מברך את יוסף אומר לו "אשר לקחתי מיד האמורי בחרבי ובקשתי", לכאורה הכוונה בחרב ובקשת ז"א שהב' לפני המילה אינה מעצם המילה. אך בהתבוננותנו בתרגום אונקלוס ניווכח שלא כך הוא, כי אכן מתרגם הוא "בצלותי ובבעותי" דהיינו בתפילה ובבקשה נמצא שהב' היא כן חלק מהמילה והקשת נהפכת לבקשה. והכוונה או שקשת דומה לחרב שהיא הקשת גם היא כלי מלחמה כדוגמת החרב, או שאפשר לומר שחרב נועדה למלחמה קרובה וקשת נועדה למלחמה רחוקה, או אפשר כתרגום אונקלוס בצלותי = בתפילתי בתפילה יום יומית מחויבת ובסיסית, לעומת ובבעותי בבקשתי = הבקשה שהינה בקשה נקודתית פנימית בשעת צרה אישית של האדם מול בוראו.

     מה מסמלת הקשת בצורתה בצבעיה ומה היא לעומת הצדיק: צבעי הקשת הם שבעה ואלו הם: העליון והגבוה מכולם אדום ואחריו כתום, צהוב, ירוק, כחול, תכול(תכלת), וסגול.

     ניתן לומר כך: הקשת היא התגלות ה'. ומכיוון שכך גם נבין טוב יותר את הפסוק ביחזקאל ששם ה' מתגלה אלינו דרך הקשת כמו מה שכתוב ביחזקאל א' פסוק כח' - "כמראה הקשת אשר יהיה בענן ביום הגשם כן מראה הנוגה סביב הוא מראה דמות כבוד ה' ואראה ואפל על פני ואשמע קול מדבר". כן ניתן לומר שזו התגלות ה'. אך ניתן לומר עוד שמעתה דהיינו לאחר המבול נכנסים אנו לעידן חדש וה' מתגלה דרך הצדיק. הצדיק הוא שמגן על הדור. דוגמא לכך רשב"י שבימיו לא נראתה הקשת כי הוא אות עולם היה וכו' .מעתה שבעת האושפיזין ינהיגו דרך בעבודת ה' שמות האושפיזין הם ידועים ועל פי הסוד הם השבעה שהם למעשה חלק מעשר ספירות.

     הספירות שאנו מדברים עליהם הם: חסד, גבורה, תפארת, נצח, הוד, יסוד, מלכות. וכל אחד מן האישים דהיינו אברהם, יצחק, יעקב, משה, אהרון, יוסף, ודוד סלל דרך בעבודת ה' ובדרך של חיים בעולם הזה. כך שהיום אנו למעשה נהנים מכל השבעה דרכים ויש לנו החובה והזכות לפעול בעולם על פי קני המידה האלו, כך שלמעשה בחיבור גשם ורוח שמים וארץ נוצרת הקשת שלמעשה מחברת שמים וארץ פיסית ורוחנית הצדיק שכל כולו בשמי שמים שדוגמתו היא הסולם שמוצב ארצה וראשו מגיע השמימה, מצליח הוא אפוא בצדקותו לחבר שמים וארץ ולהגן על הדור וכך לכל חיי היקום לכל ימות השנה ולכל אדם שנמצא אי שם על פני הגלובוס.

     נמצא שהוא מגן על הדור ועל העולם כולו או אז מתגלה רצון ה', יתכן שכך ה' מתגלה על ידי עושי רצונו בכל אתר ואתר ההולכים לאורם של החכמים. לאורם של שבעת הרועים. אולי זה גם עניין האושפיזין בחג הסוכות שכשאנו בצילא דמהימנותא צל האמונה לאורם של הרועים הפוקדים את סוכתינו בחג, ומראים לנו למעשה את כבוד ה' את גילוי השכינה.

     ניתן להוסיף פן נוסף- יש בנו בני אדם שבעה אפשריות של התבוננות ויחס אל הסובב אותנו יש אנשים קשוחים וחמי מזג כדוגמת האדום שבקשת, ויש רכים ונוחים כדוגמת הסגול שבקשת ועוד ביניהם הדרגות השונות. ויש המשימים את כל עולם החי בשבעה דרגות אלו מהחי המזוכך ביותר עד הרמש המשוקץ ביותר מדרגות על גבי מדרגות של הופעת השכינה והתגלות ה' ביקום כולו. הקשת בנויה ממיתר שנמתח על גבי חצי עגול קשיח, משכך הצד העגול הינו לעבר היריב אתו נלחמים. אך הקב"ה בקשת הנמתחת בשמים ביום הגשם כאשר נצצי אור השמש מתגלים שם הוא את הצד הקשיח העגול על בטנו כביכול לומר סלחתי לכם שובו אלי מחטאותיכם ואשובה אליכם. נמצא הקשת הינה מגינה כעת וכבר לא במצב של לחימה.

     מתיחת הקשת תביא לידי כך שהחץ יעוף רחוק יותר, כך אנו ככל שנתאמץ יותר בעבודת ה' כך נוכל לתקן כאן כמה שיותר ואו אז תהיה השפעתנו לטובה כדוגמת הצדיק לעולם כולו ועל ידי כך לעשות את רצונו יתברך בלבב שלם.

 

"וַיִּקַּח שֵׁם וָיֶפֶת אֶת הַשִּׂמְלָה וַיָּשִׂימוּ עַל שְׁכֶם שְׁנֵיהֶם וַיֵּלְכוּ אֲחֹרַנִּית וַיְכַסּוּ אֵת עֶרְוַת אֲבִיהֶם וּפְנֵיהֶם אֲחֹרַנִּית וְעֶרְוַת אֲבִיהֶם לֹא רָאוּ"(ט,כג)

     "וַיִּקַּח שֵׁם וָיֶפֶת" נשאלת השאלה: מדוע נקטה התורה לשון יחיד וַיִּקַּח ולא לשון רבים: "ויקחו"?! ומבאר רש"י: "לימד על שם שנתאמץ במצווה יותר מיפת".

     הנצי"ב מוולוז'ין מבחין בין העשייה של שם לשל יפת וכך הוא כותב: ראה דלכן לקחו שניהם, משום דלא היה אפשר לכסותו בכבוד אם לא שיעשו שניהם, ואם היה אפשר לעשות ביחיד לא היו עושים שניהם אלא שם לבדו. ולא משום שהרגשו של שם היה חזק יותר, אלא משום דשם היה הרגשו משום מצווה, והכלל במצווה שטוב לעסוק בעצמו יותר מבשלוחו.

     מה שאין כן יפת שהרגשו היה מצד שכל אנושי, שלא יהיה האב מוטל בביזיון, על כן אין שום שכל אנושי נותן לעשות בעצמו, ומה לנו אם ע"י עצמו או ע"י אחר.

     ומסקנתו: והיינו דכתיב: "ויקח שם", ולא כתיב וייקחו שם ויפת, אלא מתחלה ניסה שם בעצמו ליקח אולי יוכל לכסות, וכאשר ראה שלא יהא נעשה יפה הצטרף יפת גם כן.

     חז"ל מבארים גם את ההבדל העצום בשכר המצווה: לכך זכו בניו של שם - אנחנו, להתכסות בציצית ובניו של יפת לקבורה במלחמת גוג ומגוג לעתיד לבוא. אנחנו זכינו וזוכים בכל יום למצווה השקולה כנגד כל המצוות ואילו יפת יזכה בשכר רק לעתיד לבוא... מדוע? כיוון שלהקב"ה יש חשיבות מיוחדת למצווה שאדם מתאמץ בה! רואים כמה חביבות יש להקב"ה שאדם מתאמץ במצווה - כיוון שהוא נקשר אליה יותר מכיוון והתאמץ בה...

     משל למה הדבר דומה: לאב שהיה לו בן עצלן וכל יום היה קם בשעות הצהרים ויושב בטל. משכלו הקיצים הודיע האב לבנו כי ממחר הוא מתחיל לעבוד ולא מעניין אותו במה... למחרת, הבן קם כהרגלו ומיד נזכר בדברי אביו, הוא ניגש לאמו ובתחנונים ביקש ממנה 100 שקל שאותם יראה לאביו כשכר עבודה שהרוויח היום. האם ברחמיה נתנה לו. משהגיע האב לביתו קרא לבנו ושאל: "נו... הלכת לעבוד היום?" הבן שלא רצה לשקר, שלף את 100 השקלים והראה לאביו. האב לקח את השטר וקרע אותו לגזרים... למחרת חזר הדבר שוב על עצמו, הוא ניגש לאמו ובתחנונים ביקש ממנה שוב 100 שקלים והאם ברחמיה נתנה לו. משהגיע האב לביתו ביום השני קרא לבנו ושאל: "נו... הלכת לעבוד היום?" הבן שוב שלף את 100 השקלים והראה לאביו. האב לקח את השטר וקרע אותו לגזרים... למחרת חזר הדבר שוב על עצמו, הוא ניגש לאמו ובתחנונים ביקש ממנה שוב 100 שקלים אך הפעם לאם לא היה מה לתת לו. משלא נמצאה בררה הציעה האם שירד לירקן ויבקש לעבוד במשלוחים עד שהאב יגיע... הוא ירד בזריזות והספיק לבצע 5 משלוחים שזיכו אותו ב- 100 שקלים... כולו נוטף זיעה ומותש הגיע הביתה... האב נכנס אחריו, קרא לו ושאל: "נו... הלכת לעבוד היום?" הבן שוב שלף את 100 השקלים והראה לאביו. האב לקח את השטר ובא לקרוע אותו לגזרים... הבן התפרץ וצעק: "אבא לא!!!" האב חייך ואמר: "היום הלכת לעבוד!"...

כן הוא הנמשל: אדם שמתאמץ במצווה היא הופכת להיות חלק ממנו מצווה שכזו שווה אצל הקב"ה הרבה מאד!!!

 

איך בודקים אם ההנאה היא חיובית? (ט,כ-כה) (אברהם לוי)

     איך בודקים אם ההנאה היא חיובית?

וַיָּחֶל נֹחַ אִישׁ הָאֲדָמָה וַיִּטַּע כָּרֶם: וַיֵּשְׁתְּ מִן הַיַּיִן, וַיִּשְׁכָּר, וַיִּתְגַּל בְּתוֹךְ אָהֳלֹה... וַיִּיקֶץ נֹחַ מִיֵּינוֹ וַיֵּדַע אֵת אֲשֶׁר עָשָׂה לוֹ בְּנוֹ הַקָּטָן: וַיֹּאמֶר אָרוּר כְּנָעַן עֶבֶד עֲבָדִים יִהְיֶה לְאֶחָיו: (בראשית ט' כ' כ"ה).

     את הסיפור של "נֹחַ והיין" כולנו מכירים עוד מהגן של ציפי ושושי, אנו נפגשים אתו כל שנה בבית הכנסת בקריאת התורה, ואנו יכולים לדקלם אותו גם מתוך שינה. אך למרות בקיאותנו הרבה בסיפור הזה, לא הרבה שמים לב לכך שיש כאן נקודת חן מעניינת ומחכימה עד מאוד המאלפת אותנו בינה ועצה, וחובתנו להתבונן במסר הטמון בה.

     אך טרם נמשיך - נצהיר! אין ספק שנֹחַ היה אדם גדול, הרי הוא היה בדור מלא פשע ורשע - ולמרות זאת הוא הצליח לשמור על עצמו ולא להיגרר אחר החברה ופשעיה, ברור שנֹחַ היה הרבה יותר רוחני מאתנו - ולא לחינם נאמר עליו הפסוק בראשית "וְנֹחַ מָצָא חֵן בְּעֵינֵי ה' (בראשית ו' ח'). ומה שנכתוב על נֹחַ בהמשך המאמר - דברים שמעוגנים בחז"ל, זה לא נכתב חלילה מתוך זלזול, אלא רק כדי להפיק לקחים ולהתרומם בעבודת ה'.

     ובכן, המבול תם ונדם, התיבה נוחתת על הרי אררט, נֹחַ יוצא מהתיבה ונוטע כרם - ונעשה לו נס וכבר באותו יום הכרם הניב ענבים עסיסיים (תרגום יונתן ט' כ'), נֹחַ בוצר את הענבים ועושה מהם יין משובח - ושותה מהיין יותר מהמידה (בראשית רבה ל"ו ג'), עד שדעתו משתבשת עליו (רד"ק ט' כ'). במדרש מובאים תיאורים מאוד קשים על נֹחַ באותו זמן, ואלו הן: נֹחַ היה מרקד כקוף - התלכלך בטיט ורפש - התגולל בקיאו ובמימי רגליו (ילקו"ש ס"ז, מדרש אגדה ט' כ"א ד"ה וישת). באותו זמן נֹחַ גם עבר השפלה גדולה, "חם - וכנען" התעללו בו בצורה קשה ומרושעת (מחלוקת רב ושמואל בסוג ההתעללות סנהדרין ע' ע"א), ויש שביארו שכנען הזיק את נֹחַ על ידי "כישוף" (ספורנו ט' כ"ב), ולמרות שנֹחַ היה ער באותו זמן שבוצעה בו ההתעללות, מחמת שִׁיכְרוּתוֹ הוא לא היה בהכרה שכלית כדי להגיב (מלבי"ם ט' כ"ד). עבר זמן מה, יינו של נֹחַ פג ודעתו החלה להתיישב, הוא מתחיל לעכל את מצבו העגום ואת מה שעשו לו "כנען וחם", אך את הנעשה אין להשיב - וכל מה שנותר זה רק לקלל ולהעניש את כנען ואת חם על שזלזלו בו והזיקו לו.

     עד כאן הסיפור ההיסטורי - והטרגדיה הנוראה שעברה על נֹחַ באותו זמן, ועל פי דרך "הרמז" אנו למדים מכאן מוסר השכל עצום לדורות, ומגלים כאן את ארבעת השלבים שעוברים על האדם החוטא:

     וַיֵּשְׁתְּ - האדם נמשך לכל מיני תאוות מוּתַרוֹת והוא מחזר אחר הנאות העולם הזה, אוכל טוב ומוצלח, יין עסיסי ומשובח, מעמד חברתי מנופח, הוא שוקע בהבלי העולם הזה והופך את נשמתו האצילית - לגשמית וגסה, ולאט לאט מתפתח אצלו מצב של...

     ויִּשְׁכָּר - הוא מתמכר להנאות כמו שיכור המתמכר ליין, הוא נהיה עבד נרצע לתאווה ולא מסוגל לשלוט במצב, הוא מוכן להקריב למען התאווה את ממונו, את הנימוס והערכים, את אשתו ואת הילדים והשכנים...

     וַיִּתְגַּל - האדם מתגלגל כך כל החיים - עד שמגיע עת פקודתו והוא עולה בסערה השמימה, ואז... וַיִּיקֶץ נֹחַ מִיֵּינוֹ - האדם עולה לעולם האמת ומתפקח מיינו ומכל תאוותיו - ומקבל עיניים נכונות וקדושות, ואז הוא תופס שבסך הכל היה מדובר בתאווה מטופשת אשר לא הועילה לו כלום לעולם הנצח, ובעצם הוא בזבז את חייו לריק והפסיד במו ידיו שכר נצחי. שהרי אם הוא היה מנצל את חייו כראוי ונותן לתורה לשלוט בו - ולא לתאווה, הוא היה מקבל על כל רגע ורגע מימי חייו שכר רם ונשגב. אך מחמת שהוא נגרר אחרי תאוותיו והפך אותם למפעל חייו, הוא עומד כעת בעולם האמת, דל ומדולדל ברוחניות ובשכר.

     וַיֹּאמֶר אָרוּר כְּנָעַן - באותו זמן שהאדם יגלה באיזו מערבולת רוחנית הוא נמצא - הוא יבכה בכי מר על ההחמצה הגדולה של החיים ויקלל את יצר הרע קללות נמרצות, על כך שפיתה אותו והעסיק אותו בתאוות מטופשות והנאות חולפות - ומנע ממנו להשקיע בעבודת ה' להכין "צידה לדרך" לעולם הנצח.

     עד כאן המסר של הרב נֹחַ על פי "דרך הרמז", והאמת היא שרבותינו היקרים כבר כתבו לנו את זה במילים ברורות, וזה תוכן דבריהם: אצל נֹחַ התקלה והאסון הגיעו דרך היין - אך האמת היא שזה לא קשור רק לשתיית יין, אלא כל מי שנמשך אחרי הנאות ותאוות - הרי הוא מאבד על ידי כך את עולמו, משום שהתאווה מתגברת עליו וטורדת אותו גם מהעולם הזה וגם מהעולם הבא (רבינו בחיי בראשית ט' כ'). ואם ישאל השואל: מה, באמת אסור ליהנות מהעולם הזה? האם התורה רוצה שנתנזר מכל תענוגות העולם ונמנע מעצמנו כל הנאה ופינוק? לא ולא! אין ספק שמותר לאדם ליהנות מהשפע המבורך שהבורא נתן לנו כאן בעולם, ולאמץ את דברי הגמרא שאמרה: "לעולם יאמר אדם בשבילי נברא העולם" (סנהדרין ל"ז ע"א). אף אחד לא מבקש ממנו לעזוב את הבית המשוכלל והמאובזר ולעבור לגור ביערות ומערות ונקיקי הסלעים, ולהתענות שם בחיק הטבע. רק מה, חובתנו להקפיד על שתי דברים עקרוניים. איזה שתי דברים?

     א) כולם יודעים שלאחר שנֹחַ יצא מהתיבה - הוא נטע כרם ענבים, אך לא כולם יודעים את המדרש הבא שכתוב בו כך: לאחר שנֹחַ יצא מהתיבה והחל בנטיעת כרם הענבים, בא לקראתו השטן ואמר לו: רצונך שניטע את הכרם ביחד - אני ואתה? הסכים נֹחַ לעצתו, ונטע את הכרם ביחד עם השטן (ילקוט שמעוני ס"ז). הבנתם מה הייתה השגיאה הראשונה של נֹחַ? במקום לגרש את השטן ולתת לו גט כריתות לנצח, הוא עשה אתו עסקים וניסה להיעזר בו.

     ב) נֹחַ שתה יותר מהמידה הנצרכת לו (בראשית רבה ל"ו ג'), לכן הוא הגיע לשפל שהגיע. אך אם הוא היה שותה כפי המינון שגופו יכול לספוג ולהתבשם - ולא מעבר לכך, הוא לא היה מגיע לאותו מצב.

     אלו שתי הנקודות שראינו אצל נֹחַ, והם מלמדים אותנו יסוד גדול: יהודי יקר! מותר לך ליהנות מתענוגות העולם ומנעמיו. אך לפני שאתה מתפתה לכל הנאה שקורצת לך, תברר שתי נתונים: א) מיהו הבחורצ'יק שעומד מאחורי אותה הנאה ומושך אותך אליה. האם יצר הטוב - או יצר הרע. ואם תגלה שידו של יצר הרע במעל וההנאה והתאווה אינם חלקים, אל תתפתה לדבריו ואל תיכנס אתו לשותפות. ב) גם אם מדובר בהנאה מותרת ונחוצה ומומלצת, תבדוק אם אתה מבצע אותה "במינון הנכון", ואינך חורג יותר ממה שנחוץ לך. לדוגמא: יום אחד עלה בקרבו של מושיקו איזה קול פנימי ולחש לו: מושיקו הבונבון, תראה איזה מזג אוויר נעים, מה דעתך לצאת לסיבוב קצר בחוצות קריה? זה יועיל לך לבריאות הנפש, יפיג לך את הלחצים, ינסוך בך כוחות, הטיול הזה משחרר... מאוורר... מושיע ומגן... מושיקו היקר! אתה רוצה לצאת לסיבוב וליהנות מהאוויר הנפלא שה' מפזר בעולמו? אין בעיה חמודי. אך לפני שאתה מפליג לדרכך, תבדוק מי עומד מאחורי ההצעה הזו. האם יצר הרע - או יצר הטוב. מה הכוונה? תבדוק האם מדובר במקום כשר ונקי שיאוורר אותך מבחינה גשמית - אך גם לא ישרוף אותך מבחינה רוחנית, או שמא מדובר במקום פרוץ ורצוץ מבחינת הקדושה והצניעות, והסיבוב שם עלול להכשיל אותך בפגם העיניים... בקיצור, תבדוק אם יצר הטוב עומד מאחורי ההצעה המפתה - או שמא יצר הרע. גם לאחר שהגעת למסקנה שהכל כשר ונקי ואין מכשול באופק, עליך לבדוק את עניין המינון. האם באמת אתה זקוק ליציאה הזו, לשחרר לחצים ולשאוב כוחות נפש ולהתאוורר, או שמא מדובר ביציאה מיותרת? אם תגלה שהיציאה נחוצה לך ותביא לך תועלת, צא לדרך. אך אם היא מיותרת כדאי לך להימנע ממנה ולהשקיע את האנרגיה הזו בעבודת ה'. אתה רוצה לאכול אוכל יוקרתי ולא שיגרתי? מברוק! אין לתורה עם זה שום בעיה. רק אל תשכח לבדוק שתי דברים: א) אם יצר הרע לא היוזם של התאווה הזו והוא חפץ להכשילך (בענייני כשרות המאכל, במסעדה מעורבת וכו'), ב) תבדוק את המינון. האם אתה באמת זקוק להנאה הזו כעת, האם ההנאה הזו תועיל לך להבריא את נפשך ותשמח אותך ותרומם את כוחותיך בעבודת ה', או שמא מדובר בהנאה מיותרת מבחינתך "בגדר תאווה בלבד". לדוגמא: אכלת מנה אחת, הזמנת עוד מנה, כבר מיצית את ההנאה והשלמת את החֶסֶר שהרגשת, אם כן למה אתה מזמין כעת מנה שלישית... אם נעשה את החשבון הזה לפני כל צעד - נהפוך את החיים שלנו למקודשים יותר, וגם נקבל שכר על כל הנאותינו. שהרי השקענו בהם חשבון רוחני והפכנו אותם לעבודת ה', ועל עבודת ה' מקבלים שכר מלא בעולם הבא.

     לאחר שהפנמנו את צורת החיים הזו שלמדנו מהרב נֹחַ, נפתרה לנו שאלה גדולה. כאן בפרשה אנו רואים שנוח שותה יין ומאבד את דעתו ורוקד כמו קוף וכו', ואילו בהמשך החומש כאשר יצחק אבינו שותה את היין שיעקב מגיש לו - לא ראינו שהוא התנהג כך. אדרבה, יצחק נשאר צלול בדעתו ובירך את יעקב ברכות נפלאות, והוא הסתדר עם היין מאוד יפה. כיצד זה יתכן? מה הסיבה לכך שאצל נֹחַ מחיר שתיית היין היה נורא, ואילו אצל יצחק היין לא השפיע עליו כלל לרעה? הוא אשר אמרנו. השותף של נֹחַ בנטיעת הכרם, היה השטן, והוא זה שדרבן את נֹחַ לשתות את כמויות היין, וכאשר יצר הרע מעורב בתמונה ומדרבן את התאווה, אין פלא שלא יוצאים מזה דברים טובים. אך אצל יצחק אבינו היין היה בקדושה ובטהרה, ללא קשר עם היצר הרע. [מבואר בחז"ל שהמלאך הביא את היין הזה ליעקב - ויעקב הביא את היין ליצחק (תרגום יונתן כ"ז כ"ה)]. וכאשר המניע קדוש וטהור ושתיית היין נעשית בשביל דברים טובים (כדי לברך) ומאחוריה עומד יצר הטוב, אזי היא הופכת לקדושה ומבורכת - ואין אתה שום בעיה.

     דבר נוסף, אצל נֹחַ ראינו שהוא שתה למעלה מהמידה. זה פלא שהוא הגיע לאן שהגיע? מצד שני יצחק אבינו שמר בשתייה על איפוק, מובא בחז"ל שיצחק שתה את היין עם הפסקות - מתוך שליטה ובקרה, כדי לא להיות גרגרן (משך חכמה בראשית כ"ז כ"ה). וכאשר יש בקרה על ההנאה והמינון שלה, ניצלים מכל מכשול.

     אם כבר העלינו כאן את נושא "הנאות העולם" והשכלנו להבין מתי ההנאה היא בריאה ומותרת - ומתי היא פסולה ומסוכנת, כאן המקום להשלים עוד פרט בעניין. יש בתורה מצווה יקרה שנקרא "קְדֹשִׁים תִּהְיוּ" (ויקרא י"ט ב'), וביאורה כך: עשו כל מה שאפשר, כדי להבטיח שתמיד "קדושים תהיו", ולא תיפלו חלילה באיזו עבירה (של"ה פרשת קדושים תורה אור ב'). במילים אחרות, האדם מצוּוה לעשות לעצמו כל מיני סייגים וגבולות נוספים מעבר למה שה' אסר עליו, כדי לשמור על עצמו ולהימנע מנפילה רוחנית חלילה. זה מה שעומד מאחורי הציווי "קדש עצמך במותר לך" (יבמות כ' ע"א). משום כך מוטל על האדם להתאמץ למען בורא עולם ולהקריב מעצמו עוד קצת, ולפרוש מכל הנאה שאינה נחוצה לו ולא תורמת לו כל תועלת אמתית (של"ה עשרה מאמרות מאמר שביעי).

 

שיכור (פרפראות לפרשת נח)

     מובא במדרש שבשעה שנח נטע את הכרם בא השטן ואמר לו שהוא רוצה לעזור לו, והסכים נח, ושפך השטן 4 מיני דמים של בעלי חיים, כבש אריה חזיר וקוף, זה רמז על דרכו של השיכור, בבקבוק הראשון הוא כמו כבש עדיין מרגיש רגוע ושמח, בבקבוק השני הוא כמו אריה שרוצה לתקוף את כולם, בבקבוק השלישי הוא כמו קוף שקופץ ומרקד, ובבקבוק הרביעי הוא כמו חזיר שמתגלגל באשפה.

 

הוא היה גיבֹור ציד לפני ה (י,ט) (אוהב תורה)

ידועים דברי רש"י: "נתכוון להקניטו על פניו... מרשיע בעזות פנים, יודע רבונו ומתכוון למרוד בו".

     רש"ר הירש חולק. לדבריו, המלים "לפני ה'" תמיד מציינות דבר שנעשה בהתאם לרצון ה'. אם כן, יש צורך לחפש הסבר(ים) מדוע מתואר רשע כנמרוד כ"גבור ציד לפני ה'". המלבי"ם מסביר שכל אנשי אותו הדור התפלאו על כוחו העצום של נמרוד, שהצליח להכניע ולהתגבר על בעלי חיים כמו אריות, דובים וכו', וייחסו את כֹחו וגבורתו ליכולת על-טבעית/אלוקית, ונמרוד מצדו עודד גם הוא את התפיסה הזאת. יתר על כן, הוא הקריב קרבנות ("לפני ה'") כדי לשכנע את כולם שהוא מנהיג דתי ואדם ערכי ורוחני (אברבנאל), וכמו שמצאנו בעשו שהיה גם הוא "איש יודע ציד" "לצוד ולרמות" (רש"י כה:כז). הנצי"ב מסביר בצורה אחרת. נמרוד ייסד את המשטר והמלוכה בדורו "ובאמת היה רק רצון ה', וזהו קיום העולם, שאלמלא מוראה של מלכות, איש את רעהו חיים בלעו... ומקרי עבד ה' (!) כמו נבוכדנצר הרשע שנקרא 'עבדי' (ירמיה כה:ט ועוד), ואף על פי שהרשיע לעשות בכל זאת משום שהיה שבט אפו של הקב"ה ובו השלים הקב"ה רצונו, משום הכי נקרא עבד ה', וכך היה נמרוד הרשע". כידוע, לא כך מפרש רש"י. לפי רש"י, נמרוד לא היה לא רמאי, לא מתחזה ולא מגשים רצון הקב"ה בעולם, אלא עובד עבודה זרה שדחף את בני דורו "למרוד במקום". וכך מפרש רש"י: "לפני ה' מתכוון להקניטו על פניו... מרשיע בעזות פנים, יודע רבונו ומתכוון למרוד בו". ומה עם טענת הרב הירש שהמלים "לפני ה'" תמיד מתייחסות לעשיית רצון הבורא? אומר "הכתב והקבלה" לא נכון! המלה "לפני" לפעמים מתפרשת כ"בניגוד", "מול", "כנגד" כגון (בקרח ועדתו) "ויקומו לפני משה".

     מי ששונא את המקום, שונא גם את ישראל המאמינים בו ודבקים בו. "וינוסו משנאיך מפניך" "אלו שונאי ישראל, שכל השונא את ישראל, שונא את מי שאמר והיה העולם" (רש"י, במדבר יא:לג). משום כך השליך נמרוד את יריבו הגדול, אברהם אבינו, לתוך כבשן האש, ולכן הוא נקרא גם בשם אמרפל, משום שאמר לאברהם 'פול לתוך כבשן האש' (רש"י יד:א). ועם כל זאת, "המה כרעו ונפלו, ואנחנו קמנו ונתעודד".

 

וימת הרן על פני תרח אביו בארץ מולדתו באור כשדים (יא,כח)

השקעה נצחית

     בפעם הראשונה הגיע לשם ר' משה כממלא מקום לשבוע במקום ר' אשר ידידו. זה היה קשה לעבור דרך כל השערים הכבדים, והדלתות החשמליות, ותחת מעקב צמוד כשעדשות המצלמות קולטות אותו – להיכנס אל בין הכתלים האפלוליים, הצבועים במרה שחורה.

     בית הסוהר – היה בשבילו משהו עלום ורחוק. שטח סגור – תרתי משמע. לא רק שלא חלם שאי פעם תדרוך כף רגלו שם, הוא גם מעולם לא דמיין שהבית הזה ויושביו יתפשו את מוחו, ליבו ומחשבותיו. אבל, מה' מצעדי גבר. מילוי המקום, הפך להיות למשרה קבועה, ובהוראת רבו עשה זאת באהבה, בחן, ובהצלחה. יום – יום מצא את עצמו מול קהל מאזיניו הנלהב, השותה בצמא את דבריו. היו אלה האסירים שומרי דת ומסורת, שהנהלת בתי הסוהר מצאה לנכון להעסיקם בשעתיים של בוקר בהרצאות תורניות, כפי דרישתו הנחרצת של רב בתי הסוהר. הייתה זו בשבילם, שעה של קורת רוח. את הגוף אפשר לנעול מאחורי סורג ובריח, אבל את הנשמה – את הרוח, אי אפשר לכבול. באותו זמן טעמו טעמה של חירות, כי הרי אין לך בן חורין אלא מי שעוסק בתורה. במתק לשונו היה ר' משה מתאר להם את קרבתם וחיבתם לאביהם שבשמים. והיו הדברים מתוקים מנופת צופים. הוא היטיב לחזק אותם באמונה ובטחון. הוא היה מתבל את דבריו במדרשים ובסיפורים מהחיים. קרני אור חדרו לחשכת גלותם, שמעו ותחי נפשם. בסיום ההרצאה, זכה בטפיחות שכם, לחיצת ידיים, חיוך פה וחיוך שם, ונפרד מהם ליום הבא לטובה. הסוהרים הכירוהו והוקירוהו. לא שעמד לשוחח עמם שיחת רעים, אבל, תמיד הכניסוהו בכבוד וברצון. חוץ מיואב. יואב נשא את תואר השומר של אולם ההרצאות ורישום הנוכחות. דווקא הוא שעמד בקרבת מקום באופן קבוע היה נראה עוין. פניו כעוסות, ורוחו קצרה, בכל עת שר' משה הופיע. יואב גם התעלם מברכת ה"שלום" החביבה והחייכנית של ר' משה. אי אפשר לומר שהיחס הדוחה נעם לו, אבל גם לא הצליח למנוע אותו ממילוי המשימה.

     היה זה ביום חמישי כשסיפר להם בבהירות ובהטעמה את פרשת השבוע. לפתע הוא ראה את יואב, מרים אליו עיניים, ומקשיב בתשומת לב. העניין הנלמד היה על אברהם העברי שהכיר את בוראו. ביום חשב שאולי החמה היא כל יכולה, ומששקעה לעת ערב, ראה שאין בה ממש. בלילה חשב שאולי את הירח יש לעבוד, ומשהפציע השחר ולא הייתה לו הממשלה, ידע אברהם אבינו שלא לו המלוכה. עד שהציץ עליו בעל הבירה. "והאלילים כרות יכרתון" – דיבר בהתלהבות. "הנה במשך כל הדורות קמו ונפלו אלילים שהעולם סגד להם. והם קרסו והתמוטטו. ואז אמרו התועים והטועים: טוב אין בהם ממש. נחפש אידיאולוגיה אחרת. אבל ראו נא גם ראו שהכל חלף מן העולם. כעשן כלה וכאבק פורח". וכאן הגביה ר' משה קולו ועם כל ה"ברען" זעק: "אחים יקרים! רק התורה היא נצחית! רק השי"ת הוא נצח נצחים! נצח ישראל לא ישקר. שלושת אלפים שנה והתורה לא משתנה. על האידיאולוגיה הזאת אף פעם לא וויתרו בני עמינו. עם כל התמורות, עם כל השינויים והתפניות, כאז כן עתה. אותם תרי"ג מצוות, אותם פסוקים, אותם מדרשים. כי האמת היא רק אחת, ולנצח!". היושבים פרצו ספונטנית בשירה: "משה אמת ותורתו אמת". ומחוגי השעון הראו כי הגיע סוף השיעור. כשסיים ר' משה נשם לרווחה. למרבה הפלא חונן אותו יואב במנוד ראש לאות פרידה. גם למחרת ישב יואב בהרצאה, כתלמיד מן המניין. ואף בימים הבאים. כשחש ר' משה שהתרגל לתופעה החדשה, השתומם לשמוע בתום השיעור בקשה מיואב הסוהר שיש לו משהו לומר בחדר הסמוך. ר' משה הפטיר: "בבקשה. ברצון". משנכנסו לחדר. "כן יואב יקירי, כולי אוזן. אני אתך." "תשמע, אתה מרצה מעולה. המילים שלך כולן מבוססות, איכותיות, ועומדות במבחן האמת" – "אתה דיברת על אברהם העברי ואיך שהכיר את בוראו, כשראה שהכל חולף וזמני. נכון? אלו הם בדיוק קורות חיי. בצעירותי שרתתי בצבא. הציונות הייתה האליל לו סגדתי. חשתי שאני ממצה את עצמי, מוסר נפשי למען המולדת. נקים צבא חזק, נשמור על האזרחים, נגן עליהם. הרבה דם ראיתי נשפך, רבים מחברי קפחו חייהם הצעירים על המזבח הזה. וחשבתי שהכל כדאי. גם כשסיימתי את השירות הסדיר שובצתי כשומר, או כעובד בשירות בטחון. עד שחוויתי את התופת באחד הפיגועים בירושלים. אתה רואה, יצאתי חי משם, אבל קברתי שם את הציונות. מה זה שווה? לא צבא לא מדינה. אין מי או מה שיגן על אזרחים בעורף, ברחוב ובחצר. הגעתי הביתה מתוסכל. בזבוז של חיים. איך אמרת? הכל קרס ונגוז. חיפשתי משהו שינעים את שנותיי המתקדמות. אמרתי לאשתי, נעזוב את העיר נקנה וילה באזור פיתוח. אני רוצה שקט. להשתחרר, לא יודע אפילו ממה. והיא הסכימה. מכרנו את ביתנו, שהיווה את כל רכושנו, הצטרפנו לפרויקט שבנה קבוצה של וילות על צלע הר בקרבת ירושלים. חתמנו חוזה, קיבלנו מסמכים עם הרבה אותיות קטנות, והבנייה החלה בתנופה. קצת שקענו בחובות. לא נורא. לא כל יום בונים בית. הרבה מחשבה השקענו בכל פריט וכבר הרגשנו שהחלום מתגשם. הכל התנהל למישרין עד טופס 4. והנה חומה. השטח אינו מיועד למגורים – אמרו לנו במשרדים לרישום מקרקעין. זהו שטח ציבורי לבניין בתי מלונות. אז למה אף אחד לא אמר לנו מלכתחילה? – שאלנו, והם נשארו אדישים. בכינו, צעקנו, שבתנו. מאום לא עזר. פשרה אחת הציעו לנו: הנכם רשאים להשכיר את הבתים כצימרים או כבתי נופש לתקופות קצרות. הבלים! מי רוצה לבוא לשורת וילות מבודדת? מעטים. ואני בעל הבית לא יכול לדור שם. ותבין, את הדירה שלי מכרתי! נשארתי בלי כלום, מאוד נשברתי. ואז ספרו חברי לצרה שהם מינו עורך דין ממולח ומאוד מצליח, לטפל בבעיה שלנו. מה שמו? ביקשתי לדעת. בועז ידין – אמרו לי. בועז ידין??? כן. מה יש? יש לך התנגדות? – תמהו על תגובתי. לא סתם, היינו חברים, נלחמנו זה לצד זה באותה פלוגה. איזה עולם קטן.

     באותו יום הגעתי הביתה מהורהר. את שומעת? אמרתי לאשתי. גדי גומר צבא והולך לאוניברסיטה!!! מה עולה בדעתך? חשבה שהשתבשה עלי דעתי. גדי שלנו יש לו ידי זהב והמון סבלנות הוא החליט שהוא רוצה להיות מהנדס מכונות, ונרשם לטכניון בחיפה. שכחת? לא שכחתי – הייתי נחוש בדעתי. תראי איפה בועז ידין – חברי לפלוגה. את רואה היה פקח יותר ממני. לא מתכוון בשירותי בטחון. למד, הוציא דוקטורט למשפטים, והיום יש לו כל טוב סלה. כבוד, כסף ומה לא? הוא העורך דין שלנו. את מבינה? אבא רוצה את הכי הטוב לבן. אני רוצה שיהיה מאושר. גדי ירשם לאוניברסיטה העברית! חד וחלק. טוב – ראתה את התקיפות שלי, ומשכה ידה מן הוויכוח. קודם שיגמר צבא. אני מחכה ליום הזה, אלוקים ישמור עליו. מאז, הייתה כל מילה של בועז חשובה ויקרה בעיני. ראיתי בו את מי שכל הקלפים בידיו, ברצותו ישחרר את ביתנו, וברצונו יעקל. התחנפתי אליו, ושיישאר בינינו, גם שיחדתי אותו. תחבתי מתחת לשולחן כמה אלפים טובים, העיקר שיזיז עניינים. אוי, לו הייתי אני משפטן... בועז עשה קריירה... גדי כבר יהיה חכם ממני. אעבוד משמרות לילה, ואממן לו את הלימודים. אליל חדש שסגדתי לו: האוניברסיטה העברית.

     לפני שבועיים התנפץ גם האליל הזה לרסיסים. מטבעי ומתוקף תפקידי, אינני רגשן, ולא רך לבב. אבל באותו יום בכיתי. חברי לצוות לא ירדו לסוף דעתי. מה לעשות? ניסו להרגיע. הם לא הבינו מדוע אני נסער כל כך. אתה לא יכול לתאר לעצמך את מי הביאו "אחר כבוד" הנה, למקום המבהיל הזה. לא תאמין. את בועז ידין!!! הוא נתפש בקלקלתו, ונכלא בעוון מעילה בכספי לקוחות.

     זהו. זאת אומרת שגם האושר הזו היא מעורערת, גם משם נפל בועז והתדרדר, מעד ויצא מכל עסקיו בעירום ובחוסר כל. קנסות יצטרך לשלם. ויגמרו לו את הכסף. כבודו אבד ואיננו. ובכן נסתם הגולל על הכמיהה לתואר, לקריירה, למדע. הופס! נעצרתי. – כל אלילי העולם הזה קרסו לי בפנים אחת לאחת, אז מה כן? שאלתי את עצמי עשרים פעם ביום, ולא מצאתי תשובה לשאלה המציקה, המענה את נפשי.

     החלטתי להקשיב לשיעור פרשת שבוע שלך. קצת למלאות את ראשי במחשבות שונות, ואולי מעניינות יותר ממחשבותיי. ואתה אמרת בדיוק מה שאני חשבתי. לא לשמש ולא לירח המלוכה, לכל מה שתליתי בו תקוות ראיתי סוף, ראיתי שהוא בר חליף. מה כן?! התורה, הקב"ה. לא ציונות ולא אוניברסיטה, לא תואר ולא מדע. רק להיות כאברהם העברי, אהיה אני כאבי האומה. לא אכפת לי מה יגידו חברי ומכריי. אני רוצה מהיום להכיר את בוראי" – קבע את קביעתו חד משמעית. "כן". – ענה לו ר' משה, כשהוא מרכין ראשו שקוע בסיפורו של איש שיחו. "זו הידיעה האמתית. זהו המדע הנכון: וידעת היום והשבות אל לבבך... כי הוא האלוקים. זו האוניברסיטה". "האוניברסיטה העברית" – ענה יואב כנגדו.

 

כי יֵצֶר לֵב הָּאָּדָּם רַע מִנעֻרָּיו (כ,כא)

     פעם עבר הגאון רבי חיים מבריסק זצוק"ל ברחובה של עיר וראה עגלון כפוף גו וחלוש, היושב ומנווט עגלה הרתומה לשני סוסים אבירים, באמצעות השוט שבידיו, והסוסים מצייתים לו. פנה רבי חיים לתלמידיו ואמר: ראו זה פלא, בורא העולם נתן לסוסים אלו כח רב יותר מאשר לעגלון, ובכל זאת הם נבהלים ממכותיו של עגלון חלוש זה, בו בעת שיכלו לבעוט בו ולהשתחרר מעולו. אלא, אמנם לסוסים יש כח יותר מאשר לעגלון, אך שכל אין להם! שהרי סוסים הם ואין הם יודעים להעריך את כוחותיהם כראוי. כך פירש רבי חיים את הפסוק (תהלים מט,יג): "ואָּדם ביָּקר בל ילין נמשל כְּבהמֹות נְּדמו", "וְּאָּדָּם ביקָּר" – האדם קיבל מבורא העולם כוחות יקרים מאד, אך הוא לא מבין בהם ולא מעריכם כראוי, ולכן נמשל כבהמות... משל זה מלמדנו על היצר הרע אשר אין בו מאומה, ובכל אופן הוא מצליח להטיל את פחדו על בני האדם המתחשבים בו ויראים מפניו. אלא שמיום בריאת העולם נברא היצר כך שיהיה בכוחו של האדם לנתץ אותו לרסיסים, ויש לו לאדם לשים על ליבו לדעת ולהבין את הכוחות הטמונים בו, לגבור על היצר ולהיות יכול לו כבר "מִנעֻרָּיו".

 

תנור חימום או מעיל פרווה (הרב אברהם להב)

     מצינו דבר פלא בהפטרה של פרשת נח, בה המבול מכונה בשם (ישעיה נד‘ ט): "מֵי נֹחַ ", וזה מעורר תמיהה, מה עשה נח שיקרא המבול על שמו? הרי הוא היה הצדיק, ולא החוטא? אלא אומרים העולם, שכאשר מגיע קור גדול, יש שתי דרכים להתמודד עם קור: דרך האחת היא להדליק תנור חימום, והדרך האחרת היא ללבוש מעיל פרווה. התוצאה לגבי האדם עצמו היא אותה תוצאה; בין שהוא מדליק את התנור ובין שהוא לובש את מעיל הפרווה, יש לו מספיק חום ויכול להמשיך לתפקד. ההבדל הוא רק לגבי אחרים: כשהוא מדליק את התנור יהיה חם גם לאחרים, ואילו כשלובש את הפרווה - לו באמת חם מתחת לפרווה, אך לאחרים עדיין קר. וממילא מרומז בזה תביעה על נח שהתפלל על עצמו ולא היה כאברהם שהתפלל על אחרים ודאג לכלל

     שמעתי סיפור יפה על ישראלי אחד שעובד בהייטק ונוסע כל כמה חודשים לשבדיה. וכשהוא בשבדיה בא נהג שבדי לאסוף אותו מוקדם בבוקר מהמלון למפעל של 2500 עובדים. ביום הראשון שם לב הישראלי שהנהג חנה יחסית רחוק מפתח המפעל והתחיל ללכת אתו ברגל, וכן למחרת... ביום השלישי שואל הישראלי "למה אתה חונה כ"כ רחוק, זה מקומות קבועים כאן?", אז עונה לו השבדי בפשטות "אנחנו באנו מוקדם אז יש לנו זמן ללכת ברגל, אבל מי שמגיע מאוחר אין לו זמן ולפחות שלא יצטרך ללכת הרבה ברגל". כמובן שהישראלי הגיב מיד "בטח בטח, צודק".. ראוי לזכור ולהזכיר תמיד את תפקידנו בעולם - להרבות אהבת הזולת, לעשות חסד איש עם רעהו ואישה עם רעותה.

 

 

 ערך וליקט: שמואל אייזיקוביץ