בניית אתרים בחינם
הפוך לדף הבית
הוסף למועדפים
שלח לחבר
 

  
 
היי, אתם~! ברוכים הבאים לNinganOniNiji!
תודה וגלישה נעימה באתר!

כמה גולשים באתר?:  גולשים באתר - שיווק באינטנרט
שיא הגולשים עומד על: 7 
 

אני בצ'אט: זואי ♣ הנהלה
אין לקלל, אין לפגוע, אין להציף, אין להספים.
דרך ליצירת קשר: חפשו אותי בסקייפ - Flutterchan

והנה לכם, כותרות של הסיקורים מבית NON~ 
כי חייבים להעלות את המודעות לסיקורים!

  































 
 
 

NinganOniNiji
♥ - - - - - - - ♥ 
בהנהלת זואי - ראשי

 

לינקוקון
♥ - - - - - - - ♥




 

הסיפור: עונה 1
♥ - - - - - - - ♥
-
הרשמה
- דמויות
- סקרים
- הפרק שלכם
- דמויות משנה
- עלילה


אובות ופרקים: עונה 1
♥ - - - - - - - ♥ 
- פרק 1: קינושיטה, נעים להכיר
♥ - - - - - - - ♥ 
- אובה:  פתיחת הסיפור
(לקרוא לפני פרק 1)
- אובה: קינושיטה יוקו
(לקרוא בין פרקים 5 ו-6)
- אובה: אולימפיאדה דסו~!
(לקרוא אחרי פרק 13)


מומלצים בחום
♥ - - - - - - - ♥


>> אחוזת הזאב הלבן <<


>>   אנימלס פאנפיק   <<


>> Tenshi Roboto
 <<


>> Hana Ashite Kisu <<


עזרים
♥ - - - - - - - ♥

כפתורים: באקה טו טסט
אנימציות: באקה טו טסט
כפתורים: מיראי ניקי
כפתורים: האגנאי





 
 
 
 
 
 

(פרק 2\חלק ב'\"אז זה הקשר שבין המורה לבין מיסטר פאפין!")
פרק 2: אז זה הקשר שבין המורה לבין מיסטר פאפין!


דמויות המשתתפות בפרק:








מהעשן התגבשה דמות מבחילה. היא נראתה כמו בן-אדם שפניו נמסו.
בעוד היא מלמלה דברים, השיניים שלה התגבשו. לפתע בקע אור בצבע
נורא, והשערות הבודדות שהיו על גולגולתה של הדמות התנופפו.
לאט לאט שכבות של עשן מילאו את היד המאובקת, והדמות תלשה
עצם משוקה. "טלרנצייפוס.." מלמל הקול. (נכון שנורא דורש עכשיו שיגידו
"טל-מה?" אז זהו שלא 8D) "תישארו כאן, אני כבר חוזר.."
מלמל אייס-סנאפיי ויצא במהירות מין הכיתה. "מה הוא חושב לעצמו
כשהוא משאיר אותנו לבד?" שאלה אימי והביטה ביצור מעורר הבחילה.
"עצרו! אסור להיות במתח!!" נשמעה צעקה מדלת הכיתה. זה היה נארו;
לא זה שצעק, זה שסחב עגלה עם פנס של אור מסנוור שמכוון לאריו.
"טוב, אני החלטתי שיש לי כוח מיוחד שנקרא פיצה-מאן, שזה כמו סופרמן
רק יותר מתוחכם, אתם יוד-" היא הביטה בדמות המתגבשת, לקחה
את השמיכה הקרובה ורצה רחוק ככל האפשר. נארו נסחב אחריה בקרירות.
"אף פעם לא אהבתי את העבודה הזאת.." הוא מלמל לעצמו, מאזין
לקולות החריקה של העגלה. "ילד!! אתה לא רואה שיש כאן..מ..מפלצת!?"
צעקה עליו הירו תוך כדי בכי. היא התקפלה לתנוחה עוברית בפינת
החדר. "אני רואה שיש לנו חיילים ממש יעילים בצוות," אמרה רוקו בזלזול.
"אה קופאין!" היא המשיכה ונפלה לרצפה בצווחה חלשה. "הא-הא-הא-הא-
נשארנו רק שנייםםםם!" אמרה אימי בהתלהבות ניכרת. "אז מה," אמר
ג'יידן ונשען על הקיר. "עדיף שיהיו כמה שיותר..אגב.." הוא הביט במפלצת
צמאת הדם המתגבשת ומתעצמת מאחורי אימי. "יש מאחורייך משהו."
הוא סינן. "זה דווקא בישי להיות אדיש~♥ רגע מה?! זה לא נורא כי יש לי
את כוח ה..משהו." הוא גיחך בעוד המפלצת מזילה ריר אדום (או שזה דם)
על קצוות שערה של אימי והיא מצתמררת. לאחר מכן היא בועטת במפלצת
וזו נחבטת לאחור. "כוח המשהו," אמרה אימי בהתרברבות. "זה עשוי
מעשן. כל אחד יכול לבעוט בזה. אפילו את. כוח משהו..בטח,"
"...כן. אני כוח המשהו. כן, אני החלטתי. לכוח שלי קוראים כוח המשהו.
אתה יכול להיות כוח ה..שחמט, או משהו." היא צחקקה לעצמה.
"את מוזרה, ילדה" המפלצת הספיקה להתאושש ולהתרבות. כעת היו שם
5 מפלצות שסגרו על ג'יידן ואימי. שתי אוזני ארנב שמוטות הופיעו
על ראשה של אימי, ועל ראשו של ג'יידן הופיעו אוזניים קטנות ומצולקות של שועל.
בגדים מיוחדים ונשק הופיעו בידיהם והמפלצות שאגו והשתעלו.
הם התחילו לנופף בנשקים ויצרו אורות מוזרים שלא עזרו להם בכלום,
"הכוח הזה מאוד לא יעיל!" אמרה אימי תוך כדי לעשות-מעצמה-צחוק.
"אני חייב להסכים!" אמר ג'יידן בחוסר אדישות יומרנית ניכרת. רוקו
התעוררה לשנייה. "אני חולמת...!" היא מלמלה לעצמה וחזרה לישון.
"קופאין זה טוב.." המשיכה, מזילה ריר על הרצפה. לפתע, לחדר הגיעה
ילדה נמוכה במיוחד, עם אוזניים של חתול לבן-חום ובגדים של ליצנות מוזרה כלשהי.
 "למה אתם עושים מזה צחוק?" שאלה הילדה ובידייה עשתה צורה של היורה בחץ וקשת,
ואור בצורת חץ וקשת  התגבש באוויר. החץ נורה והסתובב סביב המפלצות, נשמעו קולות
של צחקוקים וצבע נשפך על המפלצות. לאחר מכן הילדה יצרה קביים
של ליצנים, שבעצמם מעכו את מפלצות העשן עד לסופן. כעבור שנייה,
האוויר הפך להיות נקי יותר (בריח שושנים), כל התלמידים התעוררו
(חוץ מרוקו שהייתה שקועה בחלום), הירו הפסיקה לבכות ואמרה בקולי
קולות: "ניצלנו! זה נגמר!!" והתלבושות המיוחדות והנשקים של אימי,
ג'יידן והמישהי נעלמו וחזרו לתלבושת בית הספר. "אתם חדשים. נכון?"
אמרה הילדה. "אני רימה." היא אמרה בשקט והביטה בשניהם עומדים,
דוממים, ופתאום פורצים בצחוק. רימה הלכה משם והם המשיכו להתגלגל
על הרצפה. "כל-כך..נמוך.." מלמלה אימי בצחקוקים וניגבה דמעה של צחוק.
כעבור שנייה ג'יידן הפסיק לצחוק ואמר: "את לא ראית שום דבר."
הכיתה חזרה לקדמותה במהירות, לתלמידים היה קצת קשה להסתדר
אבל הם הצליחו לבצע זאת. האווירה העמומה של חוסר-ביטחון וערפל
התפוגגה מהכיתה, ואייס-סנסיי נכנס עם תקיית עבודות בידו. השיעור
חזר לקדמותו.

"שלום תלמידים חרוצים וחמודים שלי!" אמרה המורה לגיאוגרפיה
בהתרגשות, בעודה מציירת על הלוח את כדור הארץ וכותבת "העולם
שלנו", כותבת את השם שלה על הלוח בקישוט של פרחים ומציירת
ילדים קטנים ושמחים ועוד כל מיני קשקושים. באותו הזמן, חתיכות
נייר מקופלות בקפידה נזרקו על יוקו כה וכה. בתגובה היא טמנה את
ראשה בין ידיה על השולחן ורטנה בזעם מתמשך. "יוקו-צ'אן! פסטט!"
נשמעו לחשושים לעבר יוקו. "יוקוצ'אאאן!" הלחשושים הגבירו את
עוצמתם והפכו למגה-לחישות של ממש. "יוקוצ'אן יוקוצ'אן! תקשיבי!
את חייבת להעביר את זה לאלואיס-קון! זה נורא חשוב!" אמרו חבורת
הבנות. היא הרימה ידה האחת ולקחה את אחד הפתקים, והעבירה
אותו לאלואיס ברטינות. "זה היה הפתק שלי," אמרה אחת הבנות,
מתמוגגת מאושר. "איך את כל כך בטוחה?!" אלואיס חייך חיוך מאולץ
ונסה לברר עם מבטו מי הביאה לו את הפתק הזה במקור..אין תשובה
מצד הבנות המתווכחות. הוא פתח את הפתק, ו...

אז נכון שזה נשמע ממש מלהיב?
המשך מהפתק הקודם! X3333 נאניצ'אן הייתה פה~~~~!
XD XD XD XD LOLLLL lovesyou!!!
מסרים סמויים! ♥♥♥ ! ! ! ! !

"א...אה..אריגטו?" הוא מלמל בחיוך נבוך שמנסה להסתיר
את הלעג שהוא מביע בעצמו ל"פתק".  הבנות צווחו בהערצה
כאילו הוא התכוון לכל אחת מהן. ואז, באפקט אירוני, כל התלמידים
מלבד אלואיס, יוקו ורימה, עפו באוויר ונצמדו לתקרת החדר,
חסרי הכרה. "אווץ'" אמרה יוקו באדישות, מביטה בתלמידים חסרי
ההכרה. תמנון ענק עשוי מסטיקים לעוסים וריריים הופיעה והחזיק
את המורה הצווחת. "הצילו!!" היא צרחה באימה. "
טלרנצייפוס 
פשוט. P089." אמרה רימה בהשתחצנות ויצרה משולש ברווח שבין
הצורה שהדגימה בכפות ידיה. המשולש התמלא אור, ונורה לעבר
התמנון, מוקף באורות קטנים וצבעוניים. הוא נכנס לפיו והתמנון
הקיא כמות מכובדת של ריר, נעטף בה, עטף את המורה - שנחנקה
באותו הזמן, התכווץ ונעלם ביחד עם הגופה. קולות של צחקוקים
חולניים נשמעו לדקה, ולאחר מכן נעלמו. הכיתה חזרה לקדמותה
והתלמידים נפלו והתעוררו במקומותיהם. הם עסקו בכל מה שרצו
שכלל המון צעקות ובלגן, או לנסות להתוודות לאלואיס על
נייר. יוקו יצאה מהחדר, "אני הולכת לקרוא למישהו שיביא מורה,
כי המורה מתה עם תמנון ענקי שעשוי ממסטיקים."
היא אמרה בטון שחצני והלכה.

"עכשיו הולך לקרות משהו מאוד מאוד נחמד, כי הוא
יקרה, ו...זה נחמד! אתה מבין את הנקודה?" שאלה הימג'י
את נארו בעודה מסתובבת על כיסא משרדי וכחול שבחדרה.
"אני חושב. אבל למה אני צריך ללמוד?"
"בשביל שתהיה יותר חכם ותהיה לך חברה!"
"איכס. לא רוצה להיות חכם! אני אוכל גבינה
כל החיים ואתחתן עם דג דניס."
"למה דווקא דניס?"
"כי יש לו שם מצחיק. דניס, דניס, דניס..."
"ובגלל זה אנחנו צריכים ללמוד! אוקיי, קדימה."
היא פתחה ספר מדעים והתחילה להקריא.
נארו ישב על המיטה בחדרה וקפץ עליה, מחייך.
"או - קיי - זה - מא - וד - מל - מד !" הוא
אמר וצחקק. כעבור כמה שעות נרדם על הרצפה, ונעלם.
"[...] הסוף. נ-נאני?!" היא ראתה אוגר צהוב עם שני
פסים עבים בצבע תכלת עליו, ופס בצבע שחור.
"אקיטה-קוהאי?"  היא שאלה, רועדת. "הפכת למכרסם."
היא הרימה אותו מהזנב והביטה בו. "אמממ. תעשה
צליל אם אתה מבין אותי." הוא השמיע קול של חריקת
שיניים..."תחזור!" היא טלטלה אותו באוויר והוא צווח
בשקט. כעבור שנייה הוא חזר להיות בן אדם. "זה יותר טוב,"
היא אמרה ונאנחה. "טוב..תנסה..ללמוד לבד רגע?" היא יצאה
מהחדר ביאוש, "אני כבר אחזור..אולי.."
"אבל זה החדר שלך, לא?"
"אה! נכון. לא נורא.."

- - - 

"למה אני צריך 13 כרטיסים לבית תה יפני?..."
"טוב, כי אז תוכל לקחת גם אותי!"
"א..אני אחשוב על זה.."

 

Ningen Oni Niji - בהנהלת זואי
© כל הזכויות שמורות אלא אם כן צויין אחרת - 2011-2012 ©