בהר - זמן  זה הכול: איך לומדים להעריך רגע חולף?

בסתם יום של חול, הזמין הרב את תלמידיו למסיבה חגיגית בביתו. הוא קיבל אותם בפנים מאירות ובשולחן ערוך בכל טוב. הרב סיפר בהתלהבות כי הוא זוכה לערוך כעת סיום על התלמוד.

התלמידים התפלאו, הרי הרב סיים כבר כמה פעמים את התלמוד ומה ההתרגשות המיוחדת? הסביר הרב: הסיום הזה שונה מכל אלו שערכתי עד היום. את הלימוד הזה למדתי בכל הדקות המתות בהן לא עושים כלום (או מזפזפים באייפון ...). בזמן התור למכולת, העיכוב בבנק, ברגעי ההמתנה לאישה המתלבשת בדרך לשמחה משפחתית... והנה הדקות הקטנות הללו התקבצו לסיום התלמוד... אז תראו תלמידיי, כמה זמן פנוי יש בחיים וכמה אפשר להספיק בו...

זמן הוא המוצר הכי יקר בעולם. יותר מכל דבר אחר, הזמן הוא הגורם המכריע מה נספיק בחיים ולאן נגיע[1]. זמן זה כסף, זמן זה ידע, וזמן זה עבודת ה' והתעלות רוחנית. לכן מספר האדמו"ר הריי"צ כי כאשר קיבל בילדותו דמי כיס והתלבט מה לקנות בהם, ספר קודש או שעון, החליט לקנות שעון. כיון שהשעון הוא זה הגורם לנו ומפציר בנו ללמוד בספרים[2].

כך אמרו קדמוננו: 1. מדרש שמואל אבות ה,כג: אין אבידה כאבדת הזמן, שאין לה תמורה כלל.

וכאן עולה השאלה, איך לומדים להעריך את הזמן? איך ממקסמים את הפוטנציאל של רגע חולף?

למען האמת, אין כאן רק בירור עקרוני, אלא זהו גורם המשפיע באופן ישיר על אורך חיינו בעולם. כולנו מבקשים אריכות ימים וזמן נוסף לחיות עם המשפחה, אבל מהו הגורם הקובע את אורך חיינו?

חז"ל ראו זאת כך: אדם המנצל את ימיו עד תום, מעורר את הקב"ה לתת לו עוד ימי חיים. מי שמקבל מתנה ויודע להעריך אותה, גורם לנותן המתנה לתת לו עוד ממנה. המדרש שמואל באבות דלקמן מביא על כך משל חודר ללב: אדם ביקש מהמלך מתנה והמלך נתן לו שק עם אבנים טובות ומרגליות. אולם הוא היה בטלן ואיבד הכול במסחר כושל. כיון שהיה מקורב למלך, הוא בא וביקש שוב מתנה כזו. אמר לו המלך: בשביל מה אתן לך עוד? הרי גם את הקודמים איבדת?

אבות ג,י: שינה של שחרית ויין של צהרים ושיחת הילדים ... מוציאים את האדם מן העולם [מקצרים חייו ח"ו]. - רבנו יונה שם: ראוי לטרדו מן העולם, כי הבל הוא והבל ימיו ... על מה יוסיפו לו ימים?

אנו עוסקים בכך היום משתי סיבות: ראשית, משום מצוות ספירת העומר המלווה אותנו בימים אלה, ולפי הגישה החסידית, חלק גדול מהמסר של ספירת העומר הוא פיתוח מודעות אל הזמן החולף.

היום יום א אייר: חסידי אדמו"ר הזקן היו תמיד סופרים ... וכך הוא עניין העבודה: השעות צריכים להיות נספרים ואזי הימים נספרים. כשחולף יום, צריכים לדעת מה פעלו ומה להמשיך לפעול.

והסיבה השנייה היא, אחת המצוות החשובות והמרכזיות בפרשת השבוע: איסור הלוואה בריבית. הרבי מוצא באיסור הזה מסר כביר אודות משמעות הזמן בחיים. ההסבר החסידי הוא חלק מתפיסה מקורית ומעמיקה של רבותינו נשיאנו אודות המשמעות העמוקה והמחייבת של רגע בחיים אשר מעניקה חשק והתלהבות בניצול כל רגע חולף.

א. פרשת בהר היא הפרשה הל"ב בין פרשיות התורה[3], ואכן היא פרשה מוארת באהבת ישראל וברגישות חברתית. הפרשה הזו היא הפרשה הכלכלית של התורה ומציגה את העקרונות התורניים להקמת מערכת מסחר הגונה, משוכללת – ויחד עם זה, חברתית ומעניקה הזדמנות שווה.

במרכז הפרשה עומדות שלוש מצוות אשר משנות ללא הכר את עולם המסחר: שמיטה, יובל וריבית.

את מצוות השמיטה אין צורך להציג. אנו אוכלים בימים אלו את פירות השמיטה האחרונים. נקודת הרעיון הוא, שפעם בשבע שנים, מערכת המסחר עוצרת את עצמה לשנה אחת. במהלכה לא עובדים בשדה, מפקירים את היבול, ושומטים את החובות האמורים להיות משולמים בשנה הזו.

אולם ככל שהמצווה הזו היא מאתגרת לקיום, הבה נראה את מצוות היובל. המצווה הזו היא לא פחות ממהפכנית ונועדה להביא לאיפוס ואתחול של המערכת הקניינית. כאשר יהודי מוכר קרקע, הוא מוכר אותה לחמישים שנה בלבד (או עד שנת היובל שחל קודם לכן), ובשנת היובל, המערכת מתאפסת והקרקעות שבות אל המוכר. בנוסף, העבדים משתחררים מאדוניהם ושבים לבתיהם.

2. רמב"ם שם י,יד: מראש השנה עד יום הכיפורים [בשנת היובל] לא היו עבדים ... משתעבדים לאדוניהם ולא השדות חוזרות לבעליהן, אלא עבדים אוכלים ושותים ושמחים ... כיון שהגיע יום הכיפורים – תקעו בית דין בשופר ונפטרו עבדים לבתיהם וחזרו שדות לבעליהן[4].

המפרשים מקשרים את הרעיון עם פירוש המילה "יובל": בעוד שרש"י טוען כי פירושה הוא שופר האיל בו תוקעים בתחילת השנה והאיל היה נקרא בשם 'יובלא', הרמב"ן כותב כי "יובל" הוא מלשון 'הובלה' (כמו המוביל הארצי), משום שהשדות והעבדים מוּבַלים לבעליהם הראשונים.

רש"י כה,י: יובל שמה – על שם תקיעת שופר [כמו 'במשוך היובל', והכוונה היא ל(קרן ה)איל שהיה מכונה בשם 'יובלא']. רמב"ן: בה יוּבַל כל איש אל אחוזתו, ואל משפחתו יובילוהו רגליו מרחוק[5]. 

המצווה השלישית בסדרה – ריבית - נוגעת לכל יום, ובה מצווה התורה לסייע לחיי הקיום של העני ולתת לו הזדמנות לשרוד מעל המים.

כאן מבקשים המפרשים להבין, מה עומד מאחורי המצוות הללו, ובמיוחד שמיטה ויובל? מה מבקשת התורה להשיג באותה עצירה כלכלית בשת השמיטה, וקל וחומר באיפוס הכולל אחת לחמישים שנה?

סיכום דברי המפרשים מעלה כי התורה מעניקה כאן את התשובה לשתי הבעיות הכלכליות הגדולות ביותר. הבעיה הראשונה קשורה בעשירים, והשנייה קשורה בעניים. הראשונה היא בעיית החמדנות, שממכרת את העשיר לרדיפת החומר ומכלה את חייו לבטלה. במקום לחיות חיי רוח וליהנות ממשפחתו, הוא מאבד את החשוב מפני הדחוף. הבעיה השנייה היא חוסר השוויון הכלכלי, שגורמת לעשירים להתעשר בלי סוף ולעניים לעמוד מהצד ללא יכולת אמיתית להתחרות בהם.

נתחיל מהנושא הראשון: ספר החינוך טוען כי המצוות הללו באות לבלום את הרדיפה אחרי החומר. המצוות הללו מזכירות לעשיר כי הוא חי על חשבון הקב"ה, כל מה שישיג או לא ישיג, נקבע בגזירת שמים ומה יועיל לו לרדוף עוד ועוד? הגישה הזו עוצרת באופן ישיר גם את השקר, הגניבה והגזל, משום שהאדם חי בתוך מודעות שהכול מוחלט למעלה וישוב בסופו של דבר לבעליו החוקיים.

הרב עדין אבן ישראל (חיי עולם פרשתנו) מביא לכך משל נאה: בלב העיר ניו יורק, ישנו כביש ראשי עם כיכר השייך לבעלות פרטית, אך הבעלים התירו לעירייה לעשות בו שימוש ציבורי. כדי לבסס את בעלות האיש, סוגרים את הכביש פעם בשנה ומאותתים לציבור כי אנו רק מתארחים כאן...

ספר החינוך מצווה של: עם מצווה זו ... ירחיקו עצמם שלא יגזלו קרקע חברם ולא יחמדוה בליבם, בדעתם כי הכול שב לאשר חפץ האל שתהיה לו. ועניין זה דומה קצת למה שנהוג במלכותא דארעא, שלוקחין אדנות מזמן לזמן מערי הבצורות אשר לשריהם, להזכיר להם יראת האדון ... אולם מלכי ארץ יעשו כן ליראתם פן ימרדו השרים בהם, והאל ברוך הוא ציווה לעמו כן לזכותם ולהיטיב להם[6].

מול העמדה הזו, מציג הרמב"ם גישה שונה. לדעתו, התורה באה לשמור את האיזון החברתי ולמנות פערים מעמדיים. כמובן, הכוונה היא על הוויכוח הקורע את העולם הכלכלי מאות שנים:

מדיניות השוק החופשי יוצרת בעיה בכך, שההון מתרכז בידי קבוצה קטנה. המצב כיום הוא שכמעט אי אפשר להקים עסק קטן, משום שהכול נמצא ברשתות הגדולות, והן עצמן שייכות לכמה טייקונים שגם מוכרים לנו את הדלק, הסלולארי והטיסות לחו"ל. המספרים מראים כי תשעים אחוז מהעושר העולמי נמצא בידי אחוז אחד מהאוכלוסייה. הבעיה צומחת ומתפתחת יותר בדורות הבאים, משום שהעניים אינם יכולים לתת לילדיהם חינוך נאות והזדמנות שווה להצליח בחיים.

פתרון אחד לבעיה הוא גישה סוציאליסטית, הדוגלת בעיקרון שוויון הזדמנויות לכולם. דובריה מציעים לצמצם את הבעלות הפרטית (או אפילו לשלול אותה לחלוטין כמו בשיטה הקומוניסטית), ולהשאיר את משאבי הייצור העיקריים בידי הממשלה. כך הממשלה נהנית מעודף תקציבי ויכולה להעניק את החינוך היוקרתי ושוויון ההזדמנויות לכולם.

עם זאת, הבעיה הגדולה של השיטה הזו, היא ירידה ביצרנות. האדם מונע מתאוות אגו ורצון להעשיר את עצמו וילדיו ואינו רואה סיבה להתאמץ במיוחד עבור המדינה. על כן החזקת המפעלים בידי פקידי השלטון, גורמת לירידת איכות המוצר, להעדר תחרות ולחוסר יעילות.

השיטה ההפוכה, קפיטליזם, דוגלת בעיקרון החירות ולכן דובריה מציעים לצמצם את הממשלה, להפריט הכול ולאפשר כמה שיותר קניין פרטי. עם זאת, הבעיה בשיטה היא, כאמור, שהקפיטליזם הופך להיות קפיטליזם חזירי והעניים מאבדים את אפשרות הקיום.

מה קובעת הגישה הכלכלית של התורה?

מצד אחד, התורה נוטה בהחלט לגישה הקפיטליסטית. התורה משבחת את האבות שעשו חיל בעסקיהם והתפתחו היטב, ואינה מזכירה בשומקום קניין כללי על ידי המלך או המדינה[7].

כך נראה גם בפרקי אבות ה,י: האומר שלי שלך ושלך שלי – עם הארץ!. הנה, 1500 שנה לפני קרל מרקס, מתייחסת המשנה לקניין משותף בו הרכוש שייך לכולם – וקובעת כי זו גישה של עם הארץ.

מבארים המפרשים שם (רש"י, רבינו יונה, וברטנורא): רוצה בתקונה של הארץ, אבל אין בו חכמה להבדיל בתיקונים הראויים. כלומר, השיטה הקומוניסטית היא מחשבה אוטופית של אנשים מלאי כוונות טובות, אך הם אינם מבינים איך עובד העולם ומה מניע את האדם. במילה אחת: אגו.

ידועה גם האיגרת של הרבי ברוח זו, בה הוא מטיל ספק בסיכויי השיטה הקיבוצית בארץ (כפי שהוכיחה המציאות לבסוף), משום שהיא אינה מאפשרת פיתוח עצמי ואינדיבידואלי של כל אדם:

אגרות קודש הרבי מלובאוויטש כג/רסד חיי הקבוצה אינם מטרה כשלעצמה, אלא שלב והכנה לפיתוח האינדיבידואליות שבכל אחד. היחיד מוצא סיפוק ושלמות כשאפשר לו להביא לידי פועל דווקא את השטח האינדיבידואלי שבו הוא מצטיין מחבריו וסביבתו, כי הלוא זו העצמיות שלו.

אך מצד שני, כיצד תתמודד התורה עם הקפיטליזם החזירי? איך נגיב מול הפערים החברתיים?

כאן נכנסת פרשת בהר ומציגה מתווה כלכלי של קפיטליזם עם מצפון, קרי שוק חופשי מוגבל. בשנת היובל מתרחש איפוס קנייני, שבו היחיד מקבל הזדמנות שנייה להתחיל את חייו מחדש. העשירים משיבים את העושר האדיר שצברו במשך 50 שנה ומעניקים ליחיד הזדמנות נוספת. אם ניקח בחשבון שהאירוע הזה מתרחש אחת לחמישים שנה, שזה בערך פעם בחיים, הרי האדם מקבל הזדמנות להיוולד כלכלית שוב באמצע החיים.

מורה נבוכים ג,לט: כל המצוות אשר ספרנום בהלכות שמיטה ויובל, מהם לחמלה על בני אדם והרחבה לבני אדם כולם, כמו שאמר: 'ואכלו אביוני עמך' [מהפקר הסחורה בשביעית] ... ומהם עיון בתיקון הפרנסה והכלכלה על ההתמדה [שהקרקעות יתמידו אצל בעליהם המקוריים], היות הארץ כולה שמורה לבעלים ואי אפשר בה מכירה לצמיתות ויישאר ממון האדם שמור עליו ועל יורשיו.

כמובן, אפשר להחיל את כיוון המחשבה הזה גם על המצווה השלישית בסדרה - איסור ההלוואה בריבית. זאת רגל סוציאלית שלישית, המסייעת לעני לעבור תקופות קשות בחיים ולהשיג הלוואה ראויה בלא ריבית, שתאכל לו את הרווח המינימאלי.

רמב"ן תצא כג,כ: הרבית שהוא נעשה מדעת שניהם וברצונם, לא נאסר אלא מצד האחווה והחסד.

עד כאן הסבר שלוש המצוות הללו ברמה הפשוטה. בקטע הבא נבחר מצווה אחת מתוך השלוש – איסור הלוואה בריבית – ונקרא אותה מחדש, באופן מקורי ומעמיק לפי הסבר של הרבי.

ב. משום מה, תורת ישראל מתחילה באות ב. במקום להתחיל באות הראשונה, א, התורה בוחרת לקפוץ ישר לכיתה ב ולפתוח במילה "בראשית". מדוע זה כך?

מה גם שישנה מילה נהדרת המתחילה באות א' ואין מתאימה ממנה לפתוח את התורה: "אלוקים". מדוע אפוא מתחילה התורה באות ב? השאלה מעניינת במיוחד, משום שפתיחת התורה באות ב, יצרה בעיה גדולה בפני חכמינו. תלמי המלך ביקש לתרגם את התורה ליוונית, וחכמי ישראל נאלצו לעשות כמה שינויים בתרגום כדי לשרוד את ביקורת המקרא של הגוי. השינוי הראשון היה במילה הראשונה בתורה. במקום לכתוב "בראשית ברא אלוקים", הם כתבו: 'אלוקים ברא בראשית', משום שחששו כי המלך יבין שישנו אל קדום בשם 'בראשית' שברא את אלוקים ח"ו.

ואם כן, התורה הייתה יכולה לכתוב מלכתחילה 'אלוקים ברא בראשית', וכך הפסוק היה מובן יותר, וגם היה אסתטי יותר בהיותו מתחיל באות א?

מוסבר בחסידות רעיון חשוב: למעשה, התורה שלנו היא התורה השנייה. לפנינו, נלמדת התורה בעולמות העליונים ושם נלמדות התורה והמצוות עם המשמעות הרוחנית שלהן. השור והחמור, הכסף והזהב, מתורגמים שם לאותיות אחרות מעולמם של העליונים.

גם את איסור ריבית, אפשר ללמוד בפשטות כאיסור להלוות כסף בריבית, אך אפשר ללמוד אותו כמשל וסמל למשמעות עמוקה הרבה יותר.

אפתח עם סיפור מופת אישי מתוך משפחתנו: סבי מצד אימי, רבי יצחק וולפא, כיהן במשך עשרות שנים כמנהל סניף דיסקונט בירושלים. בהגיעו לגיל פנסיה, הוא פרש מהבנק ונסע עם סבתי לבקר בחצרות קדשנו. הוא סיפר לרבי כי הוא פורש בימים אלו לפנסיה ובכוונתו לנוח קצת. הרבי התנגד לכך בתוקף ואמר כי אדם צריך להמשיך לעבוד ככל שביכולתו ועליו להמשיך לעבוד בבנק. סבי התפלא על הדברים ואמר כי הוא חייב לפרוש על פי חוק, אולם הרבי התנגד לכך ואמר שהוא צריך להמשיך לעבוד.

כשהם שבו לארץ, המתינה לו בערימת הדואר מעטפה מבנק פאג"י ובו מציעים לו להצטרף בהסדר מיוחד כמנהל בכיר שלהם בירושלים. כמובן, דברי הרבי הדהדו באוזניו והוא המשיך לעבוד כמו אדם צעיר עוד עשר שנים...

הבה נתבונן במשמעות של איסור ריבית: הלוואה בריבית מאפשרת למלווה חיים נוחים במיוחד, כמותם אין בשום סוג השקעה אחרת בעולם. הוא יכול לטוס לחו"ל לכל החיים וההשקעה שלו בטוחה ויציבה. מבחינתו, הלווה יכול להרוויח הון עם סכום ההלוואה או להפסיד אותו עד הפרוטה האחרונה, אך הריבית שהוא מקבל היא קבועה, יציבה ובטוחה.

אמנם משמעות הדברים היא, כי המלווה מפסיק להיות מעורב, לקחת אחריות ולחדש. הוא מפסיק ליצור דברים חדשים בהווה, אלא נח על העבר, על הכסף שצבר בעבר ועכשיו הכסף עובד בשבילו.

ובכך שונה הריבית מכל סוג השקעה אחר. כאשר אדם משקיע במניות למשל, הוא חייב להיות מעורב כל הזמן, משום שהשקעתו עולה ויורדת והוא חייב לקבל החלטות ולהשפיע כל העת על מבנה הכסף. [וכך בשטר היתר עסקה, הוא מעורב עכשיו בהשקעות של הלווה, ואכמ"ל]. בשיטת ההשקעה בריבית, לעומת זאת, הרווח שלו בטוח ויציב והוא עובר לחיות על עשייתו בעבר.

וזאת צורת חיים בעייתית בהשקפה תורנית. משום שכל יום הוא משימה חדשה. כל רגע שקיבלנו מאלוקים הוא קריאה למשימה ודרישה לקדש את הרגע הזה. רבותינו נשיאנו מבארים בעומק רב, כי המשימה של האדם היא לקדש את הסביבה שלו ולהעניק לה משמעות נעלית. וכשם שמצווה לקדש את המקום בו נמצאים, את החפצים בהם משתמשים, כך מצווה לקדש את הרגעים השונים.

זאת לא רק דרישה מהגברא, אלא החפצא דורשת זאת. הזמן עצמו קורא לנו לקדש אותו. כל רגע מחיינו מצפה שנעניק לו משמעות קדושה, ובלא זה, הוא הולך לאיבוד שלא לצורך.

הרעיון הזה גלום בעומק רב בתוך מצוות ספירת העומר. לכאורה, מהו הטעם לספור את הימים? הרי ספירה נועדה לדבר מוגדר ומוגבל המונח בקופסא, ואילו הימים רצים קדימה כל העת ומהי התועלת בספירתם? מבאר הרבי, כי מצוות ספירת העומר מזכירה לנו לתת משמעות לימים. הימים קוראים לנו לעשות בהם מצווה ובלעדיה, הם חולפים חסרי משמעות, כאילו לא היו מעולם![8].

כך ידועים דברי הזוהר על אברהם אבינו, שהיה "זקן בא בימים", משום שהגיע למעלה עם כל ימיו. כל רגע בחיים שלו נוצל כראוי והיה אכן בבחינת אריכות ימים וימים ארוכים.

הנה משל חזק: מספרים על יהודי שחשב לעבור לגור בעיר אחרת. בטרם קיבל החלטה כזו, הוא בא לבקר באותה העיר. בכניסה לעיר עמד בית עלמין והוא נכנס (בסקרנות יהודית) לראות אם קבורים שם צדיקים מכובדים המגנים על העיר. הוא רפרף על המצבות וראה לתדהמתו כי כתוב עליהן מספר שנים קטן. על מצבה אחת נכתב שהאיש חי שלוש שנים. על מצבה שנייה נכתב שהאיש חי ארבע שנים וכן הלאה. הוא נבהל מאוד ולא הבין איך הגיע לעיר חסרת מזל שבה כולם מתים צעירים.

הוא צעד לכיוון בית הכנסת והנה הוא רואה כי ההיכל מלא באנשים מבוגרים בעלי זקנים לבנים. הוא ביקש לדעת מה הולך כאן? מישהו התנדב לספר לו. אצלנו מודדים את שנות החיים בדרך אחרת מהמקובל. כל אדם בעיר מחזיק פנקס ובו ממלא בסוף היום איזה יום היה לו. אם עשה היום דבר משמעותי הוא רושם וי, ואם לא, רושם איקס. בסוף החיים, עוברים החברא קדישא על הפנקס וסך הימים החיוביים, הוא משך שנות החיים הנכתב על המצבה[9]...

לקו"ש ג/1010: ריבית פירושה קבלת רווח על הלוואת הכסף, זאת אומרת שהלווה נהנה מכך שפעם היה הכסף שייך לו (אף שעכשיו הוא נמצא לגמרי ברשות הלווה). ואילו שמירת איסור ריבית פירושה, רצון לקבל רווח רק מדבר ששייך לו עכשיו.

התוועדויות תשמב ג/1217 (יא ניסן שנת השמונים): לכאורה אינו מובן מהו התוכן בספירת הימים? הרי משך הזמן אינו בשליטת האדם ולאחר שעובר הרגע, בא מיד רגע נוסף, ומהי התועלת בספירת הימים? אלא עניין זה מדגיש את גודל ויוקר ערך הזמן. לכל רגע שניתן לאדם יש תכלית מסוימת, כדי שהאדם ימלא את השליחות המוטלת עליו ברגע זה, ואז נעשה רגע זה לרגע בעל תוכן ומשמעות. ואילו כאשר עובר רגע מסוים ואינו מנצלו לעשיית טוב – הרי הוא מאבד את מציאותו של הרגע הזה.

ג. לפי היסוד הזה, מבאר הרבי במקומות אחרים, שתי נקודות נפלאות: א. המצווה הראשונה בתורה היא 'החודש הזה לכם', וידועה הקושיה, מדוע נבחרה המצווה הזו להיות הראשונה עד ש"לא היה ראוי להתחיל את התורה אלא בהחודש הזה לכם"?

מבאר הרבי (לקו"ש כו/61 ואילך) כי המצווה הזו נוגעת ביסוד הראשוני ביותר. התורה מצווה אותנו לקדש את הזמן (על ידי קביעת ראש חודש ועיבור שנים), שהוא הגורם הראשוני ביותר בעולם. ואחרי שהזמן מקודש כראוי ומנווט לכיוון הנכון, כל החיים הולכים אחרת.

ב. ידוע הביאור (לקו"ש טז/271) על דברי ריב"ז, שחשש ואמר איני יודע באיזה דרך מוליכים אותי. וידועה השאלה ממה הוא חשש? והרי נאמר עליו (סוכה כח) ש"מימיו לא שח שיחת חולין ולא הלך ארבע אמות בלי תורה ובלא תפילין"? אם הוא לא ראוי להיכנס לגן עדן, מי כן ראוי לכך?

אלא היות שכל רגע בחיים תובע שינצלו אותו כראוי, לכן ריב"ז עסק כל חייו בניצול הזמן בתכלית עד שלא עצר מעולם להרהר אודות עצמו. רק ברגעים האחרונים של חייו, עת הגיעה שליחותו לקיצה, הביט לראשונה לתוך עצמו והעלה את הספק האם הביא לידי מיצוי את היכולות האדירות שלו.

מה כל זה אומר בתכל'ס?

יתכן לומר כי הרעיון נושא בחובו משמעות עצומה. האמירה שיהודי מסוגל לקדש את הרגע, פירושה שהוא שולט על הזמן. בניגוד לתפיסה המקובלת, שבה הזמן הוא האדון הגדול של חיינו. הזמן מכתיב לנו מתי לעבוד, מתי לאכול ומתי לישון, יהודי שולט על הזמן והוא יכול להגדיר אותו מחדש.

יהודי יכול להחליט כי גם זמן שמוגדר כשלב של זקנה ועייפות, יהפוך להיות רגע של התחלות חדשות ודברים אותם לא עשה מעולם. כמו שהכריז הרבי בשנת השבעים כי במקום לצאת לפנסיה, הוא מכריז על הקמת ע"א מוסדות חדשים. יהודי יכול להחליט כי גם זמן של לילה שמוגדר כרגעים של ריקנות ובזבוז, יהפוך להיות מועד של לימוד וקריאה. וכן הלאה.

ברמה מעשית, נסיים בדברי הבעש"ט: צוואת הריב"ש יז: לא להניח שום יום בלא מצווה, הן מצווה קלה או חמורה [כמו נתינת מטבע לצדקה]... והוא דבר גדול מאוד כי אז ידע שעשה פעולה ביום זה.

בהר

החיסרון מאפשר לה' למלא (הרב שלמה קזיוף הלוי)

     המצווה המרכזית בה נפתחת פרשת השבוע היא מצוות השמיטה. מצווה האדם לנטוש את שדהו ולתת לעניים להנאות מיגיע כפיו הייתכן!? כל עמלי ילך לעני היכן ההיגיון!? ויתרה מזו התורה מבטיחה " : וציוויתי את ברכתי לכם..." לשם מה עושה זאת הקב''ה" לא יותר פשוט להשאיר לי את מה ששייך לי ?

     אלא ה' רוצה לאפשר לנו ברכה ועלינו להבין שהחיסרון שיש לנו מהשנה שביעית מתמלא בשפע של הקב"ה העסקה הכי משתלמת... ואיך מתמלא השפע? ע"י הנתינה לעני מוכיח האדם שלכבוד ה' עשה זאת והקב"ה נותן לו בעין יפה. שלמה המלך אומר במשלי "מלווה השם- חונן דל" מי יכול להיקרא מלווה להקב''ה זה שאינו דואג רק לעצמו ובני ביתו אלא חונן דל הוא מפרנס ודואג לאלו המסכנים וחסרי אמצעים והוא יכול להיות סמוך ובטוח שהקב"ה פורע הלוואותיו ויחזיר לו בעין יפה.

     משל ליהודי עשיר ולו שלשה בנים האחד עשיר גדול והשני היה עני וחסר כל. לימים השיא האב העשיר את בנו השלישי בן הזקונים. שלח מכתב לבנו העשיר ובו הוא מבקש ממנו שיבוא לחתונה עם משפחתו ומבקש שיביא עמו את אחיו העני ובני משפחתו עמו". אל תפחד על התשלום של עלות הנסיעה ובגדי החתונה  "כותב האב לבנו" – שכן כל הוצאה שתוציא לכבודי אני אשלם לך עליה . קרא הבן העשיר את המכתב ומיד מיהר לקנות לו ולבני משפחתו את הבגדים היקרים והיפים ביותר שהרי מובטח לו שיקבל החזר. ביום החתונה עלה הבן העשיר עם משפחתו על מרכבתו ואז נזכר באחיו העני ובמשפחתו, מיד שלח את אחד מעבדיו שיביא אותם ונסעו עמו לחתונה. כאשר הגיע המרכבה לאולם השמחות יצאו הבן העשיר ומשפחתו לבושים כבוד והדר, האורחים עמדו בהתפעלות על רוב עושרם של האב והבן. והנה יוצא האח העני ובני משפחתו בלבוש בלוי וקרוע , דממה של מבוכה השתררה במקום. התזמורת החלה לנגן את ניגוני החתונה השמחה פרצה מכל עבר והעניין נשכח מכל לב מלבד אחד אשר לא שכח – האבא כמובן. לאחר שתמו ימי השמחה בא הבן העשיר לאביו ואמר לו שבכוונתו לחזור לעירו ורמז לאביו שעליו לשלם לו את כל ההוצאות המרובות שהוציא לצורך החתונה. האב לא הבין את הרמז ונפרד יפה מבנו וברכו לשלום. לבסוף החליט הבן שעדיף אי נעימות של שעה קלה מאשר לספוג את הנזק הכספי ופנה לאביו ואמר לו": אני מתפלא עליך אבא, הלא אתה אמרת שתכסה לי את כל ההוצאות שאוציא לכבוד החתונה וכעת עושה אתה עצמך ששכחת מכל ההבטחות שהבטחת"? ענה לו אביו": מה שכתבתי הוא שכל ההוצאות שתוציא לכבודי אשלם לך עליהם אך כל ההוצאות והקניות שעשית רק לכבוד עצמך עשית שאם לכבודי היית באמת דואג אז היית קונה את אותם הבגדים גם לאחיך ולמשפחתו הענייה וכיוון שלא כך נהגת מעשייך הוכיחו שלכבוד עצמך אתה דואג ולא לכבוד אביך ועל כבוד עצמך איני צריך לשלם לך ...

     הנמשל מובן מאליו, הדואג לעני מוכיח שלכבודו של ה' עושה זאת והצלחתו מובטחת ... בעצם החיסרון מהיבול של שנת השמיטה ומהנתינה לעני פותח האדם את כיסו ה"חסר" ומאפשר לה' למלא אותו בשפע ברכה והצלחה ...

                                                                                   שבת שלום ומבורך

 ''דעו שהארץ שלי היא“ (אור השבת אלעד)

      כל פרשת בהר עד המפטיר, מדברת על מצוות שמיטה ויובל, על כל כלולותיהן, פרטותיהן ודקדוקיהן, אך באמצע מכניסה שלושה עניינים:

א. איסור הונאת ממון: ”וכי תמכרו ממכר לעמיתך או קנה מיד עמיתך, אל תונו איש את אחיו“ (ויקרא כ“ה, י“ד).

ב. איסור הונאת דברים: ” ולא תונו איש את עמיתו ויראת מאלוקיך כי אני ה‘ אלוקיכם“ (שם י“ז).

ג. איסור ריבית: ” אל תקח מאתו נשך ותרבית ויראת מאלוקיך וחי אחיך עמך“ (שם ל“ו).

      ולכאורה צריך ביאור:

א. מה הקשר בין שלושת האיסורים הנ“ל למצוות שמיטה ויובל?

ב. מדוע נכתבו שלושת האיסורים הנ“ל, כאן? דהלא, מצוות שמיטה ויובל- קשורים לעניינים שבין אדם למקום, ואילו שלושת האיסורים הנ“ל- קשורים לעניינים שבין אדם לחברו, אם כן מן הראוי היה לכתוב בפרשת משפטים, העוסקת בעניינים שבין אדם לחברו?

      בכדי לבאר זאת, עלינו להקדים ולהתבונן, במהותן של מצוות שמיטה ויובל.

איתא בסנהדרין ל“ט ע“א, שתלמיד אחד שאל את רבי אבהו: מאי טעמא דשביעתא? (פי‘ רש“י - למה צוה הקב“ה על השמיטה?). ענה לו רבי אבהו: אמר הקב“ה לישראל, זרעו שש והשמיטו שבע, כדי שתדעו שהארץ שלי היא, (פי‘ רש“י - ולא ירום לבבכם בשבח ארצכם - ותשכחו עול מלכותו).

     ובחינוך מצוה פ“ד הוסיף בטעם מצוה זו, וזו לשונו: צוה ברוך הוא להפקיר כל מה שתוציא הארץ בשנה זו מלבד השביתה בה, כדי שיזכור האדם כי הארץ שמוציאה אליו הפירות בכל שנה ושנה לא בכוחה וסגולתה תוציא אותם, כי יש אדון עליה ועל אדוניה, וכשהוא חפץ הוא מצוה אליו להפקירם, ע“כ. מבואר, שטעם מצות השמיטה: זה לא רק להשריש בנו את ההכרה כי ”לה‘ הארץ ומלואה“, אלא כאשר האדם אינו מעבד את אדמתו במשך שנה שלימה, ומפקיר את פירותיה, הוא מחזק בכך את אמונתו, שכל אשר יש לו - זה מהקב“ה. ועפי“ז מובן, מדוע זוכים שומרי השביעית לפרנסה אף בשנה זו, כפי שנאמר: ” וצויתי את ברכתי לכם בשנה השישית ועשת את התבואה לשלוש השנים“ (ויקרא כ“ה כ“א).

     וכן להיפך, כשאין ישראל שומרים את השמיטה- גולים הם מאדמתם, כדאיתא בתורת כהנים בחקותי פרשה ב‘ (ובגמ‘ סנהדרין שם מובא בקיצור) ואתם לא עשיתם כן, אלא עמדו וגלו ממנה, והיא תשמט מאליה כל שמטין שהיא חייבת לי, שנאמר: ”אז תרצה הארץ את שבתותיה כל ימי השמה ואתם בארץ אויביכם אז תשבת הארץ והרצת את שבתותיה“ (ויקרא כ“ו ל“ד).

     ואף טעמה של מצות היובל, בה נצטווינו להשיב את הקרקעות והבתים לבעליהן הראשונים ולשחרר את העבדים, הוא: ” כי לי הארץ, כי גרים ותושבים אתם עמדי“ (ויקרא כ“ה כ“ג). וכמו שכתב החינוך במצוה ש“ל וזו לשונו: שרצה ה‘ להודיע לעמו כי הכל שלו, ולבסוף ישוב כל דבר לאשר חפץ הוא ליתנה בתחילה, כי לו הארץ כמו שכתוב: “כי לי הארץ“, ועם מצוה זו... ירחיקו עצמם שלא יגזלו קרקע חבריהם ולא יחמדוה בליבם, בדעתם כי הכל שב לאשר חפץ האל שתהיה לו, ע“כ.

     והכלי יקר בויקרא כ“ה ח‘ בסוף, כתב, וזו לשונו: השמיטה והיובל טעם אחד לשניהם, והוא – כדי שנשים בטחונינו בה‘, ולידע כי לה‘ הארץ לכך נאמר בשנת היובל הזה מן השדה תאכלו את תבואתה, לא תחזיק השדה כשדך, אלא כסתם שדה שאינה שלך, ע“כ.

     לנו נדמה, שמצווה זו של השמיטה היא נחלת העבר, כשהיו כל ישראל על אדמתם- איש תחת גפנו ותאנתו, (ואכן, רק בכהאי גוונא שמיטה נוהגת מהתורה לרמב“ם וסיעתו וכ“פ גדולי האחרונים למעשה. ולדבריהם, שמיטה בזמן הזה נוהגת רק מדרבנן. לאפוקי מדעת הרז“ה והראב“ד דס“ל דבזמן הזה שמיטה אינה נוהגת אף מדרבנן, רק ממידת חסידות), ואף אם תמצא לומר ששייכת ונוהגת גם כיום (מדרבנן כנ“ל), מ“מ היא נחלתם הבלעדית של החקלאים (פי‘ תושבי הקיבוצים והמושבים) שרק הם שייכים בקיום מצוה זו. אך אנו תושבי הערים (שאין לנו קרקעות חקלאיות) לכאורה לא שייכים במצווה זו, ולא נותר לנו אלא להיות נטפלים במצווה, ע“י תמיכה כספית.

      ברם, נראה, שטעות הוא לחשוב כך. משום, שגם אם מצות שמיטה בפועל לא שייך בנו, אך ענין ומהות השמיטה שייך גם שייך בנו. וזאת באה התורה ללמדנו, גם מי שעוסק במסחר, במשא ומתן או בעל מלאכה וכיו“ב, עומד הוא לפני נסיון דומה, ולא פחות קשה. גם הוא עלול לחיות בהרגשה, שכאן, בעסק, בבית חרושת או בעבודה וכיו“ב, הוא ”בעל הבית“ ואין זולתו. ולכן גם הוא זקוק למצווה, שתעמיד אותו במקומו, ושתבהיר לו ש“גרים ותושבים אתם עמדי“ - זה גם בעולם העסקים, שתחדיר בו את האמונה והביטחון בה‘ יתברך, שהוא ורק הוא בעל הבית.

     אם נתבונן בסביבתנו ובעצמנו, ניווכח לראות שלרבים מאתנו יש אמת מדה כפולה. בבית, בבית הכנסת, בחברה, מתנהגים אנו כיהודים כשרים, או לפחות משתדלים להיות כאלה. ואילו בעסק, בעבודה וכיו“ב שונים פני הדברים... אותו אדם שבביתו הוא רגוע, רך כקנה, מתחסד עם הבריות, מאיר פנים לכל אדם, וכשהוא דורך על מפתן העסק או מקום העבודה, הוא הופך את עורו. כאן הוא מתנהג לפי כל הכללים הנהוגים בענף. כאן לא קיים המוסג של וויתור, אלא אדרבה: כאן ”מלחמה איש ברעהו“, החזק נגד החלש, כאן המתחרה הוא ”אויב“, שכל הדרכים כשרות כדי לגבור עליו.

     יתכן שאין הדבר נובע בהכרח מחולשה של אמונה, יתכן שיש כאן גם אילוץ של ”מלחמת קיום“. אך בכל מקרה, התוצאה מכך היא שלילית, התנהגות מעין זו מביאה לידי הרגשה של ”כוחי ועוצם ידי“. משום כך הכינה לנו התורה תרופה למכה, בבחינת ”בראתי יצר הרע, בראתי לו תורה תבלין“. איסורי האונאה והריבית שניתנו בפרשה זו - בד בבד עם מצוות השמיטה והיובל - באות להזכיר לנו, מידי יום ביומו, מי הוא בעל הבית שלנו. מהו המכנה המשותף שבין שלושת האיסורים: אונאת ממון, אונאת דברים, וריבית?

     אפשר לומר, ששלושתם באו למנוע מן האדם לנצל את חולשת זולתו לרעה. מי שמוכר במחיר מופרז, לכאורה עושה זאת בהסכמתו המלאה של הקונה. מה הבעיה? אך האמת, מה שהקונה הסכים לעסקה זאת, משום שלא היה בקי בטיב הסחורה או במצב השוק... המוכר ניצל זאת לטובתו, ואונה את הקונה. אם נשאל את המוכר מדוע התנהג כך? המוכר המצוי יסביר לנו, שאין בזה כל רע, ”זהו מסחר!“ - מעין מלחמה קטנה, שבה גובר הממולח יותר. אבל השקפת התורה שונה לחלוטין. לא רק גזלה יש כאן, אלא גם - כמו במצות השמיטה - ענין של אמונה בבורא עולם. אם אתה מאמין, שלא אתה הוא בעל הבית, אין לך כל ענין ”במלחמה זו“. עבור מי אתה מנהל כאן ”מלחמה“? האם עליך לעזור לקב“ה לספק לך פרנסה?!

     גם באונאת דברים, זו אותה נקודה. אנשים רבים מזלזלים באיסור זה, גם מי שלעולם לא ירים את ידו על חברו, אינו נרתע מהטחת עלבונות, מהערות עוקצניות, מבדיחות מכאיבות, כשנדמה לו שהצדק עמו. ומדוע? משום שאין כאן פגיעה גופנית. אבל לאמתו של דבר, הפגיעה היא קשה יותר. הוא פוגע בצד החלש של זולתו, הוא מנצל לרעה את חולשתו, הוא גובר על יריבו, לא בנשק ולא במכות, אלא בדברים בעלמא הוא מצער אותו, ומי שהולך בדרך זו, מנהל ”מלחמה“...

     ואף המלווה בריבית, זו אותה נקודה. הוא מנצל את חלישות הזולת שזקוק להלוואה, להרבות את נכסיו. וכמו שכ‘ רש“י שם, שמורה היתר לעצמו: בשביל מעותיו שהיו בטלות אצלו. (פי‘ כל אותו זמן שכספו אצל הלווה, אין המלווה יכול לשאת ולתת בכספו ולהרוויח, וא“כ לכאורה בצדק מגיע לו ריבית, שהרי הוא תשלום עבור מניעת הרווח שיכל לעשות), ולכן אסרה התורה להתנהג כך.

     ועפ“ז מובן, מדוע הכניסה התורה את שלושת האיסורים הנ“ל, בתוך פרשת שמיטה ויובל, ללמדנו שעניינם אחד הוא! שרק על ידי חיזוק האמונה בבורא עולם שהוא בעל הבית - ולו הארץ, והכול שלו ומאתו. ובוטח בה‘ שהוא זן ומפרנס אותו, והוא המחליט: למי לתת, כמה לתת, ומתי לתת, ואנו רק - גרים ותושבים עמו, כמו ”פקידים“ בלבד, ואין לנו שום עניין אישי בדבר, רק אם נחיה בהכרה כזו יקל עלינו לוותר על ”מלחמת הקיום“ הנ“ל, שהיא נחלתם של עמי הארץ. ואדרבה, זה ימריץ ויחזק אותנו לעזור לזולתנו בממוננו ובגופינו בשמחה, מתוך ידיעה שזהו רצונו וחפצו יתברך.

האם אתה באמת בטוח? (הרב ד"ר רונן לוביץ)

     טבעו של אדם שהוא רוצה לדעת שביכולתו לשלוט בגורלו. אדם מעדיף לדעת שיש ביכולתו לדאוג למזונותיו מחר, על פני מצב שמבטיחים לו שהמזון שיש ברשותו היום, יספיק לו גם למחר. הליכה לקראת שנה שלמה שבה אין אפשרות לזרוע ולקצור מביאה לידי מצוקה נפשית ודאגה קיומית, גם אם רואים ש-ה' מסייע להכין עתודות מזון.

     דאגה קיומית

     במצוות השמיטה אנו פוגשים באמירה יוצאת דופן של התורה, אמירה שלא מופיעה בשום נושא אחר. התורה פונה לאנשים בישראל ואומרת להם: "וְכִי תאמְרו מַה נאכַל בַשָנָה הַשְבִיעִת...וְצִוִיתִי אֶת בִרְכָתִי לָכֶם בַשָנָה הַשִשִית וְעָשָת אֶת הַתְבוָאה לִשְֹלש הַשָנִים (ויקרא כ"ה, כ). התורה מתייחסת בכך לדאגה הקיומית העצומה שפקדה יהודים לקראת השנה השביעית. יש אמנם מצוות אחרות שקיומן כרוך בקשיים רבים. גם שמירת שבת הייתה מאז ומעולם מצווה תובענית ולא קלה, וכמוה מצוות הקשורות בקרבנות, בעליה לרגל, במתנות עניים ועוד. אולם אף מצווה לא דמתה במידת הקושי והסיכון שבה למצוות השמיטה. בעולם בו רוב תצרוכת המזון של האדם הייתה תלויה בגידולי הקרקע, היה ברור שאם הכול יתנהל באופן טבעי כל אזרחי ישראל עתידים לחיות במהלך שנת השמיטה ואף לאחריה בחרפת רעב, ואף לעמוד בפני סכנת מוות בשל היעדר מזון. אין אפוא להתפלא על כך שהתורה נדרשה לדאגת הקיום שבטרם שמיטה, דבר שלא מצאנו בשום מצווה אחרת.

     אולם יש להתפלא על כך שהתורה צריכה הייתה לספר לעם ישראל על הפתרון העל-טבעי של הבעיה. הרי במהלך כל שנה שישית עתידים בני ישראל לראות שהם זוכים לריבוי תבואה מיוחד במינו, וכיוון שכך הם יכולים להבין מעצמם שאין להם ממה לחשוש בשנה השביעית. לשם מה היה הקב"ה צריך לספר לכולם שיהיה בסדר, הרי הם רואים במו עיניהם במשך שנה כיצד האדמה משנה את טבעה על מנת שהם יוכלו לאגור מזון? דומני שבשאלה זו כבר הרגישו שנים מגדולי הפרשנים, רש"י ורבי עובדיה ספורנו, והם פירשו שהשבע שיהיה בארץ לא יתבטא בשפע כמותי אלא באיכות המזון, ו"אף בתוך המעים תהא בו ברכה" (רש“י) ו"שיהיו הפירות רבי המזון כענין שהיה בעומר שהיה מספיק לגדול כמו לקטן" (ספורנו).

     דומני שדברי פרשנים אלה מיישבים את השאלה, אלא שהם עושים זאת בדרך דרש, ולא על-פי הפשט, שכן לפי פשוטו של מקרא התורה מבטיחה לבני ישראל ריבוי תבואה. פשט הדברים לעניות דעתי, הוא שהתורה אכן מתייחסת לדאגה שתקנן בלב כל אחד מישראל, על אף שיראה את ריבוי התבואה בשנה השישית. טבעו של אדם שהוא רוצה לדעת שביכולתו לשלוט בגורלו. אדם מעדיף לדעת שיש ביכולתו לדאוג למזונותיו מחר, על פני מצב שמבטיחים לו שהמזון שיש ברשותו היום, יספיק לו גם למחר. הליכה לקראת שנה שלמה שבה אין אפשרות לזרוע ולקצור מביאה לידי מצוקה נפשית ודאגה קיומית, גם אם רואים ש-ה' מסייע להכין עתודות מזון.

לגיטימציה לדאגה

     לאור הבנה זו נראה לי שהתורה מלמדת אותנו בפסוקים אלה שיש לגיטימציה לדאגותיו של האדם. התורה איננה אומרת ש"אם תאמרו מה נאכל בשנה השביעית" תיענשו על כך בחומרה ותבוא מארה בשדותיכם. אדרבה, בורא עולם יודע את טבעם של ברואיו, הוא מבין ללבם, וכיוון שכך הוא לא רק פותר את בעיית הקיום שכרוכה במצוות השמיטה, אלא גם מצרף הבטחה רשמית שנועדה לתת מענה לדאגה הטבעית שמקננת בלב כל אדם. וכי תאמרו, אתם הקוראים, מדוע חשוב לנו לדעת שיש לגיטימציה לדאגותינו הטבעיות? התשובה היא שיש הסבורים בטעות שדאגת האדם לעתידו עומדת בסתירה למידת הביטחון. מידת הביטחון ב-ה' היא אכן מידה חשובה.

     חכמים שונים הצביעו על פסוקים שונים מהתורה כמצווים על מידה זו. לדעת הרמב"ן מצוות הביטחון מפורשת במצוות 'תמים תהיה עם ה' א-לוקיך' (דברים יח, יג). רבנו יונה מגרונה ורבי אלעזר אזיכרי למדו על מצוות הביטחון מהפסוק "לא תירא מהם“, שנאמר לגבי המלחמה מול אויבי ישראל (דברים ז, יז, כ, א), ואילו רבי מאיר שמחה הכהן כתב בספרו 'משך חכמה' שהביטחון נכלל במצוות ה'דביקות' בה', שנאמר 'ובו תדבק' (דברים י,כ). הרמב"ם לא מנה את מידת הביטחון כמצווה בפני עצמה, וייתכן שלדעתו היא כלולה במצוות האמונה. מידת הביטחון נחשבת אצל רבים כאחת המידות הבסיסיות והחשובות ביותר לאדם מאמין. כך מופיע בשם הגאון מוילנא שהמילה 'בראשית' היא ראשי תיבות של המידות הראשיות: ביטחון, רצון, אהבה, שתיקה (ויש גורסים שמחה), יראה ותורה. מידת הביטחון ניצבת בדרוש זה כאבן הפינה הראשונה לכל המידות. אולם מה משמעותה של מידה זו?

 מלת המפתח – לבטוח

     רבים במרוצת הדורות חשבו שמתחייב ממנה להאמין שהכול טוב. יתר על כן יש שפיתחו תפיסה לפיה אדם המאמין באמת ובאופן מלא ש-ה' יהיה בעזרו והוא יצליח, הוא אכן יצליח. יש אף מי שסברו שאם האדם הוא בעל ביטחון מוחלט, הוא צריך להימנע מכל 'השתדלות', ולסמוך על ה' שירפא אותו כשיחלה וידאג לכל מחסורו. המחזיקים בגישות מכסימליסטיות אלה של מידת הביטחון טוענים שרק צדיקים גדולים ביותר זוכים להגיע למידה זו. כדוגמה לקושי להגיע לביטחון שלם יש סיפור ידוע על תלמיד של רבי ישראל מסאלנט (ויש המספרים זאת על החפץ חיים) שקנה כרטיס הגרלה, וסיפר לרבו כי הוא סמוך ובטוח ב-ה' שיזכה בזכייה הגדולה. אמר לו רבי ישראל: "האם אתה מוכן למכור לי את הכרטיס במחצית מסכום הזכייה?" השיב התלמיד שהוא מוכן. אמר רבי ישראל: "אם כך, אין ביטחונך בזכייה אמתי, שכן אילו היית מאמין ובוטח באמת, לא היית מסכים למכור את הכרטיס במחצית מהמחיר המלא.

     תפיסה זו של מידת הביטחון לפיה יש לבטוח ב-ה' שנצליח ונרוויח שגויה היא, ואף החזון איש בספרו 'אמונה וביטחון' מציין שזו טעות נושנה שהשתרשה בלב רבים, שכן ברור לכל בר דעת שיש בעולם גם לא מעט רע, וכי גם לצדיקים עלולים לקרות דברים רעים. ההגדרה המקובלת על אנשי אמונה רציונליסטיים היא זו שנוסחה כבר על-ידי אחד מראשוני הפילוסופים היהודים, רבנו בחיי אבן פקודה בספרו "חובות הלבבות", לפיה "מהות הביטחון היא מנוחת נפש הבוטח, שיהיה לבו סמוך על מי שבטח עליו, שיעשה הטוב והנכון לו". אין אנו יודעים מהו הטוב והנכון לנו. ייתכן ש-ה' יחליט שדווקא דבר רע הוא הטוב והנכון, אולם אנו בוטחים בו שהוא יודע מה שהוא עושה. כיוון שאין האדם יודע אם יקרה לו טוב או רע, יש לכל אדם לגיטימציה מלאה לדאוג, וחובה גמורה להתאמץ ולהשתדל להצליח במעשיו.

וידבר ה' אל משה בהר סיני לאמר. דבר אל בני ישראל ואמרת אלהם כי תבאו אל הארץ אשר אני נתן לכם ושבתה הארץ שבת לה' (כה,א-ב)

      ברש"י: מה ענין שמיטה אצל הר סיני, והלא כל המצוות נאמרו מסיני? אלא, מה שמיטה נאמרו כללותיה ופרטותיה ודקדוקיה מסיני, אף כלן נאמרו כללותיהן ודקדוקיהן מסיני. כך שנוי בתורת כהנים.

     רבי משה פיינשטיין היה מוסיף ומפרש: כל מצווה בתורה יכול אדם לחשוב בנפשו שיש לו איזו השגה בה והוא מבין את טעמה וענינה, ויש לו ממנה איזו מעלה ותועלת. אלא שאדם חייב לקיים את מצוות התורה לא מחמת שמבין את טעמיהן ועניניהן, ולא מחמת שיש לו מהן איזו תועלת – אלא אך ורק משום שה' ציוה עליהן בסיני. אדם מקיים את התורה – כדי לקיים רצון ה'!

     אולם ישנה מצווה אחת בתורה שאלמלא היתה התורה מצוה עליה לא היה האדם מוצא בה טעם: מצות שמיטה. מצווה זו אינה נתפסת בשכל האדם, שכן, לכאורה, איזו תכלית ותועלת יש בה? הלא היא היפוכם הגמור של ההיגיון וההבנה האנושית! שש שנים עמל האדם, מעבד את שדהו, חורש וזורע, עד שסוף סוף זוכה לראות ברכה בעמלו ומפיק ממנה תנובת פרי. והנה מגיעה השנה השביעית ובבת אחת עליו להניחה לנפשה, לא לחרוש ולא לזרוע, והיא עומדת זנוחה ומופקרת ומעלה קמשונים וחרולים.

     נמצא שאם מקיים האדם מצות שמיטה, בודאי אין הוא מקיימה מפני שמבין את טעמה, אלא אך ורק משום שהתורה צוותה: "ושבתה הארץ שבת לה'". ה' צוה והאדם מקים! רצון ה' בלי שום ערוב של השכל האנושי! על כן הסמיכה התורה שמיטה אצל הר סיני – לומר לך, כשם שמצות שמיטה נאמרה בסיני, והסבה האחת והיחידה לקיומה היא משום שנצטווינו עליה בסיני, ולא משום איזה שקול וטעם אחר שבעולם – כך עלינו לקיים את שאר מצוות התורה, גם אותן מצוות שסבורים אנו שיש בהשגתנו להבין את טעמן וענינן ונראה שיש לנו מהן רוח ותועלת

"וידבר ה' אל משה בהר סיני לאמר" (כה, א) (החיד"א)

      ידועה שאלת חז"ל "מה ענין שמיטה אצל הר סיני?", מדוע דווקא למצווה זו הסמיכה התורה הקדושה את הידיעה שהיא ניתנה בהר סיני? והסביר גאון עוזינו מרן החיד"א זצ"ל, שרוב בני האדם טרודים על המחיה ועל הכלכלה יומם ולילה, ואין להם פנאי להקדיש מזמנם ללימוד התורה הקדושה שניתנה בסיני. על כן נתן לנו הקדוש ברוך הוא את מצוות השמיטה, כדי שנימנע מעבודת האדמה למשך שנה ומחסורנו יתמלא בדרך נס, וכך נדע שמפתח הפרנסה ביד ה' לבדו, ולו הארץ ומלואה, ובוודאי לא ייגרע חלקנו אם נעסוק בתורה, ונרבה כולנו בשיעורי תורה!

ושבתה הארץ שבת לה' (כ"ה - ב')

     מעשה בהגאון רבי יוסף שלמה כהנמן מייסד ישיבת פונוביז וראש הישיבה זיע"א, שביקר בשנת השמיטה בקיבוץ "חפץ חיים" השובת בשמיטה כהלכה. מרוב התרגשות וחיבת מצות השמיטה, גחן על האדמה ונשקה כשהוא לוחש בגיל "גוט שבת! גוט שבת!" (שבת שלום! שבת שלום!) לך אדמה קדושה השובתת השנה. ובעונג על קיום המצוה היה לוחש והולך גוט שבת גוט שבת.

שש שנים תזרע שדך (כה,ג)

     יש השואלים מדוע נבחרה דווקא השנה השביעית להיות שמיטה?

      ותירץ ע"ז חיד"א: דאיתא במס' ברכות (ל"ה:) דאמר רבא לתלמי' בבקשה ממכם אל תיראו לפני בישיבתי בימי ניסן ובימי תשרי, לפי שאז זמן הקציר והזריעה, וכאשר תעבדו בשני החודשים הללו בשדותיכם כראוי, תהיה לכם מנוחה ושלוה ביתר החודשים שתוכלו ללמוד ללא טרדת הפרנסה. נמצא דאם בכל שנה ביטלו שני חודשים, א"כ במשך ששה שנים ביטלו י"ב חודשים, ולכן כעבור ששה שנים הוצרכו לשנת השמיטה, בכדי להשלים את מה שחיסרו בי"ב החודשים במשך ששת השנים.

"וכי ימוך אחיך עימך"

      במדרש רבה (ויקרא פרשה לד א) מובא על הפסוק: "וכי ימוך אחיך" הדא הוא דכתיב (תהלים מא): "אשרי משכיל אל דל ביום רעה ימלטהו ה'" אבא בר ירמיה בשם רבי מאיר אמר זה שממליך יצר טוב על יצר הרע איסי אמר זה שנותן פרוטה לעני..."

     סיפור מרגש ומזעזע בו זמנית ימחיש מהו השכר שה' נותן לאדם שנותן צדקה לעני ואך הוא נמלט בעבור מצווה זו מיום רעה: בספר "טובך יביעו" מובא  על כינוס צדקה שנערך בביתו של הרב חיים שמואלביץ זצ"ל שבו נאם הרב יחיאל מיכל גודפרד בעל ארגון חסד המחלק מנות למשפחות נזקקות.

     בפתח דבריו אמר הרב יחיאל לבאי הכינוס, בואו ואספר לכם מה זה אומר: "ביום רעה ימלטהו ה''

     אישה אלמנה המקבלת בכל שבוע מהארגון מנות בשר עבורה ועבור שני בניה סיפרה לי את הסיפור הבא. בערב חג הפסח היא נקלעה למצב שהייתה צריכה לבקש מהשכן רבע עוף, כיוון שאת המנה המוקצבת לה כבר גמרה. בלית בררה נגשה לשכן בעל 16 ילדים שמצבו אף הוא לא היה מזהיר כלל וכלל. משדפקה על דלת הבית שמעה קול המולה של ניקיונות האחרונות לקראת החג. השכן פתח את הדלת ובבושת פנים ביקשה רבע עוף לה ולשני ילדה לחג.

     השכן שמקרר ביתו הישן היה נקי לפסח, נזכר שמונחים שם שני עופות ל-18 נפשות וכיצד ייתן לה מצד אחד?! ואיך ישלחה ריקם מביתו מאידך?! מיד עשה חשבון שאם הוא יוותר על המנה וישדל את הקטנים לחלוק יוכל ל"ארגן" רבע עוף למסכנה. הוא לא חשב פעמיים הוא ניגש למקרר הישן (בעבר המקררים היו מסיביים וידית גדולה של מתכת אטמה אותם לחלוטין) פתח אותו ומתוכו נפל אחד מילדיו הקטנים כשהוא כחול כולו...  לאחר שהוא שב לחיים, התברר שהוא שיחק מחבואים ומכיוון שהמקרר היא ריק הוא נכנס פנימה מבלי יכולת לצאת...

     אמר הרב  יחיאל למשתתפים בכינוס: "תראו מה זה ביום רעה ימלטהו ה'... נתן רבע עוף הרוויח בן..."

אל תקח מאיתו נשך ותרבית (כה,ח)

     קריאת פסוקי פרשת השמיטה, מעוררת שתי תמיהות אותן מעיר הגאון רבי עזריה פיג'ו זצ"ל, בעל "בינה לעיתים", ראשית, על שום מה ראתה התורה צורך לומר: "שש שנים תזרע שדך ושש שנים תזמור כרמך ואספת את תבואתה.. ובשנה השביעית שבת שבתון יהיה לארץ… "הרי כאן, בעצם, רוצה התורה לצוותנו על עניין השמיטה, היה אפוא די אם הייתה אומרת: מקץ שבע שנים תעשה שמיטה, כשם שאומרת בשמיטת כספים: "מקץ שבע שנים תעשה שמיטה" (דברים טו,א)? וכי חובה על האדם לעבוד בששת השנים שקודמות לשמיטה כדי לקיים את מצוות השמיטה, כלום אין זו מזכותו של האדם לעבוד רק בחלק מן השנים, ואף בכלל לא?!

     זאת ועוד, בהמשך (ויקרא כה,כ) מציגה התורה כביכול, את הלבטים העשויים להתעורר בקרב שומרי השמיטה: "וכי תאמרו מה נאכל בשנה השביעית הן לא נזרע ולא נאסוף את תבואתנו".והתורה פותרת את הלבטים הללו: "וצויתי את ברכתי לכם בשנה השישית ועשת את התבואה לשלוש השנים". עיתוי הלבטים תמוה, מה זאת אומרת: "מה נאכל בשנה השביעית", הרי דרכו של עולם לאכול בכל שנה מה שנזרע בשנה הקודמת, ואם כן, פשיטא הוא שבשנה השביעית יאכלו מה שזרעו בשנה השישית?! אם יש חשש זה על השנה השמינית, שבשנה השביעית שקדמה לה לא עבדו את האדמה, מה אפוא מסתתר וטמון ב"וכי תאמרו מה נאכל בשנה בשביעית?"

     פרשת שמיטה מגלה לנו את הדרך אשר נעשה כדי לזכות בסייעתא דשמיא, מחד עלינו להשתדל ומאידך עלינו להאמין, צירוף של שני הדברים יוצר את המסלול לקבלת השפע מבורא העולם, כמו ההגדרה הנפלאה של הגמרא: "מאמין בחיי עולם וזורע".

     אמנם, רבי שמעון בר יוחאי זי"ע היה מבני עליה שזכה לפרנסה ללא השתדלות , אך כבר אמרו חז"ל: "שהרבה עשו כן ולא עלה בידן" כי מועטין הן אלו שראויים וזוכים לכך. אך רוב העולם זקוק לכלי להחזיק את ברכת ה', כמו אלישע אשר ביקש כלים לשמן, כך אנו זקוקים ליצור כלים לקבל את הברכה.

     אשר על כן באה התורה ומלמדת אותנו את חובת ההשתדלות, במשך שש שנים כדי לזכות לפרנסה עלינו לעבוד את האדמה, כל אחד בדרכו ובמלאכתו . גם אז "וצוויתי את ברכתי", ללא ברכת ה' לא תצלח דרכינו. אך כאשר מגיעים לשנה השביעית, שם אין השתדלות לפרנסה, ואנו נשאל איך נזכה לסייעתא דשמיא ללא ההשתדלות? משיבה התורה: שההשתדלות בשנה השישית תיתן את פירותיה לשלוש השנים, והיא תשמש ככלי שבעבורה נזכה לברכת ה' גם בשנה השביעית והשמינית עד שנחזור למסלול הרגיל של מאמין בחיי עולם וזורע.

וספרת לך שבע שבתת שנים שבע שנים שבע פעמים (כה,ח)

רמז נפלא  – אומר המגיד מדובנא – נרמז כאן בפסוק: האדם מתפאר: אני חי שלש מאות ששים וחמשה ימים בשנה!

אומרים לו אפוא: תספור את ימיך בשנים ותראה שאינן רבות כל כך, ואם עדין נראה לך הרבה – ספור את שנותיך ב'שמיטות', ככתוב "וספרת לך שבע שבתת שנים",שהן, בסך הכל,יובל אחד...

משל לקבצן אביון שהתגאה בכך שיש לו אוצר ענק – שקים גדולים מלאים מטבעות. אמרו לו: השקים הגדולים והנפוחים מלאים מטבעות בעלי ערך נמוך מאד, ועל כן שווי השקים הגדולים כשווי שני שטרות דקיםשל מאה שקלים.

וכך האדם – "ימי שנותינו בהם שבעים שנה...", כיובל וחצי... ואיך יתגאה כשהוא זמני כל כך בעולם, כצל עובר?!

וקדשתם את שנת החמשים שנה וגו' יובל היא (כה,י) (רפאל ירקוני)

      ברש"י, שנה זאת מובדלת משאר שנים בנקיבת שם לה לבדה, ומה שמה יובל שמה על שם תקיעת שופר.

      ראוי להתבונן, הלא עיקר ענינו של יובל הוא ענין השחרור והחירות שעבדים חוזרים לבתיהם ושדות לבעליהן, והשופר ביום כפור הוא רק לסימנא בעלמא שכבר התחילה שנת היובל, וא"כ היה מן הראוי ששנה זו תיקרא שנת השחרור או שנת החרות, ולא בשם כזה שאינו מסמל את העיקר כלל כי אם את הטפל השופר.

      אך יעויין ברש"י בסוף הפרשה (כו, א) שמביא מדברי חז"ל שעניין מכירת עצמו וקרקעותיו בא לו בגין חטאיו. לפי זה י"ל שהתורה חששה שעתה ביובל כשהאנשים חוזרים שוב לבתיהם ולשדותיהם, הנה שוב יש לחוש שירום לבבם וישובו לכסלה לשנות באיוולתם.

      אי לכן שפיר נקראה שנה זו בשם "יובל" ע"ש השופר שתוקעים בו ביום הכפורים, לידע ולהודיע העיקר שיחזרו בתשובה שלימה, וכידוע שקול השופר מעורר לתשובה וזאת לעוררם שמעתה ואילך ישמרו דרכם לבלתי יחטאו עוד, ואז תהיה חזרתם לביתם ולשדותיהם ללא חשש תקלה

וקדשתם את שנת החמשים שנה וקראתם דרור בארץ לכל יושביה יובל היא תהיה לכם ושבתם איש אל אחוזתו ואיש אל משפחתו תשובו (כה,י) (מר אבישי יוחננוף)

     יש להבין למה נאמר בכפילא, דאחר שאמר הכתוב "וקראתם דרור" דהיינו חופש וחרות למה שב ואמר "ושבתם". ועוד מה פשר לשון הכתוב "ואיש אל משפחתו תשובו".

     הנה כתב הרמב"ם בדיני יובל (שמיטה ויובל י, יד) מר"ה עד יוה"כ לא היו עבדים נפטרים לבתיהן ולא משתעבדין לאדוניהן ולא השדות חוזרות לבעליהן, אלא עבדים אוכלין ושותין ושמחין וכו' כיון שהגיע יוה"כ תקעו ב"ד בשופר נפטרו עבדים לבתיהן וחזרו שדות לבעליהן.

     הוי אומר שני דברים קובעים את היובל א) "וקדשתם את שנת החמשים" וזה מתקיים בראש השנה, ב) תקיעת שופר ביוה"כ. וביחס לשחרור העבדים המשמעות בזה שעול השעבוד מופקע מהם החל מר"ה, אך היציאה המוחלטת מבית אדוניהם היא לאחר תקיעת שופר של יוה"כ.

     מעתה פסוק זה הרי הוא כמבואר, דהא דכתיב "וקדשתם את שנת החמשים שנה וקראתם דרור בארץ" היינו הפקעת השעבוד התלויה בראש השנה בלבד, אך "ושבתם איש אל אחוזתו" היינו ביוה"כ בעת שתוקעים בשופר. ולכן גם סיים הכתוב ואמר "ואיש אל משפחתו תשובו" להבדיל מקריאת הדרור של ר"ה שאינה יציאה גמורה לחירות

וכי תמכרו ממכר לעמיתך או קנה מיד עמיתך אל תונו איש את אחיו (כה,יד(

     ברש"י: וכי תמכרו וגו'... ועוד יש דרשה, מנין כשאתה מוכר – מכר לישראל חברך, תלמוד לומר: 'וכי תמכרו ממכר לעמיתך', מכר. ומנין שאם באת לקנות, קנה מישראל חברך, תלמוד לומר: 'או קנה מיד עמיתך'.

     רבי רפאל שטמר מדייק: על הגויים לא נאמר 'עמיתך' אלא 'רעך', כפי שמובא בפסוק אודות המצרים: "...איש מאת רעהו ואשה מאת רעותה כלי כסף ". 'עמיתך' נאמר רק לגבי יהודי, כי הגימטריה של "עמיתך" [עם הכולל] הרי היא – ישראל. לגבי המכירה והקניה נאמר לשון 'עמיתך', לגבי אסור הונאה נאמר לשון 'אח'.

     ממה נובע ההבדל בין הלשונות?

     כך הקשה רבי שאול בראך בספרו "בהיות הבקר", ובאר על פי הפסוק: "ויאמר יעקב לרחל כי אחי אביה הוא" (בראשית כט, יב). שואלת על כך הגמרא (מגלה יג ע"ב): "וכי אחי אביה הוא והלא בן אחות אביה הוא?" אלא, שכאשר בקש יעקב לשאת את רחל, אמרה לו רחל שאביה רמאי הוא, ולא יוכל יעקב להתגבר על רמאותו. ענה לה יעקב: "אם לרמאות הוא בא, גם אני אחיו ברמאות". יעקב אבינו, אם כן, היה 'אחיו' של לבן ברמאות, אך עם זאת לא הוציא דבר שקר מפיו.

     והנה, כל אדם נאלץ לפעמים להתעסק עם רמאי, ואז הוא אומר לעצמו: 'אם הוא מרמה אותי, אני ארמה אותו –אחיו אני ברמאות [ואולי אף אעלה עליו...]' על זה מזהירה כאן התורה, שאף כאשר מתעסקים עם רמאי, ויש לנהוג בפקחות כדי לא להיות מרמים ועשוקים –  גם אז אין לומר ממש שקר.

     המצב הרגיל של משא ומתן ושל יחסים תקינים בין בני אדם הוא "תמכרו ממכר לעמיתך", ו"קנה מיד עמיתך" – יושר פשוט ומוחלט. אבל גם כאשר מדובר באיש, שאין ברירה אלא להיות 'אחיו ברמאות' – "אל תונו איש את אחיו", אין לשקר!

כי תמכרו... אל תונו איש את אחיו (כה,יד)

     התורה מצווה אותנו להיזהר ולהישמר מפני כל שמץ של גזל ונזק בשעת משא ומתן, וככל שאדם ירא שמים יותר, כך רבה זהירותו, והוא מתרחק אפילו מחשש קל של גזל.

      בספר "אהוב על כלם" מסופר כי כאשר בקש רבי אברהם פאם זצ"ל לחנך את תלמידיו וילדיו ליושר, הוא ספר להם אודות חברו היקר, רבי אליהו משה שיסגל, אשר בשעה שהיה הולך לבחור לעצמו ארבעה מינים, מעולם לא לקח בעצמו לולב מתוך ערמת הלולבים, אלא המתין שבעל הדוכן ימסור לו אותו בידו. הנהגה זו קבע לעצמו מאחר וחשש שמא אם ייקח בעצמו מתוך הקופסא, עלול הוא להזיק בטעות לשאר הלולבים ועל ידי כך יגרם הפסד כספי לבעל הדוכן.

      בנוסף לכך, בשל זהירותו הרבה מפני כל נזק שעלול להיגרם על ידו במישרין או בעקיפין – כאשר נגש אליו מאן דהו, תוך כדי מסע הקניות, בשאלה אודות הלולב, הוא לא הגיב, וחשש שמא אמירת דעתו כעת תגרם לקונה לא לקחת, ולשאר האנשים לסבור שהסחורה בדוכן זה הנה באיכות ירודה.

     הרב פאם עצמו נהג לקחת לולב ולבדוק אותו ללא עזרת המוכר, אולם בשעת התשלום היה תמיד מבקש להוסיף עוד כמה דולרים, כדי לפצות על נזק שאולי גרם בשוגג.

לא תונו איש את עמיתו ויראת מאלהיך (כ"ה י"ז)

     שאל הרה"ק רבי שמחה בונם מפשיסחא זיע"א את אנשי שלומו: חסיד מהו? וענה: חסיד הוא לפי הרמב"ם מי שעושה ונוהג בכל לפנים משורת הדין. ומה שנאמר "ולא תונו איש את עמיתו", החסיד אפילו את עצמו הוא אינו מרמה

''וְּלֹא תוֹנּו אִיש אֶת עֲמִיתוֹ וְּיָרֵאתָ מֵאֱ-לֹקֶיךָ כִי אֲנִי ה' אֱ-לֹקֵיכֶם" (כה, יז) (הגאון רבי יעקב אדלשטיין שליט"א.)

     לכאורה היה אפשר לדלג על המילה 'איש', ולכתוב רק 'ולא תונה את עמיתך'. ונראה לבאר על פי דברי החכם באדם, שאומר במשלי (כז, יט) "כמים הפנים לפנים, כן לב האדם לאדם''. כי המים הם ראי, ואם תעמוד מול הראי עם פנים מחייכות ושמחות - זה מה שתראה. ואם תעמוד מול הראי עצוב ומדוכדך - גם זה מה שתראה. הוא הדין כשאתה מול חברך: אם אתה מרגיש כלפי חברך אהבה וכבוד, תדע לך שגם הוא אוהב אותך ומכבד אותך. ואם אתה מזלזל בו או שונא אותו - גם אם תראה לו פנים שוחקות, זה לא יעזור. זה מה שאומר שלמה המלך ע"ה, "כמים הפנים לפנים כן לב האדם לאדם". איך שאתה מרגיש כלפיו - כך הוא מרגיש כלפיך. וכן דוד המלך ע"ה אומר בתהילים (יב, ג): "שוא ידברו איש את רעהו, שפת חלקות בלב ולב ידברו". הסביר מרן הרה"ג עובדיה יוסף זצוק"ל שיש אדם ששונא את חברו, אבל הוא לא רוצה שהוא ידע, אזי הוא מדבר אתו בחנופה ובלשון חלקלקות. ועל זה אומר דוד המלך שאתה עושה את זה לשווא, כי 'בלב ולב ידברו'. איך שאתה מרגיש בלב אליו - כך הוא אליך, שהרי השנאה בדרך כלל מתחילה באדם אחד, ורק אחרי שזה נמשך - היא עוברת גם לעמיתו. ואם כן, מה הפתרון? האדם צריך לעורר אהבה וכבוד כלפי חברו, ואזי "על כל פשעים תכסה אהבה".

     ומעשה באדם ששמע שאם אתה חושב בלבך טוב על רעך - אזי יתהפך גם לבו לטובה עליך. לקח את הדברים לתשומת לבו, והנה ביום מן הימים האיש מתכונן לצאת לעבודתו עדי ערב. אשתו הזכירה לו 'היום אתה חייב לבוא מוקדם, כי יש אירוע משפחתי חשוב מאוד וחייבים ללכת'. כמובן שהוא אמר לאשתו 'אין בעיה, אבוא מוקדם'. אבל משום מה הדבר פרח מזיכרונו, ונתעסק בעבודתו עד לאחר השעה  10:30. כשהחנה את רכבו ליד הבית נזכר מה אשתו ביקשה ממנו, לא ידע את נפשו מרוב צער, והבין שאשתו תקבל אותו עכשיו ב'חמימות' גדולה. נזכר בפסוק 'כמים הפנים וכו', כן לב האדם לאדם', והחל לשחזר בזיכרונו את החתונה שלהם, וכמה אשתו מעניקה לו, מכבסת ומגהצת ומבשלת, וטורחת המון, ואת כל הצער שלה עד שהולידה לו בנים לעולם, ואת גידולם ביום ובלילה. כך לבו נתמלא רחמים ורגשי אהבה כלפי אשתו.

     בינתיים צעד בהילוך איטי לביתו עד שעמד ליד הדלת ודפק בהססנות גדולה. לבו פועם בחזקה ומי יודע איזה צעקות אשתו הולכת לצעוק עליו. והנה הדלת נפתחת, ושום צעקה לא נשמע מפי האישה, אלא ההיפך: "בעלי היקר, התחלתי לדאוג לשלומך, ופחדתי שאולי קרה משהו. אוי, כמה אני מודה לה' שאתה בריא ושלם". ואז היא אמרה לבעלה: "תסתכל על השולחן", והוא רואה סיר. אמרה לו: "תדע לך שעד לפני חצי שעה כעסתי על שלא באת ולא הלכנו לאירוע, אבל פתאום התחלתי לחשוב, רגע, מה את ישר חושבת שבעלך לא בסדר? אולי קרה איזה משהו והוא בסכנה ח"ו? וקיבלתי את העובדה שלא נלך אז לפחות שיהיה לך משהו חם לאכול ואמרתי לה' רק תביא אותו בשלום הביתה, והנה באת". כשראה האיש את אותו רב גדול שאמר את הדרשה של "כמים הפנים" וכו', הודה לו מאוד

וכי תאמרו מה נאכל בשנה השביעית (כ"ה כ') (הגה"ק ה"נצי"ב" מוואלאזין זיע"א)

       מעשה בהגה"ק ה"נצי"ב" מוואלאזין זיע"א שבא לפניו גביר אחד אשר השקיע כל הונו ואונו בהשטת רפסודות עצים על גבי נהר דנייפר, וביקשו שיתפלל בעדו שעסקו זה יוכתר בהצלחה, שאלמלא כן יורד חלילה לדלי דלות. אמר לו הנצי"ב בטח בה' ויעזרך, ענה הלה: אומנם יודע אנכי כי ביטחון עצה נכונה וטובה היא, אבל מה אעשה ולבי מלא חרדה והיסוס. אמר לו הנציב "וכי תאמרו מה נאכל" קושיא גדולה וניצחת היא שבתורה, ונוהגת בכל מקום ובכל זמן ועידן. מכל מקום יש לתמוה למה ישאלו קושיא זו דווקא לגבי השנה השביעית, הלא בשנה השישית זרעו וקצרו ומלאו אסמיהם בר, והיו צריכים לשאול "מה נאכל בשנה השמינית הן לא נזרע ולא נאסף את תבואתנו בשנה השביעית". אלא מכאן שהעניים, בכל יום ויום ובכל שעה ושעה הם מתרגלים לביטחון, ומסגלים לעצמם מידה טובה זו. ואילו עשירים שאינם נזקקים לביטחון אלא אחת לשבע שנים, קשה להם להתרגל במידת הביטחון, ובעודם שבעים כבר בשנה השביעית, הם דואגים למחסוריהם שואלים ודורשים "מה נאכל" סיים הנצי"ב אף אתה חזק ואמץ בביטחונך בה' ולו הישועה.

וכי תאמרו מה נאכל בשנה השביעית (כ"ה כ') (סיפורי צדיקים גליון ל''ח)

      הרה"ק רבי אברהם דוב מאבריטש זיע"א עלה לצפת והתיישב בה לפני קרוב למאתיים שנה, כיון שזכה לשבת בארץ הקודש, קיבל על עצמו לא לאכול כי אם מפירות ארץ ישראל. מעשה והייתה שנת בצורת והיו בני צפת משתמשים בקמח שהובא מחוץ לארץ, אבל רבי אברהם דוב סירב להביא לתוך פיו מתנובת ארץ העמים, ואמר כשמוזכרת בתורה קושיית "מה נאכל בשנה השביעית" מדוע הפסוק אינו משיב בפשטות תייבאו תבואה מחוץ לארץ? משמע איפוא כי לא זו הדרך.

"וכי תאמרו מה נאכל... וצוויתי את ברכתי לכם" (כה, כ-כא(  (אור דניאל

     סיפור נפלא סיפר הגאון רבי אשר וייס שליט"א: הדבר אירע לפני שנים אחדות בעיר מנצ‘סטר שבאנגליה, מן הראוי להקדים ולומר שגם בסיפור זה מדובר כפי הנראה באדם שמצטיין במיוחד במידת הביטחון, ולפיכך התנהגותו אינה יכולה להיות סמל לרבים. מכל מקום, טוב לשמוע שגם בדורנו ישנם בעלי מדרגה כזו.

     אברך תושב העיר הקדיש את כל עתותיו לתורה, ולמד בהתמדה עצומה. גם כאשר המשפחה הלכה וגדלה בס"ד,  המשיך האב לשקוד על תלמודו וכל ניהול הבית נפל על אשתו שמסרה נפשה למען הלימוד של בעלה. רבים תמהו כיצד מתפרנסת משפחה זו, כאשר האב לומד כל היום והאישה עסוקה מבוקר עד ערב בגידול ילדיה. למעשה הם חיו בעוני גדול והסתפקו במועט, ונתמכו מעט בעזרת ההורים וידידים.  כך המשיכו לחיות בדלות והסתפקו במועט שבמועט, יש לחזור ולהדגיש שהנהגתו של אברך, זה אינה דרך לרבים אלא ליחידי סגולה.

     כאשר זכו ללידת הילד העשירי, הפכו השאלות של הסובבים אותם לדאגה של ממש. הורי האברך תבעו ממנו לצאת לעבוד,  ניסו להתפשר עמו והציעו שייקח רק משרה חלקית. אך הכול ללא הועיל. כך היה גם כאשר נולד הילד האחד עשר, ההורים ניסו שוב את כוחם והבן בשלו. אני אמשיך ללמוד וה‘ יעזור.  כעבור זמן נולד ילד נוסף, ובעל הביטחון דנן לא דאג אפילו רגע והמשיך אורח חייו כמו בימים עברו. דבר לא נשתנה בהשקפתו גם כאשר בא לאוויר העולם הילד השלוש עשר.  ההורים כבר לא ידעו את נפשם מרוב דאגה וכמעט פרץ סכסוך בינם לבין הבן, אך אז קרה דבר יוצא דופן.

     ימים אחדים אחרי ברית המילה לילד האחרון, הבחין האברך בשוב לעת ערב מהכולל במעטפה גדולה חומה המבצבצת מתיבת המכתבים שלו, על המעטפה היה מוטבע סמל המדינה ונכתב לידו באותיות רשמיות "רשם בית המשפט המחוזי" . הוא ניסה לנחש איזה עניין יש לו עם בית המשפט, אך לא הגיע לשום מסקנה סבירה כאשר פתח את המעטפה גילה שהוא מתבקש להתייצב בבית המשפט בתאריך פלוני, כדי לממש את צוואתו של מיסטר ג‘ון פ. קלאבארי שנפטר בתאריך פלוני. העניין נראה לו מוזר, מעולם לא היה לו עסק עם אדם בשם כזה, ואף פעם לא שמע עליו. בוודאי מדובר כאן בטעות, אמר לעצמו.  מיד שיגר מכתב לבית המשפט העמיד אותם על טעותם. אולם לאחר מספר ימים קיבל שוב מכתב מרשם בית המשפט ובו נכתב מפורשות שעל פי החוק הוא חייב להתייצב ביום ובשעה שנקבעו לדון. עוד נאמר שם שמדובר בצוואה המקנה לו סכום של ... חצי מיליארד ליש"ט. באין ברירה נסע ביום המיועד לבית המשפט. שם התברר לו שמיסטר קלאבארי הלך לעולמו כשהוא חשוך ילדים. בצוואתו הורה לתת את כל רכושו שכלל שני מפעלים גדולים ועוד נכסים רבים למשפחה הגדולה ביותר בעיר. "

     בדקנו במרשם התושבים" אמר לו השופט "ומצאנו שמשפחתך היא הגדולה ביותר. אמנם עוד לפני שבועיים הייתה בעיר משפחה נוספת של שנים עשר ילדים אך הבן השלוש עשרה שנולד לכם לאחרונה הפך אתכם למשפחה הגדולה, לכן לכם מגיעה הירושה!" אין ספק, כי האדם צריך את מידת ההשתדלות, אך עם כל זה להתפלל לה‘ שיעזרהו ויצליחו בכל ענייניו.

והארץ לֹא תִמָכֵר לִצְּמִתֻת כִי לִי הָאָרֶץ כִי גֵרִים וְּתוֹשָבִים אַתֶם עִמָדִי" (כה, כג)

     מעשה בשני אנשים מתושבי העיר וואלוז'ין, שפרץ סכסוך ביניהם. טען האחד כי מגרש פלוני שייך לו, ואילו השני טוען: שלי הוא! הדברים הגיעו עד לבית המשפט, עורכי הדין הרוויחו כיסים מלאים... אך לא הגיעו להכרעה, לרבות שופט העיר. לא נותרה לבעלי הדין ברירה, כי אם לגשת לדין תורה, אצל המרא דאתרא רבי חיים מוואלוז'ין זי"ע. שמע הגאון את טענותיהם, וניסה קודם לפשר ביניהם. אך, עקב עקשנותם, לא היה שום צד של ויתור האחד כלפי השני...למרבית הפלא, שינה לפתע הרב את גישתו, ונענה: "רצוני לראות את חלקת האדמה עליה אנו דנים. אנא התלוו אלי! תמהו על כך בעלי הדין, שלא הבינו כלל את התועלת שבדבר.

     למחרת התלוו השניים אל הגאון, ויצאו מחוץ לעיר, לבדוק את חלקת האדמה. בהגיעם, החל הרב למדוד את הקרקע לאורכה ולרוחבה, לכל ד' רוחותיה. ולפתע, הוא מתכופף ומשתטח ארצה, מקרב את אוזנו אל האדמה, ומאזין ל...משהו. משסיים הרב, חזרו כולם העירה, מבלי לרדת לעומק המחזה המוזר שהתרחש לנגד עיניהם... בדממה ובמתח חרישי, חיכו לגאון, שיחרוץ את משפטם. התיישב הגאון על מקומו בבית הדין, והציבור סקרן... פתח הוא את דבריו ואמר: שמעתי את טענותיהם של שני הצדדים, דנתי בדבר, ניסיתי להכריע, אך לא עלתה בידי. החלטתי, איפוא, לשמוע "מה בפי האדמה עצמה... מה דעתה, למי היא שייכת..."? לשמע המילים הפולחות הללו, לא ציפה אף אחד, ומשום כך הס הושלך באולם, הכול שמו אוזניהם כאפרכסת לקלוט את המשך דברי הרב.

     ומה אתם חושבים - מה ענתה לי האדמה? היא טוענת, שהיא עצמה לא שייכת לאף אחד מבעלי הדינים. להיפך, שניהם שייכים לה, מה להם לריב ולהתקוטט, והרי היום-מחר יגיעו אליה... הצדדים הבינו את הרמז היטב, ומרוב בושה ופחד, כבשו את פניהם בקרקע, והסכימו על אתר להתפשר...

מי כאן בעל הבית? (הרב יחזקאל שובקאס)

     שכן חדש בבנין - לא היה דבר שבשגרה. בשכונה הירושלמית הוותיקה, התגוררו הדיירים עשרים או שלושים שנה. ועל כן, כאשר משאית הובלות עצרה ברחבה שלפני הבניין והחלה לפרוק סחורה, הורגשה תכונה קלה בבנין.  בימים הבאים הכירו הדיירים את השכנים החדשים - משפ' לייפגוסט. בני זוג אירופאים, אשר הכולל הנחשק שבו לומד הבעל - ר' אפרים, הביא אותם לבוא להתגורר בירושלים.  הרושם החיצוני הוכיח כי הבעל או האישה מגיעים מבית אמיד, וכי דבר לא חסר להם.

     כמה שנים עברו מאז. באחד הימים עבר אפרים בין השכנים בכדי להיפרד. לדבריו הוא נוסע לתקופה קצרה לשהות בחו"ל.  ממול התגוררו משפ' שיינמן. הם היו מבוגרים למדי. מתוך שנים עשר ילדיהם כבר זכו להוביל תשעה מהם לחופה.  נכדים נולדו בלי עין הרע בזה אחר זה, וכאשר הגיעו החגים התמלא הבית כולו אורה. שלושים ואפילו ארבעים נפשות הצטופפו בתוך ביתם.  עברה חצי שנה ובינתיים דירתם של לייפגוסט עומדת ריקה.  מרת שיינמן הייתה הראשונה ללטוש עין לעבר הדירה הסמוכה. בהמשך שיתפה את בעלה במחשבותיה, אלא שמר שיינמן היסס עדיין.  כעבור ימי הפסח, לאחר שכשל כוח הסבל להחזיק בבית בו זמנית מספר גבוה כל כך של ילדים ונכדים כ"י, התרצה מר שיינמן להתקשר לאפרים.  השיחה הייתה נעימה מאוד. ר' אפרים אפילו שמח לשמוע על הרעיון המבורך. במקום שהיונים ישרצו בביתו ויהפכוהו לקן אחד גדול, הרי עדיף לקיים מצוות הכנסת אורחים בזמן הזה.  מאז אותה שיחת טלפון, הפכה הדירה של לייפגוסט לביתם השני. בכל עת מצוא נפתחה הדירה בכדי לארח את ילדיהם ונכדיהם של משפחת שיינמן. בכל הזדמנות היו מזכירים לשבח את אפרים ורעייתו על נכונותם להטיב ולגמול חסד עם שכנים ממרחק . כך חלפו להם חודשים ארוכים.

     באחד מימי שישי דפק השכן מלמטה. "הגיעו אלינו הרבה אורחים לשבת - סיפר השכן תוך כדי עמידתו בדלת - אין לנו מספיק מקום בבית.  רציתי לדעת האם אפשר לקבל מפתח של הדירה של לייפגוסט ?" מר שיינמן נשאר לעמוד תוהה בינו לבין עצמו. לא נראה לו שלאפרים משנה מאוד מי מתארח אצלו, אבל בכל אופן צריך לבקש רשות מפורשת. בשיחה שקיים מאוחר יותר עם אפרים, הייתה ההוראה ברורה. "אתה יכול להכניס את מי שאתה רוצה, אבל אתה אחראי על הדירה ועל התכולה". חיש קל יצאה השמועה לאמור: "יש בשכונה דירת אירוח בחינם". בירושלים היא נחשבה למציאה' ממש. מהר מאוד הגיעו קופצים רבים.

     כאשר מגיעים אורחים רבים, יש גם הוצאות כמו: חשמל, מים וניקיון. החשבונות שהגיעו לתיבת הדואר של לייפגוסט נשלפו על ידי שיינמן וגם שולמו על ידו. מהר מאוד הסיקו,  שמן ההכרח יהיה לגבות מן האורחים סכום סמלי לכיסוי ההוצאות.  לא רחק היום ודירת האירוח הפכה לעסק רווחי, בניהולם המסור של משפ' שיינמן. אפרים היה עסוק בשלו בארץ מושבו וכלל לא התעניין לשמוע כיצד התפתחו העניינים עם הדירה בירושלים.

     לקראת חודש אב ותקופת "בין הזמנים" הבריק מישהו במשפחת שיינמן רעיון עצום. הם יכולים להשכיר את שתי הדירות במחיר יפה, ובתמורה תהיה להם אפשרות לשכור כמה דירות בחיפה לנופש עבור כל המשפחה המורחבת. הרעיון קרם עור וגידים. אכן נמצאה משפחה גדולה אשר ביקשה לשכור את שתי הדירות והיו מוכנים לשלם סכום נאה במיוחד עבור כך.  לאחר כל ההתארגנויות יצאה משפחת שיינמן לדרכם לחיפה בשמחה ובטוב לבב.  ברם, עוד באותו ערב קרה משהו לא צפוי. אפרים התקשר לביתם של שיינמן לצורך בירור קל. מי שענה לטלפון היה הקייטן ששהה באותו זמן בביתם.  הקייטן שרוחו הייתה טובה עליו גלש לשיחה עם אפרים.  בדרך אגב תוך כדי השיחה שמע אפרים אודות העסקה המוצלחת, כאשר משפ' שיינמן השכירה את דירתו למשך שבוע תמורת סכום נאה. השיחה המשיכה לגלוש בנעימים. אלא שבסיום השיחה החליט אפרים להנחית את ההודעה הבאה:  "הקשב לי! הדירה הזאת ממול היא שלי. אני מבקש שתפנו את הדירה עד מחר בבוקר" . הטון היה החלטי כל כך, עד שלא היה כל מקום להתווכח.

     אצל משפחת שיינמן התקבלה השמועה בהיסטריה של ממש. המשמעות הפשוטה היא, שהשוכר עוזב מחר את המקום. כפיצוי על עוגמת הנפש הוא כנראה לא ישלם אפילו שקל אחד. מלבד ההפסד של אלפי השקלים, נוצר הרושם שאפרים מתחרט על הכול, ומהיום והלאה חסל סיפור דירת האירוח של לייפגוסט.  הרוח העזה שנשבה מכיוון הים לא היה בכוחה לצנן את סערת רוחם של השיינמנים. מר שיינמן לא העיז אפילו להתקשר לאפרים בכדי להתנצל או להתחנן על נפשו.  לאחר שבועיים שבהם לא הפסיקו להספיד את ההפסד הגדול, צלצל אפרים. הוא ניגש ישר לעניין. "אני מבקש שתרגישו בנוח להמשיך להשתמש בדירה כאוות נפשכם" . לפי השתיקה הבין אפרים שהם מחכים שיסביר את פשר מהלכיו. " שמעתי שהדירה שלי הפכה לעסק רווחי בשבילכם, ורציתי בסך הכול להזכיר לכם מי בעל הדירה" . ככה בפשטות.

     וכך כותב ספר החינוך בפרשתנו: " ועניין זה של יובל דומה קצת למה שנהוג לעשות במלכותא דארעא, שלוקחים אדנות מזמן לזמן מערי הבצורות אשר לשריהם להזכיר להם יראת האדון, וכן הדבר הזה, שרצה הש"י שישוב כל קרקע לאשר לו אחוזת הארץ ממנו ב"ה... ואולם מלכי ארץ יעשו כן ליראתם פן ימרדו השרים, והאל ב"ה ציווה לעמו כן לזכותם, להיטיב להם." נראה לבאר את דבריו. שהקב"ה עושה כן, כדי שעם ישראל ירחיק עצמו מן הגזל ולא יחמדו איש את שדהו של הזולת, וזאת ע"י שיורגלו כי הכול שייך לקב"ה והוא זה שמעניק את הארץ לעם ישראל במתנה.

רוח סערה עושה דברו, לגיבור כח עושה דברו.

     מהו הטעם במצוות שביעית? אמר הקב"ה לישראל: זרעו שש והשמיטו שבע, כדי שתדעו שהארץ שלי היא! (סנהדרין לט, א)

      לקראת שנת השמיטה תש"מ, במסגרת ביקור שערך רבה של קוממיות, הרב מנדלזון שליט"א, במושב "תלמי אליהו", מחליטה קבוצה מחברי המושב לשמור שמיטה כהלכתה. ליהודה פיוניר, אחד החברים, מטע גדול של פרחי סיפנים ('פעמונים') הגדלים בחממה מוגנת ומיועדים ליצוא.

      בהגיע עת הקטיף, בתקופת האביב, מגיע יהודה לחממה בלוויית צוות פועלים - וכתמים לבנים בוהקים מול עיניו מעל העלים. עיניו חושכות ; הוא בודק וממשש ואינו מוצא כל הסבר לתופעה בעלת המשמעות האחת : הפרחים פגומים, ואינם ראויים כעת לשיווק. לבסוף לאחר חקירות ובדיקות, מתבררת התעלומה. מטוס ריסוס חלף על שדות המושב הסמוך, ניר יצחק, ברססו חומר המונע גדילתם של עשבים רעים. בסיימו את מלאכתו פלט את כמות החומר שנותרה מעל לשטח שומם ; ברגעים אלו בדיוק התחוללה סופה עזה שרוחותיה הוליכו את החומר המרוסס - היישר לפרחים שבחממה הסמוכה...

     "עמדתי בחממה" מספר יהודה "ראיוני בעיניים כואבות את עמלי שיגעתי בו שנה שלימה - יורד לטמיון. יבול תשל"ט אבד. השנה הבאה, הרי 'שמיטה' היא והחלטתי שלא לעבוד בה. מה איפוא אוכל, ממה אתפרנס?

     חולפים שבועיים, ויהודה מקבל מחברת "כימאויר" - לה השתייך המטוס - שיק על סך 84,000 ל"י.  ("שמונים וארבע אלף לירות", למי שמבין את משמעות הדבר...). חששו שמא תפגום הפרשיה בשמה הטוב של החברה, העדיפו להסתירה ע"י מענק גבוה כפיצוי.

     כך - ללא דיונים ומאבקים - קיבל יהודה סכום נכבד שהספיקה לו, כעדותו, לכסות חובות משכנתא מעיקים, ולהתפרנס בכבוד במשך השנתיים הבאות.

     מטוס טועה, סופת רוחות המתחוללת בדיוק ברגעי שגגת הטייס, והם בעצם שלוחי ההשגחה העליונה שציוותה מראש בתורה את הברכה לאותו חקלאי שומר השביעית מ'תלמי אליהו'.

"ושבתה הארץ שבת לה'' (עלינו לשבח, ויקרא. הרב יצחק זילברשטיין שליט''א)

      בביתו של רב ידוע, הייתה עובדת זרה. והנה בוקר אחד היא הודיעה במפתיע לרבנית בעלת הבית שהיא נאלצת לחזור לארץ מולדתה וממחר במילים אחרות - היא מפסיקה לעבוד.

     שמעה הרבנית כך, וביקשה להעניק לה דבר-מה עבור עבודתה. חיפשה ולא מצאה, עד שראתה על השולחן תפוח, עטפה אותו יפה-יפה והגישה אותו כתמורה לעובדת. ערכו של תפוח ברומניה, לא יסולא בפז, כידוע... לאחר שהעובדת יצאה מהבית, הגיע הרב, אשתו כמובן סיפרה לו על הודעתה של העוזרת ועל התפוח שהעניקה לה במתנה. הרב נחרד ואמר: הכיצד?! נתת לה את התפוח?, והלא שנת שמיטה היא, ויש איסור לתת לגוי פירות שמיטה?! צריך לרוץ אחריה ולקחת ממנה את התפוח, פסק הרב.

     הרבנית יוצאת לרחוב כדי לדלוק אחר העובדת. לאחר כברת-דרך לא קטנה היא מוצאת אותה על יד תחנת האוטובוסים. בדיוק באותו הרגע הגיע האוטובוס, והרבנית מסמנת בידה לעובדת שיש לה דבר-מה ממנה, אך זו עשתה עצמה כאינה רואה וכאינה שומעת ועלתה על האוטובוס. ראתה הרבנית כך, ועלתה אף היא לאוטובוס, שילמה לנהג כרטיס נסיעה וכל זאת כדי ליצור קשר עם העובדת ולהוציא מידה את התפוח.

     עכשיו אירע דבר מדהים. הזרה, בראותה את הרבנית מתקרבת לעברה, עשתה תנועה של 'כניעה', ואמרה: "אל תעשי לי מאומה, אחזיר לך הכל". ובעוד היא מדברת, היא מכניסה את ידה לתיק ושולפת משם את כל תכשיטיה של הרבנית.. למרות ההלם הגדול שאחז ברבנית למראה הנס, לא הרפתה עדיין מעניין התפוח, וביקשה מהעובדת שתחזיר לה את התפוח.

     רק לאחר מכן התפנתה לעמוד על מה שאירע לה, והתברר שאלמלא ההקפדה על הלכות שביעית, והמרדף שניהלה הרבנית אחר העובדת, היו נגנבים ממנה תכשיטים יקרים שעברו מדור לדור במשפחה.

וחישב את שני ממכרו וגו' והיה ממכרו ביד הקונה (כה, כז-כח) (עולמו של אבא עמ' קכב)

     בסמוך לעיר קאשו היה ישוב קטן בשם נאג'-אידה. הקהילה היהודית בכפר זה התפרסמה לא בשל המספר הגדול של בעלי הבתים שלה, אלא בשל רב הישוב שהיה גאון בתורה ומופלג ביראת ה', ה"ה הגה"צ רבי יצחק אייזיק ביליצער זצ"ל [הוא היה בן אחותו של הגה"ק בעל הברוך טעם אב"ד לייפניק[.

     לעת זקנותו היה מוכר בכל הסביבה כפועל ישועות, ויהודי האזור נהרו אליו כדי לקבל את ברכתו. במשך ששים שנה ישב בכפר נידח זה על התורה ועל העבודה,  כשהוא עושה רצון ה' , לפני פטירתו, קרא הצדיק מנאג'-אידה לראשי קהילתו ואמר להם: "כל העולם כולו דואג במה לחיות ואני דואג במה למות... דעו לכם, כי כך וכך שנים לא שלמתם לי את המשכורת החודשית. ידידים ואוהבים ותלמידים מהסביבה החזיקו בי ודאגו לפרנסת ביתי. עשיתי חשבון והגעתי לידי מסקנה, כי הסכום שמגיע לי שוה במחיר הבית שאני מתגורר בו )הבית היה רכושו של הקהילה, כמו שהיה מקובל בהונגריה( אולם, אני נותן לכם את הבית הזה במתנה, בתנאי,  שתבטיחו לי בשבועה, כי הבית הזה יהיה מיועד לכל הדורות ללימוד תורה ועבודת ה', ולא תעשו מבית זה חס וחלילה בית ספר עממי (ביתו של הרב היה גדול ומרווח עם הרבה חדרים, ואולם גדול ששימש לבית מדרש ולספריה תורתית, והחוגים החילוניים שבקהילה עשו תכניות שונות לגבי בית גדול זה, לאחר פטירתו של הרב...), ואם לא תעמדו בהבטחתכם, לא תהיה מנוחה לנשמתי בעולם האמת ואחזור הנה לנקום בכם."...

וכי ימוך אחיך ומטה ידו עמך והחזקת בו גר ותושב וחי עמך )כה, לה(.

     הגאון רבי קאפיל רייך זצ"ל רבה של העיר בודאפשט שבהונגריה היה מגיד מחונן, במיוחד הייתה מפורסמת דרשתו שהשמיע כל שנה ביום ז' אדר בבית הכנסת המרכזי ברחוב קאזינצי. כשהוא מספיד ומקונן על צדיקים ואנשי מעשה שנפטרו בשנה החולפת באוסטריה – הונגריה ובעולם היהודי. הוא בכה בדמעות וכל הקהל בכה עמו.

     היה מקובל שאחרי כל דרשה קיבל מטעם ה"חברה קדישא" שלושה מטבעות זהב.  כשנתיים לפני פטירתו לא אמר דרשה בשל חולשתו, בכל זאת החליטו ראשי ה"חברה קדישא" לתת לרב את המטבעות. כשמסר הגבאי של הח"ק את המטבעות לרב אמר לו רבי קאפיל: כפי שאני רואה נכון הוא הפתגם כי "שתיקה שווה זהב."

      בדרשה אחת שנשא בז' אדר אמר, כי ישנם שני אופנים שאפשר לבוא לעזרת העני, א. בחייו – לתת לו לחם לאכול ובגד ללבוש. ב. אחרי מותו לקברו ולהספידו. על זה אמרה התורה הק' "כי ימוך אחיך עמך והחזקת בו" לא בענייני מות בלבד, אלא "וחי עמך" כל זמן שהוא חי ג"כ תחזיק בו.  החברא קדישא צריכה לדאוג גם לעניים החיים (כי עני חשוב כמת) וגם לעניים המתים. ולכן נקראת חברא זו בשם "חברה קדישא" לרמז שלא לבד "אחרי מות קדושים אמור" אלא ג"כ בחיים "קדושים יאמר להם".

"והחזקת בו" - "וחי אחיך" כפשוטו (השלהבת בקפאון ה "ב ו"ח "דינבינסק אור אליהו(

     שמונה מעלות בצדקה, זו למעלה מזו, שלא ידע העני ממי לוקח, וכך גדולי החכמים היו עושים '... ('ט ו"ד רמ"יו(

     אחד מחשובי קהילת קופנהגן עמד לעשות בר מצווה לבנו אך.  לא היה לו כסף, לא בשביל תפילין, ולא בשביל סעודה וביגוד.  הדבר נודע לחבר רבי יעקב משה כהן. במשך כמה ימים הלך חסר אונים , שקוע במחשבות, איך לעזור בלי לביישו . התייעץ עם אֶחיו הלא אצלנו זו קהילה קטנה, אם ימצא אדם בפתח ביתו מתן בסתר, מיד ידע מי שלח את משלוח המנות הזה ... מצא רעיון גאוני - בירר מי היה המוהל והסנדק של הילד בזמנו . נודע לו שחמיו היה המוהל. מה עשה? ביקשו לומר לאבי הבן ' - יש לי הכרת הטוב כלפיך, לפני י''ג  שנה כיבדתני.

     אני צריך להקל על עצמי - לפרוע את החוב שיש לי כלפיך, דע לך שיש מנהג שהמוהל הוא משלם את הוצאות בר המצווה .

"וכי ימוך אחיך ומטה ידו עמך והחזקת בו" [כה, לה] (אור דניאל)

     הגאון רבי חיים מצאנז זצ"ל הגיע פעם לעיירה אחת ועשה בה את דרכו ברגל, והנה הוא נעצר ליד אחד הבתים והכריז: "ריח גן עדן נודף מכאן! חייב אני להיכנס לבית זה!" הייתה זו דירתו של ר' פסח, שהיה גבאי הצדקה של העיירה.

     רבי חיים דפק בדלת ור' פסח פתח מיד. רבי חיים נכנס לדירה, התחיל להסתובב בתוכה, הריח בכל פינה ופינה עד שהוא הגיע ליד ארון אחד, נעצר וקרא: מהארון הזה אני מרגיש את ריח גן עדן שעלה באפי...". רבי חיים ביקש מיד לפתוח את הארון, ובעל הבית הנבוך עומד תוהה ומשתאה, אבל הרי מדובר ברבי חיים מצאנז, ממילא לא סירב ועשה כמצווה, פתח את הארון והתחיל לרוקן אותו מכל מה שהיה בתוכו: בגדים שבלו, סמרטוטים וכיו"ב, עד שלפתע נפלו בגדים של כומר. רבי חיים שוב מכריז: " הנה! ממלבוש זה עולה ריח של גן עדן! אנא, ספר לי מיד מה כאן העניין, הכיצד נודף מזה ריח גן עדן?"  ר' פסח היה מעט בהול כי חשש שמא מתכוון רבי חיים לנזוף בו על שהוא מחזיק בביתו בגד של כומר, אלא שלא יכול לסרב ופתח בסיפורו:

     "אני הנני גבאי צדקה בעיירה ויש לי את התכנית הקבועה שלי כשאני מסובב בעיירה,  ועובר מאיש לאיש ואוסף את הכסף הדרוש לצרכי הצדקה.  פעם אחת קרה שיצאתי לי כדרכי למען ענייני הצדקה שלי, וכאשר השלמתי את המלאכה וחזרתי לביתי- אני מוצא מישהו יושב וממתין לי, וכשאני רק נכנס הביתה הוא ממש זועק לעומתי: 'ר' פסח! אני בצרה גדולה! החובות מעיקים, הנושים עומדים עלי ואני מוכרח להשיג סכום כסף כך וכן, שאם לא כן אני אבוד...'. עניתי ואמרתי לו : 'יקירי, אני שומע, אני מבין שאתה צריך, אבל מה אעשה לך? למה באת כה מאוחר? הלא רק עכשיו סובבתי את כל העיירה, ביקרתי אצל האנשים ולאן אלך עוד פעם? אחפש אנשים חדשים? אני אפילו לא יודע אצל מי...'. התייפח היהודי בבכי מר ונוגע ללב: 'אויה לי, איזה מזל יש לי, איזה מזל...' הרהרתי לעצמי: היהודי בוכה כל כך על מזלו המר, מה כבר יכול לקרות? אלך פעם שנייה, אם אצליח- מה טוב, ואם לא אצליח- לפחות אעשה מה שביכולתי...

     ואמנם, אזרתי אומץ והלכתי פעם שנייה, ביקרתי שוב אצל האנשים ואמרתי לכל אחד: אתה צודק, הייתי כבר אצלך קודם לכן, אבל מה אעשה, ובביתי יושב יהודי ובוכה בדמעות שליש על צרתו, מה לעשות לו? שילך בעצמו ויבכה אצלך? כך, אפוא, הצלחתי לאסוף סכום כסף, כל אחד נתן, היו אמנם אנשים שנאנחו... אבל נתנו, ואז חזרתי לביתי, וכאשר נתתי לאיש את הכסף, הוא חיבק ונישק אותי, לא היה קץ לאושרו ויצא מביתי שמח וטוב לב.  אבל לא עברו אלא עשר דקות או רבע שעה, ואני שומע שוב דפיקות בדלת: עוד יהודי נזקק בא וזועק 'הצילו! המצב אצלי נוראה ואיום פיקוח נפש ממש...'. מיד עניתי לו: מכובדי יקירי, עתה כלו כל הקיצין, מה אתה רוצה, שאלך פעם שלישית באותו ערב? הלא יסלקו אותי מהבתים! אלא שכל טענותיי ונימוקיי לא הועילו מאומה. האיש ישב ובכה, נאנח וגנח, ולבי נשבר בתוכי ונקרע לגזרים, ואינני יודע לשית עצה בנפשי, והוא עוד מוסיף וקורא לעומתי: 'אם לא תציל אותי, דע לך שאני מחוסל לגמרי ואין לי עוד תקומה...

     אני חוזר וחושב ומייגע את מוחי אבל לא מוצא שום דרך, ואני אומר לו: הלא אתה בעצמך רואה שאין בידי להושיע לך עכשיו. תגיד בעצמך, אפשר לבוא לאנשים שלוש פעמים באותו לילה? אינך מבין שיזרקו אותי מכל בית? והוא עומד בשלו,  יודע רק דבר אחד: 'אני זקוק להצלה דחופה, אחרת אני אבוד לגמרי...'  כך נמשך הדו- שיח בינינו, עד שלפתע עלה במוחי רעיון מוזר: ליד ביתי הייתה מסבאה בה התלקטו מידי לילה בחורים פוחזים וריקים, שתו לשוכרה ובילו זמנם בכל מיני משחקים. אלך לשם ואנסה את מזלי. אולי אצליח הפעם להוציא מהם כסף לצרכי צדקה. יהיה מה שיהיה, החלטתי בסוף, אולי ילעגו לי, אולי ישחקו לי, אבל אני צריך לנסות, אפילו אגער בהם על שהם מכלים את זמנם וממונם להבל ולריק ובו בזמן יש יהודי הנאנק בצרותיו וייסוריו...  אזרתי אומץ ומיד קמתי וביצעתי את אשר חשבתי. אני נכנס למסבאה ומיד מקדמות את פניי קריאות צוהלות ומחיאות כפיים: 'שלום עליכם, הוא כבר שוב פה... מה יש? שוב צדקה? עוד פעם כסף ?...' אמנם כן, כבר הייתי במקום הזה כשהלכתי לשני הסיבובים הקודמים, אלא שאז רק ביקשתי צדקה מבעל המסבאה, והפעם אני בא אליהם כשהם צועקים לעומתי- אני מחוויר ומרגיש חולשה, ותוך כדי זה פונה אחד מהם, בחור עליז וצוהל בנו של גביר, אבל שובב לא קטן ואומר לי: 'שמע, ר' פסח, אני מוכן לעשות איתך עסק: אתה הלא רוצה כסף, הרי זה דבר ברור. היה אצלנו כומר והוא השאיר לנו מלבוש הכמורה שלו, אני אלך ואביא את הלבוש ואתה תלבש אותו, ואנחנו נעבור איתך בכל חוצות העיירה, אתה תהיה לבוש בבגד ואנחנו נסתובב ונתופף בפחים, ואם תעשה זאת- אתן לך את כל הסכום הדרוש לך !' כן- אני אומר לו- אני זקוק לשלושה רובלים שלמים. והבחור עונה: 'בסדר, שלושה רובלים שלמים אתן לך'. עמדתי וחשבתי לעצמי: מה לעשות? איזה רעיון מטורף ושגעוני! פסח, הגבאי צדקה של העיירה, יעבור בכל חוצות העיירה לבוש בגדי כומר, וכל הפוחזים והריקים הולכים אחריו בתהלוכה, מוחאים כפיים ומתופפים- מה יגידו עלי? יגידו שדעתי נטרפה, שהשתגעתי... אבל מיד אני חוזר והופך בדעתי: אבל מנין אקח שלושה רובלים? איך אצליח לאסוף סכום כה גדול? והלא אני רואה איך יקבלו את פניי כאן כשאני רוצה לעשות עוד מגבית- כיצד יקבלוני בכל מקום אחר? והלא גם רחמנות על היהודי המסכן והאומלל היושב בביתי ומחכה ומצפה לעזרה. מה הרעש? מה כבר יקרה? יהיו לי קצת ביזיונות, האם אינם כדאיים בשביל הצלת יהודי? אמרתי לבחורים: מקובל עלי!

     יצא הבחור לביתו והביא את הלבוש- הלכתי והתעטפתי בו, כולם מתפקעים מצחוק, מכינים פחים ומקלות, ואנחנו יוצאים לרחובות. הבחורים נותנים קולם בזמר, מכל הגזוזטראות יוצאים אנשים ומתבוננים במחזה המטורף הזה, כולם צוחקים ותמהים גם יחד: מה קרה כאן? הן לא פורים היום, איך זה שגבאי הצדקה עושה כדבר הזה? הוא בוודאי השתגע! וכך אנו עוברים את כל העיירה כולה. וברגע שסיימנו- הוא הניח על השולחן את שלושת הרובלים באומרו: 'הבטחתי ואני מקיים.  ובנוסף לכך- הא לך גם את בגד הכמורה הזה במתנה...'  כאשר פשטתי מעלי את הבגד הזה ולקחתיו לידי, אמרתי לעצמי: הודות לבגד הזה זכיתי והחייתי יהודי, יישאר זה אפוא אצלי ואחזיק בו למשמרת…

     כששמע רבי חיים מצאנז את הסיפור הזה, זלגו עיניו דמעות ואמר: "כן, כן, עשית דבר נכון! תיקח את הבגד הזה כתכריכים עבורך לאחר אריכות ימים ושנים שלך! אינך זקוק לתכריכים אחרים! שום מלאך חבלה לא יוכל לגשת אליך! כך תצווה לבני ביתך, שלאחר מותך יקברוך בתכריכים אלה ..." וכך היה.

     כעבור שנים רבות סיפרו כי הממשלה הפולנית החליטה לסלול כביש במקום שבו עמד בית הקברות שבתוכו נקבר אותו גבאי צדקה, ובגלל זה היו נאלצים לפנות את הקברים ולהעביר את עצמות המתים למקום אחר. והנה כאשר הגיעו לקברו- מצאוהו שלם, למעט רגל אחת שהייתה רקובה, מפני שמבגדי הכומר היה חסר מכנס אחד, שלא כיסה את הרגל וזו נרקבה אבל כל שאר גופו נשאר בשלמות גמורה...

"וחי אחיך עמך" (כה, לו) (ליקוטי הגר"א בשם המגיד מדובנא(

     בספר "ליקוטי הגר"א" מובא בסופו ליקוטים בשם המגיד מדובנא האומר: יש שני סוגי נותני צדקה: יש המקיים "עשר תעשר" מכל רווח ורווח, וכאשר טוב לו, גם הענים נהנים ממנו, ומכלל הן אתה שומע לאו, שכאשר רע לו, גם לעניים רע. אולם יש שמידתו הפוכה, כאשר הכול אצלו כשורה, פרנסתו מצויה והוא בקו הבריאות, אזי אינו זוכר ואינו שומע צעקת הדל והאביון. רק כאשר פוקדת אותו צרה, או אז מתעורר הוא לתת צדקה. נמצא כי כאשר טוב לו - רע לעניים, וכאשר רע לו - טוב לעניים. לכך רמזה התורה באומרה: "וחי אחיך עמך" - עליך ליתן צדקה וליהנות עניים מממונך ולהחיות את נפשם כאשר אתה עצמך בחיות ופרנסתך מצויה.

אל תקח מאיתו נשך ותרבית (כה,לו)

     כתוב בגמ' ב"מ דף ע"א. שהמלווה בריבית כאילו כותב שטר ומחתים אותו שתוכן השטר שהוא כופר באלוקי ישראל.

     ויש להבין מדוע התייחד איסור זה שהוא כאילו כופר בעיקר?

     וההסבר בזה שכל מזונותיו של אדם קצובים לו מראשית השנה ועד אחרית שנה ובעצם גם ללא שהיה הולך לעבוד היה מקבל את אותו הסכום רק הקב"ה קבע שאדם יהיה צריך להשתדל לפרנסתו אבל האדם צריך לידע שלא ההשתדלות היא המביאה הכסף אלא הקב"ה הוא זה שמביא הכסף.

     וא"כ המלווה בריבית מזה שמנסה להשיג כסף בדרכים לא כשרות הוא נראה שהוא חושב שע"י העבירה הזאת של ההלוואה בריבית ישיג יותר כסף וזוהי כפירה!

"אל תקח מאתו נשך ותרבית וגו' וחי אחיך עמך" (כה לו(  )אמרי חיים(

     כדי שיהיה "וחי אחיך עמך" - שתהיו חיים שווים, אל תקחו ריבית, כי בריבית רוצה המלווה שהימים יחלפו מהר שיוכל לקבל יותר ריבית, ואילו הלווה רוצה שהימים יתנהלו לאיטם, כדי שהריבית לא תגדל כל כך מהר, יוצא שאין הם חיים בשווה, לכן אל תקח מאתו נשךותרבית, ואז "וחי אחיך עמך".

"וחי אחיך עמך" (כה, לו) (ליקוטי הגר"א בשם המגיד מדובנא)

      יש שני סוגי נותני צדקה: יש המקיים "עשר תעשר" מכל רווח ורווח, וכאשר טוב לו, גם העניים נהנים ממנו, ומכלל הן אתה שומע לאו, שכאשר רע לו, גם לעניים רע. אולם יש שמידתו הפוכה, כאשר הכול אצלו כשורה, פרנסתו מצויה והוא בקו הבריאות, אזי אינו זוכר ואינו שומע צעקת הדל והאביון. רק כאשר פוקדת אותו צרה, או אז מתעורר הוא לתת צדקה. נמצא כי כאשר טוב לו - רע לעניים, וכאשר רע לו - טוב לעניים.

      לכך רמזה התורה באומרה: "וחי אחיך עמך" - עליך לתן צדקה וליהנות עניים מממונך ולהחיות את נפשם כאשר אתה עצמך בחיות ופרנסתך מצויה.

ובאחיכם בני ישראל איש באחיו לא תרדה בו בפרך (כה,מו)

     רבי ישראל מסלנט התארח אצל אחד ממכריו, והוזמן לטול ידיים לסעודה. באותם ימים לא היו ברזים בבתי העיירה. את המים שאבו מן הבאר, וסחבו בדליים כבדים, ועל כן נהגו בהם חסכון. "היום יוכל כבוד הרב לטול ידיים בשפע רב של מים" – אמר היהודי בשמחה. "הרב יזכה לנטילת ידיים מהודרת, שגם סגולה לעשירות, כידוע, בצידה".

     "מה יום מיומיים?" שאל רבי ישראל סלנטר.

     "לקחנו לביתנו נערה יתומה, שבין שאר עבודות הבית, היא גם שואבת מים מהבאר לכל צרכינו", סח האיש מלא ספוק.

      אמר לו רבי ישראל: "אין בשפע המים כל הדור מצוה, אם הם באים על חשבון נערה יתומה, שתצטרך לעמל בפרך בשל כך. וללא כל ספק, אין לי כל רצון להתעשר על חשבון עמלה..." .

"לא תרדה בו בפרך ויראת מאלקיך" (כה, מג) (אלשי"ך הק')

      פירש האלשיך הק': על הפסוק (שמות א, יג) "ויעבידו מצרים את בני ישראל בפרך", דרשו חז"ל (סוטה יא): "בפרך" - בפה רך, בלשון רכה. והיינו, כיון שהמצרים רצו להינצל מן העונש, לכן פיתו את ישראל ב'פה רך', עד שישראל עצמם נרתמו לעול העבודה.

     על דרך זה יש לפרש כאן. לאחר שהזהירה התורה לבל יעבוד בו עבודת עבד, הוסיפה והזהירה "לא תרדה בו בפרך" - שלא ירדה בעבדו אף באופן שיעשה זה ב'פה רך' ויחלה פניו עד שיתרצה ויאמר כי מרצונו הוא עושה. והטעם לכך, משום "ויראת מאלקיך" הרי ה' ית' בוחן כליות ולב וכל המחשבות והמעשים גלויים וידועים לפניו, והוא יודע כי כל מה שאותו אדם התרצה לא היה זה אלא מחמת שידולך, שדיברת עמו בפה רך, ומחמת בושה הוכרח לומר 'רוצה אני'.

ומקדשי תיראו (כו,ב)

     מעשה נורא מובא בהקדמת ספר דברי משפט (לגאון רבי חיים אויערבאך זצ"ל): בעיר פוזנא פרצה פעם מגיפה רח"ל. המרא דאתרא, רבי נפתלי כ"ץ, ובית דינו, גזרו יום תענית ותפילה, והכריזו שכל מי שיודע אודות איזה דבר חשוד בעיר, מחויב לבוא ולהודיע לבית דין, כדי לידע על מה יצא חרון אף ה', מה עלינו לעשות כדי לעצור את המגיפה.

     והנה, הגיעו שניים מתושבי העיר, וסיפרו למרא דאתרא על דבר מוזר שהבחינו אצל אחד מחכמי העיר - רבי שלמה זלמן (סבו של רבי חיים אויערבאך). הם סיפרו שבכל לילה, בהגיע שעת חצות יוצא רבי שלמה זלמן מביתו, עם מנורה קטנה, ופונה אל היער שמחוץ לעיר. הם החליטו לעקוב אחריו באופן שלא ירגיש בהם, אך לאחר שנכנס ליער, הוא נעלם מעיניהם, וחזרו האנשים העירה.

     אמר להם רבי נפתלי: "אני אצטרף עמכם הלילה כדי לבדוק זאת". וכך עשה. בלילה, הרב הלך ביחד עם האנשים, ועקבו אחרי רבי שלמה זלמן ביער, עד שראו שעמד במקום מסוים. הוא כיבה את המנורה, ישב לו לארץ, והתחיל לומר תיקון חצות בקול בכי ובדמעות שליש, עד שנמס לבבם מגודל הבכי והנעימות... אולם, היה דבר שעורר את תימהונם. הרב ומלוויו שמעו קול נוסף, בלתי ידוע, שאומר יחד עם רבי שלמה זלמן את התיקון, אך לא ראו שום אחד שעמד ביחד עמו.

     כשגמר לומר תיקון חצות, פנה אליו רבי נפתלי ואמר לו: "עתה ראינו בעיננו כי איש קדוש אתה. אני מבקש לדעת, של מי הקול השני שאמר עמך ביחד את התיקון חצות?". בתחילה ניסה רבי שלמה זלמן להתחמק מלענות על השאלה. אמר לו הרב: "אני המרא דאתרא, וגוזרני עליך שתגיד לי את האמת"! כשמעו את גזירת הרב ענה: "מנהגי כבר מאז, להתאבל על חורבן בית המקדש. והנה נתנו לי מתנה מן השמים, שבכל לילה ירמיהו הנביא בא אלי ליער, לומר עמי יחד תיקון חצות". שאלו הרב: "מכיוון שיש לך זכייה גדולה כזו, לערוך תיקון חצות ביחד עם ירמיהו הנביא, אם כן למה אינך שואלו על מה ולמה באה גזירת המגיפה הנוראה בעירנו?". השיב רבי שלמה זלמן: "למחר אני אשאל את ירמיהו הנביא".

     למחרת בא ואמר לרב, שירמיהו הנביא אמר לו, שארבעים שנה קודם שנחרב בית המקדש, הוא כבר היה צריך להיחרב, אבל כיון שלא היו מדברים אז דברים בטלים בבית הכנסת - בית המקדש נשאר על תילו עוד ארבעים שנה ולא נחרב, אף על פי שהיו רשעים באותו דור! אבל כשהתחילו לדבר בבית הכנסת, נחרב בית המקדש, וכל הצרות שאירעו ליהודים, הם משום שמדברים דברים בטלים בבית הכנסת!

     רב העיר הכריז שכל בני העיר יתאספו בבית הכנסת הגדול, והרב עלה ודרש על עניין מורא וכבוד בית הכנסת, וסיפר להם את כל המעשה הנ"ל, ומה שאמר לו רבי שלמה זלמן, שזוהי סיבת המגיפה רח"ל. געו כל העם בבכייה, והייתה התעוררות גדולה, ובאותו מעמד קיבלו על עצמם ועשו תקנה, שאף אחד לא ידבר בבית הכנסת שום דיבור חול.

     תיכף אחר קבלה זו, נעצרה המגיפה, וליהודים הייתה רווחה...

וישבתם על הארץ לבטח (כח,יח)

     מעשה בזוג צעיר מחוסר דיור המטופל בילדים רכים, שהחליט לקחת את העניינים לידיו. הלכו וביררו היכן אפשר להשתקע והיכן להתנחל, ומצאו בית - רכוש נטוש. לא בדיוק. ישנה משפחה שגרה בשכנות וביקשה להשתלט גם על האגף הנטוש, אבל המשפחה התנחלה שם וקבעה עובדות בשטח. הביאה מיטות והציבה ארונות, קבעה מראות ותלתה תמונות. ריהטה את הדירה וסיידה את הקירות, והפכה את המבנה לבית. בית חם, קן משפחתי שנעים לגור בו. דירה משלהם.

     אבל השכנים לא ויתרו. הציקו, הקימו שערוריות, איימו במשפטים ואף פעלו בכוח. האווירה הייתה מתוחה, האוויר טעון אבק שריפה. ההתפוצצות עמדה לקרות בכל רגע. וזה קרה. בני הזוג, התינוקות על זרועותיהם, עמדו במדרכה מול השכנים הזועמים, החמושים באלות ושיברי בקבוקים. הוויכוח הגיע לטונים גבוהים. הרימו ידיים- ולפתע הגיע למקום אדם מכובד, ניצב בין הניצים, ושאל: "על מה הרעש? אני הוא בעל הבית!"

     המילים הספורות פעלו כמקלחת של צוננים. השכנים הורידו את האלות, שקט השתרר. והאיש ניגש אל הבחור הצעיר שעמד ליד רעייתו, הניח את ידו על כתפו, ואמר: "כן, אני בעל הבית- והבחור הזה משלם לי דמי שכירות מדי חודש בחדשו!" הבחור חייך, והשכנים השפילו את הכתפיים, השחו את הראש, סבו על עקבותיהם ועזבו את המקום...

     אבל - מה היה אילו לא היה הבחור טורח לברר במשרדי הטאבו מיהו בעל הבית, לא היה יוצר אתו קשר, ולא היה משלם לו דמי שכירות מדי חודש? מה היה, אילו היה בעל הבית מתייצב שם באמצע ואומר: "שלום, הגעתי, ואני מבקש משניכם לפנות את המקום"?! מה אז? אפשר לשער מה היה קורה. האישה הייתה מתפרצת וזועקת מעומק לבה: "מה פירוש הדבר? אני השקעתי את נשמתי במקום הזה! אני טיפחתי את הגינה, מירקתי את הרצפות עד ברק! סיידתי את התקרה, הדבקתי טפטים על הקירות! התאמתי וילונות, צבעתי משקופים, הפכתי מבנה נטוש לבית חלומות!" לא זו בלבד שזה לא היה מקנה לה בעלות על הדירה, אלא שסביר להניח שבעל הבית היה דורש תשלום למפרע על השימוש בנכס, ואולי אף פיצויים על הפלישה...

     כלפי מה דברים אמורים? לא קשה לנחש. אנו, היהודים, היינו "חסרי דיור". ובאנו ארצה, אנו נשינו וטפינו, לבנות ולהיבנות בה. ויש לנו שכנים, שלא נדע מצרות. והם לא השלימו עם בואנו. פרץ סכסוך מתמשך שכבר התלקח כמה פעמים, ופתרון אינו נראה באופק. ואז, אז מגיע בעל הבית. לה' הארץ ומלואה. על מה אתם מתווכחים, בכלל?! הרי יש כאן בעל בית כל יכול! אשרינו, אם יש בידינו קבלות על תשלום "דמי שכירות"! ומה הם אותם דמי שכירות? הדבר כתוב בפסוק מפורש בפרשתנו. פרק כה, פסוק י''ח: "ועשיתם את חוקותי, ואת משפטי תשמרו, ועשיתם אותם- וישבתם על הארץ לבטח!"

      נקפיד על שמירת המצוות- ולא נירא מכל אויב ומקטרג!

ל''ג בעמר  )הוא היה אומר(

     הרה"ק ר' ברוך ממעז'יבוז' היה לובש בגדי שבת בל"ג בעומר,  ואמר על זה בדרך צחות, משל למה הדבר דומה לגביר גדול שעשה סעודת נישואין לבנו, ואחד ממקורביו של אותו גביר,  היה עני מרוד וחשקה נפשו להתכבד בקרובו הגביר, אך אם יבוא אל החתונה במלבושים רגילים הרי איש לא ישים לב אליו,  על כן הלך וחבש 'שטריימל' ובא לחתונה לבוש בבגדי שבת,  כדי שישיחו בו אנשים ומתוך כך ייוודע להם שהוא קרובו של הגביר המפורסם ויעלה ערכו בעיני הבריות, כמו כן הוא הולך עם 'שטריימל' בל"ג בעומר, כדי להתייחס כמקורבו של רשב"י.