אמרו צדיקים שאפיקומן סגולה לבנים, ויש רמז לזה על פי המדרש שפרעה אמר פן ירבה ורוח הקודש משיבו כן ירבה, ותיבת 'כן ירבה' עולה בגימטריא 'אפיקומן'.(טעמי המנהגים, הגה"ק מדז'יקוב זצ"ל(

     בשר ועופות שהוכשרו לפני פסח, ולא השגיחו להכשיר הבשר והעופות במלח כשר לפסח ובכלים כשרים לפסח, מותרים באכילה בפסח. (שו"ע סי' תמז ס"ה. מ"ב כף החיים אות ק"ג(

     מותר להשתמש בכלים חד פעמיים גם אם אין עליהם כשרות לפסח והמחמיר תבוא עליו ברכה (ילקו"י עמ' תתפ(

     נשים לב שהמילה ב.ג.ד מורכבת משלוש אותיות עוקבות בסדר הא-ב, כשלפניהן נמצאת רק האות א', הרומזת לאלופו של עולם – הקב"ה. דהיינו: אם מתעלמים מן ה-א', הסוף הוא "בגד" – בגידה בכל ערך טוב ומוסרי.

"קַדֶּשֹּ לִיֹּ כָלֹּ בְּכורֹּ (יג, ב) ["עלינו לשבח"[

     לפעמים מזדמן לשמוע סיפורי השגחה כה מופלאים, שאי אפשר שלא לספוק כף אל כף מרוב התפעלות. כזה הוא הסיפור שלפנינו, שסיפר הגאון הרב יצחק זילברשטיין שליט"א, על בעל תשובה בקיבוץ בצפון הארץ, שחזרתו למקורות היתה בשל... בכור הבהמה שנולד לו, ושהושלך על ידו אל מעבר לגדר.

     אליהו היה חבר קיבוץ אי שם בצפון, וכאשר הגיע אליו הרב אריה שטרן שליט"א, מהמכון לחקלאות על פי התורה, כדי לנסות ולשכנעו למכור את בהמותיו המבכירות לגוי, היה נאלץ להסביר לו באופן מייגע את חשיבות העניין. כאשר סוף סוף 'הבין' אליהו את העניין, נקבע מועד לחתימתו על כתב ההרשאה, ולסידור כל העניינים הטכניים הקשורים בעניין. אבל, רצה מסובב כל הסיבות ועוד לפני שהגיע שעת המכירה, המליטה אחת הבהמות המבכירות עגל - בכור לאמו. כנהוג, עם לידתו סומן העגל באוזנו במספר פלוני, אבל לא ארכו לו השעות, לעגל הבכור, והוא מת, כמו שקורה לפעמים מזומנות.  הרבנים המטפלים בענייני הבכורות, הודיעו לאליהו, חבר הקיבוץ, שמאחר שהמכירה לגוי עדיין לא התבצעה, הרי חלה על העגל קדושת בכור, ועליו לקבור את העגל, כדין תורה. כאן ניתר הקיבוצניק ממקומו ואמר: "ניחא, עצם המכירה לגוי קיבלתי על עצמי ואקיימנה, גם אם עניין זה עדיין נשגב מבינתי. אבל לקבור את העגל!? מה קורה לכם?!  זה קצת יותר מידי בשבילי... הנני להודיעכם שמעולם לא הייתי חבר בחברא קדישא, ואין לי עסק עם המתים למיניהם. בוודאי לא עם עגל מת. אין בדעתי לבצע את הדרישה המוזרה".

     אליהו עמד בעיקשות על דעתו ולא קבר את העגל. את הרפת שלו מכסה גדר תיל גדולה, שלאחריה מדרון סלעים ענק. לקח האיש את העגל, והשליכו אל מעבר לגדר, כדי שיהיה מאכל לחיות השדה ולעוף השמים, והמשיך בשגרת יומו. מה שקרה אחר כך הוא בבחינת הבלתי יאמן - אות משמים! לאחר שבוע, כאשר שבו הרבנים 'לסגור' את עניין המכירה, סיפר להם אליהו בהתרגשות את שעבר עליו:  לאחר שהשלכתי את העגל אל המדרון, מת לי עגל נוסף בעדרי, והשלכתיו אף הוא אל אותו מדרון. למחרת מת עוד עגל, וגם לו עשיתי כשם שעשיתי לראשונים. במהלך הימים הבאים, מת לי מידי יום עגל אחד, ואת כולם השלכתי אל המדרון שמעבר לגדר.

     לפני שבאתם לכאן, החלטתי לבדוק מה עלה בגורל הפגרים הללו. ירדתי במדרון הסלעים,  וכשראיתי מה קורה שם, כמעט והתעלפתי...  כל הפגרים, גם אלו שהושלכו לפני שעות מספר נאכלו מיד על ידי התנים ויתר חיות השדה, ולא נותר מהם עצם אחת.  רק הבכור, אותו השלכתי כבר לפני מספר ימים, נותר מוטל שלם לידם, ואף חיה לא נגעה בו...

     אליהו היה נרגש מאוד.  הוא אמר לרבנים שראה כאן אות משמים, שגם אם איננו מבין מדוע עליו לקבור את העגל המת כדרישת ההלכה, הוא מחויב לעשות זאת, שכן חיות השדה מבינות זאת יותר טוב ממנו... הן יודעות בבירור שאין להן רשות לנגוע בבכור המקודש. לקחתי מכאן חיזוק גדול, אמר הקיבוצניק. עד כדי כך שהחלטתי לחזור אל השורשים ולפתוח במסכת חיים אחרת... היום הוא כבר קרוי 'רבי אליהו'. 

 אורז וכל סוגי הקטניות מותרים בפסח, ובלבד שיזהרו לברור את האורז לבל יהיו בו חיטים או שעורים וכיו"ב ממיני דגן, ולכן נוהגים לבדוק את האורז שלוש פעמים, ובכובד ראש, ובשעה שאין ילדים קטנים בקרבתם. ויקנו אורז עם הכשר לפסח, יש נוהגים שלא לאכול אורז וקטניות בפסח, ומכל מקום רשאים להשהותם בביתם, ואין צריך למוכרם לגוי.(חזון עובדיה פסח ח"א ע' פב-פה(

       "אושרנו תלוי במה שבראשנו ולא במה שבכיסנו". (שופנהאואר)

       "אין ורד ללא קוצים, אך יש קוצים רבים ללא ורדים" (שופנהאואר)

     אף הנוהגים באיסור אכילת אורז, מותר להם לתת אורז לקטנים שלא הגיעו למצוות, אלא שצריכים לייחד כלים מיוחדים לצורך זה. (שו"ת יחוה דעת סט(

"איפה הגרביים"?!  (מאורות הדף היומי, גליון 1131)

     מזוודותיו הגדולות הוטענו על הכרכרה.  בחיוך קורץ נפרד בזריזות מבני ביתו, נופף לשלום לכל עבר, כמלך הסוקר את גדודו, וחיש מהר נעלם בענני האבק שהתמרו בעוז אחר הסוסים האבירים וכרכרתו המהודרת.  בעוד נוף עיירתו הולך ומתרחק, הרהר לעצמו בבדיחות על ההבטחה שהעניק לרעייתו. להשלמת שביעות רצונו פתח בקבוק משקה שהיה שמור בצקלונו והערה אל גרונו לגימה הגונה.

     הוא היה ה"שיגץ" של העיירה. לשונו נופת צופים,  עיניו כיונים על בריכות מים, פיו נוטף דבש וראשו מלא תחבולות כרימון. הוא שלח את ידו בכל ענפי המסחר ובאשר הצליח - שלשל את הרווח לכיסו.  כאשר הפסיד, ידע כיצד לגלגל את האחריות על כתפי אחרים. ברנש ערמומי. במרחבי המחוז נעו אנשים רבים שהצליח לפתותם להלוות לו ממון, כדי שיהפכו "שותפים" בעסקיו, אך בלב אנשים רבים עוד יותר הצליח לטעת את התקווה, כי לא יארך היום והוא יהפוך אותם לעשירי תבל.  זה היה סודו. הקסם.

     היו שאמרו כי חותנתו האלמנה השיאה לו את בתה יראת השמים מחוסר ברירה, מחמת עונייה ומרודה.  אחרים אמרו כי אינם מתפלאים כלל, מעולם לא פגשו מומחה בהעמדת פנים יותר ממנו.  שנים על שנים הפכו מיודעיו, שונאיו ומכריו בשאלה,  מה ראה מיודענו לשאת לאשה את רעייתו טובת הלב, הצנועה ויראת השמים. הנישואין המוזרים הללו לא ירדו מעל סדר יומם של האנשים שדברים מסוג זה ממלאים את סדר יומם, ומשבוע לשבוע הם עדכנו את השערותיהם . בערל הגבאי, למשל, היה משוכנע, כי משום-מה נטבעה בנפשו של הברנש התרגשותו הכבירה של אביו בעת שכובד לעלות לתורה, ולשם כך ביקש להקים בית מהוגן, למראית עין לכל הפחות, כדי לזכות לעלות לתורה. אחרים גיחכו על גבאם הרואה את כל העולם כולו דרך חוברת העליות שלו, וטענו כי נישואיו הם רק חלקה הראשון של תוכנית ארוכת טווח שתוצאותיה יתבררו לכל בעוד שנים אחדות.  לכשנשאלו בסתר על ידי סקרנים לטיבה של תכנית זו, מילאו את פיהם מים, כמי שאינם אומרים את כל מה שהם יודעים, אך למען האמת הם שתקו יותר מכפי שידעו.  כך או כך, הן אם הבינה מלכתחילה מה עומד להתרחש בחייה והן אם לאו, היתה רעייתו משמשת בתפקיד המלאך הטוב העונה אמן בעל כרחו, ובד בבד הקפידה ככל אשר לאל ידה, כי אבי ילדיה יקפיד לכל הפחות על עיקרי הדת.  אחת מדרישותיה הבלתי מתפשרות כלפיו היתה,  כי לא יהין לעזוב את עיירת מגוריהם. כך היתה יכולה להבחין אם שקית התפילין זעה קמעא ממקומה ביום האתמול. ואם לאו, כבר ידעה כיצד לגרום לכך שתזוע.  

     ביום מן הימים נפל דבר. אמת, שלושים ואחד יום ארכו עד שהצליח לשכנעה, כך סיפר לידידו הטוב,  אך לבסוף הסכימה כי יסע לשבועיים ימים לעיר הגדולה. במהלך שלושים ואחד הימים והלילות הבטיח, וכמעט שקפץ ונשבע, אלמלא מנעתו מכך ברגע האחרון, כי יניח תפילין בכל יום. אל תבטיח לי בהן-צדק שלך, הטיחה בו, אחר שזה מכבר ההן שלך - גרוע מלאו שלי, והצדק שלך - מוטב היה לו שלא נברא משנברא. כמעט גמר בדעתו לרכוש לעצמו גם תפילין דרבינו תם כדי להפיס את דעתה, אך בסופו של דבר נתרצתה גם בלא זאת,  וייצא מיודענו לדרך.

     באמתחתו ארז בקפדנות את יריעות האריגים שהתכוון להציג כדוגמה בפני מושל הפלך, לאחר שהצליח לשכנעו להקים מפעל לייצור גרביים.  אני אביא את האריגים, אתה תייצר את הגרביים.  מה הבעייה? כתב במכתבו בכתב מסולסל מבטיח נצורות, והלה הזמינו להציג בפניו את תוכניותיו.

     תמה הנסיעה. הוא ידע למצות את ההנאה מכל רגע בחייו.  אי שם ישב מיודענו על מרפסת שהקיפה את מערכת החדרים שהוקצתה לו בחווילתו של המושל, מאזין בהנאה לפלך המים המפכה בינות לצמחיה העבותה. קולותיהם העירניים של עופות היער הפיחו עליזות שהופרעה מפעם לפעם על ידי כלבי הציד שהשתעשעו להנאתם מתחת גזוזטרתו.  היתה זו עת נאותה כדי לגחך בינו לבין עצמו על הבטחתו לרעייתו, כי יניח תפילין בכל יום.

     אותו לילה נועד לו נשף עם המושל ועם חבר מריעיו. בחוסר שביעות רצון חילץ את עצמותיו מן הערסל, והחל להתקין את עצמו לקראת הערב. את שפמו משח במיני משיחה מבריקים. את צווארונו עיטר בפיסת בד משובחת גזורה כמיטב האופנה,  וכמעט שעמד להשלים את תלבושתו, עת הבחין כי אינו מוצא את גרביו התואמות למכנסיו שהגיעו עד ברכיו כמנהג המקום.  הוא לא אהב שדברים אינם מסתדרים כפי שהוא אוהב שהם יסתדרו, וכאשר הם באמת לא הסתדרו , הוא מאד לא אהב זאת. שעות אחר הצהרים התקדמו בקצב מזורז וגרביים - אַיִן.  בלית ברירה הבהיל את נושא כליו אל מכשיר הטלגרמה הקרוב, כי יריץ מברק דחוף אל רעייתו:  היכן הגרביים?!?!?!  השליח שב כשנשימתו בהולה ובידו מברק תשובה:  חפש.  זעמו עלה על גדותיו. הוא הביט לרגע קצר על גרביו של נושא כליו, אך הללו היו בלויות. שוב ושוב הפך בערימת הבדים, בחפציו האישיים, פרם כל חולצה, פשפש בכל כיס של מקטורנו ומכנסיו,  אך הגרביים אינן.

     הוא לא ידע את נפשו. הסוחר המהולל, בעל התוכניות הגרנדיוזיות להקמת מפעל גרביים,  נטול גרביים בעצמו... הא לך בזיונות, הרהר לעצמו בזעם כבוש. שוב הורץ שליחו להבריק אל רעייתו: דחוף. אנא.  היכן הגרביים? אנא!  וישב השליח עם מברק התשובה: תתפלל, יוסק'ה,  תתפלל, אולי זה יעזור לך.

     לא נותרה לו ברירה. הוא התפלל.  לימים סיפר, כי מעולם לא נענתה תפילתו כה מהר...  בעוד השמש נוטה לערוב באחוזת מושל הפלך,  עמד יוסק'ה בחדרו, מביט במבוכה שאין לה קץ בנרתיק התפילין ובשקית הגרביים שהוצמדה תחתיה.  בראש מושפל שב אל ביתו. את דרכיו לא שיפר,  אך מעולם לא ההין לשוב ולהתל ברעייתו.

 בגיל ההתבגרות, גיל של חיפוש פעיל אחר זהות ותכלית, הרוחניות היא ממד מרכזי. וכאשר יש שותפות בין־דורית של זיקה לדבר־מה גדול, מתחשל אצל הילד חוסן פנימי אדיר. לא נחטא למציאות אם נאמר שהיחסים בין ההורים לילדים משקפים, בייחוד ביהדות, את היחסים בין א-לוקים לבינינו. (הרב ד"ר לורד יונתן זקס ז"ל)

1. בסוף, הילדים שלנו לא יזכרו מה קנינו להם. הם יזכרו מה עשינו וחווינו איתם.

    "הדבר החשוב ביותר שיש בידכם לעשות למען משפחתכם הוא הדבר הפשוט מכולם: לפתח סיפור משפחתי חזק" (ברוס פיילר)

     מֵרָּחוֹק ה' נִרְאה לִי', תפילה מרחוק, לימוד מרחוק..

המשלוח (הרב פנחס זרביב שליט"א, 'למעשה.)

     מעשה שסיפר הרב יונתן כהן שליט"א מבחירי האברכים בכולל 'לב יצחק' באשדוד, אותו שמע מקרובת משפחתו הרבנית נ' המתגוררת בבאר שבע – מעשה שאירע עם המשפחה המתגוררת בדירה שמתחתיה.

     לאחרונה בי־ צעה אותה משפחה הזמנה טלפונית של מוצרי מזון באחת הרשתות, וסוכם כי המוצרים ישלחו אליהם הביתה,  עקב הסגר. הייתה זו קניה ענקית, של בשר עופות ודגים וכל מטעמים. והנה,  הם מחכים ומחכים להגעת המשלוח, אך הוא מתמהמה. משעבר זמן רב, התקשרה אם המשפחה לסוּפר והתלוננה על אי הגעת המוצרים שהזמינו.  נציג השירות התפלא למשמע הדברים, כי המשלוחנים דווחו שאכן ביצעו את המשלוח והורידו את המוצרים בפתח דירתם.  אולם המתלוננת התעקשה כי לא הגיע אליהם מאומה.  כיון שכך, אמרו לה כי הם מאמינים לה,  והיות והזמנתה עדיין רשומה אצלם –    ישלחו לה מחדש את כל המוצרים שהזמינה.  ואכן לאחר שעה קלה הגיע המשלוח השני עם כל המוצרים שהוזמנו.

     ומה באמת קרה עם המשלוח הנעלם? בערב, התקשרה אחת השכנות בבניין, חולת קורונה מאומתת שהיא וכל משפחתה נמצאים בבידוד, וסיפרה לה כדברים האלה: " תשמעי איזה נס קרה לנו. אתמול הרגשנו שבאו מים עד נפש, אין מי שיעזור לנו, אין כסף, והמזון הנשלח למשפחות החולים מטעם ארגוני הרווחה אינו מספיק לנו. נשאתי תפילה בדמעות שליש לבורא כל עולמים שישלח לנו מזון עד הבית, טוב ואיכותי. " והנה, אני רק מסיימת את התפילה, ודפיקה בדלת  . הגיע שליח ושאל האם כאן גרה משפחת נ'. אמרתי להם:  לא, כאן זו משפחת כ'. משפחת נ' גרה בקומה למעלה. אבל את המשלוחן זה לא ענין, והוא הוריד את כל הסחורה אצלנו.

     ניסינו להשיג אתכם בטלפון, אך היה תפוס. התקשרנו לחנות ודיווחנו להם על הטעות, אך היות ולפי החוק של משרד הבריאות אסור להחזיר מוצרים עקב הקורונה, וכל שכן מוצרים שהיו בבית של חולה מאומת,  הודיעו לנו שזכינו מן ההפקר. כל המשלוח הענק הזה – שלנו !  והם כבר יסתדרו אתכם ויטפלו  בהזמנה שלכם שלא הגיעה". אכן, קרוב ה' לכל קוראיו! 

 בדרך כלל במאפיות מהודרות ממנים אדם להשגיח ולבדוק כל מצה לכפולות ולנפיחות, ומוציאים כל החששות, ועם כל זאת טוב לכל אחד גם לבדוק בביתם, שלפעמים נמצאות שאלות.

     בכל המקרים שמנהיגות תלויה בתכונותיו של המנהיג, ולא בתפקידו או בתוארו – מנהיגות מהסוג שמַקס וֶבר כינה סמכות כריזמטית – אין אבחנה בין גברים ונשים.

     בכל שיר השירים יש פסוק אחד בלבד המתחיל באות "וו" - "וחכך כיין הטוב", לרמוז על ששה זמנים שמקדשים בהם על היין: שבת, פסח, שבועות, ראש השנה, סוכות, ושמיני עצרת... זהו גם, אמרו, "ויין ישמח לבב אנוש"; ו-יין, ו' זמנים ישמח היין לבב אנוש.

     החיים הם בחירה. אלה החיים שלכם.  בחרו באופן מודע, בחרו בחכמה, בחרו בכנות. בחרו בשמחה

הדרך עברה חלק (השגחה פרטית, עלון 57)

     נערה שלומדת ב'שיח סוד' בירושלים היתה אמורה להגיע לבית הוריה שבבני ברק בערב שבת חנוכה. ניסיתי הרבה אפשרויות כדי להשיג מישהו שיסיע אותה אל משפחתה.  יצרנו קשר עם ארגוני חסד שונים, אבל כל אחד מסיבתו לא נענה לבקשתי. לבסוף מצאתי אברך שנוסע לבני ברק, וביקשתי ממנו שייקח את הנערה. לא ממש התחשק לו לעשות זאת.  הוא חשש מאד מההתנהגות שלה בנסיעה.  הרגעתי אותו שהיא תהיה בסדר, אבל הוא פחד לקחת עליה אחריות. "תשמע", הוא אומר לי, " איני מתכוון לצאת מירושלים לפני השעה שתיים. אם לא תמצא מישהו אחר נדבר אז".

     הזמן חלף, מתנדב אחר לא נמצא, וככה התקשרתי לאותו אברך. "לא מצאתי מישהו אחר", הודעתי לו, "נראה שאתה השליח לקחת אותה לבני ברק". " בסדר. שתבוא לרחוב שמואל הנביא, ואעלה אותה שם. משם אצא לכביש 1 לכיוון בני ברק" . "אני כבר מודיע למוסד", אמרתי לו, והתקשרתי ל'שיח סוד', אמרתי להם שהנה סוף סוף לוקחים את הנערה לבני ברק. "תביאו אותה לשמואל הנביא", הודעתי להם, אלא שהם ענו לי שם, "זה בלתי אפשרי" . "אז היא לא תיסע לבני ברק", אמרתי. " גם זה בלתי אפשרי לחלוטין", ענו לי במוסד. " ההורים שלה מחכים לה, ואנחנו לא יכולים לעשות להם את זה. הנערה חייבת להגיע לבני ברק. נוכל להביא אותה לכביש רמות". זהו כמובן אזור אחר לגמרי. " בסדר. אני כבר מודיע לאברך שאתם מחכים לו בצומת רמות".

     התקשרתי לאברך ואמרתי לו שהנערה מחכה בצומת רמות, ולכן עליו לנסוע לשם, ומשם שוב לא יוכל לנסוע בכביש 1 , אלא בכביש 443 . גם הדרך הזאת מובילה לבני ברק. הרעיון לא נראה לו בכלל. תמיד הוא נוסע בכביש 1 ואת 443 הוא אינו מכיר, אבל ברגע שהבין שהוא היחיד שמחכים לו ואין מישהו אחר, הוא החליט לנסוע באופן הלא נוח בשבילו ולצאת לכיוון רמות. "רק תדע שאני כאן, בשמואל הנביא, ואיני מצליח לזוז. הכביש עמוס באופן יוצא דופן. בכל אופן, אני יוצא לכיוון".  הודיתי לו והודעתי למוסד שהרכב בדרך.

     הם לקחו מונית ונסעו במיוחד להמתין בצומת רמות. ההמתנה ארכה זמן רב, כל הזמן הרגעתי אותם שהנהג בדרך, עד שבשעה שתיים ועשרים עלתה הנערה למכונית, והם יצאו לדרך בכביש 443.  בואכה בני ברק הם מקבלים טלפון, "איפה אתם נמצאים?" " כאן. בבני ברק, כבר מגיעים", ענה האברך. "עברתם את התאונה?" " איזו תאונה?"  התברר כי למרבה הצער אירעה בכביש 1 תאונה מחרידה ועיכבה את כל התנועה. היו משפחות שנשארו לשבות בתחנת הדלק בשער הגיא, כי חששו שלא יצליחו להגיע לעיר לפני שבת. האברך הזה, שכל כך חשש לעשות את הטובה, והסכים ממש בלית ברירה, יצא מורווח מכל העניין. הוא שינה את מסלול הנסיעה כדי שיוכל לקחת את הנערה אל משפחתה, ובסופו של דבר הגיע לשבת ללא שום תקלה.

 אינטליגנציות השונות, הן מתנה מהקב"ה. עלינו לדעת כי אנחנו "נמדדים" לא לפי "כמה קיבלנו", אלא על פי מה שעשינו עם ה"מתנות" הללו. כיצד ניצלנו אותן והשתמשנו בהן (ולשם איזו תכלית). או חס וחלילה, בזבזנו אותן...    

    חכמה היא הידע שהאדם ספג מרבותיו, דבר המעיד על יכולת לימוד, הבנה וזכרון. ואילו התבונה היא יכולת העיון, ההבנה והחידוש. היכולת להבין דבר מתוך דבר ולהסיק מסקנות. ושני הכלים הללו דרושים בעולם המשפט. וכל זאת, כדי ששלמה יוכל לשפוט את העם ו"לְּהָבִין בֵין טֹוב לְּרָע". להבדיל בין אמת ושקר, להבחין בין צדיק לרשע ולדון דין אמת לאמיתו.

     "כי תשא את ראש בני ישראל" - כדי להתרומם צריך 'ראש גדול'!

     למרות שהחוכמה האנושית היא עיקר כוחו של ה"אדם החושב" והתבוני (ה-"הומו   סָפִיֶינס"), גם לה יש גבולות. וגם האדם המודרני עלול למצוא את עצמו לא פעם ב"דרך ללא מוצא" של תהיות וחוסר הבנה. והקב"ה מצפה מאיתנו לקיים את כל חוקי התורה, גם כאשר הם לא מובנים לנו.

הנגרייה (פרפרת, גליון 664)

     שנים רבות עסק ר' יעקב במלאכת הנגרות, עד שקנה לעצמו שם טוב כנגר מהולל. הנגרייה שבראשותו עבדה ללא הרף, הזמנות באו ויצאו, לקוחות מרוצים הביאו לקוחות מרוצים נוספים, העסק פרח ושגשג.

     עם הזמן, בלאי טבעי ולחץ הזמנות חברו להחלטה משמעותית מאוד: ר' יעקב טס לארצות הברית וביצע עסקת רכש גדולה של ציוד טכני מתקדם ומכשור משוכלל.  הרכישה עלתה הון תועפות, הוא הוצרך להשקיע את כל חסכונותיו ואף ליטול הלוואות, אך הוא סבר כי הדבר כדאי.

     ביום מן הימים התבשר ר' יעקב כי המכשירים המשוכללים עומדים להגיע, ובהתרגשות רבה קיבל את מכשירי הענק והציוד המתקדם. הוא כבר המתין לזרם הלקוחות שיגיע בעקבות ההתקדמות המשמעותית בפיתוח העסק, כי בלעדיהם מהיכן יממן את עלויות רכישת הציוד היקר...  ואז, הכל הסתבך. זה החל במעשה הבגידה הנפשע שביצע אחד מבכירי עובדיו, שתוך כדי שלמד את רזי המכונות החדישות החל להתעניין ברכישת מכשירים משוכללים עוד יותר. כמחבל במסתרים פעל אותו עובד, שכר שטח נרחב לא הרחק מהנגרייה המפורסמת של ר' יעקב, רכש ציוד משוכלל ומתקדם, וביום בהיר הנחית מהלומה על לבו של ר' יעקב, כשפרש מהנגרייה בקול רעש גדול ופתח נגרייה בעלת שם דומה ממש בסמוך אליו...

     לבו של ר' יעקב חשב להישבר. הן זה עתה השקיע את כל הונו ברכישת ציוד חדש ומתקדם בתקווה כי ההשקעה תשתלם לו, ההזמנות הרבות תכסינה את ההוצאות וההלוואות היקרות. ועתה, אחד מבכירי עובדיו פרש, פתח נגרייה משוכללת משלו, וכיון שהוא מכיר היטב את הלקוחות הם החלו לעבור אליו בזה אחר זה.

     החלה תקופה קשה בעסק, הרווחים צנחו בחדות, האיום העסקי הפך לקיומי. ריבונו של עולם, מאין יבוא עזרו?!.  ואז, ביום מן הימים, היה זה בבחינת 'שבר על שבר'. קצר חשמלי בנגרייה של ר' יעקב הוביל לשריפה שכילתה את הנגרייה כולה, על מכונותיה, ציודה, משטחי העץ ושקי הנסורת, בלוקי הפורמייקה, ואפילו את פנקסי החובות.  האש מצאה לעצמה חומר בעירה מצוין ברחבי הנגרייה,  ובתוך שעה קלה לא נותר כל זכר, כל הונו ירד לטמיון...

     ר' יעקב הביט באש האוכלת את מפעל חייו וחש כי חרב עליו עולמו. אם לא די בעובד הבוגד שהמיט עליו אסון כלכלי, הגיעה השריפה ומחקה את מה שנותר. עתה חש אבוד ממש, אפילו את מעט ההזמנות שהיו לו לא יוכל לספק. מי יודע כמה זמן, מאמץ וכסף ייקח לו לשקם את ההרס, להזמין ציוד חדש, להתחיל לבנות מוצרים, לסדר אולם תצוגה...  זו הייתה התקופה הקשה ביותר בחייו של ר' יעקב. העסקים לא קרטעו - הם פשוט נשרפו. הוא עומד לבד מול הררי חובות, כשהעובד שלו לשעבר מעביר את אחרון לקוחותיו אליו. הוא השתדל להתחזק, אך היה לו קשה, קשה מאוד...

     והנה, ביום מן הימים, נשמעת נקישה מהוססת בדלת ביתו.  ר' יעקב פותח ועיניו נקרעות בתדהמה... מולו עומד העובד לשעבר, זה שבגד בו והתחרה עמו בחוסר רגישות. העובד ביקש להיכנס ולשוחח, ור' יעקב, מרוב הלם, לא הצליח לסרב... בשקט ובבושה פתח העובד בהתנצלות על העבר, והמשיך בהצעה שאי אפשר לסרב לה: "ר' יעקב, תשמע - פתחתי את הנגרייה, יש לי את מיטב הציוד והכלים, המכשור והאמצעים, אך היא לא מנוהלת טוב ומפסידה כסף... אין לי ברירה, אני בא להציע לך לרכוש ממני את הנגרייה שלי, על כרעיה ועל קרבה, במחיר הקרן ממש. הן שלך נשרפה...  הנה, קח עסק מוכן ומאובזר במחיר מציאה"...

     ר' יעקב החל לנהל עמו משא ומתן, שנחתם בכי טוב.  העובד שלא הצליח להתמודד עם עול ניהול הנגרייה, שמח לקבל בחזרה חלק מהכסף שהשקיע, ואף בפריסת תשלומים שהייתה נוחה לר' יעקב. עוד באותו היום הפך ר' יעקב לבעליה של נגרייה משוכללת ומתקדמת ממה שהייתה לו, והמשיך בשיא המרץ לייצר רהיטים ולספק את ההזמנות המובטחות...

     לימים, שמענו ממקור ראשון את סיפורו של ר' יעקב,  שהוסיף: "רק לאחר שרכשתי את הנגרייה של העובד לשעבר, אז הבנתי עד כמה כל אחד מחלקי ה'שבר' מרפא את חברו... כשהעובד הבוגד פרש והקים נגרייה לתפארת - היה זה עבורי אסון כלכלי כבד. למפרע התברר שהלה הכין עבורי נגרייה משוכללת במיוחד, בהתנדבות מלאה ... "וכשהשריפה פרצה היה נראה לי שזה הסוף. שלא אצליח להשתקם. אך דווקא השריפה היא זו שהביאה את עובדי לשעבר לפנות אלי, להציע לי לקנות את העסק של המתחרה הגדול ביותר שלי, ולהבטיח את הצלחת עסקיי בעזרת ה' לאורך ימים. הנה כי כן, את עוגמת הנפש שהגיעה לי קיבלתי, אך האבא הטוב והמטיב הכניס לי סוכריה משמעותית בכל כאב הלב” !

     הבה נאזין למסר הזה העולה מדברי ר' יעקב, הבה נבין עד היכן הדברים מגיעים. לפעמים, הכל נראה סגור וחשוך , עצוב למלוא האופק. נראה כי השבר הוא עובדה מוגמרת,  מי יודע אם ניתן להתמודד עמו. למפרע, מתברר שבתוך מה שנראה רע מסתתר לו טוב, שבעומק האסון חבויה לה הזדמנות, שמבעד לאפלה נוצצת לה תקווה חדשה...  הבה נאמין בבורא עולם בכל לבנו, נדע כי הוא לא עושה לנו רע. גם מה שנראה רע הוא רק נראה כך, לפעמים עם הזמן נגלה בעצמנו עד כמה היה זה טוב, לפעמים לא נדע לעולם.  ועדיין, נבטח, נאמין ונפנים, שבורא עולם עושה לנו רק טוב,  מידיו הטובות והרחומות לא ייצא כל רע, וגם אם זה נראה לנו רע, לבסוף נבין שיש שם איזה טוב מסתתר וחבוי, כי כל מעשיו הם טובים למעננו!.

אומר הגאון ר' חיים עוזר זצ"ל שדברי החפץ חיים הם כמו ה"מן" של דור המדבר שנער וזקן כל אחד היה טועם בו לפי טעמו, וכמו כן דברי הח"ח הרי הם ערבים ומתקבלים הן לנערים או לזקנים ולת"ח מופלגים כולם טועמים בו כל אחד לפי דרגתו.

     אם רצוננו שאנשים ילכו אחרינו ויוציאו מעצמם את המיטב. חייב להיות חזון שייתן לנו השראה ושיאמר לנו מדוע עלינו לעשות את מה שמבקשים מאתנו לעשות. חייב להיות נראטיב: קרה כך וכך, אנחנו כאלה וכאלה, וזו הסיבה שהחזון כה חשוב לנו. ואז מוכרחים להיות חוק, קוד, תשומת לב קפדנית לפרטים – המאפשרים לנו לתרגם את החזון למציאות ולהפוך את כאבי העבר לברכות העתיד. שילוב יוצא דופן זה, שכמעט ואינו קיים בשום קובץ חוקים אחר, הוא הנותן לתורה את כוחה העל-זמני. זהו מודל לכל מי שמבקש להוביל אנשים בנתיב העולה אל הגדוּלה.

    "הנה מקום אתי ונִצבת על הצור והיה בעבור כבודי ושמתיך בנקרת הצור" (ל"ג כ"א כ"ב). אע"פ שעיקר עבודת השי"ת צריכה להיות בענוה, מ"מ לפעמים צריכים גם לגאוה דקדושה בבחי' "ויגבה לבו בדרכי ד' " )דה"י ב' י"ז ו'), וזה הפי': "הנה מקום אתי" אם זה ענין לכבודי ושמי אזי "ונִצבת על הצור" בגאוה,  אבל "והיה בעבור כבודי" זה לא שייך לכבודי רק לעניני ארציות "ושמתיך בנקרת הצור" בענוה . )שארית מנחם(

     זכרו שהדג שיושב לכם היום בצלחת, זה בגלל שיום אחד הוא פתח את הפה!

עבודת פרך

     מסופר על אסיר שנידון למאסר עולם,  אשר לאחר מספר ימים שבהם התמקם בבית הסוהר, חשב בלבו: אם אני אסיר למשך כל חיי ואין לי שום תקווה בחיי האישיים, לפחות אתרום לאנושות...  

     ממחשבה למעשה, פנה האסיר להנהלת בית הסוהר והציע את עצמו לעבודה התנדבותית לתועלת האנושות. בהנהלה כיבדו את בקשתו והציעו לו לסובב גלגל של ריחיים שיטחן חיטים לקמח לתושבי האזור.  האסיר נענה להצעה. וכך, יום אחר יום ושנה אחר שנה, היה עומד על משמרתו, עשר שעות ביממה, כשהוא טוחן וטוחן...  ברגעים קשים, הוא היה חושב מחשבות חיוביות על מיני המאפה והלחמים הנאפים במאפיות באזור והכול הודות למאמציו.  מחשבות אלו הזרימו בו אדרנלין להמשיך בעבודה הקשה הזו. גם בימים של קור ושלג, לא עזב את משמרתו. הוא ידע שבסביבה חיים אנשים הזקוקים לקמח לאפיית לחמים גם במזג אוויר סוער.  בלילות הוא היה חולם על אותם האנשים, החיים בשכנות לכלא,  אשר מתפלאים על הריחיים המסתובבות ולא יודעים שהכול בכוחו של אסיר שנידון למאסר עולם והחליט להקדיש את כל חייו וכוחותיו למען האנושות...

     לימים, עקב התנהגות טובה,  התבשר האסיר על הפחתה משנות מאסרו ועל שחרורו הקרוב.  בקוצר רוח חיכה ליום המיוחל, כשיותר מהכל חיכה לרגע שבו ייכנס לטחנת הקמח ויודיע: הנה - אני הוא זה שבמשך עשרות שנים גלגלתי את הריחיים, כדי שיהיה לכם מה לאפות ולאכול...

     היום המיוחל הגיע. האסיר המשוחרר רץ החוצה וראשית כל פנה לצדו האחורי של הבניין,  לראות את אבן הריחיים.  הוא מגיע לאגף האחורי של המבנה ו... אין כלום. הגלגל שאותו התמיד לגלגל ולגלגל היה מחובר בצדו השני ל... בורג גדול...  עבר רגע, ושניים, ולפתע הוא קלט שבעצם, במשך כל החיים הוא גלגל אבן ריחיים שלא הייתה קיימת. כל יגיעו היה לריק...  בו ברגע, נפל האסיר ומת...

     המסר עמוק. אין לאדם קושי לעמול, הוא רק חייב שתהיה תכלית, הוא רוצה להשיג מטרה. האסיר היה מסוגל לעמול, אבל רק בתנאי שזה מועיל למישהו...

    איתא במדרש, במה תרום קרן ישראל בכי תשא, פירוש ע"י צדקה זוכים להרמת קרן ישראל.

     אך את שבתתי תשמרו. אך מיעוט הוא, כמו גבי הגעלת כלים שכתוב אך את הזהב ואת הכסף, ודרשו חז"ל שה"אך" בא למעט את החלודה והעופרת. שיש לנקות לפני ההגעלה את החלודה, כמו"כ אפשר לדרוש כאן שלפני שבת יש לנקות את החלודה מן הגוף, ולטהר את עצמו בתשובה לקראת שבת, כדי שיכנס לשבת כשהוא נקי, ואז יוכל לקבל את השבת בשלמות . )שפת אמת(

    בתפילת מוסף של הימים הנוראים נאמר: "ותשובה ותפילה וצדקה מעבירין את רע הגזרה, ולכאורה לשון "מעבירין" אומרת דרשני: מדוע לא נאמר "מבטלים" או "מקרעים" את רע הגזרה אלא – אמר רבי חיים – העניין יובן על פי דברי המכילתא בפרשת משפטים: "גויים אין להם פדיון, ישראל יש להם פדיון, שנאמר: 'נתתי כפרך מצרים כוש וסבא תחתיך'". כלומר, כאשר נגזרת גזרה על ישראל והם עושים תשובה, מעבירים אותה מן השמים אל הגויים, כי לאחר שיצאה הגזרה היא מוכרחת לחול על מישהו! לכן, "ותשובה ותפילה וצדקה מעבירין את רוע הגזרה", כי לאחר שנגזרה הגזרה אי אפשר לבטלה, אלא שהתשובה מעבירה אותה אל הגויים! (רבי חיים קנייבסקי שליט"א)

     "זה יתנו" (ל' י"ג). רש"י: הראה לו כמין מטבע של אש. נמשלה המטבע לאש – כמו שיש אש שיכולה לשרוף ולהשמיד, וגם לחמם ולהביא תועלת, כך גם המטבע – אם אדם מתנהג בכספו שלא כהוגן, יכול לשרוף ולגרום נזקים, ואם מתנהג כשורה לצדקה וגמ"ח אזי מביא תועלת לאדם וזוכה לרב טוב. ) נועם אלימלך(

הכרת הטוב 6 )הרב פנחס זרביב שליט"א – הפותח - דרשו(

     את הסיפור הבא שמעתי מפיה של בעלת המעשה, נערה בשם חנה אשר באה מקליפורניה ללמוד לימודים תורניים בארץ והשתתפה בסמינריון של מוסדות 'אש התורה'.

     באחד מימי הביקור היא לא חשה בטוב ופנתה לנוח. והנה היא מקבלה טלפון מחברתה שבאה עמה מחו"ל ומתארחת בחיפה, המבקשת ממנה בדחיפות אם תוכל ללכת לצלם עבורה תמונה מזווית מסוימת בהר הבית.  אותה חברה נזקקה לתמונה בשביל עבודה שהיא מכינה על בית המקדש העתיד להיבנות במהרה, ואת התמונה אפשר לצלם ממקום מסוים גבוה מאד בהר הזיתים.  חנה לא יכלה לסרב לחברתה הטובה, ואפילו שלא חשה בטוב קמה ונסעה לכיוון שער שכם, שם ירדה מהאוטובוס כדי לעלות על אוטובוס אחר הנוסע להר הזיתים.

     חנה לא ידעה כל כך עברית, וגם לא ידעה כלום ממה שקורה כאן בארץ. היא גם לא התמצאה בצבעי האוטובוסים הישראלים, היא זכרה דבר אחד, שהצבע של הישראלים זה כחול לבן... ולכן, כשהגיע אוטובוס בצבע כחול-לבן היא עלתה עליו (וזה הרי אוטובוס של ערבים(.  היא הייתה מאוד מסוחררת ואפילו לא ראתה מימינה ומשמאלה מי יושב לצידה, היא התיישבה ונרדמה...  אחרי חצי שעה היא התעוררה ועדיין לא שמה לב שהיא כלל לא אמורה להיות על האוטובוס הזה. אך היא זכרה שהנסיעה הייתה אמורה לקחת 5 דקות בלבד, והסיקה מכך שכנראה היא פספסה את התחנה הנכונה.

     בתחנה הבאה היא ירדה מהאוטובוס וחצתה את הכביש כדי למצוא תחנה לכיוון ההפוך שממנו באה. רק אז היא שמה לב היכן היא נמצאת – עמוק במזרח ירושלים, בתוך כפר ערבי, ושם אין אוטובוסים סדירים בחזרה למרכז העיר. בנוסף, היה זה בדיוק הערב הראשון של הרמדאן,  הרחוב היה שקט ללא נפש חיה וכרזות ופוסטרים ממלאים את הקירות, כולם בערבית. הפחד החל לחלחל בה. בכל פוסטר היה נדמה לה כאילו כתוב שם 'מוות ליהודים'...

     לאחר שקלטה כי היא נמצאת במקום סכנה, הוציאה מיד את הפלאפון שלה כדי לבקש עזרה, אבל אז גילתה לחרדתה כי אין סוללה... הנייד כבוי ללא אפשרות להתקשר לאף אחד! היא נכנסה ללחץ אדיר. מה עושים?  האם יש סיכוי שהיא תצא מכאן בחיים?!  ומה עושה יהודי בעת צרה? היא החליטה לומר כמה פרקי תהילים. לאחר מכן, תוך כדי הרהורים נוגים, היא הגיעה למסקנה שעליה לנסות את מזלה ולנקוש בדלת אחד הבתים – היא תחפש בית מטופח עם דשא מסביב, ללא כיתובים וכרזות, בתקווה שדיירי בית שכזה הינם פחות קיצוניים ומסוכנים... היא תציג את עצמה כפרו-  פלסטינאית, סטודנטית מקליפורניה שרוצה לכתוב עליהם כתבה, והיא תדבר רק באנגלית ללא שמץ הגיה של עברית.

     כאשר מצאה בית שהיה נראה לה מתאים, היא ניגשה אליו ונקשה בדלת. אישה עם כל ה'שמונה בגדים' של הערביות פותחת לה, ולתדהמתה... היא קוראת בהתרגשות: 'חנה!' חנה הייתה בהלם מוחלט! מי מכיר אותה כאן? ועוד בשמה הפרטי? אולם לא היה לה זמן למחשבות. האישה מחבקת אותה, ומראה לה כרטיס: 'חנה, עוד יש לי את הכרטיס שלך!' היא אומרת.  ואז נזכרה חנה מי היא אותה אישה. חצי שנה קודם היא ערכה סמינריון למוסדות 'אש התורה' במלון 'המלך שלמה' ושהתה שם קרוב ל-3 שבועות. כאשר באה למלון היא החליטה להצטייד בפנקס בו תרשום מילות ברכה והוקרה לכל עובד מצוות המלון שתרגיש שעליה להודות לו. לא סתם 'תודה' סתמית, אלא מפורטת, על השירות הספציפי שהעניק לה בשהותה במלון.

     במהלך שלושת השבועות היא גמרה פנקס שלם מעוטר וצבעוני... כל אחד קיבל ממנה מכתב מיוחד של הכרת טובה, עם שמו הפרטי. אם זה מלצרית, מנקה או טבחית,  לכולם כתבה מכתב תודה. זה לא עולה כסף. אין לה אפשרות לתת טיפ, אז היא נותנת תודה...  היא לא הבדילה בין עובדות ערביות או יהודיות. היא אף נזכרה בהרצאה אחת ששמעה, שאפילו שמאי הזקן שהיה דוחף באמת הבניין, אמר שצריך לקבל כל אדם בסבר פנים יפות, כולל גויים. וכך, הרבה שמות של עובדות ערביות הופיעו גם כן בפנקס התודות שלה.

     בארוחת הבוקר של היום האחרון היא שמה לב שיש עובדת חדשה. היא נגשה אליה ואמרה לה שהיא נראית חדשה, והתעניינה בשמה ומעשיה. העובדת החדשה הציגה את עצמה, וסיפרה שהיא מתעתדת ללמוד רפואה ולכן עובדת בלילה כדי לממן את הלימודים. הרבה מבני משפחתה עובדים כאן במלון והם סידרו לה את העבודה הזו. חנה הוסיפה גם את שמה של העובדת הערבייה בפנקס שלה. ולפני שעזבה נתנה לכל אחד מהעובדים את המכתב שהכינה עבורו.  וזו הייתה האישה שפגשה עכשיו כאן בכפר הערבי. האישה כל כך שמחה לפגוש את חנה! היא הייתה בטוחה כי היא הגיעה במיוחד לבקר אותה ואת משפחתה... היא הכניסה אותה למטבח, שם ישבו כל המשפחה ואכלו את סעודת הרמאדן וכולם זכרו אותה מהמלון ושמחו לראותה.

     היא ישבה עימם כמה דקות ואחר כך התעניינה אם יש אוטובוס בחזרה. הם ענו לה בשלילה, אבל הדודה אמרה שהיא תיקח אותה עד התחנה ברח' שמעון הצדיק ומשם יש לה דרך חזרה. כשהגיעו לביקורת גבולות, הבחין אחד החיילים בנוסעת היהודייה ובנות לווייתה הערביות,  ושאל: 'הכל בסדר?', והיא ענתה לו שהכל בסדר והאנשים האלו הם 'חברים שלה'... וכך בנסי נסים זכתה לצאת ממקום הסכנה בחיים ובשלום!

     אחים יקרים! מלבד השגחה פרטית מופלאה, יש כאן מסר מיוחד על חובת הכרת הטוב, ועל כך שכל מה שאדם עושה לעצמו הוא עושה. תודה מגיעה לכל אדם, ולא משנה מי ... כמה נעלה ומאושר הוא האדם שמסתובב בעולם בהרגשה שאף אחד לא חייב לו כלום, והוא מלא תמיד בתחושת הכרת טובה לכל סובביו! ה' יזכנו, אמן! 

 אומר הגר"א המילה ונתנו נקראת מימין לשמאל ומשמאל לימין באותו מובן, ללמד אותנו שפעמים הנותן יצטרך לפעמים שיתנו לו, ולכן יש להקדים ולתת "והלך לפניך צדקך" – בטרם יסוב הגלגל על בניך.

     בעניין החגים, אם מרגישים התעלות או לא, אין זה אומר מה המצב האמיתי. אם נוהגים כמו שרבותינו הק' לימדונו, ודאי שמתעלים. לא יתכן אחרת, יתכן שלא מרגישים, אך אין זו מצוה או חובה להרגיש זאת. העיקר הוא שקיימת השפעה.

     הגאון הגדול בעל האגרות משה העיר שלפי ההלכה אָבֵל מותר בשתיית יין אף על פי ש"יין ישמח לבב אנוש", ומאידך גיסא - נאסר עליו ללמוד תורה, משום שדברי תורה הם "משמחי לב". מכאן מוכח שדברי תורה משמחים את לב האדם - יותר משתיית יין.

     כבוד, אי אפשר "לקבל". כבוד, יתכן רק "להיות". או שהוא נכבד, או שאיננו כזה.

הרביעיה (גיליון "קול ברמה" ע"פ הספר "אמונה שלמה(

     מסופר על אשה שלא נפקדה במשך שנים רבות בזש"ק, עד שהרופאים התייאשו ממצבה, וקבעו שהיא לא תוכל כבר ללדת. אבל, בני הזוג לא התייאשו, והמשיכו להתפלל ולהתחנן לפני בוראם, והנה יום אחד הם מתבשרים בבשורה הטובה מכל שהאשה מעוברת.  בהגיע זמנה ללדת, והנה בבטנה ארבעה עוברים, מה שקוראים אצלנו 'רביעיה'.

     לאחר הלידה, התקשו מאוד בני הזוג בכלכלת ביתם. הבעל היה אברך בן תורה, ובמלגה הקטנה שהוא מקבל בכולל בוודאי שאי אפשר היה להחזיק מעתה את הבית, על צרכיו המרובים.  למזלם הטוב, ובסיעתא דשמיא, התגלה הדבר לאשה צדיקה שהתברכה בהון רב, והיא הסכימה להגיע אל ביתם של ההורים ולשמוע מה הם צריכים.

     האשה העשירה מתדפקת על דלת ביתם של בני הזוג, וכשהיא נכנסת למסדרון ורואה את התמונה התלויה שם – היא נופלת ארצה מתעלפת. מעוררים אותה, והיא שוב מתעלפת.  התמונה שתלויה במסדרון היא של אמה של היולדת. לאחר ששבה רוחה של האשה העשירה, שאלו אותה מדוע התרגשה כל כך מתמונה זו, והיא השיבה שמזה עשרות שנים היא מחפשת אחר האשה הזו, ולא מצאה אותה, ועכשיו משראתה שוב את פניה, אבדה את עשתונותיה.

     האשה ספרה לבני הזוג על אירוע נורא הוד שהתרחש בהיותה בשואה בימי החנוכה. 4 בנות, ואני בתוכן, החלטנו להדליק נר חנוכה על אפם ועל חמתם של הגרמנים.  התגברנו על כל הבעיות, השגנו פתילות מבגדים שקרענו, השגנו שמן מחתיכות מרגרינה שחסכנו מפינו, וגם כלי ליצירת החנוכיה. התאספנו במחסן צדדי והדלקנו את הנרות, לפתע הגיח קצין אס. אס. ותפס אותנו על חם. הוא אסר את ארבעתנו, והודיע שמחר בבוקר יוציאו אותנו להריגה בתליה,  בפני כל יושבי המחנה.  האשה ההיא, שתמונתה תלויה כאן במסדרון, נמנתה גם היא על בנות המחנה, ושלטה באופן פלאי בשבע שפות. ומשראו הגרמנים את כישוריה, החליטו להעסיק אותה בתרגום טקסטים שהיו חשובים להם.

     כששמעה האשה שהגרמנים מתכוננים להוציא להורג את 4 חברותיה, הודיעה לגרמנים ש'אם אתם הורגים את הבנות, אני אשלח יד בנפשי'!  הגרמנים, שידעו את 'שוויה' של אשה זו, והיו זקוקים לשירותי התרגום שלה, חזרו בהם מהתוכנית השטנית, ושחררו את 4 הבנות. מאז ועד היום,  ספרה האשה העשירה שבאה לסייע לבני הזוג, אני מחפשת את האשה הזו שהצילה אותנו מהמוות, ולא מצאתיה. והנה עכשיו ראיתי את תמונתה בפעם הראשונה ולכן התרגשתי כל כך.  עכשיו התבררה כבר כל התמונה. אמה של היולדת שהצילה את 4 הבנות על ידי האיום ששיגרה כלפי הנאצים, זכתה עתה ובגלל מסירות הנפש שלה ילדה הבת שלה את הרביעיה.  היא מסרה את נפשה, שהרי בגלל האיום שלה, שהוא עצמו היה יכול להיחשב כהתקוממות, הגרמנים היו יכולים להוציא גם אותה להורג, ולכן נחשב הדבר שמסרה את נפשה, למרות שמן הסתם לא היתה מוציאה את האיום לפועל.  ובזכות מסירות הנפש שלה להצלת 4 הבנות, זכתה בתה לארבעה ילדים. ללמדנו, שהקב"ה יחיד שליט בעולמו, וגם כאשר הרופאים קובעים ואומרים את אשר נראה להם, אם הקב"ה רוצה – הכל יכול להשתנות

אל תוותרו על חינוך הילדים שלכם לחסד! אם אינכם זקוקים לעזרה שלהם, שלחו אותם לעזור לדודה / שכנה / סבא וסבתא. זה חשוב בשביל בניית האישיות שלהם!

     ביום כיפור יש עניין גורלות , "ונתן אהרן הכהן על שני השעירים גורלות גורל אחד לד' וגורל אחד לעזאזל", ובשביל מה היו צריכים ב' גורלות, הרי ברגע שעלה גורל לד' נדע שהשני הוא הוא לעזאזל. אלא, הגורל בא להראות שכל מה שקורה וגם מה שלא קורה הכל בהשגחה פרטית.

      בסידור הגר"א בתפילת שמונה עשרה,  בברכת אתה חונן: "המרחם על הבריות מרחמין עליו מן השמים, שני דלתות ברא הקב"ה אחד בלב השמים ואחד בלב האדם וכאשר הקיש בדלת התחתית ורחמיו על הבריות נפתחו דלתות השמים וזהו תשובה שלמה ממטה למעלה וממעלה למטה. אנשים אומרים במה להתחזק? בזה טמון הכל!". הרי שתפילת רבים והבקשה של איש על רעהו היא הכח היותר נשגב לישועה!

    על האדם לבטאות את אהבתו במעשים, כפי שמביאים רבותינו )יבמות סג ע"א) שרבי חייא כשהיה עובר בשוק ומוצא שם פריט יפה כגון שרשרת עגיל או טבעת של נשים וכדו' היה קונה אותו,  עוטפו בסודר ומביאו לאשתו במתנה, "אין כמוך בעולם, ראיתי את זה היום בחנות ואמרתי בלבי שאני חייב לקנות לך את זה, את חביבה לי יותר מכל הכסף והזהב שבעולם".  ככה זוכים לחיות לאורך ימים ושנים באהבה וכבוד הדדי,  תוֹכוֹ רָצּוף אהֲבָה מִבְנוֹת יְרּושָלִָם" (שיר השירים ג, י), וכך זוכים להשרות את השכינה בבית, איש ואשה זכו שכינה ביניהן (סוטה יז ע"א(.

ההלוואה II (ברכת דוד)

     מעשה בשני חברים, משה ודוד, שעבדו יחד בחברת היי-טק. לאחר כמה שנים החליטו בהנהלת החברה לקדם את משה, שהיה חרוץ, מסור לעבודתו ובעל ראש פתוח, שרעיונותיו החדשניים הכניסו כסף רב לחברה. מנהל החברה, מר ברקוביץ, החליט לקדם את משה לתפקיד מנהל בכיר . לעומתו, דוד היה עובד ככל העובדים ואף הוא כמשה היה מסור מאוד ומשקיע מעצמו זמן רב למען קידומה והצלחתה של החברה. כששמע על קידומו של משה הוא לא יכל לסבול זאת. דוד לא הבין מדוע הוא לא קודם ומדוע הועדף משה על פניו. מה עוד שכמובן מדובר גם בהעלאה משמעותית של המשכורת ואילו הוא נותר עדיין באותו תפקיד ובאותו שכר ... הדבר לא נתן מנוח לנפשו. הוא לא יכל להירדם בלילות עד כי החל לרקום במוחו של דוד רעיון זדוני שיגרום למשה חבירו מנוער פגיעה אנושה בשמו הטוב בחברה.

     משה היה מקפיד על תפילה במנין ובצהרים היה נוהג לצאת לתפילת מנחה ולשיעור למשך כשעה וחצי. כנגד זה הוא היה נשאר מעבר לשעות העבודה הרגילות ומוסיף זמן זה, כדי שחלילה התפילה והלימוד לא יהיו על חשבון החברה. דוד ידע שאם הוא ידווח להנהלה שמשה יוצא בצהריים לתפילה ולימוד למשך זמן רב, בודאי יכעסו עליו מאוד . מה עשה? דוד שלח מכתב אנונימי למנהל החברה ובו מסופר שמשה נוהג להיעדר מדי יום בצהריים ללא רשות ההנהלה ועל חשבון שעות העבודה.  מר ברקוביץ, המנהל, הופתע מאוד מהמכתב וממעשיו של מנהלו הבכיר בו נתן אימון מלא.  משה הוזמן עוד באותו יום לשיחת הבהרה קשה, אך כל הסבריו שהוא כאדם בעל ערכים ונאמן להלכה משלים בחפץ לב את הזמן בתום כל יום עבודה ולעיתים אף הרבה מעבר לכך, לא נתקבלו על דעתם של מנהלי החברה. כל ההסברים שהוא בעל משפחה וכי עשה את מעשיו בתום לב לא הועילו  . המנהל הראה לו את המכתב ומשה זיהה מיד את כתב-ידו של חברו דוד. הדבר הכאיב לו שבעתיים.  כעבור שלושה חודשים פוטר משה בבושת פנים מהחברה, כשהוא יודע היטב ידו של מי הייתה במעל הזה. עם פיטוריו של משה זומן דוד למשרדו של המנהל והוא שמח מיד להתבשר כי הוא ימלא מעתה את תפקידו של משה. הוא נתמנה למנהל בכיר ואף זכה, כצפוי, להעלאה במשכורתו ... דוד מילט אנחת רווחה, כי הנה סוף סוף זכה להכרה על ה'מגיע לו'. כשחזר לביתו אמר לאשתו: 'את רואה? הקב"ה נותן לכל אחד את המגיע לו... לי היה מגיע יותר וקיבלתי'.

     משה, יהודי מאמין, ישב, בנתיים, בביתו לומד גמרא בנחת ובמקביל מחפש עבודה. קרוב משפחתו הציע לו משרה חשובה בבנק למשכנתאות, ואכן מנהל הבנק הקפדן התרשם עמוקות ממקצועיותו,  מסירותו, נאמנותו ומראשו הפתוח של משה.  אט אט עלה משה מדרגה לדרגה עד כי התמנה לתפקיד ניהולי בבנק ובתוך כמה שנים זכה אף להיות מנהל הבנק למשכנתאות.

     דוד, המנהל הבכיר כיום, עבד בחברה אך אט אט היא נקלעה לקשיים עד כדי קריסה. בעלי החברה החליטו לסגור אותה באופן בהול כדי להימנע מהפסדים גדולים עוד יותר. העובדים פוטרו וקיבלו איש איש את פיצוייו. בכספי הפיצויים שקיבל קנה דוד דירת גג. כעבור זמן מסויים מכר את דירתו וקנה דירה מפוארת ויוקרתית בסכום ניכר, אך לצורך מימונה הוא הגיש בקשה להלוואה גדולה במיוחד מהבנק למשכנתאות.  הפקיד הבודק את הבקשה החליט כי הוא לא מאשר אותה היות וכרגע דוד לא עובד והוא חושש שהוא לא יוכל לעמוד בהחזרים הגבוהים שיושתו עליו. דוד ההמום החל להסביר לפקיד כי 'אין בעיה בכלל' ובתוך חודשיים הוא ימצא עבודה מכניסה ושהבנק לא ידאג.  הפקיד החל להסביר לו כי יש נהלים בבנק וכי הוא אינו מוסמך בדרגתו לאשר בקשה כה חריגה וכי הוא מציע לו לגשת למנהל הבנק בכבודו ובעצמו, מר משה, כדי שיאשר את הבקשה החריגה.

     דוד ורעייתו תיאמו פגישה עם המנהל ומה רבה הייתה הפתעתם כשנכנסו לחדר המפואר וגילו כי על הכיסא המרופד והיוקרתי יושב משה. כן, אותו משה שהוא, דוד, המתחנן להלוואה, גרם לפיטוריו בזדון...  גם משה נדהם מהמפגש עם חברו לשעבר ורעייתו, אשר החלו מיד להתחנן על נפשם וביקשו לאשר את ההלוואה הענקית כי אחרת יוותרו ללא בית...  משה, כבן תורה אמיתי, יושב מול דוד והוא אינו נוקם ונוטר ואינו שמח בקילקול שהוא מסוגל לגרום לחבירו. לאחר כמה דקות של שיחה החליט משה לאשר את הבקשה, ובליבו פנימה הוא ידע כי בזכותו של דוד בעצם הוא הגיע לתפקיד זה, ואין הוא שמח ברעתם וקילקולם...

     וזו הייתה רעתם של בני ישראל, שהם שמחו בקילקול; לא מספיק שהרעו וגרמו נזק עצום לחילול ה', אלא שעוד רקדו ושמחו. על כך נזדעק משה ושבר את הלוחות. 

 ''הארון היה מצופה זהב מבית ומחוץ, כך תלמיד חכם שהוא כלי מחזיק התורה צריך שהיא תוכו כברו, ואף שיש חומר והוא בשר ודם, צריך להשתדל שהחומר יכלכל את הצורה שכמעט אינו ניכר חומר שבו, כמו הארון שבתוכו עץ ולא ניכר אלה הזהב המצפהו, כך התלמיד חכם על ידי מידות טובות וענוותנותו מבית ומחוץ כמעט מכסה את עצמיותו''. (החיד''א)

     כל מי שצריך רחמים על איזה דבר שהוא צריך להתפלל, יקח פנאי לעצמו ביום התענית אסתר ולומר תחילה מזמור כ"ב בתהילים למנצח על אילת השחר, ודרשו רז"ל דאסתר היתה נקראת אילת השחר , ואח"כ ישפוך שיחו לפני ד' ולבקש בקשתו ויזכיר זכות מרדכי ואסתר אשר בזכותם יעתר לו הקב"ה ויפתח לו שערי רחמים ויקובל תפלתו ברצון. (קב הישר פ' צ"ו).

     כתב ה'לבוש' (או"ח סי' מו): ואחר שהניח תפילין יסדר הברכות שתקנו חז"ל לברך אותם בכל יום, והם מאה ברכות, מפני שהיה קבלה בידם (במדב"ר יח כא) מפי דוד המלך עליו השלום שראה כן ברוח הקודש על ידי מעשה שראה בימיו שהיו מתים מישראל מאה נפשות בכל יום, ולא היו יודעים על מה היו מתים, עד שחקר והבין ברוח הקודש שעליו, שהיה מפני שלא היו משבחין ומברכין כראוי לשם יתברך על כל טובותיו שהשפיע עליהם, על כן היו מתים בעונש זה. לפיכך עמד הוא ותקן להם לישראל מאה ברכות שיברכו בכל יום כנגד המאה שמתו, ומאז פסקו למות.

     מי שאינו יכול להגיע לבית הכנסת לשמוע קריאת הפרשה, כגון חולה, יקרא את הפרשה (פרשת זכור) בתוך חומש מודפס.  כתב השל"ה (ריש מס' מגילה) שפרשת זכור מצוה מן התורה על כל יחיד ויחיד, ואינה חובת ציבור בלבד,  לכן כל יחיד גם אם אין לו ס"ת מחוייב לקרוא בפרשה מתוך החומש (תשו' בנין שלמה סי' נ"ד)

"א גוט ווארט" (מילה טובה)

     בישיבה אחת למד בחור שלא הצליח כ"כ בלימודו, הוא הסתבך עם כולם והחליט לצאת לעולם הרחובי אצל הרחוקים רח"ל מתורה ומצוות. ביום האחרון, כשהייתה לו כבר המזוודה ביד בדרכו לצאת מהישיבה לצמיתות רח"ל, ניגש אליו איזה בחור שהעיר לו על שה"קאלנער" (צווארון) של החליפה אותו הוא לובש אינו ישר, ואינו מתאים לבחור כמותו "בן תורה" ללכת כך, ותוך כדי שהוא אומר לו את דברו, מדבר ומקיים, והוא מיישר לו את הקאלנער, והולך לדרכו.  הבחור נשאר לעמוד על עמדו פעור פה, והתבונן במה שעבר עליו עכשיו, ומיד הסיק מסקנא באמרו לעצמו, "כנראה אני כן שוה משהו, וכן איכפת למישהו ממני", הדברים של הבחור הצדיק ריפאו מיד את לבו ונפשו, וכבר התחרט ממחשבותיו לצאת מעולמה של הישיבה, ומיד שינה את החלטתו הקודמת להחלטה חדשה שהוא כן נשאר בישיבה, והכניס עצמו עם כל הברען ללימוד התורה עד שגדל והיה לאיש, וזכה לצמוח לבחור מופלא ומופלג מבחירי הישיבה, ושמעו הולך בכל המדינות...

     שנים אח"כ, מקבל הבחור שיישר לו את הקאלנער הזמנה לחתונה שתערך באמריקא, הבחור לא הבין את הקשר שלו עם אותו בחור, אמנם הוא למד עמו בישיבה, אבל מכאן ועד שהבחור ישלם לו כרטיס טיסה לחתונה באמריקא הרחוקה, והחליט שהוא חייב להבין פשרם של דברים. הוא הרים טלפון להחתן, ושאל אותו "תגיד לי, אמנם למדנו כמה שנים ביחד בישיבה, אך למיטב זכרוני לא היינו כל כך חברים קרובים עד שתשלם לי כרטיס טיסה לחתונה שלך באמריקא, מה קורה כאן?", ומה התברר, אותו בחור שכאמור נעשה לבחור מופלג, נלקח לחתן אצל גביר גדול ששילם הרבה על החתן החשוב, ובעוד כמה ימים החתונה, והחתן אומר לו,  הבה ואומר לך למה "אתה" המחותן בכל החתונה, הוא מספר לו כל הסיפור שבגללו הוא נשאר יהודי חרדי, בגלל ה"גוט ווארט" שלו שהבחור אמר לו שאין זה מן הראוי לבן תורה ללכת כך, ואפילו שהוא אמר את זה בלא מחשבה לעשות איזה דבר טוב, מ"מ זכה להחיות מתים במאמרו, ולכן – אמר לו החתן – לא יעלה על הדעת שאתה – המציל שלי – ורק בגללך הנני עומד להקים בית נאמן בישראל על אדני התורה והיראה – לא תשתתף בחתונה שלי...

     הנה כי כן, אלו הן תוצאות מעשיו של זה שהחיה מתים במאמרו, וק"ו בן בנו של ק"ו כמה שצריכים לשמור שלא יאמרו מילה שאינו על המקום, שזה חלילה יכול לקלקל הרבה מאוד.

אדם הוא יצור עדין ושברירי – כמו טלסקופ רב עוצמה. אם מציבים אותו בצורה נכונה, הטלסקופ יכול לשמש כדי לראות למרחקים שלא ייאמנו. אבל, תזוזה קלה של עדשה או מראה, או מעט לכלוך במקום הלא נכון, יכולים להוציא אפילו את הטלסקופ הטוב ביותר מכלל שימוש. בדומה לכך, מילים ורגשות שלא במקומם, יכולים להוציא משיווי המשקל את תחושת המציאות של האדם – ולחבל ברגישותו.

     אדם שמרגיש שעדיין מאמינים בו ומתייחסים אליו בכבוד, שווה לו לפעמים לנסות שוב, להוכיח שהוא היה ראוי לאמון הזה.

     חלומות עשויים מחומר אוורירי, הם מתקיימים בעולם נפרד. הפעולות, לעומתם, הן טיח ולבנה, מציאות שהכול יכולים לראות.  מילים הן הגשר בין הרצון למציאות; הן בעלות כוח להפוך אויר קלוש לערים גדולות. אבל היזהרו,  כי את הגשר הזה ניתן לחצות לשני הכיוונים, ובמקום לבנות עיר גדולה, אפשר להרוס חלום נפלא."

   "יהודי החושב שאחרי העבירה החמורה ביותר אינו יכול להתפלל לקדוש ברוך הוא, לא דרך על מפתן היהדות" - חייבים לתקן את החטא, אך היחס נשאר כבן אצל אביו. (רבי משה מקוברין זי"ע)

שלוש החלות שהצילו את היהודי (סיפורי צדיקים, גליון 446)

     סיפור נפלא זה סיפר הגה"ח ר' מנחם מענדל גלוכובסקי שליט"א. סגן מזכיר בית דין רבני חב"ד ורבה של קהילת חב"ד ברחובות.

     מסופר על אחד מחסידיו של הרה"ק בעל התניא והשו"ע זיע"א (יומא דהילולא כ"ד טבת), שהתגורר באחת העיירות, שברוסיה הלבנה,  שהתעסק במסחר בעיירות הסמוכות. מידי שבוע ביום ראשון היה יוצא לדרכו ועובר עם סחורתו מכפר לכפר ומעיירה לעיירה. בימי שישי, לקראת יום השבת, הקפיד לחזור לביתו, להיות עם בני ביתו ביום השבת. מעולם לא נשאר מחוץ לביתו ביום השבת.

     כחסיד נאמן נהג לנוסע לרבי מספר פעמים בשנה. באחת הפעמים,  כשנכנס ליחידות לרבי, ביקש ממנו הרבי שיספר על עיסוקו. החסיד סיפר לרבי שבכל יום ראשון הוא יוצא לדרכו עמוס בסחורה, עובר ממקום למקום, מציע את מרכולתו, ולקראת שבת הוא חוזר לביתו.  לאחר ששמע הרבי את דבריו אמר לו: "בכל יום ראשון כאשר אתה יוצא לדרך, תיקח אתך שלוש חלות".  בהיותו חסיד, לא שאל את הרבי שאלות לשם מה עליו להצטייד בחלות, למרות שמידי יום שישי הוא חוזר לביתו, אבל כאשר הרבי מצווה החסיד מקיים. וכך מידי יום ראשון היה מצטייד בשלוש חלות (בנוסף לצידה לדרך, שהיה לוקח עמו בדרך כלל). כך נמשך הדבר חודשים רבים. מידי יום ראשון לקח אתו את החלות ובימי שישי היה מחזירם לביתו. כשהרבי מצווה מקיימים, גם כאשר לא מבינים.

     ביום שישי אחד, בהיותו רכוב על סוסו בדרכו לביתו, עבר דרך יער.  למרות שעשה דרך זו פעמים רבות, סטה עם סוסו לאחד השבילים שביער ותעה בדרכו. הוא ניסה לחזור לדרך המוליכה לביתו, אבל הסתבך ביער העבות ולא הצליח למצוא את דרכו. השעות נוקפות,  השבת מתקרבת, והוא הולך ומסתבך. הבין החסיד שהפעם לא יצליח להגיע לביתו לפני יום השבת. הוא חיפש איזה מבנה או בקתה ביער בו יוכל לשהות ביום השבת.  והנה, זמן קצר לפני כניסת השבת הוא הבחין שבמרחק מה עומד מבנה גדול. הוא התקרב לבית, והקיש על הדלת. בעל הבית הגוי פתח את הדלת ושאל את החסיד במה יוכל לעזור לו. סיפר לו החסיד שהוא בדרכו לביתו וכי תעה בדרך והוא מבקש לשהות בביתו עד למחרת בערב בצאת השבת. כשחיוך רחב על פניו אמר לו בעל הבית: " בשמחה, תכנס לבית". לאחר שהחסיד נכנס לבית סגר הגוי את הדלת על מנעול ובריח,  והראה לחסיד את החדר בו ישהה ביום השבת. החסיד הבחין שבחדר,  בו הוא אמור לשהות, רובץ לו כלב שחור אדיר ממדים. ביקש החסיד לצאת מהבית ולחפש לו אכסניה ראויה יותר, אבל דלת היציאה הייתה נעולה. "לכאן נכנסים ולא יוצאים!", אמר לו הגוי, כשחיוך ערמומי נסוך על פניו. "הכנס מיד לחדר, יש לך שכן נחמד מאד,  ושיהיה לך שבת שלום!", סיים בעל הבית את דבריו "המעודדים", וסגר את דלת החדר מבחוץ.

     החסיד תפס מיד לאיזו צרה איומה נקלע. כאשר השכן שלך הוא כלב אימתני, גדול ממדים, ואין לך אפשרות להימלט ממנו, אין סיכויים גדולים לצאת מכאן חי. החסיד הבין שאלו הם הרגעים האחרונים שלו עלי-  אדמות. הוא פרץ בבכי מר, חזר בתשובה שלימה והחל לומר ווידוי.  בינתיים, כשהבחין החסיד שהכלב התיישב לו בפינת החדר בשקט ובשלווה, הוא נעמד להתפלל תפילת מנחה, ומיד אחריה המשיך בקבלת שבת.  אחרי קבלת שבת, כשראה שהכלב ממשיך לרבוץ בפינתו בשקט, הוא נזכר שיש באמתחתו שלוש חלות שאפשר לעשות עליהם קידוש. לאחר שמצא בפינת החדר מעט מים, הוא נטל את ידיו ועשה קידוש בקול גדול כשדמעות זולגות מעיניו. קידוש מרגש כזה הוא מעולם לא עשה. כשהחל לקדש, נעמד הכלב והתקרב אליו. הוא עמד בשקט מוחלט כאילו מקשיב לקידוש. אחרי הקידוש, כשהחסיד התחיל לבצוע את החלה, החל הכלב לנבוח בקול, ומיד נעמד על רגליו האחוריות, כשברגליו הקדמיות הוא תופס בחוזקה בידו של החסיד. החסיד התחלחל ורעד מפחד, אבל הבין שהכלב מעוניין בקצת חלה... הוא פרס לעצמו פרוסה אחת מהחלה ואת היתר, השליך לעבר הכלב. חיש מהר התנפל הכלב על החלה, חיסל אותה במהירות, וחזר לרבוץ בפינתו. כמובן, שבחברת "שכן נחמד" שכזה בחדר, לא עצם החסיד את עיניו כל אותו הלילה. כל הלילה המשיך הכלב לשכב בשקט בפינת החדר. לא נע ולא זע.

     למחרת בשבת בבוקר, נעמד החסיד להתפלל תפילת שחרית,  בכוונה עצומה ובבכיות. לאחר שסיים את תפילתו ניגש ונטל את ידיו לקראת הקידוש שעמד לעשות על שתי החלות הנותרות . כשהחל לעשות קידוש, נעמד הכלב שוב על רגליו והתקרב לשמוע את הקידוש. לאחר הקידוש, כשבירך ברכת "המוציא", התחיל שוב הכלב לנבוח בקול גדול, נעמד על רגליו האחוריות ונשען ברגליו הקדמיות על החסיד. גם הפעם לקח החסיד פרוסת חלה לעצמו ואת היתר השליך לעבר הכלב. כשסיים לאכול חזר הכלב לפינתו, ושכב שם בשקט. גם בסעודה השלישית חזר אותו אירוע עם הכלב.  כל הלילה המשיך הכלב לשכב בשקט בפינת החדר. לא נע ולא זע.  

     גם בסעודה השלישית חזר אותו אירוע מוזר עם הכלב. במוצאי שבת שמע החסיד שהדלת נפתחת מבחוץ. הגוי נכנס לחדר כשבידו מטאטא ואת-חפירה גדול. הוא הגיע לטאטא את עצמותיו של היהודי שהכלב חיסל אותו. כך היה רגיל "לטפל" באורחיו.  כשראה שהחסיד עומד על רגליו חי בריא ושלם, רתח מזעם, וצעק לכלב: "תחסל אותו, תחסל אותו!". הכלב לא זז ממקומו. הוא חזר מספר פעמים וצרח על הכלב, אבל הכלב לא התרגש מצעקותיו.  כאשר ראה החסיד שהכלב אינו שומע בקול בעליו, הוא הבין שעכשיו הוא כאן בעל-הבית, וכדי להינצל עליו "לעשות מעשה".  הוא החל צועק לעבר הכלב "חסל אותו, חסל אותו!". הכלב התנפל על הגוי, תפס בצווארו, הפיל את הגזלן ארצה והרג אותו.  כאשר סיים הכלב את "עבודתו", הוא תפס בשרוול מעילו של החסיד ומשך אותו החוצה, כאומר "בוא אחרי". הוא לקח את החסיד לחצר הבית והחל לחפור ליד אחד העצים. עד מהרה התגלה שם ארגז גדול. כשפתח החסיד את הארגז הופתע לגלות אוצר גדול של מטבעות זהב וכסף. היה זה האוצר שגזל הגוי "מאורחיו" לאחר שרצח אותם.

     לאחר שהחסיד הכניס את האוצר לאמתחתו, המשיך הכלב למשוך אותו בשרוולו, והביא אותו לדרך המוליכה מהיער לביתו. מיד לאחר שיצא החסיד מהיער, הוא הבחין שהכלב פשט את רגליו ומת במקום.  כאשר חזר החסיד לביתו הוא הודה לקב"ה על הנס הגדול שעשה עמו, ומיד עשה את דרכו לרבינו הזקן. כאשר נכנס לרבי הוא סיפר לו את כל פרטי האירועים שהתרחשו עמו, והודה לרבי על הנס הגדול שהציל את חייו.  לאחר ששמע את דבריו, גילה לו רבנו הזקן מה עומד מאחורי האירוע המסעיר שעבר: "בכלב זה התגלגלה, באותה שבת, נשמה של יהודי, שבהיותו בחיים לא הקפיד לקדש ביום השבת לפני הסעודה. התיקון של אותה נשמה היה לשמוע ממך קידוש בביתו של הגוי". והרבי סיים את דבריו: "ומכיוון שגרמת לתיקון הנשמה,  הביא אותך הכלב לאוצר הגדול. זה היה מתן שכר שהנשמה נתנה לך על התיקון שגרמת לה".

     "בעל התניא" ציווה על החסיד לפתוח עסק בכספי האוצר שגילה.  הוא עשה חייל רב בעסקיו והיה לאיש עשיר מאד.

 אמר הרבי מקוצק זיע"א: מה זה 'ייאוש שלא מדעת'?  כאשר תראה יהודי שהגיע לייאוש דע לך שאין בו דעת...

     אמר רבי ישראל מסלנט זצ"ל: "אם אתה צודק,  ראה שתישאר צודק!"... 

     במלאכת החינוך קל מאוד להחליט שבפלוני חבל להשקיע, או כי די במה שאנו משקיעים, אבל אנו חייבים להתחיל לחשוב כיהלומנים; בכל יהודי יש חלק        א-לוקה ממעל, יש נשמה, יש ייחודיות. אמנם לעתים העטיפה מזוהמת, אבל אם נהיה מוכנים להשקיע, נגלה בסוף את האור.

     השבת בכוחה להגן ולרפא את החולה, וכל הרפואות תלויות ביום השבת. ואם כן, מי שממעט בהוצאות שבת ויו“ט, יצטרך ליתן מה שמקמץ מן השבת על צרכי רפואה לשלם שכר הרופא וכדו‘, והוא מדה כנגד מדה.  זהו שאמר הכתוב: רק שבתו – רק הוא לשון מיעוט, מי שממעט מ‘שבתו‘ – הוצאות שבת ויו“ט; יתן ורפא ירפא – הוא צריך להוציא מכספו על צרכי רפואה.

שתי חנוכיות מאירות (השגחה פרטית, עלון 56)

     מספר האברך היקר ר' נטע סלונים מבית שמש:

     ר' לוי שיחי' מצא את עצמו ביום ראשון, נר שלישי של חנוכה, מחכה ב'ביקור חולים' לבשורה טובה. הוא היה בטוח שעד שיגיע זמן הדלקת נר חנוכה הוא כבר יהיה בביתו שבבית שמש, או לכל הפחות בבית הוריו שבירושלים. כיון שכך הוא לא דאג להביא עמו נרות.  בסופו של דבר התהליך התארך, ובשעה שתים עשרה בלילה עמד ר' לוי, וחשב מאיפה יוכל להשיג נרות חנוכה. הוא נזכר בר' מיכל אייזנבך, חברו, שתמיד ער בשעות כאלו והתקשר אליו. "תוכל להביא לי נרות חנוכה ל'ביקור חולים' ? "מה השאלה?" קרא ר' מיכל בשמחה של מצוה, "אני כבר בדרך אליך".  עתה ניגש ר' לוי לאחד מאנשי הצוות בבית חולים ושאל אותו: "איפה אוכל להדליק נרות חנוכה?" " כבר אסדר לך את זה. זאת מצוה גדולה", ענה האיש, וכמבין דבר מתוך דבר, הלך להביא לו נרות חלֶב והניח אותם בצורה מסודרת על דלפק הקבלה.  ר' לוי הודה לאיש הצוות ויצא החוצה לחכות לר' מיכל.

     החבר המסור הביא לו ערכה מושלמת מכל הלב, מנורה עם בזיכי זכוכית, פתילות ושמן זית, נר שעווה וגפרורים. הכל למהדרין מן המהדרין.  עמד ר' לוי וחשב מה יעשה, יש לו כבר נרות מבית החולים, מישהו טרח במיוחד בשבילו, אבל הנרות של ר' מיכל מהודרים בהרבה, ממש כאילו הוא מדליק בבית. בסופו של דבר החליט להציב את הנרות בפרוזדור החיצוני של בית החולים בהסכמת השומר.  

     ר' לוי הציב את החנוכייה בחוץ, מזג את השמן, השחיל את הפתילות,  הניח את הערכה כולה על הגדר, ונכנס פנימה, לתוך המבנה, להתכונן למצווה. במקום כמו 'ביקור חולים' יש משמעות עמוקה למילים 'ויהיו זרעי וזרע זרעי תלמידי חכמים וחסידים'... הוא אמר את ה'יהי רצון' בכוונה גדולה, ובשעה שתים עשרה וחצי יצא החוצה בדחילו ורחימו, להדליק נר חנוכה.  בפרוזדור, ליד הנרות, הוא מגלה שני יהודים. אחד בכיסא גלגלים, והשני מוביל אותו. "תראה איך השם אוהב אותי!" הוא אומר, "כל כך התפללתי להקב"ה שיזמין לי נרות חנוכה מהודרים. והנה, ברוך השם!"  עודו מדבר ור' לוי ניגש אל הנרות. "זה שלך?" שאל היהודי בכיסא הגלגלים. הבעות פניו התחלפו בבת אחת. קודם הוא נראה המאושר עלי אדמות, ועכשיו נסער מהעובדה שהנרות אינם מיועדים לו.  ר' לוי הבין שמשהו קורה כאן ולא ענה מיד, והיהודי סיפר: "עברתי היום ניתוח ברגל, ועכשיו, בלילה, אשתי נכנסה לבית חולים. אני מגיע לכאן הישר אחרי הניתוח, ועדיין לא הדלקתי נרות חנוכה" . "תירגע", ענה ר' לוי, "הנרות האלו מיועדים לך! הכינו לי בפנים נרות חנוכה, ואני כבר הולך להדליק אותם". ר' לוי לקח שמן זית כדי להוסיף לנרות החלב, ופנה להדליק נרות בפנים. שני היהודים היקרים זכו להדליק נרות חנוכה.

     עכשיו תארו לעצמכם שגוי היה צריך להדליק נרות חנוכה. מה הוא היה עושה בכזה מצב? נותן את נרות החלב לחבר, ואת בזיכי השמן לוקח לעצמו. אבל כאן זה הפוך. ר' לוי ויתר על הידור מצוה, העיקר לעשות חסד עם יהודי! אח, איזה אור של נתינה הפיצו הנרות הללו!!! ו!!!

בכל פרט שמתרחש סביבנו, צפונה קריאת-קודש וחיבה מאת המקום ברוך הוא אלינו, האנשים הקטנים.

    גדולתו של אדם היא יכולתו להמשיך ולהתחזק מדברים שאמורים להחליש אותו.

     חודש ניסן נקרא גם חודש האביב (שמות יג ד, ר"ה ז, א), לפי שאבי"ב אותיות אב י"ב דהינו שהוא אב לכל החודשים והם ניזונים ונשפעים ממנו כאב המשפיע על בניו (ספר דעת משה עניני חודש ניסן, ספר פתח דביר רכו, ספר גדל מחנה אפרים פרשת בא ד"ה החודש הזה, עין רבינו בחיי שמות יג ד).

     כשכתוב לקיחה בקורבנות כתוב תמיד 'מלוא': "מלוא קמצו", "מלא חפניו" , "מלא המחתה". ואילו במתנות נאמר "ונתן באצבעו".  ירדה תורה לסוף דעתו של אדם: לקחת הוא אוהב ביד רחבה, ואילו לתת, גם כשזה לא משלו, הוא נותן בצמצום...

כוחה של השבת (גיליון 'טוב לחסות בה" בא תש"פ).

     את המעשה המדהים הבא סיפר מגיד המישרים הרה"ג רבי חיים זאיד שליט"א.

     בדיוק לפני כשנה, בזמן הזה של ר"ח שבט, התארחתי בשבת במלון בים המלח. סיימנו את תפילת ליל השבת, ואז ניגש אליי יהודי אחד,  אורח אף הוא בבית המלון, כשהוא דואג ומבולבל: "כבוד הרב, אנא ממך תעזור לי".  במה אוכל לעזור? שאלתי. ואז הוא החל לספר: "אשתי היקרה שבורה ורצוצה ואינה רוצה לרדת לחדר האוכל לסעודת ליל שבת". מה קרה? " כבר שנים רבות שאין לנו ילדים ואנו עושים את כל ההשתדלות והתפילות לזכות בכך. השבוע עשינו השתדלות רפואית מיוחדת, והיום, כשעה לפני השבת, הודיעו לנו מבית החולים שהשתדלות זו עלתה בתוהו, וכי ע"פ הטבע הרפואה הרימה ידיה, ולא נוכל לזכות בילדים. מאז ששמעה זאת אשתי אין לה חשק לכלום, והיא אינה רוצה לרדת אל סעודת השבת".  ביקשתי ממנו שיקרא לה והתפללתי לה' שיכניס לי את המילים הנכונות. היא ניגשה אליי בבכיה,  ואמרתי לה: אני רוצה להגיד לך דבר חשוב שהוא ה'טיפ' לכל הישועות וההצלחות. אנחנו נמצאים כעת בים המלח. מה השם הנוסף שיש לים המלח? – ים המוות. מדוע?... מפני שהדמעות של הייאוש, העצב והאכזבה הם מוות. אדם שבוכה ומתבכיין על מצבו שלא טוב לו, מושך על עצמו צער ועצב נוסף. לכן ים המלח, הדומה לדמעות העצב המלוחות, נקרא ים המוות, מפני שכולו מוות ואינו מייצר חיים. אך מי שרוצה לזכות לחיים טובים ולייצר חיים, צריך ים יפה, ים מלא בגלים עם שמחה, שם יש במעמקי הים חיים שלמים. כי היכן שיש שמחה – יש חיים ! ואז אמרתי לה את המשפט הבא: דעי לך, כי לשבת קודש יש קדושה ומעלה גדולה מאד, שמי ששמח בשבת – זוכה לכל טוב וברכה. שמעי לי, קבלי על עצמך לשמוח בשבת הזו, למרות הקושי האדיר שיש לך. ודעי לך, שזכות השמחה ששמחים בשבת ומראים לה' שאנו נהנים בה, למרות כל הצער – היא המביאה ישועות וברכה לכל החיים.

     אותה אשה קיבלה את הדברים ועשתה מהפך. היא ירדה לחדר האוכל עם בעלה והחלה לשמח את כולם. היא עברה בין השולחנות,  שאלה בשלום האורחות, דיברה איתם במאור פנים ואיחלה לכולן שבת שלום – והכל ממש בצורה מופלאה! 'ששון ושמחה ימצא בה – ונסו יגון ואנחה', אמרתי לה.

     כל זה היה לפני כשנה. והנה כעת (כ' בטבת התש"פ), אני חוזר מנהריה ומקבל טלפון מבעלה. "הרב זאיד אתה זוכר אותי?!... אני שאשתי היתה עצובה בשבת בים המלח ונתת לה 'טיפ' לישועה לחיים. התקשרתי לבשר לך, כי בישועת ה' ובחסדו הגדול, נולד לנו בשבת האחרונה, פרשת ויחי, בן זכר".  ישתבח שמו לעד! צעקתי בהתרגשות. היא מסרה את נפשה לשמוח למען השבת, ושמה את כל הצער והיגון בצד – גם הקב"ה שילם לה בבן זכר, כנגד כל דברי הרופאים – ומתי?... ביום השבת!".  

     וזו עצת העצות שאני מוסר בשם כל גדולי וצדיקי הדור, שאמרו כי בכוחה של שבת קודש להושיע כל יהודי מכל מיצר וצרה. השבת היא מקור הברכה. רוצים זיווגים? ילדים? בריאות? – היא המקור של הברכות!  ולכן, שמחת השבת היא אחד הדברים החשובים ביותר, ואף רבנו החיד"א כותב זאת, כי אם האדם מסיר את צערו וטרדתו לפני השבת, ומכניס שמחה עצומה לליבו על עצם יום השבת – הקב"ה מסדר לו את טרדתו ופותר לו את מצוקתו, בעבור שהשתדל לכבוד השבת. כי מי שמשקיע לכבוד השבת – השבת הקדושה מחזירה לו. מי שמאמין בשבת ומראה לה' ביום הזה אהבה – מלמעלה מחזירים לו כפליים. "שבת היא מלזעוק – ורפואה קרובה לבוא", כי אם האדם שובת בה מכל הזעקות והצרות, אזי זוכה שרפואה וישועה באה! 

  אמר צדיק אחד לפני הקב"ה בערב שבת: ריבונו של עולם, חלה יש לי כבר לכבוד שבת, יין יש לי כבר לכבוד שבת, אנא תן לי גם קצת שבת. 

     בשמחת ברית מצומצמת משתתפים שהתקיימה בסלון בית של סבא וסבתא מאושרים בבני ברק, "כך אבותינו ואימותינו היו שמחים! כך סבינו וסבתותינו היו שמחים!  תמיד הם היו אומרים : את השמחות מכניסים הביתה! את השמחות לא מוציאים החוצה ! שהקירות בבית יספגו רק שמחות!"...

     בתפילת מוסף בשבת אמרנו ביוצרות "החודש אשר ישועות בו מקיפות".  פירושו הפשוט של המשפט, הוא שחודש ניסן מלא בישועות.  פירוש נוסף ידוע, כי אדר ראשי תיבות "אני ד' רופאך", וכך ניתן לומר גם על אייר. יוצא איפוא כי חודש ניסן הוא מוקף משני צידיו בחודשי ישועות.

    הגמרא אומרת, "תנו רבנן, דבר בעיר כנס רגליך,  שנאמר ואתם לא תצאו איש מפתח ביתו עד בוקר.  ואומר לך עמי בא בחדריך וסגור דלתך בעדך" (בבא קמא דף ס(

אבא אני חוזר (איש לרעהו בא תש"פ נעתק מהפותח בכ"י)

     לאחרונה התקיים 'קונוונשן' של ארגון 'דרשו' באוקספורד,  אנגליה. במסגרת ימי הועידה גם התקיים סיום הש"ס, בהשתתפות רבים מיהדות אירופה. במהלך האירוע נאם פה מפיק מרגליות, הגאון רבי יוסף וינברג שליט"א – רב דק"ק תפארת ישראל גולדרס גרין.  באמצע דבריו עצר וטען שאינו יכול להמשיך ללא עזרתו של ר' מוטי שטיינמץ... זה האחרון נודע כ"אמן-הרגש" אך מה לו ולדרשנות?!  אך הרב וינברג מבקש ממנו. ר' מוטי נוטל את המיקרופון ו"דורש" את המילים "כי עזה כמוות אהבה" בניגונו הידוע...  התזמורת מצטרפת, כל הנוכחים מצטרפים ועיניהם מתלחלחות. רק עכשיו יכול הרב וינברג להמשיך . הוא עדיין לא חושף אם השיר רק נועד לחימום הלבבות – "זיך      אנווארעמען די הארץ " כלשונו, או שעצם מילות השיר קשורות לעניין. אך הוא ממשיך:

     את מה שאספר לכם עכשיו שמעתי מידידי, בעל המעשה בעצמו. מדובר באברך ירושלמי, תלמיד חכם מופלג. יש לו שתים עשרה ילדים בלי עין הרע, וכולם "פצצות".  כולם? אחד מהם התחיל בשלב מסוים להחליק. איך תיאר זאת אביו באוזניי: ככל שגדלו השערות קטָנה הכיפה , וככל שקטנה הכיפה גדלו השערות. בקיצור, ההורים עברו ממנו 'שבעה מדורי גיהינום'.

     ביום בהיר הודיע להם שהוא עוזב את הבית.  לאן? "מה זה משנה. אני כבר מעל 18."  הוא נעלם, וככל שניסו ההורים לאתר את מקום המצאו לא הצליחו. המשטרה לא הסכימה לסייע כי פיקוח-נפש רוחני הוא לא בקטגוריה של פיקוח נפש פיזי. אבל האבא לא נח ולא שקט,  עד שאיזה פוליטיקאי, חילוני דווקא, הצליח לארגן לו איכון סלולארי שגילה בדיוק היכן הוא שוהה, במקום כלשהו בצפון תל-אביב.

     באותו יום ארז האברך הירושלמי בשקית, טלית-ותפילין, "א נעגל-ואסער שיסל און טעפל" [קערת נטילת ידיים ונטלה], שני סנדוויצ'ים ובקבוק מים.  הוא נסע לתל-אביב והתמקם בגינה סמוכה לבית בו נמצא הבן-יקיר בהתאם לאיכּון- הסלולרי. התקשר לבן ושאל: " אתה רואה אותי?" – " מה? איפה?!  התריס פה סגור בכלל" – "אז תפתח את התריס !" האם התכוון לתריס החלון, או לתריס הלב?... כך או כך, בתוך כמה שניות נשמע קול תריס נפתח, ועיניהם נפגשו. הבן התחנן: " אבא, תיסע הביתה!  חבל על המאמץ! אני לא עוזב כאן, וכל מה שתנסה לשווא. לא חבל?" אבל אבא הסביר באופן הכי פשוט: "בלעדיך אין לי מה לעשות בבית, ממילא פשוט אין לי סיבה לחזור לשם. הבן הבין שאביו יישבר מהר, כמה זמן הוא כבר יוכל להתמיד בהפצרותיו? בזה מבחינתו הסתיים העניין.

     החושך ירד, השעה התאחרה. קיפל האבא משהו מתחת לראשו, ונרדם ככה בגינה. ולמחרת שוב שיחות הטלפון חסרות התכלית. "אבא לך הביתה – חבל על הזמן!"  היה קשה לו לראות את אביו מתייסר בגללו תחת כיפת השמים.  

     הסיפור הזה התחיל ביום שני, יום אחר יום, לילה אחר לילה,  המשיך האבא לשהות במקום, ועיני הבן כלות לראות את האבא המסור מתעקש להישאר במקום לסבול...

     בליל שישי, בשעה 30:2 מישהו העיר אותו,  שם על הספסל. הוא תיאר לעצמו שמדובר או במשטרה, או בטיפוס שהמשטרה מחפשת אחריו... אבל לא! זה היה הבן שלו, הבן שהודיע: " אבא, אני חוזר – רק כי אתה ישנת עבורי שבוע ברחוב!!!" וכשחזר, חזר לגמרי, עם כל הלב והנשמה היהודית...  סיים הרב וינברג: "

     רבותי! זה הפשט "כי עזה כמוות אהבה" – – צמרמורת אוחזת בנוכחים, אך הרב וינברג לא מרפה וממשיך לפתח את המסר לפי דרכו. עד שר' מוטי שוב נוטל את המיקרופון, וקול הטנור המיוחד שלו מתפשט מאליו וסוחף שוב את כולם: "שימני כחותם"- – – צריך כוחות להתנהג כמו אותו אבא.  הרבה כוחות. המון כוחות. אין-סוף כוחות.  אך ישנם מצבים בהם אין דרך קלה יותר. אין לנו קצה של מושג עד כמה גדולה כוחה של אהבת אב, או אהבת-אם, ועד כמה היא משפיעה על ילדנו. האם לא נשתמש בכלי העוצמתי הלזה שהקב"ה מסר לידנו?

אמרו חז''ל, 'לעולם אל יכנס אדם במקום סכנה, שמא אין עושין לו נס, ואם עושין לו נס, מנכין מזכויותיו', דהיינו שיכול לקבל עונש על עוברו על 'ונשמרתם', ועוד שמנכין לו מזכויותיו, והרי זה כמחליף מרגלית טובה על שוה פרוטה (פלא יועץ שם(.

   וַיַקְהֵל ופיקוֵדי=קוֹרוֹנָה. לומר שאם אתם מתקהלים לשם מִצְּוָה (הזוהר הקדוש אומר ש'פקודֵי' זה המצוות) אז לא תבוא עליהם מגיפת קוֹרוֹנָה...

     "ונשמרתם מאד לנפשותיכם''. בתורה ישנה כמה אזהרות להישמר מסכנה.  כתב בתורה (דברים ד' ט''ו) ''ונשמרתם מאד לנפשותיכם'', ועוד נאמר ''השמר לך ושמור נפשך מאד'', ובשום מצוה לא נאמר 'מאד' כמו במצוה זו, שחייב אדם לשמור נפשו מסכנה ומחשש סכנה (פלא יועץ, ערך שמירה(.

     מצב של סכנה אינו נמדד כשיש סיכויים גבוהים לסכנה לבד אלא אפילו ספק סכנה (גמ' יומא דף פ''ד ע''ב) ובספק סכנה כולם מודים שהחיוב להחמיר בו הוא מן התורה משום חמירא סכנתא מאיסורא (פמ''ג או''ח סי' ד' א''א סק''ב, שב שמעתתא א, ד'(.

כֹּחָּה של מזּוָּזה  )מעובד מתוך 'ויוציא עמו בששון'(.

     בכניסה לבני ברק, מול חברת 'קוקה קולה', שוכנת חנות לייצור כלי כסף ותשמישי קדושה, בשם 'האחים חדד'. לפני מספר שנים, ראה בעל החברה, כי המצב בחנות 'לא מרנין' בלשון המעטה. החנות הגדולה והיוקרתית הנמצאת ברח' השומר 100 ריקה ושוממת ברוב שעות היממה. העובדים עמלו במרץ ובעמל במשך רוב שעות היום לייצר כלי כסף מהטובים שבעולם, עם השקעה וכישרון רב, אלא שכמעט ולא היו לקוחות או אנשים, שהתעניינו בכלי הכסף ותשמישי הקדושה שבחברה.

     בעל החברה החליט לצאת בפרסומי ענק ובהנחות משמעותיות על מנת למשוך קונים, ואכן פרסם ברחבי העיר ובעיתונים המקומיים מבצעים מיוחדים, אך למרבה הצער... שום דבר לא זז. "מה קורה פה?" שאל את עצמו, "מדוע לא נכנסים אנשים לחנות? הרי עשיתי 'תרגילים' מסחריים ושיווקיים למשוך קונים, ומדוע מאומה לא השתנה?... החנות נמצאת במקום מצוין ומושך של בני ברק. מדוע לא נכנסים אנשים?". הייתה זו תעלומה מיוחדת במינה. בצר לו, פיטר בעל המקום כמה מהעובדים עקב חוסר בהכנסות, וחשש מאוד מהבאות – מקריסת החברה.

     בוקר אחד הסתובב מנהל החנות בין העובדים, והנה הוא רואה את אחד העובדים יושב במקומו, כשהוא מעיין ובודק קלפי מזוזות המונחים לפניו. "מה אתה עושה?", שאל אותו. "סליחה אדוני", השיב העובד, "אך מכיוון שהמקום ריק, ואני ממתין ללקוחות, בינתיים אני בודק כמה תפילין ומזוזות של כמה חברים, שביקשו ממני זאת".  מנהל החברה ניסה להבין, מהי מצוות מזוזה. או אז השיב לו העובד ואמר:" ה' ציוונו להעמיד בכל פתח של בית או חדר קלף שכתוב בו את פרשת 'קריאת שמע', ובזכות מצווה זו מבטיח הקב"ה לשמור את האדם ובני ביתו מהמזיקים ואף לברך את הבית והמקום בברכתו, על כן כותבים על המזוזה את השם "שדי", שהם ראשי תיבות: 'שומר דלתות ישראל'. "

     פניו של הבעלים אורו, והוא שאל בהתלהבות: "אולי תוכל לבדוק את המזוזות של המפעל שלנו? מי יודע אולי בזכות זאת תחזור הברכה למפעל!". העובד הסכים ברצון וכבר באותו היום נשלפו ממקומן כל המזוזות בחברה. העובד לקח את המזוזות לבדיקה מוסמכת, ולאחר בדיקה קצרה התגלה הבלתי יאומן... המזוזה הראשית של הכניסה למפעל הייתה ריקה לחלוטין!.  ואם זה לא מספיק כמחצית מהמזוזות במפעל היו פסולות, בעוד השאר דרשו תיקון רציני. כששמע זאת בעל החברה, הורה מיד לרכוש מזוזות חדשות לכל המפעל, ובפרט לכניסה הראשית של החנות.

     לאחר ימים בודדים הגיעו המזוזות, אשר נקבעו ברוב פאר והדר, ומעידים העובדים, בזה אחר זה, כי כבר באותו יום שנקבעו המזוזות החדשות, התחילה נהירה רבה ובלתי מוסברת אל החנות באורח פלאי. לקוחות רבים ביררו מחירים ורכשו כלי כסף יוקרתיים, כך שכמעט לא היה רגע פנוי בחנות ללא הזמנות ובקשות. מאותו יום ואילך נרשמו הכנסות, שלא היו בעבר. הרי לנו עד כמה כוחם של מזוזות להשפיע, ולהביא ברכה אל המקום, בו נקבעו. 

אמרו חכמינו ז"ל, כי חטא חילול שבת, גורם לשריפות ח"ו, וזה מה שמרמזת התורה,  שלא תגרמו שיבערו אש במושבותיכם, בגלל יום השבת,  שמחללים את השבת ח"ו. וכמו"כ אם נזהרים מלחלל את השבת, זה גורם שלא יהיו שום שריפות בבתינו.

     בספרו "קרבן שבת" כתב הגאון הגדול, רבי בצלאל מקוברין זצ"ל,  ואמר: "אמר רבי שמעון בר יוחאי: 'אילו שמרו ישראל שתי שבתות מיד נגאלים", והפירוש לכך הוא  – שתי השבתות שעל האדם לשמור הם שבת אחת שיש בה שתיים: השבת הרגילה – המוכרת לנו, 42 השעות שביום השביעי, ובנוסף לה היא תוספת השבת – אותן דקות יקרות מפז, בהן מקדימים לקבל את השבת על חשבון יום ששי, זוהי השבת השנייה. כלומר, שעל ידי תוספת שבת זוכים להיגאל מיד מכל הבעיות והקשיים, כבהטחת רשב"י הקדוש, שמעלת תוספת שבת עצומה ונוראה, והשפעתה אדירה על חיי האדם.

     דרשו חז"ל עה"פ כַבד אֶּת ה' מהוֹנֶָּך (משלי ג) 'ממה שחננך'. אדם נולד עם כושר ארגון. חברו עם יכולת ביצוע. יש שהתברך בקול שירה, בלשון למודים, בעט סופר מהיר, ה'מתנות' עמן נולדנו הריהן 'צו גיוס', 'בוא והתייצב!', קריאת ה' אל הדגל, לקדש בהן ש"ש.

     ויקהל פקודי היתה השבת של "חברת חייטים" ו"חברת פרוונים וכובענים" ברבות מקהילות ישראל. הם בחרו שבת זו בשל הפרק בפרשת השבוע שמדבר על תפירת בגדי הכהנים. כל עולה לתורה היה תורם עבור "החברה" ומשתתף בהוצאות הסעודה הגדולה שהיו עורכים. )ס"ה(

המתנות II (הרה"ג רבי אשר דרוק שליט"א(

     שמי אריה, עוד כשהייתי ילד בן ארבע, חמוד ופיקח, היו הכל אומרים עלי: אריה הוא שאפתן. את המילה שאפתן לא הכרתי. אני זוכר איך אבא היה מביט בי במבט של הערכה כשהיינו פוגשים את הרב'ה שלי בחיידר, והיה טופח על שכמי ואומר: "אריה – עדיו לגדולות, הוא תמיד מחפש איך לגדול, לאן להמשיך הלאה. וכך אכן היה. כשכל הילדים שיננו את האותיות הא-ב, החלטתי שאותי זה לא מספק והתחלתי לשנן משניות עם אחיי הגדולים. משידעתי לשנן משניות, עברתי לגמרא, כשחבריי לכיתה עדיין לומדים איך מחזיקים ספר.  

     עם השנים תכונת השאפתנות רק הלכה והתעצמה. סיימתי בהצלחה את כיתה ח' בחיידר וחשקתי בישיבה הטובה ביותר שקיימת בארץ – ישיבה למצטיינים. הרצון להיכנס לשם מילא את מוחי עד אפס מקום. למדתי, השקעתי, נבחנתי, ומשאת נפשי הושגה. קיבלתי מכתב שהתקבלתי לישיבה. ברגע שאחזתי את המכתב בידי, לא התפניתי לשוח בו אפילו לא לשנייה. עוד לא נכנסתי הבייתה, ומיד החלטתי שאני אגיע לישיבה כשמאחורי כמה מאות דפי גמרא יותר מכולם. הגעתי גם לשלב הזה. סיימתי ללמוד את מה שתכננתי. לא הרגשתי סיפוק ושמחה אפילו רגע אחד, כי כבר עלה בדעתי שלב נוסף בסולם אותו אני צריך לכבוש. כך עברו השנים, וכל פעם כשהשגתי את מבוקשי, לא נעצרתי רגע אחד כדי לשמוח, כדי להודות.  תמיד ברגע שהתמלא רצוני, כבר נשאתי ראש למשימה הבאה.

     כך היה גם כשהתחתנתי וחיפשתי משרה תורנית שתפרנס את ביתי. זכיתי במשרה מצוינת. כשקיבלתי אותה, לא נעצרתי, אלא מיד חשבתי הלאה.  אני מוכרח גם למסור שיעורים, לכתוב מאמרים... וכן הלאה.  כשהתרחבה המשפחה, חיפשנו דירה מרווחת יותר. ביום שמצאנו דירה יפהפיה וזולה למדי, חתמתי חוזה, שוב לא עצרתי, לא הודיתי – אלא חשבתי איך נוכל לשפץ, איך נרחיב, איך נמצא באזור תלמודי תורה לילדינו וכ' וכו'. הקדוש ברוך הוא המטיר עלי שפע אדיר ועצום של סוכריות, אבל אני הקטן לא הרמתי מעולם את ראשי לומר תודה. תודה על כל סוכריה, על כל הישג ועל כל סיוע. רק רציתי, רצתי בטירוף הדעת לתפוס את הסוכריות שתפולנה בהמשך הדרך.

     יום אחד החליטו משמים לעוררני. נזרקו עלי לפתע אבני חצץ קטנות, שהפכו גם לאבנים גדולות יותר וכואבות. כיום אני מבין, שהן באו במטרה שארים את ראשי לכיוון השמים ואבין אחת ולתמיד שהקב"ה זורק המתנות; שאבין יום אחד, שעל כל מתנה יש להעצר ולומר את המילה היקרה מפנינים הזאת – "תודה". תודה לאבא שבשמים שנתן לי. תודה לאבא האוהב ששלח לי.  זה התחיל עם בעיות בריאות אצל אחד מילדיי, וקבלתי טלפון בהול מהמקום בו עבדתי, שבשל קשיים כלכליים כל העובדים מפוטרים ... ישבתי על הספה בסלון ביתי ופרצתי בבכי. חוויתי כישלונות בזה אחר זה בפעם הראשונה בחיי. שנותיי עברו כסרט נע והחלו זורקות לעברי אצבע מאשימה. ואז הכתה בי התובנה: "וכי הודית פעם לה' על הכשרונות שנתן לך, על ההצלחות המסחררות שנחלת?!" צעקה לעברי תמונה של ילד קטן לומד גמרא,  כשכל חבריו משננים את אותיות הא'-ב'. " וכי נעצרת להודות כשהתקבלתה לישיבה הטובה ביותר?!" וכי הודית אי פעם על המשפחה המקסימה שהקמת?!" ריצדו לפניי תמונות ילדיי בשולחן השבת. "אמרת פעם תודה על הדירה הנוחה והנעימה ששלח לך ה' ?!" לגלגו עלי קורות ביתי. ואני רק ישבתי שם מבויש,  איך יכולתי לקחת את כל המתנות, לא לומר תודה ורק לבקש לעצמי עוד ועוד?! איך לא זכרתי להעריך,  לא חשבתי להודות?!  הדמעות שטפו את פניי בנחשול זורם, דמעות שבאו ממקום של הבנה וטוהר. התחלתי לשחזר את השנים מיום היוולדי עד היום הזה להודות לה' על כל טובה וטובה שגמל עמי – ולראשונה בחיי הרגשתי שאני עושה את המוטל עלי, שאני ממלא חוב ישן שטרם שולם.

     מה אומר ומה אספר? כבר באותו ערב קיבלתי שיחות טלפון משמחות: הרב'ה של בני התקשר לשבח אותו, קיבלתי הצעת עבודה אחרת וכן הלאה. והמתנה הגדולה ביותר שקיבלתי הייתה ההבנה הנפלאה , כשמקבלים משהו טוב משמים, יש לעצור ולומר תודה –  תודה לאבא האוהב, תודה לאבא הדואג.

     אני מקווה, שהסיפור שלי יעביר את המסר החשוב הזה, ושנזכה כולנו תמיד לשאת מבט אל העבר, להתבונן בחסדיו המופלאים של הבורא עמנו, להודות ולשבח לבורא העולם ולבקש שיעזרנו הלאה לעלות בסולם. 

 "ארון העדות" – הארון עצמו הוא העדות. ארון הספרים של אדם מעיד על מהותו ועל טיבו.  רצונך לתהות על קנקנו של אדם, לך אצל ארון הספרים שלו.  איש איש ואישיותו בארונו, ובלבד שיהיה תלמודו בידו – שיהיו הספרים משומשים ממגע ידיים. (רבי מרדכי הכהן )

     'בכל הדברים שבעולם, הן בתורה, הן בתפילה, הן במצוות מעשיות, ירגיל את עצמו לומר בזה הלשון, הריני עושה זאת לשם יחוד קודשה בריך הוא ושכינתיה, לעשות נחת רוח לבורא יתברך שמו. וירגיל את עצמו לומר זאת בתוכיות ופנימיות הלב, ובהמשך הזמן ירגיש הארה גדולה באמירה זו', עכ''ל. ( הגה''ק רבי אלימלך מליזענסק זיע''א)

    יסוד בחינוך הבנים הוא ללמדם 'השתייכות'. על ההורים להקנות לבניהם זהות חברתית ברורה. על אדם לדעת בברור להיכן הוא שייך, וממילא לאן הוא לא שייך. ההליכה במסלול ברור מגינה ושומרת מסטייה לשדות זרים. וכאשר ההורים עצמם ברורים בזהותם, זוכים הם להנחיל קו ישר לבנים. 

     כל המועדות בטלים לעתיד לבא חוץ מן הפורים. ומדוע? כי הוא החג היחיד בו אין ביטול מלאכה, ונצטווינו רק לאכול ולשמוח. חג שכזה אינו יכול לבטלו...

"אני רק הנהג, ..." (גיליון 'השגחה פרטית'')

     אני גר באשדוד. יש לי רכב, ומפעם לפעם אני מסיע אנשים בתשלום.  אברך אחד הזמין אצלי נסיעה להר המנוחות יחד עם אשתו.  הנסיעה החלה באווירה כבדה משהו, ובהמשך הנסיעה שפך האברך את לבו: "הבן שלי מאושפז ב'מעייני הישועה'  במצב נפשי חמור. זה דבר שאיני מאחל לאיש. היסורים שלו, היסורים שלנו.  עינינו רואות וכלות, ואין בידינו להועיל מאומה. " בתוך הניסיון המר והנמהר הזה, עשינו חשבון נפש. אשתי אמרה שאולי עלינו לבקש ממישהו מחילה, ואכן נזכרנו. לפני כמה שנים יצאנו מהבית , ואת הילדים הקטנים השארנו עם נערה צעירה ששימשה כבייביסיטר.  כשחזרנו, גילינו שנעלם לנו כסף בסכום גדול מאד.  חיפשנו בכל הבית ולא מצאנו, והחשד נפל על הבייביסיטר. "אשתי שאלה את הנערה על כך, וזו הכחישה את העניין מכל וכל. המשכנו לחפש, וכיוון שלא מצאנו, חזרנו אל המשפחה של הנערה ודרשנו את הכסף. האם כעסה: 'מה אתם רוצים ממנה? הבת שלנו יראת שמים והיא לא תיגע במה שאינו שייך לה', אבל אנחנו טענו שההורים מחפים עליה במקום לחנך אותה, ועוד כמה חילופי דברים בסגנון. " אשתי אמרה, שעלינו לבקש מחילה מהנערה שפגענו בה. איתרנו את הנערה שגרה היום בחו"ל, ואשתי שוחחה עמה בטלפון. הנערה לשעבר אמרה,  שאכן היא לא לקחה כלום,  אך אין לה בעיה למחול. ' אני מבינה שהייתם לחוצים מאד, ולכן פעלתם כך. אני מוחלת בלב שלם , אבל תדעו שכבר אז לקחתי את העניין יותר בקלילות. מי שנפגעה באמת זאת אמי עליה השלום.  היא לא יכלה לשאת את זה שחושדים בבת שלה,  וממנה אתם צריכים לבקש מחילה'. "

     אשתי ביררה אצלה על מקום מנוחתה של האם, ואנחנו בדרך לשם",  סיים האברך לספר לי.  אני כהן, ולכן לא נכנסתי למתחם. הנוסע שלי עלה להר, מצא את החלקה בהר תמיר, ובמרחק כמה קברים מצא תשעה יהודים בדיוק, ואלו הסכימו להצטרף למניין. הנוסע ואשתו חלצו נעליים, ובלב נשבר ביקשו מחילה מאמה של הנערה.

     בדרך חזור, האברך שלצדי מקבל טלפון מ'מעייני הישועה', וזאת אחרי תקופה קשה שלא ראו שום התקדמות. "הבחור שלך יכול להשתחרר",  הם אומרים לו. "ערכנו עכשיו בדיקות, והמצב שלו תקין. אנחנו ממליצים לו על תרופה מסוימת בעוצמה פחותה, למשך תקופה, ויש סיכוי גדול שאחרי ביקורת חוזרת יוכלו להוריד גם את התרופה הזאת". אני רק הנהג, וזה הסיפור שהייתי עד לו. את המסקנות תסיקו בעצמכם... 

 אנו אומרים בבוקר בתפילה "ונהיה אנחנו וצאצאינו וצאצאי צאצאינו", כשאתה אומר, "ונהיה אנחנו", צריך לעצור קצת, קודם כל תהיה אתה מה שאתה צריך להיות, ואחר כך, "וצאצאינו וצאצאי צאצאינו". לפני הכל זו הדוגמא האישית, תחפש את עצמך.

     ארבעה דברים מרומזים בחז"ל שהם צריכים להיות 7/24:  להודות לה' – על כל נשימה ונשימה שאדם נושם צריך לקלס את בוראו. )מדרש(  ללמוד תורה – "והגית בו יומם ולילה" . אמונה – שהקב"ה מפרנס . תפילה – אמר רבי יוחנן ולואי יתפלל אדם כל היום כולו )ברכות כא(  והיכן זה מרומז?  יש ארבעה פסוקים שהם 24 אותיות ו-7 מילים, ואלו הם:  הֹדו לה' כי טוב כי לעולם חסדו – הודאה לה. טוב לי תורת פיך מאלפי זהב וכסף - לימוד תורה . פותח את ידך ומשביע לכל חי רצון – אמונה שהקב"ה מפרנס.  חנני ה' כי אליך אקרא כל היום – תפילה.

     האתרוג, בעל טעם וריח המסמל את הצדיק, אמנם מתאחד בשעת הנטילה והמצווה עם יתר המינים, אך אינו נאגד עמהם. מיד בתום המצווה הוא מּושָב אחר כבוד לכלי נפרד. ללמדנו בא, כי גם הצדיק המשפיע על האחרים ויורד אל העם ללמדם דעה את ה', שומר על היבדלות, אינו אדוק ואגוד עמהם, למען יישמר ולא יינזק מהם.

     'ויקהל' הם ראשי תיבות - 'וביום השביעי יהיה לכם קדש', מדוע? מפני שעל ידי ה'ויקהל' – על ידי שבאים אנשים לשמוע את הדרשה, 'יהיה לכם קדש' – על ידי כך הופכת השבת ל'קדש'' (ה'תפוחי חיים')

הילד שנולד ללא יד (מתוך סדרת הספרים "משכני אחריך", שמות חלק א'(.

     ילד אחד נולד, לא עלינו, ללא יד ימין.  מטבע הדברים הוא היה נימוסי מאד, לא התקוטט ולא רב, כמנהגם של ילדים, ותמיד היה נוהג לעמוד בצד ולשתק. גם כשכבר דבר - היה דבורו בנחת ובנימוס.  אולם תמיד, הציקה לו בליבו פנימה הטענה: ' מדוע לכל הילדים יש שתי ידים, ואלו לי יש רק אחת? מדוע נגזרו דוקא עלי יסורים נוראים כאלו?' מדי פעם הוא היה פונה לאמו בשאלה: "מה חטאתי"? ולאם הרחמנית לא היה מה לענות - כל מה שנותר לה לעשות הוא להיכנס למטבח ולבכות...

     הילד גדל והיה לאיש, על אף היותו תלמיד חכם המשיכה השאלה להציק לו תמיד . יום אחד, בסיום התפלה, לאחר שכל המתפללים עזבו את בית הכנסת. נותר הוא שם לבדו, הוא ניגש אל ארון הקדש, פתח אותו, הכניס את ראשו בין ספרי התורה, והחל לבכות בכיות נוראות: "ריבונו של עולם! מה עשיתי? מה חטאתי? מדוע דוקא עלי גזרת להיוולד חסר יד ?" לפתע הרגיש חולשה. הוא התיישב על כסא ונרדם. בחלומו שמע קול מדבר אליו: "כלום אינך מתבייש לשאול שאלה זו? הלא הייתה זו 'הזמנה פרטית' שלך, ובמאמצים גדולים - לאחר שמתחילה סירבו לכך - נעתרו לבסוף בשמים לבקשתך!"  

     והקול החל לספר: "אין זו הפעם הראשונה שהנך חי בעולם הזה. כבר היית כאן, עשית הישר בעיני ה', ושמרת תורה ומצוות. אך דא עקא, מדה רעה אחת היתה בך: היית בעל זרוע. כל אימת שמישהו היה מכעיס אותך,  היית ממהר לכעוס ומשתמש בזרועך לְ"הַּכֹות בְאֶגְֹרף רשַע" (יְשַעְיָהּו נח, ד) כשמלאו ימיך ושנותיך והגעת לעולם העליון, ישבו לעין בדינך: מחד גיסא הגיע לך גן עדן; שמרת תורה ומצוות, דקדקת בקלה כבחמורה, אך מאידך גיסא, כל המרים יד על חברו להכותו,  אפילו לא הכהו, נקרא רשע! כך דרשו חז"ל )סנהדרין נח ע"ב) על הפסוק: 'וַּיֹאמֶר לָרשָע לָּמָה תַּכֶה רעֶָך': 'למה הכית', לא נאמר, אלא 'למה תכה' - אף על פי שלא הכהו, נקרא רשע. קל וחמר אתה, שלא רק הרמת יד, אלא אף הכית בפועל, שאי אתה יכול להיפטר בלא כלום". " לבסוף נתנו לך לבחור באחת משתי האפשרויות: או להיכנס ארבעים יום לגיהונם,  או לחזור לעולם בגלגול ולתקן את אשר פגמת במידת הכעס ובהרמת ידים. ואתה, שחששת לשוב לעולם הזה, כי מי יודע באיזה גלגול תשוב, ואם אכן תתקן את הפגם שפגמת,  בחרת באפשרות הראשונה.

     לקחו אותך לגיהנם, וכשהתחלת להרגיש את החום הנורא העולה משם - 'הָלֹוְך יֵלְֵך ובָכֹה ' )תְהִּלִים קכו, ו), החלות לתהות על בחירתך.  ככל שהתקרבת לגיהנם, והחום התגבר ביתר שאת וביתר עז, החלות להתחנן על נפשך,  ובקשת לחזור בך, ולהעדיף את האפשרות השנייה: לחזור בגלגול לעולם הזה". " מתחילה סרבו לאפשר לך לחזור בך מהחלטתך הראשונה. אך ככל שגבר הלהט הנורא, ותחנוניך גברו, החליטו לאפשר לך להתחרט ולשוב בגלגול, לא לפני שהתרו בך והזהירו אותך באופן נוקב כי יהיה עליך להתנהג במשנה זהירות לבל תרים יד על חבריך בשום פנים ואופן, ואם חלילה תיכשל -  מרה תהיה אחריתך.  או אז, למשמע האזהרה החמורה, ביקשת במו פיך לשוב לעולם הזה בלי יד ימין, כדי שלא תצטרך לעמוד שוב בפני הניסיון הזה!" " המלאכים סירבו לקבל את בקשתך, וטענתם בפיהם: 'בלי יד ימין - אין הוא עומד בפני 'ניסיון'! התיקון איננו תיקון!' מנגד, היו מלאכים שטענו כי סוף כל סוף היית כבר בעולם הזה, חיית בו שבעים שנה ושמרת תורה ומצוות, ואפשר לקבל את בקשתך לשוב לעולם בלי יד, כדי שתצליח לעבור את המשימה בשלום". "בסופו של דיון התקבלה בקשתך! אפשרו לך לשוב לעולם הזה בלי יד! מה לך, אפוא,  מתלונן ומקשה קשיות לקב"ה מדוע ברא אותך בלי יד?! והלא זהו חסד ה' איתך! בצורה הזאת אתה עובר את חייך מתוך שפלות הרוח ועדינות הנפש, ללא כעסים, ללא מריבות,  ללא הכאות, ועומד היטב במשימה שהוטלה עליך". הוי אומר: גם מה שנראה בעינינו כ"דין" הוא בעצם "רחמים" ! דא עקא, בדרך כלל טחו עינינו מראות.

     רק מי שהוא בעל אמונה איתנה בבורא עולם משכיל להבין שכל מה שה' עושה הוא לטובה. הכל חסד ורחמים, גם מה שבעין שטחית אינו נראה כך!

אמר שלמה המלך בספר קוהלת: "חכְמַּת אדם תאִיר פניו" (ח, א). ללמדך, שחכמתו ופנימיות לבו ונפשו של האדם, מאירה את כל מהותו והופכת אותו לרוחני.  וכמובן גם משתקפת דרך זיו פניו. כי הרי העיניים, הם מעין חלון הראווה של הנשמה. "והקדושה שבלב, פועלת הארה וזיו בפניו" (ר' צדוק הכהן מלובלין(.

     במגילת אסתר לא מוזכר שם ה' במפורש מפני כמה טעמים, ורק מוזכר ברמז.  שם הוי"ה מוזכר ברמז בז' אופנים ואלו הן.  ראשי תיבות לפי סדר יבוא המלך והמן היום סופי תיבות לפי סדר כי כלתה אליו הרעה ראשי תיבות למפרע היא וכל הנשים יתנו סופי תיבות למפרע זה איננו שוה לי )ספר חנוכה ופורים להרב בקר)

     והיה' אם' בן' הכת הרשע, סופי תיבות המן, רמז שיש להכות כשמזכירים המן.    

      ויעש אברהם משתה גדול ביום הגמל, הגמל אותיות מגלה לרמז שצריכים לעשות סעודה ביום הפורים.

'דורשי ה' לא יחסרו כל טוב!' [מתוך 'דורש טוב'-שבועות]

     סיפר מגיד המישרים הרב יעקב שיש שליט"א, מעשה מדהים אותו שמע ישירות מפיו של ראש ישיבה חשוב בבני ברק, בעל המעשה:

     באחד הימים נכנס תלמיד וביקש לדבר ביחידות עם ראש הישיבה. כשנסגרה הדלת פרץ הבחור בבכי, ובקושי רב שפך את מר לבו: השבוע הגיעו תשובות מבדיקות שערך אביו, והתברר כי הוא חולה במחלה הנוראה. יהודי צעיר, בסך הכל בשנות החמישים לחייו,  והבית - מלא ילדים. הבחור היה שבור, וביקש שראש הישיבה יחזק אותו.  שמע אותו רבו, נתן לו לבכות וחיזק אותו באמונה, ולאחר מכן אמר: "הבה נעשה מעשה. השבת יש בישיבה שבת חופשית וכל הבחורים נוסעים. נקרא לעוד שמונה בחורים,  וביחד אתנו נהיה מנין. נשכור הסעה לכותל המערבי, ונעשה שם תפילה, ולא סתם תפילה תהיה שם: נגמור בל"נ את כל ספר התהילים, נאמר י״ג מידות, נבקע רקיעים, ובעזרת ה׳ עוד נראה נסים ונפלאות". הרעיון השיב את נפשו של הבחור, והוא התגייס במהירות לאסוף עוד שמונה בחורים.

     באחת-עשרה בלילה בליל שישי התאספו ראש הישיבה והבחורים ליד הטנדר, אלא שאז התברר כי העשירי לא הגיע. בתחילה חיכו לו, אך כשחלף הזמן החלו להפנים שהוא לא יבוא. מה עושים? אין מנין, ואי אפשר לגייס בין רגע עוד אחד, שהרי לא מדובר בסיפור קצר, אלא בעניין שאמור להתמשך על פני שעתיים וחצי לכל הפחות, לא כולל הנסיעה. תוך כדי המתנה ונסיון נואש לצור קשר עם הבחור החסר,  חלף במקום אחד מבחורי הישיבה, בשם אהרון, כשתרמילו על שכמו. ראש הישיבה קיבל את פניו בשמחה גלויה: "הו,  אהרון, אתה בדיוק האדם המתאים במקום המתאים. אנחנו בדרך לכותל, ובחור אחד נעלם לנו, אולי תוכל לבוא במקומו?".  אך אהרן מנענע ראשו לשלילה: צר לו, אבל הוא בדרך לביתו באופקים. יש לו טרמפ שממתין לו, הוא מוכרח לנסוע הביתה. ראש הישיבה החליט לשתף אותו בסיפור, שבוודאי יניע מיתר בליבו. יצא מהטנדר, סימן לו שיבוא לפינה צדדית ואמר: "אחד מן הבחורים בטנדר שאיני נוקב בשמו, זקוק לתפילה חמה עבור אביו החולה. אנא ממך, אין לנו מנין!  דחה את הנסיעה שלך!". " אני לא יכול" - השיב אהרון ־ "אני בדרך לאופקים" . "אולי בכל אופן" - ראש הישיבה ממש הפציר בו.  ואז אהרן אמר פתאום בגילוי לב: "רוצה אני לומר לראש הישיבה משהו. עד עכשיו לא רציתי לומר זאת, לא נעים לי לגלות, אך כדי שתבינו את פשר סירובי - אני מספר. לפני כשנתיים, נפלט אבי ממעגל העבודה, ומאז אין לנו שום מקור הכנסה. אמי גם היא אינה עובדת, ובבית יש הרבה ילדים. להוריי אין פרוטה לפורטה. אנחנו חיים מכספי חלוקות וכספי צדקה, בלי שום משכורת מסודרת. כעת הגיע אחי לגיל בר מצוה. אף אחד לא דיבר על עריכת שמחת 'בר מצוה' באולם! מי שאין לו כסף ללחם, בוודאי אינו יכול להרשות לעצמו מעבר לכך, אבל מה אומרים לילד קטן ומסכן שכל כך מחכה ליום הגדול הזה? איך אומרים שאין כסף ולכן לא יעשו לו שום אירוע?... אתמול התקשרה אליי אמי ואמרה: 'אהרן, בר מצוה אין באפשרותנו לעשות לו,  אבל לכל הפחות נעשה לו 'שבת חגיגית' במיוחד. נזמין את כל הנשואים ואת כל הדודים, נעשה שבת בר מצוה, שלא יצא בלי כלום'. הסכמתי, אבל ידעתי שגם שבת כזו עולה הרבה כסף, ואין לנו. אבל במשפט הבא הבנתי מדוע התקשרה אמא אליי. היא ספרה ששמעה על מקום באופקים שבו נערכת חלוקה למשפחות מדי יום שישי בבקר. כל מיני חנויות מביאות פירות וירקות, מוצרים קפואים וכיוצא בכך. אמא ביקשה שאחזור מן הישיבה מוקדם, בבוקר אקום בהנץ החמה, ומיד לאחר התפילה אלך ואשיג כל מה שבאפשרותי להשיג. מה שאצליח להביא -  זה מה שנאכל בשבת, ומה שלא יהיה - לא יהיה. ראש הישיבה מבין אותי כעת?" - מישיר אהרן את מבטו המושפל - " איך יכול אני לא לנסוע כעת הביתה?".  ראש הישיבה נאנח עמוקות, ולבסוף אמר: "איני יודע מה לומר, אולי אתה צודק".

     אהרן הלך, ועדיין אין מנין. החליטו להמתין עוד רבע שעה לניסיון אחרון, ואם לא ־ יתפזר כל אחד לביתו. חולפת רבע שעה כאשר לפתע נראית דמותו של אהרון מתקרבת, והוא נכנס פנימה בלי אומר ודברים. ראש הישיבה הופתע לחלוטין. קרא לאהרון הצידה וביקש שיסביר לו מה קרה פתאום. ואהרן השיב: "הלכתי לכיוון הטרמפ שלי, ומחשבה אחת ממלאת אותי - מה הקב"ה רוצה ממני? מה עלי לעשות ברגע זה? מצד אחד יש כאן מצות כיבוד אם ושמחת בר מצוה לאחי, שני עניינים חשובים מאד, ומצד שני מוטלים על המאזניים חיי יהודי, אבא לעשרה ילדים, שקיבל את המחלה הנוראה, והוא ובנו זקוקים לעזרה שלי. מה רצון ה' שאעשה עכשיו? לבסוף החלטתי שאני מוכן לוותר על שינה בלילה הזה. אלך כעת לכותל, ומשם אנסה להגיע במהירות האפשרית לאופקים. אי אפשר לומר 'לא' ליהודי כזה, שחייו תלויים על בלימה!".

     תוך רגעים ספורים החל הטנדר את הנסיעה. הבחורים הגיעו לכותל והחלו באמירת תהלים נרגשת. בשעה שלוש לפנות בוקר סיימו את כל ספר התהילים ואמירת י"ג מידות של רחמים, בתקוה גדולה לישועת ה'. בשלב זה התקבצו הבחורים סביב ראש הישיבה, וכמה מהם אמרו: "רבינו, מה עם אוכל? עמדנו והתפללנו שעות, נהיינו רעבים ואנו צריכים לאכול משהו". ראש הישיבה הסכים איתם, אכן צודקים. הוא הציע לנסוע לאנג׳ל ולקנות לחמניות ומעט רוגעלאך. "אבל ליל שישי עכשיו" - טענו הבחורים - ״ואין מנהג הישיבות לאכול בליל שישי לחמניות לבד... אי אפשר לעשות נגד המנהג ... צריכים משהו חם, 'טשולנט' טוב" . "הצדק איתכם" - הסכים ראש הישיבה - "אבל מהיכן אביא לכם טשולנט בשלוש לפנות בוקר בכותל המערבי?".  לאחד הבחורים היה רעיון: "במאה שערים יש קייטרינג מפורסם של הרב חשין. בנו הוא בוגר הישיבה, והוא מכיר את הנפשות הפועלות. הרב חשין, מן הסתם, אינו ישן כעת,  אלא עסוק בהכנת האוכל לשבת. הבה נתקשר אליו!".  הם מחליטים לנסות. הרב חשין מברר בדאגה אם הכל בסדר, מה פשר הטלפון הזה בשלוש לפנות בוקר?. ראש הישיבה מבטיח שהכל כשורה מלבד דבר אחד - הוא בכותל כעת עם תשעה בחורים שסיימו כעת תפילה ארוכה, וכולם זקוקים לטשולנט. רק הוא יכול להושיע כעת!...  הרב חשין מזמין אותם ברוחב לבו למאה שערים, ומבטיח לארגן הכל. הטנדר מוביל אותם הישר לשם. הרב חשין פותח להם שולחן כסעודת שלמה בשעתו, מכל הלב. היה אוכל בשפע, לחמניות וכל טוב, וכמובן טשולנט ראוי לשמו. כשסיימו לברך ברכת המזון, בא ראש הישיבה להודות לרב חשין והביע את התפעלותו מן הלב הגדול שלו. הרב חשין החניק אנחה, והגיב: "בגלל הלב הזה אני סובל...". " מה הפשט?" - תהה ראש הישיבה. במקום לענות הוביל אותו הרב חשין לאחד החדרים הפנימיים, והראה לו מגשים מלאים בבשר, בדגים, בסלטים ובכל טוב. " הזמנה רצינית יש כאן" - אמר ראש הישיבה.  הרב חשין הגיב: "רצינית מאד. יש כאן מאה ושישים מנות. ביום ראשון קבלתי הזמנה לשבת שבע ברכות. הכנתי הכל,  ופתאום אני שם לב שאף אחד לא מתקשר לתאם את המקום. לפני שעה הצלחתי להשיג אותם ולשאול מה קורה.  הם התפלאו לשמוע אותי ואמרו: 'ביטלנו את ההזמנה הזאת!'. 'לא ביטלתם!' - אמרתי - 'הכל דמיון! ההזמנה רשומה אצלי שחור על גבי לבן!'. כמה שיחות לכאן ולשם,  והעניין מתברר: הבעל חשב שהאשה ביטלה, והיא היתה בטוחה שהוא ביטל... הענין נפל בין הכיסאות. כשראיתי שזה מסבך באופן רציני את השלום - הבית שם, נסוגותי אחור. אמרתי: 'טוב, תעזבו, גמרנו, אני אספוג את הנזק הזה'. ועכשיו אני כאן, תקוע עם מאה ושישים מנות שאין לי מה לעשות אתן. איני מדבר על ההפסד העצום של הכסף,  ה' ישלים את החסר! אבל לכל הפחות שלא יהיה כאן בל תשחית".  פתאום נדלק זיק בעיניו: "רבי חיים, אולי לכן הגעת לכאן?  אולי הקב"ה שלח לי מלאך משמיים? אתן לך את כל האוכל הזה לישיבה!".  ראש הישיבה מיהר לענות: "בישיבה יש כעת שבת חופשית, אבל יש לי רעיון אחר...". הוא מספר לו את סיפורו של אהרן, אין בר מצוה... אין כסף... הרב חשין התרגש מן הספור. בו במקום שלף מאתיים שקלים ואמר: "אם הקב"ה זימן לי את המצוה הזו, שתהיה מצוה מושלמת". הוא נתן לנהג הטנדר מאתיים שקלים, העמיס עליו את כל מגשי האוכל, והורה לו להוריד את הבחורים בבני ברק, ולאחר מכן להמשיך לאופקים עם אהרון, ביחד עם כל האוכל ... מאה שישים מנות מלאות כל טוב הגיעו אל ביתו של אהרן!

     ביום ראשון בבוקר, התקשרה אמו של חתן הבר מצוה נרגשת כולה. היא הודתה נרגשות לרב חשין, וסיפרה כי מזה שנתיים בעלה מפוטר, והם אינם אוכלים שום סעודה ראויה לשמה בשבת. לפעמים אכלו רק ירקות, לפעמים רק עופות, הכל בהתאם לחלוקה השבועית... השבת נכנס אור הביתה. היא הוסיפה להרעיף על הביתה. היא הוסיפה להרעיף על ראשו ברכות גדולות וסיימה את השיחה בהתרגשות גדולה.

     חלפו מספר ימים. בבני ברק התקיימה הכנסת ספר תורה וראש הישיבה דרש וסיפר לציבור אודות הסיפור המופלא המעיד על כך שהקב"ה אינו עוזב את דורשיו: בחור מתלבט מה רצון ה' שיעשה - כותל מערבי או כיבוד אם, והוא מתגבר על רצונותיו וענייניו האישיים, וטורח להגיע ולהתפלל למען השני. והנה, מסובב הקב"ה כך שיגיעו מאה ושישים מנות לשבת, טרמפ ישיר לתוך הבית, ממש כאוכלי המן.

     אחד השומעים התפעל מן הסיפור, והעיר: "איני מאמין שבימינו יש בית עם עוני כזה, עד כדי כך שלא מסוגלים לערוך בר מצוה לילד! איך יתכן שאין כסף בשביל עריכת שמחה מינימלית ופשוטה?". " עיניך רואות שיש" - השיב לו ראש הישיבה - "יש אנשים שמצבם הכלכלי קשה ביותר".  הוא יצא מהורהר, ובסיום הכנסת ספר התורה ביקש מראש הישיבה שיסור אליו למוסך שבבעלותו. כשהגיע ראש הישיבה, נתן בידו צ'ק, ואמר: "לא יכולתי לשמוע על ילד שמפסיד את הבר מצוה שלו מחוסר כסף. אני רוצה לשלם את כל הבר מצוה, את התזמורת, את הצלם, את האולם ואת הסעודה כולה".  וכך, במקום אירוע מצומצם בשבת לילדים הנשואים, קיבל חתן הבר מצוה שבת מפוארת ושמחה, וגם אירוע מושלם ביום כניסתו למצוות. 

 ״את שבתותיי תשמרו״ (שמות לא,יג). ״שבתותיי״ לשון רבים. לא דיי שאתה שומר שבת, אלא כל אחד מצוּוה לפעול ולהשפיע שגם יהודי שני ישמור שבת. עיקר גדול וחשוב מאוד בעניין השבת היא האווירה, הסביבה. אם סביבך השבת מתחללת ואווירת חול אופפת אותך, גם שבתך פגומה. ״את שבתותיי תשמרו״ – שלך ושל חברך. (חפץ חיים)

     "וביום השביעי יהיה לכם קודש שבת שבתון לה׳״ (שמות לה,ב). שבת של בן תורה צריכה להיות בת עשרים ושש שעות מלאות. את עשרים ושש השעות האלה צריך בן תורה לנצל לקדושה, בתורה ובעבודה. גם ללמוד בעצמו וגם להשפיע על אחרים ללמוד. מובן שצריך גם לאכול ולישון, אך את הזמן הנותר יש לנצל לתפילה וללימוד. (לקוטי דיבורים)

    ״ושמרו בני ישראל את השבת״ (שמות לא,טז). ושמרו מלשון ״ואביו שמר את הדבר״ – היה ממתין ומצפה מתי יבוא הדבר. גם לשבת צריך לחכות ולהתגעגע, כמו לבואו של אורח חשוב. על האדם להיות כל השבוע במתח ובציפייה לשבת הבאה. (אור החיים)

     ״לעשות את השבת לדורותם״ (שמות לא,טז). שִמרו על השבת כמו על אוצר גנוז, שלא יאבד. איך תשמרו עליה? – ״לעשות את השבת לדורותם״ – ראו שהבנים, הדורות הבאים, יהיו גם הם שומרי שבת. (עיטורי תורה)

טלטלה ליד הקבר (על-פי 'תפארת ישראל')

גלי ההגירה הגדולים ממזרח אירופה לארצות-הברית פתחו אופק חדש לפני היהודים. סוף-סוף השתחררו מעול השליטים העריצים שרדו בהם בעבר וזכו בחירות ובחופש דת.

אך החיים ביבשת החדשה צפנו בחובם גם ניסיונות גדולים בשמירת התורה והמצוות. ארץ האפשרויות הבלתי-מוגבלות הציעה שפע חומרי, וזה קסם לרבים וסנוור את עיניהם. הללו השאירו מאחוריהם עם 'העולם הישן' גם את ערכי התורה, והחליפו אותם ברדיפה נלהבת אחר העושר וההצלחה.

גם מי שנשארו נאמנים לתורת ישראל, המירוץ אחר הכסף וההישגיות הכלכלית שאב את כל זמנם ומרצם, עד שלא היה להם פנאי להשקיע בחינוך ילדיהם, והללו נטמעו והלכו באווירה המתירנית של אמריקה.

לתוך המציאות הזאת בא לארה"ב בשנת תרפ"ז (1927) האדמו"ר רבי מרדכי-שלמה פרידמן מבויאן. דמותו המאירה החלה להפיג את החשיכה והניכור ליהדות, ובדרכו המקרבת עורר את ליבם של יהודים רבים לשוב לדרך אבותיהם.

לא אחת עמד מול יהודים שבורי לב, שבאו לזעוק לפניו את כאבם על ילדיהם שהתרחקו מהמסורת, ולעיתים אף החליטו להינשא ללא-יהודים. ההורים האלה היו חסרי אונים אל מול התופעה.

מתתיהו היה חסיד בויאן ותיק מגליציה, שהיגר לארה"ב עם כספו, והוסיף לעשות חיל. כמה שנים אחרי הגירתו התאלמן מרעייתו, ונשא לבדו בעול גידול ילדיו. יום אחד השמיים נפלו על ראשו שנית. בתו הבוגרת בישרה לו כי היא עומדת להינשא בשעה טובה.

מי המיועד? שאל האב המופתע. התשובה טלטלה אותו: הוא חש הקלה מסוימת כששמע שהבחור יהודי, אך מהותו גרמה לו אכזבה קשה. זה היה בחור פוחז וקל דעת, שהתהלך בשולי החברה אפילו על-פי המוסכמות המקובלות בחברה הלא-יהודית.

האב ניסה להפעיל את כל כוח השפעתו על בתו - לשווא. דיבר איתה ברכות, התחנן בדמעות, הבטיח לה הרים וגבעות אם תמצא לה בעל ראוי יותר. דבר לא הועיל.

בלב שבור ניגש אל רבו ושפך לפניו את כאבו. "רבי", זעק בבכי, "אני יודע כי אפסה התקווה להניא את בתי מכוונתה. יברכני אפוא הרבי כי חתני לעתיד יחזור בתשובה ויהיה יהודי הגון".

נתן בו הרבי מבט רחום, אך הניד בראשו לשלילה. "אדם מסוכן ושופך דמים שכמותו, קשה מאוד להביאו לידי תשובה!", אמר. מילותיו הלמו באוזני האיש. דברי הרבי כאילו זרו מלח על פצעיו. שופך דמים? בחלומותיו השחורים ביותר לא שיער כי בתו תיפול לידיו של אדם שפל כל-כך.

בשיברון-לב יצא מבית הרבי, ואז הבזיק רעיון במוחו. אם יצליח לאַמֵת את דברי הרבי, יוכל להניא את בתו מלהינשא לעבריין. הוא פתח מייד בפעולות חקירה ובילוש אחר הבחור, ונעזר באנשי מקצוע בתחום. הממצאים שהעלה הדהימו אותו. התברר כי הרבי צדק בכל מילה.

הבחור היה שותף בכנופיית עבריינים, שעסקה בהברחת סחורות אסורות ומכירתן בשוק השחור. פעם אחת נחשפה החבורה בידי כוח משטרה. במהלך ניסיון ההימלטות שלף הבחור אקדח וירה לעבר השוטרים והרג שניים מהם. למזלו לא הצליחה המשטרה לעלות על עקבותיו.

עם המידע המפליל בידו פנה מתתיהו אל בתו והציג לפניה את דמותו האמיתית של מי שבחרה לחתנהּ. הוא המתין לתגובתה, אך היא נשארה מבוצרת בעמדתה. "לא אשנה את דעתי", הגיבה בשוויון-נפש. "הוא יהיה בעלי ושום דבר לא יועיל".

האב חשב שהוא מתפלץ. מרוסק לחלוטין חזר אל בית הרבי והתחנן לישועה. "רבי", ייבב, "חיי אינם חיים אם בתי תינשא לפושע כזה".

פני הרבי הרצינו. "שמע נא", אמר, "רק אחת ממכרותיה של אשתך המנוחה תוכל להשפיע עליה". מתתיהו לא הספיק לפצות פה ולבקש הסבר לדברים הסתומים של רבו, וכבר נפרד ממנו הרבי לשלום.

חלפה תקופה קצרה, והגיע יום השנה לפטירת האֵם. אחת השכנות, שהייתה מיודדת עם הנפטרת, יזמה עלייה לקברה, להתפלל לעילוי נשמתה. היא הפצירה בבת המרדנית להתלוות אליה. בתחילה השיבה הצעירה בשלילה. מה לה ולתפילות. אבל לאחר מאמצי שכנוע מצד האישה – נעתרה.

תחילה עמדה מאופקת ולא הסגירה רגשות כלשהם. ואולם העמידה ליד קברה של אימהּ הנידה מיתר חבוי בליבה של הצעירה. דמעות החלו נקוות בזוויות עיניה. קריאתה את פרקי התהילים נעשתה נרגשת יותר. בתוך זמן קצר פרצה בבכי תמרורים. דקות ארוכות עמדה והתייפחה בסערת נפש.

כאשר נרגעה מעט חשה השכנה כי זו שעת הכושר. היא החלה לדבר על ליבה ולשדל אותה: "אנא, עשי נחת לאימך המנוחה והקימי בית יהודי כפי שהיא קיוותה לראות!". הפעם הגיבה הצעירה בהנהון הסכמה.

שמחתו של מתתיהו לא ידעה גבול. מה שלא עשו האיומים, התחינות והתחבולות, חולל הצדיק בהבטחתו. הנערה נטשה את הבחור המפוקפק, חזרה בתשובה שלמה והקימה בית נאמן בישראל.

 במגילה כתוב "משפחה ומשפחה", אומר רש"י מתאספים משפחות ביחד ועושים סעודות.

      גורל החיים הוא אוסף כל הפרטים והאירועים שחווינו מהרגע שנולדנו, וכל אחד מהם יוצר השפעות ישירות על העתיד. לכן חינוך מתחיל מיד בהתחלה..

    דרשו רבותינו: "מחיה מתים במאמרו".  דהיינו, על ידי מספר מילים יתכן, שאנו נעניק חיים לזולת שמייחל ומצפה ומשתוקק לשמוע מילים טובות. ואין אנו מבינים, מהו הכוח העצום של מספר משפטים העשויים לחולל מהפך של ממש באדם!

     כאשר בא אליך יהודי לבקש עזרה, אל תאמר לו ה' יעזור, אלא אתה תעזור. וזה רמוז בפסוק שלפנינו "ונתנו איש כופר נפשו",  בשעה שצריך לתת, תעשה את עצמך ל"כופר" לשעה קלה ותתמוך בפועל,  לא רק ב"ה' יעזור.

התעלומה נפתרה...  (מתוך הספר מחנך לדורות(

     את המעשה דלהלן סיפר רבי זושא ולטנר,  מלומדי הכולל שיסד מרן הגרא"א דסלר זצ"ל בזמנו בגייטסהד.

     בזמן המלחמה נאספו פריטים שונים כתרומה מאנשים עשירים למען המאמץ המלחמתי נגד הגרמנים, והממשלה הבריטית מכרה אותם במכירות פומביות במחירים נמוכים. הרב ולטנר החליט ללכת למכירה כזאת שנערכה בקירבת גייטסהד ביום ששי אחר הצהרים. הוא רצה לקנות משהו כדי לקשט את הבית לכבוד שבת המלכה, והקדיש למטרה זו לירה שטרלינג אחת. "

     לאן מועדות פניך?" שאלו מרן הגרא"א דסלר שהבחין בחפזונו, ורבי זושא סיפר על מחוז חפצו. "האם אוכל להצטרף אליך אל המכירה?" שאל מרן הגרא"א דסלר,  ורבי זושא השיב בחיוב כמובן, אף שבליבו תמה  - וכי מה לו למרן הגרא"א דסלר, הרחוק ומרוחק מכל ענין גשמי ונעלה מכל שמץ של 'מותרות',  ולמכירה פומבית של 'מציאות'?  אולם מכל מקום, רבי זושא כמובן לא שאל דבר, ומרן הגרא"א דסלר מצידו לא נידב פרטים נוספים.

     כשהגיעו אל השוק שמעו קול מכריז: "מגש מכסף טהור, הביטו הביטו, רק עשרה שילינג!"  הטס היה מעשה אומן והמחיר מגוחך ממש.  רבי זושא ניגש אל המוכר וביקש לקנות את המגש, אולם לפתע משכו מרן הגרא"א דסלר לפינה צדדית ואמר לו בלחש: "בבקשה ממך,  זוהי מציאה גדולה ביותר ואני מבקש את המגש בשבילי. אנא הנח לי לקנותו"...  רבי זושא הביט בו תמה ומשתומם, אך כמובן לא התנגד, ומרן הגרא"א דסלר קנה אפוא את המגש.

     בהמשך ראה רבי זושא פמוטות במחיר לירה שטרלינג אחת, אולם שוב, כשבדק אותם שמע את מרן הגרא"א דסלר מתפעל מהם ומביע את רצונו לקנותם. פליאתו של רבי זושא גברה,  אך הוא ויתר כמובן ללא אומר.  

     רבי זושא תר בעיניו אולי ימצא מציאה נוספת,  והנה גביע כסף גדול ומעוטר ניצב על אחד הדוכנים בעשרה שילינג בלבד. הוא מיהר אל הדוכן ומרן הגרא"א דסלר אחריו, ושוב חזר הסיפור על עצמו. רבי זושא חפץ לקנות את הגביע, אך מרן הגרא"א דסלר מפציר: "אנא,  יוותר נא לי. מקח טוב הוא ואני זקוק לו"...

     השבת כבר התקרבה, ולא נותר לרבי זושא אלא לחזור לביתו בידיים ריקות ובתחושת אכזבה.  הוא תמה מאוד על קניותיו של מרן הגרא"א דסלר, במיוחד לאור העובדה שמעולם לא היה זקוק לדבר מלבד שולחן הכתיבה הקטן שלו , מיטה, וספרייתו הגדולה. אך הנה דקות אחדות לפני שבת נפתרה התעלומה.

     נקישה על דלת ביתו של רבי זושא הביאה את בעל הבית אל הדלת, שם פגש במרן הגרא"א דסלר ובידו שלש חבילות ארוזות היטב. "זוהי מתנתי האישית לכם", אמר מרן הגרא"א דסלר והוסיף: "תהנו ממנה בשמחה לאורך ימים טובים".

     בידים רועדות התיר רבי זושא את החבילות ונותר המום. טס אמנותי מכסף, פמוטות מחוטבים וגביע כסף גדול ומעוטר...  בצד עמד מרן הגרא"א דסלר וחיוך דק מרחף על שפתיו. הוא ראה את התמהון שפשט על פניו של רבי זושא, קרא לו אל הצד ואמר: "שם במכירה נראית להוט מדי... להיטות אחר חפצי העולם הזה וחפזון רב מדי לרוכשם, הינם כלי נשק בו עושה היצר הרע שימוש רב. זה לא טוב. רציתי ללמד אותך איפוק ולהקנות לך את היכולת לחכות ולשקול ולא להיסחף בהתלהבות ובלא מעצורים אחר הנאות עוה"ז".

     אין צורך לומר כי דבריו של מרן הגרא"א דסלר פעלו את פעולתם. כה חינך מרן הגרא"א דסלר את לומדי הכולל להרחיק מעליהם את הרדיפה אחר הנאות העולם, תוך שהוא משריש בקרבם שאיפות עמוקות להישגים רוחניים נעלים.

 ״אם מזרע היהודים... נפול תיפול לפניו״ (אסתר ו,יג). אם הוא מתנהג כפי שיהודי צריך להתנהג, לא יכרע ולא ישתחווה, אז ודאי ש״נפול תיפול לפניו״. (הרבי מליובאוויטש)

     בימי הפורים שזוכים אנו לשפע רוחני רב, וכל שמוטל עלינו לעשות כדי לזכות בו, הוא לפשוט את ידינו ולבקש מהיושב במרומים שישלח לנו עזרו. ננסה פעם אחת להתחפש לעצמנו, ל'אני' האמתי שלנו ולא להמשיך להסתובב ב'בגד' שעטינו על עצמנו במהלך השנה החולפת. נקרע את בגדי החטא שרכשנו לנו ותמורתם נבקש מאבא שבשמים לזכות ללבוש מלכות אמתי לנשמתנו.

     במסורה מצוין ששלוש פעמים מופיעה המילה 'ונשמע': בפרשתנו, ובמתן תורה "כל אשר דבר ה' נעשה ונשמע", ובמגילה "ונשמע פתגם המלך". אמר חכם אחד: כנגד שלושה רבנים הכתוב מדבר. יש רב שמלא בתורה ויראת שמים, בבחינת "כל אשר דיבר ה' נעשה ונשמע. יש מי שאין בו את זה אבל הוא יודע לנאום, " ונשמע קולו בבואו אל הקודש". ויש שאפילו את זה אין בו אבל ממנים אותו לרב רק מפני שהוא מקורב למלכות, " ונשמע פתגם המלך"...

     היסוד של יהודי הוא "ואהבת לרעך כמוך". כשיהודים לוגמים לגימה בצוותא מתעצמת האהבה שביניהם. וזה סוד השתייה בפורים. (הרבי הזקן מוורקה)

חנוכה מופלא ברכבת הטרנס-סיבירית ('האמנתי ואדברה' עמוד 609 הובא בגיליון 'אור חזקיה'(

     העשן הזדוני התאבך באירופה הנרדפת. צימאון הדם העמלקי העיף את גרורותיו התזזיתיות לכל עבר. תלמידי ישיבת מיר המעטירה, ניצלו בנסי ניסים והגיעו לסין, שנחאי, שם העבירו את שנות המלחמה בלימוד תורה ובצקון לחש. סיפור ההצלה המופלא הזה כבר קנה לו פרסום רב, כאשר את סוד הקמתה של מסילת הברזל - בת אלפי הקילומטרים - ע"י הצאר הרוסי האכזר, מותירים אנו בידיו של יודע תעלומות, זורע צדקות,  מצמיח ישועות.

     תלמידי הישיבה נסעו מזרחה, הם התמקמו להם בקרון האחרון ועסקו בלימוד התורה, ומפעם לפעם בשיחות מודאגות רוויות תקוה וסימני שאלה באשר לנעשה באירופה המדממת. "היום ערב חנוכה", הודיע אלחנן, "בעוד מספר שעות נדליק נר ראשון של חנוכה" . "ושמן מנלן?" שאל אברהם. "נכון, כל השמנים וכל הפתילות כשרים לנר חנוכה, פתילות נעשה מבגדינו, ואף אם לא נהדר בשמן זית זך... אבל גם שמן פשוט יותר איננו בנמצא...".

     השתיקה נמשכה לא יותר משלושים שניות. "דומני שיש לי רעיון מבריק..." חכך בראשו יוסף. "אחת לכמה שעות הרכבת עוצרת בתחנות הביניים, להורדת נוסעים, לטיפול ותחזוקה, וזה הזמן להכניס כוס מתחת למנוע הקטר ולהמתין שייזל לתוכה שמן מנוע... בחסדי השם מכאן יכולה לצמוח ישועה". חצי שעה אח"כ נעצרה הרכבת למספר דקות. יוסף ואלחנן יצאו מן הקרון ופתחו במרוצה לעבר הקטר. הם זחלו בין מסילות הברזל והציבו את כוס המתכת מתחת למנוע החם. מה רבו חסדיך השם, טיפה קטנטנה, ועוד אחת, זילפו להן באיטיות מאחד מן הסדקים וצנחו לתוך כוס המתכת. "זה לא מספיק, אבא שבשמים רחם עלינו, רוצים לקיים מצות נר חנוכה, עוד קצת שמן בבקשה...". התחנונים נשאו פרי ועוד מספר טיפות שמן מכונות נשרו פנימה. הקטר השמיע יבבה. אותתו הבהובי סגירה, ובשנייה האחרונה הם השתחלו פנימה. "יש סיכוי מצוין שעד הערב, אולי אפילו לפני השקיעה, נמלא סנטימטר אחד מגובה הכוס. זה בוודאי יספיק להדלקה של חצי שעה ויותר... הכל תלוי במספר העצירות", נסכו השניים אופטימיות בחבריהם.

     אברהם שלף מתיקו מגבת כותנה מיושנת וקרועה, שלף את חוטי השתי והחל לשזור פתילה. "ריבונו של עולם, אנחנו לא גיבורים כמו המכבים,  אנחנו לא בקו החזית מול האויב, אנחנו בורחים על נפשנו כדי להאיר מתורתך לדור הבא. הבט בפתילה הזעירה שביד, היא רוצה להבעיר להבה של אש. לכבודך..."  שעתיים מאוחר יותר שוב נעצרה הרכבת, והשניים רצו לעבר הקטר, זחלו בזריזות, הניחו את הכוס מתחת למנוע, תקעו שתי עיניים מייחלות ומצפות לישועה. "דומני שהזליפה כרגע יותר משמעותית מן הקודמת", מלמל יוסף. "אתה צודק", אישר אלחנן, אך זה עדיין לא מספיק". ששש... מי שאמר לגשם וירד, יאמר לשמן מנוע ויצנח",  היסה אותו יוסף. "יהודי חייב לאמץ לעצמו שתי עיניים ורודות,  ולרצות לעשות את רצון השם. הצליח - מה טוב ומה נעים. לא הצליח? זה רצון השם". לפתע צנחו מטה חמש או שש טיפות שמן ע-נ-ק-י-ו-ת . "וואוו", התמוגגו השניים, "עוד נזילה כזו, ואנחנו מסודרים".

     רשמו לפניכם נתון יבש: במשך שבעה ימים הצליחו הצדיקים הללו לאגור בתחנות הביניים את טיפות שמן המנוע המטפטפות,  ולהדליק נר חנוכה בקרונם, ברוב עם הדרת מלך, כשפיהם אומר שירה "מעוז צור ישועתי".  בבוקרו של היום השמיני של חנוכה, רכבת ההצלה גלשה לערבות סיביר. מינוס ארבעים מעלות מתחת לאפס. קור מקפיא. הרוח שורקת בחלונות, אצבעות הידיים טמונות עמוק עמוק בכיס.  תחנה ראשונה. אלחנן ויוסף דוהרים לכיוון הקטר. הנוהל מוכר וידוע. הם מניחים את הכוס מתחת למנוע. הקור הפך את השמן קרוש וצמיגי, ולמרות מאמץ הנסיעה, סירב השמן להתחמם,  וסירבו הטיפות לנשור מטה מטה. זה חזר על עצמו גם בתחנה השנייה והשלישית. אין אפילו טיפת שמן אחת לרפואה בכוס. השמש שקעה. מתחילים תפילת ערבית. יצאו הכוכבים והתנוצצו להם כאומרים: 'גם אתם, צורבים יקרים, משולים לכוכבים. ואם הנר לא יאיר, אתם תמשיכו ותאירו את החנוכייה האמיתית של הדורות הבאים".  הם שכבו לישון עטופים במעיליהם, לא עצובים, אבל מאוכזבים.  הנר השמיני היה בהישג יד, כמו קודמיו. אך מה רוצה השם? מה הוא מסתיר תחת כנפי העובדה המצערת שאין אפילו טיפת שמן אחת לנר השמיני? אלחנן ויוסף הצטנפו בפינת הקרון. "בוא יוסף, ונדליק את נר "זאת חנוכה'", ביקש אלחנן. "אתה צוחק?", תמה יוסף. "חלילה. בוא ונדליק עכשיו מיד את התחליף לנר... מה הפירוש? – מאי חנוכה? דתנו רבנן. בוא ונלמד עד אור הבוקר הלכות חנוכה, נספר עת ניצחונות המכבים,  נפלפל בסוגיות הש"ס העוסקות במעלין בקודש, ותורה זו תדלק ותאיר בגנזי הנצח, כמו הנר השמיני.

     אם ארדם תעיר אותי מיד,  אם תרדם, אעיר אותך", סיכם אלחנן. אמרו ועשו. חבריהם רדומים, אך השניים מפלפלים, מקשים ומתרצים. העיניים נעצמות, העפעפיים נדבקים, הם נלחמים בשינה כאריות, רצים כצבי בסימני שולחן ערוך, צוללים למצולות חריפותם של רבי עקיבא איגר ובעלי התוספות, עד יאיר השחר, שכן נר חנוכה,  בדיעבד זמנו כל הלילה.  לפתע על רקע קרני הירח הם הבחינו בגוי רוסי ענק, כנראה איכר, לראשו כובע צמר. מבטו נתקע בעיניהם המופתעות. " תגידו לי, אתם ערים ומדברים. אתם לא זקוקים אולי לנר?"  אלחנן ויוסף הנהנו. הגוי הכניס ידו לכיס ושלף מתוכו נר שעווה עבה בגובה עשרה סנטימטר לפחות. "קחו". הנר עף באוויר ונחת בידיהם. הם הביטו בשעון, נותרו עוד 35 דקות... הנר הונח בהתרגשות על הדרגש. הם העירו את חבריהם ויוסף הדליק את הנר בברכה והחל לשיר 'על הניסים ועל הנפלאות... בימים ההם בזמן הזה'. מיד אחרי כן חיפשו את הגוי על מנת להודות לו ולא מצאוהו.

     לימים הפך יוסף לראש ישיבה חשובה בארצות הברית,  וסיפור זה נהג לספר לתלמידיו הרבים. "נו, אתם בוודאי חושבים שהאיכר הרוסי היה אליהו הנביא... לא מיניה ולא מקצתיה.  עשרות שנים שאני לומד ומרביץ תורה, ולא זכינו לגילוי אליהו . נו, אז אתם שואלים מה בדיוק קרה כאן?  פשוט מאד. רצינו בכל מאודנו לעשות רצון בוראנו, והוא דואג לכך, ומגיע - גוי או גמל או ציפור, או כל דבר אחר - כדי שהרצון הטוב יתממש. ואפילו יש מאין. לאן נעלם הגוי? אינני יודע, אבל לעתיד לבוא תשאלו את אליהו... " 

בגדים אינם מעטפת וכיסוי לגוף בלבד. בגדיו של האדם הם סמל למהותו ותג זיהוי לאופיו, השתייכותו,  ורמתו החברתית. בימינו, כאשר נחשולי ענק מאיימים לטשטש גבולות ולהפיל חומות הביצור, מסייעות בגדינו להיאחז בדרכי אבות.    

     בגדים מהוים מיתוג. חברה חלשה מנסה לשפר מעמדה ותדמיתה בהחלפת מיתוג ושינוי חזות. עם ישראל לא זקוק לחידוש! ב"ה אנו חברה מנצחת ונצחית, ויציבות המיתוג ושימורו מוכיחים זאת! על בנינו להתפאר בשרשרת הנמשכת אלפי שנים, והלבוש השורשי מסייע להמשכיותה. בדור בו הכל 'חד פעמי' נבוב וחלול, יש להעריץ קביעות והמשכיות.

     גדול אחד ז"ל אמר, שסגולה בפורים להשכים בבוקר בתפילה ובקשה לפני השי"ת על כל דבר, בני, חיי, ומזוני, והן על שאר דברים, כי אותו יום הוא עת רצון, ועל זה אמרו "הפושט יד נותנין לו", וכן הוא מקובל מפי גדולי הצדיקים תלמידי הבעש"ט זי"ע. [מתוך 'סגולות ישראל' – מערכה פ']

     ״המן בן המדתא האגגי צורר כל היהודים״ (מגילת אסתר ט,כד). 'צורר' פירושו כורך וקושר. המן היה ״צורר כל היהודים״ – גזירותיו פעלו שכל היהודים יקושרו ויתאחדו, עד שנהיה   ״לך כנוס את כל היהודים״. (רבי יצחק אייזיק מקוריץ)

כיפה עתיקה וגאווה יהודית אחרי חמישים שנה בניכר (ברוך ש. דוידסון)

כיפה עתיקה מהסוג המדובר

אריק הוא יהודי גאה שגדל בדרום אפריקה. אחרי שחי בישראל כשמונה שנים הוא עבר לאירלנד, שם הוא עובד כרופא מרדים. לפני כמה שנים הוא קנה זוג תפילין משלוחי חב"ד שבאו לבקרו במסגרת תוכנית הקיץ של חב"ד ומאז הוא מניח אותם בכל יום מימות השבוע. כמובן, הוא התלהב להיפגש אתנו, למרות העובדה שהייתה לו תכנית לבילוי חברתי אחר באותו ערב.

בשיחתנו נגענו בעניינים שונים, החל בדיון דקדקני בענייני קבלה וכלה בשאלה למה א-לוקים ברא אותנו עם ערלה אם מלכתחילה הוא רצה שנסיר אותה. אריק הזכיר שיש לו חבר יהודי מקייפטאון שבמקרה היה בעיר הקרובה ב"לוקום" של חודש (זה המונח שהרופאים משתמשים בו לתאר שהות מקצועית זמנית של רופא במקום כלשהו), ואף כי החודש שלו כמעט הגיע לסיומו, בוודאי הוא ישמח אם נבקר אותו. אנחנו, כמובן, קפצנו על ההזדמנות ולקחנו את פרטי ההתקשרות של החבר. כשהיינו באזור שבו החבר שלו שהה, טלפנו אליו וקבענו פגישה ליום רביעי בערב.

כשעמדנו לעזוב הוא אמר לנו שאחד מעמיתיו הרופאים בבית החולים נתן לו ספר בשם "יהודי אירלנד", וחשב שאד ייהנה לקרוא אותו. כשאד חזר אליו אחרי כמה ימים, ציין הרופא שבמקרה הייתה לו אימא יהודייה. עם זאת הוא לא גדל תחת כנפי האמונה היהודית ולא החשיב את עצמו ליהודי.

מיד התחילו ה"נורות האדומות החבדיו"ת" להבהב, והתחלנו להסביר בהתלהבות איך – מכיוון שאמו יהודייה – גם הוא עצמו יהודי, ושאכן נשמח לפגוש אותו. אד מסר לנו את שמו של החבר שלו והבטיח להשיג בשבילנו את פרטי ההתקשרות שלו.

לא חיכינו שאד יטלפן, חיפשנו את החבר במדריך הטלפון ודיברנו עמו בקצרה. מכיוון שהוא לא החשיב את עצמו ליהודי, הוא לא הבין בדיוק מה רצינו ממנו, אבל הסכים שנבוא לביקור חטוף.

הוא גר בחווה חקלאית בת כ-400 דונם, שבה אשתו עובדת, והוא מממן אותה מעבודתו כרדיולוג. הוא קיבל אותנו בביתו בברכה חמה, ושוחחנו נעימות על דא ועל הא, ואז נפל דבר.

הוא סיפר לנו על סבו, שהגיע לאירלנד מאירופה המזרחית, על אמו, שהתחתנו עם פסיכותרפיסט ("הוא היה פרוידיאני אדוק!") ועל ניצולי השואה שהרבו לבקר בביתו, כדי לקבל ממנו ייעוץ. אחרי כשעה של שיחה עם הרבה הומור, היינו מוכנים ללכת, והסברנו שלפני לכתנו אנו מבקשים להציע לאנשים שפגשנו הזדמנות להניח תפילין. הוא אמר לנו שמעולם בחייו הוא לא הניח תפילין, אבל ניאות לנסות את זה פעם.

כששלפנו כיפה הוא קרא: "יש לי כיפה משלי!" והלך לחדר הסמוך כדי להביא אותה. הוא חזר עם כיפה מהסוג שראיתי רק בתצלומים דהויים בשחור לבן. צורתה לא הייתה ממש עגולה, והיא דמתה יותר, והיה לה כפתור במרכז. "היא הייתה של סבא שלי, ואחרי מותו לקחתי אותה לעצמי", הוא הסביר.

הרהרנו בהשתלשלות העניינים הבל-תיאמן שהביאה אותנו ליהודי הזה, האבוד זמן רב כל כך, שחבש את הכיפה של סבו בהזדמנות הזאת של הנחת התפילין הראשונה שלו.

הוא הניח על ראשו את הכיפה הענקית (שלא הייתה מונחת על ראשו של איש במשך חמישים שנה), וכרכנו עליו את התפילין. הוא קרא את ה"שמע" והצענו לצלם אותו כדי שנוכל לשלוח לו בדוא"ל בהזדמנות מאוחרת יותר.

כשעמדנו כולנו יחד וחייכנו בשביל התמונה, הוא העיר: "אמי הייתה שמחה לראות עותק של התצלום", ועל זה ענינו לו בפה אחד: "היא אינה זקוקה לזה, כי גם היא היא וגם סבא שלך שניהם נוכחים כאן ברגע זה ממש, זוהרים מגאווה".

הוא ביקש שלא נעלה את התמונה באינטרנט, ולכן אם ברצונכם לדעת כיצד הוא היה נראה, יהיה עליכם לעשות שימוש בדמיון...

במחברת הערוך, וכן במחברת מנחם בן סרוק, ובספר שרשים להרד"ק, כולם הביאו פסוקים וראיות וכוונו כולם לאותו הכוונה שאדר יש לו שני משמעויות וכגון 'נָאוֹר אַתָה אַדִּיר' (תהלים ע"ו), 'יַגְדִּיל תוֹרָה וְיַאְדִּיר' (ישעיה מ"ב), שכולם שם משמעות חוזק וגדולה וזה מיוחס אל הקב"ה, וגבי ישראל מתגלה עצמיותם. 

    במקורות מסופר שבתקופתו של דוד המלך התחוללה מגיפה קטלנית מאד: "כל יום היו מתים מאה נפשות מישראל... עד שחקר והבין ברוח הקודש ותיקן לישראל מאה ברכות [שיברכו בכל יום]". בכל ברכה אנחנו מברכים את השם ומודים לו על הטוב שהעניק לנו, וזה החיסון הכי טוב נגד הדברים הרעים שקורים בעולם.

     "ויקחו לי תרומה" (כה, ב). באגרא דכלה ביאר, למה דווקא נתיחדה תיבה זו 'לי', לקבוע את הקידושין בין ישראל לאביהם שבשמים, כי הל' היא האות הגבוהה מכל האותיות וזה מורה על גבוה מעל גבוה, והי' קטנה מכל האותיות, וזה מורה על 'כי אתם המעט מכל העמים' (דברים ז, ז), ושניהם מזדווגים זה בזה.

     יש מרמזים רמז יפה, מחני נא "מספרך" אותיות מספר כ' דהיינו הפרשה העשרים מתחילת בראשית. כלומר שמשה רבינו ביקש מחני נא מהפרשה העשרים שהיא פרשת תצוה.

למה אין לי חשק ללמוד?" (מתוך שיחה שנשא בפני תלמידי ישיבת באיאן,  גיליון 'נעם נתיבותינו' ויחי תש"פ נעתק מ'הפותח')

     סיפר הגה"צ רבי גמליאל רבינוביץ שליט"א: נכנס אלי בחור יקר כשהוא מתייפח בבכי מעומק לבו, ובצער נורא זועק ומתחנן על נפשו – "למה ומדוע אין לי חשק ללמוד ואינני מרגיש עריבות ותענוג בלימוד התורה? רואה אני רבים מחברי ועוד רבים אחרים שלומדים בהתמדה וחשק, ונפשי יוצאת מקנאת סופרים. חפץ אני ג"כ לראות עולמי בחיי ולהרגיש טעם עוה"ב בעוה"ז!. "

     אני מגיע לפנות בוקר לישיבה ורואה בחורים מגיעים בזה אחר זה, רצים בהתרגשות לקראת הגמרא ולומדים בנעימות ובחיות; רואה אני את חברי כשיושבים בסדר עיון, מתפלפלים ומתווכחים, מעיינים בסברות וטעמי וגדרי הסוגיא, יושבים בסדר בקיאות, הלכה וחזרה ובולעים בשקיקה שורה אחר שורה, סוגיא אחר סוגיא, עוד הלכה ועוד שיטה, ומסכמים את לימודם בהנאה ושמחה; בבין הסדרים ושארי הזמנים חוטפים קצת חומש רש"י, קצת חפץ חיים ומשנה ברורה, ספר מוסר, חסידישע ספרים ... "ואילו אני, מסתובב בישיבה מבוקר עד ערב, אינני מרגיש משיכה וצמאון ללימוד, וגם כשאני לוקח גמרא ומתחיל ללמוד קשה לי להבין ולהתעמק ואין לי טעם והנאה בלימוד. יושב אני כבער ולא אדע וככסיל לא אבין, ומחוץ לסדרים הס מלהזכיר מלהתחבר לספר קדוש... מה יהיה עמי?  מי יודע מה חטאתי ומה פגמתי שאינני זוכה להרגיש קשר לתורתו הקדושה ומתיקות בלימודה".

     ראיתי כי אכן שבור הוא עד עומק הנפש, סיפר הגה"צ שליט"א, ולא מצאתי במה לחזקו ולתמוך את לבו. הצעתי לו אפוא להמתין עד שניכנס יחד אל הגאון רבי זונדל קרויזר זצ"ל, שידוע כגדול המתמידים ומצדיקי הדור, ואולי אצלו ימצא נוחם ותקוה. נכנסנו יחד אל ר' זונדל, ומספרים אנו לו על עומק שברון נפשו ולבו של הבחור דנן, והגה"צ יושב ומקשיב. ובגמרו לשפוך את לבו, הוא מפטיר ואומר: "אין כאן חסרון של חשק בלימוד התורה, אלא פשוט חסרון ב'אמונה' "... הדברים נפלו על אזני הבחור כרעם ביום בהיר, ובכיותיו גברו והתעצמו, בה־ רגישו שעולמו לגמרי חרב עליו. "אם עד עתה חשבתי כי יש לי בעיה עם מצות לימוד התורה, עכשיו אני שומע שאני גם לקוי ב'אמונה'... אינני מוצא טעם בחיי בכזה אופן", ממרר הוא בבכי רב...  כשנרגע במקצת, ביקש להבין איזה חסרון באמונה ראה בו הגה"צ ר' זונדל, כי לא היו לו מעולם איזה ספיקות ופקפוקים ח"ו, ולמה הוא מואשם עכשיו באשמה נוראה כזאת. ישב עמו ר' זונדל בניחותא והתחיל להסביר לו איך ולמה קשורה הבעיה שלו לחסרון באמונה. "

     תאר לעצמך, בחור'ל יקר, אילו היה מגיע אליך עשיר גדול, אשר שמעת וידעת עליו כי יש לו אוצרות כסף וזהב, ורבים נעזרו ונושעו על ידו, ולבו לב רחום וטוב ואוהב לעזור ולתמוך בידי אחרים, ואהבת תורה שלו מרובה ועולה על גדותיו... ואתה מרגיש שאפשר לסמוך על מילתו ועל יושרו ויכולתו. " והגביר הזה בא ואומר לך – 'היות שאני מאוד אוהב אותך, ומחשיב אני מאוד את לימוד התורה שלך, על כן אני חפץ להיות שותף בלימודך ואף לעזור לך בעת צרכיך,  ועל כן החלטתי לקנות לך 'מכשיר' מיוחד שתוכל להרכיבו על צווארך בעת לימודך,  וה'מכשיר' הזה קולט כל מילה ומילה שאתה לומד, והוא רושם ומכניס למאגר כל יום כמה מלים של תורה הוצאת מפיך. ועל כל תיבה של לימוד התורה שלך, אני מזכה אותך בחשבון בנק שאני פותח במיוחד עבורך, בשקל אחד, ולאחר נישואיך, מתי שתהיה זקוק לכסף, תפנה אלי ואני אשחרר לך מהחשבון הזה כמה שאתה צריך. "'ואין שום הגבלה בדבר', מוסיף הגביר ואומר. כל תיבה – זה שקל, ואפילו אם תלמד במשך יום אחד מעל מאה אלף תיבות , אַזכֶה אותך במאה אלף ש"ח. וכל תיבה שתלמד בעיון – הסכום יהיה כפול'... " ועתה בחור'ל יקר", המשיך ר' זונדל ואמר. "תחשוב באמת ותאמר לי – האם במקרה כזה יהיה לך חשק ללמוד או לא? כשאתה יודע שכל מלה נרשמת בו ברגע במאגר של המכשיר, ויש יהודי בעולם שמתעניין בזה וחפץ בלימודך, והוא עוד עומד לשלם לך על כל מלה שקל שלם, ואתה מאמין לו – כמה זמן תלמד במשך היום וכמה זמן תתבטל ? "אם כן", ממשיך ר' זונדל בפנותו באהבה אל הבחור, "הרי לך ברור כי כל החסרון והסיבה שאין לך חשק ללמוד הוא רק משום חסרון באמונה, כי אילו האמנת במה שכתוב בחז"ל כי השי"ת שברא את העולם הזה, א-לקי אברהם יצחק ויעקב, מלך מלכי המלכים, הקל הגדול הגבור והנורא א-ל עליון – הוא בעצמו חפץ בתורתך, והוא שומע לקול לימודך, וכל תיבה ותיבה היא 'מצות עשה' בפני עצמה, והיא גדולה ושקולה נגד כל המצוות, ועל כל תיבה תקבל ממנו שכר עצום – אזי אף אם לא תרגיש כי כל מלה זה יותר מאלפי זהב וכסף, אבל לפחות תרגיש ש'כל' מלה זה שקל אחד, אבל 'כל מלה'! – האם יהיה לך חשק או לא ?... "אם כן, יש לך בזה תשובה מושלמת לשאלתך וצערך. תתחיל לעבוד על אמונה, להאמין בשכר ועונש, להאמין במצוות התורה ובהשגחת השי"ת על כל ברואיו, ועל רצונו בלימודו של כל אחד , ואז יהיה לך טעם וחשק עצום בכל רגע של לימוד".

     הבחור יצא מלא תקוה ובהירות, כי אכן יש תקוה לאחריתו וכי יש לו כבר דרך ברורה ואמתית להגיע לחשקת התורה בעז"ה, ומתוך החלטה אמיצה לחזק את אמונתו בגודל קדושת התורה ובחפצו של הש"ת בלימודו, ובגודל יקרתה וחשיבותה של כל תיבה ותיבה לפניו ית'. 

 אנחנו לא בוחרים חוויות אלא זיכרונות של חוויות.

    הדשא תמיד יותר ירוק אצל הזולת, עד שאתם מגלים כי הוא מלאכותי.

     הצעד הראשון אל עבר שינוי הוא מודעות. הצעד השני הוא קבלה.

     הרעיון הוא לא לחיות לנצח, אלא ליצור משהו שיעשה זאת.  

 "ונתתי להם בביתי ובחומותיי יד ושם" (מתוקים מדבש ונופת צופים –פרשת שמות)

     שנותיו הראשונות של הישוב המתחדש בירושלים העתיקה היו שנות מצוקה ומחסור.  הישוב היה קטן ודל, מקורות המחיה היו מצומצמים ובני העיר מסרו את נפשם כדי להמשיך ולהיאחז באדמת הקודש ולהפריח את שממונה.  מן השמים כיוונו את צעדיהם של מספר נגידים יידועי שם שעלו לירושלים באותם ימים, והם סייעו בממונם הרב בהקמת שכונות חדשות ובתמיכה בעניי העיר.

     אחד מאותם עולים, היה הנגיד ר' משה ויטנברג,  שעלה בשנת תרמ"ב מהעיר ויטעפסק שברוסיה, ובעלותו ארצה הביא עמו הון עצום של כחצי מיליון רובלים. בהיותו חשוך ילדים , הקדיש את הונו למען הציבור, בנה שכונות בעיר העתיקה ובירושלים החדשה המכונות בפי כל על שמו 'בתי ויטנברג', ותמך במוסדות תורה וחסד שונים בעיר. אולם, לא על נקלה הצליח ר' משה לשנות את הרגליו ולפזר את כספו לצדקה. שכן מטבעו כילי גדול היה ודומה היה לו להרים נדבה לאחרים כקריעת ים סוף, אלא לאחר מעשה שהיה, נפתח ליבו כאולם ומאז היה מתגבר בעוז על טבעו ומעניק ממון לצרכי צדקה וחסד.

     היה זה לאחר שפרנסי ירושלים החלו בהכנות לקראת הקמת מקווה טהרה חדש בעיר.  מקווה יחיד שימש אז את תושבי העיר, שהיה ממוקם תחת מחילותיו של בית הכנסת המרכזי חורבת רבי יהודה החסיד שבמרכז השכונה היהודית, ואליו היו יורדים בעשרות מדרגות אל בטן האדמה . אולם המקום צר היה מהכיל ולכן הוחלט על הקמת מקווה חדש ומרווח כמושגי הימים ההם.  החלו הפרנסים בתכנונים ושרטוטים, הניחו את היסודות והחלו בבניה, אולם ההקמה התנהלה בעצלתיים מחוסר משאבים. מאמציהם של הפרנסים להשגת סכומי כסף גדולים להקמת המקווה, עלו בתוהו, שכן תושבי העיר הרוויחו בקושי כדי לחם צר ומים לחץ.  עלו אפוא העסקנים אל ביתו של רב העיר הפיקח והנערץ, רבי שמואל סלנט, וביקשו ממנו עצה ותושייה על מנת לברך על המוגמר ולסיים את אשר החלו.

     הרהר הרב מעט, ולפתע קם ממקומו ולבש את אדרתו. " הבה ונהלך אל ביתו של ר' משה ויטנברג, כדי לבקש ממנו לתרום מהונו הרב להשלמת המקווה עד הטפחות" אמר הרב, ופליאה אחזה בנוכחים לשמע דבריו.  הם הכירו היטב את טבע הקמצנות של ר' משה ובטוחים היו כי הרב יכלה את זמנו לריק ויבזה את כבודו, אך רבי שמואל התעלם ממבטי הפליאה שבעיני העסקנים ועלה לביתו של ר' משה.  כשראה בעל הבית את האורח הדגול שטרך ועלה לביתו, חרד לקראתו חרדה גדולה והושיבו ברוב כבוד ליד שולחנו, כשהוא תוהה בליבו מדוע זכה לביקור כה חשוב שאף אחד מתושבי העיר לא זכה לו.  רבי שמואל לא כילה את זמנו לריק בדיבורי סרק וניגש מיד לעניין. הוא שטח באוזניו של ר' משה את עניין הקמת המקווה החדש, תיאר בפניו את חשיבות הטהרה בישראל, ובסיימו השתתק והמתין למוצא פיו של רק משה.

     בחדר שררה דומיה מוחלטת, רבי שמואל ישר בראש מורכן והמתין לתשובתו של ר' משה , ואילו הלה נע באי נוחות במקומו ושתן אף הוא.  דקות ארוכות עברו, ולבסוף שבר ר' משה את השתיקה ואמר: "רבינו היקר, פליאה גדולה יש לי עליך. הרי אין חכם ונבון כמוך בירושלים כולה, כיצד אפוא עלתה על ליבו של מר מחשבה של שטות, לבוא לקמצן ויטנברג ולבקש ממנו תרומה גדולה להקמת מקווה?  הרי ידוע לך שמתקשה אני להוציא מכספי אפילו תרומה קטנה ולהענקה לזולת, ועל אחת כמה וכמה שקשה לי להרים תרומה כה נכבדה שדורש ממני הרב?!"  רבי שמואל נשא את ראשו, הביט בעיניו הנוקבות בר' משה ואמר: "הבה ואשבר את אוזניך מדוע טרחתי ובאתי הלום. יום יבוא, ואתה תלך בדרך כל הארץ ונשמתך תעלה ליוצריך. גופף יקבר בהר הזיתים ויעלה רימה ותולעה, ואתה תעמוד בפני מלך מלכי המלכים בבית דין של מעלה ותיתן דין וחשבון על כל מעשיך בעולם. אחת השאלות הנוקבות שישאלו אותך שם, תהיה השאלה מדוע לא הקמת מקווה טהרה בירושלים ובעטייך נחלשה הטהרה בישראל.  אולם אתה בוודאי תטען להגנתך, שלא תרמת מפני שלא בקשו ממך ואנשים הפסיקו לבוא לבקש ממך תרומות. אחר שהתייאשו ממך עקב קמצנותך, ומסיבה זו באתי אליך היום. הגעתי כדי להציע בפניך את החשיבות של הקמת המקווה החדש ולהציע לך ליטול את השותפות במצווה חשובה זו, אם תרצה – מוטב, ואם לאו – לא תוכל להצטדק בפני בית דין של מעלה שלא ביקשו ממך, ויסתתמו טענותיך ".

     רבי שמואל החריש ואמר לקום ממקומו, אולם לפתע פרץ ר' משה בכי מר וכל גופו רעד . "רבינו!" קרא בקול לא לו. "אנא ממך, טול את מפתחות הקופה שלי והוצא משם כל סכום שתרצה. אבל בבקשה ממך שלא תראה לי איזה סכום נטלת, כי קשה לי לשבור את טבעי המר של הקמצנות ולא אמצא מרגוע לנפשי אם אראה כספי ניתן בידי אחרים".

     רבי שמול הבליע חיוך קטן, פתח את הקופה שהייתה גדושה בשטרות כסף רבים, בניירות ערך ובשטרי בעלות על קרקעות בעיר, ונטל את הסכום הדרוש להשלמת המקווה עד הפרט האחרון. באותו יום נפל דבר בחייו של ר' משה, הסדק שנפתח בלבו הפך לפתחו של אולם, ומאותו היום ואילך השתנה ר' משה ושמו הלך לפניו כנדיב דגול ובעל חסד גדול. הוא הפליג בזקנה בירושלים ונפטר בי"ח בניסן תרנ"ט, בלי להשאיר אחריו זרע של קיימא, אך התקיים בו הפסוק: "ונתתי להם בביתי ובחומותיי יד ושם טוב מבנים ומבנות שם עולם אתן לו אשר לא ייכרת".

 התכשיט היקר ביותר שאי פעם יהיה לך סביב הצוואר הוא הזרועות של ילדיך.

     חינוך הוא מה שנותר לאחר שכל מה שנלמד נשכח.

     כל עוד איננו אוהבים את עצמנו, לא נוכל להאמין שאחרים אוהבים אותנו.

     מה שחשוב הוא לא מה שיש לך בחיים, אלא מי שיש לך בחיים.

האבנים מספרים (לאורם נלך(

     לחדרו של החזון איש זצ"ל, נכנס יהודי עשיר שאוחז בידו תיק מנהלים גדול ומהודר. החזון איש ישב ליד השולחן שקוע בתלמודו, אך לכשהרגיש שמישהו נכנס לחדר, הרים את עיניו וקידמו בחיוך ובמאור פנים. 'שב נא בבקשה' הזמינו החזון איש והרים את עיניו מעל הגמרא, 'כן, במה אפשר לעזור? ' עומד אני במגעים לקניית מגרש גדול במרכז העיר חיפה' אמר האיש, פותח את תיקו ומוציא צרור ניירות. ' על המגרש הזה רוצה אני לבנות בנין גדול'. הוא פרס את התוכנית על השולחן והציגן בפני החזון איש. ' פה תהיה הדירה שלי' והצביע על הקומה העליונה, 'פה יהיה בית כנסת, בסמוך לו בית מדרש וכולל אברכים, וכאן, הצביע על קומת המרתף, כאן רוצה אני לבנות מקווה טהרה, שישרת את תושבי האזור'.  שמע החזון איש את הדברים בתשומת לב, עיין היטב בתכניות הבניין, שאל מספר שאלות ואז אמר:  הייתי רוצה לראות מספר אבנים מהקרקע אותה רוצה אתה לקנות'. אסף היהודי את ניירותיו לתיקו ויצא.

     בקשתו של הרב נראתה לו מוזרה למדי.  באוטובוס לחיפה הרהר בבקשתו של הרב, מנסה להבין: אבנים? לשם מה מבקש החזון איש שאביא לו מאבני המקום? אולי יש בעניין סגולה כלשהי... סוד עמוק בתורת הנסתר... לבסוף החליט: במופלא ממך אל תדרוש, עשה כמצוות החכם, ומובטח לך שלא תפסיד. למחרת עם בוקר ניגש אל הקרקע המדוברת ואסף לתיקו מספר אבנים לעת ערב שב לביתו של החזון איש, הוציא את האבנים והניחן על השולחן. החזון איש נטל את האבנים בידיו, בחן אותן בשים לב, קם ממקומו וניגש לארון הספרים. הוציא מספר ספרים, עיין בהם, ואחרי עיון מתמשך הרים את עיניו ואמר: 'אני חושב שהדבר אפשרי, יהי רצון שתשרה הברכה במעשה ידיכם'. בחיוך רחב ובעיניים זורחות יצא ר' חיים מביתו של החזון איש. סוף-סוף חלומו עומד להתגשם. המבנה יעמוד על תילו ויהיה תל תלפיות של תורה ויראת שמים בעיר חיפה!

     בטרם ניגש לביתו, נסע ר' חיים לבעל הקרקע ורכש אותה, ולמחרת ניגש למהנדס מומחה ושטח לפניו את תכניתו. 'מבקש אני את חוות דעתכם על התוכנית הזו' – ביקש ופרש לפניו את דפי התכנית האדריכלית. עיין המהנדס בדפים ואמר: אינני רואה בעיה בתוכנית הכללית, אבל לגבי המקווה....' התבונן בעיון הדפים והרים את עיניו: 'אני חייב תחילה לראות את הקרקע'.  עיניו של ר' חיים התעגלו בתדהמה: 'לראות את הקרקע? לשם מה? 'מה זאת אומרת לשם מה'? שאל המהנדס בחשדנות מה יש לך להסתיר?' '  לא.. פשוט. סתם..' לא רצה ר' חיים לפרט. הם יצאו מהמשרד וצעדו לעבר הקרקע המדוברת. ' אינני מבין אותך' אמר המהנדס לר' חיים אחר שבדק את השטח, 'לפי מה שאמרת, כבר קנית את הקרקע, הלוא כן? 'אכן' אישר ר' חיים 'מה הבעיה?'  בפעם הבאה תתייעץ עם מהנדס לפני שתקנה מגרש, ולא לאחר מעשה. ממש לא אחראי לקנות ואחר כך לגשת לייעוץ מקצועי' פסק המהנדס נחרצות, 'מי אמר לך שהקרקע מתאימה ליעודה  ?!' ' מה הבעיה בקרקע?' תמה שוב ר' חיים. 'הקרקע הזו כולה סלעית, אי אפשר בשום אופן לחפור בה לעומק המתאים לבניית מקווה' ענה המהנדס. ר' חיים לא נבהל, הוא היה בטוח בהבטחת רבו. 'אתה בטוח שאי אפשר לחפור כאן?' שאל שוב את המהנדס. ' אינני מבין אותך' רטן כנגדו המהנדס ' אינך מבין בקרקעות, ולכן שכרת אותי לייעוץ. אז מה אתה מתעקש כל כך? אני, המומחה בשטח הזה, אומר לך את דעתי המקצועית: כאן אי אפשר לחפור!  ר' חיים קיווה שיצליח להסביר למהנדס שאינו שומר תורה ומצוות, דעת תורה מהי. 'בטרם קניתי את הקרקע, פניתי לחזון איש וביקשתי את חוות דעתו. הוא עיין בתוכניות, בדק גם את האבנים שנלקחו מהקרקע, ואחר כך ברכני בהצלחה, ולכן אני כל כך בטוח שהתכנית מעשית, והבניין, ובכלל זה המקווה,  יעמוד על תילו. המהנדס חייך בלגלוג: 'אמור לי, באיזו אוניברסיטה למד הרב שלך? איזה תואר אקדמי יש לו שהוא מחווה דעתו בנחרצות שכזו?...'  אסדר לך פגישה עם החזון איש אמר ר' חיים ועיניו שופעות ביטחון ואמונה, ואז תראה הכל בעיניך!'

     ר' חיים והמהנדס הגיעו לביתו של החזון איש, המהנדס היה בטוח שהוא יפגוש אדם שעל מדפי לשכתו המפוארת ספרי מדע שונים בתורת הגיאולוגיה וההנדסה, אך לתדהמתו פגש באדם לבוש בפשטות,  ועל השולחן הרעוע שלפניו מונחים ספרי גמרא, ובהם היה שקוע. רצה המהנדס לסוב על עקבותיו ולעזוב את המקום, אך עיניו המאירות של הרב שבו אותו וסימרו אותו למקום. ' כן' פנה אליו החזון איש בחביבות 'מה דעתכם על תכניותיו של ר' חיים?'  אין אפשרות לחפור במקום הזה!' פסק המהנדס בנחרצות ופתח בהסבריו המדעיים, אך החזון איש במתק לשונו קטע את דבריו: 'חכמינו, 'זכרונם לברכה, הכירו כל אבן ואבן', ומיד פתח את הגמרא והראה למהנדס: 'הנה, פה כתוב, שאבן מסוג זה נמסה במים הנוזלים לאט-לאט מתוך צינור דק, וכך היא מתרככת ומתפוררת, ובסופו של דבר יתאפשר לחפור בה.'

     עוד זמן מה ישבו ר' חיים והמהנדס בחדרו של החזון איש, וכאשר יצאו, אמר המהנדס שהיה מוקסם מהחכמה העצומה של גדול הדור: חוויה שכזו לא עברתי מימי! אכן כמה קטנים אנו, אנשי המדע! יש לנו הרבה מה ללמוד!'. 

 אדם עשיר הוא כזה שילדיו רצים לזרועותיו כאשר הידיים שלו ריקים.    

      אם אני רוצה להיות הורה "מושלם" אני דן את עצמי לכישלון מראש, ובמקום לנסות להיות "מושלם" עליי להיות ההורה הכי טוב שאני יכול להיות ולשים זאת כמטרה עליונה.

     האנשים היחידים שבאמת מכירים את הסיפור שלך, הם אלו שעוזרים לך לכתוב אותו.

    ה"מכתב מאליהו" כתב שכשם שבחודש אב ישנו תהליך בשלבים ובהדרגה מצד ענייני האבלות שכל שלב מביע עוד התרחקות מהקב"ה והסתר פנים, כך גם בחודש אדר, ככל שמתקרבים לפורים ישנה התקרבות למלך ויכולת מיוחדת לגילוי פנים.

הדיסק הלא נכון (הרב צבי נקר(

     בעל המעשה מספר יש לי עסק גדול להדפסות וצריבות על גבי דיסקים. רבים משתמשים בשירותיי:  בעלי שמחות, מנהלי תזמורות, מנהלי אולפנים, וכן אלו שרוצים מזכרות לבר מצוה, מסיבות, אירועי התרמות וכן אסיפות הספדים על צדיקים.

     באותו יום עליו נסוב סיפורנו, היה עלי להכין שתי הזמנות א. למוסד גדול שערך דינר לתורמים. ב. למשפחה שביקשה שישים דיסקים של הספד על סבם, שרצו לחלק ביום השלושים עם נוסח מיוחד על גבי הדיסק. גמרתי להכין את ההזמנות, ובשעה ארבע אחה"צ שלחתי שליח לאולם עם חבילת הדיסקים לתורמים. כל דיסק הכיל שיר מיוחד ומרגש, שהוקלט על ידי נגן ידוע והוצג כמצגת מרכזית לבאי האירוע.  עטיפת הדיסק הודפסה כחלק מהעיצוב הכללי המרהיב של שולחנות ערוכים ובארים, והונחה בקפדנות על כל צלחת לכל מוזמן.  שעה לאחר מכן הגיע נער לקחת את ההזמנה של דיסק ההספדים ל'שלושים' של הסב הצדיק. הכנו לו ערימת דיסקים בשקית גדולה, שילם ואץ לדרכו. נעלתי את העסק והלכתי לביתי.

     בשעת ערב מאוחרת אני מקבל טלפון קולני: 'מה אתה חושב לך? אין לך טיפת אחריות! הרסת לנו את הערב'! היה זה ערב הדינר. 'מה קרה'? גיששתי, 'האם הצבעים לא יצאו כמו שהזמנתם?' ' צבעים, צבעים!' נשף הדובר בזעם, 'חילקנו לתורמינו היקרים הספדים באידיש במקום השיר המרכזי של האירוע, שיר שרצינו שייחקק לתורמים בעצמות! בדיסק שחולק לתורמים לא נמצא השיר שביקשנו,  שומעים שם הספדים על איזה רב... אני חושב על תורם שיוצא מהאירוע, מכניס את הדיסק שקיבל לטייפ של הרכב, ומה הוא ישמע שם?! אתה מבין את משמעות הדברים?! טעות כזו עושה רושם עלוב, חובבני.  התדמית שלנו נפגמה ללא תקנה בגללך! מי יודע כמה תרומות נפסיד בשל הטעות שלך!'

     כיסיתי את אוזניי בשתי ידי. לא הייתי מסוגל לשמוע. איני מדבר על אובדן של לקוח טוב כמו המוסד הגדול שמספק לי עבודה רבה. אלא רק עצם המחשבה על הנזק הגדול שגרמתי. 'אני אפצה אתכם' מלמלתי. 'שום תגמול שתיתן לא יפצה על ריסוק התדמית!' הוא טרק את הטלפון, ואני נאנחתי עמוקות.  עכשיו צריך לברר מה קרה אצל משפחת המספידים, ומיד צלצל הנייד שלי, הפעם היה על הקו אחד מבני משפחת הסב הנפטר. הוא היה יותר עדין, אך את הכאב בקולו אי אפשר היה שלא לשמוע: 'טעות,  טעות מצערת, אני יכול להבין, הכל משמים. הבן שלי שם לב לדבר לפני שחילקנו את הדיסקים. אנחנו נחזיר לכם אותם ואתם תדפיסו מחדש. תהיה לנו בעיה עם חלוקת הדיסק, כי חשבנו לחלק לכל בן משפחה באולם, עכשיו נצטרך לשלוח את הדיסקים בדואר. אני מקוה שתעזרו לנו בהוצאות של המשלוח.

     באותו לילה נדדה שנתי, ומחשבותיי האם העסק שהקמתי ביזע בשתי ידי הולך להתפורר בשל טעות אנוש מצערת? נזפתי בעצמי, יש מי שמנהל את העולם. זו שגיאה שקרתה, ואנחנו נפיק את הלקחים.  את בעל המוסד אני אפצה אותו אחרי שיירגע במקצת, ואם גרמתי נזק למוסדות התורה והפסידו תרומות לטווח ארוך – הרי כתוב: 'מגלגלים חובה על ידי חייב' לא מצאתי מנוח מה שקרה ויקרה – הכל מאת ה'  , אמרתי לעצמי בנחישות. זהו נסיון באמונה, אין עוד מלבדו. במחשבות חיוביות אלו נרדמתי, את סופו המדהים של הסיפור לא הצלחתי להעלות על דעתי. רק בורא עולם מסוגל ליצור עלילה שכזו.

     למחרת מתקשר אלי אותו אדם שנזף וצעק והדיר את שנתי. 'לא תאמין מה קרה פה'! הוא אמר כשהוא לא מצליח לכבוש את התפעלותו. מה קרה? 'נס'!  האם התוכן של הדיסקים השתנה פתאום?' ' אתה חייב לשמוע. יש סייעתא דשמיא מיוחדת אפילו לטעויות שלך... היום בבוקר מצלצל אלינו אחד מהתורמים הכבדים, מיליונר כזה שלא האמנו שיגיע, כי הוא בקושי מגיע לדינרים, אבל אחד משלנו,  חברה"מן, הצליח לסחוב אותו. יכולתי ממש לשמוע את ההתרגשות בקולו.  תגיד לי, מאיפה לכם ההספדים של הרב אוברמייסטר.' הוא שואל אותי. התחלתי להתנצל ולהסביר לו שזו היתה טעות מצערת שאינה תלויה בנו, והדיסק המקורי ישלח לביתך בקרוב, אבל הוא קטע אותי:  לא לא! אני מכיר אותו! הוא היה הרב שלי בגיל צעיר, המלמד שלי! הייתי יתום מאב, והוא היה כמו אבא, ההשפעה של דבריו מחלחלת בי עד היום. אני ששומר מצוות – זה רק בזכותו. כבר שנים אין לי קשר אתו. לא ידעתי שהוא נפטר.... לא יכולתי לישון הלילה... הכל עמד לי מול העיניים. מאיפה קיבלתם את ההספדים עליו? אני אומר לך שכל מילה אמת. הם לא הגזימו, היושר שלו, התמימות, הענוה, הרצון לתת משלו לאחרים כמה שיותר, איפה יש אנשים כאלה היום?!' וכך הוא משתפך ומשתפך שעה ארוכה . מסתבר שעוד אנשים לא ישנו בליל שימורים זה... ואז הוא אומר לי', ממשיך בהתלהבות מנהל האירועים של המוסדות: 'אני רוצה לתרום לכם. אתם גרמתם לי להתרגשות גדולה. הדיסק שלכם כמו צוואה מהרב שלי. יש לכם זכות!' הוא הבטיח לשלוח שליח עם צ'ק, ותוך שעה קיבלנו תרומה בסדר גודל שלא חלמנו עליו... יותר מכל מה שחשבנו שנשיג בדינר הזה'. את חלקי בפאזל מילאתי בכך שסיפרתי את הסיפור לבן הרב כשבא ליטול את הדיסקים המתוקנים.  עיניו מלאו דמעות. 'זה כל כך מתאים לאבא', מלמל לעצמו, 'ואתה זכית, שהרי נאמר מגלגלים זכות על ידי זכאי!'.. 

  במסכת שבת דף קי"ח: כתוב: "אמר רבי יוחנן משום רבי שמעון בר יוחאי אלמלי שמרו בני ישראל שתי שבתות כהלכתן מיד נגאלים". ומבאר בספר "חמדת ימים" ששתי שבתות הכוונה שמירת שביתת השבת עצמה ושמירת שביתת התוספת שבת,  שבזכות זה עם ישראל יגאל. מרן הגאון רבי חיים קניבסקי שליט"א אומר "תוספת שבת זה זכות גדולה להינצל מכל פגעים רעים, וכל מי שיקפיד בזה, יהי לו הצלחה בחינוך יוצאי חלציו , ופרנסה טובה ושפע בכל העניינים". [לקראת שבת]

    בפרשה הקדושה הזו נאמר "ועשו לי מקדש" וכן "ויקחו לי תרומה". לרמוז: שבכל פעולת קודש צריך לומר 'זה הדבר לקדושה', בכל מעשה שיעשה יאמר כך "זה לשם קדושה!" כמו שצריך לעשות בברית מילה, בכסא של אליהו, שצריך לומר 'זה הכסא ...' ("מגיד מישרים"(

    דמיונו של אדם יכולה לכלול את כל היקום (שמואל אייזיקוביץ)

     טוב לשמוע גערת חכם מאיש שומע שיר כסילים (קהלת ז' ב')

בחרבי ובקשתי - היא חכמתו ותפלתו (רש"י) [מתוך 'בך בטחנו'-הרב צבי נקר]

     הסיפור המיוחד שלפנינו משלב בתוכו תפילה, ביטחון בה' וישרות בלתי מצויה.

     הסיפור ארע בשנים האחרונות בביתו של אחד מראשי הישיבות המפורסמות, אשר נפטר לאחרונה במיטב שנותיו, וסופר מפי בני המשפחה במהלך ימי השבעה.  שנים מספר קודם פטירתו עמד ראש הישיבה להשיא את בתו הצעירה לחתן בן תורה מופלג ובר אוריין. כמנהגו של עולם, הוצרך הוא להתחייב על סכום גדול בעבור רכישת דירה לזוג הצעיר למען יוכל החתן המופלג לשבת על התורה ועל העבודה מתוך נחת והרחבת הדעת. קשה היה הדבר עד מאוד לראש הישיבה, בהיות שכל ימיו ואף לאחר שזכה לחתן כמעט את כל ילדיו, הקפיד הוא שלא להיות חייב דבר לאיש. אולם מה לא עושים כדי לזכות בחתן בן תורה? ראש הישיבה לא התחייב אפוא, בטרם ערך תכנית כלכלית ברורה שבאמצעותה קיווה לממן את חלקו בדירה לזוג הצעיר. הרעיון שמאחורי התכנית היה פשוט: למכור את הדירה שבה דר עד עתה, ולרכוש תחתיה דירה בעיר מרוחקת. הפרש המחיר שבין שתי הדירות אמור היה להותיר בידיו סכום נאה שהיה בו כדי לכסות את כל חלקו בדירה המיועדת לזוג הצעיר בלא ליטול חובות כלל.

     התכנית הייתה נפלאה, אלא שזמן קצר לאחר החתונה שנחוגה בשעה טובה ומוצלחת, התברר כי בשל הצטברות של כמה עניינים בירוקרטים, לא היה ניתן להוציאה אל הפועל. היה אפוא על ראש הישיבה למצוא דרך אחרת לגייס את הסכום הנדרש. נראה היה כי אין לו מנוס אלא להתחיל ‘לגלגל חובות’ כלשון העם, אולם ראש הישיבה החליט שלא להתייאש. בני הבית היו מודאגים ואף הביעו את חששם לפני ראש הישיבה שהרגיעם בתשובה ובהוראה ברורה: "התפללו!".  דבריו לא הפתיעו את בני המשפחה. הן משחר טל ילדותם לימדם אביהם כי אין דבר שאי אפשר לבקש מריבון העולמים, אף מאז ומתמיד נודע אביהם בקרב תלמידיו ומכיריו הרבים כ’עמוד התפילה’, ורבים מאלו שזכו לשמוע את תפילתו היו מציינים בהתפעלות, כי די בשמיעת ניגון תפילתו כדי להבין מתוכו בנקל את פירוש המילים. אלא שהפעם בכל זאת התגנבה לליבם התחושה, כי מי יודע,  אולי דווקא עכשיו בגילו המבוגר יחסית, יצטרך אביהם 'לגלגל' כספים בהלוואות כשבדרך הטבע אין לו היכולת להיחלץ מכך. וכי מהיכן 'יפול' עליהם בפתע פתאום סכום כה גדול? לעומת זאת, לראש הישיבה, בביטחונו החזק בבוראו, לא היה כל ספק כיצד לפעול. הוא הורה מיד לבני המשפחה לפתוח במסע חיפושים אחר דירה מתאימה לרכישה. כאשר לשאלות שחזרו על עצמן "כסף מנלן?"  השיב ראש הישיבה בביטחון: "מתפללים". כשסוף סוף נמצאה הדירה המיוחלת, דירה נאה וצנועה באחת הערים החרדיות, לא נרתע ראש הישיבה מלחתום על חוזה הרכישה, מתוך ביטחון מוחלט בריבון העולמים שישמע תפילתו ויסייע בידו להמשיך לשבת על התורה ועל העבודה כשאיפתו הטהורה מבלי כל מפריע. לשם השלמת תהליך הרכישה נאלץ הוא ליטול 'משכנתא' גדולה מהבנק,  ואף לפנות לכמה וכמה גמחי"ם לבקשת הלוואה, כדי להשלים את הסכום הדרוש. אולם במקביל הוא לא פסק מלהתפלל לפני ה'. בתפילתו ביטא את שאיפתו של דוד המלך עליו השלום: 'אחת שאלתי מאת ה' אותה אבקש, שבתי בבית ה’ כל ימי חיי' - מבלי שיאלץ להיטרד מלימוד התורה בגלגול חובות שאין לו מושג כיצד לפורעם.

     אך חלפו כמה ימים, והנה התרחש הלא יאומן. בשעת צהריים, עת שב ראש הישיבה לביתו לאחר בוקר גדוש בהרבצת תורה, נשמע לפתע צלצול טלפון. הדובר שמעבר לקו הזדהה כעורך דין תל אביבי אשר הופקד כאחראי על ירושתו של נפטר פלוני, קרוב משפחה רחוק של ראש הישיבה. איש זה היה זקן וגלמוד, ובמשך עשרות שנים השתדל ראש הישיבה לקרבו, כשמפעם לפעם ובפרט בערבי חגים היה מתקשר אליו לאחל לו שנה טובה וכיוצא בזה. זה עתה נפטר האיש, וראש הישיבה השתתף בהלווייתו והספידו נרגשות. אולם למרות הקשר הנעים שהיה לו עם המנוח, הופתע לחלוטין לשמוע מפי עורך הדין כי האיש חתם בפניו על צוואה שבה הוא מורה להוריש לו חלק נכבד מירושתו, העומד על סכום של מיליון ש"ח טבין ותקילין. 'הודו לה’ כי טוב כי לעולם חסדו'- בקעה ההודאה מאליה מפי ראש הישיבה משסיים את השיחה עם עורך הדין. הנה שמע ה' לתפילתו ובדיוק בזמן שבו היה כה זקוק לכך, שלח לו במפתיע סכום נכבד שכיסה את עלות הדירה ואף הותיר בידיו סכום נכבד ביותר.  אלא ששעות ספורות לאחר מכן חל מהפך מפתיע. שוב צלצל הטלפון בביתו של ראש הישיבה, ומעבר לקו נשמע קולו הרשמי של עורך הדין: "ברצוני לעדכנך כי זה עתה הופיעה במשרדי אחיינית המנוח, אשר החליטה לערער על צו הירושה בטענה כי הוצאת את הצוואה מידיו במרמה ובלשון חלקלקות, תוך הפעלת לחץ נפשי וכדו'". מעבר לקו השתררה שתיקה של הלם.  מיותר היה לומר כי לדברים לא היה כל שחר, וכמו קרא את מחשבותיו המשיך עורך הדין: "הבהרתי לאחיינית כי אין כל ממש בדבריה, הלא בפני חתם המנוח על הצוואה. כמו כן הוספתי שבאפשרותי להעיד בכל בית משפט שתדרוש, כי דבר הירושה נפל עליך כרעם ביום בהיר, וניכר היה שלא ציפית לו. אלא שהיא מתעקשת כרגע להקפיא את צו הירושה, ונראה כי לא יהיה מנוס מלהמתין לצו מחודש מבית המשפט. מכל מקום", הרגיע עורך הדין את ראש הישיבה, "למרות שיתכן שהתהליך יקח זמן רב, ברור לי כשמש כי לבסוף בית המשפט לא יקבל את טענת האחיינית וכי יורה להותיר את צו הירושה על כנו"". דבריו הנחרצים של עורך הדין הניחו במעט את דעתו של ראש הישיבה, אלא שדקה קצרה לאחר שהסתיימה השיחה החלו לקנן בליבו חששות אחרים מהסוג שעורך הדין לא היה מסוגל להבין. לנגד עיניו חלפו סוגיות שונות בהלכות קניינים. מן הסוגיות עלה בליבו החשש כי כיון שכמסתבר,  קרובו שלא היה שומר תורה ומצוות לא חתם על הצוואה ב'קנין' כדת, לפיכך יתכן שאין לצוואה תוקף הלכתי, ועל הירושה לעבור אפוא לידי האחיינית, שדרגת קרבתה למנוח היתה גבוהה בהרבה משלו.

     את הימים הבאים העביר ראש הישיבה בעיון מעמיק בספרי הלכה ושו”ת, כאשר אחר העיון הגיע למסקנה כי אמנם לדעת רוב הפוסקים אין כל חשש בצוואה, אולם לדעת הגרי”ש אלישיב, שאותו החשיב למורו ורבו, יש חשש בדבר . ראש הישיבה שקע בהרהורים, ובסופם החליט באומץ ובביטחון שלא להיכנע לפיתוי הכספי. אין הוא מעוניין להיכנס אף לחשש קל של גזל, וליבו בטוח בה' כי ימציא לו את הכסף הנדרש לו בדרכים כשרות יותר.

     בטרם יפוג תוקפה של ההחלטה, מיהר להתקשר לעורך הדין כדי להודיע לו כי בשל חששות הלכתיים הוא מוותר על חלקו בירושה. אלא שלא הספיק הוא לפצות את פיו, וכבר נשמע מעבר לקו קולו הצוהל של עורך הדין: “כבוד הרב,  אינך צריך לדאוג. העניינים סודרו. אמש נפגשתי מדעתי עם האחיינית, הבהרתי לה שוב תוך שאני מגבה את דברי במסמכים ובפסקי דין תקדימיים, כי לבקשתה אין כל סיכוי להתקבל. היא שמעה והשתכנעה ולבסוף החליטה להגיע עמך לפשרה. בפניך עומדות עתה שתי אפשרויות: או להסכים לפשרה, או להמתין עד שבית המשפט יאמר את דברו, וכאמור הדבר יכול להימשך זמן רב"  . כצפוי, בחר ראש הישיבה בדרך הפשרה. הוא נפגש עם האחיינית והציע לה להחליט בעצמה על גובה הסכום שאותו היא מבקשת כפיצוי על הסרת התביעה. האישה הרהרה לרגע, ולאחר מכן שטחה בהיסוס את הצעתה: “אם תסכים,  אטול לעצמי עשרים אחוז, ושמונים אחוז יוותרו בידך" . מבחינתה הייתה זו הצעה לשם התמקחות גרידא, בטוחה הייתה שהרב יתעקש או ידרוש אחוזים גבוהים יותר, אך מה רבה הייתה הפתעתה כאשר ראש הישיבה הסכים מיד להצעתה. הפעם היה זה בגדר 'מתנה', ולא בגדר 'ירושה'. ההסכם נחתם במשרדו של עורך הדין, והכסף שהיה בו לכסות ברווח את חלקו של ראש הישיבה בדירה, הועבר מיד לחשבון הבנק של ראש הישיבה, ומשם להחזר החובות שזה עתה נלקחו לשם רכישת הדירה המכובדת לזוג הצעיר.

     אף אנו זכינו בעקבות הירושה לסיפור נוסף שיש בו כדי להמחיש את כוחה של תפילה הבוקעת ממעמקי הלב,  תפילה שבכוחה לפעול ניסים גלויים ולשדד את כל מערכות הטבע.