|
בס"ד השעה הרעה-היפה בהיסטוריה: למה משתכרים בפורים? דרשה לשבת הסמוכה לפורים
השנה לא נזדקק לעשות הכנות מיוחדת ליום הפורים, משום שאנו נמצאים בתוכו כבר שנה שלמה. נדמה שלא יצאנו מהפורים הקודם והנה חזרנו שוב לאותה נקודה. הקורונה פרצה לחיינו בערב פורים אשתקד ומאז נתקענו על אותו מצב. נשארנו עם המסכות על הפנים, לא יצאנו מהבית והמשפחה הקרובה, ובעיקר נתפסנו במצב של "עד דלא ידע". שנה שלמה של בלבול מוחלט: מותר להתקבץ בבית הכנסת? הולכים לעבודה? יש עבודה בכלל? המכולת פתוחה? מתי הבן יתחתן? כמה אורחים יורשו להשתתף באירוע? ... כבר 12 חודש שאנו מרגישים כמו שיכורים שלא יודעים אם המציאות סביבנו אמיתית או תעתוע. ואחרי שנה שלמה של "עד דלא ידע" - מפורים עד פורים - הגיע הזמן לשאול למה להשתגע בפורים? מה מעורר בחג הקצרצר הזה שמחה מתפרצת כמותה לא ידענו? דברי הגמרא הם (מגילה ז,ב): "אמר רבא, חייב איניש לבסומי בפוריא, עד דלא ידע בין ארור המן לברוך מרדכי". מצוות הפורים היא לצאת מהדעת, להגיע לידי שכרות עד שלא יוכל להבדיל בין "ארור המן לברוך מרדכי", עד מצב כזה בו שני הקצוות הרחוקים בתבל – המן ומרדכי - ייראו לו שווים. וכדי שלא נחשוב שמדובר בהמלצה גרידא, ממשיכה הגמרא ומספרת על אירוע בו קיימו החכמים את מצוות השכרות עד דלא ידע: רבה ורבי זירא קיימו סעודת פורים ביחד. השתכרו וקם רבה ושחט את רבי זירא. למחרת קם משכרותו וגילה מה עולל לרבי זירא. התפלל עליו וקם לתחייה. בשנה הבאה הזמין רבה את רבי זירא לסעודת פורים נוספת, אבל רבי זירא סירב. הוא אמר בחרדה: לא כל יום מתרחש נס כמו בשנה שעברה. וגם אם נצא מנקודת הנחה כי הסיפור לא התרחש כפשוטו, אין ספק כי עיקר הדברים צריך עיון: למה בפורים? מה מוציא מהדעת והופך את היום ליותר גדול מכל חגי ההצלה האחרים כמו חנוכה ופסח? אדרבה, בפורים לא חווינו פלאות ונסים משברי טבע כמו עשר המכות וקריעת ים סוף? גם לא חווינו הארה רוחנית מדהימה כמו טיהור המקדש וחנוכת המזבח בחנוכה? בשיחה נפלאה (ליקוטי שיחות לו/161) מוצא הרבי מליובאוויטש רמז לסודו הגדול של היום המיוחד בשנה – באירוע המופרע והמוזר שפותח את סיפור המגילה.
בשנת שלוש למלכותו של אחשוורוש, הוא הרגיש מספיק בטוח לחגוג. חלפו שלוש שנות "חזקה" לשלטונו והוא חש יציב כדי להפגין את עושרו העצום ויקר תפארת גדולתו. בתחילה ערך משתה אריסטוקראטי מכובד "לכל שריו ועבדיו", כלומר, לחברי 'סגל א'', האליטה היושבת ראשונה במלכות, וכאן התנהג בצורה מכובדת ואצילית כראוי למעמד היוקרתי. ואולם אחרי 185 יום, הוא פתח משתה נוסף להמון העם, ואז הרגיש בנוח לנהוג בגסות רוח ולהשתטות. הוא קרא את המלכה ושתי למשתה הגברים כדי להראות את יופייה, אבל לתדהמתו סירבה לבוא. לא זו בלבד שדחתה את הצעתו, אלא השפילה אותו במעמד כל העם. היא ענתה בציניות: "שומר הסוסים של אבא! אבא שתה חביות ולא השתכר ואתה מתחיל לשתות ומאבד ראש". הגמרא מסבירה (מגילה יב) כי ושתי הייתה הנסיכה, היא הייתה בתו של בלשצר, המלך הקודם, ואילו אחשוורוש היה רק אדם גס ונבער, "סייס", מנהל אורוות הסוסים של המלך שהתחתן עם הנסיכה וככה ירש את המלוכה. ועכשיו היא השפילה אותו במעמד ההמון והזכירה את יחסי הכוחות ביניהם. "שמור על הפה שלך ותזכור שהפכת להיות מלך רק בזכותי". אחשוורוש המושפל רתח מזעם, "ויקצוף המלך מאוד וחמתו בערה בו", כלשון המגילה. וכאן מתפתח מהלך מוזר: במקום לדרוש את סילוק המלכה כדין מורדת במלכות, המלך מתבלבל ואינו יודע כיצד להגיב. מה עליו לעשות מול המון העם שבוחן את תגובתו? הוא קורא לשבעת חכמי פרס ומדי "כדת מה לעשות במלכה ושתי על אשר לא עשתה את דבר המלך ביד הסריסים". ואז מתרחשת עובדה עוד יותר מוזרה: גם החכמים מתבלבלים ואינם יודעים כיצד להגיב. במקום למחות על כבודו של המלך ולדרוש מיד את מותה של ושתי, הם שותקים ואיש אינו אומר דבר. פתאום קם אחד מהם, ממוכן, ומעלה טיעון אידיוטי – שהוא עוד יותר חמור ממעשה המלכה עצמו: ושתי חייבת להסתלק בגלל שכל נשות הממלכה ילמדו ממנה לבזות את בעליהן. שמעתם? העובדה שהמלכה השפילה וחירפה את המלך לעיני כל העם - זה כלום ושום דבר, אבל יש בעיה חמורה: מחר יבוא בעל בגליציה ויבקש מאשתו קוגל תפוחי אדמה לשבת. היא תסרב ותתעקש להכין קוגל אטריות כי זה מה שאימא שלה הייתה מכינה. וכשהבעל המושפל יצעק 'אני הגבר ואת צריכה להקשיב לי', היא תצחק ותאמר: 'מי אתה בכלל? וכי ושתי הקשיבה לאחשוורוש?!'. זה האסון הנורא בגללו חייבת ושתי לעוף. ואיך לומר: התשובה הזו של ממוכן, עוד יותר חמורה ממעשה המלכה עצמה. היא הייתה לפחות שיכורה במשתה היין, אבל השרים אמרו זאת מתוך פיקחות ויישוב הדעת. והתמיהה הגדולה היא: מה עצר את אחשוורוש והחכמים? למה לא עשו את הדבר המתבקש וסילקו מיד את המלכה מכיסאה? אחרי הכול, מלכות פרס לא הייתה מקום ששמר כבוד לרעיית המלך? בהמשך המגילה, מעידה אסתר כי מלכה שמעזה להיכנס ללשכת המלך ביוזמתה, ללא שנקראה מראש, "אחת דתה להמית". וכל שכן וקל וחומר שאסור לה לבזות את המלך בעיני העם. מה אפוא פשר הבלבול שנפל על המלך ושריו? כאן טמון עיקר סודה של המגילה. הפסוקים הללו רומזים לאווירה השפלה שהקיפה את הימים ההם. כמה פסוקים קודם אומרת המגילה: "והשתיה כדת אין אונס, כי כן ייסד המלך על כל רב ביתו לעשות כרצון איש ואיש". בעוד שהחוק קבע כללי שתייה ברורים בארמון המלך, לפיהם אורח במשתאות המלך חייב לשתות מכוס יין גדולה כדי להפגין את כבוד המלכות, כאן במשתה הזה נשברו הכללים: האורח קובע את הכללים. לא האורח מכבד את המלך, אלא המלך מכבד את האורח. כי המטרה של המשתה הייתה הפקרות ופריקת עול, לחגוג את החופש, את סופו של המוסר. ההגדרה של האירוע הייתה: 'בואו לחגוג כי אתם קובעים את החוקים'. זאת הייתה התקופה בה נגמרו הערכים, בה שום דבר לא היה אסור, והחוק היה: "תעשה מה שבא לך, כי אתה קובע את הצודק וההגון". וכיון שמטרת המשתה הייתה להגיד הכול מותר, גם ושתי הייתה חלק מהעניין וגם לה מותר לטעון: 'אני עושה מה שאני מרגישה ואיש לא יקבע לי'. הבעיה היתה שושתי הגזימה. אפילו המלך הטיפש הבין שזה סופה של הממלכה. הוא אמנם אישר לחגוג על כוס יין, אבל לא התכוון לקעקע את עצם מוסד המלוכה. לכן פנה אחשוורוש אל היועצים במטרה למצוא סעיף כלשהו בחוק שעליו יהיה אפשר לשפוט את המלכה. ואכן אחרי מחשבה מעמיקה הציע ממוכן לחשוב על ההשפעה הרוחבית של חוצפת ושתי, שתערער את מעמד הגברים בכל מלכות אחשוורוש – וזה לא היה חלק מההיתר העקרוני של "לעשות כרצון איש ואיש".
אחרי ההקדמה הזו, אפשר להבין את סודו של היום המיוחד בשנה. דווקא אל מול ההפקרות והמתירנות הפרסית, בולטת במלוא זוהרה עוצמת הנשמה היהודית. למרות שבתחילת הדרך חטאו היהודים בחגיגת אחשוורוש, אבל אחר כך התרחש מהפך: כשפרצה הגזירה הנוראה ואסתר מבקשת ממרדכי לכנס את העם ולצום ולהתענות עבורה – כולם באים. נשים לב למילים המדהימות שאומרת אסתר – כמותן לא נאמרו בכל ההיסטוריה היהודית: אסתר מבקשת "לך כנוס את כל היהודים אשר בשושן וצומו עלי ואל תאכלו ואל תשתו שלושת ימים" – וכולם באים. המגילה לא מספרת על אדם אחד שסירב לבקשתה של המלכה. וזה רגע היסטורי וחד פעמי בהיסטוריה שלנו. זה הרגע היחיד בכל תולדות היהודים שנוצרה התלכדות מוחלטת סביב מרדכי ואסתר. בעוד שבכל הדורות היו פורשים ועריקים, בפסח היו שמונים אחוז מבני עמנו שמתו במצרים, בחנוכה הפך רוב העם ל"מתייוון" ורק כמה אלפים בודדים התלכדו סביב מתתיהו ובניו, הנה בפורים התרחש הדבר הלא יאומן. אנו לא קוראים על "מתפרססים" או 'משומדים' או 'עריקים', אלא אסתר קראה וכולם התייצבו לדגל. "ונהפוך הוא"!, דווקא הימים הפרוצים והשפלים הללו, הפכו להיות השעה הכי יפה בהיסטוריה היהודית. כי ככה בנויה הנשמה: ככל שמושכים אותה לכיוון אחד, היא קופצת בחזרה לכיוון השני. כמו גומייה מתוחה שהולכת אחורה כדי לעוף בחזרה קדימה עם כל העוצמה. וכעת אין פלא שביום כזה יוצאים מהדעת ושותים עד דלא ידע, כי גם אנחנו רוצים לזכות במשהו מאותה הארה של אהבה ויראה שהתגלתה אצל יהודי שושן הבירה. בכל אחד יש כוחות אדירים בלתי ממומשים, אפשר לשבור הרגלים ולהתחיל צורת חיים אחרת. ללמוד יותר, להתפלל טוב יותר, לעבוד על המידות ולשפר נטיות שליליות. אבל אנו פוחדים להתחיל – כי אנו כבר עייפים ומקובעים. מישהו שאל פעם קבוצת אנשים: "מי רוצה לזכות בלוטו?". כולם. "ומי קנה כרטיס לוטו?". מעטים. למה זה ככה? אם כולם רוצים לזכות בלוטו, למה רק מעטים קונים? כי אנחנו עושים את מה שאנחנו מצפים, ולא את מה שאנחנו רוצים. מה שקובע את העתיד שלנו הוא הציפיות שלנו – שנוצרו על רק העבר המייאש ולא מה שהיינו רוצים שיקרה. וזאת המטרה של השתייה: לצאת מהדעת ומכל הפחדים והייאוש שמגביל אותנו. בפורים אפשר להתמסר לקב"ה ולעשות שינוי שלא היינו מעלים בדעתנו בדרך אחרת. הנה סיפור שלמעלה מהדעת: לפני שלושים שנה התרחשה יציאת מצרים מדהימה ושערי ברית המועצות נפתחו לרווחה. יותר ממיליון עולים עזבו את האדמה ההיא ועלו לארץ ישראל. בימי הפורים יצאה קבוצת בחורים מישיבת "תורת אמת" בירושלים לפעול עם העולים החדשים שהתיישבו ביישוב שילה באזור השומרון. הם פגשו יהודים מבוגרים שהיו מנותקים במשך שבעים שנות הקומוניזם מחיים יהודיים וכאן נדלק הזיק בקרבם ועשו צעדים ראשונים בדרך חזרה. הבחורים שתו ורקדו והלהיבו את הקהל, ופתאום פנה אליהם יהודי מבוגר וביקש לספר סיפור. דמעות מילאו את עיניו כשחזר אחורה עשרות שנים. "אין לי דרך לתאר את החושך והאפלה בהם חיינו, המגף הקומוניסטי דרס באכזריות כל אדם דתי ורבים מאתנו הומתו בירייה או נשלחו לסיביר. אני לא הייתי חסיד, אבל פעם נקלעתי להתוועדות במחתרת עם כמה חסידי חב"ד. הם לגמו עוד ועוד כוסיות לחיים והדמעות שנשפכו התחרו בכמויות המשקה שנמזגו לכוסות. שנים קודם הם נותקו באכזריות מהרבי שגורש מרוסיה ומסך ברזל חצץ בינם ובין העולם המערבי. הם נזכרו ברבי, ציטטו אותו, ציירו את פניו וניסו לשלוט בגעגוע הבלתי נגמר. לפתע קם אחד החסידים ואמר: "חבר'ה, מה יעזור לבכות? בואו ניסע לרבי". האחרים הביטו בו נדהמים. "איך לנסוע לרבי? לחטוף מטוס ולהגיע לניו יורק?!". רק על דיבורים כאלו אפשר היה להישלח לסיביר. אבל החסיד שהיה די שתוי אסף כיסאות, סידר אותם בשורה כמו רכבת, הזמין את החברים לשבת על הכיסאות ואמר "הנה, נוסעים לרבי". "והנה ראו פלא, המשיך אותו יהודי מבוגר בשילה: אני יכול להעיד שכל אותם חסידים שהצטרפו אל הרכבת הדמיונית ההיא, זכו לצאת מרוסיה ולפגוש את הרבי, ואילו הריאליים שבינינו, אלו שהתרגלו אל האפלה וראו בה מצב סופי ובלתי פתיר, נתקעו ברוסיה עד תחילת שנות התשעים"... ההיגיון הוא הכוח הגדול ביותר שלנו, אבל גם האויב הגדול שלנו, הוא לא מאפשר להתחדש. וכדי לצאת ממצרים, חייבים לשבש את תפיסת המציאות ולהסתכל על עצמנו אחרת. זאת העבודה של יום הפורים - ועד כידוע ש"יום הכיפורים" הגדול והקדוש הוא רק "כ-פורים": להתרומם מעל הדעת. להתרומם מעל הקיבעון והשגרה וההרגל ולאפשר להתחיל את השנה מחדש. פעם ישבה חבורת חסידים ברוסיה והתוועדה. באמצע הלילה נגמר המשקה והם חיפשו מתנדב שיביא עוד. הם הפקידו כמה מטבעות בידי אחד הילדים וביקשו ממנו לחפש חנות משקאות פתוחה. אחרי שעה הוא חזר בידיים ריקות ואמר: "משקה לא הבאתי, אבל סיפור טוב הבאתי. "כל החנויות ברחוב היו סגורות, ופתאום ראיתי שיכור יושב על הספסל עם בקבוק וודקה. ניגשתי אליו והצעתי לקנות ממנו את הבקבוק, אך הוא לא הסכים. העליתי את המחיר עוד ועוד, אך הוא לא הסכים. הוא אמר: "תשמע ילד, אתה מציע לי עשר רובל, עשרים רובל, אבל כשאני שותה – כל מוסקבה שלי"... הנה (להבדיל) מילותיו הקדושות של הרבי (תורת מנחם חי"ג/326 ואילך): "ישנו ענין שנוגע לאדם שיהיה אצלו לכל הפחות רגע מיוחד שבו יוכל להפשיט את עצמו מכל הענינים הצדדיים, אפילו ענינים שנדמה לו שנוגעים בעבודה ו[תמורת זאת] לחשוב ולזכור רק אודות הקב"ה בעצמו ... בפורים יכולים לפעול ענין זה באופן נעלה ... יהודי יכול לפעול על עצמו להיות במעמד ומצב כמו שהיה בימים ההם, שכל בני ישראל מנער ועד זקן טף ונשים שכחו מכל עניניהם וזכרו רק שהם יהודים". כשכל אחד יגאל עצמו מההגבלות האישיות, גאולת פורים הפרטית תהפוך לגאולה כללית ונס הפורים יהפוך לגאולת עולם בקרוב ממש.
חודש מזל: איך הפך אדר לחודש שלם שמח? דרשה לפרשת תרומה - ז' אדר
גרמני, צרפתי ורוסי דנו במשמעות האושר. הגרמני אמר: האושר הוא לקום בשעת זריחה, לצאת ליער ולצוד שועל צעיר ואז לחזור הביתה וללגום בירה ליד התנור. הצרפתי הגיב בזעזוע: זה דחף חייתי ולא אושר. האושר הוא לצאת בערב להליכה לאורך נהר הסיין ואחר כך לעלות לפסגת אייפל ולהשקיף על עיר האורות עם כוס בירה וקוראסון - זה אושר. הרוסי ביטל את שניהם: אלו הנאות של ילדים, אני אספר לכם מהו אושר. אתה חוזר עייף מיום עבודה מפרך במפעל הממשלתי ומתיישב עם גיליון פראבדה, לפתע נשמעות חבטות בדלת ושלושה בריונים מתפרצים פנימה: "החבר סטפן סטפנוביץ אתה עצור", ואתה אומר להם: "סטפן ספטבנוביץ גר בדלת ממול" - זה אושר!... הגמרא במסכת תענית (כט) אומרת: "כשם שמנכנס אב ממעטים בשמחה, כך משנכנס אדר מרבים בשמחה". הוי אומר שחודשי אב ואדר שונים באופן משמעותי משאר חודשי השנה והחודש כולו הוא בעל משמעות מיוחדת. בעוד שבשאר חודשי השנה יש לנו רק ימים ספציפיים שהם שמחים והשאר הם ימים רגילים ואפורים, בחודש אדר כל ימיו הם שמחים - מראש חודש עד יומו האחרון. אם בשאר החודשים מאחלים "חג שמח" או "גוט יום טוב", בחודש הזה צריך לאחל "חודש שמח". יסוד התפיסה הזו נמצא כבר במגילת אסתר: "והחודש אשר נהפך להם מיגון לשמחה ומאבל ליום טוב". וכאן עולה התמיהה הפשוטה: מה קרה באדר? מה הופך שלושים יום רגילים לחודש שלם של שמחה? הרי פורים הוא בסך הכול מועד שנתקן מדרבנן והוא גם המועד הקצר ביותר בשנה שנמשך בסך הכול יום אחד ומה פתאום בכוחו להפוך את כל החודש? במה חודש אדר יותר טוב מחודש תשרי, שכמעט חצי ממנו הם ימי חג מדאורייתא ובכל זאת לא הפך כולו להיות חודש שמח? או חודש כסלו שיש בו שמונה ימי חנוכה ובכל זאת לא נאמר כי 'משנכנס כסלו מרבים בשמחה'? התמיהה גדולה יותר לאור העובדה שהחשיבות של חודש אדר אינה נשארת רק ברמת הסיסמה, אלא יוצרת סדרים דינים מעשיים והלכתיים: א. הגמרא אומרת שם כי יהודי שיש לו משפט עם נכרי, יגלגל את מועד הדיון לחודש אדר כי החודש הזה "בריא מזלו". הוי אומר שכל ימי החודש הם ימי מזל. ב. מובא להלכה בשולחן ערוך (תרפח,ז) כי יהודי שיוצא לדרך לפני פורים ולא ימצא מקום לשמוע את המגילה ביום הפורים עצמו, "יש אומרים שיכול לשמוע מגילה לפני שיוצא לדרך ואפילו מתחילת החודש" והרמ"א מוסיף: "והכי נהוג". וזה כבר דין מדהים שאינו קיים בשום מועד אחר. מי שיוצא לדרך לפני ראש השנה, אינו יכול לתקוע בשופר דקה אחת לפני זריחת השמש של א' בתשרי ומי שיוצא לדרך בערב פסח, אינו מקיים מצוות מצה דקה לפני צאת הכוכבים של טו בניסן. ומדוע, אם כן, חודש אדר כולו שמח ואפשר לשמוע מגילה כבר מתחילתו? ג. בספר החשוב "שדי חמד" שנכתב על ידי הגאון רבי חזקיהו מדיני, רב העיר חברון לפני כ-120 שנה, מובא עוד דין מעניין (מערכת חתן וכלה אות יא): בשולחן ערוך (סימן קעט) מובא דין עקרוני כי עדיף לקבוע חתונה בחצי הראשון של החודש, בו הלבנה גלויה, שכן הדבר מסמל תוספת מזל לעם ישראל שנמשלו ללבנה. אולם כותב השדי חמד כי כל זה בשאר חודשי השנה, אבל בחודש אדר מאיר המזל בכל ימי החודש ויכול להינשא לכתחילה בחצי השני שלו. ואין ספק שהדברים תמוהים: מה מיוחד בחודש אדר שהמזל הטוב מתפשט על כל ימי החודש?
רש"י במסכת תענית שם מרגיש בקושי בהבנת דברי הגמרא וכותב כמה מילים תמוהות, שהאריכו המפרשים לדון בהם: "משנכנס אדר מרבים בשמחה - ימי ניסים היו לישראל פורים ופסח". היינו שחודש אדר כולו שמח משום שהוא פותח רצף של חודשיים ניסיים - אדר וניסן שאירעו בהם ימי הפורים ונסי יציאת מצרים. וכמובן שדברי רש"י טעונים הסבר: הרי אדר וניסן הם חודשים נפרדים לגמרי ולמה לשמוח בכל אדר משום שאחריו בא ניסן? ובכלל, מדוע לא נשמח גם בכל ימי חודש ניסן שהם רצופים אחרי אדר? ברור שרש"י רוצה לרמוז למעלה עמוקה הקיימת בחודש אדר - והשאלה מהי. בשיחה נפלאה מעניק הרבי מליובאוויטש תשובה מבריקה שמעניקה משמעות חדשה לכל ימי החודש (ליקוטי שיחות טז/346).
מעלת חודש אדר אינה בגלל הפורים, אלא בגלל הגורם שהביא לנס פורים. ישנו יום עצום בתחילת החודש הזה שהוא זה שעורר את הרחמים האלוקיים שהביאו לנס הפורים ובגללו הופך החודש כולו לימי סגולה. מגילת אסתר מספרת כי המן השקיע מחשבה רבה לבחור את החודש בו תחול גזירת המוות הנוראה ל"ע ושונאי היהודים בכל מאה עשרים ושבע מדינה יכו בהם מכת חרב ואבדן היל"ת. המן ידע כי עד היום לא הצליח איש לפגוע בעם ישראל ולכן חיפש חודש גרוע עם מזל רע שיביא נזק לעם ישראל. המן הטיל פור הוא הגורל וכיון שנפל הפור באדר שמח שמחה גדולה, כי באותו החודש מת משה רבנו. ואולם המן לא ידע כי באותו החודש גם נולד משה רבנו, משום שמשה חי 120 שנה מלאות מיום ליום ו"גדולה זכות הלידה של משה מיום הסתלקותו". וזה הסיפור האמתי של חודש אדר: בחודש הזה ירדה לעולם הנשמה של "איש האלוקים" וזה הופך את החודש כולו לימי מזל וסגולה. וזאת משתי סיבות: א. הרי ככה היה במציאות. זאת עובדה שמזל הלידה של משה מתפשט על כל החודש, שהרי הגזירה נחתמה לי"ג אדר ואילו משה נולד שבוע קודם – בשביעי באדר, ואיך הועיל ז' אדר לשנות את י"ג אדר שחל שבוע אחריו? מכאן מוכח במציאות שגדול מזל הלידה של משה עד שמשפיע טובה מלפניו ולאחריו ומועיל לכל ימי החודש. ב. מעלת יום הלידה של משה היא גדולה יותר, משום שהיום הזה שינה למעשה את כל ההיסטוריה. היום הזה הוא "מקור לשמחות רבות", הוא הסיבה לכל הנסים והמעלות העצומות שזכינו להם. יום הלידה של משה הוא לא רק יום אחד, ספציפי, שהביא לנס אחד, אלא אירוע רב מערכתי שהביא לשמחות רבות. הוא ילד את פורים שהתרחש בזכותו ואת פסח שהתרחש בזכותו ואת מתן תורה שהתרחש על ידו וכו'. זה עומק דברי רש"י: "משנכנס אדר - ימי פורים ופסח", משום שחודש אדר הוא למעשה גם המקור לנסי חודש ניסן כי בו אירע יום רב עוצמה של לידת משה רבנו שהביא לשמחות רבות. כעת אפשר להבין בעומק רב את ההשוואה שיוצרת הגמרא: "כשם שמנכנס אב ממעטים בשמחה, כך משנכנס אדר מרבים בשמחה". ולכאורה ההשוואה אינה ברורה: מה הדמיון בין שני ההפכים הכי קיצוניים - החודש הכי נוגה ועצוב לחודש הכי שמח? לשם מה כורכת הגמרא ביחד את שני ההפכים הללו? אלא הגמרא מלמדת את היסוד שהופך חודש שלם לעצוב או שמח. בשני החודשים הללו ישנו יום אחד שהוא לא רק יום, הוא פצצה גרעינית. יום שהוא מטען רב עוצמה שחולל השפעה על כל ההיסטוריה. בחודש אב חל תשעה באב שהוא "מקור לצרות רבות" לאורך אלפי שנים, מבכי המרגלים בימי המדבר, דרך החורבן הראשון והשני, וגירוש ספרד וכו'. וכך בכיוון ההפוך: בחודש אדר חל יום ז' באדר שהוא מקור לשמחות רבות - ולכן השפעתו גדולה על כל ימי החודש.
מעלת יום הולדת הצדיק כמשה רבנו, קשורה בקשר הדוק לפרשת השבוע, תרומה, ולהפטרת השבת: השבוע אנו מתחילים את הנושא הארוך ביותר בתורה שמתפרש על פני כמעט חמש פרשיות וחצי חומש: מצוות "ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם", המצווה לבנות את המשכן במדבר ואת בית המקדש בירושלים. וכאן ישנה עובדה היסטורית מעניינת: הפרשיות הבאות יספרו על פרץ ההתלהבות האדיר שהתעורר אצל עם ישראל. בתוך יומיים נאספו כל התרומות הנדרשות עבור המשכן, עד שמשה רבנו נאלץ להוציא קול במחנה: אל תביאו עוד תרומות, יש מספיק. זאת המגבית היחידה בהיסטוריה שנגמרה ככה. אחר כך כל איש ואישה חכמי לב התגייסו למלאכת הקמת הבית ובתוך זמן קצר הוא היה מוכן לתפעול. המדרש אומר כי הכנת המשכן וכליו הסתיימה בתוך חודשיים, בכ"ה כסלו. ואולם כאן התרחש דבר תמוה: למעשה, המשכן וכליו שכבו על האדמה עוד שלושה חודשים שלמים וחנוכת הבית התרחשה רק בראש חודש ניסן. תופעה דומה אירעה עם הקמת בית המקדש בירושלים עליו נקרא בהפטרת השבת: למרות שהבית היה מוכן בחודש חשוון, שלמה המלך המתין עם חנוכת הבית, עד כמעט שנה שלמה לאחר כך, בחודש תשרי. והשאלה הפשוטה היא מדוע המתינו עם חנוכת הבית לאחר שההקמה עצמה התנהלה במרץ עצום? המדרש מביא הסבר חשוב (ילקוט שמעוני מלכים א קפד): הקב"ה בעצמו הורה למשה ושלמה לעכב את חנוכת הבית, כדי לעשות זאת בחודש מבורך של מזל. ואין חודש מתאים יותר מאשר חודש בו נולדו האבות - יצחק אבינו בחודש ניסן (בליל הסדר) ואברהם אבינו בחודש תשרי. הרבי מליובאוויטש הפיק מכאן הוראה חשובה גם ביחס ליום ההולדת של האדם הפשוט, שלי ושלך. המקורות הקדומים הללו מוכיחים כי המנהג לחגוג יום הולדת אינו מופיע רק במסורת הגויים ("יום הולדת את פרעה"), אלא מאז ומתמיד היה יום של התגברות המזל והברכה. כך זה ביום הולדת הצדיק וככה אצל כל אדם יחיד, היום הזה הוא יום של התחדשות הלידה, יום בו מקבלים מהקב"ה המחאה (צ'ק) מחודש להצליח במלאכת החיים ולהגשים את כל משאלות הלב לטובה ולברכה. נסיים בסיפור מיוחד במינו אודות כוח יום ההולדת: זה היה לילה ערפילי בחודש חשון תשע"ג, נובמבר 2012. כוח צה"ל שסייר על יד גדר המערכת ברצועת עזה זיהה מטען נפץ על אחד השערים. סרן זיו שילון, התקרב אל הגדר כדי לטפל במטען ואז נשמע קול נפץ. המחבלים הפעילו את המטען בשלט רחוק וזיו נפצע חמורות. ידו השמאלית נתלשה ועפה באוויר ואילו ידו הימנית התרסקה. לא היה לו זמן לצעוק, הוא ידע בשולי מוחו הפגוע שהמחבלים עלולים לשלב פיגוע חטיפה, ובכוחות על-אנושיים גרר את עצמו עד החובש הצבאי. כאן החל תהליך שיקום כואב שנמשך חודשים ארוכים, אך הרופאים לא הצליחו להחזיר את ידו הימנית לחיים והמליצו לו לכרות גם אותה (ל"ע). באותם ימים, שילון קיבל הזמנה מהרב מנחם קוטנר, מנהל מטה צעירי חב"ד למען נפגעי הטרור, להצטרף לטיול בארצות הברית עם קבוצת חיילים פצועים. זיו היה נואש לשאוב אוויר והוא הצטרף. המארחים עשו הכול כדי לרומם את רוחם, הם סיירו בהליקופטר מעל מנהטן, נכנסו למשחק בייסבול במושבי VIP ועוד אטרקציות המותאמות לנכים. ביום שישי, כג אייר, הקבוצה הגיעה להתפלל באוהל הקדוש של הרבי. החיילים היו נרגשים וקוטנר הראה להם כיצד לכתוב מכתב "פדיון נפש". קוטנר ניגש לזיו והציע לו לומר את פרק התהילים האישי שלו. זיו אמר שהוא בן 25 ואמר את פרק כ"ו. אחרי שהוא סיים את הפרק, פנה לפתע לקוטנר ואמר שהוא טעה והוא רק בן 24. יום ההולדת יחול עוד עשרה ימים. קוטנר הציע לו לקרוא את פרק כה. אחרי הביקור באוהל, הם הלכו לעשות את השבת בקהילתו של השליח אוריאל ויגלר באפר-איסט-סייד מנהטן. באמצע סעודת הלילה, זיו ביקש מקוטנר לגשת אתו הצידה. "יצאתי מהאוהל בתחושה קשה מאוד. לפני שהתחלתי לומר את הפרק, קיוויתי למצוא רמז על ההחלטה הקשה שאני עומד לקבל, האם להסכים גם לכריתת יד ימין? לאושרי הרב, בפרק כו היו שלושה רמזים על המילה "יד" ואפילו "ימין": נאמר שם "ארחץ בניקיון כפיי" (פסוק ו'), "אשר בידיהם" (פסוק י') "וימינם" (פסוק י"א). ראיתי בכך סימן מהרבי ושמחתי מאוד. אבל כאשר הבנתי שזו טעות ואני רק בן 24 ואמרנו את פרק כה, לא מצאתי אפילו רמז אחד למצבי. מאז אני לא יודע את נפשי. הרבי לא רצה לברך אותי". קוטנר התפלל לקב"ה שישים לו את המילים הנכונות בפה. הוא ביקש מזיו לחשב ביחד את הגיל שלו. התברר כי יום ההולדת העברי הוא כ"ג באייר! היום הזה! כך שהיום הוא הופך להיות בן 25 ופרק התהלים המתאים לו הוא הראשון שקרא. ביום שלישי שאחריו ניגש זיו אל הרב קוטנר. "ראה", אמר בקול רועד. הוא הרים את ידו הימנית והניע את האצבעות. בפעם הראשונה מאז הפציעה הן נענו לו. בחנוכה שאחריו נרשמה עוד תפנית: זיו שילון הדליק בעצמו נר ראשון של חנוכה במרכז הרפואי תל השומר (שיחת השבוע 1410).
בס"ד ילדים בקודש הקדשים: למה מעל הלוחות התנשאו פני תינוק? דרשה לפרשת תרומה
בנימין נתניהו נכנס לחדר הסגלגל לפגישה ראשונה עם הנשיא טראמפ. על שולחן הנשיא עמד טלפון אדום וכשנתניהו נעץ בו מבטים, הסביר הנשיא כי זה טלפון ישיר לשמים. אתה מדבר כאן ואלוקים שומע אותך למעלה. הנשיא הזמין את ראש הממשלה לבצע שיחה אחת לשמים, אבל אמר שיקצר כי זאת שיחת חוץ יקרה וכל דקה עולה 100,000$. אחרי שנה השיב טראמפ ביקור בירושלים. על שולחן ראש הממשלה עמד טלפון דומה לזה שנמצא אצלו בחדר הסגלגל. הנשיא ביקש לעשות שיחה לריבונו של עולם ותכנן את המילים בהן יבחר, אבל ראש הממשלה הרגיע אותו: "הנשיא רשאי לדבר חופשי, מכאן זאת שיחה מקומית"... השבוע אנו קוראים על הנקודה הקדושה ביותר בעולם, על החפץ שפעל כ'אנטנה' בין העולמות ושידר בין העולם הזה לעולם העליון. זה היה ארון עץ קטן, בגודל מטר ורבע על 3/4 מטר מצופה זהב, בתחתית הארון היו מונחים שני לוחות הברית שהוריד משה מהשמיים, ומעל הארון התנשאו זוג כרובים, זוג יצורים שמימיים פורשי כנפיים. הפרשה מספרת כי במשך ארבעים השנים במדבר, משה היה מקבל דרך הכרובים את המסרים מהקב"ה. קולו של האלוקים נשמע בין היצורים פורשי הכנפיים ומלמד את משה את פרטי תרי"ג המצוות. "וְנוֹעַדְתִּי לְךָ שָׁם וְדִבַּרְתִּי אִתְּךָ מֵעַל הַכַּפֹּורֶת מִבֵּין שְׁנֵי הַכְּרֻבִים אֲשֶׁר עַל אֲרֹן הָעֵדֻת". בהתאם לכך, אחד הכינויים המקובלים לקב"ה הוא "יושב הכרובים". הדבר המעניין והתמוה הוא, מדוע הכרובים התנשאו מעל הלוחות? כיצד יתכן שלוחות הברית שהם יסוד ספר התורה שירדו מהשמיים היו מונחים רק למטה, בתחתית הארון, ואילו הכרובים עמדו מעל הלוחות? מה יותר קדוש מספר התורה? הרי לא מניחים שום דבר מעל ספר תורה? יתירה מכך: לא רק שהכרובים עמדו מעל הלוחות, אלא פרשו כנפיהם מעל הלוחות והיה זמן סימן כאילו הם מסוככים ומגוננים על התורה, כאילו הם אלו ששומרים ומבטיחים את עתיד התורה – והשאלה היא למה התורה צריכה הגנה? אדרבה, התורה היא זו ש"מגנא ומצלא" ומעניקה לאדם את הזכויות הגדולות ביותר של "בני, חיי ומזוני" והנה מתברר כי התורה עצמה צריכה כביכול חיזוק? השאלה גדולה במיוחד לאור דעת רש"י. ישנן כמה דעות בראשונים כיצד נראו הכרובים. הרמב"ן כותב (כה,כא) כי היה להם מראה מלאכים והם היו פורשי כנפיים כדי לסמל את תעופת "מרכבת השכינה" שראה הנביא יחזקאל. הגישה הזו מתאימה עם דברי הרמב"ם (יסודי התורה ב,ז) כי "כרובים" הם אחד מכינויי המלאכים כמו "אופנים, אראלים ושרפים". רבנו בחיי מביא את דברי הגמרא הידועים (יומא נד,ב) כי פני הכרובים היו כמראה זכר ונקבה, וכאשר ישראל היו עולים לרגל, היו פותחים את פרוכת קודש הקדשים ומראים להם מרחוק את הכרובים כשהם חבוקים זה בזה. מנגד, כשישראל מרדו ברצונו של מקום, היו הכרובים מפנים גבם זה לזה. ואולם רש"י מביא דעה שלישית (כה,יח): "פרצוף תינוק להם". מראה הכרובים היו שני פני תינוקות, וזאת כדברי הגמרא (חגיגה יג) כי המילה "כרובים" היא משורש "רביא", שהם תינוקות רבים וגדלים. וכמובן, הדעה הזו תמוהה ביותר: כיצד יתכן ששני תינוקות עמדו מעל הארון וסוככו וגוננו על התורה? מילא אם הכרובים מסמלים את מרכבת השכינה כמו הרמב"ן, מילא אם הם מסמלים את האהבה של הקב"ה לישראל כמו אהבת זכר ונקבה שעומדת מעל התורה ולכן מכפרת ומתקנת את החטא. אבל מה משמעות העניין ששני ילדים עומדים מעל התורה ומגנים עליה? הרבי מליובאוויטש כותב רעיון מרגש ורב עוצמה. ראיתי את ההסבר בספר "ממעייני החסידות" ושם מצוין ל"שיחת כ"ק אדמו"ר" אך בלי לפרט מקור (כדרכם בכל הספר שאינם מביאים מקורות). אשמח אם מי מהקוראים יכול להפנות אל השיחה המדויקת.
ליהודי יש חובה יסודית מעבר להיותו יהודי הגון בעצמו: להתמסר לילדים. הוא חייב לרדת מעולמו הבוגר ולחנך ילדים שימשיכו בדרך שלו. הוא אינו רשאי להסתפק בכך שהוא בסדר, הוא אפילו לא יכול להתמקד בנאומים גדולים ובמהפכות דרמטיות, הוא חייב לעשות משהו מאוד נקודתי: לסחוף את הילד שלו ולהתנחל בליבו. כך מצווה התורה בפרשת שמע ישראל: "ואהבת את ה' אלוקיך ... ושננתם לבניך". לא מספיק שאתה יודע, לא מספיק שאתה אוהב את ה' בכל לבבך ובכל נפשך, אלא עליך להעביר את זה ללב של הילד שלך. והחינוך של הילדים עומד מעל התורה, משום שהוא תעודת הביטוח שלנו. העתיד לא מוכרע במצעדי גנרלים ובנאומי בחירות, הוא מוכרע בבית. כל המהפכות הגדולות מתנקזות בסופו של דבר לנקודה מאוד ספציפית: האם הילדים אתנו? כך אנו רואים אחרי יציאת מצרים: משה רבנו היה אמור לחגוג את הניצחון כפי שחוגגים העמים, עם צעדה ענקית של 9 במאי או 14 ביולי שתזכיר את השחרור או בהקמת אנדרטה ענקית במרכז העיר שתנציח לעד את ניצחון העבדים על האימפריה. אבל משה מצווה דבר אחר לגמרי, קטן ומצומצם: לכנס את הילדים בליל הסדר ולספר להם על הנס. החשיבות המכרעת של חינוך הילדים היא כפולה: הן בגלל שהילדים הם דור ההמשך שאמור להוביל את החזון, והן בגלל שילדים נשארים תמיד ילדים. החינוך של הילדות אינו חולף לעולם ומה שהם יקבלו עכשיו יישאר בליבותיהם תמיד. ולכן הכרובים סוככו על התורה כדי להעביר מסר כביר: הלוחות כשלעצמם אינם מספיקים. הם אמנם חפץ אלוקי שירד מהשמיים, רבנים וגדולי תורה יכולים להוסיף ולכתוב אלפי ספרים המבוססים על התורה, אבל מה שקובע בסופו של דבר הוא לא מה אנחנו יודעים, אלא מה אנחנו מעבירים הלאה. ובקיצור: האם הילדים אתנו. זה הסוד הגדול בעולם: העתיד מוכרע בלבבות, לא בכיכרות. באנשים ולא באנדרטאות. זה היה לפני כשמונים שנה ברוסיה הסובייטית. בבית משפחת גורליק התקבלה מעטפה, הייתה זו מעטפה מהגיהינום, ממחנות העבודה בסיביר. האבא ר' מענדל גורליק נשלח לעשר שנות עבודת פרך במחנה עבודה והשאיר אישה צעירה עם שלושה ילדים קטנים, והנה הגיעה מעטפה מאבא. היה בפנים ציור שאבא שרטט בידיו, דמות פניו של ילדו בן השמונה, שלום בער, ובתחתית הציור כיתוב: "יום הולדת 8, שביעי במאי 1949". זה היה מוזר: יום הולדתו של הילד חל ברביעי למאי, ומדוע אבא צייר את השביעי במאי? האם הסבל בסיביר בלבל אותו?! פתאום הם הבינו: האבא רוצה להזכיר לבנו את יום הולדתו העברי, ביום ח' באייר, שחל באותה שנה בשביעי במאי. זה מה שעושה יהודי בסיביר: אחרי שהוא חוזר שבור גב ועצמות מעבודת הפרך, הוא יושב לילה אחרי לילה ומצייר את 'תמונת הכרובים', את דמות פניו של ילדו בן השמונה, במטרה להערים על רשעות הצנזורה ולהזכיר לו מי אנחנו... [ועם כזה אבא, לא פלא שהילד, ר' שלום בער גורליק, צמח להיות יהודי חסיד מלא להט ואנרגיה כפי שכולנו הכרנו]. כעת נוכל להבין מדרש מפורסם ומשונה ביותר. המדרש (רבה שיר השירים) מספר שכאשר ביקשו ישראל לקבל את התורה, דרש הקב"ה ערבים שיהיו אחראים לכך שבני ישראל יקיימו התורה. בני ישראל הציעו בשמחה את האבות המבוגרים, אך הקב"ה דחה את ההצעה ואמר שהאבות עצמם צריכים ערבים שישמרו את התורה. בני ישראל הציעו "נביאינו יהיו ערבים בעדנו", ירמיהו ויחזקאל שהרטיטו את הלבבות יהיו ערבים שנשמור את התורה, אך הקב"ה דחה גם את ההצעה הזו. ואז עלתה הצעה מפתיעה: "בנינו ערבים בעדנו", הילדים ייקחו אחריות על עתיד העם, ולמרבה ההפתעה, ההצעה מצאה חן בעיני ה' ואמר בשמחה: "הא וודאי, ערבים טובים הם ואתנה לכם". והמדרש תמוה מכל כיוון אפשרי: ילדים?! ערבים?! מישהו מתכוון לסמוך על התחייבות של ילדים?! הרי חצי שעה אחר כך הם ישכחו ממנה או יוותרו עליה תמורת ארטיק! למה הדבר דומה? נתאר לעצמנו את רן ורינה ישראלי, בני-זוג צעירים שנכנסים לבנק לבקש הלוואת משכנתא כדי להגשים את חלום חייהם ולקנות דירת 4 חדרים בפארק צמרת ברמת גן. הם מגישים את תלושי השכר, אך הבנק דוחה אותם: הנכם זוג צעיר, כל הזמן יש פיטורים במשק, והעבודה שלכם לא יציבה. הם חוזרים הביתה ומביאים את הוריהם כערבים. ההורים צברו מיליונים בקרנות השתלמות וקופות גמל ויש להם מספיק כדי לכסות את ההלוואה. אך הבקשה נדחית שוב: ההורים מבוגרים ואיננו יודעים מה יהיה אתם מחר. רן ורינה הנואשים מעלים רעיון אחר: רב העיר הוא דוד של רן, כולם מכירים אותו כאיש אחראי והוא יהיה הערב. אך הבנק דוחה את הערב הקדוש ואומר שרבנים נותנים ברכות, לא ערבויות... ואז עולה להם רעיון הזוי: שני הילדים שלהם, רותי בכיתה א ודוד בכיתה ב יהיו הערבים להחזיר את המשכנתא. מנהל הסניף מתלהב וחותם בעצמו על שטרות המשכנתא... ובכן, איך הגיעו הילדים לנושא כה רציני כמו קבלת התורה? התשובה היא שילדים נשארים תמיד ילדים. החינוך של הילדות אינו חולף לעולם והוא תעודת הביטוח הטובה ביותר לשמירת התורה.
בהמשך ליסוד הזה, ראיתי רעיון נפלא בשמו של הרב מאיר שפירא מלובלין, ראש ישיבת חכמי לובלין ומייסד תקנת הדף היומי: פעם ערך מסע בין הקהילות כדי לגייס כסף עבור הישיבה הענקית שהקים, ובדיוק בשבת "תרומה" התייצב בקהילה מכובדת ועתירת ממון. 'ההלכה היא, אמר רבי מאיר שפירא לקהל, שכאשר נמצאים בתקופת מחסור ואין כסף כדי לצפות את כלי המקדש בזהב, מותר בדיעבד לעשות את כל כלי השרת מנחושת, חוץ מהכרובים שחייבים להיות מזהב ולא משום מתכת אחרת. מדוע הכרובים חשובים מכל הכלים האחרים? משום שהכרובים מסמלים את חובת החינוך ובחינוך אסור להתפשר... חינוך חייב להיות מהיפה וההגון ביותר. כמובן, יש בכך מסר חשוב לתקופה הזו בה נמצאים. במקומות רבים בעולם נערכת כעת תקופת הרישום לגנים ובתי הספר לקראת שנת הלימודים הבאה. לפעמים הורים מעדיפים את האפשרות הקלה, את בית הספר הכי קרוב לבית או את זה שהכי זול וכו'. נזכור כי כשם שלא היה עולה בדעת הורה להתפשר על איכות הבריאות שהוא מעניק לילדיו, כך אי אפשר להתפשר על איכות הבריאות הרוחנית שמעניקים לילדים. עלינו להניח על המשקל את השיקולים האמתיים וארוכי הטווח, איפה הם יקבלו הכי הרבה שעות לימודי קודש, איפה נמצאים מורים שחדורי תחושת שליחות לרומם ולקדם את הילד. איפה נמצאים חברים מבתים כאלו ששואפים להתעלות בעבודת ה'. אלו הם השיקולים שמביאים בעזרת ה' את הנחת האמתי לו כולנו מצפים. ונסיים: הרב זלמן גוראריה היה חסיד נאמן של הרבי מליובאוויטש ואיש עסקים עשיר שעשה חיל בעסקיו. פעם פנה אליו קרוב משפחתו, הרב שמריהו גוראריה (הרש"ג), שהיה גיסו של הרבי מליובאוויטש וניהל את גיוס הכספים עבור הישיבה המרכזית בניו יורק וביקש ממנו להצטרף למסע גיוס כספים מגביר כלשהו. ר' זלמן נטה לדחות את ההצעה, הוא היה עסוק בענייני הביזנס ולא היה פנוי לאסוף תרומות, אך הרש"ג העלה הצעה מפתה: "אם תצטרף אלי למסע, תזכה להיכנס אל הרבי ולבקש ברכה לכל אשר תחפוץ". בתור קרוב משפחתו של הרבי, היה הרש"ג מסוגל להעמיד התחייבות כזו ור' זלמן קפץ כמובן על ההצעה. הם נסעו והצליחו ואז הגיע תורו של הרש"ג לפרוע את השטר. הרבי הסכים לקבל את ר' זלמן לפגישת יחידות בה יבקש מה שעל לבו. כשנכנס ליחידות אמר כי אנייה מלאת סחורה תקועה בלב ים והוא מפסיד הרבה כסף בכל יום שעובר. הוא מתחנן לנס כדי להתגבר על הקשיים ולשחרר את הסחורה. הרבי ענה: "ר' זלמן, ניתנה לך הזדמנות נדירה לבקש כל שתחפוץ, יכולת לבקש ברכה להצלחה בחינוך הילדים, ותמורת זאת הנך מדבר על כסף?!...".
בס"ד כשאתה מעורב – אתה מאוהב: למה ה' אוסף תרומות? תרומה אישה צעירה נפטרה והשאירה בעל וחמשה יתומים. בנוסף לכל הצרות, היא הייתה מרוויחה יפה לפרנסתה והבעל נותר לבדו עם עול הכלכלה. הגיס שלה, הבעל של אחותה, החליט לעשות מעשה ולצאת למסע גיוס כספים עבורם. הוא טס ללונדון ודפק על פתחי העשירים במאמץ לפתוח את ליבם. הוא הגיע לביתו של עשיר הקהילה שהיה קמצן כמו קורח. הוא צלצל באינטרקום, אך הגביר צעק דרכו שהוא לא תורם לצדקה. השנורר התעקש: "תפתח לי את הדלת, אני הגיס של אלוקים"! הגביר נבהל, נתן לו כל מה שביקש ותבע לדעת איך הוא הגיס של אלוקים? "פשוט מאוד, היו שתי אחיות. אחת אני לקחתי ואחת אלוקים לקח"... השבוע אנו מגיעים אל אחד מרגעי השיא של החיים היהודיים. כך אפשר ללמוד מהאריכות האדירה שמעניקה התורה לנושא אחד ויחיד. לאורך חמש פרשיות, התורה מאריכה לשרטט את תבנית הבית של ה', מוקד השראת השכינה בעולם הזה. וכאן מתחולל פלא. במקום שאלוקים יאמר: בית שלי – אני משלם!, הוא מבקש מאיתנו לנדב תרומות: 1. שמות כה: דבר אל בני ישראל ויקחו לי תרומה! מאת כל איש אשר ידבנו לבו תקחו את תרומתי. וכל אחד תמה: מדוע האלוקים הכול יכול - עליו נאמר: "לי הכסף ולי הזהב" - מבקש תמיכה? וחם השמש (הגר"ש משאש, רבה של ירושלים): למה לאסוף נדבות בקופות? הרי הקב"ה אומר: "לי הכסף ולי הזהב"? והיה יכול להוריד משכן וארון ושולחן ומנורה מן השמים, בנוי ומפואר ... ויימנע מהם הטורח ההוא בארץ תלאות? אגב, אף אחד לא ביקש ממני עצות, אבל אני מוכן לנדב עצה בחינם מהיכן היו יכולים לקחת כסף עבור בניית המשכן. בני ישראל החזיקו אז מאגרים אדירים של כסף שלא נעשה בהם שימוש. הגמרא מספרת (פסחים קיט) כי כאשר יצאו ממצרים, גילו את אוצרות הכספים שהטמין יוסף בהיותו משנה למלך לאחר שמכר מזון בשנות הרעב לעולם כולו. הם נטלו עימם את הכסף ביציאת מצרים והאוצר שכב במשך מאות שנים[1] בקופת המלכים של ישראל, עד ימי רחבעם מלך יהודה, אז עלה שישק מלך מצרים על ירושלים ובזז את האוצרות. ואם כן, האוצרות הגדולים הללו היו יכולים להיות גב כלכלי מצוין עבור בניית הבית של ה'? למען האמת, השאלה הרבה יותר מעניינת: אנו מבקשים כמה פעמים בכל יום: "יהי רצון מלפניך שיבנה בית המקדש במהרה בימינו", וכאן עולה השאלה, מי יבנה את הבית השלישי? האם הוא ירד מוכן ומשוכלל מהשמים או אנו נבנה אותו? נתאר לעצמנו שמלך המשיח מתגלה עכשיו ממש, האם עלינו לעלות מיד על הר הבית ולהתחיל לבנות את בית המקדש או שזאת המשימה של ה' והוא יחולל את הנס? ישנן בכך כמה דעות, אבל השורה התחתונה לפי הגישה של הרבי היא, שעיקר המקדש ירד מלמעלה, ובכל זאת גם אנו נצטרך לבנות חלקים ממנו. ה' ייתן את התשעים אחוז – אבל אנו נצטרך לתרום את העשרה אחוז שלנו. ושוב נשאלת השאלה: למה אלוקים תובע מאיתנו להיות שותפים שלו? הרבי מלובאוויטש, שערי גאולה ח"ב/קיד: על הפסוק 'טבעו בארץ שעריה', איתא במדרשי חז"ל, ששערי בית המקדש טבעו במקומם וכאשר ירד בית המקדש השלישי מן השמים, יעלו ויתגלו שערי בית המקדש ו[אנו] נעמידום במקומם. ולכאורה אינו מובן: מהו הצורך להשתמש בשערי בית המקדש שטבעו בארץ? הרי כשם שבית המקדש ירד מן השמים, יכולים לרדת גם שערי המקדש מהשמים? אנו רוצים לדבר היום על עצמנו. על הדרך שבה אנו יוצרים קשרים עם הסביבה. הבנת היסוד הזה, תהפוך אותנו ליהודים יותר טובים, לבני זוג יותר מסורים ולהורים מוצלחים יותר.
א. קמפיין גיוס התרומות עבור המשכן, דרש מבני ישראל ויתור רציני. צריך לזכור כי הם לא גרו בארץ מיושבת, היכן שכל אחד מחזיק תכניות חיסכון, וגם יכול לבצע השקעות כלכליות חדשות כדי להחזיר לעצמו את כספי התרומות. הם רק יצאו ממצרים, לכל אדם היו מעט כלי כסף וזהב שהוא קיבל מהמצרים והם חיו במדבר הגדול, ללא אפשרות ליצור השקעות חדשות. ובכל זאת, הם התגייסו בצורה נהדרת ונתנו את כל מה שהיה להם. מי שהיה לו זהב – נתן זהב, מי שהיה לו כסף – נתן כסף ומי שהצליח לסחוב ממצרים בדי ארגמן יקרים – נתן את הבדים. הם לא התגייסו רק ברמה הכלכלית, אלא אף ברמה הגופנית. התורה מתארת לקמן בפרשת ויקהל, איך כל איש ואישה שידעו "לחשוב מחשבות", התגייסו לטובת המלאכה והקימו את המשכן בעשר אצבעות. 2. שמות לה,כב: ויבאו האנשים על הנשים, כל נדיב לב הביאו חח ונזם וטבעת וכומז, כל כלי זהב. וכל איש אשר נמצא אתו תכלת וארגמן ותולעת שני ושש ועיזים ועורות אילים מאדמים ... הביאו. בתור דוגמא מייצגת לגודל המאמץ שהם השקיעו בבניית המשכן, נציג תרומה אחת מתוך מכלול התרומות: "עצי השיטים" ששימשו עבור הקמת דפנות המשכן. הדפנות שהקיפו את המשכן, היו 48 קרשי עץ גבוהים, כל קרש בגובה 5 מטר על רוחב 0.75 מטר. כאן מעניין לבחון, מאיפה הם השיגו קרשים ענקיים כאלו באמצע המדבר הצחיח? רש"י מביא פירוש מדרשי, די מפתיע: רש"י כה,כ: ועצי שיטים - ומאין היו להם במדבר? פירש רבי תנחומא: יעקב אבינו צפה ברוח הקדש שעתידים ישראל לבנות משכן במדבר והביא ארזים למצרים ונטעם, וציוה לבניו ליטלם עימהם כשיצאו ממצרים. אם כן, מדובר היה במאמץ לוגיסטי שנמתח על פני יותר ממאתיים שנה. בעת ירידת יעקב למצרים, הוא נטל עימו שתילי ארז מארץ ישראל ונטע אותם במצרים. הוא ציווה את בניו לעקור את העצים בבוא היום ולקחת אותם בעת היציאה ממצרים. ובעת היציאה משם, עם כל הלחץ והחיפזון של תזוזת מיליוני אנשים, הם סחבו על הכתף את עצי הארז הענקיים עבור המשכן. בכך קיבלנו דוגמא קטנה על המאמץ הלוגיסטי שנדרש מהם עבור המשכן. וכל זה מתגמד כאמור לעומת הנתינה הממונית, שדרשה מהם לוותר על כל החביב והיקר. כאן מעניין להעמיק ולבחון את שיטת רש"י הזו, אודות מקורם של עצי השיטים. כמובן, הפירוש שלו מעלה כמה קושיות מתבקשות: א. לפי דבריו צריך לחדש, שבעת יציאת מצרים הם ידעו כבר שהולכים להקים משכן וצריכים לשאת עבורו עצים ענקיים. ב. לא מובן, כיצד המצרים אפשרו להם לשאת את הארזים הענקיים, בשעה שהם טענו שיוצאים בסך הכול לשלשה ימים וחוזרים חזרה? אבן עזרא: הרי המצרים חשבו כי לזבוח הם הולכים ואחרי כן ישובו ... ואיך יוציאו קרשים רבים, אורך כל אחד מהם עשר אמות? לכן מציעים המפרשים פירושים יותר פשוטים. האבן עזרא טוען שהם כרתו את העצים מהמדבר סביבם. (לפי זה נצטרך לומר כי לא מדובר על עצי הארז הגבוהים שאינם גדלים במדבר (אלא רק במקומות קרים כראשי ההרים, כמו בהרי הלבנון, כמו שנאמר "כארז בלבנון ישגה" והיא מכונה בשם 'ארץ הארזים'). אלא היה מדובר על עצי השיטה, כפשטות הלשון "שיטים", שהם מצויים באזור הערבה וגדלים במקומות יבשים וחמים). הט"ז מציע עוד אפשרות: יתכן שהם קנו עצי ארז מסוחרים עוברים במדבר. הט"ז מביא לכך דוגמא מהמובא בגמרא שהם עשו בורות 'נוחיות' במדבר לעשיית צרכים, ושואלת הגמרא, בשביל מה היו צריכים מקומות כאלו והרי המן המזוכך לא הפריש פסולת? הגמרא עונה שהם היו קונים אוכל מתגרי אומות העולם ולכן הייתה להם פסולת. (כבר אז הזמינו פיצה בלילות מהחנויות באילת, בהכשר השלוחים דשם...). אבן עזרא שם: היה סמוך אל הר סיני יער עצי שיטים ... וכרתו כל היער כי עם רב היו. דברי דוד לט"ז: שמא קנו בארצות אחרות, כמו שאמרו רבותנו (יומא עה,ב) על הפסוק 'וכסית את צאתך', דלא קאי על המן שהיה נבלע באברים, אלא על המאכלים שקנו מתגרי אומות העולם. ואם כן, מה גרם לרש"י להוציא את הפסוק מידי פשוטו ולקבוע שמדובר היה בעצי ארז, שנשתלו מאות שנים קודם במצרים והוצאו משם בעת היציאה? אומר הרבי רעיון נפלא. הכול נמצא במילה אחת בתורה – "ויקחו לי תרומה": לקו"ש חל"א/142: הציווי על נדבת המשכן נאמר בלשון 'קיחה' – 'ויקחו לי תרומה ... תקחו את תרומתי' ... משמעות הכתובים, שכל הדברים שנמנו בכתוב כבר היו ברשותם ובידם ולא היתה חסרה אלא פעולת הקיחה מהם בלבד ... ולכן מתרץ רש"י שיעקב אבינו צפה את בניית המשכן ונטע ארזים וציוה לבניו ליטלם עמהם כשיצאו ממצרים [וכך היו מוכנים בידם עבור המשכן. אבל לשיטות האחרות, הם נצרכו לכרות עצים או לקנות אותם מתגרים ונמצא שלא היו זמינים בידם][2]. עכ"פ, אחרי שראינו את גודל המאמץ שנדרש מהם בהקמת המשכן, אנו שבים ושואלים: בשביל מה ה' היה זקוק לכל השותפות הזו? מדוע לא הצביע על איזה מטמון קבור באדמה עבור הקמת הבית שלו עצמו?
ב. לאמיתו של דבר, השאלה יותר גדולה. שכן הדרישה להיות שותפים בבית ה', לא נגמרה אז, אלא נמשכת תמיד. אנו מתקרבים אל שבת מברכים אדר (ב), בה נקרא את פרשת ה"שקלים", המצווה על תרומת "מחצית השקל". בכל שנה היו אוספים תרומה מכל נפש בישראל עבור קרבנות הציבור שהוקרבו בבית המקדש - כך שתפעול הבית של ה' נעשה באופן קבוע מהכסף שלנו. יתירה מכך: בדברי גדולי ישראל ישנה מחלוקת גדולה לגבי בניית בית המקדש השלישי: האם הוא ירד מוכן מהשמים או שאנו נרוץ ונבנה אותו בידינו. גישה ראשונה אומרת כי בית המקדש ירד מוכן ומשוכלל מן השמים וינחת על קרקע הר הבית. ראיה ראשונה לשיטה זו היא בשירת "אז ישיר": 3. שמות טו,יז: מקדש ה' כוננו ידיך – רש"י: חביב בית המקדש שהעולם נברא ביד אחת [של ה'], שנאמר אף ידי יסדה ארץ, ומקדש בשתי ידיים (כמו שנאמר כאן "ידיך"). גם ספר הזוהר מאריך כי בית המקדש השלישי ייבנה בידי ה', וזאת כדי שיתקיים לנצח. אחרי שני בתי המקדש שאנו בנינו ולא החזיקו מעמד - ה' יבנה את הבית השלישי שיהיה נצחי כמוהו. זוהר ח"ג רכא,א: בית המקדש הראשון נבנה על ידי אדם ולכן לא התקיים. שלמה המלך ידע מזה ואמר: אם ה' לא יבנה בית שוא עמלו בוניו בו. הבית של עזרא נבנה בידי אדם ולא התקיים. ולזמנים שיבואו כתוב 'בונה ירושלים ה'' – הוא ולא אחר, וזהו הבניין לו אנו מחכים. מאידך, הרמב"ם מכריע להלכה כי מלך המשיח יהיה זה שיבנה את בית המקדש. רמב"ם, מלכים פי"א: המלך המשיח עתיד לעמוד ולהחזיר מלכות בית דוד ליושנה...ובונה המקדש. ראיה לשיטה זו היא כל מסכתות תמיד ומדות, המפרטות בהרחבה את מידות הבית, וקודם לכן נבואת יחזקאל העוסקת במידות הבית השלישי. ומכך שפתחו לפנינו את התכניות האדריכליות וההנדסיות של הבית, מוכח כי אנו נצטרך להיות אלו שיבנו אותו[3]. למעשה, הרבי גורס כי שתי הדעות צודקות ובית המקדש יהיה פרויקט משולב של האלוקים ובני האדם. ישנם כמה אפשרויות בכך (ראו שערי גאולה שם קי ואילך) ומהן: בית המקדש ירד מלמעלה, ואילו שערי בית המקדש, שטבעו בארץ לפני החורבן, יעלו מהאדמה ואנו נקבע אותם[4]. שערי גאולה שם: איתא במדרשי חז"ל, ששערי בית המקדש טבעו במקומם וכאשר ירד בית המקדש השלישי מן השמים - יעלו ויתגלו שערי בית המקדש ו[אנו] נעמידום במקומם. וכאן תמה כל אחד, בשביל מה צריך את שילוב הידיים הזה? אם ה' בונה את רובו של בית המקדש, שיבנה כבר את כולו ויעניק לו קיום נצחי?
ג. היה פעם נער עצלן, שלא עשה עם עצמו כלום. היה ישן עד שתיים בצהריים ואחר כך מתברבר עם החבר'ה על הברזלים. בכל פעם שהיה צריך כסף לקנות משהו או לצאת לבלות עם החברים, אבא שלו היה נותן לו ביד רחבה. הגיע היום ולאבא שלו נמאס מצורת החיים הזאת. הוא הודיע לו כי ביום חמישי הקרוב, כשהוא יבוא לבקש כסף לצאת עם החברים, הוא לא יקבל ממנו אגורה. "הגיע הזמן שתיקח את עצמך בידיים". הגיע יום חמישי ואבא עמד במילה שלו ולא נותן אגורה. הנער החכם לא נבהל והלך לבכות לאימא שהוא רוצה לצאת קצת עם החברים. האימא ריחמה עליו ונתנה לו 200 שקל. האבא ראה את זה, תפס עצבים וקרע את השטר לחתיכות מול עיניו. הנער הופתע, אבל מילא, שיהיה ככה לטובה. בשבוע הבא, שוב הלך לאימא וקיבל כסף, ושוב האבא קרע את השטר, ושוב הילד המשיך הלאה. בשבוע השלישי, לא נותרה לנער ברירה והוא יצא לעבוד. כל שעות אחר הצהריים קרע את עצמו וביום חמישי קיבל 200 שקלים חדשים. בלילה, כשרצה לצאת עם החברים, ביקש האבא את השטר והתכוון שוב לקרוע אותו - אבל אז הילד נתן צרחה: "אל תעשה את זה, עבדתי קשה על הכסף"... בני אדם מתחברים לדברים דרך המאמץ שהם משקיעים בו. ככל שאנו עובדים יותר על דבר, ככה הוא נהיה יותר יקר בעינינו ואנו מרגישים שהוא יותר שלנו. יש לכך ראיות רבות. למשל: יש טוענים שככל שהילד יותר גדול, כך ההורים יותר קשורים אליו. הרמב"ם במורה נבוכים מבאר בכך בפשטות את הסיבה שעורכים ברית מילה בגיל שמונה ימים ולא בגיל 13 כמו מילת ישמעאל. שכן, בגיל 8 ימים יותר קל להורים להכניס ילד לניתוח של ברית, בעוד שבגיל 13 הם קשורים הרבה יותר אל הילד ויתקשו לעשות זאת. ראיה נוספת לכך היא, שאדם אוהב עגבנייה שהוא שתל, יותר מעגבנייה יותר משובחת שחבר שלו שתל. כך אומרת הגמרא: "אדם רוצה בקב שלו, יותר מתשעה קבים של חברו". עוד ראיה לכך מובאת בספרי מוסר[5]: זאת כמדומה עובדה ברורה, שהורים אוהבים ילדים יותר מאשר הילדים אוהבים את ההורים. (כמאמר העולם: זוג הורים יכולים לגדל עשרה ילדים ועשרה ילדים אינם יכולים לגדל זוג הורים אחד...) מהי באמת הסיבה לכך? הרי הילדים קיבלו הכול מההורים? התשובה היא: הילדים קיבלו מההורים ואדם אינו מתחבר למי שהוא קיבל ממנו. לעומת זאת, ההורים השקיעו בילדים – ואדם אוהב את מה שהוא השקיע בו. כעת נשוב אל בניית המשכן. מה הייתה המטרה העמוקה של בניית הבית? בשביל מה ה' צריך בית? והרי "השמים ושמי השמים לא יכלכלוך ואף כי הבית הזה?!" התורה אומרת את הרעיון כולו במשפט אחד, קצר וקולע: 4. שמות כה,ח: ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם. אלשיך: בתוכו לא נאמר – כי אם בתוכם. המשכן ובית המקדש נועדו להיות ה"בית" המשותף של ה' וישראל. זה היה מקום אינטימי שבו יהודי התעצם בכל ישותו עם הקב"ה. כשהייתה לו שמחה בחיים, הוא עלה לבית המקדש והביא קרבן תודה. כשהוא נכשל חס ושלום בחטא וליבו היה מר עליו – הוא עלה לבית המקדש והביא קרבן חטאת. וכאשר הוא סתם קם בבוקר עם תחושה של התרוממות רוח ורצה לבטא את האהבה שלו לקב"ה - הוא שוב עלה לירושלים והביא קרבן שלמים. המדרש מביא לכך משל מרגש: למלך אחד הייתה בת יחידה. בכל מקום היה הולך איתה ומשוחח עימה. כשהיא בגרה, כבר לא היה מתאים שהוא ילווה אותה לכל מקום, ולכן עשה לעצמו קיטון צר שבו היה יושב איתה לארוחת ערב וחולק את ליבו. בני ישראל הם כביכול הבת היחידה של ה'. בשלבים הראשונים של הקמת העם, ביציאת מצרים ומתן תורה, הוא היה נושא אותם על כפיים. אבל כאשר הם התפתחו והיו צריכים לצאת בעצמם אל העולם, ה' הקים בית משותף שיהיה המקום שבו נקיים את האהבה שלנו. פסיקתא דרב כהנא א: ועשו לי מקדש –למה? משל למלך שהייתה לו בת קטנה, עד שלא הגדילה ובאה לידי סימנים [של בגרות] היה רואה אותה בשוק ומדבר עמה, במבואות ומדבר עמה. כיון שהגדילה ובאה לידי סימנים, אמר אין כבודה של בתי שיהא מדבר עמה בפרהסיא, אלא עשו לו קיטון שאהיה מדבר עמה בתוכו. וכך בתחילה נאמר: 'כי נער ישראל ואוהבהו' - היה מדבר עמם במצרים, היה מדבר עמם בים [סוף], היה מדבר עמם בהר סיני, וכיון שקיבלו את התורה ונעשו אומה שלמה, אמר אין כבודם של ישראל שאהיה מדבר עמם בפרהסיא, אלא ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם. וכיון שכן – שהמשכן נועד להיות הבית המשותף שלנו – נדרש כאן מאמץ של שניים. בית מקימים בשותפות של שני הצדדים. ה' רצה שנבנה את המשכן בכספנו, מתוך מאמץ ומעורבות פעילה, וכן נהיה שותפים בהקמת בית המקדש השלישי במהרה בימינו - וכך נרגיש שהוא באמת שלנו. זה המקום הפרטי ששייך לכל אחד מאיתנו ובו נשפוך את הלב לפני ה'[6]. שערי גאולה שם: מכיון שהקב"ה הוא תכלית הטוב וטבע הטוב להיטיב, בוודאי רוצה למלא את רצונו של האדם 'שרוצה בקב שלו יותר מתשעה קבים של חבירו', ולכן רוצה הקב"ה שגם בבית המקדש השלישי – שירד מוכן מן השמים - יהיה גם העילוי דפעולת האדם, 'קב שלו'. לפי היסוד הזה, הרבי מתרץ במקום אחר (שבת פרשת צו תש"מ) שאלה עצומה: מובא במדרש כי לעתיד לבוא, ה' יקים את המשכן מתוך מקום גניזתו באדמה ויעמיד אותו ליד בית המקדש השלישי. וזה כמובן פלא גדול: א. איזה עילוי יהיה למשכן הזמני והצנוע ליד בית המקדש המפואר? ב. ואם כבר מקימים עתיקות מהאדמה, למה לא יקימו שוב את בתי המקדש הראשון והשני? מבאר הרבי באופן נפלא: הדבר יקרה משום שעם ישראל מרגיש חיבור עמוק אל המשכן יותר מאשר לשלוש בתי המקדש!. שכן את המשכן אנחנו בנינו. כולנו. בעשר אצבעות. מתרומת הכסף עד תפירת היריעות. בעוד שבניית בתי המקדש הייתה פרויקט של יחידים, בית המקדש הראשון של שלמה, השני של עזרא, ובית המקדש השלישי שירד ברובו מן השמים[7].
מה כל זה אומר בתכל'ס? שצריך להיות שותפים. אם רוצים להשיג משמעות בחיים ולמצוא סיבה לקום בבוקר ולחיות בשבילה – צריך להתאמץ בשביל משהו. למשל, במסגרת הזוגיות: אנשים לא אוהבים כיום להתאמץ בשביל הזוגיות ורוצים שהקשר ייווצר מעצמו. אבל הדברים עובדים בדיוק הפוך: אם מתאמצים – אוהבים, ולא כמו שאנשים חושבים: אם נאהב – אז יהיה שווה להתאמץ[8]... במסגרת ההורות: החלום של אבות רבים הוא להגיע הביתה אחרי שהילדים ישנים ושקט ושלווה מסביב... אבל זאת טעות: מי שלא מתאמץ ליצור קשר עם הילדים – מגלה פתאום שהם גדלו והוא חלילה איבד אותם. כאשר עושים מאמץ ונעשים מעורבים בעולמם – זוכים להרגיש את הקיום שלהם[9]. במסגרת הקהילה: אנשים רבים אוהבים לסכם את הקשר עם בית הכנסת בתפילה שם. הם באים דקה אחרי תחילת התפילה ונעלמים דקה לפני הסיום. לכל היותר הם נשארים גם לקידוש... אולם בית הכנסת, הבית של ה', אמור להיות הבית השני שלנו. המקום שבו מבטאים את הנשמה הפנימית. לשם כך, צריך לתת יד וליטול חלק פעיל בניהול בית הכנסת. בממון, בגוף ובכל הנדרש. לסיום: קראתי פעם כי יהודי עשיר פנה אל הרבי בהצעה לממן את פעילות בתי חב"ד בעולם. היו אז מעט בתי חב"ד והוא הציע להקים עסק שלו בצמוד לכל בית חב"ד וההכנסות יממנו את הפעילות. הרבי סירב לכך משני טעמים: א. הוא לא רוצה לשייך את הבתי חב"ד לשום עסק. הפעילות והעזרה של חב"ד לכל יהודי אינה מונעת מאינטרס עסקי. ב. בתי חב"ד נועדו לעזור לכל יהודי בגשמיות וברוחניות והוא רוצה שתהיה לכל יהודי הזכות להיות שותף בפעילות הזאת.
[1] לפי דעה נוספת בגמרא שם, האוצרות הללו היו רק מאגרי הכסף הגלויים של יוסף. בנוסף, היו גם כספים מוחבאים במטמוניות, וקורח היה אחד מאלו שגילו אותם וכך התעשר מאוד. [2] עדיין צריך להבין בזה גופא: למה היה חשוב לצוות עליהם להביא תרומות מוכנות, ועל כן יעקב היה צריך להשתדל 200 שנה קודם בהבאת ונטיעת ארזים במצרים ולסחוב אותם משם ביציאה וכו'? הרי היו יכולים לקנות לכתחילה עצים מהסוחרים במדבר? מסביר הרבי שם כי רש"י רומז הביאור בזה, בהזכירו את שם בעל המאמר: 'פירש רבי תנחומא', מלשון תנחומין, יעקב אבינו עשה זאת כדי לנחם את בני ישראל בכל הזמנים הנוראים במצרים, שתמיד שאבו עידוד ונחמה מכך שראו בעיניים את עצי הארזים שנטע במצרים והיו מיועדים לצאת עימם בבוא היום ומכך שאבו עידוד כי הם יצאו סוף סוף מהמדינה ההיא. ולהעיר שכמה יפים הדברים לאומרם – הרבי שנקרא בשם "מנחם לנחמנו" וכל ענינו הוא, לנחם ולעודד את ישראל על היציאה מהגלות הארוכה במהרה בימינו. [3] למאי נפקא מינה: להעיר שלפי כמה דעות, השאלה הזו נוגעת למעשה כבר בימינו. מובא בתלמוד ירושלמי כי בנין בית המקדש קודם לביאת המשיח. היינו שאם יש אפשרות לבנות את בית המקדש עוד לפני שהתגלה מלך המשיח – כמו במקרה שהמוסלמים יחליטו מרצונם להסתלק מפה - צריך לעשות זאת. הב"ח מדייק כך מלשון תפילת שמו"ע: קודם מבקשים "ולירושלים עירך ברחמים תשוב ותשכון בתוכה" ורק אחר כך "את צמח דוד עבדך מהרה תצמיח". היינו שקודם תהיה השראת השכינה בבית המקדש ורק אחר כך יבוא משיח. ולפי שיטות אלו - ואם נאמר שבית המקדש השלישי ייבנה בידי אדם – הרי אנו צריכים לבנותו כבר בגלות. אולם חשוב לציין שאין ההלכה כך, אלא כדברי הרמב"ם שמלך המשיח בונה המקדש ואי"ז שייך בזמן הגלות. [4] זאת לפי הכלל (ב"ב נג,ב), שהמחזיק בנכסי גר שמת והעמיד דלתות נחשב כאילו הקים את הבית כולו. משום שהפך את הבית למקום שמור שיכולים לגור בו בני אדם. ראו שערי גאולה שם. [5] מקורות לכך בספר "הבית היהודי" (שמחה כהן) ח"ב בפרק על אהבה. [6] סיפור יפה: אחד מצדיקי פולין, היה שולח שליח לאסוף עבורו 'דמי מעמד'. הלה היה אוסף את הכסף מהחסידים ורושם בפנקס כמה נתן כל אחד. פעם עבר הצדיק על הרשימה וראה שחסיד מסוים מעיירה רחוקה אינו מופיע בה. הוא שאל את השד"ר מה קורה עם אותו חסיד, והלה הסביר כי אותו חסיד גר במקום רחוק, והוא נותן רק סכום מועט ועל כן הוא החליט להפסיק לנסוע אליו. אמר הרבי לשד"ר: "לא הבנת את כל העניין. אני לא זקוק לתרומות של החסידים, אלא לחבר אותם אלי. והדרך לכך היא על ידי קבלת תרומה מהם"... [7] בכך מבואר בתורת מנחם כד/208 מה שאברהם אבינו התעקש לשלם בכסף מלא על המערה ודוד שילם לארוונה על שטח בית המקדש. אלא שרצו שיהיה באופן של יגיעה (וכך ייחקק בנפשם). [8] בדיחה: בני זוג לא הסתדרו והלכו ליועץ זוגי. האישה טענה כי בעלה לא אומר לה שהוא אוהב אותה. הבעל השיב להגנתו: "לפני 25 שנה אמרתי לה שאני אוהב אותה ואם משהו ישתנה – אודיע לה"... [9] הבאנו בעבר מכתב של הרבי באגרות ח"ט עמוד קו, לאבא שלא היה צריך לשלם כסף עבור החתונה של בתו, משום שהמחותן רצה לקחת על עצמו הכול. הרבי שולל זאת וכותב: "איש ואשה הישראלים בכלל והורים בפרט צריכים לרצות שהילדים יעלו להם טרחה בגופם, בנשמתם ואפילו בממונם".
פרשת תרומה – מדוע אלוקים צריך בית? מגייס כספים דפק על דלתות הבתים וביקש צדקה. מאחד הבתים נשמעו צעקות של בעל ואשה מתווכחים, אך היה חבל לו לפספס את ההזדמנות. הוא נקש על הדלת וציפה לתגובה, אף אחד לא הגיב. הוא ניסה שוב, אבל הנקישות נבלעו ברעש הויכוח. הוא אזר אומץ, פתח מעט את הדלת וקרא פנימה: "שלום, מי כאן בעל הבית"? "באת בזמן", צעק הגבר, "אנחנו בדיוק מתווכחים על השאלה הזאת"… 'להיות בעל בית', זה אחד החלומות העמוקים של כל אדם. המשבר הכלכלי העולמי, פרץ בגלל יותר מדי אנשים שרצו לקנות או לבנות בית. ההפגנה הגדולה בתולדות ישראל, נערכה – לא בגלל החשש מהטרור, גם לא בגלל הרצון בשלום, אלא – משום עשרות אלפי זוגות צעירים החולמים להגיע לדירה.
והשאלה נשאלת, למה אנו זקוקים לבית? מדוע החלום לדירה, גדול יותר מכל שאיפה המקננת בנו? וככל שהשאלה נשאלת עלינו, היא נשאלת שבעתיים לגבי אלקים. במשך חמש השבועות הבאים, התורה תעסוק כמעט רק בנושא אחד: במאמץ להקים בית לאלקים בעולם הזה. וכאן התמיהה היא עצומה: למה האין סוף זקוק לבית? האם הצמצום הזה אינו מנוגד בתכלית למהות האלוקית?
למען האמת, השאלה כפולה ומכופלת: מאז ועד היום, כשיהודים רוצים לדבר עם אלקים, הם לא מרימים את העיניים לשמים, אלא מפנים את הפנים לקילומטר רבוע בירושלים ודרכו שולחים את הבקשות למעלה[1]. ואי אפשר שלא לתמוה: וכי אלקים נמצא רק שם?! אחרי שנבין למה אלקים אוהב את הבית שלו, נבין טוב יותר, למה אנו זקוקים לבית חם משלנו. א. פרשת "תרומה" היא פרשה שמתחוללת בעולמות העליונים. הפרשה הקודמת הסתיימה בכך, שמשה נפרד מעם ישראל ועלה למעלה לארבעים יום וארבעים לילה. בהמשך לכך מספרת התורה בפרשתנו, על הציווי המדהים שקיבל משה מאלקים בהיותו בשמים: שמות כה: וידבר יהוה אל משה לאמר: דבר אל בני ישראל ויקחו לי תרומה, מאת כל איש אשר ידבנו לבו תקחו את תרומתי … זהב וכסף ונחשת ותכלת וארגמן ותולעת שני ושש ועיזים, וערת אילים מאדמים וערת תחשים ועצי שטים … ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם. ה' מבקש ממשה לרדת למטה ו(לא פחות ולא יותר) לאסוף עבורו תרומות. זהב, כסף ונחשת, בדים, יריעות ועצים – הכל יתקבל בברכה כדי לבנות בית לה'. משה ירד למטה, גייס את החומרים ותוך כמה חדשים, הוקם אוהל לה' באמצע המדבר. המאמץ הזה המשיך גם בהגיעם לארץ. מיד אחרי שדוד המלך כבש את ירושלים, הוא קנה מגרש כדי להקים עליו את בית המקדש. דוד לא היה צריך להתלבט על המיקום המדוייק, כיון שמאז ומתמיד היה ידוע שיש מגרש אחד בירושלים אשר 'שייך לאלקים'. ההיסטוריה של המקום הזה, התחילה כבר ברגע בריאת העולם. המשנה מספרת כי מתחת הר הבית בירושלים, ישנו סלע הנקרא "אבן השתיה" ו"ממנו הושתת העולם". [המוסלמים ימ"ש קוראים למקום שלהם 'כיפת הסלע', משום שלפי אמונתם, הכיפה מקיפה את מקום הסלע הזה]. רש"י מוסיף כי ממקום המזבח בירושלים, ה' צבר את העפר ממנו ברא את האדם הראשון. גם שלוש אבות האומה, עמדו להתפלל באותו מקום בשעה שהיו זקוקים במיוחד לחסד אלוקי. אברהם התפלל שם בעת עקידת יצחק, יצחק יצא "לשוח בשדה" רגע לפני הנישואים שלו, ויעקב אבינו עצר להתחנן לרחמי שמים בעת שברח מאיומיו של אחיו שהתכוון להורגו. יומא נג-ד: משניטל ארון [הברית בסוף ימי מקדש ראשון], אבן היתה שם [מתחת מקום הארון] … ושתייה היתה נקראת … שממנה הושתת העולם. בראשית כח: ויצא יעקב מבאר שבע וילך חרנה ויפגע במקום. רש"י שם יא,יז: ויפגע – לשון תפילה … הוא הר המוריה שהתפלל בו אברהם [בעת העקידה] והוא השדה שהתפלל בו יצחק. וכמובן, כל עיקרו של הדיון הזה, אמור להתמיה כל אדם: מה הקשר בין אלקים ובית גשמי? איך אפשר לצמצם את האין סוף, בתוך מגרש נייח בירושלים או אוהל נייד במדבר? ואכן, זו בדיוק התמיהה שנפלטה מפיו של משה רבינו בעת שקיבל את הציווי אל הבית: שמות רבה לד: בשעה שאמר הקב"ה למשה 'עשה לי משכן', התחיל מתמיה ואומר: כבודו של הקב"ה מלא עליונים ותחתונים והוא אומר עשה לי משכן?! ועוד היה מסתכל ורואה ששלמה עומד ובונה בית המקדש … ואומר לפני הקב"ה )מלכים א ח, כז): האמנם ישב אלהים על הארץ?! ב. לפני שעוברים לדבר על משמעות הבית, נשוב רגע אל הפרשה שלנו, עם הדרישה של ה' לאסוף תרומות עבור המשכן. התורה מפרטת בהרחבה את רשימת החומרים שנדרשו עבור ההקמה, וכאן ראוי לזכור את המקום שבו שהו ישראל באותה שעה. הם היו באמצע המדבר הגדול, מקום שיש בו רק חול. וכאן מעניין לעקוב, היכן הם מצאו את כל החומרים הנדרשים עבור הבית? חישוב מהיר מעלה, שרוב הפריטים כבר היו ברשותם. זהב, כסף ונחושת היו להם בזכות "ביזת מצרים" (שבה שאלו אשה משכנתה כסף ומתנות), ובזכות "ביזת הים" (שבה אספו את רכוש המצרים ממצולות ים סוף). גם צמר ויריעות היו להם בזכות הצאן הרב שהוציאו ממצרים, אולם ישנו פריט אחד, שקשה במיוחד להבין מהיכן השיגו אותו: "עצי שיטים". העצים נדרשו כדי להכין מהם 48 קרשים עבור דפנות המשכן. כל קרש היה בגובה חמשה מטר על רוחב 0.75 מטר, וכאן נשאלת השאלה, מהיכן השיגו קרשים ענקיים ומסיביים כאלו?
רש"י מביא פירוש מפתיע, לפיו בעת ירידת יעקב אבינו למצרים, הוא ידע שבניו ייצאו משם בעתיד ויקימו משכן במדבר. לכן בירידתו מארץ ישראל, הוא סחב עימו שתילי ארזים, נטע אותם במצרים וציווה לבניו לקחת אותם בעת היציאה. אולם, אין ספק שמדובר בפירוש קשה להבנה: א. כל הסיפור הזה לא הוזכר בתורה, שיעקב סחב שתילי ארזים מהארץ, נטע במצרים וציווה להוציא אותם בבוא היום. ב. קשה להבין כיצד המצרים איפשרו להם להוציא את הארזים הענקיים, בשעה שהם הצהירו שהם יוצאים לשלשה ימים וחוזרים? אבן עזרא: הרי המצרים חשבו כי לזבוח הם הולכים ואחרי כן ישובו … ואיך יוציאו קרשים רבים, אורך כל אחד מהם עשר אמות? והנה לא ידענו האם 'קבלה' היתה בידי אבותנו שהוציאום ממצרים, אבל אם 'סברא' היא, יש לבקש דרך אחרת כי היה סמוך אל הר סיני יער עצי שיטים … וכרתו כל היער. דברי דוד לט"ז: שמא קנו בארצות אחרות, כמו שאמרו רבותנו (יומא עה,ב) על הפסוק 'וכסית את צאתך', דלא קאי על המן, שהיה נבלע באברים, אלא על המאכלים שקנו מתגרי אומות העולם. האבן עזרא מציע אפשרות פשוטה, לפיה הם כרתו את העצים מהמדבר סביבם. [ואכן נצטרך לומר, שלא מדובר היה בעצי ארזים, שהרי הם אינם גדלים במדבר כי אם במקומות קרים כמו הרי הלבנון. אלא מדובר ב"עצי שטים" כפשוטו, היינו עצי שיטה, המצויים באזור הערבה ובאזורים יבשים וחמים]. אפשרות נוספת מציע הט"ז: הם קנו עצי ארז מסוחרים שעברו במדבר. הט"ז מביא לכך דוגמא מהמובא בגמרא, שהם לא הסתפקו במן שירד מהשמים, אלא היו קונים אוכל מתגרי אומות העולם, ולכן היו מפרישים צואה. [כבר אז היו מזמינים בלילות פיצה מהפיצריות באילת…]. מה גרם, אם כן, לרש"י להוציא את הפסוק מידי פשוטו ולקבוע שמדובר היה בעצי ארז אדירים, שנשתלו מאות שנים קודם במצרים והוצאו משם בעת היציאה? אומר הרבי רעיון נפלא: לקו"ש חל"א/142: הציווי על נדבת המשכן נאמר בלשון 'קיחה' – 'ויקחו לי תרומה … תקחו את תרומתי' … משמעות הכתובים, שכל הדברים שנמנו בכתוב כבר היו ברשותםולא היתה חסרה אלא פעולת קיחה בלבד … ולכן מתרץ רש"י, שיעקב אבינו צפה את בניית המשכן ונטע ארזים וציוה לבניו ליטלם עמהם כשיצאו ממצרים [וכך היו מוכנים בידם עבור המשכן]. אולם לדברי המפרשים, שהיו צריכים לכרות עצים במדבר, וכל שכן אם היו צריכים לעשות הזמנה אצל תגרי אומות העולם, הרי זה תלוי במצב המלאי במחסן, ואין זה בבחינת "ויקחו"[2]. כעת, אחרי שהבנו מאיפה הושגו החומרים עבור הבית של ה', אנו שבים אל השאלה הבסיסית והיסודית: למה ה' צריך בכלל בית? האם האלוקות לא נמצאת בכל מקום ובכל פינה?! ג. מלך אוסטריה חגג 20 שנות מלוכה והרגיש שזה הזמן להנציח את שמו. הוא החליט להקים בית אופרה מרהיב במרכז וינה, שיהווה מקום של התרוממות הרוח ותענוג הנפש. המלך קרא את האדריכל המוכשר ביותר באירופה וציווה אותו לעשות זאת בהקדם האפשרי. האדריכל תכנן בנין מרשים ביותר והעבודות על הבנין נמשכו כמה שנים. התכנית היתה, לחנוך את הבנין עם קונצרט חגיגי בביצוע 3 הטנורים הגדולים. הערב המרגש הגיע, האולם היה מלא באליטת האצולה של וינה, ועל המדרגות בחוץ, עמד צוות הבניה והמתין במתח לבוא המלך. זו היתה הפעם הראשונה שהמלך ביקר במקום וכולם היו במתח אדיר לראות כיצד יגיב. השיירה המלכותית עצרה על יד הבנין, המלך הוציא את הראש ואז צעק: "בושה, טפשות, תחריבו את הבנין הזה. אני רוצה לראות מיד את הגולם שתכנן אותו". האדריכל ניגש אל המרכבה ברגליים רועדות והמלך קרא לעברו: "שוטה, אולם אופרה מלכותי, אמור להיבנות גבוה, מעל הקרקע. הדרך אליו אמורה לעבור דרך מעלה בן 50 מדריגות, שיעמיק את התחושה בקרב העולה, שהוא נכנס כעת לחוויה נשגבה. ואילו אתה, בבערותך התרבותית, בנית את האולם על הקרקע"… בפשטות, כך מסבירים המפרשים, אלקים לא צריך מקדש. אנחנו צריכים אותו. אנחנו זקוקים למקום שנתרומם בו מעל הבלי היום יום ונחווה בו רגעים של קדושה. גם האדם השלם ביותר, מושפע בדרך הטבע מחיי החומר וזקוק לימים קדושים, שיעוררו אותו מעייפותו. והדרך לעשות זאת היא באמצעות אווירה מתאימה. וזאת בדיוק היתה המטרה של המשכן והמקדש, זה היה מקום שעורר את האדם מתרדמתו והלהיב ברוח של קדושה. ניזכר בתחושה בערב ראש השנה, כאשר אנו נכנסים לבית הכנסת ורואים את הפרוכת הלבנה פרושה על ארון הקדש. זה מזיז את העצבים וקורא: "עורו ישנים משנתכם". וכך, ופי כמה מכך, כאשר יהודי נכנס אל המשכן וראה את אור מנורת הזהב, את הארומה מעל מזבח הקטרת וקדושת הכהנים והלוויים שעשו את הקרבנות בטהרה – התעוררה בו רוח תשובה.
אברבנאל שם: המשכן היה משל ומליצה להשארת שכינתו ודיבוק השגחתו בהם. וציוה לשים הכיור וכנו כמזהיר אותם, רחצו, הזכו והסירו רוע מעלליכם. מזבח העולה – לשרוף תאוותיהם הגשמיות ויצרם הרע. שולחן, מנורה, מזבח הקטרת … כדי להשריש בנפשם כי ה' מתהלך בקרב מחניהם. בכך אנו יכולים להבין את הדגש שמניחה התורה על פאר הבית. הגמרא טובעת את הביטוי "אין עניות במקום עשירות" והמקדש וכליו היו בנויים בשיא הפאר וההדר. לשם המחשה, המשנה אומרת (תמיד פ"ג) כי אפילו כוס היין, שבה השקו את כבש התמיד לפני השחיטה, היתה מזהב טהור. העקרון הזה בולט בסיפור הבא (ב"ב ד,א): בסוף ימי הבית השני, המלך הורדוס חידש את בית המקדש בצורה מפוארת. הגמרא מספרת שהוא ציפה את הבית בשורות של אבני שיש כחולות, ירוקות ולבנות. צורת הבניה היתה, שהוא הוציא שורה והכניס שורה, וכך המראה הכללי נתן תחושה של גלי ים נעים ונדים. הגמרא מוסיפה, שהורדוס רצה לצפות אחר כך את האבנים בזהב, אך החכמים לא הסכימו לו. כיון שדווקא המראה הייחודי הזה, לכד את העין. אם כן, המשכן נועד ללכוד את העין ואת הלב ולהיות מקום של התעוררות רוחנית. ואכן, לפי זה, מובנת גם תכלית התפילה שלנו, בזמן הגלות, לכיוון ירושלים, כיון שגם התפלה לכיוון ירושלים מחזקת את כוונת הלב בעת התפילה, כמובא בשולחן ערוך רבינו הזקן סימן צ ס"ד[3]. אמנם, האם ההסבר הזה מספק? האם הוא מניח את הדעת? נראה שלא. כיון שהתורה חוזרת ומדגישה (כמובא לעיל): "ויקחו לי תרומה … ועשו לי מקדש", היינו שה' עצמו רוצה כביכול את הבית. וזה מחזיר אותנו אל נקודת הפתיחה: למה אלקים צריך בית? ומדוע הרצון של בני האדם בבית לעצמם הוא עמוק כל כך, עד ש"מי שאין לו קרקע לדור עליה – אינו אדם"? ד. זה היה בימים הקשים אחרי החורבן. הרומאים שלטו בירושלים ביד ברזל וסכנת המוות ארבה בחלונות. התנא רבי חנינא בן תרדיון נפגש עם הרב שלו, והרב אמר לו שהוא שמע עליו 'לשון הרע'. הוא שמע שהוא מקהיל קהילות ללמד תורה, ובכך עובר על גזירת השלטון ומסכן את חייו באופן וודאי. רבי חנינא אישר את השמועות, ואז שאל את הרב, האם לדעתו, הוא ייכנס לגן עדן? הרב ביקש ממנו, לספר על מעשה טוב שהוא עשה בזמן האחרון, וכך יוכל לדעת האם הוא בדרך לעולם הבא. רבי חנינא חשב רגע ונזכר שלא מזמן, בערב פורים, הוא עשה סדר בארנק שלו וגילה שם שטר כסף. הוא לא זכר אם הכסף הזה הוא רכוש פרטי או שייך לצדקה, ומספק, הוא נתן את כולו לצדקה. הרב התפעל מאוד מהסיפור ואמר שהוא בוודאי בדרך לגן עדן (עבודה זרה יח). באים המפרשים לדורותיהם ומעלים את השאלה המתבקשת: מה הולך כאן? הרי מדובר על יהודי שהקהיל קהילות ברבים ללמד תורה במסירות נפש – וזה עדיין לא זיכה אותו בגן עדן. ואילו מעשה פעוט, כמו הענקת שטר לצדקה, הוא זה שיביא אותו לגן עדן?! מבארים כך (פירוש המשניות להרמב"ם מכות כג): כשיהודי עושה מצוה ברבים, זה עוד לא אומר שהוא איש טוב. יתכן שהוא נהנה מהקריירה של ללמד תורה בציבור. אך כשהוא יושב בבית, בלי שאף אדם רואה, ונותן הכל לצדקה – זו באמת ראיה שהוא אוהב את ה' וראוי לגן עדן. וזו בדיוק הנקודה: אדם צריך בית כדי להיות הוא עצמו. יש מקום אחד בעולם שהוא "שלי" ואני יכול להיות בו כפי שאני, בטבעיות, בלי להסתיר כלום. האנגלים אומרים: 'ביתו של אדם הוא מבצרו', ולהבדיל בשפת החסידות: 5. ספר המאמרים תרס"ו עמוד 3: עצמות האדם דר בהדירה. וזה צורך נפשי ראשון במעלה. משום שהאדם עשוי מכל כך הרבה שכבות ובכל מקום מגלה רק מעט. כאן הוא מדי חיצוני, שם הוא מדי בוטה, ובמקום שלישי מדי שקט. לכן האדם חייב מקום אחד להתגלות בו. להיות בו כפי שהוא בעצמותו. ניתן לומר: 'הראה לי את ביתך ואומר לך מי אתה'[4]… כעת אפשר להבין[5], למה אלקים רוצה בית. ה' רוצה מקום לגלות בו את עצמותו. להיות בו (יחסית) כפי שהוא. העולם הזה בכללותו הוא העלם על אלוקות. השכינה מסתתרת מאחורי מסכים של חומר ואין מקום שבו הדברים קיימים כפי שראויים להיות. לכן צריך "בית מקדש", כדי שיהיה מקום אחד שישקף את הדברים כפי שהם. מקום שיחשוף את האור האלוקי ברמות הגבוהות ביותר שלו. בית המקדש היה נקודה ייחודית על פני הגלובוס, שאמנם עמדה על הארץ אבל היתה כפופהלחוקים של מעלה. הכניסה לשם היתה התעלות מעל חיי החומר לטובת ביקור קצר בגן עדן. למה הדבר דומה? שגרירות של מדינה זרה היא סוג של מובלעת בתוך המדינה המארחת. יש לעובדי המקום "חסינות דיפלומטית" ואסור לרשויות המקומיות להיכנס לשם לערוך חיפוש. בית המקדש, להבדיל, היה סוג של מובלעת אלוקית בתוך עולם החומר והביקור בו סיפק חוויה של כניסה לגן עדן. אבות א,ה: עשרה נסים נעשו לאבותנו בבית המקדש [וכמה מהם]: לא הסריח בשר הקדש [אף בימי החום]. לא כיבו הגשמים אש של עצי המערכה. לא נמצא פסול בעומר ובלחם הפנים [לא נגע בהם שרץ וטימאם]. לא הזיק נחש ועקרב בירושלים, ולא אמר אדם צר לי המקום שאלין בירושלים. לקוטי שיחות ח"ג/904: החידוש של המשכן והמקדש היה בכך, שמצד אחד הם עמדו במקום מוגבל ומוגדר, גם לכלי המשכן היה גודל מוגדר, ויחד עם זה, היו יכולים לראות בגלוי, איך המדידות הללו הם למעלה ממדידה וגבול. כמו שמציינת המשנה לגבי ה'עשרה נסים' שנעשו בבית המקדש, ובמיוחד בענין ארון הברית, שלמרות שהארון נשא מידות מדוייקות, אך 'מקום הארון אינו מן המדה'. בכך בא לידי ביטוי כח העצמות האלוקית, שרק הוא יכול לחבר שני הפכים, מקום ובלי מקום. לכן אנו מקשרים את מקום הקרבנות והתפלות [כיום] עם מקום המקדש. כיון שעבודת הקרבנות והתפלה היא להגיע לדרגה אלוקית כזאת, שהיא למעלה מכל תואר ואפילו אינה מתוארת כבלי גבול. הדמיון בין בית המקדש ובין הבית האישי שלנו, נוגע בענין נוסף: הגמרא אומרת (מנחות פו,ב) כי החלונות של בית המקדש היו עשויים בצורה מיוחדת במינה. בדרך כלל, חלונות עשויים בצורה של צרים מבחוץ ורחבים מבפנים. כלומר, הפתח בצידו החיצוני של הכותל הוא צר והולך ומתרחב לצידו הפנימי. וזאת כדי לפזר את אור השמש בפינות הבית. אולם בבית המקדש, הבנייה היתה הפוכה. החלונות היו צרים מבפנים והתרחבו לצד החיצוני. שכן אורו של המקדש יצא החוצה, אל העולם. וכך בדיוק בחיים האישיים: הבית הוא הבסיס, שממנו שואבים את הכח עבור החיים בחוץ. בו אנו נרגעים, חוזרים לעצמנו ומתחדשים. ולכן יש להאיר תחילה את הבית ולשאוב ממנו את הכח החוצה. הדבר משתקף בדין ייחודי של חז"ל: בעיקרון, מצות נר חנוכה קודמת למצוות אחרות ומי שאין לו כסף למשל לקניית נר חנוכה וקניית לחם לקידוש – קונה קודם נר חנוכה. אך בכל זאת, מצות נר חנוכה נדחית מפני מצוה אחת: נר לשבת, ומי שאין לו כסף לשתי המצוות, קונה קודם נר שבת. מה הענין? הדרשנים אומרים כך: נר שבת נועד להעניק "שלום בית", ורק אחרי שיש לאדם שלום בבית, הוא יכול להאיר את החוץ עם נרות חנוכה. [1] א'מעשה מיט א'יאכט: דוד צ'ייס היה אחד מעשירי ארצות הברית ופעם עלה על היאכטה שלו להפלגת קיץ. בבוקר הראשון של ההפלגה, הוא ניגש אל רב החובל והתעניין איפה כיוון ירושלים. הלה הראה לו. אחרי הצהריים הוא ניגש שוב ושאל איפה עכשיו ירושלים, והוא שוב הראה לו. כך חזר הדבר שוב ושוב. בשלב מסוים, פקעה סבלנותו של רב החובל והוא שאל בכעס, האם הגביר חושש שאיננו נוהג נכון את הספינה? אולי הוא עצמו רוצה להוביל אותה? הגביר הרגיע אותו בכך שהוא מקפיד להתפלל לכיוון ירושלים. רב החובל נדהם: אם גביר גדול כמותו, רואה צורך לפנות לאלקים שלוש פעמים ביום ואף בימי החופש – מה הוא יאמר? הוא החל לפנות לאלקים בעצמו, וגם היה מעורר על כך אנשים שפגש (שיחת אחש"פ תשמ"ג) [2] תוספת נאה: הרבי ממשיך ומקשה שם, שעדיין זה עצמו צריך ביאור: למה התורה אומרת "ויקחו" וזה הכריח את יעקב אבינו להוריד ארזים למצרים מאתיים שנה קודם? הרי ה' היה יכול להתיר להם לכרות עצים במדבר או לקנות שם והכל היה בסדר? הביאור לכך רומז רש"י, בכך שמביא את שם בעל המאמר: "אמר רבי תנחומא". רש"י רוצה לרמוז כי כל הענין נעשה כדי לנחם את עם ישראל. בכל שנות הסבל במצרים, הם היו מביטים על עצי הארז האדירים וזוכרים כי יבוא לזה סוף. יעקב הזקן כבר הבטיח כי עוד נצא מכאן וניקח את הארזים איתנו, והרי הם כבר מוכנים. [3] יצויין שכל ההסבר הזה, מתאים עם הגישה של רש"י (לא,יח) כי הציווי על המשכן היה רק אחרי חטא העגל. ויש מבארים (ספורנו כד,יח ועוד) כי חטא העגל נגרם בדיוק מפני הבעיה הזאת, שהם רצו אלקות מוחשית וגשמית, ולכן ה' ציווה על המשכן כדי לתת להם את הצורך הזה. [4] בדיחה: הרב, הכומר והקאדי נפגשו, והכומר ביקש לומר דבר אישי. "כל העת אנשים פותחים בפנינו את הלב ומתוודים על חטאים שלהם, אך גם לנו ישנן חולשות ואין לנו באזני מי להתוודות. לכן יש לי הצעה: כל אחד מאיתנו יתוודה באזני כולם על החטאים שלו וכולנו נמחל לעצמנו יחד". ההצעה התקבלה והכומר התנדב להיות הראשון: יש לי חולשה נוראה. אנשים תורמים לי כסף, אך כשאני חוזר הביתה ואף אחד לא רואה, אני נכשל ולוקח לעצמי. הקאדי היה השני: אני מעורר את המאמינים שלי לצום ברמאדן, אבל כשאני חוזר הביתה ואף אחד לא רואה, אני לא מצליח להתאפק ואוכל. כעת הגיע תורו של הרב: גם לי יש חולשה קשה. אני לא מצליח לשמור סוד. אנשים מתוודים בפניי ואני רץ ומספר לכולם… [5] שאבתי את הרעיון מהשיעור השלישי בקורס "חיים של משמעות" מבית JLI, בעריכת הרב סימון ג'ייקובסון.
תרומה
בס"ד עוד תלמד לתת: איך יכולה הנתינה לפרוץ את מחסומי חייך?
עשיר העיירה יצא לסייר בפרויקט בנייה בבעלותו ולפתע מעד ונפל לתוך בור חפירה באתר. הפועלים ניגשו למקום בבהלה וצעקו אליו שייתן את היד והם יתפסו בה ויחלצו אותו החוצה, אך הוא לא נע ולא זע. בני משפחתו הגיעו בהיסטריה וצעקו "תן את היד שלך", אך לא הייתה תגובה. קראו בבהלה לרב העיירה. הרב ניגש אל פתח הבור, אמר לתוכו כמה מילים ובתוך שבריר שנייה הושיט העשיר את ידו ואחז בידו של הרב ומשכו אותה למעלה. כששאלו את הרב מה היו מילות הקסם, השיב כך: "אני מכיר את העשיר הזה היטב, קמצן כמותו לא נברא מאז ימי קורח. אתם ביקשתם 'תן את היד' אבל הוא לא מסוגל לתת כלום, וגם במצב של סכנת חיים. אני אמרתי לו: “קח את היד שלי”, והוא שרק רוצה לקחת, לקח את ידי ויצא מהבור…” המילים הכי רחוקות זו מזו בשפה העברית הן "לתת" ו"לקחת". המילה "לתת" מסמלת את כל היופי האנושי, את היכולת לפרוץ את מחסומי האגו, להכיר בקיומו של אדם אחר ולהעניק לו בלב שלם. המילה "לקחת", לעומתה, מסמלת את הכיעור האנושי, את התאווה לאסוף, לצבור ולמלא את עצמי. זאת המילה היפה בה בוחרת פרשת "ראה" להגדיר את מעשה הצדקה: "השמר לך פן יהיה דבר עם לבבך בליעל ... ורעה עינך באחיך האביון ולא תתן לו ... נתון תתן לו ולא ירע לבבך בתתך לו". וכאן עולה שאלה מעניינת שמטרידה את חשובי המפרשים כבר אלפי שנים: השבוע אנו מגיעים אל פרשת הנתינה של התורה. זאת הפרשה היחידה שקרויה על שם המצווה לתת, "תרומה" [אומרים שקהילות קמצניות נוהגות לדלג על קריאת הפרשה הזו...] והתורה מצווה את בני ישראל להתגייס למען בניית המשכן ולתת את כל מה שיש להם. עם ישראל מתגלה בגדלותו ואנשים שופכים הכול בלי לחסוך לכבודו של הקב"ה, וזאת למרות שהם רק יצאו ממצרים והמשאבים שלהם היו מוגבלים. ואולם דרישת התרומה מוצגת בצורה תמוהה: 1. שמות כה: דבר אל בני ישראל ויקחו לי תרומה, מאת כל איש אשר ידבנו לבו תקחו את תרומתי. התורה ממשיכה ומספרת לקמן בפרשת ויקהל איך משה רבנו מקיים את ציווי ה' ומעביר לבני ישראל את מצוות הנתינה וחוזר שוב על אותו ביטוי: שמות לה: ויאמר משה אל כל עדת בני ישראל לאמר זה הדבר אשר צוה ה' לאמר: קחו מאתכם תרומה לה' כל נדיב לבו יביאה את תרומת ה' זהב וכסף ונחשת. שוב ושוב מצווה התורה לקחת תרומה, ולחלוטין לא ברור לאן לקחת? הרי פעולה של לקיחה היא הפוכה בדיוק מהנתינה: בעוד שמתן תרומה היא הוצאת הכסף מרשותנו, הלקיחה היא הכנסה לרשותנו, כמו "כי ייקח איש אישה" או "וייקח את בת לוי", שמשמעותן הכנסה הביתה. ואם כן היה על התורה לכתוב 'דבר אל בני ישראל ויתנו לי תרומה'? אלשיך ריש פרשתנו: אם כל בני ישראל לוקחים מי יהיה הנותן? היה ראוי לומר 'ויתנו לי תרומה'? הפלא גדול יותר, משום שזהו סגנון סדרתי שחוזר על עצמו. כבר בסיפור הנתינה הראשון שמסופר בתורה, מופיע הביטוי הזה בדיוק: בראשית יח: יקח נא מעט מים ורחצו רגליכם והשענו תחת העץ ואקחה פת לחם וסעדו לבכם. ושוב לא מובן: הרי אברהם אבינו נתן להם מים ולחם והאורחים היו אלו שלקחו ממנו את צרכי הסעודה, ואם כן היה עליו לומר 'אתן נא מעט מים ואתנה פת לחם'? שפתי דעת [לבעל הכלי יקר] וירא: למה אמר 'ואקחה פת לחם' ולא 'ואתנה'? רוב המפרשים בכל הדורות הולכים באותו כיוון דרשני (כל אחד בסגנונו): התורה רוצה לחולל מהפכה בגישה שלנו לנתינה. לפני שאנו מצווים בספר דברים על הנתינה לעני, התורה מקדימה לחדור אל התודעה ואל הלב המתנגדים אינסטינקטיבית לנתינה ומעבירה את המסר שנתינה היא הכי לקחת בעולם. נתינה היא לא וויתור, לא הפסד ושינוי תכניות, היא המתנה הגדולה ביותר שיכול אדם להעניק לעצמו. אתה נותן שקל, אבל לוקח דבר בעל ערך אינסופי: את החיים עצמם. בדור המבולבל בו אנו חיים, אין הרבה נושאים חשובים מהעצמת הנתינה. אנו חיים בתקופה בה אנשים משועבדים לעצמי שלהם וחוששים להתמסר. לא רוצים להתחתן, לא רוצים ללדת ילדים, לא רוצים להתחייב למשהו שהוא נשגב מהם, ומה שהתורה רוצה ללמד כאן הוא את סוד החיים עצמם: ההיפך הוא הנכון, האדם זקוק לתת, להשפיע, משמעות החיים נמצאת בנתינה ולא בקבלה ודווקא היא ממלאת בהרגשת ערך. בעוד שהלקיחה הופכת אותנו לעשירים, הנתינה הופכת למאושרים. הנה היבט אחד של הרעיון מהספר "בית הלוי", לגאון רבי יוסף בר סולובייציק, אבי שושלת בריסק ואביו של הגאון רבי חיים מבריסק: בית הלוי ריש תרומה: דקדק הכתוב לומר 'ויקחו לי' ולא 'ויתנו לי', דעיקר מה שיש לאדם בממונו הוא מה שנותן לצדקה. דגם מי שיש לו ממון הרבה אין הממון שלו, רק מונח אצלו, ורק הסך שנותן לצדקה הוא שלו ממש. וזה מה שאמר מונבז המלך (בבא בתרא יא) שבזבז כל ממונו לצדקה ואמר: 'אבותיי גנזו לאחרים אבל אני גנזתי לעצמי'. כל הישג אליו מגיע האדם הוא זמני ומותנה. היום הוא כאן ומחר איננו. הכספים שצובר האדם נמצאים אצלו באופן מותנה ומחר הוא יכול לאבד אותם. ההישג היחיד שהוא נצחי ונמצא לחלוטין בידיו של האדם, הוא מעשים טובים. אלו הישגים שיישמרו על שמו לנצח. זה מה שאמר מונבז המלך שבזבז את כל נכסיו לצדקה: "אבותיי גנזו לאחרים ואני גנזתי לעצמי". ולכן אומרת התורה "ויקחו", כי זה הדבר היחיד שאתה באמת לוקח. מספרים על דון יצחק אברבנאל שהיה שר האוצר של מלך ספרד. פעם העלילו עליו שונאיו כי הוא גונז מאוצרותיו של המלך. טבעו של לשון הרע להתקבל והמלך פנה אליו בדרישה להציג הצהרת הון מסודרת כדי לעקוב אחרי גודל רכושו. האברבנאל נכנס לחדר ויצא משם אחרי חצי שעה עם רשימה צנועה שאומרת שיש לו חצי מיליון דולר. המלך התרגז והחל לצעוק: "אתה מרמה אותי?! הרי רק הבית והשדות שנתתי לך שווים יותר מהסכום הזה?" "אדוני המלך, ענה האברבנאל, ביקשת לכתוב מה שייך לי ולכן כתבתי את הסכומים שנתתי לצדקה בימי חיי. זה באמת שייך לי. כל השאר רשום על שמי אבל היום כאן ומחר במקום אחר"... זאת נקודת העניין ונרחיב בה לקמן, אך דרכנו להתחיל מפשט העניין ולא מהדרש, ולכן נפתח עם פירוש פשוט ושונה לחלוטין אודות הביטוי "ויקחו לי", שמובא באחת משיחות הרבי מליובאוויטש.
ב. ישנה סיבה פשוטה לכך שהתורה מצווה "וייקחו לי" ולא פשוט 'ויתנו': האמת היא שהם לא הצטוו לתת למשכן. הקב"ה לא ציווה אותם לתרום את רכושם למשכן. הציווי היה רק להקים מנגנון גבייה "שייקח" מאלו שרוצים לתת, אבל עצם הנתינה הייתה חייבת לבוא מרצונם הטוב ולא מהציווי. על מנת להבין את העניין, עלינו ללכת צעד אחורה ולהעלות תהייה מתבקשת: איך אפשר להבין את העובדה שהקב"ה מגייס תרומות מעם ישראל? הרי המשכן נועד להיות ביתו של האלוקים, מוקד השראת השכינה בעולם, כמו שנאמר "וייקחו לי תרומה ... ועשו לי מקדש" וכיצד יתכן שהבורא האינסופי, עליו נאמר "לי הכסף ולי הזהב נאום ה'", מבקש תמיכה כלכלית מבני האדם? האם לא היה הרבה יותר מרשים אילו המשכן היה יורד בנוי ומשוכלל מהשמיים כמו שאנו מצפים שיקרה עם בית המקדש השלישי בקרוב ממש?! למה הדבר דומה? נחשוב על מלך שבונה ארמון מפואר לעצמו ולמשפחתו ומבקש מהתושבים העניים לתרום את הזהב והכסף מביתם... ברור שזה לא יתקבל טוב, ולא מובן כיצד מבקש הקב"ה את התרומות של עם ישראל, אנשים שבסך הכול יצאו ממאתיים שנות גלות עם מעט תכשיטים מביזת מצרים וביזת הים ועכשיו צריכים להיפרד ממנו ולתרום אותו לטובת ה'? 2. שמות כה: דבר אל בני ישראל ויקחו לי תרומה, מאת כל איש אשר ידבנו לבו תקחו את תרומתי ... ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם - וחם השמש (הגר"ש משאש, רבה של ירושלים): למה לאסוף נדבות בקופות? הרי הקב"ה אומר: "לי הכסף ולי הזהב"? והיה יכול להוריד משכן וארון ושולחן ומנורה מן השמים, בנוי ומפואר ... ויימנע מהם הטורח ההוא בארץ תלאות? התשובה לכך עמוקה: מתן התרומות היה הרבה יותר מכסף, הוא היה רגע הכניסה שלנו לחופה עם הקב"ה. זה היה מתן השותפות שלנו בבניית הבית עבור השראת השכינה בעולם - ובניית בית מבוססת על רצון טוב של שני הצדדים. כל אחד מבני הזוג תורם את חלקו ובכך מכניס את נפשו פנימה. זה חותם את החוזה עם משכיר הדירה וזה קונה את מכשירי החשמל. זה סוחב רהיטים מבית ההורים וזה קונה מגבות ומצעים. עד עתה היה הקב"ה זה שעשה הכול. הוא ירד על ההר במתן תורה ועשה את הצעד הראשון והתקרב אלינו. אבל אין קשר במעמד צד אחד. עכשיו בני ישראל נדרשו לעשות את הצעד השני ולהכניס את עצמם הביתה – והדרך לעשות זאת הייתה באמצעות מתן התרומות והחומרים לצורך בניית הבית. זה היה הרגע בו הם אמרו "כן" להצעת הנישואים של ה'. בכך מובן מאליו מדוע לא היה טעם לצוות על נתינה כזו: אי אפשר לצוות על קשר!. קשר לא נבנה על כורח. זה מופרך להטיל ציווי על כלה להעביר את חפציה אל בית החתן או לקנות לו טלית לחופה. זה השלב שאמור לבוא מתוכה, מעצם ליבה. ולכן כל הציווי היה רק להקים מערכת גבייה כדי "לקחת" ממי שירצה לתת – אבל ה"נתינה" חייבת לבוא מתוך עצמם. התפישה הזו מובנת שבעתיים לפי דעת רש"י בסוגיית מתן ציווי המשכן: ידוע כי רש"י והרמב"ן חולקים מתי נאמרו פרשיות תרומה, תצווה ותחילת כי תישא המצוות על הקמת המשכן. הרמב"ן סובר כי הן נאמרו כפי הסדר, בעת שמשה עלה לשמים אחרי מתן תורה ושהה שם בין שביעי בסיוון עד שבעה עשר בתמוז. ואילו רש"י סובר כי הן נאמרו למשה אחרי חטא העגל[1], ולכן מקומן הוא אחרי פרשת כי תישא. וזה שהתורה מקדימה את הפרשיות הללו היא משום שאין מוקדם ומאוחר בתורה והדברים מסודרים לפי חשיבותם ולא לפי התרחשותם הכרונולוגית. ולפי זה מובנת שבעתיים הסיבה לכך שהקב"ה מגייס תרומות מעם ישראל. שכן זה היה הביטוי העמוק לכך שהם כמהים להתרומם ממה שקרה ולתקן את הקשר. אחרי ששפכו את זהבם לעגל, הם מתעוררים ומזילים זהב, כסף ונחושת עבור בית האלוקים ואין עדות עמוקה ביותר לכך שהם חפצים בקשר נצחי. הם השאירו מאחוריהם את העגל והתעלו למדרגה רוחנית אמתית. ובכך מובן בקל וחומר שאי אפשר לצוות על נתינה כזו. אין טעם להכריח את הכלה לבקש את סליחת החתן לאחר שפגעה בו. זאת הצעקה שאמורה להתפרץ מתוך ליבה. וזאת הסיבה שנאמר רק "ויקחו" ולא "ויתנו", משום שבאמת לא היה ציווי לתת, אלא רק "לקחת" מאלו שליבם מתמלא חרטה על חטא העגל וכמהים לשוב ולהתקרב אל הקב"ה. הנה מדרש עם מילים חודרות ללב במטרת בניית המשכן, ואחר כך ביאורו של הרבי: תנחומא פקודי ו: אלה פקודי המשכן משכן העדות - עדות לכל באי העולם שנמחל להם מעשה העגל. למה הדבר דומה? למלך שנשא אישה והיה מחבבה, כעס עליה והלך לו. היו שכנותיה אומרות שוב בעליך אינו חוזר. לימים חזר ונכנס ואכל ושתה עמה, ועדיין שכנותיה לא מאמינות שנתרצה. מתוך כך ראו ריח בשמים עולה מן הבית [שמתקשטת לכבודו] ידעו שנתרצה לה. כך הקב"ה חבב את ישראל ונתן את התורה ולאחר ארבעים יום סרחו. אמרו הגויים שוב אינו חוזר אליהם ... אמר לו 'ועשו לי מקדש' וכיון שראו אומות העולם ריח הקטרת עולה מהמשכן - ידעו שנתרצה להם. ליקוטי שיחות כו/262: עניינו של המשכן נועד להיות כפרה על חטא העגל, והחרטה באה לידי ביטוי בכך שבמקום הזהב שהם שפכו קודם עבור העגל, נתנו כעת זהב בנדיבות לב יתירה עבור השראת השכינה. וכפי המסופר לקמן בפרשת ויקהל ש'מרבים הם להביא ... והמלאכה הייתה דים והותר'. ולכן עיקר ציווי ה' היה על לקיחת הגזברים מעם ישראל ולא על עצם הנתינה, משום שכל עניין הנתינה היה לבטא את נדבת הלב שרוצה להתקרב אל הקב"ה ולכן היה צריך לבוא מעצמם. הרעיון הזה - אודות מעלת הנתינה הבאה מרצונו הטהור של האדם - מתחבר עם דרשה מעניינת: שיר השירים ח,ז: אם ייתן איש את כל הון ביתו באהבה – בוז יבוזו לו. זהו כמובן פסוק תמוה: אם האיש נתן את כל הון ביתו באהבה, צריכים למחוא לו כפיים ומדוע "בוז יבוזו לו"? עונה הגמרא: סוטה כא,ב: כהלל ושבנא ... הלל ושבנא היו אחים, הלל עסק בתורה ושבנא עשה עסקים. לסוף אמר שבנא להלל: בוא נחלוק בזכויות. יצאה בת קול ואמרה בבוז 'אם יתן איש את כל הון ביתו וגו'". הלל ושבנא היו שני אחים שעלו לבדם מבבל. שבנא עשה עסקים והתעשר ואילו הלל וויתר על חיי העולם הזה והלך ללמוד תורה. המאמצים של הלל להתפתח בתורה עלו לו במסירות נפש והוא כמעט מת באותם ימים. מפורסם הסיפור איך לא נותר לו כסף לשלם לשומר בכניסה לבית המדרש והוא נשכב על הגג כדי לשמוע את שמעיה ואבטליון לומדים וכמעט קפא שם מהקור. הוא ניצול ממש בנשימותיו האחרונות. ובכל אותן שנים קשות, שבנא עמד מהצד ועשה עסקים. אולם אחרי שדרך כוכבו של הלל והעולה הפשוט מבבל הפך לנשיא הסנהדרין, נזכר שבנא ש"אנחנו מחותנים". הוא ניגש לאחיו והציע לו לחתום הסדר "יששכר וזבולון": אפרנס אותך ברווח והזכויות של הלימוד שלך יישמרו לי. באים חכמים ואומרים: "אם יתן איש את כל הון ביתו 'באהבה' – בוז יבוזו לו". נתינה כזו לא שווה דבר. הערך של הנתינה לא נמדד בסך הכסף שגלום בה, אלא בדרך בה היא ניתנת ובכוונות שעומדות מאחוריה.
ג. לשלמות הדברים, נוסיף עוד הערה מיוחדת במינה שהרבי מליבאוויטש מאריך בה בשיחות שעוסקות בנושא: ההבנה אודות מעלת המשכן שנבנה מרצונם הטהור של עם ישראל, שופכת אור על אחת התעלומות ההיסטוריות המלוות אותנו. העם שלנו הוא עם זוכר, אנחנו לא שוכחים אף פעם שום דבר. "דמנציה" היא אינה מחלה יהודית... כמעט אלפיים שנה לאחר שגורשנו מירושלים, לא שכחנו אותה ואנו מתפללים יום-יום לראות אותה חוזרת ונבנית לתפארה. ירושלים לא נשמרה רק בזיכרון, אלא גם קדושת האדמה עומדת ונשארת כל השנים ועד היום איננו מטפסים לטייל בהר הבית. וכך מובא במדרש גם לגבי המשכן, כי בעת בניית בית המקדש הוא נגנז בתוך האדמה ועתיד לקום ולעמוד לצד בתי המקדש בירושלים. ובכל זאת ולמרות הכול שכחנו באופן תמוה את האתר שהיה אמור להיות המקודש ביותר בעולם: שכחנו את הר סיני. איש איננו יודע איפה נמצא ההר בו נפתחו השמים וקולו של האלוקים נישא עליו[2]. האשמה בכך אינה בנו, אלא זה תהליך שהחל בגמר ההתגלות שם. מיד אחרי שהסתלקה השכינה במתן תורה, איבד המקום את קדושתו והיה מותר לשחק עליו בכדור, ככתוב: "במשוך היובל המה יעלו בהר". חלפה שנה של חנייה בצל ההר ומחנה ישראל עזב את המקום – אך איש לא ראה צורך לשמר מזכרת מהמקום בו קיבלנו את התורה. אבותינו לא השאירו אפילו שלט קטן: "זהירות, אתר קדוש לפניך, נא לסגור את הטלפונים ולהתקרב בלבוש צנוע". איך אפשר להבין את העניין? עם כל הכבוד לירושלים, הר סיני היה אמור להיות קדוש פי כמה? התשובה החסידית היא שהר סיני התקדש מלמעלה, הקב"ה ירד עליו בהתגלות שהתחוללה כולה מעל הראש שלנו, ואי אפשר להכריח מקום להתקדש. כדי לחולל שינוי וליצור השפעה בעולם, נדרש שהצד השני יעשה משהו למען העניין, וכל עוד באה הקדושה מלמעלה – היא נשארת למעלה וחולפת רגע אחרי שהיא מסתלקת. מנגד, המשכן ובית המקדש התקדשו מלמטה, אנחנו היינו אלה שהכנסנו את הכסף והדם כדי לבנות אותם וכדי לכבוש את ירושלים, וההקרבה שלנו אינה נגמרת לעולם. היא מותירה רושם אמתי במקום, בלבבות ובתודעה הציבורית הנצחית. וכמובן, הקדושה הנצחית של המשכן נוצרה בעיקר בזכות העובדה שה' לא ציווה לתת (רק לקחת ממי שרוצה) וההתנדבות העצומה למען הפרויקט חקקה את קדושתו באוויר העולם ובכלי המשכן. אין כבר מקום להאריך, אבל הדברים נושאים השלכה חינוכית עצומה: הדרך של ההורים להעצים ערכים בבית, אינה מתרחשת עם אותם ערכים שאנו מצווים בהם. אלו דברים שנעשים בגלל הציווי, כי זה מה שהקב"ה תובע. ילדים זוכרים לנצח את ההידור, את ההתמסרות, את אותם הדברים שעושים ההורים מעבר למחויבות שלהם – וזה חוקק את הקשר הנצחי. עד כאן הגישה הראשונה אודות משמעות הביטוי "וייקחו", ומכאן נחזור אל הגישה בה פתחנו המובאת ברוב המפרשים ומייצגת את בסיס תפישת הנתינה ביהדות.
ד. נפתח עם סיפור מאלף (מנפלאות המבצעים עמוד 60): הרב בנימין קרניאל הוא שליח הרבי מליובאוויטש לגדרה. לפני מספר שנים נכנס לבית חב"ד יהודי מקומי בשם ר' דוד מיימון והפך להיות ידיד קרוב עם הרב. באחת משיחותיהם פתח ר' דוד את סגור ליבו וסיפר כי הוא בן 42, נשוי שנים רבות והם לא זכו לפרי בטן. הם ביקרו אצל כל הרופאים הרלוונטיים וכולם תמימי דעים שאין להם בעיה הדורשת טיפול. האישה יכולה ללדת באופן טבעי וזה אמור לקרות מעצמו. כמובן, זה רק סיבך יותר את ההרגשה שלהם, משום שהם לא עשו דבר כדי לתלות בו את התקווה. הרב קרניאל הכיר את מענות הרבי בנושא כי הדבר תלוי בהקפדה על דיני טהרת המשפחה וקבע חברותא עם ר' דוד. התברר כי הם אכן מודעים למצווה באופן כללי, אבל מתקשים להקפיד על פרטיה. הרב קרניאל התאמץ לעבור אתו על פרטי ההלכות, אך ככל שהוא נחשף לעומק המחויבות הוא נרתע וסירב לקבל על עצמו. כל מאמצי הרב לשכנעו לא הועילו. בעיצומה של התוועדות בבית חב"ד, כטוב לבו של הרב קרניאל בוויסקי, כאשר מוחו עופף בעולמות עליונים ולבו מוצף באהבת ישראל, הוא פנה לר' דוד ואמר כך: "ידידי היקר, יש לי בבית אוצר שהוא הדבר היקר לי ביותר בעולם. מעולם לא נתתי ממנו לאיש ואני שומר עליו כמו על הילדים שלי: חבילת שטרות הדולר לצדקה שקיבלתי מידיו הקדושות של הרבי מליובאוויטש. אולם הצער שלך ושל אשתך קורע את לבי, והדבר הכואב יותר הוא שאני בטוח שאתם יכולים לפתור את הבעיה. לכן אני מתחייב בזאת כי אם תקבלו על עצמכם להקפיד בדיני טהרת המשפחה, לראשונה בחיי אפתח את אוצר הדולרים שלי ואמסור לך אחד השטרות במתנה". להצעה כזו לא היה יכול ר' דוד לסרב, ובמיוחד שגם הוא היה עמוק בתוך ההתוועדות... והם לחצו ידיים בהסכמה. למחרת ביקש ר' דוד לחזור וללמוד את ההלכות ואכן אחרי שבועות מספר! הגברת נפקדה והחלה תהליך היריון בריא שהושלם בהצלחה. ואולם ר' דוד לא הסתפק בכך. מדי יום היה מזכיר לרב קרניאל את התחייבותו להעניק את הדולר, אך הרב התקשה לקיים את חלקו בהסכם. הוא חש קושי עצום לוותר ולהוציא מרשותו חפץ שקיבל אישית מהרבי. באחד הבקרים לאחר חג הגאולה יב תמוז תשס"ה, פנה ר' דוד אל הרב קרניאל והכריז בתוקף כי הוא מפסיק לבקש. היום בתשע בערב הוא מתייצב בבית הרב ולא יעזוב את המקום עד שיקבל את הדולר. הרב קרניאל צעד לביתו בהרגשה די קשה על ההבטחה שהוציא מפיו בעידנא דשיכרא. כשהוא נכנס הביתה אומרת לו בתו כי אימא שלו ביקשה שיחזור אליה. הוא מרים את הטלפון והאימא פותחת את השיחה כך: "יש לי בשבילך דולר מהרבי"!. "מה?", היא סיפרה כי קרוב לשלושים שנה קודם, לאחר יב תמוז תשלו, היא הייתה אצל הרבי ביחידות ביחד עם בעלה, והרבי מסר להם דולר עבור בנם והיא כתבה על השטר בשעתו "דולר מהרבי לבנימין". הדולר אבד באחת המגירות בבית ובדיוק בימים אלה עושה סדר ומצאה את השטר האבוד... הביטוי "ויקחו לי תרומה" נועד ליצור אצלנו מהפכה בראש. התורה רצתה שנתגבר על הקושי הבסיסי לפרוץ את מחסום האגו ונבין כי החיים עובדים הפוך מהדרך בה אנו חושבים: הפוטנציאל האנושי גלום דווקא בנתינה ולא בקבלה. כך שלתת זה הכי לקבל בעולם. בעוד שאנו נותנים שקל או אלף שקל לצדקה, מה שאנו מקבלים בחזרה עולה באין ערוך. נציג כמה מישורים במעלת הנתינה: א. הברכה האלוקית כתגובה אליה. המצווה היחידה שהקב"ה מבטיח עליה: "ובחנוני נא בזאת" היא הצדקה. הקב"ה מתחייב כי הוא מוכן לעמוד למבחן על אפקט הצדקה ומכריז כי זאת המצווה היחידה שלא חוזרת ריקם אפילו בגשמיות. 3. מדרש אגדה (במדרש לקח טוב): קחו מאתכם - קחו זכות לעצמכם, קחו ברכה לאנשי ביתכם. כך מספר הנביא על רות, שחזרה לבית נעמי וסיפרה את "את אשר עשתה עם בועז". וכל אחד מתפלא: את עשית אתו?! את הענייה והעלובה שהוא גאל אותך והכניסך תחת כנפיו?! רות ב,יט: ותאמר לה חמותה איפה לקטת היום ואנה עשית? יהי מכירך ברוך: ותגד לחמותה את אשר עשתה עמו ותאמר שם האיש אשר עשיתי עמו היום בעז - רות רבה ה,ט: יותר ממה שבעל הבית עושה עם העני, העני עושה עם בעל הבית, שכן אמרה רות לנעמי 'שם האיש אשר עשיתי עמו היום' ... הרבה פעולות והרבה טובות עשיתי עמו בשביל שהאכילני פרוסה אחת. בעוד שהעשיר חושב שהוא עשה טובה לעני, האמת היא שהעני עשה טובה לו. הוא זיכה אותו בברכה האלוקית כתגובה לנתינה שהיא גבוהה פי כמה ממה שנתן העשיר. הנה מכתב מהרבי עם מילים מעצימות במיוחד: מכתב מהרבי מליובאוויטש יא אלול תש"י: אצל הקב"ה יש שתי דרכים: דרך אחת, שקודם נותן כסף ואח"כ רואה כמה מפרישים לצדקה, ודרך שנייה, שנותנים לצדקה יותר מהאפשרי וה' אינו נשאר בעל חוב, אלא מחזיר בחשבון פי כמה חלקים ... לכן בראותי את סכום הצ'ק, תמהני מה שמרחמים הנכם על הקב"ה! מה אכפת לכם שהצ'ק יהיה כזה שהקב"ה ייתן עליו הכנסה שלא בערך? ב. ההיבט השני והמרומם של הנתינה, קשור בהגשמה העצמית הכרוכה בה: נתינה הופכת את האדם ממקבל לנותן ובכך מביאה אותו להגשמת תכלית חייו. הנתינה היא הדרך שלנו להפוך את החיים לבעלי ערך ובעלי משמעות, אנו נדמים בה לבורא שנותן ולא מקבל. פסיכולוגים שואלים כל השנים מה האדם רוצה? מה הצורך האנושי הכי עמוק שיהפוך אותנו למאושרים? יש אומרים הנאות, ויש אומרים כוח, אבל הרבי מליובאוויטש דיבר על כך (ראו ליקוטי שחות טו/95) שהאדם מחפש משהו אחר לחלוטין: ליצור, להשפיע, לחולל שינוי. האדם נברא "בצלם אלוקים" ולכן כמיהתו העמוקה ביותר היא להיות דומה לאלוקים, להיות בורא ולא נברא. אם ראית אדם מאושר, יש לכך רק סיבה אחת: הוא נותן תועלת ולכן חייו הם בעלי ערך. משמעות הגישה הזו היא מהפכנית: בעוד שנהוג היום לחשוב שהאושר נמצא בתוכי, בעצמי, בעיסוק האובססיבי באישיות שלי, האמת היא הפוכה. משמעות החיים נמצאת דווקא מחוץ לעצמי, ביכולת לחולל שינוי הנוגע לאחרים, דרך הנישואין, הילדים והשליחות בעולם בכלל. כך כותב הרמב"ם כי השמחה הגבוהה ביותר היא שמחת הנתינה בה אנו נדמים לאלוקים: רמב"ם מגילה וחנוכה ב: חובת סעודת פורים שיאכל בשר ויתקן סעודה נאה כפי שתמצא ידו ... וכן חייב אדם לשלוח שתי מנות בשר או שני מיני תבשיל לחברו שנאמר ומשלוח מנות איש לרעהו ... וחייב לחלק לעניים ביום הפורים ... שנאמר ומתנות לאביונים ... ומוטב להרבות במתנות אביונים מלהרבות בסעודתו ובשלוח מנות, שאין שם שמחה גדולה ומפוארה אלא לשמח לב עניים ויתומים שהמשמח לב האומללים האלו דומה לשכינה שנאמר להחיות רוח שפלים ולהחיות לב נדכאים. הנה סיפור: לפני כמה שנים נכנסה ילדה בת תשע לחנות תכשיטים בירושלים וביקשה לקנות צמיד. היא הצביעה על צמיד שעולה 4000 שקל וביקשה אותו. בעל החנות התעניין למי קונה את הצמיד. היא אמרה: "לאחותי הגדולה. אנחנו כמה אחים יתומים, ההורים שלנו נהרגו באחד מפיגועי התופת בירושלים ואחותי מתמסרת אלינו ואנחנו רוצים לקנות לה מתנה שתשמח אותה". "וכמה כסף יש לך"? היא הוציאה מהכיס חופן מטבעות שהסתכמו בסך שבעה שקלים ושמונים אגורות. בעל החנות הוציא את הצמיד מהמגירה, עטף אותו ונתן לה. אחרי כמה שעות הגיעה האחות בבהלה, "אינני יודעת מה הסיפור אבל אחותי לקחה מכאן צמיד שעולה אלפי שקלים". - "זה בסדר, אמר בעל העסק, היא שילמה עליו". – "איך שילמה, מאיפה הביאה 4000 שקל"? המוכר מחה דמעה ואמר: "לפני כמה שנים התאלמנתי מאשתי, כבר שנים לא חשתי טעמה של נתינה, היום אחותך הקטנה החייתה לי את הלב, היא העניקה לי משהו ששווה יותר מ-4000 שקל"... ג. ההיבט השלישי של הנתינה קשור במיוחד לתחום הזוגיות וההורות: כולנו רוצים להשיג חיי הרמוניה ואהבה בבית, אבל איך זוכים לזה? איך חוצים את פערי האישיות בין האנשים ואת הכיוונים השונים אליהם כל אחד סוחב את החיים? יש דרך אחת שתמיד עובדת. אין מחסום שהיא לא יכולה לפרוץ אותו: נתינה. הדרך לפתוח את הלב של האדם העומד מולך היא פשוט לשים לב לקיומו, לדאוג לו, לעשות מעשה מיוחד עבורו האומר 'אני מחשיב אותך ומודה על קיומך'. מה שאנשים רוצים, כאמור, הוא להיות בעלי ערך, ולכן הציפיה הגדולה ביותר מבן הזוג או ההורים שיהיו הראשונים שיכירו בערך שלנו, ונתינה היא הדרך הטובה ביותר לשדר ערך. היא אומרת 'אתה יקר בעיני וחשוב לי לשמח אותך'. דברנו בעבר על כך שכאשר קובע הרמב"ם את יסודות הזוגיות, הוא מקדים את מתן ה"כבוד" לשותפות של "אהבה". משום שה"אהבה" יכולה לנבוע גם מטובתו האנוכית של האוהב, ואילו ה"כבוד" הוא ביטוי ה"אנטי אגו" הגדול ביותר שקיים. כל מה שעומד מאחורי הכבוד הוא האמירה "אתה בעל ערך ואני מכיר בערך שלך". ונתינה היא אמצעי מתן הכבוד הטוב ביותר בעולם. ונסיים עם חיוך: מספרים על אדם שסבל מאוד מאשתו. היא עשתה הכול להכאיב לו והוא הרגיש שאינו מסוגל יותר. פעם הלך לרב 'מקובל' וביקש שיקלל אותה שהיא תמות בקרוב. הרב הסכים, אבל אמר שהיות שהיא אישה צעירה ומגיע לה לחיות, לכן עליה ליהנות חודש אחד מהחיים ואחר כך תמות. הבעל הכועס החליט שהוא יגרום לה ליהנות כמו שלא נהנתה מעולם ובלבד שהיא תסתלק כבר מהחיים שלו. הוא החל לחזור מהעבודה שעתיים לפניה, סידר את הבית, רחץ את הכלים, הניח זר פרחים ריחני על השולחן ובישל ארוחת ערב. כל יום הפתיע אותה בעוד משהו ועשה הכול לוודא שהיא מתלהבת. ביום הראשון הייתה בטוחה שהוא שיכור, ביום השני שהוא השתגע, ביום השלישי העריכה שהוא מחפש תשומת לב, אבל ביום הרביעי לא הייתה לה ברירה והיא התחילה ליהנות. אחרי שבועיים, היא הרגישה שהיא חייבת להחזיר לו ולהפתיע גם אותו... אחרי 29 יום כאלו שכל אחד מפתיע את השני, התקשר הרב אל הבעל לוודא כי מחר מפעילים את הקללה... אך היהודי עצר בהיסטריה וביקש להמתין עוד שנה-שנתיים...
[1] רש"י סבור כך משום שמשה מוסר את הציווי לישראל רק אחרי יום הכיפורים שנמחל להם מעשה העגל, ואם נאמר כמו הרמב"ן שהציווי נמסר לו לפני שבעה עשר בתמוז, מועד חטא העגל, כיצד מעכב את הציווי חודשים רבים עד אחרי יום הכיפורים? לא מצאנו כל פסוק בו הקב"ה מורה לו לעשות כן? ולכן רש"י מעדיף לומר כי הציווי נמסר לו רק אחרי חטא העגל. [2] הגרסה הנפוצה ביותר לזיהוי ההר שמקורה במסורת הנוצרית, מזהה אותו עם "ג'בל מוסא", הר משה, בדרום מדבר סיני. זהו הר ענק בגובה 2250 מטר וכדי לטפס עד פסגתו צריך לחצות 750 מדרגות. הנוצרים הקימו תחתיו מנזר בשם 'סנטה קתרינה' ואנשים שביקרו בהר נוהגים להביא משם אבנים מיוחדות, שיש הטוענים כי אפשר למצוא עליהם ציור של שיח ה"סנה" בו התגלה האלוקים למשה. ואולם, אף שאינני היסטוריון אעיר שכל ילד יהודי מכיר את המדרש שהקב"ה בחר בהר סיני, משום שהיה קטן ונמוך מהרי התבור והכרמל. אולם "ג'בל מוסא" הוא רם ונישא מכל הרי הארץ ואפילו מהחרמון.
פרשת תרומהלהתרומם טפח מעל הקרקע לשאוף למעלה! עצי שיטים עומדים [הרב דוד ברוורמן יתד נאמן תשעה] נאמר בפרשת תרומה: ״ועשית את הקרשים עצי שטים עומדים״ (שמות כ״ו ט״ו). מסיקה הגמרא הלכה למעשה: ״אמר חזקיה אמר רבי ירמיה משום רבי שמעון בן יוחאי: כל המצות כולן אין אדם יוצא בהן אלא דרך גדילתן, שנאמר: ׳עצי שטים עומדים׳״ (סוכה מה:). מפרש רש״י ״כל המצוות – כגון קרשי המשכן ועמודים, ולולב והדס וערבה״ (כלומר, כאשר מקימים את המשכן וכן במצוות ״ארבעת המינים״ צריך שיהיו העצים מכוונים כלפי מעלה כפי דרך גדילתן בעץ). יש להתבונן בנוסח הדברים: ״כל המצוות״, משמעותן כל תרי״ג מצוות, בעוד שלפי פירוש רש״י עסקינן במספר מצוות בודדות ? ! ב.״כל המצות כולן״ מדוע כפל הלשון הזה? מוצאי שבת חזון תשע׳׳ג. הסמינר של ״ערכים״ מסתיים זה עתה, אחרוני המשתתפים נפרדים מהצוות ונוסעים לדרכם. בירכתי הלובי יושב לו בודד ומהורהר א. סטודנט לגנאלוגיה הנראה כמסרב לעזוב. נגשתי אליו והתעניינתי בשלומו, א. פתח את סיפור חייו, מתברר שבחור מוכשר זה משמש שנים רבות כמיסיונר מרכזי באחת הכתות הנוצריות הגדולות בעולם, תפקידו למשוך צעירים יהודים דרך אירועי תרבות מוסווים. לדאבונו הוא נחל הצלחה גדולה במעשיו… מאות רבות של צעירים מחוברים ׳בזכותו׳ לאותה כת. בדרך ניסית הוא התגלגל לסמינר הזה, וכאן התגלתה לו האמת האחת והיחידה. כעת הוא יושב עצוב ואובד עצות, מה עליו לעשות? הוא מעוניין לשוב בתשובה שלמה, אך מה עם כל הנשמות היהודיות השבויות בגללו בשבי כוחות הטומאה?! כאבתי עמו את המצב הנורא והחלטנו להיוועץ עם רב גדול לקבל עצה ותושייה. למחרת הוא התייצב בבית הרב שהאזין לסיפורו הכאוב. ״ראה״, אמר הרב, ״ידועה אמרתו של רבי נחמן מברסלב, ׳אם אתה מאמין שאפשר לקלקל תאמין שאפשר לתקן׳. עליך לעשות ככל שביכולתך לתקן את שגרמת! נסה לפנות בכל דרך אל אותם צעירים ולחשוף בפניהם את האמת! זה לא יהיה קל! אך מובטח לנו מחז״ל: ׳הבא להיטהר מסייעין בידו׳״. נפגשנו שוב שנה לאחר מכן בסמינר בוגרים, כיפה גדולה מעטרת את ראשו, ציציותיו מתבדרות מבעד לשיפולי חולצתו, וחיוך גדול ־על פניו. א. סיפר על הקושי הגדול שחווה, בהשתדלותו להגיע אל כל הצעירים שהיו־ עמו בקשר, ולכוונם לדרך האמת: ״אכן זו הייתה המשימה הקשה בחיי, היו זמנים שחשבתי להישבר, פעמים רבות שפכתי את לבי אצל הרב, הרב פתח בפני את ספר התהילים בפרק קכ״ד: ״נפשנו כציפור נמלטה, מפח יוקשים״, מפרש המלבי״ם: ״שרצו לצוד נפשנו לכפירת הדת, נדמינו כציפור שפורשים לפניו כל מיני מאכל וכוי ונפשנו נמלטה ולא נכנסה אל הפח ועמדנו בניסיון״. הרב הקשה בפני: מדוע דוד המלך בחר בדוגמה של ציפור הבורחת ממלכודת ולא דוגמה של דג הבורח ממצודה? עונים בעלי החסידות, זאת מפני שדג בורח כלפי מטה לקרקעית הים, ואילו ציפור כשבורחת היא מתרוממת כלפי מעלה! דוד המלך מלמדנו שכאשר יהודי בורח מהחטא, הוא לא רק ניצול מהחטא בבחינת: ״סור מרע״, אלא הוא מתרומם למעלה וכעת הוא ברמה גבוהה יותר משהיה לפני הניסיון. הרב עודדני: כל יהודי שאתה מצליח להציל אתה והוא מתרוממים כלפי מעלה!!״ הדברים המעוררים החיו את נפשי, מסיים א. באושר, זכיתי ב״ה להגיע אל כל אותם טועים. כיום א. עומד בחזית הלוחמים בטמיעה ובמיסיון. לאור זאת נבוא ליישב את השאלה שבה פתחנו. מיישב זאת הגאון רבי שאול אלתר שליט״א, שיש כאן רעיון עמוק: כשמשווים את הצומח לדומם, מגלים הבדל מהותי: הדומם נשאר על מעמדו, קשור ומחובר לארציות האדמה, הצומח, לעומתו, עולה ומטפס כלפי מעלה, ובכך מרחיק עצמו מהארציות והגשמיות, וזה עיקר מעלת הצומח בכך שמתרומם כלפי השמים. רעיון זה נאמר במדרש רבה בבראשית על היום השני בבריאה שבו הבדיל ד׳ בין המים העליונים לתחתונים: ״מים התחתונים נקראו מים בוכים, ולמה נקראו מים בוכים ? כי בשעה שחלק הקב״ה את המים נתן אלו למעלה ואלו למטה, התחילו מים התחתונים בוכים, וזהו שכתוב: (איוב כח, יא) מִבְּכִי נְהָרוֹת חִבֵּשׁ וְתַעֲלֻמָהּ יֹצִא אור: אמר רבי אבא: בבכי נתפרשו המים התחתונים מן העליונים, אמרו: אוי לנו שלא זכינו לעלות למעלה להיות קרובים ליוצרנו״ (ה׳ ג׳). זהו עומק הביאור: ״דרך גדילתן״, כי עיקר המכוון הוא שיש לקחתו לכיוון ההפוך מהארציות והגשמיות ולהתקרב לשמים. ולפי ביאור זה מיושבת השאלה בפשר הניסוח: ״כל המצוות כולן״. אמנם הלכה למעשה של ״דרך גדילתן״ היא במשכן ובארבעת המינים בלבד, אך מהמבט של פנימיות המצוות, רעיון זה שייך לכל המצוות, והוא, שאין לעשות את המצוות כמצוות אנשים מלומדה, אלא עשה דברים לשם פועלם, לשם היושב במרום יתברך שצווה לעשותם, בלי פניות ומחשבות זרות, עם כוונה להתנתק מהארציות והגשמיות ולהתקרב להשי״ת. דבר זה שייך לכל התרי״ג מצוות, בלי יוצא מהכלל – ״יש לעשותן כדרך גדילתן״.וזאת על האדם לדעת, המטרה בעשיית המצוות צריכה להיות שהן תגדלנה ותרוממנה את האדם ותנתקנה אותו מחומריותו. וכשמקיימים את המצוות בכוונה זו, גם הן עולות למעלה ״דרך גדילתן״, כי ע״י זיכוך החומר בעשיית המצוות הם פרחי לעילא. לאור הדברים ניתן להבין את הנאמר בגמרא במסכת שבת: ״לעולם ימכור אדם קורות ביתו, ויקנה מנעלים לרגליו״. (קכ״ט), ומדוע כה חמור הדבר שלא לילך יחף? [הקדמנו שקורות הבית מסמלים את הארציות והגשמיות, רבי רפאל טולידנו סירב להכנס לדירה אותה רכש מפני שזה יותר מדי קביעות כאן בעוה"ז, וכל ימיו שכר והשכיר…] התשובה היא מפני שהאדם זקוק לפרסה, שתפריד בינו לבין הקרקע, תפקידה של הנעל היא לרומם את האדם מהקרקע, להפריד בינו לבין הארציות. [ולכן אמרו תמכור את הגשמיות המחברת אותך לקרקע ולגשמיות – קורות ביתך – ותקנה דבר שיגביהך במשהו מהקרקע!]. ומדוע א״כ בסנה צֻווה משה רבנו: ״של נעליך מעל רגליך״?! וכן בבית המקדש העבודה צריכה להיעשות על ידי הכוהנים כשהם עומדים יחפים, ונפסק בהלכה שכהן שעבד עבודה כאשר ישנה חציצה בין רגלו לבין הקרקע – עבודתו פסולה! התשובה היא שבשני המקומות הללו עסקינן ״באדמת קודש״, שם האדמה היא היא הקדושה, שם השמים והארץ חברו יחדיו, ע״כ במקום כזה צריך להסיר את המנעלים ולעמוד יחף. אך בשאר המקומות – על היהודי להתרומם טפחיים מעל הקרקע. הבעל שם טוב הק׳ מבאר את הפסוק במגילת אסתר: ״איש יהודי״, מהו הביטוי ״איש יהודי״? העניין נעוץ בסוד האותיות ״איש״. האות א׳ במילה איש מסמלת – אדמה, האות ש׳ מסמלת ־ שמים, ואילו האות י׳ מסמלת את היהודי, תפקיד היהודי לחבר שמים וארץ – לא להישאר בארציות אלא לעלות את האדמה שבו לשמים. ״משנכנס אדר מרבים בשמחה״, אחד מאופני ביטויי השמחה הוא הריקוד, מה מיוחד בריקוד שמבטא שמחה ? עונה ע״כ רבי אהרן מקרלין זי״ע: ״גדול כוחו של הריקוד, שהוא מרומם את האדם טפח מעל הקרקע״. רגל אחת הלא חייבת להיות באוויר… על האדם להתרומם מעל הארציות החומרית ולשאוף כלפי מעלה, ריקוד יהודי מסמל את הרצון להתקרב אל ד׳. חודש טוב ושמח. פרשת תרומה פקדון לטווח קצר העשיר כשומר לכספי העני כיס ולב [הרב דוד ברוורמן יתד נאמן יום חמישי ד׳ באדר תשע״ג] ערכי נצח בפרשתנו מצוות הבאת התרומה היא רק מיהודי העונה לקריטריון: ״אשר ידבנו לבו תקחו את תרומתי״, כלומר תרומת המשכן היא מצווה שכל כולה התנדבות ברצון הלב ללא כל כפיה, בשונה ממצוות: ״מחצית השקל״ ששם לא נאמר צווי זה. צריך ברור הרעיון בשוני זה. צריך ביאור גם הנוסח במצווה זו: ״תקחו את תרומתי״, היה מן הראוי לכתוב תקחו את תרומתו? וכמובן השאלה הכ״כ ידועה והיא, הלשון: ״ויקחו לי״ במקום ״ויתנו לי״ י המדרש רבה על הפסוק: ״ויקחו לי תרומה״ מקשר בין כספו של המן הרשע למצווה זו של ״ויקחו לי תרומה״ ואומר: ״נבחר שמו של מרדכי מעושרו של המן, מה עשה אותו רשע? הוציא כל כסף וזהב שהיה לו ונתן לאחשורוש, אמר לו הקב״ה: חייך – ׳נבחר שם מעושר רב, מכסף ומזהב חן טוב׳ נבחר חינה של אסתר, שנאמר: ׳ותהי אסתר נושאת חן׳, כיון שבא הרשע עם הממון אמר לו המלך: ׳הכסף נתון לך, אמר הקב״ה: כך אתם מוכרים את שלי? שנאמר: ׳כי לי בני ישראל עבדים׳ וכתיב: ׳לי הכסף ולי הזהב׳, חייך, מה שאמרת: ׳הכסף נתון לך והעם לעשות בו כטוב בעיניך׳ – ׳ביום ההוא נתן המלך אחשורוש לאסתר המלכה את בית המן [ע' שמות רבה ל״ג ה]. גם כאן צריך ביאור הקשר של המדרש לבין הפסוק: ״ויקחו לי תרומה״? ה״חתם סופר״ מבאר. נאמר בגמרא במסכת ברכות, על הפסוק: ״לד׳ הארץ ומלואה״: ״אמר רב יהודה אמר שמואל: כל הנהנה מן העולם הזה בלא ברכה כאילו נהנה מקדשי שמים, שנאמר: ״לד׳ הארץ ומלואה״. רב לוי מקשה: כתיב: ״לד׳ הארץ ומלואה״, וכתיב: ״השמים שמים לד׳ והארץ נתן לבני אדם?״ עונה רב לוי: ״לא קשיא כאן קודם ברכה, כאן לאחר ברכה״ (ברכות ל״ה). מבאר החת״ס: הממון נקרא על שמו של האדם רק כאשר ישתמש האדם בממון לעבודת ד׳ שלתכלית זו ניתן לאדם הממון, אך אם הוא מנתב ממונו לאפיקים שהם ההפך רצון ד׳, הממון לא נקרא על שמו של האדם! כלומר הוא משתמש בממון לא לו! ועל כן נאמר בצדק על ממונו של המן: ״אתה קונה שלי – בשלי״. זה הביאור של הפסוק:״ ויקחו לי תרומה״, שעל ידי מעשה הטוב של נתינת התרומה יקחו לעצמם דבר המיועד לי, כמו שאמרו באבות: ״תן לו משלו, שאתה ושלך – שלו״, וכן בדוד המלך: ״כי ממך הכל ומידך נָתַנו לך״. לפי זה ניתן להבין מדוע התנאי האולטימטיבי להבאת התרומה היא ״נדבת הלב״ בשונה משאר המצוות, מפנישהמבט האמיתי בנוגע לחלקו האמיתי של האדם בתרומה מהמבט הממוני גרידא, הוא שהכסף הזהב והנחושת שהוא נותן הם בעצם לא שלו אלא של הקב״ה! הוא רק ״גבאי צדקה״, שקיבל מאת הקב״ה והחזיר בחזרה! אדם החי חיים חומריים ללא המבט הרוחני, קשה לו להפנים מסר זה. מתי נדע שהוא הפנים את המסר? בצורהשבה הוא נותן את תרומתו. וממשיך לבאר החתם סופר: ״ואין לו לאדם חלק בנתינת התרומה אלא ׳השמחה ורצון טוב׳ והיינו: ׳מאת כל איש אשר ידבנו לבו׳ היינו וונתו הטובה״. לפי זה ניתן גם להסביר מדוע נאמר בתורה: ״תקחו את תרומתי״ ולא ״תרומתו״ כי בעצם התרומה ממילא שייכת לד'. להמשיל זאת, אמרתי דוגמא לאשה שחזרה מן השוק עם סלים כבדים, ילדה הקט בן השלש מבקש לסייע לה ומרים יחד עמה… יתכן והוא אפילו הכביד… אך כשאמא מגיעה הבייתה היא פותחת את הארון ונותנת לו סוכריה… מדוע? על הרצון הטוב! כך הקב"ה נותן שכר על הרצון הטוב ונדבת הלב של הנותן. בדרך זו מבאר ה״אור החיים״ את הפסוק: ״אם כסף תלוה את עמי״ (שמות כ״ב כ״ד) וז״ל: ״שאל השואל בראותו כי ירבה כבוד אדם בזהב לרוב ואוצרותיו מלאים הון עתק ללא צורך בו… ויאמר אדם מה הנה אוצרות זהב לאדם ללא דבר, למה לא הספיק ד׳ לתת לו מזונותיו הצריכין, ולא יהיה זה גדול מיעקב אבינו אשר שאל: ׳לחם לאכל ובגד ללבוש׳?! הן אמת כי מה שיחסר לאדם מכדי צורכו יש טעם בדבר ליסרו על עוונו אך מה שאין כן אוצרות הון למה לאיש…?אין לו צורך בהם״? עונה האוה״ח: ״לזה הודיע הכתוב כי הסובב דבר הוא אותם שאינם ראויים לקבל חוקם לצד מעשיהם כי ד׳ בחסדו נותן שפע הצריך ברווח לכל איש ואיש די מחסורו, והיה כי יחטא אדם ואינו ראוי לקבל פרנסתו בכבוד מק־ל הכבוד, החלק המגיעו לא יטלנו עליון, אלא הוא מתקבץ אל מקום אחר, ותהיה פרנסת הלז עם אדם אחר הבא לו דרך שם פרנסתו, ויתפרנס בפחיתות ובביזוי כאשר גזר הגוזר בצדק, ויעשה ד׳ בדרך זה לשתי מידות טובות, א. להשתלם אדם בעולם הזה פועלו הרע. ב. כדי שיזכה הנותן באמצעות נתינת צדקה וחסד לרעהו. וזה הוא אומרו: ׳אם כסף תלוה את עמי׳. פירוש: אם ראית שיהיה לך כסף יותר על מה שאתה צריך לעצמך, שאתה מלוה לעמי, תדע לך – שאין זה חלק המגיעך! אלא חלק אחרים שהוא – העני עמך! ובזה רמז כי צריך לפתוח לו משלו. ואולי כי רמז לו גם כן שלא יתנשא ויתגדל על העני בראותו כי הוא הנותן לו והוא אומרו: ׳לא תהיה לו כנושה׳ – לשון נשיאות ומעלה. כי משלו הוא נותן לו״. [לאור זאת הסברתי שיובן נפלא טעם איסור רבית, שמדוע יהא אסור על האדם להשכיר כספו כפי שמשכיר בהמתו וקנייניו? אלא בהמתו שלו היאואילו כספו הוא באמת של העני עמך, אז אתה עושה עליו רווחים?] המעשה בגאון רבי ישראל מסלאנט שאשתו מלאה כרטיס הגרלה והדיר עצמו מנכסיה שלא יזכה ויתחייב לפרנס העניים ויתבע על כך. בזמירות של ליל שבת אנו שרים: ״משוך חסדיך ליודעך ק־ל קנא ונוקם״ שואל החתם סופר מה פשר הנוסח: ״ק־ל קנא ונוקם״ היה מן הראוי לומר: ״ק־ל רחום וחנון״? מיישב החת״ס ישוב נפלא מהסיפור של אשת עובדיה אשר נתאלמנה וזעקה אל אלישע הנביא: ״עבדך אישי מת ואתה ידעת כי עבדך היה ירא את ד״, והנושה בא לקחת את שני ילדי לו לעבדים״ שאל הנביא מה נשאר לך בבית? ענתה לו: ״אין לשפחתך כל בבית כי אם אסוך שמן״. ההמשך ידוע, הנביא צווה עליה לשאול מהשכנים כלים וליצוק עליהם שמן. הכלים התמלאו ״ויהי כמלאת הכלים ותאמר אל בנה הגישה אלי עוד כלי, ויאמר אליה אין עוד כלי -ויעמוד השמן״ מפרש רש״י: ״ויעמוד רשמן־ התייקר השמן״. ומבואר במפרשים שאזל השמן מהעיר וכולם באו לקנות אצלה שמן. שואל החת״ס מדוע בני העיר נענשו והשמן התייקר ואזל להם בכדי לפרנס את האלמנה ? התשובה היא, שאם אשה אלמנה עם יתומים אשת הנביא עובדיה הגיעה לרעב נורא עד שלא נשאר לה כי אם ״אסוך שמן״, יש כאן ״אצבע מאשימה״ כלפי כל תושבי העיר. איך הגיעה אלמנה אומללה זו למצב נורא זה ? י לכן נענשו שאזל השמן להם ונאלצו לפרנס בכפייה את האלמנה. לפי זה מובן ביאור הנוסח ״משוך חסדיך ליודעך – ק־ל קנא ונוקם״, הקב״ה מורידי שפע כלכלי גדול לעולם. מטבע הדברים, הראשונים שהיו אמורים לקבל זאת הם בני התורה, תלמידי החכמים ומשפחותיהם. אך אנו רואים לצערנו שזה לא בדיוק כך…,לכן אנו מבקשים: ״משוך חסדיך – ליודעך״ שהשפע ירד ״ליודעך״ אלו שיודעים אותך. – ״ק־ל קנא ונוקם״, אם אלה שקבלו עד כה את השפע לא מנתבים זאת לאנשים שבאמת מגיע להם, אזי זהיילקח מהם עבור ״יודעך״. …הוא חזר לביתו ממסע מתמשך בהרי האלפים והנה בפתח ביתו ממתין לו הרבי מקומרנא זצוק״ל בעל ״היכל הברכה״ ומבקש להתרימו לצדקה עבור עניי העיר. אך הוא ידו קפוצה וסגורה, מפטיר ביובש לרבי: ״לא כעת -יש לי מחסור במזומנים…״ הביט הרבי על ״הכבודה״ הארוכה השבה לארמון ביתו מהמסע, ופנה אל העשיר בשאלה מוזרה: האם ידוע לך הטעם שהתורה צוותה על ״שני השעירים של יום הכיפורים״ האחד לד׳ והשני לעזאזל, שניהם צריכים להיות זהים לחלוטין -שווים במראה ובקומה י הגביר שתק, אך הרבי ענה: הקב״ה מבקש מאדם המתקשה נפשית לתרום לצדקה, שלפחות את אותו הסכום שהוא זורק לעזאזל שייתן כנגדו גם לד׳…. פרשת תרומה המשכן סוד עליון הכלים ומידותיהם והלקח הנלמד אהל שכן באדם [מראש צורים לר"מ רייס, עם תוספות רבות!] סודו ויסודו של המשכן נעוצים בגובה שהוא הרבה למעלה מתחום הרי אלמלא מקרא כתוב לא היינו מאמינים שייתכן כדבר הזה ודם יוכל לבנות מעון ומשכן לשכינת עוזו יתברך לא רק עבורנו מהווה מציאות זו חידה במוסה גם החכם מבל אדם זכה להשלים את מלאכת הקודש בבנין המקדש עמד כמשתומם מול עלומה זו בתמצית ובשגב מילותיו הוא אומר מלבים א ח בז "כי ישב אלוקים על הארץ הנה השמים ושמי השמים לא יכלכלוך כי הבית הזה אשר בניתי" אף משה איש האלוקים התקשה בדבר זה וכדברי חז"ל שמות רבה לד בשעה שאמר הקב"ה למשה עשה לי משכן התחיל מתמיה ואומר כבודו של הקב"ה מלא עליונים ותחתונים והוא אומר עשה לי משכן אמר הקב"ה לא כשם שאתה סבור כך אני סבור אלא עשרים קרש בצפון ועשרים בדרום ושמונה במערב ולא עוד אלא שארד ואצמצם שכינתי בתוך אמה על אמה גם במקרה זה כמו במאורעות רבים אחרים המציאות גוברת על כל הגיון יקשה הדבר בכל שיקשה אכן בך היה הדבר כיון שעשו ישראל את המשכן נתקיימה הבטחתו של הקב"ה שהבטיח "ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם" ובאה השכינה לשרות בישראל ועיין בדברי הכוזרי מאמר ג בג ושנילבן ן ירץ רכיבתכן אכן מאחר שהמדובר בבית למשכן השכינה ברור שלשם הקמתו היו זקוקים לא רק לזהב לכסף ולנחושת לא פחות מכך נזקקו ישראל לאנשים המלאים חכמת אלקים ורוח הקדש כדי שאכן יהיה הבית לקדוש משכני עליון אהל העדות חייב היה להיות מורכב לא רק ממלאכת כפים אלא גם מכוונות וצירופי מחשבות עילאיות שהיוו חלק בלתי נפרד ממלאכת המשכן אמנם בך כתב הרמב"ן על הכתוב שמות כה י "ועשו ארון עצי שטים" ויתכן שירמוז שיהיו כל ישראל משתתפין בעשיית הארון בעבור שהוא קדוש משכני עליון ושיזכו בולן לתורה והעסק שיתנדב כל אחד כלי זהב אחד לארון או יעזור לבצלאל עזר מעט או שיכוונו לדבר הרי שהכוונה היתה חלק חיוני בהקמת המשכן ובעשיית כליו וראה "ארון עצי שטים" עמוד לא רק המשכן בכללותו אלא גם כל פרט ממנו עשוי היה לא רק לכבוד אלא גם מכוון בדיוק נמרץ לסודות ורזים עילאיים נשגבים ובנין חייב התייחסות לאותן כוונות שבלעדיהן אפשר שניתן היה לבנות נאה אך אז לא היה זה המשכן צא ולמד את שאמרו חז"ל ברכות נה א אמר רב יהודה אטר רב יודע היה בצלאל לצרף אותיות שנבראו בהן שמים וארץ כתיב הבא נאמר כאן "ממלא אותו רוח אלקים בחכמה ~בתבונה ובדעת" וכתיב התם ונאמר שם "ה' בחבטה יסד ארץ כונן שטים בתבונה" וכתוב "בדעתו תהוטות נבקעו" במאמר זה חז"ל בקשו לא רק להצביע על רמת ידיעותיו וחכמתו של במאמר זה חז"ל בקשו רק על רמת ידיעותיו וחכמתו של קלה היא בעיני חז"ל להלל את החכם בחכמתו הם הורונו במאמר כי מלאכת המשכן היתה מלאכה שהקבילה לא פחות מאשר למלאכת וארץ הקב"ה יצר את עולמו בששת ימי בראשית בחבמה בתבונה ובדעת למלאכת הבורא אף בצלאל בנה את המשכן בכוח תכונות כאלו בו מלאכת בנין המשכן יצירה של עולמות היתה ורק בצלאל שידע מלאכת הרכבת שמים וארץ מסוגל היה ליקרב למלאכה קדושה זו אנחנו לא זכינו לבוא בסוד ה' ולדעת אף לא מעט מאותם רזים טמירים ברומו של עולם וכבר הוזהרנו שלא לחקור במופלא מאתנו ושלא במכוסה ממנו אולם במה שהורשינו רשאים וחייבים אנו להתבונן בפרשה ץו של המשכן וכליו נאמרו לדעת קדמונינו רמזים אחדים גם אלינו ושיש בהם לאלפנו בינה את הדרך נלך בה ואת המעשה אשר נעשה: שלושה כתרים שבמשכן מכל הכלים שהיו במשכו נתייחדו בזר הזהב שניתן עליהם הארון השלחן והמזבח ואמנם אמרו חז"ל כי שלושת הזרים הללו מרמזים לשלושה כתרים שניתנו לעם ישראל הארון והזר שעליו רומזים לכתר תורה השלחן וזרו רומזים לכתר מלכות ואילו זר המזבח רומז לכתר כהונה. המעניין שבדבר כי בצד זר הזהב המהווה מכנה משותף לכלי קודש אלו מוצאים אנו שינויים בולטים במידותיהם של הכלים הללו מידות ארון הקודש היו כולן חצויות "אמתים וחצי ארכו ואמה וחצי רוחבו ואמה וחצי קומתו" לעומת זאת היו מידותיו של המזבח כולן שלמות "אמה ארכו ואמה רוחבו ואמתיים קומתו" אגב גם מידותיו של מזבח הנחושת היו שלמות "חמש אמות אורך וחמש אמות רוחב ושלש אמות קומתו" השלישי מבין הכלים שנתעטר בזר זהב השלחן היה שונה מכולם מקצת מידותיו היו שלמות ומקצתן שבורות "אמתיים ארכו ואמה רחבו ואמה וחצי קומתו" הלא דבר הוא! בעל "כלי יקר" הסב את תשומת לבנו לשינויים אלו והוא אף נותן להם רמזים בדרך הפשט כדאיים דבריו שנעסוק בהם ונרחיב ונעמיק ברוח דבריו היקרים הארון ובקשת השלימות השינויים שבמידות הכלים רומזים לצורות שונות של התנהגות הנדרשת מל האדם הכל בהתאם לאופי הכלים ולרמזים השונים המשתמעים מהם [שמעתי מהרב אסולין, הארון כולל מידות שלימות ושבורות יחד, אמתיים, וחצי. אמה, וחצי. בא הדבר לרמז לב' דברים, א', לעולם כל אשר תחל- תסיים, התחלת מסכת, סיימנה, התחלת ספר הלכה, סיימהו וכעזה"ד. אולם פעמים האדם מסיים וחש רוויה, ואינו ממהר להתחיל דבר חדש, (הוספתי כאותו רב שפגש רב בקריית אתא ושאלו היכן הוא לומד, והוא השיב שהוא לא לומד, הוא כבר רב!… סיים את הפקולטה וקבל תואר…) ולכן מדגישים בפנינו אמנם המידות שלימות מלמדות על כך שיש לסיים בשלימות, אך החצי מסמל שלעולם תמצא עצמך באמצע משהו. אל תשאיר חלל ריק. סיימת- התחל מיד לימוד חדש. ודפח"ח]. ארון הקודש רומז כאמור לתורה והזר שעליו הינו סמל לכתר תורה הרמז שבכך הינו ברור כאשר המדובר בידיעת התורה ראוי שבהקשר זה כל המידות תהיינה חצויות ושבורות החפץ לזכות בכתרה של תורה חייב לשום אל לבו כיהשלימות ממנו והלאה ועליו לעמול ולהתייגע בשביל למלא חסרונו "החכמה מאין תימצא" היינו ממי שחושב את עצמו לאין ולחסר בעוד שהסבור שכבר הגיע לתכלית השלימות וחכם הוא בעיניו תקוה לכסיל ממנו תחושת החסר שצריכה ללוות את כל הלומד תורה כפולה היא הן מצד התורה הנלמדת שהרי באמת ככל שידע וילמד האדם הרי זה כאין וכאפס ממש לעומת המצוי באוצרות התורה הרבי מקאצק היה מפרש את הפסוק "תורת ה' תמימה" דהיינו שככל שיעסקו בה הבריות וככל שילמדוה עדיין תמימה ושלימה היא כאילו לא נגעה בה יד אדם תחושת חסר זו הכרחית היא גם מצד הלומד שהרי בלעדי הצמאון לדעת אמנם יסתפק הלומד במעט אשר בידו ולא יבקש להוסיף חכמה ודעת נמצא שביחס לחכמה תחושת הרוויה הינה פגומה ומזיקה זהו הרמז שנרמז במידות החצויות שבארון להדגיש ללומד כי החצי השני עדיין ממנו והלאה ועליו לעמול ולהתייגע בשביל להשלים את החסר המעשה בבעל התניא וההבדל בין מה שהרב יודע למה שהרב עדיין אינו יודע… זאת ועוד סגולה הכרחית לקנין התורה היא מידת הענווה וההתרחקות מכל שמץ של התנשאות דברי תורה נמשלו למים העוזבים מקום גבוה והזורמים למקום נמוך אף תבונה זו נרמזה בחצאי האמות שנאמרו בארון ללמד שכל אדם ואף הגדול ביותר אל לו לראות עצמו כשלם אלא כחסר ועל כן חלילה לו להתייהר ולהתגאות כך כתב ה"בית ישראל" תש"ט בקוצר לשונו אצל ארון גם חצי אמות יש רמז על שפלות וגם שלא נשלם תורת ה' תמימה במקום אחר תשי"ט הוא מוסיף שזהו גם הרמז בכרובים שהיו על ארון הקודש שלפי דעת חז"ל דמות פרצוף תינוק היתה להם מסביר ה"בית ישראל" שהרי זה מרמז בתינוק שאינו יודע את העיקר ללומדי תורה שידע שעוד אינו יודעובזה יכול להגיע להבין קצת בתורה וכן אמר דור המלך ע"ה "ה' לא גבה לבי ולא הלכתי בגדולות נפשי כגמול עלי אמו" בהקשר לכך ראויים לציון דברי ה"שפת אמת" המוסבים על דברי המדרש בפרשתנו המדברים בשבח התורה כה נאמר בדברי חז"ל שמות רבה לג א וש לך ארם לוקח מקח ובני אדם אינם יודעים מהו אבל משנר הסרסור נתוודע טה לקה כך התורה אין אדם יודע מה היא אלא משכר שלקח חשה שנאמר "ומשה לא ידע כי קרן אור פניו בדברו אתו" מקובל לבאר את דברי המדרש שממה שראינו כי קרן אור פני משה שהיה הסרסור במתן תורה ניתן ללמוד מה רבה מעלת התורה אבל ה"שפת אמת" ביאר כי שכרו של הסרסור היה במה שמשה לא ידע כי קרן אור פניו היגיעה האמיתית בתורה מזכה את הלומד להגיע לתכלית אור פניו היגיעה האמיתית בתורה מזכה את הלומד הידיעה שהיא הידיעה שהוא אינו יודע ככל שזוכה האדם להעמיק ורחבה מני ים ומה אפסית השגתו בה כל הדברים הללו נרמזו במידות החצויות שנאמרו בארון שלימות מידות המזבח שונים מן הארון ומן השולחן הם המזבחות מזבח הזהב ומזבח הנחושת כל מידותיהם של המזבחות טבועות בחותם השלימות הן תפקיד המזבחות היה לכפר על היחיד ועל הציבור ומשמעות הכפרה היינו השלמה החטא בשמו כן הוא חסרון והחטאת המטרה והיעוד של האדם בעולמו ותפקיד המזבחות להשלים חסר זה אף קרבנות הנדבה תפקידם להוסיף שלימות לאדם ולקדמו בסולם ההשתלמות לפיכך כל מעשה המזבחות היה חייב להעשותבשלימות אודות הכהנים מקריבי הקרבנות נאמר ויקרא כא יו "איש אטר יהיה בו מום לא יקרב להקריב לחם אלוקיו" הקרבנות הקרבים למזבח חייבים גם הם להיות תמימים ללא מום ואף המזבח עצמו שנפגם כחגירת הצפורן נפסל מלהקריב עליו עד שיתוקן חסרונו זאת ועוד בל כפרת המזבחות נעשית בידי הכהנים שהם שלוחי דרחמנא ושלוחי העם הקב"ה נתפס בתודעתנו כשיא השלמות ומידת התמימות והשלימות צמודה גם לעם קרובו אפשר שביחיד מסויים מצוי חסרון זה או אחר ולב יודע מרת נפשו אולם על כלל ישראל נאמר ב"שיר השירים" ד ז "כולך יפה רעיתי ומום אין בך" אמור מעתה יאה לו למזבח שיהיו כל מידותיו שלימות באשר תפקידו ומהותו השלמה מעשיו נעשים בתמימות ובשלימות וכל כח כפרתו נובע משלימות עילאית שאין למעלה הימנה. מידות השולחן ומשמעותן לעומת הארון שכאמור כל מידותיו חתומות בחותם ה"חצי" בשולחן אשר לפני ה' מצינו שמידותיו היו מקצתן שלימות ובחלקן שבורות הדברים מתבארים כמין חומר אם אמרנו שמידת ה"חצי" באה להורות על תחושת החסרוהצמאון בשולחן הרומז לכתר מלכות ולהשגת קניני חומר מתבקש ההיפך המוחלט לא בכדי מופיעות בשולחן מידות שלמות ללמדנו שבתחום זה יש לאדם לסגל לעצמו את תחושת השובע וההסתפקות באשר בידו זוהי התכונה שבה ציין יעקב אבינו את עצמו באומרו בראשית לג יא "כי חנני אלוקים וכי יש לי כל" כשם שלקנין החכמה יפה תכונת הצמאון כך לקנייני חמודות תבל יש להתייחס מתוך רגש של רוויה ולא להתאוות לשולחנם של אחרים אכן מידה אחת ממידות השולחן באה חצויה ואף בזו רמז יש בה ה"כלי יקר" מסביר שמידה שבורה זו באה להורות על הדרישה מהאדם לשבור את תאוותיו בתחום החומר לא רק מידת ההסתפקות מתבקשת מן האדם אלא גם שיתעלה מעל חמדותיו וישבור את תאוותיו הקטנות לפיכך אומר ה"כלי יקר" המזון מכונה במקרא בשם "שבר" וקנית מזון מצויינת בפועל "לשבור" כפי שנאמר שם מג ב "שובו שברו לנו מעט אובל" באשר קנייני העולם צריכים להיות מלווים בשבירת התאוות רק כך ניתן להשתמש בהם כדבעי. זאת ועוד המידה הבלתי שלימה האמורה בשולחן רומזת שגם כאשר המדובר בתחום החומר במימד אחד שבו יש מקום לחוסר שביעות רצון ובקשת הישגים נוספים וזאת כאשר מדובר ביחס לזולת המידה החצויה רומזת לכך שאל לו לאדם להסתגר בתוך עצמו וחייב הוא לצאת מגידרו ולרדוף חסד אם ביחס לעצמו חייב אדם להסתפק במועטאסור שכך יהיה ביחס לזולת על האדם כשהוא לעצמו לנהוג כהוראת חז"ל אבות פרק ו ד "כך דרכה של תורה פת במלח תאכל ומים במשורה תשתה ועל הארץ תישן וחיי צער תחיה" – זה בנוגע אליך! אולם כאשר המדובר בהכנסת אורחים אברהם נותן לא פחות משלוש לשונות בחרדל… כאשר לא מתאפשרת לאברהם אבינו עשיית חסד הוא חש בחוסר נוחות בולטת ואינו שבע רצון. יכול אדם לחיות את חייו בצניעות מופלגת אולם ההלכה קובעת שכאשר המדובר במתן צדקה. מעשה היה בעשיר שבא לאדמו"ר והחל מספר לו עד כמה הוא מסתגף ואוכל כל השבוע רק פת חריבה במלח… גער בו הרב וא"ל שהוא חייב לאכול ברבורים אבוסים ובשר שמן… שמע העשיר וקיבל. לכשיצא, שאל השמש את האדמו"ר ממתי הרב דוגל בפזרנות וברדיפה אחר תאות האכילה??? השיבו הרב ואמר, ראה, עשיר זה אם יאכל בשר שמן, לעני, הוא יסבור, שלפחות מגיע לחם יבש. אולם הוא יאכל לחם יבש, הוא יסבור שהעני די לו בקרשים וחצץ למאכלו… חובה למלא את מחסורו של הנזקק כאמור כתובות סז ב "די מחסורו אשר יחסר לו ואפילו סוס לרכוב עליו ועבד לרוץ לפניו" והגר"י סלנטר זצ"ל היה אומר כי "העולם הזה של הזולת הוא העולם הבא של האדם" האדם מטבעו דואג לעוה"ז שלו ולעוה"ב של חבירו… תמי יעיר לו על ענייני יר"ש ולא יבדוק מה חסר לו בגשמיות… המעשה באדמו"ר האמרי אמת שפ"א בא אליו חסיד א' שאיבד את תפיליו, וא"ל הרב שיש לו תפילין שאינו מניח והביא לו אותן. למחרת כשפתח החסיד את התפילין נדהם לראות שאלה היו התפילין של האדמו"ר בעל השפ"א אביו של האמרי אמת, אותן תפילין שהאמרי אמת היה מוכן לוותר על כל הירושה בעבורן, הראה החסיד את התפילין לאח של האדמו"ר והלה הלך לשאול את האדמו"ר לפשר הענין. השיבו האדמו"ר תראה, אני את התפלין הללו לא מניח, ויש לי איפוא ב' זוגות כשא' מעולה ומשובח, והשני פשוטות, וזו הלכה מפורשת ברמב"ם שאת המשובח יש לתת לנצרך! [דרשה מהרב שלום מאיר וולך פ' תרומה] תוספת: בענייני הגשמיות שלנו, נבטח בה' שיסייענו. אולם בענייני החומר של זולתנו לא נסמוך על הבטחון בה', אלא נעשה מאמץ לסייעו, לא נאמר תבטח בה' ויהיה בסדר… וזה שאמר אשר משכיל אל דל, אשרי שאל דל מתנהג בבטחון של 'משכיל'… ועוד שמעתי ששואלים כל מידה יש בה צד לטוב וצד לרע, היכן הוא הצד הטוב של הכפירה רח"ל? אלא כשאתה עוסק בעניינו של עני היה 'כופר'… כאן אל תהיה בעל בטחון מופלג… תוספת מס' אור דניאל בפרשתינו: מעשה נפלא על כך מופיע בספר "מחשבת התורה" מסופר על רבי אברהם אבן עזרא מפרש התורה הנודע שהיה כל חייו עני מרוד ונדד ממקום למקום באחת מתקופות נדודיו הגיע לפני שבת לעיר אחת באותו מקום היה נהוג שבעלי הבתים של העיר מקבלים אורחים לפי סדר מסוים קבוע שאין לשנותו בשבת מארחים את האורחים הכאים אחריהם בתור איתרע מזלו של האבן עזרא שהיה צריך להתארח אצל אדם שהיה מפורסם בקמצנותו הגדולה אותו אדם במטרה לחסוך מהוצאות השבת היה נוהג לרוץ לשוק מאוחר מאוד סמוך לשבת ולקנות את שיירי המאכלים שנותרו ביד המוכרים שיריים אלו נמכרו באותה שעה בזול לאחר מכן הוא מיהר לביתו וביקש מאשתו שתכין אותם מהר כדי שתספיק לבשלם לפני שבת כאותו יום שישי שבו הגיע האכן עזרא לעיר עבר בעל הבית בשוק בשעה מוקדמת שלא כדרכו וראה שם דג יפה וטוב וחמד אותו בלבו הוא התמקח שעה ארוכה עם המוכר עד שהצליח להוריד את מחירו ולקנותו והנה לפני כניסת השבת נודע לו מהממונה על האורחים שהגיע תורו לקבל אורח לאותה השבת פניו של אותו אדם חפו צר היה לו מאוד לתת לאורח מנה יפה מאותו דג קמצנותו היתה כה גדולה עד שלבו לא איפשר לו לתת משלו לזולתו בלית ברירה הוא רץ שוב לשוק וקנה שלושה דגים קטנים ישנים ומעופשים עבור האורח בבואו הביתה הוא ביקש קטנים ישנים ומעופשים עבור האורח בבואו הביתה הוא ביקש מאשתו שבליל שבת תגיש לאורח את הדגים הזולים והישנים והוא עצמו ימצא כבר דרך שלא לאכול אותם בתואנה כל שהיא לאחר מכן כאשר האורח יהיה שבע מהמאכל הרע יאכל הוא את הדג היפה בליל שבת כאשר התקרבו בעל הבית ואורחו האבן עזרא לבית הריח האבן עזרא את ריח הדגים המעופשים והבין מיד מיהו מארחו ומהי מגמתו אך לא אמר מאומה והנה לאחר הקידוש ונטילת ידיים כאשר הגישה בעלת הבית את הדגים המעופשים לאורח גחן האבן עזרא אל אחד הדגים והחל ללחוש לו מילים שונות לאחר מכן הוא עזבו ופנה לדג השני וכן לשלישי בעל הבית תמה מאוד על מעשיו של אורחו ושאל אותו לפשר מעשהו והאם ח"ו אין הוא עושה כישוף בלחשיו עם הדגים ענה לו האבן עזרא שהוא כותב פירושים על התורה ותמיד הוא רצה לברר כיצד התרחשה קריע"ס, וכעת שראה דגים ישנים מאוד הוא סבר שהם מאותה תקופה ויהיה באפשרותם להם על קריעת ים סוף אולם הדג הראשון לא זכר וכן השני הדג השלישי אמר שיתכן שאחיו הגדול הנמצא במטבח זוכר בעל הבית הבין את הרמז והתבייש על כך שהוא נהג במידה כ"כ לא הגונה כלפי אורחו הדברים חדרו ללבו והוא החל מהרהר על קמצנותו והנזק שהיא גורמת לו ולמשפחתו. בספר זכרון הרש״ס (עמוד קכ״ב) מובא הספור היפה הבא: הרב נתן נטע נאטקין ז״ל היה מעריץ מאד את חמיו הראשון הצריז״ס [הצדיק רבי יוסף זונדל מסלאנט תלמיד הגר"ח וולז'ין], והיה מזכירו בחרדת קודש ומרבה מאד לספר בשבחיו, בעוד שלא כן עשה עם זכר שם חותנו השני הגאון רבי ישעי׳ ברדקי ז״ל שהיה גם כן כידוע איש קדוש וצדיק. פעם שאל הר״צ סלאנט נכד הגאון רבי שמואל מסלאנט את הרב נטקין: ״והלא אדוני הוא כעת חתנו של הצדיק ר׳ ישעי׳ ברדקי, ולמה לא נשמעך מרבה לספר כל כך בשבחו של זה האחרון כמי שאתה מספר בשבחו של הצריז״ס?״ ״אמנם, ענהו הרנ״נ, הצדיק ר׳ ישעי׳ היה מיחידי הסגולה שבדור, אבל לא ידעת את רבי זונדל זקנך, שהיה יחידי בעולם ואין דומה לו בדורותיו, ומי שלא ידעהו כידיעתנו לא יכול להאמין את אשר נספר עליו, כי לא יאומן כי יסופר על אדם בשר ודם שהתגבר על כל גשמיותו ועל כל מדותיו עד שהיה כמלאך ממש, ובה בשעה היה ״מסתובב" בין בני האדם כאדם פשוט ורגיל. ועד כמה שנספר עליו לא נוכל לתאר ציור שלם מרוממותו של האיש הנעלה והמורם הזה…״ ״כדוגמא אחת אספר לך בני מה שקרה לי עם חותני הצדיק: בימים שאכלתי על שלחנו, אחר חתונתי עם בתו, שמתי לב שמלבד בשבתות ויו״ט לא אכלתי את סעודתי יחד עם אשתי. תמיד נתנו לי אמתלאות שונות שבשבילן היא צריכה לאכול לבדה. כשאכלתי בשר אמרו שהיא אכלה חלב, פעם אמרו שאינה רעבה, וכן הלאה, ואנכי, מודה אני, לא שמתי כ״כ לבי לזה, הייתי מחובשי בית המדרש, הגיתי בתורה יומם ולילה ולא חקרתי כלום על מה שהיא אוכלת לבדה… עד שעברו ירחים אחדים, ובמקרה שמעתי שיחת שני יהודים מאחורי בבית הכנסת והתבוננתי ברמיזותיהם עלי והקשבתים משיחים לועזים עלי: ראו נא אברך זה שהטיל את עצמו על הצדיק העני הזה רבי זונדל, שיחזיקהו על שלחנו בעוד שהוא עני בדוחק גדול, ואין לו גם לעצמו״. ״אחרי ה״שמועה״ הזאת החלטתי לעזוב את שלחן חותני. דברתי עם אשתי ואמרתי לה שאינני יכול להיות למשא על אביה, והיום או מחר נשכור בית ונעזוב את שלחן אביה, והזן ומפרנס את כל העולם יפרנס גם אותנו… אשתי הסכימה, אך ביקשה ליטול רשות מאביה. ספרה רעייתי לאביה את הצעתי לרדת מעל שלחנו, ויכנס הצריז״ס תיכף אלי ויאמר לי: ״נטע! אולי לא מצאו המאכלים המוכנים לפניך חן בעיניך? הגידה נא לי את האמת, ואם כן הוא אטיבם ואשפרם״. ״לא, עניתי, המאכלים טובים והגונים, אלא ששמעתי ויודע אני שקשה עליכם לכלכלנו מדוחק מצבכם ואמרתי נלכה ונפרנס עצמנו ככל הזוגות הצעירים בירושלים״. טועה אתה יקירי, ענני הצריז״ס, באמרך שאני מכלכל אתכם, לא אני כי אם הקב״ה משלו הוא נותן לכם ואני רק שלוחו, כי שאל נא את חמותך ותדע! ויקרא את אשתו רבקה ויאמר לה: הגידי נא להם מה שאמרתי לך בשעת התנאים שלהם! ותספר: ״שאלתי אותו, את ר׳ זונדל, איך התחייבת לתת להם אוכל על שלחנך משך שנה אחת ואתה עני ואביון?״ ״ויענני: והלא התניתי עמו שישב וילמד, והנה יש לנו כד־חרס ריק ששימש בעבר לחומץ, נשפוך בו יום יום מעט מים ויהפך לחומץ ומכאן יהיה לפרנסת הזוג. וכן היה, יום ויום מלאתי בכד הריק מים ויהפך לחומץ ויהי לפלא״. ״ובכן – פנה הצריז״ס לחתנו ־־ לא עלי משאך בני, כי בטוח אני שכל הימים אשר תהיה בביתי יהיו המים האלה לחומץ, ובעזבך אותנו ישארו המים – מים״. ״אבל – שאלתי את חותני – אם כן הדבר – למה זה לא זכיתי לאכול יחד את אשתי על שלחן אחד מלבד בימים טובים ושבתות? ״אכן ענה הצריז״ס, יפה שאלת! קשה היה לנו להכביד כל כך על כד החרס שיספק מאכלים יפים והגונים לרעיתך היושבת בבית, כפי שסיפק לך – היושב על התורה יומם ולילה… סיכום ראשי פרקים: שלושה כתרים שבמשכן שלשה כלים היו עם זר הזהב שניתן עליהם הארון השלחן והמזבח ואמנם אמרו חז"ל כי שלושת הזרים הללו מרמזים לשלושה כתרים שניתנו לעם ישראל הארון והזר שעליו רומזים לכתר תורה. ואילו זר המזבח רומז לכתר כהונה. השלחן וזרו רומזים לכתר מלכות מידות ארון הקודש היו כולן חצויות "אמתים וחצי ארכו ואמה וחצי רוחבו ואמה וחצי קומתו" מידותיו של המזבח כולן שלמות "אמה ארכו ואמה רוחבו ואמתיים קומתו" אגב גם מידותיו של מזבח הנחושת היו שלמות "חמש אמות אורך וחמש אמות רוחב ושלש אמות קומתו" השלחן מקצת מידותיו היו שלמות ומקצתן שבורות "אמתיים ארכו ואמה רחבו ואמה וחצי קומתו" הלא דבר הוא! בעל "כלי יקר" מבאר: הארון ובקשת השלימות כאשר המדובר בידיעת התורה ראוי שבהקשר זה כל המידות תהיינה חצויות ושבורות – כי השלימות ממנו והלאהועליו לעמול ולהתייגע בשביל למלא חסרונו "החכמה מאין תימצא" ספר משלי פרק כו (יב) רָאִיתָ אִישׁ חָכָם בְּעֵינָיו תִּקְוָה לִכְסִיל מִמֶּנּו: מצד התורה הנלמדת שהרי באמת ככל שידע וילמד האדם הרי זה כאין וכאפס ממש לעומת המצוי באוצרות התורה הרבי מקאצק היה מפרש את הפסוק "תורת ה' תמימה" דהיינו שככל שיעסקו בה הבריות וככל שילמדוה עדיין תמימה ושלימה היא כאילו לא נגעה בה יד אדם תחושת חסר זו הכרחית היא גם מצד הלומד שיהיה לו צמאון לידע עוד ועוד. נמצא שביחס לחכמה תחושת הרוויה הינה פגומה ומזיקה זהו הרמז שנרמז במידות החצויות שבארון להדגיש ללומד כי החצי השני עדיין ממנו והלאה ועליו לעמול ולהתייגע בשביל להשלים את החסר המעשה בבעל התניא וההבדל בין מה שהרב יודע למה שהרב עדיין אינו יודע… ענווה סגולה הכרחית לקנין התורה היא מידת הענווה דברי תורה נמשלו למים העוזבים מקום גבוה והזורמים למקום נמוך אף תכונה זו נרמזה בחצאי האמות. הרמז בכרובים שהיו על ארון הקודש שלפי דעת חז"ל דמות פרצוף תינוק היתה להם מסביר ה"בית ישראל" שהרי זה מרמז בתינוקשאינו יודע . שידע שעוד אינו יודע אמר דור המלך ע"ה "ה' לא גבה לבי ולא הלכתי בגדולות נפשי כגמול עלי אמו" שלימות מידות המזבח כל מידותיהם של המזבחות שלמות תפקיד המזבחות היה לכפר . ומשמעות הכפרה היינו השלמה. לנקות ולהשלים הפגם והחסר. החטא בשמו כן הוא חסרון . אני ובני שלמה חטאים – חסרים. להחטיא המטרה – להחסיר. כל מעשה המזבחות היה חייב להעשות בשלימות "איש אטר יהיה בו מום לא יקרב להקריב לחם אלוקיו" הקרבנות הקרבים למזבח חייבים גם הם להיות תמימים ללא מום. ואף המזבח עצמו שנפגם נפסל מלהקריב עליו עד שיתוקן חסרונו. מידות השולחן ומשמעותן השולחן מצינו שמידותיו היו מקצתן שלימות ובחלקן שבורות בשולחן הרומז לכתר מלכות ולהשגת קניני חומר מתבקש לסגל לעצמו את תחושת השובע וההסתפקות באשר "כי חנני אלוקים וכי יש לי כל" רגש של רוויה ולא להתאוות לשולחנם של אחרים מידה אחת ממידות השולחן באה חצויה לשבור את תאוותיו בתחום החומר המזון מכונה במקרא בשם "שבר" וקנית מזון מצויינת בפועל "לשבור" כפי שנאמר שם מג ב "שובו שברו לנו מעט אובל" ביחס לעצמו חייב אדם להסתפק במועט "כך דרכה של תורה פת במלח תאכל ומים במשורה תשתה ועל הארץ תישן וחיי צער תחיה" – זה בנוגע אליך! אולם כאשר המדובר בהכנסת אורחים – לשונות בחרדל. "די מחסורו אשר יחסר לו ואפילו סוס לרכוב עליו ועבד לרוץ לפניו" הגר"י סלנטר זצ"ל היה אומר כי "העולם הזה של הזולת הוא העולם הבא של האדם" תוספת: בענייני הגשמיות שלנו, נבטח בה' שיסייענו. אולם בענייני החומר לא נסמוך על הבטחון בה', אלא נעשה מאמץ לסייעו, לא נאמר תבטח בה' ויהיה בסדר… וזה שאמר אשרי שאל דל מתנהג בבטחון של 'משכיל'… תוספת מס' אור דניאל בפרשתינו: מעשה בראב"ע והדגים הסרוחים… פרשת תרומה הנותן לוקח לעצמו בין לקיחה לנתינה [ע"פ לקח טוב חיים של תורה ח"א] מדוע ויקחו לי תרומה ולא ויתנו? משל לאיש שהציל את המלך ולא רצה לעבוד באיסוף אוצרות… כיצד חש הנותן מתנה לעני? חז"ל הורנו שיותר משעושה בעה"ב עם העני עושה העני עם בעה"ב. כמו ילד שרואה אביו מכניס כסף לתוכנית חסכון ובקוצר דעתו הוא שואל לאביו מדוע אתה נותן לפקיד הבנק כסף?… המאמין יודע שהנתינה היא בעצם לקיחה שהאדם נוטל לעצמו! אינך נותן לקב"ה מאומה ואינו עושה לו טובה כמ"ש: [איוב פרק לה] אִם חָטָאתָ מַה תִּפְעָל בּוֹ וְרַבּוּ פְשָׁעֶיךָ מַה תַּעֲשֶׂה לּוֹ: אִם צָדַקְתָּ מַה תִּתֶּן לוֹ אוֹ מַה מִיָּדְךָ יִקָּח: כשבחור קם בזמן לתפילה הוא מרגיש שהוא מקריב לרבש"ע. כשבחור למד חצי שעה בסדר הוא חש שהקב"ה חייב לו תודה… כשבחור סיים תפילה הוא חש שהוא כבר מילא חובתו ושילם את המס היומי. לכל אורך התפילה הוא משתדל להריץ את החזן כדי שכבר יסיים את הסיוט הזה… הוא עושה טובה לרבש"ע… צריך למשוך אותו ללימוד ולסדר ותפילה ולשיעור. כאילו לא הוא המרויח הגדול מכך. הוא שוכח שהוא עובד לעצמו. שהוא אוגר לעצמו. המשל על שתי דרכים א' ראשיתה קוצים וסופה מישור, וא' להיפך. והאדם בוחר בשניה, ומתעלם מכך שכולה בהמשכה קוצים. אמנם הדרך הזו דורשת מהאדם תחילה התגברויות, אך בסופה הוא האושר הגדול כאן בעוה"ז. מדרש רבה רות פרשה ה פסקה ו א"ר יצחק בר מריון בא הכתוב ללמדך שאם אדם עושה מצוה יעשנה בלבב שלם [בויק"ר לד-ח: 'בלב שמח'] שאילו היה ראובן יודע שהקב"ה מכתיב עליו (בראשית ל"ז) וישמע ראובן ויצילהו מידם בכתפו היה מוליכו אצל אביו ואילו היה יודע אהרן שהקב"ה מכתיב עליו (שמות ד') הנה הוא יוצא לקראתך [וראך ושמח בליבו] בתופים ובמחולות היה יוצא לקראתו. ואלו היה יודע בעז שהקב"ה מכתיב עליו ויצבט לה קלי ותאכל ותשבע ותותר עגלות מפוטמות היה מאכילה ר' כהן ור' יהושע דסכנין בשם ר' לוי לשעבר היה אדם עושה מצוה והנביא כותבה ועכשיו כשאדם עושה מצוה מי כותבה אליהו כותבה ומלך המשיח והקדוש ב"ה חותם על ידיהם הה"ד (מלאכי ג-טז) אז נדברו יראי ה' איש אל רעהו ויקשב ה' וישמע, וַיִּכָּתֵב ספר זכרון לפניו, ליראי ה' ולחשבי שמו: שכר מצוה בהאי עלמא- ליכא, שאין לנו כלים לקבלו. ומאידך- משלם לרשע בעוה"ז? ע"פ הערכתינו. הגר"א והעגלון שהשקיע בעוה"ז. ויקחו לי תרומה – בנתינה האדם לוקח לעצמו תרומה- התרוממות רוחנית! כיצד יבחן האדם עצמו האם באמת אינו חי בתחושה שלילית זו? יבדוק האדם אם רודף הוא אחר המצוות סימן שהוא מאמין שהוא משקיע לעצמו, ואם בורח הוא מן המצוות אות היא שהוא חי בתחושה שהוא עושה טובה לרבש"ע… 'אין לך בן חורין אלא מי שעוסק בתורה' והרי החילוני מסתכל על הדתי כעבד המשועבד לתורה ואינו חופשי לעשות כאוות נפשו? משל העני שהעשיר ויום שמחתו [אוצר המשלים, מקורו בח"ח]: א' עני מרוד לבוש בלואים שהציל בן המלך מטביעה וקיבל רשות להכנס ליום לאוצרות המלך ולקחת כל אשר תאוה נפשו וזה היה היום המאושר בחייו אע"פ שכל אותו היום טרח והזיע ולא אכל ולא שתה. מבאר הגרי"ש אלישיב [מוסף יתד שבועות ס"ד] ההגדרה של עבד היא אדם שכל עבודתו היא לאדונו. בן חורין אינו מי שנח כל היום אלא מי שכל שעובד מכניס לעצמו. המעשה בחלבן שהביא כמויות של חלב שהסריח מאפריקה… ויקחו לי תרומה – בנתינה האדם לוקח לעצמו תרומה- התרוממות רוחנית! אוצה"ת בהר. מעשה ביהודי איש עסקים שקיבל מכתב ממס הכנסה ובו נאמר שרוצים להעמידו למשפט בתביעה של מאה אלף דולר על מיסי עסקים שלא שילם אותו יהודי אכן לא שילם את כל עסקיו עשה בצורה לא חוקית ולכן בקבלו מכתב זה אחזו פחד ואימה ולא מצא תושיה כיצד להחלץ ממצב זה בפרט שידע שעם מס הכנסה מסוכן להתעסק כי ביכולתם לעשות ככל העולה על רוחם הלך היהודי להגר"ח קנייבסקי שליט"א לבקש ממנו עצה וברכה שאלו ר' חיים האם כבודו נותן מעשר כספים בשלימותז ענה היהודי כן אמר לו רבי חיים א"כ אין לך מה לחשוש ולפחד מהם עוד הוסיף ואמר עצתי לך לשלוח אדם אחר במקומך למשפט היהודי הלך לדרכו כשכולו תמה ומהורהר לשלוח אדם אחר שלא ידע כלל מה לטעון וכדו' הרי בזה לכאורה אני מסכן את המשפט תוך כדי הרהוריו פגש אחד מחבריו ששאלו לפשר מצבוז סיפר לו היהודי שיש לו משפט עם מס הכנסה והוא בפחד ענה לו חברו אלך אני במקומך איני מפחד לטעון שהרי איני חייב להם פרוטה כשמוע היהודי כך ראה כיצד עצתו של רבי חיים מתקיימת ללא כל השתדלות מצידו ומיד הסכים לרעיון זה הגיע עת המשפט וחברו הלך לבית המשפט טען מה שטען ובחסדי ה' אכן זכה במשפט אך קנסו אותו לשלם אלף דולר בשמוע היהודי את הבשורה על הנס וההצלחה קם ונסע לר' חיים סיפר לו על הזכיה במשפט ועל הקנס טען ר' חיים ואלף דולר זה לא כסף מדוע עליך לשלם סכום זה לך תברר שוב היטב אם אכן שילמת מעשר כספים על כל עסקאותיך היהודי הלך לביתו ובדק את כל ספרי חשבונותיו עד שהתגלה לפניו עסקה שהרויח בה עשר אלף דולר ועדיין לא שילם את המעשר על אף השעה המאוחרת הלך מיד לאחד מראשי הישיבות ומסר לו אלף דולר לצדקה שאלו ראש הישיבה מה הביאך לבוא בשעה כ"כ מאוחרת הרי יכולת להביא זאת מחר עמד היהודי וסיפר לראש הישיבה את כל הסיפור בסיימו כעת לאחר ששילמתי את האלף דולר הללו יכול אני ללכת לישון רגוע ביודעי שלא אצטרך לשלם פרוטה למס הכנסה וכך הווה ["נחלת צבי"] פרשת תרומה מעלתינו באחדותנו כוחנו באחדותנו דבר אל בני ישראל ויקחו לי תרומה. פרש"י שלש תרומות מוזכרות כאן בכתוב. אתת מהן – מחצית השקל. מחציה"ש נועדה לקורבנות הציבור. ע"י מחציה"ש גם פקדו את עמ"י. בלא זה מזהירה התורה שח"ו יהיה בהם נגף בפקוד אותם. מדוע אסור לפקוד את עם ישראל? המדרש אומר שמחציה"ש בא לכפר על חטא מכירת יוסף. וצ"ב מה הקשר בין מחציה"ש למכירת יוסף? פעם הלכתי לקנות תותים. המוכר היה בעל תלת אופן שמעליו ארגז רחב והיה ממלא בקופסא ע"י כף גדולה. ביקשתי ממנו שאני אבחר את אשר נראה לי ואמלא לבדי… הוא התנגד. מדוע? והרי הם בכללותם נראו טובים? אלא אם תקח כל אחד ותבדוק כמו שבודקים אתרוג, תמצא מעטים שיהיו ממש טובים, אולם כשהם בערימה ואתה בוחן אותם בכללותם- הם בסדר. אם הקב"ה היה בוחן כל אחד מאתנו בזכוכית מגדלת- אוי לנו ולנפשנו. כמה לשה"ר, כמה ביטול תורה, כמה קינאה, שינאה, זילזול במצוות ועוד. הקב"ה מסתכל עלינו כאגודה אחת, וככלל- אנו עדיין בסדר. צבו"ר ראשי תיבות צדיקים בינונים ורשעים. לכן התורה אומרת אל תמנה את ישראל ואל תוציאם מן הכלל, אלא התייחס אליהם כאל חטיבה אחת. ולכן נבין מדוע אנו מביאים מחצית השקל, ולא שקל שלם, כדי שלעולם נזכור שאנו רק חצי הזקוקים להשלמה, ואין היחיד מושלם ללא הצטרף לזולתו. מתציה"ש מרמז לאחדות, שרק בכוחה יש לישראל את העוז לשרוד, כמשל של חז"ל לקנה שבכח מועט ניתן לשוברו, אולם אם מאגדים אגודה של קנים לא ניתן לשוברם. אומרים המקובלים שלא ניתן לתקן את כל בחינות נפשו אלא א"כ מקיים את כל התרי"ג מצוות. וצ"ב והרי אין באפשרותינו לקיים מצוות רבות, חלקם לכהנים, לויים, עבדים, גרים, נשים, מלך, ועוד? אלא כאשר עם ישראל מתאחדים אזי החיבור הכללי של ישראל גורם לכך שבסה"כ כלל המצוות קוימו על יזינו, ובתנאי שאנו קיימנו את כל אשר יכולנו לעשות בעצמינו. ישנה אפשרות נוספת ע"י שעוסקים בתוו-ה ובלימוד הלכותיה כאילו מקיים את אותן המצוות כמשאחז"ל העוסק בתורת חטאת כאילו הקריב חטאת כו' ולפ"ז ביאר בס' בית שמואל אחרון את המעשה של הנכרי שבא אצל הלל וביקשו שיגיירהו כשהוא עומד על רגל אחת, וא"ל ואהבת כו' ואידך פירושא זיל גמור. ואינו מובן, וכי ואהבת לרעך כמוך זה כל התורה? ועוד כיצד יתכן ואידך פירושא זיל גמור, כביכול כל שאר התורה היא רק פירוש לואהבת לרעך כמוך אתמהה! והביאור הוא שהנכרי שאל כיצד יוכל לתקן כל בחינות נפשו כשעודו כאן בגלגול הזה, על רגל אחת, והשיבו הלל בב' אופנים, או ואהבת לרעך כמוך ובהצטרף אל הכלל תושלם גם נפשך, או "ואידך [-האפשרות הנוספת-] פירושא זיל גמור" לך תלמד את מצוות התורה שלא ניתן ליישמן ועי"ז תושלם נפשך כאילו קיימתם. לאחר שהבנו שמחציה"ש באה לבטא אחדות נבין כיצד נעשית הכפרה בזה על חטא מכירת יוסף, שהרי במכירת יוסף חטאו בפירוד, כפי שאמר המלאך ליוסף "נסעו מזה" הסיעו עצמן מן האחוה, ולכן הכפרה חייבת להיות במישור האחדות וזה יעשה רק כשיתנו מחציה"ש ובכך יתאחדו כלל ישראל ובכך תהיה כפרה. המסקנה היא שיש לאדם להכליל עצמו בכלל ישראל ולא יפריש עצמו מהם וחז"ל החמירו מאד במוציא עצמו מן הכלל, ולכן גם נאמר שאם אדם יש ביהכ"נ בעירו והוא מתפלל יחידי מעיינים בשמים בפנקסו, מה ראה להוציא עצמו מן הכלל? האם הוא סבור שזכויותיו מספיקות שאי נו זקוק להם? ומי יעיינו פנקסו ויצא זכאי ה"י. לפי זה נבין מדוע בפ' יתרו מובא ,שמות יט ת) ויענו כל העם יחדו ויאמרו כל אשר דבר יקוק נעשה! ואילו בפ' משפטים נאמר [שמות כד ג) ויען כל העם קול אחד ויאמרו כל הדברים אשר דבר יקוק נעשה! וכן בהמשך הפרק – (ז) ויאמרו כל אשר דבר יקוק נעשה ונשמע: ממה נובע השינוי, פעם נעשה ופעם נעשה ונשמע? אלא האפשרות הראשונה לקיים את "כל אשר דיבר ה"' היא ע"י שנהיה באחדות, וכך נוכל לעשות, ולכן ויענו כל העם "יחדיו", וכן "ויען כל העם קול אחד". אולם אם אין העם באחדות, עליהם גם ללמוד תורה כדי שיחשבו כמקיימים את כל התורה, ולכן בפסוק ז' לא מוזכר כל העם, ולעומת זאת הוסיפו העם נעשה ונשמע, ללמדנו שעלינו לשמוע וללמוד את התוה"ק כדי עפי"ז נחשב כמקיימים את כה"ת. [אש דת לוינשטיין תשס"א עמ' 6פ1] שלמה המלך והאחים הסיאמיים שהוכרע שהם גוף אחד. תוספת: פנינים שבועות תשע"ב. ואין יותר מתאים מכאן בכדי להביא את הסברו הנפלא של הגה״ק רבי מאיר שפירא מלובלין זי״ע, על מאמר חז״ל (זבחים קטז.) ״כשניתנה תורה לישראל נתקבצו אומות העולם אצל בלעם הרשע ושאלו אותו שמא מבול בא לעולם? אמר להם: ״ה׳ עוז לעמו יתן. פתחו כולם ואמרו: ה׳ יברך את עמו בשלום״. ויש להבין, למה דימו אומות העולם כשניתנה התורה שהיה הקב״ה מביא מבול על העולם? ומה היה תשובתו של בלעם אליהם? אלא ענה והסביר: שאחדות בין הבריות נובעת לפעמים בגלל סכנה משותפת, כי בעת צרה מתקבצים הרבה כיתות נפרדות ועושות שלום ביניהן כדי שינצלו מהצרה. אמנם, אין זו אחדות אמיתית. ועד שעת מתן תורה לא היה זמן שהיו כל הברואים יחד בשלום, רק בשעת סכנת המבול נתקיים ״וגר זאב עם כבש״ כששהו ביחד בתיבת נח. אבל אין אנו מצפים לשלום כזה, אלא לשלום אמיתי שישלוט גם בשעת רגיעה ושלוה. ולכן כשקיבלו ישראל את התורה באחדות שלימה כאיש אחד בלב אחד – ראו זאת האומות וחשבו אולי חשש סכנה גורם את האחדות – ״שמא מבול בא לעולם״, השיב להם בלעם: ״ה׳ עוז לעמו יתן – אחדות זו היא אחדות אמיתית, היא אחדות מפני שה׳ נתן את עוזו – את התורה לעם ישראל, והיא זו שמאחדת אותם במטרה המשותפת לקבל את התורה שניתנת לקיום אך ורק באחדות כלל ישראל, כששמעו זאת אומות עולם, מיד פתחו ואמרו: ״ה׳ יברך את עמו בשלום״ – כי השלום הזה אין הוא תוצאה של קללה, אלא, ברכה יש בו… פרשת תרומה את שבכחך עשה! המנורה = התורה – צריכה יגיעה יגעת ומצאת- אף לאחר היגיעה הרי זה בכלל מציאה. (לא) ועשית מנרת זהב טהור מקשה תעשה המנורה ירכה וקנה גביעיה כפתריה ופרחיה ממנה יהיו: משה נתקשה במנורה, וה' הראהו מנורה של אש, ואעפ"כ נתקשה בה והשליך הזהב לכור ויצאה מנורה שלימה. לאיזה צורך א"כ הראהו ה' מנורה של אש אם ממילא היא נעשתה מעצמה? המעשה בגוי שלמד שמונה שפות ורצה ללמוד ארמית. שלחוהו או לכורדים או ליהודים שלומדים תלמוד. הוא הגיע לשיעור בדף היומי והתחפש ליהודי, המגיד שיעור לימד באידיש, וגם בעברית, הלה היה אצלו מס' חודשים ולמד אידיש, למד גם עברית, אולם את הארמית הוא לא תפס, על אף שהיה מהיר תפישה וזכרון. הוא התליט לעלות לא"י [כנראה כאן הוא יצליח יותר, וכאן,התקרב ליהדות ובסופו של דבר התגייר. הוא נפגש עם הרב סופר מישיבת כה"ח ושאל אותו יאמר לי הרב, מדוע לאחר שהתגיירתי תפשתי גמרא, ולפני כן לא? הרי זה דבר שמלמדים אפי' לילדים, השיב לו הרב – מדוע את התינוק מלמדים תורה לפני לידתו, ואח"כ משכחים אותה ממנו? אם ללמדו- אז שיזכור, ואם רוצים שלא ידע- אז שלא ילמדוהו מלכתחילה!? אלא הילד מקבל זאת ממעי אמו, לאחר מכן שיכחוהו כדי שיתייגע, אולם הדבר קל לו היות וכבר למד זאת. אתה לא עברת את המסלול הזה, ולכן לך הדבר היה קשה, [עד שהתגיירת וקיבלת נשמה של ישראל, וכעת אף לך יש את המעלה הזו שגר שהתגייר כתינוק שנולד, נלע"ד] לפי זה נבין מדוע היה צריך ה' להראותו מנורה של אש וכו' ולא הראה מתחילה, מפני שאדם צריך לעשות כמוטל עליו, אלא משה יגע, וכשיגעים ולבסוף לא מצליחים- אז מוצאים, וה' מזמן לך. כך גם הילד, המטרה שיתייגע, אולם לבסוף שידע שזו מציאה, היות וכבר למד זאת בבטן אמו. [כבמשל ,,מעלית שבמגדל של המלך למי שיטפס לראשו] מסופר על מרן הב"י שפ"א התקשה בקושיה מסוימת ימים רבים ולא מצא פתרון, עד שלאחר מס' שבועות הגיע לחקר האמת ומצא ישוב נכון לקושיתו. והנה פ"א נזדמן לביהמ"ד ושמע שניים שלומדים וא' מקשה את הקושיה וחבירו 'שולף' לו את התירוץ ומיישב במחי יד… אותו תירוץ שהתייגע עליו כל כך! חלשה דעתו. נגלה אליו המגיד בלילה ואמר לו אל תצטער, דע לך שאתה הורדת את התירוץ לעולם ביגיעתך בתורה, והם, אחר שהתירוץ כבר לארעא נחית, יכולים מיד לגשת אליו ולמוצאו! ולכן הראו זאת למשה דוקא במנורה, היות והמנורה מרמזת לחכמה, לומר לך חייבים להתייגע, ורק כשלא משיגים אזי משמים מסייעים! היום דור של אינסטנט. אנשים רוצים להשיג הכל מהר. גם באוניברסיטה. במקום לעשות עבודות קונים אותן בכסף. בכל מקום מחפשים קיצורי דרך. אך בתורה אין הדבר כן. עולם הבא נקנה בעמל וביגיעה. לא ניתן לקנות דבר יקר בחינם. אבנים יש בחינם. אבנים יקרות עולות יקר. אנשים רוצים אבנים יקרות במחיר של חול… התורה רוצה שתתיגע! שתתאמץ בשביל העולם הבא, שיגיע לך בדין! ועפ"ז יבואר ענין נוסף בפרשתינו [ע"פ הגר"ש שבדרון ח"ב עמ' רפד] מובא בגמ' ביומא עב, א דבר אחר: עומדים, שמא תאמר אבד סברן ובטל סכויין – תלמוד לומר עמדים – שעומדין לעולם ולעולמים. פרש"י: שמא תאמר – משנגנזו אבד סיברן שלא ישובו עוד. ובטל סכויין – מה שאנו סוכין ומצפין להן. וכן מובא בתנא דבי אליהו רבה פרשה כג ד"ה למדנו מאבותינו הראשונים מפני מה משכן קיים היום, מפני שעשאוהו כשירין בנדיב לב, וקשין לפניו של אבינו שבשמיים להפסיק כל שנעשו [על ידי] כשירין בנדיב לב, ושכרן שעשאוהו בנדיב לב- שעתיד הקב"ה שיבוא וישרה בתוכו כמדה ראשונה, שנאמר עורי צפון ובואי תימן וגו': וצ"ב מדוע גדלה כ"כ מעלת הקרשים שיהיו קיימין לעולם, מה שלא זכה ביהמ"ק? מובא בב"ר צד-ד עה"פ ויסע ישראל וכל אשר- לו ויבא בארה שבע, להיכן הלך? אמר ר"ג שהלך לקוץ ארזים שנטע אברהם זקינו בב"ש. יעקב לאחר שלא ראה שנים רבות את בנו מחמדו, ויורד מהרה למצרים לראותו, יש לו כעת את הזמן ללכת לקוץ ארזים לצורך בנין המשכן? וכן בנ"י שיוצאים ממצרים לחירות עולם. אעפ"כ יש להם כעת את הזמן לסחוב עמם את הקרשים למשכן? הוא אשר אמרנו, דבר שנבנה במסי"נ קיים לעולם! מה שנקנה ביגיעה לא במהרה מתבטל! מעלת הכיור ויסוד המים במשכן [הרב אסולין במעיין גנים על פ' תרומה בענין ד' יסודות שבמשכן] כתיב בפרשת כי תשא (ל/ י״ז). וידבר ה׳ אל משה לאמר. ועשית כיור נחשת וכנו נחשת לרחצה, ונתת אותו בין אהל מועד ובין המזבח, ונתת שמה מים. ורחצו אהרן ובניו ממנו את ידיהם ואת רגליהם. בבואם אל אהל מועד ירחצו מים ולא ימותו, או בגשתם אל המזבח לשרת להקטיר אשה לה' ורחצו ידיהם ורגליהם ולא ימותו והיתה להם חק עולם לו ולזרעו לדורותם. ויש לדקדק על לשון הכתוב ונתת אותו בין אהל מועד ובין המזבח ונתת ״שמה״ מים, שלכאורה לפי דקדוק הלשון היה צריך לומר ונתת ״בו״ מים, דהיינו בכיור. כי שמה משמע שהכוונה על המקום שבין אהל מועד ובין המזבח, שבמקום זה תשים מים, רק שהכיור הוא אפשרות שיהיה במקום זה מים. והרי לפי פשוטו אינו כן, אלא שהמים צריכים להיות בכיור, כדי שיוכלו ליקח משם מים. ולשון זה כפלתו התורה עוד בפרשת פקודי (מ/ ז׳) ונתת את הכיור בין אהל מועד ובין המזבח ונתת ״שם״ מים. ושלשתו התורה עוד, בפרשת פקודי (מ/ ל׳) וישם את הכיור בין אהל מועד ובין המזבח ויתן ״שמה״ מים לרחצה. ולמה לא כתוב ״בו״. עוד יש לדקדק על מה שכתוב בבואם אל אהל מועד ירחצו מים ולא ימותו. ויותר היה לו לומר ירחצו ״במים״, דירחצו מים משמע שירחצו את המים, והרי לא שייך לרחוץ מים. וגם אונקלום תרגם יקדשון מיא, ולא תרגם במיא. משמע שיקדשו את המים. והרי כוונת הפסוק שירחצו את ידיהם ורגליהם במים, ויקדשו את ידיהם ורגליהם, ולא שיקדשו וירחצו את המים עצמם. ונראה לפרש את הענין ע״ד רמז, ע״פ מה שכתבנו לעיל שד׳ יסודות הבריאה שהיו במשכן, רומזים לדרך התיקון של המידות הרעות, הנמשכים מד׳ יסודות הבריאה. וכמו שכתב מהרח״ו בספר שערי קדושה. ועל יסוד המים כתב מהרח״ו וז"ל, יסוד המים, ממנו תאוות התענוגים, כי כן המים מצמיחים כל מיני תענוג עכ״ל. וכיון שיסוד המים במשכן היה נמצא רק בכיור, לכן עלינו להתבונן בפרשת הכיור מהו הדרך להשמר מתאוות התענוגים. [המים מרמזים לתענוגים. תמיד כשרוצים למכור הנאות – חופשה וכד' יש תמונה עם חוף ים, בריכה וכד'. וכיתוב גדול על "ספא"… ר' אלעזר בן ערך נמשך אחרי "מים היפים" ושכח תורתו. דור המבול קילקלו במים ולקו במים. קלקלו בתאוות הנמשלים למים, ולקו במי המבול. גם התוה"ק נמשלה למים על צד הקדושה. מים שבכוחם לבטל את המים של הטומאה. זה לעומת זה. כשביטלו יצה"ר דעריות בטל גם "חדוותא דשמעתתא". כתב הרמב"ם שאין מחשבת עריות נמצאת אלא בלב הפנוי מן החכמה של התורה. דור המבול קלקלו במים ואלמלי כן היו זוכים לקבל תורה. נטע קוב"ה למשה בדור המבול ולא אצלח. לא היו ראוייים לקבל את מי התורה לארבעים יום, וקיבלו את מי המבול לארבעים יום. זה לעומת זה עשה אלוקים.] ונראה לפרש בס״ד, שהדרך כיצד להשתמש בתענוגי העוה״ז ע״י התורה, נחלק לב׳ אופנים. א) מה שמוכרח לאדם לצורך קיומו בעוה״ז כגון אכילה ושתיה, אסור לו לבטל לגמרי את אותו תענוג, אלא רק לנקות את עצמו מהתאוה של אותו דבר. דהיינו שכאשר אוכל ושותה, יעשה כן להברות גופו לעבודת השי״ת, ולא לאכול ולשתות רק לשם תענוג. ואז כשאוכל ושותה, אף שמרגיש הנאה, אבל מ״מ כוונתו לשם שמים, ומקיים בזה מצוה. ובכלל זה כאשר מכבד שבת ויום טוב באכילה ושתיה, שהכל הוא מצוה. נמצא שמכניס את אותו תאוה אל הקדושה. ב) יש תאוה שאינה נצרכת כלל לאדם לצורך בריאות גופו או לשם מצוה, וכל מהותה הוא רק תאוה בלבד, כגון שהוא שבע, ואוכל אכילה גסה לשם תענוג. או שאוכל מאכלים טעימים שאינם בריאים כדי להנות מן הטעם. ולזה אין שום תיקון, אלא רק לבטל את התאוה לגמרי. ואל זה רומז הכיור שהיה שם מים. כי מים רומזים לתאוות כש״כ מהרח״ו. וציותה התורה להעמיד את הכיור בין אהל מועד ובין המזבח, לרמז על יסוד זה, שהמים שהם התאוות יש להם ב׳ אופנים כיצד להשתמש בהם. או להפנותם לצד אהל מועד, דהיינו להכניסם אל הקדושה, ולעבוד בהם בעצמם את השי״ת. או להפנותם אל המזבח, ולכלותם ולשורפם ולזבוח את יצרו הרע לגמרי. ואל זה רומז אהל מועד והמזבח. כי כל התאוות נמצאים בחושי האדם. וחושי האדם הם כוחות הראיה והשמיעה והריח והדיבור והאכילה וחוש המישוש, ועל כולם כח המחשבה שנתן השי״ת לאדם. ובתוך אהל מועד היו כלים הרומזים על האפשרות להכניס את כל החושים האלו לצד הקדושה. כי באהל מועד היו ג׳ כלים, מנורה שולחן ומזבח הקטורת. ומנורה כנגד כח הראיה. שולחן ובו לחם הפנים, כנגד כח האכילה. והטורח בעשית הלחם בידים, כנגד חוש המישוש. מזבח הקטורת כנגד הריח. ונכלל בו גם כח הדיבורוהשמיעה, וכמו שאמרו בכריתות ו׳ ב׳ כשהוא שוחק אומר, הדק היטב, היטב הדק, מפני שהקול והדיבור יפה לבשמים. [וכן ידוע שכח השמיעה והחוטם והדיבור, הוא מערכה אחת], נמצא שבל חושי האדם, היה להם שורש בתוך אהל מועד. ובפנים היה קודש הקדשים שבו היה נמצא הארון, ובו היה התורה. והוא רמז לכח המחשבה, שהוא ענין נעלם, והוא בחינת קודש הקדשים. ואל זה רמז כאן שהמים היו בין אהל מועד ובין המזבח. רמז שצריך להפנות את חושי האדם שבהם תלוי התאוות, אל אהל מועד, ולהכניס אל הקדושה את כל חושי האדם. ומצד שני היה את המזבח, לרמוז שבאופן שאין לאדם שום צורך בתאוות, עליו להפנות את המים שהם התאוות לצד המזבח, ולזבוח את יצרו ולבטלו. ועל פי זה מדויק מה שכתבה התורה ונתת ״שמה״ מים. כי מצד הלימוד שהיה בענין זה, הכיור היה רק כלי שיהיו בו המים. כי עיקר מטרת התורה היתה, שהמים יהיו במקום הזה שבין אהל מועד ובין המזבח, כדי שכל מים שהם תאוות, יוכלו להבדק מה ענינם ולהפנותם אל הצד הראוי. ולפ״ז מובן שכדי להכנס לאהל מועד ששם הוא מקום הנהגת האדם בכל חושיו בקדושה, צריך האדם קודם לרחוץ את עצמו מן התאוות, ולהשתמש רק בקדושה באותם דברים. וזהו שכתוב בבואם אל אהל מועד ירחצו מים, כאשר הם רוצים להכניס ענינים גשמיים לתוך אהל מועד ולהשתמש בהם בקדושה, עליהם לעשות מקודם פעולה של ירחצו מים, דהיינו לרחוץ את המים הרומזים לתאוות, ולנקותם מכל עניני גשמיות וטומאה, ואז יוכלו להכנם לאהל מועד. או בגשתם אל המזבח לשרת להקטיר אשה לה/ שאז צריך לבטל את התאוה לגמרי. ג ובזה מתבאר מה שנעשה הכיור דוקא ממראות הצובאות, כמפורש בסוף פרשת ויקהל (ל״ח, ח׳). ורש״י שם הביא, שבנות ישראל היו בידם מראות שרואות בהן כשהן מתקשטות, ואף אותן לא עיכבו מלהביא לנדבת המשכן. והיה מואס משה בהן מפני שעשויים ליצר הרע. ואמר לו הקב״ה לקבלם, כי אלו חביבין עלי מן הכל, שעל ידיהם העמידו הנשים צבאות רבות במצרים. כשהיו בעליהן יגעים בעבודת פרך, היו הולכות ומוליכות להם מאכל ומשתה ומאכילות אותם, ונוטלות המראות, וכל אחת רואה עצמה עם בעלה במראה, ומשדלתו בדברים לומר אני נאה ממך, ומתוך כך מביאות את בעליהן לידי תאוה ונזקקות להם ומתעברות ויולדות שם שנאמר תחת התפוח עוררתיך, וזהו שנאמר במראות הצובאות עכ״ל. כי משה רבינו הבין שהמראות נועדו לעניני תאוות שצריך לבטלם לגמרי, ולכן היה מואס בהם. ואמר לו הקב״ה שמראות אלו למרות שענינם לתאוה, מ״מ הנשים הטו תאוות אלו לצד הקדושה, ועבדו בהם את השי״ת לשם שמים. ולכן דוקא מהן נעשה הכיור, כי מטרת הכיור היה בדי שיוכלו להטות את התאוות לצד הקדושה, וכמו שנתבאר. ולכן היו נוטלים מים מן הכיור להשקות את הסוטה, כמפורש בפרשת נשא (ה׳, י״ז) שכתוב ולקח הכהן מים קדושים בכלי חרס. ופירש״י מים קדושים, שקדשו בכיור, לפי שנעשה הכיור מנחשת מראות הצובאות, וזו פירשה מדרכיהם שהיו נבעלות לבעליהן במצרים תחת התפוח, וזו קלקלה לאחר, תבדק בו עכ״ל. כי הסוטה חשודה שהטתה את התאוה ממקומה, לצד שאינו ראוי. כי לקחה את התאוה האסורה והשתמשה בו, במקום להטותה לצד המזבח ולבטלה. ולבן משקים אותה מים מן הכיור, ללמדה דעת, שאת כח התאוה שבה, היא צריכה להטות לצד הקדושה לבד, כי לצד השני יש לבטלה ולעוקרה לגמרי. ולכן תראה דבר פלא, שבל הכלים שהיו במשכן היו להם טבעות ובדים לשאת אותם בהם בשעת המסעות, חוץ מן הכיור שהתורה לא כתבה לעשות בו טבעות ובדים לשאת אותו, וגם בסוף פרשת במדבר לא כתוב איך נשאוהו. ומצד רמז הדברים רמזה התורה, שאין להזיז את הכיור אף בשעת המסעות, כאילו תאמר שהכיור צריך להיות תמיד במקומו אף בשעת המסעות, בדי ללמד שגם אז אין להסיח דעת מן התאוות, ולהטות כל תאוה, או לצד במזבח לשורפו, או לצד אהל מועד לקדשו. ותראה שעשה השי״ת שבכֹח המים יש עוצמה להחליש את כח התאוה, גם לפני כל ענין של הנאה, וגם לאחר הענין. ולכן יש לנו דין של נטילת ידים לסעודה, קודם הסעודה, וגם לאחר הסעודה במים אחרונים. להתקדש מקודם, ולהטהר אחר כך. וכן יש את ענין תקנת עזרא, שהטבילה מלבד מה שמטהרת את האדם, יש לה גם כח להוסיף קדושה לעתיד, שלא יהיו בתרנגולים במפורש בברכות ב״ב א׳. וגם כשאדם ישן ויש בזה תאוה להתענג בתוספת שינה, יש דין של נטילת ידים כאשר קם משינתו הן בלילה והן ביום, כמפורש בשו״ע או״ח סימן ד׳. והכהנים שבאים לעשות את שליחות ישראל בבית המקדש, בין כשבאים אל אהל מועד, להמשיך קדושה על כל החושים של ישראל שיהיו לגמרי בקדושה. ובין כשבאים לעבוד במזבח, לתת כוח לישראל לזבוח את תאוותיהם. הם צריכים מקודם לטהר את עצמם במים, להוריד מקודם מעל עצמם כל צד תאוה מהם. והוא מה שכתוב בבואם אל אהל מועד ירחעו מים ולא ימותו, או בגשתם אל המזבח לשרת להקטיר אשה לה׳. נמצא שהכיור מטרתו לטהר את ישראל מתאוותיהם, וגם ללמדם דעת איך לעבוד את השי״ת בכל עניני התאוה. יזכינו השי׳׳ת לעובדו בטהרה ובקדושה. גדו"י ואכילתם כדוגמת החזו"א ועדותו על הש"ך שלא טעם טעם בקוגל, הבבא סאלי מפסיק באמצע אכילתו, החזו"א יודע אם אכל רק אם הצלחת ריקה [הוספנו סיפור על הבבא סאלי שסיפר לי האבא של ר' אליהו מלכא והבקבוק – שאביו של הרב מלכא סיפר לו שבצעירותו היה אצל הבבא סאלי במרוקו והתארחו רבים בבית הרב, והיה חסר ערק, והרב עשה את המופת הידוע עם המגבת שעטף את הבקבוק ומזג ללא הפסקה… כשהתארח אביו של הרב מלכא שוב אצל הבבא סאלי כשהגיע כבר לארץ, הגיע עם בנו [אח של הרב אליהו מלכא], והבן הקטן בתמימותו ביקש שהרב "יראה לנו איך הרב עשה את הקסם עם הבקבוק"… כל אדם היה נפגע מהעזות, האם אני קוסם? סתם עושה לכל מי שיבקש? האבא מיד היסה את הילד – איך אתה מבקש כזה דבר?? אך הבבא סאלי ברוב צניעותו אמר לילד תביא בקבוק ואראה לך… והראה לילד כיצד ניתן למזוג ללא הגבלה מבקבוק מכוסה במגבת…] פרשת תרומה הבדים תומכי התורה – לא יסורו ממנו לנצח! על הת״ח להיות תוכו כברו [לקח טוב עמ' קפט] ״מבית ומחוץ תצפנו,״״ (כוז, יא) ״מנית ומחוץ תצפנו״ — אמר רבא: כל תלמיד חכם שאין תוכו כברו אינו ת״ח. אב״ ואיתימא רבה בר עולא אמר: נקרא נתעב שנאמר (איוב ט ו) ״אף כ׳ נתעב ונאלח איש שותה כמים עולה״. אר״ש בר נחמני ארי ׳ מאי דכתיב (משלי יז) ״למה זה מחיר ביד כסל לקנות חכמה ולב אין?״ אוי להם לשונאיהן של ת״ח שעוסקין בתורה ואין בהם יר"ש. מכריז ר׳ ינאי: חבל על דלית ליה דרתא (חצר) ותרעא (שער) לדרתא עביד״ (פרש״י: שהתורה אינה אלא שער ליכנס בה ליר״ש, לכך צריך שתקדים לו יר"ש); (יומא עב:) בברכות (כח) מסופר שכשהיה ר"ג נשיא, הכריז ואמר: כל תלמיד שאין תוכו כברו אל יכנס לבית המדרש. רק כאשר עברה הנשיאות לידי רבי אליעזר בן עזריה, סולק ״שומר הפתח״ מפתח בית המדרש וניתנה רשות לכל מי שרצה בכך להכנס וללמוד תורה. והגמ׳ מציינת שם שבאותו יום נתווספו ספסלים רבים לבית המדרש. י״א ארבע מאות ספסלים וי׳יא שבע מאות. וקשה להבין מי היה זה אותו שומר הפתח שהיה מסוגל להבחין בכל תלמיד אם תוכו כברו או לא? הרי לשם כך עליו להיות יודע מחשבות? בספר ״מעינה של תורה" מובא בשם הרבי הזקו מסדיגורה זצ״ל שביאר שדלתות בית המדרש נסגרו על מנעול ובריח, אולם התלמיד שרצה במלוא הרצינות והשאיפה הפנימית להכנס וללמוד תורה, היה נוקט כל האמצעים והפעולות. הוא היה פורץ גדרות וחותר חתירות כדי להגיע אל הקדש פנימה, כדוגמת הלל שעלה על גג ביהמי״ד ושמע ד״ת דרך הארובה. בשם הג״ר גדליה אייזמן שליטי׳א שמעתי שדייק בדברי הגמ', שנקטה דבאותו יום נתווספו ספסלים בביהמ"ד. לכאורה היה ראוי יותר לנקוט במספר התלמידים שנתווספו בעת שראב"ע נתמנה לנשיא. מדוע איפוא הדגישו חז״ל את ענין הוספת הספסלים? והשיב שאפשר שבאו ללמדנו בזה דהצורך בהוספת ספסלים נתעורר לאו דוקא בגין ריבוי התלמידים, אלא בגלל השינוי שחל בסוג התלמידים. כל זמן שעל חובשי בית המדרש נימנו רק אלה שתוכם כברם, לא היה שם מי שיתלונן על התנאים החומריים שהיו שם. רצונם הטהור ללמוד תורה נתן להם את הכח ללמוד בכל מצב גם בהעדר ספסלים וכדו׳. אולם משבאו לשם גם אלה שאין תוכם כברם — אשר אמנם בעצם בואם לביהמי׳ד הביעו רצון ללמוד, אך כנראה לא בכל מחיר… מכך נולד הצורך למלא את ביהמ"ד בספסלים כדי שיווצרו התנאים המתאימים גם לאלה. מעלת החזקת התורה [מאמר נוסף בלקח טוב עמ' קצא] ״בטבעות הארון יהיו הבדים לא יסורו ממנו…,׳ (כה, ט) בספר ״הח"ח — חייו ופעלו״ (עמי תייק) מסופר על אסיפת היסוד של י׳ ועד הישיבות״ שהיתה בוילנא בשנת תרפ״ד. ה״חפץ חיים״ שהיה היוזם להקמת ועד הישיבות נתבקש לשאת את נאום הפתיחה, ואלו היו דבריו: ״חז״ל אומרים מוטב תופר תורה ואל תשתכח תורה מישראל״ הרעיון שבדבר כך הוא: מי שעובר חס ושלום על התורה בנקודה מסוימת, אף על פי שיהיה עליו לתת על זה דין וחשבון לעתיד לבוא, בעולם הבא, בכל זאת עודנו נשאר בכלל יהודי. ברם, משהתורה תשתכח חייו — אין לשער את התוצאות האיומות שעלולות להגרם מכך לכלל ישראל. הקב״ה הבטיח למחזיק בתורה שכר חלק כחלק עם לומד התורה. ברם לא יכול היה לדרוש שהתומך בתורה יעמוד גם על אותה רמה רוחנית ומוסרית של מי שלומד בתורה. זאת ניתן להבין מן המקרא שכתוב בו שארון ברית ה׳ שהכיל בתוכו את הלוחות צריך היה להיות מצופה זהב טהור. לעומת זאת, בדי הארון צריכים היו להיות מצופים ״זהב״ בלבד ולא ״זהב טהור״. כידוע, מרמז הארון על לומדי התורה, והבדים — על מחזיקי התורה. ההבדל בין איכות הזהב שציפה את הארון לבין איכות הזהב של הבדים ללמדנו בא שאין התורה יכולה לדרוש ממחזיקי התורה דרגה רוחנית כמו שנדרש מלומדיה. כמו כן אומרת התורה: ״בטבעות הארון יהיו הבדים לא יסורו ממנו״. אפילו כשעמד הארון בבית קדשי הקדשים, צריכים היו הבדים להיות עמו. רמז יש בכך, שמחזיק התורה אסור לו לעולם לחדול מלתמוך בתלמיד החכם ובזכות החזקת לומד התורה בעולם הזה יהיה בעולם הבא המחזיק שרוי במחיצתו של הלומד, ככתוב בתורה: ״שמח זבולון בצאתך וישכר באהלך״, שפירושו לפי חז״ל: שמח זבולון בצאתך מן העולם, שכן בעולם הבא יהיה יששכר עמך באהלך. עוד אומרים חז״ל: ״כל המטיל מלאי לכיס שלתלמידי חכמים זוכה ויושב בישיבה של מעלה שנאמר כי בצל החכמה בצל הכסף״ (פסחים נג). מכאן שבעולם העליון ישיג מחזיק התורה גם ידיעות של תורה, שאלמלא כן, מה זכות היא לו לשבת יחד עם לומד התורה שישיבה של מעלה כשהוא נשאר חסר דעת, הרי אין בכך כל שכר בשבילו, אלא עינוי או שמא עונש? כשיושב אדם רגיל בצידם של למדנים גדולים שעה שהם מתפלפלים בתורה ונבצר ממנו להשתתף בויכוח, וכמוהו כאלם לא יפתח פיו, הרי אין לך צער ובזיון גדולים מאלה, אף שאינו יושב כך אלא שעה קלה בלבד. ק״ו בעולם הנצחי, לשבת לצידם של ת״ח בלי להבין דבר — הרי זה גורם סבל בל יתואר. ברור איפוא שמחזיקי התורה זוכים בעולם העליון להבין את התורה ממש כאילו למדוה. ואכן מובא, שמשהתעוררה פלוגתא בין גדולי הדור בעניו של שעטנז. נתגלה לגאון ר׳ חיים מוולוזיין זצ״ל בחלום אדם אחד, שהכירו בחיים בתור יהודי פשוט. מששאלו כיצד נפסקה הלכה בישיבה של מעלה, הרצה כפניו המת את ההלכה על כל מקורותיה. שמו של מחזיק התורה, מתאחד עם שמו של לומד התורה, כפי שבתלמוד נזכר בקביעות שמעון בתור ״אחי עזריה״, משום שעזריה איפשר בתמיכתו לשמעון שילמד תורה. פרשת תרומה שרשי הקרשים נטועים באבות הקדושים כוחי ועוצם ידי [ארשת שפתינו פ' ויגש בסופה] בפרשת ויגש מסופר איך שיעקב אבינו נתבשר בבשורה הנפלאה שיוסף בנו הבן זקונים חי במצרים בריא ושלם בגשמיות וברוחניות [מה כח] "ויאמר ישראל רב עוד יוסף בני חי אלכה ואראנו בטרם אמות ויסע ישראל וכל אשר לו ויבא בארה שבע" מתפלאים חכמינו ז"ל מכיון שיעקב רצה לרדת למצרים מדוע הלך לבאר שבע? וכך הם אומרים במדרש ב"ר צד ד "ויסע ישראל וכל אשר לו ויבא בארה שבע להיכן הלך אמר רב נחמן שהלך לקוץ ארזים שנטע אברהם זקינו בבאר שבע היך מה ראת אמר [בראשית בא] 'ויטע אשל בבאר שבע ויקרא שם בשם ה' אל עולם' 'והבריח התיכון בתוך הקרשים' אמר ר' לוי והבריח התיכון שנים ושלשים אמה היו בו מהיכן מצאו אותו לשעה אלא מלמד שהיו מוצנעין עמהם מימות יעקב אבינו" נמצינו למדים מכאן חידוש גדול בענין מה שכתוב בפרשת תרומה שמות כו טו "ועשית את הקרשים למשכן עצי שטים עומדים" ופי' רש"י ז"ל "ועשית את הקרשים הוה ליה למימר ועשית קרשים במה שנאמר בכל דבר ודבר מהוהקרשים מאותן העומדין ומיוחדין לכך יעקב אבינו נטע ארזים במצרים וכשמת צוה לבניו להעלותם עמהם כשיצאו ממצרים ואמר להם שעתיד הקב"ה לצוות אותן לעשות משכן במדבר מעצי שטים ראו שיהיו מזומנים בידכם" והנה רש"י אינו מפרש שם מהיכן לקח יעקב את הארזים אולם מדברי חכמנו ז"ל כאן מבואר כי הקרשים שבמשכן שורשם מאברהם אבינו שהוא כבר נטע את הארזים שמהם נעשה המשכן כדי להשרות השכינה בתחתונים אשר על זה כתוב "ויטע אשל בבאר שבע ויקרא שם בשם ה' אל עולם" ולכן לפני שירד יעקב אבינו למצרים טרח לנסוע לבאר שבע לקוץ את הארזים שנטע אברהם זקינו בבאר שבע בדי לעשות הכנה ליציאת מצרים שאז יצטוו על עשיית המשכן "ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם" . מדוע עשו את הארזים ממה שנטע אברהם, וכי לא ניתן היה להשיג ארזים במצרים לפני צאתם? והרי גם שאר דברים לא היו להם כמו שמן וסמננים וכדו' שאותם לקחו עמם ממצרים או קנו בדרך מן האומות שלידם, מדוע איפוא היה צורך להביא את הארזים של אברהם? האדם מטבע ברייתו נוטה תמיד לייחס הצלחה שלו לכוחותיו שלו לכשרונותיו שלו למרות שהוא יודע בבירור ובוודאות שהרבה שותפים להצלחותיו עם זאת נוח לו לזקוף את זה על חשבון חכמתו ובינתו ולהגיד "כוחי ועוצם ידי עשה לי את החיל הזה" אף שבכך הוא מתכחש לאמת ומתכחש לכל אלה שהיו שותפים להצלחותיו אבל כך נוח לו ואדם עושה מה שטוב לו ונוח לו כך זה לא רק אצל האדם הפרטי אלא היו גם דורות שכך חשבו וכך ייחסו הצלחות כאלה ואחרות לעצמם לשכלם ולכשרונותיהם דורינו דור צעירי הצאן שנלחמו את מלחמות ישראל מאז קום המדינה "הצטיין" בראיה כזו את הצלחותיו והכריז מעל כל בימה כי כוחו ועוצם ידו עשו לו את החיל הזה והדברים ידועים למרות שכל בר בי רב יודע שלולא עזרת ה' בגיבורים אי אפשר היה להצליח בשום פנים ואופן וכפי שגם הדברים הללו גלויים וידועים אפילו אצל הגויים אך מעולם לא הזכירו על שפתם "שם שמים" ולא הכירו את עזרת הבורא ית"ש תמיד היו שגורים בפיהם אותן אמרות שחוקות "כוחנו במותננו" להאמין רק בכוחנו רק צה"ל יכול ועוד ועוד הגמרא במסכת תענית כעב מספרת על חוני המעגל ששואל את אותו זקן שנטע חרוב שמניב פירות רק אחר שבעים שנה כלום בטוח אתה שעוד תחיה שבעים שנה ועל זה עונה הזקן כשם שנטעו אבותי לי חרובים בי אני מצאתי את העולם בחרובים בך אני נוטע לבני כך ידעו בל הדורות כי דור לדור יביע אומר ולילה ללילה יחוה דעת ואנשים השקיעו לא לעצמם בלבד אלא גם לדורות הבאים אנשים בכל הדורות עשו מעשים שתהיה להון השלכה לדורות הבאים הם שתלו וזרעו את השורשים כדי שהבנים והנכדים יאכלו את פירותיהם כך היה בך הווה וכך יהיה בקרב שומרי אמונים יעקב אבינו ידע שאחרי דורות של שעבוד מצרים תבוא הגאולה עם ישראל יצא ממצרים ביד רמה יזכה לקבל תורה והקב"ה יכבוש לפניו את ארץ האבות ויקום שם דור חדש אשר לא ידע את יוסף ואז יזקפו את כל הצלחותיהם לעצמם לכוחם ולכשרונותיהם הכל אנחנו ואנחנו ואנחנו וכנזכר גישה כזו מנתקת את שרשרת הדורות מנתקת את הקשר בין דור האבות לדור הבנים וכאילו לא את פירותיהם של אבותינו אנחנו אוכלים כאן את פירות נטיעותיהם ועמלם הרב של אבותינו הקדושים לכן צווה יעקב אבינו לקחת את עצי השטים שהם מהאשל שנטע אברהם בזמנו וזה יהיה לימוד מוחשי אמיתי לבני הדור החדש כי כל כוחם הוא מכוח הסבא אברהם מהשורש ההיסטוריה לא מתחילה היום היא רק המשך לדורות קודמים מאברהם אבינו המשך ביצחק וביעקב ממנו קמו שבטי י'ה ועם ישראל כולו אותם עצי שטים יעמדו כל הזמן לנגד עיניהם ואז ידעו גם יבינו מה הם השורשים שלהם הילקוט שמעוני [שמואל ב – פרק כב – רמז קסג] אומר דבר פלא: ארבעה מלכים מה שתבע זה לא תבע זה, ואלו הם, דוד, ואסא, יהושפט, וחזקיהו. דוד אמר ארדוף אויבי ואשיגם וגו', אמר לו הקדוש ברוך הוא אני עושה כן שנאמר ויכס דוד מהנשף ועד הערב. עמד אסא ואמר אין בי כח להרוג אלא אני רודף ואתה עושה אמר הקב"ה אני עושה כן שנאמר וירדפם אסא והעם אשר עמו וגו' כי נשברו לפני אסא אין כתיב כאן אלא כי נשברו לפני ה'. עמד יהושפט ואמר אין בי כח לא להרוג ולא לרדוף אלא הריני אומר שירהואתה עושה אמר ליה הקב"ה אני עושה כן שנאמר ובעת החלו ברנה נתן ה' מארבים. עמד חזקיה ואמר אין בי כח לא להרוג ולא לרדורף ולא לומר שירה אלא הריני ישן במטתי ואתה עושה. א"ל הקב"ה אני עושה כן שנאמר ויצא מלאך ה' ויך במחנה אשור: מיהו בעל בטחון גדול יותר? לכאורה חזקיה, והרי אנו יודעים שדוד היה גדול מכולם? [ועוד מה כל כך קשה בלרדוף או לומר שירה?] מבאר הגר"ח שמולביץ שדוד יכל לרדוף ולהכות ולא לחשוש שתתגנב לליבו מחשבת כוחי ועוצם ידי. אסא כבר חשש אם אכם אנו נחשוב שאנו עשינו משהו, ולכן ה' אתה תכם. וכעזה"ד. משום כך גם נבנה המשכן מעצים אלו בי רק בזכות המשכן ה' השכין שכינתו למטה ובזכות השכנת השכינה למטה גם היתה הצלחה לכל מעשיהם של ישראל לאמור הצלחת ישראל היא מאת ה' היתה זאת וזה יקרה רק אם נדע שכל מה שיש לנו הוא מכוח אבותינו הקדושים. הבוטח בהשתדלות מפסיד השתדלות האדם אינה מועילה ואדרבה אם בוטח בה מפסיד כמאמר הכתוב תהלים לד "כפירים רשו ורעבו ודורשי ה' לא יחסרו כל טוב" דהנה אם היו שואלים אותנו מדוע בעלי חיים החלשים מוצאים את מזונם בלי טרחה מרובה כמו הנמלה ושאר רמשים בניגוד לבעלי חיים החזקים שצריכים לשחר לטרף? היינו משיבים כי אלו החלשים אינם יכולים להסתדר בכוחות עצמם משא"כ בעלי חיים החזקים אולם אין זה התשובה הנכונה אלא כתב רבי אברהם בן הרמב"ם נספרו 'יהמספיק לעובדי ה"' שער הבטחון בעלי חיים החזקים בוטחים בכוחות עצמם וזו הסיבה שצריכים להתייגע לפרנסתם וז"ל מי שאינו בוטח בה' יתעלה הרי הוא מן המורדים והסוררים ולכן יענישו ה' בהכרחת פרנסתו וכמו שאמר דוד בנגוד לדורשי ה' "כפירים רשו ורעבו" עכ"ל סיפר ה"חובת הלבבות" בטחון פזז אחד מן החסידים היה לו שכן סופר מהיר והיה מתפרנס משכר ספרותו אמר לו יום אחד היאך עניניך אמר לו בטוב בעוד ידי שלימה ולערב היום נגדעה ידו ולא כתב בה שאר ימיו והיה זה עונשו מהאל יתברך על אשר בטח על ידו סיפר הגאון רבי חיים חייקין זצ"ל הגאון ר' אליהו לידר זצ"ל הגיע פעם לעיר אחת והתארח אצל גביר פלוני שהיה עשיר מופלג בעת שהותו בבית שמע האורח את בעל הבית מתבטא ביהירות שכיוון שהוא שולט על נכסי צאן ברזל רבים אין לו ממה לפחד שהרי אף אם חלק מהם יאבדו או יחרמו על ידי הממשלה יהיו לו תמיד תחליפים וממון רב הגאון האורח נחרד מעצם הדיבורים וביקש ממארחו לחדול מכך אך הגביר המשיך להתרברב בממונו שנים מספר לאחר מכן עבר הצאר ניקולאי בעיר מגוריו של הגביר ובדרכו חצה את גשרי המקום שניבנו על ידי הגביר היהודי שזכה בזמנו במכרז של הממשלה וקיבל את הזכות הבלעדית לפרויקט הגשרים הללו נועדו למשאות קלים ולא לגדודי פרשיו של הצאר שהגיעו כמובן בכרכרות גדולות שהיו עמוסות בציוד רב והנה לאחר שכמה חיילים חצו את הגשרים קרסו אלה תחתיהם ועשרות לוחמים מטובי מפקדיו של צבא הצאר נהרגו בימים ההם היה נחשב דבר זה כבגידה בצאר עצמו במיוחד כשהאחראי לפרויקט זה הינו יהודי ברור היה שאחת דינו למות כל עוד רוחו בו רץ העשיר לביתו שלף מהארון מלוא חפניו שטרות כסף ונמלט מן העיר תוך שהוא שם את בטחונו על ה כסף בטוח היה שכאשר יראו האנשים את הכסף הרב שבאמתחתו יקבלוהו בכבוד גדול בכל מקום אליו יגיעו בהיותו בדרך מישמש כל העת בכיסו כדי לוודא שהשטרות לא נפלו לו אלא שלתדהמתו לא היה גבול כאשר באחת התחנות הוא מגלה שמרוב המהירות והבהילות טעה טעות חמורה ובמקום לקחת את שטרי הכסף נטל עמו שטרות אחרים לגמרי שאין לו בהם כל תועלת ואינם שווים מאומה נוכח "הגביר" שהוא עני ואביון בלית ברירה החל לחזר אחר הפתחים וביקש מיהודים רחמנים שיתנו לו נדבות כיתת רגליו ביערות וסבל יסורים רבים בשבת אחת התארח באכסניה המיוחדת לעניים ובאותו בית שהה גם הגאון ר' אליהו לידר כשנפגשו השניים פרץ הגביר לשעבר בבכי מר ואמר "עוד נשמעות באזני מילותיך שאמרת לי שלא אתרברב יותר מדי שגלגל חוזר בעולם" החפץ חיים היה נוהג לחזור על מעשה זה פעמים רבות להוכיח שאין האדם עושה מאומה והכל נתון בידי הקב"ה המשגיח על כל אחד ואחד [אוצה"ת עקב] הירא מהי רגוע ושלו בהקשר לכך אמר רבי שלום שבדרון זצ"ל רעיון נפלא מסופר בנביא כי יונה ברח תרשישה והטיל ה' רוח סערה בים והפילו המלחים גורלות ונפל הגורל על יונה "ויאמרו אליו הגידה נא לנו באשר למי הרעה הזאת לנו מה מלאכתך ומאין תבוא מה ארצך ואי מזה עם אתה" והנה שנדייק בלשון הפסוק נמצא תיבות מיותרות דכמו שהם שאלו מה מלאכתך ומאין תבוא היה להם לסיים ומי עמך בלשון שאלה ואילו בפסוק הלשון "ואי מזה עם אתה" כלומר לא שאלוהו לאיזה עם הוא משתייך אלא תמהו על כלל העם שהוא משתייך אליו מהי תכונת העם הזה ולכאורה מה ראו בו שהביאם לתמוה על עמוז אלא יונה הנביא היה נראה בעיניהם כחידה סתומה הנה מתחוללת רוח סערה גדולה בים והאניה עולה הרים ויורדת תהומות ועוד מעט קט והיא נשברת ובמצב זה כל ציבור נוסעי האניה נעמד על רגליו רעש גדול ומהומה גדולה נעשית שם וכולם זועקים איש אל אלהיו מטילים לים את הכלים להקל מעליהם ואילו יונה "ויונה ירד אל ירכתי הספינה וישכב" את יונה לא מדאיג שום דבר הוא יורד אל ירכתי הספינה ונשכב ולא רק זאת אלא ממשיך הפסוק לומר "וירדם" כל כך רגוע היה עד שנרדם כאילו שוכב עתה בביתו נשמצאוהו לא יכלו להכיל רעיון זה האיך מסוגל אדם להרדם במצב כזהז ועל זה תמהו "ואי מזה עם עתה"ז כלומר איזה סוג בריה אתהז והשיב להם יונה תמהים אתם האיך אני כה רגוע ושלו דעו לכם "את אלקי השמים אני ירא אשר עשה את הים והיבשה" כלומר הירא מלפני ה' ומאמין בו מרגיש עצמו בסערת ים כשוכב על ארץ מבטחים שהרי הכל מעשי ה' וים כיבשה לפניו ואין צורך לפחד מפני סערת ים כלל כי זוהי מדת היראה הירא מה' אינו מפחד משום דבר בעולם ביודעו כי אין עוד מלבדו [אוצה"ת עקב] בספר זכרון הרש״ס (עמוד קכ״ב) מובא הספור היפה הבא: הרב נתן נטע נאטקין ז״ל היה מעריץ מאד את חמיו הראשון הצריז״ס [הצדיק רבי יוסף זונדל מסלאנט תלמיד הגר"ח וולז'ין], והיה מזכירו בחרדת קודש ומרבה מאד לספר בשבחיו, בעוד שלא כן עשה עם זכר שם חותנו השני הגאון רבי ישעי׳ ברדקי ז״ל שהיה גם כן כידוע איש קדוש וצדיק. פעם שאל הר״צ סלאנט נכד הגאון רבי שמואל מסלאנט את הרב נטקין: ״והלא אדוני הוא כעת חתנו של הצדיק ר׳ ישעי׳ ברדקי, ולמה לא נשמעך מרבה לספר כל כך בשבחו של זה האחרון כמי שאתה מספר בשבחו של הצריז״ס?״ ״אמנם, ענהו הרנ״נ, הצדיק ר׳ ישעי׳ היה מיחידי הסגולה שבדור, אבל לא ידעת את רבי זונדל זקנך, שהיה יחידי בעולם ואין דומה לו בדורותיו, ומי שלא ידעהו כידיעתנו לא יכול להאמין את אשר נספר עליו, כי לא יאומן כי יסופר על אדם בשר ודם שהתגבר על כל גשמיותו ועל כל מדותיו עד שהיה כמלאך ממש, ובה בשעה היה ״מסתובב" בין בני האדם כאדם פשוט ורגיל. ועד כמה שנספר עליו לא נוכל לתאר ציור שלם מרוממותו של האיש הנעלה והמורם הזה…״ ״כדוגמא אחת אספר לך בני מה שקרה לי עם חותני הצדיק: בימים שאכלתי על שלחנו, אחר חתונתי עם בתו, שמתי לב שמלבד בשבתות ויו״ט לא אכלתי את סעודתי יחד עם אשתי. תמיד נתנו לי אמתלאות שונות שבשבילן היא צריכה לאכול לבדה. כשאכלתי בשר אמרו שהיא אכלה חלב, פעם אמרו שאינה רעבה, וכן הלאה, ואנכי, מודה אני, לא שמתי כ״כ לבי לזה, הייתי מחובשי בית המדרש, הגיתי בתורה יומם ולילה ולא חקרתי כלום על מה שהיא אוכלת לבדה… עד שעברו ירחים אחדים, ובמקרה שמעתי שיחת שני יהודים מאחורי בבית הכנסת והתבוננתי ברמיזותיהם עלי והקשבתים משיחים לועזים עלי: ראו נא אברך זה שהטיל את עצמו על הצדיק העני הזה רבי זונדל, שיחזיקהו על שלחנו בעוד שהוא עני בדוחק גדול, ואין לו גם לעצמו״. ״אחרי ה״שמועה״ הזאת החלטתי לעזוב את שלחן חותני. דברתי עם אשתי ואמרתי לה שאינני יכול להיות למשא על אביה, והיום או מחר נשכור בית ונעזוב את שלחן אביה, והזן ומפרנס את כל העולם יפרנס גם אותנו… אשתי הסכימה, אך ביקשה ליטול רשות מאביה. ספרה רעייתי לאביה את הצעתי לרדת מעל שלחנו, ויכנס הצריז״ס תיכף אלי ויאמר לי: ״נטע! אולי לא מצאו המאכלים המוכנים לפניך חן בעיניך? הגידה נא לי את האמת, ואם כן הוא אטיבם ואשפרם״. ״לא, עניתי, המאכלים טובים והגונים, אלא ששמעתי ויודע אני שקשה עליכם לכלכלנו מדוחק מצבכם ואמרתי נלכה ונפרנס עצמנו ככל הזוגות הצעירים בירושלים״. טועה אתה יקירי, ענני הצריז״ס, באמרך שאני מכלכל אתכם, לא אני כי אם הקב״ה משלו הוא נותן לכם ואני רק שלוחו, כי שאל נא את חמותך ותדע! ויקרא את אשתו רבקה ויאמר לה: הגידי נא להם מה שאמרתי לך בשעת התנאים שלהם! ותספר: ״שאלתי אותו, את ר׳ זונדל, איך התחייבת לתת להם אוכל על שלחנך משך שנה אחת ואתה עני ואביון?״ ״ויענני: והלא התניתי עמו שישב וילמד, והנה יש לנו כד־חרס ריק ששימש בעבר לחומץ, נשפוך בו יום יום מעט מים ויהפך לחומץ ומכאן יהיה לפרנסת הזוג. וכן היה, יום ויום מלאתי בכד הריק מים ויהפך לחומץ ויהי לפלא״. ״ובכן – פנה הצריז״ס לחתנו ־־ לא עלי משאך בני, כי בטוח אני שכל הימים אשר תהיה בביתי יהיו המים האלה לחומץ, ובעזבך אותנו ישארו המים – מים״. ״אבל – שאלתי את חותני – אם כן הדבר – למה זה לא זכיתי לאכול יחד את אשתי על שלחן אחד מלבד בימים טובים ושבתות? ״אכן ענה הצריז״ס, יפה שאלת! קשה היה לנו להכביד כל כך על כד החרס שיספק מאכלים יפים והגונים לרעיתך היושבת בבית, כפי שסיפק לך – היושב על התורה יומם ולילה… פרשת תרומה צדקה ומעשה – ובחנוני! נתינה שהיא לקיחה [לק"ט] "דבר אל בני ישראל ויקחו לי תרומה וגו'" כה ב כיון שאמרו ישראל נעשה ונשמע מיד אמר הקב"ה "ויקחו לי תרומה" [תנא דבי אליהו] את קושיתו המפורסמת של האלשיך מדוע נאמר "ויקחו לי תרומה" ולא "ויתנו לי תרומה"? מתרץ הג"ר שלמה גאנצפריד זצ"ל בספרו "אפריון" במשל לשני בני אדם השותים כמות גדולה של יין האחד שותה לשם הנאה מעצם השתיה על כן יקראוהו בני אדם שיכור השני שותה ע"מ להפיג פחד או עצבות כמ"ש "תנו שכר לאובד ויין למרי נפש" כיון שישנה סיבה צדדית לשתיתו אינו נקרא שיכור. מכאן אומר "האפריון" שבכל מעשה יש להבחין אם מטרתו לעצם הפעולה ואן ינתן לפעולתו שמה המקורי לבין אם נעשה המעשה לתועלת צדדית ואז שם הפעולה משתנה. [דוגמא לכך: אדם שנותן שגונב אדם אחר במטרה להשיב לו כפליים [הגם שזה אסור] איננו מגדירים אותו גנב, אלא בעל חסד, ע"ש התכלית. להבדיל מאדם שנותן מתנה קטנה כפתיון ע"מ לגזול כסף רב איננו מגדירים כבעל חסד אלא כגנב ע"ש מטרתו והתכלית שלשמה נתן]. על פי החילוק הזה מתבארים היטב דברי חנה לעלי לאחר שחשבה לשיכורה "ותאמר לא אדוני אשה קשת רוח אנוכי ויין ושכר לא שתיתי ואשפוך את נפשי וכו"' [דברי הגר"א שכרה כשרה] לכאורה היה עליה להכחיש תחילה את דברי עלי ולומר שלא שתתה כלל ורק אח"כ לומר שאשה קשת רוח היא? אך לפי האמור יתבאר כבר מתחילת דבריה היא אומרת לעלי שהוא טועה בה מן הקצה אל הקצה ולכן היא מקדימה ואומרת "אפילו הייתי שותה לא הייתי נחשבת לשיכורה" כי "אשה קשת רוח אנוכי" ולכן "אילו הייתי שותה היה זה אך ורק כדי להפיג את מרירותי" וע"ז הוסיפה ואמרה "ויין ושכר לא שתיתי" למרות היותי מרת נפש בכ"ז לא שתיתי כלל וא"כ משתי סיבות אל לך לחשדני כי שיכורה אנוכי" מהמשכן וכליו באה כידוע השפעה רבה על ישראל וכמ"ש רז"ל "אמר הקב"ה הקריבו לפני עומר בפסח כדי שאברך לכם תבואה שבשדות" וכו' משום כך הפכה נתינתם של בני ישראל כאשר תרמו למשכן וכליו לקבלה! מובן א"כ ש"ויקחו לי תרומה" אמר על שם התכלית שהיתה קיחה ולא נתינה! הדברים עדיין צריכים ביאור שכן אמנם אחר שהועמד המשכן וכל כליו וראו כי כל ההשפעה באה משם הבינו כי הנדבה אשר נתנו ראויה לתואר בשם "קיחה" אבל בשעת הציווי עדיין לא ראו זאת כיצד א"כ יכלו להבין את הפניה אליהם במילים "ויקחו לי תרומה"? על שאלה זו בא "התנא דבי אליהו" שצוטט בראש המאמר להשיב. דבריו יובנו עפי"ר הגמ' במס' שבת "ההוא צדוקי דחזיה לרבא דקא מעיין בשמעתא ויתבה אצבעתא דידי' תותי כרעי' וקא מייץ בהו וקא מבען אצבעתיה דמא הצדוקי ראה את רבא מעיין בסוגיא ואצבעותיו היו מתחת רגליו ונטף מהן דם אמר ליה "עמא פזיזא דקדימתו פומייכי לאודנייכו אכתי בפחזותייכו קיימיתי ברישא איבעיא לכו למשמע אי מציתו קבילתו ואי לא קבילתו" עם פזיז שהקדמתם פיכם לאזניכם כשאמרו נעשה ונשמע תחילה היה עליכם לשמוע האם בכוחכם לקבל על עצמכם ואם לאו לא הייתם מקבלים אמר ליה "אנן דסגינן בשלימותא כתיב בן תומת ישרים תנחם הנך אינשי דסגן בעלילותא כתיב בהו וסלף בוגדים ישָדֵם" פרש"י דסגינן בשלימותא "התהלכנו עמו בתום לב כדרך העושים מאהבה וסמכנו עליו שלא יטעננו בדבר שלא נוכל לעמוד בו" שבת פח נמצא א"כ שבהקדימם נעשה לנשמע הוכיחו בנ"י כי מבינים הם שכל אשר יצווה אותם ה'יצווה לטובתם הם לפיכך "מיד אמר הקב"ה ויקחו לי תרומה" אלה המקדימים נעשה לנשמע גם יאמינו שכל נדבותיהם למשכן וכליו ראויים להקרא "קיחה" על שם התכלית עכ"ד. "רצה הקב"ה לזכות את ישראל לפיכך הרבה להם תורה ומצוות" ממצוה זו של נדבת המשכן וכליו נוכל להקיש לכל המצוות קיום כל מצווה מתרי"ג מצוות אינה בגדר של נתינה לה' אלא בגדר של לקיחה הגר"א זצ"ל מוילנא מפרש שהפסוק "כי לקח טוב נתתי לכם וגו"' מדבר על כלל המצוות. עפי"ד אפשר להוסיף ולומר "לקח" מלשון לקיחה ובכל זאת "נתתי לכם" לומר לך שהקב"ה ברוב טובו וחסדו נתן לנו תורה ומצוות כדי שיהיה לנו מה לקחת ממנו ע"י קיומם. תוספת: השפע העצום שהיה יורד לבנ"י ולעולם כולו מביהמ"ק. הנתינה של הקרבן היא בעצם לקיחה. דוד המלך אינו בונה את ביהמ"ק מפני שדמים רבים שפך. ההסבר ע"פ המלבי"ם שאינו יכול לבנות בית נטו לש"ש כיון שע"י ביהמ"ק ניצולין מן האויבים והמלחמות וזוכים לשפע כלכלי. תוספת: לאדם נדמה שהוא 'מעניק לבורא עולם', עליו לדעת שבכל 'נתינה' הוא בעצם 'נוטל'! פרשת תרומה את שפל רוח אשכון דבר אל בנ"י ויקחו לי תרומה. אומר המדרש: (תנדב"א רבה פי"ז) בשעה שאמרו ישראל נעשה ונשמע (שמות כד ז), מיד אמר הקב"ה ויקחו לי תרומה (שמות כה ב) וצ"ב מהו הקשר בין אמירת נעשה ונשמע לציווי לקחת תרומה לה'? שאלו את רבי לוי יצחק מברדיטשוב בעודו בן חמש שנים יהודי פנה אליו ובחן אותו 'לוי יצחק אתן לך רובל אחד אם תאמר לי היכן הקב"ה נמצא ' השיב הילד 'ואני אתן לך שני רובלים אם תאמר לי היכן הקב"ה לא נמצא' הרבי מקוצק כאשר נשאל בצעירותו שאלה זו 'היכן נמצא הקב"ה ' השיב 'בכל מקום בו פותחים לו את הדלת'. נאמר בחז"ל גבה עינים ורחב לבב אותו לא אוכל. אין הקב"ה יכול לשרות עם הגאוותן באותו דירה. כשאמרו עמ"י נעשה ונשמע הם בעצם ביטאו בזה ביטול לדעתם העצמית וקבלת עול מלכותו בצורה מוחלטת. הגאותן תמיד אומר תביא נבדוק, נראה אם זה 'מתאים לי', אולם הענוותן סומך על קוב"ה בצורה עיוורת ומבטל אישיותו בפניו ית'. לפ"ז יובן המדרש. לאחר שעמ"י נהגו בענווה מכאן ואילך היו ראויים שתשרה עליהם שכינה. הם פינו מקום לקוב"ה. ולכן מיד ציוה הקב"ה לעשות לו משכן כדי להיות ביניהם. רק בזכות הענווה זוכה האדם לקרבת האלקים. המעשה בר' זוסיא תלמיד המגיד ממזריטש שקיבל 300 רו"כ מרבו להוצאת חתונת בניו ובדרכו מצא כלה יתומה מאב שהשבר בליל כלולתם באבוד מהם 300 רו"כ והצד השני אינו מוכו להכנס לחופה עד כו' וביקש סימנים ואמר שמצא הכסף והלך לאכסניה ופרטו ונתנו בעטיפה כדברי האם והשיב להם. הם הודו לו וברכוהו ונשיקוהו והעלוהו על נס. אך הוא דרש 25 רו"כ דמי טרחה. ניסו לשכנעו שירד מכך עד שלבסוף כינוהו סחטן וביזוהו ונטלוהו לרב שפסק שלא מגיע לו מאומה. כשפגש הרב לר' ממזריטש שאלו על התנהגות תלמידו. לכשנשאל ר' זוסיא הסביר לרבו שחש גאווה עצומה בעת שהביא הכסף על המצוה העצומה שזכה לקיים כו' וכך חיסל תחבולה להכניע יצרו ולתת לו בזינות במקום כבוד… סיפר הרבי מגוסטינין שלאחר פטירת השרף מקוצק שדרש אמת מוחלטת, היו תלמידיו מתאספים חבורות חבורות והיה אחד מתוכם אומר אמרות והדרכות ממה שזכר מהאדמו"ר. בחבורתינו, היה אחד ת"ח שהנהיג אותנו. והנה בשלב מסוים נחלשו כוחותיו, בתחילה חשב שזו עצלות, ונלחםבגופו, אך לבסוף הבין שתש כוחו והנה הגיע לערש דווי. בשעותיו האחרונות הגיעו תלמידיו סביב מיטתו על מנת לקבל ממנו ארחות חיים והדרכה. הרב ננער ממיטתו כדי לשוח עמם, ולפתע שינה דעתו והיסב פניו אל הקיר. בלילה הובהל רופא שקבע שהלילה הוא הגורלי, ואם יעבור אותו- יחלים. תלמידיו בקעו רקיעים בתפילותיהם, ואכן לאחר מספר שעות הזיע הרב והחל מצבו משתפר. לאחר ההחלמה השלימה בסעודת המצוה שנעשתה להודאה על הנס, כטוב ליבם ביין העז אחד הבחורים ושאל את הרב מדוע סובבת לנו גבך כשבאנו לבקרך? השיב הרב- באמת- הייתי סבור שאלה שעותי האחרונות. אני מכיר אתכם לפני ולפנים, ואף היה לי דבר מאד חשוב לומר לכם שיכל לסייע לכם בעבודת ה' ולהעלותכם לגבהים. חששתי שמא תאחרו ולא אספיק לומר את דברי. דברים שהייתם זוכרים עד יום מותכם. אולם ברגע האחרון אמרתי לעצמי הרי כל ימיך השתדלת להשריש בעצמך את מידת האמת והענוה השלובות זב"ז, והנה היצה"ר ברגע האחרון יקח אותך מן העולם בתחושת גבהות- "אח, איזה אמירה אמרתי! לא ישכחוני לעולם!" החלטתי לא! לא אתן ליצה"ר לתפוס אותי, וסבבתי גבי. ואכן כשראה היצה"ר שאינו יכול לי כבר אינו זקוק למיתתי, ולכן החלמתי. כך ניצחתיו, הוא לא תפסני ברשתו! נאנח הרבי מגוסטינין בספרו את הסיפור וסיים- ואז חגג היצה"ר את נצחונו אז תפסו ברשתו, רשת הגאוה, כאשר סיפר את כל זאת… אור דניאל במדבר: בספר "ברכת מרדכי" מובא מעשה נפלא המעיד על כך מעשה שהיה ברבינו אליהו לאפיאן זצ"ל אשר בלילות שבת היה מיסב לסעודה על שולחנה של הרבנית תחי' בכפר חסידים והנה כאחד מלילות שכת תוך כדי אומרו וזימרו את ה"אשת חיל מי ימצא" בהגיעו אל הפסוק "נודע בשערים בעלה בשבתו עם זקני ארץ" ראוהו נעצר מהרהר כאילו נעצב ובעיניו מנצנצת דמעה הכל הבחינו בכך אך לא ידעו פשרם של דברים מי יעיז וישאלנו את הצדיק הזה המשיך הצדיק כזמירתו התחיל וסיים את סעודתו אז חברו שאר המסוכים והפצירו צרכנית חי' כי תמצא פשר דבר רבינו אליהו זצ"ל ברוב הכרת טובתו לרבנית לא היה כמעט מחזיר פניה ריקם אף בדברים שהשתיקה יפה להם לשיטתו משביקשה והפצירה לרוב שמעה מפיו מענה אף הפעם פנתה אל הצדיק בנוכחות שאר המסוכים וגפיה בקשה "ילסדנו רבינו מה קרה לפני הקידוש " "למה כוונת הרבנית ""מה קרה שראינוהו מתעצב כאילו ועיניו מעלות לחלוח דמעה " משהפצירה התחיל רבנו אליהו מדבר ומסביר "אסביר לכם פשר הדבר הנה אנוכי אליהו לאפיאן נכנס לישיבה הכל קמים לקראתי מדוע קמים מי אתה אליהו לאפיאן מה אתה וכל זאת ממשיך להתקדם אל מקומי מישהו מהבחורים מקדים ומעמיד סטנדר כשעליו גמרא או סידור לפי הצורך מדוע כיבדוני מי אתה אליהו לאפיאן מה אתה מתחילים להתפלל מגיעים לקריאת שמע הכל מסיימים והחזן ממתין לי עד שאף אני אגמור מדוע ממתינים לי מי אתה אליהו לאפיאן מה אתה לאט לאט גוברת הסכנה שמא בכל זאת תתגנב אל תוכי איזו התלבשות כאיצטלא שאינה הולמת אותי הסכנה היא עצומה מהר מאוד ובקלות ח"ו מתרגלים לחשוב שמא כך ראוי כך נאה כך יאה והרי אנוכי יודע אליהו לאפיאן שאינני ראוי לכך אין האיצטלא הזאת הולמתני פעמים שהנני מתמלא פחד מפני סדק כל שהוא דרכו תחלחל בי הערכה מופרזת מי יודע והנה הערב לפני האוכל בהגיעני אל הפסוק 'נודע כשערים בעלהבשבתו עם זקני ארץ' התחלתי לחשוב על הפשט של אותו פסוק הלא הכוונה הכדורה היא כי כאן בעולם הזה שאינו עילם של אמת הכל אינו אמת אף ההערכות דימיוניות ואולי מזויפות כאן בעלמא דשיקרא יתכן גם להעריך את מי שאינו ראוי לכך אכל שם בעלמא דקשוט שם יראו כיצד נראה האיש כשכתו עם 'זקני ארץ' האם אותם מצוקי ארץ היסתכלו עליו הידברו עמו הירצו לארח אותו להם לחברה המסוגל יהיה להסב עימם אל שולחן אחד שם תיקבע ההערכה האמיתית שם יוודע אם יש כיסוי ל'נודע בשערים בעלה'וכשנזכרתי בכך ויישמתי את הדברים ביחס אלי מה מאור נעצבתי כי מי כמוני יודע שאולי שם יתגלה הכל יתברר כי האדרת תפורה ומחוייטת הרבה למעלה ממידותי ואז נעצבתי מאוד קשה היה לי להתגבר ודמעה אמנם לחלחה את עיני " כך דיבר הצדיק לנו ברוד כי כשבא צדיק נשגב זה קיבלוהו זקני ארץ במאור פנים בשמחה הזמינוהו לכבדם בנוכחותו אז אמנם נורע כי ההערכה לא הדביקה את האמת של עלמא דקשוט אבל הצדיק חשב כך חשש כך חי חינך. אור דניאל במדבר: דוגמא נפלאה לחיים על פי דרכה של תורה נלמד מהמעשה הבא הרב דוד הלוי זיע"א בעל "טורי זהב" על השו"ע בלט מקטנותו בכישרונותיו בגיל שבע היו שגורות על פיו שלוש מסכתות בע"פ כבחרותו חיבר חיבור גדול ומקיף על השו"ע בשם "טורי זהב" והפך להיות פוסק ידוע נפשו חשקה לעסוק אך ורק בתורה ולא לזכות בתואר הרבנות כאשר נתפרסמה מודעה שמחפשים שמש לבית הכנסת שמח להציע עצמו לתפקיד כיוון שביהכ"נ היה קטן וכך יוכל להתפרנס מעבודה זו שלא תגזול ממנו זמן רב ומעתה יוכל להקדיש את רוב זמנו ללימוד תורה לאחר זמן קצר כבר שוחח עם הגבאי ולשמחתו הרבה קיבלו הלה למשרת שמש כבית הכנסת שב רבי דוד לביתו ובישר לאשתו "ברוך ה' קיבלתי משרה מכובדת בעיירה פוטילציה ככר מחר נוכל לעבור לגור שם " הרבנית הצדקת מרת רבקה בתו של הגאון רבי יואל סירקיש כעל ה"בית חדש" הב"ח שמחה מאוד לשמע הבשורה שכן כבר זמן רב סבלו הם מעוני וממחסור לא היה כל ספק בלבה שבעלה תלמידו הגדול של אביה העילוי האדיר נתמנה כרב העיר חיש מהר ארזו את חפציהם והגיעו לעיר פוטילציה רבי דוד הוביל את משפחתו לקיטון צר ואפל סמוך לבית הכנסת "הכיצד " השתוממה הרבנית בינה לבין עצמה "האם זהו הבית שהכינו בני העיירה לרבם " אך כיוון שלא רצתה לגרום צער לבעלה לא אמרה דבר והחלה לסדר את חפציהם ולהתכונן לכבוד שבת קודש שבת המלכה הגיעה לבושה בגדי שבת הגיעה אשת הט"ז לעזרת הנשים לפני תפילת שחרית כמה נשים נענעו לה בראשיהן "מדוע אין הן קמות לכבודי כמקובל ובאות לברך אותי " הירהרה בתמהון "וכי אינן יודעות כי אני היא אשת הרב " אך ברוב עדינותה לא אמרה כלום כמובן תפילת שחרית הסתיימה וקריאת התורה החלה היא הטתה את אוזנה מצפה שבעלה יכובד ב"שלישי" כנהוג בכל קהילות ישראל ולפתע מה שומעות אוזניה קולו של בעלה הרב נשמע ברור וצלול "יעמוד הכהן " עתה קלטה את אשר התרחש בעלה הגאון והקדוש הפך להיות שמש בית הכנסת והיא בתו של הב"ח שמשית! עיניה חשכו והיא נפלה מתעלפת על הרצפה מהומה התחוללה כבית הכנסת הנשים ניסו לעורר את המתעלפת והשיבוה אל ביתה עד מהרה שמעו מפיה את הסיבה לעלפונה והט"ז הוא עמד על מקומו ושתק כה רצה במשרה הזאת הן יכול היה ללמוד תורה בלי הפרעות אך עתה שוב לא יוכל למלא את חפצו כיוון שאשתו אשר רצה למנוע ממנה עוגמת נפש גילתה מהי המשרה המכובדת שקיבל קמו המתפללים ממקומם וקראו לפניו "אנא יסלח לנו הרב הרי לא ידענו את זהותו אילו ידענו שגאון אדיר בינינו " אז ניגש רב העיירה והכריז לפני כל הקהל "הריני מפנה את מקומי לרבי דוד מעתה יירש הוא את מקומי " כל מחאותיו של הט"ז לא עזרו ולמרות התנגדותו העזה נתמנה לרבה של פוטילציה כך היא דרכה של תורה. ענין נוסף – נתינה מעוררת אהבה ויקחו לי תרומה. מדוע לא ויתנו? טעות נפוצה- אהבה מעוררת נתינה. נותנים למי שאוהבים. אומר הר' דסלר הדבר הפוך. אוהבים למי שנותנים. ראיות לכך: אדם שנטע אילן רוצה בקב שלו מי' קבים של חבירו. מפני שטרח ויגע בהם. הוא נקשר אליו, יש בו חלק מאישיותו. אשה שממתינה להולדת בנה כשמקבלתו לידיה אינה חשה ברגש אמהי חזק. אחר מס' ימים או שבועות הקשר הוא חזק ביותר. מדוע? עתה השקיעה בו והוא חלק ממנה- היא נקשרה אליו. האב נקשר מאוחר יותר, הוא עדיין אינו מניק אותו או מחליף לו טיטול… הורים ביולוגיים אינם קשורים לילדם שנשלח לאימוץ כהורים המאמצים. הצייר מתקשה מאוד להפרד מיצירת האמנות עליה השקיע חדשים ארוכים אף כשמציעים לו סכום כסף נכבד. חלק מישותו נמצא כאן בציור הזה. וז"ש חז"ל שהרוצה להדבק באהבת חבירו ישא ויתן בטובתו. כגרי"ס מסלאנט שהשקיע בשוחט הסורר שהציק לו ברכבת ע"מ להיות בטוח שהוא אכן מוחל לו בלב שלם. כך ויקחו לי תרומה. הנתינה לה' היא בעצם לקיחה. הנתינה שלך מעוררת התקרבות בינך לקוב"ה. מעשה ברב שבנו פקר ויצא לתרבות רעה ולאחר מס' שנים נפגשו וא"ל שיש לעשות רפורמות במצות ולהקל לפי מצב הדור, ואז רבים יותר ישמרו את התורה. שאלו אביו מה אתה מקיים? וא"ל כלום. מעניין , אמר האב, אני מקיים הכל אין המצוות כבדות לי, ואתה לא עושה מאומה וכבד לך? אלא אומר לך מה אתה רוצה, אתה מעוניין שנקל בתורה לא בכדי שתוכל גם אתה לקיים, אלא משום שמפריע לך מדוע שומרי המצוות מקיימים… שאם באמת אתה מעוניין שיהיה יותר קל כדי שגם אתה תוכל לקיים, א"כ היה לך לקיים היום לפחות את הקלות? אלא אינך רוצה כלל לקיים מאומה, ורק שאנו לא נקיים כדי שיהיה לך פחות יסורי מצפון…כאותו אדם שהתמקח עם המוכר על מקרר והורידו לאחר מו"מ ממושך מחמשת אלפים ₪ לארבעת אלפים. נתן שיק והלך. לבסוף השיק חזר, והתברר שהלה מראש לא התכוין לשלם… שאלו המוכר במרמור אם מראש לא התכוונת לשלם, מדוע בלבלת לי את המוח והתמקחת? א"ל הקונה הרמאי- חסתי עליך, לא רציתי שתפסיד כל כך הרבה… מסקנה- מי שאוהב את התורה ואת השי"ת מוכן להשקיע, אולם מי שאינו אוהב את השי"ת אף מעט מן המצוות ואף הקלות שבהן- עליו לטורח. דבר נוסף- אתה לוקח לעצמך את הקרן הקיימת לך להעוה"ב ואף שקשה לך להוציא מכיסך ממון מ"מ הבן שהינך משקיע לעצמך. המלך שחשד בשר האוצר שלו ושאל את שר האוצר כמה כסף יש לו ונקב השר בסכום הנמוך הרבה מן האמת וציוה המלך לשלחו לכלא ולהחרים את כל רוכושו ואח"כ שאלו מדוע עשית כן? והשיב שהסכום שנקב הוא הסכום שבאמת יש לו והוא הסכום שנתן עד היום לצדקה, שהנה עתה נוכח שוב לדעת שהכסף שלו באמת אינו שלו שהרי המלך החרימו, אולם את אשר נתן לצדקה- ישאר לו לעולמים. וזש"כ אם כסף תלווה את עמי את העני עמך. וצ"ב מהו את העני עמך? אלא מה שהלוות לעני הוא שבאמת נשאר עמך. כל השאר לא ילך עמך לשום מקום… והלך לפניך- צדקך. אוצה"ת בהר. מעשה ביהודי איש עסקים שקיבל מכתב ממס הכנסה ובו נאמר שרוצים להעמידו למשפט בתביעה של מאה אלף דולר על מיסי עסקים שלא שילם אותו יהודי אכן לא שילם את כל עסקיו עשה בצורה לא חוקית ולכן בקבלו מכתב זה אחזו פחד ואימה ולא מצא תושיה כיצד להחלץ ממצב זה בפרט שידע שעם מס הכנסה מסוכן להתעסק כי ביכולתם לעשות ככל העולה על רוחם הלך היהודי להגר"ח קנייבסקי שליט"א לבקש ממנו עצה וברכה שאלו ר' חיים האם כבודו נותן מעשר כספים בשלימותז ענה היהודי כן אמר לו רבי חיים א"כ אין לך מה לחשוש ולפחד מהם עוד הוסיף ואמר עצתי לך לשלוח אדם אחר במקומך למשפט היהודי הלך לדרכו כשכולו תמה ומהורהר לשלוח אדם אחר שלא ידע כלל מה לטעון וכדו' הרי בזה לכאורה אני מסכן את המשפט תוך כדי הרהוריו פגש אחד מחבריו ששאלו לפשר מצבוז סיפר לו היהודי שיש לו משפט עם מס הכנסה והוא בפחד ענה לו חברו אלך אני במקומך איני מפחד לטעון שהרי איני חייב להם פרוטה כשמוע היהודי כך ראה כיצד עצתו של רבי חיים מתקיימת ללא כל השתדלות מצידו ומיד הסכים לרעיון זה הגיע עת המשפט וחברו הלך לבית המשפט טען מה שטען ובחסדי ה' אכן זכה במשפט אך קנסו אותו לשלם אלף דולר בשמוע היהודי את הבשורה על הנס וההצלחה קם ונסע לר' חיים סיפר לו על הזכיה במשפט ועל הקנס טען ר' חיים ואלף דולר זה לא כסף מדוע עליך לשלם סכום זה לך תברר שוב היטב אם אכן שילמת מעשר כספים על כל עסקאותיך היהודי הלך לביתו ובדק את כל ספרי חשבונותיו עד שהתגלה לפניו עסקה שהרויח בה עשרת אלפים דולר ועדיין לא שילם את המעשר על אף השעה המאוחרת הלך מיד לאחד מראשי הישיבות ומסר לו אלף דולר לצדקה שאלו ראש הישיבה מה הביאך לבוא בשעה כ"כ מאוחרת הרי יכולת להביא זאת מחר עמד היהודי וסיפר לראש הישיבה את כל הסיפור בסיימו כעת לאחר ששילמתי את האלף דולר הללו יכול אני ללכת לישון רגוע ביודעי שלא אצטרך לשלם פרוטה למס הכנסה וכך הווה ["נחלת צבי"] פרשת תרומה אין הקב"ה בא בטרוניא עם בריותיו [לק"ט עמ' קפד] ספר שמות פרק כה (א) וַיְדַבֵּר יְדֹוָד אֶל משֶׁה לֵּאמֹר: (ב) דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְיִקְחוּ לִי תְּרוּמָה מֵאֵת כָּל אִישׁ אֲשֶׁר יִדְּבֶנּוּ לִבּוֹ תִּקְחוּ אֶת תְּרוּמָתִי:(ג) וְזֹאת הַתְּרוּמָה אֲשֶׁר תִּקְחוּ מֵאִתָּם זָהָב וָכֶסֶף וּנְחשֶׁת:(ד) וּתְכֵלֶת וְאַרְגָּמָן וְתוֹלַעַת שָׁנִי וְשֵׁשׁ וְעִזִּים:(ה) וְעֹרֹת אֵילִם מְאָדָּמִים וְעֹרֹת תְּחָשִׁים וַעֲצֵי שִׁטִּים:(ו) שֶׁמֶן לַמָּאֹר בְּשָׂמִים לְשֶׁמֶן הַמִּשְׁחָה וְלִקְטֹרֶת הַסַּמִּים:(ז) אַבְנֵי שֹׁהַם וְאַבְנֵי מִלֻּאִים לָאֵפֹד וְלַחשֶׁן:(ח) וְעָשׂוּ לִי מִקְדָּשׁ וְשָׁכַנְתִּי בתוכם: במדרש תנחומא (ורשא) פרשת כי תשא סימן י רבי יהודה בר סימון אמר שלשה דברים שמע משה מפי הגבורה ונבהל ונרתע לאחוריו, בשעה שא"ל ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם אמר רבש"ע הנה השמים ושמי השמים לא יכלכלוך, א"ל משה לא כשם שאתה סבור אלא עשרים קרש בצפון ועשרים בדרום ושמונה במערב ושמונה במזרח ואצמצם שכינה שלי ואשכון ביניהם וכתיב ונועדתי לך שם ודברתי, וכשאמר לו צו את בני ישראל את קרבני לחמי אמר משה רבש"ע אם מכניס אני כל החיות שבעולם וכל הבהמות אין בהם העלאה אחת ובכל העצים שבעולם אין בהם הבערה אחת שנאמר (ישעיה מ) ולבנון אין די בער וחיתו אין די עולה, א"ל משה לא כמו שאת סבור אלא את הכבש אחד תעשה בבקר ולא שנים בבת אחת לפי שאין לפני אכילה ושתיה למה אלמלא היה לפני אכילה ושתיה כשהיית אצלי ארבעים יום וארבעים לילה לחם לא אכלת ואם היה לפני אֳכילה היית אוכל אלא ריח ניחוחי הריח תשמרו להקריב, וכשאמר ונתנו איש כפר נפשו תמה ואמר מי יוכל לתת פדיון נפשו שנאמר (תהלים מט) ויקר פדיון נפשם וחדל לעולם אח לא פדה יפדה איש לא יתן לאלהים כפרו, א"ל לא כמו שאת סבור אלא זה יתנו כזה יתנו, רב הונא בשם רב אמר שדי לא מצאנוהו שגיא כח (איוב לז) אין הקב"ה בא בטרחות עם ישראל כששמע משה כך אמר אשרי העם שככה לו (תהלים קמד), אשרי שאל יעקב בעזרו (שם /תהלים/ קמו). אומר הח"ח אין הקב"ה בא בטרוניא עם בריותיו וכ"א חייב לעשות רק מה שיש בכוחו. וכן אמר שלמה "כל אשר תמצא ידך לעשות בכחך עשה".לפי כוחך. פתחו לי פתח כחודו של מחט. כל אחד צריך לעשות את הצעד הראשון. להתאמץ כפי יכולתו. היצה"ר מפתה את האדם אין אינך יכול לעשות כמו שצריך, עדיף שלא תעשה בכלל. הכרתי אדם שהיה פעם בחור ישיבה ופירש. בשלב מסוים הוא חזר חלקית, אך לא היה מתפלל ומניח תפילין בבוקר. שאלתיו מדוע, לכה"פ תניח חמש דקות תפילין, והוא השיב לי אני יודע מה זה תפילה, אם זה לא תפילה כמו שצריך עם ק"ש ושמונה עשרה כו' זה לא שווה כלום… היצר עבד עליו… לא עליך המלאכה לגמור, אך אל תשכח, גם ולא אתה בן חורין להיבטל ממנה! אור דניאל פ' קדושים: משל נאה על כך הביא הרב הררי שליט"א בספרו "אור ההר" איכר רוסי באחד הכפרים הנידחים ברוסיה חשקה נפשו להתוודע מעט לעולם הגדול קבץ וצבר פרוטה לפרוטה עד שיום מן הימים עלה כידו להגשים את חלומו ויצא אל עיר הבירה העיר הגדולה בהגיעו לשם ראה מודעה גדולה "הקרקס העולמי" הקרקס הפלאי הגיע לעיר נכנס וכרזה גדולה שובה את עיניו ישלם חצי רובל ותזכה בחצי מיליון רוכל " דמיונו של הכפרי החל להתלהב חצי רובל זה הרבה אבל בחצי מיליון רובל אפשר לקנות את כל הכפר את כל הבתים ואת כל הפרות את הכל רכש האיכר כרטיס והוכנס אחר כבוד אל מגרש ירוק ורחב ידיים סוס עומד שם וראשו שקוע באבוס אחד מאנשי הקרקס החל מסביר לכפרי את הכללים "רואה סוס זה עליך לרדוף ולרדוף אחריו והיה אם תצליח לתופסו ולו רק לנגוע בזנבו זכית בחצי מיליון רובל היכון " הפשיל הכפרי את שרווליו קשר היטב את נעליו ועמד מצפה בקוצר רוח לאות שעה ארוכה ניסה הכפרי את כוחו להדביק את הסוס במרוצתו בהתחלה דימה שהנה עוד מעט עוד קצת מאמץ כמה קפיצות נועזות וחצי מיליון בכיסו אך אט אט עזבוהו כוחותיו בכל זאת לא ויתר והמשיך אולי יצליח לנגוע בקצה זנבו של הסוס הבורח בשארית כוחותיו השתדל לנסות את הכל עד שנפל מתעלף חסר נשימה על רצפת המגרש לאחר שהושבה רוחו התאושש קימעא ויצא עצוב ונכלם הפסיד הון כה רב והנה מודעה אחרת "ביתן הצחוק" שלם רובל אחד ותצחק שעה שלמה "רובל אחד זה הרבה לאיכר כפרי שכמוני אבל מוכרח אני לשמח את עצמי לאחר כשלון שכזה והפסד ב"כ גדול " רכש כרטיס והכניסוהו לאיצטדיון גדול עם הרכה כסאות הראו לו את מקום מושבו וישב שם מצפה להתחלת ההצגה שבה יצחק וישמח את עצמו והנה מול עיניו מגרש גדול ירוק וסוס שקוע באבוס ואדם אחד עומד בקוצר רוח לרדוף אחרי הסוס זהו ביתן הצחוק של הקרקס העולמי… אל תתלבט כל כך ואל תתפתה לרדוף אח ה"אלוה" ואם כבר יש לך אלוה שאתה רודף אחריו עצור בחר לך את אלוקי אברהם יצחק ויעקב רק כשיושבים מחוץ למגרש ומתבוננים במעשינו ניתן לבדוק את איכותם יתבונן כל אחד ויבחן את עצמו היכן הוא נמצא במגרש או מחוצה לו. רות רבה (לרנר) פרשה ה א"ר יצחק בר מריון, בא הכתוב ללמדך שאם יהא אדם עושה מצוה יהא עושה בלב שלם. שאלו היה ראובן יודע שהב"ה מכתיב לו, וישמע ראובן ויצילהו מידם (בראשית לז: כא), [בכתפו] היה מוליכו לאביו. ואלו היה אהרן יודע שהב"ה מכתיב לו, וגם הנה הוא יוצא לקראתך (שמות ד: יד), בתופים ובמחולות היה יוצא לקראתו. ואלו היה בעז יודע שהב"ה מכתיב לו, ויצבט לה קלי, עגלים פטומין היה מאכילה. ר' כהן ור' יהושע דסכנין בשם ר' לוי אמר, לשעבר היה אדם עושה מצוה והנביא כותבה. ועכשיו עושה, מי כותבה? אליהו ומלך המשיח, והב"ה חותם על ידיהם, הה"ד אז נדברו [יראי י"י] איש אל רעהו [ויקשב י"י וישמע ויכתב ספר זכרון לפניו ליראי י"י ולחושבי שמו] (מלאכי ג: טז). הח"ח והמקוה בלידא וחתנו ר' צבי.לק"ט ו' צ' במעשי למלך מוסיף שהחפץ חיים עצמו היה נוסע אפילו לעת זקנתו לאסיפות רבנים וראשי ישיבות כדי לחזק את מוסדות התורה את שמירת השבת ואת טהרת בנות ישראל רגיל היה לומר שחובה על כל אחד ואחד ללמד ולהסביר לאחרים כמו שאמר הכתוב ולהורות נתן בלבו שמות לב כלומר להורות לאחרים על כן מי שבידו להורות לאחרים וללמדם מחוייב לעשות זאת ומי שבעצמו אינו יכול ללמד אך נתברך בעושר מצוה עליו לשכור מלמדים ללמד אחרים וכך כותב בענין זה תלמיד החפץ חיים הרב משה מאיר ישר זצ"ל בספרו החפץ חיים חייו ופעלו חלק א עמ' שנט כידוע מוכן היה החפץ חיים בכל עת לפעול במסירות נפש לחיזוקו של כל אחד מעיקרי היהדות ובפרט כשהיה נוגע למסורת יסודית וקדושה כטהרת המשפחה שהיא יסוד עיקרי לצניעות יהודית ולכשרותה של המשפחה רבות כתב ודיבר וללא לאות עבד למען קיומה של מצוה זו. היה דורש מכל קהילה בישראל לבנות מקוואות סניטריים תמיד היה מזהיר כי הזנחה או אדישות בשטח זה מטילה לפי דין ישראל על המשפחה כתם ששום תשובה אין בכוחה לכבסו. לא פעם עלה בגורלו של החפץ חיים לערוך נסיעות קרובות ורחוקות למטרה זו ביחוד משנודע לו שבסביבתו מוזנח יסוד זה לא נח ולא שקט עד שהיה מצליח לתקן את התקלה מתאר היה לעצמו כי אם יחריש ייתבע על כך בעולם האמת וכי ההשגחה העליונה העניקה לו במיוחד שנים נוספות כדי שיעמוד בפרץ. משנתבקש בשלהי קיץ תרע"ב על ידי רבה של לידא שישפיע על אנשי עירו שימציאו את האמצעים הדרושים כדי לבנות מחדש את המקוה שבמקום פנה החפץ חיים אל ר' צבי אתנו ובקשו שיילווה אליו בהיותו טרוד בעניני הישיבה לא השיב לו ר' צבי מיד תשובה ברורה. משנכנס אלול פנה החפץ חיים אל חתנו והתחנן לפניו ר' צבי קרבו הימים הנוראים ואין במה לבוא ליום הדין הבה ניסע לפחות עתה ללידא לפעול משהו למען טהרת המשפחה ויימצא בידינו לפחות דבר מה במה לבוא לפני ריבון העולמים בימים הקדושים והנוראים. ברם בנסיעה אחת טרם השיג החפץ חיים את מטרתו בשלימותה באופן בלתי צפוי למשפחתו ומקורביו החליט החפץ חיים בבוקר של ערב שבת אחד בחורף של שנת תרע"ג למרות הכפור העז לנסוע לשבות בלידא כדי לסיים את המפעל שהחל בו. מענינת העובדה שאם גמר פעם בנפשו לעשות מצוה כלשהי לא היה מסכים בשום אופן לדחותה עד לאחר זמן אלא עומד היה על דעתו בעקשנות לבצעה במהירות האפשרית. שום קשיים לא הרתיעוהו דבר לא עצר בעדו מצוה הבאה לידך אל תחמיצנה אל לו לאדם להאמין לעצמו כל זמן שקיימת היכולת יש לעשות היה אומר. לפיכך משביקשוהו אז בני ביתו שלרגלי חולשתו ידחה את נסיעתו ללידא לעונה שבה מזג האויר יהיה חם יותר, לא אבה כלל לשמוע על כך באומרו הלא ישאלוני בעולם האמת מדוע לא נסעת ומה אענה קר היה לי היתקבל תירוץ זה? לא, נסוע אסע! כשהתכונן החפץ חיים לנסוע לארץ ישראל נסע להיפרד מיהודי העיירות השכנות ערב שבת אחד בא ללידא ושלח להזמין את ראשי הקהל ביניהם ר' נחמיה לוינסון לאכסנייתו. משהתכנסו התחנן החפץ חיים בפניהם הלא ידעתם כמה כוחות השקעתי כדי שהמקוה בלידא יחודש אך ללא תוצאות אין לי חלילה שום טענה כנגדכם אפשר שגם אתם אינכם אשמים בכך אך היות ואדם זקן אני ובקרוב כבר אהיה בעולם האמת יתבעו ממני, ישראל מאיר הן שכן קרוב היית ללידא מדוע החרשת בשעה שידעת שבלידא אין מקוה מתאים? לפיכך מבקשכם אני עשו עמדי טובה זו אשרו לי בכתב שאינני אשם בדבר אני עוררתי תבעתי ביקשתי ודרשתי עשיתי כל מה שהייתי יכול אלא שלא צייתו לי גמלו נא עמדי חסד זה ואשרו לי את הדבר בכתב בחתימותיכם. הקהל נבהלו והשתוממו ונזדעזעו עמוקות לשמע בקשה שכזו ראשון התאושש רי נחמיה לוינסון והוא אמר מה זאת אומרת רבי אין אנו מצייתים חלילה לנו מלהתייאש הריני מנדב ראשון חמש מאות דולר למטרה זו. בעקבותיו התנדבו האחרים ומיד גוייס סכום ניכר והמקוה חודש: פרשת תרומה דמיון האדם למנורה [מבוסס על האלשיך ממעין השבוע, עם תוספת רבה] שמות פרק כה(לא) וְעָשִׂיתָ מְנֹרַת זָהָב טָהוֹר מִקְשָׁה תֵּעָשֶׂה הַמְּנוֹרָה יְרֵכָהּ וְקָנָהּ גְּבִיעֶיהָ כַּפְתֹּרֶיהָ וּפְרָחֶיהָ מִמֶּנָּה יִהְיוּ: התורה מצוה לעשות מנורה מקשה זהב. מבאר האלשיך הקדוש המנורה מרמזת לאדם. הקנים היוצאים דומים לאדם הפורס ידים. האדם גובהו ח"י טפחיםכגובה המנורה. המנורה מקשה זהב, לרמז שעל האדם להיות יחידה אחת של עבודת ה', ללא חלקים וללא פירודים. זהב טהור. ללא סיגים, לא פחות. כפתוריה ופרחיה צריכים להיות חלק ממנה, לאמור, שכל אבריה הם חלק בלתי נפרד מן המנורה, כך על האדם לדאוג שכל אבריו יהיו חלק מעבודת ה' שלו, ולא להזניח שום אבר, לעתיד לבא –אבר שלא עשה בו האדם מצות יהיו פגום ח"ו. דרך עשיית המנורה היה ע"י הכאה בכשיל ופיסול בגוש זהב. ללמדנו שעל האדם לפסל את מידותיו, וכמו שאין גוש הזהב הופך בין רגע לצורת מנורה, כך על האדם לדעת שאין מתקנים מידות ביום אחד. זו עבודה של שנים. עבודה איטית ומדויקת כפיסול. (לא) וְעָשִׂיתָ מְנֹרַת זָהָב טָהוֹר מִקְשָׁה תֵּיעָשֶׂה הַמְּנוֹרָה יְרֵכָהּ וְקָנָהּ גְּבִיעֶיהָ כַּפְתֹּרֶיהָ וּפְרָחֶיהָ מִמֶּנָּה יִהְיוּ: [מהנלע"ד] הירך מרמזת לבנים. "ברא כרעא דאבוה". "עובר ירך אמו". "יוצאי ירך יעקב". התורה אומרת שהמנורה תהיה מקשה אחת – גוף המנורה עם הירך. ללמדנו שהאדם שרוצה שבניו יתחנכו בדרך התורה – חייב בעצמו להוות דוגמא אישית, ולא יוכל לדרוש מילדיו מה שאינו דורש מעצמו. כדי שילדיו ילכו בדרכיו עליו להיות "מקשה אחת" עם "ירכה" עם בניו. ולא כחלקים נפרדים – שדורש מהם דבר אחד ומעצמו דבר אחר… ואז צאצאיו היוצאים ממנו- "גביעיה כפתוריה ופרחיה" – "ממנה יהיו" כפי שהיא "זהב טהור" – כך הם ילכו בדרך ה' ויהיו בבחינת "זהב טהור". סיפר הבא"ח על אדם שלא היה יר"ש אך שלח בנו להתחנך בת"ת ויום אחד ראה שאינו נוטל ידיו לסעודה ולקח סרגל ע"מ להכות את יד בנו שהייתה מונחת על ידו, ובנו שמט ידו והכה האב את ידו שלו… אמר הבן שהיה גם חוצפן- כנראה שהוכתה היד הנכונה שגם האב לא היה נוטל ידיו… על האב להיות דוגמא אישית ואז הבנים ילכו בדרכיו. האב ששאל את הגאון רבי חיים קנייבסקי שליט"אהאם להעיר לבן בתפילה או להתרכז בתפילה, והשיבו להתרכז, שחייך קודמין, ועוד שאם יראה אותך כל הזמן מתרכז יחקה אותך ויתפלל כהוגן, ואם כל התפילה תעיר, יראה כיצד נראית תפילתך, וגם אז יחקה אותך… המעשה בחסיד שאמר לרבו שיברך את בנו בן השנתיים שהבן הזה נשמה גדולה שלוקח מגבת ומתעטף ולוקח לגו ועושה כמו תפילין… אמר לו הרב תעזוב שטויות תפסיק להתפלל בבית ותתחיל ללכת לבהכנ"ס… וזהו שרמז הכתובגם כן באפוד: וחשב אפודתו אשר עליו כמעשהו ממנו יהיה, אפודתו הם בגדיו, כמעשהו – כפי מעשה האדם כן ממנו יהיה בנו. [אור דניאל וארא] ה"כתב סופר" פר' עקב דיקדק בלשון הכתוב "ולמדתם אותם את בניכם לדבר בם בשבתך בביתך" פתח בלשון רבים וסיים בלשון יחיד [אולי קאי אלשה"כ ושננתם לבניך ודברת בם ולא ודיברו בם] לומר לך אם האב רוצה לקיים את ה"ולמדתם אותם את בניכם לדבר בם" שישמש דוגמא אישית קודם כל בקיימו "בשבתך בביתך" שיקדים ללמוד ויהיה דמות חינוכית לבניו ! (לב) וְשִׁשָּׁה קָנִים יֹצְאִים מִצִּדֶּיהָ שְׁלֹשָׁה קְנֵי מְנֹרָה מִצִּדָּהּ הָאֶחָד וּשְׁלֹשָׁה קְנֵי מְנֹרָה מִצִּדָּהּ הַשֵּׁנִי:(לג) שְׁלֹשָׁה גְבִעִים מְשֻׁקָּדִים בַּקָּנֶה הָאֶחָד כַּפְתֹּר וָפֶרַח וּשְׁלֹשָׁה גְבִעִים מְשֻׁקָּדִים בַּקָּנֶה הָאֶחָד כַּפְתֹּר וָפָרַח כֵּן לְשֵׁשֶׁת הַקָּנִים הַיֹּצְאִים מִן הַמְּנֹרָה: (לד) וּבַמְּנֹרָה אַרְבָּעָה גְבִעִים מְשֻׁקָּדִים כַּפְתֹּרֶיהָ וּפְרָחֶיהָ: (לה) וְכַפְתֹּר תַּחַת שְׁנֵי הַקָּנִים מִמֶּנָּה וְכַפְתֹּר תַּחַת שְׁנֵי הַקָּנִים מִמֶּנָּה וְכַפְתֹּר תַּחַת שְׁנֵי הַקָּנִים מִמֶּנָּה לְשֵׁשֶׁת הַקָּנִים הַיֹּצְאִים מִן הַמְּנֹרָה:(לו) כַּפְתֹּרֵיהֶם וּקְנֹתָם מִמֶּנָּה יִהְיוּ כֻּלָּהּ מִקְשָׁה אַחַת זָהָב טָהוֹר: על הכפתורים והפרחים להיות חלק ממעשה המנורה. הכפתורים הם רמז להידורי המצוות שהאדם עושה, מלמדים אותנו שעל האדם להקפיד שההידורים והחסידות שעושה יהיו חלק ממנו, ולא כחיקוי שראה אחרים שעושים. הרבה עשו כרשב"י ולכן לא עלתה בידם. זה לא היה אלא חיקוי. תוספת מספר אור דניאל אחרי מות עמ' רמג: מסופר שהאדמו"ר רבי יואל מסאטמאר זצ"ל נשאל פעם על ידי בדחן בחתונה אם יורשה לו לחקות אותו בפני הציבור כדי לשמח חתן וכלה האדמו"ר השיב בחיוב והאיש עלה על הבמה והחל לחקות את תפילותיו ואת דרשותיו וכו' לפתע הבחין הבדחן שהאדמו"ר יושב ובוכה מיד ירד מהבמה וחש לעבר האדמו"ר ושאלו "הלא קיבלתי רשות" "חלילה" השיב הרבי אל לך לחשוש פן פגעת בי לא זו סיבת בכייתי" מאוחר יותר התברר שכאשר ראה הרבי כיצד הלה מחקה את תנועותיו בעת התפילה ועבודת ה' שאל את עצמו "אולי גם אני מחקה את עצמי ואיני עובד את ה' באמת מתוך תחושת התחדשות פנימית" על זה בכה הרבי! (לז) וְעָשִׂיתָ אֶת נֵרֹתֶיהָ שִׁבְעָה וְהֶעֱלָה אֶת נֵרֹתֶיהָ וְהֵאִיר עַל עֵבֶר פָּנֶיהָ: הנרות מאירים לעבר פניה, פניה הוא הנר האמצעי לא נאמר לעבר ליבה, אלא פניה, ללמד שכל האברים צריכים להיות משועבדים למוח, ולא ללב. הלב פועל על פי רגש ואלו השכל הינו המדריך האמיתי שעליו צריך האדם להסתמך. (לח) וּמַלְקָחֶיהָ וּמַחְתֹּתֶיהָ זָהָב טָהוֹר: (לט) כִּכָּר זָהָב טָהוֹר יַעֲשֶׂה אֹתָהּ אֵת כָּל הַכֵּלִים הָאֵלֶּה: המלקחים והמחתות מרמזים לחפצי המצוות, תפילין, מזוזה, לולב, סוכה, מצה וכדו'. הם כמכשירי המצוה. על האדם לדאוג שלא רק המצוה תהיה בחינת זהב טהור, אלא גם מכשירי המצוה יהיו זהב. שהתפילין והמזוזות יהיו מהודרות, ולא יסתפק בכסף ונחשת. (מ) וּרְאֵה וַעֲשֵׂה בְּתַבְנִיתָם אֲשֶׁר אַתָּה מָרְאֶה בָּהָר: אזהרה שעל האדם לא לשנות מן המסור לנו מסיני. לא לפעול לפי הנראה לי, אלא לפי מה שנראה לתוה"ק. (כו-לה) ואת המנורה נוכח השלחן על צלע המשכן תימנה: במשכן, היה השלחן מימין לנכנס, והמנורה לשמאלו. השלחן כידוע רומז לפרנסה. והמנורה לאור התורה. לומר לך – אומר הרב "בית הלוי", שהנכנס בשערי הקדושה מותר שילמד בתחילה שלא לשמה לשם "השלחן", לשם פרנסה. והמנורה תהיה כטפלה – לשמאלו, כשם שהנכנס פוגע בתחילה בשלחן. אולם לאחר שיתקדם ויעמוד לפני ארון ה' – מכיוון הארון – המנוגד לכיוון הכניסה – הרי משם המבט הוא הפוך – המנורה היא לימין, והשלחן לשמאל. לומר לך שאמנם בתחילה "לעולם יעסוק האדם בתורה ובמצוות שלא לשמן" – וכל זה רק בהתחלת הדרך, אך המטרה היא בסוף – "שמתוך שלא לשמה בא לשמה" ולכן לאחר שהגיע לארון – לתורה – משם המבט הוא שהמנורה מימין ועיקר, והשלחן משמאל – כטפל. אך יש לעמוד על עוד נקודה- מִקְשָׁה תֵּעָשֶׂה הַמְּנוֹרָה- כתוב תיעשה [עי' ראב"ע] ללמדנו שאחר שהאדם פיסל ועיצב את מידותיו, אך עדיין מרגיש שהוא רחוק מלהגיע לשלימות, הוא עשה הרבה, אך מרגיש שהרבה עוד לפניו ומעל לכוחותיו, מלמדת התורה שנדע שמשלב זה ואילך יזכה האדם לסייעתא דשמיא, ובתנאי שעשה כל שביכולתו. המשל למגדל שבנה המלך והבטיח פרס גדול למי שיגיע לקצהו. ולא הצליחו עבדיו לעלות עליו עד שהגיע אחד וטיפס עד לקומה החמישים ומשם ואילך לקחתו מעלית… מהיכן שאינך יכול, יעזרוך משמים! פרשת תרומה מקדש של מעלה ומקדש של מטה ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם" כה ח ופירש"י "ועשו לי לשמי בית קדושה" ודקדק האלשיך הקדוש דלכאורה היה צריך לומר "ושכנתי בתוכו" לשון יחיד שהרי הכוונה על "מקדש" שהוא לשון יחיד? כדי ליישב קושיא זו נעמוד על עוד פסוק בפרשתינו כו טו "ועשית את הקרשים למשכן עצי שטים עומדים" ופרש"י "ועשית את הקרשים הוה ליה למימר ועשית קרשים כמה שנאמר בבל דבר ודבר מהו הקרשים מאותן העומדין ומיוחדים לכך יעקב אבינו נטע ארזים במצרים וכשמת צוה לבניו להעלותם עמהם כשיצאו ממצרים ואמר להם שעתיד הקב"ה לצוות אותן לעשות משכן במדבר מעצי שטים ראו שיהיו מזומנים בידכם" ומבואר מזה שיעקב הביא את הארזים מארץ ישראל למצרים ויש להבין ענין זה שסיבב הקב"ה שהמשכן יבנה דוקא מאותם הקרשים שהביא יעקב מארץ ישראל ונטעם במצרים בענין זה של קדושת המשכן ראיתי להגר"פ פרידמן שליט"א שהביא מאמר הזוהר הקדוש בפרשתינו דף קעה ב "והבריח התיכון בתוך הקרשים מבריח מן הקצה אל הקצה דא הוא יעקב קדיש שלימא במה דאוקימנא דכתיב 'ויעקב איש תם יושב אהלים' 'יושב אוהל' לא כתיב אלא 'יושב אהלים' תרי דאחיד לנואי ואחיד להאי אוף הכא כתיב 'והבריח התיכון בתוך הקרשים מבריח מן הקצה אל הקצה' דאחיד להאי ואחיד להאי" וכוונת הזוה"ק דהנה ידוע שמידתו של אברהם אבינו היתה מידת החסד מצד אחד ולעומת זה מידתו של יצחק אבינו היתה מידת הגבורה מן הצד השני, אבל מידתו של יעקב אבינו היתה מידת תפארת שהיא מיזוג של שתי המידות הראשונות מידת החסד ומידת הגבורה. ולפי"ז מפרש הזוה"ק את הפסוק "ויעקב איש תם יושב אהלים" שהיה יושב בין שני אהלים הלא הם אהלו של אברהם ואהלו של יצחק ולכן נקרא יעקב אבינו בתואר "הבריח התיכון" כי מידתו מידת תפארת שהיא מידה תיכונית הכוללת בתוכה חסד וגבורה ומצד זה הוא "מבריח מן הקצה אל הקצה" כלומר שהוא מבריח ונאחז מן הקצה האחד "מידת החסד" עד הקצה השני "מידת הגבורה". אלא שיש להבין מה ענין יעקב אבינו לקדושת המשכן שעליו נאמר "והבריח התיכון בתוך הקרשים מבריח מן הקצה אל הקצה דא הוא יעקב קדישא שלימא" כלשון הזוהר הקדוש והביא שם יסוד גדול מבית מדרשם של גדולי וצדיקי חסידות בעלזא רבי אהרן זי"ע שאמר בשם אביו רבי יששכר דב זי"ע כי האבות הקדושים אברהם יצחק ויעקב זכו כל אחד ואחד לקדושת בית המקדש אך בעוד שאברהם אבינו זכה לקדושת בית המקדש במקומה על הר המוריה בשעת העקידה והתפלל שם כמו שכתוב בראשית ו יד "ויקרא אברהם שם המקום הההוא ה' יראה אשר יאמר היום בהר ה' יראה" וכן יצחק אבינו זכה לקדושת בית המקדש במקומה וכמו שכתוב שם ויסג "ויצא יצחק לשוח בשדה" ומבואר בגמרא פסחים פח א שזה היה במקום בית המקדש שיצחק קראו שדה. אבל יעקב אבינו זכה לקדושת בית המקדש שלא במקומה וכמבואר בגמרא חולין צא ב "בי מטא לחרן אמר אפשר עברתי על משום שהתפללו אבותי ואני לא התפללתי כד יהיב דעתיה למיהדר קפצא ליה ארעא מיד ויפגע במקום" ומבואר מזה שקפצה לו קדושת בית המקדש לחרן שהוא חוץ לארץ. והענין בזה הוא משום שיעקב אבינו עשה הכנה לכל הגלויות שיוכלו ישראל להמשיך קדושת בית המקדש גם בחוץ לארץ שלא במקומה והתכלית בזה שכל מקום שיתקינו ישראל בתי כנסיות ובתי מדרשות תימשך עליהם קדושת בית המקדש. וזהו שמבואר בגמרא [מגילה כט א] "ואהי להם למקדש מעט אמר רבי יצחק אלו בתי כנסיות ובתי מדרשות שבבבל" וזה נעשה ע"י יעקב אבינו שהמשיך קדושת בית המקדש לחוץ לארץ עד כאן דבריהם הקדושים. הנה בפרשת ויצא בשיעקב אבינו התעורר מחלומו נאמר בראשית כח יז "ויירא ויאמר מה נורא המקום הזה אין זה כי אם בית אלקים וזה שער השמים" ופירש"י "ומדרשו שבית המקדש של מעלה מכוון כנגד בית המקדש של מטה"נדקדק היטב בלשון רש"י שכתב שביהמ"ק של מעלה מכוון בנגד ביהמ"ק של מטה ולא להיפך כפי שהיה נראה לומר שביהמ"ק של מטה מכוון כנגד ביהמ"ק של מעלה? וכן בפרשת משפטים שמות כג כ נאמר "הנה אנכי שולח מלאך לפניך לשמרך בדרך ולהביאך אל המקום אשר הכינותי" ופרש"י "ומדרשו אל המקום אשר הכינותי כבר מקומו ניכר וזה אחד מן המקראות שאומרים שבית המקדש של מעלה מכוון כנגד בית המקדש של מטה" שוב נדקדק בלשון רש"י במה שכתב שביהמ"ק של מעלה מכוון כנגד ביהמ"ק של מטה. ולעומת זה בפרשת בשלח בשירת הים נאמר על הפסוק [שמות טו יז] "תביאמו ותטעמו בהר נחלתך מכון לשבתך פעלת ה' מקדש ה' כוננו ידיך" ופרש"י "מכון לשבתך מקדש שלמטה מכוון כנגד כסא של מעלה" כאן שינה רש"י מדרכו וכאן פירש שמקדש של מטה מכוון כנגד כסא של מעלה שהוא ביהמ"ק של מעלה ויש להבין למה כאן שינה רש"י מפירושיו האחרים? והביא שם בשם הגה"צ רבי יהושע מבעלזא זי"ע שאמר על כך ביאור נפלא כי יש הבדל גדול בין כשזוכים ישראל לקדושת בית המקדש במקומו בהר המוריה אשר אז ברור כי "בית המקדש של מטה מכוון כנגד בית המקדש של מעלה" שהרי בית המקדש של מעלה נבנה למעלה בשמים במקומו הקבוע לפני שנבנה ביהמ"ק של מטה. נמצא כאשר בנו ישראל את ביהמ"ק למטה עשאוהו בשהוא מכוון ממש כנגד ביהמ"ק של מעלה. אולם באשר ישראל נמצאים בגלות והם גולים ממקום למקום וממדינה למדינה שאן אין להם את קדושת בית המקדש במקומה בהר המוריה אלא שבכל זאת יש להם בתי כנסיות ובתי מדרשות שיש להם מעין קדושת בית המקדש וכמו ששנינו בגמרא [מגילה כט א] "ואהי להם למקדש מעט אמר רבי יצחק אלו בתי בנסיות ובתי מדרשות שבבבל" כאן מבטיח לנו הקב"ה ברוב רחמיו וחסדיו שמחמת גודל אהבתו לישראל הרי הוא מטלטל כביכול את בית המקדש של מעלה ממקומו בכדי שיהיה מכוון כנגד ביהמ"ק של מטה שהם כנגד בתי כנסיות ובתי מדרשות שבבל שישראל עוסקים שם בתורה ותפילה. בזה נבין את השינוי עליו עמדנו לעיל. דהנה בפרשת ויצא, בחלום יעקב, זכה יעקב אבינו לקדושת ביהמ"ק שלא במקומה וכמו שפירש"י [שם בראשית] "אומר אני שנעקר הר המוריה ובא לכאן וזו היא קפיצת הארץ האמורה בשחיטת חולין שבא בית המקדש לקראתו עד בית אל" וכוונתו על מה שמבואר בגמרא [חולין צא ב] "כי מטא לחרן אמר אפשר עברתי על מקום שהתפללו אבותי ואני לא התפללתי? כד יהיב דעתיה למיהדר קפצא ליה ארעא" ומשום כך וכיון שקפצה לו הארץ ובא ביהמ"ק לקראתו עד בית אל, נמצא שבכדי שיהיה ביהמ"ק של מעלה מכוון ככנגד ביהמ"ק של מטה היה צורך שהקב"ה יעתיק את ביהמ"ק של מעלה ממקומו כדי לכוון אותו כנגד ביהמ"ק של מטה שבא לבית אל. ולכן מובן מה שדקדק רש"י לומר "שבית המקדש של מעלה מכוון כנגד בית המקדש של מטה" שהרי הקב"ה כיוון את ביהמ"ק של מעלה כנגד ביהמ"ק של מטה ולא להיפך. וכן בפרשת משפטים שמדובר על הזמן שישראל יחטאו ויגלו מארץ ישראל וכמו שפרש"י "הנה אנכי שולח מלאך כאן נתבשרו שעתידין לחטוא ושכינה אומרת להם כי לא אעלה בקרבך" ולכן דקדק רש"י לומר "אל המקום אשר הכינותי שבית המקדש של מעלה מכוון כנגד בית המקדש של מטה" שהודיע להם הקב"ה שלמרות שיחטאו ויגלו מארץ ישראל אע"פ כן בכל מקום שיתפללו ויעסקו בתורה בבתי כנסיות ובתי מדרשות שהם בבחינת מקדש מעט יעתיק הקב"ה ברוב רחמיו וחסדיו בית המקדש של מעלה שיהיה מכוון כנגד בית המקדש של מטה. אבל בפרשת בשלח בשירת הים שהתפלל משה רבינו שיזכו כלל ישראל לקדושת בית המקדש במקומה בארץ ישראל בהר המוריה וכמו שאמר "תביאמו ותטעמו בהר נחלתך מכון לשבתך פעלת ה' מקדש ה' כוננו ידיך" ולכן יפה דקדק רש"י לומר להיפך "מקדש של מטה מכוון כעד כסא של מעלה אשר פעלת" שהרי ביהמ"ק של מעלה הוא במקומו הקבוע בשמים מול הר המוריה נמצא שכאשר נכנסו כלל ישראל לארץ ישראל ובנו ביהמ"ק למטה בהר המוריה הנה ביהמ"ק של מטה היה מכוון כנגד ביהמ"ק של מעלה אלו תוכן דבריו הקדושים. נמצינו למדים מדבריו שכוחו של יעקב אבינו להמשיך קדושת בית המקדש שלא במקומה הוא הן למעלה והן למטה שהרי יעקב אבינו זכה לקדושת בית המקדש של מטה בעולם הזה שלא במקומה כשקפצה לו הארץ וזכה גם לקדושת בית המקדש של מעלה שבא כנגדו וכמו שאמר "אין זה כי אם בית אלקים וזה שער השמים" אשר על כך פירשו חז"ל שביהמ"ק של מעלה מכוון כנגד ביהמ"ק של מטה וכאמור הפירוש הוא שהקב"ה הביא ביהמ"ק של מעלה לכוונו כנגד ביהמ"ק של מטה. ומזה נבין שיעקב אבינו עשה הכנה לכלל ישראל בגלות שיזכו לא רק לקדושת ביהמ"ק של מטה שלא במקומה בבתי כנסיות ובתי מדרשות שבבבל שהם בבחינת "מקדש מעט" אלא שיזכו גם לקדושת בית המקדש של מעלה שלא במקומה ע"י שתבוא לקראתם לעמוד במכוון כנגד בית המקדש של מטה. ולפי"ז יובן ביתר שאת מה שראה יעקב אבינו בחלום "והנה סולם מוצב ארצה וראשו מגיע השמימה" רמז לו הקב"ה שזהו כוחו של יעקב שהוא ממשיך ב' בתי מקדשות שלא במקומם ביהמ"ק של מטה שהוא בבחינת "סולם מוצב ארצה" וביהמ"ק של מעלה שהוא בבחינת "וראשו מגיע השמימה"! שוב נשוב לפרשתינו במה שצוה הקב"ה לישראל לעשות משכן "ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם" דהנה ציווי זהלעשות משכן במדבר הרי מדובר בחוץ לארץ,ואילו מקום ביהמ"ק של מעלה שמכוון כנגד ביהמ"ק של מטה בהר המוריה הוא בארץ ישראל, וא"כ איך יתחברו ביהמ"ק של מעלה עם המשכן של מטה במדבר? ובהכרח שנמשכה להם קדושת בית מקדש של מטה שלא במקומה דהיינו מארץ ישראל למדבר שהוא חוץ לארץ וכמו"כ נמשכה להם קדושת בית מקדש של מעלה מארץ ישראל למדבר בבחינת "בית מקדש של מעלה מכוון כנגד בית מקדש של מטה". זוהי כוונת הזוה"ק "והבריח התיכון בתוך הקרשים מבריח מן הקצה אל הקצה דא הוא יעקב קדישא שלימא" והביאור בזה שהרי עיקר קדושת המשכן שהוא הבריח התיכון שבתוך הקרשים הגשמיים הוא בכוחו של יעקב שעשה הכנה לכל ישראל עד סוף כל הדורות שיוכלו להמשיך קדושת בית המקדש שלא במקומה ולא רק קדושת בית המקדש של מטה אלא גם בית המקדש של מעלה! נמצא שיעקב אבינו הוא "הבריח התיכון בתוך הקרשים" כלומר הנקודה המרכזית להמשיך קדושת בית המקדש בתוך הקרשים ומפרש הטעם שהרי רק יעקב אבינו יש בכוחו להיות "מבריח מן הקצה אל הקצה" לחבר ולקשר קצה התחתון ביהמ"ק של מטה בעולם הזה עם קצה העליון בית מקדש של מעלה בעולם העליון בבחינת "סולם מוצב ארצה וראשו מגיע השמימה". וזהו רמז הכתוב "ויעקב איש תם יושב אהלים" שיעקב אבינו יושב בשני אהלים באהל ביהמ"ק של מטה בעולם הזה ובאהל ביהמ"ק של מעלה בעולם העליון. ובזה יובן למה דוקא יעקב אבינו הביא קרשים מארץ ישראל ונטע אותם במצרים לעשות מהן משכן וכמו שביאר מהר"א מבעלזא זי"ע פרשת ויגש על הפסוק "וישימנו לאב לפרעה" כי אכן זאת היא עבודתו של יעקב להמשיך קדושת בית המקדש שלא במקומה. ובזה גם מיושבת קושיית האלשיך הק' על הפסוק "ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם" והקשה למה לא נאמר "ושכנתי בתוכו" שהוא לשון יחיד שהרי הכוונה על המקדש ולפי האמור אפשר לומר שהקב"ה רמז לנו "ועשו לי מקדש" למטה בעולם הזה ועי"ז "ושכנתי בתוכם" דוקא נא' שנאמר בלשון רבים והכוונה שלא רק במקדש של מטה אלא גם בבית מקדש של מעלה שהוא מכוון כנגד בית מקדש של מטה.
המשכן, הלב והמשכן שבלב | משה לויןפרשתנו מתחילה בפתיחת מגבית להקמת המשכן. במבט ראשון של יהודי העוקב אחרי הפרשות האחרונות הפרשה הזו מביכה מאוד... לא מזמן, כשקראנו את עשרת הדברות, אלוקים כתב בלוחות הברית: "לא תעשה לך פסל ומסכה ותמונה..." ופתאום בפרשתנו הוא מבקש מבני ישראל: תעשו לי משכן... משכן שיעמדו בו ארון, שולחן, מנורה, מזבח ושאר פריטים...
מה קרה? איך זה מסתדר עם עשרת הדברות?
אם כן, לא אלוקים הוא הצריך משכן, האדם הוא הצריך משכן! המשכן הוא פשרה בין האמת המוחלטת לבין טבעו המוגבל של האדם. זה הויתור האלוקי לאנושי שבאדם. זה התחליף האלוקי לעגל.
לחיות נכון: בית המגורים שהפך לבית חולים | הרב עזריאל יונהאחד מיסודות הבריאה ביהדות לדעת הרב בייפוס בספרו לקח טוב היא, שהעולם כולו נברא למען מטרה מסויימת, ועל בסיס תשתית ייחודית - הלא היא התורה, וכמו שנאמר: איסתכיל באורייתא וברא עלמא – הקב"ה התבונן בתורה וברא את העולם.
המשמעות של הכרה זו מרחיקת לכת. כל פרט ופרט, כל רגש, כל התנהגות שנראית לפעמים כה טבעית, נעשו בידי הקב"ה מתוך מטרה ועל בסיס מטרה. ולצורך העניין, לכל אדם יש הורים – אך האם האב והאם הינם מציאות נתונה ומכאן שעל האדם לכבד אותם? לא ולא, ישנה מצוות כיבוד אב ואם, ומאחר שהיא קיימת הקב"ה ברא לכל אדם הורים.
יש לאדם יכולת ללחשוב, ליצור, ולבנות. האם יש יכולת כזו וממילא צריך לעשות בה טוב? לא ולא, הקב"ה מצפה שהאדם יעשה טוב וממילא נתן ללו את הכוחות הללו כדי לפעול.
אם יפנים האדם את ההבנה הזו וינהג על פי התורה – יהיו חייו מאושרים. שכן העולם כולו, לפרטי פרטיו כאמור נוצרו, ומתפקדים ופועלים על פי התורה.
מאידך, מי שמבקש לחיות שלא על פי המתווה, וקווי המתאר של העולם התקני, כפי שיצר אותו הבורא, ימצא עצמו מתפקד מול עולם קשה יותר, מוזר יותר, ובעיקר לא מותאם למעשיו. החיים על פי התורה אם כן – לא רק נדרשים מן האדם, אלא הם גם כדאיים עבורו.
ממשיל על כך הרב בייפוס משל.
אדריכל בנה בית מגורים גדול שנבנה בתכנון מדוייק למען המטרה שהועידו לו. בכל קומה של הבניין נבנו כמה דירות שבהם חדרים מרווחים ומותאמים לצרכי המשפחה הממוצעת. חדרי שינה, מטבח, ארונות קיר וכן שאר שכלולים שונים הותקנו בדירות על מנת ליצור תנאים מושלמים לכל מי שעתיד יהיה לגור בהם. והנה ביום מן הימים, לאחר שהבניין כבר עמד על תילו והוכח כבית מגורים מוצלח ביותר הוחלט לשנות את ייעודו.
במקום לאכלס את הדירות במשפחות למגורי קבע, הפכו את המקום לבית חולים. מובן מאליו שנוצר צורך לעשות שינויים רבים במבנה כדי שיוכל לשרת את היעד החדש.
הדירות שבכל קומה אוחדו ונעשו לדירה אחת גדולה. חלק מהמטבחים חוסלו, ובמקומם נבנו חדרי חולים וחדרי רופאים, חדרי ניתוח וחדרי אחיות, אלא שבמשך השנים הוכח, כי למרות המאמצים הגדולים לשנות את אופי המבנה, היה בית החולים רחוק מלמלא את ייעודו החדש בשלמות. העובדה שמלכתחילה נבנה הבנין כבית מגורים עמדה למכשול בדרך להפיכת הבית לבית חולים.
והנמשל הוא כפי שתואר לעיל. העולם כולו נברא על פי התורה כדי לאפשר לבני אדם לחיות חיים מעולים. מסיבה זו ניתנו לאדם גם כל תכונותיו, התנהגויותיו הטבעיות, ויכולותיו. כל זמן שהאדם חי על פי התורה, ימצאו נפשו וגופו וכל מאוויו תשוקותיו ורצונותיו שנוצרו על פי התורה הקדושה ועל פי הנחיותיה - את סיפוקים המלא. אשר אתה בונה – בלשון הווה גם ביחסים זוגיים | הרב עזריאל יונהוה' נתן חכמה לשלמה כאשר אמר לו וגו' והבית אשר בנה המלך שלמה לה' ששים אמה ארכו ועשרים רחבו ושלשים אמה קומתו וגו', ויעש לבית חלוני שקפים אטמים, ויבן על קיר הבית יציע סביב את קירות הבית סביב להיכל ולדביר, ויעש צלעות סביב וגו' והבית בהבנתו אבן שלמה מסע נבנה, ומקבות והגרזן כל כלי ברזל לא נשמע בבית בהבנתו, ויבן את הבית ויכלהו ויספן את הבית גבים ושדרת בארזים וגו'
ויהי דבר ה' אל שלמה לאמר: הבית הזה אשר אתה בונה, אם תלך בחקתי ואת משפטי תעשה, ושמרת את כל מצותי ללכת בהם והקמתי את דברי אתך אשר דברתי אל דוד אביך, ושננתי בתוך בני ישראל לא אעזוב את עמי ישראל, ויבן שלמה את הבית ויכלהו וגו' [הפטרת פרשת תרומה].
הלא זה עתה אישרו פסוקי הקודש את סיום בנייתו של בית המקדש, מתרשם הרב אזרחי בספרו 'ברכת מרדכי', עדיין מהדהדים באזנינו פסוקי תיאור התפארת וההוד של הבנין בשלמותו.
ומדוע, אשר אתה בונה, וכי עדיין בונה הוא? הלא הסתיימה בנייתו המפוארת, מדוע לא אשר בנית? ללמדך כי בנין בית המקדש מקום השכינה הינו תמיד בתהליך בנינו - בנייתו לא הסתיימה ואינה מסתיימת.
משום שבית המקדש אינו קיים רק על סמך חמרי בנין בלבד, בית המקדש אינו קיים רק על סמך תכנית ארכיטקטונית וכללי בנייה מעולים בלבד. ההליכה בדרכי השם, שמירת חוקיו משפטיו ותורתו, הינה החומר המקיים והצמנטלי של כל הבנין הזה.
ההליכות והקיומים האלו הם הם עצם הבנין, כי הוא הוא המהווה את קיומו המציאותי של בית המקדש.
ולכן אשר אתה בונה לא אשר בנית, משום שההליכה בדרכי השם שמירת חוקיו מצוותיו משפטיו ותורתו הם הם המהווים את עצם בניינו.
הקיום של אתמול אין בו כדי לקיים היום, והקיום של היום אין בו כדי לקיים את המחר. כל רגע ושברירו ותנאי קיומו, כך בבית המקדש וכך בבית מקדשו הפרטי של כל אחד ואחד. כך כמובן גם ביחסים בין בני זוג – במקדש הפרטי שלהם, כמו שנאמר במסכת סוטה [דף יז]: "זכו שכינה ביניהם". כלומר אם בני הזוג זוכים לשמור ולקיים את הבניין הפרטי שלהם בכל רגע ורגע [ולא רק ברגעים השמחים והדרמטיים של מיסוד הקשר – אשר בנית] – אזי שכינה ביניהם.
תמיד תמיד 'אשר אתה בונה'.
אדרבא, המבנה או הבנין של האתמול אינו אלא מרקע ויסוד לבנין של היום. אם לא תמשיך לבנותו לבססו - גם הבנין של האתמול יתמוטט, יתפורר, עצם קיומו תלוי הוא בהמשך בנייתו.
זהו שאמר הכתוב "אורח חיים למעלה למשכיל למען סור משאול מטה" [משלי טו, כד].
לאמור: וכך מקובל משמו של הגר"א ז"ל - אם אי אתה עולה מעלה מעלה, הרי שעל כרחך אתה חס ושלום עלול לנפול למטה. התריס בפני המטה, ההגנה בפני הנפילה, אינו רק המיסוד המבורך – אלא השאיפה כלפי מעלה – אורח חיים למעלה למשכיל למען וכו'. אשר אתה בונה. כיצד משיגים אחדות? | עלון בית דודוהבריח התיכן בתוך הקרשים, מבריח מן הקצה אל הקצה (כו, כח)
דעות חז"ל חלוקות באשר לצורתו של בריח התיכון. יש אומרים ש"מן הקצה אל הקצה" שנאמר בו הכוונה שהיה בריח לכל צד בנפרד, בריח אחד לכל אורך צד דרום, וכן לצד צפון ולצד מערב, ויש אומרים שהיה בריח אחד שחיבר את כל שלשת הצדדים ביחד, והיה מתכופף בפינות בדרך נס.
חשבון פשוט מראה שמשקלו של כל קרש היה ארבעה טון בקירוב, ומשקלו של הדופן הדרומי והצפוני היה בערך שמונים טון כל אחד. כדי לחבר את הדפנות זו לזו לבל יפרדו זה מזה, היה צורך בחיבור המסוגל להחזיק משקל בסדר גודל זה.
מה חיבר את הדפנות זו לזו? טבעת אחת ויחידה, שהיתה מונחת למעלה על הקרשים שבפינה; ולדעה אחת גם הבריח התיכון. ברור שאין זה אלא נס גלוי שאין לו כל הסבר טבעי.
לא כך היה בחיבור של הקרשים היחידים. כל קרש היה מחובר עם חברו בכמה חיבורים, טבעת מלמעלה ושלשה בריחים בצד הקרש. גם כאן היה צורך בנס, אך מכל מקום בחיבור הקרשים הבודדים מיעט הקב"ה בנס, ונדרש יותר לאמצעים טבעיים.
תולדות עם ישראל מלמדים אותנו, שמעולם לא איימה על גוף העם סכנה של התפוררות וכליון רוחני. תמיד היה הכלל מוכן למסור את הנפש על עיקרי הדת. הסכנה לכלל היא מכיוון אחר: היחסים של "בין אדם לחברו". קנאת איש מרעהו, היא הנגיף המסוכן המתגנב ללבם של יהודים כשרים, מפריד בינינו וגורם שנאה בין ידידים ושכנים.
בל נחשוב שזו היא בעיה של יחידים; גם במישור הכלל יש לכך השלכות מרחיקות לכת. עיקר הסיבה להתדרדרותם של מלכי ישראל בתקופת הבית הראשון, על כל תועבת העבודה זרה שהיתה שם, נעוצה בקנאה שקינאו במלכות יהודה, שמנעה מהם לעלות לירושלים לעבוד את ה' בבית המקדש.
במישור הפרט, בחיבור בין איש לרעהו, יש צורך בחיזוקים גדולים, בתקנות ובהשגחה מעולה שלא יפרדו זה מזה, שישרור השלום בין אדם לחברו. אם במישור זה שורר מצב בריא, אין סכנה לפילוג בין חלקי העם; מן השמים דואגים לכלל שישאר בשלמותו.
לזה מרמזים חיבורי הקרשים. בין קרש לקרש היה צורך בחיבור מעולה; כאן חובה להשקיע מאמצים מצדנו, ולא לסמוך על הקב"ה. ואילו בין דופן לדופן, שם די בטבעת אחת, כאן אפשר לסמוך על הנס...
יתכן שטבעת זו מהווה רמז למה שאמרו חז"ל: "גדולה הסרת טבעת יותר ממ"ח נביאים". באמצעות איומו של הסרת הטבעת של אחשורוש ניתן לשמור על אחדותו של הכלל, וכל זה - בתנאי שהקרשים מחוברים זה לזה, שישרור שלום בין איש לרעהו.
מדוע נסמכה פרשת משפטים לפרשת תרומה?
כדי לרמוז לאדם שבשביל לתת תרומה ולתת צדקה צריך קודם שהכסף יהיה נקי שהגיע ביושר ולא דרך גניבה וכדו'. וזהו מה שאנו קוראים בהפטרה של תענית ציבור: "שמרו משפט ועשו צדקה" ובעזרת ה' יתקיים גם המשך הפסוק "כי קרובה ישועתי לבוא וצדקתי להגלות" תרומה (שמות כה: א-כז:יט) על קדושה פנימית וחיצונית (הרב שרגא סימונס)פרשת השבוע שלנו, היא משאת נפשו של כל אדריכל. היא מכילה תיאור מפורט של מבנה המשכן, שהיה מעין "מקדש נישא" על כתפיהם של בני ישראל, במשך ארבעים שנות נדודיהם במדבר, עד שהגיע למקומו הקבוע בירושלים. במרכזו של המשכן ניצב ארון הקודש ובתוכו לוחות הברית, שעשרת הדיברות חקוקים עליה ארון הקודש היה מעין תיבה מרובעת עשויה עץ, מצופה זהב טהור מבפנים ומבחוץ.ית אותו זהב וציפית אותו זהב טהור, מבית ומחוץ תצפנו''" שמות כ"ה יא)) הצורך לצפות את צדו החיצוני של הארון בזהב, מובן מאליו: הרי ברור לנו מדוע הפריט החשוב ביותר במשכן כולו, צריך להיראות מלכותי ומפואר. אך נשאלת השאלה, מה היה הצורך הגדול לצפות בזהב גם את חלקו הפנימי של הארון, הרי הוא מוסתר מעין כל ? הגמרא (מסכת יומא, דף ע"ב ע"ב) מסבירה: תבנית הארון, הזהה בפנימיותו ובחיצוניותו היא סמל למהותו של האדם השלם. כלומר, המראה וההתנהגות החיצוניים של האדם צריכים להיות זהים לפנימיות שלו. או במילים אחרות – "אל תהיה צבוע!" כולנו מכירים לפחות אדם אחד, שמתנהג בצורה מזויפת – מחייך לקראתך בקלות, אך מוכן לתקוע לך סכין בגב, אם רק יצא לו מזה משהו. למרבית הצער, חלק מיכולתנו להתמודד עם החיים סביבנו, תלויה בכושר ההבחנה שלנו בין המזויף לאמיתי. (ילדים קטנים מצליחים באופן מוצלח ביותר לרכוש לעצמם את היכולת הזו). יתכן שלזה התכוון שלמה המלך, כשאמר בספר משלי: "נֶאֱמָנִים, פִּצְעֵי אוֹהֵב; וְנַעְתָּרוֹת, נְשִׁיקוֹת שׂוֹנֵא." – טוב כעסו של ידיד מנשיקתו של האויב, לפחות אתה יודע מה או מי עומד לפניך! כשר מבחוץ – 'טרף' מבפנים אחד הפלאים הגדולים ביותר ביהדות, היא הדרך בה השפה העברית חושפת את האמת על חיי היומיום שלנו. המילה הנרדפת לפרצוף – 'פנים', זהה כמעט לחלוטין למילה המתארת את התוך – 'פנים' (כשהאות פ"א מנוקדת בשווא). דבר זה מלמד אותנו, שהפרצוף שלנו צריך לשקף את מה שאנחנו מרגישים או חושבים מבפנים. (וזה אגב עומד בניגוד גמור למילה האנגלית 'face', שגזורה מהמילה שפירושה – מראה חיצוני או העמדת פניםfacade
החזיר אם כן, מייצג את מה שמבחוץ נראה לנו כשר, אך מבפנים הוא למעש טרף גמור הסלידה של היהדות מכל נושא הצביעות מופיעה גם בדיני הכשרות. ישנו איסור אחד, מפורסם בעולם כולו, החל על כל יהודי – איסור אכילת בשר החזיר, או כל תוצר שעשוי מהחזיר. יחד עם זאת מעניין לציין, שאין שום רמז בתורה על כך שהאיסור הזה הוא אכן חמור יותר מאכילת חרקים לדוגמא. מדוע אם כן, התפתח בעולם דגש מיוחד דווקא על איסור אכילת החזיר? התורה אומרת לנו (ואנשי הזואולוגיה מצטרפים אליה בהסכמה רבה), שהחזיר הוא בעל החיים היחידי בעולם, שבצדו החיצוני קיימים סימני הכשרות הדרושים (הוא מפריס פרסה ושוסע שסע), אך בצדו הפנימי, סימן הכשרות הדרוש – חסר (הוא אינו מעלה גרה). החזיר אם כן, מייצג את מה שמבחוץ נראה לנו כשר, אך מבפנים הוא למעשה טרף גמור! סוג כזה של צביעות מתואר גם בגמרא, כאחד מאופני ההתנהגות, שהקב"ה סולד ממנה בצורה חריפה ביותר. זו הסיבה, שהחזיר נתפס כחיה המגונה ביותר. כי האדם עץ השדה... ונחזור כעת לפרשה שלנו... נותרנו עדיין עם שאלה אחת מטרידה מאד: אם ארון הקודש מצופה כולו זהב טהור, הן בצדו הפנימי והן בצדו החיצוני, אז מדוע היה צורך להכין את השלד של הארון מעץ?! האם לא היה פשוט יותר להכין את הארון מיציקה אחת של זהב טהור? יש לכך תשובה נפלאה – השגת טוהר ויושר פנימיים אינה מתרחשת בן לילה. כמו כל מטרה נשגבת וחשובה, גם כאן יש צורך בצמיחה עקבית ויציבה לשם השגת המטרה. העץ – שהוא חומר אורגני ודינאמי – מייצג את התפיסה הזו, את הצמיחה הנחוצה להשגת המטרה הסופית. היהדות איננה דת של "הכול או לא כלום" וקיום מצוות התורה יכול להיעשות בצורה מדורגת. ניתן להתחיל עם הדלקת נרות שבת, או עם לימוד פרשת השבוע למשך רבע שעה בכל יום. יתכן שתבחרו דווקא לומר בכל לילה את קריאת שמע שעל המיטה או שתיטלו את ידיכם "נטילת שחרית ".דמיינו שאתם מגששים את דרככם בתוך מכרה של זהב, כשכל מצווה ומצווה היא מכרה של זהב בפני עצמו דמיינו שאתם מגששים את דרככם בתוך מכרה של זהב, כשכל מצווה ומצווה היא חתיכה של זהב בפני עצמה. כמובן שהשאיפה היא, בשלב מסוים, לקיים את כל המצוות באופן שלם. אבל גם אם ניקח על עצמנו רק מצווה אחת, נוכל להעשיר ולהצמיח את חיינו באופן משמעותי ביותר. מה שחשוב הוא, לא על איזה שלב אנו עומדים בסולם, אלא לאיזה שלב אנו שואפים להגיע וכמה שלבים כבר טיפסנו עד כה. אף עץ אינו משווה את עובי הגזע שלו לגזעו של עץ אחר. צמיחה בדרך התורה זהה בכל מקום בעולם וכל מאמץ שאנו עושים בכדי להתקרב עוד קצת אל הקב"ה – יוצר השפעה מצטברת. יתכן וזו הסיבה שהתורה משווה את האדם לעץ השדה (דברים כ':19 ''כי האדם עץ השדה'' כוחה של תורה הגמרא (במסכת ברכות דף כ"ח ע"א) מספרת, שלישיבתו של התנא המפורסם, רבן גמליאל, היה תנאי קבלה אחד ויחיד – שפנימיותו של המועמד תהיה זהה באופן מוחלט לחיצוניותו! רבן גמליאל. הסכים לקבל רק את האנשים הישרים, הכנים והמשוחררים מכל רמה של צביעות. הגמרא ממשיכה לספר, שלאחר שרבן גמליאל פרש מתפקידו כראש הישיבה, הונהגה מדיניות חדשה, על פיה, כל תלמיד – מתאים או לא מתאים – רשאי להצטרף. מאות תלמידים חדשים מיהרו להירשם ולהצטרף לישיבה. בנקודה זו, רבן גמליאל מאד התעצב אל לבו, ואמר: "הייתכן, שחס ושלום, אני מנעתי במו ידי את לימוד התורה מאנשים רבים כל כך !!? בעל חידושי הרי"מ (חי באירופה במאה ה-19) שואל על כך: מה בעצם ניסה לומר פה רבן גמליאל? הרי ברור שידע לאורך כל הדרך, כי תנאי הקבלה שהנהיג בישיבה, מנעו ממספר עצום של תלמידים להצטרף! אז מדוע הוא כל כך הופתע והתעצב על כך כעת.?
הוא גילה, שלתורה עצמה יש כוחות לרומם את האדם לרמה נשגבת ביותר התשובה לכך, שרבן גמליאל גילה דבר אחר, שלא היה ברור לו קודם לכן. הוא גילה, שכל התלמידים הללו, לאחר שהסתופפו זמן מה בצל קורת הישיבה, הפכו גם הם לאנשים ישרים וכנים וזאת, רק בזכות לימוד התורה שלהם. הוא גילה, שלתורה עצמה יש כוחות לרומם את האדם לרמה נשגבת ביותר. לפני מספר שנים, שוחחתי בפרטיות עם תלמיד חכם גדול בתורה ואמרתי לו: "רבי, אני כל כך שמח על ההזדמנות שניתנה לי ללמוד תורה. בלעדיה, אני לא יודע היכן הייתי עומד היום'' הרב הביט בי ואמר: "גם אני''." בתחילתה של פרשת השבוע, הקב"ה מצווה על העם היהודי ''ועשו לי מקדש, ושכנתי בתוכם'' (שמות כ"ה:8). הגמרא מציינת, שמבחינה לשונית, היה נכון יותר לכתוב: 'ועשו לי מקדש,ושכנתי בתוכו'. מדוע בחרה התורה להשתמש דווקא במילה זו. חכמינו מסבירים, שמטרת המשכן היא לא רק יצירת בית עבור הקב"ה, אלא ובעיקר הקדשת מקום לקב"ה בלבו של האדם היהודי, החייב אף הוא לשאוף ולהפוך את עצמו למעין "משכן קטן ומהלך" של קדושה וטוהר. בואו נבנה את המשכן הפרטי שלנו ובואו נשאף לכך, ש"הארון" שנציב בתוכו, יהיה עשוי מעץ, אך מצופה זהב טהור, מפנים ומחוצה לו. שבת שלום וחודש טוב
מה באמת חשוב לה'? (כה ב) (מאוצרו של הרב שלמה קזיוף הלוי) ה' מבקש ממשה " : דַּבּר אֶל-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, וְיִקְחוּ-לִי תְּרוּמָה: מֵאֵת כָּל-אִישׁ אֲשֶׁר יִדְּבֶנּוּ לִבּוֹ , תִּקְחוּ אֶת-תְּרוּמָתִי : וְזֹאת הַתְּרוּמָה אֲשֶׁר תִּקְחוּ מֵאִתָּם זָהָב וָכֶסֶף וּנְחֹשֶׁת". עם ישראל יוצא ממצרים עם רכוש ועושר רב ועצום (לעני שבהם היו עשרה חמורים עמוסים בכסף, זהב ונחושת) והקב"ה מבקש לבנות לו בית לשכון בו . נשאלת השאלה: האם לא מן הראוי לבנות לו בית שכולו מזהב!? מה לכסף והנחושת בעושר כה רב ! התשובה לכך נעוצה בפסוק עצמו ויש בה שלשה תנאים. 1. "וְיִקְחוּ-לִי" : י"רש לשמי . דהיינו לתת את התרומה לשם ה' ולא לשם כבוד ש(יראו כמה אני נותן ...) או בושה מהסובבים אותי (כולם נותנים לא נעים.)... 2. "מֵאֵת כָּל-אישׁ אֲשֶׁר יִדְּבֶנּוּ לִבּוֹ - תִּקְחוּ אֶת תְּרוּמָתִי ה' " מעוניין שתהיה התרומה מתוך נדבת הלב ה' רצון לתת – לא רק כי שכוון יש ציווי אלא כי אני רוצה להיות חלק = שותף לעשייה של השכנת ה' בתוכנו ... להבנת העניין נביא סיפור קצר : מעשה בקמצן שבא לרב ונתן לו תרומה . הרב מבלי להתבלבל החזיר לו את כספו. תלמידיו נדהמו ושאלו: "אבל עד שזה (הקמצן) הוציא משהו מכיסו ומדוע הרב מחזיר?" השיב הרב : "אילו ראיתם באיזו שמחה הוא לקח את כספו בחזרה, לא הייתם שואלים אותי. מדוע ה' - ..." מבקש נדיבות לב! 3. "וְזֹאת הַתְּרוּמָה אֲשֶׁר תִּקְחוּ, מֵאִתָּם: זָהָב וָכֶסֶף, וּנְחֹשֶׁת" חז''ל מביאים 3 מידות בנותני צדקה: זהב, כסף, ונחושת. בראשי התיבות שלהם יש שלשה מדרגות: • ב"זהב'' זה הנותן בריא. אין הוא מתמהמה לתת וזו היא דרך חייו. • ב"כסף'' כשיש סכנה פודה. כשבאה על צרה רץ לביה"כ ותורם ביד נדיבה. • נחושת" נתינת חולה שאומר תנו. זה שאף פעם לא נתן וכעת ממיטת חוליו מצווה שיתנו כופר נפש עבורו – הוא כבר לא יכול לתת... זוהי הדרגה הפחותה ביותר . כמו כן, מכיוון והמשכן משמש בית לאלוקים יש לנצל את כל החומרים הקיימים לצורך הבניין. כמו המתכות, יש סוגי אנשים : יש את ה"זהב " אלה שעומדים בכל האתגרים ובמאמץ רב שומרים על הישגים טובים. אנשים שהם ''כמו כסף –" נולדו עם כפית כסף בפה, אף פעם לא עמדו בניסיון ולעולם הם גם לא יכשלו ואנו משולים ל"נחושת". אנשים רגילים, בעלי כוונות טובות אך לא פעם לצערנו נגררים ע''י החברה. כמה מפתה לברוח מן התרומה, לוותר מתוך ייאוש ולהשאיר לרבנים והמנהיגים ל "הם אלו כסף" "וההם זהב" את בניית המשכן . אך לא זהו רצון ה', אינו מסתפק בתרומת הצדיקים בלבד, הוא דורש מכל הקהל להשתתף בתהליך הבנייה. אף המתכת הפחותה ביותר מהווה חלק אינטגראלי ובלתי נפרד מבניית המשכן והשכנת ' ה בתוכו, לקח זה אף לדורות ... לה' חשוב שנרגיש חלק בתהליך בניין המשכן שלו גם לעתיד לבוא ! אז אל ייאוש
הפיוס בנדבת המשכן (הרה“ג הרב שמואל גבאי שליט“א) התורה מחזיקה את מחזיקיה כתב "בעל הטורים": הפסוק פתח "דבר אל בני ישראל" בלשון פיוס כמו "דברו על לב ירושלים", בשביל שהיה בו חסרון כיס פיסם. ואיתא במדרש א"ר אבהו – ומה לעשות משכן כבוד וכפרה לישראל אמר: "דבר אל בנ"י" לשון פיוס, הדוחקים את ישראל ונוטלים את ממונם, מה תהא עליהם... הקשה הגה"צ ר' שמחה זיסל זצ"ל – הסבא מקלם, הנה אחר ביזת מצרים וביזת הים, שכל אחד מבנ"י היה טעון שבעים חמורים לובים בכספם וזהבם של מצרים, ודאי היו כולם עשירים מופלגים, ועשית המשכן לכבוד ולכפרה להם, הלא זה שכר בעצמו גדול מאד בשבילם שיהיה להם מקום השראת השכינה ביניהם ומקום להתכפר להם עוונותיהם, ומה מבקש מהם הקב"ה למען זה? מחצית השקל ומעט נדבה כ"א כפי נדבת לבו ורצונו הטוב, היאומן כי יסופר כי לזה צריך פיוס? הלא אם אחד יעשיר את חברו עושר רב מאד מאד, ואח"כ יבקש ממנו איזו נדבה קטנה לכבודו ולטובתו, יהיה צריך פיוס? הלא יאמר לו, הנודב מאין כל העושר העצום שיש לי, מידך הוא, ואם לטובתך היית מבקש לשמחה יחשב לי, ומכ"ש כי כבודי וטובתי אתה דורש, כענין שאמר דוד המלך "הלא ממך הכל ומידך נתנו לך". אלא מבואר כאן, מהו כח היצר המעוור עיני חכמים לראות את האמת, ומחזק להם את "כחי ועוצם ידי עשה לי את החיל הזה" )דברים ח) ואף כאשר כל הכסף נתון להם מן השמים, קשה להם להוציא ולתת לנדבת המשכן, וצריך ע"ז פיוס מאת ה'. ולא זו בלבד, אלא כאשר מדובר בצרכי עוה"ז מוכן האדם לפזר כמה שיותר, ללא חשבון וללא מעצור, ועל דבר שיש בו צורך ולו המועט ביותר, מוכן להוציא טבין ותקילין. אך בנוגע לרוחניות, מתחיל לחשב כמה פעמים אם יש צורך בזה, ומהרהר בליבו אם הכול הוא לשם שמים. אולם ההיפך הוא הנכון – בצורכי מצווה יש לפזר ככל שיותר שהוצאות של מצווה – אין מפסידים מאומה, ואדרבה ככל שייתן יתרבה ממונו ונכסיו. ואילו בהוצאות של עניני עוה"ז יש לקמץ כמה שיותר שהרי בהוצאות אלו – אכן מפסידים, לכן נקראים הוצאות. משא"כ עניני צדקות בשם הכנסות נקראו, ואם רוצה לקמץ יקמץ בהוצאות ולא בהכנסות. אשר על כן כתוב "ויקחו לי תרומה" ולא ויתנו לי תרומה, שהרי אמרו חז"ל: "כל מזונותיו של אדם קצובים מראש השנה עד ראש השנה חוץ מהוצאות שבתות, והוצאות יו"ט, והוצאות בניו לתלמוד תורה, שאם פחת פוחתין לו ואם הוסיף מוסיפין לו", וכתב הריטב"א ז"ל דלאו דווקא הוצאות שבת ויו"ט, אלא הוא הדין לכל הוצאות של מצווה אינם קצובים מר"ה, ויכול להוציא כמה שרוצה, ואם פוחת פוחתין לו ואם הוסיף מוסיפין לו, אלא שנקטה הגמרא הוצאות שרגילים ושכיחים. ויקחו לי תרומה (כה,ב) (רוני גולדברגר) במדרש ילקוט שמעוני מובא על המילה: "ויקחו" זה שאמר הכתוב (משלי ד") "כי לקח טוב נתתי לכם תורתי אל תעזובו". התורה נקראת לקח טוב יותר מכל סחורה שבעולם. בעניין זה אמר רבי ישראל מאיר הכהן, בעל ה"חפץ חיים", משל נפלא: כפרי אחד הגיע לעיר הגדולה לבקר את ידידו והלה הוליכו והראה לו את נפלאות העיר. בתחילה הוביל אותו לחנויות של תבואה. היו אלה חנויות עם מחסני ענק, מלאים בשקי תבואה, אורז, סוכר וחביות שמן. לאחר מכן הראה לכפרי את חנויות הבדים והאריגים שבעיר. חנויות אלה לא היו גדולות כל כך ועל מדפיהן הייתה סחורה מרובה, אבל לא במידה גדושה. לאחר מכן ראה הכפרי את חנויות המשי שהיו קטנות יותר מחנויות הבדים, בחנות לכלי כסף היו בסך הכל שני ארונות, בחנות הזהב ארון אחד ובחנות לאבנים טובות ומרגליות ישב המוכר ותיקו בידו... כאשר חזר הכפרי לכפרו סיפר לכולם את אשר ראה בעיר ואמר: תמה אני כי במרכז העיר מצויה חנות לאבנים טובות והלא אין בה כמעט סחורה... מוטב היה להם לבני העיר להעמיד במרכז העיר את חנות התבואה... בין השומעים היה גם בן עיר אחד, וכאשר שמע את הדברים צחק ואמר: כפרי שכמותך! האנך מבין? ככל שהסחורה יקרה יותר כך אינה מצויה בשפע. לעיתים מחירה של אבן טובה אחת מרובה פי כמה מאלפי שקי תבואה! כן הוא גם הנמשל אמר ה"חפץ חיים" התורה היא ה"סחורה", היקרה והטובה ביותר בעולם! אמנם, מעטים הם בני התורה ומחזיקיה אולם כל אחד ואחד דומה לאבן יקרה שדמיה מרובים ביותר! לעיתים שקול אדם אחד לפני המקום כאלפי בני אדם אחרים! "תרומה " – פרשתנו פרשת "תרומה" , עוסקת באיסוף תרומות חומרים, ועבודה , לטובת הפרויקט הלאומי של בניית המשכן . וראה זה פלא. הפסוקים הפותחים את פרשתנו, אינם עוסקים במתן התרומה, אלא בלקיחתה, ככתוב: "וְיִקְחוּ לִי תרוּמָה מֵאֵת כָּל אִישׁ אֲשֶׁר יִדְּבֶנּוּ לִבּוֹ תִּקְחוּ אֶת תְּרוּמתִי" (שמות , כה ב). נדבת לב הינה נתינה מרצון ואילו הפועל "לקחת , "מבטא גביה בסמכות ובכח ולכן, שילובם של שני פעלים אלה יחד ביחס לאותה פעולה, ממש הינו קשה ואומר דרשני . היכן עובר הגבול בין החובה לרשות, ובין נדבת הלב לגביה !? פרויקט בניית המשכן "ה - שגרירות" הא-לוקית על פני האדמה, הוטל ע"י הקב"ה כחובה וכמצווה א-לוקית על עם ישראל כולו. במסגרת החובה הזאת, מוזמן כל אחד להתנדב, לתרום ולתת משלו, כפי יכולתו ורצונו. אולם, גם כאשר היחיד ייתן ויתרום, תרומתו תמיד תהיה חלק מן הכלל ולא משהו "פרטי" ועצמאי .וכך, הפועל "לקחת" - מבטא את חובת הציבור לבניית המשכן ואילו "נדבת הלב ,"מבטאת את עשייתו ותרומתו של היחיד מרצון, בתוך המסגרת הגדולה, של החובה הציבורית (ר''ש רפאל הירש) ואם כך הדבר, מדוע לא הגדיר הקב''ה את בניית המשכן כהתנדבות בלבד, או כחובה בלבד ! ? מדוע יש צורך בשילוב של החובה וההתנדבות גם יחד !? לו היו הדברים נשארים בתחום ההתנדבות, כי אז יתכן ופרויקט המשכן היה נשאר בשדה התכנון ולא "מבשיל" לשלב העשייה . ומאידך, השארת חלון ההזדמנויות של התנדבות הפרט בתוך מסגרת החובה, מאפשרת לכל אחד להשקיע, לתת מעצמו מרצונו החופשי "ולהתחבר" למשכן ולכל מה שהוא מסמל . אולם התורה מסייגת ואומרת לתורם ''וְיִקְחוּ לִי תְּרוּמָה...". אל תתרום כדי להאדיר את שמך, כבודך ומעמדך. וכן להיפך, אל תתרום בגלל הלחץ החברתי או מפני הבושה. עליך לתת את התרומה "לִי - לשמי, לשם שמים בלבד ( מלבי''ם .) ללמדך, שהדגש אינו רק על המעשה אלא בעיקר על המחשבה ועל כוונת הלב כתוב " :מֵאֵת כל אישׁ אֲשֶר יִדְּבֶנוּ לִבּוֹ ( רבנו בחיי ).''וְיִקְחוּ לִי תְּרוּמָה מֵאֵת כל אישׁ אֲשֶׁר יִדְּבֶנּוּ לִבּוֹ תִּקְחוּ אֶת תְּרוּמָתִי", אומרת התורה וממקדת את חשיבותה של התרומה לא רק בגודלה אלא בעיקר במחשבת הלב של התרומה, בנתינה בשמחה ובלב שלם ויקחו לי תרומה (כה,ב) (מר רפאל ירקוני) מדוע כתוב "ויקחו לי תרומה" ולא כתוב "ויתנו לי תרומה"? אין זאת אלא משום שבנתינת הצדקה אנו מקיימים מצווה גדולה, לכן בנתינה זו אנו לוקחים לעצמנו מצווה. וכך אמרו חז"ל במדרש רבה: "יותר ממה שבעל הבית עושה עם העני, עושה העני עם בעל הבית". אמנם בעל הבית הוא הנותן פרוטה לעני, אולם העני גורם לבעל הבית שיקיים מצווה השווה יותר מאלפי זהב וכסף! מעשה שהיה בגאון רבי הלל מקולומיי, מגדולי תלמידי ה"חתם סופר", שבהיותו בחור ישיבה התאכסן ואכל אצל אחד מבעלי הבית שבעיר פרשבורג. יום אחד האריך ה"חתם סופר" באמירת השיעור, ורבי הלל איחר לארוחת צהריים בבית מארחו. כעס בעל הבית על בחור הישיבה, צעק עליו והעליב אותו מאד. עזב רבי הלל את הבית בבושה ושלח להודיע למארחו כי מיום זה והלאה לא יוכל עוד להתארח בביתו. הבין בעל הבית כי טעה ולא נהג כראוי לכן בא אל הישיבה וכאשר פגש את רבי הלל שאל: על מה חרי האף הגדול? מדוע אינך רוצה לבוא אל ביתי עוד? במסחר, אתה מקבל חלק בתורה שאני לומד ובתמורה אתה נותן לי מקום ללון ומזון להחיות את נפשי. אולם אם מסחר הוא זה, מה מקום יש לך להתרגז עלי כאשר אני מאחר אל ביתך? והרי עסקתי בתורה בזמן זה, לא בכדי איחרתי לבוא. אין זאת סיים רבי הלל כי לדעתך אתה "נותן" ואני "מקבל", אם כך הם פני הדברים אינני מעוניין בכך משום שאיני חפץ להיות נתמך. "ויקחו לי תרומה" המדרש בילקוט שמעוני מביא על הפסוק הפותח את הפרשה: "וידבר ה' אל משה לאמר דבר אל בני ישראל ויקחו לי תרומה" - זה שאמר הכתוב: "כי לקח טוב נתתי לכם תורתי אל תעזובו". התורה נקראת "לקח טוב" יותר מכל סחורה שבעולם. על מנת לעמוד על ההבדל הביאו חז"ל משל למה הדבר דומה: לשניים שנסעו ליריד בעיר הגדולה לצורך מסחר. האחד קנה בדי משי יקרים והשני השקיע את כספו בבדי צמר משובחים. בדרך חזרה נפגשו שני הסוחרים ושוחחו על עסקי הבדים כשכל אחד מתפאר בסחורה שקנה, בטיבה ובמחיר הזול שהשיג בעבורה. לפתע עלה במוחם רעיון להחליף את הסחורות ביניהם. בעל בדי המשי ייתן את סחורתו לחברו, והלה בתמורה ייתן לו את בדי הצמר היוקרתיים. אמרו ועשו. יוצא אם כן, שבעל המשי נשאר עם צמר וללא משי, ואילו חברו נשאר ללא הצמר אבל עם משי יקר... אומר המדרש הנמשל הוא: התורה הקדושה - איננה כן, אלא אדם אחד לומד משנה מ"סדר נזיקין" ואדם אחר, לומד משנה מ"סדר מועד", כאשר נפגשים שניהם אומר האחד לחברו: למד אותי את מה שלמדת ואני אלמד אותך את מה שאני יודע. נמצא שלכל אחד מהם יש לבסוף גם את המשנה מ"סדר נזיקין" וגם את המשנה מ"סדר מועד" היש מקח גדול מזה?! זה שאמר הכתוב: "כי לקח טוב נתתי לכם תורתי אל תעזובו". דבר אל בני ישראל ויקחו לי תרומה (כה,ב) מובאת במדרש שאלה: למה נסמכה פרשת תרומה לפרשת משפטים? התשובה לכך היא: זהו מה שכתוב (תהלים קיט, קכא): "עשיתי משפט וצדק". ודברי המדרש הללו טעונים באור – כי לכאורה לא מובן כיצד מבאר הפסוק "עשיתי משפט וצדק" את הסמיכות של פרשת תרומה לפרשת משפטים? הנה, בהמשך לפסוק "עשיתי משפט וצדק" בקש דוד המלך: "בל תניחני לעושקי". ולכאורה לא מובן מה הקשר בין תחילת הפסוק לסיומו. וכתב לבאר בספר "דעת סופר", שישנם בני אדם המרבים בצדקה מפני שיש להם אופי של רחום וחנון, כי קשה להם לראות אנשים סובלים, ולכן הם מחלקים צדקה לרב. והללו, גם ללא שהתורה הייתה מצוה עלינו לתת צדקה, היו חולקים מהונם עם אחרים. ולעומתם ישנם אנשים שמטבעם הם אכזריים, כך שאם התורה לא הייתה מצוה עלינו לאהוב את הזולת ולנהוג כלפיו ברחמים, היו הללו ששים ושמחים לגרום סבל לאחרים. אלו היו נקלעים למצב שצריך לבצע פסק דין של עיר הנידחת – להרוג את כל יושביה, היו הללו מן הסתם מראשוני המתנדבים… כיצד, אם כן, נוכל לדעת מהו המניע האמתי של אדם הנותן צדקה – היאך נדע אם הוא עושה זאת מאחר שה' ציווה עליו ולא מפאת אופיו הנאצל? מסתבר מאד שאדם המקיים את כל המצוות – את המצוות הדורשות, כביכול, אכזריות, וגם את המצוות הדורשות, כביכול, רחמנות – אות היא כי הלה מקיים את המצוות לא מפני שזהו טבעו, אלא מפני שה' ציווה עליו, שכן הוא לא נמנע מלקיים את המצוות הדורשות אכזריות, ולא התלהב מהמצות המתאימות לרחמנות. ועל כך אומר דוד המלך: "עשיתי משפט וצדק", כלומר עשיתי גם משפט, אלו הן המצוות שהן בבחינת דין, וגם צדק, כלומר מצוות שהן בבחינת צדקה וחסד. אם כן מוכח שלא פעלתי על פי הטבע שלי, אלא מתוך רצון לקיים את דבריך, ולפיכך "בל תניחני לעשקי", שלא יאמרו עלי שאני אכזרי או רחמן, וקיימתי רק את המצוות שהאופי שלי רודף אחריהן. ועל פי זה מיישבים היטב דברי המדרש. כוונת השאלה למה נסמכה פרשת תרומה לפרשת משפטים, הייתה להקשות, שאין לכאורה קשר בין השתיים, שהרי פרשת משפטים עוסקת בדינים – ב"משפט", ואלו פרשת תרומה מבססת כלה על מתן תרומות של בני ישראל, ועל כך הוא משיב, כי הפסוק "עשיתי משפט וצדק" מבאר את הקשר, דהיינו כמו שדוד אמר על עצמו שעשה את שני סוגי המצוות, והן יחדיו מעידות על כוונתו לשם שמים, כך עם ישראל, כשהוא מקיים את שני סוגי המצוות, עדות היא לכך שכוונתו לשם שמים. פרפראות (רפאל פת) פרק כ"ה פסוק א' "וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר" משה- ראשי תיבות מנהיג שבחר השם. ועוד- משה, ראשי תיבות מנהיג של העם. פרק כ"ה פסוק ב' "דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְיִקְחוּ לִי תְּרוּמָה מֵאֵת כָּל אִישׁ אֲשֶׁר יִדְּבֶנּוּ לִבּוֹ תִּקְחוּ אֶת תְּרוּמָתִי" כותב בעל הטורים: שלוש תרומות נאמרו כאן, עין יפה- אחד מארבעים והיא נרמזת במילה "לי"= בגימטרייא 40. עין בינונית- אחד מחמישים והיא נרמזת במילה "כל"= בגימטרייא 50. ועין רעה- אחד משישים הנרמזת בראשי תיבות של המילים "מאת כל" בגימטרייא= 60. פרק כ"ה פסוק ג' "וְזֹאת הַתְּרוּמָה אֲשֶׁר תִּקְחוּ מֵאִתָּם זָהָב וָכֶסֶף וּנְחֹשֶׁת" אשר תיקחו מאיתם- ראשי תיבות אמת. אמת- ראשי תיבות איש מביא תרומתו. פרק כ"ה פסוק ח' "וְעָשׂוּ לִי מִקְדָּשׁ וְשָׁכַנְתִּי בְּתוֹכָם" - "ועשו לי"- ראשי תיבות וה' עימנו שוכן ונמצא בלב ישראל. קדושת המקדש תלויה בקדושה הנמצאת בבתי ישראל וכן בליבו של כל אחד מהם, ואז אומר הקב"ה "ושכנתי בתוכם". פרק כ"ה פסוק ט' "כְּכֹל אֲשֶׁר אֲנִי מַרְאֶה אוֹתְךָ אֵת תַּבְנִית הַמִּשְׁכָּן וְאֵת תַּבְנִית כָּל כֵּלָיו וְכֵן תַּעֲשׂוּ" אני מראה אותך את- אותיות נרות. (אות שניה במילה) כאן רמוז על כלי המשכן, כמו שולחנות ומנורות, והנרות היו במנורות. בפסוק ל"ז כתוב: "וְעָשִׂיתָ אֶת נֵרֹתֶיהָ שִׁבְעָה וְהֶעֱלָה אֶת נֵרֹתֶיהָ וְהֵאִיר עַל עֵבֶר פָּנֶיהָ". אמרו חז"ל, כל דור שלא נבנה בית המקדש בימיו, כאילו נחרב בימיו. פרק כ"ה פסוק כ"ו "וְעָשִׂיתָ לּוֹ אַרְבַּע טַבְּעֹת זָהָב וְנָתַתָּ אֶת הַטַּבָּעֹת עַל אַרְבַּע הַפֵּאֹת אֲשֶׁר לְאַרְבַּע רַגְלָיו" - הפאות אשר לארבע רגליו סופי תיבות רֵעות. ארבע הפאות הם ממזרח ומערב צפון ודרום. רעות אמתית בין בני אדם, היא מכל כיוון- רעות של אמת. כאשר מוציאים את האותיות רע מהמילה רעות נשארים אותיות ו'-ת', ראשי תיבות: ואוהבים תמיד. פרק כ"ה פסוק כ"ט "וְעָשִׂיתָ קְּעָרֹתָיו וְכַפֹּתָיו וּקְשׂוֹתָיו וּמְנַקִּיֹּתָיו אֲשֶׁר יֻסַּךְ בָּהֵן זָהָב טָהוֹר תַּעֲשֶׂה אֹתָם" "בהן זהב טהור"= 291 בגימטרייא אֹצר= 291. - כמו האוצר שהוא יקר מאוד, כך קערותיו וכפותיו עלו על שולחן מלכים בלבד. פרק כ"ה פסוק ל' "וְנָתַתָּ עַל הַשֻּׁלְחָן לֶחֶם פָּנִים לְפָנַי תָּמִיד" - לחם- ראשי תיבות: לשולחן חייבים מאכל. שולחן שהיה בו לחם פנים תמיד הביא שפע רב לעם ישראל פרנסה ושובע. ללא לחם הפנים על השולחן, אין הברכה יכולה לחול עליו. {(והוא סתם שולחן).} ''ויקחו לי תרומה''(כה ב) (והגדת, שמות, הגה''צ רבי יעקב גלינסקי זצ''ל) ''וידבר ה' אל משה לאמור, דבר אל בני ישראל ויקחו לי תרומה''. וכתב ה''בית הלוי'' זצ''ל: דקדק הכתוב לומר ''ויקחו לי תרומה'', ולא אמר: ויתנו לי תרומה'', שעקר מה שיש לו לאדם בממונו הוא מה שנותן לצדקה. שגם מי שיש לו ממון הרבה אין הממון שלו, רק מנח אצלו. והוא דומה ממש לגוש סוכר המנח בתיבה סגורה וזבוב אחד ננעל בתיבה והולך עליו ואוכל ממנו, היכול הזבוב להתפאר שהוא עשיר ויש לו הרבה, והלא גם הוא נעול, וגם אין בכוחו לטולו לעצמו. כך העשירות לגבי האדם, רק מנחת אצלו ואינה שלו, מלבד מה שנותן לצדקה, שהוא שלו ממש. המלבי''ן התקשה בביאור הכתוב: ''כי לא במותו יקח הכל''. וקצת, כן ייקח עמו? והלא ידוע, שבתכריכים אין כיסים! אלא שאותו הכסף שהוציא לצדקה ולמעשים טובים, אותו ייקח עמו. אבל ''לא ירד אחריו כבודו'', הכסף שנשאר אצלו והנחיל לו כבוד, הוא יישאר כאן... ה''בן איש חי'' זצ''ל ספר, שאב אחד בקש לבחון את בנו: ''עשרה צפרים התמקמו על הגג. ירה ציד באחת מהן ופגע בה. כמה צפרים נשארו?'' ענה הבן: ''אחת''. קטן הוא, אינו מבין. נשאל פעם נוספת: עשרה צפרים ישבו על הגג, אחת מהם נורתה, כמה נשארו?'' והילד לא נרמז: ''אחת, ענה. ''איך יתכן, שאל האב. ''עשר היו, תיזקף עשר אצבעות, הנה כך. אחת נורתה, תכופף אחת, יופי, כמה נשארו?'' ''אחת'', ענה הבן, ''הירויה נשארה, כי התשע ברחו לקול הירייה!'' כמה נכון! הכסף שנתנו לצדקה, נשארו שלנו. כל השאר, 'זוזים' הם, שזזים מאדם לאדם... כשהציעו לרבי יוסף בן קסמא אלף אלפים דינרים זהב ואבנים טובות ומרגליות כדי שיבוא לדור במקומם סרב, ומשתי סיבות, ראשית, ''כי טוב לי תורת פיך מאלפי זהב וכסף''. ולא עוד, אלא שבשעת פטירתו ''אין מלוין לו כסף וזהב, אלא תורה ומעשים טובים בלבד''. שני דברים אמר, שני נימוקים. האחד, שהתורה חשובה יותר מהרכוש הגשמי. והשני, שהתורה היא הרכוש האמתי, והזהב אינו אלא רכוש מדומה. כי אינו שלו בעצמותו! מסופר שעני התארח על שלחנו של עשיר, ולא הסיר עיניו מפמוט הכסף הענק והמגלף שזהר באור נרות שבת. התמוגג בהתפעלות. אכן, גם העשיר ידע להעריך יצירת אמנות זו: ''הון עתק שלמתי עבורו'', אמר לעני. ''רואה אתה, ואני זכיתי בו בחנם'', גחך העני. העשיר נדהם: ''זכית בו בחינם?!'' חזר על דבריו. מה פשר הדברים? ''הוא שלי כמו שהוא שלך. אתה נהנה לראותו, ואני נהנה לראותו!'' הסביר העני. ''אבל אני יכול לנטלו ולסגרו בארון'', טען העשיר. 'אמת, ואז אני לא אהנה ממנו, ואתה לא תהנה ממנו. אלא מאי, בידך למכרו ולקבל שוויו. האם בכך הוא נחשב לשלך, כי אתה יכול לעשותו לאינו שלך''?!... זהו שאמר מונבז המלך לאחיו, שהוכיחוהו על שבזבז אוצרותיו להאכיל עניים בשנות בצורת, וטענו: אבותיך גנזו ואתה מבזבז?'' ענה להם: ''אבותיי גנזו לאחרים, ואני גנזתי לעצמי'' – ידוע גם הספור אודות רבנו דון יצחק אברבנאל זצ''ל, שר האוצר במלכות ספרד, ששונאיו העלילו שהוא מרבה עשרו ועושק אוצרות הממלכה. יעצו למלך לתבוע ממנו רשימת כל נכסיו. וכך יוכל לעמד על מקורותיהם. בקש שהות של כמה ימים והגיש סכום, כמה עשרות אלפי דוקאטים. קרא המלך: ''עתה ידעתי שאמת בפיהם! הלא סך המתנות שאני עצמי הענקתי לך עולה על הסכום כמה מונים! הריני מחרים כל רכושך, ותערך בדיקה מקיפה!'' ענה רבנו האברבנאל ואמר: ''אדוני המלך לא ביקש לדעת מה סכום הכסף ושווי הנכסים שבידי, אלא מה הרכוש שלי. זה, הרכוש שלי. שכן אלו הסכומים שחלקתי לצדקה ולהחזקת תורה. הם נרשמו לזכותי, ואיש לא יכול לנטלם ממני. אבל השאר, אינו שלי. מפקד הוא בידי ועלול אני לעבדו בכל עת. הנה למשל, עתה, שהמלך החרימם''... זהו שאמרו, אין ''זקן'' אלא מי שקנה חכמה. כי ''זקן נוטריקון: זה קנה. ולכאורה, העקר חסר מן הספר, שבנוטריקון לא מזכרת חכמה. ומדוע לא נאמר שיש לכבד בקימה והדור מי שקנה נכסים. אלא ודאי שקניין נכסים אינו קניין עצמי, חיצוני הוא ועלול להיאבד ולגוז. מה שאין כן החכמה, היא היא הקניין האמתי. ואמרו במדרש: מעשה בחכם שהפליג בספינה עם סוחרים רבים, ושאלוהו היכן סחורתו. ענה: ''סחורתי גדולה משלכם''. חפשו בספינה ולא מצאו דבר משלו. החלו שוחקים עליו. נפלו בשבי שודדי ים שנטלו כל סחורתם והורידום לחוף. ולא היה להם לחם לאכל ובגד ללבשו. נכנס החכם לבית המדרש ודרש. ראו שהוא בן תורה ונהגו בו כבוד גדול, מנוהו לרבם ולווהו מימינו ומשמאלו. בקשם שירחמו על הסוחרים שנשדדו ויכלכלום, ואמר ''הלא אמרתי לכם שסחורתי גדולה משלכם. שלכם אבדה, ושלי קימת!'' אין לנו קניין אמת ברכושנו, אלא מה שהפכנוהו לקניין נצח, בצדקה ובהחזקת תורה! דבר אל בני ישראל ויקחו לי תרומה מאת כל איש אשר ידבנו לבו תקחו את תרומתי (כה,ב) ידועה קושייתו של האלשיך הקדוש: מדוע נאמר "ויקחו לי תרומה" ולא "ויתנו לי תרומה"? במדרש רבה מבואר העניין: ללמדך שהנותן תרומה למצווה לוקח ומרוויח יותר משווי הכסף והזהב שנתן ולפיכך נאמר "ויקחו". וכתב האר"י ז"ל, שכל מצווה שאדם עושה נרשמת אות אחת מכ"ב אותיות התורה הרמוזה באותה מצווה על מצחו, וכשהוא עושה מצווה אחרת נמחקת האות הראשונה ונכתבת האות של המצווה השנייה שעשה, אבל אות של מעשה צדקה אינה נמחקת לעולם, ועל כך אומר הפסוק "וצדקתו עומדת לעד". כל אחד יתאר לעצמו איך נראה מצחו, כמה אותיות ומעשים של צדקה חקוקים עליו. אוי לו לאותו אדם שבמצחו יש רק אות אחת ושאר המצח נקי...! ומכאן יסוד גדול לנותן הצדקה עד כמה צריך הוא לעשות זאת בסבר פנים יפות, ודרושה מאתו חכמה גדולה למען נתינת הצדקה באופן שהמקבל לא יעלב ולא ייפגע. מעשה נפלא על כך מופיע בספר "מחשבת התורה": מסופר על רבי אברהם אבן עזרא, מפרש התורה הנודע, שהיה כל חייו עני מרוד ונדד ממקום למקום. באחת מתקופות נדודיו הגיע לפני שבת לעיר אחת. באותו מקום היה נהוג שבעלי הבתים של העיר מקבלים אורחים לפי סדר מסוים קבוע, שאין לשנותו. בשבת זו מקבלים אורחים תושבי העיר שהגיע תורם, ובשבת הבאה מארחים את האורחים הבאים אחריהם בתור. איתרע מזלו של האבן עזרא שהיה צריך להתארח אצל אדם שהיה מפורסם בקמצנותו הגדולה. אותו אדם, במטרה לחסוך מהוצאות השבת, היה נוהג לרוץ לשוק מאוחר מאוד סמוך לשבת ולקנות את שיירי המאכלים שנותרו ביד המוכרים, שיריים אלו נמכרו באותה שעה בזול. לאחר מכן הוא מיהר לביתו וביקש מאשתו שתכין אותם מהר כדי שתספיק לבשלם לפני שבת. ובאותו יום שישי, שבו הגיע האבן עזרא לעיר, עבר בעל הבית בשוק בשעה מוקדמת, שלא כדרכו, וראה שם דג יפה וטוב וחמד אותו בלבו. הוא התמקח שעה ארוכה עם המוכר עד שהצליח להוריד את מחירו ולקנותו. והנה לפני כניסת השבת נודע לו מהממונה על האורחים שהגיע תורו לקבל אורח לאותה השבת. פניו של אותו אדם חפו. צר היה לו מאוד לתת לאורח מנה יפה מאותו דג. קמצנותו הייתה כה גדולה עד שלבו לא אפשר לו לתת משלו לזולתו. בלית ברירה הוא רץ שוב לשוק וקנה שלושה דגים קטנים, ישנים ומעופשים עבור האורח. בבואו הביתה הוא ביקש מאשתו שבליל שבת תגיש לאורח את הדגים הזולים והישנים, והוא עצמו ימצא כבר דרך שלא לאכול אותם בתואנה כל שהיא. לאחר מכן, כאשר האורח יהיה שבע מהמאכל הרע, יאכל הוא את הדג היפה. בליל שבת כאשר התקרבו בעל הבית ואורחו האבן עזרא לבית, הריח האבן עזרא את ריח הדגים המעופשים והבין מיד מיהו מארחו ומהי מגמתו, אך לא אמר מאומה. והנה, לאחר הקידוש ונטילת ידיים כאשר הגישה בעלת הבית את הדגים המעופשים לאורח, גחן האבן עזרא אל אחד הדגים והחל ללחוש לו מילים שונות, לאחר מכן הוא עזבו ופנה לדג השני וכן לשלישי. בעל הבית תמה מאוד על מעשיו של אורחו ושאל אותו לפשר מעשיו והאם ח"ו אין הוא עושה כישוף בלחשיו עם הדגים. ענה לו האבן עזרא שהוא כותב פירושים על התורה ותמיד הוא רצה לברר כיצד התרחשה קריעת ים סוף. והנה עתה בראותו דגים ישנים מאוד הוא סבר שהם מאותה תקופה ויהיה באפשרותם לספר להם על קריעת ים סוף, אולם הדג הראשון לא זכר וכן השני, ואילו הדג השלישי אמר שיתכן שאחיו הגדול הנמצא במטבח זוכר זאת. בעל הבית הבין את הרמז והתבייש על כך שהוא נהג במידה כ"כ בלתי הגונה כלפי אורחו. הדברים חדרו ללבו והוא החל מהרהר על דרכו הנלוזה ועל מידת הקמצנות הקיצונית שאליה הוא נגרר עד שחייו וחיי בני משפחתו הפכו לקשים, עצובים ובלתי נסבלים. המעשה מלמד אותנו שמידת הקמצנות פוגעת בראש ובראשונה באדם עצמו, עד ששבתותיו נעשות חול וכל חייו הופכים למסכת של צער. הדרך היחידה היא להתנער מאותה מידה רעה, להיות בעל לב רחב, ולהוציא הוצאות כראוי ולחיות חיים שיש בהם הנאה מעולמו של הקב"ה. על כך ציוותה התורה: "ויקחו לי תרומה", התרומה הינה גם לקיחה, היא מסייעת לאדם לחיות כראוי בעולמו של הקב"ה. התורה מצווה גם: "פתוח תפתח את ידך", פתיחת היד פותחת גם את הלב, ולבו של האדם מסוגל באותה שעה הן לקיים מצוות והן ליהנות מעולמו הנפלא של בורא העולם, וידע האדם שעיקר מה שיש לו בממונו הוא מה שנותן לצדקה. וגם אם יש לו ממון הרבה אך מונח הוא כאבן שאין לה הופכין, ולא נעשה בו כל שימוש. דומה הוא ממש לסוכר הנמצא בשק גדול ובתוכו זבוב, ואותו זבוב מתהלך להנאתו ואוכל מהסוכר. האם יכול הזבוב להתפאר שהוא עשיר ויש לו הרבה אחרי שהוא סגור בתוך השק. והרי אין בכוחו ליטול הכל. כן גם לגבי העשירות, ממון אשר נותן אדם ממנו לאחרים שייך לו. הנותר כלל אין בטוח ששלו הוא. וב"ראשית חכמה" נאמר: "הרחמנים ומאכילי רעבים ומשקי צמאים ומלבישי ערומים ומחלקי צדקות עליהם נאמר 'אמרו צדיק כי טוב'". בזוה"ק פר' בשלח נאמר: חשובה צדקה שלאחר פטירת הנותן מקדמת והולכת לפניו הצדקה ומושכת אותו למקום עליון קדוש ונורא שנקרא "כבוד", להיצרר שם בצרור החיים כמ"ש "והלך לפניך צדקך כבוד ה' יאספך". ומעלתה גדול עד מאוד לזכות בבנים צדיקים כי רק הנשמות הגדולות זכו אבותיהם לנוחלם בזכות מצוות הצדקה וגמילות חסידים שעשו. וידוע על תלמידי חכמים גדולים שהאירו את העולם בתורתם בזכות מצוות הצדקה של הוריהם. וידוע שגם הבעש"ט הקדוש ירדה נשמתו לעולם הזה בזכות צדקות אביו שהרבה לגמול חסידים דבר אל בני ישראל ויקחו לי תרומה מאת כל איש (כה,ב) רבים מהמפרשים מסבירים כל אחד לפי דרכו מדוע כתוב "ויקחו לי תרומה" הרי לכאורה היה צריך להיות כתוב: "ויתנו לי תרומה". גם הרה"ק רבי צבי הירש מרימנוב זי"ע נתן הסבר מיוחד לכך (כפי שנביא בהמשך), וזאת על פי דרכו בקודש לקצוב סכומי כסף ולהשיתם על הבאים לפניו לבקש את ברכותיו. דרך מיוחדת זו, אשר כמעט ולא נהוגה הייתה אצל צדיקים אחרים, כי אם לפרקים ובמקרים נדירים, הייתה אצלו דרך קבועה ומקובלת, אשר עסקה בדרך כלל, בסכומים גבוהים ולא מבוטלים... הנהגה זו אשר במבט ראשון נראית לאדם הפשוט כבלתי סבירה הונהגה על ידיו בעוז ובתעצומות ובכך מרבה היה לפעול ישועות לבאים להתברך בצלו. גדולי דורו הם אשר הבינו וידעו כי סכום המושת על ידיו, הריהו בבחינת פדיון נפש, אשר ממנו אין לשנות או לגרוע. ממאורע למאורע נוכחו הכל לדעת ולהבין כי עניינים נשגבים יש לו בכך וזו דרכו להביא מזור וישועה לבני ישראל. הרה"ק בעל הדברי חיים מצאנז זי"ע, היה מתאונן כל ימיו ומביע את חרטתו, על אשר הרהר בתחילה נגד הנהגתו זו של הרבי מרימנוב, וכה היה מספר: כאשר הגיע לראשונה להסתופף בצלו של הרבי רבי הירש זי"ע, פגש במקום יהודי עני ואביון, אשר בא להתחנן על בנו החולה שיחיה. השיב לו הרבי, כי מוכן הוא לברכו ואף להבטיח כי בנו יתרפא, אך בתנאי שיקדים וייתן סך שמונה עשר זהובים, טבין ותקילין. היהודי העני, אשר מן הסתם לא נפגש בסכום כזה מימיו, החל מורט בשערות ראשו ומצווח ככרוכיה: "רבי! מנין אצליח להשיג סכום עתק שכזה?! הרי גם בלאו הכי גוועים בני ביתי ברעב!"... "אין זה מענייני!" השיב לו רבינו בקור רוח "מצדי, רשאי אתה למשכן את כל תכולת ביתך, משולחן וכסאות ועד כרים וכסתות, ובלבד שתביא לי את הסכום במלואו, אפילו לא אגורה פחות!"... "כשומעי את כל זאת" סח הצדיק מצאנז "נתפלץ לבי בקרבי, ולא יכולתי לעמוד מנגד ולהחריש. המתנתי לעני עד שיצא מחדר הרבי, ניגשתי אליו בלאט ואמרתי לו: "אינך צריך לכל זה! אני אתפלל להקב"ה עבור בנך, והוא יחלים, בעז"ה, גם מבלי שתשלם אגורה!" ואכן, כך היה. העני הלך לביתו שמח וטוב לב, ועם בואו, מצא כבר את בנו הילד בריא ושלם. ברם, לא חלף זמן רב, ולפתע פתאום, נפטר הילד במיתה חטופה, רחמנא ליצלן... הידיעה, אשר הגיעה לאוזניו של הצדיק מצאנז, נפלה עליו כרעם ביום בהיר. עתה התחוור לו, כי לא על עסקי ממון נתן רבינו את דעתו, אלא שכל כוונתו הייתה, לבטל גזירה רעה מעל היהודי, וכי לא ניתן היה לבטלה כי אם באופן זה בלבד. "כל ימי אינני חדל להצטער!" מפטיר היה רבי חיים אחרי סיפורו "מדוע הכנסתי את ראשי בין ההרים הגדולים?! למה זה התערבתי בעסקיו של הרבי רבי הירש?!... וכך סיפר לימים משמשו הנאמן של הרה"ק בעל הדברי חיים מצאנז זי"ע על דו שיח שהתנהל בנוכחותו, בין רבו הקדוש מצאנז, לבין אחיו, הגה"ק רבי אביגדור מדוקלא זי"ע: הפותח, היה הגאון מדוקלא, אשר נענה ואמר, כי טובה גדולה טמונה בהמצאת ה"טלגרף". שכן, באמצעותה, יכול אדם הנתון בצרה, להודיע עליה לרבו הצדיק, הדר בריחוק מקום, כדי שיתפלל עליו. השיב לו ה"דברי חיים": "צדיק כזה, אשר אינו יודע מעצמו על חוליו של החסיד, עד כי יש צורך להודיע לו זאת בטלגרף חבל לבזבז מעות על משלוח טלגרף אליו!"... והמשיך וסיפר: "באחת מנסיעותיי, אל הרבי רבי הירש מרימנוב, שהיתי בחדר קודשו פנימה, כאשר בא לפניו אדם אחד אשר הכרתי היטב, אשר התפרנס מייצור צמר-גפן, והגיש לו 'קוויטל' (פתקא). נענה הרבי והורה לו לתת פדיון בסך שמונה עשר רובל-כסף. סכום עתק ממש! כשומעי זאת, התחייכתי שלא ברצוני. "משהבחין הרבי רבי הירש בחיוכי, פנה אלי ושאלני לפשר הדבר. השבתי לו, כי גם אם ימכור האיש את כל ביתו ורכושו, לא יעלה בידו הסכום הנקוב. אך הצדיק לא נרתע מכך, והשיב לי: "וכי מה יכולנו לעשות, כאשר מן השמים מראים לי, שזהו הסכום המושת עליו ואותו עליו לתת?!" "האיש הלך מבלי לתת" סיים ה"דברי חיים" את סיפורו והשם הטוב יציל אותו ואת כל בית ישראל, מן האסון המר אשר פקד אותו כבר ביום המחרת! "אמנם" המשיך ה"דברי חיים" ואמר "אילו היה אותו אדם מציית ופורע את הסכום העצום, חרף המאמץ העל טבעי שנדרש לכך, הרי בוודאי ניצל היה מן הגזירה האיומה". "ללמדנו, כי הצדיק האמתי, רואה את הצרה הממשמשת ובאה על האדם עוד בטרם תבוא, הוא יודע עליה גם ללא טלגרף, והוא אף מקדים ומכין לאדם את הכופר ואת הפדיון, כדי להצילו מרדת שחת!"... ושוב מעשה דומה, בכפרי אחד אשר בא לבקש את ברכת הרבי מרימנוב, כדרכו מידי עידן בעידן. אלא שהפעם, דרש ממנו הרבי סכום עצום כתמורה לברכתו. פנה הכפרי אל חתן הרבי, רבי אריה לייביש, אשר הכירו מימים ימימה, והתחנן לפני כי ימליץ עליו לפני הרבי, לוותר לו על הסכום הגדול והכבד. נענה רבי אריה לייב לבקשה, ונכנס לתנות לפני הרבי את מצבו של האיש, המכלכל אך בקושי לחם לפי הטף, ולבקש לוותר לו על הסכום הגדול אשר הושת עליו. לאחר הפצרות מרובות, ומשום כבודו של חתנו, ניאות הרבי וויתר על הסכום אשר דרש. ואולם, עד שלא יצאו ימים אחדים, חזר הכפרי כשידיו על ראשו והוא מתלעלע בבכיו מאין הפוגות. אך בקושי ניתן היה להבין את הסיפור הנורא שהיה בפיו: דליקה נפלה בביתו שבכפר, כל משקו נשרף, וגם בנפשות ביתו פגע האסון המר. שלח הרבי לקרוא לחתנו אליו החדרה, הצביע בפניו על הכפרי האומלל, ואמר: "עד מתי לא תדעו ולא תבינו, כי אם הקב"ה אמר למשה רבינו, עליו השלום "ויקחו לי תרומה", ולא אמר "ויתנו לי תרומה" הרי זה משום שכאשר מידת הדין מתוחה על יהודי וצריך להצילו ממנה, כי אז שומה על הצדיק לקחת ממנו תרומה ביד חזקה ובזרוע נטויה, מבלי להתחשב בשום בקשות ותחנונים!"... ויקחו לי תרומה מאת כל איש אשר ידבנו לבו תקחו את תרומתי.(כה ב) (מנחם יעקובזון) דרש פעם הגה"ק רבי יושע בער מבריסק זי"ע באסיפה של צדקה ואמר: בצדקה צריך להיות "בכל", "מכל", "כל" ! כמובן שאף אחד מהנאספים לא הבין מה משמעותה של דרוש זה. אמר להם רבי יושע בער בואו ואסביר לכם: לילך ולאסוף כספים לצדקה צריך "בכל", עם כל אחד ואחד שמוכן לכך, ואין לו לאדם להקפיד אם לכבודו היא ההליכה ביחד עם פלוני או לא. לקחת נדבה צריך "מכל", מכל אחד ואחד, מכל מי שרק אפשר. ולקחת צריך "כל", כל סכום שהוא, ולא להיות ברוגז על הנותן... וזהו גם מה שהתורה אומרת: "ויקחו לי תרומה" באיזה אופן: "מאת 'כל' איש אשר ידבנו לבו" - עם כל הדרשות שדורשים עם המילה 'כל' "בכל" "מכל" "כל"... ''דבר אל בני ישראל ויקחו לי תרומה'' (כה ב) (לקוטי אמרי א-ל, הג''ר יחזקאל מאיר מבגדד) אל לו לאדם להתעצל להקדיש את חייו לתורה ולצדקה, כי כל מה שמקדיש ונותן מזמנו כביכול, ידע שזה עצמו יהיה לו בעולם הבא, עולם הנצח והשכר. וכאותו המעשה בעשיר אחד, שכרוב עשירותו כן גודל קמצנותו, הוא לא נתן אף פרוטה לצדקה, לא הכניס עני לביתו ולא נתן פריסת רגל לגבאי צדקה, הוא טען כי בזעת אפו עמל על רכושו, לכן לא ייתן לאחרים את חילו. יום אחד ישב בבוסתנו, ומשרתו הגיש לפניו את סעודתו, מיטב המאכלים והמעדנים הביא. הביא המשרת מגש גדוש אורז ובשר צלי, אך נתח מכובד של בשר נפל על הארץ והתלכלך באדמת הגן. נתכמרו פני העשיר, ולפתע ראה עני עומד מאחורי הגדר, עיניו לטושות אל השולחן העמוס ופיו מגיר ריר בתאוות בולמוס, הורה העשיר להביא לו את הנתח שנפל, והעני חטפו בחמדה ובלעו בעודו בכפו. השתבח העשיר בלבו בנדיבותו, ומאכלו ערב לו בכפלים. בערב ראה בחלומו, כיצד נמצא במקום זר, בוסתן נאה רחב ידיים, ושולחנות ערוכים בו, ובהם מסובים אנשים רבים, מלצרים חופזים עוברים בין השולחנות וידיהם עמוסים מגשי מאכלים. נעור בו תאבונו, וישב לשולחן, קרא לאחד המלצרים החולפים על פניו, וביקש שיביא גם לו ארוחה, סעודת מלכים, מוכן הוא לשלם במיטב כספו. המלצר נענה לבקשתו, וכעבור רגע הגיש לפניו מגש ענק ריק, מלבד צלחת זעירה ובה נתח בשר מלוכלך בעפר וחול. ברוב טכס הניח המלצר את הצלחת לפני העשיר. חורו פני העשיר ואמר: מה זאת, הלא הזמנתי סעודה כיד המלך, אשר בידי לשלמה בטבין ותקילין... אמר המלצר: כאן הוא עולם השכר, אמצעי התשלום היחיד הוא המצוות שנעשו בחיים, מה שנתת שם לאחרים – אתה מקבל כאן לעצמך. הקיש העשיר משנתו, ורוחו התפעמה, למן אותו יום פיזר נתן לאביונים וצדקתו עמדה לעד. מה באמת חשוב (ס. ר. מאיר) 31 פסוקים בלבד מקדישה התורה לבריאת העולם, בספר בראשית. החל מהשבוע, בפרשת "תרומה", מוקדשים 450 פסוקים לבניית המשכן במדבר. מדובר בהוראות מפורטות ומדוקדקות של בנייה, הכנה, תפירה והקמה. למה הקוסמוס כולו מתואר בקצרה? למה המשכן, האוהל שהיה המרכז לעבודה הדתית-רוחנית במדבר, מתואר באריכות? פרשנים רבים השיבו כך: התורה לא מתעכבת על תיאור העולם, לשם כך יש ספרי מדע ואלבומי תמונות. התורה מתעכבת על מה האדם אמור לעשות בתוכו. וזאת התרומה אשר תקחו מאתם זהב וכסף ונחשת (כה,ג) שואל רבנו יוסף חיים בספרו "אדרת אליהו": המלה "מאתם" לכאורה מיותרת, שהלא גם אילולא נאמר הדבר בפרוש, היינו מבינים שמאתם באה התרומה, והיה די באומרו "וזאת התרומה אשר תקחו זהב וכסף ונחשת". עוד הקשה: מפני מה ציוה השי"ת להביא לצורך מלאכת המשכן ט"ו מינים של תרומות - זהב, כסף, נחושת, עורות אילים, עצי שטים וכו', ולכאורה היה לו לצוות על ישראל לעשות את כל המשכן מזהב שהוא המובחר מכל, או לכל הפחות מזהב וכסף בלבד, ומדוע ציוה שיביאו גם נחושת ושאר מינים שהם זולים יותר? ועונה ה"אדרת אליהו" תשובה אחת על שתי השאלות: מדובר הרי בצבור גדול שנדב לצורך הקמת המשכן, ובתוך עם רב כזה אי אפשר שיהיו כולם שווים לטובה בנתינת התרומה, כי יש אשר יתנדב בשמחה, בטוב לבב ובזריזות, ואלו יהודי אחר נודב את אשר הושת עליו בעצלתיים ולבו בל עמו. ורצה השי"ת שתהיה הנדבה בשמחה ובטוב לבב, באהבה וברצון ובזריזות גדולה, וגם רצה שלכל ישראל יהיה חלק וזכות בבניין המשכן, ואם יצווה שיעשו הכל מזהב דווקא, הגם שוודאי היו ישראל מקיימים את צוויו יתברך, מכל מקום אפשר שלא היו כולם מתנדבים, וגם אם היו כולם מתנדבים - חלקם לא היו מביאים את נדבתם באהבה, ברצון ובזריזות גדולה. לכן ציווה שתהיה הנדבה מכמה מינים, ביניהם מינים זולים, כנחושת וכיוצא בה, ומעתה ודאי יביאו כולם נדבה לצורך המשכן בלב שמח, כי מי שצרה עינו להביא כסף וזהב - יביא נחושת, שמחירו זול יותר, ונמצא שלכולם יהיה חלק בנדבת הרצון והשמחה. זהו שנאמר: "וזאת התרומה", כלומר הרי הנך רואה שצוויתי להביא תרומה גם מינים זולים יותר. ומדוע? משום שרוצה אני ש"תקחו מאתם", כלומר מכללות עם ישראל, ולא מיחידים בלבד, לכן אני מצוה על "זהב וכסף ונחושת ועורות אילים מאדמים וכו'", כדי לזכותם שיוכלו כולם להביא את תרומתם בלב שלם. אבל בלאו הכי אפשר היה לעשות את כל המשכן וכליו מזהב דווקא או מכסף וזהב דווקא, ולקחת את כל התרומה מאיש פרטי נדיב לב או מקצת אנשים פרטיים אשר יודע ה' את טוהר לבם שיתנו גם את המובחר שבידם בשמחה ובטוב לבב. זהב וכסף ונחושת (כה ג) (החתם סופר) כותב החתם סופר: זהב וכסף ונחושת, אלו הימים שבהם קוראים בתורה. ז בשבת, ה בחמישי, ב בשני, בימות השבוע. כ כיפורים, ס סוכות, פ פסח, פורים. נ נרות חנוכה, חודש, (כולל ראש השנה שהוא גם ראש חודש) ש שבועות, שמיני עצרת שמחת תורה ת תעניות. ליכא מידי דלא רמיזא באורייתא. ''ועֹרֹת אילים מאדמים ועֹרֹת תחשים ועצי שיטים'' (כה ה) (יוחנן ריינר)
דרשו חז"ל (בגמרא שבת כח) תחש שהיה בימי משה בריה בפני עצמה היה, וקרן אחת היה לו במצחו, ולפי שעה נזדמן למשה ועשה ממנו משכן ונגנז. והקשו שהרי כתוב ביחזקאל, "ואנעלך תחש", שכל הארבעים שנה היהודים במדבר עשו ממנה נעלים? זה לא סותר את מאמר הגמרא, כי היה שני מיני תחש אחד טמא ואחד טהור ולשניהם יש הרבה גוונים וצבעים, והטמא היה מצוי ועשו ממנו נעלים (מעניין נעלים צבעוניות???) אבל הטהור היה רק זמני לצורך המשכן בלבד. וכפי שכתב הרבינו בחיי שלא הוכשר למלאכת שמים אלא בהמה טהורה בלבד שנאמר למען תהיה תורת ה' בפיך, ודורשים מן המותר לפיך.
וקשה, מדוע התכלת היה ממין טמא, שהוא דם של חילזון, ואילו תחש הייתה הקפדה שיהיה ממין טהור?
אלא נראה לי, במחשבה קצת מעניינת, תארו לעצמכם שהקדוש ברוך הוא היה עושה נס והיה חד פעמי תכלת ממין טהור, אז כל פעם שהיינו לוקחים תכלת לציצית מחלזון טמא, היה לנו צביטה בלב כי זה מצווה כביכול לא מושלמת, כי פעם היה תכלת כשר ובורא עולם למשכן לא רצה והכין סוג טהור, לכן בורא עולם העדיף כביכול לוותר ולא לעשות תכלת כשר, בכדי שנרגיש שעשינו מצווה מושלמת ללא תחושת פגם חלילה.
ואם נכונים הדברים, זה מלמד אותנו עד כמה חשוב שבן אדם ירגיש שעשה מצווה בשלמות, גם שיתאמץ קודם וגם בשעת עשייתה באופן המושלם ביותר, והתחושה העילאית שיש אחרי המצווה המושלמת היא נפלאה ומרוממת, אבל פרט קטן יכול לתת לנו תחושת חסר ותסכול וחוסר נחת וייאוש חלילה, אז חשוב להקפיד אפילו על הפרטים הקטנים שלא יפגמו בשלמות המצווה. וכן נלמד עד כמה להיות רגיש לתחושת השני שיחוש שעשה דבר מושלם עד כדי וויתור על הרצונות שלנו.
ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם (כה ח) (רוני גולדברגר) פרשת תרומה מתארת את הדקדוק בו צריך היה לבנות את המשכן. הפרטים היו מאוד מדויקים, חומרי הגלם היו מאוד יקרים (זהב, כסף וכו') ודרושה הייתה השקעה רבה מצד בני ישראל. השאלה היא מדוע הקדוש ברוך הוא צריך את כל זה? הרי הבורא בוודאי לא זקוק לחומריות, לזהב או לכסף. הוא נמצא בכל מקום, כך שהוא לא צריך שנבנה לו משכן. אז מדוע בכלל הוא נתן לנו את כל הציוויים הללו? התשובה נמצאת בתחילת הפרשה, עוד לפני כל התיאורים של המשכן: "ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם". הקדוש ברוך הוא לא רוצה לשכון בתוך המשכן המפואר שנבנה לו, אלא הוא רוצה שנעשה את ההשתדלות שלנו ונעבוד על עצמנו, כך שהוא ישכון בתוך כל אחד מאתנו. אנשים רבים יודעים שהעיקר הכוונה בלב. הבעיה היא שכאשר סומכים על הכוונה בלבד, מהר מאוד מאבדים את האמונה ושוקעים בתוך עולם גשמי של עבודה, חומריות ותאוות ללא כל רוחניות. לעומת זאת, כאשר אנו פועלים פעולות חיצוניות ומקיימים מצוות, אנו משאירים את הקדוש ברוך הוא במחשבה שלנו במשך כל היום וכך זוכים להגיע לכוונה אמתית בלב. אדם שחושב שהעיקר הכוונה, אך לא מניח תפילין ולא שומר שבת, לא יוכל להגיע לכוונה אמתית ושלמה. אדם שחושב לפני כל דבר שהוא אוכל איזו ברכה צריך לברך ובמשך כל היום לומד תורה ומחפש אילו מצוות לקיים, שומר על הכוונה שלו טהורה. הקדוש ברוך הוא לא צריך את המשכן, הוא אומר לנו שהוא לא מתכוון לשכון בו, אלא בתוכנו. אלא שכדי להגיע לכך, אנו צריכים להתאמץ ולהכין לו מקום בתוכנו, על ידי פעולות גשמיות כמו בניית המשכן, מתן תרומה והשקעה של כסף וזהב. גם היום כדי להגיע למצב שהקדוש ברוך הוא יוכל לשכון בתוכנו, אנו צריכים לעשות הכנות מתאימות לכך. לנקות את עצמנו מעבירות, לקדש את עצמנו במצוות ולתקן את המידות שלנו, כך שנכין את המקום המתאים לשכינת הקדוש ברוך הוא בתוכנו. בהיכלו כולו אומר כבוד (יחיאל מיכל מונדרוביץ(' פרשת תרומה היא ראשונה בסדרת חמש פרשיות העוסקות בציווי 'וְעָשּו לי מִקְדָש וְשָכַנְתִי בְתוֹכָם'. המשכן שעשה משה במדבר, בתי המקדשות בירושלים, ועד ימינו 'בתי מקדש מעט', הם מרכז חיי הנפש היהודי .וְשָכַנְתִי בְתוֹכָם, בתוך כל אחד ואחד. המשכן מהווה ראש-גשר בין מבנה חומרי לבין עולם הנצח והצח. לאחר הקדמה ארוכה, בו מביע בעל ספר החינוך זהירות בגשתו אל הקודש, הוא מבאר את מהות הפאר המופלג בבית ה'. שפעת זהב טהור, גילופי עץ מעשה אומן, בדים ארוגים במיטב החוטים, עורות מעובדים ועימהם עור התחש המרהיב והנדיר. בגדי כהונה בשיא ההידור, שזירות זהב, מקבץ של אבני חן נדירים. כל הפאר הכבוד למען מטרה אחת, לדבריו של בעל החינוך, והיא, לעורר בקרב באי הבית הגדול והקדוש את ההכנעה המתבקשת לה' והתעוררות כוונת הלב אליו יתב"ש. האדם נכבש ונפשו נמסה מול הדרת כבוד ה' נבקר נא בירושלים שלפני אלפי שנים. בשערי העיר הקדושה נפגשים סוחרים שזה עתה הגיעו ארצה. הנה יורדי הים, מלחים ממולחים, שהביאו לנמל יפו מטען עמוס בסחורות, שצברו בהפלגתם המסחרית לאורך נמלי הים התיכון. כנגדם, שיירת הולכי מדבריות שבאו מן ארצות קדם, וגמליהם נושאים מכלול רחב, מתכשיטים ועד בשמים. לתגרים הללו ערך משותף: מסחר. ממון. רווח. יודעים הם שמחויבים על פי תודה 'לעבור' בבית המקדש ולהביא קרבן תודה, על לחמיו, עם תום מסעם המסוכן. יתכן ויש מי מהם שרוצה 'לצאת ידי חובה', חושב על מינוי שליח להולכה, או שיטה אחרת להיפטר ממעמסה זו. אך בהגיעו לבית ה', בראותו את ההוד הנאדר בקודש, את 'מראה כהן' הלבוש במיטב בגדי הפאר ולבושי שרד, ניעור ליבו בהדרת קודש. האווירה אופפת וכובשת. הוא נשאב לעבר הנצחיות, ואת מחשבות החומר משאיר מחוץ להר הבית יחד עם מקלו ופונדתו. הנה המחשה לתובנה שֶטָבַע בעל ספר החינוך 'אחרי הפעולות נמשכים הלבבות'. כבר אין הסוחרים הללו באים 'להביא' תודה. הם באים לומר תודה! להרגיש כִ י טוֹב יוֹם בַחֲצֵרֶיָך מֵָאלֶף. מה השפיע עליהם? מה עורר אהבה שֶמַיִם רבים לא יכבוה? ההוד וההדר לחי עולמים! חכמת התורה נצחית, ומעשית אף בָהֹוֶה. כאשר נער צעיר נכנס לישיבה קטנה השוכנת בצריף עלוב ומט ליפול, כאשר ילדה לומדת בחומש מרוט ומודבק מהדורת 'לוין אפשטיין' אותה ירשה מִסַבָתָה, כאשר ילד בגיל הרך מובל ל'מכינה' טחוב בפאתי מקלט, מה יעורר את ליבותיהם ומה ירחיב את נפשותיהם? ה'תלמוד תורה' הראשון בעולם נפתח בירושלים ע"י הכהן גדול יהושע בן גמלא. התוספות מוסיפים נופך )ב"ב כא) שכאן יושפעו תלמידי ה'חיידר' מאוירת הקודש וערפילי הטוהר. לבם יִפָתַח כפתחו של היכל לאהבת תורה ויראת שמים. אדם מושפע מהסביבה. למרות עיקרון הצניעות והפשטות, הגם ש'התורה חסה על ממונם של ישראל', הרי 'אין עניות במקום עשירות'! לְ רוֹמֵם אֶת בֵית אֱ-לקֵינּו )עזרא ט) הוא צו קודש! נשקיע בְחָזּות הכיתה (אולי יש לרענן את תמונת הסטייפלר בה מופיע שליט"א?) ספרי לימוד מאירים מגרים את קשב התלמיד, ובאמת, כמה כבר חוסכים כשמוחקים ספר משומש יד שלישית? (בית מדרש נקי ומטופח יעורר כוונה בתפילה) כוס ריקה איננה מאפרה, ומבוא וכניסה אינם מחסני שקיות. (דף עבודה נקי) ולא שכפול דָהּוי מימי מכונת- כתיבה וסטנסיל (מושך את חשקת התלמיד. רחמנא ליבא בעי! נפעיל חיצוניות להתעוררות הפנימיות! בהצלחה בעבודת הקודש! ''וציפית אותו זהב טהור מבית ומחוץ תצפנו''(כה יא) (הפרשה המחכימה - פרשת תרומה) מבואר שהארון היה זהב מבפנים וזהב מבחוץ, ובתוכו עץ. ושמעתי לרמוז בזה, ישנם אנשים שמבחוץ מתנהגים למופת, ממש 'לב זהב', מגישים הם עזרה לכל הנצרך, אבל כאשר מגיעים לביתם, פתאום נעשים משהו אחר ושם אינם יודעים להטות שכם ולהגיש עזרה. דבר זה מגונה, כי אדרבה האדם נמדד דווקא לפי התנהגותו בבית, וכפי המובא בשם רבי חיים ויטאל זצ''ל שהמקום האמתי של תיקון המידות ועידונם הוא ביתו של האדם. מאידך ישנם אנשים שיודעים לעזור רק בבית, לנשותיהם ולבני ביתם, אך לאנשים בחוץ כאילו שכחו שיש מצות חסד. גם זה לא טוב, שהרי כל ישראל אחים, וצריך לעשות חסד עם כל בריה בעולם, גם אם אינו נמנה בדיוק עם בני משפחתו, או עם חוג קהילתו וכדומה. לכן אמר הפסוק ''וציפית אותו זהב טהור מבית ומחוץ'', שכיון שהמידות הם קודמות לתורה והם ציפוי לארון הרומז על התורה, לומר שבשביל להיות בעל תורה, צריך להיות 'מצופה זהב טהור' שהם מידות טובות, גם 'מבית' כשהוא בביתו, וגם 'מבחוץ' כלפי אנשים אחרים. אמנם האמצע היה מעץ ולא מזהב טהור, לרמז שכל זה רק במידותיו יהיה זהב טהור, אך בעצמו יהא כמו עץ, שלא יהיה בעל גאווה, אלא יהא ענו ויאחז עצמו כעץ פשוט, ורק כך תוכל התורה להיתפס אצלו, כי התורה הולכת רק למי שמקטין את עצמו ומתנהג בענוותנות. וכן כתב החיד''א ''הארון היה מצופה זהב מבית ומחוץ, כך תלמיד חכם שהוא כלי מחזיק התורה צריך שהיא תוכו כברו, ואף שיש חומר והוא בשר ודם, צריך להשתדל שהחומר יכלכל את הצורה שכמעט אינו ניכר חומר שבו, כמו הארון שבתוכו עץ ולא ניכר אלה הזהב המצפהו, כך התלמיד חכם על ידי מידות טובות וענוותנותו מבית ומחוץ כמעט מכסה את עצמיותו''. פורצי המנעולים (גד שכטמן) “את רכושי אני מצווה לחלק שווה בשווה בין כומר העיירה, לרב היהודי. בתנאי אחד”... הנוכחים קינאו ברב ובכומר על כך שעשיר העיירה הוריש להם את כל הונו. את התנאי של העשיר, היו רשאים לשמוע רק הרב והכומר. למחרת נפגשו הכומר והרב ברחוב הראשי. הרב שאל: “מילאת את התנאי בקברו?” 5,000$ שביקש העשיר, הנחת הכומר אישר שהוא אכן מילא. “ואתה?”, שאל את הרב בסקרנות. הרב השיב שהוא בדרכו לבנק בכדי למלא את חלקו. למחרת פוגש הכומר את הרב ושואל בלהיטות: “הנחת לו כבר את הדולרים בקבר?” הרב חייך והשיב: “יהיה לו קשה לסחוב כל כך הרבה דולרים למעלה. שמתי 10,000$, צ’ק מזומן למוטב בלבד ע”ס שלך”... ולקחתי עודף את ה- 5000$ *** פרשת המשכן וכליו מתחילה בציווי לבני ישראל לנדב משלהם תרומה לצורך עשיית המשכן. בפשוטם של דברים עמדו שתי סיבות מאחורי הציווי: האחת, בכדי שתשרה שכינה בתוכם. השנייה, המשכן הינו כפרה על חטא העגל. עבור כל אחת משתי הסיבות האמורות, הוצרכו בני ישראל להקריב משלהם בכדי לזכות לזה. אולם לשון התורה “ויקחו לי תרומה”, מוזרה לכאורה. היה צריך להיאמר: “ויתנו לי תרומה”. וכבר עמדו על כך מפרשי המקרא איש איש לפי דרכו וביאורו. וכדרכנו מפעם לפעם, בכדי לתת זווית מבט חדשה לבאר את לשון הפסוק, נשתמש במעשה: שולחנו של רבי אריה לייב, הידוע בכינויו ה”סבא משפולי”, ראה סכומי עתק מדי יום ביומו. מאות יהודים שבאו לקבל ברכה, עצה, או מעט אידישקייט, חפצו מאוד ליהנות את הצדיק במתת- יד, והותירו על שולחנו פדיון נפש. ה”סבא” היה ידוע במידת הצדקה הגדולה שעשה, וכל אימת שהיו ברשותו מעות היה מפזר הון רב. ההסדר היה קבוע: אלו הזקוקים לישועות נתנו מעות, ואלו הזקוקים למעות ניגשו לצדיק לקבל מידו את אשר חסר להם. באחד הימים ניגשו קבוצה ממקורביו של ה”סבא” וקבלו באוזניו: בין הבאים לבקש ממך צדקה, ישנם גנבים שפלים שלא בוחלים לשלוח ידם בממון הזולת. אין מן הראוי שהרבי יקרב אותם ואף יעניק להם ממון, כל עוד שלא תיקנו את דרכם ושבו למוטב. ה”סבא משפולי” שמע וחייך: “חושבים הנכם שאינני יודע מי מגיע אלי ומה מעשיו? אסביר לכם פשרם של דברים. יש יהודים שזקוקים לישועה למעלה מדרך הטבע, לאחר שניסו להתפלל ולא עלתה בידם הם באים אלי, מפרישים הם מהונם בכדי שאתפלל עליהם ואפעל עבורם ישועה. ברם, לא תמיד שערי שמים פתוחים לתפילות, והקב”ה לפעמים מסרב להיענות לבקשתי. מה אומר ליהודים אלו? “במקרים כאלו”, המשיך רבי אריה לייב, “אני משתמש בגנבים שלי. הם מומחים גדולים לפריצת מנעולים, דרכם אני נכנס לשערי רחמים”... רעיון עמוק מסתתר כאן בדבריו של הסבא הקדוש: אדם שמבקש מהקב”ה דבר שלא מגיע לו בדרך הטבע (ישועה בדרך נס), יוכל להתעקש בכדי שמשמים יעניקו לו זאת, באמצעות הוכחה שגם הוא עשה דבר שלא היה צריך לעשות בדרך הטבע (לרחם על גנב). במדרש (תנחומא, אמור יז) מופיע משפט מדהים: “ויקחו תרומה אין כתיב, אלא ויקחו לי תרומה אותי אתם לוקחים!”... אתה רוצה שהקב”ה, כביכול, – יהיה אצלך? שתוכל לבקש ממנו כרצונך והוא יעשה? “ויקחו לי תרומה”. בנתינת התרומה תוכל “לקחת” את ריבונו של עולם לצדך. *** מתוך מבקשי הצדקה הרבים שאנו פוגשים ביום יום, קשה מאוד לדעת מי נצרך באמת, מי מתעצל להתפרנס כיאות ובמקום “הכנסת כלה” בוחר ב”הכנסה קלה”, ולמי אסור כלל להעניק כסף כיון שהוא ישתמש בזה לצרכים אסורים. בכדי לנתב את רצוננו לעזור לאנשים – לאלו הזקוקים לעזרתנו באמת, נוכל להשתמש בסכומי הכסף הגדולים יותר עבור מקרים שבהם ברור לנו כשמש שיש כאן עזרה גדולה. מאידך, במקרים שבהם איננו בטוחים, נוכל להסתפק בנתינה קטנה, לא מורגשת, אפילו שקל בודד. הפרוטות הללו יעמדו לצידנו בכל מיני רגעים בחיים שבהם נזדקק לסייעתא דשמיא, הם יעמדו לפני כיסא הכבוד ויבקשו: כשם שהוא העניק למי שלא ראוי, כך אתה, רבש”ע, תעניק לו בלי לבדוק האם הוא ראוי. עבורנו, תהיה נתינה זו כמו הנחת צ’ק שלא פודים אותו בסופו של תהליך, אבל בשעת הענקתו כבר מקבלים שפע במזומן. מבית ומחוץ תצפנו (כה,יא) (אהרון כהן) ''וצפית אותו זהב טהור מבית ומחוץ תצפנו'' ודרשו חז"ל על כך(יומא עב, ב):'מבית ומחוץ תצפנו' - אמר רבא כל תלמיד חכם שאין תוכו כברו אינו תלמיד חכם. לכאורה כוונת חז"ל לומר, תלמיד חכם שראית עליו בהתנהגות מסוימת שאין תוכו (הצד הפנימי) כברו (הצד החיצוני) אלא למעשה מתנהג באופן אחר מהדמות אותה הוא מציג כלפי חוץ, דע לך שהוא 'מזויף מתוכו' ורק מנסה להתכסות באצטלה דרבנן ואינו עונה להגדרה 'תלמיד חכם'. ויש לשאול על דרשה זו מס' שאלות: א. האם חז"ל צריכים כלל להשמיע לנו שאדם שרק מציג את עצמו כלפי חוץ כתלמיד חכם, שאינו תלמיד חכם? (וגם איך שייך להשתמש בביטוי "כל 'תלמיד חכם' שאין תוכו כברו..." הרי היו צריכים לומר 'כל 'אדם' שכלפי חוץ ת"ח ואין תוכו כן, אינו ת"ח') . ב. איך אפשר ללמוד מארון העדות שתלמיד חכם צריך שיהיה תוכו כברו, הרי אדרבא, הארון היה עשוי מעצי שיטים ורק היה מצופה מכל צדדיו בזהב טהור באופן שאף אחד לא היה יכול להבחין בחומר האמתי ממנו היה מיוצר (והיה לכאורה מתאים לומר אף על הארון עצמו ש'אין תוכו כברו'). ג. האם להנ"ל לא יותר ראוי היה ללמוד זאת מן המנורה שהייתה כולה "מקשה אחת זהב טהור" (שמות כה, לו) ? וביאור העניין: כי בניגוד להבנה הפשוטה של המדרש, לא ציפוי הזהב הנוצץ ההוא זה שמסמל את התלמיד חכם אלא דווקא העץ הפשוט ממנו היה עשוי גוף הארון הוא שמסמל אותו [כמו שפרש"י את הפסוק במדבר יג, כ) "היש בה עץ אם אין" : אם יש בהם אדם כשר שיגן עליהם.] ולכן תלמיד חכם אינו נמשל כאן למנורה. ומאמר חז"ל הנ"ל מתייחס לאדם שללא ספק אמור לענות על ההגדרה 'תלמיד-חכם' ולא באדם מזויף ח"ו. אלא שתלמיד חכם על אף שבמהותו ובתוכו אמור להיות ענוותן ופשוט כמו עץ, כלפי חוץ צריך להיות אצילי ומכובד בהתנהגותו ובהליכותיו ואינו יכול להתנהג בזולות כאחד העם וכפי שמפרט הרמב''ם בתחי' פרק ה' מהל' דעות "כשם שהחכם ניכר בחכמתו ובדעותיו והוא מובדל בהם משאר העם כך צריך שיהיה ניכר במעשיו במאכלו ומשקהו ובבעילתו ובעשיית צרכיו ובדבורו ובהילוכו ובמלבושו ובכלכול דבריו ובמשאו ובמתנו ויהיו כל המעשים האלו נאים ומתוקנים ביותר" ואת חלק זה מסמל ציפוי הזהב החיצוני של הארון. עד כאן החלק הפשוט. כוונת חז"ל להשמיע לנו במאמר זה חידוש נוסף. כשם שהארון היה מצופה אף כלפי פנים בזהב טהור ונוצץ, כך 'תלמיד חכם' לא רק בהתנהגותו החיצונית צריך להתנהג ולהתנהל בצורה מכובדת, אלא אף בתוך תוכו צריך שתהיה בו גם קורטוב של גאווה עצמית על היותו תלמיד חכם ומרומם מן העם הפשוט, כמאמר חז"ל במסכת סוטה "תלמיד חכם צריך שיהא בו אחד משמונה בשמינית של גאווה'' (אך כמובן שאסור שגאווה זו צריכה להיות במינון מועט ומדויק ושעדיין יהיה ענוותן במהותו),ואת חלק זה מסמל הציפוי זהב הפנימי של הארון. ולסיכום: ת"ח צריך להיות פשוט וענוותן במהותו (כעץ). אך כשם שכלפי חוץ צריך להתנהג במכובדות ואצילות כדי שהמון העם יכבד אותו ואת התורה שהוא מייצג (ציפוי זהב חיצוני), כך כלפי פנים צריכה להיות לו מידה מסוימת של גאווה וכבוד עצמי כדי שגם הוא יעריך את עצמו ואת התורה שהוא לומד (ציפוי זהב פנימי). ואם התורה שלומד אינה מביאה אותו לכך אין ראוי לו שיקרא בתואר 'תלמיד חכם'. מבית ומחוץ תצפנו (כה,יא) (גד שכטמן) מכאן דרשו חז”ל (יומא עב) שכל תלמיד חכם צריך שיהיה תוכו כברו. בגמרא (ברכות כח) סיפרו חז”ל שרבן גמליאל הכריז: כל תלמיד שאין תוכו כברו לא ייכנס לביהמ”ד, ביום שהעבירו את ר”ג מנשיאותו ומינו את רבי אלעזר בן עזריה לנשיא, סילקו את שומר הפתח ובאותו היום נוספו שבע-מאות ספסלים בבית המדרש. שואל הרה”ק רבי יואל מסאטמר: איך ידע השומר מי מהבאים “תוכו כברו” ומי לא? ולמה הגמרא מסיימת שהתרבו הספסלים’ בבית המדרש. מה העיקר, הספסלים או התלמידים? והוא מתרץ בחריפות: השומר שעמד בפתח הודיע לכל מבקש שרצה ללמוד תורה, שכל המקומות תפוסים כבר. חייבים לעמוד או לשבת על הרצפה. ממילא רק מי שרצה באמת ללמוד, נכנס. לאחר שהוסר השומר מפתח בית המדרש ונכנסו מאות תלמידים שאין תוכם כברם, נאלצו להזמין מאות ספסלים חדשים כיון שהללו לא הסכימו ללמוד ללא מקום ישיבה נח. "מבית ומחוץ תצפנו..." (כה יא) הגמרא במסכת יומא דף עב, מביאה את דרשתו של רבא על הפסוק: "מבית ומחוץ תצפנו..." "אמר רבא כל תלמיד חכם שאין תוכו כברו - אינו תלמיד חכם". על מנת לעמוד על הסתכלותם של חכמי ישראל נביא מעשה: מסופר שתלמיד אחד מתלמידי האדמו"ר מקוצק שהיה ידוע בלמדנותו, אולם דעותיו והשקפותיו לא תמיד תאמו את רוח התורה... ניגש פעם אל הרבי מקוצק והתפאר לפניו כי אין הוא הולך 4 אמות ללא תלמוד תורה... שאל אותו הרבי: "וכמה אמות אתה הולך ללא יראת שמים?!".... והבאת את הבדים בטבעת על צלעת הארן לשאת את הארן בהם (כה,יד) (הרב ראובן שמעוני) נשיאתו של הארון לא הייתה מעשה טבעי כלל וכלל, ועל אף שהבדים הובאו בתוכו כדי שהכוהנים יוכלו לשאת אותו, למעשה – הוא נשא את נושאיו. גילוי ניסי זה ארע לעיני כל ישראל בעת חציית הירדן – לאחר שעם ישראל כלו עבר, הלכו הכוהנים אחורנית והמים חזרו לזרום, או אז הרים הארון את הכוהנים, שכביכול נשאו אותו, והעביר אותם מעל לנהר. נשיאת הארון באפן על- טבעי זה משמשת גם כמשל לענין הפנימי הרמוז בו, הלא הוא הקשר בין לומדי התורה לבין התומכים בהם, בין יששכר לזבולון. לעתים נדמה שזבולון הוא התומך ביששכר והוא המחזיק אותו, אולם האמת היא שדווקא יששכר הוא זה שמחזיק את זבולון ומאפשר לו חיים בעולם הבא ואף חיים בעולם הזה. מסופר על רבי אליעזר גורדון, ראש ישיבת טלז, אשר בהיותו אברך צעיר לימים ישב והגה בתורה, כשחמיו מחזיק אותו ודואג לכל צרכיו. באחד הימים הגיע אל החתן כתב הזמנה לשמש ברבנות באחת מן העיירות הסמוכות. כשראה החותן את ההזמנה, אמר לחתנו הצעיר: לשם מה עליך ליטול עול רבנות על כתפיך? הישאר אצלי והמשך ללמד, וההסכם בינינו יישאר על כנו! שנים חלפו, פרנסתו של החותן נקלעה לקשיים ועול החזקת המשפחה הצעירה החל להכביד. החותנת, אשר דאגה למצבו הכלכלי של בעלה, באה וטענה לפניו: "אולי כדאי לשחרר את האברך לדרכו? עד מתי ישב אצלנו? הלא אם נשלח אותו –לא תחסר לו פרנסה, שכן כל הזמן מגיעים אליו כתבי מנוי לתפקידים רבניים שונים". השיב לה בעלה: "איני יודע מי מחזיק את מי... אני – אותו, או שמא הוא –אותי...". העניין שב ונשנה פעמים אחדות, עד שלבסוף נכנע החותן, פנה לחתנו הגדול ורמז לו שיתכן שכדאי לו לקבל תפקיד של רבנות עיר, ולהתמחות בשאלות מעשיות ובאופן כזה להתקדם יותר... רבי אליעזר קבל את הדברים והודיע שיענה לכתב המנוי הבא שיגיע. לא חלפו ימים רבים וכתב מנוי לרבנות העיר טלז הגיע אל החתן, הוא מיהר להיענות להצעה, וביום שבו עזב את העיר לכוון טלז, מקום מגוריו החדש, השיג אותו שליח מהיר, שבא לבשר לו כי החותן נפטר, ועליהם לחזור מיד להלוויה... בשעת ההלוויה עמדה החותנת ובקשה לדבר, ובבכי בקשה את סליחתו של בעלה. אמת דבר –הבינו הכל –אכן אין איש יודע מי מחזיק את מי... מקבילות הללאות (כה ו) פעם ישב הרה"ק מרוז'ין זי"ע עם חסידיו קודם התפלה וסיפר סיפורי צדיקים, הסיפור התארך וכשהביטו על המורה שעות ראו שעוד מעט כבר יגיע סוף זמן התפלה, אמר הרה"ק מרוז'ין: אָה, עס איז שוין שפעט, אבל מה בעצם החילוק בין סיפור צדיקים לתפלה? התפלה היא בחינת " הללּו את שם ה'", ואנו מדברים סיפורי צדיקים בבחינת " הְללּוַ עְבדי ה'", כי הצדיקים שאנו מדברים מהם הם עבדי ה'. והנה לפעמים כתיב ''הְללּוַ עְבדי ה' '' קודם ואחר כך "הְללּוֶ את שם ה'", כמו בהלל, ובהלל הגדול כתיב קודם " הללּו את שם ה' " ואחר כך "הללּוַ עְבדי ה' '' הרי אלו שווים. ואמר רמז בדרך צחות בפסוק: "מַקְבִיֹלת הַלֻּלָאֹת" שני הלולאות – שני ה"הללו" שוות, ומקבילות אשה אל אחותה, ואם כן, כשאני מרבה לספר בשבח של צדיקים הרי זה כמו תפלה. בטבעות אהרן יהיו הבדים לא יסורו ממנו (כה,טו) (אשר לורבר) מסורת בידינו כי "ליכא מידי דלא רמיזא באורייתא", דהיינו: אין לך דבר שאינו רמוז בתורה הקדושה. והגאון מוילנה זצ"ל כתב, כי כל מאורעות העולם מקטן ועד גדול רמוזים בתורה. נספר סיפור אחד השייך לפרשתנו, שיעיד על הכלל כולו. המעשה, מעשה שארע במצרים לפני כמאתיים וחמישים שנה. בנו בן העשר של אחד מעשירי המדינה ברח מביתו, וניתק קשר עם משפחתו. שני אחיו נשארו במחיצת האב העשיר, ועם מותו ירשו את רכושו. כעבור זמן מה הופיע עלם חמודות וטען שהוא הבן הנעלם. מזה כשלושים שנה נע הוא ונד, ראה עולם, ועתה בשמעו שהוריו נפטרו הגיע לקחת את חלקו בירושה. הוא עמד בחקירה צולבת, סיפר פרטי פרטים על הוריו וקרוביו, על המעון והריהוט, מקרים ומאורעות שזכר מילדותו. ביקשו האחים לפצותו בסכום נכבד ולהפטר ממנו, אך הוא דרש להביא שמאי ולשקול לידיו שליש במדויק. חרה בו אפם, ואמרו: "אין אתה אחינו, ולא ניתן לך דבר!" התעצמו בדין, והגיע משפטם עד למלך. תמה המלך: "היכן היית שלושים שנה, מדוע לא כתבת מכתב?". הסביר שנלקח בשבי במדינת הודו, ונבצר ממנו ליצור קשר עם העולם החיצון עד שאזר עוז וברח משביו. סוף דבר, נלאה המלך לרדת לחקר האמת וקצרה יד חכמיו. אמר המשנה למלך: "רואה אני שהנה חוזר על עצמו סיפורו של פרעה". והסביר: כשקצרה יד המלך והחרטומים, שלחו לקרוא לנער עברי שיאיר עיניים, כי אין פיקחים כיהודים! הורה המלך לצאת לרחוב של עיר, ולהביא לפניו את היהודי הראשון שימצאו. באותם ימים חי במצרים צורף זהב צנוע, ושמו אהרן פרדו. עניו היה ונחבא אל הכלים. חצי היום עסק במלאכתו וחצי היום הקדיש לתורה. בלילה ההוא חלם אהרן פרדו שהוא ניצב בבית כנסת כלול בהדרו, מפואר כטרקלין מלכים וגדוש בנכבדי עם. הוציאו ספר תורה וקראוהו לעלות ראשון, והנה הפרשה פרשת תרומה, ושליח הציבור קורא: "בטבעות אהרן יהיו הבדים לא יסורו ממנו". תיקנו אהרן: "בטבעות הארון!" אך שליח הציבור בשלו: "בטבעות אהרן" וייקץ והנה חלום. הלך להתפלל ונפשו פוזרה עליו. אכל, והוא הוגה בחלומו המוזר. הלך לחנותו, וכפריה ישישה נכנסת. לא היה זה סוג הקונים הרגיל, מה עוד ששמה עיניה בטבעות משובצות ורבידי מרגליות. "היש לך כסף", שאל בחשד, חס על זמנו. "עתה אין לי", ענתה בקול חורק, "עכשיו באתי לברר מחירים. מחר אהיה עשירה, ואבוא לקנות בכסף מזומן". תמה הסוחר: "מאין יהיה לך מחר?". וענתה: "בני מנהל משפט נגד אנשים עשירים, והיום יוכרע המשפט לטובתו". להגה ופטפטה, סיפרה על בנה וחכמתו, ואיך הבטיח לחלצה מכפרה הדל ולהנחילה חיי עושר ורווחה. סוף דבר, הבטיחה לשוב ולקנות ביד רחבה. הכפריה הלכה, וערבי עשיר הגיע. ביקש לראות מספר טבעות יקרות, והציע לסוחר שיבוא אתו לביתו ואשתו תבחר את הטבעת שתשא חן בעיניה. ניאות הסוחר, סגר את חנותו והלך עם הערבי. הלכו בכיכר העיר והנה אנשי משמר המלך לקראתם. עצרו את הסוחר ולקחוהו עימם לארמון: הן נצטווו להביא את היהודי הראשון שימצאו! ירא וחרד הובהל אהרן פרדו במעלה מדרגות השיש, הובל דרך החצר רחבת הידיים ושדירת העמודים, מסדרונות וקשתות והנה עומדות רגליו בטרקלין הארמון, והוא זהה לטרקלין שראה בחלומו, אלא שבמקום בימה ניצב כס מלכות מרהיב ביופיו, והמלך בכבודו ובעצמו פונה אליו, מספר לו השתלשלות המאורע ושואל לדעתו. התבלעו עשתונותיו, מה יענה ומה יאמר. והנה הבזיק במוחו רעיון. הביט בטוען ליורשה, ואמר: "האין שמך כך וכך?". חוורו פניו, והצורף המשיך: "האין אתה יליד כפר פלוני? בנה של אישה פלונית?!"... פקו ברכיו של השקרן, והודה בכל כזביו... השתאו הכל, כיצד חשף היהודי את התרמית, איך הסיר את הלוט?! סיפר להם על חלומו, וכיצד הבין את פשרו: "בטבעות הארון אותיות "אהרן" יהיו הבדים". בגלל הטבעות אותן באה האם הערבייה לרכוש אצל אהרן, התחוור סיפור הבדים ונחשפו הכזבים! נענה המלך ואמר: "כשיש כזו תורה, אין זו רבותא להיות חכם"... "ועשית שניים כרובים זהב וגו' משני קצות הכפורת" (כה, ח( )ר' מאיר אומר( באחת מדרשותיו ברבים, דרש פעם הגאון ר"מ מלובלין זצ"ל, וכה אמר, שנינו במכילתא בסוף פרשת משפטים: כל כלי השרת במשכן ובמקדש מותר היה לעשותם מכל מיני מתכות בזמן שלא היה זהב, אולם הכרובים שעל הארון היו צריכים תמיד להיעשות רק מזהב טהור ואסור לעשותם מכל מתכת אחרת. וצריך להבין, מה נשתנו הכרובים משאר כלי השרת? אלא, המשיך הר"מ מלובלין לבאר, הכרובים מסמלים על תינוקות של בית רבן כמ"ש רש"י "כרובים דמות פרצוף תינוק להם", משום כך היה מקומם על ארון הלוחות, כדי ללמדנו שמוטלת עלינו חובה קדושה לחנך את הילדים שלנו לתורה ולחיי תורה, וכאשר מדובר בתפקיד קדוש זה - נפשם של תשב"ר, אי אפשר לצאת ידי חובה בקטנות, בפרוטות של כסף נחושת, אלא יש לרוממם ולגדלם ולהוציא מהם זהב טהור דווקא. והיו הכרובים פורשי כנפיים (כה,כ) (זרחיה ליאור) מה באמת מסמלים הכרובים? אכן פירושים רבים ניתנו לנו ע"י החכמים בכל הדורות למהותם של הכרובים אך הפעם נתמקד בפירושו הנפלא של המלבי"ם. הוא מפרש שכוונת סיכוך הכנפיים מעל הארון משמעותו היא, שבארון הלוא נתונים הלוחות ומה יש בהם? עשרת הדברות. ומה יש ב10 הדברות? 5 מצוות בין אדם לחברו ו5 מצוות שבין אדם למקום. ההנהגה היהודית צריכה להיות מעתה כזאת שתיתן כיסוי הלכתי ומדיני מושלמת של המלך ושריו הממונים על קיום המצוות שבין אדם לחברו דהיינו רווחה כלכלית ויחס הוגן שבין בני האדם שלא יזיקו אחד את השני ולא יקלקלו אחד לשני ולא שישעבדו עריצים את הנחותים במצבם הסוציו אקונומי הנמוך.. ולעומתם יעמדו על משמר הדת, הכוהנים משרתי ה' שיכוונו את קהל עדת ישראל והשמירה על קיום המצוות שבין אדם למקום ומה שהתורה אומרת 'ופניהם איש אל אחיו' הכוונה שיהיו המלך והכהן בשיתוף מלא ובשקיפות ללא תחרות מעל הכפורת מעל התאוות השלטוניות שלכאורה נתונה בידם, אלא יעשו כל מעשיהם לשם שמים אם זה ילך, אז הארון ילך לפני המחנה ישירות לארץ ישראל, אך אם יהיו שיבושים בהנהגה הזו, או אז נצפה לעיכובים רבים בדרך לארץ ישראל והמצב של הכהונה והמלוכה בבית שני יוכיח. ועוד לפני כן, עם המנהיג 'יפתח הגלעדי' שבימיו הכהן הגדול היה פינחס הכהן. והייתה בעיה מי יבוא אל מי להתיר הנדר? נציין שכשמלך ישראל נתקל בבעיה מדינית, הולך הוא אל הכהן הגדול שמשרת בשנים ההם את פני ה' ושישאל את הקב"ה באמצעות האורים ותומים ואז ידע את אשר יעשה. ממלכת כהנים וגוי קדוש: הרי לנו עוד קשר יפה בין מלך ישראל המייצג את המלוכה, לכהן הגדול המייצג את הכהונה. אנו מחכים בעת הזאת להחזיר מלוכה נכונה לישראל וכהונה מושלמת לתוככי המקדש ואז יתקיים בפועל "ופניהם איש אל אחיו" תהיה הנהגת כלל ישראל באופן היותר רצוי לפני האלוהים ועד שנזכה לכך, נתפלל על כך ונשאף לכהונה ומלוכה ואולי זה הכוונה העמוקה בפסוק "ואתם תהיו לי ממלכת כהנים ... גם מלך וגם כהן בשלמות הראויה ובאופן הרצוי. ועשית מנורת זהב טהור מקשה תיעשה המנורה (יוחנן ריינר)
מקשים למה בהתחלה כתוב "ועשית", ובסוף כתוב "תיעשה" דהיינו שנעשתה מעצמה? ומתרצים שהקב"ה ראה שמשה התקשה בה הראה לו מנורת אש וגם זה לא עזר ועדיין התקשה בה עד שאמר לו השלך את הכיכר לאש ואומר השפתי חכמים שבצלאל זרקה והיא נעשית מאליה בפועל,
ונשאלת השאלה, למה משה רבנו התקשה במעשה המנורה למרות שבורא עולם הראה לו בהר? וכי בגלל שזה מקשה בלי חיתוכים והדבקות רק בנקישות בפטיש, בכל זאת מה הקושי כאן יותר מאשר הכפורת שגם היא הייתה מקשה זהב ומחוברים בה לא בהדבקה שני כרובים עם כנפיים פרוסות ופניהם איש אל אחיו, בגודל 10 טפחים, וכל היצירה המדהימה גם בנקישת פטיש? ואולי הקושי היה כפי שכתב רש"י לעשות מכיכר זהב טהור מנורה עם כל כליה (המלקחיים והמחתות) בכיכר לא פחות ולא יותר, אבל אדרבא זה רק מקל את העבודה כי אין דרישה למשקל המנורה, להוריד כפי שיישאר לו למלקחיים והמחתות שהם כלים נפרדים ממנה? ואם כבר זורקים לאש, מדוע צריך שבצלאל הוא זה שיזרוק ולא משה? וגם אם בסופו של דבר הוא לא הצליח, ולכן ריבונו של עולם אמר לו זרוק כיכר זהב לאש ויצא המנורה וכליה בנס, אם כן בשביל מה כל המאמץ להראות לו בהר את מעשה המנורה, בשביל מה כל הפירוט איך צריכה המנורה להיות, הרי בורא עולם יודע שזה מעל השגתו של משה אז הוא ידע שמשה יזרוק ככר זהב לאש, אז למה הפירוט? למה כל השלבים?
אלא הרי ידוע שמנורה היא כנגד החוכמה, כמאמר חז"ל הרוצה להחכים ידרים וסימנך מנורה בדרום, וריבנו של עולם רוצה שנשתמש בכל שכלנו וחכמותינו שקיבלנו מריבונו של עולם בשלמות, כיכר זהב לא פחות ולא יותר. אבל כידוע שבן אדם משתמש באחוזים בודדים משכלו, ואם כן מדוע באמת הוא קיבל שכל הרבה יותר ממה שהוא משתמש?
ולכן משה התקשה כי להשתמש באופן מושלם בחוכמה זה לא שייך, אבל ריבונו של עולם רוצה להראות לנו עד כמה הוא חפץ שנשתדל להתאמץ בכל כוחנו לכן הוא עושה שלבים למשה, וכל שלב זה עוד כוחות ועוד מאמץ מצד משה להבין ולנצל את חוכמתו, עד שאמר אני עדיין מתקשה. אבל משה למרות הקושי לא התייאש וממשיך להשתדל ולהתאמץ, ולכן גם כשנצטווה לזרוק לאש, לא זרק בעצמו אלא נתן לבצלאל החכם בכדי שכשיזרוק ידע בדיוק מה הוא מצפה שיצא, ויכוון עם כל הבנתו וחכמתו למה שרוצה ושואף שיצא ביצירה זו למרות שנעשית בנס, דהיינו שמצד חוכמת האדם עשינו ככל יכולתנו, למרות שחייבים את עזרת הבורא וניסי הבורא, אנחנו עושים בו זמנית את המקסימום שאנחנו יכולים, וזה הספיק לבורא עולם כאילו משה עשה ממש, ככל הפירוט שמופיע במעשה המנורה.
נלמד גם אנחנו לעשות את המקסימום, ונשאף לשלמות למרות שזה נראה כבלתי אפשרי, וגם כשיהיו ניסים, מצדנו נעשה הכול להצליח תוך כדי הניסים ובסייעתא דשמיא.
ועשית מנורת זהב טהור... ירכה וקנה... ממנה יהיו (כה,לא) (רוני גולדברגר)
רש"י: ירכה היא הרגל של מטה העשוי כמין תיבה, ושלושת הרגלים יוצאים הימנה ולמטה. סבי הגה"ק רבי יחזקאל טויסיג ממטרסדורף זי"ע מסביר בספרו תפארת יחזקאל הסבר נחמד לשם מה הוזקקו לשלושה רגלים מאחר שכבר היה יכולה המנורה להיות נתמכת ע"י הירכה שעשויה כמין תיבה כדברי רש"י: ומסביר כך, משום דאיתא במשנה (אבות א.ב) "הוא היה אומר: על שלושה דברים העולם עומד, על התורה ועל העבודה ועל גמילות חסדים". ובגמרא (יבמות קט:) "כל האומר אין לי אלא תורה, אפילו תורה אין לו. ואמר רב הונא: כל העוסק בתורה בלבד, דומה כמי שאין לו אלוה וכו'". ובגמרא (עבודה זרה ה:) "אשריכם ישראל בזמן שעוסקים בתורה ובגמילות חסדים יצרם מסור בידם". ועל כן, הרוצה לזכות בכתרה של תורה, עליו לשלב עמה "עבודה וגמילות חסדים", ואז תורתו מתברכת, ויצרו מסור בידו. והנה מנורה רמוזה לתורה כמאמר חז"ל (בבא בתרא כח:) הרוצה להחכים ידרים, וסימנך מנורה בדרום. אמנם כל האומר אין לי אלא תורה, אפילו תורה אין לו, ועל כן עליו לשלב כל הג' עמודים יחדיו, דהיינו, "תורה עבודה וגמילות חסדים". ולכן יש למנורה ג' רגלים, לרמז שרק אז יש קיום להתורה אור, אם משלב עמה כל שלושת העמודים!... ולחידוד העניין אביא בפניכם את הסיפור הבא: עם התמנותו כרב בקהילת פראג, הרבה הגה"ק בעל הנודע ביהודה זי"ע להוכיח את בני עדתו על התרפותם מלהחזיק ידי עניים. משנוכח לדעת שדברי תוכחתו נופלים על אוזניים ערלות, הלך לרחובה של עיר, אל בין הסוחרים העומדים שם, ועשה עצמו מתעניין במכירת סחורה. כשראו זאת הסוחרים תמהו מאוד, מה לו לגאון הגדול בין הסוחרים. אחד הסוחרים אף הרהיב עוז בנפשו ושאלו על כך. ברוב חריפותו השיבו הנודע ביהודה: הנה אנחנו רואים כי שולחן שיש לו שלושה רגליים אם נחסרת לו רגל אחת, מניחים תחתיו איזה דבר וסומכים אותו, ושוב יכול השולחן לעמוד כבתחילה. אולם אם נשברת גם הרגל השנייה, אי אפשר לסמוך השולחן עוד, והעצה היא לקצץ חלק מהרגל השלישית עד שהושלחן יעמוד בגובה שווה עם שתי רגליו האחרות. והנמשל: הנה חכמינו זיכרונם לברכה אמרו: (אבות פרק א' משנה א') "על שלושה דברים העולם עומד: על התורה ועל העבודה ועל גמילות חסדים". כאשר נחרב בית המקדש נשברה רגל אחת והיא "העבודה". באו חכמינו זיכרונם לברכה ואמר: איזוהי עבודה שבלב? תפילה, ונשאר העולם עומד כבתחילה. כעת, כאשר אנשי עדתנו קופצים את ידיהם מלחנון דלים, אזי גם הרגל השנייה גמילות חסדים נשברת, ואם כן, על מה יוכל העולם לעמוד ולהתקיים? על כן, אמרתי בליבי, אלך גם אני אל השוק ואשבור גם את הרגל השלישית התורה ואז יוכל העולם לעמוד ותבל בל תימוט... ''ואת המשכן תעשה וגו' כרובים מעשה חושב' (כו א)' (הפרשה המחכימה - פרשת תרומה) אם יסתכל האדם מעברו האחורי של אריגה יראה רק חוטים אחד על גבי השני – לכאורה בלא סדר, כל מיני חוטים מצבעים שונים מעורבים זה עם זה. אבל אם יהפוך את האריגה לצדו הפנימי, יראה כיצד מתגלית בפניו תמונה כה נהדרת ונפלאה המרהיבה כל עין. כך הוא גם בענייני העולם הזה, אדם יכול לראות כל מיני דברים לא ברורים, ויש לו על כך שאלות משאלות שונות. אולם צריך הוא לדעת שהוא נמצא רק מעברו האחורי של האריגה, אבל אם יראה מצדו האמתי יראה עד כמה הכל מדוקדק באר היטב להפליא. מסופר על תלמיד הרמב''ן שקודם פטירתו מן העולם התחייב לרבו כי לאחר פטירתו מן העולם, יבוא אליו לפרש לו כמה דברים תמוהים שראה בעולם הזה. אך משנסתלק התלמיד לעולמו, נשתהה מלבוא, רק כעבור זמן רב, נתגלה אליו לפתע תלמידו, שאלו הרמב''ן למה לא הגעת מיד כפי שסיכמנו. השיב התלמיד: כשמגיעים למעלה פתאום הכל בהיר, הכל ברור, הכל מובן ואין שום שאלות.
וְאַרְבָּעִים אַדְנֵי כֶסֶף תַּעֲשֶׂה תַּחַת עֶשְׂרִים הַקָּרֶשׁ שְׁנֵי אֲדָנִים תַּחַת הַקֶּרֶשׁ הָאֶחָד לִשְׁתֵּי יְדֹתָיו וּשְׁנֵי אֲדָנִים תַּחַת הַקֶּרֶשׁ הָאֶחָד לִשְׁתֵּי יְדֹתָיו (כו,יט) (אברהם לוי) "אדוני" רק רגע! בפרשת השבוע אנו קוראים על המפרט הטכני של בניין המשכן - הכולל פירוט מדויק של המבנה הפיזי על מידותיו ומרכיבי היסוד שלו, וכן פירוט כלי הקודש שציווה הבורא להכין ולהכניס לתוכו. כמובן שכל פרט ופרט בבניין המשכן היה מדויק ומדוקדק והכיל בתוכו סודות עמוקים ורמזים נשגבים וטמירים והיה מכוון כנגד שמות הקודש והעולמות העליונים בצורה מופלאה ביותר ולמעלה מהשגת אנוש (עיין אור החיים כ"ו א'), ואין ספק שעל כך נאמר "אַשְׁרֵי הָעָם שֶׁכָּכָה לּוֹ" (תהלים קמ"ד ט"ו).אך ברשות הרבים וברשות היחיד וברשות הקוראים החביבים נתעמק הפעם באחד מפרטי המשכן, הלא הוא "הָאָדֶן". נתונים טכניים: * מיקומם של האדנים היה מעל ומתחת קרשי המשכן. * החומר ממנו עשויים היה "כסף". * צורתם הייתה "קובייה חלולה". * מטרתם לאחד ולחבר את הקרשים. לכל קרש מקרשי המשכן היו בקצוות שתי רגלים מלמעלה ושתי רגלים מלמטה, ולכל "אָדֶן" נכנסו שתי רגלים משתי קרשי המשכן (לדוגמא: רגל אחת של קרש א' ורגל אחת של קרש ב'), ועל ידי האֲדָנִים התאחדו כל הקרשים מלמטה ומלמעלה והמשכן הפך ליחידה אחת. ומה כל כך מיוחד במידע הזה עד כדי כך שבחרנו להעלות אותו לכותרות ולהתמקד בו בפומבי? איזה מסר ושדר אנו כבר יכולים להוציא ממנו לחיי היום יום - אשר ישדרג אותנו מבחינה רוחנית וירומם אותנו עוד קצת בעבודת ה'? האזינו אחי ורעי, הסכיתו ושמעו יְדִידַי את התוכן העשיר והמסר הכביר שמלמדים אותנו אדני המשכן, אשר הוא חיוני לכל אדם באשר הוא. אך טרם נצא לדרך ונדון בגוף המאמר - נפתח בהקדמה צרה וקצרה, אשר תועיל לנו להבנת הדברים. ובכן, אין זה סוד שבכל בית יש "אדון" - הלא הוא ראש המשפחה ירום הודו, הבעל של האישה... האבא של הילדים... זה שמנווט את ההשקפה וההליכות והצביון של הבית... האדם שְׁשְׁמוּרָה לו זכות המילה הראשונה והאחרונה בכל נושא... וכאן בעצם טמונה כל הבעיה. מדוע? רבים וטובים ומתוקים וחמודים בטוחים שאַדון זו מילה נרדפת לשליט ועריץ ופריץ הרודה באנשיו בכל כוחו ומשתרר עליהם בכל נפשו ומשדר לבני עדתו בכל רגע שהוא הבוס הרשמי והמוכתר הבלעדי, ומי שְׁיַמְרֵה את סמכותו ומרותו - יועמד על מקומו וייענש ביד קשה ובזרוע נטויה, ואותם אנשים חמודים אינם יודעים ידיעה פשוטה ובסיסית ומאוד עסיסית: אותיות השורש של המילה "אדון" הם האותיות "א - ד - ן", ובאותיות אלו בעצם רמוזה המהות והמטרה של האדון וצורת ההנהגה שלו - וכפי שמלמדים אותנו אדני המשכן, כדלהלן: א) האָדֶן במשכן היה מונח למטה, על הארץ, במקום הכי נמוך, והיה נושא על גבו את כל משא קרשי המשכן. וזה מלמדנו שאדון אמתי הוא ההפך משוטר ונוגש ודיקטטור ושתלטן אשר רוכב על כולם מלמעלה ומקריב את הציבור למען עצמו ונוחותו. "אדון אמתי" הוא אדם שנמצא מלמטה מתחת לכולם - ונושא על גבו את עול הכלל, ולמרות זאת הוא מתמודד עם התפקיד בדממה ולא מתמרמר מכך. ומהי מטרתו המרכזית של האדון?... ב) אַדְנֵי המשכן היו מחברים ומאחדים בין קרשי המשכן, ובאמצעותם עשרות קרשי המשכן הפכו ליחידה אחת. מטרת האדון הבעל והמנהיג "לאחד" את בני החבורה, ולתמוך ולחבר בין כולם. בין האישה לילדים הרכים, ובין הילדים הגדולים שבבית לילדים הקטנים, וכמובן שעל האדון מוטל לאחד את עצמו עם כל בני הבית. וכיצד באמת עושים זאת?... ג) האָדֶן במשכן היה חלול. אדון אמתי אמור להיות "חלול" - בבחינת "צינור מעבר" שדרכו מועבר השפע לכולם והקשר עם כולם. במילים אחרות: אדון אמתי הוא האוזן קשבת של בני הבית, מעין "הכותל המערבי" שכולם פונים לשם בשעת צרה ושואבים ממנו תמיכה ועצה ועזרה, אדון אמיתי צריך להיות פתוח לשמוע - ופתוח להשפיע ולעזור ולתמוך ולייעץ ולהושיע - כפי כוחו. האמת היא שעל פי חכמנו ז"ל הדברים הרבה יותר עמוקים, ואלו תורף דבריהם הקדושים: גילו לנו חכמי התורה שהבעל הוא בבחינת "שמש" המשפיעה חום וחיוּת ואור על הסביבה, ואילו האישה בבחינת "ירח" אשר אין לו אור עצמי, ומקור האור שלו מגיע מקרני השמש הפוגעות בו ומאירות אותו. [בלשון חז"ל הבעל הוא כנגד בחינה שנקראת "קודשה בריך הוא" - משפיע (זוהר משפטים קי"ד ע"א), והאישה כנגד בחינה שנקראת "שכינתיה" - מקבל (ריקאנטי בראשית ב' כ"א, שומר אמונים הקדמון וויכוח ראשון אות כ"ז), וכמו שמצאנו בשיר השירים שהקדוש ברוך הוא נמשל "לבעל", וכנסת ישראל - השכינה - נמשלה שם "לאישה"]. במילים מדויקות יותר, בורא עולם משפיע את השפע לזוג דרך הבעל - והבעל משמש כצינור חלול המעביר את השפע לאישה ושאר בני הבית, ואם הבעל חוסם את הקשר עם בני הבית ולא מעניק להם את השפע המגיע להם - אזי הוא בוגד בתפקידו וחטאו גדול ורם, והבעל הזה עובר על דברי הגמרא הקדושה שכתבה כך (חולין פד:): לעולם יאכל אדם וישתה פחות ממה שיש לו [יסתפק במועט], ויכבד את אשתו ובניו "יותר ממה שיש לו" [שאם אין לו - אזי ילווה כסף עבור צרכיהם (מהרש"א שם)], שהן תלויים בו [עיני אשתו וילדיו נשואות אליו ומצפים "ממנו" למלאות חסרונם], והוא תלוי במי שאמר והיה העולם. ומי שמעמיק ומדקדק בדברי הגמרא הללו מבין שהדברים תקפים לא רק לגבי "מזון גשמי" - אלא גם על "מזון נפשי" כמו נשיאה בעול ומתן תמיכה ועצה בשעת צרה, שהרי הגמרא פתחה במילים "לעולם יאכל אדם"... והגמרא לא המשיכה באותה מטבע "ויאכיל את אשתו ובניו"... אלא כתבה "ויכבד את אשתו ובניו"... ומדוע שינתה הגמרא את הלשון? להורות לנו שהאדם צריך להשקיע בבני ביתו את כל מה שנכנס במילה "כבוד"! מזון, תמיכה נפשית, עצה בשעת צרה, נשיאה בעול וכו'. אין ספק שמי שמבין זאת היטב וחי כך וליבו "חלול ופתוח" כלפי בני ביתו, אזי האחדות המושלמת מנת חלקו והוא ואשתו וילדיו נהפכים ליחידה אחת, ממש כפי שהאדנים איחדו את כל הקרשים למשכן אחד. ד) ציננו מקודם שאַדְנֵי המשכן היו מונחים מלמטה - והם נשאו את כל המשא הכבד והעצום של קרשי המשכן, ולמדנו מזה שכך צריך להתנהג אדון אמתי כלפי עדתו, ולא להיות שליט ועריץ עליהם. כעת, לאחר שעיכלנו את הנקודה הזו, אפשר להוסיף את העדכון הבא: אומנם אַדְנֵי המשכן היו מלמטה, מתחת לקרשי המשכן, אך בל נשכח שגם בו זמנית היו אדנים מלמעלה - מעל הקרשים. ומה זה מלמדנו? אמת ויציב! הבעל אמור להיות מלמטה ולסחוב את משא הבית, זהו תפקידו וחובתו. אך מצד שני הוא לא אמור להיות נטול דעה וחוט שידרה אשר דעתו כפופה לבני הבית, אלא הוא צריך להיות מעל כולם - בבחינת מנהיג ומכוון ומורה דרך ומנווט. חובתו לעמוד בפרץ ולשמור על צביון הבית וטהרת ההשקפה הצרופה, ואל לו להיכנע לאף אחד בערך עליון זה. הבעל אומנם נמצא מלמטה מתחת לכולם, הוא היסוד והמעמיד, אך בו זמנית הוא גם נמצא מלמעלה ושומר על צביון הבית. חובת הבעל לזכור שהוא בבחינת סֻלָּם מֻצָּב אַרְצָה - אָדֶן תחתונה שנושאת את כולם, אך בו זמנית וְרֹאשׁוֹ מַגִּיעַ הַשָּׁמָיְמָה - הוא גם אָדֶן עליונה שנמצאת בפסגה מעל כולם, וְהִנֵּה מַלְאֲכֵי אֱ-לֹקִים עֹלִים וְיֹרְדִים בּוֹ - בו תלויה היראת שמים של כולם - העלייה הרוחנית או הירידה שלהם חלילה. ה) במשכן היו אֲדָנִים רבים אשר היו צמודים זה לזה - וזה לא הפריע לאף אחד מהם, והם אף ידעו לעבוד בהרמוניה נפלאה (כל חצי קרש היה מחובר לְאֵדֶן אחרת). המסר חד וברור כראש הגפרור ואי אפשר להזיז ממנו אפילו פירור, וניתן לסכמו במילה אחת. מידות! אדון אמתי צריך שיהיה בעל מידות, ואין כוונתנו למידות פיזיות של עובי (העניבה) והיקף (הכרס) ואורך (הזקן) וגובה (הנוצה שעל הכובע), אלא לתכונות הנפש ולמפרט הטכני הפנימי שיהא מאוד אצילי וטהור. ענווה, חסד, אהבת שלום וכו', רק כך ניתן להחזיק בית עד 120, מבלי להיכנס לסכנה של מלחמת עולם שלישית ושלילית. נ.ב. לא נעים לחטט בנושאים הללו, אבל כאן המקום לציין ולצנן ולעדכן הרבה אנשים בנתון הבסיסי הבא: 99% מבעיות שלום בית - מה שמכונה היום "משבר הנישואין", זה עניין של משחקי כבוד ומידות לקויות שבני הזוג לא דאגו לסדר ולתקן בטרם נישואיהם. ומדוע זה כל כך חמור? מה רע "בבערך מושלם"? תארו לעצמכם שרופא שיניים יעבוד עם כלים של "בערך". במקום להשתמש עם פינצטה קטנה ועדינה ומקדחה מיניאטורית ואִזְמל פצפון - הוא ישתמש עם מפתח שבדי ואזמל של בנאים ומקדחה של קירות. הוא אומנם יעשה את אותו עבודה שהוא למד באוניברסיטה, רק שהכלים שלו יהיו יותר אגרסיביים וגסים. כיצד תראה העבודה שלו? אין ספק שיאַמֵר עליה הפתגם המפורסם "הניתוח הצליח - אבל החולה מת". ואם זה כך אצל רופא שיניים, על אחת כמה וכמה שזה חמור שבעתיים בחיי הנישואין. מדוע? בני זוג אמורים לעבוד כל חייהם על פיתוח הקשר והאחדות ולהגיע לחיבור נשמתי מושלם - כפי שנאמר בתורה "עַל כֵּן יַעֲזָב אִישׁ אֶת אָבִיו וְאֶת אִמּוֹ וְדָבַק בְּאִשְׁתּוֹ וְהָיוּ לְבָשָׂר אֶחָד (בראשית ב' כ"ד) "לנשמה אחת" [כאשר התורה מדברת על גוף האדם היא לא מתכוונת לבשר הפיזי שלו אלא לנשמה הנמצאת בתוכו (כמבואר בקונטרס חוט המשולש, שאלה שניה, פיסקה המתחילה במילים "ועל שאלה...")]. ואיך מלחימים ומאחדים נשמות? מה הם כלי העבודה שצריך להשתמש בהם בפרויקט רגיש זה? "מידות מושלמות". אך כאשר המידות חסרות ומעוותות ולא תקינות, לא שייך לבצע עימם את המלאכה הקדושה והרגישה. והשאלה נשאלת: איך יכול האדם להפיח בקרבו רוח טהרה ולהזדכך בעבודת המידות - ובפרט כלפי אשתו וילדיו? התשובה טמונה בידיעה הבאה: ו) האֲדָנִים היו במשכן הקדוש, וגם "האדון" - הבעל - משרת במשכן, בבית המקדש. מבואר בספרים הקדושים שבֵּיתוֹ של אדם בבחינת "בית המקדש", חדר השינה בבחינת "קודש הקודשים", המיטות שבחדר בבחינת "ארון העדות", הבעל והאישה בבחינת "הכרובים", וכמו שהשכינה הייתה מצטמצמת בין הכרובים - כך גם איש ואישה שזכו השכינה מצטמצמת ביניהם, ועל כל בית ובית נאמר "וְעָשׂוּ לִי מִקְדָּשׁ וְשָׁכַנְתִּי בְּתוֹכָם" (שמות כ"ה ח'). בקיצור, בית האדם הוא בית המקדש האישי שלו ושל רעייתו! (מקורות: משנה תענית ד' ח', יומא נ"ד ע"א בסוף העמוד, במצודת דוד ומלבי"ם מלכים ב', י"א ב'). וכיוון שהאדם הוא בבחינת אָדֶן בבית המקדש - עליו להכיר ברום מעלתו ולהתעמק בעוצמת תפקידו, ולהתאמץ לכבד את מעמדו. מה כוונת הסופר והמשורר? אם בית המקדש היה נבנה היום והיו מציעים למושיקו את הזכות הנפלאה לשטוף שם את הרצפה ולדאוג לניקיון שהשטח שעל יד פתח קודש הקודשים. וכי הוא היה מסרב? ברור שלא! ומה היה קורה אם יום אחד היה מגיע למושיקו איזה ליצן ולוחש לו באוזן "איזה רדוד אתה... משמש פועל ניקיון... לא חבל"... כיצד מושיקו היה מתייחס לאותו אדם? יותר נכון לשאול: האם מושיקו בכלל היה מתייחס אליו? יהודי יקר, יהודי חביב, אתה נבחרת משמים להיות הבוס והפטרון של בית המקדש האישי שלך. לא פועל ניקיון, אלא בעל ומנהיג בחסד עליון. תעריך את התפקיד והמשרה ותתעמק בעומק המטרה, זכור שעליך הוטלה מלאכה כבירה של "עַל כֵּן יַעֲזָב אִישׁ אֶת אָבִיו וְאֶת אִמּוֹ וְדָבַק בְּאִשְׁתּוֹ וְהָיוּ לְבָשָׂר אֶחָד, (התורה הטילה את התפקיד הזה על הבעל), וחכמנו גילו לנו שאם הבעל מצליח במלאכה ומביא את האחדות אל ביתו - אזי ביתו מקבל חותמת משמים של "מושלם" והשכינה הקדושה שוכנת בבית הזה. בעל יקר! האם יש תפקיד יותר בכיר וכביר מזה? אין ספק שאם תתעמק בידיעה הזו תישאר נאמן למטרה ולבורא - וכל השטויות מסביב יתגמדו בעיניך, תדע להחליק כל תרעומת ולהמתיק כל מחלוקת, ותצליח לעבור בשלום את המאה ועשרים שנה - כפי הסיפור המפורסם הבא: לפני מספר שנים נפטרה לבית עולמה אחת מהנשים הגדולות בישראל - הלא היא הרבנית אוירבך מנוחתה עדן, ובהלווייתה אמר בעלה הצדיק את המילים הבאות: "רגילים לבקש מחילה מן הנפטר בשעת ההלוויה, [אבל] את יודעת שאין לי על מה לבקש מחילה - משום שכל חיינו היו על פי השולחן ערוך. אך אם בכל זאת היה בינינו דבר מה, הריני מבקש מחילה". לאחר מכן שאל אחד המקורבים את הרב: "האם המצב היה באמת כזה מושלם?" והרב ענה לו: "אתה חושב שלא היו בינינו ויכוחים בחיים? ודאי שהיו. אבל תמיד דברתי על העניין הנדון - ולא באופן אישי, ומעולם לא אמרתי לה מילה שיכולה להשתמע כפגיעה בה". הסיפור המאלף הזה מראה לנו בחוש כיצד אדם מושלם אמור להתנהג בתוך ביתו. מותר להתעקש על עקרונות ולהביע דעה בבית כשצריך, אך חובה על הבעל להקפיד על שלושה כללים: 1) שהעקשנות שלו תהיה מבוססת על פי השולחן ערוך - על פי דעת תורה, ולא מחמת סיבות אחרות כמו משחקי כסאות וכבוד וכו'. 2) לדבר על העניין הדרוש תיקון - ולא להתקיף את האישה על הדרך ולרמוס את כבודה. 3) להיזהר לא להשחיל שום משפט שעלול לפגוע באישה - אפילו לא בעקיפין. ואם כבר נכנסנו לנקודה הזו - כאן המקום להעלות עדכון מאוד חשוב שרבים לא מודעים לו, וגם מי שמודע לו - בשעת מעשה לא תמיד זוכר את העדכון הזה, וחובה לשנן אותו תמיד: אחד הכלים ההרסניים המונעים את האדם מהשגת התורה, זה "כעס והקפדה". ואפילו במקרים שהאדם צודק ויש לו את כל הסיבות שבעולם לכעוס, יידע נאמנה שאם הוא יכעס - הכעס ימנע ממנו את השגת התורה, ולכן עליו רק "להעמיד פנים" של אדם כועס - אך בתוך ליבו להיות שליו ושקול ומתון, כפי שהדריך אותנו הרמב"ם (דעות ב' ג'). ובכדי להבליט את הדברים ולחדד את עוצמתם, נצטט כאן את לשון חכמנו בעניין: כי כל המקפיד - אפילו עם סיבה - יבטל ההשגה [בתורה]. וביותר צריך להיזהר מלהקפיד על אשתו, אפילו עם סיבה.וכפי מה שיתרחק מהכעס וההקפדה - כן תהיה השגתו בתורה, ואלו הן שני עמודים גדולים שבכל המידות - ואל תשכח. (שומר אמונים הקדמון, הקדמה שנייה, סוף הצעה שלישית) עד כאן ראינו שישה יסודות שניתן לשאוב מאדני המשכן. אומנם ציירנו אותם בעיקר על בני זוג, אך העיקרון שייך בכל אדם הקשור לסמכות והנהגה. בעל ואישה... רב וקהילה... מורה ותלמידים... ואשרי המנהיג - המנהיג עצמו בדרך סלולה זו, אין ספק שה' יעזרהו ויצליח דרכו ויימנע אותו משגיאות ותקלות. ומי לא חפץ בכך? "וכל חכם לב בכם יבואו ויעשו את כל אשר ציווה ה'..." שואל הרב לייב חסמן זצ"ל: מהו חכם לב?! הרי כמה שידוע לנו החכמה נמצאת במוח, ומדוע משייכת התורה את החכמה ללב?! והוא מתרץ במתק שפתיו: "חכם מוח" זהו אחד שקנה חכמה - ניתן לומר עליו שהוא חכם אך אין קשר בין חכמתו למעשיו. דוגמת חמור נושא ספרים... נדמיין לעצמנו רופא שיניים האוכל מדי יום ממתקים לרוב... הוא חכם - הוא רופא, אבל מעשיו מעידים שהיא - החכמה, נשארה במוח ולא באה לידי ביטוי במעשה. לעומתו "חכם לב" החכמה מונחת אצלו לא רק בראש אלא גם בלב. היא באה לידי ביטוי במעשים שלו - חכמתו ניכרת. דוגמא אמתית לחכם לב ניתן היה לראות אצל רב ירוחם ממיר זצ"ל: מסופר שפעם עלה לרכבת ותוך כדי הכניסה לקרון עם כל הדוחק והצפיפות, הבחין שנשמטה הכפפה מידו. במבט חטוף רגע לפני שהדלתות נסגרו הוא הספיק לראות אותה על הרציף כשהיא נתונה למרמס העוברים ושבים. הדלתות נסגרו ובהחלטה של השנייה האחרונה הוא זרק את הכפפה שנותרה לו החוצה - אל הרציף. הדלתות נסגרו והרכבת החלה בנסיעתה כשבבת חיוך על פניו של הרב. אחד התלמידים שצפה במתרחש, אזר אומץ, ניגש אל הרב ושאלו: "מדוע הרב זרק את הכפפה השנייה לא די שאחת הלכה לאיבוד"?! השיב הרב: אני כבר לא יוכל להשתמש באחת, לפחות זה שימצא את שתיהן - ייהנה מהן... כל אחד יכול היה להגיע למסקנה כזו אבל שעתיים לאחר מכן... ההחלטה הזו של הרגע האחרון, מעידה שהחכמה לחשוב מה יצא לשני מזה... היא חלק ממנו. זו חכמת לב... ---------------------------- הערך של המטבעות מתעדכן כל רגע ורגע על פי ערך אונקיית כסף הנסחרת ברגע זה בבורסה. אונקיית כסף: 63.2187 ש"ח מחיר לגרם כסף: 2.0325284020981 ש"ח שווה פרוטה: 0.050813210052453 ש"ח זכר למחצית השקל: 19.512272660142 ש"ח חמש סלעים לפדיון הבן: 195.42760586173 ש"ח מינימום לכתובת אשה: 1951.2272660142 ש"ח
|
| |||||||
