, פרק 10: תשוקה, כוח המשהו בפעולה!

אימי בלעה רוק. היא הביטה בטלפון הנייד שלה, וחשבה לעצמה שהיא יודעת מה צריך לעשות. "כן?" ענה קולה
המתוק המזוייף של הירו מהצד השני של המכשיר. "זאת אני." אמרה אימי בכעס קל. קולה של הירו נהיה מריר.
"מה את רוצה?" שאלה בקוצר רוח. "אני רוצה להצטרף למועדון הכלבלבים הזה שלכם" ענתה.
"מ-מועדון הכלבלבים?! רגע, את בטוחה?.." אימי השמיעה קול חיוב. 'היא דואגת שאני אהיה במועדון הפרטי
שלה ושל ג'יידן? כלבה..' "הפגישות של המועדונים הן ב13:30, נכון? מה מספר החדר?" שאלה אימי בענייניות.
"אממ..אמ.. 395. זה הוא." ענתה הירו, בקול מעט רועד. "להתראות." אמרה אימי ברצינות וניתקה.
הירו רצה לחדרו של ג'יידן. "ג'יידן-קון! ג'יידן-קון!!" אמרה ופתחה את הדלת בלהיטות. היא הופתעה לגלות
שג'יידן שיחק בפלסטיישן, בתחתונים בלבד, במשחק של ברווזים. הירו סגרה בייאוש את הדלת.
"תתלבש ותצא!" אמרה מבעדה. "או קיי!" קרא ג'יידן, וכעבור כמה דקות יצא אליה. "מה יש?" שאל ברוגע.
"תקשיב! טאקוצ'י הזאת! היא רוצה להצטרף למועדון הכלבלבים!" תחילה הוא הביט בה בבלבול.
"אימי-צ'אן חובבת כלבלבים? טוב לדעת. מה זה אמור להביע?"
"אתה לא זוכר? המצאנו את מועדון הכלבלבים ההוא בשביל לעבוד על הסתומה הזאת." ג'יידן עיקם את אפו.
"אל תקראי לה ככה, הירו-צ'אן.." אמר בשקט וברצינות. "ז-זה לא משנה עכשיו. אנחנו צריכים לאלתר משהו."
"מה כבר יכול להיות במועדון אוהבי כלבלבים?" הירו חשבה לרגע. "יש לי תוכנית. קדימה, בוא." היא הלכה איתו
לחדר 395, שמאז ומתמיד עמד ריק. הם החלו לקשט אותו בתמונות של כלבלבים, סרטים צבעוניים, שולחנות,
כיסאות. אפילו חומר לישיבות בנוגע לזכויות הכלבלב. אימי הגיעה לשם, בדיוק בשעה הנכונה. היא התיישבה ליד
שולחן קטן, ליד ג'יידן. הירו עמדה לצד שולחן "המרצה" והחלה להסביר על כלבלבים. "אז, מהי מהות הכלבלב,
בעצם? הא? מהי מהות הכלבלב?" שאלה שוב ושוב. אימי גלגלה את עיניה. 'זה הולך להיות כל כך משעמם.
אבל שווה את זה, אני מניחה..' חשבה לעצמה. הירו הציגה תמונות של כלבלבים, מידע, ועוד שאלות מיותרות.
לבסוף, אימי הלכה משם, וכך גם ג'יידן והירו. הירו חייכה אל ג'יידן, והוא חייך חיוך קטן בחזרה. 'כמה קיטשיים
אפשר להיות? אבל אל תדאגי, הם סתם ידידים..' היא נשמה עמוק. 'סתם ידידים..' חזרה בראשה. המבטים של
ג'יידן והירו אחד אל השנייה הדאיגו אותה. "א-אה, רגע, שחכתי משהו בכיתה.." אמרה הירו ונכנסה פנימה.
"אוי, נכון, גם אני!" מיהר ג'יידן לומר ורץ מעבר לדלת. אימי השמיעה קולות צעדים מתרחקים, אבל הביטה בשניהם
מבעד לדלת. הם ישבו בצמוד לקיר, על הרצפה, ידיהם שלובות - וכך גם מבטם זה בזו. ג'יידן רכן לעברה של
הירו. בעוד עפעפיה נסגרים, אישוניה של אימי נפערים ומביטים במתרחש היטב. 'לא- יכול- להיות-' חשבה לעצמה
בלהיטות. הם התקרבו יותר ויותר. רגע לפני הנשיקה ה"מיוחלת", אמרה הירו בשקט.. "ושוב, ניצחתי את הסתומה
הזאתי." ג'יידן נרתע ממנה. נראה כי חשב לרגע. הוא הביט בהירו במבט כועס. "אז, עכשיו אני מבין. רצית להיות
חברה שלי בשביל להתעלות על אימי-צ'אן?" סומק קל עלה בלחיה של אימי. 'הוא כל כך חמוד..' חשבה לעצמה.
"א..אני לא התכוונתי ל.. לומר את זה בקול רם!" התחמקה הירו במהירות. ג'יידן נאנח. "אני חושב שכדאי שנעשה
הפסקה קטנה, בסדר?" שאל בקול מחוספס ועצבני. תמונה של כלבלב נובח במתיקות נפלה מהקיר, וג'יידן הזיז
את הדלת. אימי נקפצה. ג'יידן הביט בה מיד. "את.." היא הנהנה בשקט. ג'יידן חייך. "עבודה טובה.." הוא אמר
והלך. אימי קמה מקומה. היא חייכה לעצמה, ובלי לשים לב, כל פניה האדימו מהמחשבה על ג'יידן. גם הירו קמה,
זועפת מתמיד. היא התקרבה אל אימי בצעדים נוקשים. "זה עדיין לא הסוף!" אמרה בעצבנות. אימי הייתה
נרגשת וקלילה, היא לא רצתה להתעמת עם הירו. "כמובן שזה עדיין לא היה הסוף" אמרה בחיוך רגוע, ויצאה
מהחדר. הירו קימטה את תמונת הכלבלב בידיה. "ג'יידן.. שלי!" אמרה בקול חנוק. "מפלצת שכמותך. מפלצת!!"

"מפלצת, מפלצת.." הדהדו מילותיה של הירו ברחבי החדר הדל. קירותיו של החדר היו שחורים, אולי אפורים,
ומבריקים. ועל הרצפה ובתקרה היו כדורים שלא הפסיקו לקפוץ. ילד קטן תלוי מהתקרה בחבל. שתי מפלצות ענקיות
עומדות בשני צידי החדר, מזנקות זו על זו ופוצעות את הילד. כל אחת מהן מנסה לדחוף אותו לכיוונה, תוך כדי
הקרב בין שתיהן. לבסוף, המפלצות מפסיקות להלחם. הילד כבר מת ומדמם. החבל שלו נקרע, הוא נפל על רצפת
הכדורים בגוף רפוי. המפלצות נמשכו להאבק, עד שמתו גם הן. קירותיו של החדר נפרסים לצדדים. כל הכדורים
יוצאים החוצה, אל החלל הריק. המפלצות והילד עדיין במה שהיה פעם החדר. אין משמעות לחיים אם מתעסקים
רק במוות.. מהדהד המשפט. איזה מסר הוא אמור להעביר? חשבה אימי, בדיוק לפני שהתעוררה. השעון המעורר
המרגיז שלה צלצל ברעש. היא התלבשה, ויצאה אל המסדרון. החלה ללכת במהירות, חושבת על החלום. פתאום
הבינה לעומק את משמעות דבריה של הירו. עדיין לא הסוף.. מהירות צעדיה הוגברה. ג'יידן בדיוק הלך ברוגע מהצד
הנגדי, ואימי שמה לב שכמה מטרים מאחוריו נמצאת הירו, במבט אומלל לכאורה. אימי התרכזה בצעדיה של הירו,
והתנגשה בג'יידן. שניהם נפלו לרצפה. "סליחה" מלמלה אימי. ג'יידן חייך בשובבות. "אוה, זה בסדר גמור. קורא לי
כל הזמן." אימי חייכה בחזרה חיוך קטן. אחרי שקמה והחלה ללכת, הרגישה חתיכת נייר מקומט כנגד זרועה. היא
הביטה במבט מהוסס לשם, ומצאה פתק קטן שנפל על הרצפה. היא פתחה אותו, לאחר שחשבה מי נתן לה אותו.

נפגש היום

כיתת 45B

19:00

ג'יידן

היא התרגשה, וסומק קל עלה בלחייה. 'אני צריכה להפסיק להיות כזאת קיטשית!!' חשבה מיד, החזירה אל פניה
חיוך מאושר במיוחד, והלכה בקלילות. השיעורים עברו לה בקלות, ואחריהם הגיעה לחדרה, יחד עם אורחת. "אממ,
אני מבינה שאת מתמחה בזה. נכון?" שאלה אימי את הימג'י, במבוכה קלה, בעודה מחבקת כרית צהובה ונעימה.
"קצת קשה לי להגדיר את עצמי כמתמחה.. אבל כן, אני יכולה לעזור לך. ^^" ענתה בחביבות. אימי הנהנה במבט
נחוש. "קודם כל, מי זה?" שאלה הימג'י בקלות-דעת. "לא רואים?.." שאלה אימי בשקט. "את מדברת על כל כך הרבה
בנים באותו זמן ש..לא, לא ממש." אימי כיווצה את גבותיה. 'נכון. דיברתי על הרבה בנים בו זמנית, אף פעם לא
חשבתי על זה ברצינות שכזו..' אימי נשמה נשימה עמוקה, ואמרה: "זה ג'יידן-קון." חיוך קטן עלה על פניה של הימג'י,
ואיתו מעט הפתעה. "ג'יידן-קון? באמת? כי חשבתי ש.." אימי עמדה לזרוק עליה עט. "א-ף מ-י-ל-ה!" הימג'י חייכה
בשנית, "סתם צחקתי! אפשר לראות את הפתק שהוא נתן לך?" אימי הנהנה הנהון קטן, והביאה להימג'י את הפתק.
הימג'י קראה אותו בעיון, בחשד קל. "ממ.. בסדר, אני מבינה. זה בטח יהיה משהו רומנטי!" אמרה הימג'י בהתרגשות.
"עלית על זה, הא?.." ענתה אימי בנימה צינית. הימג'י החלה להסביר לאימי על טיפים ועצות, שרובן נראו לה מובנות
מאליו. לאחר כל ההסברים, ביקשה הימג'י מאימי לקום, והחלה לבדוק את ארון הבגדים שלה. "הנה! זה! בדיוק! X3"
אמרה הימג'י בהתרגשות ושלפה את תלבושת חמודה וקיצית. "כן, זה נחמד.." אמרה אימי וחייכה.

היא נשפה לרווחה, והחזיקה את התיק שלה בשתי ידיה. "ג'יידן.." אמרה בשקט ונכנסה לאט לכיתה. "אתה..
אתה פה?" היא הביטה ברחבי הכיתה, אך ג'יידן לא היה שם. שק פשתן עלה על פניה וידיים עדינות הידקו
אותו אליה. "כל כך פתטית.." אמרה הירו בעצבים. היא נעלה את הדלת. "קדימה, בואו נראה מה יש לך!"
הירו השתנתה במהירות. "את משוגעת?" שאלה אימי בקושי מבעד לשק. "תעשי לי טובה!!" התפרצה הירו